נידה מד ע"ב

while in the grave, i.e., after death, in order to bequeath to his paternal half-brother.

The Gemara asks: Is that so, that it is presumed that the fetus died before its mother? But wasn’t there an incident in which the mother died and the fetus made up to three spasmodic motions afterward? Mar, son of Rav Ashi, said: That is just as it is with the tail of the lizard, which twitches after being severed from the lizard, but it is merely a spasmodic motion which does not indicate that it is still alive.

Mar, son of Rav Yosef, said a different explanation of the mishna’s ruling in the name of Rava: The mishna teaches that a one-day-old baby inherits in order to say that such a child reduces the portion of the firstborn. A firstborn is entitled to a double portion of the inheritance, which is calculated by taking into account the portion due to his dead brother. And Mar, son of Rav Yosef, further said in the name of Rava: A son who was born after his father’s death does not reduce the portion of the firstborn. Therefore, the halakha in the mishna does not apply to a fetus. What is the reason for this? We require fulfillment of the verse: “If a man has two wives, the one beloved, and the other hated, and they bore him children” (Deuteronomy 21:15), and this does not apply to a fetus not yet born at the time of the father’s death.

The Gemara notes: In Sura they taught Mar’s statement that way, whereas in Pumbedita they taught it this way: Mar, son of Rav Yosef, said in the name of Rava: A firstborn who was born after his father’s death does not receive a double portion. What is the reason for this? We require fulfillment of the verse: “But he shall acknowledge the firstborn…by giving him a double portion” (Deuteronomy 21:17), and in this case the father is not there to acknowledge him.

The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with all these versions of the statement of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, i.e., a one-day-old baby reduces the portion of the firstborn, a son born after his father’s death does not reduce the portion of the firstborn, and a firstborn born after his father’s death does not receive a double portion.

§ The mishna teaches: And one who kills a one-day-old baby is liable for his murder. The Gemara explains that the reason for this is as it is written: “And he who smites any man mortally shall be put to death” (Leviticus 24:17), where the phrase “any man” indicates that this verse applies in any case, even in the case of a one-day-old baby.

The mishna further teaches: And if a one-day-old baby dies, his status in relation to his father and to his mother and to all his relatives is like that of a full-fledged groom. The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated? Rav Pappa said: With regard to mourning.

The Gemara comments: In accordance with whose opinion is this stated? It is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said: With regard to humans, any child that remained alive thirty days after birth is not considered a non-viable newborn. It can be inferred from this statement that if he did not remain alive for thirty days after birth, he is of uncertain status. The Gemara refutes this proof: Here we are dealing with a case where one is certain that its months of gestation were completed, and therefore it is certainly a viable newborn.

MISHNA: A girl who is three years and one day old, whose father arranged her betrothal, is betrothed through intercourse, as the halakhic status of intercourse with her is that of intercourse in all halakhic senses. And in a case where the childless husband of a girl three years and one day old dies, if his brother the yavam engages in intercourse with her, he acquires her as his wife; and if she is married, a man other than her husband is liable for engaging in intercourse with her due to violation of the prohibition against intercourse with a married woman.

And if she is impure due to menstruation, she imparts impurity to one who engages in intercourse with her who then renders impure all the layers of bedding beneath him, rendering them impure like the upper bedding covering a zav, in the sense that it assumes first-degree ritual impurity and does not become a primary source of ritual impurity, and it renders impure food and drink, but it does not render impure people and vessels.

If she marries a priest, she may partake of teruma, like any other wife of a priest; if she is unmarried and one of the men who are unfit for the priesthood, e.g., a mamzer or ḥalal, engaged in intercourse with her, he disqualifies her from marrying into the priesthood, and if she is the daughter of a priest, she is disqualified from partaking of teruma. Finally, if one of all those with whom relations are forbidden, as stated in the Torah, e.g., her father or her husband’s father, engaged in intercourse with her, they are executed by the court for engaging in intercourse with her, and she is exempt, because she is a minor.

If the girl is less than that age, younger than three years and one day, the status of intercourse with her is not that of intercourse in all halakhic senses; rather, it is like placing a finger into the eye. Just as in that case, the eye constricts, sheds tears, and then returns to its original state, so too, in a girl younger than three years and one day old, the hymen returns to its original state.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: A girl who is three years old is betrothed through intercourse; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She must be three years and one day old. The Gemara asks: What is the difference between their opinions, as both agree that she cannot be betrothed before the age of three? The Sages of the school of Rabbi Yannai said: There is a difference between their opinions in the case of a girl on the eve of the first day of the fourth year of her life. According to Rabbi Meir, she can be betrothed through intercourse, as on this day three years are complete, whereas the Rabbis maintain that she cannot be betrothed in this manner, as she has not yet entered the first day of her fourth year.

And Rabbi Yoḥanan said: There is a difference between their opinions with regard to the issue of whether thirty days in a year are considered equivalent to a year. Rabbi Meir maintains that thirty days in a year are considered equivalent to a year, and therefore a girl aged two years and thirty days is already considered like a three-year-old and may be betrothed through intercourse. By contrast, the Rabbis contend that thirty days in a year are not considered equivalent to a year, and she may be betrothed through intercourse only upon reaching the age of three years and one day.

The Gemara raises an objection against the explanation of Rabbi Yannai from a baraita: A girl who is three years old, and even one who is two years and one day old, is betrothed through intercourse; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She must be three years and one day old.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - ב

מאי טעמא? לפי שידוע לחכמים דהוא, העובר, מיית ברישא לפני אמו, ^[63] והלכה היא כי אין הבן יורש את אמו בקבר כדי להנחיל לאחיו מן האב.

ומקשה הגמרא: איני! וכי יש כזה כלל שהעובר מת תמיד לפני האמא? והא הוה עובדא והוציאו עובר מאמו שמתה, ופרכס עד תלת פרכוסי אחרי מיתת האם, ומוכח שהאמא מתה לפני העובר,

ומתרצת הגמרא: אמר מר בריה דרב אשי: באמת מת העובר קודם, והפירכוס לא היה סימן חיים, אלא שלפעמים יש כח באבר מת לפרכס, מידי דהוה אזנב הלטאה, דמפרכסת לאחר שחותכים אותה.

מר, בריה דרב יוסף, משמיה דרבא אמר תירוץ אחר למה נפקא מינה שתינוק בן יומו נוחל ומנחיל: לומר, שעל ידי שמצרפים את האח התינוק שמת לחלוקת הירושה של האבא, יוצא שממעט בחלק בכורה.

[כי אם למשל, היה בכור ועוד אח והתינוק בן יומו שמת, והירושה היתה כ"ד מנה. אם נחלק הירושה לארבעה חלקים של שש מנה, והבכור יקח שני חלקים [מחצית הירושה י"ב מנה] וכל אחד האחים יקבל חלק אחד [רבע מהירושה ו' מנה], ואחר כך נחזור ונחלק את שש המנה של התינוק בין האחים שוה בשוה, [כי בכור אינו נוטל פי שנים בירושת אחיו], נמצא שהאח הבכור קיבל חצי מהירושה מהאב [י"ב מנה] ועוד שלש מנה מהתינוק [ובסך הכל יש לו ט"ו מנה], והאח החי השני יקבל ו' מנה החלק שלו ועוד שלש מנה מהתינוק [ובסך הכל יש לו ט' מנה].

ואילו אם האח המת לא יקבל חלק בירושה, אם כן נחלק את הירושה לשלשה חלקים של ח' מנה כל אחד, והבכור יקח פי שנים [ט"ז מנה] והאח החי יקבל רק שליש [ח' מנה]. ונמצא שבצורת החלוקה הראשונה הבכור מפסיד מנה אחד.

ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא עוד דין: בן שנולד לאחר מיתת האב, אינו ממעט בשעה שהבכור נוטל את חלקו בחלק בכורה שנקבע לפי שעת מיתה, ובאותו שעה היה עדיין עובר, ולא נכלל בחלוקה.

[והיינו, שהשעה הקובעת לזכיית הבכור בחלק הבכורה הכפול המגיע לו היא שעת מיתת האב. ולכן, אם, לדוגמא, היו שלשה יורשים, הבכור ועוד שני אחים, הרי אם כל השלשה נמצאים בשעת ירושת האב, מחלקים את הירושה לארבעה, והבכור מקבל שני חלקים [מחצית מהירושה], וכל אחד מהאחים מקבל חלק אחד [רבע מהירושה].

אבל אם בשעת מיתת האב היה האח השלישי עדיין עובר במעי אמו, נמצא שבעת המיתה, שהיא השעה הקובעת לחלק הבכורה, יש לחלוק את הירושה לשלשה חלקים, שמתוכם מגיע לבכור שני שלישים, שליש בתור חלק בכורה ועוד שליש חלק פשוט, ואילו לאח הנותר מגיע החלק השלישי. וכשייוולד האח הנוסף, נחלק שוב שני שליש בין שלשת האחים, אבל את החלק שהבכור קיבל בתור בכור, לא נחלק שוב, כי הזמן הקובע לשיעור זכייתו הוא שעת מיתת האב.

ויוצא, שאם הירושה היתה תשעה מנה, הבכור מקבל שליש מהירושה [שלש מנה] מדין בכור, ועוד שליש של שני שליש [שהם שני מנה] בתור חלק פשוט. ובסך הכל מקבל חמש מנה, ושני האחים מקבלים שני מנה כל אחד. ואילו היו מחשבים את האח הנוסף לחישוב חלק הבכורה, היה מקבל הבכור רק חצי מהירושה [ארבע וחצי מנה], ושני האחים האחרים מקבלים רבע [שנים ורבע מנה].

מאי טעמא ממעט רק ילוד את חלק הבכורה, ולא עובר? כי בפרשת ירושת בכור כתוב "וילדו לו", בנים בעינן, אבל לא עובר, שלא נולד לו בחייו.

בסורא מתנו את המימרא של מר בריה דרב יוסף הכי.

אבל בפומבדיתא מתנו את המימרא הכי:

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא: בכור שנולד לאחר מיתת אביו, כגון שבשעת מיתת האב היו שני עוברים תאומים, ואחרי שמת נולדו, אינו נוטל פי שנים, אלא מחלקים את הירושה שוה בשוה בין התאומים.

מאי טעמא? "כי את הבכור יכיר [האב] לתת לו פי שניים" בעינן, והא ליכא! שהרי אין אביו מכירו בשעת פטירתו, כיון שהיה עדיין עובר במעי אמו.

ומסקנת הגמרא להלכה: והלכתא ככל הני לישני דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא!

עוד שנינו במשנה: וההורגו חייב:

דכתיב בפרשת רוצח [ויקרא כד] "ואיש כי יכה כל נפש". ודרשינן, נפש מכל מקום, שאפילו על בן יומו חייב. ^[64] עוד שנינו במשנה: והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. ^[65]

למאי הלכתא?

אמר רב פפא: לענין אבלות, שאפילו על קטן בן יומו מתאבלים כמו על גדול.

כמאן הוא התנא של המשנה המחשיב בן יום אחד כבר קיימא? ^[66]

דלא כרבי שמעון בן גמליאל, דאמר, כל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל. ויש לדייק מדבריו: הא לא שהה שלושים יום, ספק נפל הוי. ^[67]

ודוחה הגמרא: יתכן שהתנא סובר כמו רבי שמעון בן גמליאל, כי הכא במאי עסקינן, דקים ליה שכלו לו חדשיו. שידוע בוודאות שאמו התעברה לפני תשעה חודשים, ולכן הוא נחשב בן קיימא מיד כשנולד, ורבי שמעון בן גמליאל חולק רק בסתמא, וסובר שיש ספק שמא לא כלו חדשיו, ולכן צריך הוכחה שאינו נפל על ידי שיחיה שלושים יום. ^[68]

מתניתין:

תינוקת בת שלש שנים נחשבת כראויה לביאה, ואדם הבא עליה נחשב כמי שעשה בה מעשה ביאה. אבל לפני גיל זה אינה ראויה לביאה, ואם בא עליה אדם, לא נחשב שעשה בה מעשה ביאה. והמשנה שלפנינו מונה כמה דינים התלויים בגיל שלש שנים:

א. תינוקת בת שלש שנים ויום אחד, ^[69] ביאתה ביאה לכל דבר, ולכן, היא מתקדשת בביאה, אם מסרה אביה לקידושי ביאה.

ב. ואם בא עליה יבם, קנאה. אם היתה התינוקת בת שלש שנים נשואה, ומת בעלה בלי בנים, והיא זקוקה להתייבם או להחלץ, קונה אותה היבם בביאה זו לאשה.

ג. ואם קידשה אביה לאיש, הרי היא אסורה לכל אדם כדין אשה נשואה, ולכן חייבין עליה משום אשת איש. אבל קטנה שקידשה אביה לפני הגיל הזה, הרי אף על פי שהיא אשת איש גמורה, ואסורה לזרים, אין חייבים על ביאתה, כי ביאה בתינוקת פחותה מגיל שלש אינה נחשבת "ביאה".

ד. ומטמאה את בועלה בשעה שהיא נדה, בטומאת "בועל נדה", ולא רק בטומאת מגע של נדה.

דהיינו, מי שנוגע בנדה, הרי הוא טמא בטומאת מגע עד הערב, ודרגת טומאתו היא "ראשון לטומאה", ומטמא רק אוכל או משקה, אך אינו מטמא אדם וכלים, וכן אינו מטמא דבר שלא נגע בו ישירות, אפילו אם ישב מעליו או שכב עליו. אבל, מי שבא על אשה נדה, נעשה טמא במשך שבעה ימים כמו נדה, ודרגת טומאתו היא כשל אב הטומאה, כמו הנידה עצמה. ולכן, הוא מטמא גם אדם וכלים כאשר הוא נוגע בהם, ומטמא גם דבר ששכב או שישב מעליו, אפילו אם לא נגע בו ישירות. אבל לפני הגיל הזה, כיון שאין ביאתה של התינוקת נחשבת לביאה, טמא הבועל רק בטומאת מגע, כיון שנגע בהיותה נדה, ולא בטומאת בועל נדה.

וטומאה זו של משכב בועל הנדה, היא לטמא משכב תחתון - כעליון של זב.

דהיינו, טומאתו של בועל נדה אינה לגמרי כמו טומאת הנדה עצמה. כי רק נדה מטמאה טומאת משכב ומושב, דהיינו, שכל משכב אשר שכבה עליו נדה, או מושב שישב עליו נדה, הרי הם טמאים בדרגת טומאה של אב הטומאה כנידה, ומטמאים אפילו אדם וכלים הנוגעים בהם.

אבל משכב ומושב של בועל נדה, הגם שהוא טמא [ובכך טומאתו חמורה מהנוגע בנדה, שמשכב ומושב שלו טהור], בכל זאת, הוא בדרגת טומאה נמוכה, של ראשון לטומאה, והמשכב והמושב שלו מטמאים רק אוכלים ומשקים, ולא אדם וכלים.

וכשם שכל הדברים ה"נישאים" מעל גבי הזב, כגון בגדי הזב [הקרויים בלשון חכמים עליונו של זב], חלוקים בטומאתם מדברים ששוכב עליהם [הקרויים בפי חכמים תחתונו של זב], שעליונו של זב טמא בדרגה נמוכה של ראשון, ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכל ומשקה, ואילו תחתונו של זב מטמא בדרגה החמורה של אב הטומאה, ומטמא גם אדם וכלים, כך גם חלוקה טומאת משכב ומושב של נדה [שמטמאת בדרגת אב הטומאה אדם וכלים, כמו תחתונו של זב], ממשכב ומושב של בועל נדה, שמטמא רק בדרגת ראשון, אוכל ומשקה, כמו עליונו של זב. ^[70]

ה. ואם נשאת אותה תינוקת בת שלש שנים ויום אחד לכהן - תאכל בתרומה. שהרי היא ראויה לביאה, ולכן נישואיה הם נישואים גמורים.

ואם בא עליה אחד מן הפסולין הפוסלים אשה לכהונה בביאתם, כגון חלל וממזר, פסלה מן הכהונה, שאסור לה להינשא לכהן. ואם היתה כהנת, אסור לה לאכול בתרומה.

ו. ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה [הקרובים שאסור להתחתן אתם, כגון אביה ואחיה] - מומתין עליה! והיא פטורה מעונש, שהרי היא קטנה.

אבל אם היתה פחות מכן [מגיל שלש שנים ויום אחד], אין לה את כל הדינים הללו, שהרי אין ביאתה נחשבת לביאה אלא הרי הוא כנותן אצבע בעין, ^[71] שהעין מתעכרת, ומיד כשמוציא את האצבע מהעין מתנקה העין וחוזרת למצבה הקודם, כך הפוגע בבתולי קטנה, הרי הם חוזרים ומתרפאים. ^[72]

גמרא:

תנו רבנן: בת ג' שנים מתקדשת בביאה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, בת ג' שנים ויום אחד.

ומבארת הגמרא: מאי בינייהו?

אמרי דבי רבי ינאי: ערב ראש השנה של שנתה הרביעית בלבד איכא בינייהו. לרבי מאיר, יום לפני יום ההולדת שלה [ביום האחרון של השנה השלישית] היא כבר "גדולה". ואילו לחכמים, היא נעשית גדולה רק אחרי שמלאו לה ג' שנים שלמות ומתחיל יום אחד בשנה הרביעית [ונמצא שמחלוקתם היא על יום אחד בלבד]. ^[73]

ורבי יוחנן אמר: ל' יום בשנה, אי חשובין שנה, איכא בינייהו.

שלרבי מאיר כשמלאו לה ב' שנים והתחילו עוד שלושים יום מן השנה השלישית נחשבת כמי שמלאו לה ג' שנים וראויה לביאה.

ואילו לרבנן רק כשימלאו לה ג' שנים מלאות ותתחיל השנה הרביעית נחשבת בת ג' שנים וראויה לביאה. [ונמצא שמחלוקתם היא על משך זמן של י"א חודש, מאז שמלאו לה שנתיים ושלושים יום עד שימלאו לה שלש שנים].

מיתיבי לדבי רבי ינאי, מהא דתניא: בת ג' שנים, ואפילו בת שתי שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בת שלשה שנים ויום אחד!

הערות

^[63] בראשונים הקשו שהרי [חולין עד א] בן פקועה [אם שחטו בהמה ומצאו בתוכה עובר חי], מועילה השחיטה של האם לוולד, ומוכח שהאם מתה והוולד לא מת. וכן מצינו [ערכין ז א] באשה מעוברת שחייבת מיתה בבית דין, שמכין אותה על רחמה כדי שימות העובר לפניה. ומוכח, שאם יהרגו אותה בבית דין יתכן שהיא תמות לפני העובר. וכן מצינו [ערכין ז א] שאם אשה מתה תוך כדי לידתה, מחללים שבת כדי להביא סכין לחתוך את הרחם להציל את העובר. ומוכח שיתכן הדבר שהאם מתה והעובר עוד חי. ומתרצים הראשונים, שהכלל האומר שהעובר מת לפני האם זה דווקא אם האם מתה בידי שמים, כי הטיפה של מלאך המוות הורגת את העובר קודם. אבל אם האם נהרגה בידי אדם או מחמת קושי הלידה, ולא מתה על ידי הטיפה של מלאך המוות, יתכן שהאם תמות קודם.

^[64] אבל ההורג עובר אינו חייב מיתה. אבל לדעת רוב הראשונים [תוספות סנהדרין נט א חולין לג א] יש איסור לאו המבואר בגמרא [סנהדרין נז ב] "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך" [בראשית ט ו]. איזהו אדם בתוך אדם אחר שאסרה התורה? זה עובר במעי אמו. וחיוב המיתה נאמר רק על בן נח. אמנם שיטת הר"ן שהאיסור נאמר רק לבני נח ואילו לישראל האיסור להרוג עובר הוא רק מדרבנן. ולהלכה עיין באגרות משה [חו"מ ח"ב ס"ט]. הקשו התוספות הרי [ערכין ז א] אם האם נהרגה בשבת והעובר חי, מותר לחלל שבת ולהעביר סכין ארבע אמות ברשות הרבים כדי להציל את העובר, ואם אינו נחשב נפש וההורג את העובר פטור ממיתה למה מחללים עליו את השבת. ותירצו שלחלל שבת מספיק שיהיה פיקוח נפש, וגם הצלת עובר העומד להגיע לעולם נחשב פיקוח נפש, אף על פי שעובר אינו נחשב חי. ותוספות הביאו ראיה שמחללים שבת גם על נפש שאין חיוב מיתה בהריגתו, כי מי שהורג גוסס שנפצע על ידי אדם פטור השני שקירב את המיתה, ובכל זאת מחללים שבת גם על גוסס שנפצע בידי אדם. אבל הרמב"ן והרשב"א והריטב"א [בסוגיא] מתרצים שבאמת אין מצילין את העובר מצד הדין של 'פיקוח נפש', אלא מצד הדין של 'אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה'. ואת ההיתר הזה יש גם בעובר, כי גם הוא עתיד לקיים שבתות הרבה. תירוץ נוסף הובא ברמב"ן [בתורת האדם] ובריטב"א בשם יש מפרשים [בסוגיא] וברא"ש ובר"ן [יומא פב א] שכל זמן שהאם חיה נחשב העובר כאבר מאיבריה, ולא מחללים שבת על אבר, אבל אחרי שמתה האם אין העובר יותר נגרר אחריה, וכיון שאין העובר יונק יותר מאמו נחשב שנולד והוא חי גמור, ורק גוש בשר מכסה אותו.

^[65] התוספות יום טוב שואל, למה נקרא "חתן"? והביא בשם מורו שמתאבלים עליו כאילו כבר זכו להכניסו לחופה. והתוספות יום טוב עצמו סובר שכל קטן שנימול נקרא חתן.

^[66] הריטב"א כתב שרבי שמעון בן גמליאל חולק על כל מה שכתוב במשנה שמספיק בן יום אחד, וסובר שצריך שלושים יום.

^[67] התוספות מקשים, שבסוגיתנו וכן ביבמות [לו] מבואר שרבנן מקילים, וסוברים שמיד כשנולד מתאבלים עליו, ורבי שמעון בן גמליאל מחמיר וסובר שאין מתאבלים עליו אלא אם חי ל' יום. ואילו בתוספתא [שבת פרק טז] וכן ביבמות [פ] מבואר להיפך, שרבנן מחמירים שבן ח' שנולד אפילו שעברו ל' יום אין מתאבלים עליו, ורבי שמעון בן גמליאל מחמיר וסובר שאין מתאבלים עליו אם לא חי ל' יום. ותירצו, שרבנן סוברים שזה תלוי רק אם נולד בן ח' או בן ט' אבל לא איכפת לנו אם עברו ל' יום בין לקולא בין לחומרא. ורבי שמעון בן גמליאל סובר שבין לקולא בין לחומרא צריך את הסימן של ל' יום שהוא בן ט'.

^[68] התוספות מקשים, אם העובר נהרג או נפל מהגג, אי אפשר לומר שמיתתו היא ראיה שהוא נפל, ולמה לא נלך אחרי רוב, שהרי רוב הנולדים הם בני קיימא? ותירצו, מאחר ומצוי מאד שנולדים נפלים נחשב למיעוט חשוב, ויש כאן ספק, ולכן מחמירים, ואילו באבלות יש כלל שבכל ספק מקילים. אמנם רש"י סובר שזה ספק גמור. ומסביר המרומי שדה שלא הולכים אחרי הרוב כי התורה ציוותה להסתפק ולא לעשות פדיון הבן עד אחרי חודש.

^[69] בכל ההלכות התלויות בגיל, שאמרו חכמים מספר שנים "ויום אחד" [כגון קטנה הראויה לביאה החל מג' שנים "ויום אחד", או קטן הראוי לביאה מבן תשע שנים "ויום אחד", וכן גדלות של בת, שהיא בת י"ב שנה "ויום אחד", ובן י"ג שנה "ויום אחד" הוא בר מצוה], יש מחלוקת אחרונים מה פירוש "ויום אחד": שיטת רוב האחרונים [ש"ך, סמ"ע, חו"מ ריש סימן ל"ה, ב"ח, ט"ז, מג"א, או"ח נג י] שמיד אחרי שקיעת החמה של היום האחרון של השנה האחרונה [היום שלפני יום ההולדת], בתחילת היום הבא [יום ההולדת], נחשב שהוא כבר בן כך וכך שנים ויום אחד, ומספיק משהו מהיום הבא. ויש אומרים שצריך מספר שנים מלא מעת לעת, ואם נולד בשעה תשע בבוקר, אינו בר מצוה עד תשע בבוקר ביום שמלאו לו שלש עשרה שנים ויום אחד [בדברי חמודות על הרא"ש בסוגיא מסתפק בזה, והביא ראיות מהראשונים שצריך מעת לעת, והש"ך דחה ראיותיו]. ויש מי שאומר, שרק בסוף יום ההולדת, מיד בשקיעת החמה, כשמלאו לו כך וכך שנים מלאות, ועוד יום אחד מלא [שיירי כנסת הגדולה או"ח סוס"י נה בשם מהר"י ברונא].

^[70] ומה שהמשנה נקטה הלשון של "משכב תחתון", היינו ללמדנו, שאם היו כמה בגדים [משכבים], אחד על גבי השני, ושכב בועל הנדה על העליון, נטמאים כל המשכבים ואפילו התחתון.

^[71] בגמרא מבואר שהיה ידוע לחז"ל, הלכה למשה מסיני, שאם נבעלה יום אחד לפני גיל שלש, אזי בתוליה חוזרים ומתרפאים. אבל אם נבעלה יום אחד אחרי גיל שלש, היא מאבדת את בתוליה. ובירושלמי [נדרים פ"ו סה"ח] הוכיח מכאן שיש כח לחכמים לשלוט על הטבע, שהרי גיל שלש נקבע לפי התאריך, הנקבע על ידי החלטת חכמים אם לעבר את השנה, וכן אם לקבוע את החדש, מלא או חסר, ועל ידי זה קובעים את גיל התינוקת, ולאחר שחכמים קובעים את גילה, נהיה בה שינוי מציאותי בבתוליה, אם יתרפאו או לא. ויתירה מכך, אם נולדה ביום הראשון לחודש אדר ב', ונבעלה אחרי שלש שנים ביום השני לחודש אדר, אין בתוליה חוזרין. אבל, אם באמצע החודש יחליטו בית דין לעבר את השנה, ונמצא שהתאריך עכשיו הוא אדר א', ולפי זה עדיין לא מלאו לה שלש, יחזרו בתוליה. ועל פי זה מפרש הירושלמי את הפסוק "אקרא לאלוהים עליון לאל גומר", שהקדוש ברוך הוא מסכים להחלטות בית דין של מטה, ומשנה את המציאות לפי פסיקתם. ברא"ה [בדק הבית בית ז שער ג ט א] כתב שחשבון הווסתות הוא לפי המולד ולא לפי ראש חודש, כי הירח משפיע על מחזור הווסת, ואם דחו את ראש חודש ביום אחד אין השפעת הווסת משתנה, אמנם הרשב"א [משמרת הבית] סובר שקביעת בית דין משנה את המציאות. והביא הש"ך [יו"ד קפט יג] ראיה מהירושלמי לשיטת הרשב"א.

^[72] עיין בספר אור החמה ביאור מהו המשל כנותן אצבע בעין.

^[73] בלשון התורה ובלשון חכמים כאשר תינוק נולד, נחשב גילו בתחילת השנה הראשונה שלו [או בתחילת היום הראשון שלו], ולכן הוא נקרא מיד "בן שנה", או בן יום אחד, אף על פי שעוד לא נגמרה השנה שלו. ואילו ביום ההולדת שלו, שכבר גמר שנה שלמה והתחיל את השנה השניה, או את היום הבא בשנה השניה, הוא נקרא בן שנתיים, או בן שנה ויום אחד.

בהיותו בקבר (כשהוא מת) כדי להנחיל את ירושת אמו זו לאחיו מן האב.

ושואלים: איני [והאמנם כך], וכי ודאי שמת העובר לפני שמתה אמו, והא הוה עובדא [והרי היה מעשה] במעוברת שמתה, והוציאו ממעיה את העובר שהיה בה, ופרכס עד תלת פרכוסי [שלושה פרכוסים], הרי שיש אפשרות שהעובר ימשיך לחיות גם לאחר מות אמו! אמר מר בריה [בנו] של רב אשי: לא היו אלה תנועות של יצור חי, אלא הרי זה מידי דהוה [דבר שהינו] כעין זנב הלטאה שמפרכסת אף לאחר שנקטעה מגוף הלטאה, שאין בה חיים.

א מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא אמר הסבר אחר באשר למה שמחדשת לנו משנתנו האומרת כי התינוק בן יומו נוחל ומנחיל: לומר (ללמד) שהתינוק בן יום אחד ממעט בחלק הבכורה של אחיו הבכור. שכיון שנולד בחיי אביו, אף הוא בכלל יורשיו, ונמצא שחלק הבכור שהוא כרגיל כנגד שני חלקים של שאר היורשים הנמצאים בשעת פטירת האב נעשה קטן יותר, שהרי משנולד זה מתחלקת הירושה ליותר יורשים. ועוד אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בן שנולד אחר מיתת האב — אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן נאמר בפרשת זכות ירושת הבכור "וילדו לו בנים..." (דברים כא, טו), ללמדנו כי בעינן [צריכים אנו] לקיום זכות ירושת הבכור שיהיו כל היורשים בנים לאביהם, ואין בכלל זה מי שנולד לאחר מות אביו.

ומעירים: בסורא מתנו הכי [שנו כך] את דברי מר בנו של רב יוסף, כפי שאמרנו. ואילו בפומבדיתא מתנו הכי [שנו כך] את דבריו: אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בכור שנולד לאחר מיתת אביו — אינו נוטל פי שנים כשאר בכור, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן נאמר בדין הבכור "כי את הבכור... יכיר לתת לו פי שנים" (שם יז), ללמדנו כי בעינן [צריכים אנו] לקיום זכות ירושת הבכור שיכיר האב את בנו הבכור, והא ליכא [ותנאי זה אין כאן], שהרי נולד לו לאחר מותו.

ומסכמים: והלכתא [וההלכה], ככל הני לישני [אלה הלשונות] של מר בריה [בנו] של רב יוסף שאמר משמיה [משמו] של רבא.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי ההורגו את התינוק בן יום אחד, חייב. דכתיב [שכן נאמר] בדינו של הרוצח: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ויקרא כד, יז), ולשון כוללת זו ("כל נפש") באה להורות כי חייב הרוצח מכל מקום, על כל נפש שרצח.

ועוד שנינו במשנתנו בדין התינוק בן יום אחד כי הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. ומבררים: למאי הלכתא [למה, לענין איזו הלכה] נאמרה קביעה זו? אמר רב פפא: לענין אבלות.

ומסבירים: כמאן [כשיטת מי] היא שיטת משנתנו שנחשב התינוק בן יום אחד כאדם חי לכל דבריו? שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. שכך אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ולד ששהה לאחר שנולד שלשים יום, באדם — אינו נפל. ומדבריו נסיק: הא [הרי] כל עוד לא שהה שלושים יום — ספק נפל הוי [הריהו]! ומשיבים: אף משנתנו סבורה כרבן שמעון בן גמליאל, שכל שלא מלאו לו שלושים יום מלידתו, הרי הוא בכלל ספק נפל, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים] — דקים ליה [שעומד, שמוחזק לו] שכלו לו לתינוק זה חדשיו לתחילת ההריון, ומשעה שנולד, אין הוא בגדר נפל אלא בגדר בן קיימא.

ד משנה ילדה בת שלש שנים ויום אחד שמסרה אביה לקידושין בדרך ביאה — הריהי מתקדשת בביאה, ככל אשה, שביאתה של בת שלוש שנים נחשבת לביאה. וכן אם מת בעלה של הילדה בת שלוש שנים בלא זרע, והיא עומדת לפני אחיו למצוות ייבום — אם בא עליה היבם, קנאה בביאתו זו שתיחשב מעתה כאשתו לכל דיניה. ועוד בדיניה של בת השלוש: אם היא נשואה, ובא עליה אדם אחר — חייבין עליה מיתת בית דין משום איסור אשת איש.

ואם היא נדה ובא עליה בעלה — הריהי מטמאה את בועלה לטמא מעתה את כל המצעות עליהם שכב. ודינו של המשכב התחתון ששוכב עליו הבועל הריהו כדינו של הבגד העליון שעל גבי הזב, שזה וזה נחשבים כראשון לטומאה, ולא כאב הטומאה, והריהם מטמאים רק אוכלים ומשקים, אך לא אדם וכלים.

ועוד בדיניה של בת השלוש, שאם היא ישראלית ונשאת על ידי אביה לכהן — הרי זו תאכל בתרומה ככל אשת כהן. ואם אינה נשואה ובא עליה אחד מן הפסולין לכהונה, וכגון ממזר או חלל — פסלה בכך מן הכהונה, שאינה רשאית להינשא לכהן. וכן אם היא בתו של כהן, מעתה שוב אין היא אוכלת בתרומה. ועוד בדיניה של זו, שאם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה, וכגון אביה או אבי בעלה — הם מומתין (חייבים מיתת בית דין) עליה, ואולם היא עצמה, הריהי פטורה מעונש על כך, שהרי אין היא בת עונשין.

כל הדינים האמורים למעלה, הריהם דווקא במי שהיא בת שלוש ויותר, ואולם היא בת פחות מכן — אין הביאה עליה נחשבת כביאה, ואין זה אלא כאדם הנותן אצבע בעין, שהעין נלחצת ודומעת, אך שבה לאחר מכן למצבה הקודם. וכמו כן הקטנה בת פחות משלוש שנים בתוליה חוזרים.

ה גמרא שנינו במשנתנו כי בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בקידושי ביאה, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: בת שלש שנים מתקדשת בביאה, דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים: אין מתקדשת בביאה אלא מי שהיא בת שלש שנים ויום אחד. ושואלים: מאי [מה, איזה הבדל להלכה] יש בינייהו [ביניהם], שהרי בין לר' מאיר ובין לחכמים אינה מתקדשת אלא משימלאו לה שלוש שנים? ומשיבים: אמרי דבי [אמרו חכמי בית המדרש] של ר' ינאי: בדינה של התינוקת בערב ראש השנה (היום הראשון לשנה) הרביעית לחייה איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שלשיטת ר' מאיר הריהי מתקדשת בביאה ביום הזה, כיון שביום זה מלאו לה שלוש שנים. ואילו לשיטת חכמים אינה מתקדשת, כיון שעדיין לא באה ליום הראשון של שנתה הרביעית.

ור' יוחנן אמר: בקביעת הדין בענין האם שלשים יום בשנה הם חשובין שנה, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלשיטת ר' מאיר שלושים יום נחשבים כשנה, ולכן כאשר התינוקת בת שנתיים ושלושים יום, הריהי נחשבת כבר כבת שלוש, ומתקדשת בביאה. ואילו לשיטת חכמים, שלושים יום בשנה אינם נחשבים לשנה, ואין היא מתקדשת בביאה אלא כשהיא בת שלוש ויום אחד.

מיתיבי [מקשים] על הסברו זה של ר' ינאי ממה ששנינו: תינוקת בת שלש שנים, ואפילו בת שתי שנים ויום אחד — מתקדשת בביאה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין מתקדשת בביאה אלא מי שהיא בת שלשה שנים ויום אחד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

while in the grave, i.e., after death, in order to bequeath to his paternal half-brother.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דתנן וההורגו חייב. ודוקא בן יום א' אבל עובר לא דלא קרינא ביה נפש אדם וה"נ אמרינן בסנהדרין (עב, ב) האשה שמקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא מעיקרא ליכא משום הצלת נפש וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות.
ואיכא דקשיא ליה מההיא דגרסינן בערכין (ז, א) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין ממנה הולד ואמאי מחללין שבת כיון שאינו קרוי' נפש.
וליכא למימר התם ביושבת על המשבר דוקא משום דכיון דעקר גופא אחרינא הוא כדאיתמר התם בערכין במקשה לילד לא בעינן יושבת על המשבר ג) ועוד דהכא בן יום א' תנן וקרא דגבי דמי ולדות אפילו ביושבת על המשבר היא ולא אמרינן התם דכילוד הוא אלא גופא אחרינא הוא קאמרינן לומר שממתינן לה עד שתלד ואח"כ ממיתין אותה ולא מיתרבי מגם שניהם דאפילו קודם שתש' על המשבר כלל אי לאו קרא דגם לא הוה קטלינן לולד כדמפור' התם אבל לענין לידה דבר ברור הוא שאינו בכלל נפש אדם עד שנולד כדאמרינן.
ולאו קושיא היא התם אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה והאי דאמרי' במס' שבת (קנא, ב) תינוק בן יום א' מחללין עליו את השבת לאו לאפוקי עובר אלא גוזמא היא כדי לומר דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו.

וההורגו חייב. מהכא משמע דדוקא בן יום אחד הא עובר לא דלא קרינן ביה נפש אדם וקרא נמי הכי כתיב ויצאו ילדיה ולא יהיה אסור כלומר באשה ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר ממון ואמרינן נמי בסנהדרין (עב, א) האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נגועין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא. ואיכא למידק אם כן היכי אמרינן בשלהי פרק קמא דערכין (שם) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה ואמאי מחללין את השבת כיון דליכא הצלת נפש. וי"מ דהתם אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה וההיא דאמרינן במסכת שבת (קנא, ב) תינוק בן יום אחד מחללין עליו את השבת לאו לאפוקי עובר אלא גוזמא בעלמא קאמר הוא לומר דבן יום א' חי מחללין עליו את השבת ודוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. עוד נ"ל בעיקר קושייתנו דליתא כלל דקריעת האשה אין בה אלא משום מצות פרוש מדבריהם דמחתך בשר בעלמא הוא כדאמרינן בשבת (קלו, א) סתם תינוקות היכי מחלינן להו בשבת ואמר אביי מה נפשך אי בן שמונה הוא מחתך בשר בעלמא הוא והא ליתא דהא אוקמה רבא למיתי סכין מבחוץ ובמקום דאיכא הצלת ולד חי שרו רבנן ליתא דבהדיא אוקמה רבא התם להביא סכין דרך רשות הרבים

דבעינן וילדו לו וליכא. לרוחא דמילתא נקט האי טעמא כי הכי דלוקמא לדברי הכל דאלו רבנן טעמא משום דעובר אין לו זכייה ולדידהו וילדו לו לאידך דבסמוך בלחוד הוא דאתא.

מ״ט יכיר בעינן. וא״ת ותיפוק לי דוילדו לו בעינן וליכא וי״ל דאה״נ אלא דנקיט האי לרווחא דמילתא דהאי יכיר. לדרשא צריכין ליה כדאיתא בפ׳ יש נוחלין והכא נמי בעינן ליה לבן שנולד כשהוא גוסס דילדו לו איכא יכיר ליכא וי״מ דלאחר מיתה האמור כאן היינו כשהוא גוסס ולא נהירא כלל והלכתא ככל הני לישנא דמר בריה דרב יוסף ונקט כל הני להביא בכלל אוקמתא קמיתא דמתני׳ ולאפוקי מאוקמתא דרב ששת דאתא כמ״ד עובר אין לו זכיה כדפרישנא לעיל ולא ניחא לן לאוקומי מטעם זכיה כיון דאפשר דטעה בדרב ששת.

דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם. פי׳ ואפי׳ קטן בן יום א׳ קרוי נפש הקשו בתוס׳ דאלו הכא משמע דעובר לא חשיב נפש וכן משמע מהכא או האשה ויצאו ילדיה שאין שם תשלומי ממון דמי ולדות כשפחה הנמכרת בשוק כדאיתא בפ״ק והכי נמי משמע מהא דאמרינן בסנהדדין האשה שהיא מקשה לילד חותכין את הולד ומוציאין אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא ואיכא למידק דא״כ היכי אמ׳ בפ״ק דערכין האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סנין וקורעין אותה ומוציאין את הולד וכיון דלאו נפש הוא היכי מחללין עליה את השבת וראיתי מי שכתב דהא לא קשיא כלל דחתוך בשר מת אין בו אלא מצות פרוש מדבריהם והיינו טעמא דמהלינן ספקות בשבת ממה נפשך כדאיתא בפ׳ ר״א ונר׳ שנעלמה ממנו מה שאמר במס׳ ערכין דאקשי׳ פשיטא מאי עביד מחתך בשר הוא ואמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך ר״ה ומעתה קושיית התוס׳ צריכה רבה ותירצו דאע״ג דלאו נפש הוא היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש דהא שייך לומר כן טעמא דאמרי׳ גבי בן קיימא חלל עליו שבת א׳ כדי שישמור שבתות הרבה ולפי׳ זה עוברה שהריחה בושם שמחללין שבת מפניה או הוריקו פניה כך מחללין מפני הולד וכן כתב בעל ה״ג ז״ל ויש מתרצים דשאני התם דכיון שכבר מתה האם הרי הוא עומד לעצמו ואינו נגרר אחרי אמו ואינו אלא כמי שנפלה עליו מפולת או שננעלה דלת לפניו שמחללין עליו את השבת אלא דכיון דספקא הוא ואין לו חיות גמור אפילו כזה ההורגו פטור אבל כשאמו בחיים הרי הוא כא׳ מאבריה וכירך אמו ואין מחללין עליו את השבת ועוברה שהריחה אין מחללין שבת אלא בשבילה והפי׳ הראשון יותר נכון.

כמאן דלא כרשב״ג. פי׳ אכולא מתני׳ פרכינין היכי דיינינן בן יום א׳ כילוד ואפי׳ להקל דהא ספק נפל הוא ולענין אבלות נמי ספק אבלות להקל וכן פרש״י ז״ל אלא דנטריה לסיומא דכלה מתני׳ ומפרשי׳ לה וכל מה שאמר במשנתי׳ להקל וכן באבלות.

אלא בדקים לה בגויה שכלו לו חדשיו. הא לאו הכי כספקא דיינינן ליה דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו כבר פירשתיה במ׳ מ״ק דעת רבי׳ הרמב״ן ז״ל דאפ״ה אין עומדין עליו בשורה וכדתנינן במ׳ שמחות תינוק עד ל׳ יום נקבר באשה א׳ עד אין אומ׳ עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים וההיא ודאי בדקים לן בגויה שכלו לו חדשיו דאי לא מאי ברכת אבלים שייך ביה אלא ודאי כדאמרן וכן עקר והרב ר׳ יצחק ב״ג לא פי׳ כן.

מ"ט וילדו לו בעינן. למ"ד המזכה לעובר לא קנה לא איצטריך וילדו לו כדפרשי' לעיל וה"נ אמרינן בפרק מי שמת:

איש כי יכה כל נפש אדם אפי' כל דהו האי קרא כתיב באמור אל הכהנים ותימה דבריש אלו הן הנחנקין דריש ליה מקרא אחרינא דכתיב באלה מסעי כל מכה נפש לפי עדים:

הא לא שהה ספיקא הוי משמע הכא דחשיב בן קיימא לרבנן טפי מלרשב"ג. ותימה דבפ' הערל משמע איפכא דבן שמונה אמרי רבנן דאפי' שהה ל' יום הוי נפל ולרשב"ג לא הוי נפל אלא אמרינן דבר ז' הוא ואישתהויי אישתהוי וי"ל דבתרתי פליגי דבבן ח' פליגי דהכי מיתניא פלוגתייהו בתוספתא והא דאמרינן הכא דפליגי בסתם וולדות דייק תלמודא מדקתני במילתי' דרשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל דאי לא פליגי אלא בבן ח' כדמשמע בתוספתא ה"ל למימר אם שהה ל' יום אינו נפל ומדנקט האי לישנא כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל משמע דשמעינהו לרבנן דמקילי בסתם וולדות לומר שיצא לאלתר מידי נפל. וקאמר רשב"ג דוקא אם שהה ל' יום באדם אינו נפל ולא מפליג רשב"ג בין סתם ולדות לבן ח' להכי אמר כל ששהה שכולל כל הוולדות. ותימה היאך ניחא ליה מתניתין אליבא דרבנן והא בפיהק ומת אפי' רבנן מודו ואמאי חייב באבילות וי"ל דמיתוקמא מתני' בנפל מן הגג ואכלו ארי ותימה בנפל מן הגג דליכא ריעותא מ"ט דרשב"ג ניזיל בתר רוב נשים דוולד מעליא ילדן וע"ק דבפ' ר"א דמילה פסקינן כרשב"ג ואסרי' עגלא תליתאה דאישתחיט ביומא דשבעה וי"ל כיון דמיעוטא דנפלים מצוי והוה חיישינן למיעוטא כזה כדאמרינן גבי מים שאין להם סוף כיון דמיעוט ניצולין [חיישינן] ליה. ולענין אבלות נמי כיון דנפלים מצויין הן לא אזלינן בתר רובא להחמיר דלענין אבילות הקילו חכמים וגדולה מזו בפ' יש בכור כדאמרינן יום ל' כיום שלפניו לענין אבילות משום דקי"ל דהלכה כדברי המקיל באבל אע"ג דקי"ל בפ' החולץ דאם (ילדה) [מת] בתוך ל' ועמדה ונתקדשה עם אשת כהן היא אינה חולצת דחשיב בר קיימא והיינו כקולי דמר וכקולי דמר לא חשו באבילות דרבנן. ותימה הכא אמרינן דהיכא דאינו שהה דאינו מתאבל על הספק ובמס' שמחות תנן הספיקות מתאבלין עליהן וי"ל דהתם אמרי' בספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון דממה נפשך חד מינייהו חייב להתאבל וגנאי הדבר לפטור שניהן:

וחייבין עליה משום אשת איש. פרש"י אם קבל בה אביה קדושין ובא עליה נהרג דביאתו ביאה וק' לפי' למה לי למיתני הך בבא היינו אם בא עליה אחד מן העריות האמורות בתורה מומתין על ידיה. ונראה לפרש דקאי אהא דקאמר אם בא עליה יבם קנאה דלא תימא לא קנאה אלא מדרבנן מידי דהוה אביאת בן ט' קמ"ל דקנאה מדאורייתא וחייבין עליה משום אשת איש:

ערב ראש השנה איכא בינייהו. לר' מאיר סגי ליה בערב ראש השנה לרבנן צריך שתכנס לשנה רביעית:

שלשים יום בשנה חשובין שנה איכא בינייהו ותימא לימא שנה שלישית איכא בינייהו לבר יום אחד דלר' מאיר בשתי שנים ויום א' סגי דיום אחד בשנה חשוב שנה ולא הוה פליג אברייתא דבסמוך וי"ל דמשום יום אחד לא הוה קרי לה בת ג' שנים. ותימא ולימא יום ראשון של רביעית איכא בינייהו דלר' מאיר בתחלת שנה רביעית סגי ולרבנן בעי' מעת לעת עד שעה שנולדה כדאמר לקמן בפירקין לענין קדשים. וי"ל דקים ליה דלרבנן לא בעי מעת לעת ועוד דא"כ גם לר' מאיר ה"ל למיתני בת ג' שנים ויום אחד ולפרושי דלא בעינן מעת לעת:

פיסקא בת שלש שנים מתקדשת בביאה כולי עד ניסת לכהן אוכלת בתרומה פי' בתרומה לא מתוקמא דהא יתומה שהשיאוה לדעתה בעינן וכל שאינה יודעה למשור קידושיה אינה צריכה למאן כדתנן ביבמות ולא מיקדשא למיאון אלא בת חמש ובת שש ובת שבע כדאמרינן בגיטין שלש מידות בקטן כולי ולא מתוקמיה מתני' אלא כשקידשה אביה שהן קידושי תורה ואפילו הכי באירוסין לא לא אכלה מדרבנן עד שתיכנס לחופה ואתא מתני' לאשמעינן דחופה הראויה לביאה שמה חופה ומאכלת בתרומה אעפ"י שלא נבעלה כדתנן בעדיות ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה אבל פחות' מבת שלש שאינה ראויה לביאה אין חופתה חשובה להאכילה בתרומה:

בד"ה שלשים יום איכא כו' ורבא דפריך בפ"ק דכתובות כו' דמתניתין סברה דקטנה יש לה קנס כו' עכ"ל אבל התוס' שם פירשו פירכא דרבא דקסבר דמתניתין סברה נמי דקטנה אין לה קנס ע"ש:

בתוס' ד"ה שלשים יום כו' וא"ת ולימא דיום ראשון של שנה רביעית איכא בינייהו כו'. ע"כ צ"ל דקושיא זו של התוס' לא קאי אר"י אלא אדבי רבי ינאי דאילו רבי יוחנן ניחא ליה טפי למימר שלשים יום בשנה כו' איכא בינייהו כי היכא דלא תקשה עליה ברייתא דלקמן דפריך מינה לרבי ינאי וק"ל:

בא"ד וא"ת היכי מוכח התם וכו'. דקאמר פרק אלו נערות נערה אין קטנה לא וכו' כצ"ל ועיין שם ריש פרק אלו נערות בגמרא ובתוספות שם:

בא"ד וי"ל דלאו ממש רבי מאיר כו'. ר"ל לא כרבי מאיר גופיה אתא אלא דדייק דההוא תנא ס"ל בחדא כר"מ דהיינו דקטנה אין לה קנס אבל בההיא דפחות מבת שלשה ויום אחד אי הוי ביאתה ביאה לא ס"ל כוותיה:

בא"ד ורבא דפריך בפ"ק דכתובות וכו'. התוס' קצרו לשונם ור"ל דשם בפ"ק דכתובות קאמר רב יוסף דגר קטן שהטבילו אותו ב"ד לגירות הגדיל יכול למחות ופריך ליה רבא ממתניתין דהגיורת יש לה קנס ומשמע ליה אפי' כשהיא קטנה ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותא כו' וע"ש:

רש"י בד"ה שלשים יום כו' מכי איקלע כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה איש כי יכה כו' דבריש הנחנקין כו'. נ"ב אבל התוס' דפרק הנחנקין כתבו דלא גרסינן כל מכה נפש אלא כמ"ש כאן ואיש כי יכה כל נפש וע"ש והגהתי:

גמרא ואמר מר כו' בן שנולד כו'. בב"ב הגי' דאמר מר כו':

רש"י ד"ה כמאן דלא כר"ש. אכולה מתניתין קאי כו'. דבריו אלו נשמטו מהתוי"ט ד"ה ופוטר שכ' וגם בגמרא אתמר (ר"ל הא דק"ל שכלו לו חדשיו) אדאמרינן כחתן שלם כו' משמע ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו. ועי' לח"מ פ"א מהל' יבום:

תד"ה מ"ט. למ"ד המזכה לעובר ל"ק (ר"ל ואף בירושה ממילא לא זכי) לא איצטריך כו'. ותימה דהא אף דס"ל דאין לו זכייה קודם שנולד מ"מ לא אבד חלק ירושתו כשיולד ויטול חלק כשאר אחיו וכדמוכח ג"כ מהא דמשני רבא התם ש"ה דרפויי מרפיאן בידייהו מעיקרא ע"ש ובפי' הרשב"ם. וא"כ סד"א דממעט חלק בכורה ג"כ להכי איצטרך קרא דוילדו. ונראה דלפני התוס' היה הגי' גם בתירוצו דמר כו' לומר שממעט כו'. אבל עובר לא מ"ט וילדו כו' וכמו דאיתא בב"ב. ופירושו דעובר לא היינו שאח"כ הפילתו. וע"ז שפיר קאמרי למ"ד כו' לא איצטרך כו'. ולזה כוון הס"ט אלא שקיצר בלשונו:

תד"ה הא (בסופו). משמע דבכל ולדות בעי רשב"ג ל' יום. כצ"ל:

שם במשנה וחייבין עליה משום א"א. עי' בא"ר שכ' דגבי בן תשע לקמן לא קתני וחייבין עליה משום א"א שאין קנינו קנין גמור כו' כדקתני ואינו נותן גט עד שיגדיל. אדרבה מזה משמע לפשטיה דקנה לגמרי כיון דסגי לה בגט בלא חליצה. עד שהוצרך רב לתרץ דה"ק לכשיגדיל יבעול כו':

רש"י ד"ה אם בא עליה יבם קנאה. וזכה בנכסי אחיו וליורשה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחייבין עליה. אם קבל בה אביה קדושין כו'. בתוי"ט ומיהו ודאי דרש"י ה"מ לאסבורה נמי במסרה אביה לביאה כו'. ול"נ דרש"י דק שפיר דמלשון מתניתין משמע דאף דהיא א"א מכבר אפ"ה א"ח עליה רק אם בא עליה אחר ג"ש ויום א'. ובקדושין הלא לא נעשית א"א ג"כ אלא לאחר ג"ש ויום א':

רש"י ד"ה והיא פטורה. דברי התוי"ט בזה הדבור מגומגמין:

תד"ה שלשים (בסופו). והא דפריך בפ' דו"ה ממתניתין כו'. כצ"ל:

בא"ד מאי דמצינן לאוקמי כוותיה מוקמינן. כצ"ל:

גמ׳ למאי הלכתא. נ"ב דהא כבר תני לכולהו מילי דאורייתא ומשני ר״פ דקמ״ל אפי׳ למדי דרבק:

רש״י ד״ה ופרכסה עובר שבמעי אמו וכו׳ היא מייתא ברישא כצ״ל:

תוס׳ ד"ה (הנמעל״ד) איהו וכו' עובר יצא ראשו כצ״ל:

בא״ד וא״ת אם תמצי לומר דמותר להורגו וכו׳ אע׳׳ג דמותר להורגו. נ"ב אינו מדויק דמאן הוא דשרו להרוג את העובר בלי טעם אע״ג דאין נהרג עליו ואין ראיה מההיא דערכין משום נוול דאמו הוא וירך אמו (הוא) ובלא רפואה הוי האי סופו למות עם אמו:

וילדו לו בעינן משמע מהתוס' דלמ"ד המזכה לעובר לא קנה אייתר וילדו לו ואין מוכרח עי' וק"ל. ועי' במסכת קידושין ע"ח ע"ב וב"ב קכ"ז דפריך לרבנן דר' יהודא יכיר ל"ל הומ"ל להך דהכא אלא דבעי למימר נמי למ"ד המזכה לעובר לא קנה ולדידיה אייתר וילדו לו ודרשינן מניה בכור הנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים עי' ב"ב קמ"ב ע"ב בתוס' ואייתר יכיר ופריך שפיר וכבר כתבתי בחי' למסכת ב"ב ישוב אחר. הקשה ע"ז תלמידי הבח' כ"ה מאיר מא"ש למ"ד המזכה לעובר לא קנה בלא"ה לא פריך התם לר"מ יכיר ל"ל דילמא איצטריך לשהיו ב' נשיו מעוברת ואומר על עובר א' שהוא יהיה בכור דאי בעי להקנות לא קנה [וידע זה מזמן תשמישו עם נשיו וקמ"ל דנאמן אפי' לא נודע לנו אח"כ איזה יצא קודם לחברו. וע' מ"ש שם בסוגי' דיכיר ע"ז]. ומשום יכיר קנה וא"כ מאי פריך לר"מ דאמר אדם מקנה יכיר ל"ל הא איצטריך לכנ"ל וי"ל דמ"מ יכיר ל"ל דמגו דאי בעי מקנה לעובר בקני ע"מ להקנות דקנה לכ"ע כמ"ש לעיל בשם הש"ך רס"י ר"י ושפיר פריך יכיר ל"ל. א"נ י"ל כיון דמשמעותו של יכיר משמע שמכירו א"א לרבות בו עובר שאינו מכירו וע"כ לא מיירי בשהיו ב' נשיו מעוברת וק"ל:

הא לא שהה ספיקא הוה. י"ל דילמא רובא הוה ומיהו בבכור בעי' עד שלשים יום משום דאוקי מיעוט נפלים להדי חזקה שאינו בכור ועוד אין הולכים בממון אחר רוב. ובבהמת קדשים נמי אי לא שהה שמונה ימים סמכי' מיעוטא לחזקה שאינה קדושה. וכ"כ תוס' בחולין גבי חליצה תי' אחר והומ"ל נמי דאוקי מיעוטא לחזקת איסור לשוק והכא באבל אדרבא מוקמינן ליה בחזקה שאינו אבל ופריך שפיר אבל במס' שבת פריך מימהל היכי מהלינן לק"מ לפי הנ"ל. וצ"ל דקו' הש"ס למ"ד דלא ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה עי' קידושין דף פ' ע"א:

ובזה י"ל מה דקשה אמאי דמשני התם מוהלין אותו ממ"נ וקשה אכתי איך מוהלין אותו שמא יצטרך לחלל שבת אח"כ באספלנית וכמון וכדומה. ואפי' ג' ימים קודם שבת מחמיר התשב"ץ במילה שלא בזמנה וא"כ מאן דפליגי נמי אתשב"ץ מ"מ מודה הכא דלא נמהליה בשבת מספק. ואי"ל דהו"ל ס"ס שמא כלו לו חדשיו ואת"ל לא כלו שמא לא נצטרך לחלל [עליו] שבת אח"כ ומשו"ה מלין. ואם אח"כ יהיה שום סכנה מותר לחלל משום דספק פ"נ. ז"א דמשמע דדוקא בודאי נפש וספק פ"נ מחללין אבל הכא דהיא גופי' ספיקא מנ"ל [דמחללין] (לחלל) וכה"ג צריכין לחלק במה שפסקו הפוסקים בהא דמס' שבת קכ"ט במאימת פתיחת הקבר שפסקו להחמיר בספק [סכנת] נפשות משום דאיכא ספיקא אי איכא סכנה כלל או לא וה"נ קצת דכוותה. מ"מ קשיא כנ"ל. וצ"ל דהרי קו' הש"ס אינו אלא לחד מ"ד דס"ל לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיהו אפשר ס"ל כמ"ד אין למצוה אלא מקומה ושעתה ומותר למול עתה ואין אנו צריכים לחוש למה שיהיה אחר המילה ועי' פלוגתא זו ברשב"א ר"פ ר"א דמילה:

ובזה י"ל הרי"ף ורמב"ם דפסקו הא דרשב"ג ופסקו נמי ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו שבת. וקשה לדידהו ממהל היכי מהלינן וע"כ מהלינן ממ"נ וא"כ ספק בן ז' נמי וכקו' הש"ס שם. ולפי הנ"ל א"ש דלמאי דקיי"ל אסור למול ספק בן ז' משום שמא יצטרך לחלל אח"כ וכנ"ל. ואי קשיא מימהל היכי מהלינן סתם תינוק. י"ל דקיי"ל רובא אינם נפלים ודוקא בבכור וקדשים וחליצה מחמיר רשב"ג משום סמוך מיעוטא לחזקה אבל לא במילה. ולכן מהלינן סתם תינוקות דרובן לחיים משא"כ ספק בן ז' לא מהלינן דהני לא שייך רובא כיון שהספק לפנינו ואינו מסתם תינוקות. הקצרתי וע' מ"ש בשו"ע וש"ך יו"ד סימן רס"ד בישוב דברי הרי"ף ורמב"ם הנ"ל וק"ל:

וחייבים עליה משום א"א ע' מ"ש תוס' יבמות דף נ"ז ע"ב ד"ה וחייבים עליה וכו' וריב"א פי' כו' ע"ש היטב ולולי דבריהם היה נ"ל דמא"א לא שמעינן שארי עריות דה"א דאבעילתו של בעל קאי אם בעלה בקטנותה נעשית אשתו להתחייב עליה משום א"א לכשיבוא עליה א' בגדלותה. דבעל עושה אותה בעולה בקל לכן שמעינן מסיפא דבא עליה א' מכל העריות בקטנותה דמומתים על ידה. ואי אשמעינן סיפא דכל העריות מומתים על ידה הו"א עריות כגון אביה ואחיה אבל עריות שע"י חתנות לא אף ע"ג דא"א נמי ערוה היא ואנן כל העריות תנן ז"א בודאי א"א ערוה היא אם היתה א"א אבל הכא לא נעשית בקטנותה אשתו של איש להתחייב עליה ואינה בכלל עריות כלל. והא דקאמר הש"ס פ' ד' מיתות בפשיטות דבכלל כל העריות דמתני' א"א בכלל. היינו משום דתנן ברישא וחייבים משום א"א אלא דהוה בעי למימר התם חייבין קרבן ולא מיתה ע"ז מייתי שפיר הא קתני בסיפא דכל העריות מומתין על ידה וא"א בכלל דהרי כבר תני רישא דעכ"פ חייבין קרבן על א"א דקטנה א"כ הרי לפנינו דערוה היא ממילא שהוא בכלל כל העריות מומתים וא"ש. אבל אי לא הוה קתני רישא הו"א דא"א דקטנה לאו בכלל כל העריות הוא וק"ל:

אמרי דבי ר' ינאי ער"ה איכא בינייהו י"ל דבהא פליגי לר"מ אמרינן תרי מקצת היום ככלו דיום הלידה איננו שלם וגם יום אחרון ער"ה ואמרינן בשניהם מקצתו ככלו ורבנן סברי חד מקצת היום ככלו אמרינן תרי לא אמרינן ועי' פלוגתא כזה בפסחים נ"ה ע"א גבי הרכבה שאינה קולטת לג' ימים לפי שינויא דרבינא ע"ש:

ור' יוחנן אמר ל' יום בשנה חשוב שנה א"ב. נ"ל דבכל כה"ג צ"ל כמ"ש בירושלמי לאל גומר עלי דהרי ע"פ טבע צריך ג' שנים שלימות להחזרת בתולים ומפני הל"מ דל' יום בשנה לר"מ אין בתוליה חוזרת ובודאי מודה ר"מ בב"נ דבעי ג' שנים שלימות מיום ליום ואפשר אפי' משעה לשעה. ולפ"ז מאי דמקשה תוס' מגיורת שנתגיירה מבת ג' שנים ויום א' צ"ל דעיקר קושייתם אשבוי' סמכו דישראלית היא אבל גיורת שהיתה גויה צריכה ג' שנים שלימות גם לר"מ וק"ל:

(מד ב תוספות) ד"ה דקים וכו' ובמס' שמחות תנן ספק וכו'.—עי' מ"ש בבכורות מט א.

בקבר. כי מת הוא קודם לה: ופרכס. עובר שבמעי אמו אחר מיתתה תלתא פרכוסי אלמא היא מייתה ברישא: לומר שממעט כו'. מתניתין דקתני נוחל ומנחיל לומר שממעט בחלק בכורה כגון אם היה בן יום אחד כשמת אביו והיה לו אח בכור ואח פשוט ומת הוא אחר אביו נוחל הוא מאביו את חלק רביעי שבנכסיו ומנחילו לשני אחיו וחולקין הבכור והפשוט את חלקו של זה בשוה ונמצא ממעט בחלק הבכור דאי לאו איהו הוה שקיל בכור תרי תילתי כגון מששה זהובים ארבעה ופשוט נוטל ב' זהובים ועכשיו נוטל הבכור ג' זהובים כנגד שני אחין ומחלקו של זה ג' רבעי זהוב נמצאו ביד בכור ד' זהובים חסר רביע וביד פשוט ב' זהובים ורביע ודוקא בן יום א' אבל עובר אינו ממעט כדאמר לקמן בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק הבכורה ונוטל הבכור שליש בכורתו ובין שלשתן יחלקו ב' שלישים: מאי טעמא. אמרינן בן יום אחד דממעט אבל עובר לא: וילדו לו בעינן. משמע בחייו: בכור שנולד אחר מיתת אביו. כגון מת אביו והאשה מעוברת תאומים אין היוצא ראשון נוטל פי שנים בלאו תאומים לא משכחת לה דכיון דבכור לא נולד עד מות אביו פשוט מהיכן בא אי נמי שהניח ב' נשים מעוברות: כמאן דלא כר' שמעון. אכולה מתני' קאי דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא: באדם. דאילו בבהמה שמונה ימים לא הוי נפל: מתני' בת ג' שנים. ביאתה ביאה לכל דבר: מתקדשת. אם מסרה אביה לכך: אם בא עליה יבם קנאה. וזכה בנכסי אחיו ליורשה ולטמא לה: וחייבין עליה. אם קבל בה אביה קדושין מזה ובא אחר עליה נהרג דביאתה ביאה: ומטמאה את בועלה. אם היא נדה אבל פחות מכן אע''ג שמטמאה במגע אינה מטמאה את בועלה משום בועל נדה לטומאת ז' אלא משום נוגע ולטומאת ערב: תחתון. של בועל נדה: כעליונו. של זב: מן הפסולין. כגון חלל נתין וממזר ועבד ועובד כוכבים: פסלה. מתרומת אביה אם היא בת כהן כדתניא בגמרא דאלמנה לכהן גדול ביבמות (דף סח.) מנין לכהנת לויה וישראלית שבא עליהן כו' ת''ל כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה: מכל העריות. כגון אביה או חמיה: והיא פטורה. מפני שהיא קטנה ולאו בת עונשין: גמ' ערב ראש השנה. של שנה רביעית לרבי מאיר גופיה לא הוי בת ביאה עד יום אחרון של שלישית דהוא ערב ראש השנה ולרבנן עד למחר דמיקלע יום ראשון ברביעית: שלשים יום איכא בינייהו. לרבי מאיר מכי איקלע שלשים יום בשנה שלישית הויא בת ביאה ולרבנן עד דמיקלע שנה רביעית ואיכא בינייהו טובא:

אבר יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מיחייב ההורגו עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיות אמו אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי וא''ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר''ה לקרוע האם כדמוכח בפ' קמא דערכין (דף ':) וי''ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע''ג דמותר להרגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא (ד' פד:) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב: מאי טעמא וילדו לו בעינן. למ''ד המזכה לעובר לא קנה לא איצטריך למדרש מוילדו כדאמר בפ' מי שמת (ב''ב דף קמב:): איש כי יכה כל נפש אפילו כל דהו. האי קרא כתיב באמור אל הכהנים ותימה דבריש הנחנקין (סנהדרין דף פד:) דריש מקרא אחרינא דכתיב באלה מסעי כל מכה נפש: הא לא שהה ספקא הוי. משמע הכא דלרבנן הוי טפי בר קיימא מלרשב''ג דאפילו בן יום א' הוי לדידהו בן קיימא וכן בפ' החולץ (יבמות דף לו:) ואילו בתוספתא מתניא פלוגתייהו על בן ח' דלרבנן אפילו שהה שלשים יום הוי נפל ואתא רשב''ג למימר דאם שהה ל' יום הוי בר קיימא דאמר בן ז' הוא ואישתהויי אשתהי וכן בפרק הערל (יבמות דף פ:) ויש לומר דבתרתי פליגי ודייק מדלא קאמר רשב''ג אם שהה ל' יום אינו נפל כיון דקאי ארבנן דאמרי בבר ח' דהוי נפל ומדנקט כל ששהה משמע דבכל ולדות בעי רשב''ג יום ל' ואם כן שמעינהו לרבנן דלאו בל' תלוי אלא בחדשי ההריון: דקים ליה דכלו לו חדשיו. הא לא קים ליה ספקא הוי ובנפל מן הגג או אכלו ארי איירי דבפיהק ומת אפילו לרבנן הוי נפל כדאמר פרק רבי אליעזר אם לא הביא (שבת קלו.) ואם תאמר אם כן מאי טעמא דרשב''ג כיון דליכא ריעותא אמאי אינו מתאבל עליו דניזיל אחר רוב ולדות דהוו בני קיימא ובפ' רבי אליעזר אם לא הביא (שם) דאסר ההוא עגלה דאשתחיט ביומא דשביעאה משום דהתם פסיק הלכה כרשב''ג אמאי לא אזלינן בתר רובא וי''ל דנפלין הוי מיעוט דשכיח ודבר ההווה הוא ולכך החמירו חכמים ולענין אבלות הקילו וגדולה מזאת מצינו דאמר בפרק יש בכור (בכורות דף מט.) דיום ל' כשלפניו לענין אבלות אע''ג דקי''ל בהחולץ (יבמות לו:) דמת ביום ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת דחשיב בר קיימא וא''ת דהכא אמר דבלא שהה ספקא הוא ואינו מתאבל עליו ובמסכת שמחות (פ''ד ה''ב) תנן ספק אחיו ספק אינו אחיו מתאבל עליו וי''ל דשאני התם כיון דבר קיימא הוא אי אין מתאבל עליו סברי עלמא דאין מתאבלין על אחין א''נ בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דמה נפשך חד מינייהו חייב וגנאי הדבר לפטור שניהם: שלשים יום איכא בינייהו. הא דלא קאמר יום אחד בשנה חשוב שנה איכא בינייהו דלרבי מאיר בב' שנים ויום אחד סגי ולא הוי פליג אברייתא דבסמוך היינו משום דשנת ג' בשביל יום אחד לא הוה קרי ליה שלש שנים וא''ת ולימא דיום ראשון של שנה רביעית איכא בינייהו דלרבי מאיר במקצת היום סגי ולרבנן בעינן מעת לעת עד שעה שנולדה כדאמר פ''ב דזבחים (דף כה:) דשעות פוסלות בקדשים וי''ל דקים ליה דרבנן לא בעו מעת לעת ועוד דאם כן אף לר' מאיר הוה ליה למתני ג' שנים ויום אחד והוה ליה לפרושי דלא בעינן מעת לעת והא דתנן בפרק אלו נערות (כתובות דף כט.) הגיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד יש לה קנס לא אתיא כרבי מאיר מדמצריך יום אחד אחר שלש שנים ואם תאמר והיכי מוכח התם דרישא כרבי מאיר דקאמר פרק אלו נערות נערה אין קטנה לא והתם ע''כ אסיפא דמתני' סמיך דקתני כל מקום שיש מכר אין קנס דמנערות איכא למימר דלא אתי למעוטי קטנות אלא בוגרות דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סו:) תנן אין חייב הבא על נערה המאורסה עד שתהא נערה ודייק התם דאתא לאפוקי קטנה דאי לאפוקי בוגרת אלא על נערה מבעי ליה אלמא נערה אפילו קטנה משמע אלא אסיפא סמיך כדפרישית והיכי דייק מסיפא דמתני' דרישא נמי ר''מ כיון דמציעתא לא אתיא כוותיה וי''ל דלאו ממש ר''מ היא קאמר אלא דדייק דתנא דההוא פירקא סבר דקטנה אין לה קנס כדקתני בסיפא וא''כ נערות נקט לאפוקי קטנות ורבא דפריך בפ''ק דכתובות (דף יא.) הגיורת יש לה קנס יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בהיותה נכרית אלמא סבר דמתני' סבר דקטנה יש לה קנס היינו משום דסבר כיון דהך בבא דגיורת לא אתיא כר' מאיר במאי דנקט שלש שנים ויום אחד אם כן גם לענין דקטנה יש לה קנס אתיא כרבנן וה''ה דפריך בפ' ד' וה' (ב''ק לח:) ממתני' דאלו נערות (דף כט.) דקתני כותית יש לה קנס לרבי מאיר אע''ג דההיא דגיורת לא אתיא כר''מ מ''מ כיון דסתם מתני' ר''מ היא מאי דמצינן לאוקומי כוותיה מוקמינן: