דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - א

וכי תימא, מה שרבא אסר עליה לאכול בתרומה אינו מצד שהיא ודאי טמאה, אלא רק מצד שיש ספק דילמא אשתייר מעט שכבת זרע בגופה לאחר הטבילה. והזרע שנשאר יוצא אחרי הטבילה ומטמא אותה שוב.

אי הכי, שזה ספק, למה רבא נקט לשון של ודאי "שאי אפשר לה שלא תפלוט"? והרי "חיישינן שמא נשתייר", מבעי ליה לנקוט, שהוא לשון של ספק!

אלא לרבא, שאמר וודאי לא פלטה, איירי נמי שהטבילוה בעודה במיטה. ובאופן כזה בוודאי עדיין לא פלטה, ו"אי אפשר לה שלא תפלוט", ולכן אסורה בתרומה, לפי שכל הזמן יוצא הזרע.

ולא קשיא, מדברי רבא שאפילו במטה טמאה כל רגע שפולטת כל הזמן, על דינו של רבי שמעון שבמטה היא ודאי טהורה, ואינה נטמאת עד שיצא שכבת זרע החוצה. כי כאן, דברי רבא הם במתהפכת במיטתה לאחר טבילה. ולכן ודאי שנטמאה מחמת פליטת שכבת זרע החוצה כל הזמן.

כאן, דברי רבי שמעון, הם בשאינה מתהפכת במיטתה לאחר טבילתה, ואינה פולטת החוצה שום שכבת זרע. ועל זה חידש רבי שמעון, שאף על פי שהשכבת זרע נמצאת בבית החיצון, עד שלא יצאה החוצה, טהורה.

ומבארת עתה הגמרא למה רבא נקט לשון ודאי, ודיבר רק באופן שהטבילוה במיטה והתהפכה, ולא נקט אשה רגילה ששימשה, שאסורה לה לאכול בתרומה אפילו אם טבלה ולא פלטה שכבת זרע, שמא נשאר בה זרע, ושמא תפלוט.

ורבא - אקרא קאי. רבא דרש בבית המדרש לבאר את הפסוק כיצד נטהרת האשה ששימשה.

והכי קאמר: כי כתב רחמנא באיש ואשה ששימשו "ורחצו במים וטמאו עד הערב", היינו באשה שהטבילוה לאחר ששימשה בעודה במיטה, ומיירי בשאינה מתהפכת, שרק אז מועילה לה טבילה לטהרה.

אבל במתהפכת אחר הטבילה, כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, כיון שאי אפשר לה שלא תפלוט. כי אף על פי שמועילה הטבילה לטהרה מדין משמשת, הרי היא חוזרת ונטמאת מדין פולטת. [29]

בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי: פולטת שכבת זרע שטמאתה תורה [מהפסוק "יהיה זובה"] האם "רואה" הויא, [30] שנתנה התורה לראיית הפליטה דין טומאה, בדומה לדם ראיית דם נדה ודם זיבה, שלא מגע הדם מטמא, אלא עצם הראיה, דהיינו, יציאת הטומאה מגופה היא המטמאה.

או שמא "נוגעת" הויא, שמגע השכבת זרע בה הוא המטמא אותה, בנגיעתו בה מבחוץ? נפקא מינה, לסתור [31] את ספירת השבעת הימים הנקיים של זבה [דהיינו, שאם היתה זבה וספרה שבעה נקיים לטהר את עצמה, ובאמצע השבעה נקיים פלטה שכבת זרע].

שאם היא בגדר "רואה" אפשר לומר שראייתה סותרת את מנין השבעה נקיים. אך אם טומאתה היא מדין מגע, ואינו מחמת שגופה ראה טומאה, אין מגע טומאה סתירה לשבעה נקיים.

וכן נפקא מינה, ולטמא את האשה במשהו משכבת זרע. כי לראיה אין שיעור, שאפילו כלשהו נחשב שיצא מגופה. אבל לנוגע, שיש כאן טמא ונטמא, נאמרו שיעורים מסוימים שיחשב המטמא חשוב לטמא.

וכן נפקא מינה, ולטמא בפנים כבחוץ. שטומאת מגע היא רק בחוץ ולא בבית הסתרים. ואילו טומאת ראיה היא אפילו כאשר הדם או שכבת הזרע עדיין בבשרה, בבית החיצון.

ומקשינן: מה נפשך!?

אי שמיע ליה רב שמואל בר ביסנא [ששאל בעיא זו את אביי] מתניתין דלעיל, הרי עליו לדעת כי לרבנן פולטת שכבת זרע רואה הויא, שהרי טימאוה כשנפלט הזרע לבית החיצון, על אף שלא יצא מגופה החוצה.

ואילו לרבי שמעון, האומר דיה כבועלה ואינה מטמאה מבפנים, נוגעת הויא.

שהרי הנפקא מינה היא, שאם רואה הויא, מטמאה בפנים כבחוץ. ואם נוגעת הויא, אינה מטמאה אלא בחוץ.

ואי לא שמיע ליה הא מתניתין, מאי מספקא ליה כלל? והרי מסתברא שנוגעת הויא, כי בלי מקור אין לנו סיבה להניח שדבר חיצוני שאינה נוצרת בגופה, תהיה טומאה של ראיה.

ומתרצת הגמרא: לעולם, שמיע ליה מתניתין. ואכן, אליבא דרבנן שמטמאים גם אם לא נגע בה הזרע מחוץ לגופה, לא קמיבעיא ליה שפולטת הוי בגדר רואה. וכיון שרבנן מטמאים פולטת בלי שתגע שכבת הזרע בחלק החיצוני של גופה, על כרחך יש כאן טומאת רואה, וסותרת שבעה נקיים של זבה, ומטמאה בכל שהו.

כי קא מבעיא ליה - אליבא דרבי שמעון.

ולטמא בפנים כבחוץ לא קמיבעיא ליה אליבא דרבי שמעון, שהרי רבי שמעון אומר בפירוש בברייתא שאינה מטמאה בפנים כבחוץ.

כי קמיבעיא ליה אליבא דרבי שמעון האם חשיבא הפליטה כראיה לסתור מנין ז' נקיים של זבה, וכן האם חשיבא כראיה לטמא בכל שהוא.

מאי?

כי קאמר רבי שמעון "דיה כבועלה", הני מילי לטמויי פולטת בפנים כבחוץ, כשם שבועלה אינו מטמא בפנים אף פולטת אינה מטמאה בפנים. אבל לסתור ז' נקיים, ולטמא בכל שהוא, שבזה הרי היא כבועלה, דלמא סבר רבי שמעון שבגדר רואה הויא [והיינו, אף על פי שאינו חולק על חכמים שהיא רואה, יש גזירת הכתוב שמטמאה רק בחוץ, שלא תהיה חמורה מבועלה].

או דילמא סבר רבי שמעון לא שנא סתירת ז' נקיים, ולטמא בכל שהוא, מדין לטמא בפנים, שלכל ענין חשיב לה רבי שמעון בגדר נוגעת ולא בגדר רואה.

איכא דאמרי: לעולם לא שמיע ליה לרב שמואל בר ביסנא האי מתניתא. ומאי דלא פשיטא ליה שנוגעת הויא, כי הכי קמיבעיא ליה:

מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני, שהזהיר הכתוב על טומאת פולטת שכבת זרע ובעל קרי שלא ישתתפו במעמד הר סיני, כדכתיב "אל תגשו אל אשה", ואם יגשו לא יוכלו להיות במעמד הר סיני, והתורה לא הזהירה את בני ישראל שלא יטמאו בשרץ, מוכח שטומאה של שכבת זרע חמורה היא, ובגדר רואה הויא.

או דילמא לא גמרינן מסיני, דחידוש הוא. דהא זבין ומצורעים דבוודאי חמירי טפי מבעלי קרי ופולטת שכבת זרע, ובכל זאת, ולא אחמיר בהו רחמנא, לא הזהירם שלא ישתתפו במעמד הר סיני. [32] וכיון שחידוש הוא, ליכא למילף מיניה. [33] אמר ליה, פשט אביי את הספק, לרב שמואל בר ביסנא, שפולטת שכבת זרע רואה הויא.

אתא רב שמואל בר ביסנא, שייליה מה גדר פולטת לרבא.

אמר ליה רבא: רואה הויא!

ושוב אתא לקמיה דרב יוסף ושאל אותו מה גדר פולטת.

אמר ליה רב יוסף: רואה הויא. [34] הדר רב שמואל בר ביסנא, אתא לקמיה דאביי ואמר ליה: כולכו [אביי ורבא ורב יוסף] ברוקא חדא תפיתו [ירקו אותכם באותו יריקה. והיינו: ששמעתם אותה שמועה ביחד ולכן עניתם אותה תשובה בדיוק].

אמר ליה אביי: שפיר אמרי לך! [35] כי עד כאן לא קאמר רבי שמעון דיה כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ, שבזה שפיר היא כבועלה, אבל לסתור, ולטמא בכל שהוא, הרי גם אם נאמר דיה כבועלה, הרי הוא סותרת ספירת ז' נקיים וטמאת בכל שהוא, ולפיכך בגדר רואה הויא.

תנו רבנן: הנדה, והזבה, והשומרת יום כנגד יום, והיולדת - כולן מטמאות ביציאת הדם לבית החיצון, כאשר הדם עודנו בפנים, כבחוץ [36] [כדין רואה דם שיצא לגמרי לחוץ].

שואלת הגמרא: בשלמא כולהו, חוץ מיולדת, לחיי, שפיר קא משמע לן שמטמא הדם אפילו לא יצא מגופה החוצה.

אלא יולדת שיצא דמה לבית החיצון, מה חידוש יש בכך שנטמאת?

והרי אי האשה היולדת עומדת בימי נדה שלה - נדה היא, וכבר השמיענו התנא שמטמאה בבית החיצון.

וכן אי האשה עומדת בימי זיבה שלה - זיבה הויא, וכבר השמיענו התנא שמטמאה בבית החיצון. ולמאי נפקא מינה אשמועינן שיולדת מטמאה בבית החיצון?

ומתרצת הגמרא: הברייתא אינה מדברת בדם שראתה בעת לידתה, שאז ממה נפשך היא טמאה, כנדה או כזבה.

אלא לא צריכא, הברייתא מדברת באופן שכבר חלפו שבוע ללידת זכר או שבועיים ללידת נקבה, ועומדת עצה לטבול כדי שהדמים מכאן ולהבא יהיו דמים של ימי הטוהר. ועד שלא תטבול, אפילו יוצא הדם לאחר שבוע או שבועיים מהלידה הוא עדיין דם טמא.

ובשעה שירדה לטבול מטומאה של יולדת, לטהרה של ימי טוהר נעקר דם מגופה אל הבית החיצון, ולא יצא מגופה החוצה. וקא משמע לן הברייתא שלא עלתה לה טבילה בהיות אותו הדם בבית החיצון.

וכי הא, והברייתא הזאת היא כעין מה דאמר רבי זירא אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה, ונעקר ממנה דם, ויצא לבית החיצון אך לא יצא מגופה, הרי:

אם נעקר הדם בירידה לטבילה, הרי היא טמאה עדיין, כי הדם עדיין נידון כימי טומאה.

ואם נעקר הדם בעלייה מהטבילה, הרי היא טהורה. כי הדם נידון כבר כימי טהרה.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: אם נעקר הדם בירידה - אמאי טמאה?

והרי טבילתה עתה צריכה לטהרה מכל דם שראתה עד הטבילה, כולל הדם שנעקר ועדיין בגופה.

שמא תאמר: הטבילה אכן מועילה לטהרה מטומאת יולדת, אבל הדם שיצא לפני הטבילה, ועדיין נמצא בגופה, והוא דם טמא, חוזר ומטמאה אותה בטומאת משא, שהרי היא נושאת את הדם. וכל דם טמא של יולדת מטמא במגע ובמשא.

הרי כיון שעדיין לא יצא הדם החוצה אלא בלוע בבית החיצון, טומאה בלועה היא, [37] שאינה מטמאה במגע?!

[וכל טומאה שהיא בלועה בגוף האדם, כל זמן שהיא בלועה בגוף, אינה מטמאה לא במגע ולא במשא].

אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: זיל, שייליה לרבי אבין, דאסברית ניהליה, לך לשאול את שאלתך לרבי אבין, שהסברתי לו טעם דבר זה, וכרכיש לי ברישיה בי מדרשא, ונענע לי בראשו לאות הסכמה, בבית המדרש.

אזל רבי ירמיה שייליה לרבי אבין. אמר ליה רבי אבין: עשאוה חכמים ליולדת זאת, שנעקר דמה לפני טבילה ונבלע בבית החיצון, ולא יצא דמה החוצה, כנבלת עוף טהור, שמטמאה בגדים בבית הבליעה. [38] והיינו, שגזרו חכמים טומאה על מגע דם יולדת הבלוע בגופה בבית החיצון, בדוגמת גזירת התורה על האוכל נבלת עוף טהור שמטמא את בגדיו בשעת אכילה דוקא, על אף שבאותה עת נמצאת הנבילה בתוך גרונו והויא טומאה בלועה.

ופריך: מי דמי טומאת יולדת לטומאת בגדים של אוכל נבלת עוף טהור עד שנגזור עליה גזירה שכזאת?

הערות

[29] רבי עקיבא איגר מקשה, למה הגמרא לא מתרצת שכיבדה את הבית [שהאשה הוציאה את כל השכבת זרע], והוכיח מכאן שאסור לאשה להשחית את זרעה בכל זמן. ודלא כשיטת המגן אברהם [הלכות יוהכ"פ] שאסור לאשה להשחית את הזרע רק בזמן שיכולה להתעבר, דהיינו סמוך לעונתה וסמוך לווסתה [ועיין באחיעזר שסתר את הוכחת רבי עקיבא איגר].

[30] רואה הויא: שיטת הריב"ש [החדשות סימן ל"ד] שאשה הפולטת שכבת זרע נחשבת רואה מדאורייתא רק אם הרגישה ביציאת הזרע, וכמו נדה, שטמאה מדאורייתא רק אם הרגישה ביציאת הדם. וכן כתב האור שמח [איסורי ביאה פ"ו הט"ז].

[31] יש בראשונים כמה שיטות באיזה מקרה סותרת מנינה. שיטת ר"י [תוספות לעיל לג א, והובא בראשונים כאן] וכן נפסק להלכה שסותרת בכל מקרה. ולקמן נרחיב בשיטה זו, בנפקא מינה למעשה בזה. שיטת ר"ת [שם] שכל הספק בגמרא אם פולטת שכבת זרע רואה הויא, ואם סותרת את השבעה נקיים, זה דווקא אם מעורב בזרע צחצוחי זיבה. שיטת הראב"ד [הובא ברמב"ן וברשב"א] כי מה שהגמרא אומרת שסותרת מנינה היינו דווקא לגבי טומאה וטהרה, כי הואיל ופולטת שכבת זרע טמאה, לא נחשב ליום 'נקי'. אבל כלפי איסור לבעלה, שפולטת שכבת זרע מותרת לבעלה, כלפי בעלה נחשב ל'נקי'. ולכן בזמן הזה שאין לנו טהרות, אין נפקא מינה במה שפולטת שכבת זרע רואה. שיטת רבינו יונה [הובא ברשב"א כאן] שאף על פי שאינו נחשב שבעה נקיים, כי לא חל על זה שם נקי, בכל זאת אשה שראתה אחרי השבעה נקיים לפני שטבלה אינה צריכה לסתור שוב, כי זה לא עוקר את השבעה נקיים, ורק לא נחשב ליום 'נקי'.

[32] הקשו הערוך לנר והרש"ש הרי המדרש [מדרש רבה נשא רפ"ז] אומר שכל הזבין והמצורעים נתרפאו לפני מעמד הר סיני. ואם כן, לא היו זבין ומצורעים במעמד הר סיני שיש להזהירם שלא ישתתפו. ותירץ הערוך לנר, שאמנם נתרפאו הזבים והמצורעים ממחלתם כשבאו להר סיני, אבל כדי להטהר מטומאת זיבה ומצורע היו צריכים לחכות ז' ימים, ונמצא שבו' סיון בשעת מתן תורה היו עדיין טמאים.

[33] הקשה הערוך לנר, לכאורה למה זה נחשב חידוש, הרי התוספות [שבת פז] מבארים את הטעם שהתורה לא החמירה על זבים ומצורעים והחמירה על בעל קרי, כי בעל קרי בא על ידי קלות ראש ולכן נאסרו בלימוד תורה. וצריך עיון.

[34] שיטת ר"י [תוס' לעיל לג א וברמב"ן וברשב"א כאן] שגזרו מכח מסקנת הסוגיא שפולטת שכבת זרע רואה הויא, שכל אשה שראתה טיפת דם תמתין האשה ג' ימים מעת לעת מהביאה האחרונה, ורק ביום הרביעי תעשה הפסק טהרה ותתחיל למנות מהיום החמישי שבעה נקיים. כי אם תפלוט שכבת זרע מהביאה האחרונה צריכה שבעה נקיים מחדש, כפי שמסקנת הסוגיא שרואה הויא וסותרת מנינה, ואחרי ג' ימים שכבת הזרע כבר מסרחת, ואפילו אם יצאה, אינה נחשבת רואה, ואינה סותרת את המנין. ובמהרי"ק [החדשים תשובות סימן מ"ט] כתב שהיות ובאו לידי כמה מכשולים, גזרו לספור ג' שלמים משעת ראיית הדם אפילו אם בעלה לא בא עליה לפני כן, אטו אשה שבעלה בא עליה מיד לפני שראתה את הדם. ועוד גזרו, שימנו ה' ימים, כי היו נשים שראו בין השמשות וספרו יום א', ועשו הפסק טהרה ביום הרביעי לפני שעברו ג' ימים מעת לעת בין הראיה להפסק טהרה. וכן נפסק בשו"ע וכן המנהג. [ובחלק מקהילות מרוקו נהגו להמתין ו' ימים, ובקהילות תימן ממתינים ז' ימים]. אמנם לפי שיטת ר"ת שהבאנו לעיל, שבפולטת זרע של אדם טהור ולא של זב אין בכלל צד שתסתור ז' נקיים, כי לא מעורב בזה צחצוחי זיבה. אם כן לא צריך להמתין, כי לביאת זב לא חששו. וכן לפי שיטת הראב"ד שהבאנו לעיל שסותרת את המנין של ז' נקיים רק כלפי טומאה וטהרה, אבל כלפי האיסור של בעלה לבא עליה מחשב שעברו ז' נקיים ואם תטבול תהיה מותרת לבעלה. ואם כן לא צריך להמתין, ולא איכפת לנו אם תפלוט. שיטת הרמב"ן, מעיקר הדין סובר כר"י, אבל בפועל סובר שלא מצוי שיבואו לידי מכשול, כיון שכל זמן שהאשה שוכבת במטה באמת חוששת שתפלוט וצריכה להמתין מלספור שבעה נקיים שמא תפלוט, אבל אשה שקמה והלכה, יכולה להתחיל לספור שבעה נקיים מיד, כי הגמרא לעיל אמרה שמהלכת בוודאי פולטת את כל השכבת זרע, ויותר לא צריכה לחשוש. אמנם אשה שהלכה והתחילה למנות שבעה נקיים, ובאמצע השבעה נקיים קרה שבכל זאת הרגישה שפלטה שכבת זרע, סותרת מנינה.

[35] הקשה בערוך לנר מה טען רב ביסנא, ומה השיב אביי. ותירץ הערוך לנר שרב ביסנא הסתפק מה הדין אליבא דרבי שמעון, ומהלשון שאביי ענה לו ולא חילק בין רבנן לרבי שמעון, הבין רב ביסנא שאביי עונה לו רק אליבא דהלכתא כרבנן, ולכן חזר ושאל את האחרים, והואיל וגם הם ענו באותו נוסח, חזר לאביי, ואמר לו שאני לא שואל מהו השמועה ששמעתם הלכה למעשה, ועל זה ענה לו אביי שפיר ענו לך, כי גם אליבא דרבי שמעון רואה הויא.

[36] בתוס' רי"ד כתב, אף על פי שנחשב ליציאה מה שיצא הדם לבית החיצון, עדיין נחשב גם כן שהדם בגופה, ונפקא מינה לאשה שיצא לה דם לבית החיצון לפני השקיעה, ואחרי השקיעה אותו דם יצא מהבית החיצון מחוץ לגוף האשה לגמרי, שנחשב הדבר שהאשה ראתה דם שני ימים, ואם תראה ביום השלישי תהיה זבה גדולה. ובפתחי תשובה [יו"ד קפ"ג סק"ב] הביא שנסתפקו בזה האחרונים.

[37] הקשו התוספות והרמב"ן והרשב"א והריטב"א הרי בעמוד ב' אביי סובר שטומאה באותו מקום היא טומאה בלועה, ורבא סובר שאותו מקום אינו בלוע [אלא מגע בית הסתרים] והלכה כרבא. ואם כן מה קושית רבי ירמיה. ותירצו, שדרך הש"ס לשאול שאלות לפי שיטה אפילו שלא אליבא דהלכתא. ועוד תירצו, שכל המחלוקת של אם אותו מקום נחשב טומאה בלועה אינו אלא על תחילת הבית החיצון, אבל החלק הפנימי של הבית החיצון של הרחם גם רבא מודה שזה טומאה בלועה. [ועיין בהערה בעמוד ב' בטעם ההבדל בין תחילת הבית החיצון לחלק הפנימי של הבית החיצון].

[38] הקשו הראשונים, מה היא ההוה אמינא לגזור דווקא ביולדת שתטמא אפילו בטומאה בלועה, יותר מבשאר הטומאות. ותירצו, כיון שהטבילה מטהרת את הדם בבית הפנימי והופכת אותו לדם טוהר, ויש מקום לטעות שמועילה הטבילה גם על הדם בבית החיצון, לכן טימאו חכמים את הדם אפילו אם הוא טומאה בלועה.

וכי תימא [ואם תאמר] שזה שאסרה רבא לאכול בתרומה הוא רק משום החשש דילמא אשתייר [שמא נשתייר] בתוכה משכבת הזרע לאחר שטבלה — אין לומר כן, שהרי אי הכי [אם כך] היא כוונת דבריו, בלשון "חיישינן [חוששים אנו] שמא נשתייר" מבעי ליה [נצרך לו] לומר, ולא בלשון ודאית "שאי אפשר לה שלא תפלוט"!

אלא יש לומר כי לשיטת רבא נמי [גם כן] מדובר במקרה שהטבילוה לאחר ששימשה, כשהיא נתונה במטה, ומאחר שברור שלא פלטה, ודאי שתפלוט לאחר הטבילה. ולא קשיא [קשה] מדבריו אלו של רבא על שיטת ר' שמעון, שכן יש להבדיל בין המקרים השונים: כאן בדברי רבא, מדובר באשה שלאחר טבילתה הריהי מתהפכת במיטתה מצד זה של גופה לצידה האחר לאחר התשמיש, ומתוך שהיא מתהפכת ודאי שהיא פולטת את שכבת זרע שבתוכה. ואילו כאן בדברי ר' שמעון מדובר בזו ששוכבת במיטתה ואינה מתהפכת לאחר תשמיש. שזו שטבלה ונטהרה מטומאת התשמיש, אינה נטמאת משכבת זרע, אלא משיצא אל מחוץ לגופה, וכדינו של בועלה.

ורבא שאמר את דבריו, אקרא קאי [על המקרא הוא עומד, מתייחס], והכי קאמר [וכך הוא אומר] בהסבר הכתוב: כי כתב רחמנא [כאשר אמרה התורה] בדין שכבת הזרע בתשמיש "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" (ויקרא טו, יח) — הרי זה דווקא בזו ששוכבת במיטתה לאחר טבילתה ואינה מתהפכת, אבל במתהפכת — כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, משום שאי אפשר לה שלא תפלוט.

א ועוד בענין האשה הפולטת שכבת זרע, בעא מיניה [שאל ממנו] רב שמואל בר ביסנא מאביי: האשה הפולטת שכבת זרע, משום מה היא טמאה, האם משום שכ רואה דם הויא [הריהי] נחשבת, או משום שכ נוגעת בטומאה הויא [הריהי] נחשבת?

ומעירים: ונפקא מינה [יוצא ממנה, משאלה זו הבדל הלכה למעשה] לכמה עניינים: האם יש לסתור (לבטל) ולהתחיל מחדש את ספירת שבעת ימי הנקיות של הזבה. שכן אם כרואה דם נדה היא — הריהי סותרת, אבל אם כנוגעת בטומאה היא — אינה סותרת; וכן יש הבדל להלכה לענין לטמא אותה בשפלטה שיעור משהו, שכן אם היא כרואה — הריהי נטמאת אף במשהו, ואולם אם היא כנוגעת — אין היא מטמאת אלא בשיעור המוגדר (כעדשה או כחתימת פי האמה); וכן יש הבדל להלכה לענין לטמא אותה אף בהיות שכבת הזרע עדיין בפנים גוף האשה כפולטת שכבת זרע בחוץ לגופה. שכן אם היא כרואה — הריהי מטמאה אף בפנים, כראיית דם נדה. ואולם אם היא כנוגעת — אין הפליטה מטמאת אלא בהיותה בחוץ, כשאר נגיעות הטומאה.

ודנים: מה נפשך [רצונך] לומר: אי שמיע ליה מתניתין [אם רב שמואל בר ביסנא שמע אותה, את הברייתא] מה מקום לבעייתו, שהרי עולה מן הברייתא כי לשיטת רבנן [חכמים] — רואה הויא [הריהי], שלדעתם טמאה היא בהיות שכבת הזרע בתוך גופה, בבית החיצון. ואילו לשיטת ר' שמעון — שיטתו היא שנוגעת הויא [הריהי], שלדעתו אין היא נטמאת אלא משיצאה שכבת הזרע לחוץ.

ואי לא שמיע ליה מתניתין [אם רב שמואל בר ביסנא לא שמע אותה, את הברייתא], עדיין מה מקום לשאלתו, שהרי מסתברא [מסתבר] לומר שנוגעת הויא [הריהי], שהרי אין שכבת הזרע שבא אל האשה מחוצה לה, כדם שפרש ממנה!

ומסבירים: לעולם רב שמואל בר ביסנא שמיע ליה מתניתין [שמע את הברייתא], ואכן אליבא דרבנן [שלשיטת חכמים] — לא קמיבעיא ליה [נשאלה לו] שאלתו זו, שלשיטתם הפולטת כרואה לכל דבר, ואולם כי קא מיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] שאלתו זו — הרי זה אליבא [לשיטת] ר' שמעון.

ומסייגים עוד, ואף לשיטת ר' שמעון, לענין לטמא בפנים כבחוץ — לא קמיבעיא ליה [נשאלה לו] שאלתו זו, שהרי ר' שמעון אמר במפורש כי אין הפליטה מטמאת בפנים כבחוץ. כי קמיבעיא ליה לשיטת ר' שמעון — לענין לסתור ספירת ימי נקיות של זיבה, ולענין לטמא בכל שהוא, מאי [מה] הדין.

ואלו צדדי הבעיה: האם כי קאמר [כאשר אמר] ר' שמעון את שיטתו זו שדיה של האשה להיות כבועלה — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין לטמויי [לטמא] בפנים כבחוץ, אבל לענין לסתור ספירת ימי זיבה ולענין לטמא אף בכל שהוא — כרואה הויא [הריהי] אף לשיטת ר' שמעון. או דילמא [שמא] לשיטת ר' שמעון לא שנא [אינו שונה] דינה של הפולטת לענין שיעור המטמא ולענין סתירת ספירת ימי זיבה מטומאת פנים, שבכל אלה הפליטה מטמאת בנגיעה, ולא בראייה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] הסבר אחר באשר לבעייתו של רב שמואל בר ביסנא: לעולם לא שמיע ליה מתניתא [שמע את הברייתא] שנחלקו בה חכמים ור' שמעון, ואין זה פשוט לו שהפולטת טמאה משום נגיעה, משום שהכי קמיבעיא ליה [כך נשאלה לו] שאלתו זו: מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין [מזה שהחמירה התורה על בעלי קרי, שיצאה מהם שכבת זרע] לפני מתן תורה בסיני, שכן נצטוו "היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו), ולא הוזהרו על שאר טומאות — טומאה חמורה היא, ויש איפוא מקום לומר שהפולטת שכבת זרע כרואה הויא [הריהי].

או דילמא [שמא]: לא גמרינן [אין אנו למדים] מהאמור במתן תורה בסיני, שכן חדוש הוא, דהא [שהרי] אף על טומאת זבין ומצורעים דחמירי [שחמורים] דינם מדינם של בעלי קרי — ולא אחמיר בהו רחמנא [החמירה בהם התורה] להזהירם מן הדבר. ולפיכך עדיין אפשר לומר שאין דינה של הפולטת אלא משום נגיעה.

אמר ליה [לו] אביי לרב שמואל בר ביסנא בתשובה לשאלתו זו: רואה הויא [הריהי]. ומסופר כי אתא [בא] רב שמואל בר ביסנא ושייליה [שאלו] לרבא את בעייתו זו, אמר ליה [לו] רבא: רואה הויא [הריהי]. ועוד אתא לקמיה [בא לפני] רב יוסף עם שאלתו, ואף הוא אמר ליה [לו], רואה הויא [הריהי]. הדר אתא לקמיה [חזר בא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: כולכו [כולכם], כל החכמים ששאלתים, אביי ורבא ורב יוסף, ברוקא חדא תפיתו [ברוק אחד אתם ירקתם] ואין ממש בדברים.

אמר ליה [לו] אביי: שפיר אמרי [יפה, היטב, אמרו] לך. שכן, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' שמעון שהפולטת שכבת זרע דיה כבועלה — אלא לענין לטמא בפנים כבחוץ, אבל לענין לסתור ולטמא בכל שהוא — רואה הויא [הריהי].

ב ועוד בדין טומאת פנים כבחוץ, תנו רבנן [שנו חכמים]: טומאת הנדה, וטומאת הזבה, וטומאת השומרת יום כנגד יום (הרואה יום או שני ימים בימי הזיבה, שצריכה לשמור יום בטהרה), וטומאת היולדת — כולן מטמאות בפנים כבחוץ.

ודנים בדברים: בשלמא כולהו [זה נוח, מובן מה ששנינו בכולם] שנטמאות אף שלא יצאה הטומאה אל מחוץ לגופן — לחיי [לחיים, בסדר], אלא מה ששנינו בכללן את היולדת אין זה ברור, שכן אי [אם] המדובר בדם שרואה בימי נדה — נדה היא, והריהי כלולה בדין נדה האמור לפני כן, וכמו כן אי [אם] המדובר בימי זיבה — זיבה היא, והריהי כלולה בזבה האמורה מקודם!

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שעברו ימי טומאת לידה (שבוע ללידת זכר, ושבועיים ללידת נקבה), וירדה היולדת לטבול כדי לעבור על ידי טבילה זו מימי טומאה לימי טהרה.

וכי הא [וכמו הלכה זו] שאמר ר' זירא, שעוסקת אף היא במקרה דומה, שכך אמר ר' חייא בר אשי, אמר רב: היולדת שירדה לטבול, כדי לעבור מימי טמאה לימי טהורה, ולפני שטבלה נעקר ממנה (ממקורה) דם, ואולם לא יצא אלא לבית החיצון, ולא אל מחוץ לגופה. מה דינה? אם נעקר הדם בירידה לטבילה — הרי היא עדיין טמאה, שלא הועילה לה טבילתה. ואולם אם נעקר הדם בעלייה מן הטבילה, והרי היא עתה כבר בימי טהרתה — טהורה.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא בשאלה על הלכה זו: אם נעקר הדם בירידה לטבילה אמאי [מדוע] היא טמאה? והרי טומאה בלועה היא! אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה: זיל שייליה [לך שאל אותו] את ר' אבין, דאסברית ניהליה [שהסברתי לו] טעמו של דבר זה, וכרכיש לי ברישיה בי מדרשא [ונענע לי בראשו בהיותו בבית המדרש, כמסכים לדבריי].

ומסופר, אזל [הלך] ר' ירמיה, שייליה [שאלו] את ר' אבין להסבר הדבר, אמר ליה [לו] ר' אבין לר' ירמיה: עשאוה כנבלת עוף טהור, שמטמאה בגדים של האוכל אותה, בהיות כזית ממנה בבית הבליעה של האוכל, אף שטומאה בלועה היא. הקשה לו ר' ירמיה: מי דמי [האם דומה] טומאת יולדת לטומאתו של האוכל נבלת עוף טהור שמטמא בגדים?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you would say that it is certainly possible that she released all the semen, but Rava’s concern was that perhaps some of it might have remained, if so, he should have said: We are concerned that perhaps some semen remained and will be discharged, rather than: It is impossible for her not to discharge semen throughout this period.

Rather, according to Rava too, this is referring even to a case where others immersed her while she was still in bed and she remained there for three days. And the contradiction is not difficult: Here, in the statement of Rava, he is referring to a woman who turns around in bed from side to side. It is therefore certain that she will discharge semen over the course of three days. There, in the statement of Rabbi Shimon, he is speaking of a woman lying in bed who does not turn around from side to side. Such a woman will not discharge semen at all.

And the statement of Rava is referring to a verse in the Torah, and this is what he is saying: When the Merciful One writes in the Torah, with regard to a man and woman who engaged in intercourse: “They shall both bathe themselves in water, and be impure until the evening” (Leviticus 15:18), which indicates that when evening comes the woman’s purification is complete, it is dealing with a case where she is in bed and does not turn around from side to side. But in a case where she does turn around, she is prohibited from partaking of teruma for the entire three days following the intercourse, as it is impossible for her not to discharge semen throughout this period.

Rav Shmuel bar Bisna asked Abaye: With regard to a woman who discharges semen, is her status that of one who experienced an emission of an impure substance, or is her status that of one who came into contact with an impure substance?

The practical difference between these two possibilities is threefold: Whether or not the discharge negates her counting of seven clean days at the end of the ziva period, whether or not it renders her impure by any amount, and whether or not it renders her impure while still inside her body as it would after emerging out of her body. If it is considered an emission of an impure substance, it negates her count of seven clean days, and it renders her impure even in the slightest amount, and it renders her impure even before it emerges from her body. If it renders her impure because she came into contact with it, it does not negate her count, it renders her impure only if a certain minimum amount emerges, and it renders her impure only after touching the outside of her body.

Before addressing the dilemma, the Gemara raises a difficulty with Rav Shmuel bar Bisna’s question itself: Whichever way you look at it, the question is problematic. If he had heard the baraita cited above, the answer is obvious: According to the Rabbis, her status is that of one who experienced an emission of an impure substance, as the baraita clearly states that in the Rabbis’ opinion the woman is rendered impure even before the semen emerges from her body. And according to Rabbi Shimon, her status is that of one who came into contact with the impure substance, as Rabbi Shimon states that the woman is impure only when the semen emerges from her body.

And if Rav Shmuel bar Bisna did not hear the baraita and was unaware of it, it is certainly more reasonable to assume that her status should be that of one who came into contact with the semen. Why would he think otherwise, as after all, the emitted substance did not originate in her body?

The Gemara answers: Actually, Rav Shmuel bar Bisna had heard the baraita, and he did not raise the dilemma according to the opinion of the Rabbis. According to their opinion it is clear that the woman has the status of one who experienced an emission of an impure bodily substance. Rather, when he raises the dilemma, it is according to the opinion of Rabbi Shimon.

And he does not raise the dilemma with regard to the question of whether or not the semen renders her impure when it is inside the body as it would after emerging outside the body, as Rabbi Shimon states explicitly that the woman is impure only when the semen leaves her body. Rather, when he raises the dilemma, it is only with regard to the other two issues mentioned above: Whether or not the discharge negates her counting of seven clean days at the end of the ziva period, and whether or not it renders her impure in any amount. He therefore asked: What is the status of her discharge of semen with respect to these two matters?

The Gemara explains the sides of the dilemma: It is possible that when Rabbi Shimon says: It is sufficient for her to be like the man who engaged in intercourse with her, this statement applies only with regard to the question of whether or not the semen renders her impure when it is inside the body as it would after emerging outside the body. It does not render her impure unless it touches her body on the outside. But with regard to the question of whether or not the discharge negates her counting of seven clean days at the end of the ziva period and whether or not it renders her impure in any amount, perhaps she is considered impure as one who experienced an emission of an impure substance. Or perhaps there is no difference. Rather, with regard to all three issues she has the status of one who came into contact with an impure substance.

There are those who say a different explanation of Rav Shmuel bar Bisna’s dilemma: Actually, he did not hear the baraita and was unaware of it. And as for the question of why he would think that the woman should have the status of one who experienced an emission of an impure bodily substance, this was his dilemma: Since the Merciful One was stringent before the giving of the Torah on Mount Sinai with regard to men who had experienced a seminal emission, in that they were prohibited from attending that event, as it is stated: “Be ready on the third day; do not come near a woman” (Exodus 19:15), whereas those who had come into contact with other impure items were not prohibited from attending, perhaps the stringency of this particular source of impurity should likewise be applied to a woman who discharges semen. If so, her status should be like one who experienced a seminal emission, rather than one who merely came into contact with semen.

The Gemara explains the other side of the dilemma: Or perhaps we should not derive any halakhot from the instructions given before the revelation at Sinai, as that was a novelty. The Gemara cites a proof for this claim: As that was the case with regard to zavin and lepers, whose impurity is even more stringent than that of one who experiences a seminal emission, but nevertheless the Merciful One was not stringent with regard to them, as He permitted them to attend the ceremony of the giving of the Torah.

After clarifying Rav Shmuel bar Bisna’s dilemma, the Gemara cites Abaye’s answer to him. Abaye said to him: The woman’s status is that of one who experienced an emission of semen. Rav Shmuel bar Bisna came and asked Rava the same question, and he too said to him: The woman’s status is that of one who experienced an emission. He came before Rav Yosef, and he too said to him: Her status is that of one who experienced an emission. Rav Shmuel bar Bisna came back to Abaye and said to him: You are all spewing the same saliva. None of you are teaching anything new, as you all repeat the same unsatisfactory answer.

Abaye said to him: I said well to you, i.e., my response was correct. Rabbi Shimon says that it is sufficient for the woman to be like the man who engaged in intercourse with her only with regard to the question of whether or not the semen renders her impure while still inside her body as it would after emerging out of her body. Rabbi Shimon rules that it does not render her impure until it touches her on the outside. But with regard to the other two issues, i.e., negating the woman’s count of seven clean days at the end of a ziva period and rendering her impure in any amount, Rabbi Shimon maintains that the woman’s status is that of one who experienced an emission. Therefore, the discharge negates her count and renders her impure by any amount.

§ The Gemara continues to discuss types of ritual impurity that apply whether the impure substance is still inside the body or has been discharged from it. The Sages taught in a baraita: With regard to a menstruating woman, a zava, a woman who observes a clean day for a day she experiences a discharge, and a woman after childbirth, they all become impure while the blood is still inside their bodies just as they would be when the blood emerges outside their bodies.

The Gemara asks: Granted, with regard to all those other cases, it is well, i.e., one can understand this ruling with regard to blood that has not left the body. But the halakha of a woman after childbirth is puzzling, since if this is referring to blood that she discharges in her days of menstruation, then she is a menstruating woman, and she is included in the earlier category. Likewise, if the baraita is referring to blood that she discharges in her days of ziva, she has the status of ziva, and once again is included in a previously mentioned category.

The Gemara answers: No, the mention of a woman after childbirth is necessary only in a case where the days of ritual impurity after childbirth, which are seven for a male and fourteen for a female, have passed, and the woman descended to immerse in a ritual bath in order to emerge from her status of impurity to purity.

And the halakha here is like that which Rabbi Zeira said that Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: In the case of a woman after childbirth who descended to immerse in a ritual bath in order to emerge from her status of impurity to purity, and blood was uprooted from her uterus but it did not leave her body, her status is as follows: If this occurred on her descent to the ritual bath, she remains impure, as the immersion is ineffective. If it happened on her ascent from the bath, she is pure, as her period of purity, which is thirty-three days for a male and sixty-six for a female, has commenced.

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira, with regard to this halakha: If the blood emerged on her descent to immerse, why is she impure? After all, the blood is a substance of impurity that is encapsulated inside a body, and there is a halakha that an encapsulated source of impurity does not impart impurity to other items (see Ḥullin 71a). Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: Go and ask Rabbi Avin, as I explained to him the reason for this halakha, and he nodded [vekharkish] his head to me in the study hall, in affirmation of my explanation.

The Gemara relates that Rabbi Yirmeya indeed went and asked Rabbi Avin the reason, and Rabbi Avin said to Rabbi Yirmeya: The Sages rendered this blood like the unslaughtered carcass of a kosher bird, which imparts impurity even to the garments of the one who eats it, when there is an olive-bulk of it in his throat, despite the fact that this source of impurity is encapsulated in his body. Rabbi Yirmeya asked Rabbi Avin: Are these cases comparable? How can one compare the impurity of a woman after childbirth to the impurity of one who eats the unslaughtered carcass of a kosher bird?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא לרבא נמי כשהטבילוה במטה. ורבא אקרא קאי ופריש דכי כתיב עד הערב לאו במהלכת ולאו במכבדת את הבית דא"כ תיפוק לי משום נגיעת חוץ אלא בשוכבת על מטתה ואינה מתהפכת אבל מתהפכת כל ג' ימים נמי אסור' ולאו מגזרת הכתוב דמשמשת אלא משום פליטה וי"ל דאפילו במהלכת חיישינן שמא נשתייר ולהכי לא אוקמוה לקרא (בהדי) [בהכי] וכי אקשינן אי הכי חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה לאו למימרא דלא חיישינן אלא לומר דרבא לא בכי האי גוונא מיירי.
ולאו מילתא היא דא"כ לישמועינן רבא דעדיפא ולימא כי כתיב בשאינה מתהפכת אבל במתהפכת אפילו מהלכת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שמא תפליט ועוד אי משום חששא דשיור לא מוקי קרא במהלכת לוקמיה משמשת במכבדת שהיא טהורה משיור לגמרי אלא הקרא לא מתוקס בהנך גווני משום דאיכא נגיעת חוץ בפליטה כדפי' רש"י ז"ל.
והא דתנן במסכת מקואות (ח, ד) האשה ששמשה את ביתה ירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה תפתר בשלא הלכה ואעפ"כ אם כבדה את הבית מותר' דודאי נפק כוליה. א"נ כשהלכה דפולטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו ומ"ה צריכה כבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע אלא דלית ליה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע שכבת זרע הוי.

הא דבעא מיניה רב שמואל בר ביזנא מאביי. פולטת ש"ז אי רואה הויא או נוגעת. ואסיקנא דלרבנן רואה הויא לכל מילי ואפילו לר"ש נמי לסתור ולטמא במה שהוא רואה הויא משמע לי דפשטין ודאי דלא כרב הונא דאמר בפ' המפלת דאפילו בעל קרי לא סתר אלא משום דא"א לו משום צחצוחי זיבה דמדבעי חתימת פי האמה אלמא נוגע הוי וכ"ש בפולטת דלא מגופ' הויא ואינה מטמאה אלא בחוץ דאית לן למימר למימר נוגעת הויא ולא סתרה דהא אין בפליטה דאשה צחצוחי דם כלל.
וא"ת אי הכי קשיא לאביי היכי פשיטא לר"ש לסתור ולטמא במשהו הויא דהא שמעינן ליה לר"ש דס"ל כר' נתן דאמר זב צריך חתימת פי האמה ואיתקוש ב"ק לזב וצריך נמי חתימת פי האמה כדאיתא בפ' אלו דברים. וי"ל קסבר אביי דבעל קרי אע"פ דצריך חתימת פי האמה רואה הוי ושעורא בעלמא הוא דאצרכיה רחמנא דומיא דזב וכדפרישית בפ' המפלת. ומיהו גבי אשה דליכא למימר תחימת פי הרחם דשיעורא אחרינא הויא במשהו כרוא' דם בזיבה ולא אמרינן בהא דייה כבעלה משום דלא אפשר.
וי"מ דבמשהו דקאמרינן כעדשה דשרץ קאמרינן מ"מ מסקי השתא דרואה הויא.
ויש מחכמי הצרפתים ז"ל שחדשו בה ואמרו כיון שהיא רואה וסותרת יומה בזמן הזה שכל הנשים ספק זבות משוינן להו אשה ששמשה בלילי שבת וראתה בשב' ופסקה טהרה בו ביום או למחרתו אינ' מתחלת ספירתה עד יום ד' בשבת שהוא ג' ימים לאחר שמושה מ"ט דכל ג' ימים פולטת היא וסותר' וקי"ל נמי דשש עונות שלימות מטמאה בפולטת והלכה למעשה הורו והנהיגו הדור בחומרא זו אלא שמתירין בכבוד הבית יפה.
ויש לדקדק אחר דבריהם שאפילו הדבר כן שהפולטת סותרת לבעלה אין לחוש כן במהלכ' שכבר נתפרשה לנו שאם הלכה מותרת בתרומה לערב ואין חוששין שמא נשתייר אבל אם האשה הרגישה בעצמה שפלטה בשני שלה או בג' או בעומדת על מטתה ומתהפכת בכאן יש מקום להורא' זו.
והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נשאל בהוראה זו ואמר שלא אמרו פולטת סותרת אלא בענין תרומה וקדשים ולענין טהרות אבל לבעלה אינה סותר' שהרי אמרו דבר הגורם סותר דבר שאינו גורם אינו סותר. וכדתניא מה גורם לו זובו ז' לפיכך סותר ז' מה גרם לו קריו יום א' לפיכך סותר יום א' ואפילו קושי אינו סותר בזיבה מפני שאינו גורם עכשיו כל שכן פולטת שאינה גורמת טומאה לבעלה שאינה סותרת לעולם ועולה. ומצאתי בתוס' שהוזכרה ביניהם סברא זו ודחוה בשתי ידים ולא קבלו אותה כלל.
והרב ז"ל הביא ראיה לדבריו מדתניא ד"ש אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק דאלמא אי לאו חששה דראיה משמשת והולכת ואמאי והא יש לחוש לפולטת שסותרת.
וזו אינה ראיה, די"ל התורה לא חששה לפולטת שאפשר לה שלא להתהפך, וכן זו שהקשו בפ' המפלת בעשרין וחד תשמש לרוחא דמילתא מתרצי משום דמשמע דאסר לה לשמש בכל ענין ואע"פ שלא תתהפך כל היום וכ"ש למאן דסבר נוגעת הויא דצרכינין לאוקומא כר' שמעון וחכמים אף לזה חששו ואסרוה לשמש, א"נ תטהר לתרומה וקדשים ואסרו חכמים לעשות כן שמא תבא לספק ראיה. והכי תניא בהדיא בספרי אחר מעש' תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרו' אבל אמרו חכמים וכו'.
אלא מהא דאמרינן בשלהי בא סימן יום א' טמא ויום א' טהור משמשות שמיני ולילו וד' לילות מתוך י"ח ימים והא הכא דמשמשת ליל ט' והתשיעי טמא וסופרת עשירי ואין חוששין לה ג' ימים משום פליטה. גם זו אינה ראיה למה שכתבנו דמהלכת אינה חוששת לשייר. א"נ במקנחת ומכבדת את הבית.
ובודאי שדברי הרב ר' אברהם ז"ל מכריען בטעמן שכל שאינו גורם אינו סותר ולא מצינו לובן באשה לבעלה. אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר שלא נתנה דבריה לשעורן וכיון דסתרה לטהרת סותרת לבעלה דנקיים מכל ראיה דטומאה בעינן וקראי נמי דייקי דכתיב ואתר תטהר וביום השמיני תקח לה וכו'. ולפי מדה זו יש שטהורה בשביעי לביתה ובח' (עראי) [היא] סופרת ודברי הרמב"ם ז"ל מטין כן שהפולטת סותרת יומא לכל דבר אבל רבינו הגדול והגאונים ז"ל לא תששו לכתוב הדבר ובעל נפש יחוש לעצמו.

יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם. פי' רש"י ז"ל לבית החיצון. וק"ל דא"כ היכי אקשי אמאי טומאה בלועה היא דהא אמר רבא לקמן דטומאת בית הסתרים הוה ומטמא במשא שהרי דם נדה מטמא במגע ובמשא.
ואיכא לפרושי דנעקר לאו לבית החיצון משמע אלא רגישה בעלמא שנעקר מן המקור אע"פ שהוא בין השניים ולפנים טמאה ולכך אקשינן טומאה בלועה הוא דע"כ לא אמר רבא בית הסתרים הוי אלא בבית החיצון דהיינו בין השינים לר' יוחנן אבל לפנים בלוע הוי.
וא"ת כי מוקמינן לדר' זירא בשיצא לחוץ נמי אמאי קשיא לן אלא יולדת אי בימי נדה נדה אי בימי זיבה זיבה נתריץ נמי ברייתא כגון שנעקר דם לבית החיצון ומטמ' התם במשא.
לאו מילתא היא דהאמרינן דאפילו נעקר קצת מטמא לכשיוצא ולא מהני ליה טבילה ואי לאשמועינן דמעכשיו נמי היא טמאה בבית החיצון כמו שיצא הוה ליה למיתני עקירה ממקומו טומאה בבית החיצון ולא קתני ברייתא הכי אלא אי ברייתא כדר' זירא משמע מינה דלא הויא עקירה דלא להני לה טבילה עד דהוי במקום טומאה דהיינו בבית החיצון. אי נמי ניחא לן לתרוצה אליבא דכ"ע דלא תיקשי לן הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר. ומיהו כי מתרצינן מעיקרא ברייתא דקתני כולן מטמאו' בפני' כבחוץ כי הא דר' זירא מצינן למידק עלה והא דומיא דנדה וזבה קתני והתם בבית החיצון והכא אפילו בפנים אלא אעיקר מילתא דייקינן למיקם אפירושה א"נ דהוה ליה למימר מידי איריא לטמויי בפנים כבחוץ הן שוין. אבל בשיעור מקומן הא כדאיתא והא כדאיתא.
וי"מ פירכא אליבא דאביי ופירוקה נמי לאביי דאמרינן עשאוה כנבלת עוף טהור שמטמאה בגדים בבית הבליעה ומדמי לה אלמא התם נמי טומא' בלועה הוי דאי התם בית הסתרים הוי מאי דומיא הכא בבית הסתרים ודאי מטמיא במשא ובטומא' בלועה לא מטמיא כלל דלא דמיא נמי לנבלת עוף טהור. וזה הדרך ראיתי בתוספות.
ולשון שלי הראשון מחוור ממנו לפי שנבלת עוף טהור מטמא בכל מקום מבית הבליעה ואפילו פנים דהוי טומאה בלועה וכי פליגי לקמי בתחלת בית הבליעה דלאביי ליכא מקום דתטמא בית הבליעה בנבלת בהמה במשא ועוף במגע ולרבא [איכא] היכא נמי דמטמא עוף בבית הבליעה מטמאה נמי בהמה משום משא הא לעוף אין לך מקום בושט ואפילו בלועה דלא ליטמיה ביה דלא יאכל לטמאה אמר רחמנ' כל דאכיל מטמא וברייתא דמסתייע אביי מינ' משום דמשמע דלעולם אין לבהמה טומאה בבית הבליעה ולא משמע להו לדחוקה בסוף הבליעה בלחוד דכתיב בה ולא באחרת.

עשאוה כנבלת עוף טהור. ויש לפרש דה"ק חכמים גזרו על טומאה זו מפני שדרכה לצאת ועשאו' כנבל' עוף טהור ולמיסמך גזירה דרבנן אכעין דאורייתא קאמר שאלמלא שמצינו טומאה בלועה מטמאה בדאורייתא לא הוו גוזרין בהו שמטמא.

הא דבעא מיניה רב שמואל בר ר חנה ברביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא אסיקנא דרואה הויא ואפילו לר' אליעזר. ור"י בעל התוספות ז"ל דקדק מכאן דכיון שהיא רואה, עכשו שכל הנשים ספק זבות אם שמשה ואחר כך ראתה אינה יכולה להתחיל לספור ז' נקיים עד שיעברו עליה שלש עונות שלמות לאחר תשמישה משום דכל שש עונות יכולה לפלוט כדאמרינן בפרק ר' עקיבא (שבת פו, ב) וכל שהיא פולטת היא סותרת מנינא והילכך עד יום רביעי לשמושה לא תספור. אלא מיהו אם כבדה את הבית יפה יפה הרי היא מונה והולכת מיד וכדכתבי' לעיל. ור"ת ז"ל כתב דלא הויא רואה אלא פולטת שכבת זרע דזב דמשום צחצוחי זיבה שבו הוא שסותר כדאיתא בר"פ המפלת (נדה כב, א) אבל קרי בעלמא אפילו בבועלה לא הוי משום רואה אלא משום נוגע ודייה כבועלה. ובתוספות הקשו עליו דהכא ודאי משמע דלרבנן לא אמרינן ביה דיה כבועלה ואפילו לר' שמעון לא אמרינן דיה כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא כשהוא עדיפא מבועלה ורואה הויא. אבל הראב"ד ז"ל כתב בתשובה שלא אמרו פולטת סותרת אלא לענין טהרות אבל לבעלה אינה סותרת והביא ראיה מדאמרינן לעיל דבר הגורם סותר דבר שאינו גורם אינו סותר ותניא מה גרם לו זובו ז' לפיכך סותר ז' קירויו יום א' לפיכך סותר יום א' ואפילו קושי אינו סותר כיון שאינו גורם עכשו כל שכן פולטת שאינה גורמת טומאה לבעלה שאינה סותרת לעולם ועולה. ועוד ראיה מדתניא (סז, ב) ר' שמעון אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי הספק, דאלמא אי לאו דחיישינן לראיית דם, משמשת והולכת ואינה חוששת לפליטה ואין סברא לומר דלא התירה תורה לשמש אחר טבילה אלא על מנת שלא תתהפך אפילו במטה כלל. ובפרק המפלת נמי אמרינן גבי טועה, בכ"א תשמש, ואין נראה לפרש תשמש ולא תתהפך ולא תזוז ממטתה, ולפי מה שכתבתי אני למעלה דלרבנן א"א שלא תפלוט ואפילו כשאינה מתהפכת כל שכן שיהו דברי הראב"ד ז"ל קיימין שאם כן לעולם אסורים לשמש דהא על כרחין פולטת היא ואם אתה אומר שתסתור אפילו לבעל נמצא בועל זבה למפרע. ומורי ה"ר יונה ז"ל תירץ דלעולם אחר גמר השימור אינה סותרת דכיון דמקצת היום ככלו ודם נדה אינו סותר אף לב"ש דאית להו שימור באחד עשר כדאיתא בשילהי מכלתין כל שכן דקרי אינו סותר אחר טהרה ועיקר סתירת שכבת זרע אינו אלא משום דלא מיקרו נקיים ואחר שספרה נקיים שוב לא יסתור השכבת זרע. והא דמקשינן בפרק בנות הכותיים (לג, ב) תסתור כל ז' דמשמע דאפילו ספרה כל ז', שכבת זרע סותרתן היינו דוקא ברואה בלילה קודם שימור, דמקצת היום ככולו, אבל לאחר שימור דמקצת היום, פשיטא דלא אלים מדם הנדה לב"ש וכבר הארכתי יותר מזה בפסקי ההלכות שלי בס"ד. ומכל מקום מה שאמר הרב ז"ל שאין שכתב זרע סותרת לבעל הואיל ואינה גורמת שום טומאה לבעל ראיה גדולה היא.

ונעקר ממנה דם. פירש"י ז"ל ונעקר ויצא לבית החיצון והזקיקו לומר כן משום דדומיא דנדה וזבה ושומרת יום נקט דהנך דוקא בבית החיצון. ועוד נראה לו טעם לדבריו מדאקשינן בסמוך מי דאמי התם אין לה טומאה בחוץ האי כי נפיק לבראי ליטמא ופרקינן הכא נמי בשיצא בחוץ ואקשינן יצא לחוץ מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא דמהניא טבילה לדם דאיכא גואי תהני נמי להאי קמ"ל אלמא מדקאמר להדיא יצא לחוץ מאי למימרא שמע מינה דנעקר מגואי ונפק לבית החיצון הוא דאי לא היכי פשי' ליה דביצא לחוץ לאחר טבילה יטמא אדרבה צריכא רבה דדם טוהר הוא אע"פ שנעקר ממקומו קצת כיון שעדיין גואי קאי ועוד מדקאמר מגו דמהני' טבילה לדם דאיכא גואי תהני נמי להאי אלמא האי לאו גואי הוה קאי ולא משמע דאיכא גואי דגואי. על כן הוזקק רש"י ז"ל לפרש שנעקר מבית הפנימי ויצא לחוץ בבית החיצון אבל אם נעקר מבפנים ונשאר עדיין בבית הפנימי טהור דטבילה מהניא ליה. ואיכא למידק אי הכי מאי קא מקשה ליה ר' ירמיה לר' זירא טומאה בלועה היא דהא אמר רבא בסמוך דאותו מקום של אשה בית הסתרים הוא ולא בלוע ונפקא מינה דמטמא במשא והכא נמי לטמא את האשה במשא י"ל דהכא אליבא דאביי נסיב לה דאמר דבלוע הוי והוי כאלו הקשה הניחא אלא לרבא דאמר בית הסתרים הוי אלא לאביי דאמר בלוע הוי מא"ל וטובא איכא כי האי בתלמודא דמקשה אליבא דלא כהלכתא ודכותה בר"פ האשה שנתארמלה (טז, .) והא אין הולכין בממון אחר הרוב אף על גב דלא קיימא לן הכין אקשינן וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי לא אתו עדים מאי הוי כלומר וניזיל בתר רובא ואע"ג דקיל"ן אין הולכין בממון אחר הרוב ודכוותה בקידושין גבי קדושי' לא נמסרו לביאה (נב, .) והא את וחמור היא ואת וחמור לא קנה. ואע"ג דקי"ל דקנה מחצה ודכוותייהו טובא. ותדע לך דהכא אליבא דאביי נסיב לה מדאמר ליה עשאוה כנבלת עוף טהור ומקום נבלת עוף טהור לרבא בין הסתרים הוי כדאיתא בסמוך אלא שבזו היינו יכולין לומר דאביי ורבא לא איפליגו אלא בתחלת בית הבליעה דרבא קרי ליה לתחלת בית הבליעה בית הסתרים ואביי קרי ליה לכולי מקום נבלת עוף טהור בלוע משום דבברייתא לא אשכחו לה לנבלת בהמה שום מקום בכל בית הבליעה שיטמא כנבלת עוף טהור אלא מיהו נבלת עוף טהור מטמא הוא בכל בית הבליעה ואפילו לפני לפנים והתם ודאי אפילו לרבא הוי בלוע ומינה קא מייתי לה ר' אבין ראיה. והראשון נראה עיקר וכן פירשוה בתוס'.

והא דאמרינן אבל במתהפכת כל ג׳ ימים אסורה וכו'. לאו דוקא מתהפכת במטה אלא אפי׳ מהלכת נמי אסורה וכדפרי׳ אלא דאיידי דאצטריך לאוקומי קרא שהטבלוה במטה ובשאינו מתהפכת דוקא אצטריך לומר אבל מתהפכת במטה דאפי׳ בהפוך הקל היא פולטת מיד ואסורה כל ג׳ ימים שמא תפלוט וכ״ש במהלכת ואין לה טהרה גמורה עד שתתכבד.

פולטת שכבת זרע רואה הוי וכו'. דעת ר״ת ז״ל דלא מבעיא לן אלא בשכבת זרע דזב שסותר בבועלה יום א׳ ומשום צחצוחי זיבה אבל בשכבת זרע דטהור פשיטא דלא הויא רואה כלל דאפי׳ בבועלה אינו סותר ואין דינו אלא כנוגע ודייה כבועלה וגם הראב״ד ז״ל כן סובר שלא אמרי׳ פולטת סותרת אלא לענין טהרות אבל לא לבעלה דהא אמרינן בפ׳ בנות כותים דדבר הגורם סותר ושאינו גורם אינו סותר ואפילו קושי אינו סותר לפי שאינו גורם כ״ש פולטת שאינו גורמת טומאה לבעלה שאינ׳ סותרת כלל ועולה והביא עוד ראייה לדבריו מדתניא ר׳ שמעון אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק אבל משום פולטת שכבת זרע דשכיח טפי לא חשו וכדמשמע מההיא דטועה דבפ׳ המפלת ומיהו ההיא כבר דחינא לה התם דשאני התם משום דהויא בשביעי שכבר סתרה ומקצת היום ככלו אבל באמצע לעולם אימא לך דסתרה ואפי׳ בליל ז׳ דכיון דלילה לא הוי שמור והיינו דפרכי׳ בפ׳ בנות כותים היאך תסתור כל ז׳ דייה כבועלה אבל אידך דלעיל היתה נראית ראיה יותר אלא דשמעתין לא ריהטא הכי דכיון דנקטוה סתמא משמע דאפילו בשכבת זרע דטהור עסקינן שהיא סתם המשמשת ולגבי בעלה נמי משמע דמיירי כן נראה דעת רש״י ז״ל וכן דעת ר״י ז״ל ואע״ג דבבועלה אינו סותר כדמוכח מההיא דפ׳ המפלת סבירא לן דכיון דכתב רחמנא יהיה ואינו בבועלה לטמא בחוץ. אף היא אינו כבועלה לסתור ואפי׳ לר׳ שמעון נמי נהי דלא הוי כבעולה לטמא בחוץ כבפנים אבל לסתור ולטמא בחוץ הויא רואה ואפשר דאפילו לסתור כל מנינה שהכתוב עשאו לענין זה גרמא מדכתיב יהי׳ וסוגיא דפ׳ בנות כותים כרמי בר חמא ליתא וכתב ר״י ז״ל דלפי שיטה זו כל הנשים בזמן הזה שדינן כזבות משום חומר בנות ישראל וכדאיתא בסוף מכילתין כל ששמשה וראתה אעפ״י שפסקה הדם אין בה לסתור אלא לאחר ג׳ ימים לתשמישה זו שתכבד את הבית שמא תפלוט כל ג׳ ואפילו במהלכת לפום פי׳ חדא דלעיל ונמצאת סותרת מנינה ולאו אדעתה.

ונעקר ממנה דם. פרש״י ז״ל שנעקר ממנה דם ויצא לבית החיצון והכין ודאי משמע חדא דהא דומיא דזבה ונדה קתני וכי אמרינן בסמוך כשיצא לחוץ היינו כשיצא לחוץ ממש דפרכי׳ שפיר יצא לחוץ מאי למימרא דאי כשנעקר בפנים ממש וכי אמרינן יצא לחוץ היינו לבית החיצון הרי אמרינן מאי למימרא דהא טובא קמ״ל שמטמא בפנים כבחוץ אלא ודאי כדאמרן ולהא פי׳ אתי שפיר מאי דאמרינן מהו דתימא מגו דמהני טבילה לדם דאיכא גואי מהני נמי להאי מכלל דהאי דם שנעקר לאו גואי קאי וא״ת א״כ דבבית החיצון קאי היכי פרכינן עלה דטומאת בית הסתרים היא דהא רבא אמר לקמן באותו מקום וי״ל דהכא פרכינן סתמא אליבא דאביי ודכותא בתלמודא כדכתיב בכמה דוכתי׳ ואע״ג דלאו אורחיה למעבד הכי אלא על מתני׳ או מתנית׳ הכא נמי כיון דאתי לפרושי מתנית׳ בהא דר׳ חייא בר אשי אמר רב שפיר פרכינן סתמא אליבא דאביי מיהת. בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא פי׳ שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא כדאיתא לקמן מה שאין כן בבית הסתרים שמטמא במשא מיהת הילכך נהי דרואה ליכא שאפי׳ היא שופעת הכתוב טהרה בטבילה מ״מ כיון דנעקר קודם טבילה הרי הדם עצמו טמא כדם נדה לטמא במשא.

עשאוה כנבלת עוף טהור. כלו׳ זו טומאה זרה היא כנבלת עוף טהור.

אלא לרבא נמי כשהטבילוה במטה. ורבא אקרא קאי ופריש דכי כתיב עד הערב לאו במהלכת ולאו במכבדת את הבית דא"כ תיפוק לי משום נגיעת חוץ אלא בשוכבת על מטתה ואינה מתהפכת אבל מתהפכת כל ג' ימים נמי אסור' ולאו מגזרת הכתוב דמשמשת אלא משום פליטה וי"ל דאפילו במהלכת חיישינן שמא נשתייר ולהכי לא אוקמוה לקרא (בהדי) [בהכי] וכי אקשינן אי הכי חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה לאו למימרא דלא חיישינן אלא לומר דרבא לא בכי האי גוונא מיירי.
ולאו מילתא היא דא"כ לישמועינן רבא דעדיפא ולימא כי כתיב בשאינה מתהפכת אבל במתהפכת אפילו מהלכת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שמא תפליט ועוד אי משום חששא דשיור לא מוקי קרא במהלכת לוקמיה משמשת במכבדת שהיא טהורה משיור לגמרי אלא הקרא לא מתוקס בהנך גווני משום דאיכא נגיעת חוץ בפליטה כדפי' רש"י ז"ל.
והא דתנן במסכת מקואות (ח, ד) האשה ששמשה את ביתה ירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה תפתר בשלא הלכה ואעפ"כ אם כבדה את הבית מותר' דודאי נפק כוליה. א"נ כשהלכה דפולטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו ומ"ה צריכה כבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע אלא דלית ליה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע שכבת זרע הוי.

הא דבעא מיניה רב שמואל בר ביזנא מאביי. פולטת ש"ז אי רואה הויא או נוגעת. ואסיקנא דלרבנן רואה הויא לכל מילי ואפילו לר"ש נמי לסתור ולטמא במה שהוא רואה הויא משמע לי דפשטין ודאי דלא כרב הונא דאמר בפ' המפלת דאפילו בעל קרי לא סתר אלא משום דא"א לו משום צחצוחי זיבה דמדבעי חתימת פי האמה אלמא נוגע הוי וכ"ש בפולטת דלא מגופ' הויא ואינה מטמאה אלא בחוץ דאית לן למימר למימר נוגעת הויא ולא סתרה דהא אין בפליטה דאשה צחצוחי דם כלל.
וא"ת אי הכי קשיא לאביי היכי פשיטא לר"ש לסתור ולטמא במשהו הויא דהא שמעינן ליה לר"ש דס"ל כר' נתן דאמר זב צריך חתימת פי האמה ואיתקוש ב"ק לזב וצריך נמי חתימת פי האמה כדאיתא בפ' אלו דברים. וי"ל קסבר אביי דבעל קרי אע"פ דצריך חתימת פי האמה רואה הוי ושעורא בעלמא הוא דאצרכיה רחמנא דומיא דזב וכדפרישית בפ' המפלת. ומיהו גבי אשה דליכא למימר תחימת פי הרחם דשיעורא אחרינא הויא במשהו כרוא' דם בזיבה ולא אמרינן בהא דייה כבעלה משום דלא אפשר.
וי"מ דבמשהו דקאמרינן כעדשה דשרץ קאמרינן מ"מ מסקי השתא דרואה הויא.
ויש מחכמי הצרפתים ז"ל שחדשו בה ואמרו כיון שהיא רואה וסותרת יומה בזמן הזה שכל הנשים ספק זבות משוינן להו אשה ששמשה בלילי שבת וראתה בשב' ופסקה טהרה בו ביום או למחרתו אינ' מתחלת ספירתה עד יום ד' בשבת שהוא ג' ימים לאחר שמושה מ"ט דכל ג' ימים פולטת היא וסותר' וקי"ל נמי דשש עונות שלימות מטמאה בפולטת והלכה למעשה הורו והנהיגו הדור בחומרא זו אלא שמתירין בכבוד הבית יפה.
ויש לדקדק אחר דבריהם שאפילו הדבר כן שהפולטת סותרת לבעלה אין לחוש כן במהלכ' שכבר נתפרשה לנו שאם הלכה מותרת בתרומה לערב ואין חוששין שמא נשתייר אבל אם האשה הרגישה בעצמה שפלטה בשני שלה או בג' או בעומדת על מטתה ומתהפכת בכאן יש מקום להורא' זו.
והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נשאל בהוראה זו ואמר שלא אמרו פולטת סותרת אלא בענין תרומה וקדשים ולענין טהרות אבל לבעלה אינה סותר' שהרי אמרו דבר הגורם סותר דבר שאינו גורם אינו סותר. וכדתניא מה גורם לו זובו ז' לפיכך סותר ז' מה גרם לו קריו יום א' לפיכך סותר יום א' ואפילו קושי אינו סותר בזיבה מפני שאינו גורם עכשיו כל שכן פולטת שאינה גורמת טומאה לבעלה שאינה סותרת לעולם ועולה. ומצאתי בתוס' שהוזכרה ביניהם סברא זו ודחוה בשתי ידים ולא קבלו אותה כלל.
והרב ז"ל הביא ראיה לדבריו מדתניא ד"ש אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק דאלמא אי לאו חששה דראיה משמשת והולכת ואמאי והא יש לחוש לפולטת שסותרת.
וזו אינה ראיה, די"ל התורה לא חששה לפולטת שאפשר לה שלא להתהפך, וכן זו שהקשו בפ' המפלת בעשרין וחד תשמש לרוחא דמילתא מתרצי משום דמשמע דאסר לה לשמש בכל ענין ואע"פ שלא תתהפך כל היום וכ"ש למאן דסבר נוגעת הויא דצרכינין לאוקומא כר' שמעון וחכמים אף לזה חששו ואסרוה לשמש, א"נ תטהר לתרומה וקדשים ואסרו חכמים לעשות כן שמא תבא לספק ראיה. והכי תניא בהדיא בספרי אחר מעש' תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרו' אבל אמרו חכמים וכו'.
אלא מהא דאמרינן בשלהי בא סימן יום א' טמא ויום א' טהור משמשות שמיני ולילו וד' לילות מתוך י"ח ימים והא הכא דמשמשת ליל ט' והתשיעי טמא וסופרת עשירי ואין חוששין לה ג' ימים משום פליטה. גם זו אינה ראיה למה שכתבנו דמהלכת אינה חוששת לשייר. א"נ במקנחת ומכבדת את הבית.
ובודאי שדברי הרב ר' אברהם ז"ל מכריען בטעמן שכל שאינו גורם אינו סותר ולא מצינו לובן באשה לבעלה. אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר שלא נתנה דבריה לשעורן וכיון דסתרה לטהרת סותרת לבעלה דנקיים מכל ראיה דטומאה בעינן וקראי נמי דייקי דכתיב ואתר תטהר וביום השמיני תקח לה וכו'. ולפי מדה זו יש שטהורה בשביעי לביתה ובח' (עראי) [היא] סופרת ודברי הרמב"ם ז"ל מטין כן שהפולטת סותרת יומא לכל דבר אבל רבינו הגדול והגאונים ז"ל לא תששו לכתוב הדבר ובעל נפש יחוש לעצמו.

יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם. פי' רש"י ז"ל לבית החיצון. וק"ל דא"כ היכי אקשי אמאי טומאה בלועה היא דהא אמר רבא לקמן דטומאת בית הסתרים הוה ומטמא במשא שהרי דם נדה מטמא במגע ובמשא.
ואיכא לפרושי דנעקר לאו לבית החיצון משמע אלא רגישה בעלמא שנעקר מן המקור אע"פ שהוא בין השניים ולפנים טמאה ולכך אקשינן טומאה בלועה הוא דע"כ לא אמר רבא בית הסתרים הוי אלא בבית החיצון דהיינו בין השינים לר' יוחנן אבל לפנים בלוע הוי.
וא"ת כי מוקמינן לדר' זירא בשיצא לחוץ נמי אמאי קשיא לן אלא יולדת אי בימי נדה נדה אי בימי זיבה זיבה נתריץ נמי ברייתא כגון שנעקר דם לבית החיצון ומטמ' התם במשא.
לאו מילתא היא דהאמרינן דאפילו נעקר קצת מטמא לכשיוצא ולא מהני ליה טבילה ואי לאשמועינן דמעכשיו נמי היא טמאה בבית החיצון כמו שיצא הוה ליה למיתני עקירה ממקומו טומאה בבית החיצון ולא קתני ברייתא הכי אלא אי ברייתא כדר' זירא משמע מינה דלא הויא עקירה דלא להני לה טבילה עד דהוי במקום טומאה דהיינו בבית החיצון. אי נמי ניחא לן לתרוצה אליבא דכ"ע דלא תיקשי לן הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר. ומיהו כי מתרצינן מעיקרא ברייתא דקתני כולן מטמאו' בפני' כבחוץ כי הא דר' זירא מצינן למידק עלה והא דומיא דנדה וזבה קתני והתם בבית החיצון והכא אפילו בפנים אלא אעיקר מילתא דייקינן למיקם אפירושה א"נ דהוה ליה למימר מידי איריא לטמויי בפנים כבחוץ הן שוין. אבל בשיעור מקומן הא כדאיתא והא כדאיתא.
וי"מ פירכא אליבא דאביי ופירוקה נמי לאביי דאמרינן עשאוה כנבלת עוף טהור שמטמאה בגדים בבית הבליעה ומדמי לה אלמא התם נמי טומא' בלועה הוי דאי התם בית הסתרים הוי מאי דומיא הכא בבית הסתרים ודאי מטמיא במשא ובטומא' בלועה לא מטמיא כלל דלא דמיא נמי לנבלת עוף טהור. וזה הדרך ראיתי בתוספות.
ולשון שלי הראשון מחוור ממנו לפי שנבלת עוף טהור מטמא בכל מקום מבית הבליעה ואפילו פנים דהוי טומאה בלועה וכי פליגי לקמי בתחלת בית הבליעה דלאביי ליכא מקום דתטמא בית הבליעה בנבלת בהמה במשא ועוף במגע ולרבא [איכא] היכא נמי דמטמא עוף בבית הבליעה מטמאה נמי בהמה משום משא הא לעוף אין לך מקום בושט ואפילו בלועה דלא ליטמיה ביה דלא יאכל לטמאה אמר רחמנ' כל דאכיל מטמא וברייתא דמסתייע אביי מינ' משום דמשמע דלעולם אין לבהמה טומאה בבית הבליעה ולא משמע להו לדחוקה בסוף הבליעה בלחוד דכתיב בה ולא באחרת.

עשאוה כנבלת עוף טהור. ויש לפרש דה"ק חכמים גזרו על טומאה זו מפני שדרכה לצאת ועשאו' כנבל' עוף טהור ולמיסמך גזירה דרבנן אכעין דאורייתא קאמר שאלמלא שמצינו טומאה בלועה מטמאה בדאורייתא לא הוו גוזרין בהו שמטמא.

מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני. לאו מאיש גמר דא"כ יגמר ממקדש דאחמיר רחמנא לשלח בעל קרי חוץ לב' מחנות כמו זב והתם לאו חידוש הוא אלא גמר אשה מאשה דמטעם פולטת החמיר הכתוב (דבעלי קריין) בסיני שיפרשו ג' ימים מנשותיהן:

דהא זבין ומצורעין דחמירי. פי' שעתיד להחמיר עליהן יותר מבעלי קריין. ע"כ לא קאמר ר' שמעון דייה כבועלה כו' אבל לטמא במשהו רואה הויא וק' מהא דאמרינן בפסחים פ' אלו דברים דר' שמעון סבר כר' נתן דאיצטריך כחתימת פי האמה ויליף בעל קרי מזב וא"כ דייה כבועלה ולא תטמא במשהו וי"ל דלר' שמעון ודאי אינה מטמא' במשהו וה"ק דאפי' סבירא לן כר' שמעון הא דאית ליה לעיל שאינה מטמאה בפנים כבחוץ מ"מ איפשר דס"ל דמטמאה במשהו:

הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום כולם מטמאות בפנים כבחוץ. פרש"י בראיה ראשונה אבל בשניה ליכא למימר דהא בלא ראיה טמאה היא וה"ק הזבה והשומר' יום כלומר בין שראתה ג' ימים בין שראתה יום אחד מטמאה בבית החיצון בראיה ראשונה. ונ"ל דבחנ' דחק דמשכח' לה שפיר נפקותא בזבה דמטמאה בפנים כבחוץ אע"ג דכבר טמאה היא כגון שראתה ביום ראשון וביום שני ונעקר הדם ביום ג' ויצא לבית החיצון ולא יצא לחוץ עד יום ד' דאי לאו דמטמאה בפנים כבחוץ לא הויא זבה שלא ראתה ג' ימים רצופין:

אמאי טומאה בלועה היא. אליבא דאביי קא פריך דאית ליה לקמן דאותו מקום של אשה בלוע הוא. ומי' לרבא נמי איכא למימר דקרי ליה טומאה בלועה משום דאיירי שנעקר מהמקור ולא יצא עדיין לבית החיצון והא דמסיק הכא נמי בשיצא לחוץ לרבא אע"ג דלא יצא לחוץ לגמרי אלא שיצא לבית החיצון לגמרי. ומי' מדקאמר עשאוה כנבלת עוף טהור משמע דס"ל כאביי דלרבא אמרינן לקמן דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי:

עשאוה כנבלת עוף טהור. ואע"פ שלא החמירו בשאר טמאות בלועות דעלמא הכא גזרו טפי שלא יבא לטהרה ע"י טבילה זו אפי' נגע בה כשיצא לחוץ:

ת"ר הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום כולן מיטמאות בפנים כבחוץ פי' המורה בין שראתה ג' ימים בין שראתה יום אחד מיטמיא בבית החיצון בראייה ראשונה ואינו נ"ל לומר גבי זבה ושומרת יום כראייה ראשונה דאפילו בראייה שניה מיטמיא שומרת יום בפנים כבחוץ וסופרת יום שלישי לשני ימים מחמת ראייה זו וזבה גמורה נמי מיטמיא. בפנים כבחוץ לסתור ימי ספירתה ואין לומר בראייה ראשונה אלא גבי נדה דבין חזיא בין לא חזיא מני חזיא ראשונה טמאה שבעה ואי חזיא עוד לאחר שבעה הן ימי זיבה:

בפרש"י בד"ה ואליבא דרבנן כו' וכ"ש דמטמאה במשהו ולענין סתירה כו' עכ"ל כ"ש הוא דאי נמי דיה כבועלה מטמאה במשהו ומהאי טעמא סתירה נמי הוה כ"ש אלא לרוחא דמלתא קאמר ולענין כו':

תוס' בד"ה אמאי טומאה בלועה כו' וי"ל דמיירי כשנעקר הדם מן המקור כו' עכ"ל דהכי משמע ליה לרבי ירמיה דנעקר ממנה משמע אפילו קצת מן המקור שלא יצא עדיין לבית החיצון דהשתא אף לרבא טומאה בלועה היא ומיהו הך קושיא דלקמן שמעתין איפריק אלא יולדת כו' לא אזלא אלא לאביי דמטמא בפנים כבחוץ דברייתא היינו בבית החיצון ולרבא שפיר מטמאה ממשא דבבית הסתרים הוא ואפשר דאפילו לרבא פריך משום דמטמא בפנים דיולדת דומיא דנדה וזיבה דמטמא אף במגע ומה"ט לא בעי נמי למימר דמטמא בפנים כבחוץ דברייתא היינו נמי דלא מהני טבילה לדם הנעקר קודם טבילה ולשיצא לחוץ מטמא דיולדת דומיא דאינך קתני:

גמ' אתי שיילה לרבה א"ל כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל רבה דאי רבא הא פליג לעיל בפרק בנות כותים ואפי' למה שפירשו התוספות שחזר רבא לעיל מ"מ לא הוכיחו מהכא דתקשי רבא ארבא ודו"ק:

רש"י בד"ה ורבא לפרושי כו' מתהפכת ל"א כו' הד"א:

בד"ה רואה כו'. קרא ומשום כו' הד"א:

בד"ה לסתור בזיבה כו' אי רואה הויא סותרת אבל כו' כצ"ל:

בד"ה אבל לסתור כו' וסתרה כבועלה הס"ד:

בד"ה והיולדת לקמן מפרש הס"ד ואח"כ מה"ד הזבה כו':

בד"ה טומאה בלועה היא כו' ימי טוהר וטומאה כו' הד"א:

תוס' בד"ה עד כאן כו' כר"ש דפולטת ולא מטמאה כו' כצ"ל:

גמרא דהא זבין ומצורעים דחמירי ולא אחמיר בהו רחמנא. ק"ק מהא דאיתא במ"ר נשא רפ"ז ובחזית בפסוק כולך יפה רעיתי דכיון שבאו למדבר סיני נתרפאו ולא היה בהם לא זבים ולא מצורעים ע"ש:

שם אתא שייליה לרבא. רש"ל גורס לרבה ע"ש:

שם ת"ר הנדה והזבה כו'. בעין משפט בציון אות ג' טעות וצ"ל מהל' איסורי ביאה:

רש"י ד"ה כי קמב"ל לסתור ולטמא במשהו מהו. מי אמרי' כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הזבה ושומ"י. ה"ק כו' בראיה ראשונה. ולע"ד נ"מ גם בראיה הב' כגון שראתה ביום ב' בבה"ח ולמחר פלטה לחוץ. וגם ראתה עוד ראייה חדשה. הוה זבה גמורה דחשיבה כרואה בג' ימים. וכן נפרש בראייה הג' כגון שלא פלטתו לחוץ עד יום ד' מ"מ חשבינן לה כרואה בג' ימים רצופים:

רש"י ד"ה אי בימי נדה. ילדה וראתה. ע"כ ר"ל דילדה וראתה קודם לכן. דאל"כ עדיפא ה"ל למפרך דתיפוק ליה דטמאה משום הלידה. ועוד דבימי טומאת לידה לא נעשית בראייתה לא נדה ולא זבה כמש"כ לעיל (לח ב) במשנה בס"ד. ולדעת הרמב"ם בפ"ז מהל' א"ב ה"ד דלא נעשית זבה בתוך מע"ל דקודם הלידה אפי' כולו בשופי. צ"ל דר"ל כאן דראתה קודם מע"ל. אם לא שנאמר דמיירי בנפלים. אולם לישנא דיולדת משמע בן קיימא כמש"כ התוס' לעיל (לח ב) בד"ה והא:

רש"י ד"ה מטומאה לטהרה. וקי"ל כב"ה כו' ביומי וטבילה כו'. וכ"כ התוס'. ולכאורה קשה דאפי' אם נאמר דביומי לחוד תליא. מכל מקום לב"ה דמטמו בדם טהרה של מצורעת משום מעיין. הכא נמי לטמא משום מעיין דיולדת לפמש"כ לעיל (יט ב. לה ב) ע"ש. וי"ל דאי משום מעיין לחוד הוה תלי בבעיא דרבא לקמן (מג) ע"ש:

רש"י ד"ה טומאה בלועה. דהתם משום ראייה היא וטומאת ז'. כצ"ל. ותיבת דמאתמול למחוק:

רש"י ד"ה בגדים בבהב"ל. שאין לה טומאת מגע כו'. כצ"ל:

תד"ה עד. אפי' למאן דאית ליה כר"ש דפולטת לא מטמאה כו'. כצ"ל:

לסתור ולטמא במשהו כצ״ל:

רש״י ד״ה וכי תימא וכו׳ ודרבא במתהפכת כצ״ל:

ד״ה לעולם וכו' ודקאמר מסברא נוגעת כצ"ל:

ד״ה כולכו ברוקא חדא כצ״ל:

ד״ה ונעקר דם כצ״ל

א"ד לא שמיע ליה כו' מדאחמור רחמנא אבעלי קריין בסיני. צ"ע הא מעיקרא אמר מסתברא דנוגעת וכ' תוס' דפשיטא ליה דמסיני לא ילפינן דחדוש הוא ואיך חזר הכא ואמר לילף מסיני. וי"ל דודאי היכי דגבי דבעל לא מחמרינן כגון בפנים כבחוץ ז"א א"א למילף מסיני דחדוש הוא אבל להשוות הוא לבעל לסתור ולטמויי במשהו זהו רק גילוי מילתא בעלמא זהו מיבעיא ליה אי נילף מסיני או לא. והשתא בתחלה אמר אי שמיעיא ליה הא דר"ש פשיטא דנוגעת הוי משמע דפשיטא ליה בהס"ד דאי אינה מטמאה בפנים כבחוץ ממילא הוי נוגעת לסתירה ולטמויי במשהו ועל אותה ההנחה אמר ואי לא שמעיא ליה מסתברא דנוגעת הוה דהרי מסיני ליכא למילף שתטמא בפנים כבחוץ להיות חמירא מבועלה ומכיון שאינה מטמאה בפנים כבחוץ ממילא נמי שלא תסתור ולא תטמא במשהו. אמנם אח"כ כדמשני כי קמיבעיא ליה לר"ש ולטמא בפנים לא קמיבעיא ליה וכו' הרי דלא תליא זה בזה ואע"ג דלענין פנים כבחוץ לא קמיבעיא ליה מ"מ אפשר שתטמא במשהו ותסתור נמי. וע"פ זו ההנחה אומר איכא דאמרי לא שמיע ליה וסמיך אמאי דאמר לעיל דלטמא בפנים כבחוץ לא מיבעיא ליה דלמיהוי עדיפא מבועלה לא נילף מסיני ולא מיבעיא ליה רק לסתור ולטמא במשהו. ונראה דלרבא דלעיל ל"ג ע"ב דאמר א"א שתסתור יום א' משום דכתיב ואחר תטהר ולסתור ז' דיה כבועלה וכבר כתבנו דלענין דיה כבועלה לא ילפינן מסיני א"כ לדידיה לא איבעיא לן אלא לענין לטמא במשהו והיינו דא"ר רואה הויא ולא צריכין להגיה רבה במקום רבא וע' מ"ש בסמוך אי"ה:

ואליבא דרבנן לא מיבעיא ליה פירש"י דכיון דמטמא בפנים כחוץ מכ"ש דמטמא במשהו ולסתור נמי מיהיה זובה וכ' מהרש"א לרווחא דמילתא כ' כן ע"ש ונראה דהרוויח בזה דאי מקל וחומר מבועלה שאינו מטמא בפנים כבחוץ ואפ"ה סותר ה"א מנ"ל דמשום קרי סותר דילמא משום דפתיכא ביה צחצוחי זבה וכרב הונא לעיל כ"ב ע"א לכן מפיק ליה מיהיה זובה וע' מ"ש רמב"ן בשמעתין דלא קיי"ל כר"ה הנ"ל וסוגיא דלא כוותיה מ"מ היה מקום לטעות לכן כ' כ"ש לרווחא דמלתא מיהיה זובה:

א"נ י"ל דאי מק"ו ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה הוא אינו סותר עד שיצא טומאתו לחוץ אף היא נמי נהי דמטמאת בפנים כבחוץ מ"מ לסתור יומה לא תסתור עד שתצא טומאתה לחוץ כיון דמק"ו דבועלה נפקא לכן כ' דמיהיה זובה נפקא:

ובזה נ"ל לומר הא דאמר רבא לעיל ל"ג ע"ב לפום חורפא שבשתא ע"ש לא דס"ל לרבא דאינה סותרת כלל ודלא כהלכתא אלא ס"ל לרבא בודאי כשיצאה טומאתה לחוץ סותר מק"ו דבועלה וסותר יום א' ולא קשה מדכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם דגם רבא ס"ל דוקא טומאת ז' של זיבה לא תפסיק כמו גבי בועלה דכתיב לטהרתו ולא איכפת לן בטומאת קרי ה"נ גבי פולטת ואמנם כ"ז כשתצא טומאתה לחוץ דההיא מק"ו דבועלה נפקא אבל לטמאות בפנים כחוץ א"א דמהי תיתי ע"כ מיהיה זובה וא"כ הרי מרבינן לפולטת כזיבה והרי כתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאת זבה מפסיק ביניהם וא"א לתפוס החבל בשני ראשים לומר שזה אינו טומאת זבה אלא טומאת קרי שהרי מה שתטמא בפנים הוא ע"כ מטעם זיבה מריבויא דיהיה זובה ע"כ א"א שתסתור עד שתצא לחוץ זהו סברת רבא והוי ס"ל לרבא מדבעי רמי ב"ח מהו שתסתור בזבה ולא קמיבעיא ליה סתם רואה הוה או נוגעת הוה ונ"מ נמי לטמויי במשהו ובפנים כחוץ ומ"ש ששאל דוקא על סתירה אלא ע"כ פשיטא ליה ושמיעא ליה ברייתא דרבנן מרבים טומאת פנים כחוץ מיהיה זובה ומכ"ש דמטמא במשהו והא דבעי רמב"ח על סתירה אע"ג דהא נמי אתיא מק"ו מ"מ בעי אפולטת בפנים אי סתרה אי דרשינן נמי מיהיה זובה לענין סתירה שתהיה כזיבה וע"ז אמר רבא לפום חורפא שבשתא כנ"ל אבל לעולם מודה רבא דביצא לחוץ תסתור וע' מ"ש בסמוך אי"ה:

א"ל שפיר אמרי לך ע"כ לא קאמר ר"ש כו' כ' מהר"ם לובלין דרב שמואל בר ביסנא אמר כלכם ברוקא חדא תפיתו פי' אמרתם דבריכם בלי ראיה ואמר אביי שיש לו ראיה מדר"ש שאמר דיה כבועלה ולא אמר סתם נוגעת הוה אלא ע"כ דוקא היכי דשייך דיה כבועלה והיינו לענין פנים כבחוץ אבל באינך מילי רואה הוה וקשה אכתי רבא דאמר נמי רואה הוה מה ראיה יש לו מר"ש דהשתא נמי דאמר דיה כבועלה נכלל הכל דלא לטמא בפנים כבועלה ודלא לטמא במשהו כבועלה דבעי כחתימת פי האמה לר"ש ודלא לסתור דדיה כבועלה דאינו סותר ז' כדאמר רבא בעצמו לעיל ל"ג ע"ב וממילא לא תסתור נמי יום א' מדכתיב אחר תטהר נמצא במה דאמר ר"ש דיה כבועלה הורה לן כל מה דהוה אפשר לרמז כשהיה אומר נוגעת הוה ומה ראיה יש מר"ש אליבא דרבא דאמר לעיל ל"ג ע"ב לענין סתירה דיה כבועלה. מיהו לפמ"ש לעיל בסמוך דביצא לחוץ לא שייך דברי רבא לעיל ל"ג ע"ב. א"כ א"ש דהו"ל לר"ש למימר נוגעת הוה למימר דאפי' ביצא לחוץ לא תסתור אלא ע"כ רואה הוה ורק במה שנוכל לומר דיה כבועלה לא הוה כרואה וק"ל:

וכי תימא חיישי' שמא נשתייר בה. ומספיקא קא מטמאה א''כ מאי אי אפשר חיישינן מיבעי ליה: אלא לרבא נמי. דלא אזלה הילכך כל שעה פלטה והא דר' שמעון דיכולה לטבול לשמושה כגון שלא נתהפכה לאחר הטבילה ודרבא במתהפכת: ורבא. לפרושי לן קרא אתא דכי כתיב ורחצו במים דמשמע דיכולה לטבול בו ביום כשאינה מתהפכת ל''א מתהפכת בשעת תשמיש ואין הזרע נקלט ברחם יחד הילכך פולטת והולכת מעט מעט אינה מתהפכת בשעת תשמיש נקלט הזרע יחד ויוצא בבת אחת: רואה הויא. משום ראייה טמייה קרא ומשום נוגעת בשכבת זרע דעד השתא הויא נגיעת בית הסתרים ולא הויא טמאה אלא ביום תשמיש ומגזרת הכתוב וכי פלטה נגעה לבראי ומטמיא: לסתור. בזיבה בימי ספירה אי רואה הויא סותרת אבל נוגעת לא שאם נגעה בשום טומאה אינה סותרת דהא וספרה לה כתיב והאיכא: ולטמא במשהו. לראייה לא בעינן שיעורא כדאמרי' במתני' לדם נדה ולזיבה ולקרי מטמאין בכל שהוא אבל נוגע בעי שיעורא כדאמר בפירקין (לקמן דף מג:) איכא למ''ד בכעדשה ואיכא למ''ד כחתימת פי האמה: אי שמיע ליה. לרב שמואל: מתניתא. דפליגי רבנן ור''ש לעיל דקאמרי רבנן פולטת שכבת זרע מטמא בפנים כבחוץ ולר''ש דדיה כבועלה: לרבנן רואה הויא. לענין לטמא בפנים כבחוץ ולר''ש נוגעת הויא: ואי לא שמיע ליה. אמאי מספקא ליה מסברא נוגעת הויא דהא לא מגופה חזיא אלא מה שקבלה היא פולטת: ואליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה. דכיון דלרבנן מטמיא בפנים כבחוץ אלמא רואה הויא וכ''ש דמטמאה במשהו ולענין סתירה נמי סתרה דהא בתורת זיבה מרבי ליה מיהיה זובו: כי קא מיבעי ליה אליבא דר''ש. ולטמא בפנים לא מיבעי ליה דהא שמעינן לר''ש דלא מטמיא: כי קא מבעיא ליה לסתור ולטמא במשהו. מהו מי אמרי' כי אמר ר' שמעון דיה כבועלה לטמא בפנים כבחוץ מה בועלה לא מטמא איהי נמי לא מטמאה אבל לסתור ולטמא במשהו לא משוי לה כנוגעת דהא א''נ אמר דיה כבועלה סתרה ומטמאה במשהו כבועלה או דילמא לא שנא דכי היכי דלענין טומאת פנים משוי לה נוגעת לענין משהו וסתירה נמי משוי לה נוגעת: לעולם לא שמיע ליה. מתני' ודקאמרינן מסברא נוגעת הויא לא היא מסברא לא מיפשט לן דאיכא למימר מדאחמיר רחמנא בבעלי קריין בסיני דכתיב (שמות יט) אל תגשו אל אשה ולא הזהיר על טמא שרץ רואה הויא: כולכו ברוקא חדא תפיתו. כולכם שמעתם שמועה אחת. תפיתו לשון רוק וחבירו בכתובות תוף שדי בפרק אף על פי (דף סא:): אמר ליה. אביי שפיר אמר לך: אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא. דאי נמי דיה כבועלה מטמיא כבועלה במשהו וסתרה כבועלה: כולן מטמאין בפנים כבחוץ. בראייה ראשונה אבל בשניה ליכא למימר דהא בלא ראייה טמאה היא: והיולדת. לקמן מפרש: הזבה ושומרת יום. הכי קאמר בין שראתה ג' ימים בין שראתה יום אחד מטמאה בבית החיצון בראייה ראשונה: אי בימי נדה. ילדה וראתה הא תני ליה ואי בימי זיבה הא תני ליה לזיבה: מטומאה לטהרה. לאחר שבועים וקיימא לן כבית הלל דאמרי בבנות כותים (לעיל דף לה:) ביומי וטבילה תלא רחמנא דלא הוי דם טוהר אלא לאחר טבילה: ונעקר דם. לבית החיצון ועמד שם יום או יומים: טמאה. כל זמן שהוא בה וכשיצא בעיא טבילה אחריתי דלא טהרתה טבילה והיינו דתניא יולדת מטמיא בבית החיצון: טומאה בלועה היא. וקיימא לן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) טומאה בלועה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא הא טומאה בלועה היא ולא דמיא לכל הנשים שמטמאות בבית החיצון דהתם משום ראייה דמאתמול היא וטומאת שבעה ורחמנא אמר בבשרה מכי אתא בבית החיצון הויא ראייה אבל הכא משום משא ונגיעה היא וטומאת ערב דאי משום ראייה מאתמול איעקר ומאתמול הויא ראייה וראייה דמאתמול לא מהניא לה האידנא דמאתמול הוה להו ימי טומאה והשתא הוו להו ימי טוהר וטומאה בלועה לא מטמיא במגע ובמשא: אסברית ניהליה. פירשתי לו טעמא: וכרכיש לי ברישיה. הודה לדברי ונענע בראשו: בגדים בבית הבליעה. בגדים שהוא לבוש בהן בשעה שנוגע בה אינן טמאין שאין להן טומאת מגע דאמר רחמנא לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב) אין לך אלא מה שאמור בה אכילה ולא מגע ומה היא מטמאה בגדים שהוא לבוש בשעת בליעה כדכתיב (שם יז) [וכל] נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו וטהר ובנבלת עוף טהור כתיב דנבלת בהמה לא מטמאה בבית הבליעה כדאמר בשמעתין ונבלת עוף טמא נמי לא מטמאה כדאמר בתורת כהנים מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא:
מסתברא דנוגע הויא. ומסיני לא גמרינן דחדוש הוא ולהכי לרבנן נמי איצטריך יהיה דלא גמרינן מסיני אע''ג דבסמוך בעי למימר דאף לר''ש רואה הויא וסתרה: מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני. מאיש לא מוכח דפשיטא דרואה הוי אלא מאשה דמשום פולטת הזהיר רחמנא ג' ימים אל תגשו אל אשה: דהא זבין ומצורעים דחמירי. אף ע''ג דאכתי לא נאמרה פרשת טומאה ושילוח טמאים מ''מ ראוי להחמיר בהן יותר מבפולטת: עד כאן לא קאמר ר' שמעון כו'. אבל לטמא במשהו רואה הויא וא''ת והא אמר בפסחים פרק אלו דברים (דף סז:) דר' שמעון סבר כר' נתן דזב בעי שיעור כחתימת פי האמה ויליף בעל קרי מזב וא''כ אמאי מטמא במשהו נימא דיה כבועלה וי''ל דרבי שמעון ודאי לא מטמא במשהו והכא ה''ק אפי' למאן דאית ליה כר' שמעון דפולטת ולא מטמאה בפנים כבחוץ מ''מ מטמאה במשהו אי סבר דאיש מטמא במשהו: בירידה טמאה. הדם טמא דביומי וטבילה תליא רחמנא וטמאה האשה משום נוגע טומאת ערב: אמאי טומאה בלועה היא. לאביי דאמר בסמוך אותו מקום של אשה בלוע הוי ניחא דקרי ליה טומאה בלועה ולרבא נמי דאמר בית הסתרים הוי י''ל דמיירי בשנעקר הדם מן המקור ולא יצא לבית החיצון והא דמסיק שיצא לחוץ לרבא לא צריך שיצא לחוץ לגמרי אלא שיצא לבית החיצון דהוי בית הסתרים וטמא במשא ומיהו עשאוה כנבלת עוף טהור משמע דסבר כאביי דלרבא אמר לקמן דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי: עשאוה כנבלת עוף טהור. אע''ג דבעלמא לא החמירו בטומאה בלועה הכא גזרו רבנן טפי כדי שלא יבא לטעות ולטהרו על ידי טבילה אפילו כשיצא לחוץ וכי משני הכא נמי כשיצא לחוץ סבר דלא גזרו:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד