נידה לח ע"א

אֲפִילּוּ יָמִים הָרְאוּיִין לִסְפִירַת סְתִירַת זָבָה
תְּנַן כַּמָּה הוּא קִשּׁוּיָהּ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם
בִּשְׁלָמָא לְרַב מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אֶלָּא לְלֵוִי קַשְׁיָא
אָמַר לָךְ לֵוִי מִי קָתָנֵי טְהוֹרָה בְּכוּלָּן בִּימֵי נִדָּה נִדָּה בִּימֵי זִיבָה טְהוֹרָה
לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי אָמַר רַבִּי לֵוִי אֵין הַוָּלָד מְטַהֵר אֶלָּא יָמִים הָרְאוּיִין לִהְיוֹת בָּהֶן זָבָה גְּדוֹלָה מַאי טַעְמָא דָּמָהּ יָמִים רַבִּים כְּתִיב
אַבָּא שָׁאוּל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר אֲפִילּוּ יָמִים הָרְאוּיִין לִהְיוֹת בָּהֶן זָבָה קְטַנָּה מַאי טַעְמָא יְמֵי וְכׇל יְמֵי הָתָם כְּתִיבִי
תְּנַן כַּמָּה הוּא קִשּׁוּיָהּ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֲפִילּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם קַשְׁיָא לְתַרְוַיְיהוּ מִי קָתָנֵי טְהוֹרָה בְּכוּלָּן קִשְּׁתָה בִּימֵי נִדָּתָהּ נִדָּה בִּימֵי זִיבָתָהּ טְהוֹרָה
תַּנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יֵשׁ מְקַשָּׁה מֵאָה וַחֲמִשִּׁים יוֹם וְאֵין זִיבָה עוֹלָה בָּהֶן כֵּיצַד שְׁנַיִם בְּלֹא עֵת
וְשִׁבְעָה נִדָּה וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה וַחֲמִשִּׁים שֶׁהַוָּלָד מְטַהֵר
וּשְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה וְשִׁבְעָה נִדָּה וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה
אָמְרוּ לוֹ אִם כֵּן יֵשׁ מְקַשָּׁה כׇּל יָמֶיהָ וְאֵין זִיבָה עוֹלָה בָּהֶן
אָמַר לָהֶן מַאי דַּעְתַּיְיכוּ מִשּׁוּם נְפָלִים אֵין קוֹשִׁי לִנְפָלִים
תָּנוּ רַבָּנַן יֵשׁ רוֹאָה מֵאָה יוֹם וְאֵין זִיבָה עוֹלָה בָּהֶן כֵּיצַד שְׁנַיִם בְּלֹא עֵת וְשִׁבְעָה נִדָּה וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה וּשְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה וְשִׁבְעָה נִדָּה וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר אִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר דַּיָּהּ וְכוּ' תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן דַּיָּהּ חׇדְשָׁהּ וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר
כֵּיצַד קִשְּׁתָה שְׁנַיִם בְּסוֹף שְׁמִינִי וְאֶחָד בִּתְחִלַּת תְּשִׁיעִי וַאֲפִילּוּ בִּתְחִלַּת תְּשִׁיעִי יָלְדָה הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב
אֲבָל קִשְּׁתָה יוֹם אֶחָד בְּסוֹף שְׁמִינִי וּשְׁתַּיִם בִּתְחִלַּת תְּשִׁיעִי וַאֲפִילּוּ בְּסוֹף תְּשִׁיעִי יָלְדָה אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה שִׁיפּוּרָא גָּרֵים אִינִי וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל אֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת וְיוֹלֶדֶת אֶלָּא לְמָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹם אוֹ לְמָאתַיִם וְשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם יוֹם אוֹ לְמָאתַיִם וְשִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה
הוּא דְּאָמַר כַּחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים דְּתַנְיָא חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן אֶלָּא בִּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ נְשׁוֹתֵיהֶן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - א

הוא הדין שיטהר אפילו בימים הראויין לספירת סתירת זבה! והיינו: אם התחילה לראות דם קושי בימי זיבה, והמשיכה לראותו בימים הבאים, ראיה זו טהורה לעולם, כי גם הימים הבאים אחרי שבעת הימים שלאחר ימי הזוב הם ימים השייכים לזיבה ^[181], היות ובמידה ותראה ביום השביעי לספירתה, היא סותרת את כל מנין הימים ומתחילה במנין חדש של שבעה נקיים, וחוזר חלילה. ונמצא שאין דם קושי טמא, אלא אם החלה לראותו בימי נדתה! ^[182]

מקשה הגמרא ללוי ממשנתנו: תנן: כמה הוא קישויה? רבי מאיר אומר ארבעים וחמשים יום! והבינה הגמרא שטהורה בין מנדות ובין מזיבות.

בשלמא לרב, שאמר כי דם קושי טהור אפילו בימים הראויים לספירת זבה ולא רק בי"א ימי זיבה עצמם, משכחת לה שתהיה טהורה אפילו ראתה דם ברציפות במשך חמשים יום שלפני לידתה, בין בימי נידות ובין בימי זיבות, וכרב אדא בר אהבה שביאר את דבריו ואמר שדם קושי טהור אפילו בימים הראויים לספירת סתירת זבה. והיינו באופן שהתחילה לראות בימי זיבות והמשיכה לראות חמשים יום דם קושי בלא ששפתה ביניהם.

אלא ללוי קשיא כיצד יתכנו חמשים יום שתהיה טהורה בהם? והרי לאחר שמסתיימים י"א ימי הזיבות מתחילים שבעת ימי הנידות שבהם דם הקושי טמא?

אמר לך לוי - מי קתני "טהורה בכולן", שמשמעותו בכל יום מחמשים הימים? - אין כונת התנא לומר אלא שאפילו אם הקדימה את ראיית דם הקושי בחמשים יום הרי הוא טהור, אבל בתנאי שיהיה כדינו של דם - קושי: שאם ראתה בימי נדה - תהיה נדה, ורק הרואה בימי זיבה - טהורה!

לישנא אחרינא אמרי את שיטות רב ולוי באופן אחר: - אמר רבי לוי: אין הולד מטהר את דם הקושי של אמו אלא בימים הראויים להיות בהן זבה גדולה!

ונפקא מינה: א. דוקא אם ראתה בקושי במשך שלשה ימים רצופים בתוך הי"א יום, הרי היא טהורה, אבל אם ראתה דם קושי רק יום אחד או שנים, הרי היא חייבת לשמור יום כנגד יום ^[183], כי לא טיהר הכתוב אלא דם קושי של זבה גדולה, הרואה שלשה ימים ברציפות.

ב. אם המשיכה לראות דם קישוי מעבר ליום הי"א של זבה, הרי הוא דם טמא, על אף שהמשיכתו מימי הזיבות, כי רק דם - הקושי שרואה בזמן שנעשית בו זבה גדולה, טהור!

מאי טעמא - 'ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים' כתיב, ומדובר בזבה גדולה דוקא ורק על אופן זה דרשו 'דמה' - מחמת עצמה ולא מחמת ולד!

אבא שאול משמיה דרב אמר: אפילו ראתה בימים הראויין להיות בהן זבה קטנה, טהור בהם דם קושי!

מאי טעמא - 'ימי' ו'כל ימי' התם כתיבי, [בפרשת זבה], - ולפיכך לומדים מהם גם לזבה גדולה וגם לזבה קטנה וכשהתמעט דם שופי באותה פרשה מטומאה, הרי הוא טהור בין אם ראתה בימי זבה גדולה ובין אם ראתה בימי זבה קטנה ^[184].

מקשה הגמרא ממשנתנו: תנן: כמה הוא קשויה - רבי מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום! קשיא לתרוייהו בין לרב ובין לרבי לוי! כי ללישנא זו נמצא ששניהם מודים כי ראתה דם קושי בתוך י"א ימי זיבתה, טהורה, ואילו במשנה מבואר שאפילו ממשיכה לראות אחרי ימי הזיבה במשך חמשים יום היא טהורה?

מתרצת הגמרא: מי קתני "טהורה בכולן", שמשמעותו בכל חמשים הימים, ואפילו תראה ברציפות? אלא כך יש לבאר את דברי רבי מאיר - קשתה בימי נדתה - נדה! בימי זיבתה - טהורה! ואפילו היו ימי זיבתה אלו חמשים יום לפני הלידה.

תניא: היה רבי מאיר אומר - יש מקשה הרואה דם במשך מאה וחמשים יום, ואין זיבה עולה בהן - אינה נעשית זבה במשך הימים האלה, אף על פי שלא היו כל הראיות בקושי.

כיצד - ראתה דם במשך שנים יומיים בלא עת נדתה, והיינו בשני הימים האחרונים של י"א ימי זיבה, ולא נעשתה בכך זבה כי ראתה רק במשך יומיים בלבד בימי זיבתה. והמשיכה לראות שבעה ימי נדה, והראיה בימי נדה אינה מצטרפת לראיה בימי זיבה לעשותה זבה. וראתה עוד במשך שנים ימים הראשונים של אחר הנדה, שהם תחילת ימי הזיבה שלאחר ימי הנדה, ונמצא שעברו עליה אחד עשר יום רצופין שראתה בהם דם ועדיין לא נעשתה בהם זבה! ^[185]

וביום הי"ב [שהמשיכה לראות בו] התחיל צער לידה, ונמשך חמשים יום עד הלידה, לא נהיית בהם זבה, כי דם הקושי טיהרה תורה מזיבה. והם חמשים שהולד מטהר ומצטרפים לי"א יום הראשונים, ונמצא שראתה במשך ס"א יום ^[186] ולא נעשתה זבה! ונצרף להם עוד שמונים של נקבה שהיולדת נקבה יש לה שמונים ימי לידה וטוהר שבהם אינה נעשית זבה, ונמצא שרואה במשך מאה ארבעים ואחד יום ואינה נעשית עדיין זבה! ^[187] ועדיין יש אפשרות לצרף להם שבעה ימי נדה אם ראתה שוב אחר ימי הטהרה, ושנים של אחר הנדה, שבהם עוד לא נעשית זבה, ונמצא שעברו עליה מאה וחמשים יום שראתה בהם דם [ומתוכם חמשים בלבד בקושי לידה] ובכל זאת לא נעשתה זבה!

אמרו לו חכמים לרבי מאיר: אם כן יש מקשה כל ימיה ואין זיבה עולה בהן! שאם תתעבר בשמונים יום של נקבה, ולאחר מנין אותם ק"נ יום תחזור ותראה חמישים יום בקושי לידה, ותטהר עוד שמונים יום, ונמצא שלא תהיה זבה לעולם!

אמר להן רבי מאיר לחכמים: מאי דעתייכו, כיצד יתכן שתראה לעולם בלא שתהיה זבה - משום נפלים, שהרי אם עבורה רק חמישים יום ואחריהם יש לה מיד שמונים יום טוהר של לידה בהכרח שמדובר בנפל, שנולד בטרם כלו חדשיו, ובאופן זה אני מטמא, כי דעתי היא שאין קושי לנפלים, אלא רק דם קושי של לידת ולד בן - קיימא טהור ^[188].

תנו רבנן: יש רואה בלא קושי לידה במשך מאה יום - ואין זיבה עולה בהן! כיצד? - ראתה שנים יומיים בלא - עת נדתה, אלא בסוף ימי זיבה, ושבעה ימי נדה, ושנים ימים בתחלת י"א יום של ימי זיבה שאחר - הנדה, ושמונים של נקבה, ושבעה נדה לאחריהם, ושנים של אחר - הנדה.

מאי קא משמע לן?!

לאפוקי ממאן דאמר 'אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם', כי לדבריו אם ראתה במשך שני ימים שלאחר הנדה וביום השלישי ילדה, בהכרח שראתה דם גם ביום השלישי לפני הלידה, בעת פתיחת הקבר, ונמצא שראתה במשך שלשה ימים בימי זיבה, והיא יולדת בזוב. קא משמע לן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולפיכך אם לא ראתה ביום השלישי לפני הלידה, וילדה, אינה נעשית זבה ^[189].

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר דיה חדשה!

תניא: רבי יהודה אומר משום רבי טרפון - דיה חדשה, ויש בדבר להקל ולהחמיר! כיצד? קשתה שנים ימים בסוף שמיני, ואחד בתחלת תשיעי, ואפילו בתחלת תשיעי ילדה - הרי זו יולדת בזוב. וטעם הדבר כיון ששני הימים הראשונים שהיו לפני חודש תשיעי, נחשבים לימי זיבה נמשך גם יום השלישי אחריהם, ונידון כאילו היה בשמיני ^[190] ומטמאה בזיבה.

אבל קשתה יום אחד בסוף שמיני ושתים בתחלת תשיעי, ושאר הימים שפתה ^[191], ואפילו בסוף תשיעי ילדה, ולא ראתה דם בימים ששפתה - אין זו יולדת בזוב.

אמר רב אדא בר אהבה: שמע מינה, קסבר רבי יהודה, שיפורא - תקיעת השופר בשעת קידוש החודש בראש חודש - גרים! והיינו, שהחודש התשיעי להריונה ^[192] הוא חודש שבו הדם נחשב לדם קושי של לידה, ואפילו היה הקושי רק בתחילת החודש, ואין השפייה עד הלידה גורמת לטמא מה שראתה קודם, כי בכל החודש מקשה מחמת ולד.

מקשה הגמרא: איני, כיצד אמרת שכל החודש התשיעי הוא זמן לידה?

והא אמר שמואל: אין אשה מתעברת ויולדת אלא בסוף החודש התשיעי, למאתים ושבעים ואחד יום לשימושה [דהיינו תשעה חדשים של שלושים יום, שהם מאתיים ושבעים יום. ולמחרת, ביום הראשון של החודש העשירי להריונה היא יולדת] או, לכל היותר, למאתים ושבעים ושנים יום, או למאתים ושבעים ושלשה, כי יתכן שהזרע נקלט אחרי יום או יומיים מהתשמיש, אך לפני כן אינו זמן לידה.

מתרצת הגמרא: הוא, שמואל, דאמר - סבר - כחסידים הראשונים, שסברו שאינו יולדת לפני זמנה, אך רבי יהודה סבר שיולדת בכל החדש התשיעי.

הערות

^[181] תוס' [ד"ה ורב] הבינו שז' ימים שאחר י"א ימי זבה, אף אם ממשיכה לראות בהם נחשבים ימי נדה, אלא שיש בהם טהרת קושי לידה, ולכן תמהו מה הוסיף רב אדא, והרי רב מטהר בשבעה ימים אלו. והעלו מכך שאינם נחשבים ימי נדה עד אחר שבעה ימים שסופרת לזיבתה, וחידש רב אדא שגם מאז ואילך ראייתה טהורה,, כי ראויין לספירת זיבתה. ורבינו חננאל [בתוס'] ביאר, שבאמת שבעה ימים אחר י"א נחשבים ימי נדה, ונבלעים בימים הראויים לספירה, ולוי טיהר רק בתשעה ימים הראשונים שראויה להעשות בהן זבה, כי ביום י' וי"א אינם ראויים לכך, [שהרי אפילו תראה בהם וביום שאחריהם בשופי אינה אלא נדה]. ורב הוסיף לטהר שני ימים אלו וחמשה שאחריהם, שהם שבעה ימים שראויים לספירת זבה. ורב אדא הוסיף לטהר גם שני ימים שבסוף השבעה שאחר י"א, כי אף שדם אחר שבעה ימים מיום שיכלה להעשות זבה. ונקט שגם רב ורב אדא מודים שהטהרה תלויה בימים שאשה זו יכלה לראות בשופי אחר הקושי, ולהעשות זבה, ולכן לא טיהרו כל ימי הספירה של זבה בעלמא, ולא חישבו שהיא יכלה לראות בט' י' וי"א, ולספור שבעה אחריהם, אלא רק כסופרת אחר ימי הקושי שנחשבו טהורים. וראה מהר"ם וחזו"א [שם כט] ובהערה הבאה.

^[182] לפי המבואר לעיל בסברת רב, נמצא שרב אדא בר אהבה לא נחלק עליו, אלא ביאר דבריו, [וכן נקט המגיד משנה איסו"ב ז א]. והיינו, כיון שנטהרו כל הימים, שלולי טהרת הקושי היתה טומאת הזיבה נמשכת בהן, נמצא שגם ימי ספירת סתירת זיבתה בכללן, וכן משמע מהשקלא וטריא בסמוך. אך כל זה באופן שהחלה לראות ראית המטמאת בימי זיבה. אך כשהחלה לראות ביום י', ואז כבר אינה יכולה להעשות זבה בראיה זו, אם נמשכה הראיה לימי הנדה, נטמאת בה. [ראה חזו"א שם כו-כז].

^[183] כך פירש רש"י [ד"ה זבה]. והיינו, אפילו אם ראתה בתוך ט' ימים הראשונים, אך תוס' [ד"ה להיות] הביאו בשמו שאם ראתה זבה קטנה בי' או בי"א, טמאה, כי בימים אלו אינה יכולה להתחיל זיבה גדולה. והחזו"א [שם ל] דקדק כן מלשון הגמרא "ימים הראויין", דהיינו, ט' ראשונים שבהם היא טהורה אפילו לא ראתה אלא יום אחד, כיון שאם ראתה ג' היתה נעשית זבה. ורבינו חננאל ביאר, שביום הראשון והשני של ספירת זבה, אין דם קושי טהור, כי עדיין אינה יכולה להעשות זבה עד שתראה ג' ימים, והוצרך לבאר כן לשיטתו בלישנא קמא, שביאר כי גם רב מודה שביום י' וי"א דם קושי טמא, ובהכרח שבלישנא זו הכוונה היא לימים הראשונים.

^[184] ללישנא זו נמצא שלדעת רב רק ימים הראויין לזיבה טהורין, ולא הראויין לספירת סתירת זיבה, אך המגיד משנה [איסו"ב ז א] כתב, שהלכה כרב אדא בר אהבה שולד מטהר גם ימים הראויין לספירת סתירת זיבה, וכבר תמה הערוך לנר שהרי בדאורייתא ראוי להחמיר כלישנא בתרא.

^[185] מכאן משמע לכאורה שג' ימים שאינם רצופים, אינם מצטרפים לזיבה גדולה, אפילו אם לא שמרה ימים שביניהם בטהרה. וראה תוס' להלן [נד א ד"ה תשמש] שהרואה ביום יא צריכה שימור בימי נדה, ואם כן יש לתמוה על מה שכתבו שם [ד"ה וארבעה בשם רבינו סעדיה] שאפילו מפוזרים מצטרפים [וביארו הערוך לנר והגרא"ל מאלין ח"ב יג דהיינו באופן שלא היה שימור בין הימים, ולכאורה גם בנידון דידן אין שימור]. אכן מסתבר לחלק, שרק אם היו שלשת הימים מפוזרין בתוך י"א יום של זיבה אחת הן מצטרפין, אך כאשר הן משני סדרים של ימי זיבה אין מצטרפין, אף שלא היה שימור ביניהם.

^[186] רש"י [ד"ה כיצד] כתב, שילדה ביום ס"ב, ודייק הרש"ש מדבריו ש"ארבעים וחמישים יום" הם חוץ מיום הלידה. וראה להלן [ע"ב בהערה]. ובחזו"א [שם מה] כתב, שצריך חמישים מיום ליום וכולל יום לידה.

^[187] החזו"א [שם לא] הוכיח מכאן כביאורו [קכ יג, הובא לעיל], שאפילו לבית הלל שאפילו לבית הלל ש"ביומי וטבילה תלה רחמנא", אם לא טבלה, אינה נטמאת בראייתה, כי אף שעדיין לא החלו ימי טוהר לגבי טומאת הדם, אין ראייתה נחשבת כראיה חדשה, אלא כרואה שוב בתוך ימי נדתה, ולכן בנידון דידן, אף שהיא זבה קטנה, אינה נעשית זבה בראייתה, כי לגבי טומאה חדשה נחשבת כרואה בימי טוהר.

^[188] בסדרי טהרה [קצד ה ד"ה ולולי] ביאר, שודאי אשה מתקשה בלידת נפלים, אלא שלא דרשו לטהר אלא דם הבא מחמת ולד, ולא מחמת נפל. ודייק כן מלשון רש"י [ד"ה אין] שפירש "אין הנפל מטהר קישויו". והחזו"א [שם לו-מז] דן בזה, אם אינו כקושי גמור ונחשב כשאר אונסין שאינם מטהרים, או שלא טהרו אלא בקושי מחמת ולד, ונפקא מינה לקושי מחמת ולד גמור, אך לבסוף לא נולד כי המיתוהו, שאין חסרון בעצם הקושי אלא בדיני הטהרה שלא נולד ולד. וראה בהערה הבאה, שלדעת הרמב"ם לידה מטהרת אפילו בשופי, כי רואה את הדם מחמת הולד, ובכל זאת אין קושי לנפלים, ובהכרח שהחסרון בדם הוא בולד, ולא בקושי.

^[189] תוס' [ד"ה מאי] הקשו לרבי מאיר, הרי מצינו שאינה נעשית זבה לעולם אפילו כשראתה בלא קושי, כגון באופן שהפילה אחר שמונים לנקבה. וכתבו, שעל ברייתא זו אין להקשות כך, כי יתכן לומר שעוסקת רק בולד אחד או בבן קיימא, ולא בכמה נפלים. ובסדרי טהרה [קצד ב ד"ה והן] דקדק מדבריהם שראיית דם בשעת פתיחת הקבר [של ולד חי] אינה נחשבת כדם קושי [וכפרש"י בד"ה קמ"ל, "הואיל ובלא קושי ראתה"]. כי לדעת הרמב"ם [איסו"ב ז ד] והרשב"א [תוה"ב ז ו] שאפילו ילדה בשופי, הדם שרואה נחשב כדם קושי, בהכרח מדובר בנפל, כי הגמרא לומדת מכאן שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולדבריו בולד יתכן שטהור משום שנחשב כדם קושי. וראה לעיל [לז א על תוס' ד"ה רבא]. וטעמו של הרמב"ם הוא, שהטהרה משום שראתה מחמת הולד, והקושי רק גורם לייחס את הראיה לולד. אך בלידה אין צורך לקושי, כי ודאי בא מחמת הולד, וטהור. וכן מבואר ברמב"ן כאן, ואילו התוס' למדו שהטהרה מחמת הקושי, אך כל קושי הוא אונס, ורק קושי הולד מטהר, דבלידה ללא קושי אינו טהור. אולם בדעת רש"י כבר הבאנו שהטהרה מחמת הולד, ולכן אחר הלידה אפילו ראתה בשופי דמה טהור, ובהכרח הטעם שבפתיחת הקבר דמה טמא, הוא משום שאינו נחשב מחמת ולד, וכמו שדקדק שפתיחתו "קודם הלידה", ואז רק הקושי מייחס את הראיה לולד. ויתכן לבאר כדברי הגרא"ל מאלין [ח"ב סח], שנחלקו אם דם קושי הוא רק חסרון בראיה, וכאונס המטהר בזב, או שהוא דין טהרה כדם טוהר. והיינו, שחסרון הראיה הוא תלוי בקושי בפועל, אך אם נלמד דין טהרה בולד, הרי כשיש ולד אין צורך בקושי דוקא. וראה הערה 96.

^[190] ראה לעיל [לו ב בהערה] שהרש"ש הוכיח שנחלקו התנאים אם הולכים אחר הרוב בימי קושי, שהרי שנינו שם שהרואה שנים בשופי ואחד בקושי אינה יולדת בזוב [כי סוף ראייתה בקושי] ואין היום השלישי נמשך אחר שנים הראשונים. אך מסתבר לחלק, שדוקא בימי החודש הולכים אחר הרוב, אך אין רוב שפיה מועיל לעשות יום קושי כראיה בשופי. וכן יתכן לפרש בדברי רבי מאיר [במשנה] שקשויה חמישים יום. והיינו, שקודם לכן אינו מטהר אפילו אם רובו בתוך חמישים, שהרי אמרו בברייתא שראתה שבעה של נדה ושנים שאחריה וחמישים של ולד, ומשמע שאינו מועיל לטהר מצד רוב, וכמבואר ברש"י [ד"ה ואין] שקודם לא ראתה בקושי. אכן, בסמוך מצינו בברייתא על דברי רבי יוסי ורבי שמעון [בע"ב] שגם הרואה בקושי קודם הזמן שנקבע לקושי, לא מועיל הרוב לטהרה. וכן פסק הרמב"ם [איסו"ב ז א] שאם התחילה לראות דם קודם חמשה עשר יום, [כדעת ר"י ור"ש] הרי היא יולדת בזוב, אף שראתה רק יום אחד. ומשמע שלא נחלקו רק בשיעור הקישוי, אם נמשך חודש או פחות או יותר, אלא שרבי יוסי ורבי שמעון [ויתכן שגם רבי מאיר] סברו שבשיעור זה הדם בא מחמת הלידה, וקודם לכן כאילו שפתה, ולכן אינו נמשך אחר הרוב, כי קודם אינו מחמת הלידה. ובכך גופא נחלק רבי יהודה, וסבר שכל קושי מחמת ולד מטהר אפילו שאינו מחמת הלידה, והשיעור של חודש הוא משום שקושי הולד מטהר רק בזמן שראוי ללידה, וכיון שקושי הולד הוא המטהר, זמנו נקבע לפי רוב ימים אם ראויים ללידה.

^[191] כך פירש רש"י [ד"ה ואפילו]. ובתוס' רי"ד תמה, שלא מצינו שנחלקו התנאים אם בשפתה מעת לעת טהורה אי טמאה, וכשם שרבי מאיר ורבי יוסי מטמאין בשפתה בתוך שיעור הראוי ללידה, כך גם רבי יהודה. אולם לפי המבואר בהערה הקודמת, אכן בכך גופא נחלק רבי יהודה, וסבר שאין צריך שיהיה קושי מחמת לידה, אלא הקושי מחמת הולד צריך שיהא בזמן הראוי ללידה, ולפיכך לא איכפת לו אם שפתה, אך שאר התנאים סברו שהטהרה תלויה בקושי מחמת הלידה, וכששפתה התברר למפרע שלא קשתה מחמת הלידה.

^[192] תוס' [ד"ה שיפורא] כתבו, שבהכרח דין הראיה תלוי בזמן חודש הנקבע במולד הלבנה, כי אם הכוונה היא לחודשי ההריון, איך יתכן ביולדת למקוטעין "חדשה" והרי ילדה בתחילת החדש, ורק בחצי לבנה נקרא "חדשה" מראש חדש, ועוד, שבחדשי ההריון אי אפשר לדעת מתי בדיוק מתחיל החדש, כי לא ידוע מתי נקלט הזרע [שהוא בספק ג' ימים, וכדלהלן]. והוסיפו שגם אם התעברה בסוף חדש הלבנה, תחילת החדש הבא נחשב שפורא גרים ויולדת בתחילת תשיעי, כי אם צריך שמונה חדשים מלאים לפני שיפורא התשיעי, נמצא שלא תלד אלא בעשירי. וראה בתוס' רא"ש שלפי זה לדעת היולדת לשבעה שיולדת למקוטעין, יתכן שתלד בחמשה חדשים ושני ימים, כשנתעברה בסוף חדש, ויולדת אחר שעברו עליה ששה ראשי חדשים, והביאו הרמ"א [אה"ע ד יד]. והמהרי"ט [ח"ב טו] הקשה, שהרי רש"י [שמות ב ג, שמואל א, א ב] כתב, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין בששה חדשים ויום אחד, אולם יתכן שכל דברי רש"י רק לפי שמואל בסמוך שאינו סובר ששיפורא גרים, כשהתעברה בסוף חדש ודברי תוס' רא"ש הם רק לפי רבי יהודה.

כך היא הלכה לא רק בראיית דם קושי של לידה בשבעת הימים שלאחר אחד עשר ימי זיבה, אלא אפילו בימים הבאים לאחר שבעת ימי ספירת הנקיות לזיבה וראויין לספירת סתירת זבה. שאם היא רואה אף ביום השביעי לספירת ימי נקיות של זיבה, הריהי סותרת את ספירתה ומתחילה שוב בספירת שבעה ימים של נקיות, ולכך דם קושי טהור אף בימים הללו, שהרי אף הוא מכלל זיבותה. ונמצא שאין דם קושי מטמא, אלא כשראתהו בימי נדות.

ודנים בשיטותיהם של לוי ורב, תנן [שנינו במשנתנו] בדינו של דם קושי, כמה זמן הוא קשויה? ר' מאיר אומר: ארבעים וכן חמשים יום, ומהדברים הללו משמע שלדעת ר' מאיר הריהי טהורה בדם קושי אף במשך ארבעים וחמישים ימים שלפני הלידה הן מזיבות והן מנדות. ומבררים: בשלמא [זה נוח]

לשיטת רב הסבור כי דם קושי טהור אף בימים שלאחר אחד עשר יום של ימי זיבה — משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות שתהיה טהורה במשך זמן כה רב, וכהסברו של רב אדא בר אהבה בשיטת רב, שכך הדין אף בימים הראויים לספירה של סתירת זיבה. ומעתה אפשרי הדבר במציאות וכגון שהתחילה לראות בימי זיבותה, ונמשך הדבר ללא ששפתה בינתיים חמישים ימים עד שילדה. ובכל הימים הללו הריהי טהורה. אלא לשיטת לוי הסבור שאין דם קושי טהור בימים שלאחר ימי זיבה, קשיא [קשה] הדבר, שהרי אין אפשרות שתמשיך לראות דם קושי המטהר במשך חמישים יום!

ומשיבים: שכן אמר לך [יכול לומר לך] לוי בהסבר הדברים: מי קתני [האם שנינו] בדברי ר' מאיר שהריהי בכל חמישים הימים הללו "טהורה בכולן" כלומר, שטהורה מכל הטומאות, הן מטומאת נדה והן מטומאת זיבה? אין זה כך, שהרי אם ראתה דם קושי במשך זמן זה בימי נדה — הריהי טמאה בטומאת נדה, ואין הדברים אמורים אלא אם ראתה בימי זיבה — שהיא טהורה.

א ומביאים: סוגיה זו בלישנא אחרינא אמרי [לשון, באופן, אחר אמרו אותה חכמים], וגרסו, אמר ר' לוי: אין הולד (דם קושי הבא מחמת לידה) מטהר (אינו מטמא) אלא רק זה הבא באחד עשר הימים שלאחר ימי נדותה, שהם הימים הראויין להיות בהן זבה גדולה. שרק בזו הרואה זיבה שלושה ימים ברציפות ("זבה גדולה") אמורים הדברים, מה שאין כן ברואה דם קושי יום אחד או שנים ("זבה קטנה") שנטמאת בהם והריהי צריכה לשמור יום נקיות כנגד יום ראייתה. מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדין]? שכן "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים... כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא" (ויקרא טו, כה) כתיב [נאמר], והרי הדברים אמורים ברואה זיבה שלושה ימים. שרק בזו נאמר המיעוט שהינה טמאה מחמת דם עצמה, ואינה נטמאת מחמת דם הבא בשל קישוי לידה.

ואילו אבא שאול משמיה [בשמו] של רב אמר: דם קושי אינו מטמא אפילו ראתה בימים הראויין להיות בהן זבה קטנה, מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדין] לכך? — "ימי" ו"כל ימי" התם כתיבי [שם נאמרים], והרי זה בא לרבות דם קושי אף בראייה אחת או שתים, בזבה קטנה.

ומקשים: תנן [שנינו במשנתנו], כמה הוא קשויה? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום, והרי מדברים אלה קשיא לתרוייהו [קשה לשניהם, לר' לוי ולרב], שהרי שניהם סבורים כי רק הרואה דם קושי בתוך אחד עשר הימים הראויים לזיבה טהורה, ומדברי ר' מאיר מבואר שטהורה גם אם המשיכה וראתה דם קושי במשך חמישים ימים! ומשיבים: מי קתני [האם שנינו] בדברי ר' מאיר שבכל חמישים הימים הללו היא "טהורה בכולן" (בכל הטומאות, הן מטומאת נדה והן מטומאת זיבה)? אין זה כך, שאם קשתה (ראתה דם קושי) במשך זמן זה בימי נדתה — הריהי טמאה בטומאת נדה, ורק אם ראתה בימי זיבתה — הריהי טהורה.

ב ומביאים עוד מדברי ר' מאיר בדין דם קושי. תניא [שנויה ברייתא], כך היה ר' מאיר אומר: יש ואשה הריהי מקשה (רואה דם מחמת קשי הלידה) בתקופה הנמשכת על פני מאה וחמשים יום, ואין טומאת זיבה עולה בהן. ומפרטים כיצד יתכן הדבר: בתחילה ראתה האשה דם בשנים ימים שבלא עת נדות. וכגון שראתה ביום העשירי וביום האחד עשר מאחד עשר הימים הראויים לזיבה, שאין היא נטמאת בנדה בראייה זו, ואינה נעשית בכך זבה גדולה (שהרי לא ראתה אלא יומיים).

ולאחר מכן המשיכה וראתה במשך שבעה הימים הראויים לטומאת נדה (שלאחר תקופת אחד עשר יום הראויים לטומאת זיבה), ואין ראייה זו נחשבת כראייה שלישית לטמאה בזיבה, שהרי חלה בתקופה ימי נדות. ולאחר מכן ראתה שוב דם קושי בשנים ימים בפרק הזמן של אחד עשר הימים הראויים לזיבה הבאים אחר תקופת שבעת הימים הראויים לטומאת הנדה. הרי עברו עליה אחד עשר יום של ראיית דם קושי, שאין היא נטמאת בו משום זיבה. ולאחר מכן, ביום השנים עשר מתחיל פרק הזמן של חמשים יום, עד הלידה, שבהם אין היא נעשית זבה, שהרי כך הוא הדין שהולד (כלומר, דם קושי של לידה) מטהר (שאינה נטמאת בזיבה על ידו). הרי ששים ואחד יום.

ועל אלה יש להוסיף עוד את פרק הזמן בן שמונים יום של טהרה (מטומאת זיבה) שלאחר לידת נקבה, והריהם איפוא ביחד מאה ארבעים ואחד ימים שאין היא נטמאת בזיבה בדם הקושי. ועוד נוסיף על כך את תקופת שבעה הימים הראויים לנדה, הבאה לאחר ימי הטהרה, ועוד שנים ימים מפרק הזמן של אחד עשר הימים הראויים לזיבה, הבאים לאחר תקופת הימים הראויים לטומאת הנדה. ונמצא המנין הכולל מסתכם במאה וחמישים ימים, שבהם אין האשה נטמאת בזיבה בראיית דם קושי.

אמרו לו חכמים לר' מאיר בשאלה: אם כן הוא כדבריך אלה, יש אופן שתהיה האשה בגדר מקשה (שאינה נטמאת בזיבה מחמת ראיית דם קושי) כל ימיה, ואין זיבה עולה בהן. שאם לאחר שילדה נקבה נזקקה לבעלה (לאחר ארבעה עשר ימי טומאה וטבילה) והתעברה שוב והמשיכה לראות דם בכל ימי הטהרה ולאחר שתמו שמונים ימי הלידה המשיכה וראתה דם בשבעת ימי הנדה שלאחריהם ובשני הימים הראשונים של ימי הזיבה, ולאחר מכן אחזוה צירי לידה וראתה דם קושי במשך חמישים יום, ולאחרים הפילה נקבה, ונזקקה והתעברה שוב בתוך שמונים ימי הלידה, וחוזר חלילה. וכך כל ימיה תימצא כמי שאינה נטמאת בזיבה, מחמת דם קשי לידה!

אמר להן ר' מאיר בדחיית דבריהם: מאי דעתייכו [מה דעתכם] כששאלתם כן, משום לידת נפלים (שלא השלימה האשה את הריונה, והפילה את ולדה), ואולם כלל הוא כי אין נוהג דין דם קושי לנפלים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: יש ואשה רואה דם מחמת קשי לידה, מאה יום ואין טומאת זיבה עולה בהן. ומפרטים כיצד אפשרי דבר זה: ראתה בשנים ימים שבלא עת נדות, וכגון שראתה ביום העשירי וביום האחד עשר מאחד עשר ימי זיבה, שאינה נטמאת בנדה בראייה זו, ולאחר מכן המשיכה וראתה במשך שבעה ימים הראויים לטומאת נדה. ולאחר מכן ראתה שוב דם קושי בשנים ימים בפרק הזמן של אחד עשר הימים הראויים לזיבה הבאים אחר תקופת שבעת הימים הראויים לטומאת הנדה. ועל אלה יש להוסיף עוד את פרק הזמן בן שמונים יום של טהרה (מטומאת זיבה) שלאחר לידת נקבה. ועוד נוסיף על כך את תקופת שבעה הימים הראויים לנדה, הבאה לאחר ימי הטהרה, ועוד שנים ימים מפרק הזמן של אחד עשר הימים הראויים לזיבה, הבאים לאחר תקופת הימים הראויים לטומאת הנדה. ונמצא שהמנין הכולל הוא מאה ימים.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? — לאפוקי [להוציא, לשלול] מדעת מאן דאמר [מי שאומר] כי אי אפשר לפתיחת הקבר (הרחם) בלא דם, שלשיטה זו אם ילדה אשה (לאחר שראתה בשני הימים שלאחר הנדה) — ברור הוא שראתה דם גם ביום השלישי שלפני הלידה, עם פתיחת הרחם, והריהי איפוא רואה שלושה ימים רצופים בימי זיבה, ונטמאה בזיבה. לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ואם לא ראתה ביום השלישי שלפני הלידה, ולאחר מכן ילדה — אין היא נעשית זבה.

ד שנינו עוד במשנתנו כי ר' יהודה אומר שדיה לאשה זו הרואה דם קושי, שאינה מטמאה בזיבה בחודש האחרון להריונה ("חדשה") בלבד. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא]: ר' יהודה אומר משום [בשם] ר' טרפון: דיה חדשה בלבד. ויש בדבר זה צד להקל, שלא תטמא בזיבה, ויש בו צד להחמיר, שתטמא בזיבה.

ומסביר: כיצד הוא הדבר? אם קשתה (ראתה דם קושי) שנים הימים שבסוף החודש השמיני להריונה, ולאחר מכן עוד יום אחד בתחלת החודש התשיעי להריונה, ואפילו אם לאחר מכן מיד בתחלת החודש התשיעי היא ילדה — שני הימים שראתה בהם בחודש השמיני, הריהם ימי זיבה, ומצטרף אליהם היום השלישי (אף שחל בחודש התשיעי להריונה), ולכך הרי זו נחשבת כיולדת בזוב.

אבל יש בדבר גם צד להקל, וכגון שקשתה יום אחד בסוף החודש השמיני ולאחר מכן ראתה דם קושי בשתים ימים שבתחלת החודש התשיעי, ואפילו רק בסוף החודש התשיעי ילדה — אין זו נחשבת כיולדת בזוב, וטהורה היא.

אמר רב אדא בר אהבה: שמע מינה [למד מכאן] כי קסבר [סבור הוא] ר' יהודה כי שיפורא גרים [השופר, קול התקיעה בעת קידוש החודש, הוא הגורם], שמשעה שהחל החודש התשיעי להריונה, שוב אין הדם שרואה בו מטמא. ושואלים: איני [האמנם כן] הוא שמשך כל החודש התשיעי להריון הריהו הזמן שעומדת היא בו ללדת (ולכך הדם שרואה, נחשב כדם קושי), והא [והרי] אמר שמואל כי אין האשה מתעברת ויולדת אלא לאחר שעברו מאתים ושבעים ואחד יום מאז התעברה, שהם תשעה חודשים מלאים, או למאתים ושבעים ושנים יום, או למאתים ושבעים ושלשה. אבל לא לפני כן, אף שהיא בחודש התשיעי להריונה! ומשיבים:

הוא, שמואל, שאמר כן, הריהו סבור כדעתם של החסידים הראשונים, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא רק ביום הרביעי בשבת, ועשו כן כדי שלא יבואו נשותיהן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

even if she continues to experience bleeding during the days that are fit for the new counting following the negation of the days counted by a zava, she remains pure. If a woman experiences bleeding during her seven clean days, she negates any days counted thus far, and must begin a new count of seven clean days. Accordingly, all the days that follow her days of ziva are effectively considered days that are fit for the counting of a zava. Therefore, blood emitted due to labor pains during these days is also ritually pure. Consequently, the blood that accompanies labor pains is ritually impure only if she begins to emit it during her days of menstruation.

The Gemara poses a difficulty with regard to the opinion of Levi: We learned in the mishna: How long before birth is pain attributable to her labor pains? Rabbi Meir says: Even forty or fifty days before the birth. Rabbi Meir apparently maintains that a woman who experiences continuous labor pains accompanied by emissions of blood for forty or fifty days remains pure.

The Gemara explains the difficulty: Granted, the mishna is clear according to Rav, as you find that it is possible that she will remain pure for such a long period, i.e., in accordance with the explanation of Rav Adda bar Ahava that Rav deems the blood pure even during the days that are fit for the new counting following the negation of the days counted by a zava. Accordingly, as long as the woman begins to experience labor pains during her days of ziva, she remains pure until birth, provided the labor pains continue without a twenty-four-hour period of resting. But according to Levi, who maintains that blood accompanying labor pains is pure only during the days of ziva, the mishna is difficult, as it is impossible for her blood to remain pure due to labor pains for fifty days.

The Gemara explains that Levi could say to you: Does the mishna teach that she is pure during all these days, i.e., that she remains pure throughout the days of menstruation and ziva? Not so. Rather, if she emitted blood due to labor pains during the days of menstruation she has the status of a menstruating woman, whereas if she emitted the blood during the days of ziva she is pure. The mishna is teaching only that she will not be deemed a zava on account of this blood.

Some Sages state another version of the above disagreement: Rabbi Levi says: The birth of a child renders the mother ritually pure only if she experienced bleeding during the eleven days that are fit for her to become a greater zava, i.e., if she experienced bleeding on three consecutive days during that time. But if she experienced bleeding on only one or two days she is rendered a lesser zava, and she must observe a clean day for each day she experiences a discharge. What is the reason? It is written: “And if a woman has an issue of her blood many days…all the days of the issue of her impurity she shall be as in the days of her menstruation: She is impure” (Leviticus 15:25). The verse is referring specifically to a greater zava, indicating that the halakha that a woman is not rendered a zava on account of an emission of blood caused by labor pains applies only to a greater zava.

Abba Shaul says in the name of Rav: The birth of a child renders the mother ritually pure even if she experienced bleeding on the days that are fit for her to become a lesser zava. What is the reason? “Days” and “many days” are written there, from which the impurity of a lesser zava is derived. Accordingly, the verse includes a lesser zava in this halakha as well.

The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna: How long before birth is pain attributable to her labor pains? Rabbi Meir says: Even forty or fifty days before the birth. Rabbi Meir apparently maintains that a woman who experiences continuous labor pains accompanied by emissions of blood for forty or fifty days remains pure. If so, the mishna is difficult according to both opinions, as all agree that only emissions of blood due to labor pains that occur during her days of ziva are pure. The Gemara responds: Does the mishna teach that she is pure during all fifty days? Not so. Rather, if she experienced labor pains accompanied by emissions of blood during the days of menstruation she has the status of a menstruating woman, whereas if she experienced them during the days of ziva she is pure.

With regard to the above statement of Rabbi Meir, it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: There is a scenario in which a woman experiences labor pains accompanied by emissions of blood for one hundred and fifty days, and the impurity of ziva is not included in those days, i.e., she will not be rendered a greater zava. How so? First, a woman emits blood for two days not at the time of her menstruation, e.g., she experiences bleeding on the tenth and eleventh days of ziva. She is not rendered a menstruating woman by these emissions, as they occurred during the days of ziva, nor does she become a greater zava, since she experienced bleeding on only two days.

Rabbi Meir continues: And then she continues to experience bleeding throughout the seven days of menstruation. She is not considered to have experienced bleeding of ziva for three consecutive days, as the third emission occurred during her days of menstruation. And she then experiences bleeding for the first two days after the days of menstruation, i.e., on the first and second days of the eleven days of ziva. And on the third day of ziva she begins the period of fifty days before giving birth, during which the child renders her pure. This constitutes a period of sixty-one days during which she is not rendered a greater zava.

Rabbi Meir continues: And this period is followed by eighty days of purity from ziva after giving birth to a female, for a total of 141 days during which she does not become a greater zava on account of blood emitted. And there are then seven days of menstruation following her days of purity, and another two days after the days of menstruation, i.e., the first and second days of ziva, during which she experiences bleeding, for a total of 150 days during which she does not become a greater zava on account of blood emitted.

The Rabbis said to Rabbi Meir: If so, there is also a scenario in which a woman experiences emissions of blood due to labor pains for all the days of her life, and the impurity of ziva is not included in them. For example, she gives birth to a female, and at the conclusion of her days of impurity engages in intercourse with her husband and becomes pregnant. She continues to experience bleeding throughout her days of purity, after which she experiences bleeding during the seven days of menstruation and the first two days of the next cycle of ziva. She then experiences labor pains accompanied by blood for fifty days, after which she miscarries a female. She subsequently becomes pregnant again within eighty days of the miscarriage, and the above process repeats itself. In this manner, she will never become a greater zava.

Rabbi Meir said to them: What is your opinion, that a woman is not rendered a zava due to the birth of non-viable newborns? The halakha that blood emitted due to labor pains does not render a woman a zava does not apply to non-viable newborns.

The Sages taught in a baraita: There is a scenario in which a woman sees blood for one hundred days, and the impurity of greater ziva is not included in them. How so? She emits blood for two days not at the time of her menstruation, and then throughout the seven days of menstruation, and then for the first two days after the days of menstruation. And this period is followed by eighty days of purity from ziva after giving birth to a female, and seven days of menstruation following her days of purity, and another two days after the days of menstruation. This amounts to one hundred days.

The Gemara asks: What is this baraita teaching us? The Gemara responds: The baraita serves to exclude the opinion of the one who said that it is impossible for there to be an opening of the womb [hakever] without an emission of blood. According to this opinion, if a woman gives birth after experiencing bleeding on the first two days after the days of menstruation, it is certain she experienced bleeding on the third day as well, as every birth is accompanied by an emission of blood. Consequently, she has experienced bleeding on three consecutive days during the days of ziva and is rendered a greater zava. The baraita teaches us that it is possible for there to be an opening of the womb without an emission of blood. Therefore, if she gave birth on the third day of ziva and she did not experience bleeding, she is not rendered a greater zava.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: It is sufficient that a woman is not rendered a zava on account of blood that is emitted due to labor pains only from within one month of her due date. In this regard, it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Tarfon: It is sufficient for her not to be rendered a zava from within one month of her due date. And there is an aspect of leniency and an aspect of stringency in the matter.

The baraita explains: How so? If she experienced labor pains accompanied by an emission of blood for two days at the end of her eighth month of pregnancy, which are days in which she can be rendered a zava, and for one day at the beginning of her ninth month, then even if she gave birth at the beginning of the ninth month, the one day from the ninth month joins together with the two days from the eighth month, and this woman is considered one who gives birth as a zava. This is an aspect of stringency.

But if she experienced labor pains accompanied by an emission of blood for one day at the end of her eighth month, and for only two days at the beginning of her ninth month, then even if she gave birth at the end of the ninth month, this woman is not considered one who gives birth as a zava, and she is pure. This is an aspect of leniency.

Rav Adda bar Ahava says: Conclude from the baraita that Rabbi Yehuda holds that the blast of the shofar at the beginning of the ninth month causes the blood emitted during that month to be pure. That is to say, once the ninth months begins, any blood emitted does not render her a zava. The Gemara asks: Is that so, that the entire ninth month of pregnancy is suitable for giving birth, and therefore any blood seen during the ninth month is attributed to the imminent labor? But doesn’t Shmuel say that a woman becomes pregnant and gives birth only after 271 days, which is a full nine months, or after 272 days, or after 273 days? She will not, however, give birth during the ninth month itself.

The Gemara responds: Shmuel said his statement in accordance with the opinion of the early generations of pious men. As it is taught in a baraita: The early generations of pious men would engage in sexual intercourse only on a Wednesday, so that their wives should not come

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמרינן הא קמשמע לן דאפשר לפתיחת קבר בלא דם. אלמא אי הוה דם בפתיחת הקבר הויא זבה ליכא לאוקמא אלא בנפלים דלית להו קושי דאי בולד מעליא כי הוה דם בפתיחת הקבר נמי לא הויא זיבה דהא בקושי חזיתיה שאין לך קושי גדול מפתיחת הקבר אלא בנפלים הוא דמתוקמא ליה דמאה יום בלא קושי קתני, ואין זה נכון לומר דאין פתיחת הקבר בלידה קושי דלא מסתבר הכי ועוד דהא מכל מקום דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד קרינן ביה, וה"ה דמצו בגמרא למימר דא"א לפתיחת הקבר בלא דם ויש קושי לנפלים קמ"ל אלא רואה בלא קושי קתני דאלו בקושי יש רואה כל ימיה.

קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. הא דמשמע מהכא דאם יאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם הויא נדה, והדוקא בנפלים משום דאין קושי לנפלים אבל בולד חי אפילו לכשתמצא לומר דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לא הויא זיבה משום דאין לך קושי גדול מולד וקושי רחמנא טהריה.

כיצד קשתה שנים בסוף שמיני ואחד בתחלת תשיעי ואפילו בתחלת תשיעי ילדה הרי זו יולדת בזוב. פירוש לפי שהכל הולך אחר הרוב ואע"פ שלא נעשת זבה אלא בצירוף יום א' של חדש תשיעי כיון שרוב ראייתה בשמיני היתה ואין ולד מתעורר לצאת אלא בחדשו שמע מינה האי לאו דם קושי של ולד והילכך אפילו ילדה בתחלת שמיני כלומר שלא שפתה כלל עד שילדה הרי זו יולדת בזוב אבל קשתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי אע"פ שהתחיל הקושי קודם חדשה אין זו ראיה שיהא קושי שלא מחמת ולד אלא כיון שרוב ראייתה היתה בחדשה אין זו יולדת בזוב, ואע"פ שלא ילדה אלא בסוף תשיעי, כלומר בין שילדה מיד בין שהאריך הקושי עד סוף תשיעי אבל אם שפתה בינתיים ואפילו לא ראתה דם בשופי הרי זו יולדת בזוב שהשופי ראיה על הקושי שלא היה מחמת ולד דחדשה דר' יהושע כארבעים וחמישים דר' מאיר וכשבועים דר' יוסי ור' שמעון וכי היכי דלדידהו אם קשתה ולבסוף שפתה ואפילו תוך זמן זה הרי זו יולדת בזוב אף לר' יהודה אם שפתה בנתים הרי זו יולדת בזוב שלא נתנו חכמים זמן אלא לתחלת הקושי. וכן כתב מורי הרב ר' יונה נ"ר וכן פר"ח ז"ל וז"ל אבל קשתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי ואפילו קשתה כל החדש כולו ובסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב עד כאן. ורש"י ז"ל לא פירש כן אלא אפילו שפתה כל חדשה ובסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב שכל מה שתקשה בתוך חדשה כודאי מחמת ולד משוי ליה ר' יהודה ובלבד שלא תראה דם בשופי כלומר שלא תראה שלשה ימים רצופים הא ראתה שלשה ימים רצופים שופינעשת בכך זבה גמורה.

אמר רב אדא בר אהבה בריה דרב יצחק שמע מינה קסבר ר' יהודה שיפורא גרים. כלומר כניסת חדש תשיעי גורם לידת הולד ומשעת כניסתו ראוי הוא לצאת דיולדת היא למקוטעים ולד חי דאי לא תימא הכין היאך תולין קושי זו בולד חי והלא לא היה הוא ראוי לצאת ולחיות ואילו נתעורר לצאת ויצא ודאי מת ואין קושי לנפלים וא"כ היאך מטהרין אותה כשהתחילה להקשות בתחלת תשיעי. וקשיא לי דאם כן למה אמרו כן גבי הא דר' יהודה יותר מדר' מאיר ור' יוסי ור' שמעון דהא לדידהו נמי הא מטהרין קושי שהתחיל ארבעים וחמשים או שבועים קודם לידה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא ה"ל לרב אדא למימר אלא מדברי כולם נלמוד דיולדת למקוטעים. ועוד קשיא לי דאמאי נקט כי האי לישנא לימא בהדיא שמע מינה ר' יהודה יולדת למקוטעין ועוד דשיפורא לא שייך אלא בר"ח של לבנה שב"ד מקדשין אותו ואי חדש תשיעי שלה דוקא, פעמים שהוא מתחיל באמצע החדש של חדשי השנה ועוד דאם איתא דאין לטהר אלא קושי שראוי הולד לצאת בו ולחיות א"כ היכי מטהר ר' מאיר ארבעים וחמישים יום והא לכ"ע בן שמונה אינו חי ואין קושי לנפלים ור"מ ה"ק בהדיא דאין קושי לנפלים כדאיתא בכריתות דלעיל דאמר להו לרבנן מאי דעתיכו משום נפלים אין קושי לנפלים. אלא שאפשר לומר בזו דשמא כשנתעורר הולד בשמיני ונולד בתשיעי כבר נגמרו סימניו בשביעי ונשתהה עד תשיעי. ויש לפרש דמדקתני דייה חדשה ולא קתני דייה חדש תשיעי או דייה חדש אחרון א"נ דייה שלשים יום שמע מינה שהחדש כולו שלה כלומר כל החדש משעה שנתקדש בב"ד ראוי לה ללדת ולד חי, ולא מפני שהוא מטהר דם הקושי משנכנס חדשה קא דייק, דהא ר"מ נמי מטהר אפילו מ' ונ' יום אע"פ שאילו יצא באותה שעה לא היה חי אלא מדקתני דייה חדשה קא דייק דחדש הלבנה קאמר, ומדקתני קשתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי ואפילו בסוף תשיעי ילדה, קא דייק דיולדת היא למקוטעים דהכי קאמר קשתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי וילדה או אפילו בסוף תשיעי ילדה, אלמא שופר של ב"ד שמקדשין את החדש גורם, דפעמים שאין תשיעי שלה תופס מן החדש אלא שני ימים ואפילו הכי מטהרים דם קושי שלה כלומר שאינו נפל אלא ולד חי, ופעמים שתשיעי שלה כבר יצר רובו עד שלא יגיע שופר של ר"ח הלבנה ואפילו הכי אם קשתה שנים קודם ראש חדש ואחר בתחלת החדש הרי זו יולד בזוב, לפי שאין ולד חי מתעורר לצאת קודם גמר תשיעי שלו אלא אם כן הגיע שופר של ר"ח הלבנה והיינו דאמרינן שמע מינה שיפורא גרים. וכענין הזה מצאתיה בגמרא דבני מערבא ביבמות בפרק החולץ (הל' י"א) גבי היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה ג' חדשים דגרסינן התם תמן תנינן כמה היא קישויה ר"מ אומר אפילו מ' ונ' יום ר' יהודה אומר דייה חדשה וכו' ר' יוסה בשם ר' בא זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים מקוטעים דלכן ניתני שלשים יום ר' יוסא בר בון בשם ר' בא זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים שלמים דתנינן דייה חדשה. פי' ר' יוסי דייק להפך מדקתני דייה חדשה ולא קתני שלשים יום שמע מינה שהחדש כולו צריך להיות שלה כלומר שיאכל חדש כולו הולד עד שיצא שאילו כן נתני ל' יום דמשמע כל שנתקשית ל' יום ואפילו התחילה להתקשות באמצע שמיני וילדה באמצע תשיעי ור' יוסי לא שמיע ליה ברייתא דקתני קשתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחילת תשיעי ואפילו בסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב אי נמי דמפרש לה הכין קשתה יום א' בסוף שמיני ושתים בתחלת תשיעי ולא ילדה אלא ילדה בסוף תשיעי אין זו יולדת בזוב וכי קתני אפילו לרבות ילדה בסוף תשיעי כלומר וכ"ש אם ילדה בתחלת תשיעי אלא הכי קאמר וקשתה שנים בתחלת תשיעי או אפילו קשתה כל חדש תשיעי וילדה בסוף תשיעי אין זו יולדת בזוב ואפילו דקתני לרבות הקשוי בה ומיהו. ומיהו בגמרינן דדיקי מינה שמע מינה שיפורא גרים ויולדת למקוטעים לא משמע הובריתא הכין ובריתא היא דמכרעה להו והיינו דלא דקו לה ממתני' בלחוד דקתני דייה חדשה כדדייק לה ר' יוסה דירושלמי אלא מן הברייתא דקתני קשתה יום אחד בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי. כנ"ל.

אפילו ימים הראוין לספירת סתירת זבה. פי׳ ואין לדבר קצבה דכל שסותרת אפי׳ בשביעי אין ימי נדה באין וכדמפרש״י ז״ל והא דאמרינן בסמוך בשלמא לרב משכחת לה כדרב אדא בר אהבה ק״ל דהא לרב אפי׳ טפי מחמישים נמי וכדאמרן דכל שהתחלה להתקשות בימי זיבה כל הימים הבאים אח״כ ראויים לספירת סתירת זבה וי״ל דלמאי דקס״ד השתא בקושיין דלרב ארבעים וחמישים לאו דוקא אלא ה״מ אפילו טובא כדאמר׳ בעלמא אלא דנקט חמישים משום דלא שכיח דתקשי טפי לר״מ ולפום הא לא מתרצין לעיל בדרב חסדא דכל היכא דמניינא לאו דוקא אין לדקדק במאי דנקט ארבעים וחמישים וכדפריש׳ במס׳ שבת וכדמוכח בשמעת׳ קמיתא דערובין ושמעינן מכולה סוגיין דאפי׳ לרב אין קושי מטהר אלא בזיבה אבל מודה הוא דבימי נדה נדה וכדפרש״י ז״ל ודוחק לומר לרב לאפוקי מדלוי קאתי ולא למעוטי בימי נדה אי בעי סוגיין בתר דאהדריה ר׳ יצחק לעיל דלמה לן לדחוקי כולי האי ועוד לקמן במתני׳ ומתנית׳ דמקשה בתוך שמונים תניא הכי להדיא דבימי נדה טמאה לדברי הכל ואין קושי מטהר שם ובודאי שלא נעלמה הבריתא ההיא מרב דהא פי׳ דמחלוקת ר״א ורבנן היא אלא ודאי כדאמרן.

יש מקשה מאה וחמישים יום וכו׳. דלאו הכי נמי משכחת שאין זבה גדולה עולה אעפ״י שראתה כגון שנתעברה בימי טהר נקבה ואחרי כן הפילה בימי נדה וחזרה ונתעברה וכן לעולם אלא דהכא בעי לאשמועינן שאין קושי לנפלים כדמפ׳ בסיפא.

יש מקשה כל ימיה. פי׳ דלסופי לידה טובלת ומתעברת ולסוף פי׳ באין ימי נדה וזיבה ומקשה חמישים וכן לעולם בנפלים.

יש רואה מאה יום. פי׳ רואה הכי דם בלא קושי בכל יום לאפוקי למ״ד א״א לפתיחת הקבר בלא דם פי׳ שאם כדבריו הרי נעשית זבה גדולה בראית תחלת פ׳ קודם שילדה דהא בימי זיבה הוה קיימת וכבר ראתה ב׳ ימים בלא עת וא״ת ואפילו יהא כאן דם בפחיחת הקבר למה תהא זבה והא אין לך קושי גדול מלידה ודם זיבה בקושי טהור וי״ל דהכא בנפלים עסקינן כההיא דלעיל ועלה קיימי ואין קושי בנפלים.

דיה חדשה. פי׳ שאין הולד מתעורר להוציא חיילותיו אלא בחדש התשיעי.

ואפי׳ בתחלת תשיעי ילדה פי׳ בלא שום שופי בעולם הרי זו יולדת בזוב לפי שלא הי׳ עיקר הקושיא בחדשה דבתר רובא דיומי שדינן לה.

אבל קשתה יום א׳ בסוף שמיני ושתים בתחלת תשיעי ואפילו בסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב. פרש״י ז״ל ואפי׳ בסוף תשיעי ילדה שהיה כל החדש התשיעי בשופי חוץ משני ימים הראשונים שהיו בקושי אפי׳ הכי אין זו יולדת בזוב ובלבד שלא תראה דם בימי השופי ולא אמרינן כיון דאיכא שופי סמוך ללידה נטמאנה בדם הקושי עכ״ל ולהאי פי׳ ודאי אתי שפיר לישנא דאמרינן בסמוך דסבר ר׳ יהודה שיפורא גרים לומר שחדשה גורם ואין הדבר תלוי בשופי כלל דכל שקשתה בחדשה לעולה דם הקושי טהור ואפי׳ יש לה שופי בלא דם וכל שהקושי קודם חדשה לעולם טמא אפילו אין לה שופי והשתא אתי שפיר דקתני ויש בדבר להקל ולהחמיר שאין בכל התנאים שהקיל והחמיר כן וא״כ פליג ר׳ יהודה אכולה מתני׳ ואפי׳ ארישא דר״א ור״י דאית להו שופי לטמא בדם הקושי במעת לעת או בלילה ויום וי״ל דנטר ר׳ יהודה עד דסיימו כליה עניינא דקושי ופליג אכלהו. ויש מפרשים דכל שיש לה שופי סמוך ללידה אפילו ר׳ יהודה מודה שהיא טמאה דודאי לא מחמת הולד הוא וכדרהיט כלהו פרקין ולא מסתבר דאיכא דפליג בה והא דקתני ואפילו בסוף תשיעי ילדה היינו שהאריך לה הקושי בלא שופי כל חדשה וקמ״ל שהכל טהור דכלהו חיילות שבחדשה ודאי מחמת הולד נינהו דשיפורא גרים לה לרבות חיילות וכן פי׳ ר״ח ז״ל וכן ה״ר יונה ומקצת רבותי׳ בעלי תוס׳ האחרונים ז״ל ולפי זה הא דקתני ויש בדבר להקל ולהחמיר רבותא דידיה היינו דלהחמיר דאלו בלהקל דהיינו באריכות ימי הקושי בחדשה הא ר״מ ור׳ יוסי שמקילין יותר עד מ׳ ור׳ אלא ה״ק ויש בדבר להקל כדברי חברי ורבותי וגם יש להחמיר עליהם והדעת מכרעת כפי׳ זה דלא לבטולי דין שופי הסמוך ללידה אבל לשון הגמ׳ מכריע כפי׳ הראשון.

ולענין פסק בזמן הזה לא נפקא לן מידי דכיון דקי״ל הקושי דימי נדה טמא אין לנו שום קושי טהור בזמן הזה שמא בימי נדה הוא דבנות ישראל אין להן חשבון עכשו אלא כולן דנות עצמן זבות לחומרא ואינן יודעות אימתן בימי לידה וכיון דכן לענין קושי יש להן לתפוס להחמיר וזה ברור.

ש״מ קסבר ר״י שיפורא גרים. פי׳ כניסת חדשה קודם שיפורא כדפרש״י ז״ל ומיהו מה שכתב רבי׳ ז״ל שופר שב״ד תוקעין בקידוש החדש נר׳ דלא נקטיה רבי׳ דדוקא שהרי חדשה שנינו ומלתא דסברא נמי הוא שאין חדש תשיעי של יולדת הולך אחר חדשי השנה אלא אחר מנין עבורה ופעמים שמתחיל תשיעי שלה לסוף חדש השנה וחס ליה לרבי׳ ז״ל לטעות בזה אלא פי׳ רבינו צחות לשון הגמרא ומליצתו בדרך שיתוף השם כי גם זו יש לה שופר לקדש בראש חדשה לקדש את הולד שלה וגם אמר שם על שם חבליה וכדרך שקראום חיילות לעיל ואמר משל למלך שיוצא וכן דרך החיילים בחיילותיו לתקוע בשופרות בצאתו מן העיר והוצרכתי לפרש כן לפי שראיתי מהנדזין על פרש״י ז״ל בזה. עוד פי׳ רבי׳ ז״ל בלשון גרים לומר דכניסת חדשה גורם לידת הולד דמכי עייל הוי זמן לידה ולפיכך כל דמים שרואה בקושי אינם אלא מחמת הולד ואפי׳ בשופי ולא חדש אחר ואפי׳ בלא שופי ואפי׳ תחילת תשיעי הוי זמן הולד דסבר יולדת לתשעה יולדת למקוטעין עכ״ל ונר׳ שהוצרכו לפ׳ כן הא דפרכינן עלה בסמוך מדשמואל דאלמא ר׳ יהודה סבר יולדת למקוטעין ודייק לה תלמודא מדברי רב אדא בריה דר׳ יצחק אבל אין פירוש זה נכון דמשום דמטהר ר׳ יהודה דם קושי שבתחלת החדש אין זה ראיה שהוא זמן לידה שהרי פעמים מקדימין החבלים קודם זמן לידה ממש כמלך היוצא וחיילותיו לפניו ותדע דלר״מ אית לה חיילות מ׳ וחמישים קודם לידתה ולא סגיא לתחלתם אלא בחדש השמיני והדבר ידוע שחדש השמיני אינו זמן לידה והנולד בו הרי נפל וכאבן חשוב כדאיתא בכמה דוכתי׳ והטבע והרגילות מעידין כן אלא שיש דוחקין בזו דדילמא כיון דילדה לסוף הוכיח סופה על תחלתה שכבר נגמר הוולד בשביעי אלא דאשתהי כההיא דאמרינן במס׳ יבמות ומיהו אין זה נכון דההיא לא שכיח ואין להעמיד בו דברי ר״מ שנאמרו סתם בכל אשה. ועוד ק״ל ל״ל למידק מדברי רב אדא דר׳ יהודה סבר דיולדת למקוטעין שהרי מפורש הוא בבריתא דקתני ואפי׳ בתחלת תשיעי ילדה דמשמע לידה מעליא. ולא עוד אלא דמסתמא אפי׳ ר׳ יהודה סובר שאין קושי לנפלים דלא חזינן דפליג בהא ועוד מאי קמ״ל רב אדא פשיטא והוא הוא לכך יש לפרש דרב אדא ה״ק ש״מ שיפורא גרים כניסת החדש גורם טהרת הקושי ופי׳ דמתני׳ קמ״ל כדברי רש״י ז״ל שכתבנו לעיל דחדשה גורם לה טהרת הקושי ואפי׳ בשופי ולא חדש אחר ואפי׳ בלא שופי והא דפרכי׳ מדשמואל אגופא דמתני׳ קיימי דמשמע מינה להדיא כדפרי׳ דאשה יולדת למקוטעין דאיהו דאמר כמאן ופרקי׳ דאיהו דאמ׳ כחסידים הראשונים כנ״ל וכפי זה כתבתי בו פי׳ אחר לרבותי בדרך הירושלמי.

חסידים הראשונים וכו׳. מפורש יפה בבריתא כדפרש״י ז״ל כי מנין ט׳ חדשים שלמים של אדם ר״ע מנעוריו ובעשותך מהם שבועים ישאר בידך עוד ד׳ ימים וכל זה מלבד הקליטה שהיא פעמים לאחד ופעמים לב׳ ופעמים לג׳ ולפי זה אין לך מתעברת יולדת אלא לחמשה ימים אחר זמן תשמישה הילכך כל שמשמשת מרביעי ואילך לא תלד עד יום ראשון לכל הפחות אבל המשמשת קודם לכן אפשר שתלד בשבת והא דאמר בפ׳ מרובה אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו מערב שבת לע״ש אינה כשיטת חסידים הראשונים וכדפרש״י ז״ל דאפי׳ תימא מההיא דרביעי ואילך שהוא קמי שבתא כדאיתא בפ׳ המקבל הרי ע״ש מע״ש לית לן לאוקמא לההיא דלא כהלכתא דהא קי״ל ולדת לז׳ יולדת למקוטעין כ״ש דההיא בלילי שבת משמע כדמוכח פ׳ מרובה וכן דרכן של ת״ח כדאיתא לעיל בפ׳ כל היד ותמהני על דעת החסידים הללו שהרי הטבע מכחישן לגמרי וגם המעשים ואולי לפי מקומם דברו.

הראויין להיות בהן זבה גדולה. פר"ח לאפוקי עשירי וי"א דאין ראויין להתחיל בהן זבה גדולה א"נ לאפוקי יום ראשון ויום שני של י"א דאין ראויין להיות בהן זבה גדולה ולשון ראויין משמע כפירושו:

מאי דעתייכו משום נפלים וכו'. ותימה בלא נפלים נמי משכחת לה (נמי) יותר מק"נ ימים כגון יהודה וחזקיה שנשתהו ג' חדשים זה אחר זה וי"ל מילתא דלא שכיח הוא א"נ כשנתעברה תאומים לא קא מיירי:

יש רואה ק' יום. ותימה כל ימיה משכחת לה דאחר שמונים של נקבה הפילה נקבה אחרת וי"ל דבחד ולד איירי א"נ היינו האי דפריך מאי קמ"ל דאי חידוש של ק' יום הא משכחת לה אפי' טובא ולר' מאיר משכחת לה כל ימיה כה"ג אלא דר' מאיר לא איירי אלא בלידת קושי:

ש"מ קסבר ר' יהודה שיפורא גרים. שופר שתוקעין ב"ד בקידוש החדש דחדש של עיבור הוא לפי חידוש הלבנה ותימה דלמא דיה חדשה דקאמר היינו ל' יום האחרונים שהוא חדש תשיעי לעיבורה וי"ל דא"כ ה"ל למימר דיה חדש אחרון אבל חדשה משמע חדש המבורר דהיינו חדש הלבנה וקאי [ש"מ] אמתני' כמו אברייתא אלא שנקבע בתלמוד אחר הברייתא א"נ משום דברייתא מוכחא דיולדת למקוטעין מדקתני אפי' בתחלת תשיעי ילדה ולא מיקרי חדש לענין חדש העיבור כיון דאין בו אלא יום אחד ולא שייך עליה למימר כמתניתין דיה חדשה. ונראה דלר' יהודה דבחדש ראשון של עיבור נמי שיפורא גרים ואם עיברה ביום אחרון של אדר יולדת בתחלת מרחשון כדקתני סוף ח' ותחלת ט' משמ' דמילתא דפסיקא היא דאי אמרת דבעיא ח' חדשים הראשוני' שלימי' א"כ לא משכחת לה דשיפרא דט' גרים אלא א"כ נתעברה בתחלת החדש וא"כ לר' יהודה משכחת לה דאשה יולדת (לח') [לז'] חדשים וב' ימים:

והאמר שמואל אין אשה מתעברת כו'. לא הוה מצי למימר דר' יהודה איירי בנפלים מדנקט שמיני ותשיעי ולא נקט שלישי ורביעי:

פיסקא ר' יהודא אומר דייה חדשה אבל קישתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי ואפילו בסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב. פירש המורה ואף על גב דתשיעי כוי בשופי חוץ משני ימים אין זו יולדת בזוב ובלבד שלא תראה דם בימי השופי ולא אמרינן כיון דשופי סמוך ללידה יטמאנה בדם הקושי דקסבר ר' יהודא שיפורא גריס כלומר כניסת החדש של תשיעי גורמת לידת הולד דמכי עייל הוה זמן לידה הלכך כל דמים שרואה בו בקושי אינן אלא מחמת ולד ואע"ג דאיכא שופי בתרייהו ואינו נ"ל דלא חזינן דפליגי תנא בהא מילתא דאם שפתה מעת לעת או לילה ויום כלילי שבת ויומו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אותו הקושי מטמא בזיבה ולא פליגי אלא היכא דקשתה ולא שפתה כלל וילדה מתוך הקושי דמר סבר אפילו נ' ימים מטהר הקושי ומר סבר דוקא תשיעי מטהר אבל טפי לא. ומ"ס לא מטהר אלא שתי שבתות אבל מקמי הכי אע"ג דלא שפתה כלל הויא יולדת בזוב אבל היכא דאיכא שופי סמוך ללידה ליכא מאן דפליג דלא תיהוי יולדת בזוב דלא אלים חדשה לר' יהודא מסמוך ללידה דהני תנאי:

פיסקא ר' יהודא אומר דייה חדשה אבל קישתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי ואפילו בסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב. פירש המורה ואף על גב דתשיעי כולי בשופי חוץ משני ימים אין זו יולדת בזוב ובלבד שלא תראה דם בימי השופי ולא אמרינן כיון דשופי סמוך ללידה יטמאנה בדם הקושי דקסבר ר' יהודא שיפורא גריס כלומר כניסת החדש של תשיעי גורמת לידת הולד דמכי עייל הוה זמן לידה הלכך כל דמים שרואה בו בקושי אינן אלא מחמת ולד ואע"ג דאיכא שופי בתרייהו ואינו נ"ל דלא חזינן דפליגי תנאי בהא מילתא דאם שפתה מעת לעת או לילה ויום כלילי שבת ויומו למר כדאית ליה ומר כדאית ליה אותו הקושי מטמא בזיבה ולא פליגי שבת ויומו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אותו הקושי מטמא בזיבה ולא פליגי אלא היכא דקשתה ולא שפתה כלל וילדה מתוך הקושי דמר סבר אפילו נ' ימים מטהר הקושי ומר סבר דוקא תשיעי מטהר אבל טפי לא. ומ"ס לא מטהר אלא שתי שבתות אבל מקמי הכי אע"ג דלא שפתה כלל הויא יולדת בזוב אבל היכא דאיכא שופי סמוך ללידה ליכא מאן דפליג דלא תיהוי יולדת בזוב דלא אלים חדשה לר' יהודא מסמוך ללידה דהני תנאי:

תוס' בד"ה מאי דעתיך כו' וא"ת והלא בלא קישוי משכחת לה כו' עכ"ל דליכא למימר דנקט קישוי משום דס"ל לר"מ דא"א לפתיחת הקבר בלא דם דהשתא בלא קישוי ה"ל יום הלידה יום ג' עם השנים שאחר הנדה דה"מ למנקט הלידה אחר ז' ימי הנדות בלא שנים שאחר הנדה ועוד דמשמע ברישא דת"ק דר' יהודה דהוא ר"מ דכל סתמא דמתני' כוותיה ס"ל דאפשר לפתיחת קבר בלא דם ודו"ק:

בד"ה שיפורא גרים כו' א"נ מסיפא דברייתא כו' ואם קשתה ברמ"א ורמ"ב ורמ"ג אם נקלט הזרע כו' עכ"ל כצ"ל אבל מרישא לא הוי מצי למידק מידי דשפיר קתני שנים בסוף שמיני ואחד בתחלת ט' כו' לפי ספירתה מסתמא מיום שימושה ואף אם נימא דלא נקלט עד יום המחרת וה"ל כל הג' ימים מחודש ח' מכ"ש שהוא יולדת בזוב אבל בסיפא כיון דע"כ לא קשתה עד רמ"א ורמ"ב ורמ"ג מיום שימושה לא ה"ל למתני א' בסוף שמיני דלפי ספירתה מסתמא מיום שימושה ה"ל כל הג' ימים בחודש ט' ודו"ק:

חסידים הראשונים לא היו משמשין כו' שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת כו'. יש לכוון בזה מ"ש פרק כל כתבי אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו שבתותי כו' אם דקדקו לדרוש כן מלשון שבתותי לשון רבים ואין מיעוט אלא שנים הא כתיב בתורה כה"ג שכולל כל השבתות כמו אך את שבתותי תשמרו וגו' ונראה דבההוא קרא נקט לסריסים ומה שייכי הסריסים במצות שבת יותר מבשאר מצוה ולזה אמרו אם ישמרו שתי שבתות לסרס עצמם ולמנוע מפריה ורביה כחסידים אלו שהיו פורסים מנשותיהם שלא ילדו נשותיהם זכר בשבת שאז יתחללו שתי שבתות א' ביום הלידה וא' ביום המילה וק"ל:

תד"ה להיות בהן זיבה גדולה רש"י פי' וכו'. לא נמצא זה בפירוש רש"י שלפנינו:

[בא"ד] ור"ח פירש לאפוקי יום ראשון וכו'. דאילו יום י' וי"א אפי' רב מודה דאינו טהור אפי' ללישנא קמא לפירוש ר"ח כדלעיל בדבור שלפני זה:

ד"ה שיפורא גריס וכו' דלמא חדש תשיעי שלאחר ח' הדשים של שלשים יום וכו'. ר"ל דהיינו ר"מ יום מהריונה נשלמו ח' חדשים ומיד ביום רמ"א מתחיל חדש תשיעי ואפילו חל באמצע הדש של לבנה:

[בא"ד] א"נ מסיפא דברייתא מוכיח וכו'. והא דלא הוכיח נמי מרישא דברייתא דקתני קשתה שנים בסוף שמיני ואחר בתחלת תשיעי וכו' והיאך יכולה לידע זה אי מיירי דקשתה ביום רל"ט ור"מ ורמ"א שמא לא נקלט הזרע ביום המחרת לשמושה ונמצא דקשתה שלשה ימים בחודש ה' משום דאיכא למימר דלעיל קתני הרי היא יולדת בזוב מטעם דעכ"פ אי נקלט הזרע ביום התשמיש קשתה ב' ימים בה' כשהתחלה לקשות ביום רל"ט (ור"מ) מאי אמרת שמא לא נקלט הזרע עד יום המחרת וכל הג' הן בחדש ח' כ"ש שהיא יולדת בזוב ולכך מרישא ליכא להוכיח מידי אבל בסיפא דקתני קשתה יום א' בסוף שמיני וכו' אין זו יולדת בזוב ואזלינן להקל ומטהרינן לה וכשקשתה ביום ר"מ ורמ"א ורמ"ב היא דמטהרינן לה שמא לא נקלט הזרע עד יום המחרת ונמצא שקשתה ב' ימים בח' וכ"ש אי לא נקלט הזרע עד יום ג' לשימושה דהוו כל ג' ימים של הקושי בתוך חדש הח' ולפי זה הא דמסיימי התוספות ואם קשתה ברמ"א ורמ"ב ורמ"ג שמא נקלט הזרע ביום התשמיש א"כ שלשה ימים קשתה בחדש ט' לא יתיישב דאם כן כ"ש דאינה יולדת בזוב אלא הכי הל"ל שמא לא נקלט הזרע עד יום ג' והוי ליה שני ימים בחדש ח' וק"ל:

בא"ד דלר"י שיפורא דתשעה חדשים גרים וכו'. ר"ל כיון שיש כאן שיפורא של תשעה חדשים אע"ג שגם הח' הדשים אינם שלמים אפילו הכי מיד שמגיע שיפורא תחלה תשיעי יולדת כגון שנתעברה בסוף חודש אפ"ה חשוב אותו חודש לחודש שלם ומונה עוד ז' חדשים שלמים ויולדת בתחלת תשיעי דאי בעינן ח' חדשים שלמים מעת לעת א"כ אם נתעברה למשל בסוף חדש ניסן שלשה שבועות בו לא נשלמו החדשים עד שלשה שבועות בחדש התשיעי שהוא כסליו ובתחלת שבוע הרביעית של כסליו מתחיל החדש התשיעי שלה ואין כאן עדיין שום שיפורא עד ח' ימים אחר זה בתחלת חדש היו"ד שהוא טבת ואז כבר עברו ימים מחדש הט' שלה וק"ל:

ד"ה אף. צ"ל כימי זיבה בכ"ף:

רש"י ד"ה כיצד. בלא עת נדתה הן י"א ימים כו'. כצ"ל:

בא"ד וביום ס"ב ילדה נקבה. כצ"ל צא וחשוב ותמצא שכ"ה. ומוכח דהני מ' ונ' יום הם מחוץ ליום הלידה. וא"כ גס ב' שבתות דר"י ור"ש יל"פ דהיינו לבד יום הלידה. וק"ל דלפ"ז הא דלקמן (בע"ב) דיש מקשה כ"ה יום כו' וי"ד שהולד מטהר. ר"ל ולמחר ביום כ"ו ילדה. אבל אם עבר עליה גם יום כ"ו ולא ילדה עד כ"ז תהוי זבה. ויש לכוון בזה בפשוט מה שסיימה הברייתא שם וא"א שתתקשה כ"ו יום בלא ולד ולא תהיה זבה ומדוע נדחקו הרבה ר"ש ורבא שם לתרוצה. וי"ל:

תד"ה להיות. ור"ח פי' כו'. דברי מהר"ם בזה מגומגמין וא"א להולמן בלתי הגהה:

תד"ה שיפורא. אבל אחדש לבנה קרי שפיר חדשה אפי' יום א'. אולי יכוונו למש"כ בחידושי לאו"ח סי' תקמ"ט דרה"ח נקרא ג"כ לפעמים חדש סתם ע"ש. וכמו והשבתי כו' חדשה (הושע ב). וכן מדוע את הולכת אליו היום לא חדש כו' (מלכים ב ד׳:כ״ג). ותיבת כו' שבדבריהם ל"י לכוונה. ונראה למוחקה [והוא באמת ט"ס ובדפו"ר איתא בתוס' "בו" במקום "כו'"] :

בא"ד ואם קשתה ברמ"א ורמ"ב ורמ"ג שמא נקלט הזרע כו'. כ"נ שהיה גי' מהר"ם. ועי' מהרש"א:

גמ' אבא שאול משמי׳ דרב. נ״ב אין לזה חבר:

רש״י ד"ה קמ״ל דאפשר וכו׳ דאי לא אפשר הויא לה דוה כצ"ל:

ד״ה ואפי' בסוף תשיעי וכו׳ כלומר חדש השיעי גורם לידת הולד כצ״ל:

תוס' ד"ה שיעורא גרים פירוש שופר שתוקעין. נ״ב להבנת ד"ת זה עשי״ע ח״ב (סקי״ב דנ״ח א׳ ב'):

בא״ד דלא קי״ל כרבה תוספאה. נ״ב ר״ל לר״י ולסוגיא דהכא לא ס״ל אבל אנן קמ״ל כוותי׳:

בא״ד ואם קשתה ברמ״א ורמ״ב ורמ״ג. נ"ב צ"ל כולן במ״ם:

בא״ד שיפורא דט׳ נ״ב עיין תשובתי הנ״ל שמהרי״ט לא עמד על זה היטיב בזה:

חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ מְשַׁמְּשִׁין אֶלָּא בָּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת. נראה דאף על גב דהיה אפשר להם לשמש בחמישי ובשישי היו מדקדקים לשמש בליל רביעי כדי שתהא הלידה ביום אחד בשבת שהוא מקודש יותר שיש בו חלק מתוספת נר"ן [נפש רוח נשמה] ואף על גב דטבע האדם חלוש בו עם כל זה יתרון קדושת היום עדיף להו.

גמ' או למאתים ושבעים ושלשה. בירושלמי פ' החולץ אי' או לרע"ד ועי' ביפה מראה שם:

תוס' ד"ה שיפורא וכו' דלא קי"ל כרבה תוספתאה. עי' לעיל כז ע"א תוס' ד"ה אלא:

חסידים הראשונים לא היו משמשין וכו'. יש אומרים דהא דאמרינן אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מע"ש לע"ש דהיינו מה"ט כדי שלא יבואו לחלל שבת בלדתה ולא נהיר דאפילו לחסידים הראשונים אף מרביעי ואילך לא יבא לידי חילול שבת. וכ"ש למאי דקי"ל דיולדת לט' יולדת למקוטעין שאין תקנה לדבר כלל ואעפ"י שיש לדחות כי מרביעי ואילך קרוי ערב שבת. ובאידך יש לומר דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן דומיא דחסידים אבל הנכון דטעמא דמילתא התם לפי שלילי שבת שעה מזומנת שהיא ליל מנוחה והיודע סוד השבת וסוד הקשת ידע סוד דבר זה כי הוא סוד גדול מסתרי תורה. הריטב"א בחידושיו כ"י. ועמ"ש בשיטה מקובצת קמא דף פ"ב משם הרב המאירי:

אף ימים הראויין לספירת סתירת זבה. בימי זיבה דלעולם היא טהורה עד שתשפה שהרי כל ימיה ראויין לכך שאם תספור ששה ותראה סותרת הכל ונמצאו הימים הבאין ראויין לספירה והא דתניא בימי נדה נדה היכא דאתחיל קושי מימי נדה אבל אתחיל בימי זיבה כל מה שיאריך הקושי טהורה: ועוד ארבעים וחמשים יום. קס''ד לגמרי מטהר לה ר''מ מזוב ומנדות: בימי נדה נדה. וה''ק ר''מ כמה הוא קשויה שלא תבא להתחייב בקרבן ולספירת נקיים ארבעים וחמשים יום ומיהו בכל הני ארבעים כי שלמי ימי זוב ומטו ימי נדות טמאה נדה וכי הדרי שלמי ז' ימי נדות ומטו ימי זוב טהורה: זבה גדולה. ראתה שלשה רצופין בתוך י''א יום טהורה מספירת נקיים ומקרבן אבל לא ראתה אלא יום אחד צריכה לשמור יום כנגד יום דכי כתיב דמה דדרשינן ולא מחמת ולד בזבה גדולה כתיב דכתיב בההוא קרא ימים רבים ואם משך קשויה יותר מאחד עשר יום שנכנסה לימים שראויים לנדה טמאה: ימי וכל ימי זוב טומאתה וגו'. ומינייהו נפקא לן זבה קטנה בשילהי מכילתין בשמעתא בתרייתא: קשיא לתרוייהו. דאמרי זבה גדולה וקטנה הוא דמטהר ולד אבל אם יאריך אחריהן טמא: בימי זיבה. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: יש מקשה. שהיא רואה: ק''נ יום. רצופין: ואין זבה עולה בהן. ולא שתהא מקשה כל ק''נ יום: כיצד ראתה ב' בלא עת. בלא עת נדה הרי י''א ימים שלאחר נדתה שהן ימי זיבה ואינה זבה עד שתראה בהן ג' רצופין ואם ראתה שנים בסופן כשתראה למחר הוי פתח של נדותה ואינו מצטרף לה לזיבה אלא תחלת נדה הויא וכל שבעה תהיה נדה הרי ט' ימים רצופין ושנים שלאחר הנדה שהן מן י''א של ימי זוב וכל כמה דלא חזיא ג' בימי זיבה לא הויא זבה הרי י''א רצופין וקשתה חמשים והיא חולה ואמרינן לעיל בחולה חמשים הרי ס''א וביום ס''א ילדה נקבה ואפילו רואה כל שמונים אינה זבה ואחד ושמונים הוי תחילת נדה ואם תראה ז' הרי מאה ומ''ח ושנים שלאחר הנדה ותפסוק הרי ראתה ק''נ רצופין ואינה זבה אבל אם תראה יותר הויא זבה דהוו להו ג' לאחר הנדה: וחמשים שהולד מטהר. הנך חמשים של קושי לפני השמונים: א''כ. דקחשבת שמונים של נקבה: יש מקשה לעולם. ואינה זבה כגון טובלת לי''ד של נקבה ומתעברת ולסוף שמונים שבעה לנדה ושנים לאחר הנדה ומקשה חמשים וחוזרת ומפלת נקבה וכן לעולם: אמר להן. ר''מ מאי דעתייכו משום נפלים כדפרשינן: אין קושי לנפלים. אין הנפל מטהר קישויו ואנן בולד דאית ליה קושי קמיירינן: יש רואה. בלא קושי: קמ''ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. דאי לא אפשר הויא לה זבה כשילדה אחר שנים שלאחר הנדה דהוה ליה יום לידה שלישי ואי הויא חזיא קודם לידה בפתיחת הקבר הרי היא זבה הואיל ובלא קושי ראתה: להקל ולהחמיר. פעמים שאינו מטהר כלום פעמים שהוא מטהר חדש ויום אחד: הרי זו יולדת בזוב. הואיל ורוב זיבה בשמיני הואי שאין הולד מטהר שדינן חד יומא בתר תרין והרי היא זבה: ואפי' בסוף תשיעי ילדה. ואע''ג דתשיעי כולו בשופי חוץ משני ימים אין זו יולדת בזוב בלבד שלא תראה דם בימי השופי ולא אמרינן כיון דשופי סמוך ללידה נטמאנה בדם הקושי דקסבר ר' יהודה שיפורא גרים כלומר החדש של תשיעי גורמת לידת הולד דמכי עייל הוה זמן לידה הילכך כל הדמים שרואה בו בקושי אינו אלא מחמת הולד אע''ג דאיכא שופי בתרייהו ואפי' בתחלת תשיעי הוי מחמת ולד דקסבר יולדת לט' יולדת למקוטעין: שיפורא. שופר שתוקעין בו ב''ד בקדוש החדש: או למאתים ושבעים ואחד. דהוו להו ט' חדשים שלמים של שלשים וביום ראשון של עשירי יולדת: או לרע''ב. כלומר אם לא קלט הזרע יום ראשון קולט בשני ומיום קליטתו הוי התחלת העיבור: או לרע''ג. שאם לא קלט בשני קולט בשלישי אבל אם לא קלט בשלישי שוב אינו קולט דקי''ל דעד שלישי הוי ראוי להזריע מכאן ואילך מסריח במסכת שבת (דף פו.) בפולטת שכבת זרע ביום השלישי בפרק ר' עקיבא אלמא לא ילדה למקוטעין: [הוא]. שמואל דאמר כחסידים:

להיות בהן זבה גדולה. רש''י פירש לאפוקי י' וי''א דאינה ראויה להתחיל בהן זבה גדולה ור''ח פירש לאפוקי יום ראשון ויום שני של י''א דאינה ראויה עדיין להיות זבה גדולה אם לא תראה יום ג': . מאי דעתיך משום נפלים. תימה דבלאו נפלים מצינן לאשכוחי יותר מק''נ כגון יהודה וחזקיה ואחר הולד השני תספור שמונים לנקבה ושבעה ימים לנדה ושני ימים אחרי כן וי''ל דלא שכיח וא''ת והלא בלא קושי משכחת כל ימיה שלא תהא זבה כגון שהפילה אחר פ' לנקבה וז' לנדה וב' ימים אחר נדה ובשלמא בסמוך גבי יש רואה ק' ימים איכא למימר דבחד ולד מיירי אי נמי בבן קיימא אבל הכא מיירי בנפלים מדקאמר אין קושי לנפלים ויש לומר דלא מיירי ביולדת בלא קשוי: שיפורא גרים. פירוש שופר שתוקעין בר''ח בקדוש החדש תשיעי של עיבורה ואם תאמר והיכי מוכח דחדש לבנה גרים דילמא חדש תשיעי של אחר ח' חדשים של שלשים יום להריונה גרים אפי' הוא מתחיל באמצע חדש הלבנה וי''ל דאם כן הו''ל למימר דיה חדש אחרון אבל חדשה משמע חדש המבורר דהיינו חדש הלבנה וקאי ש''מ אמתני' כמו אברייתא א''נ משום דברייתא מוכחא דיולדת למקוטעים כדקתני אפילו בתחלת ט' ילדה וליום אחד לא הוה קרי חדשה אבל אחדש לבנה קרי שפיר חדשה אפי' יום אחד (כו') אי נמי מסיפא דברייתא מוכיח דע''כ חדש לבנה גרים דקתני אבל קשתה יום אחד בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי ואפי' ילדה בסוף ט' כו' והיאך יכולה לידע דקשתה שנים בט' אי לא דמיירי בחידושה של לבנה דנהי דהיכא דילדה בסוף ט' יכולה לידע כגון שילדה לרע''ג ימים לשמושה דאז מתחיל תשיעי שלה שלשים יום לפני לידתה דהזרע לא נקלט עד יום ג' לשמושה דאי נקלט יום ראשון היתה יולדת לרע''א לשמושה דאין הולד משתהה יותר דלא קי''ל כרבה תוספאה דפרק הערל (יבמות דף פ:) מ''מ מדקאמר אפי' ילדה בסוף ט' משמע נמי שילדה באמצע תשיעי ואז אי אפשר לדעת אם קשתה ב' ימים בט' בצמצום דאי קשתה בר''מ וברמ''א וברמ''ב משמושה שמא לא נקלט הזרע עד מחרת התשמיש וא''כ לא קשתה אלא יום אחד בחדש ט' ואם קשתה ברמ''א ורמ''ב ורמ''ג שנקלט הזרע ביום התשמיש א''כ ג' ימים קשתה בחדש ט' אלא ודאי שיפורא גרים ונראה דלרבי יהודה שיפורא דט' חדשים גרים ואם נתעברה בסוף החדש יולדת בתחלת תשיעי דאי בעינן שמונה הראשונים שלמים א''כ כי נתעברה בסוף החדש שיפורא דט' הוה ליה עשירי אא''כ נתעברה בתחלת החדש:

נידה לח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף לח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד