נידה לו ע"א

אלא לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, למה לי שתמנה היולדת בזוב שבעה ימים נקיים? בהפסקה של משהו (דבר מועט) סגיא [די], שהרי כיון שיצאה בהפסקה זו מימי טומאה ונסתם המעין הטמא, ומעתה נפתח המעין הטהור והריהי בימי טהרה — די לה שתמתין שבעה ימים, ואפילו אינם נקיים, שהרי כל דם שתראה בימים אלה הוא טהור!

ומשיבים: אכן הכי קאמר [כך הוא התנא שבברייתא אומר]: צריכה שתפסוק משהו לאחר ימי טומאה, על מנת לצאת בכך מימי טומאה ולהיכנס לימי טהרה, שבכך יעלו (ייחשבו) לה שבעת הימים הבאים משבעת ימי הטהרה לשבעה נקיים של זבה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בדין הנשים שדיין שעתן, שאם ראו דם נדות אין הן מטמאות את הטהרות במגען אלא מכאן ולהבא, ובכלל אלו: המעוברת והמניקה. ושנינו בהן כי המעוברת והמניקה שעברו עליהן שלוש עונות (שהן שלוש תקופות של שלושים יום) משעה שהוכר עוברה או משעה שהתחילה — דיין שעתן. ועוד שנינו בהן ימי עיבורה עולים (מצטרפים) לה לימי מניקותה להשלים מנין זה של שלוש עונות. וכן ימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה להשלים מנין זה.

ומסבירים: כיצד, הפסיקה האשה מלראות שתים עונות בימי עיבורה ועונה אחת בימי מניקותה (הנקתה), הרי אלו שלוש עונות. וכן אם פסקה מלראות שתים בימי מניקותה, ואחת בימי עיבורה. וכן הוא אם פסקה מלראות עונה אחת ומחצה בימי עיבורה ועונה אחת ומחצה בימי מניקותה — בכל המקרים הללו עולין לה להיחשב כשלש עונות שלא ראתה בהן, ודיה שעתה, אם ראתה.

ומעתה דנים בדבר: בשלמא לרב שאמר מעין אחד הוא לדם בימי טומאת לידה ולדם בימי טהרת לידה — משום הכי בעי [כך צריך] הפסק שלש עונות, שלא תראה בהן דם, על מנת שתיחשב כמסולקת דמים. אלא ללוי שאמר שני מעינות הן, למה לי הפסק שלש עונות? והרי בהפסק משהו סגי [די], שיצאה בהפסק זה מכלל ימי טומאה, ושוב אין זה משנה אם תראה בימי טהרה, שהרי אין זה לשיטת לוי דם הבא ממקור טמא!

ומשיבים: אכן [כך הוא התנא שבברייתא אומר]: צריכה שתפסוק משהו לאחר ימי טומאה, כדי שבכך יעלו (ייחשבו) לה ימי הטהרה להשלמת פרק זמן של שלש עונות, אף אם תראה בהם דם.

ומציעים עוד ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו עוד בדין זה שדיה שעתה: ואף שנחלקו בית שמאי ובית הלל (בתחילת מסכתנו) בדין כל הנשים שראו, שבית שמאי סבורים שדיין שעתן ובית הלל סבורים שמטמאות למפרע מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה, שוין הם בדעתם באשה הרואה דם לאחר דם טוהר (בימי טהרה), שאף בית הלל סבורים במקרה זה כי דיה שעתה.

ומעתה דנים בדבר, בשלמא [זה נוח] לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, שאף אם ראתה דם אין זה דם נדות, אלא דם הבא ממקור טהור — הרי זו איפוא בחזקת מסולקת דמים, ומשום הכי [כך], אם ראתה דם דינה הוא שדיה שעתה. אלא לשיטת רב שאמר שמעין אחד הוא לדם הבא בימי טומאה ולדם הבא בימי טהרה, ואם ראתה דם בתוך ימי טהרתה, אף שטהורה היא — אין היא בחזקת מסולקת דמים, ואם כן אמאי [מדוע] יהא דינה שאם ראתה לאחר מכן דיה שעתה? תטמא מעת לעת ככל אשה שאינה בחזקת מסולקת דמים!

ומשיבים: מדובר כאן דליכא [שאין] שהות בין סוף ימי הטהרה וראיית הדם, שאין לומר שתטמא למפרע מעת לעת, שהרי ימי טהרתה הם אלו.

ושואלים: ועדיין מדוע דינה שדיה שעתה, תטמא למפרע את הטהרות שנגעה בהן מפקידה לפקידה, משעת הבדיקה שבדקה ומצאה דם לבין הבדיקה הקודמת לה? ומתרצים: כיון שמעת לעת ליכא [אין כאן] אפשרות לטמא למפרע (שהרי בכלל ימי טהרה הם), לטמא למפרע מפקידה לפקידה נמי [גם כן] לא גזרו בה רבנן [חכמים].

ומציעים עוד ראיה: תא שמע [בוא ושמע], ששנינו בברייתא: היולדת בזוב שספרה שבעה נקיים לזיבתה לאחר ימי טומאת לידתה והחלו ימי טהרת לידתה, ולא טבלה, וראתה, הלכו בית שמאי לשיטתן בדין היולדת שעברו עליה ימי טומאתה ולא טבלה וראתה, שדמה מטמא בלח ואינו מטמא ביבש, ואף זו שספרה לזיבתה וראתה - מטמאת בלח ואינה מטמאת ביבש. ואף בית הלל הלכו במקרה זה לשיטתן, שמטמאה בלח וביבש.

ונדון בדבר: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא, ואף הדם שראתה בימי טהרת לידה הריהו דם הבא מאותו מקור, אלא שטיהרתו התורה — משום הכי [כך], אם לא טבלה, אין זה נדון כדם שטיהרתו תורה, ולכן הריהו מטמא לשיטת בית הלל כדם הנדה בלח ויבש. אלא לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, והדם הבא בימי טהרת לידה הריהו דם הבא ממקור טהור, אמאי [מדוע] מטמא דם זה של היולדת בזוב לח ויבש, והרי ראתה דם זה בימי טהרה?!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך לוי בתשובה לדבר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את שיטתי זו — כתנא של הברייתא שהובאה למעלה כי שוין הם בית שמאי ובית הלל בדין האשה שראתה לאחר דם טוהר, שדיה שעתה. ומוסברת היא ברייתא זו היטב כשיטת לוי, כי שני מעיינות הם, כמבואר למעלה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: מדובר בברייתא זו של היולדת בזוב בשופעת, שכיון שרואה היא דם ברצף מימי טומאתה אל ימי טהרתה, משום כך נחשב הדם שבימי טהרה כדם המטמא. ושואלים על כך: כיצד ניתן להעמיד ברייתא זו בשופעת, והא [והרי] "ספרה שבעה נקיים" קתני [שנינו בה]!

ומשיבים: הכא [כאן] בברייתא זו ביולדת נקבה בזוב עסקינן [עוסקים אנו], שימי טומאתה של זו הריהם שבועיים. ובאופן זה שבשבוע קמא [ראשון] של ימי טומאתה פסקה מלראות, והרי זה איפוא כספירת שבעת ימי נקיים לזיבתה, ואילו בשבוע בתרא [האחרון, השני] לא פסקה, שראתה בו דם. ולא טבלה. וקסבר [וסבור הוא] התנא שבברייתא כי ימי טומאת לידתה שאין רואה בהן — עולין (נחשבים) לה לספירת זיבתה.

ובאשר לפסק ההלכה במחלוקת זו שבין רב ולוי, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, אמר לן [לנו] רב שמן מהישוב סכרא: אקלע [הזדמן] החכם מר זוטרא לאתרין [למקומנו], וכך דרש: הילכתא כוותיה [הלכה כמותו] של רב לחומרא [להחמיר], כגון באשה השופעת דם מתוך ימי טהרתה לתקופת הימים שאחריהם, ויש לטמאה, כיון שמעיין אחד הוא, שרק בזמן ימי טהרת לידתה נחשב הוא לטהור, ולאחר מכן הריהו מטמא. והלכתא כוותיה [והלכה כמותו] של לוי לחומרא [להחמיר], כגון בשופעת מימי טומאתה לימי טהרתה, שיש לטמאה, כיון ששני מעיינות הם, וכיון שלא נסתם המעיין הטמא — אין המעיין הטהור נפתח, ודם טמא הוא.

ואילו רב אשי אמר: הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] של רב, בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר]. ומוסרים: דריש [דרש] מרימר: הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] של רב, בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר]. ומסכמים: הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] של רב, בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר].

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - א

אלא ללוי, דאמר שני מעינות הן - למה לי שבעה, והרי בהפסק משהו סגיא. כי מעת שפסקה לראות דם בימי טהרתה נסתם הטמא ונפתח הטהור, וראיית דם טוהר אינה סותרת את ספירת שבעת ימי הנקיים של זבה? ^[124]

מבארת הגמרא: הכי קאמר: צריכה שתפסוק משהו אחרי ימי הלידה, כדי שיעלו לה הימים הבאים לשבעה נקיים, ואפילו אם תראה בהם דם, משום שדם טוהר אינו סותר לשבעה נקיים.

תא שמע: אשה שעברו עליה שלש עונות, שהם תשעים יום, שלא ראתה בהם דם, וחזרה וראתה - אין מטמאין את הטהרות שנגעה בהם למפרע מעת לעת ככל אשה, אלא דיה שעתה בלבד, לפי שהיא בחזקת מסולקת - דמים. וגם אם שלשת העונות חלקם מימי עיבור וחלקם מימי הנקה, כיון שבשניהם אינה רואה בהם דם, מצטרפים להחזיקה כמסולקת דמים ^[125], וכמבואר להלן:

ימי עיבורה עולים לה - מצטרפים - לימי מניקותה, וימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה!

כיצד מצטרפים הימים?

הפסיקה לראות דם שתים עונות בימי עיבורה, וילדה, ושוב לא ראתה עונה אחת בימי מניקותה.

או שלא ראתה שתים עונות בימי מניקותה [והפסיקה להניק, והתעברה] ולא ראתה עונה אחת בימי עיבורה.

או שלא ראתה עונה אחת ומחצה בימי עיבורה [וילדה], ושוב לא ראתה עונה אחת ומחצה בימי מניקותה,

כל אחד מהצירופים האלו - עולין לה לג' עונות, והרי היא מסולקת דמים, ש"דיה שעתה"!

בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא, משום הכי בעי הפסק שלש עונות, שלא תראה בימי מניקותה אפילו דם טוהר!

כי גם אם אין דם הטוהר גורם טומאה, בכל זאת אם תראהו אין היא בחזקת "מסולקת דמים", שהרי מעין אחד הוא אלא שהתורה טהרתו, והרי המעין ממשיך לנבוע.

אלא ללוי, דאמר שני מעינות הם - למה לי הפסק שלש עונות הכוללים אפילו את ימי הטוהר כשהיא מינקת? והרי במשהו הפסק סגי בימי מניקותה, כי לאחר שהתחילו ימי הטוהר מה אכפת לנו בראיית הדם הטהור, והרי הוא נובע ממעין אחר, ואין הוא סתירה לסילוק דמיה מהמעין הטמא? ^[126]

מתרצת הגמרא: הכי קאמר: צריכה שתפסוק משהו בימי מניקותה, כשעברו ימי הטומאה ^[127], כדישיתחיל מעין אחר, והימים הבאים יעלו לה לשלש עונות, ואפילו אם תראה בהם דם טהור!

תא שמע: ושוים שמאי והלל, שנחלקו בכל אשה אם דיה שעתה או מטמאה מעת לעת ^[128] - ברואה אחר דם טוהר - שדיה שעתה. וסלקא דעתא דהיינו אפילו אם ראתה זמן מרובה לאחר שחלפו ימי הטוהר.

ולפיכך מקשה הגמרא: בשלמא ללוי, דאמר שני מעינות הן, משום הכי אמרינן דיה שעתה, שהדם שראתה בימי הטוהר הוא דם ממעין אחר, ולפיכך ראיתה הראשונה לאחר שחלפו ימי הטוהר היא ראיה ראשונה של מינקת, ששנינו לעיל [ז א] שדיה שעתה.

אלא לרב, דאמר מעין אחד הוא, ונמצא שראיותיה בימי הטוהר היו ראיות הסותרות את חזקת "מסולקת - דמים" של מינקת - אמאי דיה שעתה בראיה הראשונה שלאחר ימי הטוהר? והרי קדמו לה הראיות בימי הטוהר שהוציאוה מחזקת מסולקת - דמים של מינקת, ואמאי לא תטמא מעת לעת!?

מתרצת הגמרא: מדובר באופן דליכא שהות! שהראיה הראשונה היתה ביום שמונים ואחד, ולכן אין מטמאין אותה מעת לעת, כי גם אם ראתה מקודם דם הרי הוא דם טהור ^[129]. [ואין הכוונה שראתה מיד בכניסת יום השמונים ואחד, כי באופן זה פשיטא שאינה מטמאה מקודם, בימי הטוהר, אלא ששהתה מספר שעות ולאחר מכן ראתה, ובכל זאת דיה שעתה].

ומקשה הגמרא: אף על פי שאין שהות לטמאה מעת לעת, ותטמא מפקידה לפקידה?

דהיינו באופן שבדקה בליל השמונים ואחד ולא ראתה, ובבוקר בדקה שוב וראתה, תטמא טהרות למפרע מעת הבדיקה בלילה.

מתרצת הגמרא: כיון ד"מעת - לעת" ליכא - מ"פקידה - לפקידה" נמי לא גזרו בה רבנן! שלא החמירו לגזור במקום שאי אפשר לגזור את כל חומר הגזירה ^[130].

תא שמע: יולדת בזוב שספרה שבעה נקיים ולא טבלה, ושוב ראתה, הלכו בית שמאי לשיטתן וטהרו את דמה שהרי כבר מלאו ימי טומאתה וימי ספירתה, ודם טוהר תלוי ב"יומי" בלבד, ובית הלל לשיטתן, שדם טוהר תלוי ב"יומי וטבילה", וכיון שעדיין לא טבלה, הרי היא מטמאה לח ויבש.

בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא, משום הכי מטמא לבית הלל מדאורייתא, לח ויבש, כי כל עוד לא טבלה לא טיהרה התורה את הדם.

אלא ללוי, דאמר שני מעינות הן, אמאי מטמא לח ויבש, והרי פסקה לראות בשבעת הימים הנקיים, ומשנסתם המעיין הטמא נפתח הטהור, ואם כן תמוה למה בית הלל מטמאים?

אמר לך לוי: אנא דאמרי כתנא ד"שוין"! ותנא זה חולק על התנא בברייתא של יולדת בזוב שספרה ולא טבלה! כי לדעתי בברייתא ד"שוין" מדובר באופן שראייתה אחר דם טוהר, אפילו באופן שהיתה לה שהות, ובכל זאת אמרו בית הלל שדיה שעתה. כי סברו ששני מעינות הם, וראיות דם הטוהר אינן סותרות את חזקת מסולקת דמים שיש לה בתור מינקת. ולפיכך, דיה שעתה לאחר ימי הטוהר בתור מינקת, גם אם ראתה דם בימי הטוהר.

ולפי זה יולדת בזוב שספרה אינה מטמאה לבית הלל לח ויבש, כי לדעתו דמה הוא דם טוהר על אף שלא טבלה!

ואמנם התנא בברייתא של "יולדת בזוב" סובר שמעיין אחד הוא, ולכן נקט שאם לא טבלה, לבית הלל מטמא לח ויבש.

ואיבעית אימא, הברייתא של "יולדת בזוב" עוסקת בשופעת. שלא נסתם עדיין המעין הטמא ולא נפתח המעין הטהור, ולפיכך טימאו בית הלל את דמה, ובית שמאי מטהרים כי לדעתם מעיין אחד הוא, ובכל זאת התורה טהרתו בימי טוהר.

תמהה הגמרא: והא "ספרה שבעה נקיים" קתני, דהיינו, שפסקה לראות במשך שבוע, וכיצד יתכן להעמיד שמדובר בשופעת?

מתרצת הגמרא: הכא - ביולדת נקבה בזוב עסקינן, שטומאת לידתה נמשכת י"ד יום. ולפיכך יתכן להעמיד את הברייתא באופן דשבוע קמא פסקה לראות, וספרה שבעה נקיים ושלמו ימי ספירתה של זבה. והמשיכה לראות בשבוע השני לטומאתה כיולדת ^[131].

וראיית שבוע בתרא לא פסקה אלא המשיכה לשפוע בימי טוהר ^[132], ולכן מטמאה לח ויבש ^[133], אך אם תפסוק מלשפוע, ואחר כך תראה, טהורה, כי שני מעיינות הן, ובימי טוהר נסתם הטמא ונפתח הטהור.

ומוסיפה הגמרא שיש חידוש בספירת שבעה נקיים של זוב בתוך י"ד ימי יולדת נקבה: וקסבר: ימי לידתה שאין רואה בהם - אף שהיא טמאה בהם, הן עולין לה לספירת ז' נקיים של זיבתה!

אמר ליה רבינא לרב אשי: אמר לן רב שמן מסכרא: אקלע מר זוטרא לאתרין, ודרש: הילכתא כוותיה דרב לחומרא - שהשופעת מתוך שמונים לאחריהם מטמאה, כי גם בימי טוהר אין הדמים באים ממעין טהור, אלא מעיין אחד הוא, ולא טהרתו התורה אלא בימי טוהר, וכשנשלמו, נטמאת בראית דם.

והלכתא כוותיה דלוי לחומרא - בשופעת מתוך י"ד לאחר י"ד, כי אף על פי ששני מעיינות הן, כל עוד לא נסתם הטמא לא נפתח הטהור.

רב אשי אמר: הלכתא כרב -

בין לקולא בשופעת מתוך י"ד לאחר י"ד, שנטהרת מתחילת ימי טוהר, כיון שכל הדמים ממעין אחד באים, והתורה טיהרתו.

בין לחומרא בשופעת מתוך שמונים לאחר שמונים, כי בתום ימי הטוהר נפסקת טהרת הדם.

דרש מרימר: הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא.

ומסקנת הגמרא: והלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא!

הערות

^[124] החזו"א [קכ טז] הקשה לדעת התוס' בסמוך [ד"ה הלכתא] שגם ללוי דם טוהר בא מן המקור, אלא שהתורה טהרתו, אם כן מנין שאינו סותר ז' נקיים, והרי אף שאינו גורם טומאה, מכל מקום אינם נחשבים ימים "נקיים" ואינה יוצאת מזיבתה הראשונה.

^[125] ואף על פי שביניהם ראתה דם בלידה, כבר נאמרו לעיל [י ב] שלשה תירוצים: א. בלידה יבשתא. ב. דם נדה לחוד ודם לידה לחוד. ג. רק ימי עבור מצטרפים לימי הנקה שלפניהם, ואמנם ימי הנקה לא מצטרפים מפני שהראיה בלידה מפסקתן. ורש"י נקט רק את החילוק השני. וראה בהערה הבאה למה נקט דוקא חילוק זה. ובחכמת בצלאל ביאר שנקט להלכה שאין פתיחת הקבר בלא דם ולכן לא הביא תירוץ א', ואילו לתירוץ ג' אין מקום לקושית הגמרא כןא, שהרי באמת לא שנינו שמצטרפין ימי הנקה לעבור. וראה שם שהוכיח שעיקר קושית הגמרא ללוי היא כתירוץ א, שהרי התוס' שם כתבו שימי טוהר לא מצטרפין.

^[126] מקושיית הגמרא משמע שללוי מה שלא ראתה מצטרף לג' עונות, וכל הנידון הוא למה לי ג' עונות, הרי בימי טוהר בין כה וכה הדם טהור. אך באור שמח [איסו"ב ח ח ד"ה והנה הרז"ה] תמה, מה שייך הפסק ג' עונות בימי טוהר לפי לוי, והרי מעיין אחר הוא והוכיח מדברי הירושלמי שללוי אפילו אם ג' עונות לא ראתה, אין זה מועיל לה כהפסקה, וכן הסיק בפרדס רימונים קפט שפ"ח סה]. ובקהילות יעקב [טהרות מז] כתב, שחזקת ג' פעמים היא שהתרגל טבעה לכך, ולכן גם כאשר אינה רואה במעיין אחר נעשה הרגל לטבעה. ותמוה, איך יועיל לברר שלא תראה ממעיין טמא, כל ימי הנקתה, והרי כך דרכה שאחר ימי טוהר רואה ממנו. ומוכח שג' עונות במעוברת ומניקה אינן גורמות שתהיה מסולקת דמים ככל אשה שלא ראתה ג' עונות, אלא הן רק הוכחה שהיא מעוברת ומינקת. וסילוק הדמים הוא מחמת העיבור וההנקה שאינה רואה בהן [ואין חזקה של שלש פעמים גורמת לסילוק]. ולפיכך, אף שעיבור והנקה הן שתי סיבות, הן מצטרפות לסילוק דמים. וגם ימי טוהר מצורפין, כי אינם גורמים חזקה, אלא כיון שבמציאות אינה רואה, הרי היא בדין מעוברת ומניקה שהיא מסולקת דמים.

^[127] הגרעק"א דקדק ממשמעות הגמרא, שאפילו אם ראתה כל ימי טומאת לידה, מצטרפים ימי ההנקה לעיבור. ותמה, שהרי רק על דם הלידה עצמה אמרו שאינו מפסיק כי "דם לידה לחוד", אך שאר דמים טמאים שראתה בימים אלו פשיטא שיפסוקו, כי ראתה ממעיין טמא [וכן הקשה הרש"ש]. ולביאור המרדכי לעיל יש ליישב, שכל דם שרואה בימי טומאת לידתה אינו נחשב ראיה, אלא כהמשך לידה, וכל שכן ללוי שכל ימים אלו מעיין טמא אחד הוא. ובאור שמח [איסו"ב ז ד] הביא מהירושלמי [בפ"ק] שבתולת דמים אפילו ראתה כל ז' לזכר נחשבת בתולה, כי דם לידה לחוד. ומשמע שכל ז' ימים נחשב כדם לידה. [ולביאורו מובן למה נקט רש"י דוקא חילוק זה של הגמרא לעיל]. אך יתכן לחלק, שרק בתולה נחשבת מסולקת דמים כי הלידה אינה מוכיחה שרואה דם מחמת עצמה, שהרי דמים מצויים בה ואינה רואה אלא בלידה [ראה לעיל י ב], אך מעוברת ומניקה סילוק דמיהן הוא משום שאין הדם מצוי בהן. ויתכן שאם רואה דם מחמת לידה, יפסוק בג' עונות. וראה עוד בחזו"א [קכ כד].

^[128] רש"י [ד"ה ושוין] פירש ששמאי והלל שנחלקו בכל הנשים אם דיין שעתן או שטמאות מעת לעת - מודים בזו שדיה שעתה. ותמה בחידוד הלכות שהרי שניהם לא אמרו מעת לעת, כי אם מפקידה לפקידה, וכיון שכן יקשה עוד, איך דחתה הגמרא שאין גוזרין מפקידה לפקידה במקום שלא גזרו מעת לעת. [ועל כך תירץ, שרק במקום שאי אפשר לגזור מעת לעת לא גזרו מפקידה לפקידה]. ולכן ביאר כרמב"ן, ש"ושוין" נסוב על מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי [במשנה ז ב] לגבי מעוברות ומניקות אם נטמאות מעת לעת או דיין שעתן, אך בתוס' [ד"ה ושוין] מבואר שסוגיין שלא כרבי יוסי.

^[129] תוס' [ד"ה דליכא] הקשו, הרי מצינו [בכתובות לז א] שנחלקו לגבי גיורת שראתה דם תוך מעת לעת מגירותה, אם דיה שעתה או דינה ככל הנשים, אף שאין שהות שתראה מעת לעת, ותירצו, שמטמאים בה למפרע משום שגם בגיותה יש בה טומאה דרבנן. ומוכח מדבריהם כמבואר בתחילת הפרק, שחוץ מהטומאה שגזרו עליהן להרחיקן, חששו גם לראייתן, וגזרו גם על ראייתן שתטמא, שאילולי כן אין קשר בין טומאתן בגיותן לטומאת ראייתן בגירותן. והרמב"ם השמיט דין גיורת שראתה דם מעת לעת אחר גירותה. וראה רש"ש, ובחכמת בצלאל כתב, שפסק כתנא קמא בכתובות שאינה מטמאה מעת לעת, וסמך על מה שכתב [משכב ומושב ג ו] שהרואה דם במעת לעת אחר דם טוהר דיה שעתה, כי בשניהם אי אפשר לטמאה למפרע, כי מעת לעת לא היה בה דיני טומאה ולכן לא גזרו גם מפקידה לפקידה. אולם בחתם סופר נקט שאחר דם טוהר אינה מטמאה למפרע, מפני שבימי טוהר יש לה חזרה, וטעם זה אינו שייך בגיורת. וראה חידושי מהר"י שפירא.

^[130] הגרעק"א [בכתובות לז א] הקשה, למה הוצרכו לסברא זו, והרי דיה שעתה משום ספק ספיקא, ספק שמא בא הדם קודם מעת לעת והוא דם טוהר שהעמידוהו כתלי בית הרחם, ואפילו לא בא קודם, יתכן שרק עתה בא ודיה שעתה. אכן קושיא זו תלויה בטעם הגזירה לטמאות מעת לעת, שנחלקו בה תוס' והרמב"ן [ב ד] אם גזרו בה מחשש טומאה, כיון שבראית הדם הורעה החזקה ויש ספק לפנינו, או שהוא גדר וסייג בלבד [ולכן לא תקנוהו אלא בקדשים]. וראה נודע ביהודה [יו"ד מו] ומי נפתוח [פרפר מו ג] שהחשש על עונה אחת וקנסוהו מעת לעת, אך מסוגיין מוכח שאין חשש נפרד לעונה אחת, כי אם כן גם כשאי אפשר לקנוס מעת לעת למה יתבטל עיקר החשש. ונמצא, שתקנת מעת לעת שייכת אפילו כשאין חשש, וכשם שגזרוה במקום חזקת טהרה גזרוה במקום ספק ספיקא לסייג וגדר מחמת הספק. כי אין חזקה וספק ספיקא מבררים את גוף הספק, רק מכריעים לקולא, ורק במקום שיש רוב או סיבה לתלות את הראיה, בטל הספק ואינה חוששת למפרע.

^[131] רש"י [ד"ה והא] פירש שנקט דוקא "יולדת נקבה" כי אילו ילדה זכר הרי אינה יכולה לספור שבעה שכלם בתוך ימי לידה, כי כל ימי הלידה הן שבעה ימים, ובהכרח תפסוק אחריהן. ותמה הרש"ש שהרי יתכן להעמיד באופן שהחלה לספור שבעה נקיים קודם הלידה.

^[132] רש"י [ד"ה והא] פירש שנפתח מעינה טמא בשבוע שני, ושופע לשבוע שלישי, והוא מטמא לח ויבש לבית הלל, משום שבא ממעין טמא, והתורה לא טהרתו אלא ביומי וטבילה. ותמהו המהרש"א ומהר"ם שהרי כאן הגמרא דנה בדברי לוי, ולדעתו כיון ששני מעיינות הן, כל זמן שלא נסתם הטמא, אפילו אם טבלה, טמאה. והעלה מכך המהרש"א, שלמסקנא סוברת הגמרא שלוי מודה שביומי וטבילה תליא מילתא, ואפילו בשופעת אם טבלה טהורה. [והעדיפה הגמרא לבארו רק משום שלא ניחא לפרש שלוי העמיד את מה ששנינו "ולא טבלה" כבית שמאי]. אולם בחידוד הלכות דחה ביאורו, שהרי בסמוך כתב רש"י [ד"ה הלכתא] שלוי לחומרא בשופעת מתוך י"ד לאחר י"ד, ולביאור המהרש"א הרי בזה גם לוי מודה שמועילה טבילה. ולכן ביאר שכוונת רש"י שלוי סובר שטמא משום ששני מעיינות הן, אך גם אם מעיין אחד הוא, לא טיהרה התורה אלא ביומי וטבילה.

^[133] תוס' [ד"ה שבוע] דייקו מכאן שאף על פי שהדם טמא אין ראייתו סותרת שבעה נקיים, [וראה לעיל שהבאנו ביאורי האחרונים בזה]. וכתבו שאין לחלק בין יולדת בזוב לזבה בעלמא, כי אף שנעשית נדה בראיה זו, כיון ששלמו ימי ספירתה אף שהיא עדיין טמאה, אין עליה שם זבה, ולא שייך בה סתירה. [והרשב"א צידד לחלק כן לפי בית שמאי, וצ"ב למה בית הלל לא יודו בזה, והרי גם לדעתם אין דמה עושה אותה נדה אחר טבילה]. והרשב"א דחה ראיית התוס', ונקט שדם נדה סותר למפרע, ולכן סותר גם אחר שספרה ז' נקיים, אך בדם טוהר אמרו שאינו סותר אלא יומו, ואף לרבא [לג ב] שסותר כל שבעה היינו משום שגורם שלא יהיו רצופין, אך אחר שספרה ז' נקיים ולא שייך חסרון רצופין, אינו סותר, [וראה תוס' להלן לז א ד"ה דבה, שגם דם טוהר סותר]. ומדברי שניהם משמע שדם טוהר אינו סותר דוקא אחר שעברו ז' נקיים, אבל בימי הספירה סותר - לכה"פ מחוסר רציפות - אך להלן [לז א] כתבו הרמב"ן והר"ן שדם טוהר אינו סותר ואינו עולה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But according to Levi, who said there are two sources, why do I need this woman to wait seven clean days? It should be enough for her to wait seven days after experiencing any amount of cleanliness from the conclusion of her days of impurity. After all, according to Levi, once the blood ceases to flow from her days of impurity, any blood emitted thereafter is from the source of pure blood. Consequently, even if she experiences a flow of blood during the seven clean days this should not negate her count.

The Gemara explains that this is what the baraita is saying: She requires that the blood flow should stop for any amount of time after her days of impurity, so that she will have entered her days of purity, and consequently, the next seven days will be considered for her as the seven clean days required by a zava.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita: There are certain women with regard to whom the halakha is that if they notice an emission of menstrual blood they are deemed impure only from when they saw the blood, and one is not concerned they might have experienced the emission from an earlier time. Two such women are one who is pregnant and one who is nursing. This applies only to a pregnant woman who has been noticeably pregnant for three periods, each thirty days in length, and has not experienced bleeding during the three periods; and to a nursing woman who has been nursing for three periods, each also thirty days in length, and did not experience bleeding during that time. With regard to this the baraita teaches: The days of her pregnancy in which she saw no blood count for her toward the days of her nursing in which she saw no blood, to complete three periods, and likewise, the days of her nursing count for her toward the days of her pregnancy.

The baraita elaborates: How so? If a woman stopped experiencing bleeding for two periods during her days of pregnancy and one period during her days of nursing; or if she did not experience bleeding for two periods during her days of nursing and one period during her days of pregnancy; or if she did not experience bleeding for one and a half periods during her days of pregnancy and one and a half periods during her days of nursing, the days count for her as three periods in which she did not experience bleeding, and if she experiences bleeding she is deemed impure only from the hour that she saw the blood.

The Gemara analyzes this baraita: Granted, the baraita is clear according to Rav, who said there is one source, as it is due to that reason that the woman requires a cessation of menstrual emissions for three periods in order that she may be considered a woman whose menstrual emissions have ceased. But according to Levi, who said there are two sources, why do I need a cessation of menstrual emissions for three periods? Provided the woman’s menstrual emissions cease for any amount of time at the completion of her days of impurity, it should be enough, as any blood she may emit thereafter is pure and should not negate her count of three periods.

The Gemara explains that this is what the baraita is saying: She requires that the blood flow should stop for any amount of time at the conclusion of her days of impurity, in order that her days of purity will be counted for her as part of the three periods, even if she experiences bleeding during her days of purity.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita: And although Shammai and Hillel disagree with regard to all women who experience bleeding (see 2a), as Shammai maintains they are impure only from when they saw the blood while Hillel holds that they assume ritual impurity status retroactively from the last time they examined themselves and were found to be pure, they agree with regard to a woman who sees blood after seeing blood during her days of purity, that it is sufficient for her to be considered impure from the hour of her seeing the blood.

The Gemara analyzes the baraita: Granted, the baraita is clear according to Levi, who said there are two sources, as it is due to that reason that it is sufficient for her to be considered impure from the hour of her seeing the blood. In other words, although she experienced bleeding during her days of purity, until this emission she was still considered a woman whose menstrual emissions have ceased. But according to Rav, who said there is one source, if this woman experienced bleeding during her days of purity, she cannot be considered a woman whose menstrual emissions have ceased. If so, why is it sufficient for her to be considered impure from the hour of her seeing the blood? She should be considered impure retroactively for a twenty-four-hour period, like all other women.

The Gemara responds: The baraita is referring to a case where there is no time between the conclusion of her days of purity and the subsequent emission of blood. In such a situation, she cannot be considered impure retroactively for a twenty-four-hour period, as the previous twenty-four hours are part of her days of purity.

The Gemara raises a difficulty: But still, why is she impure only from when she sees the blood? She should be considered impure from examination to examination, i.e., from the last time she examined herself and found that she was pure. The Gemara responds: Since there is no possibility of her being impure retroactively for a twenty-four-hour period, with regard to impurity from examination to examination as well, the Sages did not decree impurity with regard to her.

The Gemara further suggests: Come and hear a baraita: With regard to a woman who gives birth as a zava, who counted seven clean days after the conclusion of her days of impurity but did not yet immerse, and subsequently saw blood, Beit Shammai follow their opinion with regard to any woman who gave birth and concluded her days of impurity but did not yet immerse, and Beit Hillel likewise follow their opinion. In other words, according to Beit Shammai her blood imparts impurity only while moist, whereas according to Beit Hillel it imparts impurity whether it is moist or dry.

The Gemara analyzes the baraita: Granted, the baraita is clear according to Rav, who said there is one source, as it is due to that reason Beit Hillel maintain that the blood imparts impurity whether it is moist or dry. In other words, as she has not yet immersed, the Torah does not deem pure her menstrual emissions. But according to Levi, who said there are two sources, any blood she may emit after counting seven clean days must have come from the source of pure blood. If so, why does it impart impurity whether it is moist or dry?

The Gemara explains that Levi could say to you: I say my opinion in accordance with the opinion of the tanna of the baraita cited above, that Shammai and Hillel agree that with regard to a woman who experiences bleeding after experiencing bleeding during her days of purity, it is sufficient for her to be considered impure from the hour that she saw the blood. That baraita apparently indicates that there are in fact two sources.

And if you wish, say instead that this baraita is referring to a woman who continuously discharges menstrual blood from within her days of impurity into her days of purity. Accordingly, the blood she sees during her days of purity is still from the source of impure blood. The Gemara objects: But the baraita teaches that the woman counted seven clean days.

The Gemara explains: Here we are dealing with a woman who gave birth to a female as a zava, and therefore her days of impurity are two weeks in length. And this is a case where in the first week her menstrual emissions ceased, and in the latter week her menstrual emissions did not cease, and they continued until her days of purity. And the tanna of this baraita holds: The days of her birth, i.e., the days of impurity, in which she does not see blood, count for her toward the counting of her ziva. Accordingly, although she is considered to have counted seven clean days, the blood emitted during her days of purity is from the source of impure blood.

§ With regard to the dispute between Rav and Levi, Ravina said to Rav Ashi: Rav Shemen from Sikhra said to us: Mar Zutra happened to come to our locale, and he taught that the halakha is in accordance with the opinion of Rav as a stringency, and the halakha is in accordance with the opinion of Levi as a stringency. In other words, if a woman continuously discharges menstrual blood from within her days of purity until sometime after the conclusion of her days of purity, the blood emitted after her days of purity is impure, in accordance with the opinion of Rav. By contrast, if she continuously discharges menstrual blood from within her days of impurity into her days of purity, the blood emitted during her days of purity is impure, in accordance with the opinion of Levi.

Rav Ashi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav, whether as a leniency or as a stringency. Likewise, Mareimar taught: The halakha is in accordance with the opinion of Rav, whether as a leniency or as a stringency. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav, whether as a leniency or as a stringency.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתניא ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה הקשו בתוספות אם כן מניקה שאמרו צריכה שתפסוק שלשה עונות והלא אחר דם טוהר היא רואה לעולם וכל שכן בזו שאמרו בברייתא שתים בימי עוברה ואחת בימי מניקתה וכו' למה לי הפסקה דעונות והא אחר ימי טוהר היא רואה ומוקמי לה כרבי מאיר וכשאינה מניקה וכגון שמת בנה ומשום רואה אחר ימי טוהר דיה שעתא.
ולי נראה דה"ק: קיימא לן דלא אמרו דיין שעתן אלא בראיה ראשונה וקאמר השתא שאם ראתה אחר דם טוהר אינה כראיה שנייה אלא כראיה ראשונה ודיה שעתה והוא שהפסיקה כדינה בעונות, וכן נראה פירש"י ז"ל ונכון הוא לומר דשויין אפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי בדין כל ימי עבורן וימי מניקתן קאי ומתרץ לה רב בדליכא שהות ובין שראתה בימי טוהר בין שלא ראתה ליכא לטמוייה כלל, ואף על גב דלא הפסיקה נמי כדמפרש לה ואזיל.

תא שמע יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי לשיטתן ובית הלל לשיטתן בשלמא לרב דאמר מעין א' הוא משום הכי מטמא לח ויבש. פירוש משום דבית הלל סבירא להו דבימים וטבילה תלא רחמנא אלא ללוי אמאי מטמא לח ויבש. קשיא לי ולרב גופיה מי ניחא דבשלמא לבית הלל ניחא אלא לבית שמאי אמאי אינו מטמא לח ויבש דהא מודו בית שמאי ביולדת בזוב דבעי ספורים דלאו ביומי לחודייהו תלא רחמנא אלא ביומי וטבילה וכיון שכן אף לבית שמאי ליטמא לח ויבש דהא מסתר סתר, והיינו דבעי אפילו בית שמאי ז' נקיים מדם לגמרי ביולדת בזוב ואפילו בימי טוהר, וכיון דדם טוהר ביולדת בזוב סתר כדם נדה אפילו לב"ש, אם כן אפילו ספרה, כיון שלא טבלה וראתה תסתור הספירה, כדין זבה דעלמא שספרה ולא טבלה וראתה שסותרת ספירתה למפרע. ומכאן נראה לי לדקדק דאפילו זבה דעלמא שספרה ולא טבלה וראתה אינה סותרת ספירתה שאין סתירה אחר ספירה, אלא אם ראתה בי"א דעדיין בימי זיבה היא אינה אלא זבה קטנה דבר תורה וטובלת לערב וטהורה ואם בימי נדה אינה צריכה ספירה אלא טובלת ליל שמיני וטהורה, אלא שיש לומר דאינה ראיה דשאני יולדת בזוב הרואה בתוך ימי ספירה משום דבעינן נקיים מדם וכיון שרואה בנתיים לא עלתה לה ספירה כלל משום דאותו יום מיהא סתרה ובעינן אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה כלל מפסקת ביניהם, כרבא (לעיל לג,ב) אי נמי לא סתרה כל הספירה אלא יומו בלבד כאביי וכרמי בר חמא דאמרי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם וכיון שהוא מעכב מלספור כדם נדה משום הכי הוא עצמו מטמא כדם נדה. אי נמי משום דטעמא דבית שמאי בדם היולדת שלא טבלה משום דאילו טבלה וראתה טהורה כדאהדרו להו לבית הלל לעיל, והילכך יולדת בזוב שראתה תוך ימי ספירה דאפילו טבלה טמאה הרי דמה כדם הנדה, והילכך לאחר ספירה שאילו טבלה טהורה הרי היא כיולדת גרידתא שלא טבלה וראתה. והא דאמרינן לעיל לבית שמאי איצטריך דקאמרי ב"ש מעין א' הוא ביומי תלא רחמנא ה"מ יולדת גרידתא דשלימו לה יומי אבל יולדת בזוב דבעיא ספורים לא, לאו למימרא דביולדת בזוב קסברי ב"ש דביומי וטבילה תליא מלתא כב"ה אלא לומר דכל שלא ספרה לא שלמו להו יומי ומטעמא דאמרן דאפילו טבלה טמאה והיינו דלא קאמר אבל יולדת בזוב דבעיא ספורים ביומו וטבילה תלא רחמנא אלא הני מילי יולדת גרידתא דשלימו להו יומי אבל יולדת בזוב דבעינן ספורים לא כלומר לא שלימו להו יומי והיינו נמי דללוי דפריך הכי לעיל כי אוקמה להא ברייתא בשופעת וביולדת נקבה שפסקה שבוע קמא ושבוע בתרא לא פסקה אפילו הכי קתני בית שמאי אומרים מטמא לח ואין מטמא יבש אלמא דלדידהו אפילו יולדת בזוב לא תליא מילתא כלל בטבילה אלא בספירה לבד אבל זבה דעלמא דביומי וטבילה תלא רחמנא כל שראתה קודם שטבלה ואפילו לאחר ספירה הרי היא סותרת ספירה למפרע ובעי ז' נקיים כנ"ל. אח"כ ראיתי כסברא זו בנמוקי רבינו הרבה החסיד ר' יונה מ"כ וראיתי שם שרבותינו הצרפתים ז"ל מסופקים בדין זה. וכן מצאתי בתוס' דמסתברא שאפילו בזבה בעלמא אין סתירה אחר ספירה דאפילו בתוך הספירות לא הוי טעמא אלא משום דכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן אבל לאחריהן לא איכפת לן ואפילו ראתה קודם טבילה. וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל שדקדק מהא דלוי דיולדת בזוב אי נמי בזמן הזה דמשוינן להו לכולהו כיולדת בזוב שאם ספרה שבעה נקיים ואח"כ ראתה קודם שטבלה לא סתרה ספירה למפרע מדאוקמא לוי להא ברייתא ביולדת נקבה בזוב ובשבוע קמא פסק ובשבוע בתרא לא פסק ואפילו הכי ספירה דשבוע קמא עלתה לה ואפילו לבית הלל דאמרי דביומי ובטבילה תלא רחמנא, אלא שאין ראיתו ראיה דאפשר דלבית הלל דאמרי דביומי לא עלתה ספירה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב כן מפורש זה לשונו שכתב בפ"ז מהלכות איסורי ביאה ספרה ז' נקיים ולא טבלה ואח"כ ראתה דם הרי זו טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טהור אינן ראוין לא לנדה ולא לזיבה אבל עצמו של דם טמא ומטמא אחרים כדם הנדה עד שתטבול. ומכל מקום אפשר לדברי הרמב"ם ז"ל אלו דזבה גרידתא מודה הוא שכיון שהם ראויים לזיבה שסותר ספירה לגמרי ולענין פסק הלכה ביולדת בזוב אי נמי בכל יולדות דהאידנא דמשוי' להו כיולדות בזוב אם ספרה ז' נקיים ואפילו ימי לידתה שאינה רואה בהן דקיי"ל דעולין לה לספירת זיבתה כדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא אם ראתה קודם שטבלה לא סתרה ספירה וטובלת וטהורה לבעלה במקום שנהגו לבעול על דם טוהר כדין תורה, אבל אם ראתה תוך ספירה אותו יום שראתה אינו סותר ואינו עולה כדקי"ל בסמוך דכל הגורם סותר ושאינו גורם אינו סותר ודם טוהר כיון שאינו גורם לא נדות ולא זיבה אינו סותר אלא שאינו עולה דבעיא נקיים מדם לגמרי כדבעי' למכתב קמן בס"ד ואע"ג דבעיא אחר אחד לכולם הא קי"ל דלא איכפת לן אלא שלא תהא טומאת שבעה מפסקת ביניהם כטומאת זיבה ולידה הא סתירת יום מפסקת ולא איכפת לן ואחר אחד לכולן קרינן להו.

הלכתא כרב לחומרא והלכתא כלוי לחומרא. ואע"ג דאמרינן בפרק ראשון דעירובין (ו, ב) ובריש פרק אלו טרפות (חולין מד, א) דמאן דעביד כחומרי דמר וכחומרי דמר דסתרן אהדדי עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך שאני הכא דמספקא לן אי כמר ואי כמר ומספקא אזלינן בכולהו לחומרא ודכותה איתא לקמן בפרק יוצא דופן (נדה מז, ב) גבי איזהו סימנא הלכה כדברי כולם להחמיר.
והקשו בתוספות ללוי דאמר שני מעינות הן מהא דתניא בבכורות בפרק יש בכור (מו, .) גיורת שיצא פדחת ולדה בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הן כלוי אמאי אין נותנין לה ימי טהרה והלא אינו אלא כדם מגפתה. ויש מתרצים דאמר לך לוי הא מני בית שמאי היא דאמרי מעין אחד הוא אי נמי אמר לך אנא דאמרי כתנא דשוין כדקאמר הכא. ומיהו אכתי קשיא מהא דתנן לקמן פרק יוצא דופן (נדה מ, א) יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה והכא ליכא לדחויי הא מני בית שמאי היא דלא סתים לן תנא כבית שמאי וכדאקשינן נמי עליה דלוי בפירקא קמא (יא, .) גבי וצריכה להיות בודקת חוץ מן היושבת על דם טוהר דאוקמוה לוי התם כבית שמאי. ואקשינן עליה וסתים לן תנא כבית שמאי ופריך סתם ואחר כך מחלוקת היא ואי מתניתין דיוצא דופן כבית שמאי מחלוקת ואחר כך סתם היא ונ"ל דמההיא ליכא לאקשויי כלל דאמר לך לוי דקים להו לרבנן דכל שאינו נולד דרך בית הרחם אין מעין טמא נסתם ואין מעין טהור נפתח. אבל בתוספות תירצו הכי קאמר אין נותנין לה ימי טהרה שאם ראתה בז' של זכר או בשבועים של נקבה הויא תחלת נדה דאין טומאת לידה עליה ומונה ימי נדות בתוך ימי טוהר. אי נמי כיון דמן המקור אתי אע"ג דשתי מעינות הן הדם טמא ומטמא את האשה דלא טהרה תורה אלא בישראל וביוצא דרך בית הרחם.

משום הכי בעיא ג׳ עונות. פי׳ ומיירי בלידה יבשתא אי נמי בדם לידה לחוד ודם נדה לחוד כדאיתא בפ״ק.

במשהו סגי. פי׳ דדם דאתי בתר הכי מעין אחד הוא ומסולקת היא מדם הנדה.

ת״ש יולדות בזוב וכו׳ בשלמא לרב וכו'. פי׳ קושיין מדב״ה דהלכתא כותייה דבשלמא לרב מש״ה טמא לב״ה דהא ביומי וטבילה תלה רחמנא אלא ללוי קשיא דהא לדידהו ביומי וספורים תלה רחמנא והרי ספרה ואמאי מטמא לח ויבש ומכאן דקדקו בתוס׳ בשם ר״ת ז״ל שאין סתירה לאחר ספירת ז׳ לזבה ולא ליולדת בזוב ואעפ״י שראתה קודם שתטבול דאי לח לרב נמי תקשי דב״ש דהא מודו ב״ש דביולדת בזוב ימים וספורים בעינן כדאיתא לעיל ואלו ראתה תוך ימי ספירה טמאה דדם טמא הוא דביומי וספורים תלו וכדפרכינן נמי לקמן והא ספרה קתני כלומר ואי בשופעת אין כאן ספירה ואפי׳ הכי קתני שאם ספרה ולא טבלה וראתה הדם טהור ואם איתא שיש סתירה לאחר שבעה פי׳ ספרה מאי הוי הא כיון שלא טבלה וראתה בין ספירה לטבילה הרי סותרת מנינה וכאלו אין כאן ספורים דמי אלא ודאי כדאמרן והכי נמי משמע בסמוך דשבוע קמא פסקה וספרה דימי לידה עולין לספירת זיבתה ובשבוע בתרא הדר דם הנדה ולא פסקה ושפעה מתוך לידה אלמא אע״ג דחזיא לבתר ספירה קודם שטבלה אינה סותרת ואלו פסקה טהורה והדם טהור ומעתה ה״ה לזבה דעלמא שאעפ״י שסותרת תוך ז׳ וכל יום השביעי לרבנן אינה סותרת לאחר ז׳ אעפ״י שלא טבלה ומיהו בתוס׳ דחו ראיה זו דדילמא אין ללמוד מכאן לזבה דעלמא דשאני הכא שהדם הזה אינו מטמא ואינו גורם טומאה לאשה כלל וכדברירנא לעיל ואפי׳ בשופעת ואפי׳ למאן דאמר מעין הוא ולא בעי יומא וטבילה או יומי וספירה אלא לטהרת הדם עצמו ולפיכך נהי דסתר תוך ז׳ משום דבעי׳ נקיים מדם מקור של נדה אין לו לסתור לאחר ז׳ ואין לנו לחשבו לענין זה אלא ברוקה ומימי רגליה דאפשר דאפי׳ בתוך ז׳ אינו סותר אלא לפי שאינו עולה מחמת שאין היום נקי וכל זמן שלא נטהר הדם הזה הוה ליה טומאה ז׳ מפסקת ובעינן טהרה אחת לכלן וליכא אבל בזבה דעלמא שהיא רואה דם גמור המטמא את האשה אף לאחר ז׳ יהיה סותר כל זמן שלא טבלה ועוד דבדם זה דין הוא לחלק בין שבא תוך ז׳ לשבא לאחר ז׳ דבתוך ז׳ אעפ״י שטבלה טמאה מה שאין כן לאחר ז׳ ואלו זבה בעלמא אף לאחר ז׳ כך היא כמו תוך ז׳ שאפי׳ טבלה אם ראתה טמאה ועכ״ז אומרים בתוס׳ דאפשר דבלאו הכי נמי צר׳ הדין אמת דהא כי כתב רחמנא ואחר תטהר היינו שיהא טהרה אחד לכלן ובלא הפסקת דם נדה כלל וכיון שכן וכבר ספרה אין לה לסתור מנינה למפרע אלא שאם חזרה וראתה תהא כדינה אם ראתה בימי נדה נדה ואם בימי זיבה זיבה וטובלת לסוף טומאתה ועולה לה לכאן ולכאן וכן נר׳ בעיני רבותי אבל בתוס׳ העלוה בספק ובזמן הזה לא נפקא לן מינה מידי שהרי קבלו כל שראתה דם טפה כחרדל יושבות עליה ז׳ ימים נקיים כמו שקבלו בנות ישראל על עצמן ומיהו במקום שנהגו לבעול על דם טוהר אעפ״י שכל הנשים בזמן הזה דינן כיולדת בזוב משום חומר בנות ישראל כל שעברו ימי טומאת לידה וספרה ז׳ ימי נקיים אעפ״י שראתה דם קודם שתטבול אין בכך כלום שאין דם טהר סותר לאחר ספירה וכדברירנא אבל אם ראתה דם טוהר תוך ימי ספירה נהי דאינה סותר דדבר שאינו גורם אינו סותר כדלקמן מ״מ אינו עולה לה אותו היום מיהת דבעי נקיים מדם וליכא דמשלמת למנינה בלא אותו יום והא טהרת אחת דכלן חשיב דלא קפדינן בהא אלא שלא תהא טומאת שבעה מפסקת ביניהם בטומאת זיבה ולידה אבל סתירת יום אינה מפסקת ולא אקפד לן ואחר אחר לכלן קרינא ביה והלכתא כותיה דרב לחומרא ולענין דין האשה עצמה בדם טהר בזמן הזה יש מקומות שבועלין על דם טוהר גם בזמן הזה כדין תורה שלא החמירו בנות ישראל על עצמן אלא בדם נדה וזיבה אבל לא בדם טהר ובכל הגליל הזה נהגו שלא לבעול על דם טוהר כדברי מקצת הגאונים ז״ל שאומרים שגם זה בכלל חומר בנות ישראל כדי שלא יבאו לטעות גם בימי נדה וראוי לחוש למנהג במקום שנהגו איסור וכן כתוב בפסקי רבינו הגדול ז״ל.

ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה. ותימה לעיל דקאמר ר' יוסי מעוברת ומניקה שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה ומפרש דמצטרפי שתים בימי עיבורה ואחד בימי מניקותה למה לי אותה שבימי מניקותה תיפוק לי דרואה אחר דם טוהר הוא. וי"ל דהך דלא כר' יוסי אליבא דלוי ותימה אליבא דלוי למה לי דרואה אחר דם טוהר תיפוק לי משום שהיא מניקה וי"ל דאתיא כר' מאיר דאמר בפירקין דאם גמלתו ומת הרי היא ככל הנשים ובלאו הכי לא אתיא כר' יוסי אליבא דרב דמפרש דליכא שהות דהא ר' יוסי לא חייש להכי בפ' אלו נערות גבי גיורת שנתגיירה וראתה בתוך מעת לעת. ומיהו יש לחלק משום דהתם היתה בת טומאה אם היתה מתגיירת מקודם או משום דשייכא טומאה בנכרית מדרבנן:

ואיבעית אימא בשופעת. תימה היכי קאמר לעיל יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה טהורה לא טבלה טמאה והא כיון דמוקי לה לוי בשופעת אפי' טבלה טמאה לב"ה דקסברי שני מעיינות הן אליבא דלוי וי"ל דלדברי ב"ש דקסברי מעין אחד הן קאמר יולדת בזוב תוכיח:

בשבוע קמא פסק בשבוע בתרא לא פסק. וקסברי ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה ואע"פ שראתה בשבוע שני קודם הטבילה לא סתרה מניינה מכאן מדקדק ר"ת דאשה שילדה בזוב או בזמן הזה דחשיבי כולהו נשי יולדת בזוב אם ספרה ז' נקיים בימי טוהר אפי' ראתה אחרי כן קודם טבילה אינה סותרה אע"ג דלב"ה מטמא לח ויבש מודו דאינה סותרת מניינה ויש ליתן טעם הא דאין ראיית שבוע שני סותרת משום דראייה זו אינה גורמת לה טומאת נדות ולא טומאת זיבות אבל זבה דעלמא דספרה ז' נקיים ואח"כ ראתה ראויה לסתור לפי שע"י אותה ראייה היא נעשית נדה ומיהו מיסתבר למימר דלא שייך סתירה אלא בימי ספירתה משום דאמרי ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן אבל אם שלמו ימי ספירתה בלא הפסקת טומאה כבר אין שום זבה עליה ולא שייך בה סתירה:

והלכתא כותיה דרב לחומרא וכותיה דלוי לחומרא. ותימה והא אמרי' בפ"ק דעירובין ובפרק אלו טריפות דעביד כתרי חומרי דסתרי אהדדי עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך. י"ל הכא משום דמספקא לן פסיק כמר לחומרא וכמר לחומרא. וכה"ג אמרינן לקמן בפ' יוצא דופן הלכה כדברי כולם להחמיר גבי סימני בגרות וחצר צורית. הק' ה"ר יום טוב בר' יצחק. ללוי דאמר שני מעיינות הן קשה מהא דתניא בפ' יש בכור גיורת שיצתה פדחת ולדה בגיותה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שתי מעיינות הן אמאי לא יהבינן לה ימי טהרה. וכן יש להקשות ממתניתין דאמרי' לקמן יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה י"ל דהא מני ב"ש היא דאמרי מעין אחד הוא אי נמי כדמשני הכא אנא דאמרי כתנא דשוין אבל ק' ליה מסתם מתני' דיוצא דופן ועוד דלעיל בפ"ק פריך לוי וסתם לן תנא כב"ש וקאמר סתם ואח"כ מחלוקת וההיא דלקמן הוי מחלוקת ואח"כ סתם וי"ל דאין נותנין לה ימי טהרה דקאמר איכא לאוקמי לענין זה שאם ראתה ביום ז' לזכר או י"ד לנקבה הויא נדה על ידי ראיה ואין לה תורת טומאת לידה דפקעי כשנכנסין ימי טוהר. א"נ אע"ג דשני מעיינות הן יש לטמאות הדם משום דמן המקור קא אתי אלא דוקא במקום שהתורה טהרתו:

בשלמא ללוי דאמר שני מעיינות הן מש"ה דיה שמעתא כתב המורה שהרי דמיה מסולקין שכמה ימים עברו ולא ראתה דם ממעין זה והויא לה ראייה ראשונ' ומניק' מארבע נשים היא דדיין שעתן בראיה ראשונה ואינו נראה לי דאי מניקה היא אטו לית ליה לרב דמניקה דיה שעתא אלא ודאי אי מניקה היא אע"ג דמעין אחד הוא דיה שעתה מפני שהמניקה דמיה מסולקים שנעכר הדם ונעשה חלב והכא כשאינה מניקה מיירי כגון שהפילה או שמת הולד וטעם דיה שעתה הוא מפני שראתה אחר דם טוהר הלכך מקשה לרב כיון דמעין אחד הוא ולא ספק אמאי דיה שעתה:

תוס' בד"ה ושוין ברואה אחר כו' ולר"י נמי דאמר בפ"ק אפילו גמלתו כו' עכ"ל יראה דלר"י גופיה ודאי דבלאו הכי שפיר הוצרך לאחר דם טוהר כגון מניקה שלא עברו עליה שלש עונות דדיה שעתה מטעם דאחר דם טוהר הוא אבל לר' יהודה ור"ש בפ"ק דאית להו בהא כרבי יוסי דאפילו גמלתו דיה שעתה ומסתמא לית להו האי דרבי יוסי דמניקה צריכה ג' עונות אלא דס"ל כאינך תנאי דכל ימי מניקותה דיה שעתה והשתא לדידהו הוצרכו התוס' למימר דליכא נ"מ לאחר דם טוהר אלא בלא ראתה עד לאחר כ"ד חודש ומ"ש התוספות עוד וטעמא דמניקה אצטריך לראייתה הראשונה באונס כו' כדפרישית עכ"ל ר"ל דלרבי יהודה ור"ש איכא למימר האי תירוצא דפירש לעיל לרבי יוסי וה"ה לדידהו מצינן למימר כתירוצם שכתבו לעיל לר"מ דמטעם מניקה דיה שעתה כל ימי מניקותה וכן לרבי יוסי איכא למימר כהאי תירוצא דמטעם מניקה דיה שעתה כל ימי מניקותה בהפסיקה ג' עונות אף אם ראתה כבר כמה פעמים בימי מניקותה דאחר דם טוהר ובסמוך נמי שכתבו התוספות באיכא שהות דמטמא מע"ל לרב כו' ואע"ג דדיה שעתה כל ימי כו' עכ"ל לרבי יוסי ניחא דאיירי בלא הפסיקה ג' עונות אלא דניחא להו לאוקמא מלתיה דרב כאינך תנאי דכל ימי מניקותה דיה שעתה:

בפרש"י בד"ה והא ספרה קתני ואי לא פסק כו' ותורה לא טהרתו אלא ביומי וטבילה ולב"ש כו' עכ"ל דבריו תמוהים דהא ללוי קיימינן הכא ואליביה כיון דב' מעיינות הם בשופעת אית להו לב"ה דלאו בטבילה תליא כלל כדקאמרינן דא"כ בשופעת דהיינו לרב לב"ה התורה טהרתו ביומי וטבילה וללוי טמאה אפי' טבלה לב"ה וכן מוכחת כל הסוגיא כמ"ש התוס' בכולה סוגיין ואפשר לפרש לדעתו דודאי מעיקרא בעי למימר הכי דא"ב שופעת אבל לפי המסקנא דמפרש פלוגתייהו וא"ב טובא פסקה וכל הני דפריך מינייהו בשמעתין אית לן למימר דלוי לא פליג עליה דרב בהא וכמו לרב דממעיין אחד הוא והכל מעיין טמא ואפי' בשופעת ביומי וטבילה תליא מילתא ה"נ אית לן למימר ללוי אפי' בשופעת ממעיין טמא דביומי וטבילה תליא מילתא והכריח לפרש כן לפי האמת דלא ניחא ליה למימר ללוי דנקט ולא טבלה במתני' משום ב"ש כמ"ש התוס' דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וה"ל למתני וטבלה משום רבותא דב"ה גם הך ברייתא דיולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה מוכח כן דבטבלה תליא מלתא לב"ה ודחוק הוא לפרש כמ"ש התוס' דלדברי ב"ש קאמר הכי:

ברש"י ד"ה והא ספרה קתני וכו' עד ושופעת מתוכו בתוך שבוע שלישית ומשום הכי מטמא לה ויבש לב"ה דהא ממעין טמא אתא ותורה לא טהרתו אלא ביומי וטבילה. דברי רש"י תמוהים דהא כיון דבשופעת איירי מה מועיל יומי וטבילה ונ"ל דרש"י ס"ל דמתרי טעמי פליגי ב"ה אב"ש חדא דסבירא להו מעין אחד הוא וכיון דשופעת אפילו טבלה טמאה ועוד אפילו לדידכו דס"ל דשני מעינות הן מ"מ התורה לא טהרתו אלא ביומי וטבילה וק"ל:

בתוס' ד"ה ושוין ברואה וכו' וא"ת לרבי יוסי וכו' א"נ הפסיקה שלשה עונות וכו'. כלל הענין שהתוספות ס"ל דלרבי יוסי אין מעוברת ומניקה דיה שעתה אלא אחר שעברו עליה שלשה עונות ודוקא בראיה ראשונה או גם בשניה כשהראשונה היתה באונס ולשאר תנאי כגון ר"מ ס"ל דאפילו בלא עברו שלשה עונות ואפילו כל ימי עיבורה וכל ימי מניקתה דיה שעתה ולאינך תנאי אפילו מת בנה או גמלתו עד כ"ד חדש ולפי זה כשהקשו התוס' אחר זה וא"ת והכא ל"ל משום דם טוהר וכו' ותירצו לר"מ נפקא מינה להיכא דמת בנה וכו' ולרבי יוסי וכו' נפקא מינה להיכא דלא ראתה עד אחר כ"ד חודש וכו' הוה מצי לשנויי לרבי יוסי נפקא מינה להיכא דלא עברו עליה ג' עונות דאין דיה שעתה מטעם מניקה אלא שהתוספות צריכים לתירוץ זה לאינך תנאי דס"ל דלא בעי ג' עונות וגם ס"ל דדיה שעתה אפילו מת בנה עד כ"ד חדש דבהאי ס"ל כרבי יוסי וק"ל:

ד"ה דליכא שהות וכו' הכא מיירי במת בנה וכו'. ומ"מ למאי דמוקי לה בדליכא שהות לא יתיישב למאן דס"ל דמניקה דיה שעתה בלא עברו עליה שלש עונות עד כ"ד חודש דא"כ מאי נפקא מינה שלאחר דם טוהר ת"ל מטעם דמניקה דהא השתא ליכא לשנויי דנפקא מינה להיכא דלא ראתה עד לאחר כ"ד חודש דהא מוקי לה בדליכא שהות וק"ל:

בא"ד דבפרק אלו נערות אמר הגיורית שראתה וכו' רבי יוסי אומר הרי היא ככל הנשים. ר"ל שראתה דם בתוך מעת לעת לטבילתה וקודם טבילה דם העובדת כוכבים אינו מטמא ולא שייך לטמא מעת לעת ואפ"ה ס"ל לרבי יוסי דמטמאה למפרע עד שעת הטבילה והכא בשמעתין ס"ל דליכא שהות כיון דמעת לעת ליכא מפקידה לפקידה נמי ליכא:

גמ' אנא דאמרא כתנא דשוין ואי בעית אימא בשופעת כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ימי עבורה כו' דיה שעתה הס"ד:

בד"ה דליכא שהות כו' טהור הוא הס"ד:

בד"ה כותיה דרבא צ"ל כותיה דרב:

ד"ה אי בעית צ"ל ואי בעית:

תוס' בד"ה הלכתא כרב כו' שיצתה פדחת ולדה בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה כו' כצ"ל:

גמרא אלא ללוי כו' ל"ל הפסק ג' עונות במשהו סגי. ועפרש"י. ומשמע דאפי' ראתה כל ימי טומאת לידתה. וק"ל דא"כ איך יעלו לג' עונות כיון דראתה בינתים ממעיין טמא. דדוקא דם לידה אמרו דאינו מפסיק אבל דם שרואה בימי טומאתה אין סברא שלא יהא מפסיק:

שם ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה כו' דליכא שהות כו'. ופסק כן הרמב"ם בפ"ד מהל' מו"מ הל"ו. והכ"מ לא הראנו מקורו. ותימה לי מדוע השמיט הרמב"ם דין כיוצא בו דאיתא בכתובות (לז) הביאו התוס' כאן והיא תוספתא במכלתין פ"א בגיורת שראתה בתוך מעל"ע שנתגיירה והיא פלוגתת רי"ה ורי"ו ע"ש:

רש"י ד"ה והא ספרה קתני (בסופו). דאי ילדה זכר א"א כו'. לכאורה מ"ל שכבר ספרה יום או יומים קודם לידה ובלידה יבישתא. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן וש"פ שהביא הס"ט סי' קצ"ד סק"ב דדם לידה מיקרי דם קושי. ולפי מאי דמסקינן לקמן (לז) דאין קושי סותר בזיבה. מ"ל אפי' למ"ד א"א לפה"ק בלא דם. וזה י"ל לכאורה דלר"א אמרינן שם דדם קושי סותר והוא שמותי וכפי' התוס' בכ"מ דר"ל מתלמידי שמאי. אבל בלא"ה לא אתיא כוותיה דלדידיה אמרי' לקמן דימי לידה לא די שאינן עולין אלא אפי' מיסתר נמי סתרי. וה"נ מזה ראיה לגי' התוס' שהביאו שם בד"ה אביי דגרסי' שם אלעזר בל"י. ואולי י"ל דיולדת בזוב משמע להש"ס דהיא עדיין בזובה בלא ספורים כלל:

תד"ה שבוע. דהא אמר הכא דכי ראתה שבוע שניה כו'. כ"נ דצ"ל:

רש״י ד״ה ברואה וכו׳ שמונים וארבעה כצ"ל:

תוס' ד"ה שבוע בתרא וכו׳ מ״מ אינן נעשית בה נדה ולא זבה וכשתפסיק טהורה מיד כצ״ל:

גמ' צריכה שתפסוק משהו. הך משהו אינו מובן לכאורה דהא ע"כ בלא ראתה כל ימי לידה דאל"כ הך ראייה גופא הוי הפסק בתוך ג' עונות דוקא דבלידה אמרי' לעיל דם לידה לחוד היינו מה דיוצא ע"י פתיחת הקבר דלידה אבל זה שרואה בתוך ימי הלידה כיון דממעיין טמא אתי פשיטא דמפסיק דלא גרע מדם טוהר:

ימי עיבורה עולין לימי מניקותה משמעתין מבואר דימי טהרה מצטרפין לימי טומאה להפסקת ג' עונות ולעיל י"א ע"ב אמרינן מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה וצ"ל לחלק בשלמא קביעת וסת הוא מטעם חזקה שתתחזק בטומאה ג"פ בט"ו לחודש וכיון שאין הימים שוים שהרי היה בהם יום א' בימי טהרה והיתה טהורה בו לא מצטרף לימים טמאים משא"כ לענין הפסקת ג' עונות שפיר מצטרף דהרי לא ראתה ג' עונות כצ"ל. אמנם לב"ש דס"ל יומא בלא טבילה גרים ואפ"ה לא קבעה מימי טהרה לימי טומאה אע"ג דגם בימי טהרה היתה טמאה שהרי לא טבלה וע"כ צ"ל דהטבע משתנה ע"פ התורה ע"ד לאל גומר עלי ע"י שגזרה התורה שתהיה טהורה בימים הללו גם הטבע משתנית עי"ז. והה"נ לענין הפסקה דלא מצטרף וברייתא דשמעתין דלא כב"ש. ובזה מיושב מ"ש תוס' לעיל י"א ע"ב לר"א דמימי טהרה לימי טומאה לא מיקרי הפסקה והקשה מהרש"א משמעתין והא"ש דהתם קאי תוס' לר"א שהוא מתלמידי שמאי אמנם מהרש"א סבר דהתוס' קאי לר' יוסי וכבר כתבתי לעיל שם מה שנ"ל בזה ע"ש:

ושוין ברואה אחר דם טוהר פירש"י שמאי והלל דפליגי במעל"ע ולא הו"ל לפרש כן אלא ושוין רבנן ושמאי אבל הלל הא לית ליה תקנתא דמעל"ע כלל וי"ל דהיה קשה לרש"י אי לרבנן א"כ מאי קאמר אי מעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי ליכא איפוך אנא דהרי משמע לעיל ד' ע"ב דלרבנן עיקר חששא רק עונה א' אלא משום קנסא הפסידה עוד עונה יתירה ע"ש וא"כ איך שייך לומר אי מעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי ליכא אלא ע"כ לאו לרבנן קיימינן אלא להלל וס"ל דנהי דהפריז על מדותיו לאסור לימים הרבה מ"מ עיקר החששא אינו אלא מעל"ע שתעכב בבית החיצון. ומש"ה מסיק היכא דמעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי ליכא משום דהו"ל ס"ס ספק דילמא השתא הוא דיצא ולא נתעכב בבית החיצון כלל ואת"ל נתעכב שמא כבר יצא אתמול ועדיין היה דם טוהר וזהו דוקא להלל משא"כ לרבנן משמע דלא מתעכב יותר מעונה א' אין כאן ס"ס. אלא דלפ"ז למאי דקיי"ל כרבנן דשמאי והלל הו"ל למפסק אף ע"ג דמעל"ע ליכא מפקידה לפקידה איכא והרמב"ם פסק דליכא מפקידה לפקידה ויתיישב במ"ש בסמוך אי"ה עי"ש וק"ל:

כיון דמעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי ליכא המ"ל דע"כ לא פליגי רבנן אשמאי וס"ל דמטמא מעל"ע אלא באשה דעלמא דאין חזקה שלה מבוררת כ"כ דאין לך שעה ורגע שלא ניחוש שמא השתא יצא דם לבית החיצון וגם וכי לעולם לא תראה הלא עלולה לראות מגופה משו"ה חיישינן משא"כ שישבה על דם טוהר דהו"ל חזקת טהרה גמורה. ולא שהתה רק זמן מועט דלא שייך עלולה לראות וכי לעולם לא תטמא. דהרי לא שהתה רק זמן מועט בהא כ"ע מודים לשמאי דלא מטמאה מעל"ע. וי"ל אה"נ הומ"ל הכי אלא משום דלעיל ריש מכילתין איכא לישנא דטעמא לאו משום אוקמי אחזקתה ע"ש ומשום הני לישני אמר בשמעתין כיון דמעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי ליכא ומיושב הרמב"ם שזכרתי לעיל:

אלא ללוי במשהו סגי. ותפסוק משהו לאחר שבועים דנסתם הטמא ותמתין שבעה ותטבול ואפי' תראה כל שבעה יעלו לה בנקיים דהא לאו דם טמא הוא: שתפסוק משהו. לאחר שבועים דנקבה דאי בתוך שבועים לאו הפסק היא דכיון דחוזרת ורואה בתוך שבועים חזר הטמא להפתח: ימי עיבורה עולין לה. בפ''ק (לעיל דף י:) אמרי' מעוברת ומניקה שעברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה: עולין לה. כלומר מצטרפים לימי מניקותה כגון היתה מניקה והתחילה לפסוק ונתעברה והשלימה ג' עונות מצטרפין ימי עיבורה לימי מניקותה: בשלמא לרב. דאמר מעין אחד הוא משום הכי מעוברת שהתחילה להפסיק וילדה צריכה להשלים ג' עונות שלא תראה אחר לידה כלום ודם לידה לא מפסיק לשלש עונות כדתרצינן בפ''ק דם נדה לחוד ודם לידה לחוד אבל אחר לידה אי חזאי לא השלימה ג' עונות ומטמאה מעת לעת שאין דמיה מסולקין: אלא ללוי. אפי' אי חזיא לאחר שבועים הא לאו ממעין טמא אתי ויעלו לה להשלמת שלש עונות דהוי כאילו דם מחוטמה אתא: במשהו סגיא. שתפסוק אחר ימי לידה משהו דנימא נסתם הטמא: שיעלו לה. ימי טהרה: לשלש עונות. ואפי' תראה: ושוין. שמאי והלל דפליגי במעת לעת: ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה. קס''ד אפי' לזמן מרובה כגון שלא ראתה עד יום שמונים וארבע או תשעים: בשלמא ללוי דאמר שני מעינות הן משום הכי דיה שעתה. שהרי דמיה מסולקין שכמה ימים שעברו ולא ראתה דם ממעין זה והויא לה ראייה ראשונה ודיה שעתה ומניקה מארבע נשים היא דדיין שעתן בראייה ראשונה: אלא לרב דאמר מעין אחד הוא. לאו ראייה ראשונה היא והרי הוחזקה בדמים: דליכא שהות. כגון שראתה ביום שמונים ואחד מיד דליכא למימר מעת לעת דאפי' הוה מאתמול כי האידנא בבית החיצון דם טהור הוא: ותטמא מפקידה לפקידה. כגון אם בדקה שחרית ומצאתה טמאה תטמא טהרות של ערבית והכא ליכא למימר דליכא שהות דאי אפילו מפקידה לפקידה ליכא צריכא למימר דדיה שעתה: וב''ה לשיטתן. דכל זמן שלא טבלה מטמא לח ויבש והא כיון דספרה אחר ימי לידה ודאי פסק וקשיא ללוי: כתנא דשוין. דאמר לעיל ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה ואנא אוקימנא בדאיכא שהות ואפ''ה דיה שעתה אלמא שני מעינות הן: והא ספרה קתני. ואי לא פסק היכי ספרה ומשני לעולם בשופעת מימי טומאה לימי טוהר וספירה הכי הואי כגון שהיתה יולדת נקבה בזוב וימי טומאת לידה שני שבועים ופסקה שבוע קמא וזו היא ספירתה דקסבר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה ושבוע שני לא פסקה וחזר ונפתח מעין טמא ושופעת מתוכו בתוך שבוע שלישי ומש''ה מטמא לח ויבש לב''ה דהא ממעין טמא אתא ותורה לא טהרתו אלא ביומי וטבילה ולב''ש טהור דביומי תליא רחמנא והא שלמו להו ולהכי נקט יולדת נקבה דאי ילדה זכר אי אפשר לה לספור שבעה שלא תפסוק משהו אחר ימי לידה דלא הוו אלא שבעה: כוותיה דרב לחומרא. בשופעת מתוך שמונים לאחר שמונים דמטמאה ולא אמרי' ממעין טהור אתא: והלכתא כוותיה דלוי לחומרא. בשופעת מתוך י''ד לאחר י''ד דאמר ב' מעיינות הן וכיון דלא נסתם הטמא לא הוי דם טוהר: בין לקולא. כגון שופעת מתוך י''ד לאחר י''ד דהוה ליה רב לקולא דאמר מעין אחד הוא והתורה טהרתו ולא בעי הפסקה:

ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה. וא''ת לרבי יוסי דאמר בפ''ק (לעיל דף ז.) מעוברת ומניקה צריכות שלש עונות ומפרש דמצטרפי ב' עונות דעיבורה ואחת דמניקתה למה לי עונה דמניקתה הא אמר הכא דאחר דם טוהר דיה שעתה וי''ל הא דלא כר' יוסי אי נמי בהפסיקה ג' עונות וראתה ראשונה מאונס אף שניה דיה שעתה כדאמר בפ''ק (שם:) אבל אחר דם טוהר אין דיה שעתה אלא בראייה ראשונה אבל שניה לא אפי' היתה הראשונה מאונס כיון שנפתח מעין טמא וא''ת לר''מ ולאידך תנאי דאית להו בפ''ק (שם:) מניקה דיה שעתה תיפוק ליה דהוה אחר דם טוהר ומיהו לתירוץ שני אתי שפיר וי''ל דמטעם שהוא אחר דם טוהר אין דיה שעתה אלא לראייה ראשונה אבל מטעם מניקה דיה שעתה כל ימי מניקותה כר''מ דפ''ק (שם דף יא.) וא''ת והכא למה לי משום דם טוהר תיפוק ליה דמניקה היא וי''ל דנ''מ להיכא דמת בנה או גמלתו לרבי מאיר דאמר לעיל הרי היא ככל הנשים ולרבי יוסי נמי דאמר בפ''ק אפי' גמלתו או נתנה בנה למניקה דיה שעתה נפקא מינה לאחר דם טוהר להיכא דלא ראתה עד לאחר כ''ד חדש וטעמא דמניקה איצטריך לראייתה הראשונה באונס דאף השניה דיה שעתה כדפרישית: דליכא שהות. אבל איכא שהות מטמאה מעת לעת לרב דאמר מעין אחד הוא ואע''ג דדיה שעתה כל ימי מניקותה הכא מיירי במת בנה או בהפילה כדפרישית וא''ת דבפרק אלו נערות (כתובות דף לז.) אמר הגיורת שראתה דם בתוך מעת לעת דיה שעתה רבי יוסי אומר הרי היא ככל הנשים וי''ל סוגיא דהכא לא אתיא כר' יוסי דהתם א''נ התם היתה בת טומאה אם היתה מתגיירת מקודם או משום דאיתא בגוה טומאה דרבנן: ואיבעית אימא בשופעת והא ספרה קתני. וא''ת מאי קאמר ב''ה לעיל יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה טהורה והא כיון דשופעת אפי' טבלה טמאה ללוי דאמר שני מעיינות הן דהא מעין טמא הוא וי''ל דלדברי ב''ש קאמרי להו דאית להו מעין אחד הוא: שבוע בתרא לא פסקה. מכאן אומר ר''ת דיולדת בזוב או בזמן הזה דכולהו נשים חשבינהו כיולדת בזוב שסופרין אחר ימי טומאת הלידה שבעה נקיים וראתה בימי טוהר קודם טבילה אינה סותרת דהא אמר הכא דכי ראתה שבוע שלישי דלא סתרה אע''ג דדם טמא הוא כ''ש דראיית דם טוהר אינה סותרת דאפי' ב''ה דמטמאין לח ויבש מודו דעלתה לה ספירתה ומכאן אין להוכיח על זבה שאינה יולדת שספרה ז' נקיים וראתה שלא תסתור דאיכא למימר דהכא דוקא לא סתרה משום דראייה זו אינה גורמת לה טומאה דכל שבועים טמאים בלאו הכי ואע''ג דבשבוע ג' גורם לה טומאה מ''מ אינה נעשית בת נדה ולא זבה וכשתפסק טהורה מיד ומ''מ נראה דאשה דעלמא נמי לא סתרה דמסתברא דאין סתירה מועלת אלא בתוך החשבון כדאמר ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אבל לאחר ספירה לא מיהו לדידן דאית לן חומרא דרבי זירא פשיטא דסותרת דהא אפי' טבלה וראתה צריכה ז' נקיים: הלכתא כרב לחומרא. ואם תאמר הא תרי חומרי דסתרי אהדדי נינהו וי''ל דהכא דמספקא לן פסיק כמר להחמיר וכמר להחמיר וכי האי גוונא איכא שלהי יוצא דופן (לקמן דף מז:) הלכה כדברי כולן להחמיר גבי סימני בגרות וחצר צורית הקשה הרב רבי מרדכי בר יצחק ללוי דאמר שני מעינות הן הא דתניא בפרק יש בכור (בכורות דף מו:) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה עובדת כוכבים ואחר כך נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הן אמאי אין נותנין לה ימי טהרה הלא מעין טמא סתום ובריש יוצא דופן (לקמן דף מ.) נמי תנן דאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ומההיא ברייתא דבכורות (דף מו:) לא קשה כל כך ללוי דמוקי כב''ש דאמר

נידה לו ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף לו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד