נידה לז ע"ב

בזב בלבד, ולא בזבה — היה מקום לומר שדווקא בזב הקלה התורה, משום שבכלל דינו קל מדין הזבה, שהרי הזב לא מטמיא בראיית זוב באונס. אבל זבה שהחמיר בה הכתוב, דמטמא [שנטמאת] אף בראיית אונס — אימא [אומר] שלא נאמרה בה הלכה זו שסופרת שבעה לנגעה. לכך צריכא [צריך] לימוד נוסף לעניינה של הזבה.

ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] הלכה זו בזבה בלבד, ולא בזב — היה מקום שבזבה הקלה התורה, משום שדינה קל מדינו של הזב, שהרי הזבה לא מטמיא [אינה נטמאת] בשלוש ראיות ביום אחד כדרך שהיא נטמאת בראייה רצופה של שלושה ימים, אבל זב שמטמא בשלוש ראיות אפילו ביום אחד כדרך שהוא נטמא בראיית שלושה ימים — אימא [אומר] שלא נאמרה בו הלכה זו שסופר שבעה ימים לנגעו. לכך צריכא [צריך] לימוד נוסף לזב.

ובהסבר שיטתו אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני, מה המקור] לשיטתי זו — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מה שנאמר בטומאת לידה "כימי נדת דו‍תה תטמא" (ויקרא יב, ב) בא לרבות שהיולדת מטמאת אף את בועלה, כדרך שמטמאתו הנדה.

ועוד נלמד מהכתוב "דו‍תה תטמא" — שאף שנאמר בטומאתה לשון ימים ("כימי נדת"), למדים אנו מכאן לרבות אף את הלילות בטומאה זו. ועוד למדים מן הכתוב "דו‍תה תטמא" — לרבות את היולדת בזוב, שצריכה שתשב שבעה נקיים.

ונברר: מאי לאו [האם אין] הכוונה לומר שצריכים שבעת ימי נקיותה של הזבה להיות נקיים מימי טומאת לידה. והרי שאין ימי טומאת לידה עולים לימי שבעת ימי נקיות של זיבה, וכשיטתי. ודוחים: לא, אין זו ראיה לשיטת אביי, שהרי אפשר לומר שכוונת דרשה זו שצריכים שבעת ימי הנקיות להיות נקיים מדם, ואין ללמוד מכאן לימי טומאת לידה שלא ראתה בהם דם.

חזר ואמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני, מה המקור] לשיטתי — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: בכתוב בענין טומאת לידה "כימי נדת דותה תטמא" השווה הכתוב את דין טומאת הלידה לדין טומאת הנדה, ללמדנו: כדינם של ימי נדתה, כך הוא דינם של ימי לידתה. מה ימי נדתה — אין ראוין לזיבה (שהרי אין זיבה אלא באחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי נדה), ונמצא איפוא כי אין אפשרות שתהא ספירת שבעה ימי נקיים של זיבה עולה מהן (מימי נדות). מעתה נלמד כי אף ימי טומאת לידתה, שאין הם ראוין לזיבה (שהרי אין דם לידה מטמא בזיבה), הריהם כימי נדות — אין ספירת שבעה ימי נקיות של זיבה עולה מהן.

ושואלים: ורבא, הסבור שימי טומאה עולים לספירת שבעה נקיים של זב, מה הוא משיב על הדברים שבברייתא? — לדעתו הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' אליעזר היא, שאמר כי ימי טומאת הלידה לא רק שאינם עולים למנין שבעת ימי נקיים של הזבה, אלא מסתר נמי סתרה [לסתור גם כן סותרת] היא את מנין השבעה.

ודנים עתה בדברי הברייתא המשווה את דינם של ימי טומאה לדינם של ימי נדות, שבאלה ובאלה אין דין זיבה, ותוהים על כך: וכי דנין למדים דינו של דבר שאפשר הוא שיתרחש במציאות (כלידה, שיכולה היא להתרחש בתוך ספירת שבעה נקיים של זיבה) מדינו של דבר שאי אפשר לו שיתרחש במציאות (כנדה, שהרי אין נדות חלה בימי ספירה זיבות)?

אמר רב אחדבוי בר אמי: ברייתא זו כשיטת ר' אליעזר היא, שאמר כי דנין דבר שאפשר מדבר שאי אפשר. ורב ששת אמר הסבר אחר: אף שכלל הוא שאין למדים דבר שאפשר מדבר שאי אפשר, ואולם בענייננו אין אומרים כן, כיון שעל כרחך הקישן הכתוב לשתי טומאות אלה, של לידה ושל נדה, זו לזו, כאמור בפסוק, ובדבר הנלמד בהיקש למדים גם אפשר משאי אפשר. איכא דאמרי [יש שאומרים] כך את שני ההסברים הללו, בשינוי שם, אמר רב אחדבוי בר אמי, אמר רב ששת: ר' אליעזר היא, שאמר דנין אפשר משאי אפשר, ואילו רב פפא אמר: על כרחך הקישן הכתוב.

א שנינו במשנתנו שאם היולדת קשתה ללדת וראתה דם שלשה ימים בזה אחר זה, בתוך אחד עשר ימי זיבה, ולאחר מכן שפתה (נרגעה ממכאוביה) במשך יממה מאז ראתה דם, וילדה — אין דם זה נחשב כדם קושי (שאינו מטמא בטומאת הזיבה), אלא הריהו כשאר דם זיבה. שכיון ששפתה ודאי אין זה דם קושי. ועוד שנינו כי די שתשפה מן הצער במשך יממה לפני הלידה, כדי שתיחשב זבה בראיית דם, ואין צורך שתשפה אף מן הדם. ולכך, אם שפתה מצער הלידה, יש בדבר כדי ללמד שאין זה דם קושי, ולכך הריהי נעשית זבה.

ובעקבות הדברים הללו איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש] שאלה זו: האשה ששפתה גם מזה (מצער הלידה) וגם מזה (מדם) מהו דינה? — נחלקו חכמים בדבר. רב חסדא אמר: מאחר ששפתה מצער הלידה, הרי זה מוכיח שאין זה דם קושי, ולכך הריהי טמאה בזיבה. ואילו ר' חנינא אמר כי מאחר ששפתה גם מן הדם, התברר איפוא כי דם הקושי מחמת הלידה בא, ולכך הריהי טהורה.

אמר ר' חנינא בהסבר שיטתו: משל למה הדבר דומה? למלך שיצא מארמונו, ובתחילה חיילותיו מקדימים ויוצאים לפניו, והוא בא אחריהם. ואף שאין המלך מהלך אתם, בידוע הוא שחיילותיו של מלך הן. וכיוצא בדבר בענייננו, שאף ששפתה היולדת מצערה ומדמה — הדם שראתה לפני הלידה, בידוע הוא שדם לידה הוא, וטהורה היא מזיבה.

ואילו רב חסדא אמר כשאף הוא מתייחס בדבריו למשל זה: אכן לפני בואו של המלך יוצאים חיילותיו, ואולם לאחריהם כל שכן דבעי נפיש [שצריך יותר] חיילות טפי [רבים] המלווים את המלך בבואו, ומשלא באו חיילים רבים ונוספים מיד לאחריו, ודאי אינם מחיילותיו. ולענייננו כיון שלאחר שהצטערה וראתה דם, שפתה במשך יממה, אף שלאחר אותו יום ראתה דם הרי זה מלמד שאין הוא קשור ללידה, אלא הריהו כשאר דם זיבה, וטמאה היא.

ומקשים על דברי רב חסדא: תנן [שנינו במשנתנו עוד] שר' יהושע אומר בהגדרתה של שפיית יממה זו, שהריהי נחשבת כשפייה רק כאשר היתה מתחילת הלילה ועד סוף היום שלאחריו, והרי זו יממה כדרך שיום השבת הריהו לילי שבת ויומו. וכן שאין השפייה נחשבת כהפסקה אלא כששפתה מן הצער ולא מן הדם. ויש לדייק בדברים אלה: טעמא [הטעם, הסיבה] שהריהי טמאה בשפייה זו — משום ששפתה מן הצער ולא מן הדם, הא [הרי] נלמד מכאן שאם שפתה מזה ומזה — הריהי טהורה, וכשיטת ר' חנינא, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב חסדא.

ודוחים: אמר לך [יכול לומר לך] רב חסדא שכוונת המשנה: לא מבעיא [אין צורך] להשמיענו בזמן ששפתה מזה ומזה — שטמאה היא, דפסקי להו [שהרי פסקו להם, שאין נראים כלל] החיילות של המלך לגמרי (כדרך משלו של ר' חנינא), שאין לא צער ולא דם. אבל בזמן ששפתה מן הצער ולא שפתה מן הדם, אימר [אומר, יש מקום לומר]: כי היכי [כמו] שמדם היא לא פסקה — מקושי הלידה היא נמי [גם כן] לא פסקה, והא [וזה] שהיא לא חשה בצער — תונבא בעלמא [טשטוש כללי] הוא דנקט לה [שאחז אותה], שכאבי הלידה גרמו לה לחולשה כללית, עד שאין היא חשה בצער הלידה, ותהא טהורה. לכך קא משמע לן [הוא ר' יהושע משמיע לנו] שכיון ששפתה מצער, הרי זה מוכיח שאין זה מכלל דם קושי הלידה, ודם זה מטמאה בזיבה.

ומקשים עתה על דברי ר' חנינא: תנן [שנינו במשנתנו] שאם קשתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום של הימים הראויים לזיבה, ולאחר מכן שפתה מעת לעת וילדה — הרי זו נחשבת כיולדת בזוב.

ויש לברר את הדברים הללו: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר]? אילימא כדקתני [אם תאמר כמו ששנינו] ששפתה מצערה, אך המשיכה בראיית דם — למה לי לומר שקשתה שלש (ימים), והרי בתרי [בשני] ימים בקושי וחד [ויום אחד] בשופי סגי [די], שהרי גם ביום שנרגעה מהצער, עדיין רואה היא בו דם!

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אומרת המשנה]: קשתה שלשה ימים, ושפתה מזה ומזה (מצערה ומראיית דם), או שקשתה שנים ימים ושפתה מעת לעת מצערה — הרי זו נחשבת יולדת בזוב, שלא כשיטת ר' חנינא, ותיובתא [וקושיה חמורה] היא על ר' חנינא!

ומשיבים: אמר לך [יכול לומר לך] ר' חנינא: לא, אלא לעולם נלמד בה כדקתני [כפי שהיא שנויה], שראתה דם במשך שלושה ימים בצער, ולאחר מכן שפתה מצערה והמשיכה לראות דם. ואשר לשאלה מה מלמדנו דבר זה — הא קא משמע לן [דבר זה משמיעה לנו] המשנה דאף על גב [שאף על פי] שמתחיל קישוי בתחילתו של היום השלישי, ולאחר מכן שפתה מצערה מעת לעת, והמשיכה לראות דם — הריהי טמאה, ובאו הדברים ללמדנו: לאפוקי [להוציא] משיטתו של ר' חנינא בן ר' יהושע (בדף הקודם) הסבור כי בכל מקרה של זו שראתה דם שלושה ימים בימי זיבתה, ואולם ביום השלישי חשה בצער לידה (אף לזמן קצר, ואף שחזרה לאחר מכן ולא חשה בקושי הלידה במשך יממה), שאינה נחשבת יולדת בזוב.

ב עוד שנינו במשנתנו: למשך כמה זמן היא קשויה של היולדת? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמישים יום לפני הלידה. ותוהים על לשון הדברים: השתא [עכשיו] שאמרת שבחמשים ימים הריהי מקשיא [מקשה] ללדת, שהריהי מקשה אף בארבעים ימים מיבעיא [צריך] לומר? אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמרו במשנה שקישויה הוא חמישים יום — הרי זה ליולדת החולה, ואילו כאן שאמרו שקישויה אפילו ארבעים יום — הרי זה ליולדת הבריאה.

ג ועוד בדינה של המקשה שאינה נטמאת בזיבה, אמר ר' לוי: אין הולד הנולד בלידה שלאחר הקישוי מטהר את אמו מלהיחשב זבה, אלא רק אם ראתה דם באחד עשר הימים הראויין להיות בהן זבה, ולא אם ראתה בימים הראויים לנדות, ובאים לפני אחד עשר ימי הזיבה ולאחריהם. ואילו רב אמר כי אפילו אם ראתה בשבעת הימים הבאים לאחר אחד עשר ימי הזיבה וראויין לספירת זבה ולהיטמא בטומאת נדה — אין היא נטמאת בזיבה. אומר רב אדא בר אהבה: ולטעמיה [ולטעמו, לשיטתו] של רב,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

דאי כתב רחמנא בזב בלבד, לא היינו למדים במה מצינו לזבה.

כי הוה אמינא שהכתוב הקל עליו לספור שבעה נקיים אפילו כשטמא מחמת נגעו, משום שמצינו שהקל עליו הכתוב גם בכך דלא מטמא הזב באונס.

אבל זבה, שהחמיר עליה הכתוב, דמטמיא אפילו באונס, אימא לא הקל עליה למנות ז' נקיים בעת טומאת נגעה, לפיכך צריכא לכתוב בזבה 'מזובה ולא מנגעה'.

ואי כתב רחמנא בזבה בלבד, הוה אמינא שזבה יותר קלה מזב, משום דאשה זבה לא מטמיא בראיות כבימים. שאם תראה ג' פעמים באותו יום אינה נעשית זבה.

אבל זב, שטומאתו חמורה, דמטמא בראיות כבימים, שאפילו ראה את שלשת ראיות הזוב ביום אחד בלבד הרי הוא טמא, אימא לא הקל עליו הכתוב למנות ז' נקיים בזמן טומאת נגעו, לפיכך צריכא לכתוב בו 'מזובו - ולא מנגעו'.

אמר אביי: מנא אמינא לה שימי הלידה לא עולים לה לספירת שבעה נקיים?

דתניא: 'דותה תטמא' - לרבות את בועלה. שהיולדת מטמאה את בועלה כנדה.

'דותה תטמא' - לרבות את הלילות, שהיא טמאה גם בהם, ולא רק ב"ימי נדתה".

'דותה תטמא' - לרבות את היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה נקיים!

מאי לאו, צריכה שתשב שבעה נקיים מלידה, שלא תספור את שבעת הנקיים בימי הלידה הטמאים, כי אף שלא ראתה בהם דם הם טמאים?! ^[166]

דוחה הגמרא ^[167], לא! אין זו כונת הברייתא, אלא כוונתה לומר ששבעת הימים צריכים להיות נקיים מדם, וגם דם לידה מונע את ספירתם. כי אף שדם לידה אינו "דם זיבה", הוא סתירה ל'נקיות הימים', שצריכים להיות נקיים מדם! ואמנם אם לא ראתה בהם דם הם יכולים לעלות למנין ז' נקיים! ^[168]

ואמר אביי: מנא אמינא לה שבימי הלידה הטמאים אינם עולים לה לספירת שבעה נקיים?

דתניא: כימי נדתה - כך ימי לידתה!

מה ימי נדתה - אין ראויין לזיבה, כי ימי הנדה מתחילים תמיד רק ככלות ימי הזיבה, ואין ספירת שבעה עולה מהן, שלא תיתכן לעולם ספירת שבעה נקיים בימי נדות, שהרי כל זמן שלא ספרה שבעה ימים נקיים דינה הוא כזבה ^[169].

אף ימי לידתה - כיון שאין ראויין לזיבה ^[170], כי התורה טיהרה דם לידה מלטמא בזיבה ^[171], הרי הם דומים בכך לימי נדה שאין בהם זיבה, ואם ילדה בתוך ספירתה, אין ספירת שבעה עולה מהן! כשם שלא תתכן ספירת שבעה בימי נדה.

ורבא, כיצד ידחה את ההוכחה מברייתא מפורשת שימי לידה אינם עולים לז' נקיים?

מבארת הגמרא: רבא סבר כי הא ברייתא זו מני - רבי אליעזר היא! דאמר מסתר נמי סתרה טומאת הלידה לשבעת הנקיים שהתחילה לספור לפני הלידה, ומכל שכן שלא יעלו הימים הטמאים שלאחר הלידה למנין ז' נקיים! ^[172] אך אני סובר כרבנן שאין דם קושי וימי לידה סותרים, ולכן הם גם עולים לספירה.

ותמהה הגמרא כיצד מדמים את ימי הלידה לימי הנדה ולמדים מימי הנדה לימי הלידה שאין ספירת שבעה עולה מהן?

וכי דנין לידה שאפשר שתהיה באמצע המנין של ז' נקיים, מנדה שלעולם אי אפשר שתהיה נדה בימי ספירה?! ^[173]

אמר רב אחדבוי בר אמי - רבי אליעזר היא דאמר במנחות [יט ב] שאכן דנין אפשר מאי אפשר!

ורב ששת אמר: על כרחן הקישן הכתוב את ימי לידה - לנדה. ובהיקש דנין אפילו דבר שאפשר מדבר שאי אפשר, כי אין משיבין על ההיקש! איכא דאמרי, אמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב ששת - רבי אליעזר היא, דאמר דנין אפשר מאי אפשר. ורב פפא אמר על כרחך הקישן הכתוב.

שנינו במשנה: קשתה שלשה ימים ושפתה מן הצער ולא מן הדם!

איבעיא להו: שפתה מזה ומזה גם מן הצער וגם מן הדם - מהו?

רב חסדא אמר: טמאה! כי כיון ששפתה בין הראייה ללידה, מוכח שהדם שראתה בקושי, לא היה מחמת הלידה.

רבי חנינא אמר: טהורה! כי כיון שפסק הדם באותו זמן שפסק הצער מוכח שראיית הדם קודם לכן היתה קשורה בקושי הלידה, ולולי צער הלידה לא היה הדם נראה. ורק כששפתה מהצער ולא מהדם, טמאה, משום שהתברר כי גם הדם שראתה קודם אינו מחמת הצער, והרי היא זבה ^[174].

אמר רבי חנינא: משל למלך שיצא, וחיילותיו יוצאים לפניו יום או יומיים לפני בוא המלך. בידוע שחיילותיו של מלך הם, אף על פי שאינם באים עם המלך עצמו. וכן הוא ביולדת, שאף אם שפתה מהצער ומראיית הדם לפני הלידה ^[175], תולים שדמי הלידה הקדימו לבוא לפני הלידה עצמה, ומה שראתה הוא דם קושי שטיהרתו תורה.

ורב חסדא אמר: כל שכן דבעי נפיש חיילות טפי, שהרי אם כבר יום או יומיים לפני בוא המלך נשלחו חיילות, ודאי שסמוך לביאת המלך ממש צריכים להופיע חיילים רבים עוד יותר, ולכן סבר רב חסדא שאם שפתה מהצער ומהדם לפני הלידה, מוכח שהדם שראתה קודם לכן, אינו דם השייך ללידה, אלא הוא דם זיבה גרידא, שהיה מגיע גם בלי הצער.

מקשה הגמרא לרב חסדא ממשנתנו: תנן: רבי יהושע אומר - לילה ויום, כלילי שבת ויומו! ששפתה - מן הצער, ולא מן הדם!

ומדייקת הגמרא, הא שפתה מזה ומזה - טהורה! תיובתא דרב חסדא!

אמר לך רב חסדא - לא מבעיא קאמר!

לא מבעיא שפתה מזה ומזה דטמאה, דפסקו להו חיילות המלך לגמרי, בעוד שהיו צריכות להתרבות לקראת בוא המלך.

אבל שפתה מן הצער ולא מן הדם, אימר כי היכי דמדם לא פסקה מקושי נמי לא פסקה. והא שאינה חשה בצער הלידה, הוא משום תונבא בעלמא הוא דנקט לה, חוליה גורם שלא תחוש בצער.

קא משמע לן שהשפייה ששפתה מהצער מוכיחה שאין קשר בין הדם שראתה ללידה, ולכן הדם שראתה מקודם מטמא אותה כדין זבה רגילה ^[176].

מקשה הגמרא לרב חנינא ממשנתנו.

תנן: קשתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום, ושפתה מעת לעת, וילדה, הרי זו יולדת בזוב.

ודנה הגמרא:

היכי דמי 'שפתה'?

אילימא כדקתני ששפתה רק מן הצער אך המשיכה לראות דם עד ללידה - למה לי שלשה ימים שראתה בהם דם בצער כדי שתהא זבה? והרי בתרי יומי בקושי וחד יום בשופי סגי! כי גם ביום ששפתה מן הצער המשיכה לראות דם, והרי שלשה ימי זיבה לפנינו?

אלא, לאו, הכי קאמר: קשתה שלשה ימים ושפתה מזה ומזה, או שקשתה שנים ושפתה מהצער בלבד מעת לעת אך המשיכה לראות דם גם ביום השלישי הסמוך ללידה, הרי זו יולדת בזוב!

ותיובתא דרבי חנינא שאמר "שפתה מזה ומזה טהורה!"

אמר לך רבי חנינא - לא! לעולם כדקתני, שראתה דם במשך שלשה ימים בצער, וביום הרביעי לא שפתה מזה ומזה, אלא המשיכה לראות בו דם שלא בצער.

והא קא משמע לן - דאף על גב דמתחיל קישוי בשלישי שקשתה בתחילתו של היום השלישי, אך בהמשכו ובמקצת היום הרביעי שפתה מזה ומזה, ונמצא ששפתה על ידי צירוף רוב היום השלישי ומעוט הרביעי מעת לעת - הרי היא טמאה! ^[177] ולאפוקי מדברי רב חנינא בן אחי רבי יהושע שאמר לעיל [לו ב] שכל שחל קישויה בשלישי שלה, אפילו כל היום כולו בשופי אין זו יולדת בזוב ^[178].

שנינו במשנה: כמה הוא קשויה - רבי מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום.

מקשה הגמרא: השתא אפילו חמשים יום לפני הלידה מקשיא, ארבעים יום מיבעיא?

אמר רב חסדא: לא קשיא, כאן לחולה, שקישויה הוא חמשים יום לפני הלידה, כאן לבריאה, שקישויה הוא ארבעים יום בלבד ^[179].

אמר רבי לוי: אין הולד מטהר את דמה של אמו המקשה ללדת, אלא אם ראתה באותן י"א ימים הראויין להיות בהן זבה, ולא בימי הנדה שלפניהן ולאחריהן.

ורב אמר: הולד מטהר את דמי קושי הלידה אפילו בימים הראויין לספירת זבה, שהם שבעת הימים שלאחר י"א ימי זיבה. כי אם תראה ראיית זוב בשלשת הימים האחרונים של י"א יום, הרי היא מונה את שבעת הנקיים לאחר סיום י"א הימים, ונמצא שגם שבעת ימים אלו שייכים לזיבה, ולפיכך דמי הקושי שרואה בהן טהורים, אף על פי שאילו לא ראתה בסוף ימי זיבתה ימים אלו הם ימי נידה! ^[180] אמר רב אדא בר אהבה: ולטעמיה דרב, שמטהר דם קושי בכל זמן ששייך לימי זיבה,

הערות

^[166] רש"י [ד"ה נקיים] פירש, שאפילו לא ראתה כאילו ראתה דמי, שהרי ימי לידה טמאים בלא דם, והיינו, כמבואר לעיל בשיטתו, שסתירת יום אחד אינה נקרא "סתירה", והיא כדין "חסרון נקיים" שאינה סותרת ואינה עולה, ודנים סתירת כל יום בפני עצמו.

^[167] הרשב"א ביאר, שרבא עצמו הוא שדחה כך את ראיית אביי, ומכאן הקשה על ביאור רבינו חננאל המעמיד את נידון סוגיין בדם קושי, שהרי דנו אם צריך נקיות מ"לידה" או מ"דם", ואם הנידון הוא על דם קושי, היו צריכים לנקוט "דם לידה" ו"דם שופי". ובהכרח, שגם רבא סובר שאם ראתה דם, אין ימי הלידה עולים לה, ולא נחלקו אלא בלידה שלא ראתה בה דם.

^[168] לדעת הרמב"ם שדם קושי אינו סותר יומו [איסו"ב ז י] וגם נעשית נדה אף שלא ספרה, אם הגיעו ימי נידותה [ראה הערה הבאה], לכאורה תמוה, למה צריך קרא ללמד שיולדת בזוב טעונה ז' נקיים, והרי ודאי לא פקע ממנה דין ספירה, כזבה שנכנסה לימי נדה. ומוכח שיולדת בזוב אינה ככל יולדת, שהרי נקט [שם הי"א] שאין לה דם טוהר עד שתספור ז' נקיים, ונמצא שגם אין לה ימי טוהר, שהרי בהם אינה ראויה לזיבה ולכן צריך גזרת הכתוב מיוחדת שיולדת בזוב תספור ז' נקיים. אמנם היינו רק לגבי ימי טוהר, שאינם נוהגים על דם זיבה, אלא על דם טוהר, אך ימי לידה ודאי תלויים בעצם הלידה, ולפיכך נקט הרמב"ם שהרואה בימי טוהר סותר כל שבעה, כי אין ימי טוהר ליולדת בזוב, אך בימי לידה אינה סותרת אלא יום ראייתה, כזבה הרואה בימי נדתה, ומיושבת תמיהת הסדרי טהרה.

^[169] רש"י [ד"ה מה] ביאר שאינה נעשית נדה עד שתספור שבעה נקיים, וקודם לכן, אף אם עברו י"א יום, ראייתה רק סותרת ספירה, ולא מטמאה כנדה. אולם דעת הרמב"ם [איסו"ב ו ד] שכל ימיה של אשה יש בהם סדר של שבעה ימי נדה, ואחריהם אחד עשר ימי זיבה ואינם תלויים בספירתה, והוסיף [שם ז יא] שימי נדה שלא ראתה בהם דם עולים לספירת שבעה נקיים, ואם ראתה דם, אין עולין אך אין סותרים את כל הספירה, כי רק של ראיה של זוב סותרת. והמגיד משנה הביא שהרמב"ן [להלן נד א] תמה עליו מסוגיין, שמשמע שאינה נעשית נדה אפילו אחר י"א יום, עד שתספור שבעה נקיים, ולהרמב"ם הרי יכולה לספור גם בימי נדה. וראה חכמת בצלאל שסמך על ברייתא להלן [נד ב]. ובאור שמח [שם ז יא] כתב, שהרמב"ם גרס "מה ימי נדה אין ספירת שבעה עולה מהן אין ראויין לזיבה, אף ימי לידה שאין ספירת שבעה עולה מהן אין ראוין לזיבה", והיינו, שזה גופא לומדים מההקש, שימים שאינם ראויים לספירה אינה נעשית בהן זבה. וראה בביאור רבינו הלל לתו"כ תזריע א יג, ובחזון יחזקאל [ה ג] ובחידושי הגרא"ל מאלין [ח"ב סח] ובהערה הבאה.

^[170] כך גרס רש"י [ד"ה אף], וביאר שההיקש לנדה מלמד שאין ימי לידה עולין לספירת שבעה, אך מה שאינה נעשית זבה בימי לידה, הוא משום שהיא כבר טמאה מהלידה, וכדעת תוס' לעיל [לו א ד"ה שבוע] שדם לידה הוא ככל דם נדה. אך תוס' הרא"ש והר"ש והראב"ד [בתו"כ] גרסו "אף ימי לידתה אין ראויין לזיבה", ונקטו שההיקש נצרך ללמד שראיית לידה אינה עושה זיבה, ונמצא שדם לידה שוה לדם נדה שאינם עושים זיבה, ולכן שוין גם לענין שאין ימיהם עולים לספירת שבעה נקיים. וראה הערה הבאה.

^[171] רש"י [שם] פירש שהתורה מיעטה "דמה - ולא מחמת ולד", ונקט שנחשב כדם קושי כיון שבא מחמת הלידה. אך תוס' הרא"ש תמה, שהרי מיעוט זה ממעט רק דם קושי, ולא כל ימי לידה. [וביותר שרש"י להלן, לח ב ד"ה קמ"ל, נקט שקודם לידה אם לא בא בקושי מטמא כזיבה, ואחר לידה ודאי אינו בקושי ולמה לא יטמא]. ולכן גרס כנ"ל שהכל נלמד בהקש מנדה. ובסדרי טהרה [קצד ה ד"ה ולולי] כתב, שסברת רש"י היא שרק דם קודם לידה צריך לבא בקושי, כי אם בא בשופי מוכח שאינו מחמת הלידה, אך אחר הלידה כולו מחמת ולד, ולעיל הבאנו כך בשם תוס' רי"ד. [ולכן צריך מיעוט מדמה ולא מחמת ולד] ונפקא מינה ליולדת נפל שנעשית זבה בימי לידה, כי אין קישוי לנפלים. ודבריו תמוהין, שאם כן מצינו ימי לידה הראויים לזיבה, ובגמרא מבואר שאינם ראויים. וצריך לומר כמבואר, שדם זה אינו נחשב כראיה חדשה, אלא הוא בכלל המשך טומאת לידה שנמשכת כל יד יום, ולכן אינו טעון קושי לטהרתו. ומה ש"אין קישוי לנפלים" הוא רק לפני לידה, אך מהלידה ואילך כל דם טהור, כיון שבא מחמת ולד. וראה מרחשת [ח"א לד טו בהגהה].

^[172] רש"י [ד"ה מסתר] ביאר, שרבי אליעזר [בע"א] סובר שגם זוב באונס וזיבה בקושי סותרים ספורה, אף שאינם גורמים טומאה, והוא הדין שימי לידה יסתרו. וביאר החזו"א שמטומאות אלו מוכח שלדעת רבי אליעזר כל אבקה של טומאת נדות סותרת ספירת זיבה, ולכן גם טומאת לידה סותרת, שהיא מדיני טומאת נדה, והיא סוג אחד עם ראיית הדם. והקשה לדעת הראב"ד שדם קושי אינו עולה, ואילו ימי לידה עולין לספירה, הרי מוכח שדם קושי גרע מימי לידה, ומנין לרבא שימי לידה סותרים לפי רבי אליעזר.

^[173] כך פירש רש"י [ד"ה משאי], והאור שמח [שם] כתב, שלגירסת הרמב"ם צריך לפרש, ש"אפשר" שיולדת תהיה זבה, אם תלד בזמן שלפי חשבונה הם ימי זיבה, ואיך נלמד מנדה ש"אי אפשר" שתהיה זבה, כי אם ימים אלו ראויים לזיבה נמצא שלעולם תחשב ב"לא עת נדתה" ומתי תהיה נדה.

^[174] כך פירש"י [ד"ה רבי], וביאר החזו"א [קכא א] שתולים את כל הראיות בגורם אחד, ולכן מסתבר שגם מה שראתה קודם אינו מחמת הצער. ולכאורה באופן זה ששפתה רק מהצער גם רב חסדא מודה שזו הוכחה כי הדם שראתה אינו מחמת הצער, ורק כששפתה מזה ומזה הוא מטמא משום שהשפוי מוכיח שהדם אינו מחמת הלידה, ונמצא שחלוק טעם הטומאה בין שפתה מהצער בלבד, לשפתה מצער ומדם. אך בסמוך נוכיח שרב חסדא סובר שגם בשפתה מהצער בלבד טומאתה משום שאינו מחמת הלידה.

^[175] בתוס' הרא"ש כתב, שרבי חנינא דיבר רק על אופן ששפתה מעת לעת [כמו במשנה], כי לא מסתבר שיקדימו חיילותיו של מלך יותר מ כך.

^[176] לכאורה תמוה, שהרי עדיין צריך להשמיענו גם שפתה מזה ומזה, כי בשפתה מן הצער יש הוכחה שאין ראייתה מחמת הצער, אך כששפתה מזה ומזה אין הוכחה אלא שאינה מחמת הלידה, אך יתכן שראתה מחמת הצער, וצריך להשמיענו שהיא טמאה. ומוכח מכך שרב חסדא חולק על טעם הטומאה כאשר שפתה מהצער בלבד, ודעתו שאין ההוכחה ממה שרואה כעת שלא בצער, [כי אין תולים את כל הראיות בגורם אחד] אלא שעצם השפיה מוכיחה שאין הצער מחמת הלידה, ולפיכך נטמאת בראייתה מקודם כי אינה מחמת הלידה, ונמצא שבין שפתה מזה ומזה ובין שפתה מדם בלבד, טומאתה משום שלא ראתה מחמת הלידה, ולכן לא הוצרכה המשנה להזכיר שפתה מזה ומזה, שכבר נשמע מ"שפתה מן הצער", שיש הוכחה כי ראייתה מקודם אינה מחמת הלידה. [והעדיפה להשמיענו "בשפתה מן הצער" שלא נתלה ב"תונבא בעלמא"].

^[177] החזו"א [שם ב] העיר, למה לרבי חנינא צריך שתשפה מעת לעת, והרי לדעתו העדר הצער מוכיח שאינו סיבת הדם, אלא שהזדמנו בזמן אחד, ולשם כך די בשפיה של משהו. וכתב, שרבי חנינא הצריך שני תנאים לברר שלא ראתה מחמת הלידה: א. שפיה מעת לעת. כי בפחות מכך, יתכן שעד השפיה רואה בקושי, ורק מעט בשופי. ב. שפיה מצער ולא מדם. כי אם שפתה מזה ומזה יתכן ש"חיילותיו לפניו". וההוכחה היא ממה שהדם אינו פוסק אף שכבר אינו רואה מעת לעת, ובהכרח שאינו מחמת הקושי, אך עד מעת לעת תולים שהוא שופע מחמת הקושי שקדם לו. והעלה מכך שאם פסקה מעט בזמן ששפתה, הדם הקודם טהור, כי תולין שעתה נפתח מעיין חדש. ומאידך אם לא שפתה מעת לעת גם מה שראתה בשופי, טהור, כי תולין שהדם שופע מחמת הקושי הקודם. וכן מוכח מברייתא לעיל [לו ב], שפתה יום אחד וקשתה שנים טהורה. ולכאורה, לרבי חנינא תולין כל הראיות בגורם אחד, ואף בשני הימים ראיתה אינה מחמת הצער, ובהכרח ששפיה מצער בלבד אינה ראיה, אלא כאשר שפתה סמוך ללידה, שאז מתברר שאין הצער מחמת הלידה, ואף שראתה בצער אין הדם נטהר אלא כשהצער מחמת הלידה, אך כששפתה מזה ומזה אין הוכחה שראיתה לא באה מחמת הצער, ולכן טהורה.

^[178] רש"י [ד"ה הא] ביאר, שהחידוש הוא שטמאה אף על פי שראתה בקצת יום השלישי ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת ויומו, אלא לילה ושני חצאי יום. וביאר המהר"ם שבאופן זה אמר חנניא לעיל שטהורה, כי כיון שחל קישוי ביום שלישי, לא מועיל שיפוי מעת לעת, וצריך שיפוי יום רביעי, והחזו"א [שם י] תמה, למה הוא תלוי ביום שלישי, והרי העיקר אם אחר כך שפתה לילה ויום או לא.

^[179] החזו"א [שם כה] תמה, הרי קושי שקודם ארבעים יום אינו מחמת הלידה, אלא מחמת חוליה, והרי הוא בכלל אונס אחר שאינו מטהר ראיה. וביאר, שהקושי מתחיל כבר חמישים יום קודם הלידה, אלא שאינו גורם את יציאת הדם, אבל בחולה שכל מקרה קל גורם ליציאת הדם, גם קושי לידה בתחילת חמישים יום גורם, ולפיכך הוא מטהר.

^[180] ביאור המחלוקת: לדעת לוי ראית דם קושי אחר י"א יום מטמאת, כי לא נטהר הדם בימי נדה. וגם רב מודה לו באופן שלא החלה לראות בתוך י"א, אלא שדעתו כי אם התחילה לראות בקושי בתוך ימי זיבתה ונמשכה ראייתה לשבעת ימים שאחריהם, טהורה, משום שלולי היתה זיבתה טהורה מפני הקושי, הרי היה עליה לספור ז' נקיים ולא היו מתחילים ימי נדה, ולפיכך נכללה גם ראיה זו בטהרת דם קושי שטהרתו תורה. [ע"פ חזו"א שם כו].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

this halakha only with regard to a zav, one might have thought that the Torah was lenient solely in the case of a zav, because a zav is not rendered impure on account of an emission that occurs due to circumstances beyond his control. But in the case of a zava, who is rendered impure on account of an emission that occurs due to circumstances beyond her control, one might say this halakha does not apply. It was therefore necessary for the verse to teach that a zava may count her seven clean days even if she is a leper.

And if the Merciful One had written this halakha only with regard to a zava, one might have thought that the Torah was lenient with regard to a zava, because she is not rendered impure through three sightings on one day, as she is through sightings on three consecutive days. But with regard to a zav, who is rendered impure through three sightings on one day, as he is through sightings on three consecutive days, one might say that this halakha does not apply. It was therefore necessary for the verse to teach that a zav may count his seven clean days even if he is a leper.

Abaye says: From where do I say that although the birth does not negate the count of a zava, it does not count toward the seven clean days? As it is taught in a baraita which addresses the verse: “If a woman be delivered, and bear a male, then she shall be impure seven days; as in the days of her menstrual sickness she shall be impure” (Leviticus 12:2). The superfluous phrase: “Her menstrual sickness she shall be impure,” serves to include a man who engages in intercourse with her, teaching that he is rendered impure as a menstruating woman and imparts impurity like her.

Furthermore, the phrase: “Her menstrual sickness she shall be impure,” serves to include the nights, i.e., although the verse states: “As in the days,” she is impure during the night as well. Finally, the phrase: “Her menstrual sickness she shall be impure,” serves to include a woman who gives birth as a zava, teaching that she must observe seven clean days.

Abaye continues: What, is it not correct that the baraita means she must observe seven days that are clean from the impurity of birth? Evidently, her days of impurity do not count toward her count of seven clean days. The Gemara rejects this suggestion: No, the baraita means that these days must be clean of blood. If she does not experience bleeding during her days of impurity, they may be counted toward her seven clean days.

And Abaye said: From where do I say that the birth does not count toward the seven clean days? As it is taught in a baraita with regard to the aforementioned verse: The verse compares the halakha of the impurity of birth to the impurity of menstruation, indicating that the days of her menstruation are like the days of her giving birth: Just as the days of her menstruation are unfit for ziva, as a woman may be rendered a zava only through emissions during the eleven days following the seven days of menstruation, and the counting of seven clean days of ziva is not reckoned from them because as long as she remains a zava she cannot be deemed a menstruating woman; so too, with regard to the days of her giving birth, which are unfit for ziva because a woman cannot be rendered a zava on account of blood emitted due to childbirth, the counting of seven clean days of ziva is not reckoned from them.

The Gemara notes: And Rava, who maintains that the days of impurity may be counted toward the seven clean days, could say to you: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that not only is the birth not counted toward the seven clean days, it also negates any days counted thus far.

The Gemara analyzes the aforementioned baraita, which compares the halakha of the impurity of birth to the impurity of menstruation, with regard to ziva: But does one derive the possible from the impossible? In other words, how can the halakha with regard to impurity after giving birth be derived from that of the days of menstruation? While it is possible for a woman to give birth as a zava, it is impossible for a zava to simultaneously attain the status of a menstruating woman.

Rav Aḥadevoi bar Ami says: This baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that one derives the possible from the impossible. And Rav Sheshet says a different explanation: Although generally one does not derive the possible from the impossible, perforce the verse juxtaposed the days of impurity after birth and those of menstruation, and a juxtaposition in the verse is expounded even if one case is possible while the other is not. Some say a different attribution of these answers, that Rav Aḥadevoi bar Ami says that Rav Sheshet says: This baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that one derives the possible from the impossible. And Rav Pappa says: Perforce the verse juxtaposed the days of impurity after birth and those of menstruation.

§ The mishna teaches that if a woman experienced labor pains accompanied by emissions of blood for three consecutive days within the eleven days between periods of menstruation, and the pangs subsided for a twenty-four-hour period, and she then gave birth, this indicates that the emissions were not due to her imminent labor, and this woman is considered one who gives birth as a zava. Additionally, the mishna states that she is considered a zava in a case where she rested from the pain of labor, but not necessarily from the flow of blood. Accordingly, if the pangs cease for twenty-four hours, she is considered a zava even if blood was discharging continuously.

In this regard, a dilemma was raised before the Sages: If she rested from both this and that, from labor pains and emissions of blood, what is the halakha? Rav Ḥisda says that as she rested from labor pains it is evident that the emissions of blood were not due to her imminent labor, and she is ritually impure. Rabbi Ḥanina says that as the emissions of blood also ceased it is apparent that they were due to her imminent labor, and she is ritually pure.

Rabbi Ḥanina says, in explanation of his opinion: Hear a parable; to what is this case comparable? It is comparable to a king who left his palace, and his soldiers left before him. Although the king travels behind them, it is known that they are the soldiers of the king. Likewise, although both the labor pains and the blood subsided, it is clear that the blood she emitted was due to the approaching birth, and therefore she is not a zava.

And Rav Ḥisda says: By the same parable, i.e., assuming that the soldiers arrive before the king, all the more so that there must be many more soldiers accompanying the king upon his arrival. The lack of soldiers before the arrival of the king indicates that they are not in fact soldiers of the king. Likewise, the cessation of labor pains before the birth indicates that the previous emissions of blood were not due to her imminent labor. She is therefore rendered a zava.

The Gemara raises an objection against the opinion of Rav Ḥisda: We learned in the mishna that Rabbi Yehoshua says: She is considered a zava only if the pangs subsided for a twenty-four-hour period of a night and the following day, like Shabbat evening and its accompanying day. Additionally, she is considered a zava in a case where she rested from the pain of labor but not from the flow of blood. The Gemara infers: The reason she is rendered a zava is that she rested from the pain of labor and not from the flow of blood. But if she rested from both this and that, from labor pains and emissions of blood, she is ritually pure. The mishna is apparently a conclusive refutation of the opinion of Rav Ḥisda.

The Gemara explains that Rav Ḥisda could say to you: It is not necessary to teach that if she rested from both this and that she is impure, as, in terms of the above parable, the king’s soldiers have ceased entirely, i.e., both the labor pains and the blood have completely subsided. But with regard to a case where she rested from the pain but not from the blood, one might say that just as she did not cease emitting blood, so too, she did not cease experiencing labor pains, and the fact that she does not sense any pain is because she was seized by a general disorientation, i.e., she was so weakened by the labor that she was unable to discern pain. Consequently, she should remain pure. Therefore, the mishna teaches us that if she does not feel labor pains, this is indicative that the previous emissions of blood were not due to her imminent labor, and she is a zava.

The Gemara poses a difficulty with regard to the opinion of Rabbi Ḥanina: We learned in the mishna: If a woman experienced labor pains for three consecutive days within the eleven days between periods of menstruation, and she rested from labor for a twenty-four-hour period, and she then gave birth, this woman is considered one who gives birth as a zava.

The Gemara analyzes the mishna: What are the circumstances of the scenario described in the mishna? If we say that it is as is taught, i.e., she rested from labor pains but continued to emit blood, then why do I need for her to experience three days of labor pains accompanied by emissions of blood in order for her to be rendered a zava? If she experienced bleeding during two days of labor pains and one day of resting, it would be sufficient to render her a zava, as she experienced bleeding even on the day she rested from labor pains.

Rather, is it not correct that this is what the mishna is saying: If she experienced labor pains accompanied by emissions of blood for three days and she then rested from both this and that, or if she experienced labor pains for two days and she then rested from labor pains for a twenty-four-hour period, this woman is considered one who gives birth as a zava? And if so, the mishna is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Ḥanina.

The Gemara explains that Rabbi Ḥanina could say to you: No, actually the mishna is to be understood as it is taught, that she experienced labors pains for three days and then rested from the pain but continued to emit blood. And this is what the mishna is teaching us: That even though she began experiencing labor pains at beginning of the third day, and she then rested from labor pains for a twenty-four-hour period during which she continued to emit blood, she is impure. And this serves to exclude the opinion of Rabbi Ḥanina, i.e., Ḥananya, son of Rabbi Yehoshua’s brother, who maintains that if a woman experiences labor pains during even part of her third day of experiencing emissions of blood she is not a zava, even if the pain then subsided for a twenty-four-hour period (see 36b).

The mishna teaches: How long before birth is pain attributable to her labor pains, such that the blood is not considered blood of ziva? Rabbi Meir says: Even forty or fifty days before the birth. The Gemara asks: Now that you have said that even fifty days before the due date a woman can experience labor pains, is it necessary to teach that she can experience them forty days before? Rav Ḥisda says: This is not difficult. Here, where the mishna states that she can experience labor pains fifty days before birth, it is referring to a sick woman; there, where the mishna states that she can experience labor pains forty days before birth, it is referring to a healthy woman.

§ With regard to the halakha that a woman who experiences labor pains does not contract the impurity of ziva, Rabbi Levi says: The birth of a child renders the mother ritually pure from ziva only if she experienced bleeding during the eleven days that are fit for her to become a zava. But if she experienced bleeding due to labor pains during the days of menstruation that precede or follow those eleven days, she is a menstruating woman. And Rav says: Even if she continued to experience bleeding during the days that are fit for the counting of a zava, i.e., in the seven days following the eleven days of ziva, which are also part of her days of menstruation, she remains pure. Rav Adda bar Ahava says: And according to the reasoning of Rav,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דתניא הכא מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן. לקמן בשילהי בא סימן אמרינן זאת אומרת ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי זיבתה אלא שהן חלוקין בפירושיהן דהכא קאמרינן אין ספירת ז' של זבה גדולה עולה בימי נדה לפי שאינה נעשית תחלת נדה משראת נ' בזיבה עד שתספור שבעה נקיים והתם בזבה קטנה קאמרינן שאע"פ שראתה שנים בימי זיבה ונעשת נדה מונה יום אחד טהור מאותן ז' של נדה לזיבתה ודיה, ולשון אחר פירש שם רש"י ז"ל והכל שוין בדבר זה שמשעה שנעשת זבה גדולה כל ראיות שתראה אינה עולה בהן אלא סותרת ואינן ראויין למנות מהן ימי נדה וזיבה.

מה ימי נדתה אינן ראויין לספירת זיבתה ואין ספירת ז' עולה בהן וכו'. איכא למידק דבשילהי בא סי' (נד, .) אמרינן זאת אומרת ימי נדתה שאינה רואה בהן עולים לה לימי זיבתה. וי"ל דהכא בזבה גדולה לפי שאי איפשר לה לעשות תחלת נדה משנעשה זבה גדולה עד שתספור שבעה נקיים אבל התם בזבה קטנה דהיינו שומרת יום כנגד יום שאע"פ שנעשית זבה קטנה ואח"כ ראתה בימי נדה נעשית היא נדה בכך והתם אם מונה יום א' טהור מאותן שבעה של נדה לזיבתה ודייה.
ולענין פסק הלכה ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה כרבא וכן פסק רש"י ז"ל וכל הגאונים אלא שרש"י ז"ל פי' בתשובותיו דאביי ורבא אליבא דר' מרינוס בלחוד פליגי. אבל ר"ת ז"ל פסק דאינן עולין דאמ' דהא מיע"ל קג"ם היא דלמ"ד מיע"ל היא לידה שאינה רואה בה אם עולה לימי זיבתה וזה הפך הסכמת כל הגאונים ז"ל שפירשו לחי העומד מאליו.

נקיים מדם. פי׳ דהשתא ודאי כל היכא שרואה בהם לא חשיבי נקיים ואע״ג דאינו גורם וכל שאינו גורם אינו סותר מ״מ אינו עולה ואין ספירת ז׳ עולה בהן פי׳ דלעולם אין חלין ימי נדה עד שתספור ז׳ ימי נקיים רצופין הצריכין לזיבתה ואעפ״י כמה ימים שהיתה רואה וסותרת תוך ז׳ או בשביעי.

ה״ג אפילו ימי לידתה שאין ראויין לזיבה אין ספירת ז׳ עולה בהן. ואיכא למידק דימי נדה אין ספירת ז׳ עולה בהן ואלו בפרק בא סימן אמרינן זאת אומרת ימי נדת׳ שאינו רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה תירצו בתו׳ דהתם מיירי בשומרת יום כנגד יום שאף עפ״י שראתה יום עשירי ויום י״א ונעשת זבה קטנה וחזרה וראתה ביום י״ב אינה נעשית זבה גדולה כדאיתא לעיל במכילתין אלא הרי הוא דם נדה גמור אלא שאינו עולה לשימור. ומ״מ ימי נדה עולין לה תוך ספירת זיבתה וכיון דכן אף הם עולין לספירת שימור שלה אם לא ראתה ביום י״ב או אחרי כן עולה לה לשימור יום א׳ והכא מיירי בזבה גדולה כדאמר בהדיא וכזה ודאי אין ימי נדה באין תוך ימי ספירת זיבה וכן אינן עולין וכן תירץ בעל ספר התרומות ז״ל וכן תירץ רבינו.

הא מני ר׳ אליעזר היא דאמר מסתר נמי סתרה. פי׳ דאמר לעיל דאונס בזוב סתר אעפ״י שאינו גורם ולדידיה ימי לידה אעפ״י שאינן גורמין סותרין וכיון דכן אף הם אינם עולים כשלא ראתה וכי קאמינא אנא לרבנן וכבר פי׳ לעיל בפ׳ המפלת דממתני׳ דטועא נמי משמע דימי לידה שאין רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה ולרבא אתיא כר״א ואע״ג דאוקימ׳ כר׳ עקיבא דאמר בעי ספורים לפנינו ואיהו לית לי׳ דר׳ אליעזר דאמר דנין אפשר משאי אפשר ור״א נמי לא בעי ספורים לפנינו וכדאיתא בפ׳ בתרא אליבא דרב י״ל דאמר לך רבא דההוא דטועה סבר לה כר״א בחדא ופליג עליה בחדא ובתוס׳ כתב בשם רש״י ז״ל שכתב בהגהה׳ שאביי ורבא מודו שפיר דימי לידתה שאינו רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה דהכי מוכח בבריתא בשלהי פ׳ בא סימן ומאי דאפליגו הכא אינו אלא אליבא דר׳ מרינוס וזה שתפסו בלשונם אינה סותרת ואינה עולה דמכדי בעיין אינו אלא בעליה למה להו למנקט סתירה בלשונם אלא ודאי כדאמרן והאריך בזה הרבה וכמו שכתוב ג״כ בספר התרומות ולא הודה לו ר״ת ולא שאר רבותי׳ ז״ל וגם אין הסוגיא סובלת כן כלל. ולענין פסק כל המפרשים והגאונים ז״ל פה אחד הסכימו דהלכתא כרבא שאין הלכה כאביי אלא ביע״ל קג״ם אלא שר״ת לבדו פוסק כאביי והוא סבר דלמ״ד יע״ל היינו זו של לידה וכבר כתבתי בערובין בפ״ק ואין לנו אלא דברי הגאונים ז״ל.

השתא חמישים מקשיא ארבעים מבעיא. ובדין הוא דיכול לתרוצי דנקט ארבעים וחמישים כדאמרי אינשי וכדפרקי׳ דריש פ׳ מפנין ד׳ וה׳ קופות אלא דכיון דאיכא לתרוצי הא ניחא טפי וכבר כתבתי במ׳ שבת בס״ד.

אמר אביי מנא אמינא לה דתניא דותה תטמא כו'. הכי מייתי אביי ראיה לר' מרינוס דכיון דאשכחן תנא דפליג אברייתא דבא סימן דסבר עולין אית לן למימר דר' מרינוס נמי סבר הכי מדלא קאמר בהדיא עולין וה"ה דהוה מצי אביי לאיתויי ההיא דיצאה מליאה ובאה ריקנית דלעיל דאית ליה דאין עולין אלא דאי הוה מייתי לה הוה מוקי לה רבא נמי כר' אליעזר כך פרש"י בתשובה. ולפי פי' בין אביי בין רבא מצו סברי כמסקנא בסוף בא סימן ואליבא דר' מרינוס הוא דפליגי. ור"ת פי' דאדעתא דנפשייהו פליגי דהלכת' כותיה דאביי דאמר אין עולין ומדקדק מהא דאמר לעיל אהך בריית' דיצאה מליאה ש"מ תלת ולא קאמר ש"מ אין עולין לאפוקי מברייתא דלעיל דסברא עולין ללוי אליבא דחד שינוייא דשני בשופעת וכו' ולפי המסקנא עולין לה וכו' ולאפוקי מברייתא דסוף בא סימן. אלא אינו מונה אלא דברים של חידוש הך דר' עקיבא ודר' שמעון וטבילה בזמנה אלא הא פשיטא ליה דאין עולין ויש לדחות דלא חשיב אלא הנך ג' דאיכא פלוגתא דתנאי. אבל בהא דאין עולין לא הוה מצי למימר ש"מ ר' אליעזר היא דהא לאביי אתיא אפי' כמאן דפליג על ר' אליעזר כדקאמר אביי הכא דלר' מרינוס דאמר אינה סותרת אין עולין. ועוד אומר ר"ת דהא דאמרינן בסוף באסימן דעולין היינו רב הונא בריה דרב יהושע דמסיק לה התם אבל רב פפא דחי לה התם ולא קבל תשובתו של רב הונא ולא הדר ביה אלא סובר כאביי דאמר אין עולין מדפריך בסוף סוגיין וכי דנין איפשר משאי איפשר. רב פפא אמר ע"כ הקישן הכתוב ולמה ליה לרב פפא למימר הכי הא בלאו הכי אוקמה רבא כר' אליעזר אלאש"מ דרב פפא לטעמיה דאמר אין עולין ואומר ר"ת דהיא הלמד של יע"ל קג"ם ולא כאותם המפרשים דהיינו למד של לחי העומד מאיליו דעירובין:

מה ימי נדה שאינן ראויין לזיבה ואין ספירת ז' עולה מהן. משום דכל זיבה זמן שהזיבה מושכת אין מתחיל פתח נדותה והא דאמרינן בסוף בא סימן זאת אומרת ימי נדה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה בזיבה קטנה בשומרת יום כנגד יום איירי:

ה"ג רש"י אף ימי לידתה שאינן ראוין לזיבה אין ספירת ז' עולה מהן ופי' דאין ראויין לזיבה כדדרשינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת וולד. וקשה לי דמהך קרא לא ממעיטנא אלא דם הקושי שאינו טמא בזיבה אבל ימי לידה לא ממעיטנא מהתם הלכך נראה דגירסת הספרים אף ימי לידתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת ז' עולה מהן וכולה מילתא יליף לה מהיקישא. ע"כ הקישן הכתוב. וכ"ע מודו הכא. וקשה דבפ' התודה גבי ר' אליעזר דיליף פסח דורות מפסח מצרים דאינו בא אלא מן החולין ויליף לה ר' אליעזר מועבדת שיהיו כל עבודות של חדש זה כזה ואפ"ה קאמר ר"ע וכי דנין איפשר משאי איפשר ואין לומר דלית ליה לר' עקיבא ההוא היקישא דהא בפסחים בפ' מי שהיה טמא מקיש להו אהדדי לכמה דברים וי"ל כיום דאיצטריך היקישא לשאר דברים לא שייך התם למימר ע"כ הקישן הכתוב לענין איפשר משאי איפשר:

ור' חנינא אמר טהור. מסתברא דר' חנינא אמתניתין דוקא קאי ששפתה מעת לעת אבל טפי לא מסתבר שיקדימו כל כך חיילות לפני המלך:

השתא נ' מקשיא מ' מיבעיא. בריש סוכה דקאמר ר' יהודה מכשיר עד מ' או נ' אמה לא דייק הכי משום דקים ליה התם דלאו דוקא אלא מ' ונ' כדאמרי' אינשי וה"ה לטובא כדמשני בשבת בריש מפנין ומאן דמשני התם ד' מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול קסבר דוקא קתני דלאו מיסתבר ליה לפנות כל כך בשבת וה"נ קים ליה דדוקא הוא דלא מיסתבר לטהר הקישוי לעולם. ועוד דקתני בשמעתין וחמשים שהוולד מטהר וכן גבי סנדל המסומר דייק הכי בפ' במה אשה גבי ארבע וחמש ובפ' אע"פ דכתובות גבי יונק תינוק והולך ד' או ה' שנים לא דייק משום דפשיטא ליה דלאו דוקא ה' אלא כל לפי צורך הוולד. וכן בריש אע"פ בכתובות אבל חכמים אומרים משהה אדם את אשתו אפי' ד' או ה' שנים בלא כתובה התם נמי לאו דוקא דפשיטא ליה ד' וה' כדאמרי' אינשי ואפי' טובא. וקשה מהא דאמרינן בחולין פ' הזרוע כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב אמאי לא דייק התם. וי"ל דנקט שנים לר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה ושלש לרשב"ג:

אמר אביי מנא אמינא לה כו' קשיא לי אמאי לא תיסתייע אביי ממתניתא דטועה דשמעית מינה דימי הלידה שאין רואה בהם אינן עולין לה למנן שבעה עיין מ"ש בפ' דלעיל בה' טועה במהדורא בתרא ונ"ל דכיון דתניא כוותיה דאביי הילכתא כוותיה והלכך כל היולדת צריכה לישב שבעה נקיים בלא ימי הלידה שמא יולדת בזוב היא וימי הלידה אע"פ שאין רואה בהן אינן עולי וימי טהרתה אם רואה בהן נמי אינן עולין דהא פסקינן לעיל הלכתא כרב דאמר מעין אחד הוא והלכך עד שלא נטהר המעיין לא יקראו ימי הטוהר הילכך צריכה לספור ז' נקיים אחר לידתה:

בד"ה מה ימי נדותה דאין ראוין כו' וי"ל דמיירי התם בזבה קטנה שרואה יום י"א דיום י"ב כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דבהא ודאי לא קמבעיא לן התם דיום י"ב עולה ליום י' וליום י"א כיון דלא ראתה בימי נדה כדמסיק התם אהא דפריך ותשמש בשתסר אלא דקאמר התם זאת אומרת דימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה היינו אפילו ראתה כבר בימי נדה בין לפרש"י בין לפירושם שם ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הא קמ"ל כו' אלא לילה וב' חצאי יום טמאה עכ"ל אין זה מדוקדק לפי ענינו הכא והכי ה"ל למימר אלא יום וב' חצאי לילה טמאה וק"ל:

בגמ' היכי דמי אילימא כדקתני למה לי שלשה וכו'. ר"ל דמתניתין קתני קשתה שלשה ושפתה מעת לעת וקתני בתר הכי ששפתה מן הצער ולא מן הדם והאי ששפתה מן הצער וכו' ע"כ אדלעיל קמהדר לפרש מאי ניהו השיפוי דקאמר לעיל ולהכי קאמר אילימא כדקתני ר"ל דכולה חד מלתא היא והאי ששפתה מן הצער אלעיל קמהדר דהאי דקאמר קשתה שלשה ושפתה מעת לעת איירי נמי ששפתה מן הצער ולא מן הדם ל"ל שלשה וכו' אלא לאו הכי קאמר וכו' ר"ל דתרי מילי נינהו דהא דקתני קשתה שלשה כו' איירי ששפתה מן הצער ומן הדם והא דקתני ששפתה מן הצער ולא מן הדם איירי כגון שקשתה שני ימים ואח"כ שפתה מעת לעת מן הצער ולא מן הדם והדם שראתה בשיפוי משלים הג' ימים דזיבה וק"ל:

ברש"י ד"ה הא קמ"ל דאע"ג דקשתה בקצת שלישי ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת וכו'. מדברי רש"י הללו משמע דרבי יהושע דאמר במתניתין לילה ויום כלילי שבת ויומו הן דברי חנניא בן אחי רבי יהושע דאמר כל שחל קישויה בשלישי עולה וכו' ושניהם סברא אחת אבל לא משמע כן וגם אינו מוכרח די"ל דלחנניא כל היכא שיש קישוי בקצת יום שלישי שלה אפי' שפתה אח"כ לילה ויום שלמים כליל שבת ויומו זולת היום שלישי אפ"ה ס"ל דאין זו יולדת בזוב וק"ל:

בתוס' ד"ה ע"כ וכו' אע"ג דטעמא דרבי אליעזר דדריש היקשא מועבדת שיהיו כל העבודות שוות כצ"ל ד"ל דכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש חזה ודרש ר"א שיהיו כל עבודות של חדש זה כזה:

בא"ד דהתם לא מצי למימר ע"כ הקישן הכתוב וכו'. ר"ל דהכא אמרינן ע"כ הקישן הכתוב משום דאל"כ היקשא ל"ל אבל התם ליכא למימר הכי דהא איכא לאוקמי היקשא לדרשא אחרינא:

ד"ה ורב אדא בר אהבה וכו' וי"ל דאינה נדה עד שיעברו ז' ימי הספירה. ר"ל ולא כדקא סלקא אדעתין דבז' ימים הראוין לספידה הן ז' ימי נדה ומיד מתחילות אחריהן י"א ימי זיבה אינו כן אלא הז' ימי נדה מתחילות אחר השבעה ימים הראוין לספירה ואם ראתה אז באותן ימים האחרים שבאו אחר השבעה ימים הראוין לספירה טמאה לרב וכו':

בא"ד ור"ת פי'. ר"ל דלעולם אימא לך כדקא ס"ד דימי נדה הן נבלעים בימים הראוין לספירה ואפ"ה א"ש משום דלא מטהר רב כל שבעה ימים הראוין לספירה אלא חמשה מהן וא"כ ב' ימים מפסיקים עד שלא יגיעו הי"א ימים של ימי זיבה ואם ראתה באותן ב' ימים טמאה לרב וכו':

גמ' דאע"ג דחל קישוי בשליש כו' כצ"ל:

[גמ' רש"י ותוס' מן ע"ב של דף לז עד סוף הפרק לא הגי' הרב ז"ל] (כ"ה בדפוס ראשון ):

גמרא תונבא בעלמא כו'. יומא (דף פג):

שם לאפוקי מדחנניא. כצ"ל וכן בפרש"י:

שם אר"ח ל"ק כאן לחולה כו'. כה"ג משני ביומא (כג. פב):

רש"י ד"ה או שקשתה כו'. ולא מן הדם. הס"ד. ומה"ד

תד"ה ארבעים. ובפ' אע"פ תינוק כו' משום דל"ד כו'. עמש"כ ע"ד בריש סוכה:

רש״י ד״ה מה ימי נדה וכו' לא חייל ימי נדה לעולם כצ״ל:

תוס׳ ד״ה על כרחך הקדשים כצ״ל:

גמ' מה ימי נדתה. בחדושי הרשב"א גיטין דף ט ד"ה הא דקתני היה הגי' כאן הקיש ימי נדתה לימי לידתה מה ימי נדתה וכו':

לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב ז' נקיים יל"ד לקושטא דמילתא דאית ליה נמי היקישא כימי נדתה א"כ תרתי ל"ל הא מדותה נפקא. ודוחק לומר דמודה אביי דה"א דותה קאי אנקיים מדם דאכתי נכתוב הך היקישא כנדתה גבי זכר ותו לא בעי גבי נקבה מיהו לזה י"ל דאז הוה צריכין למילף מיניה גם אינך לרבות בועלה והלילות ותו לא הוי ילפינן מניה שאין ספירת ז' עולה מהן דאין דנין אפשר משא"א ולא שייך ע"כ הקישן הכ' כמ"ש תוס' ד"ה ע"כ כו' דהיכי דאיצטריך היקישא לשאר מילי לא אמרינן ע"כ הקישן הכתוב א"נ י"ל דה"א מה לזכר שכן לא רבי' ליה רחמנא ימי טהרה משא"כ נקבה א"נ י"ל דה"א דיה לנקבה כזכר דנהי דמחמיר רחמנא לטמאה שבועים מ"מ לענין ספירת ז' נקיים דיה כזכר דשבעה ימים הראשונים לא יעלו והאחרונים יעלו לה ומכ"ש למאן דמוקי ליה כר"א שמותי דס"ל דנין אפשר משא"א ואיהו הא ס"ל כב"ש דביומי בלא טבילה תלא רחמנא א"כ הו"א דאחר ז' ימים הראשונים אע"ג דעדיין טמאה ולא מהני לה שום טבילה מ"מ כיון שעברו עליה ימי זכר תעלה לה לנקיים קמ"ל כנדתה בנקבה נמי וק"ל:

לא נקיים מדם הקשו תוס' א"כ יום הלידה סותר למאי דקיי"ל א"א לפה"ק בלא דם. ואני תמה הא דבר שאינו גורם אינו סותר וכדאמר רבא לעיל בסמוך דמשו"ה קישוי אינו סותר ומכאן משמע דפליגי תוס' אשיטת רמב"ם ורמב"ן ור"ן ורוב ראשונים דיום הלידה הו"ל קישוי אפי' בשופי אלא ס"ל לתוס' דיום הלידה נמי אם הוא בשופי יש לו דין שופי ומשכחת לה דגורם בשופי. א"נ לרבא קיימי דס"ל אין קישוי לנפלים ונהי דמ"מ קישוי אינו גורם אע"ג דגורם גבי נפלים היינו משום דקישוי דידהו לא מיקרי קישוי דקיי"ל דלא אתי מחמת ולד מ"מ פתיחת הקבר דידהו הוה מחמת ולד ואפ"ה גורם דאין קישוי לנפלים וא"כ משכחת דפתיחת הקבר גורם בעלמא מיהת בנפלים וא"כ אפי' בבן קיימא נמי יסתור כמ"ש תוס' לעיל ד"ה דבר הגורם כו' גבי דם טוהר ע"ש. מ"מ להרמב"ם דיום הלידה מיקרי קישוי אפי' בשופי. והחולקים נמי אפשר ס"ל יש קישוי לנפלים א"כ לק"מ קו' תוס' רק לשיטתו של רבא:

שאין ראויה לזיבה ה"ג רש"י וטעמא דאי גרסינן אין ראוי לזיבה משמע גם זה נילף שלא יהיה ראוי לזיבה א"כ תו לא מצינן למילף אידך שלא תהיה ספירה עולה דאין דנין אפשר משא"א דלא שייך ע"כ הקישן הכתוב כיון דאיצטריך להא דאין ראוין לזיבה אלא ע"כ הא לא בעיא למילף אלא שייך להיקישא הואיל ודומה ליה בהא לדמייה נמי לאידך דאין ספירה עולה. ומזה מוכח דעכ"פ אחר ימי טוהר אפי' לא טבלה עדיין עולה לה לספירת ז' נקיים כיון דראוי' לזיבה עי' טור שו"ע רס"י קצ"ד ובש"ך וראיתי מצאתי בס' סדרי טהרה שם שעמד כבר בזה ע"כ לא אאריך וק"ל:

לא לעולם כדקתני וכו' דמתחיל קישוי בשלישי וכו' נ"ל קצת הכרח לזה דהשופי הוא מאותן ג' ימים בעצמן דאלת"ה אלא קשתה ג' ומלבד אותן ג' ימי קישוי שפתה מעל"ע א"כ סיום ג' ימי קישוי הם בלילה של שלישי נגהי ד' ואז מתחיל מעל"ע של שופי בתחלת ליל ד' ומסיים בתחלת ליל ה' א"כ היינו ליל שבת ויומו ומה בין מעל"ע דת"ק לר' יהושע. אלא ע"כ לא תגיה במתני' ותניח אותה כמות שהיא ודלא כסברת המקשן. ממילא מובן ממנה דמעל"ע דשופי הוא בעצמו משלשה ימי הקישוי והפי' שמתחיל השופי בשלישי ומסיים בשביעי ולאפוקי מדחנני' ומש"ה האריך רש"י בלשונו וכ' דקשתה בקצת ג' ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת ויומו לאורוי על הנ"ל ומהר"ם לובלין לא עמד בזה וכ' מ"ש ע"ש. גם מ"ש עוד רש"י לילה ושני חצאי יום רבותא קמ"ל לאפוקי מחנני' דס"ל אפי' לא קשתה רק שעה א' בלילה ג' ומשלימה בליל ד' דהו"ל יום וב' חצאי לילה אפ"ה לא תטמא ות"ק דמתני' פליג אחנני' וס"ל אפי' קשתה רוב יום ג' ולא שפתה רק שעה א' בשלישי וליל ד' ושעה א' ביום ד' דה"ל לילה ושני חצאי יום אפ"ה טמאה. ומ"ש מהרש"א לא הבנתי:

ודע דהרמב"ם מפרש לדחנני' לעיל דהכי קאמר היולדת בשלישי טהורה מזיבה שהלידה דינה כקישוי אפי' היא בשופי. ונראה שמפרש בדחנני' כל שחל קישויה בשלישי אפי' כל היום בשופי פי' שיום השלישי הוא בשופי ובקישוי כיצד שילדה בו והרי הוא קישוי אף ע"פ ששפתה בו ופסק הרמב"ם כוותי'. נ"ל שמפרש מאי דאמרינן לאתויי הא דחנני' פי' לאתויי דהלכתא כוותיה. וה"ה כתב שא"א לפרש סוגיא דשמעתין להרמב"ם דאיך אתיא מתני' לאפוקי מחנני' ולפי הנ"ל יפרש המשנה ג"כ כנ"ל קשתה ג' ימים ושפתה בהם מעל"ע והא כיצד איך אפשר שתתקשה ותשפה כאחת וע"כ היינו שילדה בשלישי בשופי וקאמר שטמאה ולאפוקי מחנני' שמטהר בזה והרמב"ם פסק כחנניה ומשו"ה פסק נמי כרב חסדא:

ורב אמר אפי' בימים הראוים לספירת זבה כ' תוס' בשם ר"ח רב אדא מוסיף אף אותן שני ימים ונמצא כולם טהורים עכ"ל דבריהם צריכין ביאור מתחיל בשני ימים ומסיים בכולם טהורים וי"ל דשיטת ר"ח דלכ"ע אין לטהר אלא הגורם ספירת ז' בתוך י"א יום אבל בחד מנייהו היינו בתוך י"א יום ואינו גורם ספירת ז' או גורם ספירת ז' ואינו בתוך י"א אינו מטהר וס"ל ללוי דהיינו ט' ימים הראשונים ורב מוסיף גם ספירה דידהו ורב אדא ב"א ס"ל דגם השני ימים נמי גורמים ספירת ז' ע"י סתירה והם נמי מי"א יום משא"כ שארי ימים דעלמא נהי שגורמים ספירה ע"י סתירה מ"מ לאו מי"א יום נינהו והשתא קאמר ר"א בר אהבה דלטעמי' דרב דגם ימים הראוים לספירה נמי מטהר נמצא דלפי מאי דקיימינן דכל הי"א ראוין לגרום ספירת ז' הרי מטהר י"א ימים ושבוע שלאחריהם וממילא כל ימים טהורים מפני קו' תוס' ולא ס"ל כתי' תוס' וק"ל. והא"ש הא דאמר לעיל ל"ו ע"ב אי לא ציית גדייה וקשה מה בכך אם רוצה להחמיר על עצמו והא"ש דאפשר לומר דלרב אליבא דר"א בר אהבה לקושטא דמילתא אינו מטהר אלא י"ח יום וכתי' תוס' והא דאמר הש"ס בשלמא לרב משכחת לה כר"א בר אהבה לא שהאמת כן הוא אלא המקשן אמר בשלמא לרב יש לדחוק כקו' תוס' דע"י י"ח ימים אלו כל ימים טהורים אלא ללוי קשיא ובתר דמשני ללוי בימי נדה נדה בימי זבה טהורה גם לרב אליבא דרב אדא משנינן הכי ואין מטהר אלא י"ח יום וכתירוץ תוס' ומשמע מלשון רש"י ד"ה אין הולד מטהר כו' אבל ראתה אחריהן טמאה נדה כדאמר לעיל בימי נדה נדה עכ"ל משמע דהיינו דרמזה המשנה המקשה נדה ולפי שינויא דרב יצחק לעיל. והשתא רב שילא דהחמיר לטמאה נדה ליומא והיינו דמפרש כן בלשון המשנה המקשה נדה ע"כ לא ניחא ליה לפרש בימי נדה נדה ועי"ז נפיק מיניה חורבא להקל במקשה לאחר י"ח יום משו"ה אמר גדיי' וק"ל:

(לז ב) ר"א היא דאמר דנין אפשר וכו'.—מזה שלא אמר 'ר"א לטעמיה דאמר דנין אפשר וכו", משמע דר"א דזבים (פ"ב מ"ב) הוא ר"א בן שמוע. ואינו מוכרח.

זב מטמא בין בשלש ראיות ביום אחד בין בשלש ראיות בג' ימים רצופין אבל זבה אינה מטמאה אלא בשלשה ימים כדכתיב בה ימים בב''ק (דף כד.) מרבינן זב לימים: נקיים מלידה. שלא תהא לידה ביניהם דאע''ג דלא חזיא כמאן דחזיא דמי דהא ימי לידה טמאין בלא דם: מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה. דאין זבה אלא אחר נדה ואין ספירת שבעה לזיבה עולה מהן דהא מכי הויא זבה לא חיילא ימי נדה לעולם עד שתשב שבעה נקיים וכל דם שרואה אינה אלא סותרת אבל נדה לא הויא הילכך לא משכחת ימי ספירה בימי נדה ולא ימי נדה בימי ספירה: אף ימי לידה. הואיל ודמו לנדה ואין ראויין לזיבה כדאמר ולא דמה מחמת ולד הכי נמי לענין ספירה מדמינן להו לנדה ולא תעלה בהן ספירת שבעה כגון אם ילדה בימי ספירה: הכי גרסינן אף ימי לידתה שאין ראויין לזיבה אין ספירת שבעה עולה מהן: מסתר נמי סתרה. וכ''ש דלא סלקא כי היכי דס''ל באונס בזב שאינו גורם וסותר ימי לידה נמי אע''ג דלא גרמי סתר וכי קאמינא אנא לרבנן דאמרי דבר שאינו גורם אינו סותר אינה סותרת ועולה: וכי דנין אפשר. כגון לידה דאפשר לה ללדת בימי ספירה: משאי אפשר. מימי נדה דלא אפשר להיות נדה בימי ספירה: ר' אליעזר היא. במסכת מנחות בפ' התודה דיליף פסח דורות מפסח מצרים שלא יביא אלא מן החולין אמר לו ר''ע וכי דנין אפשר משאי אפשר במצרים אכתי לא הוה מעשר אבל לדורות דאיכא מעות מעשר שני נייתי מנייהו אמר לו אף ע''פ שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה: הקישן הכתוב. ואפי' לר''ע הני מילי דאין דנין כגון גזרה שוה אבל הקישא אין משיבין על ההיקש: רב חסדא אמר טמאה. דהא איכא שופי: רבי חנינא אמר טהורה. כיון דשפתה אף מן הדם איגלאי מילתא דדם הקושי מחמת ולד אתא אבל כי שפתה מן הצער ורואה דם איגלאי מילתא דמקמי הכי הוי חזיא נמי בלא קושי: לפניו. יום אחד או שנים קודם ביאתו: דמפיש חיילות טפי. סמוך לביאתו: דפסקו להו חיילות לגמרי. דהשתא ודאי קמאי לא מחמתיה אתו דאי מחמתיה אתו כל שכן דמפיש חיילות: תונבא. אשטורדישו''ן שאינה מרגשת בצערה מחמת שעמומית החולי: אי נמי כי קתני. שלשה בקושי וא' בשופי ובכולן ראתה למה לי כולי האי: או שקשתה שנים ושפתה מעת לעת. בשלישי מן הצער ולא מן הדם כדקתני שלשה בקושי ומקצת שלישי ומקצת רביעי בשופי: הא קמ''ל דאע''ג. דקשתה בקצת שלישי ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת ויומו אלא לילה ושני חצאי יום טמאה: ולאפוקי מדר' חנינא בן אחי רבי יהושע. דאמר לעיל (דף לו:) כל שחל קישויה להיות בשלישי שלה כו': בריאה. ארבעים: אין הולד מטהר אלא ימים הראויין להיות בה זבה. דהיינו י''א יום שבין נדה לנדה אבל ראתה אחריהן טמאה נדה כדאמר לעיל בימי נדה נדה: אף ימים הראויין לספירת זיבה. כגון התחיל הקושי בימי הזיבה טהורין כל ימי זיבה ושבעה אחריהם דהא בתר זבה שייכי וכי כתב רחמנא בנדתה ולא בזיבתה דזיבתה טהורה אהני נמי קאי אבל אחר שבעה אם יאריך טמאה נדה: ולטעמיה דרב. כיון דאמר רב בהנך ימים דשייכי בתר זיבה טהרינהו רחמנא לענין קושי:

מה ימי נדותה דאין ראוין לזיבה. וא''ת דבשילהי בא סימן (לקמן דף נד.) אמר ימי נדותה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה וי''ל דהתם מיירי בזבה קטנה שרואה יום י''א דיום י''ב הויא ביה תחלת נדה ועולה לה: על כרחך הקישן הכתוב. ואין משיבין על ההיקש וא''ת והא בפ' התודה (מנחות דף פב.) פריך ר''ע לר' אליעזר וכי דנין אפשר משאי אפשר אע''ג דטעמא דרבי אליעזר דדריש היקשא מועבדת שיהו כל העבודות שוות ור''ע נמי אית ליה היקשא דועבדת בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו.) וי''ל דהתם לא מצי למימר על כרחך הקישן הכתוב דאיצטריך היקשא להנהו דרשות דפסחים (דף צו.): ארבעים מיבעיא. בסוכה לא פריך כי האי גוונא ארבי יהודה דמכשיר עד ארבעים וחמשים אמה התם משום דקים ליה דלאו דוקא אלא ארבעים וחמשים כדאמרי אינשי ואפילו טובא אבל הכא הוי דוקא חמשים כדקתני בסמוך וחמשים שהולד מטהר ובפרק מפנין (שבת דף קכו:) דפריך השתא ה' קופות ד' מיבעיא המקשה סבר דדוקא נקט ומשני דלאו דוקא נקט אלא ד' וה' כדאמרי אינשי ועוד משני דהוה דוקא ד' מאוצר קטן וה' מאוצר גדול ובפרק אע''פ (כתובות דף ס.) תינוק יונק אפי' ד' וה' שנים נמי לא דייק התם משום דלאו דוקא ה' אלא לפי צרכו כדקאמר התם ואפילו חבילתו על כתפו ובפרק הזרוע (חולין דף קלב) דאמר כהן טבח ב' וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות התם נקט ב' לרבי דאמר בתרי זימני הוה חזקה ולרשב''ג ג': ורב אדא בר אהבה אמר אף ימים הראויים לספירת סתירת זיבתה. וא''ת מה הוסיף על דברי רב הא לרב נמי הראויין לספירה היינו ז' ימים אחר י''א יום ואז מתחילות י''א אחרים שהם ימי זיבה וא''כ לדידיה נמי לעולם קושי מטהר וי''ל דאינה נדה עד שיעברו שבעה ימי הספירה אחר י''א ואם ראתה אז אף בקושי טמאה לרב ולרב אדא טהורה דראויין לספירת סתירת זיבתה ור''ח פי' דלוי אינו מטהר אלא תשעה ימים הראוין ליעשות בהן זבה אבל י' וי''א דאינם ראויין ליעשות בהן זבה דאפילו ראתה אפי' גם בי''ב אינה אלא נדה ורב מוסיף ימים הראויין לספירה כגון עשירי וי''א וחמשה ימים אחרי כן אבל שני ימים משבעה ימים אחרונים אם ראתה בהן טמאה לרב ורב אדא מוסיף אף אותם שני ימים ונמצא כולן טהורין:

נידה לז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף לז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד