נידה מא ע"ב

ואולם הדם, שהוא דם הקישוי בשלושת הימים שלפני הלידה, יצא דרך הרחם. ואזדא [והולך] ר' שמעון אף בהלכה זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שהנולד יוצא דופן הריהו כשאר הנולדים, ולכן גם דם קישוי היוצא לפני לידת יוצא דופן הריהו כדם קישוי היוצא לפני לידת ולד רגיל, וטהור הוא, וכמו כן אף רבנן [חכמים] הולכים בהלכה זו לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם], שיוצא דופן אינו נחשב לענין זה כילוד, ודם קישוי שקודם ללידה זו טמא הוא.

מתקיף לה [מקשה עליה, על הסבר זה] רב יוסף: אין לומר כן בהסבר הברייתא, משני טעמים: חדא [האחד] — דהיינו רישא [שהרי זה, המקרה המתואר בראשית הברייתא], שעניינה דם קישוי היוצא לפני לידת יוצא דופן. ועוד, הלשון הנזכרת בסוף הברייתא "דם היוצא משם" — מה מקום שיצא ממנו הולד משמע, ולא שיצא הולד דרך הדופן, והדם דרך הרחם!

אלא אמר רב יוסף בהסבר סוף הברייתא: מדובר בכגון שיצא הן הולד והן הדם דרך הדופן.

ואף שאין הדם היוצא דרך הדופן מטמא כשלעצמו בטומאת הנדה ובטומאת הזיבה, יש לדון בדינו, ובשאלה במקור האם מקומו טמא קמיפלגי [הם חולקים], ובאופן זה, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבורים] כי מקור מקומו טמא, ולכן אף שיצא הדם דרך הדופן הריהו טמא, כיון שנגע במקור. ואילו מר סבר וחכם זה, ר' שמעון, סבור] כי מקור מקומו טהור, ולכן לדעתו אף שנגע הדם במקור כיון שיצא שלא דרך הרחם הריהו טהור.

א ועוד בהבנת השיטות בברייתא זו, אמר ריש לקיש: לדברי המטמא בדם היוצא מהדופן (חכמים), הריהו מטמא באשה טומאת נדה, שטמאה טומאת שבעה, ולא טומאת מגע בלבד, שהיא לערב. ואילו לדברי המטהר בדם היוצא מהדופן (ר' שמעון) — הריהו מטהר באשה מטומאת הנדה. ואילו ר' יוחנן אמר: אף לדברי המטמא בדם היוצא מהדופן (חכמים) — מטהר באשה, שאינה נטמאת בדם זה משום נדה.

ואזדא [והולך] בכך ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי: מנין שאין האשה נחשבת טמאה בטומאת נדה או בטומאת זיבה, עד שיצא מדוה (הדבר המטמא) דרך ערותה — שכן נאמר בפרשת איסורי העריות "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה" (ויקרא כ, יח) — מלמד שאין אשה נעשית טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה. ולכך הדם היוצא דרך הדופן, אינו מטמא בטומאת הנדה.

ב כיון שהוזכר המקור, מביאים עוד מה שאמר ריש לקיש משום [בשם] ר' יהודה נשיאה: מקור (רחם האשה) שנעקר חלק ממנו, ונפל לארץ כחתיכת בשר — האשה טמאה בכך, שכן נאמר בתיאור תועבות ירושלים כדרך האשה המזנה "יען השפך נחשתך ותגלה ערותך" (יחזקאל טז, לו), הרי שאף שיצא חלק מהמקור ארצה ("השפך נחושתך") עדיין נחשב הוא כ"ערוה".

ומבררים: למאי [למה, לאיזה ענין] נחשבת אשה זו כטמאה? אילימא [אם תאמר] לענין שתיטמא בו האשה טומאת שבעה כנדה — אין לומר כן, שהרי בדין הנדה אמר רחמנא [אמרה התורה] "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט), להורות: דווקא בדם היא נטמאת, ולא בחתיכה הבאה מהמקור! אלא אמר ר' יוחנן לענין שנטמאה האשה בנגיעתה בחתיכת מקור זו בזמן שיצאה ממנה, אלא לטומאת ערב בלבד, ככל הנוגע בנדה.

ג ועוד בדינו של המקור, אמר ר' יוחנן: מקור שהזיע (ביצבץ) דם לבן וצלול כמראה שתי טיפי מרגליות — טמאה בו האשה הרואה. ומבררים: למאי [למה, לאיזה ענין] אמר ר' יוחנן את דבריו אלו, אילימא [אם תאמר ] לענין שתיטמא האשה במראה זה טומאת שבעה ימים כנדה — אין לומר כן, שהרי שנינו במסכתנו (פרק שני) כי רק חמשה דמים טמאין יש באשה ותו [ויותר] לא, ודם זה אינו נמנה בין החמישה! אלא אמר ר' יוחנן דבריו אלה לענין טומאת ערב, מפני שנגעו טיפות אלה במקור, וכיון שנגעה בהן האשה נטמאה. ומסייגים: ודווקא שהיו אלה תרתי [שתיים] טיפות, אבל בטיפה חדא [אחת] — אין האשה נטמאת בה, שכן אימא מעלמא אתיא [יש מקום לומר כי מהעולם, מחוץ למקור היא באה].

ד שנינו במשנתנו כי כל הנשים מטמאין (נטמאות) בטומאת הנדה ביציאת הדם מהמקור והגעתו לבית החיצון. ומבררים: הי ניהו [איזהו הוא] בדיוק המקום בגוף האשה המכונה "בית החיצון"? אמר ריש לקיש: כל מקום פתח הרחם שבשעה שהתינוקת יושבת, מתרחב במקצת ונראת, הוא הקרוי בית החיצון.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש, אין זה כדבריך, שהרי בטומאת הנדה נאמר "דם יהיה בבשרה" (ויקרא טו, יט), שטמאה היא בדם בעודו מצוי בתוך גופה ("בבשרה"), ואילו אותו מקום שהגדרת נחשב כמקום גלוי, וכפי שמצאנו שכ גלוי הוא נחשב אצל (בענין) טומאת נגיעה בשרץ, שאף שאין מגע השרץ מטמא בבית הסתרים, מקום זה הריהו בכלל המקומות הגלויים! אלא אמר ר' יוחנן: "בית החיצון" שנטמאת בו האשה בנדה, הוא המקום במרחב שבין צידו החיצוני של גוף האשה עד בין השינים (גבשושיות בשר מוגבהות בתוך הרחם).

בעקבות דברי ר' יוחנן אלה, איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדי בית המדרש] שאלה זו: האם מקום בין השינים עצמם נחשב כלפנים (כלפי המקור), או כלחוץ (כלפי הצד החיצון של הגוף)? ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] ר' זכאי במפורש: כל המקום שמצידו החיצון של גוף האשה ועד בין השינים — דם הנמצא בו מטמא. ואילו המקום שבין השינים עצמן — נחשב כלפנים, ואינו מטמא.

ובענין הגדרת "בית החיצון" שנטמאת בו האשה, מביאים עוד, כי במתניתא תנא [בברייתא שנינו]: "בית החיצון" הרי זה מקום דישה. ומסבירים: מאי [מה פירוש] "מקום דישה"? אמר רב יהודה: המקום ברחם האשה שבשעת תשמיש השמש (כינוי לאבר זכרות) דש (נוגע) בו.

ה ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בטומאת הנדה "אשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט) — מלמד שמטמאה (שנטמאת) בטומאת הנדה בדם שיצא מן המקור ונמצא בפנים גופה כבדם שבחוץ. ואין לי שנוהג דין זה אלא בטומאת הנדה, הזבה מנין — תלמוד לומר (מלמדנו האמור) באותו פסוק "זבה בבשרה", שאף האשה הזבה בכלל זה.

ושואלים עוד: פולטת שכבת זרע שנטמאת בכך בטומאת ערב, מנין לי שאף היא אם פלטה לבית החיצון, נטמאה — תלמוד לומר בכתוב זה "יהיה", לרבות כל המטמא אותה, שכשהוא בבית החיצון הריהי נטמאת בכך. ואילו ר' שמעון אומר: אין האשה שפלטה שכבת זרע לבית החיצון נטמאת בכך, אלא משעה שיצאה שכבת הזרע אל מחוץ לגופה. שכן דיה לאשה בטומאה זו שתהיה כבועלה (האיש), שהביא עליה טומאה זו, שלא תהיה חמורה ממנו. מה בועלה — אינו מטמא בהוצאת שכבת זרע, עד שתצא הטומאה לחוץ מגופו, אף היא, האשה — אינה מטמאה בפליטת שכבת זרע עד שתצא טומאתה לחוץ.

ומקשים: וסבר [וכי סבור] ר' שמעון שאומרים כלל זה שדיה לטומאת אשה שתהיה כטומאת בועלה? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על האמור באיש שיצאה ממנו שכבת זרע "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" (ויקרא טו, יח), אמר ר' שמעון: וכי מה בא כתוב זה ללמדנו? אם לענין הנוגע בשכבת זרע שנטמא טומאת ערב — הרי דבר זה כבר נאמר למטה (להלן, ויקרא כב, ד) בכתוב "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", ללמד שהנוגע בשכבת זרע נטמא.

אלא מלמדנו הכתוב שאשה שנבעלה נטמאת בשכבת זרע של בועלה, אף שנגעה בה שכבת זרע זו בתוך גופה. ואף שלא היתה צריכה להיטמא ממנה מפני שטומאת בית הסתרים היא, וכלל הוא שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, אלא שגזרת הכתוב הוא שהאשה הנבעלת נטמאת אף באופן זה. הרי שלשיטת ר' שמעון נטמאת האשה בשכבת זרע בבית הסתרים, וחמורה היא איפוא מבועלה, שהוא נטמא בשכבת זרע רק משיצאה מגופו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שיש להבחין בין המקרים, כאן ששנינו שחמור דינה של הנבעלת מבועלה — הרי זה במשמשת, שגזירת הכתוב היא שהאשה נטמאת אף בבית הסתרים. כאן ששנינו שדיה שתטמא כבועלה — בפולטת שכבת זרע, שאינה מטמאת בבית הסתרים, אלא משיצאה שכבת הזרע לחוץ, כבועלה.

ותוהים: זו הפולטת שכבת זרע — ודאי נטמאת, שכן תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו שהיא טמאה, דהא [שהרי] לפני שפלטה האשה היא שמשה עם בעלה, ונטמאה בכך! ומשיבים: צריך להשמיענו שהיא טמאה במקרה שטבלה לאחר שמושה ונטהרה מטומאת תשמישה, ולאחר מכן פלטה שכבת זרע.

ושואלים: למימרא [האם לומר מכאן] שהמשמשת, בטומאת ערב סגי [די] לה? והא [והרי] אמר רבא: משמשת — כל שלשה ימים שלאחר התשמיש אסורה לאכול בתרומה, משום שאי אפשר לה שלא תפלוט משכבת הזרע, ותיטמא בה!

ומתרצים: דינו זה של ר' שמעון שהאשה הפולטת שכבת זרע נטמאת רק ביציאתה אל מחוץ לגופה, מתייחס למקרה מסויים, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שלאחר ששימשה, הטבילוה לטהרתה, בעת שהיא במטה. שכיון שלא קמה ממיטתה, אין לחשוש בה שפלטה משכבת הזרע שבה, ונטהרה בטבילתה, ומותרת באכילת תרומה. ושואלים: הרי שאם קמה מן המיטה חוששים שפלטה, מכלל דכי קאמר [מכאן שכאשר אמר] רבא שאי אפשר שלא תפלוט שכבת זרע בשלושת הימים שלאחר התשמיש, הרי זה מדובר במקרה דאזלה איהי בכרעה [שהלכה היא עצמה ברגליה] וטבלה, ולא שהטבילוה אחרים בהיותה במיטה, ואולם במקרה זה יש לחשוש: דילמא בהדי דקאזלה שדיתא [שמא בתוך הליכתה זו לטבול פלטה] את שכבת הזרע שבה, ולאחר שטבלה לטהרתה ונטהרה, שוב לא תפלוט ולא תיטמא שוב, ומדוע אסרה רבא באכילת תרומה?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

[אבל] ודם עצמו יצא דרך הרחם [והיינו שלא מדברת הסיפא בדם לידה עצמה, אלא כמו ברישא, בדם הקישוי שלפני לידה, היוצא דרך הרחם].

ואזדא רבי שמעון לטעמיה, שדם קישוי של יולדת יוצא - דופן הוא כיולדת ולד בעלמא, וטהור.

וגם רבנן אזדו לטעמייהו שאינו דומה לדם לידה רגילה, ואותו לא טיהרה התורה.

מתקיף לה רב יוסף: חדא, אם נחלקו בענין שיצא דם הקושי לפני הלידה, היינו רישא, ולמה הברייתא חוזרת על עצמה? ועוד, זה שנקטה הברייתא "דם היוצא משם", ממקום הולד משמע! מאותו מקום שממנו יצא הולד, משם יצא הדם, ולא שיצא הולד דרך דופן, ואילו הדם יצא דרך הפרוזדור של הרחם.

אלא, אמר רב יוסף: סיפא איירי כגון שיצא ולד ודם דרך דופן.

ובמקור, האם מקומו טמא או טהור קמיפלגי ^[19] [והיינו שנחלקו באופן שאין האשה נעשית נדה, כי ראיית דם דרך הדופן אינו עושה את האשה לנדה. ומותרת לבעלה ואינה טמאה שבעה ימים. אבל נחלקו האם הדם שנגע במקור נעשה בכל זאת לדם טמא, ומטמא את האשה בטומאת מגע, ואסורה לאכול בתרומה עד הערב].

מר [רבנן] סבר: מקור, מקומו טמא. ולכן, על אף שדם זה אינו נחשב לדם קישוי מחד, ולא לראית דם נידה או זיבה מאידך, טמאה האשה משום נגיעתה בדם שנגע במקור, והדם חוזר ומטמא את האשה לפחות בטומאת מגע, ככל דם טמא.

ומר [רבי שמעון] סבר: מקור, מקומו טהור, ולפיכך כשיוצא הדם דרך הדופן הרי הוא דם טהור, ואינו מטמא את האשה.

והוא הדין לרבי שמעון, אם יצא הדם מתוך קישוי מהרחם, גם הוא יהיה טהור, שהרי חשיב ליוצא דופן כלידה מעליא, ונמצא שהדם הוא דם קושי טהור.

אמר ריש לקיש: לדברי המטמא בדם היוצא מהדופן, הרי הוא גם מטמא באשה בתורת ראיית נדה. לפי שסובר ריש לקיש דאליבא חכמים יציאת הדם דרך דופן הרי היא כאילו יצא דרך רחם, ואין טעמם של חכמים משום שמקור מקומו טמא. [והוא מעמיד את הברייתא כמו התירוץ של רבינא, ולא כמו רב יוסף].

לדברי המטהר בדם היוצא מהדופן, הרי הוא גם מטהר באשה, שאינה נדה.

ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המטמא בדם היוצא מהדופן, מטהר הוא באשה משום ראיית נדה. כי טומאת הדם היא רק משום שמקור מקומו טמא, ולא משום ראיית נידה.

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה. ^[20]

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין שאין אשה טמאה בנידה או בזיבה עד שיצא מדוה [דם נידות וזיבות] דרך ערותה? שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה, וגלה את ערותה, את מקורה הערה", מלמד שאין אשה טמאה, עד שיצא מדוה דרך ערותה, ולא דרך דופן. ^[21]

אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מקור שנעקר ממנו חתיכת בשר, ונפל הבשר מהמקור לארץ, טמאה האשה שנפל ממנה.

שנאמר "יען השפך נחושתך ותגלי ערותך" ["נחושתך" משמעו שולי האשה, דהיינו מקורה, ומשמע שגם בשעה שחלק מהמקור ניתק ממקומו ונשפך החוצה הוא עדיין נקרא בשם "ערוה"].

למאי טמאה האשה? אילימא לטומאת שבעה, שנחשבת יציאת חלק מהמקור כראיית נידה. לא יתכן. כי "דם" אמר רחמנא שמטמא בנדה, ולא חתיכה של בשר!?

אלא, לטומאת ערב, שנטמאת האשה בעת שנגעה באותה חתיכה בעת יציאתה מגופה. וטומאה זאת היא ככל הנוגע בנדה, שטובל ונטהר בערב.

אמר רבי יוחנן: מקור של אשה שהזיע [שזילף החוצה] דם לבן וצלול כשתי טיפי מרגליות, טמאה האשה.

ומבארינן: למאי טמאה אותה אשה?

אילימא לטומאת שבעה ככל נידה.

לא יתכן. כי הרי דם לבן וצלול אינו מטמא. לפי שרק חמשה מיני דמים אדומים טמאין באשה, ותו לא. ודם זה לבן וצלול הוא!?

אלא, לטומאת ערב, ששתי הטיפין הלבנים נגעו במקור וחזרו ונגעו באשה וטמאוה בנגיעתם בה. ^[22]

ודווקא תרתי טיפי מטמאין בה, אבל אם יצאה רק חדא טיפה אינה מטמאה, כי אימא לא מהמקור עצמו הוא אלא מעלמא, מצידי המקור אתיא, והרי היא טהורה. אבל שתים ידעו חכמים כי מסתבר שיצא מהמקור.

שנינו במשנה: כל הנשים מטמאין ביציאת הדם אל הבית החיצון. ^[23]

שואלת הגמרא: הי ניהו בית החיצון ^[24] !?

אמר ריש לקיש: כל שתינוקת יושבת ובעת ישיבתה נפתח פתח רחמה במקצת, ונראת.

אמר ליה רבי יוחנן: מי קרינן ליה לדם הנמצא שם שהוא "בבשרה"? והרי אותו מקום שקטנה יושבת ונראית, גלוי הוא [שאין הוא נחשב כמגע "בית הסתרים"] אצל טומאת שרץ!?

והיינו, שמגעו של שרץ מטמא את האדם רק אם נגע השרץ בחלק חיצוני וגלוי של הגוף ולא בחלק פנימי ונסתר. ואם נגע שרץ באותו מקום נחשב הדבר כאילו נגע במקום גלוי בגוף. ואם כן, אמאי בעינן לילפותא "בבשרה", שאפילו לא יצא הדם מהגוף אלא הרי הוא בבית החיצון שהיא טמאה? והרי לפי ריש לקיש מקום זה מחוץ לגוף לגמרי נחשב!?

אלא, אמר רבי יוחנן: עד בין השיניים מיקרי בית החיצון. שהוא מקום תלתולי בשר הנמצאים במעבר שבין הרחם לצידו החיצוני של הגוף.

איבעיא להו: מקום בין השיניים עצמו נחשב כלפנים [ואם נמצא שם הדם ולא יצא יותר הרי היא עדיין טהורה] או שהרי הוא כלחוץ, ומטמאה?

תא שמע: דתני רבי זכאי: עד בין השיניים הרי זה כלחוץ וטמאה. אבל בין השיניים עצמן הרי זה כלפנים והיא טהורה.

במתניתא תנא: איזהו בית החיצון שנטמאת ביציאת הדם אליו? זה מקום דישה!

שואלת הגמרא: מאי "מקום דישה"?

אמר רב יהודה: מקום שהשמש דש, שמגיע אליו האבר בשעת תשמיש.

תנו רבנן "בבשרה" מלמד שמטמאה הנדה בפנים בבית החיצון של הרחם, כבחוץ כאילו שכבר יצא הדם מחוץ לגופה לגמרי.

ואין לי אלא נדה שהפסוק בבשרה מדבר על נדה, זבה מנין שגם מטמאה בבית החיצון?

תלמוד לומר "דם יהיה זובה בבשרה". ^[25]

פולטת שכבת זרע, מנין שגם היא מטמאה טומאת ערב כשפולטת לבית החיצון, אף על פי שלא יצא מחוץ לגופה?

תלמוד לומר "יהיה זובה בבשרה", כל שיהיה בבשרה, ואפילו פליטת שכבת זרע, מטמאה אפילו בעודו בבשרה.

ורבי שמעון אומר: אין אשה מטמאה בבית החיצון עד שתצא שכבת הזרע של בועלה מחוץ לגופה, כי דיה שתהא האשה טמאה כבועלה. ^[26]

מה בועלה אינו מטמא בטומאת קרי עד שתצא טומאה, שכבת זרעו, לחוץ [אך אם נעקרה ולא יצאה אינו מטמא], אף היא, האשה, אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ.

ופרכינן: וכי סבר רבי שמעון כי דיה לאשה להיטמאות כבועלה, ואין טומאתה חמורה ממנו?

והתניא: אמרה תורה [ויקרא טו] "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע, ורחצו במים, וטמאו עד הערב".

אמר רבי שמעון: וכי מה בא פסוק זה ללמדנו?

אם לענין נוגע בשכבת זרע שטמא טומאת ערב, הרי כבר נאמר למטה, בפרשת אמור, "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", ודרשינן מיניה שהנוגע בשכבת זרע טמא.

אלא, לא בא הפסוק להשמיענו אלא על טומאת האשה הנבעלת, שעל אף שלא נגעה בה שכבת זרע בחלק החיצוני של גופה אלא רק בתוך גופה בשעה שנבעלה, הרי היא טמאה. וצריך פסוק לחדש נגיעה כזאת, מפני שטומאת בית הסתרים היא, וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, אלא שגזרת הכתוב הוא באשה הנבעלת שטומאת בית הסתרים תטמא אותה.

ומוכח, כי אליבא דרבי שמעון טומאת האשה חמורה מבועלה, שרק היא נטמאת במגע בית הסתרים, ולא אמרינן "דיה שתטמא כבועלה"!?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן במשמשת, מצינו שחמורה מבועלה, מגזירת הכתוב.

כאן בפולטת שכבת זרע, דיה שתטמא כבועלה, שלא חידש לן כאן הכתוב שתהיה חמורה מבועלה.

ושואלת הגמרא: פולטת שכבת זרע, כיצד יתכן שלא תטמא עד שתצא שכבת הזרע מגופה? והרי תיפוק ליה שהיא טמאה משום דהא שימשה ונטמאה בבעילתה, מגזירת הכתוב!?

ומתרצת הגמרא: כאן מדובר בשטבלה לשימושה, וטהרה בערב, ולאחר מכן אינה נטמאת בפליטת שכבת הזרע עד שתצא מגופה, שלא תהיה חמורה מבועלה.

ומקשה הגמרא: למימרא, דמשמשת, בטומאת ערב סגי לה, שטובלת למחרת תשמישה, ונטהרת. ורק לאחר מכן נטמאת בפליטת שכבת הזרע.

והא אמר רבא: משמשת, כל שלשה ימים לאחר שימושה אסורה לאכול בתרומה מחמת שאי אפשר לה שלא תפלוט. ^[27] ולאחר שלשה ימים אינה נטמאת בפליטה משום שכעבור ג' ימים שכבת זרע מסרחת ואינה מטמאת.

ונמצא, שלא יתכן שתטבול ותטהר משימושה, ורק לאחר מכן תטמא בפליטתה. וחוזרת הקושיה, היכן נאמר דינו של רבי שמעון שפולטת דיה כבועלה?

ומתרצת הגמרא: הכא, דינו של רבי שמעון שאין האשה נטמאת מפליטת שכבת זרע עד שיצא מגופה, במאי עסקינן, שהטבילוה לאחר ששימשה כשהיא במטה, וכיון שלא ירדה מהמטה ונטהרה בטבילה בהיותה שוכבת עליה, הרי היא מותרת לאכול בתרומה. ולא חיישינן שפלטה ונטמאה. ובכהאי גונא קאי דיניה דרבי שמעון, שאם נטהרה ולא פלטה אינה מטמאת אלא רק כשתצא הפליטה מחוץ לגופה.

אלא, שאם נאמר שבהיותה במיטה לא חיישינן לפליטה, אך מיד כשהיא יורדת מהמטה יש לחוש שתפלוט, תיקשי לאידך גיסא:

מכלל, דכי קאמר רבא שיש לחוש לפליטה כל שלשה ימים, איירי דאזלה איהי בכרעה, שירדה מהמיטה לאחר שימושה, וטבלה. ^[28]

ואם כן תיקשי, מדוע מטמאים אותה בודאי ולא מעמידים אותה בחזקת טהרה? והרי יש לנו לתלות ולומר, דילמא בהדי דקאזלה לטבול, שדיתא, יצאה ממנה כל השכבת זרע קודם טבילה, ומשטבלה להטהר משימושה, שוב לא פלטה?

הערות

^[19] מקור מקומו טמא. שיטת רש"י והתוספות והריטב"א והרא"ש שהמקור הוא דבר טמא, ולכן הדם, והוא הדין כל דבר אחר, נטמא על ידי שהוא נוגע במקור. והקשו התוספות [לעיל טז א], הרי הדם נוגע במקור בבית הסתרים, ויש לנו כלל שרק מגע במקום גלוי מטמא, ולא טומאת בית הסתרים. ועוד הקשו התוספות [שם], אם הדם נטמא בגלל שנגע במקור, אם כן למה כל אשה אינה טמאה, והרי המקור נוגע בגופה. ועוד הקשה תוספות הרא"ש [בסוגיא], למה הדם מטמא את האשה, הרי הדם נגע בטומאה, והוא נהיה ראשון לטומאה, וראשון לטומאה אינו יכול לטמא אדם וכלים. ועוד הקשה תוספות הרא"ש, הרי הדם אינו לא אוכל ולא משקה, ואינו מקבל טומאה. ותירצו, שהלכתא גמירי ליה שהמקור מטמא את הדם להיות אב הטומאה, אף על פי שמצד הכללים של טומאה בכל התורה אינו ראוי להיטמא. אבל האשה טהורה כי על הדם יש הלכתא גמירי ליה וגזירת הכתוב. וכתב הסדרי טהרה [יו"ד קפ"ח ד' ד"ה ולענ"ד נראה דאף] שרש"י [לעיל כב א] חולק על תוספות וסובר שאינו הלכה למשה מסיני, אלא נחלקו איך דורשים את הפסוק, וממה התמעטו המראות הטהורות, האם התורה מיעטה אותם רק שיש עליהם דין צדדי שאשה הרואה אותם אינה נדה, אבל הדם מצד עצמו נשאר דם נדה, או שהתורה מיעטה אותם מלהיות דם נדה בכלל. אמנם שיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן מכח כל הקושיות הנ"ל, שבוודאי המקור אינו מטמא את אשה במגע, והמקור עצמו אינו טמא. אלא, כיון שמצינו כי הדם אשר נתגדל במקור נטמא, ומטמא את האשה בטומאת נדה, הוא הדין כל דם הגדל במקור, הרי הוא טמא ונעשה אב הטומאה, אבל לא מצד שנגע במקור. ועל זה חידשה הגמרא שכל הדמים הבאים מן המקור טמאים, ולא רק דם שלא יצא מפרוזדור הרחם או דם קישוי או דם טוהר, אלא אפילו דם לבן טמא. ורק שאין הדמים האלה מטמאים את האשה בטומאת ראיית דם נדה [טומאת שבעה]. ויותר מזה חידש ריש לקיש, שאפילו אם נפלה חתיכת בשר, גם היא נטמאת מכח שנתגדלה במקור. והסדרי טהרה [ק"צ צ"ג ד"ה מזה] כתב נפקא מינה, שלפי הרמב"ן והרשב"א והר"ן הטעם שנתגדל במקור, וזה דם הנדה גמור, זה מטמא במשא, אמנם לתוספות, שזה לא דם הנדה ורק הנגיעה במקור מטמאה אותו, הדם מטמא רק בטומאת מגע ולא בטומאת משא.

^[20] ואזדא רבי יוחנן לטעמיה. הקשו התוספות מה הראיה ממה שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי שאשה לא מטמאה דרך דופן, הרי גם ריש לקיש מודה שרבי שמעון [וסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי] שמטהר בדם מטהר באשה. ותירצו התוספות, שרבי יוחנן סובר שאין מחלוקת בעצם הדין שדם שיצא דרך הדופן, האשה טהורה, וגם רבנן מודים לזה. אלא נחלקו אם חל על הדם ההיתר של דם קישוי. אבל לא מסתבר שרבנן נחלקו על רבי שמעון בעוד מחלוקת, האם דם שיש עליו היתר של דם קישוי אבל יצא דרך דופן שיהיה טמא. מה שאין כן ריש לקיש, שהוא לומד שנחלקו רבנן ורבי שמעון גם בדם שיצא דרך דופן. ולפי זה תירצו הראשונים קושיא אחרת, שלכאורה קשה, לפי ריש לקיש המסביר את הברייתא שהסיפא מדברת על דם שיצא דרך הדופן, חוזרת קושיית הגמרא היינו רישא. ותירצו, לפי מה שמבואר כאן שיש עוד מחלוקת יסודית בנושא אחר לגמרי בין רבנן ורבי שמעון, מה דין דם טמא שיצא דרך הדופן, האם הוא מטמא את האשה או שאין האשה נטמאת בכך. ואם כן, יש כאן חידוש שונה מהרישא, כי הרישא אמנם מדברת באותו מקרה, אבל הסיבה שנחלקו שם שונה לגמרי, ששם נחלקו האם דם של לידת יוצא דופן נקרא דם קישוי.

^[21] לכאורה קשה, הרי מהתורה אין אשה טמאה עד שתראה דם בהרגשה, ולכאורה דרך הדופן לא שייך הרגשה. ואם כן למה צריך פסוק הרי בלאו הכי מדאורייתא האשה טהורה, כי לא היתה הרגשה. אמנם לשיטת הנודע ביהודה [קמא יו"ד נ"ה] שגם הרגשה של זיבת דבר לח נחשב הרגשה, תיתכן הרגשה גם דרך הדופן.

^[22] שיטת התוספות רי"ד [לעיל כב א] שדם ירוק ושאר מראות טהורות אינם מטמאים אפילו טומאת מגע, ודווקא כשתי טיפי מרגליות מטמא, כי חז"ל ידעו שלא יוצא מהמקור דם טהור [מלבד כשתי טיפי מרגליות]. אבל מהלשונות של שאר הראשונים נראה שהם חולקים על דינו של התוספות רי"ד.

^[23] בצפנת פענח [איסורי ביאה פ"ה ה"ב] חקר האם הדין של כל הנשים מטמאות בבית החיצון, הוא כי עד שיוצא לבית החיצון אינו מטמא, כי אין לדם שם של דם נדה. או דלמא גם בבית הפנימי נחשב דם נדה, ורק לא נחשב שהאשה ראתה דם עד שיצא לבית החיצון.

^[24] בפירוש המציאותי איך נראה בית החיצון והפרוזדור, ואיפה הם נמצאים, עיין פרק שני [דף יז].

^[25] ואף על פי שפסוק זה נאמר בטומאת נידה ילפינן מהא דנקט הכתוב לישנא דזוב למדרש שגם זבה נטמאת בבית החיצון.

^[26] וסבר רבי שמעון דיה כבועלה. והיינו שפולטת שכבת זרע יש לה דין כמו בעל קרי, שאינו נטמא עד שתצא טומאתן לחוץ. והקשו התוספות, הרי הפסוק שמקיש אשה נדה לבועלה, מדבר במשמשת ולא בפולטת שכבת זרע, ובמשמשת מודה רבי שמעון שטמאה אפילו לא נפלט הזרע מחוץ לגופה. ותירצו התוספות, שעכשיו, שהניחה הגמרא שאין הבדל בין משמשת לבין פולטת, קא סלקא דעתך של הגמרא שמשמשת אינה טמאה מצד המעשה ביאה, אלא מצד פולטת שכבת זרע. כי נכנס זרע לבית הפנימי ויצא חזרה לבית החיצון ונחשב פולטת, ולכן טמאה מדין פולטת.

^[27] האחרונים חקרו מהו הגורם לטומאה של משמשת, האם עצם הביאה מטמאת אותה או כניסת הזרע לגופה. שיטת המשנה למלך [איסורי ביאה ג טו] שגם הכנסת האבר בלי הוצאת זרע מטמאה. ואילו השער המלך מוכיח מהסוגיה שצריך יציאת זרע, מאחר והזרע הוא סיבת הטומאה ולא המעשה של הביאה.

^[28] שיטת התוספות שלמסקנא אשה שהלכה, טהורה, כי בוודאי כל הזרע כבר יצא. אמנם שיטת הר"ן שגם למסקנא אשה שהלכה היא טמאה מספק, שמא נשאר בה מעט שכבת זרע. והערוך לנר הביא ראיה לשיטת הר"ן ממה שהזהירה התורה את בני ישראל שלא יגשו אל אשה ג' ימים לפני קבלת התורה. ודוחק לומר שהתורה הזהירה את כל בני ישראל שמא אחת תשכב במטה ג' ימים ולא תקנח. ובעמוד הבא נביא נפקא מינה למעשה בין השיטות, האם צריך להמתין בין ראיית דם הנדה לתחילת ספירת שבעה נקיים חמשה ימים.

אלא אמר רב יוסף בהסבר סוף הברייתא: מדובר בכגון שיצא הן הולד והן הדם דרך הדופן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and blood emerged through the womb, i.e., vaginally, during the three days preceding the birth. And Rabbi Shimon conforms to his line of reasoning, that a caesarean birth is a full-fledged birth, and therefore the blood that emerged prior to the birth is ritually pure, and the Rabbis conform to their line of reasoning, that a caesarean birth is not halakhically considered a birth, which means that the blood which emerged beforehand is considered the blood of ziva, and is ritually impure.

Rav Yosef objects to this explanation: One difficulty is that according to this interpretation, the latter clause of the baraita is superfluous, as the dispute recorded there is identical to that of the first clause. And furthermore, the words: From there, in the phrase: The blood that emerges from there, indicate that this is referring to a place already mentioned in the baraita, i.e., the place from which the offspring emerged, which is the abdominal incision of the caesarean section, not the vagina.

Rather, Rav Yosef said that this is the explanation of the latter clause of the baraita: It is referring to a situation where both the offspring and blood emerged through the incision in the abdomen. It is in such a case that the first tanna deems the blood which emerged impure and Rabbi Shimon deems it pure.

And the matter with regard to which they disagree is whether or not the location of a woman’s source, i.e., her uterus, is ritually impure. One Sage, the first tanna, holds that the location of a woman’s source is ritually impure, and therefore any blood that emerges from it, regardless of how it came out of her body, is impure as well. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that the location of a woman’s source is pure, and blood that emerges from there is also pure. Only uterine blood which emerges vaginally is impure.

§ Reish Lakish says: According to the statement of the one who deems the blood impure, the first tanna, he deems the woman impure as well, as though it were blood of menstruation. Likewise, according to the statement of the one who deems the blood pure, Rabbi Shimon, he deems the woman pure as well. But Rabbi Yoḥanan says: Even according to the statement of the one who deems the blood impure, the first tanna, he deems the woman pure.

And Rabbi Yoḥanan follows his standard line of reasoning here, as Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: From where is it derived that a woman does not become impure due to menstruation unless the flow of blood emerges from her nakedness, i.e., genitalia? As it is stated: “And a man who lies with a woman having her flow, and shall uncover her nakedness, he has made naked her source” (Leviticus 20:18) This teaches that a woman is not impure due to menstruation unless the flow emerges from her nakedness.

Reish Lakish says in the name of Rabbi Yehuda Nesia: If a woman’s source, i.e., her uterus, became dislodged and fell out of her body onto the ground, she is ritually impure, as it is stated: “Because your foundation was poured out, and your nakedness was uncovered” (Ezekiel 16:36). The word “foundation” alludes to the uterus, and the verse is referring to it after it has been “poured out,” i.e., detached, as an uncovering of nakedness, which indicates that it is still a source of impurity even after it has been detached from its place.

The Gemara asks: To what kind of impurity is this woman subject in this situation? If we say that she is subject to the impurity of seven days of menstruating women, that is impossible, as the Merciful One states in the Torah that such impurity is caused by “blood” (Leviticus 15:19), and not a piece of flesh. Rather, she is subject to impurity that lasts until the evening, as a result of the surface of her body having come into contact with the uterus, which is a source of impurity.

Rabbi Yoḥanan says: In the case of a woman’s source that discharged two whitish, clear, pearl-like [margaliyyot] drops, she is impure. The Gemara asks: To what kind of impurity is this woman subject in this situation? If we say that she is subject to the impurity of seven days of menstruating women, that is impossible, as the mishna (Nidda 19a) states that there are five distinct colors of ritually impure blood in a woman, but no more, and pearly white is not one of those colors. Rather, she is subject to impurity that lasts until the evening, as a result of her body having come into contact with a discharge from the uterus, which is a source of impurity. And this is the halakha specifically if there were two drops, but if there was only one such drop she is not impure, as I can say that the drop came from elsewhere, not from the uterus.

§ The mishna teaches: All women become ritually impure with the flow of blood from the uterus into the outer chamber, i.e., the vagina, as it is stated: “And her issue in her flesh shall be blood” (Leviticus 15:19). The Gemara asks: What exactly is the outer chamber? Reish Lakish says: Any place which can be seen when a little girl sits with her legs spread. When the blood reaches that area in the vagina, the woman becomes ritually impure.

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish in objection: That place is considered exposed even with regard to contact with the carcass of a creeping animal. If one comes into contact with the carcass of a creeping animal he becomes impure. This is the halakha only if the animal touches a part of the body that is exposed, not an internal cavity such as the inside of the mouth. Since the area of the vagina described by Reish Lakish is considered an exposed part of the body for the purposes of the impurity imparted by the carcass of a creeping animal, it should not be necessary for the mishna to derive the halakha of her impurity from the expression “in her flesh.” Rather, Rabbi Yoḥanan says: The term outer chamber extends until the area between the teeth-like projections inside the vagina.

A dilemma was raised before the Sages: Is the area between the teeth-like projections itself considered as internal, which would mean that blood there would not render the woman impure, or as external? Come and hear a resolution, as Rabbi Zakkai teaches a baraita: The term outer chamber extends to the area between the teeth-like projections, but the area between the teeth-like projections themselves is considered as internal.

It was taught in a baraita that a woman becomes impure when the blood reaches the place of threshing, which is a euphemism. The Gemara asks: What is the meaning of this euphemism, the place of threshing? Rav Yehuda says: It is referring to the place in the vagina where the penis threshes, i.e., reaches, during intercourse.

§ The Sages taught in a baraita: It is written concerning a menstruating woman: “And if a woman has an issue, and her flow in her flesh shall be blood, she shall be in her menstruation seven days” (Leviticus 15:19). The term “in her flesh” teaches that she becomes impure while the blood is still inside her flesh just as when the blood emerges outside her body. I have derived only that this applies in the case of a menstruating woman. From where is it derived that it applies to a zava as well? The same verse states: “Her flow [zovah] in her flesh.”

From where is it derived that this also applies to a woman who discharges semen after intercourse? The same verse states the apparently superfluous term “shall be.” And Rabbi Shimon says: In the case of discharging semen, it is sufficient for her to be like the man who engaged in intercourse with her: Just as the man who engaged in intercourse with her does not become impure until the source of impurity, the semen, emerges outside his body, so too, she does not become impure until her source of impurity, the semen, emerges outside her body. It does not render her impure while it is still inside her body.

The Gemara asks: And does Rabbi Shimon in fact hold that it is sufficient for her to be like the man who engaged in intercourse with her? But isn’t it taught to the contrary in a baraita: The verse states: “The woman also with whom a man shall lie carnally, they shall both bathe themselves in water, and be impure until the evening” (Leviticus 15:18). Rabbi Shimon said: And what does this verse come to teach us? If it teaches with regard to one who comes into contact with semen that they are impure, it is already stated below (Leviticus 22:4): “Or a man from whom the flow of seed goes out,” from which it is derived that coming into contact with semen renders one impure.

Rather, this verse is necessary because in the case of intercourse the contact with the source of impurity occurs in a concealed part of the body, and contact with impurity by a concealed part of the body generally does not render one impure. But here it is a Torah edict that the woman does become impure in this manner. This baraita proves that according to Rabbi Shimon a woman is rendered impure by semen even when it is inside her body.

The Gemara answers that this is not difficult. Here, this second baraita is dealing with a woman who engages in intercourse, whereas there, the first baraita is dealing with a woman who discharges semen after intercourse. It is only during the act of intercourse that a woman becomes impure due to the semen. If she later discharges semen, she does not become impure, according to Rabbi Shimon, until the semen leaves her body and touches her on the outside.

The Gemara objects: But in the case of a woman who discharges semen, one can derive that she is impure due to the fact that she engaged in intercourse prior to the discharge. The Gemara answers: Rabbi Shimon is referring to a case where she immersed herself, thereby purifying herself from the impurity from her intercourse, and she subsequently discharged semen.

The Gemara asks: Is this to say that in the case of a woman who engages in intercourse it is sufficient for her to simply immerse herself, and then she is in a state of impurity only until evening? But didn’t Rava say: A woman who engages in intercourse is prohibited from partaking of teruma, even if she is married to a priest, for the entire three days following the intercourse, as it is impossible for her not to discharge semen throughout this period, and teruma may not be consumed by one who is impure?

The Gemara answers: Here we are dealing with a case where others immersed the woman while she was still in bed, and she remained there. If she remains lying down, it is possible for her not to discharge semen following intercourse, and the immersion after intercourse purifies her. The Gemara asks: By inference, one can conclude that when Rava said that a woman is in a constant state of impurity for three days after intercourse, he was referring to a case where she walked to the ritual bath by foot and immersed herself. But if so, perhaps while she was walking she released all the semen in her body even before the three days were over, and therefore will not subsequently become impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן מקור מקומו טמא. לא דמקור בנגיעה דידיה מטמא דם דהא בית הסתרים הוא ודם גופה אינו לא אוכל ולא משקה אלא גזרת הכתוב שטומאה נבראת שם מתחלה וכל שנברא בו טמא הוא ומטמא (ביציאותיו) [בנגיעתו] טומאת ערב במשהו כדם הנדה דבמקומו הוא נעשה דם הנדה, וה"נ מוכח בפ' בתרא דמכילתן דקאמרינן באשה שמתה ויצאה ממנה דם במשהו מטמא משום כתם משום דמקור מקומו טמא ולא מטמא ליה נגיעה דמת.

והא דאמרינן ואזדא ר' יוחנן לטעמיה שאמר משום רשב"י וכו'. אף ע"ג דר"י להא משום רשב"י נמי אמרה ור"ל נמי לר"ש הוא מודה דאשה טהורה היא משום דנסיב ליה קרא מפורש קאמרינן הכי לימא דאין אשה טמאה קרא מפורש הוא ובאי דם עצמו טמא פליגי מר גמר לדם מאשה ומר לא גמר.

הא דאקשי' לר' שמעון פולטת תיפוק לי' דהא שמשה. ה"ק למה לי טומאה פולטת בחוץ הא שמשה ונטמאת אפילו בפנים, ואלו לרבנן י"ל שלא הצריכה התורה טבילת משמשת אלא מפני פליטתה שאלו מפני שמוש' טהורה היא דהא מגע הוא ואותו מקום בית הסתרים הוא למגע אבל כשהיא חוזרת ופולטת עשאה הכתוב כרואה מדכתיב יהיה וההוא גלי אורחצו במים דמשום פליטה הוא דטמאים אלא לר"ש קשיא. ומהדרינן בטבלה לשמושה.

ואקשינן למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה ולהכי טבלה והאמרת רבא וכו'. ואע"ג דרבא משום פליטה קאמר ואפשר לך לומר שבזה בא ר"ש ללמד שאינה טמאה עד שתצא טומאתה לחוץ והך קושיא לרבנן נמי היא אלא כיון דאיירי בדר"ש מפרש ואזיל בהדי' ומהדרי' בשהטבילוה במטה כלומר וטהורה לשמושה ואח"כ פלטה טומאת' לבית החיצון ולא יצא לחוץ שלא הלכה ולא נתהפכ'.

ואקשינן מכלל וכו'. וכי תימא דילמא אשתייר ומספיק' אסרינן לה בטומא' אי הכי חיישינן שמא נשתיי' מיבעי ליה אלא ודאי מדלא קאמר הכי ש"מ דכל היכא דאזלא בכרעא מותרת בתרומה דודאי שדתיה לכוליה ודרבא בשלא הלכה הוא דקאמר והתם לא הוה צריך למימר חיישינן אלא א"א הוא.

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מנין שאין אשה טמאה וכו'. קשי' לן אי ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי קאמר, ר"ל נמי מודה הוא דלר"ש בן יוחאי דאשה נמי טהורה כדאמרינן לדברי המטהר בדם דהיינו ר"ש מטהר באשה דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה. ותירצו בתוס' דלר"ל מיירי במקשה לילד וכשיצא ולד ודם דרך דופן והא דמטהר ר' שמעון לאו משום דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה דאלו יצא בשופי טמויי הוה מטמא לה אף ר"ש בן יוחאי אלא כיון דמקשה היא וקסבר ר"ש דלידת דופן לידה היא א"כ קושי דלידה רחמנא טהריה, ורבנן סברי דלאו לידה היא הילכך הדם טמא ואף האשה טמאה. ור' יוחנן סבר דלכולי עלמא כשיצא דרך דופן לאו דם נדה הוא לטמא בה את האשה דלא טמא רחמנא אלא בשיצא מדוה דרך ערותה ולא פליגי רבנן בהא אלא שהם מטמאים אחר הדם משום דנתגדל במקור דמקור מקומו טמא. וא"ת אי הכי היינו רישא כדאקשינן לעיל י"ל דהיא גופה דלכולי עלמא לא בעין שיצא מדוה דרך ערותה אליבא דריש לקיש אבל ר' יוחנן לא מוקי פלוגתייהו במקשה אלא במקור מקומו או טמא או טהור קא מיפלגי כדאמרינן.

פולטת תיפוק לי דהא שמשה. כלומר לר' שמעון דאמר דפולטת שכבת זרע אינה מטמאה בפנים ובמשמשת מודה דמטמאה אפילו בפנים, אי הכי פולטת נמי על כרחיך מטמאה בפנים דפולטת ולא משמשת היכי משכחת לה. וא"ת ולרבנן דסבירא להו משמשת ופולטת חדא מילתא היא וכי כתיב ורחצו במים משום פליטתה הוא דכתיב א"כ אכתי קרא דורחצו למה לי תיפוק לי משום דכתיב יהיה כדדרשינן לה הכא לפולטת שמטמאה בפנים כבחוץ י"ל דצריכי תרוויהו דאי לא כתב רחמנא ורחצו במים הייתי אומר שאין פולטת כראוה ועד שתצא לחוץ ממש לא יטמא דטומאת בית הסתרים היא ואינה מטמאה ואי משום והיה הוה דרשינן ליה לדרשא אחרינא דמנא לן דמרבה פולטת אלא השתא דכתב רחמנא ורחצו דרשינן שפיר יהיה לרבות את הפולטת ואי כתיב ורחצו ולא כתיב יהיה הוה אמינא דורחצו היינו משום משמשת ואפילו בפנים ממש כלומר לפנים מבית השנים טמאה משום משמשת אלא משום רואה ועד שתפלוט בבית החיצון אינה טמאה כנ"ל ומשום דלא איפש' שלא תצא טומאתה בבית החיצון הוא דטמיא רחמנא אלא לר' שמעון דמחלק בן משמשת לפולטת קשיא.

ואוקימנא כשטבלה לשמושה. ואקשינן תו עלייהו מדרבא דאמר משמשת אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים אי אפשר שאל תפלוט ואם כן היכי משכחת לה שטבלה לשמושה ועדיין אין פליטתה מטמאתה דהא כל שלשה ודאי פולטת בחוץ ממש. ואוקי' בשהטבילוה במטה ולא נתהפכה. וא"ת ולרבנן קרא דורחצו במים וטמאו עד הערב מי ניחא דהא אמר רבא דכל ג' אי איפשר לה שלא תפלוט וא"כ היכי סגי לה בטומאת ערב. י"מ דהך קושיא אפילו לרבנן אתיא אלא כיון דאיירי בדר' שמעון מפרש ואזיל בדידיה. ואינו מחוור בעיני משום דכל הני קושיאתא מיגד אגידן אהדדי וחדא בגררה דחברתה נתקשת ומאן דמקשה להו מעיקרא מידע הוה ידע להא דרבא ואם כן אמאי קא קשיא ליה טפי לר' שמעון מדרבנן. עוד נ"ל דאי איפשר לומר דלרבנן קא מקשה דאלו לרבנן משמשת היינו פולטת דאי איפשר למשמשת בלא פליטה ומשום פליטתה הוא דמטמא לה רחמנא וא"כ מאי קא משנה כשהטבילוה במטה וכן נמי כשלא נתהפכה דאלו לרבנן אפילו שהטבילוה במטה ולא נתהפכה עדיין טמאה משום נגיעת שכבת זרע שבבשרה כלומר חוץ מן השנים ואי איפשר לומר דמאי דמתרץ כשהטבילוה במטה ולא נתהפכה לר' שמעון דוקא קא מתרץ דכיון דקא מקשה בין לר' שמעון בין לרבנן כי קא מתרץ לכולהו קא מתרץ, ולפי'אלא ודאי נראה דלר' שמעון דוקא קשיא משום דמחלק בין משמשת לפולטת ואיצטריך על כרחיה למימר דיש לך טובלת לשמושה ועדיין פשר שתהיהטמאה משום פולטת לחוץ ממש, אבל לרבנן דאמרי דמשמשת ופולטת חדא מילתא היא לא קשיא דכי כתיב וטמאו עד הערב כשכבדה את ביתה יפה יפה כדתנן בפ"ח של מקואות (מ"ד) האשה ששמשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה ומשמע דהא כבדה את הבית עלתה לה טבילה וביבמות נמי פרק בית שמאי גבי קטנה לר' אליעזר אמר רבה עומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה לערב אבל לר' שמעון ודאי קשיא דאלו כבדה את הבית יפה יפה תיקשי לן משמשת היינו פולטת ומשום נגיעה ממש תטמא ועוד היכי משכחת לה להא דר' שמעון דאמר דפולטת אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ דאלו לא טבלה תיפוק לי משום משמשת ואפילו בפנים ממש תטמא ואילו כבדה את הבית יפה יפה שוב אינה פולטת שכבר נתכבד הבית יפה ואחר כך מצאתיה בכנין זה בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל.

ומתרץ: בהשטבילוה במטה. כלומר והילכך טהורה לשמושה ואחר כך עמדה ופלטה טומאתה לחוץ ממש. ואקשינן מכלל דרבא כדאזלא איהי בכרעה בהדי דקא אזלא שדיתיה. כלומר בודאי שדיתיה ובכי הא ודאי לא אמר רבא שתהא אסורה כל ג' וכי תימא דילמא אשתייר ומספקא אסרינן לה בתרומה אי הכי חיישינן שמא נשתייר ממנו מיבעי ליה אלא ודאי מדלא קאמר הכין לאו בטומאת ספק איירי דנשתייר ליכא למיחש דודאי מישדא שדיתיה, ואוקי' לדרבא נמי בשהטבילה במטה ורבא אקרא קאי וכו' וא"ת א"כ למה ליה לרבא לדחוקי לקרא ולאוקמיה כשהטבילוה במטה ולא נתהפכה כלל לקומה כשהלכה ואח"כ טבלה, ומשום כך י"מ שאפילו כדאזלה בכרעה חיישינן דילמא נשתייר והילכך במהלכת לא עלתה לה טבילה דדילמא נשתייר מיניה וכן דעת מקצת מרבותינו בעלי התוספות ז"ל. והא דאקשינן אי הכי שמא נשתייר מיבעי ליה לאו למימרא דלא חיישינן אלא לומר דרבא לשון בכי האי גוונא אמרה מדקאמר אי אפשר שלא תפלוט. ומיהו קושיא מעיקרא ליתא דאיכא למימר דלהכי לא אוקמיה רבא לקרא בהכי משום דא"כ היינו נגיעת חוץ. ותדע לך דהא על כרחין כשכבדה את הבית טהורה ואמאי לא אוקמיה בהכין. ועוד נ"ל דרבא לאו דוקא בהכין אוקמיה לקרא אלא משום דקרא סתמא כתיב איצטריך רבא לאשמועינן דלאו בכל צד מיירי קרא אלא זימנין דלא סלקא לה טבילה וכגון שהטבילוה במטה ולא נתהפכה. וי"מ דאי איפשר לומר דלרבא אפילו כשהלכה אסורה מספק כל שלשה דא"כ אדדחיק רבא ומוקים ליה לקרא כשהטבילוה במטה ונתהפכה, לישמעינן דעדיפא ולימא כי כתיב קרא בשאינה מתהפכת אבל במתהפכת ואפילו במהלכת כל שלשה ימים אסורה שמא תפלוט אלא בודאי איכא קצת ראיה לסברת רבותינו בעלי התוס' ז"ל מההיא דתנן במסכת מקואות שכתבנו למעלה דתנן האשה ששמשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה דמשמע דאין לה טהרה תוך שלשה ימים אלא בכבוד הבית הא בהלוך לא, דאם איתא דה"ה להלכה והתם בשלא הלכה אלא בשהטבילוה במטה אמאי קתני וירדה דמשמע דהיא עצמה ירדה וטבלה ועוד דהיאך פסיק דבשלא כבדה את הבית כאלו לא טבלה ואי לאשמועינן דכבוד מהני הכין הוה ליה למיתני האשה ששמשה וכבדה את הבית וירדה וטבלה אסורה וצ"ע. ואיכא מאן דמפרש דההיא ודאי בשהלכה אלא דלא איירי אלא לטהרות ומשום דלא שדיא ליה לגמרי בחוץ ממש אלא בבית החיצון וכותלי בית הרחם מעמידין אותו משום הכי צריכה כבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע אלא דלית לה דין פולטת לראיה ולטמא פנים אלא ראשון דמגע שכבת זרע הוי.

אמר ריש לקיש. אע״ג דריש לקיש פליגא אדרב יוסף לא אמרו ריש לקיש אמר משום דלאו עלה איתמרא דהא קדים ליה טובא ואמתני׳ הוא דאיתמרה.

לדברי המטמא בדם מטמא באשה. פי׳ ריש לקיש נמי על כרחין מוקים לה למתני׳ בדם דרך דופן וכדדייק לישנא דקתני משם ומיהו לית ליה דרב יוסף וס״ל דלר׳ שמעון דם הבא דרך דופן טמא וכשם שמטמא בדם כך מטמא בו את האשה ור׳ יוחנן אית ליה דרב יוסף וס״ל כמאן דמטמא בדם מטהר באשה ואין טומאה אלא משום מגע מקור.

ואזדא ר״י לטעמיה וכו' פי׳ ואיכא למידק מאי לטעמיה דהא בדר׳ שמעון אף ר״ל מודה וכדקאמר בהדיא לדברי המטהר בדם מטהר באשה תירצו בתוס׳ דמשמע לן דעד כאן לא מטהר ר׳ שמעון אליבא דריש לקיש אלא מפני שיצאת בשעת לידה דהוי דם קושי סמוך ללידה שהוא טהור וחכמים מטמאים שאינו חשוב קושי ואזדא כל חד וחד לטעמיה וא״ת א״כ הדרא קושיין דלעיל לדוכתא דהיינו רשיא וי״ל דלא משמע לן דהא תהוי קושיא מעיקר פירכא דלעיל היינו ועוד דדכותא בתלמוד אי נמי דלמאי דסבירא לן השתא קמ״ל סיפא דוקיא דידה דדם דרך דופן טמא מאי דלא שמעינן מרישא ונכון הוא ועוד י״ל דתלמודא משמע ליה דהא דר׳ שמעון בן יוחאי דברי הכל היא אליבא דר׳ יוחנן דהא קרא קאמר אלא משום דאמרה ר׳ שמעון בן יוחאי תלו לה בשמיה לומר דבר בשם אמרו והיינו דאמרי׳ ואזדא ר״י לטעמיה.

כאן בפולטת כאן במשמשת. וא״ת ולרבן תרי קראי בפולטת למה לי י״ל דאי כתב רחמנא יהיה ולא כתב ורחצו הוה אמינא דאשה פולטת טהורה לגמרי ואי משום יהיה מוקמינן לה במלתא אחריתא דנדה או זבה דפולטת מאן דכר שמיה אבל השתא דכתב רחמנא ורחצו משמע לן דיהיה לפולטת ואי כתב רחמנא ורחצו הוה מוקמי׳ לה כדין משמשת ואפי׳ בפנים ממש טמאה אבל השתא דכתב רחמנא יהיה משמע לן דיהיה אתא לפולטת לעשות כנדה לטמא בחוץ דוקא דהיינו בבית החיצון כן פי׳ בתוס'.

למימרא וכו׳ והאמר רבא וכו'. ואיכא למידק לרבנן נמי תקשי לרבא היכי בעי לפולטת בטומאת ערב ויש שהיו מפרשים דאה״נ אלא משום דקיימינן בדר׳ שמשון נקיט לה בשמשמשת ור׳ שמעון אבל בתוס׳ דבשלמא לרבנן לא קשיא דכיון דלדידהו פולטת ומשמשת בחדא מילתא מוקמינן ליה לטומאת ערב דקרא בשכבדה את הבית קודם טבילה כדינה וכדתנן בפ״ח דמקוואות האשה ששמשה את הבית וירד׳ וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה הא כבדה את הבית טהורה אבל לר׳ שמעון קשיא קראי דאי כבדה את הבית יפה יפה א״כ משמשת היינו פולטת ומשום נגיע׳ בחוץ ממש שא״א לכבוד בלי נגיעה בחוץ ועוד דהא ר׳ שמעון אמר דפולטת אינה טמאה עד שתצא טומאתה לחוץ וא״כ היכי משכחת לדר׳ שמעון אי בלא טבלה עדין או שטבלה ולא כבדה את הבית דהוי כמי שלא טבלה תיפוק לי משום משמשת ואפי׳ בפנים ממש מטמאה ואי בשטבלה ובדקה את הבית יפה א״כ שוב אינה פולטת ופרקי׳ דהכא במאי עסקי׳ כשהטבילה במטה פי׳ ובהכי טהורה לשמשה ואפי׳ לא כבדה כיון שלא ירדה לטבול ואח״כ עמדה ופלטה טומאתה לחוץ ממש ופרכי׳ מכלל דכי אמר רבא דאזלא בכרעא וטבלה והא הכי אפשר דכיון דאזלא בכרעא שריתיה וכ״ת דלמא אשתייה ולא שדיתיה כוליה אי הכי חיישי׳ שמא נשתייר מגעי ליה. יש שפי׳ דאנן ס״ל דכל היכא דאזלא ודאי שריתיה כוליה בלא שיור וכדנקטי׳ לי׳ להדיא אלא דאנן הכי אמרי׳ וכ״ת דרבא פליג אסברא דלן וסובר דאפשר דמשיירא אי הכי ס״ל לא הוה ליה למימר בלישניה א״א שלא תפליט אלא הוה ליה למימר חיישינן שמא תפליט אוקימ׳ לרבא נמי כשהטבילוה במט׳ ובמתהפכת שהיא פולטת תמיד ולפיכך אסורה כל ג׳ ימים שראויה טפה לטמא וקרא דמטהר לה בערב בשלא נתהפכה ורבא אקרא קאי הא אלו ירדה והלכה לדברי הכל טהורה לאלתר אם טבלה דודאי שרתיה והקשו על פי׳ זה דא״כ אמאי דחיק רבא לאוקומי קרא כשהטבילוה במטה ושלא נתהפכה לוקמה כשהלכה ואח״כ טבלה וי״ל דהא לא קשיא דא״כ דכ״ע נמי תקשי דלוקמה כשטבלה וכבדה את הבית כדינה אלא ודאי דניחא ליה לאשמועינן דכל שלא ירדה צריך שלא תתהפך שאם היא תתהפך פולטת היא בכל שעה ועוד דכיון דלר׳ שמעון קרא במשמשת שמטמאה בפנים ממש ליכא לאוקומא קרא ביולדת ולא במכבדת את הבית דח״כ תיפוק ליה משום פולטת ושהיא מטמאה בחוץ ממש להכי אוקמיה כשהטבילוה במטה ולא נתהפכה כלל ואפילו לא יצא לחוץ כלל היא טמאה טומאת ערב וטובלת לערב וטהורה ומיהו קשה לפי׳ זה מתני׳ דפ״ח דמקואות דמייתינן לעיל דקתני שירדה לטבול ואפ״ה קתני שאם לא כבדה את הבית הוה כאלו לא טבלה. ויש מתרצים דההיא כשירדה במקום הסמוך למטה וכי אמרינן שריתיה ודאי היינו בדאזלא בכרעא פורתא וטבלה ואין זה מחוור חדא דסתמא קאמר ועוד כמה יש שיעור ההילוך ואחרים תירצו דמתני׳ דמקוואות אינו אלא לטהרות ומדין נגיעה דודאי כל שירדה מן המטה שריתיה לבית החיצון כוליה אלא שכותלי בית הרחם מעמידין ממנו בבית החיצון מקצת ומשום כך צריכה כבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע כשיצא לחוץ אבל אין לה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים כבחוץ מכיון שכבר יצא לבית החיצון אלא שהיא ראשון לטומאה משום מגע שכבת זרע וגם זה אינו מחוור לכך נראין דברי רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל בודאי הילוך אינו מועיל וצריכא כיבוד והכא ה״פ מכלל דכי אמר רבא בדאזלא בכרעא וטבלה והא בהדי דאזלא שריתיה על הרוב וכי תימא דחייש רבא לחומרא דילמא נשתייר מיניה קצת הא ודאי מילתא דאפשר היא וראוי לחוש לו תוך ג׳ עד שתכבד ומיהו רבא לא איירי בהא דא״כ לא הוה ליה למנקט בלישניה א״א שלא תפלוט והוה ליה למימר חיישנו שמא תפלוט אלא לרבא נמי כשהטבילוה במטה וכן במתהפכת וכו'.

כגון שיצא ולד דרך דופן ודם דרך רחם וברישא פליגי באשה אם היא זבה ובסיפא פליגי בדם אם הוא טמא ופריך ליה רב יוסף חדא דהיינו רישא והא בהא תליא וחד טעמא הוא:

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה וקשה דהא ר' יוחנן משום רשב"י קאמר לה ומודה ר"ל דלר' שמעון בעי' שיצאמדוה דרך ערותה ונראה לפ' דר"ל קאי אברייתא לשנויי שינוייא אחרינא כגון שיצא ולד ודם דרך דופן. וה"ק לדברי המטמא בדם מטמא באשה כלומר מי שמטמא בדם היינו משום שמטמא באשה דלאחשיב ליה לידה ויולדת בזוב היא אע"פ שלא יצא מדוה דרך ערותה היא טמאה וגם הדם טמא ולדברי המטהר בדם היינו משום דמטהר באשה דחשיב ליה לידה ומקושי מטהר הלכך היא טהורה והדם טהור ודוקא בקושי אבל בשופי טמא אע"ג דקאתי דרך דופן דר' שמעון לא בעי שיצא מדוה דרך ערותה. ורישא איירי ביצא ולד דרך דופן ודם דרך רחם וסיפא דיצא ולד ודם דרך דופן וקמ"ל דלא בעינן שיצא מדוה דרך ערותה. ור' יוחנן אמר אף לדברי המטמא בדם מטהר באשה ולכ"ע בעי' שיצא מדוה דרך ערותה ורבנן לא מטמו בדם אלא משום דנגע במקור:

וסבר ר' שמעון דיה כבועלה והתניא כו'. תימה כיון דמדמי משמשת לפולטת לרבנן נמי תיקשי למה לי מיהיה תיפוק לי מורחצו. וליכא למימר דהא דמטמא קרא משמשת כשיצא לחוץ ונגע בה מאבראי דא"כ מאו איש נפקא. וי"ל דלרבנן ניחאליה דאיצטריך יהיה ליה למימר דרואה הויא לכל דברמדרבי ליה קרא דאיירי בנדה וזבה ואי לא כתיב אלא קרא דורחצו הוה נפקא לן מיניה דמטמאה בפנים כבחוץ אבל לא ידעי' דרואה הויא ותימה לרבנן למה להו קרא דורחצו דהך קרא דיהיה שמעינן שפיר דרואה הויא ומטמאה בפנים כבחוץ. וי"ל דאי לאו קרא דורחצו דש"מ טומאה באשה ששמשה שטמאה מחמת ש"ז לא הוה דרשי' יהיה לפולטת ש"ז כיון דלא אשכחן בשום דוכתא דאשה טמאה מחמת ש"ז:

כאן בפולטת כאן במשמשת. תימה היכא טעי תלמודא לדמויי משמשת לפולטת דהא קרא במשמשת כתיב דכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה וי"ל דהוה טעי בלישנא דברייתא דקתני מפני שטומאת בית הסתרים היא דמשמע דה"ק דאע"ג דגבי טומאות בעלמא בית הסתרים לא מטמו במגע הכא גזירת הכתוב הוא דמטמא כאילו נגע בה בגלוי ומאחר דמשום מגע מטמא ליה כאלו נגע בה בגלוי ס"ד דה"ה בפולטת ומ"מ משני ליה כאן במשמשת וה"ק גזירת הכתוב דמשמשת טמאה בכל ענין אפי' בבית הסתרים ולהך מסקנא ניחא נמי לרבנן דאיצטריך קרא דיהיה דלא שמעינן דפולטת מטמא בפנים כמשמשת. ותימה כיון דשמעינן דפולטת מטמאה בפנים למה לי קרא דורחצו תיפוק לי שדרך תשמיש נגע ש"ז בבשרה. וי"ל אינה מטמאה אלא בבית החיצון ומשמשת טימא הכתוב אפי' נכנס הזרע לבית הפנימי ולא נגע כלל בחיצון:

למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה והאמר רבא. תימה דמשמע דלא קשה מהא מילתיה דרבא אלא לפי סוגיא דשמעתין ואמאי דבלא סוגיא דשמעתין הוה מצי לאקשויי מקרא לרבא דבקרא משמע דלית ליה אלא טומאת ערב דכתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב. וע"ק מאי פריך מהא דקאמר בטומאת ערב סגי לה. לימא דמיירי כגון בקנחה יפה יפה עצמה או רחצה בחמין דע"כ אפשר לה לכבד את הבית יפה שלא ישתייר בה ש"ז כדאמרינן ביבמות ס"פ אלמנה גבי משמשת טובלת ואוכלת בתרומה לערב וכן פ' ב"ש ובהאשה רבה עומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה. ועוד תנן בפ' ח' דמס' מקואות האשה ששימשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את ביתה כאילו לא טבלה. וי"ל דמהך פירכא מיתרצא פירכא קמייתא דמקרא לא מצי לאקשויי לרבא דאיכא לאוקומי כשכבדה את ביתה אבל השתא דמוקי הך קרא דורחצו במשמשת ע"כ מיירי דלא כבדה את הבית דאי כבדה תיפוק לי דטמאה משום דנגע ש"ז בבשרה מבחוץ דהרי פלטה:

יוצא דופן אין יושבין עליו כולי אלא לטומאת ערב. קשיא לי אע"ג דמקור מקומו טמא נהי דאותן טיפי מרגליות ש נגעו במקור טמאין לא הוה אלא ולד ראשון והיכי מצו לטמויי לאשה טומאת ערב. ואין לומר דמקור מקומו טמא להיות כל משקה היוצא ממנו אב הטומאה דמהיכא תיתי לן הא ותו דא"כ מה בין שאר משקין לדם הנדה:

כל הנשים מיטמאות בבית חיצון. כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור אושיעא כולי קשיא לי דהא מהכא שמעינן דפרוזדור לא חשיב מקומו בלוע דהא אלו הושיטה החיה במעי האשה ונגעה בעובר טהורה משום דהיא טומאה משום דהיא טומאה בלועה ולא מטמינן לה אלא משום גזירה שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור דתו לא מיקריא טומא' בלועה א"ה גבי דם נמי אמאי אוקי ר' זירא לשמעתיה כשיצא לחוץ משום קושי' דאקשי ליה ר' ירמי' טומאה בלועה היא הא קא חזינן ממילתיה דרב אושיעא דאינה בלועה ונהי דבמגע לא מיטמיא משום דהוא מגע בית הסתרים במשא מיהת תיטמא דהא דם הנדה מטמא במשא ותו לקמן דאיבעיא לן אותו מקום של אשה בלועה הוה או בית הסתרים הוה ופליגי בה אביי ורבא אמאי לא פשטינן לה מדרב אושעיא דפרוזדור לא הוה מקומו בלוע אבל מן הפרוזדור ולפנים הוה מקומו בלוע דהא חיה לא מיטמא אם היה בחדר אך אם היה בפרוזדור ואין לומר דוקא גבי עובר חשבינן לפרוזדו' כבחוץ אבל לגבי דם לא דמאי שנא דם מעובר כי היכי דעובר מקום רבותי' לא הוה אלא בתוך החדר ולא בפרוזדור הם ה"נ הדם מקום רבותיה לא הוה אלא בחדר ולא בפרוזדור ותו הא לקמן פשיט. עיין לקמן במהדורא בתרא:

בד"ה ואזדא ר"י לטעמיה וי"ל דה"פ מלתיה דר"ל כו' אבל אי לאו ולד הוא אף לר"ש כו' עכ"ל יראה דמשמע ליה לתלמודא דלא פליגי לר"ל אלא בקושי כדפליגי ברישא ולא נימא דפליגי תנאי לר"ל אי בעינן שיצא דרך ערותה ובלאו קושי דולד נמי מטהר ר"ש דעל כרחך בהכי פליגי רבי יוחנן ור"ל דאם כן הוה ליה לריש לקיש לפרושי דבהכי פליגי כדמפרש לה רב יוסף דפליגי במקור מקומו טמא:

בד"ה וסבר רבי שמעון דיו כו' סבר המקשה דמטעם משמשת לא היתה טמאה כו' עכ"ל דליכא למימר דהמקשה ידע לפרש משמשת ממש אלא דסמך אקושיא דפולטת תיפוק ליה דשמשה דהא ידע דלישני ליה כשטבלה מדכתיב וטמאה עד הערב כמ"ש התוס' לקמן ואי סמך אההיא דרבא דכל שלשה לא מהני לה טבילה בלאו הך ברייתא דמשמשת הוה מצי לאקשוי ממילתא דרבא אהך דפולטת אלא ע"כ דהוה ס"ד דמשמשת נמי היינו שהזרע נפלט דהשתא פריך בפשיטות מהך ברייתא דמשמשת אהך דפולטת בלאו מלתא דרבא כלל:

ד"ה וסבר רבי שמעון דיה כבועלה וכו' וי"ל אף דר"ש אדר"ש פריך וכו'. ר"ל ראין הכי נמי דפריך נמי לרבנן והא דנקט וסבר ר"ש וכו' הכי קאמר לא מבעיא דקשיא לרבנן אלא אף לר"ש נמי קשה:

רש"י בד"ה בשטבלה לשמושה ולמחר פלטה כו' כצ"ל:

גמרא (ברה"ע) ודם דרך רחם כו'. ופרש"י בג' ימי הקושי כו'. וק"ל דא"כ היינו רישא ממש ומאי קס"ד דרבינא. אבל לפי שיטת הרמב"ם והרמב"ן שהבאתי לעיל (לו) דדם לידה גופה מיקרי דם קושי אפי' ילדה בלא קישוי. יל"פ ודם דרך רחם בשעת יציאת הולד דרך דופן ואשמעינן דגם בזה ר"ש מטהר. ולרב יוסף לא משמע ליה רבותא בזה לר"ש:

רש"י ד"ה לטומאת ערב. מפני שנגע במקור ונוגע בה. משמע שכן הוא ודאי שדרך יציאתו נוגע בה. ודלא כהנו"ב בחלק יו"ד סי' נ"ב שמשוה לה לספק שמא לא נגע בה מבחוץ ומגע בה"ס לא מטמא:

רש"י ד"ה טומאת בה"ס. לקמן כו'. הוא (בריש דף מג) וע"ש בתוס':

רש"י ד"ה בועלה. כדכתיב אשר תצא ממנו ש"ז. האי קרא כתיב בפ' אמור (כב). ובפ' מצורע (טו) כי תצא כו' ואותו הביאה הגמרא לקמן (מג) וכן ממנו נדרש בת"כ:

רש"י ד"ה מכלל. דהא דרבא. כצ"ל:

גמ׳ כל שתינוקת יושבת ונראית כצ״ל:

שם דילמא בהדי דקאזלה שדתיה כצ״ל:

רש״י ד"ה נחושתך וכו׳ בכמה דוכתי כצ״ל:

גמ' שאי אפשר לה שלא תפלוט. ע' יבמות לד ע"ב תד"ה התורה:

אמר ר"ל לדברי המטמא בדם מטמא באשה. יש לעיין הא א"א ליוצא שלא תהיה מכתה מוציאה דם וכל שמכתה מוציאה דם טהורה דתלינן בדם מכה כדלעיל ט"ז ע"א וע"ש בתוס' ד"ה ומ"ס וכו' וי"ל:

מטהר באשה יל"ד איך אפשר לטהרה הא יולדת היא לר"ש ודוחק דמשכחת ביולדת מין בהמה וחיה ועוף דאינה טמאה לידה. וי"ל לפמ"ש תוס' דקאי ארישא אמקשה וקאמר דטהורה מזיבה מיהת ולא בעי' נקיים:

דם אמר רחמנא ולא חתיכה דא"ל דס"ל כמ"ד ר"פ המפלת דרכה של אשה לראות דם בחתיכה דא"כ לא היה צריך לאתויי מדברי קבלה יען השפך נחשתך. וכי גרע מקור משאר חתיכה דאית ביה דם והוא פשוט ולחנם נתחבטו בזה הב"ח והנמשכים אחריו ז"ל:

אמר ר"י מקום שהשמש דש עי' פירושו היטיב בפי' המשנה לרמב"ם ריש פירקין. ומ"מ תבין אע"פ שהשמש דש בבית החיצון הוא פרוזדור מ"מ יורה כחץ הזרע אל המקור ושם מתהוה הולד ואי אינו יורה כחץ אינו מוליד משום דנשאר בבית החיצון במקום שאינו ראוי להוליד ואפי' בעל גדול ואשה קטנה לעולם אין מגיע האבר יותר מבין השניים ומשם מורה בחצי אל המקור ומשו"ה כללא הוא כל שאינו יורה כחץ אינו מוליד ודלא כמשמע מהתוס' ד"ה וסבר ר"ש ומיהו צ"ע קצת בחגיגה ט"ו ע"א משמע בלאו טעמא הנ"ל נמי בעיא יורה כחץ:

יהיה זובה לקמן ר"פ דם הנדה דרשינן מניה שמטמא לח ויבש. וצ"ל דנדרש לפניו ולאחריו דם יהיה. ויהיה זובה. ור"ש לא דרש מניה אלא האי דלקמן:

והא אמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה בתרומה א"א לה שלא תפלוט נ"ל דודאי לאו כללא הוא דכל שעה ורגע תפלוט רק בכל יום מג' ימים תפלוט עכ"פ ולענין תרומה דבעינן הערב שמש א"א לה שתאכל ביום ג' אחר פליטה אבל פשיטא שאפשר שלא תפלוט בסוף יום ג':

ובזה מיושב מ"ש בסדרי טהרה אמאי דאמר במסכת שבת פ"ו ע"ב שהתורה ניתנה לטבולי יום ושאל רבינא ניתנה או ראוי' והשיב ראיי' ליתנה ופירש"י שטבלו ביום ותו לא הוצרכו לטבילה שלא פלטו והקשה הא א"א שלא תפלוט ולהרמב"ם אפי' הלכה ואזלא אכרעא. ולפי הנ"ל א"ש דנהי דא"א שלא תפלוט מקצת יום השלישי ונאסרה בתרומה מ"מ אפשר שלא תפלוט כל היום רק מקצתו ואז טבלו והיו מעורבי שמש וע' מ"ש בסמוך אי"ה:

דאזלא איהו בכרעא הרמב"ן ז"ל כ' ופסק דלמסקנא באזלא בכרעא אין כאן שום חשש פליטה עוד כמו מכבדת ביתה. ולפ"ז צ"ל הא דהוסיף מרע"ה יום א' מדעתו משום פולטת היינו משום חולנית דטבלה במטה ולא אזלא אכרעא. ובזה ניחא מ"ט לא חשש הקב"ה משום פולטת עד שבא משה והוסיף. וי"ל דהקב"ה ידע שעתיד לרפאות כל חולים בשעת מ"ת ויהיו אזלא אכרעא ולא שייך חשש פולטת ומשה לא ידע הא לכן הוסיף יום א'. ובזה יובנו דברי הש"ס שבת פ"ו הנ"ל דקאמר ראויה קאמינא וקשה ומי הגיד לו שטבלו בע"ש ולא פלטו עוד ולפי הנ"ל א"ש דלפי רצון הקב"ה ליתן תורה בע"ש היה הרצון לרפאות חוליהם בע"ש אלא מרע"ה הוסיף יום א' ומ"מ נראה דלא הפסידו חולי ישראל עי"ז ולא יצא תקלה מתקנת מרע"ה ונתרפאו כולם מע"ש בלי ספק וכיון שכן היו הולכים ברגליהם בע"ש ונגמרה פליטתן בע"ש מיד וכיון דטבילה בזמנה מצוה מסתמא היו טובלים מיד בע"ש ושוב לא פלטו שהרי היו הולכים ברגליהם ונתנה תורה למעורבי שמש אבל מ"מ מוכח שראוי היה להנתן לט"י שהרי לפי מחשבתו של מרע"ה שיצטרכו ג' ימים לפליטה ולא יטבלו עד ליל שבת ויהיו ט"י ש"מ ראויה לתנה לט"י וק"ל:

(מא ב) מקור שהזיע וכו' לטומאת ערב.—פי' רש"י; "מפני שנגע במקור ונוגע בה", ולפ"ז אינו אלא לטהרות בלבד, וכ"כ הרמב"ם בהל' משכב ומושב פ"א ה"י. אבל נפלא מאד, דלעיל (יט ב) מפורש, שדם ירוק אפי' מן הנדה הוא טהור, ופי' רש"י שם דהנוגע בו טהור. ועי' בנודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' צ"ז, שנדחק מאד ליישב פליאה זו. וכבר כתבנו בפסחים קיג ב, שאין דבריו מחוורין בזה, ושם הארכנו (ע"ש).

ודם דרך רחם. בשלשת ימי הקושי קודם לידה ואמור רבנן דזיבה היא דלא מטהר לה ולד דלאו לידה היא ורבי שמעון מטהר לטמא הואיל וימי זיבה הן ודם קושי בימי זיבה רחמנא טהריה: שיצא ולד ודם דרך דופן. ופלוגתא אחריתי היא ולאו אקושי קאי דרישא איירי כשיצא דם דרך רחם קודם לידה: רבנן סברי מקור מקומו טמא. הלכך טיפת דם מטמאה ואע''ג דדרך דופן לאו ראייה היא לטמא את האשה טומאת שבעה מיהו טיפה עצמה מטמאה במגע משום דנגע במקור ומקור מקומו טמא ורבי שמעון סבר מקור מקומו טהור מלטמא טיפה הנוגעת בו הלכך כי אתא דם דרך דופן טהור מלטמא וכדם מכה דמי וכי אתא נמי דרך רחם טהור כל ימי זיבה היכא דליכא שופי סמוך ללידה דולד מטהרו ואע''ג דולד דרך דופן נפק: מטמא באשה טומאת שבעה. משום ראיית נדה ואע''ג דבא דרך דופן: שנעקר. חתיכת בשר: נחושתך. שולייך והיינו מקור וכתיב ותגלי ערותך אלמא נעקר ונשפך לארץ קרי ליה ערוה כאילו הוא במקומו הילכך טמא. נחושתך שולים כדאמר במסכת שבת (דף מא.) מפני שנחושתה מחממתה ובטהרות נמי בכמה דוכתין נחושתו של תנור (כלים פ''ח מ''ג): לטומאת ערב. מפני שנגעה בו ביציאתה: טיפי מרגליות. דם לבן וצלול: לטומאת ערב. מפני שנגע במקור ונוגע בה: מעלמא. מן הצדדין: כשהתינוקת יושבת. נפתח רחמה קצת: א''ר יוחנן. לשון קושיא הוא: אותו מקום. מי קרי בבשרה כולו חוץ הוא ואפי' אצל מגע שרץ דקיימא לן אין מגע בית הסתרים מטמא גלוי הוא אם נגע שם שרץ: טומאת בית הסתרים. לקמן יליף מוידיו לא שטף במים (ויקרא טו) דלאו בר טמויי הוא ובתורת כהנים נמי מינה נפקא לן: כמין שינים יש בתוך הרחם תלתולי בשר: שהשמש. אבר: תלמוד לומר זובה בבשרה. ואע''ג דבנדה כתיב מדאפקיה בלשון זובה ילפינן זיבה: יהיה. זובה בבשרה: בועלה. בעל קרי אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ כדכתיב (שם טו) ואשר תצא ממנו שכבת זרע: ה''ג בתורת כהנים מה בא זה ללמדנו אם לענין הנוגע בשכבת זרע הרי כבר אמור למטה אלא מפני כו': מה בא זה ללמדנו. הא משום טבילה דידיה לא איצטריך דהא כתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ואם ללמד עליה שצריכה טבילה אם נגע בשרה מבחוץ בשכבת זרע כשיצתה ממנו הרי כבר אמור למטה בפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כב) או איש אשר תצא ואמר לקמן בפרקין (דף מג:) מנין לנוגע בש''ז ת''ל או איש אלמא מיניה נפקא לן: אלא. בא ללמדנו שאפי' לא נגע בשרה מבחוץ בקרי טמאה מפני טיפת תשמיש והוצרך להשמיענו שטמא דאי לא אשמעי' לא הוה קיימא לן מפני שהיא טומאת בית הסתרים ואינה מטמאה אלא מפני שגזירת הכתוב הוא אלמא לא אמרינן דדיה כבועלה: במשמשת. גזרת הכתוב ולא בפולטת: פולטת. תיפוק ליה דקודם יציאתו חוץ טמאה היא דהא שמשה: בשטבלה לשמושה. ולמחר פלטה וקאמר לך ר' שמעון בה דיה כבועלה: כל שלשה כו'. וכיון דכל שלשה אסורה משום תשמישה דיה כבועלה היכי משכחת לה אי לאחר שלשה אפי' יצא נמי טהורה דהא שכבת זרע מסרחת היא: הכא במאי עסקינן. הא דקאמר ר''ש דטהורה בטבלה לתשמישה שהטבילוה במטה דכיון דלא זזה ממקומה אפשר לה בלא פליטה: מכלל. דהא דרבא כגון דאזלא איהי בכרעה א''כ מאי אי אפשר שלא תפלוט כל שלשה דמשמע טמאה ודאית הא בחזקת טהורה היא טפי דאיכא למימר בהדי דאזלא ומסגייא בכרעה שדיתיה לכוליה קודם טבילה:

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה. וא''ת והא משמיה דר''ש קאמר ור''ל נמי מודה דר' שמעון מטהר באשה דקאמר לדברי המטהר בדם מטהר באשה וי''ל דה''פ מילתיה דר''ל לדברי המטמא בדם מטמא באשה משום ראייה ומיירי כגון שיצא הולד והדם דרך דופן ובקושי דלאו קושי דולד הוא ורבי שמעון דמטהר בדם מטהר באשה דולד הוה וקושי סמוך ללידה רחמנא טהריה אבל אי לאו ולד הוא אף לרבי שמעון טמאה דלא בעינן שיצא דרך ערותה לכ''ע ור' יוחנן אמר דאף רבנן מטהרי באשה דבעינן שיצא דרך ערותה לכ''ע והשתא קאמר שפיר ואזדא רבי יוחנן לטעמיה אע''ג דמשמיה דרבי שמעון קאמר דמדרבי שמעון נשמע לרבנן: וסבר ר''ש דיה כבועלה והתניא וכו'. אע''ג דקרא במשמשת איירי סבר המקשה דמטעם משמשת לא היתה טמאה אי לאו משום שהזרע נפלט לבית החיצון וא''ת לרבנן נמי תקשה דאמאי איצטריך קרא תיפוק ליה מיהיה ויש לומר אף דרבי שמעון אדרבי שמעון פריך וכי משני כאן בפולטת כאן במשמשת אתי נמי שפיר אף לרבנן ואיצטריך קרא למשמשת אע''פ שנכנס הזרע מתחלה לבית הפנימי ולא יצא לבית החיצון דאי יצא תיפוק ליה משום פליטת הזרע ואפילו למ''ד לעיל במקום שהשמש דש הוי בית החיצון היינו באדם בינוני וכן באשה בינונית אבל בגדול וקטנה משכחת לה שפיר שהזרע נכנס לבית הפנימי מתחלה אי נמי שמא לרבנן לא מטמא משום פליטת זרע אלא כשהיה הזרע בבית הפנימי ונפלט לחיצון אבל כשעומד הזרע בחיצון במקומו ולא נפלט שם ממקום אחר לא מטמא אלא משום משמשת: פולטת תיפוק ליה דהא שמשה. היה יודע דלישני ליה כשטבלה לשימושה דהא כתיב וטמאה עד הערב אלא משום דבעי למפרך מרבא דאמר כל שלשה לא מהני לה טבילה ואם תאמר בלאו הכי מצי לאקשויי מרבא אקרא ויש לומר דקרא איכא לאוקומי דאזלא איהי בכרעה אי נמי כשקנחה עצמה יפה דאפשר לכבד הבית שלא ישתייר כלום דתנן במס' מקוואות (פ''ח מ''ד) האשה ששמשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה אבל השתא אמאי דמשני כאן בפולטת כאן במשמשת פריך שפיר דאי איתא דכבדה הבית אם כן תיפוק ליה דהרי פלטה:

נידה מא ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף מא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד