נידה לט ע"ב

And with regard to this mishna, Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught this halakha only with regard to a woman who normally experiences bleeding fifteen days from her immersion, which are twenty-two days from her sighting of menstrual blood, which means that there, she stands in her days of menstruation.

And when the mishna states that she deviated from her cycle and experienced bleeding on the twentieth day, it means she experienced bleeding twenty days from her immersion, i.e., twenty-seven days from her previous sighting, not twenty-two. This means that when twenty-two days again elapse from when she usually experiences bleeding, she stands within what is now the eleven days of her ziva. And the mishna teaches that both this, the twenty-second day, and that, the twenty-seventh day, are prohibited, despite the fact that the twenty-second day now stands during her days of ziva. Evidently, we are concerned for an emission of blood during the days of ziva if she is accustomed to experiencing bleeding on that day.

The Gemara elaborates: And Rav Pappa holds that we count twenty-two days of her menstrual cycle from twenty-two days, i.e., from when she usually begins to menstruate, whereas we count the beginning of the days of menstruation from day twenty-seven, when she actually experiences bleeding. Consequently, the twenty-second day of her normal menstrual cycle falls during the days of ziva, according to the actual day of menstruation.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: From where do you know this is the correct reckoning of her days? Perhaps one also counts those twenty-two days from day twenty-seven, such that when twenty-two days again arrive from day twenty-seven, she stands within her days of menstruation. Accordingly, there is no proof from the mishna with regard to a sighting during the days of ziva.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, adds: And so too, it is reasonable that the twenty-two days are counted from when she actually experiences bleeding. As if you do not say so, then consider the case of this chicken that normally lays an egg on one day and withholds an egg the next day, and lays an egg on the third day and withholds an egg on the fourth day. And the chicken deviated from its routine, so that after laying eggs on the first day and third day, it withheld an egg for two days and then laid an egg on one day, i.e., on the sixth day.

When this chicken again takes hold of its previous routine and starts laying an egg on one day and withholding an egg on the next, does it take hold of the order of the routine ahead of it, i.e., will it withhold an egg on the next day, or does it take hold of its routine as it was from the outset, so that it will lay an egg on the seventh day, as if there had been no deviation? Perforce it takes hold of the order of the routine ahead of it. Likewise, a woman who deviated from her normal menstrual cycle counts the days of her cycle according to the order of the cycle ahead of her, i.e., from the time that she experiences bleeding.

Rav Pappa said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: But if so, a question arises with regard to that which Reish Lakish said: A woman fixes a menstrual cycle for herself during the days of her ziva, but a woman does not fix a menstrual cycle for herself during the days of her menstruation, i.e., when she is already a menstruating woman. And Rabbi Yoḥanan says: A woman fixes a menstrual cycle for herself during the days of her menstruation. One could ask: What are the circumstances of this dispute? Rabbi Yoḥanan cannot be referring to a case where all her sightings occurred while she was a menstruating woman, as everyone agrees that a woman’s menstrual cycle is not fixed in such a situation (see 11a).

Rather, is it not referring to a case where she saw blood on the first of the month; and then again on the fifth of that same month, when she was a menstruating woman; and subsequently she saw blood on the first of the next month and then again on the fifth of that month; and now in the third month she saw blood on the fifth of the month but on the first of the month she did not see blood? In such a situation, the woman experienced an emission of blood on the fifth of the month for three consecutive months.

Rav Pappa concludes: And it is with regard to this case that Rabbi Yoḥanan says: A woman fixes a menstrual cycle for herself during the days of her menstruation. Although she was not actually a menstruating woman before she experienced bleeding on the fifth day of the third month, this is nevertheless considered a sighting during her days of menstruation. Evidently, one counts her menstrual cycle from the first of the month, despite the fact that she did not actually experience bleeding. Likewise, with regard to the case involving twenty-two days, one counts from when she generally experiences bleeding, not from the day she emitted blood in practice.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: These are not the circumstances of the dispute. Rather, this is what Rabbi Yoḥanan said: The dispute is referring to a case where she saw blood on the first of the month; and then again on the first of the next month, and then again on the twenty-fifth day of that month; and again on the first of the next month, which occurs during her days of menstruation. Rabbi Yoḥanan maintains that although she is in her days of menstruation, this sighting on the first of the third month serves to fix her menstrual cycle, as we say with regard to the sighting on the twenty-fifth day of the previous month that it is extra blood that gathered inside her. Therefore, it does not negate her regular cycle.

The Gemara notes: And likewise, when Ravin and all the sea-farers came from Eretz Yisrael to Babylonia and transmitted statements of Rabbi Yoḥanan, they said this statement of Rabbi Yoḥanan in accordance with the explanation of Rav Huna, son of Rav Yehoshua.
.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - ב

ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו במשנה שתיתכן קביעות וסת להפלגת ט"ו יום, אלא בהפלגת ט"ו יום לטבילתה, שרגילותה לראות דם ט"ו ימים מליל טבילתה, שהן, בתוספת שבעת ימי נדה שלפני הטבילה, הפלגת כ"ב יום לראיתה.

וגם המשך המשנה, שאמרה "ושינתה ליום כ'", הכוונה היא ליום כ' לטבילתה, ומתכוונת המשנה לומר שהיא שינתה ליום כ"ז לראייתה.

דהיינו, ששינתה ולא ראתה ביום כ"ב לראייתה, אלא איחרה חמשה ימים, וראתה ביום כ"ז לראייתה. ובמקרה כזה, כאשר היא חוששת אחר כך לוסתה הקבוע להפלגת כ"ב יום, והיא מונה כ"ב יום החל מיום כ"ב הקודם [שהיתה אמורה לראות בו את הראייה הקודמת], הרי היא מתחילה למנותו חמשה ימים לפני יום כ"ז [שראתה בו בפועל], ועוד שבעה עשר יום מיום ראייתה בפועל,

נמצא, דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי, כאשר יחזרו ויבואו עשרים ושניים יום שהם פרק הזמן לחזרת יום הוסת הקבוע שצריכה לחשוש לו, קיימא לה יום הוסת הזה בתוך י"א ימי זיבתה, שהרי עד שמונה עשר יום מיום הראיה בפועל, הם ימי זיבה,

וקתני "זה וזה אסורין". דהיינו, יום הפלגת כ"ב, שהוא זמן וסתה הקבוע, ויום הפלגת כ"ז, שניהם אסורים, על אף שיום כ"ב יוצא בימי זיבתה.

אלמא, מוכח, דחיישינן לה לוסת בימי זיבה. ^[206]

ומסבירה הגמרא: וקסבר רב פפא: שאת מנין עשרין ותרתין ימי ההפלגה שצריכה למנות כדי לחשוש ליום וסתה הקבוע, מיום עשרין ותרתין, הקודם, מנינן, שהוא יום שהיתה אמורה לראות בו, ולא מונים את ימי ההפלגה מיום כ"ז שראתה בו בפועל.

ואילו נדה ופתחה, דהיינו קביעת היום שבו מתחיל המחזור של ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה, מיום עשרין וז' מנינן את תחילת ז' ימי הנדה, משום שבו התחילה לראות דם בפועל, ודין ימי נדה מתחיל רק על ידי ראיית דם בפועל ^[207].

ולכך כשחוששת ליום וסתה הקבוע, ומונה כ"ב יום, מיום כ"ב שהיתה אמורה לראות בו, שהוא חמשה ימים לפני שראתה בפועל, ועוד שבעה עשר יום לאחר שראתה, נמצא שיום זה פוגע בתוך ימי זיבה, שהרי ימי הזיבה הם שמונה עשר יום אחרי ראייתה בפועל.

וכיון שנאמר במשנה שחוששים ליום זה, הוכיח מכאן רב פפא שחוששים ליום הוסת הפוגע בתוך ימי זיבה.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: ממאי, מנין לך שכך מונים? דלמא את מנין ימי ההפלגה של וסתה הקבוע לעשרין ותרתין יום, נמי, מיום עשרין וז' שראתה בו בפועל מנינן, ולא מיום כ"ב שהיתה אמורה לראות בו. דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי, כאשר חוזרים ובאים עשרים ושניים הימים, ומגיע יום הוסת שצריכה לחשוש לו, קיימא לה בתוך ימי נדותה. ואם כן, אין ראיה שחוששין לוסת בימי זיבה.

והכי נמי מסתברא שיש למנות את ימי ההפלגה רק מיום הראיה בפועל, לפי שאין דרך המחזוריות של ימי ההפלגה להיות מחזוריות של ימים גרידא, אלא מחזוריות של הפלגת ימים מראיה בפועל לראיה בפועל.

דאי לא תימא הכי שיש להתחיל למנות משעת הראיה בפועל, האי תרנגולתא שנוהגת להטיל ביצים בהפרשים קבועים, דרמיא, שמטילה ביצה יומא חדא, וכבשה, ונמנעת יומא חדא מלהטיל, ושוב רמיא יומא, וכבשה יומא.

ולאחר מכן שינתה את סדר קביעותה, וכבשה תרי יומי מלהטיל, ורמיא חד יומא. ויש לנו להסתפק מעתה, האם כי הדרה נקטה, לכשתחזור לקביעותה להטיל יום ולהמנע יום, האם כדלקמיה נקטה או כדמעיקרא נקטה?

כגון שביום ראשון הטילה וביום שני לא הטילה, וביום שלישי הטילה וביום רביעי לא הטילה, וביום חמישי שינתה מקביעותה ולא הטילה, וביום שישי הטילה.

האם בשבת היא לא תטיל, שהרי כך הוא קביעותה להמנע יום אחד מיום ההטלה בפועל,

או שמא היא תטיל גם בשבת, ותמנע מלהטיל ביום ראשון, שבכך היא תחזור למחזוריות הקודמת, שלפיה היא עמדה להטיל בשבת ולהמנע ביום ראשון.

על כרחך כדלקמיה נקטה! שכן הוא דרך המחזוריות להמשיך את המחזוריות מזמן המעשה בפועל, ולא מהזמן שהיתה ראויה לו מתחילה. ולכן, הוא הדין באשה, עליה למנות את מחזור וסתה משעת הראיה בפועל. ^[208] אמר ליה רב פפא: אלא הא דאמר ריש לקיש: אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה, ^[209] ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה. ורבי יוחנן אמר: אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה.

ומדייק רב פפא: היכי דמי קביעות וסת בימי נדותה אליבא דרבי יוחנן? בהכרח לא מדובר כשכל הראיות היו בימי נדותה, כי באופן זה הרי כולם מודים שאינה קובעת, ^[210] כמבואר בגמרא לעיל א א [ונתבאר בתוס' ד"ה אלמא].

אלא לאו, ודאי מדובר כשלא כל הראיות היו בימי נדה, וכגון דחזאי: א. פעם ראשונה בריש ירחא, שהוא יום א' בחודש, וראתה פעם נוספת בתוך שבעת ימי נדותה בחמשא בירחא, שהוא יום ה' בחודש.

ב. ושוב ראתה בחודש השני בריש ירחא, וחזרה לראות בימי נדותה בחמשא בירחא.

ג. והשתא, בחודש השלישי, חזאי בחמשא בירחא. ובריש ירחא לא חזאי. ומדובר בוסת לימי החודש, ולא בוסת להפלגת ימים ^[211] -

ועל מקרה זה קאמר רבי יוחנן, אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה. דהיינו, שנקבע לה וסת לה' בחודש, ^[212] על אף שבפעם השלישית שראתה בה' בחודש שאז נקבע הוסת, לא היתה הראייה בימי נדותה, שהרי לא ראתה בו בא' בחודש, אף על פי כן קרי ליה רבי יוחנן קביעות וסת בימי נדות. ומשמע שאף הראיה השלישית שבה נקבע הוסת היא נחשבת כראיה בתוך ימי נדה. ^[213]

אלמא, כיון שהיה לה קביעות של וסת לראש חודש, ^[214] לכך אף שבחודש השלישי לא ראתה בראש חודש, בכל אופן מריש ירחא מנינא ל"ימי הנדות", כאילו שראתה בו, ולכך אנו קוראים לראיית ה' בירחא ראייה בתוך ימי נדות.

והוכיח מזה רב פפא שהוא הדין לענין וסת הפלגה, מונים את ימי ההפלגה מיום שהיתה אמורה לראות בו, אף שלא ראתה בו בפועל. ^[215]

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע: לא באופן הזה מדובר כאן. אלא הכי אמר רבי יוחנן: אשה קובעת וסת בתוך ימי נדותה, כגון דחזאי:

א. בחודש אחד בריש ירחא,

ב. ובחודש השני בריש ירחא, ובעשרין וחמשה בירחא,

ג. ובחודש השלישי בריש ירחא,

שבמקרה זה ראיית 'ריש ירחא' של החודש השלישי, היא באמת בתוך ימי נדותה, שהרי ראתה חמשה ימים קודם לכן, בכ"ה לחודש השני [ולכך אי אפשר להוכיח כשיטת רב פפא].

ואף על פי כן סבר רבי יוחנן שקובעת וסת. וטעמו, משום דאמרינן, מה שהקדימה לראות חמשה ימים לפני 'ריש ירחא' השלישי, כי דמי יתירי הוא דאתוספו בה. שלפעמים, מרוב ריבוי הדם, היא מתחילה לראות עוד לפני שהגיע יום וסתה, וראייה זו טפילה היא לראייה של יום הוסת, ויום הוסת הוא עיקר הסיבה לראיית הדם.

וסבר רבי יוחנן, כיון שאנו רואים בשתי הראיות הראשונות ש"שריש ירחא" הוא הגורם לה לראות דם, לכן אנו תולים שגם בחודש השלישי 'ריש ירחא' הוא הגורם העיקרי לראית הדם, ואילו ראיית 'כ"ה בחודש' שקדמה לה [בסוף החודש השני] לא היתה אלא "תוספת דמים", שהקדימו ויצאו ממנה חלק מהדמים לפני יום הוסת עקב ריבוי הדם. וכיון שראתה פעם נוספת בריש ירחא, נחשב הדבר שיש כאן שלש ראיות לריש ירחא שלא בימי נדה, ^[216] ובכך היא קובעת וסת לריש ירחא, על אף שבפועל היתה הראיה השלישית הקובעת את הוסת בתוך שבעת ימי הנידות [של הראיה של יום כ"ה שבסוף החודש השני].

וכן כי אתא רבין וכל נחותי ימא, אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע. ^[217]

הדרן עלך פרק בנות כותים

הערות

^[206] רש"י פירש את ספיקו של רב פפא כשקבעה וסת בימי זיבה. וצריך ביאור, איך מוכיח מכאן רב פפא שחוששין לוסת שנקבע בימי זיבה? והרי כאן במשנה מדובר שקבעה וסת בימי נדה, שראתה להפלגת כ"ב יום, ושמא דווקא באופן זה שקבעה מתחילה בימי נדה, לכך צריכה לחשוש לו כשפוגע אחר כך בימי זיבה, אבל אם מתחילה קבעה רק בימי זיבה, אינה צריכה לחשוש לו כלל. והר"ן בחידושיו תירץ, שהגמרא סברה שאין חילוק בין שני האופנים, ואם כשקבעה מתחילה בימי זיבה לא צריכה לחשוש לו כלל, הוא הדין כשקבעה בימי נדה אינה צריכה לחשוש לו כשפוגע אחר כך בימי זיבה. והוכיח כן גם מהגמרא לקמן סח א [ועיין בסידרי טהרה קפ"ט ס"ק ט' ד"ה אגב].

^[207] ומכאן הקשה הרמב"ן [דף נד א] על שיטת הרמב"ם, הסובר שמנין ימי הנדה והזיבה אינו תלוי כלל בראיה בפועל, אלא מתחילין למנותם מיום וסתה, אף אם לא ראתה בו, והרי כאן בגמרא מבואר שמונים מיום הראיה בפועל, אף אם אינו יום וסתה. וכן הקשה המהרש" א. ובחוו"ד [קפג ב] כתב ליישב את שיטת הרמב"ם, שאף הרמב"ם מודה ש'ימי זיבה' שמדובר בהם בסוגייתנו, הם שונים מ'ימי זיבה' שמדובר בהם בשאר מקומות. שבשאר מקומות הנידון של ימי זיבה הוא לענין הדינים המיוחדים שיש בהם 'גזירת הכתוב', שעל ידי ראיית דם בימים אלו, היא נהיית זבה קטנה או זבה גדולה, אבל כאן מדובר לענין שאין קובעים וסת בימים אלו. והרי הטעם בזה הוא משום שהיא מסולקת מדמיה בימים אלו, ובזה אף הרמב"ם מודה שזה תלוי ביום הראיה בפועל, שעל ידי מירוק הדם בשבעת ימי נדה, היא מסולקת מדמים בי"א ימי זיבה [וע"ע בפרדס רימונים בפתיחה, ובחזו"א קכ"ב ס"ק ד'].

^[208] היוצא מהסוגיא, שלדעת רב הונא מונים את ימי ההפלגה מיום שראתה בפועל את ראייתה האחרונה, ולדעת רב פפא מונים מיום הוסת שהייתה אמורה לראות בו אף שלא ראתה בו בפועל. ובחידושי הרמב"ן משמע, שיסוד המחלוקת הוא איך פועל טבע הוסת של הפלגת ימים. רב הונא סבר שטבע הוסת של הפלגת ימים פועל מכח המחזוריות של מילוי הדם והנפיצה שלו ברחם האשה, וכשיש לה וסת להפלגת כ"ב יום, טבעה להתנפץ ולראות דם לאחר כ"ב יום מהנפיצה הקודמת, ולכך סובר רב הונא שמונים את ימי ההפלגה רק מיום ראיתה בפועל, שמיום זה מתחיל מחזור חדש של מילוי ונפיצה, ולא יתכן כלל למנות מיום כ"ב שלא ראתה בו, אלא מיום כ"ז שראתה בו [ודימה ענין זה לטבע ההטלה של התרנגולת]. ורב פפא חולק וסובר שטבע הוסת של הפלגת ימים, דומה ל'וסת החודש', שאינו תלוי כלל במחזוריות מילוי הדם וניפוצו שבטבע האשה, אלא עצם היום המסוים בחודש גורם לה לראות דם, והוא הדין בוסת להפלגת ימים גם כן פועל כך, שפעם בכ"ב יום יש סיבה בעצם היום שגורם לה לראות דם, ואין זה משנה כלל אם לא ראתה דם ביום הוסת הקודם, או שראתה דם פעם נוספת באמצע הכ"ב יום שלא בשעת וסתה. ומשום כך סובר רב פפא שמונים את ימי ההפלגה מיום כ"ב שהיתה אמורה לראות בו, על אף שלא ראתה בו בפועל [על פי חזו"א סימן פ"ה ס"ק כ"ט ול"ד]. ועיין בהערה לקמן שבשיטת רש"י מוכרח שביאר את מחלוקתם של רב פפא ורב הונא באופן אחר ממה שנתבאר כאן.

^[209] ובגמרא בעמוד הקודם פירש רב הונא בר חייא אמר שמואל שמשנתנו באה לומר שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה. ושיטת הרמב"ן והראב"ד [ורש"י בדף יא א, ד"ה מתוך ימי זיבתה], שרבי יוחנן וריש לקיש שאמרו כאן שאשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה אינם חולקים על שמואל. אלא שרבי יוחנן וריש לקיש דיברו כשלא כל הראיות היו בימי זיבה, וכמו שביארו רב פפא ורב הונא בהמשך הגמרא לענין ימי נדותה. אבל שמואל דיבר באופן שכל הראיות היו בימי זיבה. אמנם, אפשר שזה דווקא בוסת החודש, שאינו מוכרח לפגוע בימי זיבה אלא שקרה מקרה ופגע בימי זיבה, בזה קובעת וסת באופן שלא כל הראיות היו בימי זיבה. אבל במקרה של וסת להפלגת ט"ו יום, אף שלא כל הראיות הן בימי זיבה, בכל אופן לא תקבע וסת זה, לפי שבוסת זה הרי הוא חייב לפגוע גם בימי זיבה, ולא יתכן כלל שיהיה לאשה טבע באופן זה [וכמו שנתבארה שיטת הרמב"ן בהערה לעיל]. ועיין ברש"י, שפירש ששמואל מדבר בוסת להפלגת ט"ו יום. ושיטת תוספות [ד"ה רב הונא בר חייא] שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו על שמואל, וסוברים שאשה קובעת וסת בימי זיבתה. ותוס' לשיטתם שפירשו [בסוף ד"ה אלמא] שגם רבי יוחנן וריש לקיש מדברים במקרה שכל ג' הראיות היו בימי נדה [והוא הדין לענין ימי זיבה, כמבואר ברמב"ן] ולכך הוכרח להם לפי שיטתם שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים על שמואל.

^[210] ובטעם הדבר שלא תיתכן קביעות וסת ב"ימי נדה", מבואר ברש"י [ד"ה א"ל לא] שהוא משום "דאורחא בהכי שנפתח מעיינה". והיינו שעד שבעה ימים מתחילת ראייתה עדיין מעיינה פתוח, וכל ראיית הדם בימים אלו הוא המשך הראיה של היום הראשון, ואין לראיות אלו סיבה עצמית, ולכך לא יתכן לקבוע בימים אלו וסת.

^[211] כן מבואר ברש"י, וגם בתוספות משמע כך, וכן הוא בהדיא בתוס' לקמן דף סד א בתחילת ד"ה אתמר, [ועיין בחזו"א פ"ד ס"ק ד', וצ"ע], אבל ברמב"ן פירש את כל הסוגיא בוסת הפלגה.

^[212] וריש לקיש נחלק וסובר שאינה קובעת וסת, ובהמשך ההערות יבואר במה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש לפי האוקימתא של רב פפא.

^[213] כן מבואר ברש"י ד"ה א"ל רב פפא. ובתוס' ביארו, שהדיוק של רב פפא הוא מלשונו של רבי יוחנן ד"קובעת" וסת, ולישנא שקובעת הולך על הראיה השלישית שבה נקבע הוסת. אולם פשוט דאין כוונת רש"י שההוכחה היא רק מדקדוק הלשון שקרו לראייה השלישית ראיה בתוך ימי נדה, אלא ההוכחה היא מעצם הדין, כיון שמשמע שכל הטעם של ריש לקיש שסובר שאינה קובעת וסת באופן זה, הוא רק משום שגם פעם ג' נחשב כראיה בימי נדה, [כן מבואר ברש"י שם, וז"ל "לריש לקיש לא הוה וסת דהא תרי זימני קמאי דה' בירחא הוי תוך ימי נדה ממש וכו' ופעם ג' הוה ימי נדה לפי חשבון הראוי"] אבל אילו לא היתה הראייה שלישית בתוך ז' ימי נדה, היתה קובעת אף לריש לקיש, שהרי רק באופן שכל ג' הראיות היו בימי נדה אין קובעים וסת, ומכח זה הוכיח רב פפא שאף שבפעם ג' לא ראתה בא' בחודש, אף על פי כן נחשב כימי נדה, [על פי חזו"א סימן פ"ה ס"ק ז']. ובזה גופא באמת נחלק רבי יוחנן, וסבר שעל אף שנחשב כימי נדה, מכל מקום, כיון שבפעם הג' לא היתה ראייה גמורה בימי נדה שהרי לא היה המעיין פתוח בפועל בימים אלו, אין זה נחשב שכל ג' הראיות היו בימי נדה, כי לדעת רבי יוחנן רק במקרה שהמעיין פתוח בפועל נחשב כימי נדה לעניין לקבוע בהם וסת, כי רק אז אנו אומרים שאין כאן סיבה חדשה לראיית דם, שהרי המעיין כבר פתוח.

^[214] בגמרא משמע שראתה ב' פעמים בא' בחודש. ובתוספות הקשו, כיון שראתה רק ב' פעמים בא' בחודש הרי עדיין לא קבעה כלל וסת לא' בחודש, והאיך יתכן לומר שבחודש השלישי, אף שלא ראתה בא' בחודש הרי זה נחשב כאילו ראתה, הרי עדיין אין לה וסת כלל ליום זה. והתוס' לשיטתם תירצו, שמדובר שראתה ג' פעמים גם לריש ירחא וגם לה' בירחא, ונידון הגמרא הוא על הפעם הרביעית. ובחזו"א [סימן פ"ה ס"ק ז'] כתב שגם לפי שיטת רש"י צריך לומר על דרך שביארו התוס', שמדובר באופן שכבר קבעה קודם לכן ל-א' בחודש, וראתה יותר מב' ראיות בא' בחודש.

^[215] כן מבואר ברש"י. וברמב"ן הקשה על רש"י, שהרי אף רב פפא שסובר שמונים את ימי ההפלגה מיום הוסת ואף שלא ראתה בו, הרי מודה "שנדה ופתחה מכ"ז מנינן" ואין "ימי נדה" מתחילים אלא לאחר ראיה בפועל, ואיך יתכן לומר שעל אף שלא ראתה בריש ירחא, נחשבת ראיית ה' בירחא כראייה בתוך ימי נדות? וגם צריך ביאור מה הדמיון בין הדין של רב פפא שנאמר לענין מנין ימי ההפלגות "בוסת הפלגה", לבין דין זה של מנין ז' ימי נדה, שמדובר בכלל ב"וסת החודש", ואיך הוכיח רב פפא מדין זה על דין זה? והביאור בשיטת רש"י [עיין חזו"א סימן פ"ד סוס"ק ג'] הוא, שרש"י סובר שטעם המחלוקת של רב פפא ורב הונא מהיכן מונים את ימי ההפלגה, הוא משום שרב פפא סבר שאף שלא ראתה דם ביום וסתה אף על פי כן אנו אומרים שודאי היתה קיימת ביום זה סיבה לראיית דם, אלא משום איזו שהיא סיבה היא לא ראתה בו דם בפועל. ולכך יתכן למנות את ימי ההפלגה מיום זה, שהרי לא נשתנה סדר ימי וסתה, והוא הדין לענין זה שאין קביעות וסת ב"ימי נדה", שהטעם הוא, משום שמעיינה כבר פתוח בימים אלו, ועד ז' ימים אין ראייותיה נגרמות מכח סיבה חדשה אלא מכח הסיבה של היום הראשון. וסובר רב פפא, שגם במקרה שלא ראתה בא' בחודש שהוא יום וסתה, אף על פי כן, כשרואה אחר כך בה' בחודש, אנו אומרים שאין כאן סיבה חדשה לראיית הדם, אלא ראתה מכח יום א' בחודש, שהוא הגורם לראיה כל ז' ימים, שהרי אנו אומרים שהיתה ביום זה סיבה לראיית דם, ואף שלא גרמה לראייה באותו יום בעצמו, מכל מקום, אין זו סיבה שהמשך הטבע שתמיד גורם לראייה בתוך ז' ימים, לא יפעל, ולכך אין היא יכולה לקבוע וסת על ידי ראייה זו של ה' בחודש [לריש לקיש. אבל רבי יוחנן נחלק בזה, וסבר שאף על פי שנחשב כימי נדות, אף על פי כן לעניין קביעות וסת רק אם המעיין פתוח בפועל אי אפשר לקבוע וסת, כמו שנתבאר בהערה הקודמת]. ורק לענין קביעות וסת ב"ימי זיבה" מודה רב פפא "שנדה ופתחה מכ"ז מנינן", שלענין זה הוא תלוי רק בראייה בפועל, שעל ידי מירוק הדם בז' ימי נדה, היא נהיית מסולקת מדם בי"א ימי זיבה, שזה הטעם שאין קובעים וסת בימי זיבה, אבל רב הונא חולק וסובר, כיון שלא ראתה בפועל ביום זה, אמרינן שינתה וסתה בפעם הזאת, ולא היה יום זה סיבה לראייה כלל, ולכך לא יתכן למנות את ימי ההפלגה מיום זה, וגם אין ז' ימים שאחר כך נחשבים כימי נדה, שהרי לא היה כלל סיבה לראיית דם ביום זה, ובהערות לעיל נתבאר באופן אחר מחלוקתם של רב פפא ורב הונא והוא בשיטת שאר הראשונים.

^[216] ומשמע, שרק בשיטת רב הונא הוצרכה הגמרא לבאר שטעמו של רבי יוחנן הוא משום שמפרשים את ראיית כ"ה בחודש כ"תוספת דמים", מה שאין כן לעיל בשיטת רב פפא, לא ביארה הגמרא שטעמו של רבי יוחנן מצד שמפרשים את שתי הראיות של א' בחודש כתוספת דמים. והיינו, משום שרב הונא סבר שאף באופן שרק ראיה אחת היתה בימי נדות כבר אינה יכולה לקבוע וסת, לפי שלא שייכת כלל סיבה לראיה חדשה בתוך ימי נדות, ולכך מוכרחים לפרש את טעמו של רבי יוחנן שקובעת וסת, שהוא משום שמפרשים את ראית כ"ה בחודש כתוספת דמים, ואין כאן כלל ראיה בימי נדה. אבל רב פפא סובר שרק באופן שכל ג' הראיות היו בימי נדה אין היא קובעת וסת, שאין זה דבר מוחלט שלא שייכת סיבה לראיה חדשה בתוך ימי נדות, ולכך, אם פעם אחת ראתה שלא בימי נדות, הרי זה מגלה גם על שאר הראיות, שעל אף שהן בימי נדה אין הן המשך של הראיה הראשונה אלא ראתה אותן מכח סיבה עצמית, שיש לה טבע לראות ביום זה. וזהו טעמו של רבי יוחנן שקובעת וסת, כיון שבפעם השלישית שראתה בה' בחודש לא היתה הראיה בימי נדה [וריש לקיש חולק משום שסובר שאף הפעם השלישית נחשבת כראיה בימי נדות], ולכך אין צורך בטעם של תוספת דמים לפי שיטת רב פפא.

^[217] וכן נפסק להלכה כרב הונא, שמונים את ימי ההפלגה מיום כ"ז שראתה בו, ולא מיום כ"ב. והנה, רב פפא ורב הונא נחלקו במקרה שהיה לה וסת קבוע להפלגת כ"ב ושינתה פעם אחת והפליגה לכ"ז, שעדיין צריכה לחשוש להפלגת כ"ב, דרב פפא סובר שמונים כ"ב יום מיום כ"ב שעבר שהיתה אמורה לראות בו, ורב הונא סובר שמונים כ"ב יום מיום כ"ז שראתה בו בפועל. ויש לבאר את טעמו של רב הונא בג' אופנים: א. משום שלא ראתה בכ"ב, ולכך אי אפשר למנות את ימי ההפלגה מיום כ"ב. ב. משום שראתה בכ"ז, וסובר רב הונא שאין מונים אלא מראיה אחרונה. ג. משום דבעינן לב' הדברים כאחד, גם שלא ראתה בכ"ב וגם שראתה בכ"ז, אבל אם ראתה גם בכ"ב וגם בכ"ז או שלא ראתה לא בכ"ב ולא בכ"ז, מודה רב הונא שמונים את ימי ההפלגה מיום כ"ב שהוא יום וסתה. ונחלקו הפוסקים בזה. שיטת הט"ז [סימן קפ"ט ס"ק י"ח ול"א] שלא נחלק רב הונא אלא באופן שלא ראתה בכ"ב וראתה בכ"ז, כיון שלא ראתה ביום וסתה וגם ראתה ביום אחר, אנו תולים שודאי שינתה וסתה בפעם הזאת ליום אחר, אבל אם לא ראתה בכ"ז מודה רב הונא שמחשיבים אותה כאילו ראתה בכ"ב, כיון שלא ראתה ביום אחר תלינן שטבעה הקודם קיים ורק שבפועל לא ראתה בו, וכל שכן במקרה שראתה גם בכ"ב שודאי לא שינתה את וסתה, ומודה רב הונא שמונים את ימי ההפלגה מיום כ"ב. [וכל זה מובן לפי הדרך שנתבאר בשיטת רש"י בהערה לעיל, שיסוד מחלוקתם של רב פפא ורב הונא הוא, אם אף שלא ראתה ביום כ"ב אמרינן שנחשב כאילו ראתה ולא נשתנה טבעה, או כיון שלא ראתה בו אמרינן שנשתנה טבעה בפעם הזאת]. ושיטת הב"ח הפלתי והסידרי טהרה [שם ס"ק י"ד] שרב הונא נחלק בכל האופנים, וסובר שלעולם אין מונים אלא מהראיה האחרונה, ולא יתכן כלל למנות ימי הפלגה מיום שלא ראתה בו, ולכך אף אם ראתה גם בכ"ב וגם בכ"ז אינה מונה אלא מכ"ז, וגם במקרה שלא ראתה לא בכ"ב ולא בכ"ז אינה מונה את ימי הפלגה מיום כ"ב, כיון שלא יתכן למנות מיום שלא ראתה בו. וכן היא שיטת הבית מאיר סימן קפ"ט סעיף י"ג, ובש"ך בנקה"כ סובר כשיטת הט"ז רק בוסת קבוע. וזה מובן לפי הדרך שנתבארה לעיל בהערה בשיטת הרמב"ן, שיסוד מחלוקתם של רב פפא ורב הונא הוא, איך פועל הטבע של הפלגת ימים, שרב הונא סובר שהוא פועל מכח המחזוריות של המילוי והנפיצה שבטבע האשה, ופשוט שלשיטתו לא יתכן להפליג אלא מראיה בפועל.

ובהסבר דברי המשנה הללו אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא שנא [אינו שונה] דין זה במי שהיתה רגילה לראות ליום חמישה עשר אלא כאשר רגילה היתה אשה זו לראות ביום חמשה עשר ליום טבילתה, שהן, הימים מראייתה הקודמת לראייתה זו, עולים לעשרים ושנים יום לראייתה (שהרי עברו שבעה ימים של נדות מיום שראתה עד יום שטבלה).

וכן מה ששנינו במשנה ששינתה ליום עשרים הכוונה היא שראתה ליום עשרים מיום הטבילה, שמראייתה הקודמת לראייתה זו הם עשרים ושבעה יום, ולא עשרים ושנים יום כהרגלה עד כה. ומעתה יימצא איפוא, דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי [שכאשר יחזרו ויבואו עשרים ושנים] הימים של הפלגה מראייה לראייה, כדרך שהיא רגילה בא — היא קיימא [עומדת] לה בתוך אחד עשר ימי זיבתה. ולענייננו: קתני [שנינו] במשנה זו כי הן יום זה (של הפלגת עשרים ושנים ימים) והן יום זה (של הפלגת עשרים ושבעה ימים) אסורין, הגם שיום עשרים ושנים חל בימי זיבתה — אלמא דחיישינן [הרי מכאן שחוששים אנו] לה לראייה שבימי הזיבה, וכדין וסת שאינו קבוע.

ומסבירים את הוכחתו זו של רב פפא: שכן קסבר [סבור] רב פפא כי את מנין הימים של עשרין ותרתין [עשרים ושנים] ימי ההפלגה הללו — מעשרין ותרתין מנינן [מיום העשרים ושנים שקדם לו אנו מונים], בעוד שאת מנין הימים של טומאת נדה ופתחה (שבעת ימי נדותה) — מיום העשרין [עשרים] ושבעה מנינן [מונים אנו], שכן אין האשה פותחת במנין ימי נדותה אלא לאחר שראתה דם, ואשה זו לא ראתה אלא ביום העשרים ושבעה. ומעתה נמצא שיום הפלגת עשרים ושנים (מיום עשרים ושנים הקודם) הריהו חל בתוך ימי זיבתה.

ואולם בדבר זה עצמו אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע בשאלה לרב פפא: ממאי [ממה, מנין לנו שכך הוא המנין]? דלמא [שמא] גם את מנין ימי ההפלגה של עשרין ותרתין [עשרים ושנים] ימים, נמי מעשרין ושבעה מנינן [גם כן מיום עשרים ושבעה אנו מונים], ובאופן זה, דכי הדרי ואתו עשרין ותרתין [שכאשר יחזרו ויבואו עשרים ושנים ימי הפלגה אלה] — נמצא שאשה זו קיימא [עומדת] לה בתוך ימי נדותה, ולא בתוך ימי זיבתה. ואין להוכיח ממשנה זו לענין וסת בימי הזיבה.

ומוסיף רב הונא בנו של רב יהושע לשאלתו: והכי נמי מסתברא [וכך גם כן מסתבר] לומר בכוונת דברי המשנה הללו. דאי לא תימא הכי [שהרי אם לא תאמר כך] שמונים אנו את מנין ימי ההפלגה הללו מזמן שראתה, האי תרנגולתא [זו התרנגולת] המטילה ביצים, שהיתה רגילה דרמיא יומא וכבשה יומא [שמטילה יום וכובשת עוצרת מלהטיל יום], ורמיא יומא וכבשה יומא [ומטילה יום וכובשת יום], וכגון שהיתה מטילה ביום ראשון, ועוצרת ביום השני, ומטילה שוב ביום השלישי בשבוע וכן הלאה. ולאחר מכן שינתה את הרגלה, ולאחר שהטילה כדרכה בימים ראשון ושלישי בשבוע כבשה תרי יומי ורמיא חד יומא [עצרה שני ימים, והטילה יום אחד], שעצרה ביום הרביעי וביום החמישי, והטילה בששי, ומעתה נשאל:

כי הדרה נקטה [כאשר היא חוזרת אוחזת במנהגה הקודם ומטילה יום ועוצרת יום], כיצד היא תנהג, האם כדלקמיה נקטה [כמה שלפניה, כסדר הנפתח עתה היא אוחזת] ולא תטיל בשבת (וכהרגלה שהריהי מטילה יום ועוצרת יום, וכיון שהטילה ביום ששי — לא תטיל בשבת). או שמא הריהי כדמעיקרא נקטה [כמו בתחילה, כסדר הימים שהיתה רגילה בו בעבר, היא אוחזת], שתטיל אף ביום שבת? על כרחך ודאי שכסדר דלקמיה נקטה [שלפניה אוחזת]. וכן הוא באשה זו, שמונה את ימי וסתה לא מזמן שהיתה רגילה לראות בו, אלא מהזמן שראתה בו ממש!

אמר ליה [לו] רב פפא לרב הונא בנו של רב יהושע בדחיית דבריו: אלא הלכה הא [זו] שאמר ריש לקיש כי אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה, ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה, ואילו ר' יוחנן אמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה, היכי דמי [כיצד המדובר]?

והרי לא ראתה את כל ראיותיה בימי נדותה (שכן בכגון זה הכל מודים שאין האשה קובעת וסת בכך, ראה לעיל יא,א), אלא לאו [האם לא] המדובר כגון דחזאי [שראתה] פעם ראשונה בריש ירחא [ראש חודש, בא' בחודש], ולאחר מכן ראתה שוב בחמשא בירחא [בחמישה בה' באותו חודש], ובימי נדתה. ולאחר מכן שוב ראתה בחודש הבא בריש ירחא [ראש חודש, ביום א' בו], וחזרה וראתה באותו חודש בימי נדתה בחמשא בירחא [בחמישה, בה' בחודש], והשתא [ועתה, בחודש השלישי] אמנם חזאי בחמשא בירחא [ראתה בחמישה, ביום ה' בחודש], ואילו בריש ירחא [בראש חודש] לא חזאי [ראתה]. הרי זו איפוא וסת לימי החודש (שכן ראתה שלוש פעמים בה' בחודש).

ובאופן זה קאמר [הוא, ר' יוחנן אומר] כי אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה, אף שהראייה שראתה ביום ה' שבחודש השלישי לא היתה בימי נדותה (שהרי לא ראתה בא' בחודש השלישי), מכל מקום נחשב הדבר כשלוש ראיות של ימי נדות — אלמא [מכאן נסיק] כי מריש ירחא מנינא [מראש חודש מונים אנו], אף שבראש חודש לא ראתה בפועל. ומכאן יש ללמוד גם לענין וסת הפלגה שמונים לא מיום שראתה בפועל אלא מיום שרגילה היתה לראות בו!

אמר ליה [לו] רב הונא בנו של רב יהושע לרב פפא בדחיית דבריו: לא, כך המדובר במקרה זה, אלא הכי [כך] אמר ר' יוחנן: מדובר במקרה כגון דחזאי ריש ירחא [שראתה בראש חודש] זה, וחזרה וראתה בחודש הבא בריש ירחא [בראש חודש], ושוב ראתה בחודש השני בעשרין וחמשה בירחא [עשרים וחמישה בחודש], וראתה בחודש השלישי בריש ירחא [ראש חודש], שחל בתוך ימי נדתה. וסבור ר' יוחנן שהיא בתוך ימי נדתה, מכל מקום קובעת וסת על סמך ראייתה בראש החודש, משום דאמרינן [שאומרים אנו] בהסבר הראיה שראתה כבר בכ"ה בחודש שאירע כן כי דמי יתירי [דמים יתירים] הוא דאתוספו [שנוספו] בה, ולכך לא בטל יום וסתה שהוא בראש חודש.

ומוסרים: וכן כי אתא [כאשר בא] רבין וכל נחותי ימא [יורדי הים] מארץ ישראל לבבל, והביאו עימם מדברי תורתו של ר' יוחנן, אמרוה להלכה זו של ר' יוחנן, כהסברו של רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גרסת רש"י ז"ל: א"ל רב פפא אלא הא דאמר ר"ל וכו' אלמא מריש ירחא מנינן. כלומר מדקרי ליה לפעם ג' בתוך ימי נדה לפי חשבון הראוי מנינן.
וק"ל והא ר' פפא גופיה נמי אית ליה נדה ופתחה מכ"ז מנינן ולא לפי חשבון הראוי ועוד דילמא משום תרי זימני קמא דקביעינהו בימי נדה קרי ליה הכי.
ואפשר דהכי קאמר ליה והא הכא (דמעשרין וחמשה) [דמחמישה בירחא] לריש ירחא קמייאתא [פי' לריש ירחא ב' וכונתו הפסקה קמייתא לריש ירחא] לא הפליגה אלא כ"ה יום ואע"פ כן כיון שאנו רואין לה עכשיו שהפליגה למ"ד מנינן מריש ירחא ולא מנינן מחמשא בירחא לרישי ירחא ונאמר עיקר הוסת בראשון ירחא לריש ירחא הוא דאיכא למ"ד ובשני הויא ליה עיקרו של וסת מחמשה לחמשה דהא ודאי השתא בהפלגת למ"ד חזאי וקבעה לה וסת להפלגות למ"ד וראיות דחמשה בירחא קמא לא מפסקא, ולא מנינן מינייהו אלמא דמנין כ"ב מעיקרא נקטא והתם נמי כיון שכבר קבעה לה וסת ואנו צריכין לחוש לו מכ"ב לכ"ב מעיקרא וסת ראשון מנינן ואין ראיה שבאמצע מפסקת, ופריק ר"ה בריה דר"י דלא אמרי' הכי אלא ברואה מעיקרא (ממנין) [ממעין] סתום ועכשיו קרבה בתוך כך דאפילו בימי נדה אמרי תוספת דמים הוא, וכ"ש בימי זיבה דכיון דקמייאתא (ממנין) [ממעין] סתום והפליגה שתיים ועכשיו נמי ראתה יש לנו לומר תוספות הואי אבל לחוש אינה חוששת אלא למנין ראיות.
וה"ה ודאי דה"ל לתרוצי שאני התם דכיון דחזאי [בפעם ג' בחמישה בירחא] אמרי' דחמשה בירחא עיקר ודרישי ירחי (עיקר) [מיקרי] תוספות ואע"פ כן לחוש אין חוששין אלא בהפלגות ולא למנין הראוי. אלא מסתברא ליה דקביעות ראיות קמייאתא לא אמרי תוספת דמים הוו. וגם זה הפי' אינו מחוור.
ומ"מ היינו ריש ירחי דנקט לאו דוקא אלא הפלגו' שוות בהן דאלו בוסת החדש ודאי למנין הראוי חוששת דהא לאו בהפלגות שוות חזיא מעיקרא אלא בימי דחדש הוא דהשוות ראיותיה וכדבעינן לברורי קמן בפרק האשה (סד, א).
ושמע מינה לרב הונא דאינה מונה כ"ב אלא מכ"ז ואי חזאי בכ"ב חזר הוסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי אבל אם לא ראתה בעשרין ותרין שחששת לו חוששת לסוף חמשה ימים דה"ל כ"ז מכ"ז שראתה בו תחלה והיינו דתרנגולת'. [ע' ביאור דברי הרמב"ן בריטב"א] וכן דעת ה"ר משה ולא כן פסק הרב ר' אברהם בספרו ז"ל.

כ״ב מכ״ב מנינין. פי׳ מכ״ב קמאי שהיתה רגילה לראות כדמעיקרא מנינן כיון שלא עקרה וסתה ואע״ג דנדה ופתחה מכ״ז ושינתה וראתה בו מנינן דעל כרחין לא סגיא שלא יהא פתח נדה כיון שלא ראתה בכ״ב דכי הדר אתי כ״ב מנינן מכ״ב קמאי הוי ליה כ״ז לראיה כ״ז והוי בימי זיבה אלמא חיישא ליה. ורב הונא בריה דרב יהושע אהדר ליה דדילמא מכ״ז מנינן דכי הדר אתי יום כ״ב לא אתי אלא בימי נדה ולהכי חיישא לה ומפני שרב פפא דן להחמיר לחוש לוסת הכא בימי זוב לכך השיב רב הונא בריה דרב יהושע מעיקרא בלשון דילמא דמ״מ מנ״ל ממתני׳ למפשט הכי דהא איכא לומר דמתני׳ כדאמרן וחזק עוד רב הונא דבריו מההיא דתרנגולתא דנר׳ ממנה בדלקמן מנינן ולא מעיקרא והיינו דאמר ליה דאי לא תימא הכי הוי תרנגולתא וכו׳ פי׳ תרנגולת שרגילה ללדת יום א׳ ולעמוד יום אחד וילדה ביום ראשון וכן ג׳ כמנהגה וכפי סדר שלה היה לה ללדת יום חמישי ויום שבת ושנתה ועמדה בה׳ שלא ילדה וילדה בששי כי הדרה נקטה כדמעיקרא נקטה שתלד ביום שבת או כדלקמה נקטה שלא תלד עד יום א׳ פרש״י ז״ל הא ודאי על כרחין כדלקמיה נקטיה ולא תלד עד יום ראשון ונראה לי טעם הכרח זה הוא מפני שכן מעשים בכל יום למנקט כדלקמן ולא עוד אלא שאם אתה אומר דכמעיקרא נקטה ותלד ביום שבת א״כ תלד שני ימים רצופים מה שלא הורגלה מעולם והאיך אפשר כי מפני ששינתה רגילותה לרחק ניחוש לה להיות מקרבת.

א״ל רב פפא אלא הא דאמר ריש לקיש וכו'. כלומר כיון דאמרת שנדמה מראה דמים ללידת תרנגולת אמ״מ מה נעשה דריש לקיש ור״י שמראין כדברי דמעיקרא מנינן.

אלמא מריש ירחא מנינן. פרש״י ז״ל כיון דמקרי גם פעם ג׳ תוך ימי נדה אלמא לפי חשבון הראוי מנינן והקשו בתוס׳ דילמא משום דתרי זימני קמאי הוו תוך ימי נדה קרי ליה הכי ועוד היכי ס״ד דטעמא דהכא היינו משום דכמעיקרא מנינן שהרי אף רב פפא לא אמר שנמנה כדמעיקרא אלא כשיש וסת קבוע מעיקרא אבל לא כמו שעדיין לא נקבע לה וסת דאכתי לא חזיא אלא תרי זמני בריש ירחא ומיהו בזו י״ל דלפום טעמיה מכל דכן פשיט ועוד קשה עליו היכי ס״ד דהאי ראיה שלישית מקרי תוך ימי נדה והלא רב פפא עצמו אמר לעיל דאף כ״ב דכ״ב מעיקרא מנינא דפתח נדה כ״ז הוא כיון שלא ראתה בכ״ב כעין ההיא דפרק קמא דאמרינן דקפצה וחזאי קפצה וחזאי וכדפרי׳ התם ובתוס׳ פי׳ דהכא רב פפא לישנא קלילא נקטי והכא במאי עסקינן בדחזיא ג׳ זמני בריש ירחא וחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא על ראיה רביעית קאמר אחר שהוקבעה וסתה וראייתו של רב פפא היינו משום דאמרי׳ דייה שעתא בראיה זו ואפי׳ למ״ד בפרק קמא דלא אמרינן דייה שעתה אלא בשעת וסתה וש״מ דבתר מעיקרא וחשבון הראויה אזלינן ורואין אותה כאלו ראתה בריש ירחה כמנהגה דאי לא היה לנו לומר ששינתא וסתא ולא נימא דייה שעתה זה פי׳ רב״ה ז״ל ועדין אין הענין מתחויר יפה ויש להוסיף עוד עליו דודאי דברי ר״פ כמשמעו בדחזיא ג׳ זמני בחמשא בירחא וב׳ זמני בריש ירחא והוא וסת קבוע בג׳ פעמים וראייתו של רב פפא היינו כי בראייות הללו אנו דנין אותה שקבעה וסת להפלגת שלשים יום ואע״ג דכי מעיינת ביה אין הראיות המופלגות שבה אלא לכ״ה יום דהא כי חזיא בחמשא בירחא והדרא חזיה בריש ירחא אין כאן אלא כ״ה יום ואעפ״י כן אינו מונין לה מריש׳ ירחא לריש ירחא וכן מה׳ לירחא לה׳ לירחא ואומרים שראיותה לשלשים יום ועל כרחין היינו משום דמנינן כדמעיקרא לומר דריש ירחא תנינא וממני כדמעיקרא לריש ירחא קמא ולא לראיית ה׳ בירחא ואין ראייה החמשה בירחא מפסקת בינתים וכן מנינן מה׳ מירחא לה׳ מירחא ואין ראיית ריש ירחא שבינתים מפסקת וריש ירחא דנקט הכא לאו דוקא נקטיה להו דא״כ ריש ירחא גורם וכשחוששת לו למנין הראוי היא חוששת לדברי הכל אלא דנקטיה ליה לומר שרואה בהפלגת שוות שלשה פעמים שהרי ראתה תרי זמני ריש ירחא וג׳ זמני בה׳ בירחא ואתה מצרף מהם שלשה ראיות כי מריש ירחא לריש ירחא ראתה לל׳ יום פעם אחת וכן מה׳ לירחא לה׳ דירחא ראתה ב׳ פעמים לל׳ יום וש״מ שאף בתחלת קביעות ווסתות על כרחין כדמעיקרא מנינן וכיון דבזאת תולין כדמעיקרא לעשות לה ווסת קבוע ואפי׳ להקל כ״ש דהכא נמי אעפ״י ששינתה ראיותיה ולדלג יום כ״ב ולראות בכ״ז כי מנינן כ״ב כדמעיקרא מנינן מכ״ב ואין ראיית כ״ז מפקת בינתים והפי׳ הזה עולה כהוגן בלשונו של רב פפא ויש לו קצת ראיה מלשונו של רב הונא בריה דר׳ יהושע שאמר דאמרינן דימים יתירי הוא דאתוספו לה דהא מ״מ כבר שבש יפה ראייתו של רב פפא שאין קביעות הווסת של ר׳ יוחנן כדבריו וממילא דחינן ראיה שלו דלא קרינן תוך ימי נדה לאותו ה׳ בירחא שמביא ראיה ממנו לדברי רש״י ז״ל ולפי הפי׳ הזה עולה יפה דמ״מ אף לאוקמתא דרב הונא אנו קובעין ווסת לשלשים יום מריש ירחא לריש ירחא להפסקת שלשים יום ואעפ״י שהפסיקה בינתים לראות בכ״ה והיה לנו לומר דתפשוט מינה עדין כדמעיקרא מנינן לכך הוצרך לומר שזו אינה הפסקה דדמים יתירי נינהו וכדאיתא ריש ירחא שלאחריו חשיבי לענין זה ומיהו שפיר מיקרי תוך נדה דסוף סוף פתח נדה מכ״ה לירחא מנינן כדאמר רב פפא לעיל נדה ופתחה מכ״ז מנינן וא״ת ולמה לא השיב רב הונא בריה דרב יהושע על דברי רב פפא אפי׳ לפי דבריו ולימא ליה דשאני התם דכיון דחזאי השתא בה׳ בירחא בלא ריש ירחא אמרינן דחמשה בירחא עיקר וריש ירחא דמים יתירי הוא דאתוספו לה ולעולם לחוש אין חוששין אלא להפלגות שוות ולא למנין הראוי תירץ רבי׳ הרמב״ן ז״ל דמסתברא ליה דקביעות ראיות קמייתא ליכא למתלי בתוס׳ דמים עוד יש לומר דניחא ליה למימר קושטא דמלתא דלא אמר ר׳ יוחנן אלא דקבעתיה ממעין סתום וכדאיתא בפ״ק דמכילתין ומה שאין מתחוור כל הצורך בזה הפירוש הוא מה שאנו מצרפין בדברי רב פפא בקביעות וסת שלשים יום ראיות שהיו מריש ירחא עם ראיות מה׳ מירחא לה׳ בירחא לעשותו הפלגות שוות לשלשים יום כמו שאמרנו ומ״מ הפי׳ מוכרח ממקומו ומלשונו ולשון הגמרא שאומר וקאמר אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה קושטא דמלתא נקט אבל אין הראיה מלשון תוך ימי נדתה אלא מלשון שהיא קובעת וסת בדרך זה וכמו שאמרנו וזו שיטת רבי׳ הגדול ז״ל כפי מה שלמדו מפיו ואם לשון פירושו סתום כמנהגו ולשון שיטת רש״י ז״ל ולשון הגמ׳ הזה יש להלום דרב פפא היה סובר שאין לקרותו וסת שבתוך ימי נדה אם אין הפעם האחרון שבו קביעות הוסת תוך ימי נדה ודקאמרת היאך נאמר כדמעיקרא בוסת שלא נקבע יש לומר דמ״מ לפי דעתו שכן דברי ר׳ יוחנן דמכל דכן פשוט וזה הטעם בעצמו למפשט בכל דכן דה׳ בירחא פתח נדה קרי ליה ר׳ יוחנן תוך ימי נדה מפני הסדר הראשון שהיה כן ומסתמא נגרר אחרי וחשוב ימי נדה לקביעות הווסת וכל דכן לענין הנדון שלפנינו ומאי דנקט רב הונא דאמרי׳ דמים יתרים הוא דאתוספו בה אע״ג דלא צריך ליה נקט הכי לישב אגב אורחיה מאיזה טעם נקבע וסת בתוך ימי נדה כנ״ל לפרש לפי שיטתו ז״ל ומ״מ לכלהו פירושי עמדה ההלכה כדברי רב הונא בריה דרב יהושע דלעולם כדלקמן מנינן וכההיא דבתרנגולתא ובעיא דלעיל אם חוששת לוסת קבוע בימי זיבה לא אפשיטא שכבר נדחית ראיתו של רב פפא דמתני׳ דהיתה למודה מכ״ז הוא דמנינן ואי בכ״ב חזר הווסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי ואם לא ראתה בכ״ב חוששת לסוף ה׳ ימים שהוא לכ״ז מיום כ״ז הראשון ששינתה בו תחלה וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל וכן פסק רבינו הרמב״ן ז״ל והוא המוכרח מלשון הגמ׳ ושלא כדברי רבי׳ הראב״ד ז״ל בספר בעלי הנפש.

אלא הא דאמר ריש לקיש כו'. בין ריש לקיש בין ר' יוחנן מודו דקובעת וסת בתוך ימי זיבתה ופליגי אשמואל דאמר אין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה. ולשמואל לא מיבעיא בימי זיבה ממש דאינה קובעת אלא אפי' בימים הראויין לזיבה אינה קובעת כדמוכח לעיל. ולר' יוחנן לא מיבעיא בדמים הראויים לזיבה אלא אפי' בימי זיבה קובעת דבהכי איירי הכא דומיא דתוך ימי נדתה:

אלמא מריש ירחא מנינן. ותימה דילמא משום ראיות ראשונות קרי להו תוך ימי נדתה וי"ל אי לאו משום מריש ירחא מנינן לא הוה קובעת וסת כיון שאין השלישי מעין האחרים שהיו בימי נדה. א"נ משמע ליה דקביעות וסת חל בתוך ימי נדתה דהיינו ראייה שלישית שכן נקבעה הוסת. ומי' תימה לומר הכי דכל דמעיקרא נקט וחשיבא כאילו ראתה בריש ירחא מאחר דאכתי לא קבעה לה וסת בריש ירחא דלא דמי לההיא דלעיל דכבר קבעה לה וסת בהכי וי"ל דמיירי הכא כגון דחזאי ג' זימני בריש ירחא וחמשא בירחא אלא שהתלמוד לא חש להאריך כמו קפצה וראתה קפצה וראתה דלעיל לא נקט אלא תרי זימני ולפי זה הא דנקט והשתא חזאי בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזאי לא נקיט ליה משום דהוי השתא קביעות וסת דידה אלא לומר שדיה שעתה בראיה זו ואליבא דמ"ד בפ"ק דלא אמרינן דיה שעתה אלא בשעת וסתה ואי לאו דחשבי' לה כאילו ראתה בריש ירחא לא הוה חמשא בירחא זמן וסתה דלא קבעה לה וסת אלא בתוך ימי נדתה. ולפי דברי רב פפא קשה מתני' דפ"ק לר' יוחנן דכולן צריכין להיות בודקת חוץ מן הנדה דתיבדוק דילמא קבעה לה וסת דליכא לשנויי כי קאמר ר' יוחנן דחזאי ממעיין סתום דכה"ג קרי מעין פתוח כשראיות הראשונות בימי נדה כדפרי' התם רש"י מתוך כך נראה כלשון אחרון דפי' שם רש"י:

סליק פרק בנות כותים בס"ד

גמ' נדה ופתחה מכ"ז מנינן כו' מכאן נראה הכרע לשיטת רש"י ורמב"ן דאין זיבה אלא בי"א שסמוכין לשבעה שראתה בהן נדות ואין מונין ליום הראוי שהרי כאן מיום כ"ו ואילך הוא יום הראוי לזיבה ואפי' לרב פפא קאמרינן נדה ופתחה מיום כ"ז מנינן אע"פ שהוא יום הראוי לזיבה מראיית הוסת ולעיל דקאמר דג"פ מט"ו לט"ו הוה וסת קבוע בתוך ימי זיבה היינו משום ראיית ט"ו ראשון ושלישי דהוו תוך ימי זיבה אבל ט"ו השני הוה פתח נדות ומה שיש לדקדק אההיא דס"פ האשה ע"ש:

תוס' בד"ה אלמא מריש ירחא כו' ומיהו תימה לומר כאן כדמעיקרא כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק בנות כותים

בתוס' ד"ה אלמא מריש ירחא כו' ופרש"י דדייק מדקאמר קובעת כו'. לא נמצא זה בפרש"י שלפנינו:

בתוס' ד"ה מקבע לא קביע כו' ואהא מייתא שפיר וכו'. ר"ל אבל לפרש"י דפירש מהו דנחוש וכו' אם היתה רגילה לדאות מט"ו לט"ו קשה לפירושו דא"כ אהא לא מייתי רב פפא שום ראיה ממתניתין דהיתה למודה וכו':

בא"ד בסופו והשתא מוכח אף ע"ג דברביעי לא חזיא ריש ירחא קבעה לה וסת בה' בירחא כו'. לא לענין קביעת וסת קאמר דהא כבר קבעה לה בשלשה זימנין הראשונים אלא לומר דדיה שעתה כשרואה ברביעית בה' בירחא משום דחשבינן לה כאילו ראתה ברביעי גם כן בריש ירחא דאל"כ לא הוה לן למימר דדיה שעתה משום דהא ראייתה הרביעית אינה מעין ג' הראשונות וק"ל:

גמרא (בסה"ע) וכן כי אתא רבין וכל נחותי אמרוה כו'. כ"נ דצ"ל ותיבת ימא למחוק וכמש"כ לעיל (י ב) ע"ש:

ואמר רב יהודה. דהאי ט''ו היינו לטבילה שהוא כ''ב לראייתה ושינתה לכ''ז וקתני דכי מטי יום כ''ב אסורה לשמש וקס''ד דהאי כ''ב לאו לראיית הדילוג קאמר אלא כ''ב לאותו יום שהיתה ראויה לראות בו ודילגתו דהוי יום י''ז לראייתה ובתוך ימי זיבה היא לראיית כ''ז: וקתני אסורה. דכי הדר אתו כ''ב לחשבון יום שהיתה ראויה לראות בו כשדילגה בה קיימא לה בימי זיבה לחשבון ראייתה כדפרישית וקסבר רב פפא יום עשרין ותרתין דאסרינן עלה מיום כ''ב מנינן כלומר לאו כ''ב לראיית דילוגה שהיה בכ''ז אלא כ''ב מיום שהיתה ראויה לראות לימודה ומדקרי להו רב פפא ימי זיבה קסבר נדה ופתחה ימי נדותה וזובה מעשרין וז' מנינן דהיינו מיום ראיית דילוגה ומיום ראיית כ''ז עד השתא לא הוו (לה) י''ז דאי ליום שראויה לראות כשדילגה מנינן ימי נדות וזוב לא הוה קרי להו ימי זובה דהא חלפו להו כ''ב מההוא יומא: פתחה. קרי חשבון הנדה לימי הנדה וזוב: ממאי. דהאי יום כ''ב דאסרינן ליה מנינן מיום כ''ב שהיתה ראויה לראות כשדילגה דמטי ליה בימי זיבה לחשבון ראייה שראתה בכ''ז: דלמא. האי יום כ''ב דאסרינן עלה מנינן מיום ראייתה שכבר שלמו ימי זוב כי הדרי אתו הנך כ''ב וקיימא לה ד' ימים בימים הראוים לנדות: והכי מסתברא. דהא משום דחיישינן שמא תחזור לקדמותה לראות מכ''ב לכ''ב אסרינן לה דהשתא הוי כ''ב לראייה אבל ליום כ''ב לחשבון יום שהיתה ראויה לראות לא מצי אסרינן משום הא חששא דאפי' חוזרת לקדמותה לא תראה היום שהוא י''ז לראייתה דההיא לא היתה למודה לראות אלא לכ''ב לראייה ואי משום שהוא כ''ב ליום הראוי לה אין זה דרך החוזרת לוסתה לקצר ימי טהרתה ולמהר ימי ראייתה כדי שיבא לפי חשבון של תחלה אלא חוזרת וקובעת כ''כ ליום שראתה: דאלת''ה האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשה יומא ורמיא יומא וכבשה יומא וכבשה תרי יומי ורמיא יומא כי הדרה נקטה כדלקמן נקטה כו'. כלומר תרנגולת הרגילה להטיל ביצה היום ולעמוד למחר ולהטיל יום ג' ולעמוד יום ד' ושינתה וסתה ועמדה מלדת יום ה' עם יום ד' דהוו להו תרי יומי ורמיא יום ששי כי הדרה נקטה אם היא חוזרת למנהגה להטיל יום ולעמוד יום: כדלקמיה נקטה. מעכשיו היא חוזרת למנות כגון שעומדת יום ז' שאחר יום ו' שהטילה ומטלת יום שמיני: או כדמעיקרא נקטה. לפי חשבון שהיתה ראויה להטיל מתחלה שהיתה ראויה לילד בה' ולעמוד בו' ולהטיל בז' ולעמוד בח' השתא מטילה יום ז' עם ו' כנגד ב' ימים שעמדה כדי שתעמוד ביום ח' כפי שהיתה ראויה לחשבון הראשון: על כרחך כדלקמיה נקטה. והא אשה נמי כשחוזרת לוסתה לראות ליום כ''ב לאו לפי חשבון הראשון אלא ליום כ''ב לראייתה הלכך האי יומא הוא דאסרינן: א''ל רב פפא אלא הא דאמר כו' אין אשה קובעת לה וסת תוך ימי נדותה. בימים שהיא נדה כדבעינן לפרושי מילתא דרבי יוחנן דחזאי ריש ירחא וה' בירחא וריש ירחא וה' בירחא והשתא חזאי בה' בירחא דהוו להו ג' זימני בה' בירחא ומעכשיו יהיה לה וסת בה' בחדש לריש לקיש לא הוה וסת דהא תרי זימני קמאי דה' בירחא הוי תוך ימי נדותה ממש דהא נדה הויא מריש ירחא ופעם ג' הוה ימי נדה לפי חשבון הראוי שהיתה ראויה לראות ריש ירחא ומדקרי לפעם ג' תוך ימי נדה אלמא לפי חשבון הראוי מנינן: א''ל לא אלא הכי א''ר יוחנן. כגון דחזיא תרי זימני בריש ירחא ופעם שלישית בכ''ה ורביעית בר''ח דה''ל הך ראייתה בתרייתא שהיא שלישית לראייה של ר''ח בתוך ימי נדותה ממש שהיא נדה מיום כ''ה ומש''ה קרי להו תוך ימי נדותה דהא נדה היא וטעמא מאי הוי קביעות הא אורחה בהכי שנפתח מעיינה משום דאמר הך ראייה דראש חדש ראיית וסתה היא והיום זמנה והאי דאקדים וחזאי בכ''ה דמים יתירי איתוספו בה: אמרוה. להא דרבי יוחנן: כרב הונא. וכדמתרצינן:

אלמא מריש ירחא מנינן. וא''ת דילמא משום ראיה ראשונה קרי ליה תוך ימי נדה ופרש''י דדייק מדקאמר קובעת תוך ימי נדותה משמע דפעם ג' דהוא הקביעות הוי כימי נדתה אלמא חשיב כאילו ראתה ריש ירחא והקשה לו ריב''א דלמה לא תירץ לו כגון שראתה ריש ירחא וה' בירחא שלשה זימני דהשתא הוי ממש תוך ימי נדתה וקבעה וסת ודיה שעתה אם תראה בחמשא בירחא של חדש ד' או שצריכה לפרוש מבעלה כל ה' בירחא עד שתעקור וסתה ג' פעמים והשיבו רש''י משום דבפ''ק (לעיל דף יא.) מוקמינן דר' יוחנן במעיין סתום משום דפריך אמתניתין דהתם דקתני דבימי נדתה אינה צריכה בדיקה ולבדוק דלמא קבעה לה וסת כרבי יוחנן ולכך המקשה אוקי הכא מילתיה דר' יוחנן במעיין סתום שראתה בג' ה' בירחא ולא בריש ירחא דראייה שלישית היא ממעיין סתום ומתניתין דפ''ק (שם דף יא.) כגון שראתה תרי זימני ריש ירחא וה' בירחא ובשלישית כי ראתה ריש ירחא לא תבדוק בה' בירחא שאפילו תראה לא קבעי' לה וסת דמעיין פתוח הוא אבל פעם ראשונה ושניה בודקת בימי נדה שמא תראה בג' בה' בירחא ולא בריש ירחא ולהכי לא הוה מצי לשנויי כגון דראתה ג' זימני ריש ירחא וה' בירחא דא''כ הוה ליה מעיין פתוח אלא משני כגון שראתה תרי זימני ריש ירחא לחוד דהוי מעיין סתום ובג' נמי אע''ג דכבר ראתה בכ''ה מה שראתה בריש ירחא חשיב מעיין סתום כדמשני דהא דחזאי בכ''ה דמים יתרים הוא דאתוספו בה ועוד נראה לפרש דהכא דייק דחשיב כאילו ראתה בג' בריש ירחא דאי לאו הכי אמאי קבעה לה וסת הלא ראיה זו אינה מעין האחרות שבאו בימי נדותה ומיהו תימה לומר כיון כדמעיקרא נקטה וחשיב כאילו ראתה ריש ירחא כיון דאכתי לא קבעה לה וסת בריש ירחא דלא דמי לההיא דלעיל דכבר קביע לה וסת לכ''ב כדקאמר היתה למודה לראות ונראה לפרש דמיירי כגון שראתה ג' זמני בריש ירחא וה' בירחא ואין לחוש אם אין הש''ס מזכיר תלתא זימני דה''נ בפ''ק (שם דף יא.) לא קאמר תלתא זימני גבי קפצה וראתה והא דנקט והשתא חזאי בה' בירחא ובריש ירחא לא חזאי לאו משום דע''י ראייה זו השתא קבעה לה וסת דהא קבעה לה כבר מג' זימני קמאי אלא לומר לך שדיה שעתה בראייה זו כדרבי דוסא דאמר בפ''ק (לעיל דף ד:) דאין דיה שעתה אלא בשעת וסת דוקא ומיהו אף בלא ראתה השתא הוה מצי למימר דקבעה לה וסת לענין שאסורה בה' בירחא עד שתעקור הוסת ג' פעמים והשתא מוכח אע''ג דברביעי לא חזאי ריש ירחא קבעה לה וסת בה' בירחא משום דכיון שראתה ג' זימנין ה' בירחא גם בחדש ד' חשוב כאילו ראתה ריש ירחא וה''נ כ''ב מכ''ב מנינן והוי מצי למימר וליטעמיך דאוקמית מילתיה דר' יוחנן במעין פתוח א''כ תקשה מתני' דפ''ק (שם דף יא.) דקתני דאינה בודקת בימי נדה א''נ הא חשיב מעיין סתום ומעיין פתוח יפרש כמו שפירש''י בלשון שני בפ''ק (שם יא.) שראתה אבג''ד ובהכי איירי מתני דהתם דבהכי לא קבעה לה וסתה: