נידה לה ע"א

לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן אלא פשיטא בזב מצורע ומדאיצטריך קרא לרבויי בראייה שניה שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא אמר ליה רב יהודה מדסקרתא לרבא ממאי דילמא לעולם אימא לך בזב גרידא ודקאמרת לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור אמר אביי מאי תבעי ליה והא הוא דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וכיון דנפקא ליה מהתם אייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעינותיו נקבה לרבות מצורעת למעינותיה ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא א''ר הונא ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס שנאמר {ויקרא טו-לב} זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה שכבת זרע מטמא באונס אף ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס תא שמע ראה ראייה ראשונה בודקין אותו מאי לאו לטומאה לא לקרבן ת''ש בשניה בודקין אותו למאי אילימא לקרבן אבל לטומאה לא אקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו אלא לאו לטומאה ומדסיפא לטומאה רישא נמי לטומאה מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא תא שמע רבי אליעזר אומר אף בשלישי בודקין אותו מפני הקרבן מכלל דתנא קמא מפני הטומאה קאמר לא דכולי עלמא לקרבן והכא באתים קא מיפלגי רבנן לא דרשי אתים ורבי אליעזר דריש אתים רבנן לא דרשי אתים הזב חדא זובו תרתי לזכר בשלישי אקשיה רחמנא לנקבה ורבי אליעזר דריש אתים הזב חדא את תרתי זובו תלת ברביעי אקשיה רחמנא לנקבה תא שמע רבי יצחק אומר והלא זב בכלל בעל קרי היה ולמה יצא להקל עליו ולהחמיר עליו להקל עליו שאין מטמא באונס ולהחמיר עליו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - א

כי הרי אם לאחרים גורם הזוב טומאה, שמטמא הזוב את האדם שיוצא הזוב ממנו, והוא מטמא בטומאת משא ^[95], - לעצמו של הזוב, לא כל שכן שיטמא טומאת משא!?

אלא, פשיטא, שחידושו של הפסוק שזוב מטמא במשא הוא בזב - מצורע, שזובו בראיה שניה מטמא במשא ככל אדם [והוצרך ריבוי זה לזיבת מצורע, משום שאין לטמאותו מקל וחומר, כי האדם שיוצאת ממנו הזיבה אינו טמא מכוחה של הזיבה אלא מכח נגע הצרעת] ^[96] שגם הוא מטמא במשא ^[97].

ומדאיצטריך קרא לרבויי לזיבת מצורע שתטמא בזיבה בראייה שניה - שמע מינה: מקום זיבה לאו "מעין" הוא, כי אם הוא היה "מעין" של המצורע הרי הוא היה מטמא כרוקו וכמימי רגליו גם לולי הקל - וחומר ולולי ריבוי מהפסוק! ^[98]

אמר ליה רב יהודה מדסקרתא לרבא:

ממאי שפסוק זה בא לרבות זב - מצורע בראיה שניה?

דילמא, לעולם, אימא לך שהפסוק עוסק בזב גרידא, ולהשמיענו שהזיבה עצמה מטמאה.

ודקאמרת קל וחומר הוא, כי אם לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן - שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים, למשלח אותו במדבר, והוא עצמו טהור, שאין בהמה - חיה נעשית טמאה. ונדחית בכך ראיתו של רבא! ^[99] ומקשה הגמרא על עצם בעייתו של רב יוסף:

אמר אביי: מאי תיבעי ליה לרב יוסף האם ראיית הזב הראשונה של מצורע מטמאה במשא?

והא רב יוסף עצמו הוא דאמר שיש לדרוש את הפסוק "זאת תורת הזב לזכר ולנקבה" בצורה הזאת:

"זאת תורת הזב" - בין גדול בין קטן!

וכיון דנפקא ליה לטומאת זב קטן מהתם, מתחילת הפסוק, אייתר ליה סוף הפסוק למדרש -

"לזכר" - לרבות מצורע למעינותיו, שיטמאו כזב גמור, וכן "לנקבה" - לרבות מצורעת למעינותיה.

ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור, כי תחילת הפסוק "זאת תורת הזב" עוסק בזב גמור בעל שתי ראיות שמטמא זובו במשא, ונמצא שלדעת לרב יוסף שדורש את סוף הפסוק "לזכר ולנקבה" למעינות המצורע והמצורעת, הוקשו מעינות המצורע לזיבה גמורה, ואם כן -

מה זב גמור מטמא במשא, אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא. כיון שלרב יוסף הוקשו מצורע וזב, כולל ההיקש את כל ראיות המצורע, ואפילו את זיבתו הראשונה.

[כי אילו היינו דורשים שזב קטן מטמא מסיפיה דקרא "לזכר", ואילו את מעינות המצורע היינו לומדים ממעינות המצורעת, היה מקום להסתפק אם הזיבה [שהיא לובן של זב זכר] מאותו מקום נקראת "מעין", שהרי בנקבה אין צורה כזאת של ראיה.

אבל, כיון שלדעת לרב יוסף זב קטן נלמד מתחילת הפסוק, ואילו "לזכר" מיותר לרבות מעיינות למצורע עצמו, יש ללמוד בהיקש שכל ראיות המצורע ואפילו זיבה ראשונה הוקשו לזב גמור ומטמאים במשא] ^[100].

אמר רב הונא: ראייה ראשונה של זב - מטמאה את הרואה ואת אחר שנגע בה בטומאת ערב ^[101] אפילו אם ראה אותה באונס! כי רק בראיה השניה, שנעשה על ידה זב גמור, נאמר המיעוט "מבשרו - ולא לאונסו" אך לא בראיה הראשונה, שהוקשה לרואה - קרי, וטומאת קרי חלה גם באופן שהיתה הראיה לאונסו.

שנאמר "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" - הוקשה ראייתו הראשונה של זב לרואה קרי: מה שכבת זרע מטמא באונס, אף ראייה ראשונה של זב מטמאה בא ונס!

הגמרא מוכיחה שלא כרב הונא: תא שמע: ראה הזב ראייה ראשונה של זוב, בודקין אותו אם היתה הראיה מאונס בלבד, בשבעה הדרכים שבודקין את הזב - אם נאנס מחמת ריבוי מאכל, או משתה, או מחמת קפיצה וכדומה ^[102].

מאי לאו בודקין אותו בנוגע לטומאה, ואילו נמצא אונס טהור לגמרי, ושמע מינה שבאונס אינו מטמא אפילו בראייה הראשונה!?

דוחה הגמרא: לא, אין הבדיקה הזאת נעשית כדי לברר אם לטמאותו טומאת זב. אלא כדי לברר חיובו לקרבן, שאם היתה הראיה הראשונה באונס, אין היא מצטרפת למנין שלשת הראיות המחייבות אותו בקרבן.

ומקשה על כך הגמרא מסיפא של אותה משנה: תא שמע: ראה הזב בשניה, בודקין אותו!

למאי בודקין אותו בראיה השניה?

אילימא בדיקה זו כמו הבדיקה אחר ראיה ראשונה, מטרתה רק לברר לחיוב קרבן, אבל לטומאה לא תועיל הבדיקה כי הוא נטמא כדין זב גמור אפילו באונס.

אי אפשר לפרש כך, שהרי איקרי כאן "מבשרו - ולא מחמת אונסו", והיינו שראיה שניה באונס אינה מטמאה.

אלא, לאו - בודקין אותו ביחס לטומאה.

ומדסיפא, עוסקת בבדיקה לראייה שניה - לטומאה, רישא נמי, הבדיקה של הראיה הראשונה, גם היא ביחס לטומאה, ומוכח שגם בראיה הראשונה אינו נטמא באונס!?

מחלקת הגמרא: מידי איריא!?

הא כדאיתא, והא כדאיתא! הבדיקה השניה היא ביחס לטומאה ולקרבן, והראשונה ביחס לקרבן בלבד ולא לטומאה.

תא שמע: "בשלישית - אין בודקין אותו, רבי אליעזר אומר - אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן!"

מדייקת הגמרא: מכלל, דתנא קמא - שאמר שאין בודקין אותו בשלישית, בהכרח שבבדיקות בשאר הראיות - מפני הטומאה קאמר! ומוכח שגם בראיה הראשונה בודקין אותו אם נטמא באונס או ברצון!?

דוחה הגמרא: לא, דכולי עלמא עוסקת לגבי הבדיקות לקרבן!

והכא ב"אתים" קא מיפלגי, אם דורשים את המלה "את" האמורה בפסוק "והזב את זובו לזכר ולנקבה".

רבנן לא דרשי "אתים", ורבי אליעזר דריש " אתים". ומסבירה הגמרא: רבנן לא דרשי "אתים", ולפיכך דרשו את הפסוק בצורה הזאת:

הזב - חדא ראיה,

["את" - לא דרשי רבנן!]

זובו - תרתי ראיות.

ולפיכך המשך הפסוק נסוב רק על שתי הראיות הראשונות, וכך הוא נדרש:

"לזכר" - שמצטרפות לראיה שלישית לחיוב קרבן רק אם היו ברצון, ולא אם היו באונס.

אבל בשלישית - אקשיה רחמנא לנקבה, שאפילו היתה הראיה השלישית באונס, הרי היא מצטרפת לשתים הראשונות שהיו ברצון, לחיוב קרבן. ודינה כמו ראיות של נקבה, שכולן הן באונס, ומתחייבת בקרבן - זבה ^[103].

ורבי אליעזר דריש "אתים", ולפיכך דורש את הפסוק בצורה הזאת:

הזב - חדא ראיה.

את - תרתי ראיות.

זובו - תלת ראיות, ועד כאן טעונות הראיות בדיקה, כי דרשינן "לזכר" - שאינן מחייבות קרבן אלא אם היו שלשתן ראיות שלא מאונס.

ורק ברביעית אקשיה רחמנא לנקבה - שגם ראיית אונס נחשבת לראייה. ונפקא מינה שראיית זיבה באונס סותרת מנין שבעה נקיים של זב ^[104] [אך לגבי טומאה וקרבן בין כה וכה אין נפקא מינה ברביעית אם היא ברצון או באונס].

ונמצא שראיה הראשונה לכולי עלמא אינה טעונה בדיקה לטומאה, כי אפילו אם ראה אותה באונס מצטרפת לטומאה, וכרב הונא.

תא שמע שלא כרב הונא: רבי יצחק אומר: והלא זב בכלל בעל קרי היה [שהרי הוקשה זיבה לשכבת זרע, וכדלהלן] ולמה יצא להכתב פרשת זב כדין בפני עצמו?

להקל עליו בדבר אחד ולהחמיר עליו בדבר אחר!

להקל עליו - שאין מטמא באונס, ואילו קרי מטמא גם באונס,

הערות

^[95] רש"י [ד"ה לאחרים] ביאר שהזב מטמא את המשא שהוא נושא, כמו שמצינו שמטמא עליונו, וכל שכן שהראיה עצמה מטמאה. ותוס' [ד"ה לאחרים] הקשו, שעליונו אינו טומאת משא ואינו מטמא אדם וכלים. ועוד, שהרי הקל וחומר בא ללמד למשא בזוב, ואין הזוב יכול לשאת [אלא אם מכריע כף מאזניים. וביאר מהר"ם שזוב אינו מכריע, וחזו"א ביאר שרק זב מטמא בהכרעה, ולא הזוב]. ולכן פירשו, שהראיה היא ממה שגוף הזב מטמא את הנושאו.

^[96] כך פירש רש"י [ד"ה אלא], והיינו, שאין עושים קל וחומר אלא מטומאה שנגרמת על ידי הזיבה, אך לגבי מצורע שטומאתו שלו משום צרעתו, ולא מחמת ראייתו, אי אפשר להוכיח שראייתו מטמאה במשא ממה שזיבת ראיה ראשונה מטמאה באדם טהור. וראה רמב"ן וריטב" א. ותמה תוס' הרא"ש, שהרי טומאת זב מוסיפה על טומאת מצורע שיטמא בהיסט ומשכב ומושב, ותירץ שאף על פי שמוסיף במצורע, אין ללמוד מכך לדין טומאת משא של הראיה עצמה, שהרי היא טמאה משא מחמת המצורע. ולכן צריך ריבוי לטומאת משא בראיה. וראה רשב"א וריטב"א ותוס' בפסחים [סז ב] שדנו בהרחבה אם מצורע מטמא בהיסט, ואף אם מטמא, האם בכל אופני היסט הוא מטמא כזב, או דוקא כשהוא נושא את הטהור. וכן לגבי משכב ומושב אף אם הוא מטמא, יתכן שהוא מטמא רק אוכלין ומשקין ולא אדם. ובהכרח שהגמרא העדיפה לפרוך משעיר המשתלח שהוא טהור לגמרי ובכל זאת גורם טומאה לאחרים. וראה תוס' רא"ש להלן [נה א ד"ה שעיר].

^[97] רש"י [שם] פירש שמחמת נגעו היה מטמא במשא ואפילו באהל. ובתוס' הרא"ש ור"ש [נגעים יג] כתבו שהמקור שמצורע מטמא במשא נלמד ממה שמצורע הוקש למת בפסוק "אל נא תהי כמת", [ב"ב ט ב]. והעירו, שאם כן, יטמא באהל כמת, ולמה מועילה לו מחיצה תחת אהל אחד [ראה ר"ש כלים א ד שחלוקה טומאתו ממת בכמה פרטים]. וכבר תמהו משנה אחרונה [כלים א א] ורש"ש [ב"ב ט ב] וחזו"א [זבים ד ו] על רש"י שנקט שמצורע מטמא באהל. וראה ברמב"ם [טומאת מת א ב] שטומאת משא במת נלמדת בקל וחומר מנבלה. ולכאורה הוא מקור גם לטומאת משא של מצורע, החמור מנבלה.

^[98] רש"י [ד"ה ומדאיצטריך] גרס ופירש, שאילו היה נחשב מקום מעיין בראיה ראשונה, כל שכן שהיה מטמא בשניה, ולא היה צריך לרבותה מקרא. וכדרכו [סוף לד ב ד"ה זובו] שפסוק זה נאמר על ראיה שניה, שהרי מנה הכתוב שתים לטמא. אך רבינו חננאל גרס: "ומדאיצטריך קרא לרבויי בראיה ראשונה, שמע מינה מקום זיבה לאו מעיין הוא". וביאר, שפשיטא ליה שזב שאינו מצורע ראייתו הראשונה מטמאה במשא, וסבר רק יוסף דהיינו, רק כשאינו מצורע, והראיה גורמת לו טומאה. אך בזב מצורע הסתפק בזה, כיון שהוא כבר טמא ואין הראיה מטמאתו, ורק אם נחשבת מעיין היא מטמאה במשא. ועל כך הוכיח ממה שהוצרכה התורה לרבות טומאה בראיה ראשונה בהכרח שאינה "מעיין". ורש"י [ד"ה דאיתקש] דחה פירושו, שהרי הפסוק מדובר בראיה שניה [כנ"ל]. וגם מה לי אם הוא מעיין או לא, והרי התורה ריבתה שמטמא במשא, ונפשט הספק. ועוד, שהרי בראיה ראשונה דינו כבעל קרי ואיך פירש שגורמת טומאת משא לבעליה.

^[99] תוס' [לג ב ד"ה אילימא] תמהו, איך לא ידע רבא שבסוף הברייתא נשנית פירכא זו משעיר המשתלח. וראה במשנת רבי אהרן [טהרות כז] שהוכיח מברייתא זו ששעיר המשתלח הוא עצמו אינו טמא, אלא שהתחדשה טומאה אצל המתעסקים בו בלבד, והעיסוק בו הוא המטמא. אולם הוכיח שם שהרמב"ם והראב"ד [אבות הטומאה ג ג] נחלקו בזה אם השעיר עצמו מטמא על ידי העיסוק, ואם כן, יתכן שזו היא סברת רבא לחלק משעיר המשתלח. וראה כתבי הגרי"ז לזבחים [קה א].

^[100] כתב הר"ן, שאביי לא פשט את הספק אם מקום זיבה מעיין הוא או לא, אלא הוכיח מהיקש שמטמא במשא, [ועל כך אין טענה "למאי איצטריך", כי אינו ריבוי מיוחד]. ולכן הקשה [בתוס' ד"ה אף] איך למדו [לד ב] מ"לזכר" לרבות דם טהרה של מצורעת, והרי הוא נצרך להקישו לזב גמור, לטמא אפילו ראיה ראשונה. וכתב הגרעק"א, שבאמת אביי פשט שמקום זיבה מעיין הוא, וכוונתו שההיקש מלמד שמטמא אפילו אם אינו מעיין, ונמצא שבית הלל שלמדו מ"לזכר" לטמא דם טוהר של מצורע, בהכרח סברו שאין צורך בהיקש, כי מקום זיבה מעיין הוא, [שהרי גם אילו נניח שאינו מעיין יטמא במשא משום ההיקש, ובהכרח שהוא מעיין]. אולם הרשב"א נקט, שלדעת אביי מקום זיבה לאו מעיין הוא, ואף שבית הלל דרשו "לזכר" לרבות דם טוהר, אפשר לדרשו כהיקש, כי אם אינו ענין למעינות, תנהו ענין למה שאינו ממקום מעין. ואם אינו ענין לראיה ראשונה שנלמדת בהיקש, תנהו ענין לנקבה. והחזו"א [יו"ד קז כא] תלה נידון זה בתירוצי התוס' [לד ב ד"ה מקום, ראה הערה 92], שאם הנידון בסוגיין הוא האם מעיין הוא או לא, הרי מוכח להלן [נו א] שלא נפשט, ובהכרח שאין כוונת אביי להכריע שמעיין הוא. אך אם הנידון הוא אם נתחדשה טומאה עצמית של זוב שאינה תלויה במעיינות, או שהיא מדיני טומאת המצורע, נמצא שאי אפשר לטמא מצד מעיין, שהרי אילו נאמר רק "לנקבה" והיו לומדים זכר מנקיבה, אין מקור לטמא בראיה ראשונה של זיבה, שאינה באשה ואינה מעיינות. וראה סדרי טהרה [חדוד הלכות] ובאור שמח [משכב ומושב ה ה].

^[101] רש"י פירש שרב הונא דן לענין "מגע וטומאת ערב כבעל קרי, ולהצטרף לשניה לטמא כזב גמור". ותוס' והרשב"א הוכיחו שדן רק לענין להצטרף לשניה, שאם לא כן מה הקשו מהמשנה ש"ראה ראיה ראשונה בודקין אותו", והרי יתכן שאינה מצטרפת לראיה שניה, אך מטמאה במגע וטומאת ערב. ודקדקו כן מלשונו שנקט "ראיה ראשונה" ולא ראיה "אחת" כי לא דן על דין ראיה אחת בפני עצמה, אלא על דין הזב שראה שתים. וראה להלן [לז א], שאביי אמר "אונס בזיבה יוכיח שאינו גורם, וסותר", וביאר תוס' הרא"ש שחולק על רב הונא וסובר שראיה ראשונה אינה מטמאה באונס, [כי אילו ראיה מטמאה באונס הרי היא דבר הגורם לטומאה, ואין הוכחה ממנה לדם קושי] ולכאורה תמוה, שהרי אף אם ראיה באונס מצטרפת לזיבה, הרי כיון שבימי טומאה ראיה ראשונה אינה גורמת, לכן אינה נחשבת דבר הגורם. והחזו"א [יו"ד קכא יז] צידד ליישב [קושית תוס' הרא"ש] שראיה ראשונה אינה מדיני זיבה, אלא רק גורמת לראיה שאחריה להחשב ראיה שניה, ולכן מטמאה באונס, אך נחשבת דבר שאינו גורם. וראה להלן, ובחברותא למסכת זבים [פ"א הערה 6]. והתשב"ץ [ח"א קב] נקט, שראיה ראשונה בזב יש לה דין שכבת זרע והוא כבעל קרי. ולשיטתו לכאורה לא יתכן צירוף ראיות לטומאה, ובודאי הראשונה רק גורמת לבאה אחריה שתקרא שניה. אך עדיין תמוה, שהרי לעיל אמרו שקטן מטמא בראיה ראשונה, אף אם אין לו טומאת קרי. ובהכרח שדין טומאת קרי שלו היא חלק מדיני הזב, ומדיני הזב הוא שדיני ראייתו הראשונה יהיו כדיני קרי שמטמא גם באונס. וכשרואה ראיה שניה מתברר שגם הראשונה היא מראיות הזוב ומצטרפת לטמאו שבעה ימים.

^[102] המשנה אחרונה [זבים ב ב] הקשה, מה בכך שיתכן שבאה באונס מפני ז' דרכים, והרי עדיין ספק טומאה דאורייתא הוא, וראוי להחמיר בו. וביאר הגר"ח שמואלביץ [שהתורה טיהרה במקום שהיה ודאי אחד מאונסים אלו, אף שיש ספק אם הזיבה באה מחמתם, כי צריך שיהא ודאי שבאה מבשרו ורק במקום שיש ספק אם היה אחד מדרכים אלו, ראוי להחמיר]. אך בפשטות טעם הבדיקה, משום שדרכים אלו גורמים שלא תהיה סיבה להסתפק מפני מה רואה, שהרי יש לתלות בדרכים אלו, ומהיכי תיתי שזיבתו מפני חולי זיבה בבשרו. ונפקא מינה אחר שראה ב' פעמים ויש רגלים לדבר שזיבתו מחמת חולי זיבה, שלביאור השני מסברא לא יועילו ז' דרכים לטהרו, ולביאור הראשון יועילו, כי אין ודאות שבא "מבשרו", ולכן צריך גזירת הכתוב לטהרו. וראה הערה הבאה.

^[103] הריטב"א והר"ש [בזבים שם] נקטו שאונסו טמא משום גזירת הכתוב בהיקש זכר לנקבה, [ומה ששנינו שם ש"רגלים לדבר" נסוב על שאר דיני המשנה], ולפיכך גם אם ראה ודאי לאונסו, טמא. וכן מוכח להלן [לז א] שהוכיחו כי ראיה באונס נחשבת דבר הגורם, שהרי מטמאה בראיה שלישית, ומוכח שנחשבת אונס ואף על פי כן מטמאה, ולא שטומאתה מפני שרגלים לדבר מוכיחים שבאה "מבשרו". אך המפרש בנזיר [סה ב] ורבינו הלל [תוס' זבים א ז] והרע"ב [נזיר ט ד] נקטו שרגלים לדבר תולין שבאה מבשרו ולא מאונס, ותמה התוי"ט שהרי בסוגיין דרשו מקרא, וביאר שהטעם לגזירת הכתוב הוא משום שיש רגלים לדבר שאינו אונס. ומדברי הרמב"ם [מחו"כ ב ה] משמע שבראיה שלישית אין צורך בדיני זיבה, אלא כיון שכבר נטמא בב' ראיות, ראיה שלישית מחיבתו בקרבן, והיינו, שאין חיוב הקרבן נובע מתוספת טומאה, אלא הוא עומד בפני עצמו [וכן נראה שהבינו המשך חכמה ויקרא טו טו, והגרי"ז מחו"כ ג ה] ובכך גופא נחלק רבי אליעזר על רבנן, וסבר שגם חיוב הקרבן בראיה שלישית נובע מתוספת טומאה, ולכן נקט שרק הראיה הרביעית מועילה לסתור אפילו ראה באונס. [וראה רש"ש להלן לז א], והרחבנו בכל זה בחברותא למסכת זבים [פ"ב].

^[104] יש לדון, האם לדעת רבי אליעזר ראיה שלישית באונס אפילו אינה סותרת, או שרק אינה מחייבת קרבן. ומסברא נראה שתסתור מספק שמא ראה מחמת זוב, ולא התמעטה אלא לקרבן. ולפי המבואר בהערה הקודמת בדעת הרמב"ם שרבי אליעזר סבר שחיוב הקרבן בראיה שלישית נובע מתוספת טומאה, הרי מסתבר שרק לענין חיוב הקרבן צריך ראיה מבשרו, אך לגבי סתירה די בראיה באונס. וכן משמע להלן [לז א] לגבי הנידון אם דבר שאינו גורם סותר, שהוכיחו מברייתא שרבי אליעזר אומר "ברביעית אין בודקין אותו, כי רק לקרבן בודקין ולא לסתירה", ולכאורה יכלו להוכיח מהמשנה שרק לגבי קרבן הצריך בדיקה בשלישית, ובהכרח שבמשנה היה אפשר לבאר שסותר מפני שיש רגלים לדבר שבאה מבשרו, [ולקרבן צריך בדיקה לבירור גמור וכמו שדנו שם בהו"א שלרבי אליעזר אפילו רביעית לא תסתור], ורק בברייתא מצינו שיש חילוק בין שלישית לרביעית, והיינו, שרביעית מטמאה אפילו אם ודאי ראה באונס.

והרי אין צורך להשמיענו זאת, שכן אם טיפת זיבה זו לאחרים (כלומר, לאדם שממנו יצאה טיפה זו) גורם טומאה שיטמא במשא, הטיפה כשלעצמו לא כל שכן שהיא מטמאת במשא! אלא פשיטא [פשוט] הדבר שכוונת הדברים היא בטיפת הזיבה הבאה מן הזב המצורע, וללמדנו שאף זו מטמאת במשא. ונצרך לכך לימוד מיוחד, ואינו נלמד מקל וחומר זה מן הזב עצמו, שהרי אין הזב המצורע מטמא במשא מחמת טיפה זו אלא מחמת צרעתו.

ומדאיצטריך קרא לרבויי [ומתוך שהוצרך הכתוב לרבות] לענין טומאת המשא את הזב המצורע בראייה שניה, שכן עניינו של פסוק זה "זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב) הריהו בראייה שניה (שכן שני לשונות זיבה נאמרו בו: "זב" "זובו") — שמע מינה [למד מכאן] כי מקום זיבה לאו [לא] כמעין הוא נחשב. שהרי אם כמעין הוא נחשב, אף בראייה ראשונה הריהו מטמא.

בדחיית ראיה זו אמר ליה [לו] רב יהודה מדסקרתא לרבא: ממאי [ממה] מנין לך שעניינו של הפסוק הוא בזב מצורע, דילמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך שהפסוק מדבר בטיפת זיבה הבאה מן הזב גרידא [סתם], ודקאמרת [ומה שאמרת] שאין צורך ללמדנו שהיא מטמאת במשא, שהרי קל וחומר הוא זה: אם לאחרים (לזב) גורם טיפה זו טומאה שיטמא במשא, הטיפה כשלעצמו לא כל שכן שהיא מטמאת במשא — יש לפרוך קל וחומר זה, שכן שעיר המשתלח ביום הכיפורים יוכיח, שכן הוא השעיר גורם טומאה לאחרים (שהמשלח את השעיר נטמא), ואילו הוא עצמו השעיר טהור (שהרי אין טומאה בבעל חיים החי)!

ולעצם שאלתו של רב יוסף בדין ראייה ראשונה של זיבה במצורע האם מטמאת היא במשא, אמר אביי: מאי תבעי ליה [מה תישאל לו] שאלה זו, והא [והרי] הוא זה שאמר בדרשת הכתוב "זאת תורת הזב" (שם לב) — כל זב ישראל מטמא בין שהוא גדול בין שהוא קטן, וכיון דנפקא ליה מהתם [שיצא לו משם] — אייתר ליה [נותר לו] הכתוב "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (שם לג) לדרשה, ובאופן זה: "לזכר" — לרבות מצורע למעינותיו, שמטמא כזב לכל דבריו, וכיוצא בזה נדרש הכתוב "נקבה" — לרבות את ה

מצורעת למעינותיה, ואקשיה רחמנא [והקישו הכתוב] מצורע לזב גמור, שהרי במי שראה שתי ראיות הכתוב מדבר, והריהו זב גמור שמטמא זובו במשא. ומעתה שהוקשו מעינות המצורע לזב גמור, יש איפוא לומר: מה זב גמור — הריהו מטמא במשא, אף ראייה ראשונה של מצורע — הריהי מטמא במשא.

א ומביאים עוד, אמר רב הונא: ראייה ראשונה של זב — הריהי מטמאה את זה שיצאה ממנו, ואת זה שנגע בה בטומאת ערב, גם אם היתה ראייה זו באונס. ומקורם של דברים: שכן נאמר בדינו של הזב: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" — הקיש הכתוב ראייה ראשונה של זיבה לראיית קרי. ומעתה נאמר: מה ראיית שכבת זרע — הריהי מטמא אף באונס, אף ראייה ראשונה של זב — הריהי מטמאה אף באונס.

ודנים בדברי רב הונא אלה, תא שמע [בוא ושמע] מהמשנה, שכן אמרו בדינו של מי שראה ראייה ראשונה של זוב — בודקין אותו אם לא ראה את הזוב מחמת אונסו. מאי לאו [האם אין הכוונה] שמטרתה של בדיקה זו כדי לטהר אותו מן הטומאה, שכיון שראה באונס — אינו טמא, ושלא כדברי רב הונא! ודוחים: לא, מטרת הבדיקה לפוטרו מן הקרבן לאחר שיראה עוד שתי ראיות, שזו כיון שהיתה באונס אינה נחשבת למנין.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו באותה משנה כי בראייה שניה של הזב שוב בודקין אותו אם ראה כתוצאה מאונס. ויש לברר: למאי [למה, לאיזה ענין] נועדה בדיקה שניה זו? אילימא [אם תאמר] שהיא באה כדי לפוטרו מן הקרבן אם יראה עוד ראייה, אבל לטומאה — לא, שאין מטהרים אותו אף שראייה זו היתה באונס. ואולם אין מקום לפירוש זה, שהרי אקרי [נקרא] כאן בדין הזב "כי יהיה זב מבשרו" (ויקרא שם ב) — ולא שיצאה מחמת אונסו, שאם ראה מחמת אונסו — אינו נטמא בה, אלא לאו [האם לא] הכוונה לטהר אותו מן הטומאה, ומדסיפא [ומתוך שהסוף] של אותה משנה בא לענין טומאה — נלמד מכאן כי רישא נמי [תחילתה של המשנה גם כן] באה לענין הטומאה!

ודוחים: מידי איריא [וכי הדברים שייכים]? הא כדאיתא [זה כפי שיש], והא כדאיתא [וזה כפי שיש]. שאפשר לומר כי שני חלקי המשנה עוסקים בעניינים שונים, שהבדיקה הראשונה באה לענין קרבן ולא טומאה, ואילו הבדיקה השניה באה לענין טומאה וקרבן.

ומביאים עוד ראיה שלא כדברי רב הונא, תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו כי ר' אליעזר אומר שאף בשלישי (ראייה שלישית) בודקין אותו, מפני הקרבן. ונדייק מכאן: זהו טעמו של ר' אליעזר, מכלל [מכאן] נלמד שלדעת תנא קמא [הראשון] — מפני הטומאה קאמר [ הוא אומר ], והרי איפוא למדים אנו כי אם ראה ראייה ראשונה באונס, אין הוא נטמא בה, ושלא כדברי רב הונא!

ודוחים: לא, אין לדייק כן בשיטת תנא קמא, שכן יש לומר כי דכולי עלמא [לשיטת כולם ] בודקים אותו לענין הקרבן, ואילו הכא [כאן] מחלוקתם ב"אתים" קא מיפלגי [ הם חולקים ], האם דורשים להלכה מן הכתוב "את" (שבפסוק "והזב את זובו לזכר ולנקבה"). שבכך נחלקו: רבנן [חכמים] לא דרשי [אינם דורשים] "אתים", ואילו ר' אליעזר דריש [דורש] "אתים".

ומפרטים: רבנן [חכמים] לא דרשי [אינם דורשים] "אתים", ולכן כך הם דורשים: "הזב" — הרי זו ראייה חדא [אחת], "זובו" — הרי אלה תרתי [שתים] ראיות, "לזכר" — הריהו טמא לענין חיוב קרבן אם היו ראיות אלה שלא באונס. אכן בשלישי אקשיה רחמנא [הקישו הכתוב] לנקבה. ונלמד מכאן שאף אם היתה הראייה השלישית מחמת אונס, דינו כדינה של הזבה, המטמאת אף בראיית אונס.

ואילו ר' אליעזר דריש [דורש] "אתים", ולכך נדרש הכתוב באופן זה: "הזב" — הרי זו ראייה חדא [אחת], "את" — הרי אלה תרתי [שתי] ראיות, "זובו" — הרי אלה תלת [שלוש] ראיות. ונצרך הוא בראיות אלה להיבדק אם לא ראה מחמת אונס, שכן אין ראיית אונס מחייבת קרבן. אכן ברביעי (בראייה רביעית) אקשיה רחמנא [הקישו הכתוב] לנקבה, שאף אם ראה ראייה זו באונס הריהי נחשבת כראייה.

ומביאים עוד ראיה שלא כדברי רב הונא, תא שמע [בוא ושמע], ר' יצחק אומר: והלא, מאחר שכבר הוקשה ראיית זיבה לראיית קרי, נמצא כי הזב הריהו בכלל בעל קרי היה, ולמה יצא (נכתב בפרשיה נפרדת, בפרשת הזב) — להורות ששונה הוא מדין בעל הקרי, הן לענין שיש להקל עליו יותר מבעל קרי, ולענין שיש להחמיר עליו יותר מבעל קרי. ומפרט: להקל עליו — שאין הזב מטמא בראיית אונס, ושלא כבעל קרי הנטמא בה. ולהחמיר עליו —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

there is no need for the verse to teach this. After all, if this drop of ziva causes impurity for others, i.e., if the person emitting the drop imparts impurity through carrying, is it not all the more so that the drop itself imparts impurity through carrying? Rather, it is obvious that the verse is referring to a drop of ziva from a zav who is also a leper. And it was necessary for the verse to teach this halakha, as it could not be derived by means of the a fortiori inference. This is because this drop of ziva is not what causes the leper to impart impurity through carrying; rather, it is his leprosy that causes him to impart impurity through carrying.

Rava concludes: And as the verse mentions the word “issue” twice, it is evident that it is referring to a second sighting of ziva. From the fact that a verse was necessary to include a second sighting of ziva of a leper, teaching that his ziva imparts impurity through carrying, conclude from it that the place of ziva is not considered a source. If it were a source, then even the first sighting of ziva would impart impurity through carrying.

Rav Yehuda of Diskarta said to Rava: From where do you know that the verse is referring to a zav who is also a leper? Actually, perhaps I will say to you that the verse is referring to the ziva of one who is just a zav. And as for that a fortiori inference that you said: If this drop of ziva causes impurity for others, is it not all the more so that the drop itself imparts impurity through carrying, one can counter that inference. The case of the scapegoat brought on Yom Kippur will prove that this a fortiori inference is not valid, as it causes impurity to others, since the dispatcher of the scapegoat is rendered ritually impure, and yet the goat itself is pure, as a living animal cannot be rendered impure.

With regard to the dilemma raised by Rav Yosef about the first sighting of ziva of a leper, Abaye said: What is the reason he raises such a dilemma? But it was he who said that when the verse states: “This is the law of the zav” (Leviticus 15:32), it thereby teaches that the halakhot of a zav apply whether he is an adult or whether he is a minor. And since he derives this halakha from there, the verse: “And of them that have an issue [vehazav] of ziva, whether it be a male or a female” (Leviticus 15:33), remains available for him to derive as follows: “Whether it be a male” serves to include a male leper with regard to his sources of bodily emissions, and “or a female” serves to include a female leper with regard to her sources of bodily emissions.

And as this verse discusses a full-fledged zav, and the word “issue” is mentioned twice, the Merciful One compares a leper to a full-fledged zav: Just as a full-fledged zav imparts impurity through carrying, so too, the first sighting of ziva of a leper imparts impurity through carrying.

§ Rav Huna says: The first sighting of ziva of a zav imparts ritual impurity to one who comes into contact with it, even if the emission occurred due to circumstances beyond his control, as it is stated: “This is the law of the zav, and of him from whom the flow of seed goes out” (Leviticus 15:32). The verse compares the first sighting of ziva to a seminal emission: Just as semen imparts impurity even if it occurs due to circumstances beyond his control, so too, the first sighting of a zav imparts impurity even if it occurs due to circumstances beyond his control.

The Gemara analyzes the statement of Rav Huna: Come and hear a mishna (Zavim 2:2): With regard to a man who saw a first sighting of ziva, one examines him to determine whether the discharge was caused by circumstances beyond his control. What, is it not that the purpose of this examination is to clarify that he does not have ritual impurity, i.e., if the discharge was due to circumstances beyond his control he remains pure, which contradicts the statement of Rav Huna? The Gemara responds: No, the purpose of this examination is to determine whether he will be obligated to bring an offering if he experiences another two discharges of ziva. If the first sighting was caused by circumstances beyond his control, it is not counted toward the three sightings that render one liable to bring an offering.

The Gemara suggests: Come and hear the latter clause of the same mishna: When he experiences the second sighting of ziva, one examines him to determine whether the discharge was caused by circumstances beyond his control. For what purpose does one examine him? If we say that it is to exempt him from bringing an offering in the event that he experiences a third discharge but not to clarify that he does not have ritual impurity, this is untenable, as one may read here the verse: “An issue out of his flesh” (Leviticus 15:2), from which it is derived that one is not rendered a zav if the discharge occurred due to circumstances beyond his control. Rather, is it not that the examination serves to clarify that he does not have ritual impurity? And from the fact that the examination in the latter clause is for purposes of impurity, one may conclude that the examination of the first clause is also for purposes of impurity.

The Gemara rejects this: Are the cases comparable? This case is as it is, and that case is as it is. In other words, it is possible that each examination is intended for a different purpose. In particular, the first examination is meant to exempt him from bringing an offering, and the second examination pertains to both the offering and ritual impurity.

The Gemara suggests: Come and hear the same mishna, which states that Rabbi Eliezer says: Even after the third discharge one examines him, because of the offering. In other words, if the third discharge occurred due to circumstances beyond his control, he is not liable to bring an offering. From the fact that according to Rabbi Eliezer the examination is due to the offering, one may conclude by inference that the first tanna is saying the examinations are for ritual impurity. If so, then according to the mishna one who has an initial discharge of ziva due to circumstances beyond his control remains pure.

The Gemara rejects this suggestion: No, this is not the proper explanation of the mishna. Rather, everyone agrees that the examination serves to exempt him from bringing an offering. And here they disagree with regard to whether one interprets instances of the word “et” in a verse. With regard to a zav, the verse states: “And of them that have an issue of ziva [vehazav et zovo], whether it be a male or a female” (Leviticus 15:33). The Rabbis do not interpret instances of the word “et,” and Rabbi Eliezer interprets instances of the word “et.”

The Gemara elaborates: The Rabbis do not interpret instances of the word “et.” Therefore, they explain the verse as follows: “Hazav” is referring to one sighting; “zovo” makes two sightings, and when the verse states: “Whether it be a male,” this indicates that for the third sighting the Merciful One compares the halakha of a male to that of a female, i.e., just as a woman is rendered impure even through an emission of ziva due to circumstances beyond her control, so too, the third sighting of ziva by a man renders him impure even if it occurs due to circumstances beyond his control. Accordingly, the Rabbis maintain that there is no need for an examination after the third sighting.

And Rabbi Eliezer interprets instances of the word “et.” Therefore, he explains the verse as follows: “Hazav” is referring to one sighting; “et” makes two sightings; “zovo” totals three sightings. Accordingly, even for the third sighting of ziva one must examine whether it was caused due to circumstances beyond his control. If it was, he is not liable to bring an offering. When the verse states: “Whether it be a male,” this indicates that for the fourth sighting the Merciful One compares the halakha of a male to that of a female, in that it is counted as a sighting even if it occurred due to circumstances beyond his control.

The Gemara attempts to refute the statement of Rav Huna: Come and hear that which Rabbi Yitzḥak says: But wasn’t a zav included in the category of one who experienced a seminal emission? Why, then, was he taken out and discussed in a separate passage? In order to be lenient with him and to be stringent with him relative to the halakhot of one who experienced a seminal emission. Rabbi Yitzḥak elaborates: The separate passage serves to be lenient with him, as he is not rendered impure through an emission that occurs due to circumstances beyond his control, unlike one who experienced a seminal emission. And the separate passage serves to be stringent with him,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר רבא לאחרים גורם טומאה. ק"ל א"כ שכבת זרע דכתב רחמנא מלטמא לימא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש ולמה לי הא דתניא מנין לנוגע בשכבת זרע ת"ל או איש וכו' כדאיתא בפ' יוצא דופן, וכן (נמי קושיא) [דם עושה] משכב ומושב לאחרים והוא עצמו אינו עושה משכב ומושב כדאמרינן בפרק דם הנדה וכל המשכב אשר תשכב עליו נדה ולא דמה ובהא איכא למימר התם מיעטיה רחמנא דלאו בר משכב ומושב הוא ולית ביה אלא נגיעה בעלמא.
תו קשיא והאיכא נמי היסט שהזוב גורם טומאת היסט והוא עצמו אינו מטמא בהיסט.
ואיכא למימר נמי התם מיעטיה רחמנא מדכתיב והנושא אותם מיעוטא הוא בפרק דם הנדה (נה, א) א"נ בכל היינו פרכיה דעדיף מינייהו אמר ליה שעיר המשתלח יוכיח שאין לו טומאה כלל וגורם טומאה חמורה והך פירכא ופירוקא דרב יהודה מדסקרתא בברייתא תניא בהו בפרק דם הנדה ומדלא מייתו לה אינהו ש"מ לא שמיעא לה ובגמרא לא שמיע' להו ובגמרא לא אמרינן תניא נמי הכי דבשקלא וטריא בעלמא לא מיתמר הכי.

הא דאמר רבא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש. הקשו התוס' והלא לאחרים גורם טומאת משכב ומושב והוא עצמו אינו עושה משכב ומושב כדאיתא בריש פרק דם הנדה (נדה נד, ב). ומיהו האי לאו קושיא היא כל כך דדילמא התם משום דמיעטיה קרא בהדיא מדכתיב אשר ישכב עליו הזב הזב ולא הזוב כדאיתא לקמן בפרק דם הנדה ואין צורך אלא ודאי הוא הדין דהוה ליה לאקשויי הכין אי נמי מהסט שהוא גורם טומאת היסט והוא עצמו אינו מטמא בהסט. אי נמי משכבת זרע דאצטריך רחמנא לטמויי נוגע בקרי למה לי לאחרים גורם טומאה הוא עצמו לא כ"ש אלא דעדיפא מינייהו אקשי לי שעיר המשתלח יוכיח דאין לו טומאה כלל וגורם טומאה לאחרים ובהא אידחי טעמיה רבאלגמרי ותו לא איצטריך לאקשויי עליה מהנך.

הא דאמר רב הונא ראייה ראושנה של זב מטמאה באונס. להצטרף אף עם השנייה לטמא משכב ומושב קאמר מדקאמר ראייה ראשונה של זב ולא קאמר הרואה ראייה א' של זב והיינו דאקשינן עליה מדתנן ראה ראייה ראשונה בודקים אותו מאי לאו לטומאה, ופרקינן לא לקרבן ואם איתא לימא אין לטומאה ולהצטרף לשנייה לטומאת משכב ומושב אלא ודאי כדאמרן ומשום הכי לא אשכח פירוקא אלא לקרבן.

מכלל דתנא קמא לטומאה קאמר. קשה לי דילמא אף תנא קמא משום קרבן נמי קאמר בראשונה ובג' פליגי דתנא קמא סבר אפילו באונס ואפילו לקרבן ור' אליעזר סבר אף בשלישית אינה כזוב לקרבן אלא בבדיקה, ועוד דאפילו תנא קמא לטומאה קאמר אי קא מקשה מת"ק לימאתנאי היא ורב הונא דאמר כר' אליעזר ונ"ל דה"פ מדקתני במתניתין (זבחים פ"ב מ"ב) ראה ראייה ראשונה בודקין אותו שנייה בודקין אותו שלישית אין בודקין אותו ר' אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן אלמא לת"ק אין צריך בדיקה כלל מפני הקרבן ואפילו בראשונה דאם איתא דאפילו בראשונה צריך בדיקה מפני הקרבן ואף על פי שמטמא באונס בשלישית נמי ליבעי בדיקה מפני הקרבן אע"פ דמשום טומאה אינו צריך בדיקה וכר' אליעזר דאמר דאף בשלישית צריך בדיקה מפני הקרבן דקס"ד דר' אליעזר מפני הקרבן דוקא קאמר ולא לטומאה וכדקתני בברייתא (לז, א) לקרבן אמרתי ולא לסתירה דאלמא משמע דר' אליעזר דוקא לקרבן קאמר ולא לדבר אחר אלמא מדלא אצריך תנא קמא בדיקה בשלישית משמע דלדידיה אינו צריך בדיקה כלל מפני הקרבן ובדיקה דראייה ראשונה ושנייה דמודו בהו רבנן מפני הטומאה הן וקשיא לרב הונא ומיהו מדר' אליעזר ליכא לסיועיה דדילמא בשלישית דוקא הוא דאמר דאינה צריכה מפני הטומאה אלא מפני הקרבן הא באינך תרתי קמיאתה אף לטומאה הן. ופריק לה דכולי עלמא בראייה ראשונה לקרבן ולא לטומאה והא דאמר ר' אליעזר בשלישי מפני הקרבן לאו דוקא מפני הקרבן אלא בין לקרבן בין לטומאה דבאתים פליגי. ומפני הקרבן דאמר ר' אליעזר טעמא דקרא קאמר כלומר מפני מה הצריך הכתוב בדיקה אף בשלישית היינו מפני הקרבן כלומר שהיא גורמת קרבן מפני שהיא צריכה להצטרף לאחרות לקרבן דכל שהיא צריכה לקרבן צריכה בדיקה הא לאו הכין לא היה צריך בדיקה והיינו דלרבינית דאינה צריכה להצטרף לקרבן אינה צריכה בדיקה וכדקתני בברייתא ר' אליעזר אומר בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו לקרבן אמרתי ולא לסתירה כנ"ל.

דם היולדת שלא טבלה ב"ש אומרים כרוקה וכמימי רגליה. תמיה לי לב"ש מאי שנא מדם טהרה של מצורעת דהא מקור לאו מעין הוא וכדאיתא בגמרא גבי מעינות מצורעת א"כ אף היולדת שלא טבלה כן ולדידיה דסבירא ליה דבימים לחודייהו תלא רחמנא וכבר שלימו לה יומי לא תטמא לא לח ולא יבש וצל"ע.

ראיה ראשונ׳ של זב מטמא׳ באונס. פי׳ מלת׳ פסיקא קאמר ואפי׳ להצטרף עם השניה לעשותו טמא ולהא הוא דאצטריך היקשא דשכבת זרע ולהכי נקט ראיה ראשונה לומר דאיכא שניה ולא נקט זב שראה ראיה א׳ מטמאה באונס והיינו דכי רמינן עליה מדתנן ראיה ראשונה בידקין אותו לא אוקימנא דההוא לענין צירוף ש״מ. מכלל דת״ק לטומאה קאמר. פי׳ לאו בראיה שלישית דאדרבה הא קתני ראשונה בודקין אותו שניה בודקין אותו שלישית אין בודקין אותו ומדהראשונה ושניה לטומאה שלישית לטומאה אלא הפ׳ דעל כרחין שלישית לת״ק אין בודקין אותה לקרבן לכל הפחות כדמוכח מדברי ר׳ אליעזר וכיון דשלישית שכל עיקרה היא באה לחיוב קרבן אינה נבדקת לקרבן היאך נאמר דכי קתני הראשונה ושניה בודקין אותו לקרבן קאמר זה א״א אלא על כרחין ה״ק דראשונה ושניה בודקין אותו לטומאה ושלישית אין בודקין אותו כלל ור׳ אליעזר אמר שבודק שלישית מיהת לקרבן ואף ר׳ אליעזר בשלישית בלחוד פליג אבל לא בראשונה ושניה ומעתה מימרא דרב הונא לא אתיא לא כרבנן ולא כר׳ אליעזר נמי ופרקינן דלכולי עלמא ראשונה לקרבן ולא לטומאה וה״ק ראשונה בודק אותו לקרבן שניה בודקין אותו אף לטומאה שלישית אין בודקין אותו כלל ודקא קשיא לך היאך בודקין הראשונה והשניה לקרבן ולא השלישית הא לאו קשיא דר׳ אליעזר ורבנן לאו בסברא פליגי אלא בדרשא דקראי דמר דריש אתים ומר לא דריש אתים וגזרת הכתוב היא אם אמרתם בנדה שאפי׳ טבלה וראתה טמאה תאמרו ביולדת שאפי׳ טבלה וראתה טהורה וא״ת שפיר קאמרי ב״ש והיאך טעו בה לדמותם תרצו בתוס׳ משום דאתקש יולדת לנדה כדכתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ואמרינן לקמן כימי נדתה כך ימי לדתה. ועוד תרצו דב״ש לפי שיטתם הושיבו משום דס״ל דמעין אחד הוא וביומי בלחוד תלה רחמנא אבל ב״ה אליבא דרב ביומו וטבילה תלה רחמנא וכיון דכן אין ללמוד דם שלפני טבילה מדם שלאחר טבילה וללוי נמי דסבר דלב״ה שני מעינות הם מוקים מתני׳ בשופעת ואין דם הטמא נסתם וא״כ הרי היא כדם נדה גמור וזה ברור יותר מן התירוץ הראשון מכיון דלא נקטיה קרא דידיהו.

אילימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה. תימה שלא היה יודע סוף הברייתא דהא בהדיא קתני לה לקמן בפ' דם הנדה שעיר המשתלח יוכיח:

לאחרים גורם טומאה. פרש"י טומאת משא כדכתיב בכל אשר יהיה תחתיו ואוקימנא לעליונו של זב ולא נהירא דאנן איירינן במי שנושא את הזוב וכה"ג צ"ל שהנושא את הזב טמא כדאמר לעיל בפ"ק גבי זב וטהור שהיו פורקין ואתיא מהנושא אותם יכבס בגדיו דקאי אכל מה שאמור בפרשה אזב עצמו ומרכבו ומשכבו ומטמא אדם לטמא בגדים ועליונו אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:

אלא פשיטא בזב מצורע. דבלאו הכי טמא ולא גרמה ליה טומאה ואי תיקשי לך הא גרמה ליה לטמא משכב ומושב דמצורע אינו עושה משכב ומושב ולטמות בהיסט דמעיקרא לא הוה מטמי כדמוכח בפסחים בריש אלו דברים לא קשה מידי דלאחרים גורם טומאה דשמעתין איירי בטומאת משא כלומר לאחרים גורם טומאת משא הוא עצמו לא כ"ש הילכך אע"ג שגורם למצורע משכב והיסט בשביל זה לא תטמא הטיפה במשא כיון דאינה גורמת לו דבלאו הכי היה מטמא במשא כדאית' במס' זבין גבי מצורע א' הנוגע וא' המסיט טמא. ותימה ומנא לן דמטמא במשא ולמאי דפרשי' בפ"ק דבבא בתרא דאיתקש מצורע למת מדכתיב אל נא תהי כמת ניחא דגמרינן ממת שמטמא במשא כדאיתא בהעור והרוטב גבי ג' טומאו' פורשי' מן המת וק"ל אי איתקש למת אמאי לא ניליף מיניה שיטמא מצורע באהל כמו מת דתנן בפי"ג דנגעי' נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים על רוחב ד' אמות נכנס ראשון ויוצא אחרון. פי' כדי שלא יטמא העומדים בבית הכנסת בכניסתו וביציאתו באויר שמן הפתח עד המחיצה קשה לי דהוה מצי לאקשויי משכב והיסט יוכיח שהזוב גורם לזב לטמות משכב והיסט והוא עצמו אינו מטמא וה"ה משא נמי ולקמן בפ' דם הנדה נדקדק בו בע"ה:

אלא פשיטא בזב מצורע. ותימה ודלימא בבועל נדה. וי"ל דכי היכי דמיבעי' ליה לרב יוסף בהאי מיבעי' ליה נמי בהא:

לעולם אימא לך בזב גרידא. תימה מ"מ תיפשוט דלאו מעיין הוא דאי מעיין הוא למה לי קרא תיפוק לי כיון שראה משהו של ראיה שניה נעשה זב למ"ד דזב מטמא בכל שהוא ולא בעי' בחתימת פי האמה ומשהו שני יטמא כעין מעיין דאי אפשר לראות כל כך טיפה קטנה שלא תתחלק לשני משהויין ואי הוה אמרי' דמעיינות הזב אין מטמאין במשא כל שהוא אלא כפי שיעורא נינהו הוה ניחא ומיהו אכתי קשה דא"כ היכי דייק מדאצטריך קרא לרבויי ש"מ מקום זיבה לאו מעיין הוא דדילמא לכל שהוא איצטריך. וי"ל ודאי אי לאו מעיין הוא ניחא דמרבי ליה קרא כיון שטמא במקום אחר מידי דהוה אדם טהרה של מצורעת אבל אי בעי' שיעורא לא מסתבר לרבויי כיון דמעיינות הזב בעי שיעורא:

כיון דנפקא ליה קטן מהתם אייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעיינותיו. תימה לי האמרינן לעיל לב"ה דלזכר לגופיה לא איצטריך אלא ללמד על דם טהרה של מצורעת אע"ג דלא הוי מעיין ואמאי הא אצטריך לגופיה ללמד על ראיה ראשונה של זב מצורע לטמות במשא אע"ג דלאו מעין הוא וע"ק לי מאי האי דקאמר אביי הא איהו דקאמר בין גדול בין קטן האי לאו דידיה הוא דע"כ ב"ה הוא דס"ל להכי כי אין לפרש דברי ב"ה אי לאו דדרשי זאת תורת הזב בין גדול בין קטן הילכך נראה לפרש הא איהו דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ומרבינן אפילו ראיה ראשונה של זב קטן אע"ג דהוה מסתבר למימר דכי אתרבאי קטן אראיה שניה אתרבאי אבל ראיה ראשונה הוקשה לשכבת זרע אלא דמסתבר ליה לרב יוסף למימר דכיון דאיתרבאי קטן להשוותו לגדולים לכל דין גדול איתרבאי הילכך כיון דנפקא לן קטן מהתם אע"ג דלא הוה מסתבר לטמות ראיה ראשונה דיליה אלא דבטעמ' כל דהו משוו ראיה ראשונה לשניה הילכך בראיה ראשונה של מצורע נמי אע"ג דלזכר לא אתא לגופיה אלא ללמד על דם טהרה של מצורעת כיון דכתיב מיהא זכר בקרא לרבות מצורע למעיינותיו אצל הזב את זוב דהיינו שני ראיות אמרינן דאקיש רחמנא מצורע לזב גמור לעשות ראיה ראשונה כשניה:

מאי לאו לטומאה. ותימה מאי קשה ליה דילמא הא דאמר רב הונא מטמאה באונס היינו לטומאה קלה כבעל קרי והכא מיירי להצטרף לשניה לטומאת שבעה ולמשכב ומושב וכל חומר זב. וי"ל מדנקט ראיה ראשונה של זב משמע דאיירי באותו שהוא זב עכשיו שראה שתי ראיות וראיה ראשונה של אותם אותם שניים היתה באונס ונעשה זב באלו השתיים מדלא נקט הרואה ראיה אחת של זוב מטמאה באונס ועוד דהקש דזאת תורת הזב איירי בזב גמור והקיש ראשונה של השתיים לשכבת זרע:

מכלל דת"ק לטומאה קאמר. לאו מן הלשון דייק מדהזכיר ר' אליעזר קרבן ולא רבנן דא"כ מאי קא משני לא דכ"ע לקרבן אלא הכי דייק דאי לקרבן הו"ל לאצרוכי בדיקה נמי לשלישית ומיהו ק"ק דבלאו ר' אליעזר הוה מצי למיפרך דקתני ת"ק בהדיא בשלישית אין בודקין אותו וי"ל משום במילתיה דר' אליעזר הזכיר קרבן אייתי מילתיה דר' אליעזר ומ"מ עיקר פירכא ממילתא דרבנן גופייהו:

בש"א כרוקה ומימי רגליה אע"ג דבדם טהור של מצורעת טהור לגמרי הכא חמור טפי גזירה לאחר לא מצטריך להו לחלק כלומר אבל מצורעת טבלה:

תוס' בד"ה לאחרים גורם טומאה כו' ועוד דבזוב כה"ג לא אשכחן אלא כשהטיפה בכף מאזנים כו' עכ"ל פי' אף אם באנו לומר דעליונו של זב דהיינו הבגד שמקצתו על הזב כמ"ש התוס' בר"פ קרוי משא כיון שהוא נישא על הזב קשה ועוד דבזוב כה"ג לא אשכחן עליונו אלא כפרשב"ם בר"פ וכשהטיפה בכף מאזנים כו' וזה פשוט דאינו נקרא משא דבפ' רע"ק קרי ליה היסט כמ"ש בר"פ ואין להקשות דאה"נ דבטומאת היסט איירי בברייתא ולא במשא דהא למצורע נמי גורם טומאה דמצורע גרידא אינו מטמא בהיסט דמה"ט נמי כתבו התוס' דאין לפרש דבטומאת משכב ומושב קמיירי:

בד"ה לעולם אימא לך בזב כו' דאי מעיין הוא ל"ל קרא לטמא בזוב כו' עכ"ל לחדא תירוצא שכתבו התוס' לעיל דמבעיא לן אי זוב מקרי מעיין אי לא ניחא אבל לתירוץ שני שכתבו לעיל דודאי זוב לאו מעיין הוא כיון דאינו מתעגל אלא דמבעיא לן אי כמעיין הוא ורבינן ליה במצורע כיון דבזב אית ליה לזוב טומאה חמורה כו' אין מקום לתמיהתם דודאי אי לאו האי קרא דזב דהזוב מטמא טומאה חמורה לא הוה קמבעיא ליה דפשיטא דלא הוה מרבינן ליה נמי דלהוי כמעיין לגבי מצורע:

בד"ה אף ראיה ראשונה כו' תימה אם כן לעיל מנליה לאוקמא קרא בדם טהרה כו' עכ"ל ולקמן דרשינן אקשיה רחמנא לנקבה למר בג' ולמר בד' אין לתמוה א"כ מנליה לאוקמא קרא דלנקבה למעיינות דמצורע דאיכא למימר דתרוייהו שמעת מינה אבל הכא גבי לזכר ליכא למימר הכי מדקאמר אביי וכיון דנפקא לן מהתם אייתר ליה לזכר כו' כמ"ש התוס' לעיל בר"פ ע"ש ולקמן דאיכא בגמרות שלפנינו זובו תרתי לזכר בגמרות ישנות מלת לזכר אינו וכן נראה דהא במלתיה דר"א לא נקט ליה ועוד דלא מוקמינן לזכר אלא לחד דרשא ומפרש"י לקמן נראה דגרסי' ליה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה זב חד זובו כו' יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס עכ"ל אין זה מדוקדק דהא למאי דקיימי' השתא לרב הונא הראשונה מטמאה באונס טומאת ערב והכי הל"ל אינו מטמא באונס לחייב קרבן וק"ל:

תד"ה לאחרים גורם טומאה וכו' ועוד דבזוב כה"ג לא אשכחן אלא כשהטפה בכף מאזנים וכו'. ר"ל וזה לא שייך בטפה שתכריע:

בא"ד דהא למצורע נמי גורם וכו'. ר"ל וא"כ מאי קאמר אילימא בזב גרידא וכו' אלא פשיטא בזב מצורע וכו' הא במצורע נמי תקשה באחרים גורם טומאה לעצמו לכ"ש ונ"ל דלפי האמת גם בזב עצמו אין הזוב מטמא במשכב ומושב דלא שייך בטפת הזב משכב ומושב אלא שהתוס' לקושטא דמלתא דקדקו להכריח הענין מתוך סוגיא דשמעתין:

ד"ה לעולם אימא לך וכו' תימה דמ"מ תפשוט וכו'. קושיא זו לא שייכא אלא לתירוץ הראשון שכתבו התוס' לעיל בדף שלפני זה ד"ה מקום זיבה מעין הוא דלפי התירוץ השני לא שייך להקשות ל"ל קרא לטמא בזב דעד כאן לא מבעיא לן אי הוה ליה דין מעין במצורע אלא משום דאשכחן דזב אית ליה טומאה חמורה בזב כמו ברוקו ומימי רגליו כדלעיל:

גמ' מה זב גמור מטמא במשא אף ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא אמר רב הונא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואית דמפרשי כו' או לא לימד על כו' הזב טמא לאחרים כו' הד"א:

בד"ה מטמא באונס כו' וטומאת ערב בקרי כו' כצ"ל:

בד"ה בודקין אותו ובמשאוי כו' הס"ד:

בד"ה זב חדא כו' מטמא באונס מכאן ואילך כו' הד"א:

תוס' בד"ה לעולם אימא לך כו' דהיינו כמו גדיון לשילוח דלא מטמא במשא כו' כצ"ל. ונ"ב הרמב"ם פירש בפ"ק דזבים שגדיון הוא שם מקום ושילוח הוא הנהר כמו מי השילוח כלומר שראה הזב ראייה אחת כשיעור ההליכה שיכול אדם להלוך מגדיון לשילוח ור"ש פירש שגדיון הוא כו' ב' מלות גד הוא ע"ז שנאמר העורכים לגד שלחן ויון הוא בני יון כלומר ע"ז של יון שנקראת גד כו':

רש"י ד"ה אלא בזב מצורע. שהרי מחמת נגעו היה מטמא במשא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואיתקוש מצורע. והכי משמע כי יהיה כו' אותו הזוב טמא לאחרים ולבעלה. כצ"ל:

רש"י ד"ה מטמא באונס. וטומאת ערב כקרי. כצ"ל:

רש"י ד"ה ברביעית. דהא מכי חזי תרתי כו'. כצ"ל:

תד"ה לאחרים. ואינו מטמא אלא או"מ. לכאורה אינו מובן דהלא גם משא הזב אינו מטמא אלא או"מ. ואולי כוונתם על אדם שהיה בעליונו. דאם היה נקרא משא היה מטמא בגדים וכלים כדתנן בפ"ה דזבים מ"ב ומ"ו. ועפ"י מש"כ לעיל (לג ב) בד"ה בכותי ועמש"כ שם. משא"כ עליונו אינו מטמא בגדים וכלים דיטמא טומאה קלה משמע לעיל (לג):

שם בא"ד ועוד דבזוב כה"ג כו'. עי' מהרש"א. ומשמע מדבריו דאילו היה קורא כה"ג משא הוה א"ש. וז"א דהרי מוכח מתוס' דפ' א"ד (סז ב) בסד"ה שכן (הב') ממש"כ דהא דקתני נישא לא קאי אמצורע. דמצורע אינו מטמא במשא כמו בהיסט ודלא כהרמב"ם שהביא התוי"ט בפ"א דכלים מ"ד. וכן הטיפה דזיבה ג"כ אינה מטמאה במשא ובהיסט (ודלא כהמהרש"א) עי' בהרע"ב בפ"א דכלים מ"ב. ולכאורה ה"נ דלזה כוונו התוס' במש"כ דבזוב כה"ג לא אשכחן כו' ור"ל דזה ודאי טהור. אלא דלפ"ז יקשה מש"כ ובשאר טומאות כו' כגון מו"מ כו' דהא למצורע נמי גורם כו' תיפוק להו דזוב אינו עושה מו"מ כדמוכח בר"פ דם הנדה בגמרא:

תד"ה לעולם. דהיינו כמן גדיון לשילוח. כצ"ל:

רש״י דה ואתקיש וכו׳ ליכא זוב לובן למילפיה כצ"ל:

ד״ה ברביעית וכו׳ דהא מכי חזו סותר כצ״ל:

גמ' ואקשיה רחמנא מצורע. ע' פסחים סי ע"ב תד"ה שכן:

שם רבנן לא דרשי אתים. ע"ל לז ע"א תד"ה נקטינן:

שם הזב חדא. לקמן נה ע"ב ונזיר סה ע"ב:

תוס' ד"ה אף וכו' תימה א"כ לעיל. וכן תמה הר"ן והניחה בתמיה ואני בער ולא אדע מקום לקושיא זו הא י"ל דהכי אמר אביי דזהו ודאי הדין דמטמא דאף אם לאו מעין הוא א"א לומר דאינו מטמא דהא אקשיה רחמנא מצורע לזב גמור וא"כ מוכח עכ"פ דמטמא ובאמת יהי' מוכח מדס"ל לב"ה דזכר אייתר מוכח דמקום זיבה מעין הוא ולא צריך קרא:

לאחרים גורם טומאה פירש"י בתחתונו של זב נ"ל דהוה ס"ל לרש"י לענין טומאת משא לא צריך ק"ו מלאחרים גורם טומאה אלא מק"ו טהור בטהור טמא בטמא וכקו' תוס' לקמן נ"ה ע"ב הנ"ל אלא ע"כ בעי למילף ק"ו גם לעליונו של זב ולענין אוכלין ומשקין ומיושב נמי קו' תוס' שעיר המשתלח יוכיח לפמ"ש לעיל דמה לשעיר המשתלח שאינו מטמא אוכלין ומשקין וצ"ל כיון דקאי במשא לא פריך מאוכלין ומשקין אבל לשיטת רש"י דעיקר הילפותא מעליונו של זב שאינו אלא באוכלים ומשקים א"כ לא מצי למיפרך משעיר המשתלח:

אלא פשיטא בזב מצורע מ"ש תוס' דלענין משכב ומושב גורם טומאה לזב קשה א"כ כיון דהק"ו מועיל לענין משכב ומושב א"כ מכ"ש דמטמא במשא אלא ע"כ דלקושטא דמילתא אינו עושה מו"מ וכמ"ש תוס' לקמן נ"ה ע"א ד"ה שעיר המשתלח וכו' וק"ל:

אף ראיה ראשונה מטמא במשא הקשו תוס' א"כ מנ"ל דם טהרה של מצורעת עי' דבר נפלא בספר סדרי טהרה בדברי רמב"ם פרק א' מהל' מו"מ. עוד נלע"ד לקושטא דמילתא קשה קו' הש"ס לקמן נ"ו ע"א דאפי' מה שאינו מתעגל נמי יטמא ונילף מזובו של מצורע דהשתא ליכא למימר כתי' רבא שם מזוב ליכא למילף דגורם טומאה לאחרים הא זובו של מצורע אינו גורם טומאה לאחרים וצ"ל מ"מ גורם טומאה לאדם טהור בעולם משא"כ דם היוצא מפי האמה כצ"ל. וא"כ דם טהרה של מצורעת למאי דקיי"ל כמ"ד מעיין א' דגורם טומאה לאשה טהורה בעולם שפיר נילף מזובו של מצורע ולק"מ קו' תוס' ולעיל דלא אמרינן הכי אתיא כמ"ד ב' מעיינות הן ואין דם טוהר גורם טומאה לשום אדם בעולם אבל למאי דקיי"ל מעיין א' הוא א"ש כנ"ל. וכ"כ תוס' להדיא לקמן ל"ז ע"א ד"ה דבר הגורם וכו' דדם טהרה מיקרי דבר הגורם כיון שגורם בעלמא ע"ש:

ת"ש ר"א אומר כ' תוס' דהו"ל לאתויי מדרבנן דמסכת זבים אמר א' מן התלמידים ליישב דמדרבנן הומ"ל דטעמא משום דרגלים לדבר כדמפורש התם במתני' פי' משום שכבר ראה ב"פ א"כ רגלים לדבר שהשלישי לא מחמת אונס היה אלא מחמת ראיה הראשונה אבל מדר"א מייתי שפיר דא"כ לא הוה פליג ר"א אלא ע"כ האי רגלים לדבר לאו אהך קאי אלא כמ"ש הר"ש שם ע"ש וק"ל:

רבנן לא דרשי אתים צ"ע דקיי"ל כרבנן וקיי"ל דרשינן אתים וע' מ"ש תוס' לקמן ל"ז ע"א ד"ה נקטינן וכו' ומ"ש שם אי"ה. ולכאורה י"ל דודאי הסברא נותנת דבראיה שלישית רגלים לדבר ואפי' ראתה מחמת אונס לא תלינן באונס ומקיים שפיר לזכר בראיה שלישית אפי' מחמת אונס והא דכתיב את ת"ל בלא את נמי נימא ב' ראיות בלא אונס והשלישית אפי' באונס י"ל דהו"א דוקא שלישית דומה לנקבה אפי' באונס משום שרגלים לדבר אבל הרביעי שאפשר שהיא רחוקה כמה ימים ואין רגלים לדבר הו"א לא תסתור באונס קמ"ל את לומר ג' ראיות לזכר והרביעית לנקבה ומ"מ ראיה שלישית סגי באונס ומ"מ מקיים ביה לזכר דהרי רגלים לדבר כן היה ראוי לומר נמצא דדרשינן את ומ"מ ג' מטמא באונס אלא דר"א ס"ל דאין סברא שנכתוב את גבי ראיה שלשית ולא איצטריך רק משום ראיה רביעית זה אינו סברא משו"ה ס"ל דאתי את ומרבה נגד הסברא דבעי ראיה ג' בלא אונס ולא נימא רגלים לדבר אמנם אנן קיי"ל כמ"ש לעיל דנהי דדרשינן את לא מדקדקין ביה כ"כ דנימא שיהיה נכתב לגופיה דוקא וק"ל:

לאחרים גורם טומאה. כלומר טיפה זו גורמת לבעלה שמטמא במשא כדכתיב (ויקרא טו) וכל אשר יהיה תחתיו ואוקמינן בעליונו של זב היא עצמה לא כל שכן: אלא בזב מצורע. איצטריך דלא אתי בקל וחומר דלא גרמה לו טומאה שהרי מחמת נגעו היה מטמא במשא ואפילו באהל: ומדאיצטריך קרא לרבויי לשניה ש''מ בראשונה. דלאו מעיין הוא דאי מעיין הוא ראשונה מטמאה שניה לא כל שכן: לעולם אימא לך בזב גרידא. דאי במצורע לא איצטריך קרא לרבויי דאפילו ראשונה מטמא משום מעיין: ודקאמרת כו' שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה. למשלחו כדכתיב (ויקרא טז) והמשלח את השעיר וגו' והוא עצמו טהור שאין בהמה מטמאה מחיים: מאי תיבעי ליה. לרב יוסף: הא איהו אמר כו'. בין קטן בין גדול לזיבה ולא איצטריך והזב את זובו לזכר לרבות קטן דהא מזאת תורת הזב נפקא ואייתר לזכר לרבות מצורע: ואיתקש מצורע לזב גמור. בעל שתי ראיות דהא בהאי קרא דהיקשא דמצורע תרתי כתיבי והזב את זובו הרי שתים וכתיב ביה לזכר לרבות מצורע כדין זב גמור מה זב גמור זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא ואפילו ראשונה דבשלמא אי מפיק ליה האי לזכר לזב קטן ויליף מצורע זכר ממצורעת נקבה איכא למבעי ראייה ראשונה מהו מי הוי מתעגל ויוצא ומתרבי עם שאר מעיינות או לאו דבנקבה ליכא זוב לובן למילפיה מהיקשא דזב גמור אי לאו מעיין הוי אבל השתא דמצורע זכר איתקש לזב גמור לא צריך תו למבעי: ואית דמפרשי בעיא דרב יוסף הכי ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא בזב גרידא לא תבעי לך דודאי מטמא כדאמר לקמן לימד על הזוב שהוא טמא ומוקמינן בדם הנדה דקרא למשא אתא כי תבעי לך במצורע דאיכא למימר בזב גרידא הוא דמטמא משום דגורמת לו טומאה אבל במצורע כבר טמא הוא ואינה גורמת לו טומאה לא מטמיא הטיפה אי לא אמרינן מעיין הוא כרוקו או מימי רגליו מאי מעיין הוא או לא. לימד על הזוב ומוקמינן לה בראייה ראשונה והכי משמע כי יהיה זב מבשרו אותו הזב טמא לאחרים לבעלה ומדאיצטריך לרבויי לראייה ראשונה ש''מ לאו מעיין הוא ושיבוש הוא מפני כמה תשובות חדא דקא פשיט ליה מקום זיבה לאו מעיין הוא והא למשא רבייה קרא כדאמר בדם הנדה מה לי מעיין ומה לי לאו מעיין ועוד מי איכא לאוקמי להאי קרא בראייה ראשונה והא מהכא נפקא לן בכל דוכתי מנה הכתוב שתים וקראו טמא ועוד מי איכא למימר בראייה ראשונה בזב גרידא לאחרים גורם טומאת משא הא זב בעל ראייה אחת אינו אלא כרואה קרי כדאמר בכמה מקומות שתים לטומאת זיבה ושלש לקרבן ועוד ראייה ראשונה הא אקשיה לעיל לקרי וקרי לא מטמא במשא ומשום שכתוב בספרים מדאיצטריך קרא בראייה ראשונה מפרשי ליה הכי ולאו מילתא היא דהאי בראייה ראשונה פירוש היה בספרים ולקמיה קאי והכי קאמר מדאיצטריך קרא לרבויי לשניה ש''מ ראשונה מקום זיבה לאו מעיין הוא וה''ג בשלהי שמעתתא מה זב גמור מטמא זובו במשא אף מצורע כו' אלמא זב גמור הוא דמטמא טיפת זובו במשא אבל זב בעל ראייה אחת לא: מטמא באונס. אותה טומאה קלה האמורה בה מגע וטומאת ערב בקרי ולהצטרף לשניה לטמא כזב גמור והא דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו על כרחך אראייה שניה דכתיב בתרה קאי ולא אראשונה דהא איתקש לשכבת זרע ושכבת זרע כל עצמו מחמת אונס חימום בא: בודקין אותו. בשבעה דרכים במאכל במשתה בקפיצה ובמשאוי כו': מאי לאו לטומאה. דאי באונס הוא הוי טהור לגמרי: לא לקרבן. דאי קמייתא באונס לא מצטרפא לשלש לחייבו קרבן: אילימא לקרבן אבל לטומאה. האמורה בו דהיינו טומאה חמורה לא בעי בדיקה: קרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו. והאי מבשרו בקרא דשתי ראיות כתיב: אתים. (ויקרא טו) והזב את זובו לזכר ולנקבה: זב חדא זובו תרתי לזכר. כלומר עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס מכאן ואילך דהיינו שלישית לנקבה כתיב כלומר יש לו דין נקבה שמטמאה באונס כדילפינן בפירקין (לקמן דף לו:) מכי יזוב זוב ואיהי נמי מייתא ליה לידי קרבן: ברביעית. אז אקשיה רחמנא לנקבה. דאפילו באונס ולא לענין טומאה דהא מכי חזיא תרתי איטמי ליה ולקרבן נמי לא דמשלשה איחייב ליה אלא לסתירה כגון דפסק והתחיל לספור שבעה נקיים וראה ראייה רביעית אפילו באונס סותר: והלא זב בכלל בעל קרי היה. כדמפרש לקמיה ואזיל דאיתקוש לשכבת זרע: ולמה יצא. בפרשת זבין להכתב לעצמו: להקל עליו. שלא יטמא באונס דהא קרי מטמא באונס:

לאחרים גורם טומאה. פירש רש''י לזב עצמו גורם טומאת משא כדכתיב וכל. אשר יהיה תחתיו ואוקמינן ליה בעליונו של זב ואין נראה דעליונו של זב אינו קרוי משא ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ועוד דבזוב כי האי גוונא לא אשכחן אלא כשהטיפה בכף מאזנים וכרעה לכף שניה לכן נראה לפרש לזב עצמו גורם טומאת משא שהנושא הזב טמא הנושא הזוב לא כל שכן דטמא ובשאר טומאות דלאו משא כגון משכב ומושב אין לפרש דהא למצורע נמי גורם טומאה דאילו מצורע גרידא אינו עושה משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין כדפרישית בפרק אלו דברים (פסחים סו.) ואם זב הוא מטמא משכבו אדם ובגדים: לעולם אימא לך בזב גרידא. תימה דמכל מקום תפשוט דלאו מעיין הוא דאי מעיין הוא למה לי קרא לטמא בזוב דהא מיד שראה משהו של ראייה שניה מיד נעשה זב למ''ד זוב מטמא במשהו דלא בעי כחתימת פי האמה ומשהו שני לטמא כדין מעיין דאי אפשר לטיפה שלא תתחלק שני משהויין ושמא כמו שמשהו ראשון שבו נעשה זב אינו מטמא במשא הוא הדין כל מה שנקרא ראייה אחת דהיינו כמו גריון לשילה (זבים פ''א מ''ה) דלא מטמא במשא אע''ג דרוקו ומימי רגליו טמאין מיד אחר ראיית זוב משהו ראשון: אף ראייה ראשונה של מצורע מטמאה במשא. תימה אם כן לעיל מנליה לאוקומי קרא בדם טהרה של מצורעת הא איצטריך קרא לכדהכא: מאי לאו לטומאה. וא''ת מאי קושיא דילמא הא דאמר רב הונא מטמא באונס היינו טומאת ערב כבעל קרי והכא מיירי להצטרף לשניה לטמא טומאה חמורה לעשותו זב והוי השתא שפיר רישא דומיא דסיפא וי''ל מדלא נקט הרואה ראייה אחת של זיבה אלא נקט ראייה ראשונה של זב משמע דאיירי באותו שראה שתי ראיות והראשונה היתה באונס דזב אינו קרוי עד שיראה שתי ראיות ויליף מהיקשא דזאת תורת דאיירי בזב גמור ומקיש ראשונה של השתים לשכבת זרע: מכלל דתנא קמא לטומאה. לאו מן הלשון מדקדק מדאצטריך ר' אליעזר להזכיר קרבן מכלל דת''ק איירי לטומאה דא''כ לא הוה משני מידי אלא הכי דייק מכלל דתנא קמא לא מצריך בדיקה משום קרבן אלא משום טומאה דאי משום קרבן הוה ליה לאצרוכי נמי בדיקה בשלישי כרבי אליעזר וקשה דהא בלאו מילתיה דרבי אליעזר הוה מצי למפרך מדקתני במס' זבים (פרק ב' מ''ב) בהדיא במילתיה דרבנן גופייהו בשלישי אין בודקין אותו ושמא מייתי מרבי אליעזר משום דבעי לפרושי במאי פליגי:

נידה לה ע"א - טקסט הדף

דף לה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד