נידה לט ע"א

יָשְׁבָה לָהּ וְלֹא בָּדְקָה שָׁגְגָה נֶאֶנְסָה הֵזִידָה וְלֹא בָּדְקָה טְהוֹרָה
הִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אִם הָיְתָה בְּמַחֲבֵא וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים
אֲבָל יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טוּמְאָה
גְּמָ' לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב יְהוּדָה לוֹמַר שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא יָשְׁבָה וְלֹא בָּדְקָה מִכְּלָל דִּלְכַתְּחִלָּה בָּעֲיָא בְּדִיקָה
סֵיפָא אֲתָאן לִימֵי נִדָּה וְהָכִי קָאָמַר כׇּל אַחַד עָשָׂר בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה וְלָא בָּעֲיָא בְּדִיקָה אֲבָל בִּימֵי נִדָּתָהּ בָּעֲיָא בְּדִיקָה יָשְׁבָה וְלֹא בָּדְקָה שָׁגְגָה נֶאֶנְסָה הֵזִידָה וְלֹא בָּדְקָה טְהוֹרָה
רַב חִסְדָּא אָמַר לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ הָנֵי מִילֵּי בִּימֵי נִדָּתָהּ אֲבָל בִּימֵי זִיבָתָהּ בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה קָיְימָא
אִי הָכִי אַמַּאי אָמַר רַבִּי מֵאִיר יוֹצִיא וְלֹא יַחְזִיר עוֹלָמִית דִּלְמָא אָתְיָא {לקלקולא}<לְקַלְקוֹלֵהּ> בִּימֵי נִדָּה
הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא הִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה מִכְּלָל דִּבְאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת עָסְקִינַן חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי כׇּל אַחַד עָשָׂר בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה וְשַׁרְיָא לְבַעְלָהּ וּבִימֵי נִדָּה אֲסוּרָה
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת אֲבָל יֵשׁ לָהּ וֶסֶת מוּתֶּרֶת וּצְרִיכָה בְּדִיקָה יָשְׁבָה וְלֹא בָּדְקָה שָׁגְגָה נֶאֶנְסָה הֵזִידָה וְלֹא בָּדְקָה טְהוֹרָה הִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה טְמֵאָה
הָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר רֵישָׁא לָאו רַבִּי מֵאִיר כּוּלַּהּ רַבִּי מֵאִיר הִיא וְהָכִי קָאָמַר אִם לֹא הָיְתָה בְּמַחֲבֵא וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה טְמֵאָה שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אִם הָיְתָה בְּמַחֲבֵא וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה טְהוֹרָה שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים
רָבָא אָמַר לוֹמַר שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת
מֵיתִיבִי הַנִּדָּה וְהַזָּבָה וְהַשּׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם וְהַיּוֹלֶדֶת כּוּלָּן מְטַמְּאוֹת מֵעֵת לְעֵת תְּיוּבְתָּא
רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל לוֹמַר שֶׁאֵינָהּ קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּתוֹךְ יְמֵי זִיבָתָהּ אָמַר רַב יוֹסֵף לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעְתָּא
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אַתְּ אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן וְאַהָא אֲמַרְתְּ לַן הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר (יוֹם) וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים זֶה וָזֶה אֲסוּרִין לְשַׁמֵּשׁ שִׁינְּתָה פַּעֲמַיִם לְיוֹם עֶשְׂרִים זֶה וָזֶה אֲסוּרִין
וַאֲמַרְתְּ לַן עֲלַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לָא שְׁנָא אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר לִטְבִילָתָהּ שֶׁהֵן עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם לִרְאִיָּתָהּ דְּהָתָם בִּימֵי נִדָּתָהּ קָאֵי לַהּ אֲבָל חֲמִשָּׁה עָשָׂר לִרְאִיָּתָהּ דְּבִימֵי זִיבָתָהּ קָאֵי לָא קָבְעָה
אָמַר רַב פָּפָּא אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא מִקְבָּע לָא קָבְעָה מֵיחָשׁ מַהוּ דְּנֵיחוּשׁ לַהּ
אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵי אָמַר רַב פָּפָּא נֶחְזֵי אֲנַן הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה לְיוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים זֶה וָזֶה אֲסוּרִין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

ב. ישבה לה ב'ימים הראויים לנדה', שבהם היא אינה מוחזקת בטהרה, ולא בדקה את עצמה כל יום בשחרית ובערבית [כמו שמחויבת אשה העוסקת בטהרות לבדוק עצמה ב'ימים הראויים לנדה' כל יום, שחרית וערבית, כדי לברר שלא נטמאה על ידי ראיית דם, כמבואר במשנה לעיל, יא א] -

בין אם נמנעה מלבדוק כי שגגה, או נאנסה, ובין אם נמנעה כי הזידה, ולא בדקה, הרי היא טהורה. לפי שחיוב הבדיקה שלא בשעת וסתה הוא רק משום חומר הטהרות, והוא רק חיוב לכתחילה, ולא גזרו חכמים לטמאותה אם לא בדקה.

ג. אבל, אם הגיע שעת וסתה, שביום זה היא מחוייבת בבדיקה כדי לברר שלא נטמאה, ועבר יום וסתה, ולא בדקה באותו יום, אף שלא ראתה ולא הרגישה ביציאת הדם, הרי זו טמאה. כיון שרגילה תמיד לראות דם ביום זה, הרי היא בחזקתה שגם הפעם ראתה בו דם, מבלי שתרגיש ביציאת הדם. ^[203]

ד. רבי מאיר אומר: אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה, ולא בדקה את עצמה ביום וסתה, בכל זאת הרי זו טהורה, מפני שחרדה מסלקת את הדמים. ולכך, אף שהוא יום וסתה, לא חוששים שמא ראתה בו דם ולא הרגישה ביציאתו.

ה. וחוזרת המשנה לדין הראשון, שכל י"א הימים הראויים לזיבה הרי היא בחזקת טהרה ואינה צריכה כלל לבדוק, ואומרת, שכל זה דוקא כשעדיין לא התחילה לראות דם. וכוללת המשנה בדין זה גם את דין הזב:

אבל "ימי הזב" שראה ג' ראיות, ומונה עתה שבעה ימים נקיים מזוב, ו"ימי הזבה", שראתה דם בתוך הימים הראויים לזיבה במשך ג' ימים רצופים, וצריכה עתה לשמור ז' ימים נקיים מדם, והיום של שומרת יום כנגד יום, שראתה ב'ימי זיבה' פחות מג' ימים, וצריכה לשמור יום אחד בנקיות, הרי אלו בחזקת טומאה, כל זמן שלא ביררו על ידי בדיקה שפסקו מלראות. כי משעה שהחלו לראות, הרי מעיין הטומאה שלהם נשאר בחזקתו שעדיין הוא פתוח, עד שיתברר בבדיקה שמעיין הטומאה כבר נסתם.

גמרא:

שנינו במשנה, שבאחד עשר ימים הראויים לזיבה הרי היא בחזקת טהרה.

ודנה הגמרא: למאי הלכתא? לענין מה אמרה המשנה הלכה זו שבי"א ימי זיבה הרי היא בחזקת טהרה?

אמר רב יהודה: לומר, שאינה צריכה בדיקה לטהרות, שחרית וערבית, בימים אלו. אבל בשאר הימים, אשה שעסוקה בטהרות צריכה בדיקה כדי לברר שלא נטמאה על ידי ראיית דם, כמבואר במשנה לעיל דף י"א.

ומקשה הגמרא: והא מדקתני סיפא, ישבה ולא בדקה הרי היא טהורה, שהוא לשון דיעבד, מכלל זה אתה למד דלכתחלה בעיא בדיקה. ואם כן, אי אפשר לפרש שכוונת המשנה היא לפטור אותה מחיוב בדיקה!?

ומתרצת הגמרא כמה תרוצים:

א. סיפא של המשנה אינה עוסקת בימי זיבה, אלא אתאן לימי נדה. והכי קאמר: כל י"א יום של הימים הראויים לזיבה הרי היא בחזקת טהרה, ולא בעיא בדיקה. אבל בימי נדתה בעיא בדיקה. ואם ישבה בימי נדתה ולא בדקה, משום ששגגה, או נאנסה, ואפילו הזידה ולא בדקה - טהורה.

ב. רב חסדא אמר: לא צריכא משנתנו אלא לרבי מאיר, דאמר, אשה שאין לה וסת אסורה לשמש, כיון שיש לחשוש שמא תראה דם בשעת תשמיש. והכי קאמר: הני מילי, זה שאסורה אשה שאין לה וסת לשמש, זה רק בימי נדתה. אבל בימי זיבתה, בחזקת טהרה קיימא, ואין לחשוש שמא תראה בהם דם, אלא מותר לה לשמש בימים אלו.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שיכולה לשמש בי"א הימים הראויים לזיבה, אמאי אמר רבי מאיר "אשה שאין לה וסת, יוציא אותה בעלה, ולא יחזיר אותה עולמית", גם לאחר שיהיה לה וסת!?

ומתרצת הגמרא: טעמו של רבי מאיר שחייב את בעלה להוציאה, הוא משום שגזרו דלמא אתיא לקלקולא בימי נדה. שמא תשמש בימי נדה, ותראה דם בשעת תשמיש,

ומקשה הגמרא על רב חסדא, שהעמיד את המשנה באשה שאין לה וסת:

הא מדקתני סיפא: הגיע שעת וסתה ולא בדקה, הרי היא טהורה. מכלל זה אתה למד, דבאשה שיש לה וסת עסקינן?!

מתרצת הגמרא: חסורי מחסרא בלשון משנתנו, והכי קתני:

אשה שאין לה וסת, כל י"א יום הרי היא בחזקת טהרה, ושריא לבעלה. וב"ימי נדה" הבאים אחריהם, על אף שלא ראתה דם הרי היא אסורה לבעלה, כרבי מאיר, שמא תראה בהם דם, כיון שאין לה וסת קבוע.

במה דברים אמורים שאסורה לבעלה ב'ימי נדה', באשה שאין לה וסת. אבל אם יש לה וסת, מותרת לבעלה גם בימי נדה. וצריכה בדיקה לטהרות שחרית וערבית,

ועל אשה זו שיש לה וסת, ממשיכה המשנה לומר: אם ישבה ולא בדקה, משום ששגגה, או נאנסה, ואפילו הזידה ולא בדקה בימים שאינם ימי וסתה, בכל זאת היא טהורה, אבל, אם הגיע שעת וסתה ולא בדקה - טמאה.

ומוסיפה הגמרא להקשות על רב חסדא שהעמיד את המשנה כרבי מאיר: הא מדסיפא של המשנה רבי מאיר היא, כמו ששנינו בה "אמר רבי מאיר, אם היתה במחבוא", משמע שרק הסיפא היא בשיטת רבי מאיר, אבל רישא, לאו רבי מאיר היא!

מתרצת הגמרא: כולה רבי מאיר היא. והכי קאמר: אם לא היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה - טמאה, שהרי היא בחזקתה שודאי ראתה דם. אבל אם היתה במחבוא, טהורה. שרבי מאיר אומר: אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה - טהורה, שחרדה מסלקת את הדמים. ונמצא, שאת כל המשנה אפשר להעמיד כשיטת רבי מאיר.

ג. רבא אמר: זה שאמרה המשנה שבמשך אחד עשרה יום הראויים לזיבה הרי היא בחזקת טהורה, בא לומר לך, שבאותם י"א יום אם ראתה בהם דם היא אינה מטמאה מעת לעת. לפי שהרי היא כמו אשה מסולקת דמים, שאין חוששים לה שמא השתהה הדם לפני יציאתו החוצה בבית החיצון, ולכך אינה טמאה אלא משעת ראייתה. אבל סתם אשה שראתה דם, חוששים לה שמא הדם יצא מהמקור יום אחד לפני שראתה אותו, ולכך מטמאים את כל הטהרות שנגעה בהם ביממה האחרונה, וכמבואר במשנה לעיל דף ב א.

מיתיבי לרבא ממה ששנינו: הנדה, והזבה, והשומרת יום כנגד יום, והיולדת - כולן מטמאות מעת לעת. והרי ראייתה הראשונה של הזבה ושל שומרת יום כנגד יום, היא בתוך י"א 'ימי זיבה', ובכל זאת מבואר בברייתא שמטמאה מעת לעת?

ומסקינן: אכן תיובתא!

ד. רב הונא בר חייא אמר שמואל: דין המשנה שכל י"א יום היא בחזקת טהורה, בא לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה.

והיינו, שאם תראה בתוך ימי זיבה, לא יצטרפו ראיותיה אלו לקביעת וסת. וכגון אשה שראתה דם שלש פעמים בהפלגה של ט"ו יום בין ראיה לראיה, לא תקבע וסת להפלגת ט"ו יום, שהרי הראיה השניה היא בתוך י"א ימי זיבה. וכיון שימים אלו הם ב'חזקת טהרה', שאין רגילות לראות בהם דם, ^[204] נחשבת ראיה זו כראיה מקרית, ואי אפשר לצרפה לראיות אחרות לקבוע על פיה וסת, המוכיחה שטבע ראייותיה לבוא בהפלגת ט"ו יום.

אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתתא דאמר שמואל, שאין האשה קובעת וסת בי"א יום הראויים לזיבה!

אמר ליה אביי: את, אתה עצמך אמרת ניהלן, ואהא אמרת לן, על מה ששנינו במשנה לקמן: היתה למודה להיות רואה יום ט"ו [בהפלגה], ושינתה ליום כ' [בהפלגה], זה וזה אסורין לשמש. דהיינו, שחוששת בפעם הבאה גם ליום וסתה הראשון, שהורגלה בו לראות להפלגת ט"ו יום, ויש לו דין של וסת קבוע, וגם ליום וסתה החדש, להפלגת כ' יום, שאינו וסת קבוע.

וגם אם שינתה פעמיים ליום כ', זה וזה אסורין. כל עוד לא שינתה וסתה הקודם ג' פעמים, הרי היא חוששת גם לוסתה הקודם הקבוע, וגם לוסתה החדש, שאינו קבוע.

ואמרת לן עלה: אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו במשנה שתיתכן קביעות וסת להפלגת ט"ו יום, אלא באופן שהפלגת ט"ו יום היא הפלגה לטבילתה, שרגילה לראות דם לאחר ט"ו ימים מטבילתה, שהן, ביחד עם שבעת ימי נדה, הפלגת כ"ב יום לראיתה.

דהתם, באופן זה, יום ראייתה בימי נדתה קאי לה. שכבר עברו י"א 'ימי זיבה', ויתכן עתה לקבוע וסת בימים אלו, ולכך גם אם שינתה פעם אחת ליום כ"ז [שהוא יום כ' לטבילתה] עדיין עליה להמשיך לחשוש לוסתה הקודם הקבוע, עד שתעקרנו ג' פעמים.

אבל, אם היתה רגילה לראות ביום ט"ו לראיתה, דבימי זיבתה קאי, שהרי ימי זיבה נשלמים רק לסוף י"ח יום מהראיה, לא קבעה וסת, ואינה צריכה לחשוש לו כוסת קבוע, כיון שאין לקבוע וסת קבוע לפי ראייה בימי זיבה.

אמר רב פפא: אמריתא לשמעתא, שאין האשה קובעת וסת בי"א ימי זיבה, קמיה רב יהודה מדסקרתא: ושאלתי אותו כך: אמנם מקבע לא קבעה וסת בימי זיבה, ואין צורך לעקור אותו ג' פעמים.

אבל עדיין יש להסתפק: מיחש, מהו דניחוש לה פעם אחת, על אף שהוא בימי זיבתה, וכדין וסת שאינו קבוע? ^[205]

אישתיק רב יהודה מדסקרתא, ולא אמר ליה ולא מידי.

אמר רב פפא: נחזי אנן! הרי שנינו במשנה לקמן: היתה למודה להיות רואה ליום ט"ו, דהיינו להפלגת ט"ו יום, ושינתה להפלגת יום כ' - זה וזה אסורין.

הערות

^[203] עיין תוספות דף ט א ד"ה הא ליכא, שהוכיחו כי התנא כאן סובר ש"ווסתות דאורייתא", ולכך אם עבר יום וסתה ולא בדקה, טמאה.

^[204] מבואר בגמרא לקמן דף סח ב, שהטעם שאין אשה קובעת וסת בימי זיבה, הוא משום שהיא מסולקת מדמים בי"א ימי זיבה.

^[205] נחלקו רש"י ותוספות באיזה מקרה נסתפק רב פפא. רש"י פירש שמדובר באופן שקבעה וסת ב"ימי זיבה" [כגון שראתה ג' פעמים להפלגת ט"ו יום], וספיקו של רב פפא הוא האם צריכה לפחות לחשוש פעם אחת ליום ט"ו שיבוא. אך התוספות פירשו שמדובר באופן שקבעה וסת רגיל ב"ימי נדה", וספיקו של רב פפא הוא באופן שיום הוסת שאמורה לראות בו פוגע הפעם הזאת בתוך ימי זיבה, האם צריכה לחשוש לו. וכן פירשו הרמב"ן והרשב"א. ולפירוש זה הקשו הראשונים, שלפי רב הונא, הסובר בהמשך הגמרא שבוסת להפלגת ימים מונים לעולם את ימי ההפלגה מיום שראתה בו את ראייתה האחרונה, איך יתכן כלל שיום הוסת של ימי נדה, שהוא להפלגת י"ט ימים לפחות, יפגע בתוך ימי זיבה, שהם, בהכרח, רק עד י"ח יום. וברשב"א תירץ, שרק באופן שלא ראתה ביום הוסת אלא איחרה את ראייתה ליום אחר, סובר רב הונא שאין מונים את ההפלגה הבאה מיום הוסת אלא מיום ראייתה האחרונה, ואז אכן לא יתכן לחשוש לוסת בימים הראויים לזיבה. אבל באופן שכן ראתה ביום הוסת, אלא שהקדימה וראתה שוב עוד ראיה נוספת, מודה רב הונא שמונים את ימי ההפלגה מיום וסתה, דהיינו, מהראייה הקודמת שהיתה בזמן הווסת, ולא מהראיה האחרונה. ובאופן זה יתכן שיפגע יום וסתה בימי זיבה [והוא כשיטת הט"ז בסימן קפ"ט ס"ק י"ח עיין בהערה לקמן]. וצריך ביאור מדוע לא ניחא להם לראשונים, להעמיד את ספיקו של רב פפא באופן שקבעה וסת לימי החודש, שבאופן זה ודאי יתכן שיום הוסת יפגע בימי זיבה אף לרב הונא.

ובשבעת ימי נדותה, שאין היא מוחזקת בהם כטהורה. האשה שישבה לה בתוך שבעת ימי נדותה ולא בדקה את עצמה בכל בוקר וערב אם ראתה דם ונטמאה בו, כנכון לעשות לאשה העוסקת בטהרות (כמבואר במשנה לעיל יא,א). בין אם לא בדקה עצמה משום ששגגה (שלא ידעה שכך הוא הדין), או משום שנאנסה, שלא יכלה לבדוק עצמה, או אפילו משום שהזידה ולא בדקה עצמה — הריהי טהורה. שכן אין היא נחשבת טמאה אלא אם כן בדקה עצמה ומצאה שנטמאה.

אכן אם הגיע שעת וסתה, שביום זה חייבת לבדוק עצמה אם לא נטמאה בו, שהרי חזקה היא כי אורח נשים בזמנו בא, ולא בדקה עצמה — הרי זו טמאה. ר' מאיר אומר: אם היתה האשה במחבא (מסתור מפני הסכנה), והגיע שעת וסתה, ולא בדקה עצמה — הרי זו טהורה, וטעם הדבר: מפני שהחרדה מסלקת את הדמים. והחרדה גורמת שלא תראה דם.

אבל בשבעת ימי נקיות של הזב והזבה, שלא בדקו עצמם בכל יום ויום, וכן השומרת יום כנגד יום (שראתה יום אחד או יומים בימי הזיבה, שדינה כ"זבה קטנה" והיא שומרת את היום השלישי בטהרה, שאם תטבול ולא תראה בו, הריהי טהורה בערב), שלא בדקה עצמה — הרי אלו בחזקת טומאה, שהרי הוחזקו אלה בראיית דם.

א גמרא שנינו במשנתנו כי במשך כל אחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי נדותה, הראויים לזיבתה, הריהי בחזקה טהורה. ומבררים: למאי הלכתא [למה, לענין איזו הלכה] הושמעו הדברים? אמר רב יהודה: לומר שאינה צריכה בדיקה. ושואלים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה] "ישבה ולא בדקה — טהורה", מכלל [מכאן] שרק בדיעבד הריהי טהורה, ואולם לכתחלה בעיא [צריכה] בדיקה!

ומשיבים: סיפא אתאן [סוף המשנה בא] לא לענין אחד עשר הימים הללו, אלא לענין האשה בימי נדה, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: כל אחד עשר הללו שלאחר ימי הנדות, הריהי בחזקת טהרה — ולכך היא לא בעיא [אינה צריכה] בדיקה, אבל בימי נדתה — הריהי בעיא [צריכה] בדיקה. ואם ישבה ולא בדקה, או ששגגה, או שנאנסה, או שהזידה ולא בדקה — הריהי טהורה.

רב חסדא אמר תירוץ אחר: לא צריכא [נצרך] לומר כן אלא לשיטת ר' מאיר, שאמר כי אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עם בעלה, מחשש שמא תראה בשעת תשמיש. ולכך אמרה משנתנו כי הני מילי [אלה הדברים] אמורים דווקא בימי נדתה (הימים שבהם ראויה היא להיות נדה, אם תראה בהם), שאז יש מקום לחשש זה, אבל בימי זיבתה — אף לדעת ר' מאיר הריהי מותרת בתשמיש, שכן היא בחזקת טהרה קיימא [עומדת].

ושואלים על הסברו זה של רב חסדא: אי הכי [אם כך] הוא, שאף לדעת ר' מאיר ישנם ימים שמותרת האשה שאין לה וסת לשמש עם בעלה, אמאי [מדוע] אמר ר' מאיר בדינה של זה שיוציא (יגרשנה) בעלה ולא יחזיר אותה עולמית (לעולם), אף אם יהיה לה לאחר מכן וסת. והרי יכול הוא בימים מסויימים לשמש אתה? ומשיבים: טעם הדבר שעליו לגרשה, משום החשש דלמא אתיא לקלקולא [שמא תבוא לקלקול, לראיית דם] בשעת תשמיש בימי נדה.

ומקשים שוב על הסברו של רב חסדא: כיצד הוא מעמיד את דברי משנתנו באשה שאין לה וסת, והא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסוף המשנה] "הגיע שעת וסתה ולא בדקה — טהורה", מכלל [מכאן] נלמד שבאשה שיש לה וסת עסקינן [עוסקים אנו]! ומשיבים: חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרים הם דברי המשנה, וכך יש לשנות בה]: כל אחד עשר שלאחר ימי הנדות הריהי בחזקת טהרה, ושריא [ומותרת] לשמש עם בעלה, ואילו בימי נדה הבאים אחריהם — הריהי אסורה לשמש עם בעלה (כשיטת ר' מאיר).

במה דברים אמורים — דווקא באשה שאין לה וסת, שבה יש מקום לחשש זה. אבל באשה שיש לה וסת — הריהי מותרת לשמש עם בעלה, ולענין טהרות שהיא עוסקת בהן הריהי צריכה בדיקה. ברם אם ישבה ולא בדקה, או ששגגה, או שנאנסה, או שהזידה ולא בדקה — הריהי טהורה. ואולם אם הגיע שעת וסתה ולא בדקה — הריהי טמאה.

וחוזרים ושואלים על הסברו זה של רב חסדא המעמיד את דברי משנתנו כר' מאיר: הא מדסיפא [הרי מתוך שהסוף של המשנה] הוא שיטת ר' מאיר — מכאן נלמד כי הרישא לאו [תחילת המשנה היא לא] כשיטת ר' מאיר! ומשיבים: כי כל המשנה כולה ר' מאיר היא, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: אם לא היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה — הריהי טמאה, שכן ר' מאיר אומר, אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה — הריהי טהורה, וטעם הדבר: מפני שהחרדה מסלקת את הדמים.

רבא אמר הסבר אחר לתחילת משנתנו. לומר (ללמדנו) שאם ראתה האשה דם באותם אחד עשר יום של ימי זיבה — בחזקת טהורה היא, ולכך היא אינה מטמאה את כל הטהרות שנגעה בהן במשך מעת לעת (היממה) שקדמה לראייתה זו. שאנו תולים שראתה רק עתה, ולא לפני כן.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו כי הנדה, וכן הזבה, והשומרת יום כנגד יום, והיולדת שראו דם — כולן מטמאות למפרע מעת לעת. הרי שאף שראייה זו של הזבה ושל השומרת יום כנגד יום, היא בתוך אחר עשר ימי זיבה — הריהן מטמאות מעת לעת. ושלא כהסברו של רבא! ומסכמים: אכן זו היא תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רבא, ונדחו דבריו.

ומביאים הסבר נוסף בדברי משנתנו של רב הונא בר חייא שאמר בשם שמואל: לומר (ללמדנו) שהאשה אינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה. שאין הראייה שראתה בימים הללו מצטרפת לשתי ראיות אחרות שראתה, לקבוע על פי הראיות הללו את מועד וסתה. ומוסרים כי אמר רב יוסף, כשנאמרו דברים אלה לפניו: לא שמיע [נשמעה, נמסרה] לי משמואל רבי הא שמעתתא [הלכה זו].

אמר ליה [לו] אביי: את [אתה עצמך] אמרת את ההלכה הזו ניהלן [לנו], ואהא [ועל ענין זה] אמרת לן [לנו]: אם היתה האשה למודה (רגילה) להיות רואה דם בכל יום חמשה עשר (יום), והרי זה יום וסתה הקבוע, ושינתה וראתה ליום עשרים — הן ביום זה (חמישה עשר) והן ביום זה (עשרים) הריהם אסורין לשמש, שיש לחשוש בשני הימים הללו שהם ימי וסתה. וכן אם שינתה פעמים ליום עשרים — עדיין הן ביום זה (חמישה עשר), יום וסתה הקבוע, והן ביום זה (עשרים) הריהם אסורין לשמש. עד שתראה פעם נוספת שלישית ליום עשרים, ותקבע בו את יום וסתה.

ועל כך אמרת לן עלה [לנו עליה] שכך אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא שנא [לא שנו] בדבר זה של וסת קבוע בהפלגה של חמישה עשר ימים, אלא ביום חמשה עשר לטבילתה, שהן עשרים ושנים ימים לראיתה, דהתם [ששם, באופן זה] בימי נדתה קאי לה [עומדת היא], אבל חמשה עשר לראיתה, שבימי זיבתה קאי [עומדת] היא — לא קבעה בכך וסת קבועה.

ב ודנים עוד בענין זה שאין קביעת וסת בימי זיבה. אמר רב פפא, אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי את ההלכה הזו לפני] רב יהודה מדסקרתא ושאלתיו בבירורם של דברים: האם הכוונה היא כי דווקא לענין מקבע [לקבוע וסת] היא לא קבעה [אינה קובעת], ואין צורך בראיית שלוש פעמים במועד אחר כדי לעוקרו. ואולם לענין מיחש [חשש] מהו הדין דניחוש [שנחשוש] לה לראייה זו כפעם אחת, וכדין הוסת שאינו קבוע?

אישתיק [שתק] רב יהודה מדסקרתא ולא אמר ליה [לו לרב פפא] ולא מידי [דבר]. כיון שכך, אמר רב פפא: נחזי אנן [נראה אנחנו], שכן שנינו: היתה למודה להיות רואה ליום חמשה עשר, ושינתה ליום עשרים — זה וזה אסורין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If a woman sat and did not examine herself every morning and evening to determine whether she emitted blood and is impure, it makes no difference whether she failed to examine herself unwittingly or due to circumstances beyond her control, or even if she acted intentionally and did not examine herself; she remains ritually pure. She is rendered impure only if she examined herself and was found to have emitted blood.

By contrast, if the time of her menstrual cycle arrived, when she is required to examine herself, and she did not examine herself, that woman is ritually impure, as it is typical for a woman to discharge blood at that time. Rabbi Meir says: If a woman was in hiding from danger, and the time of her menstrual cycle arrived and she did not examine herself on that day, that woman is pure, because fear drives away blood. There is therefore no concern that she might have emitted blood.

But with regard to the seven clean days of the zav and the zava, and with regard to a woman who observes a clean day for a day she experiences a discharge during her days of ziva, if she fails to examine herself on those days, these women have a presumptive status of ritual impurity, as they already experienced a discharge.

GEMARA: The mishna teaches that throughout the eleven days of ziva that follow the seven days of menstruation, a woman has the presumptive status of ritual purity. The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated? Rav Yehuda says: This serves to say that she does not require an examination during these days. The Gemara objects: But from the fact that the latter clause teaches: If she sat and did not examine herself she remains ritually pure, it can be inferred that she requires examination ab initio.

The Gemara explains: In the latter clause we arrive at the case of a woman who is in the days of menstruation, not in the days of ziva. And this is what the mishna is saying: For all the eleven days of ziva that follow the days of menstruation, a woman has the presumptive status of ritual purity and she does not require examination. But during the days of her menstruation she requires examination. Nevertheless, if she sat and did not examine herself, whether unwittingly or due to circumstances beyond her control, or even if she acted intentionally and did not examine herself, she remains ritually pure.

Rav Ḥisda said a different answer: The first clause of the mishna is necessary only for the opinion of Rabbi Meir, who said: With regard to a woman who does not have a fixed menstrual cycle, she is forbidden to engage in intercourse, lest she emit blood during intercourse. The mishna is teaching that this statement applies only during the days of her menstruation, but during the days of her ziva even Rabbi Meir concedes that she stands in her presumptive status of purity and may engage in intercourse with her husband.

The Gemara asks: If so, that even according to Rabbi Meir there are days in which a woman who does not have a fixed menstrual cycle is permitted to engage in sexual intercourse with her husband, why did Rabbi Meir say that her husband must divorce her and he may never take her back, even if she eventually develops a fixed menstrual cycle? Let them engage in intercourse during the eleven days of ziva. The Gemara answers: He must divorce her lest the matter lead to failure during the days of menstruation, i.e., in case they come to engage in intercourse during the days of menstruation, when she might experience regular menstrual bleeding.

The Gemara objects: But from the fact that the latter clause teaches: If the time of her menstrual cycle arrived and she did not examine herself, that woman is ritually impure, it can be inferred that we are dealing with a woman who has a fixed menstrual cycle. The Gemara explains: The mishna is incomplete and this is what it is teaching: For all the eleven days of ziva that follow the days of menstruation, a woman has the presumptive status of ritual purity and she is permitted to her husband, but during the days of menstruation she is prohibited to her husband.

In what case is this statement said? In the case of a woman who does not have a fixed menstrual cycle, where there is a concern she might experience bleeding during any of the days of menstruation. But in the case of a woman who has a fixed menstrual cycle, she is permitted to engage in sexual intercourse with her husband, and she requires examination. Nevertheless, if she sat and did not examine herself, whether unwittingly or due to circumstances beyond her control, or even if she acted intentionally and did not examine herself, she remains ritually pure. If the time of her menstrual cycle arrived and she did not examine herself, she is impure.

The Gemara objects: But from the fact that the last clause is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, it can be inferred that the first clause is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The Gemara explains that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and this is what it is saying: If she was not in hiding and the time of her menstrual cycle arrived and she did not examine herself, she is impure, as Rabbi Meir says: If a woman was in hiding and the time of her menstrual cycle arrived and she did not examine herself, she is pure, as fear drives away blood.

Rava says a different explanation of the first clause of the mishna: The mishna is coming to say that if a woman experiences bleeding during the eleven days of ziva, as she previously had the presumptive status of purity she does not impart impurity retroactively for a twenty-four-hour period to any ritually pure items she touched. It is assumed that she did not emit any blood before this emission.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to a menstruating woman, and a zava, and a woman who observes a day for a day, and a woman who gave birth, they all impart impurity retroactively for a twenty-four-hour period. A woman who observes a day for a day is one who experiences bleeding for one or two days during her days of ziva, and the baraita teaches that even such a woman imparts impurity retroactively for a twenty-four-hour period. If so, this is a conclusive refutation of Rava’s explanation.

Rav Huna bar Ḥiyya says another explanation of the first clause of the mishna in the name of Shmuel: The mishna is coming to say that a woman does not fix a menstrual cycle for herself during the days of her ziva. In other words, a sighting during these days does not combine with sightings during the previous two periods of ziva to establish a fixed menstrual cycle. The Gemara relates that this statement was recited before Rav Yosef, who said: I did not hear this halakha from Shmuel.

Abaye said to him: But you yourself told us this halakha, and it was with regard to that mishna you told it to us, as we learned in a mishna (63b): If the woman was accustomed to see an emission of blood on the fifteenth day, so that this was her fixed menstrual cycle, and she deviated from her cycle to see an emission on the twentieth day, then on both this day, the fifteenth, and that day, the twentieth, it is prohibited for her to engage in sexual intercourse due to the concern that she might have an emission on either day. If she deviated from her cycle twice, to see an emission on the twentieth day, then on both this day and that day it is prohibited for her to engage in intercourse. If she deviates a third time to see on the twentieth she has established for herself a new fixed menstrual cycle.

Abaye continues: And you said to us with regard to this mishna that Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught this halakha only with regard to a woman who normally experiences bleeding fifteen days from her immersion, which are twenty-two days from her sighting of menstrual blood. This means that there, she stands in her days of menstruation. But if she normally experiences bleeding fifteen days from her sighting of menstrual blood, so that she stands in her days of ziva, she has not fixed a menstrual cycle, and the previous cycle is uprooted even if she deviates from it only once.

§ With regard to the ruling that a woman’s menstrual cycle cannot be fixed during her days of ziva, Rav Pappa said: I said this halakha before Rav Yehuda of Diskarta, and I asked him for a clarification of the following matter: Granted, she does not fix a menstrual cycle during the days of ziva, and there is no need for three deviations to uproot her cycle; rather, it is uprooted by even one deviation. But what is the halakha with regard to whether we should be concerned that she might experience bleeding? In other words, if she normally experiences bleeding on a particular day during her days of ziva, must she avoid engaging in sexual intercourse with her husband on that day out of concern that she might emit blood?

Rav Yehuda of Diskarta was silent and did not say anything to Rav Pappa. Therefore, Rav Pappa said: Let us see and try to resolve this ourselves. The mishna cited above states: If the woman was accustomed to see an emission of blood on the fifteenth day, and she deviated from her cycle to see an emission on the twentieth day, then on both this day and that day it is prohibited for her to engage in sexual intercourse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לומר שאין אשה קובע לה וסת בתוך ימי זיבתה. פירש זיבתה ממש וכל שכן בימי נדתה שאם ראתה נדה בריש ירחא אינה קובעת וסת עד שמונה עשר יום שבעה ימי נדה ואחד עשר של ימי זיבה, והא דקתני אחד עשר משום דבאחד עשר לא קבעה לעולם אלא ביומי הראוין לנדה קבעה אבל בימי נדתה עצמן לא קבעה כלל והכי נמי איתמר בפרק קמא דמכילתין דתנן חוץ מן הנדה וכו', כדאיתא התם.
ואי קשיא דשמואל אדריש לקיש ור' יוחנן דאמרי אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה התם אי לרב פפא כגון דחזיא בריש ירחא ובתמניא בירחא וחזיא בריש ירחא ובתמניא בירחא והשתא חזאי בתמניא בירחא ובריש ירחא לא חזיא דכיון דעקרא דריש ירחא וקבעה דתמניא אמרינן הך דתמניא עיקר ואינך תוספו' דמים הוו ואי לרב הונא בריה דר' יהושע בהכי לא קבעה אלא כגון דחזאי תרתי קמייתא ממעין סתום ושלשה בימי זיבתה דאמרינן הך הקדמה תוספו' דמים הוות וכדפרשינן בגמרא גופא למימרא דריש לקיש ור' יוחנן דימי נדה הכי נמי מתפרש רישא דימי זיבה אבל חזיינוהו בימי זיבה ממש דכ"ע אין אשה קובעת בהן וסת כדשמואל נמצא שאין האשה קובעת לה וסת אלא במפלגת אחד עשר יום ורואה בי"ט וביותר מכאן, אבל רבה ראיותיה בפחות מכאן אינה קובעת.
אלא שהרב ר' אברהם בר דוד ז"ל כתב אם רגילה לראות מט"ו לט"ו לראיתה דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבה רואין את האמצעיות כאלו אינן והשאר קובעת לה וסת מכ"ט לכ"ט דקיימי אהדדי בימי נדה ואי חזיא בהון ארבע ראיות מכ"ט לכ"ט קבעה לה וסת להפלגת כ"ט ובעיא עקירה תלתא זימני ובדיקה אבל אמצעית דקיימי להו בימי זיבה לא בעיא בדיקה ועקרא להו בחדא זימנא, אלו דברי הרב ז"ל, והם צ"ע, ואין אני מוצא בהם טעם שהרי אשה זו לא הפליגה כ"ט כדי שתקבע לה וסת להפלגת כ"ט.
ועוד מצא הרב ז"ל קביעת וסת במקרבת ראותיה ואמר שלא אמר שמואל אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה אלא בתוך אחד עשר כדקתני מתניתין אבל בימים הראויים לספירת אחד עשר קובעת הילכך אם ראתה שלשה ימים בתוך אחד עשר ויום א' בתחלת [ימי נדה] אף על גב דלא מתחלת נדה עד דספרה שבעה נקיים קובעת דלעניין וסת ימי נדה חשיבי שלא טהרו אלא אחד עשר וה"ט משום דקים להו לרבנן דבשבעה ימי נדה היא מתמרקת מדמיה ולא הדרי עד אחד עשר יום וכי מטיא לשמונה עשר יום בין שהיא ראוייה לנדה בין שהיא מספירת זיבה ראויין הן לקביעת וסת, וכבר הורה זקן ז"ל.
אלא שעכשיו אין הנשים משמרות פתחי נדה וזיבות וכטועות משוינן להו ומכל מקום אם ראתה שלשה פעמים כל א' וא' בתוך י"ט יום זה דבר [ברור] הוא שעדיין לא קבעה וסת שהרי אי אפשר שלא תהא אח' מהן בתוך אחד עשר ממש אבל אם ראתה על הסדר הזה שמונה פעמים קבעה לה וסת מפני האמצעיות כמו שכתבנו לדעת הרב דהאיכא ארבע ראיות וקמייתא לאו בהפלגה חזיתא ולא הוו תלתא הפלגות עד דאיכא ארבע ראיות וחוששת היא פעם אחת לכולן.
ולפי דעתי מכאן שהחמירו בנות ישראל על עצמן להיות כטועות, ורבי נמי דאתקן להן הכי אין מונין לעולם ואין משגיחין על שמונה עשר ולא על ימי נדה והאשה קובעת וסת בכל זמן שתראה בין במקרבת ראיותיה בין במפלגת אותן ולא נצטרך ללמד לבנות ישראל ימי נדה וי"א שכבר נשתכח מהן לגמרי וגזרו עליו ולא נחלק נמי בין רואה בהן שלש פעמים לרואה שמונה שלא יבואו לטעות בקביעת הוסת והרבה קלקולין שיהיו קרובין לבא בדבר.
וחכמי צרפתים זכרונם לברכה כתבו בתוספות דרבי יוחנן וריש לקיש פליגי אדשמואל והלכה כמוהם ואשה קובעת לה וסת בין בימי נדה בין בימי זיבה (ודין) [לדין] התלמוד ומכל מקום בתוך שבעה ימים שראתה בהן נדה אינן יכולין להחמיר לדין הגמרא כדחנן בפרק קמא חוץ מן הנדה וכו'. ועכשיו לעולם קובעת.

מקבע לא קבעה. פרש"י ז"ל דתיבעי ג"פ לעקרן, מיחש מהו דניחוש לה אם היתה רגילה מט"ו לט"ו דהיינו ימי זוב מיבעי' למיחש ולא תשמ' ליום ט"ו קודם ראיה שמא תראה ואינו יודע היכי אתינן למיפשט הא מילתא מדשמואל [ד]התם לר' פפא נמי ראית עשרין ותרין קמייאתא בימי נדה הוו וראית עשרין וז' דהאידנ' בימי נדה הויא, ולהאי פירושא אמאי לא תיחוש להו בכל זמן שיבא לה וסתה כיון שהוקבע הוסת כראוי בזמן נדה.
אלא אפשר לפרש מקבע לא קבעה מיחש מהו דתיחוש לה אם היה לה וסת בין קבוע בין שאינו קבוע בימים הראוים לוסת ואירע לה אותו היום בימי זיבה מהו שתחוש שמא בימים הללו תראה ולא תשמש או דילמא כשם שאינה קובעת וסת בתוך י"א כך אינה חוששת לוסת הראשון שלה בימי י"א והא מילתא מיפשטא בהדיא מדשמואל לפירושיה דרב פפא.
ולענין גמר' ודאי מסתברא דלית הלכתא כרב פפא אלא כרב הונא ברי' דר' יהושע ואיהו כיון דאידחיא לראיה דרב פפא מדשמואל ודאי מיפלג פליג עלי' וכיון דוסתות דרבנן אע"ג דלא איפשטא ליה לרב הונא לקולא אנן לקול' נקיטו בה ואע"ג דאמר רב פפא בשלהי האשה דלק' דחיישא, רב פפא לא מהימן בה דאיהו מדשמואל אמרה והא אידחי, אבל הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל פסק בספרו כר' פפא ואף אנו עליו נסמוך וכ"ש מאחר שכתבנו שאין הנשים יודעת פתחי נדה שכל ראיה שהן רואות חוששין לה בכל זמן שהוא בתוך נדה הן.

רב חסדא אמר לא צריכה לר' מאיר דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש. כלומר ומועיל לה מה שהיא בחזקת טהרה דמותרת לשמש כל י"א יום כל זמן שלא גירשה אי נמי אינו חייב לגרשה עד שיעברו י"א יום אבל מ"מ לאחר אחד עשר יום חייב לגרשה שמא תקלקלנו בימי נדה כדמפרש ואזיל.

והיולדת כולן מטמאות מעת לעת. וא"ת והא מעוברת דיה שעתה. י"ל דאתיא כר' יוסי דאמר מעוברת שעברו עליה ג' עונות והכא כשלא פסק ג' עונות בימי עבורה א"נ כשראתה כבר פעם אחרת וכמ"ד בפ"ק (יא.) דבשניה טמאה מעת לעת ודלא כמ"ד התם דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מניקתן.

לומר שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה. יש מי שפירש דר"ל ור' יוחנן פליגי אהא דשמואל דאינהו סבור דאשה קובעת וסת בימי זיבתה ובימי נדתה בלחוד הוא דפליגי כדאיתא לקמן בסמוך ובפרק קמא במכלתי' וקי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל וזו היא סברתן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל. ויש מי שפירש דהא דשמואל לא שייכא כלל בדר' יוחנן ור"ל דהכא מיירי בימי זיבתה ממש וכל שכן בימי נדתה ממש שאינה קובעת כלומר כגון שראתה פתח נדתה באחד בחדש ופסקה ואח"כ ראתה ברביעי בחדש דאינה קובעת וסת בכל אותן ז' ימי נדה וכן נמי אינה קובעת עד שיעברו עליה שמונה עשר יום, והא דקתני י"א ולא קתני י"ח יום משום דבאחד עשר לא קבעה לעולם אבל לימים הראויין לנדה קבעה אבל בימי נדה עצמן לא קבעה וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתי' דתנן חוץ מן הנדה. וימי זיבה דקא מודו בהו בין ר"ל בין ר' יוחנן דקבעה בהן וסת היינו כגון דחזיתיה ממעין סתום כגון דחזאי תרתי קמיתא בתמניא בירחא והשתא חזאי בריש ירחא ובתמניא בירחא דאמרינן כיון דתרתי קמייתא חזיהו ממעין סתום אמרינן האי דחזאי בריש ירחא והוה ליה בתמניא בירחא בתוך ימי זיבתה אפילו הכי קבעה לה וסת דהאי דחזאי בריש ירחא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה והיינו כסבריה דרב הונא דלקמן. אבל לרב פפא מיירי כגון דחזאי בריש ירחא ובתמניא בירחא ובריש ירחא ובתמניא בירחא והשתא חזאי בתמניא בירחא, ובריש ירחא לא חזאי דכיון דעקרה דרישי ירחא וחזאי בתמניא בירחא כדמעיקרא איגלי מילתא דתמניא בירחא עיקר והנך תרתי ראיות קמייתא דרישי ירחי תוספות דמים הוו ובכי האי גוונא הוא דאמרי ר' יוחנן ור"ל דקובעות וסת בתוך ימי זיבתה וזה עיקר דלא נעשה ר' יוחנן ור"ל חולקים בכדי כיון דאפשר לקיים דברי שניהם ומ"מ עכשו לעולם קובעת מכיון שהחמירו בנות ישראל על עצמן להיות' כטועות ואין מונין לעולם ואין משגיחין לימי נדה ולימי זיבה אלא לעולם קובעת בין במרחקת ראיותיה בין במקרבת.

מיקבע לא קבעה. פרש"י ז"ל לא קבעה דתבעי ג' פעמים לעקרו מיחש מהו שתחוש כגון שהיתה רגילה לראות מט"ו לט"ו דהיינו תוך עשר קודם ראיה שמא תראה. והקשו בתוספות דא"כ מאי קא דייק לה רב פפא מדתנן היתה למודה לראות ליום ט"ו ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורים ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא ט"ו לטבילתה שהן עשרים ושנים לראיתה וכו' דכי אתו הדרי עשרים ותרתי קיימו לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אוסרים אלמא חיישא כשוסתה בא בתוך ימי זיבתה דהא לא דמו דלעולם אימא לך דאין וסת חדש נקבע בתוך ימי זיבה ואפילו למיחש ליה אבל אם כבר קבעה וסתה בימי נדה כי הכא אע"ג דהשתא אתי ההוא וסת ביומי זיבה ודאי חיישינן. ותירצו הם דשמא התלמוד כך היה סובר דאם איתא דחיישינן לוסת הנקבע כל שבא בתוך ימי זיבה, אפילו וסת החדש הנקבע עכשיו בתוך ימי זיבה חיישינן ליה והביאו ראיה מדתנן לקמן בפרק בתרא אם יש לה וסת דייה שעתה וארואה בתוך י"א יום קאי ופריך התם לשמואל דאמר הכא אין אשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה אלמא משמע ליה לשמואל דאינה קובעת וסת בימי זיבה הכא נמי לא ינהגו בו כלל גם דיני וסת גמור שהיה לה כבר בימי זיבה להיותה דייה שעתה. ויש מפרשים מיחש מהו שתחוש אם בא וסתה הקבוע בתוך ימי זיבתה כההיא ממש דרב פפא כגון שהיתה למודה ג' פעמים להיות רואה בריש ירחא וברביעית ראתה בעשרין בירחא וקא בעי תלמודא כשהגיע לריש ירחא דהוה ליה בתוך ימי זיבה אם תהיה אסורה לשמש אפילו קודם הראיה משום דשמא תראה כעין שהיתה למודה לראות בכל ר"ח והשתא הוי ממש כעין ראיה דרב פפא ואע"ג דקא מוכח לקמן דכדלקמן נקטא וא"כ הכא נמי דלא היה לה למנות השלשים יום אלא לאחר הראיה קודם שתחוש מכל מקום י"ל דהתם שאני שלא ראתה ביום ט"ו שהיתה רגילה לראות ושינתה ליום עשרים להכי אינה מונה אלא עשרים מאותו יום שראתה בו אבל הכא שמהרה ראייתה ולא עקרה יום שהיתה רגילה לראות בו אז ודאי אמרינן דכשתגיע לריש ירחא שהוא זמנה הקבוע שתהיה אסורה לשמש כל אותו יום משום דחיישינן שמא תראה. וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

אלמא מריש ירחא מנינן. הקשו בתוס' דילמא להכי קרי לה לשלישי תוך ימי נדה משום דשתי ראיות ראשונות היו פתחי נדה. ועוד מאי קא מדמה דהיכי הוה שייך למימר הכא כדמעיקרא נקטה והוה חשיבה כאלו ראתה בריש ירחא מאחר דאכתי לא קבעה לה וסת בריש ירחא דלא חזאי בריש ירחא אלא תרי זימני. ופירשו הם ז"ל דמיירי הכא כגון דחזאי תלתא זימני בריש ירחא וחמשה בירחא אלא שלא חש התלמוד להאריך ודכותה אמרינן בפ"ק קפצה וראתה קפצה וראתה ולא נקט לה תלתא זימני. ולפי זה הא דנקט והשתא דחזאי בחמשה בירחא ובריש ירחא לא חזאי לא נקט משום דהוי השתא קביעות וסת בפעם שלישית זו אלא לומר דייה שעתה בראייה זו כמ"ד בפ"ק דלא אמרינן דייה שעתה אלא בשעת וסתה. והשתא מוכיח תלמודא דמדאמרה שכשראתה פעם רביעית בחמשה בירחא דייה שעתה א"כ אמרינן רואין כאלו ראתה בריש ירחא דאי לאו הכי לא הוה אמר דייה שעתה דחשבינן לה כאלו שנתה וסתה. והרמב"ן נ"ר ג"כ הקשה לרב פפא דהא רב פפא גופיה נמי אית ליה נדה ופתחה מעשרים וחמשה מנינן ולא לפי חשבון הראוי. ותי' דה"ק ליה והא הכא דמעשרין וחמש לריש ירחא קמאיתא לא הפליגה אלא כ"ה יום ואף על פי כן כיון דאנו רואין עכשו שהפליגה שלשים יום מנינן מריש ירחא לריש ירחא ולא מנינן מה' בירחא לריש ירחא ונאמר עיקר הוסת לראשון מריש ירחא לריש ירחא הוא, דאיכא ל' יום, ובשני הויא ליה עיקרו של וסת מה' לירחא לחמשה בירחא דהא ודאי השתא בהפלגת שלשים חזאי וקבעה לה וסת להפלגת ל' וראיות דחמשה בירחא קמא מיפסקא ליה ולא מנינן מינייהו אלמא דמנין הראוי כדמעיקרא נקטה והתם נמי כיון שכבר קבעה לה וסתה ואנו צריכין לחוש לו מעשרים ותרתין לעשרים ותרתין מעיקרא וסת ראשון מנינן, ואין ראיה שבאמצע מפסקת. ופריק רב הונא בריה דרב יהושע דלא אמרינן הכי אלא ברואה מעיקרא ממעין סתום ועכשו קרבה בתוך כך דאפילו בימי נדה אמרינן תוספת דמים הואי וכ"ש בימי זיבה. דכיון דקמאיתא ממעין סתום והפליגה שתים ועכשו נמי ראתה יש לנו לומר תוספת דמים הואי אבל לחוש אינה חוששת אלא למנין ראיות, וה"ה ודאי דה"ל לתרוצי שאני התם דכיון דחזאי שתא בה' בירחא בלא ראש ירחא אמרינן דה' בירחא עיקר ודרישי ירחי תוספת, ואעפ"כ לחוש אין חוששין אלא בהפלגות ולא למנין הראוי אלא מיסתבר ליה דקביעות ראיות קמאיתא לא אמרינן תוספת דמים הוו וגם זה הפירוש אינו מחוור ומכל מקום הני רישי ירחי דנקט לאו דוקא אלא הפלגות שוות הן דאילו בווסת החדש ודאי למנין הראוי חוששת דהא לאו בהפלגות שוות חזאי מעיקרא אלא ביומי דחדש הוא דהשוותה ראיותיה וכדבעינן לברורי קמן בפרק האשה (סד, א). ושמעינן מינה לרב הונא דאינה מונה עשרין ותרין אלא מעשרין ושבעה ואי חזאי בעשרין ושנים חזר הוסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי אבל אם לא ראתה בכ"ב שחששה לו, חוששת לסוף ה' ימים דהוו להו עשרין ושבעה מעשרין ושבעה דשנתה בו תחלה והיינו דתרנגולתא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולא כן פסק הראב"ד ז"ל בספרו בעלי הנפש עכ"ל הרמב"ן ז"ל.

מתיבי הנדה והזבה וכו׳ והיולדת כלן מטמאות מעת לעת. איכא דקשיא ליה יולדת היאך מטמאה מעת לעת והלא מסולקת דמים היא משעת עבורה דתנן המעוברת דייה שעתה בראיה ראשונה לכל הפחות ויש מתרצים דהכא לר׳ יוסי דבעי הפסק ג׳ עונות אף במעוברת וכגון שלא הפסיקה אי נמי אפי׳ לרבנן וכגון שראתה בתוך עבורה פעם א׳ דהשתא הוייא לה ראיה שניה וכמאן דסבר דבראיה שניה מטמאה למפרע כדאי׳ בפ״ק והנכון בעיני שלא אמ׳ דייה שעתא בכיוצא בזו שהיא רואה מחמת מקרה של לידה דכיון שהלידה גורמת וחיילותיה היאך אפשר לומר בה דייה שעתה והא אין אנו יודעין אימתי התחיל הגורם.

רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה. דעת קצת רז״ל דהא פליגא אדריש לקיש ור׳ יוחנן דאמר לקמן וכן בפ״ק דאשה קובעת וסת בימי זיבה וזה דעת רוב בעלי תוס׳ ז״ל דלשמואל אף במעין סתום אינה קובעת וסת אבל דעת רבי׳ כדברי האומר דלא פליגי ר״ל ור״י במעין סתום כדאסיק׳ הכי והתם בוסת נדתה וכדשמואל במעין פתוח דחזיא מט״ו לט״ו יום א״נ בריש ירחא ותמניא בירחא והדר בתמניא דירחא וכן נראה עיקר.

זה וזה אסורין. פרש״י ז״ל אין צ״ל ט״ו שעבר שאסור שהרי הוא יום וסתה ועדין לא עקרתו ג׳ פעמים ויש לה לחוש שמא תראה וקי״ל דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואין צריך לומר יום עשרים זה שראתה בו שהרי נדה היא אלא אף כשיחזור יום עשרים שאסורה לשמש שמא קובעת וסת מעשרים לעשרים שהרי שנתה פעם א׳ ליום עשרים ונאסר יום כ':

אמר שמואל לא שנו וכו'. פי׳ דליום ט״ו הוי וסת קבוע אלא ט״ו לטבילתה וכ׳ ע״כ ואע״ג דרבותא דמתני׳ היינו איסור כ׳ כדפרש״י ז״ל גופיה שפיר איכא לומר דלא שנו קאי אעיקר וסת של ט״ו וכן משמע לשון הגמ׳ ובמקצת פי׳ לא שנו דאיכא רבותא באיסור יום עשרים אעפ״י שנקבע לה וסת ביום ט״ו אלא בשקבעתו ביום ט״ו לטבילתה אבל קבעתו בט״ו לראייתה אין כאן וסת וכיון דכן פשיטא דאסורה בזה ובזה.

מקבע לא קבעה מיחש מהו דניחוש. פרש״י ז״ל דברים כפשוטן מקבע לא קבעה וסת בימי זיבתה דתבעי ג׳ זמני למעקרה ומיהו מהו דניחוש ליה אם היתה רגילה לראות מט״ו לט״ו דהיינו תוך ימי זוב מי בעיא למיחש ליה שלא תשמש ליום ט״ו קודם ראיה שמא תראה והקשו בתוס׳ דא״כ מאי פשיט ליה רב פפא ממתני׳ דהיתה למודה וכו׳ ומאי דקאמר עלה שמואל דאדרבה כבר פי׳ שמואל דמתני׳ בשקבעה וסת בימי נדתה כראוי במעין סתום וכיון דכן אע״ג דהשתא אתיא ליה במי זיבה ראויה היא שתחוש לו אבל לוסת הקבוע בימי זיבה דלאו קביעות היא לעולם אימא לך דלא חיישא ליה כלל ולכך פי׳ דבעין בעין פשיטותא דפשטנא ממתני׳ באשה שקבעה וסת בימי נדה כגון שראתה ג׳ זמני בריש ירחא וברביעית שנתה וראתה בב׳ בירחא דכי מטא ריש ירחא שהוא זמן וסתה הקבוע אתו לה בימי זיבתה אם אסורה לשמש עונה קודם הראיה שמא תראה ובעיא לרב פפא כסברת דליה דלקמן דס״ל דמנינא כדמעיקרא נקטה א״נ דאפי׳ למסקנא דלקמן דמנינא כדלקמן נקטה הכא אין לה למנקט מיום עשרים שראתה דכי אמרינן הכי הני מילי במתני׳ שדלגה ולא ראתה ביום ט״ו ושנוי ראייתה היה לאחר ולכך אינה מונה אלא מיום שראתה אבל בזו ששאלנו שהיה שנוי וסתה להקדים ולא מקרה יום שהיתה רגילה לראות בו דכ״ע כדמעיקרא נקטה הילכך אעפ״י שיום שלושים שלה הוא מתוך זיבה חיישא לה או דילמא לא חיישא ופשיט ממתני׳ ולדברי שמואל ואין פי׳ זה מחוור לי חדא דעיקר השאלה חסר מן הספר דלישנא דמהו שתחוש ליה לא משמע אלא על וסת הקבוע בימי זיבה ואנו מפרשי׳ לפי׳ זה מהו שתחוש לדם זוב אם קבעתו בימי נדה ועוד דכיון דהא ידע רב פפא דברי שמואל ועליה קאי מה נסתפק מתחלה ומאי אשתיק דהא ודאי הן דברי שמואל ממש לכך הנראה נכון כדברי רש״י ז״ל ודקאמרת היכי פשיט מוסת הקבוע בימי נדה יש לומר דמ״מ בדברי משנתינו ודברי שמואל דעלה איכא אחריתי לגריעותא שכבר שינתה וסתה ודלגה אותו ולא ראתה בו ועכ״ז אנו חוששין אף כשיבא בימי זיבה וכיון דכן לא קליש מינה ווסת הקבוע בימי זיבה שלא שינתא אותו כלל והיא תוספת שיטתה ורגילה בו לענין לחוש לה מיהת וגם בתוס׳ מצאתי שתרצו כן לדעת רש״י ז״ל אלא שלא בררו הדבר כל הצורך והביאו ראיה לזה מפרקא בתרא במכילתין ושם אפרש ראיה שלהם בע״ה.

לא צריכא לר' מאיר כו'. ותימה וכיון דצריך להוציא משום דילמא אתי לקלקולא בימי נדה מאי נפקא מינה דאחד עשר בחזקת טהרה וי"ל דנפקא מינה דמותרת לשמש כל זמן שלא גירשה. א"נ דלא אתי חיוב לגרשה עד שיעברו י"א יום:

והיולדת כולן מטמאות מעת לעת. אע"ג דמעוברת דייה שעתה הכא שיצא דם לפתיחת הקבר שאני אי נמי כר' יוסי דבעי הפסקה ג' עונות א"נ כגון שראתה פעם אחת ולית ליה דדיין כל ימי עיבורן:

לומר שאינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה. ה"פ דמתני' כל י"א יום בחזקת טהרה כלומר היא בחזקת שאינה רואה והיא מסולקת מדמים הילכך אפי' אירע שראתה ג' פעמים בתוך ימי זיבתה מקרה בעלמא הוא ולא הוי קביעות וסת:

מיחש מהו דתיחוש ליה. פירש"י אם היתה למודה לראות מט"ו לט"ו מהו שתחוש לפרוש מבעלה כשיגיע זמן וסתה ופשיט ליה רב פפא מהא דאמרינן היכא דשינתה לכ"ז דכי הדרי אתו כ"ב קיימא בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אסור וכי היכי דחוששת כשיגיע זמן וסתה בתוך ימי זיבתה לוסת שקבעה חוץ לימי זיבה ה"ה חוששת לוסת שקבעה בתוך ימי זיבתה. וניחא טפי לפרושי הכי מיקבע לא קבעה בימי זיבתה מיחש מהו שתחוש בתוך ימי זיבתה לוסת שקבעה חוץ לימי זיבתה מי אמרינן כי היכי דלא קבעי לה וסת בתוך ימי זיבתה משום שהיא מסולקת דמים. הכי נמי אינה צריכה לפרוש כשיגיע זמן וסתה בתוך ימי זיבתה:

פיסקא כל אחד עשר יום כו' מיקבע לא קבעה מיחש מהו דתיח' פירוש הנה כששינתה פעם אחת או פעמים ליום כ' אעפ"י שלא נקבע הוסת אמרינן זה וזה אסורין ה"נ אע"ג דלא קבעה וסת בימי זיבתה חוששת ואסורה או דילמא התם אין דמיה מסולקין אבל הכא דמיה מסולקין והלכך אפילו לחוש אינה חוששת:

בפרש"י ד"ה אלא שהיתה כו' דבחדא זימנא הוא דעקר לה כו' עכ"ל משמע מפירושו דחדא זימנא מיהא בעי עקירה והיינו לפירושו דבכה"ג חיישינן לה לרב פפא אבל לרב הונא בריה דר' יהושע דלא חיישינן לה עקירה חדא זימנא ודאי נמי דלא בעי ודו"ק:

בגמ' רב חסדא אמר לא נצרכא אלא לר"מ. צריך להתיישב דבין לשנויי דרב חסדא ובין לשנויי דרבא וחייא בר רב לא א"ש סיפא דמתניתין דקתני אבל הזב והזבה ושומרת יום הרי אלו בחזקת טומאה דלדידהו דלא הוי דבר והפוכו עם הרישא דקתני כל י"א יום בחזקת טהרה דהסיפא ע"כ לא מתוקמא אלא לענין בדיקה והרישא אוקמינהו אינהו לענין מילי אחריתי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וק"ל ויש ליישב הסיפא ג"כ על פי דרכם שיהא מעין הרישא בדוחק קצת אבל אין להאריך:

שם אמר שמואל לא שנו אלא חמשה עשר לטבילתה כו'. כלל זה יהא בידך בשיטה זו האשה שרואה דם מתחלת לספור שבעת ימי נדה ואחר שבעת ימי נדה י"א ימי זיבה אם נעשית בהן זבה אפילו בסופה מתחלת לספור שבעת נקיים ואפילו סתרה מספרה כמה פעמים ונמשך ימים רבים אינה חוזרת לענין שבעת ימי נדה עד אחר כלות ז' נקיים ואם לא ראתה בתוך הי"א יום מתחלת אחר כך למנות ז' ימי נדה אם תראה בהן הרי טוב ואם לא תראה בהן בכל השבעה ימים הז' ימים שאחריהם אין להם דין י"א שאחר ימי הנדה אלא בכל פעם שתראה אפילו ימים רבים אחר :

במשנה ושומרת יום כו'. כ' הרע"ב וטובלת לערב. והתוי"ט גמגם עליו ע"ש וכ"ד תמוהין. א)דאישתמיטתיה גמרא ערוכה לקמן (סז ב) א"ל ר"פ לרבא כו' ליטבלינהו ביממא דז' משום דר"ש כו' וע"ש בתוס'. ב)מש"כ דמן הסתם כו' שתטבול לערב. הלא אם תטבול בעוד יום יהיה לה לערב הע"ש ותטהר לגמרי. אבל אם תמתין מלטבול עד הערב לא יהיה לה הע"ש עד למחר בערב. ג)מש"כ שאם כו' ואח"כ תראה אין בטבילתה כלום. הלא תיהני לה שלא תטמא בהיסט אף אם תראה אח"כ כמש"כ בס"ד בשלהי מכלתין ע"ש:

גמרא ר"ה בר"ח א' שמואל לומר כו'. וכ"ה לקמן (סח ב) וכ"ה בתוס'. ורש"י גורס בכאן חייא בר"ה:

שם זו"ז אסורין לשמש. מלת לשמש ליתא לקמן במשנה. וכ"מ בתוס' שם (סד) ד"ה מיחש דל"ג לה:

רש"י ד"ה בתוך ימי זיבתה וד"ה אין זה וסת. צ"ל דבור א':

תד"ה ל"צ. שמותרת לשמש כ"ז שלא גירשה א"נ כו'. ק"ק מסוף גיטין לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו כו' אל תחרש כו' ובספ"ב דנדרים וברותי מכם כו' בני גרושת הלב. ויש לחלק:

תד"ה והיולדת. ואשה שעברו עליה ג' עונות. נ"פ דכוונתם אליבא דר"א שם במשנה דאמר כל אשה שעברו עליה ג' עונות ד"ש. ואע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת דקתני שם קאי אכל הני דד"ש לכ"א כדא"ל. והתוס' לעיל (ד ב) ד"ה כל אשה דנקטי ד' נשים. הוא לאו דוקא. ובתור"ע נתקשה בדבריהם:

בא"ד וי"ל דיש לה וסת כו' צ"ב בשעת וסתה. עתור"ע:

תוס׳ ד"ה והיולדות וכו׳ אע״ג דראייה שניי׳ זו מחמת כצ״ל:

ישבה לה ולא בדקה. אכל נשים קאי ולאו לעיל מהדר: טמאה. דאורח בזמנו בא: במחבא. מחמת ליסטין או כרכום: ימי הזב. ימי ספירו: ושומרת יום. כיון שנפתח מעיינה וראתה היום אע''ג דבתוך י''א היא הויא למחר בחזקת טמאה: גמ' לומר שאינה צריכה בדיקה. שחרית וערבית ומשעברו צריכה לבדוק כדאיתא בפ''ק (לעיל דף יא.): והא מדקתני סיפא ישבה. דמשמע דיעבד מכלל כו' והאי דפריך כן דס''ד דהאי ישבה אתוך י''א קאי: לימי נדה. לימים שראויין לנדה כגון אחר י''א שבין נדה לנדה: בחזקת טהרה. שנסתלקו דמיה בנדותה ויצאו: בימי נדה. לאחר שעברו י''א וראויים לבא ימי נדה: בעיא בדיקה. לכתחלה אבל ישבה ולא בדקה דיעבד טהורה ואם הגיע וסת הקבוע לה ולא בדקה ההיא ודאי טמאה: לא נצרכא. הא דקתני כל י''א בחזקת טהרה אלא לר''מ בסוף פרק ראשון בגמרא: אמאי יוציא. תשמש כל י''א: דלמא אתיא לקלקולא בימי נדה. בימים הראויים לנדה אסורה לשמש שמא תקלקלנו: רבא אמר. מתני' דקתני כל י''א בחזקת טהרה: לומר. שאם תראה בהם אינה מטמאה מעת לעת לפי שמסולקין דמיה: הנדה. כלומר אשה שרואה דם מטמאה מעת לעת בראיית תחלת נדותה: והזבה ושומרת יום. כלומר והרואה בתוך י''א בין שרואה ג' ימים דהויא זבה בין שרואה יום אחד דהויא שומרת יום מטמא מעת לעת בראייה ראשונה: היולדת. שיצא דם בפתיחת הקבר מטמאה מעת לעת בראייה ראשונה: חייא בר רב הונא. פי' אמתני' מהדר: בתוך ימי זיבתה. כגון ראתה ג' פעמים מט''ו לט''ו אין זה וסת לענין דיה שעתה או לענין שאם לא בדקה תהיה טמאה דמט''ו לט''ו הוו ימי זיבה וכן כל הימים מששלמו ז' ימי נדות עד י''ח דשלמי ימי זיבה בהדי נדות: לא שמיע לי הא שמעתתא. דרב יוסף תלמידו דרב יהודה שהוא תלמיד של רב ושמואל וחלה רב יוסף ונעקר תלמודו וכשהיה שומע מימרא דרב ושמואל ואינו נזכר לאותה שמועה מתמיה ולאו תלמידו של רב יהודה אני ולא אמר לי שמועה זו ואביי תלמידו מזכירו (נדרים דף מא.): את אמרת ניהלן. קודם חולייך: ה''ג ואהא אמרת ניהלן. על משנה זו אמרת לנו משמיה דאין אשה קובעת לה וסת בימי זיבה: למודה. רגילה: יום ט''ו. לקמן מפרש ליום ט''ו לטבילתה: ושינתה לה וסת. ליום כ' פעם אחת: זה וזה אסורין. אין צ''ל ט''ו שעבר שאסור שהרי כל היום המתינה שמא תראה דקי''ל דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואין צ''ל יום כ' שראתה בו שהרי נדה היא אלא ה''ק כשיחזור ויגיע ט''ו אסורה לשמש שהרי יום וסתה הוא ועדיין לא דילגתו אלא פעם אחת ואין וסת נעקר בפחות מג''פ וכשיגיע יום כ' לראייה של כ' אסורה לשמש שמא תקבע וסת מכ' לכ' שהרי שינתה פעם אחת ליום כ' וכן פעמים ליום כ' זה וזה אסורין יום ט''ו ויום כ' הבא אבל ג' פעמים ליום כ' הותר יום ט''ו ונאסר יום כ': לא שנו. דליום ט''ו הוי וסת קבוע דליבעי תלתא זימני למיעקריה: אלא שהיתה רגילה לראות יום ט''ו לטבילתה. לסוף ז' ימי נדה ורואה ליום ט''ו שהוא יום כ''ב לראייתה דכבר שלמו ימי זוב לסוף י''ח והרי ד' ימים שהגיעו ימים שראויה להיות בהם נדה: מקבע לא קבעה. בתוך ימי זיבה דתבעי ג' זימני למיעקריה דבחדא זימנא הוא דעקר לה ואם ישבה ולא בדקה טהורה: מיחש מהו דניחוש לה. אם היתה רגילה מט''ו לט''ו דהיינו תוך ימי זוב מי בעיא למיחש ולא תשמש ליום ט''ו קודם ראייה שמא תראה:

לא צריכא לר''מ. ומועיל מה שהיא בחזקת טהרה שמותרת לשמש כל זמן שלא גירשה א''נ אינו חייב לגרשה עד שעברו י''א יום: והיולדת כולן מטמאות מעת לעת. אע''ג דמעוברת דיה שעתה היינו בשאר דם שרואה כשהיא מעוברת ולא בראיית דם לידה שרואה מחמת פתיחת הקבר וי''מ דהכא כרבי יוסי דבעי ג' עונות א''נ כגון שקודם כבר ראתה פעם אחת וקסבר דבשני מטמאה מעת לעת ולית ליה דיין שעתן כל ימי עיבורן ואשמעינן אע''ג דראייה שניה זו מחמת אונס לידה ראתה אפ''ה מטמא מעת לעת הקשה הר''ר יעקב מאורלייני''ש דהכא תני דזבה ושומרת יום מטמאה מעת לעת ואפ''ה מפרש רב יהודה לעיל דכל י''א יום אינה צריכה בדיקה ובפ''ק (לעיל דף יא.) אמרי' דאשה שיש לה וסת וד' נשים ואשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן ותנא התם אע''פ שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקות וי''ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכה בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה מהן בתולת דמים כשתראה ומעוברת ומניקה לכשיעברו ימי עיבורה ומניקותה לפי שהורגלו זמן מרובה בלא בדיקה וזקנה אע''ג דלא אתיא תו לידי בדיקה וליכא למיגזר בה מידי מ''מ גזר לה אטו אחריני אבל תוך י''א יום אינה צריכה בדיקה דזמן מועט הוא ולא תשתכח תורת בדיקה דאחר י''א יום תבדוק וכן זמן מועט יש משבדקה: רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאינה קובעת וסת בימי זיבתה. ולא מיבעיא בימי ספירת זיבה ממש דאינה קובעת אלא משמע דאפי' בימים הראוים לזיבה אע''ג דאינה זבה ומעיינה סתום אינה קובעת כגון שרואה פעם אחת תוך י''א יום ופליג ארבי יוחנן ור''ל דאמרי בסמוך אשה קובעת לה וסת תוך ימי זיבתה ממש דהיינו באמצע ספירת זיבתה דומיא דתוך ימי נדותה וכ''ש דקובעת בימים הראויים לזיבה וקי''ל כרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מז:): מקבע לא קבעה ע''י ראייה זו. של תוך ימי זיבה לא קבעה וסתה שתצטרך לעוקרו על ידי שלש פעמים כאילו קבעה וסת בימי נדה אבל מהו שתחוש ע''י קביעות של ימי נדה לאסור פעם רביעי אפי' בא הוסת בימי זיבה ואהא מייתי שפיר דחיישינן: