נידה מא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

אחר שריבה הכתוב ומיעט, הרי מעתה יש ללכת אחרי אומד הדעת. ולכן,

אמרת, מרבה אני את אלו לפי שהיה פסולן בקודש, ^[15] שנפסלו לאחר שבאו לעזרה.

ומוציא אני את אלו, לפי שלא היה פסולן בקודש, שהפסול יכול להיות קודם שבאו לעזרה.

וחוזרת הגמרא להביא ראיה לדברי רבי יוחנן, שרבי שמעון מודה שיוצא דופן בקדשים אינו נחשב לידה, ולכן אינו קדוש:

קתני מיהת, בין כל הפסולין בברייתא "יוצא דופן", דלא יקרב אף אם עלה על המזבח.

מאי לאו, יוצא דופן דקדשים, וקאמר רבי שמעון שאפילו אם עלה ירד, ומשמע כדברי רבי יוחנן, שמודה רבי שמעון שיוצא דופן פסול בקדשים.

אמר רב הונא בריה דרב נתן: לא. הברייתא אינה מדברת ביוצא דופן דקדשים, אלא ביוצא דופן דבכור, שלגביו כולם מודים שלא חלה עליו קדושה, כי "פטר רחם" אמר רחמנא.

ודוחה הגמרא: יוצא דופן שהוא בכור, הרי מ"פטר רחם" נפקא שאין עליו קדושה כלל, ופשיטא שאם עלה ירד ואינך צריך ללמוד זאת מהפסוק!

אך מקשה הגמרא לאידך גיסא: אלא מאי תאמר, שהברייתא מדברת ביוצא דופן דקדשים, אם כן תיקשי, הרי בגזירה שוה מ"אמו אמו" נפקא שאינו מתקדש כלל.

ודוחה הגמרא: האי, מאי? אם כן, כיצד נפרש את הברייתא? אי אמרת בשלמא שמדובר ביוצא דופן דקדשים, היינו דאצריכי תרי קראי, גם "אמו אמו" וגם "זאת".

חד פסוק אחד, לבהמת חולין דאוליד דרך דופן, ואקדשה לאחר לידה. שלא חלה בכלל קדושה.

וחד, פסוק אחד, לבהמת קדשים דאוליד דרך דופן. שאף על פי שחלה עליה הקדושה, בכל זאת, אם עלתה למזבח, תרד.

וקסבר רבי שמעון: ולדות קדשים, בהויתן, רק ביציאתן מרחם אמן, הן קדושים. ^[16] ולכן חלים עליו בבת אחת הקדושה והפסול של יוצא דופן.

אלא אי אמרת שמדובר ביוצא דופן דבכור, הרי מ"פטר רחם" נפקא, ולמה צריך שני פסוקים?

ולכן מוכח שהפסוק של "זאת" מדבר על יוצא דופן של קדשים, ולא על יוצא דופן של בכור. ויש ראיה לדברי רבי יוחנן, שרבי שמעון מודה ביוצא דופן של קדשים.

הכי נמי מסתברא שביוצא דופן של בהמות קדשים מדובר, וצריך שני פסוקים, בדומה לשאר הפסולים שהוזכרו בברייתא, שגם הם בהמות קדשים שאירע בהם הפסול בהיותם קדושים.

מדקתני: הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והכלאים.

ולכאורה יקשה: וכי הני פסולים מהכא, מדכתיב "זאת", נפקא?

והרי מהתם נפקא, מדכתיב "מן הבהמה", להוציא הרובע והנרבע.

"מן הבקר", להוציא את הנעבד.

"מן הצאן", להוציא את המוקצה. "ומן הצאן", להוציא את הנוגח, שהמית אדם.

ותו קשיא: וכי כלאיים מהכא מ"זאת" נפקא, והא מהתם נפקא, דכתיב "שור או כשב" או עז".

ודרשינן: "שור", פרט לכלאיים, להוציא מי שנולד מן כלאיים של עז וכבש.

"או עז", פרט לנדמה, ^[17] שהוריו עזים, אך הוא עצמו נולד דומה לכבש.

וכיון שלמדנו מהלימודים האלו שהם אינם מתקדשים כלל בקדושת קרבן, איזה צורך יש למעט אותם מ"זאת" שאפילו אם עלו ירדו, והרי פשוט הוא שירדו, שהרי אינם קדושים כלל!?

אלא, בהכרח, הא דאצטריכו תרי קראי, דהיינו, הלימוד הנוסף של "זאת" שבברייתא, מלבד שאר הלימודים, זה לומר:

חד, שאר הלימודים, לבהמת חולין, למעט את עצם הקדשתה לקרבן, שלא חל עליה קדושה בכלל, בגלל הפסול.

וחד לבהמת קדשים, שקדושה כבר, ונפסלה בפסולים האלה, אבל לא נפקעה קדושתה, ולכן צריך פסוק נוסף ללמדנו שגם אם עלתה תרד.

ואם כן, הכא נמי ביחס לפסול יוצא דופן, המבואר בברייתא ללומדו ממיעוט של "זאת", איצטריך תרי קראי. אחד ליוצא דופן שנולד מבהמת חולין שהקדישו אותה, ואחד ליוצא דופן שנולד מבהמת קדשים, ונולד קדוש.

וכיון שבהכרח רבי שמעון בברייתא דיבר על יוצא דופן של קדשים, יש לנו ראיה לדברי רבי יוחנן, שרבי שמעון מודה שיוצא דופן פסול בקדשים.

תנו רבנן: אשה המקשה לילד, ^[18] וראתה דם מתוך הרגשת צער הלידה [ואשה הרואה דם מחמת צער לידה, נקרא הדם "דם קישוי", ואינו מטמא משום דם זבה], במשך שלשה ימים, ויצא ולד דרך דופן, הרי זו יולדת בזוב. והיינו, שיש לה דין של זבה רגילה, כי מה שטיהרה התורה דם הבא מחמת קישוי לידה שלא ינהג בו דין זבה, הוא דווקא דם היוצא בלידה רגילה, ולא בלידת "יוצא דופן", לפי שאין עליה שם לידה.

ורבי שמעון אומר: יוצא דופן הרי הוא ולד מעליא. ולפיכך, גם אשה זו שראתה דם מתוך קושי הלידה, וילדה דרך דופן, אין זו יולדת בזוב, אלא דינה כיולדת רגילה, ודם הקישוי שלה טהור.

ועוד מוסיפה הברייתא:

ודם היוצא משם, טמא. ורבי שמעון מטהר [וכפי שיבואר להלן].

והניחה הגמרא ש"דם היוצא משם", הכוונה היא לדם הלידה שיוצא דרך הדופן, ממקום החתך שדרכו יוצא הולד.

ומקשה הגמרא: בשלמא רישא, העוסקת בדין דם הקישוי שלפני לידת יוצא דופן, שפיר מטהר רבי שמעון, משום דאזיל לטעמיה, שהוא מחשיב ולד יוצא דופן כולד מעליא. ורבנן מטמאים משום דאזלי לטעמייהו, שאינו ולד רגיל.

אלא סיפא, העוסקת בדם היוצא בשעת לידה עצמה, במאי פליגי? [והרי אדרבה, רבי שמעון המחשיב ליוצא דופן כולד מעליא, היה לו לטמאות את הדם כדין דם לידה רגיל. ורבנן הסוברים שאין זו לידה, היה להם לטהר, כדין דם מכה]!?

מתרצת הגמרא: אמר רבינא: כגון שיצא ולד עצמו דרך דופן.

הערות

^[15] רש"י מפרש פסולו בקודש היינו שנפסלו משבאו לעזרה. והקשו התוספות ותוספות הרא"ש שפסול של רובע ונרבע וכו' יכול לקרות גם אחרי שבאו לעזרה. וביארו התוספות שהפסולים האלו יכולים להיות גם קודם שבאו לעזרה, מה שאין כן הפסול של "פסולו בקדש", שאינו יכול להיות רק בעזרה. אמנם התוספות ותוספות הרא"ש לומדים שהלשון "פסולו בקדש" משמעותו שהפסול נעשה בהקרבה ובקדושה, ולא בבהמה עצמה. ובמקום שהתורה מתירה באיזה אופן את הפסול בקדשים, כגון בבמה וכדומה, על כרחך אין זה הפסול שבבהמה עצמה אלא בהקרבה ובקדושה.

^[16] רש"י תמה, הרי כל שכן למאן דאמר משעת יצירתן הם קדושין. ולכן לא גרס רש"י דבר זה. ובתוספות גרסו, וביארו, כי אף על פי דקסבר רבי שמעון ולדות קדשים בהויתן, ביציאתן מרחם אמן, הן קדושים, והיה מקום לומר, הואיל והפסול של יוצא דופן והקדושה החלה בשעת הויתו ויציאתו מבטן אימו, חלין בבת אחת, לא נתקדשה הבהמה, קא משמע לן הגמרא שהואיל וחלה הקדושה בבת אחת, יש מקום לקדושה לחול, ורק על בהמה שנפסלה כבר לא חלה הקדושה.

^[17] הקשה הגר"ח [סטנסיל עמוד רא] הרי הרמב"ם פוסק ש"נדמה, אין לך מום גדול מזה", ואם כן, למה צריך פסוק למעט אותו מקרבן, הרי בלאו הכי אסור להקריבו, כיון שהוא בעל מום. ותירץ, שצריך למעט אותו ממעשר בהמה או תמורה, שחלים על בעל מום, אבל כיון שנדמה התמעט לגמרי מפרשת קרבנות, ולא חלה עליו קדושה, לא חל עליו שם מעשר בהמה או שם תמורה, אף על פי שהם חלים על בעל מום.

^[18] דם קושי טהור רק באופן שנולד ולד בר קיימא ולא באופן שנולד נפל. וחקר החזון איש [סימן קכ"א ס"ק ל"ו] האם הסיבה היא מצד זה שרק דם המתעורר לצאת מחמת ולד בר קיימא נחשב דם קישוי, או שהלידה נותנת למפרע שם של דם קישוי על הדם שקדם לה. והוכיח החזון איש מהסוגיא שלנו שאף על פי שהדם יצא מחמת לידה רגילה של ולד בר קיימא, והדם מצד עצמו הוא דם קושי שיצא על ידי התעוררות ולד רגיל לצאת, ורק בסוף קרה דבר מחודש שהוציאו את הולד דרך הדופן, ועל כרחך שהלידה היא תנאי לתת לדם שם של דם קושי למפרע. וכן הוכיח החזון איש שאם יומת הולד לפני שנולד, אין הדם דם קושי, אף על פי שמצד הדם שכבר יצא, אין הבדל אם הולד הומת. ועל כרחך שבהעדר לידה בסוף, אי אפשר לתת לדם שם של דם קושי.

אחר שריבה הכתוב פסולים מסויימים שאם עלו לא ירדו, ומיעט פסולים אחרים שאין הם בכלל זה, ולא נאמר במפורש מיהם! ומשיבים: אמרת כי מרבה אני דווקא את אלו (שנשחטה בלילה, שנשפך דמה וכו') שאם עלו לא ירדו — שבכל אלה היה פסולן רק משנכנסו בקדש (במקדש), בעבודה במקדש. ומוציא אני מכלל אלו שאם עלו לא ירדו את אלו (הרובע, הנרבע וכו') — שלא היה פסולן בקדש, אלא עוד לפני שנכנסו למקדש.

קתני מיהת [על כל פנים שנינו] בדברי ר' שמעון אלה אף את היוצא דופן בין אלה שלא קרבים, אף אם עלו. מאי לאו [האם לא] הכוונה ליוצא דופן של קדשים, והרי זו איפוא ראיה לדברי ר' יוחנן שמודה ר' שמעון שיוצא דופן פסול בקדשים. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: לא, הכוונה ליוצא דופן של בכור, שאינו מתקדש אלא אם כן הוא בכלל "פטר רחם". ואין אם כן ראיה לדברי ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון, ולדעת ר' שמעון אם כן יוצא דופן בקדשים הריהו קדוש.

ותוהים על כך: והרי אין למדים שיוצא דופן בבכור אינו קדוש מהכתוב "זאת" שבפסוק "זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב), אלא מהאמור בדין הבכור עצמו "והעברת כל פטר רחם לה' " (שמות יג, יב) נפקא [יוצא, נלמד] דינו!

ומשיב על כך רב הונא בנו של רב נתן: אלא מאי [מה] תאמר, שהכוונה בדברי ר' שמעון בברייתא זו, היא למעט יוצא דופן של קדשים? והרי דבר זה מההיקש "אמו" (האמור בבכור — "שבעת ימים יהיה עם אמו", שמות כב, כט), "אמו" (האמור בקדשים — "והיה שבעת ימים תחת אמו", ויקרא כב, כז) נפקא [יוצא, נלמד]!

ומשיבים על דבריו אלו: האי מאי [זה מהו]? אי אמרת בשלמא [נוח הדבר אם אומר אתה] שדברי ר' שמעון אלו שבברייתא הם ביוצא דופן של קדשים — היינו דאצריכי תרי קראי [זהו הטעם שנצרכים שני מקראות], חד [מקרא אחד] — לבהמת חולין דאוליד [שילדה] דרך דופן, ואקדשה [והקדישה] בעליה את הולד, ללמדנו שאינו קדוש.

וחד [ומקרא אחד] — לבהמת קדשים דאוליד [שילדה] דרך דופן, שאין הולד הזה קדוש, וקסבר [וסבור הוא] ר' שמעון ככלל כי ולדות קדשים בהוייתן (בהתהוותם, ביציאתם מרחם אמם) הן קדושים, ואילו יוצא דופן של בהמת קדשים, אינו קדוש. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שר' שמעון בברייתא זו מדבר על יוצא דופן של בכור — מ"פטר רחם" נפקא [יוצא, נלמד] דינו, ואין צורך בכתוב נוסף להשמיענו דין זה!

ומסכמים: הכי נמי מסתברא [כך גם מסתבר] לומר שדברי ר' שמעון שבברייתא עוסקים בולדות קדשים, שכן יש צורך בשני מקראות בעניינם של אלו, מדקתני [ממה ששנינו] עוד באותה ברייתא הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והכלאים, ויש לשאול בכל אלה: וכי

הני מהכא נפקא [אלו מכאן דינם יוצא, נלמד] שהם פסולים, והלא מהתם נפקא [משם יוצא, נלמד] דינם, ממה שנאמר בכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), ונדרשו פרטי הדברים כך: "מן הבהמה" — להוציא (למעט) את הרובע והנרבע, שהוא פסול לקרבן. "מן הבקר" — להוציא את הנעבד. "מן הצאן" — להוציא את המוקצה. ומה שנאמר "ומן הצאן" בתוספת וא"ו — להוציא את הנוגח שהמית אדם בנגיחתו.

ותו [ועוד] יש לשאול: וכי כלאים הנזכרים אף הם בדברי ר' שמעון שבברייתא מהכא נפקא [מכאן יוצא, נלמד דינם] שהם פסולים, והלא מהתם נפקא [משם, ממקום אחר יוצא, נלמד] דינם, וכמו ששנינו: "שור או כשב או עז... ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" (שם כב, כז), ולמדנו מפרטי הדברים שבכתוב: "שור" — פרט לכלאים (הבא משני מיני בעלי חיים). "או עז" — פרט לנדמה (הנולד לעיזים, ונראה ככבש)!

אלא יש לומר כי אצטריכו תרי קראי [נצרכים שני מקראות] לכל אלו: חד [מקרא אחד] — לבהמת חולין, וחד [ומקרא אחד] — לבהמת קדשים, הכא נמי [כאן ביוצא דופן גם כן] יש לומר כי איצטריך תרי קראי [נצרכים שני מקראות], ולמדנו איפוא כדברי ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון, שמודה ר' שמעון ביוצא דופן בקדשים, שאינו קדוש.

א ועוד בבירור השיטות במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: אשה המקשה ללדת, ובתוך צער הלידה ראתה דם במשך שלשה ימים, ולאחר מכן יצא הולד דרך דופן — הרי זו נחשבת יולדת בזוב, שדינה כזבה רגילה. שאף שאשה המקשה ללדת וראתה דם אינה נחשבת זבה, אינו אלא ביולדת כדרכה, ולא ביולדת דרך דופן. ור' שמעון אומר: אין זו נחשבת יולדת בזוב, אלא אף זו נחשבת כלידה. ועוד נחלקו, בדינו של הדם היוצא משם, שלדעת חכמים הריהו טמא, ואילו ר' שמעון מטהר דם זה.

ודנים בדבר, בשלמא רישא [נוחה, מובנת היא תחילת הברייתא] במחלוקת הראשונה שבין חכמים לר' שמעון, שכן הן ר' שמעון הולך בה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] במשנה, שלידת יוצא דופן נחשבת כלידת ולד רגיל, והן רבנן [חכמים] הולכים בה לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם] במשנה, שלידת יוצא דופן אינה נחשבת כלידת ולד רגיל. אלא בענין המחלוקת בין חכמים לר' שמעון בסיפא [סוף הברייתא] יש לברר: במאי פליגי [במה הם חולקים]? אמר רבינא: במקרה כגון שיצא הולד עצמו דרך הדופן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Shimon explains: After the verse both included some disqualified offerings in this principle and excluded others, you should say: I include in the items that should not be taken down if they had been placed on the altar those whose disqualification occurred in the sacred area, i.e., the Temple courtyard, in the course of the sacrificial service, e.g., an offering that was slaughtered at night, or whose blood spilled before sprinkling. And I exclude those whose disqualification was not in the sacred area, such as an animal that copulated with a person, as these animals were disqualified before their sacrificial process began. This concludes the baraita.

The Gemara explains how this baraita supports the opinion of Rabbi Yoḥanan. The baraita teaches, in any event, that an animal born by caesarean section is not fit for sacrifice. What, is it not referring to one who consecrates an animal born by caesarean section and renders it a sacrificial animal? Evidently, although Rabbi Shimon maintains that a human birth by caesarean section has the halakhic status of a regular birth, he concedes that animals born in this manner are unfit for sacrifice. Rav Huna, son of Rav Natan, said: No, the baraita is dealing with a firstborn animal born by caesarean section, and it is this animal that is disqualified as an offering. A firstborn animal is sacred only if it emerged from the womb.

The Gemara objects to this interpretation of the baraita: How can it be referring to a firstborn animal? The halakha that firstborn status does not apply to an animal born by caesarean section is derived from the phrase “opens the womb,” which teaches that only animals born in the natural manner are endowed with the sanctity of firstborn animals and may be sacrificed on the altar. Since an animal born by caesarean section is not sacred at all, and it is clear that a non-sacred animal cannot be sacrificed upon the altar, it is obvious that the animal must be taken down if it was placed there in error.

The Gemara responds to this objection: Rather, what would you say? Would you say that the baraita is referring to an ordinary animal, not a firstborn, that had been consecrated as a sacrificial animal? But this animal is not sacred either, as derived from the verbal analogy of the term “its mother” stated with regard to the firstborn and the term “its mother” stated in connection with consecrated animals, as Rabbi Yoḥanan taught earlier. If one seeks to consecrate as an offering an animal that was born by caesarean section, it is not rendered sacred at all. Accordingly, the same reasoning applies as before: It is evident that a non-sacred animal may not be placed on the altar, and it must be removed if placed there in error.

The Gemara rejects this response: What is this comparison between firstborn animals and consecrated animals? Granted, if you say that the baraita is referring to animals that are consecrated to be offerings, that is why two verses are necessary: One verse, the verbal analogy between consecrated animals and firstborn animals, teaches that a non-sacred animal whose mother gave birth to it by caesarean section and whose owner subsequently consecrated it as an offering is not sacred at all, and must therefore be removed from the altar if it was placed there in error.

And one verse: “This is the law of the burnt offering; that is the burnt offering that goes up on the pyre upon the altar” (Leviticus 6:2), teaches with regard to a sacrificial animal that gave birth by caesarean section, that although the offspring is sacred by virtue of its mother’s sanctity, it may not be sacrificed and must be removed from the altar if placed there in error. And the tanna of this baraita maintains that the offspring of sacrificial animals are automatically sacred upon their emergence from the womb. But if you say that the baraita is referring to a firstborn animal that was born by caesarean section, the halakha that this animal is not sacred is derived from the phrase “opens the womb.”

The Gemara adds: So too, it is reasonable to interpret the baraita in this manner, that it is referring to an offspring born to a sacrificial animal by caesarean section, from the fact that the baraita teaches that an animal that copulated with a person, and an animal that was the object of bestiality, and an animal that was set aside for idol worship, and an animal that was worshipped as a deity, and an animal that is an offspring of diverse kinds, must all be removed from the altar if placed there in error.

The Gemara explains: Now are these disqualifications derived from here, from the verse adduced by the baraita? No, they are derived from elsewhere, as taught in a baraita: The verse states: “You shall bring your offering from the cattle, even from the herd or from the flock” (Leviticus 1:2). The expression “from the cattle” serves to exclude from eligibility as an offering an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality. The expression “from the herd” serves to exclude an animal that was worshipped as a deity. “From the flock” serves to exclude an animal set aside for idol worship. The word “or” in the expression “or from the flock” serves to exclude an animal that gored a person, killing him. In all these cases the animal cannot be consecrated at all, and therefore it is not necessary for the Torah to teach that they must be removed from the altar if placed there in error.

And furthermore, is the disqualification of an animal born of a mixture of diverse kinds derived from here? No, it is derived from elsewhere, as taught in a baraita: The verse states: “When a bull or a sheep or a goat is born, it shall be seven days under its mother; but from the eighth day and onward it may be accepted for an offering” (Leviticus 22:27). The term “a bull” serves to exclude an offspring of diverse kinds from being used as an offering, The phrase “or a goat” serves to exclude an animal that resembles another, i.e., a sheep that is the offspring of sheep but that looks like a goat, or vice versa. Once again, as these animals cannot be consecrated at all, it is not necessary for the Torah to teach that they must be removed from the altar if placed there in error.

Rather, it must be that two verses are necessary for each of these cases: One to teach that a non-sacred animal that is subject to any of these disqualifications cannot be consecrated, and the other one to teach that with regard to a sacrificial animal that was born with this status by virtue of its mother’s sanctity, if it is subject to one of these disqualifications it may not be sacrificed and must be removed from the altar if placed there in error. Accordingly, it stands to reason that here too, in the case of an animal born by caesarean section, two verses are necessary for the same reason: One for a non-sacred animal, to teach that it cannot be consecrated, and another for the offspring of a sacrificial animal.

§ The Sages taught in a baraita: Although a woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period is rendered a zava and must count seven clean days before immersing and purifying herself, if a pregnant woman experiences birth pangs accompanied by bleeding for three days after her menstrual period, at the end of which she gives birth, she is not rendered a zava, as the bleeding is attributed to the childbirth. And if the offspring emerged by caesarean section, she is considered one who has given birth during a period of ziva. But Rabbi Shimon says: She is not considered one who has given birth during a period of ziva. And the blood that emerges from there is ritually impure, but Rabbi Shimon deems it pure.

The Gemara analyzes the baraita: Granted, the first clause of the baraita is clear: Rabbi Shimon conforms to his line of reasoning, cited in the mishna, that birth via caesarean section has the halakhic status of childbirth; and the Rabbis, i.e., the first tanna, conform to their line of reasoning, that birth via caesarean section does not have the halakhic status of childbirth. But in the latter clause, with regard to what matter do they disagree? Ravina said: The latter clause is referring to a case where the offspring emerged by caesarean section,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמרינן חד לבהמת קדשים. פי' דאע"ג דהאי וזאת לא מיתר ביוצא דופן שאם עלה ירד מיהו אין במשמע תורת העולה לרבות כל העולי' לגמרי כיון שמקרא א' מרבה ומקרא אחר ממעט וא"א להעמי' המיעוט בבהמת תולין (דכולהו מעלמא) [דחולין מאמו] נפקי אפילו לענין שאם עלו ירדו הילכך ע"כ מוקמינן מיעוטא בבהמת קדשים וכיון דשקולים הם יבואו כולם וכל שהוא פסול בבהמת חולין מיעט בבהמת קדשים לפסול ולומר שאפילו אם עלה ירד דמיעוטא הכי משמע שאם עלו נמי ירדו.

מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש. פרש"י ז"ל דכל שאירע פסולו לאחר שבא לישחט בעזרה קרי פסולו בקדש. והקשו עליו בתוס' דבזבחים פרק חטאת העוף (זבחים סח, ב) חשיב רבי יוחנן מלק זר לא היה פסולו בקדש ושמואל נמי לא הוה חשיב פסולן בקדש אי לאו משום דמשכח להו הכשרא במקום אחר כדאיתא התם. ופירשו הם ז"ל דפסול שבא על ידי עבודה שכיוצא בה כשרה במקום אחר קרי פסולו בקדש. אי נמי שנשחטה בהכשר ואירע לה פסול לאחר מכן כטמא ופגול ונותר. ולשון פסולו בקדש משמע נמי הכין שאין פסולו פסול גמור אלא שנפסל בקדושתו.

מאמו אמו נפקא. פרש"י ז"ל דלא קדוש וכיון דחולין היא למה לי למעוטיה מהכא פשיטא שחולין שעלו ירדו ואע"ג דאמר שמואל המקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו כדאיתא בפרק ב' דתמורה (יז, א) ואע"ג דטרפה אסורה באכילה משמע דנחתא לה קדושת הגוף כ"ש הני דשרו באכילה. י"ל דילמא התם על ידי תמורה דומיא דבעל מום קבוע דבההיא שמעתא. אי נמי י"ל דאע"ג דנחתיה לה קדושת הגוף ידעינן שפיר מהאי קרא דתרד כיון שבא הפסול בעוד שהיתה חולין.

וקסבר ולדות קדשים בהויתן קדושים. כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן ליה דודאי כ"ש דלמ"ד ממעי אמן קדושים דאיצטריך קרא למעוטי מזאת דאע"ג דקדישי משעת יצירה כי נפקן דרך דופן אם עלו ירדו. ובתוס' כתבו דגרסי' ליה ולרבותא נקט ליה דאע"ג דקסבר ר' שמעון בהויתן קדושים כדאיתא בפרק דם שחיטה (כריתות כג, ב) אפילו הכי איצטריך קרא למעוטיה כיון דלא קדם פסולן להקדישן אלא דאתו בבת אחת.

והני מהכא נפקן מהתם נפקן מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע וכו'. ותו כלאים מהכא נפקן מהתם נפקן שור או כשב וכו' אלא איצטריך תרי קראי חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים, תמיה לי מאי קא מקשה והני מהכא נפקן מהתם נפקן ומאי קאמר אלא איצטריך תרי קראי דאטו זאת תורת העולה מי קא מפרש להוציא רובע ונרבע ויוצא דופן וכל הנך דממעט בבריתא דתקשי לן תרי קרא למה לי והלא קרא סתמא הוא למעט הפסולין שאין פסולן בקדש שאם עלו ירדו, ומעתה זיל גמור כל חד וחד מקרא דידיה אי זהו שאין פסולו בקדש וירד ואיזה פסולו בקדש ולא ירד וי"ל דהכי קאמר למה אי בבהמה דחולין ואקדשה כלומר שקדם פסולו להקדשו למה לי זאת תורת למעוטי כלל לישתוק קרא מיניה ולא ליכתוב זאת ואנא ידענא שפיר דאם עלו ירדו דחולין נינהו ולא נחתא להו קדושת הגוף והילכך אם עלו ירדו אלא ודאי לא איצטריך קרא למעוטי בהמה דחולין אלא כי איצטריך קרא למעוטי הנך דקדשים שנפסלו לבתר דנחתא להו קדושת הגוף קודם פסולן ואי נמי בבת אחת בולדות קדשים למ"ד בהויתן קדושים דהוה להו איסור בבת אחת.

שהיה פסולן בקדש. פרש״י ז״ל שאירע פסולן אחר שבאו לעזרה וכן פי׳ שם בפ׳ המזבח ולפי פי׳ זה לשון בקדש י״ל שהיה פסולן במקום הקדש והקש׳ בתוס׳ שהרי מלק בסכין אירע פסולו בעזרה ולא חשיב פסילו בקדש כדאיתא בפ׳ קדשי הקדשים וכן מלק זר לר׳ יוחנן ואף שמואל דחשיב לי׳ להכשרא היינו משום דמשכח ליה הכשירא במקום אחר וכן שמאל ולילה אי לאו דאית להו הכשירה ביום הכפורים באברים ופדרים כדאי׳ התם לכך פי׳ בתוס׳ דפסול הבא ע״י עבודה שכיוצא בה יש לה הכשר במקום אחר וכן שמאל ולילה אי לאו דלית להו היכשרא ביום הכפורים באברים מקרי פסולי בקדש כלומר שפסולו בדבר שהוא קדש במקום אחר וכן כל שנשחטה בהכשר ואירע לו פסול אחרי כן כלומר שנפסל בקדושתו ולאפוקי מלק בסכין לדברי הכל ומלק זר לר׳ יוחנן.

מאמו אמו נפקא פי׳ רש״י ז״ל מאמו נפקא דלא קדיש וכיון דחולין הוא פשיט׳ דאם עלה ירד ואיכ׳ דקשיא ליה ואמאי לא נחתא ליה קדושה כלל והא אמר שמואל המקדיש את העריפה צריכה מום קבוע לפדות עלה ואינה יוצאה לגזז ולעבד וכדאיתא בפ״ב דתמורה וכיון דכן בההיא דאסורא באכילה כ״ש בזו דשריא באכילה וי״א דההיא לא נחתא לה קדושה בגוף אלא ע״י תמורה דומיא דבעל מום קבוע דאתמר בההיא שמעתא והנכון יותר דהכא כיון שפסולו מתחלתו לא היתה לו שעת הכושר מעולם דנפל חשיב ליה רחמנא וכחתיכת בשר בעלמא ולהם לא קדיש אלא כאבנים ועצים כלל מה שאין כן בעריפה ולהכי אמרי דלא צריך ומיהו אף בעריפה אמעיט להורידו אם עלה מכיון שלא היה פסולו בקדש כדאמעיטו אידך מזאת כנ״ל.

וחד לבהמת קדשים וילוד דרך דופן וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין. ורש״י ז״ל מוחק אותו דהא כ״ש דאצטריך מיעוטא למ״ד ממעי אמן קדושין ובתוס׳ קיימו הגירסא דלרבותא נקטיה דאפי׳ ס״ל כהוייתן הן קדושין אצטריך קרא לומר אם עלו ירדו והני מהכא נפקי מהתם נפקי וכו׳ לשון הגמרא מוכיח שזה בא לפרש מאי דקאמר הכי נמי מסתברא דעל כרחין אצטריכו תרי קראי כדאמרן דאי לא תימא הכי הרובע והנרבע וחבריו היכי אצטריך תנא למעוטי מהכא והלא אמעיטו להו מקרא דמן הבהמה מן הבקר ולמה לי למעוטינהו מוזאת אלא על כרחין חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים הכא נמי אצטריכו תרי קראי מן הבהמה למעוטי רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד במס׳ תמורה יהיב להו רמיזה דגבי רביעה כתיב אשר יתן שכבתו בבהמה וגבי ע״ז כתיב כתבנית שור ואע״ג דבנוגח כתיב שור מסתברא לרבוי מעיקרא ע״ז דחמירא ומפ׳ התם דלית ליה ההיא דתנא דבי ר׳ ישמעאל דכי משחתם בהם דלר׳ ישמעאל מהתם נפקי נרבע ונעבד ומוקצה לע״ז דאמרי׳ לא שיחדו לע״ז בלבד כדפרש״י ז״ל דהא אין הקדש לע״ז אלא שנתנו לכומרי ע״ז והאכילוהו כרשיני ע״ז כדאיתא התם ואצטריכו תרי מיעוטי בנעבד ומוקצה דאי לא כתיב אלא חדא בנעבד הוה מוקמינן ליה וכל הני ממיעטי לרש״י ז״ל מדכתיב מן אבל רבי׳ מאיר ז״ל כתב במ׳ הוריות דכוליה קרא יתיר׳ הוא דהא לבתר הכי פריש בקר וצאן בעיקר הקרבן ולא מצטריך להאי ומהו כתיב מן הבהמה ולא כל הבהמה וכן בכולן והא דאוקימנא חד בבהמת קדשים פרישנא בבהמת שלמים דאליבא דר׳ יוסי הגלילי דאמר מעוט הוא ולפיכך יכול לאסרו באתנן ומחיר ונעבד כדפרש״י ז״ל ורובע ונרבע ונוגח כשהוא על פי הבעלים דאי לא בר קטלא הוא ואפילו להדיוט אסיר וכדאיתא התם וכדפרש״י ז״ל הכא.

תנו רבנן המקשה ג״י ויצא ולד דרך דופן הרי זה יולדת בזוב. פי׳ המקשה וראתה דם ג׳ ימים בימי זיבה ואח״כ יצא ולד דרך דופן בלא שופי הרי זו יולדת בזוב כלו׳ הרי זו זבה גמורה דלא טהר רחמנא אלא קושי הסמוך ללידה והאי לאו לידה והא דנקט יולדת בזוב לאו דוקא ור׳ שמעון אמר אין זו יולדת בזוב ר׳ שמעון לטעמיה דמשיב לה לידה והוי קושי סמוך ללידה דטהריה רחמנא ודם היוצא משם טמא ור׳ שמעון מטהר.

אלא סיפא במאי פליגי. פי׳ דאנן משמע לן דקושטא דמילתא דלקמן דמשם היינו דרך דופן דמשתעי ברישא ומשמע לן דלכ״ע דם טהור הוא כיון שלא יצא דרך רחם וא״כ שפיר קשיא לן במאי פליגי ולא עוד דאם תמצא לומר דפליגי אם הוא חשוב דם או לא איפכא מבעי ליה דלר׳ שמעון דחשיב דופן כרחם לענין לידה דילמא הכי לענין דם ורבנן לא לחשבוה דם.

אמר רבינא כגון שיצא ולד דרך דופן ויצא וכו'. פי׳ ויצא בקושי ולא עוד אלא שאין קושי גדול מלידה ואזדא ר׳ שמעון לטעמיה דחשיב ליה קושי ורבנן לטעמייהו דלא חשבי ליה קושי לטהר אבל דם הבא דרך דופן דכ״ע טהור ובמקור מקומו קמפלגי פי׳ לענין טהרות שנגעו בדם אבל דכ״ע לא הוי דם נדה.

שהיה פסולן בקדש. פרש"י לאחר שבאו לעזרה אירע פסולן. וקשה לפירושו דא"כ רובע ונרבע בעזרה נמי הוה לן למימר אם עלו לא ירדו. וע"ק דבזבחים פ' חטאת העוף חשיב ר' יוחנן מליקה ודלא הייתה פסולן בקדש ושמאל ולילה לא חשיב להופסולן בקדש אי לאו דמשכח להו הכשירא במקום אחר כדאיתא התם הלכך נראה לפרש דפסול שבא ע"י דבר שכשר במקום אחר בכיוצא בו קרי פיסולו בקדש כלומר פסול זה קדוש וכשר במקום אחר:

היינו דאיצטריך תרי קראי חד לבהמה דחולין כו'. ותימה וליבעי ג' קראי בכל הני כמו טריפה דחשיב הכא בהדי שאר פסולין כדאשכחן בפ"ק דמנחות דמצריך תרי קראי לטריפה חד לטריפה קודם הקדש וחד לטריפה לאחר הקדש וא"ה איצטריך רבא למיעוטי מזאת דאם עלתה תרד ובשאר פסולין נמי ליבעי תלתא קראי חד ליפסל קודם הקדש וחד ליפסל לאחר הקדש דלא יעלו לכתחלה וקרא שלישי דאם עלו ירדו וי"ל דכיון דגלי רחמנא בטריפה ה"ה לכל שאר פסולין. תדע דמטריפה ילפינן בעלמא דהא אכתי מצריך התם קרא לטריפה היכא דהיתה לה שעת הכושר ומשמע התם דממשקה ישראל לא הוה שמעינן אלא היכא דלא הוה ליה שעת הכושר ובכל דוכתין אייתי ממשקה ישראל אפי' על דבר שהיתה לו שעת הכושר בפ' כל האסורים גבי נעבד דקאמר מדאסר רחמנא נעבד לגבוה. ובפ' אלו עוברין גבי מוקצה ובפ' כל הבשר גבי אותו ואת בנו ותלמודא לאנחת לפרושי הכא אלא תרי קראי דאיירי בהו בשמעתין וסמיך אהא דילפינן מטריפה דאסורה אף להדיוט:

חד לבהמת קדשים ואוליד דרך דופן ה"ה דהוה מצי למימ' למקדיש וולד ויצא דרך דופן כדאיתא בספ"ב דתמורה ומאחר דאין קדושין מהיכן מקדישין:

אי אתה מוצא אלא במקדיש וולד ויצא דרך דופן וסבר וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים. פרש"י דל"ג ופי' משובש הוא דכ"ש למ"ד במעי אמן הן קדושים משעת יצירה איצטריך למעוטי מזאת ונראה דגרס ליה שפיר ולרבותא נקטיה אע"ג דקסבר בהווייתן הן קדושים איצטריך למעוטי כיון דלאקדם פיסולן להקדישן אבל איאפשר לומר במעי אמן הן קדושים דבהדיא מוכח פרק דם שחיטה דסבר ר' שמעון בהווייתן הם קדושים לההוא תנא דאמר לר' שמעון דאין איסור חל על איסור אפי' בקדשים דמוקי כל חלב בוולדות קדשים וקסבר בהווייתן הן קדושים והוי איסור בת אחת. והך שמעתא גופה. מוכח הכי דצריך לאוקומי הנך פסולי בבהמה דקדשים שלא קדם הפסול להקדש ואתנן ומחיר לא משכחת לה אלא כמ"ד בהוייתן הן קדושים ונתן לה ולד קדשים באתננה ואי במעי אמן קדושים לא משכחת לה שיהא (לא) אתנן ומחיר חל עליהן כדמוכח פ' בתרא דזבחים וכן פרש"י. ותימה וכיון דקסבר בהווייתן הן קדושים היאך קדושה חל על יוצא דופן וכלאים הא משמע בפ' כיצד מערימין דטומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהן למ"ד בהווייתן הם קדושים וצריך לחלק בין טומטום ואנדרוגינוס ליוצא דופן וכלאים משום דניכר פיסול בגופן:

תד"ה שהיה פסולן בקודש כו' ונראה לפרש דהיכא דכיוצא בו כשר במקום אחר כו' עכ"ל וליכא לאקשויי למאי דבעי למימר לא יוצא דופן דבכור הוא איכא פסולו בקודש דכשר בשאר קדשים דיש לומר כיון דיוצא דופן דבכור חולין הוא ליכא למכשריה משום דאיכא פסולו בקודש אלא בדבר שחל עליו שם הקודש:

פרש"י בד"ה הנ"מ דכל הני כו' כשנתן לה עובר בהמת קדשים כו' עכ"ל לא ידענא אמאי נקט קדשים קלים כיון דס"ל דבהוייתן הם קדושים ומה לי נתן לה קדשים קלים ומה לי נתן לה קדשי קדשים גם בפרק שני דזבחים ליתא אלא בולדות קדשים וכן בתוספות בשמעתין:

בא"ד וכלאים וטרפה ויוצא דופן נמי בולדות קדשים עכ"ל גם בכאן בכדי נקט טרפה בולדות קדשים דמצינן שפיר לאשכוחי בדאקדשן והדר נטרפה והכי איתא בספ"ב דתמורה וכן בשמעתין בתוס' וק"ל:

תוס' בד"ה קסבר ולדות כו' וי"ל דמיירי כגון שהקדישו בפה כו' עכ"ל ולפי זה הא דקאמר תלמודא וחד לבהמת קדשים דאוליד דרך דופן למאן דאמר דבהוייתן הם קדושים האי לבהמת קדשים דקאמר אולד קאי דאין צריך שיהיה האם קדוש כיון דאקדיש הולד בפה והכי משמע בפ"ק ובפ"ב דתמורה דבכלאים וטומטום ואנדרוגינוס קאמר אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים וביוצא דופן אמר במקדיש ולד ויוצא דופן דהיינו ולד של בהמת חולין ומה שכתבו התוספות הכא דמשמע בפרק כיצד מערימים דאפילו קדושת פה אין חלה עליהם היינו בכלאים וטומטום ואנדרוגינוס אבל ביוצא דופן ודאי חלה קדושת פה וצריך לחלק דיוצא דופן מקרי טפי ראוי לקרבן מכל הני דהקלקול נראה בהן מתחלת בריאתן משא"כ ביוצא דופן דאין הקלקול ניכר בולד:

ברש"י ד"ה הכי נמי מסתברא וכו' וכלאים וטריפה ויוצא דופן נמי בולדות קדשים. תימה למה הוצרך רש"י לפרש דטריפה איירי בולדות קדשים דהא בבהמת קדשים עצמה מצי איירי וכגון שנעשית טריפה אחר שהקדישה כמו שפירש ברובע ונרבע:

בתוס' ד"ה קסבר ולדות קדשים כו' א"נ י"ל דנפל קדושה חלה עלויה טפי כו'. ר"ל דלעולם אימא לך דר"ש לא פליג אקדשים שהפילו ומודה בהן דיקברו משום דקדושה חלה עלייהו אפילו למ"ד בהוייתן הן קדושים והא דתנן בכיצד מערימין רשב"ג אומר ילדה טומטום כו' אין קדושה חלה עלייהו נפל עדיף טפי מטומטום משום דאי הוה בר קיימא היה ראוי לקרבן:

רש"י בד"ה תרי קראי אמו אמו וזאת הס"ד:

תוס' בד"ה קסבר כו' אבל לא מצי למגרס קסבר כו' לא משכחת בהקדישו בפה ושמא י"ל כו' כצ"ל:

גמרא שור או כשב פרט לכלאים. כצ"ל וכ"ה בכה"מ. דהדרשא היא ממלת או:

רש"י ד"ה חד לבהמה דחולין. ואיצטריך למעוטא דזאת. כצ"ל:

תד"ה והניתנין. ומיהו יש לדחות כו' דלא ירדו והא דפריך ליה ר"י כו'. כצ"ל:

תד"ה שהיה. ויוצא דמה כו' ואימורים שכן כשר בבמה. והמ"ל נמי שכן כשר בבשר שלמים וכמש"כ לעיל:

גמ׳ ה״נ אצטריכו הרי קראי כצ״ל:

תוס׳ ד"ה שהיה וכו׳ נמי הוה מטמאין כצ״ל:

ד״ה קסבר שאין אתנן חל עלייהו וכו׳ אין קדושה חלה עליהן כצ״ל:

וקסבר ולדות קדשים בהויתן הם קדושים רש"י מחקו ותוס' נדחקו בזה. ולפע"ד ליישב דודאי ליכא למימר דליכא למילף מבכור אלא בהמת חולין דאוליד דרך דופן ואקדשה אבל בהמת קדשים לא אתיא פסולא כלל מבכור. דא"כ איך אפשר למילף פסולא דידהו ממיעוטא דזאת חדא דאיצטריך לכמה מילי ולא מייתרא ועוד דזאת לא קאי אלא אפסולין שכבר נודע פסולן ממקום אחר וקמ"ל זאת שאם עלו ירדו אבל למילף עיקר פסולא מזאת זה א"א וע"כ צ"ל דכ"ז נילף מבכור כי היכי דאין קדושת בכור חל על יוצא דופן ה"ה בקדשים אין קדושה חל עליו בין על חולין בין ולד קדשים אלא דהש"ס אמר דבהך גוונא חולין ואקדשה כיון דאין קדושה חל עליו הדר הו"ל חולין בעזרה ולא הוי צריך למתנייה בהדי רובע ונרבע ממיעוטא דזאת וע"כ קאי אאידך גונא אקדשה ואוליד דרך דופן דההיא אשתייר בקדושתה מאמה והו"א אם עלתה לא תרד קמ"ל דשקולים הם עם רובע ונרבע ואימעט מזאת. כצ"ל בפי' השקלא וטריא וא"כ תינח אי בהויתן הן קדושים והוי דומיא דבכור א"כ שפיר אמעטו תרווייהו מגז"ש דבכור אבל אי במעי אמן הם קדושים קדושת הגוף איך נילף מבכור דילמא שאני בכור שעדיין לא קדוש דין הוא שלא תהיה קדושה חלה עליו עתה משא"כ ולד קדשים דכבר חלה עליו קדושת הגוף במעי אמו מנ"ל דפקע מיניה אע"כ ס"ל בהויתן הם קדושים וק"ל:

ה"נ מסתברא כו' פירש"י דאתנן נמי שייך בולדות קדשים קלים והקשה מהרש"א בקדשי קדשים נמי משכחת ליה ובספר סדרי טהרה תמה דלא משכחת ק"ק נקבה אלא בחטאת וולד חטאת למיתה אזלא ע"ש והוא באמת תימא רבה ואולי ס"ל למהרש"א דמ"מ משום חטאות המתות אם עלתה לא תרד כיון דכשרה בשארי קדשים ומשום אתנן תרד. וליישב קו' מהרש"א י"ל דאין אתנן חל על הולד אי אין שום אחיזה באם וגרע מדבר שלא בא לעולם כיון שאין שום אחיזה בהאם אבל כשהאם קדשים קלים ממון בעלים נהי דאין אתנן חל עליו משום דהו"ל דבר הנדור מ"מ מהני למהוי הולד אתנן ועי' פסחים צ' ע"א:

בשלמא רישא ר"ש לטעמיה פירש"י דאמר במתניתין יושבים עליו ימי טומאה בלידה יבשתא וימי טהורה כו' הא דלא מייתי מימי טהרה לבד נ"ל משום דלא מכרעא דאיכא למימר לעולם לא הוה ולד מעליא ואפ"ה נותנים לה (לו) ימי טוהר דס"ל ב' מעיינות הם וכקו' תוס' לעיל ל"ו ריש ע"ב אבל מימי טומאה מייתי שפיר. אלא דמימי טומאה הוה מצי לאתויי בפשיטות מדיהיב לה שבועים לנקיבה ש"מ ולד מעליא היא. ואולי לרווחא דמילתא כ"כ דבלא"ה ע"כ צ"ל דר"ש לטעמיה דס"ל ר"פ המפלת אפשר לפה"ק בלא דם ומטמא בלידה יבשתה דאל"ה דלא מטמא אלא מחמת דם וגזה"כ דהאי דם מטמא שבועיים בנקבה א"כ א"נ יוצא דופן הוא כילוד מ"מ אין לה ימי טומאה דהא לא יצא דם דרך רחם אלא דר"ש לטעמיה דמטמא בעלמא נמי בלידה יבשתא:

אמר רבינא כגון שיצא ולד דרך דופן ודם דרך רחם. לשיטת הרמב"ם דס"ל דאפי' יולדת בשופי אם יום הלידה הוא יום השלישי טהורה דלידה היינו קישוי וכבר הזכרתי בפירקין דלעיל. י"ל דרבינא נתכוון לומר דרישא קמ"ל דאפי' קישוי נמי מטמאי רבנן אע"ג די"ל כקו' תוס' ד"ה ורבנן לטעמיה וסיפא קמ"ל אפי' שופי נמי מטהר ר"ש דלידה גמורה היא דיום הלידה מטהר. ואפ"ה הקשה רב יוסף היינו רישא דפשיטא דלידה היינו קישוי:

אחר שריבה הכתוב ומיעט אמרת כו'. הואיל וכתוב אחד ריבה וכתוב אחד מיעט מעתה יש לך לילך אחר אומד הדעת: מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש. שלאחר שבאו לעזרה אירע פסולן: מפטר רחם נפקא. דלא קדיש וכיון דחולין הוא למה לי למעוטי פשיטא אם עלה ירד: מאמו אמו נפקא. נמי דלא קדיש דגמר מבכור: תרי קראי. אמו אמו וזאת: חד לבהמה דחולין. ואוליד דרך דופן ואקדשיה ושמעינן מאמו אמו דלא קדיש וחד לבהמה דקדשים דעל כרחך ולד היוצא ממנה קדוש מאליו ואיצטריך למעוטי מזאת דאע''ג דקדיש אם עלה ירד הואיל ולא היה פסולו בקדש: וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין. נראה בעיני דלא גרסי' ליה ופירוש משובש הוא דכל שכן למאן דאמר משעת יצירה הן קדושים דהיינו במעי אמו דאיצטריך למעוטי מזאת: הכי נמי מסתברא. דכל הני פסולין דהכא בבהמות קדשים קאמר ורובע ונרבע כגון שהקדישן ולבסוף נרבעו ומוקצה ונעבד נמי בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן ויכול לאוסרן והכי נמי מוקמינן בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.) ואתנן ומחיר כשנתן לה עובר בהמת קדשים קלים באתנן וקסבר בהוייתן הם קדושים ולא קודם לכן לפיכך איסור אתנן ומחיר חל עליהם וקדושה דממילא נמי חיילא עלייהו והרי הם קדושים וכלאים וטרפה ויוצא דופן נמי בולדות קדשים: הכי נמי מסתברא. דבקדשים קאי ותרי קראי איצטריכא ליה כדאמר מדקתני הרובע והנרבע וקא ממעט להו מהאי קרא וכי מהכא נפקא מהתם נפקא: מן הבהמה. אדם כי יקריב מכם מן הבהמה ולא כל בהמה להוציא את הרובע והנרבע: נוגח. שהמית את האדם והאי רובע ונרבע ונוגח דקתני כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים דמודה בקנס פטור הלכך להדיוט שרי ולגבוה אסור אבל ע''פ שני עדים בסקילה הוא ולהדיוט נמי אסור: כלאים. מן העז ומן הכבש: נדמה. אביו ואמו מן העז והוא כבש וכיון דנפקי מהתם דלא קדש למה לי למעוטי מהכא דירדו הא חולין נינהו: לבהמה דחולין. ואקדשה: המקשה ג' ימים. בימי זיבה וראתה דם כל שלשה דרך רחם: ויצא ולד דרך דופן הרי זו יולדת בזוב. כלומר זבה היא דכי טיהר רחמנא מזיבה דם הקושי הני מילי בלידה מעלייתא אבל דרך דופן לאו לידה היא: אין זו יולדת בזוב. ור''ש לטעמיה דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא ומטהר את קישויו: ודם היוצא משם. לקמן מפרש מאי קאמר: ר''ש לטעמיה. דאמר במתניתין יושבין עליו ימי טומאה אפילו בלידה יבשתא וימי טהרה אלמא ולד הוא הלכך לענין קושי נמי ולד הוא ומטהר את קישויו: אלא סיפא במאי פליגי. הא ליכא למימר דם היוצא עמו דרך דופן יהיה טמא כדם הלידה דאם כן איפכא מבעי ליה רבי שמעון מטמא דאמר ולד הוא וחכמים מטהרים אלא ודאי אפי' לרבי שמעון לא הוי אלא כדם המכה והא דאמר רבי שמעון במתניתין יושבין עליו ימי טומאה משום ולד קאמר ולא משום דם:

משמע בריש מעילה דמשום שחיטה לבדה שנעשה בהכשר לא חשיב פסולו בקדש אף לרבי שמעון דפריך. רב יוסף לרבה מדתניא בפרק דם חטאת העוף בזבחים (דף סו:) וכולן אין מטמאין בבית הבליעה וקתני לעיל עולת העוף שעשאה כמעשה החטאת ותנן התם (דף סח:) כל שפסולו בקדש אינו מטמא וה''ה דלא ירדו ומאי פריך הא התם מוכח בזבחים דעולת העוף שעשאה כמעשה חטאת היינו שהמיצוי עשה למטה אבל המליקה היתה במקומה אלא ודאי רבה דאמר ירדו אפילו שחט בצפון וקבל בדרום דמשום שחיטה גרידא לא מקרי פסולו בקדש אף לרבי שמעון ומיהו יש לדחות דבשחט בצפון מודה רבה דלא ירדו ופריך ליה רב יוסף משום שהמיצוי הוי כמו השחיטה שממצה ומוציא דם מן העוף כמו שעושה בשחיטה ואע''פ שמלק למעלה כיון שמיצה למטה הוי כשחט בדרום: שהיה פסולן בקדש. שאין פסולן יכול להיות עד אחר שהוקדש אבל רובע ונרבע מצי להיות בעודן חולין וקשה דאמרינן בזבחים פ' חטאת העוף (דף סח:) זר וסכין מטמאין אלמא חשיב אין פסולן בקדש אע''ג דלא שייכי עד לאחר שהוקדש ושמאל ולילה נמי הוה מטמאין אי לאו דאית להו הכשר במקום אחר כדאמר התם ודוקין שבעין קאמר רבי עקיבא דאם עלו לא ירדו משום דכשר בעוף אלמא חשיב פסולו בקודש אע''ג דיכול להיות קודם הקדש ונראה לפרש דהיכא דכיוצא בו כשר במקום אחר קרי פסולו בקדש ונשחט בלילה אית ליה הכשר באברים ופדרים ויוצא דמה שכן כשר באימורים ואימורים שכן כשר בבמה ונשפך דמה כיון שקבלה היתה בהכשר מיקרי פסולו בקדש ולשון פסולו בקדש היינו שאין כאן פסול גמור אלא נפסל בקדושתו וכן משמע דפריך התם מ''ש שמאל דאית ליה הכשר ביום הכיפורים ולילה באברים ופדרין ולכך אין מטמאין דהוי פסולן בקדש: היינו דאיצטריך תרי קראי. וא''ת וליבעי ג' קראי בכל הפסולין כמו בטרפה דחשיב הכא בהדייהו דבפרק קמא דמנחות (דף ו.) מצריך ב' קראי בטרפה חד לנטרפה קודם הקדשה וחד לנטרפה לאחר הקדשה ואפילו הכי איצטריך הכא למעוטי מזאת דאם עלתה תרד וה''נ בשאר פסולין ליבעי תרי קראי בלא קרא דזאת חד לקודם הקדש וחד לאחר הקדש דלא יעלו וקרא דזאת לירדו ויש לומר כיון דגלי לן קרא בטרפה ה''ה לשאר פסולים: קסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים. פרש''י דל''ג ליה דהא כ''ש למ''ד במעי אמן הן קדושים דאיצטריך למעוטי מזאת ונראה דגרס ליה ולרבותא נקטיה דאע''ג דבהויתן הן קדושים ולא קדם הקדשן לפסולן אצטריך קרא למעוטי כיון דהפסול לא בא תחלה אלא בבת אחת אבל לא מצי למגרס קסבר במעי אמן הן קדושים דהא בסוף פרק דם שחיטה (כריתות דף כג:) קאמר דקסבר ר''ש בהויתן הן קדושים וכן מוכח משמעתין דמוקי קרא דזאת לבהמת קדשים ואתנן ומחיר לא אשכחן אחר הקדש אפי' לרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון הדיוט הוא דאמר בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ.) לכל נדר פרט לנדור שאין אתנן חל עלייהו ולא משכחת אלא בולדות קדשים וכמ''ד בהויתן הן קדושים ונתנם לזונה בעודם בבטן והכי מוקי לה בפ' פרת חטאת (זבחים דף קיד.) וכן פ''ה וא''ת דבשילהי תמורה (דף לג:) תנן אלו הן הנקברים קדשים שהפילו וחולין שנשחטו בעזרה ור''ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו משמע דלא פליג אקדשים שהפילו וכיון דבהוייתן הן קדושים אמאי יקברו והלא אין קדושה חלה עלייהו כדתנן פרק כיצד מערימין (שם דף כד:) רשב''ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עלייהו וקאמר דקסבר דבהויתן הן קדושים ואפילו קדושת דמים אין חלה עלייהו דאי חלה הא אמר בפרק אלו קדשים (שם דף יט:) מגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף ואם כן קדשים שהפילו דאסורים בהנאה לרבי שמעון אמאי ויש לומר דפליג גם ארישא אלא דלא נחת לפלוגי אלא בחולין שנשחטו בעזרה תדע דהא חשיב התם נמי בשר בחלב בקבורה ולרבי שמעון שרי בהנאה בפ''ק דבכורות (דף י.) א''נ י''ל דנפל קדושה חלה עלויה טפי מטומטום ואנדרוגינוס משום דאי הוה בר קיימא היה ראוי לקרבן וא''ת כיון דסבר בהויתן הן קדושים היאך קדושה חלה על יוצא דופן וכלאים דמ''ש מטומטום ואנדרוגינוס וי''ל דמיירי כגון שהקדישן בפה קודם שנולדו דאע''ג דאין קדושת אמן חלה עליהם קדושת פה חלה עליהם מיהו מתני' דכיצד מערימין (תמורה דף כד:) משמע דאפילו בקדושת פה אין קדושה חלה עליהם ועוד דבשילהי פ''ב דתמורה (דף יז.) קאמר אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים ואליבא דרבי יהודה ואמאי לא משכחת בהקדישו בפה ושמא י''ל דדווקא טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם: ורבנן לטעמייהו. וא''ת אע''ג דלא מטמאי לידה מ''מ ליטהר דם קישויה דאפי' בהפילה רוח פריך בפ''ק (לעיל דף ח:) שיהא קישויה טהור' אע''ג דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ויש לומר דהתם משום דבעי למימר דמיקרי לידה כדמייתי קרא כמו ילדנו רוח אבל הכא מיעטיה קרא מדין ולד:

דף מא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד