נידה לה ע"ב

שהוא עושה משכב ומושב, כטומאת אב הטומאה, ואילו בעל קרי אינו מטמא כן.

ומעתה יש לשאול בבירור דברי ר' יצחק הללו: אימת [אימתי] נאמרו הדברים הללו, אילימא [אם תאמר] שהמדובר בראייה שניה של הזיבה — אין לומר כן, שהרי היכא הוה [איך הוא נהיה] בכלל בעל קרי? והרי הוא נעשה זב בשתי ראיות! אלא פשיטא [פשוט] הוא שהמדובר בראייה ראשונה, וקתני [ושנה] ר' יצחק כי יש להקל עליו שאינו מטמא באונס. והרי זה איפוא שלא כשיטת רב הונא!

ודוחים את הראיה: ותסברא [וכי סבור אתה] שאמר ר' יצחק את דבריו בראייה ראשונה, אין זה כך, שהרי אמר ר' יצחק כי יש צד להחמיר עליו שהוא עושה משכב ומושב, וכי בראייה ראשונה בר [בן] משכב ומושב הוא?

אלא הכי קאמר [כך הוא אומר], ר' יצחק אומר: והלא זב בכלל בעל קרי היה בראייה ראשונה, ולמה יצא (נבדל בדינו מבעל קרי) בראייה שנייה — להקל עליו ולהחמיר עליו, להקל עליו — שאינו מטמא באונס, ולהחמיר עליו — שהוא עושה משכב ומושב.

א ובעניינה של הזיבה אמר רב הונא: הזוב הריהו דומה למי בצק הנעשה מקמח של שעורים. ובהבדלים שבין הזוב לבין שכבת הזרע: הזוב בא מבשר המת (חלק גוף שאין בו תחושה), בעוד ששכבת זרע בא מבשר החי (שיש בו תחושה). ועוד הבחנות: הזוב — הריהו דיהה (אינו צמיגי ודביק), ובמראהו הוא דומה ללובן ביצה המוזרת (בלתי מופרית, שאין אפרוח עתיד לבקוע ממנה). ואילו שכבת זרע — הריהי קשורה (דביקה וצמיגית), ובמראה הריהי דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת (לא מופרית).

ב שנינו במשנתנו שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו של דם היולדת שראתה בימי טהרתה (אחרי שבעה ימים לאחר לידת זכר או שבועיים לאחר לידת נקבה), והריהי בימי טהרה, אלא שלא טבלה כשהסתיימו ימי טומאתה, שלדעת בית שמאי אין דין דם זה כדין דם הנדה, ואין הוא מטמא אלא בלח ולא ביבש. ואילו בית הלל סבורים שכיון שלא טבלה, דם זה אף שהוא בימי טהרה נחשב כדם הנדה, שמטמא בלח וביבש.

ובענין זה עוד תניא [שנויה ברייתא], אמרו להן בית הלל לבית שמאי: וכי אי [אין] אתם מודים במקרה של אשה נדה שהגיע זמנה לטבול לטהרתה, ולא טבלה, וראתה דם, שהיא טמאה טומאת נדה לכל דבר? ואם כן אף במקרה זה יש לומר כן. אמרו להם בית שמאי בדחייה: לא תהא מכאן ראיה לנדון שלנו, שכן אף אם אמרתם כך באשה הנדה שלא טבלה וראתה דם, שהיא טמאה, שם הדין כן משום שאפילו טבלה ומיד לאחר מכן ראתה שוב הריהי טמאה. אולם האם תאמרו דין זה אף ביולדת שהגיעו ימי טהרתה, שהרי אם טבלה וראתה דם שהיא טהורה, ומעתה, אף שלא טבלה, וראתה, אין היא נחשבת כנדה גמורה לטמא, בלח וביבש.

חזרו בית הלל ואמרו להם לבית שמאי, כנגד דבריהם אלו: היולדת בזוב והיא בימי טהרתה שמנתה שבעת ימי זיבה לאחר שעברו עליה ימי טומאת לידתה, תוכיח שלא כדבריכם. שהרי אם טבלה מזיבתה וראתה דם, לאחר שמנתה כדין הזבה שבעת ימי ספירה, הריהי טהורה שכן היא בתוך ימי טהרתה. ואילו אם לא טבלה, וראתה — הריהי טמאה, ואם כן אף ביולדת שלא טבלה מטומאת לידתה, יש לומר כן, שתהא טמאה כנדה גמורה אם ראתה אף שהיא בימי טהרתה!

אמרו להם בית שמאי: אף במקרה זה שהבאתם הוא הדין שאין היא טמאה בלח וביבש, והיא התשובה (המענה) למה שהבאתם כראיה לשיטתכם.

ודנים עתה בדברים אלה: למימרא דפליגי [האם לומר מתוך כך שחלוקים] בית שמאי ובית הלל בדין היולדת בזוב וספרה שבעת ימי זיבה ולא טבלה, אם מטמאת היא, שלדעת בית שמאי אין היא מטמאת בלח וביבש? והתנן [והרי שנינו] במפורש במשנתנו: ומודים בית שמאי לבית הלל ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן מדובר במקרים שונים. כאן בברייתא מדובר שספרה האשה שבעה נקיים לזיבתה, ולכן לשיטת בית שמאי אף שלא טבלה אין היא מטמאת בלח וביבש, ואילו כאן במשנתנו מדובר שלא ספרה עדיין שבעה ימי נקיות לזיבתה, ולכן אף שנכנסה לימי טהרה של לידה, אם ראתה הריהי מטמאת בלח וביבש, ככל נדה.

והתניא [וכך שנויה ברייתא] כדברים האלה, ששנינו בה: היולדת בזוב שספרה שבעה נקיים לזיבתה לאחר שהסתיימו ימי טומאת לידתה והחלו ימי טהרת לידתה, ולא טבלה, וראתה, הלכו בית שמאי לשיטתן בדין היולדת הרגילה שעברו עליה ימי טומאתה ולא טבלה וראתה, שאין היא מטמאת בלח וביבש, אף זו שספרה לזיבתה, ולא טבלה וראתה — אינה מטמאת בלח וביבש. ואף בית הלל הלכו במקרה זה לשיטתן, שמטמאה בלח וביבש.

ג ומתוך שנדון דינו של דם נדות בימי טהרת לידה, מביאים את מה שאיתמר [נאמר] שכך נחלקו חכמים, רב אמר: מעין (מקור) אחד הוא בגוף האשה, שממנו בא דם זה ודם זה, אלא שאת הדם הבא בימי טומאת לידה התורה טמאתו ואילו הדם הבא בימי טהרה התורה טהרתו.

ולוי אמר: שני מעינות נפרדים הם בגוף האשה, ומן המקור האחד יוצא הדם הטמא בימי טומאת לידה, ומן המקור האחר יוצא הדם הטהור בימי טהרתה. ואין שני מעיינות אלה משמשים יחד, אלא שבשעה שנסתם המקור הטמא לאחר ימי טומאת הלידה — נפתח המקור הטהור, ובשעה שנסתם המקור הטהור לאחר שהסתיימו ימי טהרה (שלושים ושלושה ימים לזכר, שהם ארבעים יום מן הלידה. וששים וששה ימים לנקבה, שהם שמונים יום מן הלידה) — חוזר ונפתח המקור הטמא, ואם תראה דם — הריהי טמאה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם, בין רב ולוי]? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל במקרה של האשה השופעת (הרואה דם ברצף, וללא הפסק) מתוך שבעה ימי טומאה שלאחר לידת זכר לשבעת הימים של אחר שבעה, שהם ימי טהרת לידה לזכר. והשופעת דם מתוך ארבעה עשר ימי טומאה שלאחר לידת נקבה לימי הטהרה של היולדת נקבה של אחר ארבעה עשר. וכן השופעת דם מימי טהרה שהם מתוך ארבעים הימים מלידת הזכר, שבהם הסתיימו ימי טהרה לאחר ארבעים, שכרגיל הרואה בהם דם הריהי ככל אשה הרואה דם. וכן השופעת מתוך שמנים הימים מלידת הנקבה, שבהם הסתיימו ימי טהרתה של היולדת לאחר שמנים.

שלשיטת רב, שמקור אחד הוא לדם הבא בימי טומאה ולדם הבא בימי טהרה — במקרה שברישא [התחלה], כלומר, בשופעת דם מימי טומאה לימי טהרה, יש לנהוג לקולא [להקל], ולומר: אף שמקור אחד הוא לדם ימי טהרה ולדם ימי הטומאה, ואף ששופעת היא בראיית הדם התורה טיהרה דם זה. ואילו במקרה שבסיפא [סוף], בשופעת דם מימי טהרה לימים שאחריהם — יש לנהוג לחומרא [להחמיר], שהתורה טיהרה את דם ימי הטהרה, וטימאה את שבא לאחריהם.

ואילו לשיטת לוי ששני מקורות שונים הם לדם טהרה ולדם טומאה — במקרה שברישא [התחלה] בשופעת מימי טומאה לימי טהרה, יש לנהוג לחומרא [להחמיר] ולטמאה, שכן לא התירה התורה בימי טהרה אלא דם הבא ממקור טהור, ואולם דם זה אף שראתה אותו בימי טהרה הריהו בא ברצף מימי טומאתה, ומקורו טמא. ואילו במקרה שבסיפא [סוף] יש לנהוג לקולא [להקל], שאף שראתה את הדם בימים שמעבר לימי טהרה, כיון שלא פסקה — הרי זה דם הבא ממקור טהור, וטהורה היא. ומעתה דנים בשיטותיהם.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו במשנתנו: דם היולדת שראתה בימי טהרתה אחר שלא טבלה לאחר ימי טומאתה, בית שמאי אומרים: אין הדם מטמא אלא בלח, כרוקה וכמימי רגליה, ואילו בית הלל אומרים: מטמא לח ויבש, כנדה גמורה.

קא סלקא דעתך [עולה על דעתך, יש להניח] שמדובר בזו שלא שפעה דם, אלא שפסקה מראיית דם בימי טומאתה, וחזרה וראתה בימי טהרתה. ומעתה יש לדון: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא — משום הכי [כך] מטמא דם זה לשיטת בית הלל לח ויבש כיון שלא טבלה. אלא לשיטת לוי, שאמר שני מעינות הן, אמאי [מדוע] דם זה מטמא לח ויבש, והרי דם זה הבא בימי טהרה — ממקור אחר הוא בא, והתורה טהרתו?

אמר לך לוי בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים], בשופעת דם מימי טומאתה לימי טהרתה, שכיון שדם אחד הוא זה, הריהי טמאה לשיטת בית הלל, אף שראתה בימי טהרה. ושואלים על כך: אי [אם] המדובר במשנתנו בשופעת דם מימי טומאה לימי טהרה, אם כן מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי האומרים שאין דם זה מטמא בלח וביבש? ומשיבים: קסברי [סבורים הם] בית שמאי כי מעין אחד הוא, והתורה טמאה את הדם בזמן שרואה אותו בימי טומאה וטהרתו בזמן שרואה אותו בימי טהרה.

ושואלים לצד האחר, בשלמא [זה נוח] לשיטת לוי הסבור כי שני מעיינות הם, ולשיטתו בית שמאי סבורים שמעיין אחד הוא, היינו דאיכא [זהו שיש] הבדל בדין במשנתנו בין בית שמאי ובית הלל, שכן בית הלל סבורים שאף ששני מעיינות הם, ואולם כיון שלא פסקה מלראות מימי טומאה לימי טהרה, הרי אף דם שראתה בימי טהרה — דם אחד הוא, דם טמא. ואילו בית שמאי סבורים, כאמור, שמעיין אחד הוא, אלא שהתורה טמאה את דם ימי הטומאה וטיהרה את דם ימי הטהרה. אלא לשיטת רב מאי בינייהו [מה יש ביניהם], בין בית שמאי לבית הלל, שאלו מטהרים ואלו מטמאים?

ומסבירים: ההבדל שאיכא בינייהו [יש ביניהם] הוא באשר למשמעותם של יומי [הימים] ושל הטבילה בתום ימי טומאה, לענין היתרו של הדם בימי טהרה. ובכך נחלקו: בית שמאי סברי [סבורים] כי ביומי [בימים] תלה רחמנא [הכתוב] היתר זה, ומשעה שנכנסו ימי טהרה, כל דם שתראה באותם ימים הריהו טהור אף שלא טבלה בתום ימי טומאה. ואילו בית הלל סברי [סבורים] כי ביומי [בימים] וטבילה תלוי היתר זה. וזו כיון שלא טבלה, אף שהגיעו ימי טהרה, כל דם שתראה הריהו טמא.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו עוד במשנתנו: ומודים בית שמאי לבית הלל ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש. סלקא דעתך [עולה על דעתך, יש להניח] שהכא נמי [כאן גם כן] מדובר באופן שפסקה האשה מלראות לאחר ימי טומאה, וחזרה וראתה בימי טהרה, וכיון שזבה היא ולא טבלה — מטמאה.

מעתה יש לדון: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא — משום הכי [כך] מטמא דם זה לח ויבש כדין טומאת הנדה, שהרי לא טהרתו תורה לדם זה בימי טהרה. אלא לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, ודם הבא בימי טהרה — בא ממקור טהור, אמאי [מדוע] מטמא דם זה של היולדת בזוב לח ויבש כדין דם הנדה? לא היה לו לטמא אלא בלח, כדין הזבה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך לוי בתשובה: הכא נמי [כאן גם כן] אף במקרה זה מדובר בשופעת דם מימי טומאתה לימי טהרתה, ומשום כך הריהי טמאת נדה, שכן דם טמא הוא זה שראתה. ושואלים: אי [אם] המדובר בשופעת, למאי איצטריך [למה נצרך] להשמיענו שטמאה היא, והרי פשוט שכך הוא הדין?

ומשיבים: לשיטת בית שמאי איצטריך [נצרך] הדבר להישנות. שכן אף על גב דקאמרי [אף על פי שאומרים] בית שמאי, לשיטת לוי, כי מעין אחד הוא, וביומי [ובימים] בלבד תלה רחמנא [הכתוב] את ימי טהרת הלידה, שכיון שחלפו ימי הטומאה הרי האשה טהורה אף שלא טבלה, ואולם הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא ביולדת גרידתא [בלבד], דשלימו להו יומי [שנשלמו להם הימים, ימי טומאה]. אבל יולדת בזוב דבעי [שצריכה] ספירה שבעת נקיים על זיבתה — לא, וגם אם ראתה בימי טהרה — הרי היא טמאה טומאת נדה.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: נאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" (ויקרא יב, ב), ומלשונות ייתור שבכתוב דרשו: "דו‍תה תטמא" — לרבות את בועלה, שאף בועלה נטמא בטומאת הנדה, ומטמא כמותה.

וריבוי נוסף, "דותה תטמא" — לרבות הלילות כימים שבלילות ימי טומאה הריהי מטמאה כבימים. וריבוי נוסף, "דו‍תה תטמא" — לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה ימים נקיים. ומעתה נדון בדבר: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא — משום הכי בעיא [כך צריכה] היולדת הזבה לשבת שבעה ימים נקיים,

as he renders impure the bedding upon which he lies and the seat upon which he sits, like a primary source of ritual impurity, which is not the case for one who experienced a seminal emission.

The Gemara analyzes Rabbi Yitzḥak’s statement: When does this statement apply, i.e., to which sighting of ziva is Rabbi Yitzḥak referring? If we say he is referring to the second sighting this is untenable, for where in the verse was such a person included in the category of one who experienced a seminal emission? After the second sighting one is considered a full-fledged zav. Rather, it is obvious that he is referring to the first sighting. And yet Rabbi Yitzḥak teaches: The separate passage discussing a zav serves to be lenient with him, as a zav is not rendered impure through an emission that occurs due to circumstances beyond his control. This contradicts the statement of Rav Huna.

The Gemara rejects this: And how can you understand that Rabbi Yitzḥak is referring to the first sighting of ziva? But Rabbi Yitzḥak also says: The separate passage serves to be stringent with him, as he renders impure the bedding upon which he lies and the seat upon which he sits. With the first sighting of ziva is one fit to render impure his bedding or his seat?

Rather, this is what he is saying: Rabbi Yitzḥak says: But wasn’t a zav with his first sighting included in the category of one who experienced a seminal emission? Why, then, was he taken out and discussed in a separate passage with regard to his second sighting? In order to be lenient with him and to be stringent with him. In other words, the passage serves to be lenient with him, as he is not rendered impure through an emission that occurs due to circumstances beyond his control. And it serves to be stringent with him, as he renders impure the bedding upon which he lies and the seat upon which he sits.

With regard to ziva, Rav Huna says: The discharge of ziva is similar to water of barley dough. Whereas the discharge of ziva comes from dead flesh, i.e., when one’s penis is flaccid, semen comes from living flesh, when one’s penis is erect. Moreover, the discharge of ziva is runny, and is similar in appearance to the white of a unfertilized egg. By contrast, semen is viscous, and it is similar in appearance to the white of an egg that is not unfertilized, i.e., a fertilized egg.

§ The mishna teaches that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to the blood of a woman who gave birth and reached the conclusion of her days of impurity, but did not yet immerse in a ritual bath. Beit Shammai say: The blood does not retain the halakhic status of menstrual blood; rather, it imparts impurity only while moist. And Beit Hillel say: Since she did not immerse in a ritual bath, her blood is considered like that of a menstruating woman, and it imparts impurity whether it is moist or dry.

With regard to this dispute, it is taught in a baraita that Beit Hillel said to Beit Shammai: Do you not concede with regard to a menstruating woman who did not immerse after seven days and thereafter saw blood, that she is impure as a menstruating woman in every sense? If so, a woman who failed to immerse after childbirth should likewise be impure as a menstruating woman. Beit Shammai said to them: No, this is not a legitimate comparison. Even if you say this is true with regard to a menstruating woman, there the halakha is that even in a case where she immersed and immediately saw blood thereafter, she is impure. Will you say that this halakha applies with regard to a woman who gave birth, where the halakha is that if she immersed and then saw blood she is pure? Therefore, even if a woman who gave birth neglected to immerse and experienced bleeding, she is not considered a full-fledged menstruating woman, and the blood does not impart impurity whether it is moist or dry.

Beit Hillel said to Beit Shammai: The halakha of a woman who gives birth as a zava will prove this is in fact a legitimate comparison. A woman who gives birth as a zava may immerse only after experiencing seven clean days. The halakha is that if she immersed in her days of purity and then saw blood after the seven days of counting for ziva, she is pure, as she is in her days of purity. But if she did not immerse and she saw blood, she is impure. If so, the same should apply to a woman who gave birth and did not immerse at the conclusion of her days of impurity: She should be considered a full-fledged menstruating woman as long as she has not immersed.

Beit Shammai said to them: The same is true and this is the refutation, i.e., we maintain that even in the case of a woman who gave birth as a zava and failed to immerse after seven clean days, her blood imparts impurity only while moist. Accordingly, one cannot compare this case to that of a typical menstruating woman.

The Gemara asks: Is this to say that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to a woman who gave birth as a zava and counted seven clean days but did not immerse? But didn’t we learn in the mishna: And Beit Shammai concede to Beit Hillel in the case of a woman who gives birth as a zava, that any blood she sees imparts impurity whether it is moist or dry?

The Gemara responds: This is not difficult. Here, in the baraita, Beit Hillel and Beit Shammai disagree with regard to a woman who counted seven clean days for her ziva. In such a case Beit Shammai maintain that any blood she sees imparts impurity only when moist. There, in the mishna, they agree with regard to a woman who did not yet count seven clean days for her ziva. In such an instance, even Beit Shammai concede that her blood imparts impurity whether it is moist or dry.

The Gemara notes: And it is taught likewise in a baraita: With regard to a woman who gives birth as a zava, who counted seven clean days after the conclusion of her days of impurity but did not yet immerse, and she subsequently saw blood, Beit Shammai follow their opinion with regard to any woman who gave birth and concluded her days of impurity but did not yet immerse, and Beit Hillel likewise follow their opinion. In other words, according to Beit Shammai her blood imparts impurity only while moist, whereas according to Beit Hillel it imparts impurity whether moist or dry.

§ With regard to blood emitted by a woman during her days of purity after childbirth, it was stated that there is a dispute between the Sages. Rav says: It is from one source in a woman’s body that pure and impure blood are emitted, but the Torah rendered impure the blood emitted during her days of impurity and the Torah rendered pure the blood emitted during her days of purity.

And Levi says: There are two sources in a woman’s body. Blood emitted during her days of impurity emerges from one source, while blood emitted during her days of purity emerges from the other, and these two sources are not active simultaneously. Rather, when the source of the impure blood is closed, i.e., following her days of impurity, the source of the pure blood opens, and when the source of the pure blood is closed, at the conclusion of her days of purity, either thirty-three days for a male child or sixty-six days for a female child, the source of the impure blood is opened.

The Gemara asks: What is the practical difference between the opinions of Rav and Levi? The Gemara responds: There is a practical difference between them with regard to the following cases: A woman who continuously discharges menstrual blood from within seven days of giving birth to a male until sometime after those seven days, during her days of purity; and likewise, a woman who continuously discharges menstrual blood from within fourteen days of giving birth to a female until sometime after those fourteen days, during her days of purity; and a woman who continuously discharges menstrual blood from within forty days of giving birth to a male until sometime after those forty days, i.e., after the conclusion of her days of purity; and a woman who continuously discharges menstrual blood from within eighty days of giving birth to a female until sometime after those eighty days, i.e., after the conclusion of her days of purity.

The Gemara elaborates: According to Rav, who maintains that both pure and impure blood emerge from the same source, in the cases described in the first clause, i.e., if she continuously discharged menstrual blood from within her days of impurity until sometime during her days of purity, one is to be lenient, In other words, any blood emitted during her days of purity is pure, since the Torah rendered it pure. And in the cases described in the latter clause, when the discharge begins during her days of purity and continues until after the conclusion of her days of purity, one is to be stringent, as the Torah deemed impure any blood emitted after her days of purity.

According to Levi, who says that there are two different sources in the body, in the cases described in the first clause one is to be stringent, as the continuous flow of blood indicates this blood is emanating from the source of the impure blood, and the Torah deemed pure only the blood that emerges from the source of the pure blood. And in the cases described in the latter clause one is to be lenient, as the continuous flow of blood indicates this blood is from the source of the pure blood.

The Gemara raises an objection from the mishna: With regard to the blood of a woman who gave birth and reached the conclusion of her days of impurity but did not yet immerse, Beit Shammai say: The blood is like her saliva and urine, and it imparts impurity only while moist. And Beit Hillel say: Her blood is considered like that of a menstruating woman, and it imparts impurity whether moist or dry.

It enters your mind to explain that the mishna is referring to a case where a woman’s discharge of menstrual blood ceased during her days of impurity, and she subsequently experienced bleeding after the conclusion of her days of impurity. If so, granted the mishna is clear according to the opinion of Rav, who said pure and impure blood emanate from one source, as it is due to that reason that Beit Hillel maintain that the blood imparts impurity whether it is moist or dry, since she did not yet immerse. But according to the opinion of Levi, who said there are two separate sources, why do Beit Hillel maintain that the blood imparts impurity whether it is moist or dry? After all, blood emitted during her days of purity comes from the source of pure blood.

The Gemara explains that Levi could say to you: Here we are dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood from within her days of impurity until sometime during her days of purity. Since the continuous flow of blood indicates that this blood emanates from the source of the impure blood, Beit Hillel rule that it imparts impurity whether it is moist or dry. The Gemara asks: If the mishna is dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood, what is the reason that Beit Shammai maintain this blood imparts impurity only while moist? Isn’t it evident that it is impure menstrual blood? The Gemara responds: Beit Shammai hold that it is from one source that pure and impure blood emanate, and the Torah deemed pure any blood emitted during her days of purity.

The Gemara questions the opinion of Rav: Granted, the mishna is clear according to Levi, who maintains there are two separate sources, as that is how there is a practical difference between the opinions of Beit Shammai and Beit Hillel. Beit Hillel hold there are two sources, and the continuous flow of blood from her days of impurity into her days of purity indicates that the blood emanates from the source of the impure blood, whereas Beit Shammai contend that pure and impure blood emanate from one source, and the Torah deemed pure the blood of her days of purity. But according to Rav, what is the reason for the difference between them?

The Gemara responds: The difference between them is due to their opinions with regard to the significance of the days and the immersion at the conclusion of her days of impurity. As, Beit Shammai hold that the Merciful One rendered the purity of her blood dependent on days, which means that once she begins her days of purity her blood is pure regardless of whether or not she immersed. And Beit Hillel hold that it is dependent on both days and immersion. Accordingly, if she fails to immerse after her days of impurity, any blood she sees is impure.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the continuation of the mishna: And Beit Shammai concede to Beit Hillel in the case of a woman who gives birth as a zava, that any blood she sees imparts impurity whether it is moist or dry. It enters your mind to explain that here too, the mishna is referring to a case where a woman’s discharge of menstrual blood ceased during her days of impurity, and she then experienced bleeding during her days of purity. Since she is still a zava at the beginning of her days of purity, the blood imparts impurity whether it is moist or dry.

The Gemara continues: If so, granted, the mishna is clear according to Rav, who said that pure and impure blood emanate from one source, as it is due to that reason that the blood imparts impurity whether it is moist or dry, since she is still a zava and the Torah has not yet deemed her pure. But according to Levi, who said there are two sources, why does the blood impart impurity whether it is moist or dry? Let it be considered like the saliva or urine of a zava, which imparts impurity only when moist.

The Gemara explains that Levi could say to you: Here too, we are dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood from within her days of impurity until her days of purity. The continuous flow of blood indicates that the blood emanates from the source of the impure blood. The Gemara asks: If the mishna is dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood, for what purpose was it necessary for the mishna to teach this halakha? It is obvious that this blood is impure.

The Gemara answers that it was necessary for the opinion of Beit Shammai. The mishna is teaching that even though Beit Shammai say there is one source, and the Merciful One rendered the purity of her blood dependent on days alone, that statement applies only in the case of a woman who only gave birth, as her days of impurity have been completed at this point. But with regard to a woman who gives birth as a zava, who requires the counting of seven clean days from the end of her days of impurity, that statement does not apply, and blood emitted before she counted seven clean days imparts impurity whether moist or dry, like the blood of a menstruating woman.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita, which addresses the verse: “If a woman be delivered, and bear a male, then she shall be impure seven days; as in the days of her menstrual sickness she shall be impure” (Leviticus 12:2). The superfluous phrase “her menstrual sickness she shall be impure” serves to include a man who engages in intercourse with her, teaching that he is rendered impure like a menstruating woman and imparts impurity like her.

Furthermore, the phrase “Her menstrual sickness she shall be impure” serves to include the nights; although the verse states: “As in the days,” she is impure during the night as well. Finally, “her menstrual sickness she shall be impure” serves to include a woman who gives birth as a zava, teaching that she must observe seven clean days. The Gemara analyzes this baraita: Granted, the baraita is clear according to Rav, who said there is one source, as it is due to that reason that a woman who gives birth as a zava requires seven clean days.