דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

נידה מ ע"א - טקסט הדף

מתני' יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן ר''ש אומר הרי זה כילוד כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר {ויקרא טו-יט} דם יהיה זובה בבשרה אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו אוחז באמה ובולע את התרומה ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן:
גמ' א''ר מני בר פטיש מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא {ויקרא יב-ב} אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד במקום שהיא מזרעת ור''ש ההיא דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה ור''ש מאי טעמיה אמר ר''ל אמר קרא תלד לרבות יוצא דופן ורבנן האי מבעי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינוס דסלקא דעתך אמינא זכר ונקבה כתיב זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס קמ''ל ורבי שמעון נפקא ליה מדתני בר ליואי דתני בר ליואי לבן לבן מכל מקום לבת לבת מ''מ ורבנן האי מבעי ליה לחייב על כל בן ובן ולחייב על כל בת ובת ורבי שמעון נפקא ליה מדתני תנא קמיה דרב ששת {ויקרא יב-ז} זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול תביא על לידה ועל זיבה כאחת אלא יולדת דאכלה דם ויולדת דאכלה חלב בחד קרבן תסגי לה אלא יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחת ת''ל זאת ורבנן אע''ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד''א ה''מ בתרי עיבורי (דחד הוי נפל) אבל בחד עבורא כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא אימר בחד קרבן סגי לה קמ''ל א''ר יוחנן ומודה רבי שמעון בקדשים שאינו קדוש מאי טעמא גמר לידה לידה מבכור מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם ולגמר לידה לידה מאדם מה התם יוצא דופן אף כאן יוצא דופן מסתברא מבכור הוה ליה למילף שכן אמו מאמו אדרבה מאדם הוה ליה למילף שכן פשוט מפשוט אלא מבכור הוה ליה למילף שכן אם בהמת קדשים פגול נותר וטמא אדרבה מאדם הוה ליה למילף שכן פשוט זכר קדוש במתנה הנך נפישן אמר רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבא תניא דמסייע ליה לר' יוחנן ר' יהודה אומר {ויקרא ו-ב} זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו ג' מיעוטין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - א

 

פרק חמישי - יוצא דופן

הקדמה

א. אשה היולדת, בין אם ילדה ולד בר קיימא ובין אם היה הולד נפל, הרי היא טמאה ב"טומאת לידה".

דרגת טומאתה היא "אב הטומאה", והיא אסורה לבעלה כנדה.

טומאה לידה נוהגת גם אם לא יצא כלל דם ממקורה של האשה היולדת בשעת הלידה.

ב. טומאת הלידה נוהגת במשך שבוע בלידת זכר, ובמשך שבועיים בלידת נקבה, והימים האלו מכונים "ימי טומאה".

ג. ככלות ימי הטומאה, טובלת היולדת כדי להטהר, ומאז היא מונה "ימי טוהר". משמעות ימי הטוהר היא, שכל דם שתראה בהם הוא "דם טוהר", שאינו מטמאה, ואינו אוסרה לבעלה.

ימי הטוהר הם, שלושים ושלשה ימי טהרה ליולדת זכר, ושישים וששה ימי טהרה ליולדת נקבה.

ד. בימי הטהרה, כאמור, אפילו אם היא רואה דם ממקורה, היא אינה נטמאת, לא בטומאת נדה ולא בטומאת זבה, והיא מותרת לבעלה. אך אין היא טהורה עדיין לגמרי, אלא היא נחשבת כ"טבולת יום ארוך", לפי שעדיין היא אסורה באכילת תרומה עד סוף ימי הטהרה.

כמו כן, היא אסורה באכילת קדשים או בכניסה למקדש עד שיעברו עליה כל הימים הללו, ועד שתביא, למחרת, קרבנות יולדת, ובכך תתטהר לחלוטין.

מתניתין:

א. יוצא דופן, ולד היוצא מבטן אמו דרך חתך שנעשה בדופן הרחם של אמו, [1] אין יציאתו דרך הדופן נחשבת כ"לידה" לגבי הלכות יולדת. ולכן, אין יושבין עליו ימי טומאה, שאין אמו טמאה בטומאת לידה [כדין יולדת, שטמאה שבוע אחרי לידת זכר ושבועיים אחרי לידת נקבה.] וכן לא נוהגים בה ימי טהרה, שאין ליולדת זו דין דם טוהר שיש לכל יולדת [שהם ל"ג ימים לולד זכר, או ס"ו יום לולד נקבה]. ואין חייבין עליו, על לידתו, קרבן יולדת. והטעם לכל הדינים האלו הוא כאמור, שלידת יוצא דופן אינה נחשבת לידה.

רבי שמעון אומר: יוצא דופן הרי זה כילוד רגיל. ולכן יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, וחייבין על לידתו קרבן לידה.

ב. כל הנשים מטמאות בטומאת נידה או זבה, ב"בית החיצון", שהוא הפרוזדור המצוי בין הרחם ובין הצד החיצון של הגוף.

דהיינו, אף על פי שלא יצא הדם מהפרוזדור אל חוץ לגופה, כיון שיצא הדם מהרחם אל הפרוזדור [אשר בו עובר הדם בדרכו אל מחוץ לגוף], הרי היא טמאה.

שנאמר [ויקרא טו] "דם יהיה זובה, בבשרה". מלמד הכתוב "בבשרה", שאפילו נמצא הדם עדיין בבשרה, ולא יצא חוץ לגופה, הרי היא טמאה, כיון שכבר יצא הדם מהמקור אל הפרוזדור.

אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן [קריין או זיבתן] לחוץ.

דהיינו, גם אם נעקרה הזיבה או שכבת הזרע ממקומה והיא נמצאת כבר בצינור שבתוך האמה, אין האדם נטמא בטומאת זיבה או בטומאת בעל קרי, עד שתצא הזיבה או שכבת הזרע אל מחוץ לגופו. היה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו, שנעקרה שכבת הזרע ממקומה, ועומדת לצאת אל מחוץ לגופו, הרי הוא אוחז באמה באופן המונע את יציאת שכבת הזרע, ובולע את התרומה, לפני שיצא הזרע החוצה ויהיה טמא.

ומטמאין הזב ובעל הקרי בכל שהוא, אפילו יצא מהן שיעור קטן כעין החרדל, ובפחות מכן.

גמרא:

שנינו במשנה, שלדעת תנא קמא [רבנן], לידה של ולד באופן של "יוצא דופן", אינה מטמאה את אמו בטומאת לידה.

אמר רב מני בר פטיש: מאי טעמייהו דרבנן?

אמר קרא [ויקרא יב] "אשה כי תזריע, וילדה זכר", עד שתלד במקום שהיא "מזרעת". [2] מלמד הכתוב שאין טומאת יולדת האמורה בפרשה נוהגת רק אם יצא הולד דרך המקום שבו "מזריעה" האשה בשעת תשמיש [שהוא הפרוזדור, "הבית החיצון" של הרחם]. אבל על לידה באופן של "יוצא דופן", שלא יצא הולד דרך המקום שהיא מזרעת בשעת תשמיש, לא נאמר הדין של ימי טומאה וימי טהרה וחיובי הקרבנות, המבוארים שם בפרשת 'אשה כי תזריע'.

ורבי שמעון, [3] מה הוא לומד מהפסוק של "כי תזריע"?

ההיא, הדרשה מהפסוק הזה באה לומר, דאפילו לא ילדה אימו אלא דבר נימוח כעין שהזריעה אימו, גם כן היא טמאה לידה.

ורבי שמעון, מאי טעמיה? למה הוא דרש כך את הפסוק, ולא כפי שפירשו רבנן?

אמר ריש לקיש: אמר קרא "ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים", ואפשר לכתוב "ואם נקבה וטמאה שבועיים", כי זה המשך לפסוק "ואשה כי תזריע, וילדה זכר", ולומדים מה"תלד" המיותר, לרבות לידה כל דהו של יוצא דופן. ודנה הגמרא: ורבנן, מה הם לומדים מה"תלד" המיותר?

ומבארת הגמרא: האי "תלד" מבעי ליה לרבות טומטום, שיש לו עור בשר המכסה את האבר שלו, ואי אפשר להכיר אם הוא זכר או נקבה. ואנדרוגינוס, שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה, ויש ספק לחכמים אם הוא זכר או נקבה [4].

דסלקא דעתך אמינא, כיון שבקרא "זכר ונקבה" כתיב, שמא דווקא לידת זכר ודאי או נקבה ודאית מטמאים את היולדת בטומאת לידה, ולא טומטום ואנדרוגינוס. [5] קא משמע לן שגם לידת טומטום ואנדרוגינוס מטמאת את היולדת.

ורבי שמעון, מנין לו שגם בלידת טומטום ואנדרוגינוס יש ליולדת ימי טומאה וטהרה?

נפקא ליה מדתני בר ליואי.

דתני בר ליואי: "לבן", לבן מכל מקום, כל סוג בן אפילו שלא ניכר שהוא בן. "לבת", לבת מכל מקום, כל סוג בת אפילו שלא ניכר שהיא בת.

ורבנן, מה הם לומדים מהפסוק "לבן", ומה מהפסוק "לבת"?

האי מבעי ליה לחייב קרבן נפרד על לידת כל בן ובן, ולחייב קרבן נפרד על לידת כל בת ובת, כשהיה עיבורו של הולד השני בתוך ימי הטהרה של הולד הראשון, ולידתו לאחר ימי הטהרה של הראשון.

ורבי שמעון, מהיכן הוא יודע שהיולדת חייבת קרבן על כל בן ובן ועל כל בת ובת? - נפקא ליה מדתני תנא קמיה דרב ששת: [ויקרא יב] "זאת תורת היולדת", מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. ואינה חייבת קרבן על לידת כל בן ובן, ועל כל לידת בת ובת.

יכול תביא קרבן אחד על לידה ועל זיבה, כאחת?

ותמהה הגמרא על ההוה אמינא: אלא, לדבריך, יולדת דאכלה דם, ויולדת דאכלה חלב, האם בחד קרבן תסגי לה? וכי יתכן לומר שיולדת יכולה להסתפק על כל שני חיובים של קרבן, בהבאת קרבן אחד?

אלא כך אמר התנא: יכול תביא קרבן אחד על לידה שלפני מלאת ימי הטהרה ועל לידה שלאחר מלאת ימי הטהרה, כאחת?

תלמוד לומר "זאת". רק במקרה שהלידה השניה היתה תוך ימי הטהרה של הלידה הראשונה, היא יוצאת ידי חובתה בקרבן אחד. אך לא כאשר הלידה השניה היתה אחרי מלאות ימי הטהרה של הלידה הראשונה. [6]

ורבנן, מה הם לומדים מ"זאת"?

אף על גב דכתיב "זאת", איצטריך נמי "לבן או לבת".

כי סלקא דעתך אמינא, הני מילי שצריכה להביא על כל לידה שלאחר מלאת ימי הטהרה קרבן לחוד, בתרי עיבורי. שילדה, ואחר מלאות, לפני שהספיקה להביא קרבן, שוב התעברה, וילדה עוד ולד.

אבל בחד עבורא, כגון יהודה וחזקיה בני רבי חייא, שהיו תאומים, אלא שהשתהה האחד לצאת אחר השני ג' חדשים, וכבר נגמרו ז' ימי הטומאה ול"ג ימי הטהרה של הראשון לפני לידת השני, אימר בחד קרבן סגי לה, קא משמע לן. [7]

אמר רבי יוחנן: ומודה רבי שמעון בקדשים, שולד יוצא דופן בקדשים, שאינו קדוש בקדושת הגוף אלא בקדושת דמים בלבד. כי קדושת הגוף החלה על ולד קרבן בשעת לידתו, יכולה לחול רק בלידה רגילה, אך לא בלידת יוצא דופן.

מאי טעמא? גמר "לידה לידה" בגזירה שוה מבכור. מה התם, פטר רחם, רק לידה דרך הרחם נחשבת לידה, ואילו לידה של "יוצא דופן" אינה נחשבת לידה המקדשת את הבכור בקדושת בכורה. אף כאן, לגבי חלות קדושת הגוף על ולד קדשים, רק לידת פטר רחם נחשב לידה.

שואלת הגמרא: ולגמר רבי שמעון "לידה לידה" מאדם. מה התם, יוצא דופן נחשב לידה לגבי ימי טומאה וטהרה וקרבן, אף כאן, יוצא דופן נחשב לידה לגבי קדשים!

ומתרצת הגמרא: מסתברא, מבכור הוה ליה למילף, שכן כתיב בקדשים "והיה שבעת ימים תחת אמו". ולומדים מבכור שנאמר בו "שבעת ימים יהיה עם אמו". [8] ומקשה הגמרא: אדרבה, מאדם הוה ליה למילף, שכן פשוט מפשוט! קדשים ואדם יותר דומים, כי הם נוהגים גם בולד פשוט ולא רק בבכור, ולא נלמד קדשים מבכור, שהוא נוהג דווקא בולד בכור, ולא נוהג בולד פשוט כמו קדשים!?

ומתרצת הגמרא: אלא, לפיכך ולד קדשים יוצא דופן מבכור הוה ליה למילף, שכן יש כמה סיבות שקדשים דומים יותר לבכור:

א. גזירה שוה "אם", שבשניהם נאמר בפסוק "אמו".

ב. שניהם הם בהמת קדשים.

ג. ד. ה. בשניהם נוהג דין פגול, נותר, וטמא.

ומקשה הגמרא: אדרבה, מאדם הוה ליה למילף, שכן יש כמה סיבות שקדשים דומים לאדם:

א. שניהם הוו פשוט, ולאו דווקא בכור.

ב. שניהם אין בהם דין זכר דווקא [מה שאין כן בבכור שאינו נוהג אלא בזכרים].

ג. שניהם לא קדוש מאליו [ואילו בכור קדוש מרחם מאליו].

ד. שניהם לא ניתנים במתנה לכהן [לעומת הבכור שהוא ממתנות כהונה].

ומשנינן: הנך, הדברים שדומים בהם קדשים לבכור, נפישן, הם יותר מרובים מהדברים שדומים קדשים לאדם. כי קדשים דומים לבכור בחמש צורות, ולאדם רק בארבע צורות. ולכן רבי שמעון לומד קדשים מבכור, שיוצא דופן נחשב לידה.

אמר רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבא, תניא דמסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר מודה רבי שמעון ביוצא דופן בקדשים.

דתניא: רבי יהודה אומר, [9] הא דכתיב "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", לומדים מהכתוב הזה לקמן שכל הקדשים הפסולים אשר עלו על המזבח, שוב לא ירדו ממנו, אלא יקטירו אותם על המזבח. [10]

וכך דורשים את הפסוק: "היא העולה", משעלתה על מוקדה, ואפילו בפסול, תהא שם מוקטרת כל הלילה! ומיעט רבי יהודה מכלל זה שלשה פסולין, לפי ששלשה מיעוטים נאמרו בפרשה:

א. "זאת", ולא אחרת!

ב. "היא", מיעוטא הוי!

ג. "העולה" בה"א הידיעה, דמשמע, העולה המיוחדת הכשרה, ולא הפסולה.

הרי אלו שלשה מיעוטין הממעטים את שלשת הפסולים האלו, שגם אם עלו על המזבח ירדו ממנו:

הערות

[1] בפירוש המשניות לרמב"ם [בכורות סוף פ"ב] כתב שעושים כן [חותכים את הדופן] לאשה המקשה לילד, והגיעה עד שערי מות. ורש"י כתב, שמדובר באופן שהתרפאה אמו לאחר שחתכו את הדופן. וכונת רש"י לומר, שיש אפשרות שאמו של יוצא דופן תשאר בחיים על אף שחתכו את דופן בטנה. והעיר בפתחי נדה שמשמע בפירוש המשניות להרמב"ם [בכורות פ"ח מ"ב] שאשה אשר יצא ולדה דרך הדופן, אין לה רפואה, והיא מתה. ולכאורה קשה, אם מתה האשה, הרי אין כלל אפשרות של ימי טומאה וטהרה וחיובי קרבן. ותירץ הפתחי נדה, שגם לפי הרמב"ם היא אינה מתה מיד, אלא לאחר זמן, ורק סופה למות ממכה זו. אך יש שתירצו, שכוונת הרמב"ם לומר, כי אחרי שנחתך הדופן, היא אינה חוזרת ומתעברת ויולדת. אבל אין זה בהכרח שתמות האשה. ועיין באגרות משה [יו"ד ח"ב עד] שהיום נשתנה הטבע, ואין סכנה בניתוח קיסרי.

[2] במקום שמזרעת. שנינו לעיל [כה ב]: איש מזריע תחילה, יולדת נקבה. אשה "מזרעת" תחילה, יולדת זכר, שנאמר "אשה כי תזריע, וילדה זכר".

[3] רש"י הקשה לרבנן, הלומדים מהפסוק "אשה כי תזריע" שרק לידה דרך מקום שמזריעה מטמאת, מנין הם לומדים את הדין שלידת ולד נימוח גם נחשבת לידה? ותירץ, שרבנן סוברים שולד נימוח יש עליו שם של ולד גמור לכל דבריו, ולא צריך לכך פסוק. ומביא ראיה לדבריו ממה שלמדנו [לעיל כו א] מחלוקת רבנן ורבי שמעון אם ולד שנימוח מטמא את הבית, ושם אין פסוק, ורבנן לשיטתם שאפילו בלי פסוק יש עליו שם של ולד מטמא את הבית ככל ולד שמת, ורבי שמעון לשיטתו, שזה חידוש לומר שיש עליו שם של ולד, וצריך פסוק לחדש כזה דבר, ולכן, לגבי לטמאות את הבית, שאין לנו שום פסוק, אין עליו שם של ולד, ואינו מטמא את הבית. התוספות והרמב"ן והר"ן תירצו מזה שלא כתוב 'אשה כי תבעל וילדה', והייתי יודע שלידה זה במקום שהיא נבעלת, אלא כתוב אשה כי תזריע, יש כאן עוד לימוד, לומר, שאפילו ולד שנימוח כעין שהזריעה, גם הוא מטמא לידה. התוספות [לעיל יח א ד"ה שליא] מתרצים, שלרבנן אכן אין מציאות של שליא בלי ולד של קיימא, ומה שמוצאים את הולד נימוח, זה אירע בבית החיצון של הרחם אחרי שכבר נחשב שהיתה לידה. ולכן לא צריך פסוק שולד נימוח נחשב לידה.

[4] הקשה הריטב"א, בשביל מה צריך פסוק לרבות טומטום ואנדרוגינוס? והרי לגבי אנדרוגינוס הסתפקו חכמים מה דינו, אם יש לו דין של זכר או של נקבה, וכלפי שמיא גליא מה דינו של האנדרוגינוס. ותירץ, שכאן ריבה הכתוב שאנדרוגינוס דינו כזכר או כנקיבה, אלא שלא היה ברור לחכמים איך לדרוש הפסוק, האם האנדרוגינוס הוא באמת זכר או נקיבה. ובטומטום מרבה הפסוק שיש הלכה מסיני שאם אנחנו לא יכולים להכיר אם זה זכר או נקבה, טמאה אימו בטומאת לידה, גם של זכר וגם של נקבה.

[5] הקשה החזון איש [סימן קט"ז סק"ג] מה היתה ההוה אמינא למעט טומטום ואנדרוגינוס? הרי הגמרא לעיל מרבה אפילו נימוח כעין שהזריעה אימו טמאה לידה. ודבר נימוח ודאי אינו ניכר אם הוא בן ודאי, או בת ודאי. ותירץ החזון איש שטומטום ואנדרוגינוס מעולם לא ניכר בהם אם הוא בן או בת, מה שאין כן ולד הנימוח, שכבר ניכר בו אם הוא בן או בת, אלא שאחרי אשר חל עליו שם בן או בת גמור, הוא נימוח, ושוב לא פוקע ממנו שם הבן או הבת. [ולפי זה צריך לומר שטומטום מתחילת ברייתו מכוסה האבר שלו בעור, ולא היה ניכר אף פעם אם הוא בן או בת].

[6] הגרי"מ פיינשטיין [בשיעוריו לכריתות י ב, נדפס בישורון] מדייק ומבאר ששיטת רש"י [כריתות י ב] שמלאת ימי הטהרה והאפשרות להטהר, הם היוצרים את חיוב הקרבן, ולא הלידה. ואילו שיטת הרמב"ם [מחוסרי כיפורים א ח] שהלידה היא היוצרת את חיוב הקרבן, אלא שעד מלאת ימי הטהרה, אין אפשרות להקריב את הקרבן.

[7] בגמרא מבואר שאפילו אם היתה לידה של תאומים, הדבר הקובע אם זו לידה אחת לגבי חיוב קרבן, הוא, האם היתה הלידה השניה תוך מלאת ימי הטהרה של הלידה הראשונה. וכן להיפך, אם ילדה, ושוב התעברה בהריון חדש, והפילה, אם היה זה תוך מלאת של הראשון, נחשב הכל ללידה אחת. וביארו בזכר יצחק [סימן ל] ובאבי עזרי [מחוסרי כיפורים א ח] שאף על פי שהלידה מחייבת את הקרבן, תכלית הקרבן הוא להכשירה לאכול בקדשים. ואם אין את התכלית, מכל סיבה שהיא, היא אינה חייבת בקרבן. ולכן, כשמלאו ימי הטהרה ויש את התכלית להכשירה בקדשים, מספיק שתביא קרבן אחד על כל הלידות. אבל אם כבר חל עליה חיוב קרבן, וכעת יש סיבה חדשה לחייב אותה קרבן, חל עליה חיוב נוסף, מלבד החיוב הקודם שהיא כבר התחייבה בזה. וכתבו, שעל פי זה יש נפקא מינה. שהרמב"ם [מחוסרי כיפורים א ח] סובר שאשה שעברו ימי מלאת הטהרה שלה, וילדה, שוב לא יכולה להביא קרבן עד שימלאו ימי הטהרה של הלידה השניה. וביארו בזכר יצחק ובאבי עזרי הטעם, כי עד שאין את תכלית החיוב, לא חל חיוב על האשה.

[8] הקשה החזון איש [בכורות יט ד], לרבנן, הסוברים שיוצא דופן אינו נחשב לידה לגבי טומאת לידה, ולפי מה שמבואר בגמרא שיש גם גזירה שווה של קדשים לאדם, וגם של קדשים לבכור [ודווקא פה, שזה סותר אחד את השני יש נידון ממה עדיף ללמוד], נלמד קדשים מאדם שיוצא דופן לא נחשב לידה, ואחר כך נלמד בכור מקדשים, ולא נצטרך את הפסוק של פטר רחם למעט יוצא דופן בבכור. ותירץ החזון איש, אף על פי שאפשר ללמוד בגזירה שוה, עדיף לכתוב בפירוש. אי נמי, מפטר רחם לומדים שבכור של אדם פטור מפדיון הבן אם יצא דרך דופן.

[9] התוספות הקשו, הרי רבי יהודה סובר שגם לרצפת העזרה יש קדושת מזבח, ואם עלו על רצפת העזרה, כאילו עלו על המזבח ולא ירדו. ואם כן, איך יתכן שהקרבנות לא עלו למזבח, והרי תמיד היו על רצפת העזרה, שיש לה דין מזבח? ותירצו התוספות, שאם היתה מחיצה בין הבהמה לרצפת העזרה, אזי רצפת העזרה אינה מקדשת, ובאופן כזה, אם הבהמה נפסלה לא יעלה אותה לכתחילה להקטיר במזבח. ובערוך לנר העיר, שלפי שיטת רש"י [זבחים יד] שרבי יהודה סובר שרק הרצפה שבין המזבח לאולם מקדשת, אבל שאר רצפת העזרה אינה מקדשת, מתורצת הקושיא, כי כל בהמה שנשחטה בחלק האחר של העזרה נוהג בה הדין שרק אם עלו לא ירדו. אבל לכתחילה לא יעלו.

[10] דנו האחרונים, האם הטעם של הפסולים שנאמר בהם הדין של "אם עלו לא ירדו", הוא מצד שהתורה אסרה את מעשה העלאה שלהם למזבח, אבל כיון שיש עליהם עדיין שם קרבן, ויש מצות הקטרה, לכן, אם כבר עבר על איסור העלאה, יש חיוב של הקטרה, על אף שנשארו בפסולם, או שמא הדין הוא שהמזבח מקדש ומכשיר את הקרבן, ועל ידי שעלה למזבח, בטל ממנו הפסול שלו.

א משנה הולד שנולד שלא כדרך הלידה הרגילה, דרך הרחם, אלא כיוצא דופן הרחם (לאחר חיתוכה) — אין דינו כילוד הרגיל לענין ישיבת ימי טומאה וטהרה עליו, שאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה. וכמו כן אין חייבין עליו קרבן יולדת, ככל אשה היולדת כדרך הלידה הרגילה. ר' שמעון אומר: הרי זה נחשב ככל ילוד רגיל, ויושבים עליו ימי טומאה וימי טהרה, ומביאה עליו אמו קרבן יולדת.

ובדין טומאת הנדה וטומאת הזב ובעל קרי, כל הנשים מטמאות (נטמאות) ביציאת הדם ממקורו וכניסתו לבית החיצון (בית הערוה), אף שלא יצא אל מחוץ לגוף האשה, שכך נאמר בטומאת הנדה "דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט), ללמדנו, שאף שדם נדתה עדיין בתוכה ("בבשרה") חלה עליה טומאת נדה. אבל שלא כדינה של הנדה, הזב ובעל קרי אינן מטמאין (נטמאים) עד (טרם) שתצא טומאתן (זיבתו של הזב או קריו של בעל הקרי) לחוץ מגופם.

ובדינו של בעל הקרי, היה אוכל בתרומה ובתוך אכילתו הרגיש שנזדעזעו אבריו (נסער גופו מתוך שנעקרה ממנו שכבת זרע), והרי בעל קרי מטמא את התרומה, ותיטמא איפוא התרומה שבפיו, ויצטרך לפולטה מפיו ולאבדה בכך. מה יעשה? — אוחז בחוזקה באמה (אבר זכרותו) כדי למנוע את פליטת הקרי אל מחוץ לגופו, וממהר ובולע את התרומה כל עוד לא יצאה ועודנו טהור. ועוד הלכה בדיני הזב ובעל הקרי: הזיבה והקרי מטמאין את האדם שממנו יצאו בכל שיעור שהוא, ואפילו הרי זו טיפה זעירה שגודלה כעין (כגון) גרגיר צמח החרדל ואפילו בשיעור פחות מכן.

ב גמרא במשנתנו נחלקו חכמים בדינו של הולד הנולד דרך הדופן, אם הריהו כולד רגיל לענין ימי טומאה וטהרה והבאת קרבן יולדת. ובהסבר השיטות, אמר ר' מני בר פטיש: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] הסבורים שאין נוהגים ביוצא דופן דיני היולדת ולד רגיל, שכן אמר קרא [המקרא] בפרשת האשה היולדת "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב) — עד שתלד (שיצא הולד ממנה) במקום שהיא מזרעת (מקבלת את הזרע ממנו נוצר העובר, ולא דרך הדופן).

ואילו ר' שמעון סבור שאף היולדת דרך דופן הריהי ככל אשה היולדת, מה לומד הוא מכתוב זה? ההיא [אותו] כתוב בא ללמדנו שחלים עליה דיני היולדת הרגילה אפילו במקרה שלא ילדה ולד שלם, אלא שנימוח הולד, והרי הוא כעין שהזריעה כזרע בלבד — אמו טמאה לידה ויושבת עליו ימי טומאה וימי טהרה, כשאר היולדות.

ומעתה לבירור שיטת ר' שמעון שבמשנתנו, מאי טעמיה [מה טעמו]? אמר ריש לקיש: אמר קרא [המקרא] בפרשת האשה היולדת "ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדתה" (שם ה) — מקרא יתר זה ("תלד") בא לרבות בדיני היולדת אף את היולדת יוצא דופן.

ואילו רבנן [חכמים], מה הם לומדים מהמלה "תלד"? לדעתם האי מבעי ליה [מקרא זה צריך אותו] לענין אחר, לרבות בדיני הלידה אף את היולדת ולד שהוא טומטום וכן היולדת אנדרוגינוס. ונדרש לכך לימוד מיוחד, משום דסלקא דעתך אמינא [שהיה עולה על דעתך לומר] כי בדין היולדת "וילדה זכר... ואם נקבה תלד" כתיב [נאמר], והרי זה מלמד שדיני היולדת אמורים דווקא ביולדת זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא ביולדת טומטום ואנדרוגינוס לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב הנוסף "תלד", שאף היולדת טומטום והאנדרוגינוס בכלל דיני היולדת.

ושואלים: ור' שמעון, מנין לו דין זה? נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מתוך מה דתני [ששנה] בר ליואי. דתני [שכן שנה] בר ליואי: נאמר בדין קרבן האשה היולדת "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת", ומתוך שלא אחז הכתוב בלשון "זכר או נקבה", הרי זה בא ללמד: "לבן" — לבן מכל מקום, ואף טומטום או אנדרוגינוס בכלל. וכיוצא בו, "לבת" — לבת מכל מקום.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו דין הטומטום והאנדרוגינוס מהכתוב "תלד", מה למדים הם מהכתוב "לבן או לבת"? לדעתם האי מבעי ליה [מקרא זה צריך אותו] ללמדו דין אחר בדיני היולדת, לחייב קרבן לידה נפרד על כל בן ובן שילדה, שאין היא יכולה להביא קרבן אחד על בן זה שילדה עתה, ועל בן שנולד לה לאחר שהשלימה ימי טהרתה. ובדומה לכך, לחייב קרבן לידה נפרד על כל בת ובת שילדה.

ושואלים: ור' שמעון שלמד דין אחר מהכתוב "לבן או לבת", מנין למד הוא דין זה לחייב על כל בן ובן ועל כל בת ובת? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מתוך מה דתני [ששנה] התנא קמיה [חוזר המשניות לפני] רב ששת: נאמר בענין קרבן היולדת "זאת תורת הילדת" (שם ז), ולשון כוללת זו ("תורת היולדת") מלמד שמביאה היולדת קרבן אחד אף על ולדות הרבה שילדה. ויש לברר: יכול שתביא היולדת קרבן אחד שיעלה לה על הלידה ועל זיבה כאחת?

ותוהים על עצם השאלה: אלא מעתה תאמר שאף היולדת שאכלה דם, והיולדת שאכלה חלב, בחד [באחד] קרבן שהיא מביאה על לידתה תסגי [תסתפק] לה?

אלא מסבירים שכך היתה השאלה: יכול תביא היולדת קרבן לידה אחד על לידה שלפני מלאת ימי טהרתה (שילדה בתוך תקופה זו) ועל לידה נוספת שילדה לאחר מלאת ימי טהרתה, כאחת, שהרי זה וזה מחייבה בקרבן לידה? תלמוד לומר "זאת תורת היולדת", למעט, שמביאה רק קרבן אחד במקרה זה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו דין זה מ"לבן או לבת", מדוע אינם למדים זאת מהכתוב "זאת"? ומשיבים: אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] "זאת" עדיין איצטריך [נצרך] לימוד נוסף, מן הכתוב "לבן או לבת", שכן

סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שדין זה אמור רק בתרי עיבורי [בשני עיבורים, הריונות], (דחד הוי [שאחד היה] נפל), שילדה, וחזרה והתעברה בתוך ימי טהרתה, וילדה לאחר ימי טהרתה. שבמקרה זה צריכה האשה להביא על כל לידה קרבן בפני עצמו. אבל במקרה של חד עבורא [עיבור אחד], שנולדו הילדים בהפרש זמן ניכר, שנולד השני לאחר שמלאו ימי טהרתה ללידת הראשון, כגון לידתם של האחים יהודה וחזקיה בני ר' חייא, שהשני נולד שלושה חודשים לאחר הראשון, אימר [אמור] כי בחד [באחד] קרבן סגי [תסתפק] לה — קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב "לבן או לבת", שחייבת להביא קרבן נפרד על כל לידה ולידה, אף במקרה כזה.

ג ובבירור שיטת ר' שמעון אמר ר' יוחנן: ומודה ר' שמעון שאף שלענין היולדת, נחשבת לידה דרך דופן כלידה, אולם הולד היוצא דופן בקדשים — שאינו קדוש קדושת הגוף, אלא בקדושת דמים בלבד. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — גמר [למד] לשון לידה שנאמר בקדשים ("שור או כשב או עז כי יולד... ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן". ויקרא כב, כז—כח), מלשון לידה, מהאמור בבכור ("כל הבכור אשר יולד". דברים טו, יט). מה התם [שם, בבכור] אמרה תורה שאין הבכור מתקדש אלא כאשר הוא פטר רחם (יוצא מרחם אמו), ("והעברת כל פטר רחם לה' ". שמות יג, יב), אף כאן בקדשים — אין הולד מתקדש אלא אם כן הוא פטר רחם, ואילו היוצא דופן, אינו בכלל זה.

ושואלים: ולגמר [וילמד] ר' שמעון באופן שונה, מתוך השוואת הלשונות לידה לידה, ואולם מלידת אדם. ויסיק כך: מה התם [שם] בלידת אדם — אף יוצא דופן נחשב כילוד, אף כאן בקדשים — ייחשב היוצא דופן כילוד!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי מבכור הוה ליה למילף [היה לו לר' שמעון ללמוד] את דין יוצא דופן בקדשים, שכן עדיף ללמוד לענין שנאמר בו "אמו" (בבכור — "שבעת ימים יהיה עם אמו", שמות כב, כט) מענין שאף בו נאמר "אמו" (בקדשים — "והיה שבעת ימים תחת אמו", ויקרא כב, כז). ושואלים על כך: אדרבה [להיפך], מלידה האמורה באדם הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן ראוי ללמוד לידה האמורה בקדשים הכוללת גם לידת פשוט (שאינו בכור), מדיני לידה האמורה באדם שהריהי נוהגת בכל לידה שהיא, בין בכור ובין פשוט!

ומשיבים: אלא, דווקא מלידה האמורה בבכור הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש צדדים משותפים רבים בין קדשים ובין בכור: שבשניהם נאמרה בלידה הלשון אם; ושניהם עוסקים בעניין זהה, בבהמת קדשים; ובשניהם נוהג דין פגול ודין נותר ודין טמא.

ודוחים: אדרבה [להיפך], מלידה האמורה באדם הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש צדדים משותפים לשניהם: שבלידת קדשים עניינה, זה שאינו בכור אלא פשוט, ואף בלידת אדם עניינה אף בפשוט; וכמו כן, בין לידת קדשים ובין לידת אדם עניינם זכר ונקבה, ואילו בכור אינו אלא זכר בלבד; וכמו כן בין לידת קדשים ובין לידת אדם עניינם דבר שאינו מתקדש מעצמו, ואילו בכור הריהו קדוש מעצם היוולדו; וכן, שבין לידת קדשים ובין לידת אדם אינם מתנות כהונה, ואילו הבכור הריהו מכלל הניתנים במתנה לכהן! ודוחים: הנך [אלו] הצדדים המשותפים ללידת קדשים ולידת בכור נפישן [מרובים]. יותר מהצדדים המשותפים ללידת קדשים ולידת אדם.

אמר רב חייא בריה [בנו] של רב הונא משמיה [משמו] של רבא: תניא דמסייע ליה [שנויה ברייתא שמסייעת לו] לר' יוחנן. ששנינו, ר' יהודה אומר: נאמר בדין העולה "זאת תורת העלה היא העלה" (ויקרא ו, ב) — הרי אלו שלשה מיעוטין,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: After the birth of an offspring by caesarean section, the mother does not observe seven or fourteen days of impurity and thirty-three or sixty-six days of purity for male and female offspring, respectively, and she is not obligated to bring for it the offering brought by a woman after childbirth. Rabbi Shimon says: The halakhic status of that offspring is like that of an offspring born in a standard birth.

All women become ritually impure with the flow of blood from the uterus into the outer chamber, i.e., the vagina, although it did not leave the woman’s body, as it is stated: “And her issue in her flesh shall be blood, she shall be in her menstruation seven days” (Leviticus 15:19), indicating that even if her menstrual blood remains in her flesh, she becomes impure. But one who experiences a gonorrhea-like discharge [zav] and one who experiences a seminal emission do not become ritually impure until their emission of impurity emerges outside the body.

If a priest was partaking of teruma, the portion of the produce designated for the priest, and sensed a quaking of his limbs indicating that a seminal emission was imminent, he should firmly hold his penis to prevent the emission from leaving his body, and swallow the teruma while ritually pure. And the emission of a zav and a seminal emission impart impurity in any amount, even like the size of a mustard seed or even smaller than that.

GEMARA: The mishna cites a dispute as to whether or not a birth by caesarean section is considered a birth with regard to the halakhot pertaining to childbirth. Rabbi Mani bar Patish said: What is the reason for the opinion of the Rabbis, who say that it is not considered a birth? It is because the verse states: “If a woman emitted seed and gave birth to a male, then she shall be impure seven days…And when the days of her purification are fulfilled, for a son, or for a daughter, she shall bring a lamb of the first year for a burnt offering, and a pigeon or a dove for a sin offering” (Leviticus 12:2–6). It is derived from here that the halakhot mentioned in that passage do not apply unless she gives birth through the place where she emits seed.

The Gemara asks: And how does Rabbi Shimon interpret the term “emitted seed”? The Gemara answers: That word serves to teach that even if she gave birth only to a fluid that resembles the seed that she emitted, i.e., the fetus died and entirely decomposed and dissolved before emerging, its mother is ritually impure due to childbirth.

The Gemara further asks: And Rabbi Shimon, what is the reason for his opinion that the halakhot of childbirth apply in the case of a caesarean section? Reish Lakish said that it is because the verse states: “But if she gives birth to a female” (Leviticus 12:5). The term “she gives birth” is superfluous in the context of the passage, as it was mentioned previously, and it therefore serves to include the birth of an offspring by caesarean section.

The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from this superfluous expression? The Gemara answers: In their opinion, that expression is necessary to include the birth of a child whose sexual organs are indeterminate [tumtum] or a hermaphrodite. As it might enter your mind to say that as the words “male” (Leviticus 12:2) and “female” (Leviticus 12:5) are written in the passage, these halakhot apply only to a definite male and a definite female, but not to a tumtum or a hermaphrodite. Therefore, the term “she gives birth” teaches us that it is the birth itself, not the sex of the offspring, that matters.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Shimon derive that these halakhot apply to a tumtum and a hermaphrodite? The Gemara answers: He derives it from that which bar Livai teaches, as bar Livai teaches a baraita that discusses the verse: “And when the days of her purity are fulfilled, for a son, or for a daughter” (Leviticus 12:6). Since the verse uses the terms “son” and “daughter,” rather than male and female, it is derived from the term “for a son” that these halakhot apply to a son in any case, even if his masculinity is not definite. Similarly, the term “for a daughter” teaches that these halakhot apply to a daughter in any case, even if her femininity is not definite.

The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from the terms “for a son” and “for a daughter”? The Gemara answers: In their opinion, that term is necessary to obligate the mother to bring an offering for each and every son to whom she gives birth, rather than one offering after having given birth to several sons; and likewise to obligate her to bring an offering for each and every daughter to whom she gives birth.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Shimon derive this halakha? The Gemara answers that he derives it from a baraita that a tanna taught before Rav Sheshet: The verse states: “This is the law for one who gives birth, whether to a male or a female” (Leviticus 12:7). This teaches that a woman brings a single offering for many offspring born within a short time, e.g., after a multiple birth. One might have thought that she may bring an offering for her childbirth and an offering for an irregular discharge of blood from the uterus [ziva], in a case where she is required to bring one, as one, i.e., that she may fulfill her two obligations with a single offering.

The Gemara interrupts the baraita to raise a difficulty: But how could it possibly enter your mind that a woman may bring one offering for two obligations? In the case of a woman after childbirth who consumed blood, or a woman after childbirth who ate forbidden fat, is one offering sufficient for her? One who eats blood or forbidden fat is obligated to bring a sin offering for atonement (see Leviticus 7:25–27). There is no reason to think that a woman after childbirth, who is required to bring a sin offering for a reason other than her childbirth, may bring one offering for both obligations. Similarly, there are no grounds for suggesting that a single offering might suffice for both childbirth and ziva.

Rather, the statement of the baraita should be revised, as follows: One might have thought that a woman may bring an offering for a childbirth that occurred before the completion of her term of postpartum purity, and for a second childbirth that happened after the completion of that period, as one, i.e., she may fulfill her two obligations with a single offering. Therefore, the verse states: “This is the law for one who gives birth” (Leviticus 12:7), indicating that each birth, unless it occurred within the period of purity following another birth, requires its own offering. The Gemara asks: And how do the Rabbis respond to this derivation? The Gemara answers that in their opinion, even though it is written: “This is the law,” it was still necessary for the verse to state: “For a son, or for a daughter.”

The Gemara explains: Had the Torah stated only the verse: “This is the law,” it might enter your mind to say that one offering does not suffice for two births that occurred as a result of two pregnancies, as the second one was a miscarriage whose conception occurred during the woman’s period of purity following the first birth. But if both births occurred as a result of one pregnancy, such as in the case of Yehuda and Ḥizkiyya, the twin sons of Rabbi Ḥiyya, who were born three months apart (see 27a), I would say that one offering for both births is sufficient for her. Therefore, the verse “for a son, or for a daughter” teaches us otherwise.

§ Rabbi Yoḥanan says: And Rabbi Shimon, who maintains that childbirth by caesarean section has the halakhic status of regular childbirth, concedes in the case of consecrated animals that if one attempts to consecrate an animal born by caesarean section, it is not consecrated. What is the reason for this opinion? He derives it by means of a verbal analogy from the word birth that is written with regard to consecrated animals (see Leviticus 22:27), and the word birth that is written in connection with a firstborn animal (see Deuteronomy 15:19). Just as there, in the case of the firstborn, the halakhot apply specifically to one who “opens the womb” (Exodus 13:15), so too here, in the case of consecrated animals, the halakhot apply only to one who opens the womb.

The Gemara objects: And let Rabbi Shimon derive a different conclusion by a similar verbal analogy, as the word birth is written with regard to consecrated animals, and the word birth is also written with regard to a person, i.e., a woman who gives birth (see Leviticus 12:2): Just as there, in the case of humans, childbirth by caesarean section has the status of childbirth according to Rabbi Shimon, so too here, in the case of consecrated animals, an animal born by caesarean section is considered the same as an animal born via a natural birth.

The Gemara answers: It is more reasonable for Rabbi Shimon to derive the halakha of a consecrated animal from a firstborn animal, rather than from the halakha of childbirth, as it is written with regard to a consecrated animal: “Its mother” (Leviticus 22:27), and it is likewise written with regard to a firstborn animal: “Its mother” (Exodus 22:29). The Gemara objects: On the contrary, he should derive it from human births, as that would be a derivation of the halakha concerning consecrated animals that are ordinary, i.e., not firstborns, from the halakha concerning human births of children that are ordinary, and not firstborns.

The Gemara adopts a different line of reasoning: Rather, Rabbi Shimon should derive it from a firstborn animal, as they both share the following five characteristics: In both cases it is written: “its mother”; both are cases of a sacrificial animal; both are subject to piggul, the disqualification of an offering through improper intent during its sacrificial rites; both are subject to notar, the disqualification of sacrificial meat after a prescribed time; and finally, both are subject to disqualification by becoming ritually impure. By contrast, humans do not share any of these characteristics.

The Gemara objects: On the contrary, he should derive it from human births, as both cases share the following four characteristics: They are both instances of ordinary, non-firstborn offspring; they both apply to the offspring of either sex, and are not exclusively males; they are both dealing with offspring that are not automatically sacred at birth; and they both apply to offspring that are not a gift to a priest, but belong to an individual non-priest. By contrast, firstborn animals do not share any of these characteristics. The Gemara answers that the comparison to firstborn animals is preferable to the comparison to human childbirth because these shared characteristics are more numerous. The comparison to consecrated animals includes five shared characteristics, whereas the comparison to human births involves only four.

Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, said in the name of Rava: A baraita is taught which supports the statement of Rabbi Yoḥanan: Rabbi Yehuda says: “This is the law of the burnt offering; that is the burnt offering that goes up on the pyre upon the altar” (Leviticus 6:2). It is derived from this verse that the halakha is that if a part of a disqualified offering is taken up to the altar it should be burned there, rather than taken down, despite its unfit status. There are three expressions which indicate exclusion in this verse: The term “this is,” which indicates this one and not another one; the term “that is,” indicating that one and not another one; and the term “the burnt offering” instead of “a burnt offering.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ורבי שמעון ההוא דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריע' אמו טמאה לידה. וא"ת לרבנן נמי מבעי להו להכי כיון דאינהו אמרי הבית טמא ולית להו נימוק הולד עד שלא יצא כדאיתא בפרק המפלת פשיטא דאמו טמאה לידה זה כתב רש"י ז"ל.
וק"ל נהי נמי דלית להו במפלת שליא נימוק הולד היכא דחזינן ודאי דנימוק מנא להו דאמו טמאה לידה ואפשר דלר"ש דאית ליה ביטול ברוב לענין טומאה איצטרך קרא לענין לידה אבל לרבנן לית להו ביטול בכה"ג, ואיכא למימר נמי לרבנן ממילא ש"מ דא"כ לימא קרא כי תבעל וילדה מאי כי תזריע דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה.

מ"ט גמר לידה מבכור. פי' דאי לאו ג"ש כיון שנתרבה יוצא דופן בכלל לידה גבי אדם א"א למעטו מכי יולד ולהכי צריך ג"ש דלידה לידה והא דאמרינן שכן אמו מאמו לא דהיא ג"ש אלא מסתברא לידה לידה דאדם גמר כן משום דדמי מדמי הוא דהכא כתיב אמו והכא כתיב אמו והא דאמרינן לקמן מאמו אמו נפקא לאו דוקא אלא חדא מטעמיה דג"ש נקט :

זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו ג' מעוטין פרט לנשחטה בלילה וכו'. פירש לר' יהודה כיון דממעט הני אף על פי שפסולן בקדש ומכשר הלן והיוצ' ושארא כדבעינן למימר צריכי מעוטא לכל חד וחד אבל לר' שמעון כיון דקרא א' מרבה וקרא א' ממעט הריבוי ריבה הכל והמיעוט מיעט הכל, ול"ק כאן שפיסולו בקדש כאן שאין פיסולו בקדש.
והא דאמרינן הרי אלו [ג'] מיעוטין ולא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות משום דכיון דכל אחד ממעט את שלו אין כאן מיעוט אחר מיעוט שאין מיעוט אתר מיעוט לרבו' אלא כשהן ממעט' דבר אחד כגון שאמרו (סנהדרין טו, א) עשרה כהנים כתובים בפרשה כהן ולא ישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אבל כאן כל מיעוט הוא צריך למעט את שלו.
וכיוצא בזו בב"ק (מד, ב) שור שור שור ז' פעמים להוציא שור האשה ושור היתומין ושור האפוטרופסין וכו' ולא היו מיעוט אתר מיעוט והני תלתא מיעוטי נמי ממעטי הני תלתא פסולי כדפרישית.
אבל במס' הוריות מצאתי בפרק ראשון בירושלמי (ה"א) גבי נפש כי תחטא אחת תחטא בעשותה [תחטא] הרי אלו מיעוטין דמקשי בכל אתר את אמרת מיעוט אחר מיעוט לרבו' וכאן את אמרת מיעוט אתר מיעוט למעט א"ר מתניא שניה היא דכתיב מיעוט אחר מיעוט לאחר מיעוטי ולדעת זו ההיא דאמרי' בסנהדרין כהן ולא ישראל מפני שכולן צריכין לכתב לומר דעשרה בעינן ד) אבל בשאר דוכתי ג' מיעוטין או יותר נדרשין הן כולן למיעוט כמשמען ולא נאמרה מדה זו בתורה אלא בשני מיעוטן מיעוט אחר מיעוט.
מ"מ כל הנך פסולי דמכשיר ר' שמעון מודה בהו ר' יהודה וטעמא מפרש במסכת זבחים (דף פ"ד) מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר, יוצא הואיל וכשר בבמה, טמא הואיל ואשתרי לגבי צבור, ונשחט חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגול, חוץ למקומו הואיל ואתקו' לחוץ לזמנו ושקבלו פסולין וזרקו את דמו בהנך פסולין דחזו לעבוד' צבור וכי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו תנא אזאת תורת העולה ריבה קא סמיך הדין גמרא דהתם (ובתכפה) [וכתבנוה] מפני שהיא (תמה) [סתומה] ויש לדקדק בה דא"כ נשחטה בלילה נמי כשרה שהרי כשר בבמת יחיד כדאי' בזבחים (דף ק"כ), איכא למימר אתיא כמ"ד התם שחיטת לילה פסולה בבמת יחיד.
אלא הא קשיא יצא דמה חוץ לקלעים נימא דכשר שהרי כשר בבמה שאין יוצא בבמה לא בבשר ולא בדם וכן חוץ למקומו נמי דקאמר הואיל ואתקוש לחוץ לזמנו לימא הואיל וכשר בבמה, ועוד דקאמר ושקבלו פסולין וזרקו את דמו בהנך פסולין דחזו לעבודת צבור אפילו זר גמור נמי יהא כשר שהרי כשר בבמת יחיד.
ואיכא למימר נשחטה בלילה ויוצא דמה ליכא לאכשורי (בשרן) דאי הכי מיעוטין מאי אהנו לי ומסתבר' ליה לאוקמי בהני דבעיקר הכשרן נפסלו מאינך והא דאוקי בהנך פסולי דחזו לצבור ולא אמר משום דכשרין בבמה דבהא פשיטא ליה דליכא למילף מינה שזה ודאי דבר שעקר הכשרו כן הוא ולית להו הכשר בכשרין טפי מפסולין לעולם ודקאמרת חוץ למקומו הואיל ואתקוש משום דכל היכא דמשכח הואיל בפנים לא מייתי ליה מבמה, כנ"ל.
ובתוספות מאריכין בע"א, וניתנין למעלה שנתנן למטה וכן בחוץ ובפנים ופסח וחטאת כולהו כיון דבפנים נמי אשכחן בהו הכשרא לא צריכא ליה למימר' דודאי לא ירדו.

אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה. כבר כתבתי בפרק בנות הכותיים שילהי גמרא דם היולדת שלא טבלה דהא מתני' לא קשיא עליה דלוי דאמר שתי מעינות הן משום דלא טהר רחמנא אפילו אותו מעין טהור אלא ביולדת ישראלית והוא שיצא ולד דרך בית הרחם כדברי חכמים וטעמא משום שהוא מעין יוצא דרך המקור ושם הארכתי יותר בס"ד.

גמ'. מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שהיא מזרעת. מהכא משמע דאי לאו כי תזריע וילדה סתמא אפילו יוצא דופן הויא לידה ונותנים לה ימי טומאה וימי טהרה וקשיא לי דא"כ מאי קא בעינן תו ור' שמעון מאי טעמא אדרבא סתמא דמילתא כר' שמעון הוא ואי משום תזריע וילדה הא אוקמינן איהו לאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה. וי"ל דודאי אפילו לא כתיב אלא אשה כי תלד לא היה יוצא דופן במשמע דאדרבה תלד למעוטי יוצא דופן כדדרשינן בעלמא כי יולד פרט ליוצא דופן אלא דהכא מידע הוה ידעי דטעמיה דר' שמעון דמרבה יוצא דופן משום דכתיב תלד יתירא ואורחא דתלמודא הוא לברורי מילי בקושי ופירוקי כדאיתא בדוכתי טובא בתלמוד וכאילו אמר כאן טעמייהו דרבנן אע"ג דכתיב כי תלד יתירא משום דכתיב כי תזריע וילדה ותלד יתרה לרבות טומטום ואנדרוגינוס וטעמיה דר"ש דלא דריש תזריע משום דכתיב תלד דמרבה יוצא דופן ותזריע איצטריך ליה לאפי' כעין שהזריע כך נ"ל.

דסלקא דעתך אמינא זכר ונקבה כתב זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואדרוגינוס קא משמע לן. קשיא לן והא אמרינן בפרק המפלת דכל היכא דאיצטריך זכר ונקבה לחלק לא ממעטינן מינייהו טומטום ואדרוגינוס והכא נמי הא איצטריך לחלק בין טומאה וטהרה דזכר לטומאה וטהרה דנקבה, ובתוספות דחקו דהכא כתיב טובא בן ובת. ואם תאמר לא ליכתוב בן ובן ולא לכתוב תלד וממילא הייתי מרבה אפילו טומטום ואדרוגינוס, איכא למימר בדילמא איצטריכי קרא לדרשא אחרינא.

זאת היא העולה הרי אלו ג' מיעוטים פרט לנשחטה בלילה ונשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים. פירוש שאותן ג' מיעוטים למעט שלשה פסולים אלו אבל כל הני פסולים אחריני דמרבה ר"ש מתורת העולה תורה אחת לכל העולין אף ר' יהודה מודה בהו ומרבה להו נמי מתורת העולה וכדאיתא בזבחים פרק המזבח מקדש (זבחים פד, ב) ומסתברא ליה לר' יהודה למעט את אלו ולרבות את האחרים אע"פ שאלו ואלו פסולין בקדש משום דמשכח להו הכשרא כדאיתא התם, והיינו דלר' יהודה איצטריכו תלתא קראי לתלתא פסולין ולר' שמעון לא איצטריך אלא חדא מיעוטא לכל הפסולין משום דאיהו כל שאין פסולן בקדש ממעט להו בחדא וכל שפסולן בקדש מרבה מחד קרא. וא"ת לר' יהודה ליצטריך קרא רביעי למעוטי קדשי קדשים ששחטן בדרום דהא לר' יהודה תרד כדאיתא בריש מסכת מעילה (ב, ב). תירצו בתוס' דממעט ליה מדדריש בסוף כל הפסולין (זבחים לו, א) כל דבר רע ריבה חטאת ששחטה בדרום ושנכנסה דמה לפנים ואף ע"ג דקרא ללאו הוא דאתא מכל מקום שמעינן מינה נמי דאם עלתה תרד. אי נמי לא צריך קרא דבשחיטת חוץ היא והיינו נמי דקסבר רבה במעילה, דחטאת ששחטה בדרום תרד אפילו לר' מעון דמרבה להכשירה כל שפסולן בקדש והוי טעמא משום דכשחיטת חוץ דמי וכמאן דחנקינהו.

פרק חמישי יוצא דופן
מ״ט דרבנן. קשה לי דהשתא בעי׳ מ״ט דרבנן דלמא משמע לן דסתם לידה משמעא פי׳ יוצא דרך דופן כל היכא דליכא קרא דממעיט ליה ואלו לקמן בסמוך בתר דתריצא לר׳ שמעון קרא דנקטי רבנן שיילינן מ״ט דר׳ שמעון דלמא סתם לידה דרך רחם משמע כל היכא דליכא קרא דמרבי לה וי״ל דלעולם סתם לידה דרך רחם ור׳ מני בר פטיש אדלקמן סמוך דאיכא קרא יתירא לרבות יוצא דופן וקאמר מ״ט דרבנן דלא דרשי ליה וכי פריש טעמייהו דרבנן ותריצנא ליה אליבא דר׳ שמעון אתינא לברורי מילתא מ״ט דר״ש דאפי׳ נימא דליכא קרא כרבנן מ״מ סתם לידה דרך רחם משמע ופרישנא דטעמא דפלוגתייהו היינו משום תלד יתירה דר׳ שמעון דריש ליה לרבות דרך דופן ורבנן דרשי ליה למילתא אחריתי שלא לסתור דרשא דכי תזריע ודרך התלמוד כן במקומות הרבה.

לרבות טומטום ואנדרוגינוס סד״א זכר ונקבה ודאית. פי׳ וממעטים אפילו טומטום כיון שאין דינו ברור משעת לידתו לטומאה ודאי קמ״ל דמרבה להו לטומאה ונר׳ דמשום אנדרוגינוס בא עיקר הכתוב דלדין ברור רבייה רחמנא דהא ליכא ספיקא קמיה שלא נתברר לחכמים דינו היאך נאמרה הלכה ולפיכך אמרו שתשב לזכר ולנקבה וממילא נפקא לן ספק טומטום אפי׳ לדין תורה דהא א״א לדעת אם זכר או נקבה עד שיהא נקרע ואף מתחלת דינו בהר סיני נדון לספק לשבת עליו לזכר או לנקבה וזה נראה ברור.

והא דאמרינן סד״א זכר ודאי נקבה ודאית ק״ל דהא אמרינן בפ׳ המפלת דליכא למימר הכי כל היכא דמצטריך קרא לחלק בין זכר ונקבה כההיא דאמרינן התם גבי ערכין וי״ל דאפ״ה הוה ס״ד דחדוש גדול הוא זה ואין לנו בו אלא מקום חדושו בלבד כנ״ל.

אבל בחד עבורה וכו' פי׳ דכל היכא דלא כתיב אלא חדא לא הוה מוקמינן אלא בתרי עבורי להכי אצטריכו תרי קראי.

שאינו קדוש. פרש״י ז״ל שאינו קדוש כלל בשום קדושת הגוף ואינו אלא כקדושת עצם בעלמא לדמיו וכשהוא נפדה נפדה אפי׳ בלא מום ויוצא לחולין לגזז ולעבד ובמקום דיש בהמה שקדם מומה להקדשה הנך נפישין ונראה דמאן דקרי לה סבר דנותר ופיגול וטמא כחדא חשיבי וכיון דכן אמרינן אדרבה משום דסברא הוא למילף מאדם דרבייה קרא בהדיא זאת היא העולה. הרי אלו ג׳ מעוטין. פי׳ דה״א דהעולה מיעוטא דרשי ליה ודאי לרבות לשתוק קרא מניה דהכין מתברר בפ׳ מרובה ור׳ יהודה כיון דמשכח מיעוטא לכל חד וחד לא שייך כאן טעמא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ועוד דהא לרבות לא אצטריך קרא וכדאמרן ואפשר דר׳ שמעון דרש להני מיעוטי במיעוט אחר מיעוט לרבות שלא לסתור.

ורבי שמעון ההוא דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריע' אמו טמאה לידה. וא"ת לרבנן נמי מבעי להו להכי כיון דאינהו אמרי הבית טמא ולית להו נימוק הולד עד שלא יצא כדאיתא בפרק המפלת פשיטא דאמו טמאה לידה זה כתב רש"י ז"ל.
וק"ל נהי נמי דלית להו במפלת שליא נימוק הולד היכא דחזינן ודאי דנימוק מנא להו דאמו טמאה לידה ואפשר דלר"ש דאית ליה ביטול ברוב לענין טומאה איצטרך קרא לענין לידה אבל לרבנן לית להו ביטול בכה"ג, ואיכא למימר נמי לרבנן ממילא ש"מ דא"כ לימא קרא כי תבעל וילדה מאי כי תזריע דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה.

מ"ט גמר לידה מבכור. פי' דאי לאו ג"ש כיון שנתרבה יוצא דופן בכלל לידה גבי אדם א"א למעטו מכי יולד ולהכי צריך ג"ש דלידה לידה והא דאמרינן שכן אמו מאמו לא דהיא ג"ש אלא מסתברא לידה לידה דאדם גמר כן משום דדמי מדמי הוא דהכא כתיב אמו והכא כתיב אמו והא דאמרינן לקמן מאמו אמו נפקא לאו דוקא אלא חדא מטעמיה דג"ש נקט :

זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו ג' מעוטין פרט לנשחטה בלילה וכו'. פירש לר' יהודה כיון דממעט הני אף על פי שפסולן בקדש ומכשר הלן והיוצ' ושארא כדבעינן למימר צריכי מעוטא לכל חד וחד אבל לר' שמעון כיון דקרא א' מרבה וקרא א' ממעט הריבוי ריבה הכל והמיעוט מיעט הכל, ול"ק כאן שפיסולו בקדש כאן שאין פיסולו בקדש.
והא דאמרינן הרי אלו [ג'] מיעוטין ולא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות משום דכיון דכל אחד ממעט את שלו אין כאן מיעוט אחר מיעוט שאין מיעוט אתר מיעוט לרבו' אלא כשהן ממעט' דבר אחד כגון שאמרו (סנהדרין טו, א) עשרה כהנים כתובים בפרשה כהן ולא ישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אבל כאן כל מיעוט הוא צריך למעט את שלו.
וכיוצא בזו בב"ק (מד, ב) שור שור שור ז' פעמים להוציא שור האשה ושור היתומין ושור האפוטרופסין וכו' ולא היו מיעוט אתר מיעוט והני תלתא מיעוטי נמי ממעטי הני תלתא פסולי כדפרישית.
אבל במס' הוריות מצאתי בפרק ראשון בירושלמי (ה"א) גבי נפש כי תחטא אחת תחטא בעשותה [תחטא] הרי אלו מיעוטין דמקשי בכל אתר את אמרת מיעוט אחר מיעוט לרבו' וכאן את אמרת מיעוט אתר מיעוט למעט א"ר מתניא שניה היא דכתיב מיעוט אחר מיעוט לאחר מיעוטי ולדעת זו ההיא דאמרי' בסנהדרין כהן ולא ישראל מפני שכולן צריכין לכתב לומר דעשרה בעינן ד) אבל בשאר דוכתי ג' מיעוטין או יותר נדרשין הן כולן למיעוט כמשמען ולא נאמרה מדה זו בתורה אלא בשני מיעוטן מיעוט אחר מיעוט.
מ"מ כל הנך פסולי דמכשיר ר' שמעון מודה בהו ר' יהודה וטעמא מפרש במסכת זבחים (דף פ"ד) מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר, יוצא הואיל וכשר בבמה, טמא הואיל ואשתרי לגבי צבור, ונשחט חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגול, חוץ למקומו הואיל ואתקו' לחוץ לזמנו ושקבלו פסולין וזרקו את דמו בהנך פסולין דחזו לעבוד' צבור וכי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו תנא אזאת תורת העולה ריבה קא סמיך הדין גמרא דהתם (ובתכפה) [וכתבנוה] מפני שהיא (תמה) [סתומה] ויש לדקדק בה דא"כ נשחטה בלילה נמי כשרה שהרי כשר בבמת יחיד כדאי' בזבחים (דף ק"כ), איכא למימר אתיא כמ"ד התם שחיטת לילה פסולה בבמת יחיד.
אלא הא קשיא יצא דמה חוץ לקלעים נימא דכשר שהרי כשר בבמה שאין יוצא בבמה לא בבשר ולא בדם וכן חוץ למקומו נמי דקאמר הואיל ואתקוש לחוץ לזמנו לימא הואיל וכשר בבמה, ועוד דקאמר ושקבלו פסולין וזרקו את דמו בהנך פסולין דחזו לעבודת צבור אפילו זר גמור נמי יהא כשר שהרי כשר בבמת יחיד.
ואיכא למימר נשחטה בלילה ויוצא דמה ליכא לאכשורי (בשרן) דאי הכי מיעוטין מאי אהנו לי ומסתבר' ליה לאוקמי בהני דבעיקר הכשרן נפסלו מאינך והא דאוקי בהנך פסולי דחזו לצבור ולא אמר משום דכשרין בבמה דבהא פשיטא ליה דליכא למילף מינה שזה ודאי דבר שעקר הכשרו כן הוא ולית להו הכשר בכשרין טפי מפסולין לעולם ודקאמרת חוץ למקומו הואיל ואתקוש משום דכל היכא דמשכח הואיל בפנים לא מייתי ליה מבמה, כנ"ל.
ובתוספות מאריכין בע"א, וניתנין למעלה שנתנן למטה וכן בחוץ ובפנים ופסח וחטאת כולהו כיון דבפנים נמי אשכחן בהו הכשרא לא צריכא ליה למימר' דודאי לא ירדו.

שתלד ממקום שמזרע'. ותימה בלא כי תזריע נמי לשון תלד משמע למעוטי יוצא דופן כדדרשינן גבי קדשים כי יולד פרט ליוצא דופן ובפ' יש בכור נמי ממעטינן יוצא דופן מוילדו לו. וי"ל דהתם לאו מלשון לידה קא ממעט אלא דגמרינן לידה מבכור כדגמרינן לקמן גבי קדשים ותימה אכתי תיקשי לך הכא נמי ניגמר לידה מבכור. וי"ל דאי לאו כי תזריע הוה מיסתבר למידרש טפי לכדדריש ליה ר' שמעון:

ר' שמעון מ"ט. כלומר אמאי לא דריש קרא כדדרשי ליה רבנן:

סד"א זכר ודאי. אע"פ דבפ' המפלת משמע דלא דרשינן ליה בהכי אלא היכא דמייתר שאני הכא דכתיבי טובא בן ובת הלכך זכר ונקבה מייתר:

זאת וגו' היא העולה. הרי אלו ג' מיעוטין זאת והיא וה"א דהעולה שני אבל העולה קמא דריש מיניה העולה עולה ראשונה בפ' תמיד נשחט. ובכל אינך דמפרש ר' שמעון מודה ר' יהודה [דאם עלו לא ירדו] כדמפרש טעמא בזבחים. ותימה והא ר' יהודה סבר בפ"ק דזבחים דרצפה מקדשת כמזבח א"כ כולם יעלו א"כ היכי משוי לה פסול פיגול נותר טמא וכל אינך לבר הני ג'. וי"ל כגון שיש הפסק בינו ובין רצפת העזרה:

ורבנן ההוא מיבעיא ליה לרבות טומטום ואנדרוגינוס עיין מה שכתבתי בבכורות בפ' אלו מומין:

יוצא דופן פרק חמישי

גמ' דחד הוי נפל אינו בגמרות ישנות גם מהרש"ל מחקו:

תוס' בד"ה הנך נפישן כו' שכן בכור זכר מתנות כו' ואינן קדשים כו' עכ"ל ולא ידענא מאי מתנות שייכא בבכור לנחלה ובתוס' ר"פ יש בכור מלת מתנות אינו ע"ש:

בתוס' דבור ראשון וא"ת ל"ל קרא וכו' וי"ל דאי לאו קרא הוה דדשינן מתלד כו' ואע"ג דרבנן מוקמי תלד לרבות טומטום ואנדרוגינוס אי לאו קרא דאשה כי תזריע הוה מוקמינן תלד לרבות יוצא דופן וטומטום הוה נפקא מלבן ולבת ודין דחייבה על כל בן ובת הוה נפקא לן מזאת תורת היולדת כר"ש ולא הוה מחלקינן בין תרי עיבורי לחד עיבור וק"ל:

ד"ה גמר לידה לידה כו' גבי ולד המעושר לא יינק מן המעושרת וכן ולד קדשים מן המקודשת ויליף שם קדשים מבכור בג"ש דאמו. והתוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך:

ד"ה הנך נפישי וכו' והשתא לילף מבכור בהמה שכן בכור זכר מתנות. יש מוחקים מתנות משום דהא אבכור לנחלה קאי ואין צורך למחוק משום דכל סתם בכור לנחלה הוא ג"כ בכור לכהן וקרי מתנה שצריך לפדותו ממנו בחמשה סלעים:

בא"ד ובפרק ראשית הגז דקאמר פשוט מפשוט עדיף וכו'. לא אלעיל מיניה קמהדר אלא קושיא בפני עצמה היא ואסוגיא דשמעתין קאי דהכא משני הנך נפישין ולא גמרינן פשוט מפשוט ושם בפ' ראשית הגז אמרי' פשוט מפשוט עדיף ותירץ דהתם דיליף בהמה מבהמה אמרינן דפשוט מפשוט עדיף אבל הכא דבעי למילף בהמה מאדם לא אמרינן פשוט מפשוט עדיף אלא ילפינן בהמת קדשים מבהמה דבכור דהוי בהמה מבהמה ונפישין והיינו דקאמר שכן אם בהמת קדשים כו':

גמ' ה"מ בתרי עבורי אבל בחד עבור כו' כצ"ל ונמחק דחד הוה נפל. ונ"ב נ"ל טעות גמור הוא דלא בנתעברה וחזרה ונתעברה מיירי אלא בנתעברה אחר לידה כמו שפרש"י וק"ל:

במשנה ומטמאין בכל שהוא כו'. פשוט דקאי על כל הנזכרים למעלה דהמה דם זוב וקרי. וכ"מ בכ"ד דדם ג"כ מטמא בכ"ש. וכן פרש"י לקמן (מב) בד"ה ולטמא במשהו. וכ"פ הרמב"ם ברפ"ה מהל' א"ב. ולא עמדתי ע"ד בפיה"מ שכ' ומטמאים בכ"ש רומז אל ש"ז והזוב. וכן נמשך הרע"ב אחריו:

תד"ה גמר. בפ' ולד חטאת כו' יליף אמו אמו כו'. גם לקמן (מא) קאמר דקדשים מאמו אמו נפקא. ואפשר דלזה כוונו במש"כ כדמוכח בשמעתין:

תד"ה זאת. דהעולה קמא דריש רבא כו'. עמש"כ בזבחים (פד) ע"ד בס"ד:

גמ׳ ורבנן האי מבעי להו לרבות כצ״ל וכן לקמן:

תוס' ד״ה בעין וכו' דרובן אינן נימוקים כצ"ל:

ד״ה זאת וכו׳ אמאי הא ליכא מעוטא רבועי כצ״ל:

מתני' וימי טהרה. ע"ל לו ע"א תד"ה הילכתא:

שם היה אוכל בתרומה. ע"ל יג ע"א:

יוצא דופן כו' מ"ט דרבנן כו' כ' תוס' דאי לאו קרא הו"א תלד לרבות יוצא דופן פי' והו"א לחלק באמת בין עיבור א' לב' עיבורים דלא כמהר"ם לובלין ועי' מ"ש בסמוך אי"ה:

ור"ש מ"ט פי' דהשתא דכתיב תזריע יותר סברא למדרש מניה כרבנן עד שתלד במקום שמזרעת מלמדרש מניה כעין שהזריעה אפי' לר"ש דאית ליה נימוק הולד כו' ועי' מ"ש בסמוך אי"ה:

אבל בחד עיבורא כו' ור"ש נראה דלטעמיה אזל דס"ל דרשינן טעמא דקרא ודריש לעיל ס"פ המפלת טעמא דיולדת מביאה קרבן משום שהיא קופצת ונשבעת וא"כ אין סברא לחלק בין חד עיבור לשני עיבורים. והא"ש מה שיל"ד הא מבואר לעיל כ"ז ע"א דר' יוסי ור' יהודה נמי כר"ש ס"ל בההיא נימוק הולד ולא לשתמט בשום דוכתא למימר דס"ל כוותיה ביוצא דופן והא"ש דמ"מ ס"ל דעדיף למדרש קרא לדרבנן ובשלמא ר"ש אייתר ליה תלד אבל אינהו לא דרשי טעמא דקרא ואיצטריכא להו תרי קראי חד לחד עיבורא וחד לתרי עיבורא ולא אייתר ליה תלד וממילא דרשי תזריע לכדרבנן ודלא כר"ש וק"ל:

זאת תורת העולה היא העולה הרי כאן ג' מיעוטים. כ' תוס' דחד העולה דרשינן מיניה העולה ראשונה למעיין שם בפסחים דרש"י כ' מוערך עליה העולה ולא מזאת תורת העולה. ולזה העירני תלמידי הרבני מהו' זלמן נ"י מדא"ב. ואולי ס"ל לתוס' דשמעתין דתרווייהו בעיא חד לנו"נ וחד למוספים וקרא דפרק כל התדיר לשחיטה וכ"ז דלא כמ"ש תוס' בפסחים שם ולפי דבריהם שם יש כאן ד' מיעוטים. והא דקאמר ר' יהודה הרי כאן ג' מיעוטים פי' מלבד אותו המיעוט דאיצטריך למעט רובע ונרבע דמודה ביה ר"ש ומיושב קו' תוס' דשמעתין:

רבי יאודה אומר זאת תורת העול' היא העולה הרי אלו מיעוטין. עמ"ש הרמב"ן והר"ן בחידושיהם ועמ"ש אנכי הדל בקונטריס אחורי תרעא דף קע"א ע"ש באורך בס"ד. [ועמ"ש לפנים בריש מסכת הוריות בס"ד]:

מתני' יוצא דופן. על ידי סם נפתחו מעיה והוציאו את העובר לחוץ ונתרפאת: כל הנשים. לענין נדה: מטמאות. מכי אתא דם לבית החיצון אע''ג דהעמידוהו כותלי רחמה: בבשרה. משמע בתוך בשרה: לחוץ. בגמרא יליף לה: שנזדעזעו אבריו. נעקר שכבת זרע מגופו: גמ' אלא כעין שהזריעה. כגון נימוק הולד כדאמר בהמפלת (לעיל כו.) שליא בבית הבית טמא כו' רבי שמעון אומר הולד נימוק ואמר בגמרא מודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה ויליף טעמא מהכא אבל רבנן לא צריך להו קרא להכי דהא לדידהו כיון דאמרי הבית טמא לית להו נימוק ופשיטא דאמו טמאה לידה: תלד. ואם נקבה תלד דמצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים: לחייב על כל בן ובן. שאם טבלה לאחר י''ד לנקבה ושמשה ונתעברה וילדה לאחר שמונים מביאה שני קרבנות: תורת היולדת. משמע תורה אחת ליולדת ולדות הרבה: שלפני מלאת. ילדה עכשיו וילדה לאחר שמונים קמא הוי לפני מלאת ובתרא הוי לאחר מלאת: זאת. משמע כמו שמפורש בענין קרבן אחד לולד אחד: הני מילי. דאין מביאה על שלפני מלאת ולאחר מלאת קרבן אחד: בתרי עיבורי. שילדה וחזרה ונתעברה בתוך ימי טוהר וילדה לאחר שמונים: כגון יהודה וחזקיה. דאמרינן בהמפלת (לעיל כז.) שנשתהא אחרון אחר הראשון ג' חדשים: מודה ר''ש. ביוצא דופן: שאינו קדוש. קדושת הגוף אלא כשאר קדשים שקדם מומן להקדשן דלא קדשי אלא כעצים וכאבנים לדמיהם ויוצאין לחולין ליגזוז וליעבד: לידה לידה. כתיב בקדשים (ויקרא כב) שור או כשב או עז כי יולד וכתיב בבכור (דברים טו) אשר יולד: מאדם. לענין טומאה וטהרה דכתיב וילדה זכר: אמו מאמו. בבכור כתיב (שמות כב) שבעת ימים יהיה עם אמו ובקדשים כתיב (ויקרא כב) והיה שבעת ימים תחת אמו: שכן אם בהמת קדשים פיגול נותר וטמא. אם בתרוייהו כתיב אמו ותרוייהו בהמת קדשים ופגול ונותר וטמא נוהג בהם לאפוקי אדם דליתיה בכל הני: פשוט. אדם משתעי בין בפשוט בין בבכור וכן קדשים הוו פשוטים ובין באדם ובין בקדשים לא משתעו בזכרים לחודייהו טפי מבנקבות לאפוקי בכור דליתיה אלא בזכרים ותרוייהו בין אדם בין קדשים לא הוו קדושין מאליהם אבל בכור קדושתו מאליו ובין קדשים ובין אדם לא הוו מתנות כהונה כגון שלמים לבעלים הן לאפוקי בכור דהוי ממתנות כהונה: דמסייע ליה לרבי יוחנן. דאמר דמודה ר''ש ביוצא דופן דקדשים: זאת תורת העולה היא העולה. ומהאי קרא נפקא לן בזבחים (דף כז:) פסולין שאם עלו לא ירדו דכתיב על מוקדה משתעלה תוקד וכתב רחמנא זאת דמשמע מיעוטא כלומר זאת אם עלתה לא תרד אבל אחרת אע''פ שעלתה תרד וכתיב היא דמשמע מיעוטא וכתיב העולה דמשמע העולה עולה כשרה ולא פסולה והני תלתא מיעוטי ממעטי הני תלתא פסולי:

מתני' יוצא דופן. ממקום שמזרעת. ואם תאמר למה לי קרא נילף לידה לידה מבכור כדילפינן לענין קדשים בסמוך וי''ל דאי לאו קרא הוה דרשינן מתלד לרבות יוצא דופן כדדריש ר''ש: כעין שהזריעה. פרש''י ולרבנן לא צריך קרא דהא סברי בהמפלת (לעיל כו.) דרובן אינם נימוקים ומיהו איצטריך להיכא דהושיטה חיה ידה במעי אשה ומעכב את הולד דטמאה לרבנן וי''ל דתרתי ש''מ: מודה ר''ש בקדשים שאינו קדוש. בפ' בתרא דבכורות (דף נז:) גבי ר''א ברבי יהודה דאית ליה יוצא דופן קדוש אמר סבר לה כר''ש דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא ותימה דהא ר''ש מודה דבקדשים אינו קדוש כדאמר רבי יוחנן הכא וכדמוכח נמי בברייתא דמייתי בסמוך וי''ל דסבר כר''ש ועדיפא מדר''ש דאפילו בקדשים קאמר דקדוש: גמר לידה לידה מבכור. בפ' ולד חטאת (דף יג.) במעילה גבי ולד המעושרת לא ינק מן המעושרת יליף אמו אמו מבכור והכל אחד כדמוכח בשמעתין וא''ת דבפרק מרובה (ב''ק דף עז:) אמר כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים וקאמר למעוטי מאי אי למעוטי קדשים בהדיא כתיב בהו או כשב פרט לכלאים אם למעשר תחת תחת יליף מקדשים ואי לבכור העברה העברה יליף ממעשר והשתא אמאי אצטריך למילף בכור ממעשר ומעשר גופיה ילפינן מקדשים הוה ליה למימר דנילף בכור לידה לידה או אמו אמו מקדשים וי''ל דלא ילפינן לידה לידה או אמו אמו אלא כגון הכא דאיירי בלידה או במעילה דאיירי בענין אמהות וא''ת ובשמעתין אמאי צריך ג''ש דלידה לידה או אמו אמו נילף פסול יוצא דופן בקדשים מג''ש דתחת ממעשר ומעשר מג''ש דהעברה מבכור וי''ל דג''ש דלידה ודאמו צריך לשום דרשה אחריתי: הנך. נפישין. וא''ת דבפרק יש בכור (בכורות דף מז:) אר''ש דיוצא דופן בכור לנחלה הוי דיליף מוילדו לו בנים לידה לידה מאשה דאית ליה הכא דהוי ולד והשתא לילף מבכור בהמה שכן בכור זכר (מתנות) וי''ל דאדם מאדם עדיף שכן אין שייך בהו פגול נותר וטמא דאינו קדשים ושייך בהו טומאה וטהרה ובפרק ראשית הגז (חולין דף קלז.) דקאמר פשוט מפשוט עדיף אע''ג דהנהו נפישי התם משום דהוי בהמה מבהמה אבל הכא דבהמה מאדם לא: זאת היא העולה. הכי כתיב קרא זאת תורת העולה היא העולה הרי ג' מיעוטי זאת והיא וה' דהעולה תנינא דהעולה קמא דריש רבא בתמיד נשחט (פסחים נח:) העולה עולה ראשונה מהני ג' מיעוטי ממעט הנך ומתורת מרבינן אינך פסולין דאם עלו לא ירדו כר''ש וא''ת והא ר' יהודה סבר בפ''ק דזבחים (דף כד) דרצפה מקדשת כמזבח ואם כן כולם יעלו והיכי משכחת פסול בכל הנהו לבר מהני ג' כיון דאם עלו לא ירדו וי''ל כגון שיש הפסק בין הבהמה לרצפת עזרה ואם תאמר והיכי ממעט הני ג' פסולי הא צריך חד מיעוט לרובע ונרבע ולכל הנהו דמודה רבי שמעון בהו דאם עלו ירדו וי''ל דנשחטה בלילה ויצא דמה ממעט תרוייהו מחד מיעוטא דשקולים הם וא''ת קדשי קדשים ששחטן בדרום דאמר בריש מעילה (דף ב:) דאליבא דר' יהודה כ''ע ל''פ דתרד אמאי הא ליכא מיעוטא רביעית ולר''ש נמי לרבא דאמר תרד הא פסולן בקדש הוא דהא אית ליה הכשר בקדשים קלים דכשרים בדרום כמו שאפרש דהיכא דאית ליה הכשר בעלמא איקרו פסולן בקדש וי''ל דשחיטה בדרום הוי כעין שחיטת חוץ וכמו דחנקינהו דמי כדקאמר התם לר''ש:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד