נידה מד ע"א

ונוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם:
גמ' מנהני מילי דת''ר אשה אין לי אלא אשה בת יום אחד לנדה מנין ת''ל ואשה: בת י' ימים לזיבה: מנא ה''מ דת''ר אשה אין לי אלא אשה בת י' ימים לזיבה מנין ת''ל ואשה: תינוק בן יום אחד כו': מנא הני מילי דת''ר {ויקרא טו-ב} איש איש מה ת''ל איש איש לרבות בן יום אחד שמטמא בזיבה דברי רבי יהודה רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר אינו צריך הרי הוא אומר {ויקרא טו-לג} והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן לנקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה אם כן מה ת''ל איש איש דברה תורה כלשון בני אדם: ומטמא בנגעים: דכתיב {ויקרא יג-ב} אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל שהו: ומטמא בטמא מת: דכתיב {במדבר יט-יח} ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו: וזוקק ליבום: דכתיב {דברים כה-ה} כי ישבו אחים יחדיו אחים שהיה להם ישיבה אחת בעולם: ופוטר מן היבום: {דברים כה-ה} ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה: ומאכיל בתרומה: דכתיב {ויקרא כב-יא} ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו בלחמו: ופוסל מן התרומה: {ויקרא כב-יג} וזרע אין לה אמר רחמנא והא אית לה מאי איריא זרע אפילו עובר נמי דכתיב כנעוריה פרט למעוברת צריכי דאי כתב רחמנא וזרע אין לה משום דמעיקרא חד גופא והשתא תרי גופי אבל הכא דמעיקרא חד גופא והשתא חד גופא אימא תיכול כתב רחמנא כנעוריה ואי כתב רחמנא כנעוריה משום דמעיקרא גופה סריקא והשתא גופה מליא אבל הכא דמעיקרא גופה סריקא והשתא גופה סריקא אימא תיכול צריכא קראי אתרוץ אלא מתניתין מאי אריא בן יום אחד אפי' עובר נמי אמר רב ששת הב''ע בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ויש לו בן יום אחד מן הגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ''ל בן יום אחד אין עובר לא: נוחל ומנחיל: נוחל ממאן מאביו ומנחיל למאן לאחיו מאביו אי בעי מאבוה לירתי ואי בעי מיניה לירתי אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ''ט דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

ונוחל, יורש התינוק אפילו בהיותו בן יום אחד, את קרוביו שמתו.

ומנחיל, מוריש את נכסיו לקרוביו, אם הוא מת.

וההורגו - חייב מיתה, ככל הורג אדם. ולגבי לנהוג בו מנהגי אבילות, הרי הוא התינוק, אם מת, לאביו ולאמו ולכל קרוביו, כחתן שלם, שחייבים להתאבל עליו כגדול.

גמרא:

דנה הגמרא: מנא הני מילי שאפילו קטנה בת יום אחד נוהגים בה דיני נדה?

דתנו רבנן: כתוב בפרשת נדה [ויקרא יא יט] "אשה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה" [ומדובר בנדה, ולא בזבה].

אין לי אלא אשה, כי משמע מדברי הכתוב שרק לגבי "אשה", דהיינו, גדולה ולא קטנה, נאמרה פרשת נדה.

בת יום אחד, שלא קרויה אשה, לרבות אותה לדיני נדה, מנין?

תלמוד לומר "ואשה". אות הו"ו מיותרת, ובאה לרבות אפילו קטנה.

שנינו במשנה: בת י' ימים לזיבה:

ודנה הגמרא: מנא הני מילי?

דתנו רבנן: נאמר בפרשת זבה "אשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה". אין לי אלא אשה משמע רק על גדולה הקרויה אשה נאמרה פרשת זבה. תינוקת בת י' ימים שלא קרויה אשה לרבות אותה לדיני זיבה מנין?

תלמוד לומר "ואשה" הו"ו המיותר בא לרבות אפילו קטנה:

שנינו במשנה: תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה:

דנה הגמרא: מנא הני מילי?

דתנו רבנן: נאמר בפרשת זב "איש איש כי יהי זוב מבשרו".

מה תלמוד לומר כפל הלשון "איש איש"?

לרבות בן יום אחד, שמטמא בזיבה, דברי רבי יהודה,

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך לימוד לכך, כי הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר ולנקבה", ודרשינן, "לזכר", אפילו זכר כל שהוא, בין גדול בין קטן. "לנקבה", אפילו נקבה כל שהיא, בין גדולה בין קטנה.

אם כן, לרבי ישמעאל, מה תלמוד לומר כפל הלשון "איש איש"?

דברה תורה כלשון בני אדם. וכך היא דרך בני אדם, לדבר בצורה של כפל לשון.

שנינו במשנה: ומטמא בנגעים:

ומבארת הגמרא מנין לנו שאפילו קטן נטמא, ^[56] דכתיב בפרשת נגעים "אדם כי יהיה בעור בשרו". ו"אדם" משמע כל שהוא ^[57] אדם, אפילו תינוק.

שנינו במשנה: ומטמא בטמא מת:

דכתיב ^[58] בפרשת פרה אדומה, "והזה על האהל ועל כל הכלים, ועל הנפשות אשר היו שם". ומשמע שאפילו נפש כל דהו צריכה הזאת מי אפר של פרה אדומה, ומוכח שהוא נטמא.

שנינו במשנה: וזוקק ליבום: דכתיב ^[59] בפרשת יבום "כי ישבו אחים יחדיו", ודרשינן, רק אחים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם זוקקים ליבום, ואפילו בישיבה כל דהו נחשב אח וזוקק ליבום. אבל אחים שלא ישבו יחד בעולם, אפילו אם כבר היה האח נמצא בעולם בתור עובר במעי אמו, אין הוא זוקק את אשת אחיו המת ליבום, כיון שלא ישב יחד עם אחיו בעולם, אלא ישב בעולם [נולד] רק אחר מות אחיו.

שנינו במשנה: ופוטר מן היבום:

לפי שנאמר בפרשת יבום "כי ישבו אחים יחדיו, ומת אחד מהם, ובן אין לו". ומדייקת הגמרא את לשון הפסוק: "ובן אין לו" אמר רחמנא, והא, אח זה, בשעה שמת, אית ליה בן, אף על פי שמת הבן מיד אחרי אביו. ואפילו אם נולד הבן אחרי מיתת האב, הרי הוא פוטר את אמו מן היבום והחליצה.

עוד שנינו במשנה: ומאכיל בתרומה. שהתינוק הכהן "מאכיל" את אמו הישראלית בתרומה, דהיינו, שהוא מתיר לאמו הישראלית לאכול תרומה גם אחרי מיתת בעלה הכהן.

דכתיב בפרשת אוכלי תרומה "ויליד ביתו [של הכהן] הם יאכלו בלחמו [ולחם הכהן היינו תרומה] ". ובמסורת קרי ביה 'יאכילו אחרים בלחמו', ונלמד מכאן שהבן [יליד ביתו] מאכיל את אמו הישראלית בתרומה לאחר שבעלה הכהן מת.

עוד שנינו במשנה: ופוסל את אמו בת כהן שנשואה לישראל לאכול מן התרומה:

ומבארת הגמרא, כי "וזרע אין לה" אמר רחמנא. והא, שנולד לה בן מהישראל, אפילו נולד בנה אחרי מיתת בעלה, אית לה זרע מישראל, ולכן אינה שבה לאכול בתרומה.

ומקשה הגמרא: מאי איריא זרע בן יום אחד? והרי אפילו עובר נמי, שעוד לא נולד, פוסל את אמו המעוברת מלאכול בתרומה, דכתיב בבת כהן הנשואה לישראל, ומת בעלה ששבה לאכול בתרומה "כנעוריה בית אביה", ודרשינן, פרט למעוברת ^[60] מבעלה הישראל, שאינה כנעוריה, ולא אוכלת בתרומה!?

ומתרצת הגמרא: צריכי צריך את שני הפסוקים, הפסוק של "וזרע אין לה", והפסוק של "כנעוריה".

דאי כתב רחמנא רק את הפסוק של "וזרע אין לה", הייתי אומר כי דווקא בן יום אחד פוסל את אמו בתרומה, משום דמעיקרא, בבית אביה, חד גופא, הבת כהן היתה לבד, והשתא, כשבעלה מת, והיא רוצה לשוב אל בית אביה לאכול בתרומה, היא תרי גופי. דהיינו, שהיא אינה במצבה הקודם, ואינה יכולה לחזור לבית אביה, יחד עם בנה שאינו כהן, ואינו שייך לבית אביה, עד שלא תהיה במצבה הקודם כמו שהיתה בבית אביה.

אבל הכא, מעוברת, דמעיקרא בבית אביה היתה חד גופא, והשתא חד גופא, והיא דומה למצבה בבית אביה, שאין כאן עוד גוף שאינו כהן, אימא תיכול בתרומה, לכן כתב רחמנא "כנעוריה", ומעוברת אינה כנעוריה.

ואי כתב רחמנא רק את הפסוק של 'כנעוריה', ולא את הפסוק של 'וזרע אין לה', הייתי אומר שדווקא מעוברת לא אוכלת בתרומה, אבל אם יש לה בן היא כן אוכלת בתרומה, משום דמעיקרא, בבית אביה, גופה סריקא, בפועל היה גופה ריק, והשתא גופה מליא, הגוף שלה מלא, והוא השתנה. אבל הכא, אחרי הלידה, דמעיקרא גופה סריקא והשתא גופה סריקה, לא איכפת לנו זה שיש לה בן, כי גופה נמצא באותו מצב שהיא עזבה את בית אביה, אימא תיכול בתרומה. לכן התורה צריכא לכתוב "וזרע אין לה", ללמד, שאם יש לה זרע, הרי אפילו שמצבה הוא כמו שעזבה את בית אביה, בכל זאת אינה אוכלת בתרומה. וממשיכה הגמרא ומקשה: אכן קראי אתרוץ, תירצנו מדוע יש צורך גם בפסוק על מעוברת וגם בפסוק על בן יום אחד,

אלא מתניתין, מאי איריא, מדוע היא נקטה דווקא "בן יום אחד"? הרי להלכה, אחרי שיש שני פסוקים, אפילו עובר נמי פוסל!?

אמר רב ששת: באמת המשנה לא מדברת שפוסל התינוק בן יום אחד את אמו מלאכול בתרומה. אלא הכא במאי עסקינן, בכהן שמת, שיש לו שתי נשים, אחת גרושה, שהכהן התחתן איתה אף על פי שאסור לכהן לשאת גרושה, ובניה חללים ואסור להם לאכול בתרומה, ואחת שאינה גרושה, ומותר לכהן להתחתן איתה, ויש לו בנים כהנים כשרים מהאשה שאינה גרושה, ולכן העבדים שהם ירשו עבדי כהנים כשרים ואוכלים בתרומה.

אך כיון ויש לו בן יום אחד מן הגרושה, והוא כהן חלל, דפוסל התינוק בן יום אחד החלל בעבדי אביו מלאכול בתרומה. כי עבד של כהן כשר מותר בתרומה, אבל עבד שכהן וחלל שותפים בו, אסור לאכול בתרומה, ועל ידי שיש לבן יום אחד חלק בעבדים, הרי הם עבדים שכהנים וחלל שותפים בהם ונפסלים מלאכול בתרומה,

ולאפוקי מדרבי יוסי, דאמר עובר חלל נמי פוסל את עבדי אביו מלאכול בתרומה, קא משמע לן המשנה שדווקא בן יום אחד, אין, אבל עובר לא פוסל בתרומה. ^[61] עוד שנינו במשנה: נוחל ומנחיל:

שואלת הגמרא: נוחל - ממאן? הרי תינוק נוחל רק מאביו.

ומנחיל - למאן? למי יש בכוחו של תינוק להוריש, הרי רק לאחיו מאביו, כי אמו לא יורשת אותו, ואם יש לו נכסים, בהכרח שאביו מת והוריש לו.

ואם כן קשה, הרי האחים בין כה וכה יורשים, גם בלי האח התינוק, כי אי בעי, מאבוה המשותף שלהם לירתי, ממנו יירשו. ואי בעי, מיניה לירתי יירשו ישירות מהתינוק, ^[62] ולמה צריך התנא לומר שהם יורשים את התינוק בן יומו? אמר רב ששת: יש נפקא מינה באופן שהתינוק הזה נוחל בנכסי האם, שאמו מתה והוא ירש את נכסיה, וכעת הוא בא להנחיל לאחיו מן האב, שהם היורשים שלו, ואף על פי שאין להם קשר לאמא שלו, בכל זאת הם זוכים בנכסיה, ולא קרובי האמא, כי כבר יצאו הנכסים מרשות האם ועברו לרשות בנה.

ודווקא בן יום אחד נוחל ומנחיל לקרוביו מהאב. אבל עובר במעי אמו, שמתו הוא ואמו בהיותה מעוברת, לא נוחל ומנחיל לקרוביו מאביו.

הערות

^[56] הגמרא [ערכין ג א] מבארת את ההוה אמינא שקטן אינו מטמא בנגעים, מפני שכתוב "איש צרוע" [ויקרא יג מד], וסתם איש בתורה זה גדול. ומקשה הגמרא אם לומדים מהפסוק "אדם" לרבות קטן, למה כתוב באמת איש? ומתרצת הגמרא, שבא למעט אשה מצורעת מדיני פריעה ופרימה. אמנם התוספות בסוגיא מבארים את ההוה אמינא שקטן אינו נעשה מצורע מפסוק אחר, שכתוב "איש או אשה כי יהיה בו נגע" [ויקרא יג כט].

^[57] רש"י מבאר, ש"אדם" משמע כל שהוא, שהרי כתוב לגבי מדין "ונפש אדם מן הנשים", ושמה מדובר בקטנות פחותות מבת ג', ורואים ש"אדם" משמעו אפילו קטנה.

^[58] הגמרא [ערכין ג א] מבארת את ההוה אמינא שקטן אינו מטמא במת, מפני שכתוב בפרשת הזאת מי חטאת "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל. כי את מקדש ה' טמא" [במדבר יט כ]. ומקשה הגמרא, אם לומדים מהפסוק שנפש כל דהו מטמא ואפילו קטן, מה נלמד מהפסוק של "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא"? ומתרצת הגמרא, שנלמד שאף על פי שקטן נטמא, בכל זאת הוא אינו חייב כרת אם נכנס לקדש בלי הזאת מי חטאת.

^[59] בתוספות כתבו, שאין חידוש בכך שגם קטן זוקק ליבום ופוטר מן היבום, והחידוש של המשנה הוא שרק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום, אבל עובר אינו זוקק ליבום, ואינו פוטר מן היבום. ועל זה מביאה הגמרא פסוק שדווקא אם היתה להם ישיבה אחת בעולם ביחד אז זוקק ליבום.

^[60] בתוספות מקשים, הרי הגמרא דורשת בכמה מקומות גבי יבום "וזרע אין לה", ונדרש 'אין לה' מלשון 'עיין לה', לרבות מעוברת, ולמה צריך את הפסוק של "כנעוריה"? והרי דורשים זאת כבר מ"וזרע אין לה"? ומתרצים התוספות, שהרי גם לגבי יבום אין העובר פוטר, אלא יש להמתין ולעיין אם ייוולד וולד בר קיימא. אבל בזמן שהיא מעוברת, היא פטורה מיבום, ואם כן, הוא הדין כאן, בזמן שהיא מעוברת תהיה מותרת בתרומה. ולכן צריך את הפסוק 'כנעוריה', למעט את הזמן שהיא מעוברת.

^[61] רש"י והרי"ף ביארו את סברת המחלוקת בין התנא של המשנה שלנו לבין רבי יוסי האם יש לעובר כח לזכות בירושה. רבי יוסי סובר שעובר גם כן זוכה בירושה, ולכן העבדים שייכים גם לעובר, ואילו המשנה שלנו סוברת שלעובר אין כח לזכות בירושה, ולכן אין העבדים שייכים לעובר עד שנולד. אך שאר הראשונים לומדים שרב ששת סובר שגם המשנה וגם רבי יוסי סוברים שעובר זוכה, אלא שהתנא של המשנה סובר שעל פי רוב העובר אינו יורש, כי חצי מהעוברים הם זכרים וחצי הם נקיבות, ונקיבות אינם יורשות, ומתוך הזכרים חלק נבראו נפלים ואינם ראויים לחיות ואינם יורשים, ונמצא שהרוב לא יורשים, ולכן כל זמן שלא נולד העובר העבדים אוכלים בתרומה מאחר ויש רוב שאין העובר יורש והם אינם עבדים של העובר החלל.

^[62] האחרונים חקרו בגדר האח היורש את אחיו, האם הוא יורש ישירות, או שהוא יורש במשמוש, והיינו, שאם האבא חי, האב יורש את הבן, ואם לא, האחים מהאב יורשים. ובזה הסתפקו האחרונים איך האח יורש, האם מאחר ואין אב, זוכה עתה האח מכח עצמו, או שהאב המת יורש בקבר את ירושת בנו, והאח חוזר ויורש את אביו [לירושה בקבר קוראים האחרונים ירושה במשמוש]. ויש כמה חילוקי דינים איך האח יורש. למשל, אם האב היה חייב כסף לראובן, ומת, ולא היתה לו ירושה שממנה יגבה ראובן, ועכשיו מת הבן, וראובן רוצה לגבות את חובו מהירושה של הבן, הרי אם האב המת יורש את בנו בקבר, וחוזר הבן החי ויורש, אז ראובן יכול לגבות מהירושה תמורת החוב. אבל אם האב אינו יורש כלל את הירושה, והאח יורש מעצמו את ירושת האח, ולא דרך האבא בכלל, אז אין הבעל חוב יכול לגבות מהירושה. והריטב"א [בסוגיא] הוכיח שאין הבדל איך יורשים, ממה שהגמרא כתבה שאי בעי מהאי ירית ואי בעי מהאי ירית. חוץ, מהנפקא מינה שכתובה בגמרא למעט בחלק בכורה.

ונוחל התינוק בן יומו את ירושת אמו שמתה ביום לידתו, ואם מת — הריהו מנחיל את ירושתו (לאחיו מן האב). ועוד בדינו של התינוק בן יומו, שהרי הוא נחשב בכלל האמור ברציחה "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ויקרא כד, יז), ולכן האדם ההורגו חייב על כך. ואם נפטר הרי הוא נחשב לענין דיני אבילות לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם, שמתאבלים עליו.

א גמרא שנינו במשנה שנוהגים דיני הנדה אף בקטנה שהיא בת יום אחד בלבד, ושואלים: מנהני מילי [מנין אלו הדברים]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בתורה: "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט). מן הכתוב "אשה" — אין לי בכלל טומאת הנדה אלא מי שהיא אשה בלבד, תינוקת בת יום אחד לענין טומאת הנדה מנין? — תלמוד לומר: "ואשה", לרבות אף את זו.

ב עוד שנינו במשנתנו כי אף התינוקת שהיא בת עשרה ימים יכולה להטמא בזיבה. ודנים בדבר: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בתורה בדין הזבה: "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא" (שם, כה). מן הכתוב "אשה" — אין לי בכלל טומאת הזבה אלא מי שהיא אשה בלבד, תינוקת בת עשרה ימים לענין שנוהגת אף בה טומאת הזיבה מנין? — תלמוד לומר: "ואשה", לרבות אף את זו.

ג עוד שנינו במשנתנו כי התינוק בן יום אחד הריהו בכלל טומאת זיבה. ושואלים בדבר: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בתורה בדין הזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (שם ב). ויש לברר: מה תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) בכפל הלשון "איש איש"? — לרבות את התינוק שהוא בן יום אחד שאף הוא מטמא בזיבה, אלו דברי ר' יהודה. ר'

ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: דין זה אינו צריך ללימוד זה, שהרי הוא הכתוב אומר בסוף פרשת הטמאים, שבאותו פרק "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (שם, לג). והלשון הכוללת "לזכר" באה ללמד: כל מי שהוא "זכר" הריהו בכלל הטומאות שנזכרו בפרשה, בין שהוא גדול בין שהוא קטן, בן יום אחד. ובדומה לכך הלשון הכוללת "לנקבה" — כל שהיא נקבה, בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה. אם כן מה תלמוד לומר "איש איש"? — אין זה מלמד דבר, ואשר לכפל הלשון, דברה תורה כלשון בני אדם.

ד ועוד שנינו במשנתנו כי אף התינוק בין יום אחד מטמא בנגעים. ומסבירים: דבר זה נלמד ממה דכתיב [שנאמר] בתורה בתחילת פרשת הנגעים: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" (שם יג, ב), ומן הלשון הכוללת "אדם" יש ללמוד, כי בכלל פרשה זו כל שהו אדם, ואף התינוק בכלל זה.

ועוד שנינו במשנתנו כי אף התינוק בן יום אחד מטמא בטמא מת. ומסבירים: דבר זה נלמד ממה דכתיב [שנאמר] בתורה בטהרה במי אפר פרה אדומה, של הנטמאים בטומאת מת: "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם" (במדבר יט, יח), ומלשון כוללת זו ("נפשות") יש ללמוד כי בכלל טומאת מת אף נפש כל דהו [שהוא], ובכלל זה התינוק בן יומו.

ועוד שנינו במשנתנו כי אף התינוק בן יום אחד זוקק את אשת אחיו שמת בלא בנים ליבום. ומסבירים: נלמד דבר זה, ממה דכתיב [שנאמר] בתורה בדין הייבום: "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה" (דברים כה, ה). ומן האמור "ישבו אחים יחדיו" הרינו למדים שדין זה של יבום בכל האחים שהיה להם ישיבה אחת בעולם, ואף התינוק שהיה בן יומו, כשמת אחיו היתה לו ישיבה אחת בעולם עם אחיו, ומחייב את אשת אחיו בייבום.

ועוד שנינו במשנתנו כי מי שנפטר והשאיר אחריו תינוק שאף שאינו אלא בן יום אחד, הריהו פוטר את אשת המת מן חובת היבום. ומסבירים: נלמד דבר זה, שכן במצות הייבום "ומת אחד מהם ובן אין לו" (שם שם) אמר רחמנא [הכתוב], ואילו הא [זה] הנפטר הלא אית ליה [יש לו] בן אף שהוא בן יום אחד.

ועוד שנינו במשנתנו כי התינוק בן יומו שהוא בן לכהן שנפטר מאכיל בתרומה את אמו הישראלית. ומסבירים: דבר זה נלמד ממה דכתיב [שנאמר] בזכאים לאכול בתרומה מכוחו של הכהן: "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא כב, יא), שאף שנאמר בלשון "יאכלו בלחמו" קרי ביה [קרא בו, בכתוב זה]: הם יאכילו בלחמו, שמכוח בנה הכהן אוכלת אף אמו הישראלית, לאחר פטירת האב הכהן.

ועוד שנינו במשנתנו כי התינוק בן יומו הנולד לאמו הכהנת שנישאה לישראל, ומת, אף שהיא חוזרת לבית אביה הכהן, תינוק זה פוסל אותה מן הזכות לשוב ולאכול מהתרומה. וטעם הדבר, שכן האשה בת הכהן שהתאלמנה או התגרשה מבעלה הישראלי, חוזרת לאכול בתרומה "וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" (שם יג) אמר רחמנא [הכתוב], ואילו הא אית [זו יש] לה זרע מבעלה הישראלי.

ושואלים: מאי איריא [מדוע דווקא] משמיענו הכתוב שאם יש לה זרע (ולד חי) מבעלה הישראלי הריהי פסולה מלאכול בתרומה, והרי אפילו אם יש לה עובר מבעלה הישראלי נמי [גם כן] כך הדין, דכתיב [שכן נאמר] בענין בת כהן שהתאלמנה או נתגרשה לאכול בתרומה "ושבה אל בית אביה כנעוריה" — שדווקא זו שהריהי כבימי נעוריה אוכלת שוב בתרומה, פרט לשבה אל בית אביה כשהיא מעוברת מן הישראלי, שאינה אוכלת בתרומה!

ומשיבים: צריכי [נצרכים] שני הלימודים הללו, שהתינוק הנולד לכהנת מן הישראלי פוסל אותה מלשוב ולאכול בתרומת בית אביה, ושעובר הכהנת מן הישראלי פוסל אותה מלשוב ולאכול בתרומת בית אביה. דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק את הפסוק "וזרע אין לה" ללמדנו שאינה אוכלת בגלל שיש לה ילד מן הישראלי — הייתי אומר כי דין זה הריהו משום דמעיקרא חד גופא [מתחילה קודם שנישאה היתה האשה הזו גוף אחד], והשתא תרי גופי [ועכשיו הריהי שני גופים, היא ותינוקה], ולכן אין זו ממש שיבה לבית אביה. אבל הכא [כאן, במעוברת מן הישראלי], השבה לבית אביה, דמעיקרא חד גופא, והשתא חד גופא [שמתחילה היתה גוף אחד, ועכשיו היא גם כן גוף אחד] — אימא תיכול [אמור שתאכל] בתרומת בית אביה. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "כנעוריה" ללמדנו שאף המעוברת השבה לבית אביה אינה אוכלת בתרומה.

ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא [אם היתה התורה כותבת] רק "כנעוריה" — הייתי אומר שנוהג דין זה משום דמעיקרא גופה סריקא, והשתא גופה מליא [שמתחילה היתה אשה זו גוף ריק, ועכשיו היא גוף מלא] ואין זו שיבה ממש לבית אביה, אבל הכא [כאן, במי שיש לה תינוק], דמעיקרא גופה סריקא והשתא גופה סריקא [שמתחילה גוף ריק, ועכשיו גוף ריק] אימא תיכול [אמור שתאכל] בתרומת בית אביה, לכן צריכא [נצרכו] שני המקראות הללו.

ושואלים: קראי — אתרוץ [המקראות תורצו, הוסברו] מדוע נצרכו שניהם, ומה כל כתוב מלמדנו. אלא על מתניתין [משנתנו] עדיין יש לשאול: מאי אריא [מדוע דווקא] ציינה המשנה שתינוק בן יום אחד פוסל את אמו שנישאה לישראל מלאכול שוב בתרומת אביה הכהן, והרי אפילו בעובר נמי [גם כן] הדין כן! אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים] במקרה של כהן שיש לו שתי נשים: אחת גרושה שנשאה שלא כדין, שהרי הגרושה אסורה על הכהן. ואחת שאינה גרושה. ויש לו בנים מהאשה שאינה גרושה, ויש לו תינוק בן יום אחד מן הגרושה, והרי תינוק זה הוא חלל, האסור באכילת תרומה.

והשמיעה לנו המשנה שפוסל תינוק זה בעבדי אביו מלאכול שוב בתרומה. שמכיון שתינוק זה יש לו חלק בירושת אביו, ובכלל זה אף בעבדים אלו, הם אינם יכולים עוד לאכול בשל היותם גם עבדיו של הפסול לאכילת תרומה. ובאה משנתנו לאפוקי [להוציא] משיטת ר' יוסי שאמר שעובר שהוא חלל נמי [גם כן] פוסל את עבדי אביו מלאכול בתרומה, לכן קא משמע לן [הוא התנא שבמשנתנו משמיע לנו] שדווקא בן יום אחד — אין [כן] פוסל את עבדי אביו מלאכול בתרומה, ואולם העובר — לא פוסל.

ה ועוד שנינו במשנתנו כי התינוק בן יומו נוחל ומנחיל. ודנים במה ששנינו כי התינוק בן יומו נוחל, ממאן [ממי] הוא נוחל? — מאביו, ומה ששנינו כי התינוק בן יומו מנחיל, למאן [למי] הוא מנחיל? — לאחיו מאביו, שהרי אחיו מן האם אינם יורשים אותו. ויש לשאול: מה באה משנתנו ללמדנו שאחיו יורש אותו, והלא אי בעי [אם ירצה] אח זה מאבוה לירתי [מאביו יירש], ואי בעי [ואם ירצה] — מיניה לירתי [ממנו, מתינוק זה יירש], שהרי אף בלא שיוריש לו התינוק, יורש הוא מאביו ישירות!

אמר רב ששת: כוונת המשנה ללמדנו שהתינוק בן יומו נוחל בנכסי האם שאיננה אמם של אחיו מאביו, שרק הוא יכול לירש אותה, ולא הם. ואם ימות לאחר שירש ירושה זו, יש בו להנחיל ירושתו זו לאחיו מן האב. ומסבירים את דין משנתנו עוד, ודוקא בן יום אחד נוחל בנכסי אמו שמתה, ומנחיל לאחיו מן האב, אבל עובר (שמתה אמו, והוא עצמו לא נולד) — לא נאמר בו שיורש את נכסי אמו ומורישם לאחיו מן האב. ומאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן ברור שהוא העובר מיית ברישא [מת בתחילה] לפני שמתה אמו, וכלל הוא שאין הבן יורש את אמו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he inherits the estate of his mother if she died on the day of his birth; and if he dies, he bequeaths that inheritance to his paternal brothers; and one who kills him is liable for his murder, as it is written: “And he that smites any man mortally shall be put to death” (Leviticus 24:17), i.e., any man, including a child who is one day old; and if he dies, his status in relation to his father and to his mother and to all his relatives, in terms of the halakhot of mourning, is like that of a full-fledged groom [keḥatan shalem], whose death is deeply mourned.

GEMARA: The Gemara asks: From where is this matter, that the halakhot of menstruation apply even to a one-day-old baby girl, derived? As the Sages taught in a baraita: The verse states: “And if a woman has an issue, and her issue in her flesh is blood, she shall be in her impurity seven days” (Leviticus 15:19). When the verse states “a woman,” I have derived only that the halakhot of menstruation apply to an adult woman. From where do I derive that the impurity of a menstruating woman also applies to a one-day-old baby? The verse states: “And a woman,” to include even a baby girl.

The mishna further teaches that a baby girl who is ten days old who experiences an emission of blood for three consecutive days after the conclusion of the seven days fit for menstruation, becomes impure with the impurity of ziva. Again, the Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita: The verse states: “And if a woman has an issue of her blood many days not in the time of her menstruation…she shall be as in the days of her menstruation: She is impure” (Leviticus 15:25). When the verse states “a woman,” I have derived only that the halakhot of a zava apply to an adult woman. From where do I derive that the impurity of ziva also applies to a ten-day-old baby? The verse states: “And a woman,” to include even a baby girl.

The mishna further teaches that a baby boy, even one who is one day old, can become impure with the impurity of ziva. Once again, the Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita: The verse states with regard to a zav: “When any man has an issue out of his flesh, his issue is impure” (Leviticus 15:2). It would have been enough for the verse to state “a man.” Why must the verse state “any man”? It is in order to include even a one-day-old baby boy who has such a discharge, to teach that he becomes impure with the impurity of ziva. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says that this derivation is not necessary, as the verse states: “And of those who have an issue, whether it be a male or a female” (Leviticus 15:33). The phrase “whether it be a male” includes anyone who is a male, whether he is an adult or whether he is a minor; “or a female” includes anyone who is a female, whether she is an adult or whether she is a minor. If so, why must the earlier verse state “any man”? The Torah spoke in the language of people, i.e., this emphasis is not unusual and therefore one should not derive a halakha from the superfluous word.

The mishna teaches: And a one-day-old baby becomes impure with the impurity of leprous marks. The Gemara explains that this is derived from that which is written with regard to leprous marks: “When a person shall have in the skin of his flesh” (Leviticus 13:2). This serves to include anyone who is a person, irrespective of age.

The mishna further teaches: And a one-day-old baby becomes impure with impurity imparted by a corpse. The Gemara explains that this is derived from that which is written in the context of purification from impurity imparted by a corpse: “And a pure person shall take hyssop, and dip it in the water, and sprinkle it upon the tent, and upon all the vessels, and upon the people that were there” (Numbers 19:18). This apparently superfluous mention of “people” serves to include anyone who is a person, irrespective of age.

The mishna also teaches: And a one-day-old baby creates a levirate bond requiring the widow of his childless brother to enter into levirate marriage with him. The Gemara explains that this is derived from that which is written: “If brothers dwell together and one of them dies, and he has no child, the wife of the dead man shall not be married outside of the family to one not of his kin. Her brother-in-law will have intercourse with her and take her to him to be his wife, and consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:5). This verse is referring to brothers who had one dwelling in the world, i.e., who were alive at the same time, which includes a baby who was born the day his brother died.

The mishna teaches: And a one-day-old baby exempts his widowed mother from the obligation of levirate marriage. The Gemara explains the derivation: The Merciful One states: “And one of them dies, and he has no child” (Deuteronomy 25:5), and this late husband has a child, albeit one who is one day old.

The mishna teaches: And a one-day-old baby enables his mother, an Israelite woman who is no longer married to his father, a priest, to continue to partake of teruma. The Gemara explains that this is as it is written, with regard to those who are entitled to partake of teruma on account of a priest: “And those who are born in his house, they may eat [yokhelu] of his bread” (Leviticus 22:11). Read into the verse: Those who are born in his house enable others to eat [ya’akhilu] of his bread, i.e., on account of her son the priest, the Israelite mother may continue to partake of teruma even after the death of his father.

§ The mishna also teaches: And a one-day-old baby disqualifies his mother, the daughter of a priest who is no longer married to his father, an Israelite man, from continuing to partake of teruma. The Gemara explains that the reason is that the Merciful One states: “But if a priest’s daughter becomes a widow, or divorced, and has no child, and is returned to her father’s house, as in her youth, she may eat of her father’s bread” (Leviticus 22:13), and this daughter of a priest has a child.

The Gemara asks: Why state specifically that she has a child? Even if she has a fetus in her womb from an Israelite man, the same halakha applies, as it is written: “As in her youth,” which excludes a pregnant woman, since her pregnancy has changed her physical state from that of her youth.

The Gemara answers that both derivations are necessary. As, if the Merciful One had written only: “And has no child,” I would say that the reason the daughter of a priest who has a child from an Israelite man may no longer partake of teruma is due to the fact that at the outset, before she married, she was one body, and now she has developed into two bodies, herself and her child. But here, in a case when she is merely pregnant, when at the outset she was one body and now she remains one body, one might say that she should be permitted to partake of teruma. Therefore, the Merciful One writes: “As in her youth.”

And by contrast, if the Merciful One had written only: “As in her youth,” I would say that the reason that the daughter of a priest who is pregnant from an Israelite man may no longer partake of teruma is due to the fact that at the outset she had an empty body and now she has a full body, and consequently she is not returning to her father’s household in her initial state. But here, after she has given birth, where at the outset she had an empty body and now she still has an empty body, one might say that she should be permitted to partake of teruma. Therefore, the Merciful One writes: “And has no child.” Therefore, both derivations are necessary.

The Gemara asks: The need for both verses has been resolved, but the mishna remains difficult: What is the reason the mishna is referring specifically to a baby who is one day old, when, as stated above, the same halakha applies even to a fetus? Rav Sheshet said: Here we are dealing with a priest who has two wives: One who is a divorcée, as she was previously divorced from another man, and who was therefore married to this priest in violation of halakha, and one who is not a divorcée. And he has sons from the wife who is not a divorcée, and he has a baby boy who is one day old from the wife who is a divorcée. This son is disqualified from the priesthood and may not partake of teruma.

Rav Sheshet continues: The mishna is teaching that this baby disqualifies his father’s Canaanite slaves from partaking of teruma again. Since this child is entitled to a portion of his father’s inheritance, which includes his slaves, they may no longer partake of teruma due to his presence in the world. And the mishna teaches this to exclude the opinion of Rabbi Yosei, who said that a fetus also disqualifies his father’s slaves from partaking of teruma. For this reason, the tanna of the mishna teaches us that with regard to a one-day-old baby boy, yes, he disqualifies his father’s slaves from partaking of teruma, but a fetus does not.

§ The mishna teaches that this baby inherits and he bequeaths. The Gemara asks: From whom does he inherit? It must be from his father. And to whom does he bequeath? Presumably, he bequeaths to his paternal brother, in a case where the baby inherited his father’s property and then died on the same day, as maternal half-brothers do not inherit from each other. The Gemara raises a difficulty with regard to this interpretation: What is the novelty of the halakha that the brother of this one-day-old baby inherits from him? After all, if the surviving brother wants, let him inherit from his father, and if he wants, let him inherit from the one-day-old baby. Either way, he receives his late father’s property.

Rav Sheshet said: The mishna is teaching that a one-day-old baby inherits his mother’s property if she died on the day he was born, so that he is able to bequeath it, even if he dies after a day, to his heirs who are not the mother’s heirs, e.g., a paternal half-brother. And in such a case it is specifically when he is at least one day old that he inherits from his mother and bequeaths the property to his paternal half-brothers, but a fetus, whose mother died before he emerged, does not inherit from his mother. What is the reason for this? The reason is that presumably the fetus died first, before its mother died, and there is a halakha that a son does not inherit from his mother

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר רב ששת הב"ע בכהן שיש לו שתי נשים וכו'. פי' רש"י ז"ל ודוקא בן יום א' אבל עובר לא משום דאין זכייה לעובר. וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל וכתוב בהלכתא בפ' אלמנה לכ"ג (יבמות סז, א).
וק"ל א"כ למה ליה לאוקומא בכהן שיש לו שתי נשים א' גרושה וכו' לימא שפוסל בעבדי אביו מלאכול בשביל המשפחה ועוד דר' ששת דקא מתרץ לה איהו הוא דאמר בפרק מי שמת (דף קמ"ב) המזכה לעובר קנה וכ"ש בירושה הבאה מאליה ומקשינן עלה התם מסוף דמתני' דקתני נוחל ומנחיל ומתרץ כי הכא משו' דאיהו מאית ברישא.
אלא ה"פ: דרב ששת לטעמיה דאמר יש זכייה לעובר ומיהו בכהן שיש לו שתי נשים ויש לו בנים משאינ' גרושה כיון דאי עובר שבמעי הגרוש' נקבה היא לא פסלה ואי נפל הוא לא פסול הוו להו זכרים מיעוט' ולמיעוטא לא חיישינן ולאפוקי מדר' יוסי דאמר חוששין למיעוט ואפילו כולן זכרים לא יאכלו בשביל חלקו של עובר קמ"ל בן יום אחד אין עובר לא ואפילו כלו חדשיו נמי כיון שלא נולד י"ל שמא נפל הוא שאינו ראוי לברית נשמה.
והך פלוגתא מפרש בגמרא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול וכבר פירשתי שם בפ' מי שמת הארכתי בכל הסוגיא הזו והרוצה לסמוך על העיקר ע"ש.

מ"ט דאיהו מיית ברישא. פיר' ודוקא מתה דקאמרינן בערכין פ"ק (דף ז) אשה היוצאת ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחלה והוינן בה למימרא דאיהי מתה ברישא והא קי"ל דאיהו מאית ברישא דתנן בן יום א' וכו'. ומפרקינן ה"מ מתה דאגב דולד זוטר חיותיה עולה ביה טיפה דמלאך המות ותתיך לה לסימנים אבל נהרגה איהי מתה ברישא ואע"ג דהאי תירוצא לאוקומי יש זכייה לעובר אתמר בפ' מי שמת מיהו קושטא הוא ולהכי הוינן מינה ומפרקי לה התם. א"נ למ"ד הכי מקשי מברייתא דקתני מכין אותה כנגד בית הריון ולאו למימרא דהכי הוא בודאי.

לזכר כל שהוא זכר ולנקבה כל שהוא נקבה. קשיא לי רבנן נמי אמאי לא דייקי לה מהא דר' יוחנן ואיצטריכו למידק מריבויא דאיש איש, דזכר ונקבה ודאי כל שהוא זכר ונקבה משמע וכדדייקינן לכולי עלמא בסמוך ומטמא בנגעים מדכתיב אדם כל שהוא אדם ואע"ג דלרבנן איצטריך האי לזכר ולנקבה לרבות מעיינות מצורע ומצורעת כדאיתא לעיל בפרק בנות הכותיים (נדה לד, ב) מכל מקום תרווייהו שמעת מינה מדכתב רחמנא לזכר ולנקבה ולא כתיב לאיש ולאשה הילכך ממילא שמעת מינה כל שהוא זכר וכל שהיא נקבה. וי"ל דלרבנן איצטריך למעוטי טומטום ואנדרוגינוס כדדרשינן מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו לעיל בפרק המפלת (נדה כח, א) למעוטי טומטום ואנדרוגינוס. וא"ת אדרבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס הא נפקא להו ממזכר ועד נקבה תשלחו כדאיתא התם. נ"ל דההוא איצטריך לאשמועינן שאינן חייבין על ביאת מקדש והכא אשמועינן שאינן בתורת זיבה כלל ואין שורפין עליהן את התרומה ודלא כרב דאמר בפרק המפלת ששורפין עליהן את התרומה ורב תנא הוא ופליג אי נמי ר' יוחנן בן ברוקה את ליה הכין, אלא דלא מיחוור דנימא דרבנן פליגי בהא דלא שמעינן להו הכין. אלא דאיכא למימר דאיצטריך להו לרבנן כוליה קרא לרבות מעיינות מצורע ומצורעת ולא תידוק מינה אם כן ליכתוב לאיש ולאשה, ותדע לך מדאקשינן עליה דרב לעיל בפרק המפלת (שם ע"ב) ורב מאי שנא ביאת המקדש דלא דכתיב מזכר ועד נקבה תרומה לא ישרוף דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. ופרקינן ההוא מיבעי ליה לכדר' יצחק דאמר ר' יצחק לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וכו' ולא דייקינן עליה אי הכי ליכתוב לאיש ולאשה כנ"ל.

ומטמא בטומאת מת. וא"ת והא כתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא לא היא דבפרק כריתות מקשי הכי ופריק איש למעוטי קטן מכרת.

ומטמא בנגעים. ואע"ג דכתיב איש צרוע דמשמע גדול ולא קטן הא אמרינן התם בפ"ק דערכין (ג, א) איש למה לי לכדתניא איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר והצרוע הרי כאן שניהם א"כ מה תלמוד לומר איש לענין שלמטה איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת.

הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בן אחד מן הגרושה וכו'. ולאפוקי מדר' יוסי דאמר העובר פוסל פרש"י ז"ל והרב אלפסי ז"ל דטעמא משום דעובר אין לו זכייה ואינו נכון דרב ששת דמתרץ לה הכין אית ליה בהדיא בריש פרק מי שמת (בבא בתרא קמב, א) דהמזכה לעובר קנה. ועוד דאם איתא למה ליה דנקט לה הכא בשיש לו שתי נשים לימא בכהן שיש לו אשה אחת גרושה ויש לו בן אחד ממנה דבן יום אחד אין עובר לא משום שאין לו זכייה והעובר אוכל בשביל משפחה וכדתניא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, א) יש לו בנים אוכלים בשביל בנים אין לו בנים אוכלין בשביל אחין אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה כולה. ועוד דהתם בריש פרק מי שמת אותבינן עליה דרב ששת דאמר המזכר לעובר קנה מסיפא דהא מתניתין דקתני נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא ופירקה כדפרקינן הכא נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב בן יום א' אין עובר לא מאי טעמא איהו מיית ברישא ואם איתא לותביה מרישא דקתני ופוסל מן התרומה בן יום אחד אין עובר לא אלמא עובר אין לו זכייה אלא ודאי עובר אית ליה זכייה לרב ששת מיהא, דהוא מודה בהאי אקומת' והכא היינו טעמא משום דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות והוו להו זכרים בני קיימא מיעוט' ולא חיישינן למיעוטא הילכך בן יום א' פוסל עובר אינו פוסל אבל לדברי ר' יוסי דחייש למיעוטא אפילו עובר פוסל והכי איתא בהדיא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (שם).

מאי טעמא הוא מיית ברישא. ואם תאמר אם כן בן פקועה היכי משכחת לה ועוד דאמרינן בשילהי פרק השוחט (חולין לח, ב) דמתה והדר יולדת ואמרינן נמי בשילהי פרק קמא דערכין (ז, א) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאים סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה אלמא אע"ג דאיהי מתה אכתי איפשר לו לולד לחיות. י"ל דלא אמרינן איהו מאית ברישא אלא כשמתה האם ע"י מלאך המות מחמת חולי וכדאמרינן התם בפרק קמא דערכין האשה שיוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחלה ואקשינן עלה ממתניתין דהכא דאלמא איהו מאית ברישא ופרקינן הני מילי לגבי מיתה דאגב דולד זוטר חיותיה עיילא ביה טפה דמלאך המות וחתוך להו לסמנין בל נהרגה איהי מתה ברישא וה"ה למתה מחמת קושי לידה

לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן. פי׳ דלישנא דזכר ונקבה ודאי משמע כן בין גדולים בין קטנים וכדאמרי׳ נמי לקמן דאדם משמע בין גדול בין קטן ורבנן דרשי מיניה הא דאמרינן לעיל בפרק בנות הכותים לרבות מצורע למעינותיו ומצורעת למעינותיה ולר׳ ישמעאל תרוייהו ש״מ וכדכתיבנא התם אבל לרבנן כוליה לדרשא למצורע ומצורעת למעינותיהם אתא דכיון דכתיב איש איש ולית להו דברה תורה כלשון בני אדם ניחא ליה למדרש קטן וקטנה מאיש איש ולזכר ולמצורע למעינותיו ויש מקשים דהא מבעי ליה האי קרא למעוטי טומטום ואנדרוגינוס וי״ל דהא ליתא דלא מיעטינהו רחמנא אלא מטומאת מקדש שאין חייבין עליהם כדכתיב מזכר ועד נקבה כדאיתא בפ׳ המפלת מכלל דמעיקר טומאה לא אמעיטא וכדאמר רב התם שאין חייבין עליהם על ביאת מקדש אבל שורפין עליהם את התרומה.

דברה תורה כלשון בני אדם. פי׳ והא פלוגתא דתנאי היא ושלש דעות דבדבר כדברירנא ביבמות.

קרי ביה יאכילו בלחמו. לאו דוקא דהא לא כתיב קרא הכי אלא הכי קאמר קרא וכיליד ביתו כלומר על ידו הם יאכלו בלחמו הנזכרים לעיל עבדיו ואשתו וכן פרש״י ז״ל.

אמר רב ששת הב״ע בכהן שיש לו שתי נשים וכו׳ עד לאפוקי מדר׳ יוסי דאמר אפי׳ עובר נמי פוסל קמ״ל דוקא בן יום אחד אבל עובר לא. פרש״י ז״ל והרי״ף ז״ל טעמא דעובר דספק להו דעובר אין לו זכייה ולאפוקי מדר׳ יוסי דסבר עובר יש לו זכייה והקשו עליו בתוס׳ חדא דהא רב ששת מאריה דהאי אוקמתא ס״ל בפ׳ מי שמת דעובר יש לו זכיה אפי׳ דרך הקנאה וכ״ש בירושה הבאה מאליה דקילא טפי כדאיתא התם דאמר רב ששת המזכה לעובר קנה והיכא מוקים סתמא דרבנן דלא כותיה ועוד דהתם פרכינן לרב ששת מסיפא דקתני תינוק בין יום אחד נוחל ומנחיל עובר לא ואצטריך לתרוצי כדקאמר איהו לקמן דטעמא דעובר לאו משום דאיהו מיית ברישא והיכי לא פרכינן ליה מעיקרא או בסוף מהאי רישא דמפקא מיניה ועוד דאי משום דעובר אין לו זכיה למה לי לאוקומא בכהן שיש לו שתי נשים לוקמה בשאין לן אלא אשה אחת גרושה דעובר אינו פוסל לפי שאין לו זכיה ואוכלין בזכות קרוביו של כהן כדאמרינן התם אין לו בנים ויש לו אחים אוכלין בשביל אמן אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה כלה לכך פירשו דטעמא דרבנן לרב ששת אינו אלא משום דנשים יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וכיון שיש לו בנים אין עובר זה ראוי לפסול אלא כשהוא זכר ובן קיימא וכיון דכן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוה ליה זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישי רבנן אבל ר׳ יוסי חייש למיעוט זה וכדאיתא בפ׳ אלמנה לכהן גדול ומיהו אנן דסבירא לן דלרבנן עובר אין לו זכיה מדקתני מתני׳ אפי׳ בשאין לו אלא אשה אחת גרושה דעובר אינו פוסל ואע״ג דאלו הוי נקבה ירית מ״מ עובר אין לו זכיה ולהכי קתני בן יום אחד איבעו מניה לירתו ואבעו מאבוה לרתו כלו׳ ומאי נפקא לן מניה דלתני נוחל ומנחיל ומכאן אנו דן דהא דאמרינן בפ׳ מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים דאבי׳ לאו דוקא אלא ה״ה אחיו ושאר מורישין. ועוד נלמוד מכאן דאע״ג דאין נזקקין לנכסי קטן עד שיגדיל שאם מת וירשוהו אחיו הגדולים נזקקין להם גם בחלקו אבל עובר לא מ״ט הוא מיית ברישא. כבר פרשנו דרב ששת דוקא מוקים ליה כהאי אבל אנן מוקמינן לה משום דעובר אין לו זכייה. וא״ת א״כ דעובר מיית ברישא בן פקועה חי היכי משכחת לה י״ל שכבר פירשנוהו במ׳ ערכין בפ״ק שלא אמר דמיית ברישא אלא כשמתה אמו ע״י מלאך המות דאיידי דזוטר חיותיא עיילא ביה טיפה דמלאך המות וחתיך להו לסימנין אבל נהרגה לא אמרינן הכי והיינו דתנן התם בפי׳ האשה שיוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית ההריון שלה כדי שמות הולד תחלה אלמא אי לא עבדינן הכי איהי מייתי ברישא והיינו נמי דתנן התם האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנו דאלמא אפשר לולד להיות חי אחר שמתה היא והיינו משום דמתה מחמת הריון כנהרגה דמיא כן פי׳ בתוס'. וא״ת ולרב ששת היכי קתני בן יום אחד דהא משכחת לה אפי׳ בעובר וכגון שנהרגה אמו או קשתה ומתה ומתה היא ברישא וי״ל דבהנהו לא מיירי תנא דהוי מילתא דלא שכיח ומיהו דלדידן אתיא בכל הנשים ומשום דעובר אין לו זכיה.

כנעוריה פרט למעוברת ותימה תיפוק לי מוזרע אין לה עיין עליה כי היכי דפסלינן בריש החולץ חליצת מעוברת מואין לו עיין עליו וי"ל דהתם לא קאמ' אלא עיין והמתן אם יבא הוולד לידי בן קיימא. אבל לא פטר ליה מן שהיא מעוברת הכא נמי הוה אמרי' שתמתין מלאכול עד שתראה אם הוולד יהיה בן קיימא אבל לא מיפסלא מתרומה ללקות עליה כמו זר:

בכהן שיש לו שתי נשים. תימה כיון דאתיא כרבנן דסברי דעובר אין לו זכייה כדקאמרינן לאפוקי מר' יוסי א"כ למה לי ב' נשים הוה מצי למימר באשה אחת גרושה ואין לו בנים ממנה דדוקא בן יום אחד פוסל ולא עובר אלא אוכל בשביל כל המשפחה לרבנן כדאיתא ביבמות פ' אלמנה ועוד הקשה ה"ר אפרים דבפ' מי שמת פריך לרב ששת דאמר המזכה לעובר קנה ממתניתין דבן יום אחד נוחל ומנחיל אבל לא עובר ומשני דהוא מיית ברישא כדמשני הכא. והכא אדפריך מסיפא הו"ל למיפרך מהך רישא ולא הוה מצי לשנויי הכי ובהך פירכא אחריתי מיתרצא פירכא קמייתא דרב ששת דמוקי לה בכהן שיש לו שתי נשים לטעמיה דאית ליה דעובר אית ליה זכייה. והא דאמרי רבנן דעובר אינו פוסל משום דהוו להו זכרים מיעוטא ור' יוסי דקאמר דעובר פוסל דחייש למיעוט והשתא איצטריך לאוקומי בכהן שיש לו שתי נשים ויש לו בנים משאינה גרושה דאי אין לו אלא אשה אחת גרושה אפי' עובר פוסל דבין הוא זכר בין היא נקבה זכה בנכסים ואין למשפחה זכות בנכסים כיון דעובר אית ליה זכיה:

אמר רב ששת נוחל בנכסי האם. בפ' מי שמת פריך לרב ששת דאמר המזכה לעובר [קנה] ממתניתין דקתני בן יום אחד אבל עובר לא ומתרץ רב ששת התם דפירושא דמתניתין כדמתרץ הכא. ותימה מה היתה שם סברת המקשה דבלאו רב ששת תיקשי פי' דמתני' כדפריך הכא אי בעי מיניה לירתו אי בעי מאבוה לירתו וי"ל דמשמע ליה לפרושי מתניתין כגון שהקנה נכסיו לאחר אם לא יהיה לו יורש בשעת מיתה וקמ"ל דבן יום אחד הוי יורש. אבל עובר לא דלא קנה ופירושא דמנחיל הוי כמו דמפרש הכא דמנחיל לאחיו מן האב נכסי אמו אבל עובר לא משום דלא קנה ורב ששת משני דנוחל ומנחיל חדא מילתא היא. א"נ ס"ד כדמפרש רב יוסף לומר שממעט בחלק בכורה אבל עובר לא בלאו טעמא דוילדו לו אלא משום דאין לו זכיה. א"נ הוה ידע שפיר כמו שמפרש רב ששת נוחל מאחי האם להנחיל לאחים מן האב והו מפרש ליה משום דעובר אין לו זכיה:

פיסקא תינוק בן יום אחד כולי הכא במאיעסקינן בכהן שיש לו שתי נשים כולי האי דלא אוקמי' במתני' ב' דיבמו' דתנן בה יש' שנשא' לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מני חלקו של עובר משום דלא מיתני ליה תינוק בן יום אחד פוסל דהתם עובר פוסל לר' יוסי אבל ילוד מאכיל:

ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט הוא מיית ברישא אי קשיא מאי איצטרך להאי טמא למיתני משום דהוא מיית ברישא אפילו אם תמצי לומר דאיהי מייתא ברישא כיון דא נפק לאויר העולם אין לו זכייה דהא אוקומנה מתניתין לאפוקי מר' יוסי חשובה האי טעמא ודאי לא צריך לתנא דידן אלא הכי קאמר אפילו ר' יוסי דאמר יש זכייה לעובר בהא מודה משום דעובר מיית ברישא אי נמי יש לומר דאפילו לתנא דידן איצטרך האי טעמא דהיכי אמרינן דעובר אין לו זכייה הני מילי במעי אמו חיה דאע"ג דכלו לו חדשיו כיון דמעורה במעי אמו לא חשבינן ליה כילוד אבל עובר במעי מתה אי קים לן בגויה דכלו לו חדשיו כדמוקמינן למתני' לקמן כילוד דמי דהא לא מעורה במעי אמו דכיון דמתה כמנח בדיקולא דמי והלכך אי לאו דקי לן דאיהו מיית ברישא הוה אמינא דיורש את אמו ומנחיל לאחין מן האב:

תד"ה ואי בעי מיניה לירות כו' דאמר שמואל אשה כו' הוה מצי לשנויי אבל עובר לא לומר שממעט כו' עכ"ל ולא בעי למימר דה"מ לשנויי כדרב ששת נוחל את האם כו' אלא דקסבר איהי מיית ברישא ועובר לא משום דלית ליה זכייה דהכי אית ליה לשמואל בפרק אלמנה לרבנן דאוכלין בשביל כל המשפחה משום דלית ליה זכייה לעובר דהא שמואל גופיה אית ליה דיש זכייה לעובר בפרק מי שמת ע"ש בתוס':

בגמ' אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב כצ"ל ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא והא דלא קאמר דטעמא דעובר לא משום דעובר לית ליה זכייה היינו משום דרב ששת סבירא ליה דאף לרבנן דר' יוסי אית להו דעובר אית ליה זכייה כמו שכתבו התוס' ד"ה אמר רב ששת:

בתוס' ד"ה אמר רב ששת כו' וי"ל דסבר רב ששת דלרבנן דרבי יוסי נמי עובר אית ליה זכייה וטעמא דעובר אינו פוסל וכו'. ר"ל וטעמא דרבנן דהכא דאית להו במתניתין דדוקא יום אחד פוסל כשהוא בן גרושה אבל עובר לא משום סמוך מיעוטא כו' ולא מטעם דאין לו זכייה אבל רבנן דהתם בפרק אלמנה ביבמות לא איירי כלל בבן גרושה דלא פליגי התם אלא בבת ישראל כשרה הנשואה לכהן והניחה מעוברת דאמר רבי יוסי דלא יאכלו העבדים בתרומה משום חלקו של עובר דאית ליה זכייה וסבר דעובר במעי זרה זר הוא או מטעם דסבר דילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל דכתיב יליד ביתו וגו' כדאיתא התם ורבנן דפליגי עליה התם מצי נמי סברי דעובר אית ליה זכייה אלא דס"ל דעובר מאכיל אע"פ שאינו ילוד ולא ס"ל נמי דעובר במעי זרה זר הוא אבל הכא במתני' דאיירי בבן גרושה הוי טעמא דרבנן משום סמוך מיעוטא דמפילות וכו':

[בא"ד] ולמעוטא לא חיישי' כדחייש רבי יוסי. ר"ל והא דקאמר הכא ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר נמי פוסל היינו משום דאשכחן התם דחייש רבי יוסי למיעוטא דאמר בפרק אלמנה בברייתא דלרבי יוסי בת ישראל הנשואה לכהן והניחה מעוברת אף ע"פ שהניח בנים לא יאכלו העבדים בתרומה מפני חלקו של עובר א"כ ש"מ דחייש למיעוטא ולא אמר סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות ויאכלו העבדים בתרומה בשביל הבנים האחרים שהניח:

[בא"ד] ופליג רב ששת אשמואל דאמר כו'. פירוש דשם אמר שמואל זו דברי ר"י אבל חכ"א יש לו בנים אוכלים בשביל בנים כו' אין לו אחים אוכלים בשביל כל המשפחה כולה וכתבו שם התוספות הוה מצי למימר דטעמא דרבנן משום דלא ס"ל דרשא דשאין ילוד אינו מאכיל לגבי עבדים ולית להו נמי דעובר במעי זרה זר הוא ולכך ר"ל ואוכל בשביל העובד עצמו דאית ליה זכייה אלא קבלה היתה בידו דטעמא דרבנן משום דלא זכי בהו עובד עכ"ל ר"ל ולכך קאמר דלרבנן אוכלים בשביל כל המשפחה ולא בשביל העובר א"כ ש"מ דשמואל ס"ל דלרבנן לית ליה לעובר זכייה אבל רב ששת פליג עליה וס"ל דלעולם לרבנן נמי אית ליה זכייה וטעמא דרבנן התם גבי הניחה מעוברת דיאכלו העבדים בתרומה משום דלא דרשו דרשא דשאין ילוד אינו מאכיל ולית להו נמי דעובר במעי זרה זר הוא:

בא"ד והשתא ניחא הא דקאמר התם רב ששת מנא אמינא לה כו'. ר"ל בפרק מי שמת דהביא רב ששת ראיה לדבריו דהמזכה לעובר קנה מהא דתניא גר שמת כו' שאם היתה אשתו מעוברת לא קנה א"כ ש"מ דאית ליה לעובד זכיה ולא דהי לה דאתיא כרבי יוסי משום דדב ששת ס"ל דלרבנן נמי אית ליה זכייה ולא פליגי עליה הכא אלא מטעם מיעוטא:

ד"ה ואי בעי מיניה לירות כו' וי"ל דיפרש כמר בריה דרב יוסף כו' ולא משום וילדו לו. ע"ל בסמוך בגמרא ובתוספות שם:

תוס' בד"ה כנעוריה פרט כו' מאין לו עיין עליו וי"ל כו' כצ"ל:

בד"ה ואי בעי כו' רב ששת נוחל את האם להנחיל כו' כצ"ל:

גמרא בת יום א' לנדה מנין ת"ל ואשה. הס"ט הביא בשם הר"ן דהכוונה על ואשה דכתיב גבי זבה וכדמסקינן לעיל (לב ב). אבל פשטיה משמע כפרש"י. וכן בת"כ מביא דרשה זו על ואשה דכתיב גבי נדה ע"ש בק"א. ואף דלמסקנא דלעיל אינו כן. י"ל ע"ד שכ' התוס' בסנהדרין (לד ב) בד"ה דכתיב ע"ש. וכה"ג משני הש"ס שם (מג) ובב"מ (סא) אילו לא נאמר קאמר ע"ש:

רש"י ד"ה ולאפוקי מדר"י. ואפי' הוא במעי כו' פוסלן דקסבר כו'. כצ"ל:

תד"ה איהו. וא"ת א"כ עובר נו"מ בישבה כו'. והמ"ל נמי דמ"ל בנהרגה. ועי' לשונם בב"ב:

רש״י ד"ה אי בעי מאבוהי לירתו כצ״ל:

מנה"מ דת"ר אשה פרש"י גבי נדה משתעי קרא ותמה בסדרי טהרה הא לעיל ל"ב ע"ב מסקינן דקרא גבי נדה אתא למעוטי איש מאודם ומזבה ידעינן נדה דאין זבה בלא נדה ע"ש ולפע"ד דודאי אין הקושיא כפשוטו דא"א לזבה בלא שתהיה טמאה נדה תחלה ואם יהיה גזה"כ שזה הדם לא יהיה טמא משום נדה משו"ה א"א שהדם שלאחריה יהיה זבה זה לא נ"ל ולא משמע כן מתוס' לעיל ל"ד ע"ב ור"א ע"ש מהקושי' נראה להדיא דאפשר לטעות ולומר שתהיה זבה אע"פ שהדם שלפני זה לא היה מטמא אף ע"פ שבתי' לא מסקי כן מ"מ מוכח שאפשר לטעות בזה וא"כ איצטריך קרא עכ"פ שלא נטעה כן ומכ"ש לפר"ח בתוס' שם האמת כן הוא דמנינן נדה וזבה אפי' בדם שאינו מטמא. וכמו שפירשתי דבריו לעיל. וא"כ אין קו' הש"ס ל"ל קרא פשיטא הא אין זבה בלא נדה אינה אלא כך הא א"א עכ"פ אלא שתראה דם בת יום א' ותמנה ממנו ימי נדה וזבה ול"ל קרא שתהיה טמאה דמה"ת לא תטמא. בשלמא בזבה א"נ לא הוה כתיב אשה ולא קטנה נמי הו"א דם של גדולה הראוי' להוליד וכה"ג הוא מטמא וכמו בזרע שראוי להזריע דוקא אבל דם קטנה הו"ל כמו דם מנחירי' קמ"ל ואשה אבל השתא דכבר גלי לן קרא גבי זבה בת יו"ד ימים לזבה וא"א בלא שתראה תחלה דם הראוי לנדה מה"ת נטעה שלא תטמא הלא כבר גלי לן בזבה שגם קטנה מטמא וה"ה לנדה. ואי"ל דהו"א אשה למעוטי קטנה לכן איצטריך וי"ו ואשה לא לכתוב לא ה"י ולא וי"ו וע"ז משני דאיצטריך אשה למעוטי איש מאודם והשתא ה"א אשה ולא קטנה איצטריך וי"ו לרבות קטנה ואייתר אשה ולא איש נמצא למסקנא אקרא דנדה קאי וכפרש"י ולא אזבה וק"ל:

ופוטר מן הייבום פירש"י במתני' אם נולד לאחר מיתת אביו. הנה גם במס' שבת קל"ו סוף ע"א פירש"י ג"כ שנולד אחר מיתת אביו ושם בחי' בארנו דרצה בזה דאלו היה נולד קודם מיתת אביו נמצא דבשעת מיתת האב היה לו בן ורובן בני קיימא יולדת והיה לאשה חזקת היתר לשוק תו לא הוה ס"ד דרב שרביא שם להחמיר עליה אפי' כשהיא אשת כהן אלא ע"כ שהאב מת והניחה רק מעוברת ונתחזקה בחזקת איסור לשוק ואח"כ מת הבן בתוך שלשים בכי הא החמיר ר' שרביא. א"נ י"ל ס"ל לרש"י ז"ל דהמקדש תוך תשעים ימי הבחנה כופין לגרש אפי' בשוגג עי' ת"ה סימן ר"ן ועי' שו"ע אה"ע סימן י"ג ס"י ובחלקת מחוקק שם סק"ח וא"כ אי ס"ד שהילד נולד קודם מיתת אביו ומת תוך שלשים [יום] ונתקדשה אחר מיתת הבן פשיטא שלכ"ע תחלוץ אפי' ניסת לכהן כיון שכבר מת הבן היה לה לאסוקי דעתה שלא תתקדש ואי קודם שמת הבן וסמכה ארובא בן קיימא מ"מ ע"כ נתקדשה בתוך תשעים יום וצריכה גט אפי' מכהן ובמאי נתחבטו שם. אלא ע"כ נולד אחר אביו אחרי ככלות ימי הבחנה ונתקדשה קודם מיתתו של בן בהיתר ואח"כ מת. כך נדחקתי ליישב דברי רש"י שם אבל כאן לא ידעתי לפרש אם לא נאמר דמשום דיוקא דמעוברת כ"כ דבן יום א' הוא דפוטר הא עובר אינו פוטר ועובר ע"כ נולד אחר מיתתו של אב וקאמר דהניחה מעוברת אינו פוטר עד שתלד ויחי' והיינו אחר מיתת אביו ודוחק:

בכהן שיש לו ב' נשים הקשו תוס' לרש"י דפי' משום דאין זכי' לעובר באשה א' גרושה סגי ולפע"ד מכאן ראיה לפסק הרמב"ם פרק א' מהל' תרומות לפי הבנת הכ"מ שם דלרבנן דר' יוסי דעובר אין לו זכיה היינו כשיש לו אחין אבל כשאין לו אחין יש זכיה לעובר ע"ש דהיה ס"ל לרמב"ם מלשון ולאפוקי מר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל משמע דלא כפי' תוס' דמרמז על ר' יוסי דחייש למיעוטא אלא קאי אר' יוסי דמתני' שם דעובר יש לו זכיה וקאמר לאפוקי מניה דעובר אין לו זכיה ודוקא ביש לו אחים ומשו"ה הצריך שיהיה לו בנים מאשה כשרה. ועובר מגרושה. אלא שקשה מהא דאמר שמואל ביבמות אם אין לו אחים יאכלו בשביל כל המשפחה כולה משמע להדיא אפי' אין לו אחים נמי אין זכיה לעובר. גם מנ"ל לחלק ביורשים דאורייתא בין אחים לשארי יורשים. י"ל דהא ר"ל ס"ל ר"פ החולץ חליצת מעוברת פסולה מדכתיב ובן אין לו עיין עליו ופסקינן שם כר"ל בתלת ע"ש ואם כן ה"נ גבי פ' נחלות כתיב ובן אין לו והעברתם נחלתו לבתו אמרינן עיין עליו למעוטי אם יש עובר במעי' לא יותן נחלתו לבתו כ"ז שהעובר במעי' עד שיתברר. וכיון דבעלמא קיי"ל אין זכיה לעובר א"כ אין לך בו אלא חידושו דוקא גבי העברת נחלה לאחריני הוא דאמרינן שהעובר קודם אבל גבי אחין לא נימא כן. זאת היא סברת הרמב"ם ע"פ דרכו של הכ"מ שם. ואם כן תינח לר"ל דהלכתא כוותיה דדרש אין לו למעוטי עובר משא"כ לר' יוחנן ר"פ החולץ דלא דרש כן אם כן ה"ה וכ"ש בפ' נחלות דלא דרשינן כן ולדידיה יאכלו בשביל כל המשפחה כולה ואתי שמואל כר' יוחנן ולק"מ אהרמב"ם:

אמנם מה שנלע"ד דברי הרמב"ם שם שפסק לא יאכלו עבדים בתרומה בשביל העובר ואם הוא חלל אינו פוסל ויאכלו בשביל האחים. דנ"ל מדכתב ברישא עבדי"ה ובסיפא כתב עבדי"ם סתם אלא ע"כ ה"ק עבדיה של מלוג אינם אוכלים בשביל העובר פי' דסד"א דהעובר יאכילום קמ"ל שאינם אוכלים ע"י העובר כי אין לו כח להאכילם כיון שאין לשאר האחים חלק בהם. אמנם שאר עבדים שאינם של מלוג אלא של אביו האוכלים בשביל שאר האחים אותם אינם נפסלים ע"י העובר כי אינו פוסל. והנלע"ד עוד בפי' הסוגיא לדעת הרמב"ם דקרא כתיב יליד ביתו ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. י"ל שהוא מטעם שאין זכי' לעובר לכן דוקא בעבדי מלוג שלה אינו מאכילם אבל עבדי אביו יאכלו בשביל האחים. אמנם ר"י ס"ל טעמא דקרא משום עובר במעי זרה זר הוא ולעולם יש לו זכיה ונמצא פוסל נמי עבדי אביו אפי' כשיש לו אחים מאביו. וחכמים לא הבינו טעמו של ר' יוסי ואולי ס"ל מדגלי רחמנא כנעוריה למעט מעוברת שלא תחזור לתרומה דבי נשא ועובר במעי כהנת לאו כהן הוא א"כ ממילא אין לנו לומר דעובר במעי זרה זר הוא וטעמא דאינו ילוד אינו מאכיל משום שאין לו זכיה ור' יוסי דס"ל אפ"ה פוסל ע"כ ס"ל שאינו ילוד גזה"כ הוא בלי טעם דפוסל ומשו"ה הקשו לו אפי' אשת כהן ובת כהן נמי ומ"מ אסיקנא דטעמא דר' יוסי משום עובר במעי זרה זר הוא אבל לרבנן לעולם מילוד מאכיל נפקא ומשו"ה מייתי רמב"ם הך דרשא הקצרתי במובן וק"ל:

ולאפוקי מדר' יוסי הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבנן דאין זכיה לעובר אפי' בירושה דממילא ועי' ברא"ש פ' אלמנה לכה"ג מ"ש והאריך בזה. והנה מ"ש הראב"ד דהרי"ף פסק כר' יוחנן בב"ב דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"ש ירושה ממילא. י"ל ולהוכיח דדעתו של אדם קרובה אצל בנו עדיף מירושה דממילא דהרי כ' הש"ך סי' ר"י דמתני' דב"ב ע"כ בלא"ה לכ"ע מיירי בשכ"מ מדתנן האומר אם תלד אשתו זכר יטול מנה ש"מ בשכ"מ קיימינן דדבריו ככתובין ומסורין דמי דאלו בבריא הו"ל למיתני הכותב ולא האומר ע"ש וכיון שכן א"כ ק' על ר' יוחנן מ"ט הוצרך לומר דוקא בבנו מיירי מתני' ומשום דעתו קרובה אפי' אדם דעלמא נמי דהרי אמרינן בב"ב קמ"ח ע"א שכ"מ שאמר הלוואתי לפלוני מהני אף ע"ג דליתא בבריא מ"מ כיון דאשכחן עכ"פ במעמד שלשתן דמהני בבריא מועיל בשכ"מ אפי' בלא מעמד שלשתן ע"ש בתוס' ד"ה שכ"מ כו' וא"כ ה"נ הא לכ"ע מהני עכ"פ בבריא כשאומר קנה מעכשיו ע"מ להקנות לעובר וכמ"ש הש"ך ריש דבריו וא"כ כיון דמצינו קנין לעובר ע"י בריא באומר קנה ע"מ להקנות א"כ דין הוא שיקנה ע"י שכ"מ אפי' בלא קנה ע"מ להקנות ואפי' אינו בנו. וצ"ל דלית ליה לר' יוחנן הך דכל דאיתי' בבריא כו' אלא ס"ל כר"פ שם דשכ"מ מטעם ירושה הוא ע"ש וס"ל לר"י אין עובר זוכה אפי' ירושה דממילא מש"ה הוצרך לומר דעתו של אדם קרובה אצל בנו וכהרי"ף:

והנה מ"ש הרא"ש שם בשם רמב"ן דחילי' דהרי"ף מדרבא בב"ב קמ"ב דדחה הך ברייתא דגר שמת משום דרפויא מרפיא בידיה מעיקרא ולא ס"ל כאביי דירושה הבאה ממילא שאני. יש לדון ולומר הנה לר' יוחנן ר"פ החולץ הנ"ל דס"ל חליצת מעוברת שהפילה לבסוף כשרה דאלו אתא אלי' ואמר דמפלת כו' ע"ש אם כן אין שום סברא לומר דמהני זכי' או ירושה ממילא לעובר שסופו להיות נפל ודוקא עובר שסופו לצאת לאויר העולם אבל נפל אין שום סברא שיזכה ולדידיה ע"כ צ"ל ברייתא דגר שמת כו' אי ס"ל כאביי דלאו משום רפי' אתינן עלה ע"כ צ"ל דמיירי בעובר שכלו לו כל חדשיו רק הוציא ראשו מת וכרמב"ן בב"ב שם שפירש כן וס"ל זהו מיקרי כלו לו חדשיו אע"פ שמת במעי אמו. ולר"ל ר"פ החולץ הנ"ל דאמרינן השתא הוא דאפלת נראה דעובר שסופו להיות נפל יש לו זכי' למ"ד המזכה לעובר קנה משום דכ"ז שלא אפלת. הרי הוא בחזקת קיים. מ"מ למ"ד לא קנה לא נימא דירושה ממילא זכה דמשמיא זכיה ליה ז"א דקמי שמיא גליא שסופו להעשות נפל ומודה ר"ל דלא זכה. והשתא נימא דס"ל לראב"ד בין לאביי בין לרבא ירושה דממילא זוכה העובר שסופו לצאת לאויר העולם והתם גבי גר שמת שאני דהפילה ורבא ס"ל כר"ל דפסק כוותיה בתלת שם ר"פ החולץ ומשו"ה הוצרך לשנויי משום רפוי' מרפיא בידיה אבל משום ירושה דממילא לא דאי לאו משום זכי' יקנה. משום ירושה דממילא פשיטא דלא יקנה ושפיר הוי מייתי ראיה אי לאו דרפוי' בידיה ואביי ס"ל כר' יוחנן ר"פ החולץ וא"כ אין שום הו"א דמפלת ממש קאמרה ברייתא אלא בכלו חדשיו והוציא ראשו מת דהו"ל כמונח בקופסא ובזה שפיר יש לדחות שאני ירושה דממילא. נמצא לפ"ז י"ל דלכ"ע ירושה ממילא שאני וכהראב"ד הנ"ל:

אי בעי מאביו לירת עי' בסדרי טהרה דנ"מ בנו של מת יש עליו כתובת אשה שאינו נוטלת בראוי א"נ בכור שלו ע"ש וכה"ג איכא נ"מ בכתובת בנין דכרין עי' כתובות צ"א ע"א וכתובת בנן נוקבין עי' ר"פ מי שמת ועוד נ"מ טובי והש"ס חדא מניה נקט ע' מ"ש בסמוך אי"ה:

נוחל ומנחיל. נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב יל"ד כל האריכות הזה למה ובמתני' נמי הוה סגי אי הוה תני מנחיל הא עובר אינו מנחיל וגם בשינויי דרבא למעט בחלק בכורה ק' איפכא דלא הו"ל למיתני אלא נוחל הא עובר אינו נוחל ול"ל למיתני מנחיל. והנלע"ד בזה דהש"ס ידע שפיר דמנחיל קאי אנכסי האם ונוחל נמי הוה ידע דאתא למ"ש לעיל בסמוך או דאתא לגר שמת והניח אשתו מעוברת וכה"ג ומ"מ קשיא ארב ששת והוא חדש לנו תי' חדש דהכל קאי אנכסי האם ואשמעינן אע"פ שהוא נפל ולא כלו לו חדשיו ותחלת נוחל שלו הוא רק ע"מ להנחיל דידעינן ביה שלא כלו לו חדשיו מ"מ זוכה בנכסים ע"מ להנחילם משא"כ עובר משום דאיהו מיית ברישא וזהו ראיה ברורה לפסק הרמב"ם שפסק דאפי' לא כלו לו חדשיו נמי נוחל ע"מ להנחיל והראב"ד השיג עליו ע"ש בה"ה [והא"ש] דמוכח דוקא גבי אבל אמרינן דבעינן כלו ליה חדשיו ולא בנחלה:

ובזה מיושב מה שמקשים מ"ט הקשה הש"ס דוקא ארב ששת ולא אכמה אמוראים דמודים בירושה דממילא והא"ש דאפשר גם הש"ס ידע דיש לתרץ נוחל ע"מ להנחיל קאי אנפל אבל עובר שסופו להיות נפל לא זכה אפי' בירושה דממילא ודוקא עובר שסופו להיות בן קיימא זוכה בירושה דממילא אבל ר"ש דאמר מנא אמינא לה ומייתי מגר שמת והתם נמי נפל הוה ש"מ דלא שאני ליה בין עובר שסופו להיות נפל לסופו להתקיים לכן מקשה שפיר ממתני' ותי' משום דאיהו מיית ברישא. ולפי הנ"ל י"ל רבא דמשני למעט בחלק בכורה לא אתא אלא לתרץ נוחל אבל מנחיל קאי שפיר אנכסי האם אלא שלא רצה לאוקמי בשאינו בן קיימא משו"ה משני נוחל למעט בחלק בכורה ומנחיל לענין נכסי האם ומשום דאיהו מיית ברישא. ובזה מיושב הא דפריך הש"ס בפשיטות לשמואל אהא דר"ש בעירוכין ולא משני דס"ל כרבא והא"ש דמ"מ בהא כ"ע מודים דמנחיל קאי אנכסי האם ואם כן לשמואל דס"ל ג"כ עובר יורש ע"כ צ"ל הטעם משום דאיהו מיית ברישא. מיהו י"ל לפמ"ש דילמא שמואל ס"ל דהיכי דנעשה נפל שאני. אך למ"ש לעיל בדברי הרי"ף י"ל וק"ל:

מ"ט דהוא מיית ברישא בעירוכין פירש"י דלפעמים היא מיית ברישא ע"ש וצ"ל דס"ל לרש"י דלשון מת לא שייך על נהרגה לכן לא הו"מ לפרש אשה שישבה על המשבר ומתה. שנהרגה דלא שייך מתה אלא במתה מחמת עצמה. ולא ס"ל מ"ש תוס' דבנעקר הולד יכול לחיות לכן הוכרח לפרש דלפעמים יכול הוא לחיות. ולדבריו צ"ל ג"כ גבי הך דמתה אמיה והדר ילדתיה משום דלפעמים יכול להיות כן ועי' בבכורות נ"ז ע"א במתני' ע"ש:

א"נ י"ל ס"ל לרש"י נמי כהתוס' דבנעקר הולד יכול הוא לחיות ואדרבה רובן לחיים דרוב נשים בני קיימא ילדן ואינם מתים במיתת אמם אם כבר נעקרו והא דלא מוקי דברי ר"נ אמר שמואל בכה"ג משום דאם כן מאי קמ"ל סד"א התם אית ליה חזקת חיותא וכו' אדרבא הכא עדיף דהא רובא עדיף מחזקה והתם רובא למיתה דרוב גוססים למיתה משא"כ הכא רובן לחיים ומקמ"ל שמחללין את השבת אלא ע"כ מיירי בלא נעקר הולד ומתה מחמת עצמה נמי בכה"ג רוב הולדות למיתה וגם לית ליה חזקת חיות וקמ"ל טובא וק"ל:

והנה שם אמרינן דיושבת על המשבר ממתינין עד שתלד ואע"פ שיש בזה משום עינוי הדין וצ"ל דזה עדיף ומשמע קצת משום דכיון שנעקר הו"ל כילוד וקשה ממסכת אהלות ומייתי ליה בפ' בן סורר ומורה ע"ב ע"ב דבמעי אמו חותכים אותו אברים אברים ומשמע דאפי' נעקר דדוקא הוציא ראשו לא יגעו בו אבל במעי אמו לא חשיב כחי אפי' נעקר ואי"ל דבמעי אמו ה"ט משום דהו"ל כשבע בן בכרי כפרש"י שאם לא ימיתו העובר ימותו שניהם ולעולם הו"ל כילוד ז"א דהא אי רוצים להרוג האם בידים לא ימות העובר וא"כ מאי חזית להמית עובר בידים להציל האם איפוך אנא ומן הדין שלא לנגוע בשום א' מהם וימותו שניהם אע"כ משמע דבמעי אמו לא חשיב חי וא"כ מ"ט ממתינין לה עד שתלד ולא ניחוש לעינוי הדין שלה ואי"ל דבמעי אמו לא שייך מאי חזית כיון דלהולד אין לו חזקת חיות ולאם יש לה חזקת חיות א"כ דמא דידה סומק טפי. ז"א דהא ר"נ אמר שמואל דחי זה וצ"ל דבאמת אין לעובר (חיוב) [חיות] אפי' נעקר ומ"מ ממתינן לה כיון דעכ"פ מצוה להחיותו ומחללין שבת משום הך פיקוח נפש כמ"ש תוס' א"כ הה"נ צריכה היא שתמחול על עינוי הדין שלה:

ומזה נראה קצת ראיה לפירש"י ז"ל דמיירי קודם גמר דין דאלו אחר גמר דין מנ"ל הא דכיון דהוכחנו דאין חיוב מיתה בההורג העובר ורק מצוה בעלמא להחיותו א"כ מנ"ל לענות דינה בשביל זה. אלא ע"כ דמיירי קודם גמ"ד וס"ל לרש"י דודאי קודם גמ"ד נמי איכא קצת עינוי הדין ומשו"ה ברישא במעוברת שלא ישבה עדיין על המשבר דאפי' מצוה ליכא להחיות העובר אין ממתינים לענות דינה במקצת והא דאמרינן בסנהדרין דאין דנין בע"ש וגומרין בא' בשבת משום דמנשי לטעמייהו ול"ק בקיצור משום עינוי הדין כקו' תוס' בעירוכין. לזה י"ל דלא הומ"ל הכי משום דעכ"פ נשאר חבוש בבית האסורים וכ"כ עינוי יש לו בחבישותו בבית האסורים ג"כ. משו"ה אמרינן דמנשי לטעמייהו אבל מ"מ מיום שנחבש עד שנגמר דינו יש לו עינוי הדין אלא אחר שנגמר דינו ואינו מצפה עוד שיחיה יש לו עינויי יותר גדול אבל מקמי הכי יש לו ג"כ עינוי קצת ומשו"ה אין ממתינין לה עד שתלד אבל בישבה על המשבר ממתינין לה וצריכה שתמחול על אותו קצת עינוי כדי לקיים הולד דילפינן ק"ו שהרי קיום ולד כזה דוחה שבת להביא לו סכין לקרוע בטנה כו' ושבת דוחה עינוי הדין כזה שהרי נשאר חבוש עד אחר השבת א"כ מכ"ש שולד כזה ידחה עינוי הדין שלה וק"ל:

ויש להביא ראיה דלפני גמר דין נמי שייך עינוי דהרי תי' משנה למלך פ"א דסוטה על קו' תוס' לשיטת רש"י דמעוברת משקין אותה אמאי לא נמתין לה הא לא גלי קרא גם שניהם אלא גבי מיתת ב"ד ועוד הקשה משל"מ הא סוטה כקודם גמ"ד דמי ותי' דכל עצמן לא צריכין לומתו גם שניהם אלא משום דדמי ולדות שייכים לבעל והכא בסוטה הרי הבעל בעצמו משקה אותה ע"ש וקשה הא ע"כ איכא קצת איסור בהריגת עובר אפי' לא נעקר כלל דאלת"ה קשה קו' תוס' סנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ליכא מידעם כו' ונעלם מהרא"ם פ' משפטים ועי' חו"י וא"כ כי מקשה הש"ס בעירוכין פשיטא שאין ממתינין לה היינו אע"ג דאיסורא מיהת הוה ע"כ היינו משום דעכ"פ עינוי הדין שלה דוחה לאיסור כל דהו דעוברים וע"ז משני דסד"א לא נפסיד דמי ולדות דידיה קמ"ל ומתו גם שניהם ואם כן סוטה דהוה כקודם גמ"ד איס"ד דליכא שום עינוי דין מ"מ הדרא קו' לדוכתא למה נשקה אותה ולא ניחוש לאיסורא דהריגת עוברין אע"ג שהבעל מוחל על דמיו עכ"פ איסורא מאן מחיל אלא ע"כ איכא נמי התם עינוי הדין עכ"פ אף ע"ג דסוטה מחשב כקודם גמ"ד כמ"ש משנה למלך הנ"ל:

ונוחל ומנחיל. מפרש בגמרא: כחתן שלם. מפרש בגמרא: גמ' אשה. ואשה כי תהיה זבה וגו' והאי קרא בנדה משתעי: בת עשרה ימים כו'. ואשה כי תזוב זוב דמה קא דריש: אדם. משמע כל שהוא מין אדם אפילו קטן כדכתיב (במדבר לא) ונפש אדם מן הנשים וגו' ובקטנות משתעי קרא: נפשות. כל שיש בו נפש: כנעוריה. ושבה אל בית אביה כנעוריה כלומר אם דומה לימי נעורים ושבה ואם לאו לא תשוב: קראי אתרוץ. דתרוייהו צריכי: אלא מתניתין. מדנקט יום אחד ולא נקט עובר דוקא נקט: אמר רב ששת. האי פוסל לאו אאמו קאי אלא אעבדיו קאי והכא בכהן שהיו לו שתי נשים וכו': אחת גרושה. שהיתה גרושה ועבר ונשאה: ויש לו בנים. משאינה גרושה והן כהנים כשרים ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלין בתרומה בשבילן דכתיב (ויקרא כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו': ויש לו בן יום אחד מן הגרושה. והוא חלל ואינו ראוי לכהונה ויש לו חלק בעבדים ופוסל את כולן מן התרומה שאין אנו יודעין לברור מי מגיע לחלקו ודוקא בן יום אחד דראוי לירושה אבל כל זמן שלא נולד אוכלין כולן דאין זכייה לעובר: ולאפוקי מדר' יוסי. דאמר במסכת יבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (דף סז.) יש לו זכייה ואפילו הוא במעי אשה זרה הכשרה לכהונה פוסלה דקסבר כל זמן שהוא במעי זרה זר הוא וכל שכן האי דבמעי גרושה הוא דאפילו כשיולד לא יהא ראוי: לאחיו מן האב. דהא אין ירושה אלא לקרובי האב: אי בעי מאבוה לירת. אפי' חשיבנא ליה כמאן דליתיה ירתי לאחר מיתת אביהם ואיהו מאי אהני: נוחל בנכסי האם. אם מתה אמו ביום שנולד הרי הוא יורשה וכשמת הוא באין אחיו מאביו ויורשין הימנו נכסי אמו דאי לאו איהו הוו שקלי ליה קרובי האם דבן נוחל את אמו אבל האם אינה נוחלת את בנה וכל שכן קרובי האם שאין נוחלין אותו דכתיב (במדבר א) למשפחותם לבית אבותם משפחת האם אינה קרויה משפחה: אבל עובר. שבמעיה אם מתה מעוברת אינו נוחל להנחיל את קרוביו מן האב:

כנעוריה פרט למעוברת. ואם תאמר תיפוק ליה מוזרע אין לה עיין עליה כי היכי דפסלינן בריש החולץ (יבמות לה:) חליצת מעוברת מאין לו עיין עליו וי''ל דהתם לא קאמר אלא עיין והמתן אם יהיה ולד של קיימא אבל לא מיפטרא מן היבום משום דכתיב אין לו וה''נ לא מיפסלא מן התרומה בהכי: אמר רב ששת הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו ב' נשים. וא''ת למה לי ב' נשים לוקמה באשה אחת גרושה ויש לו בן אחד ממנה דדוקא בן יום אחד פוסל ולא עובר ואכלי העבדים בשביל כל המשפחה כולה לרבנן דר' יוסי כדאמר ביבמות בפרק אלמנה (דף סז.) ועוד הקשה ה''ר אפרים דבפרק מי שמת (ב''ב דף קמב.) אמר רב ששת אחד זה ואחד זה קנה בין מזכה לעובר בין לכשתלד ופריך ליה ממתני' דבן יום אחד נוחל אבל עובר לא ומשני דהתם משום דאיהו מיית ברישא והשתא ליפרוך מרישא דבן יום אחד פוסל אבל עובר לא משום דעובר לית ליה זכייה כדמפרש הכא רב ששת גופיה ולא ה''מ לשנויי מידי וי''ל דסבר רב ששת דלרבנן דר' יוסי נמי עובר אית ליה זכייה וטעמא דעובר אינו פוסל משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוה ליה זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן כדחייש רבי יוסי ולהכי אוקי הכא בכהן שיש לו ב' נשים ויש לו בנים משאינה גרושה דכיון דיש לו בנים לא פסיל עובר אף ע''ג דיש לו זכייה דלא חיישינן למיעוט הזכרים כדפי' אבל אם אין לו בנים פוסל עובר גם לרבנן דאית ליה זכייה דבין הוא זכר בין היא נקבה הרי הן שלה ופליג רב ששת אשמואל דאמר בפרק אלמנה (יבמות דף סז.) דלרבנן אוכלין בשביל כל המשפחה כולה דסבר שמואל דלרבנן לית ליה זכייה לעובר והשתא ניחא הא דקאמר התם רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת כו' ולא דחי ליה דהך ברייתא כר' יוסי דרבנן נמי לא פליגי אלא דלא חיישי למיעוטא כדפי' ואם תאמר דבפרק מי שמת (ב''ב דף קמב.) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיתה אשתו מעוברת לא קנו שמעו אחרי כן שהפילה אשתו המחזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה אמאי לא קנה המחזיק בראשונה כיון דלבסוף הפילה הא בפ' אלמנה (יבמות סז:) אמרינן דזכרים הוו מיעוטא משום מיעוטא דמפילות ואין לעובר שסופו להיות נפל חלק בעבדים וי''ל דהתם משום דתלינן שמא כבר בשעת אכילת העבדים מת העובר בבטן ולית ליה זכייה: ואי בעי מיניה לירות כו'. וא''ת דבפרק מי שמת (ב''ב קמב.) דפריך לרב ששת מהך דבן יום א' נוחל ומנחיל אבל עובר לא ומשני נוחל את האם להנחיל לאחים מן האב והשתא מה היתה סברת המקשה דע''כ צריך לומר כדמשני רב ששת דאי לאו הכי תקשה ליה אי בעי מיניה לירות אי בעי מאבוה לירות כדמקשה הכא וי''ל דיפרש כמר בריה דרב יוסף שממעט בחלק בכורה אבל עובר לא ולאו משום וילדו לו אלא משום דעובר לית ליה זכייה א''נ ידע שפיר כדמשני רב ששת נוחל את האם להנחיל לאחיו מן האב אך היה סבור דאיהי מייתא ברישא וקאמר עובר לא משום דלא קנה ובשילהי פ''ק דערכין (דף ז.) דאמר שמואל אשה שיצתה ליהרג מכין אותה כנגד הריון שלה כדי שימות הולד תחלה הא לאו הכי הולד מת לבסוף ופריך ליה מהא דבן יום אחד נוחל אלמא ולד מת תחלה הוה מצי לשנויי אבל עובר לא לומר שממעט בחלק בכור כדאמר בשמעתין אלא דניחא ליה לאוקמי מילתא דרב ששת דאמר הכא איהו מיית ברישא אליבא דשמואל ולחלק האמת שיש חילוק בין מתה לנהרגה: איהו מיית ברישא. והא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד.) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי יש חילוק בין מתה לנהרגה כדאמר בערכין (דף ז.) והא דאמר נמי בהשוחט במתה אמה והדר ילידתיה היינו נמי כשנהרגה אי נמי כגון דמתה אמו מחמת לידה דכיון דעקר הולד לצאת אז לא מיית כדאמר שמואל שילהי פ''ק דערכין (דף ז.) ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד וא''ת אם כן עובר נוחל ומנחיל בישבה על המשבר ומתה תחלה י''ל דאין הכי נמי ונקט בן יום אחד משום דפסיקא ליה דנוחל ומנחיל אבל עובר לא פסיקא ליה ומיהא בן יום אחד ההורגו חייב דקתני אבל עובר לא היינו אפילו נהרגה או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו כדתנן במסכת אהלות פ''ז (משנה ו) ומייתי לה בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב:) אשה המקשה חותך