נידה לד ע"א

אותו הזמן שבו היה מעשה זה, זמן הרגל הוה [היה], שהיה הדבר באחד משלוש הרגלים, פסח שבועות או סוכות. והלכה היא שטומאת עם הארץ בזמן הרגל — כטהרה שוינהו רבנן [עשוה חכמים], דכתיב [שכן נאמר]: "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ, יא) ללמדנו שבזמן שנאספים כל ישראל כאחד, כבשלוש רגלים, הכתוב עשאן את כולן, ואף עמי הארץ בכללם, כחברים המקפידים על הטהרה. ואותו צדוקי, אף שאין לחשוש בו בזמן הרגל לטומאת עם הארץ, יש לחשוש בו שבועל נדה הוא.

א משנה דם הנדה או הזיבה של הגויה, וכן דם טהרה (של ימי הטהרה, הבאים לאחר ימי טומאתה של היולדת) של הישראלית המצורעת, בית שמאי מטהרים, ובית הלל חולקים ואומרים: דם הגויה הריהו מטמא, ומכל מקום, בניגוד לדם הישראלית, דם הגויה אינו מטמא אלא כשהוא לח ולא כשהוא יבש, וכרוקה וכמימי רגליה המטמאים רק כשהם לחים ולא יבשים.

דם היולדת הנכנסת לימי טהרתה, לאחר שנסתיימו ימי טומאתה (שבעה אם ילדה זכר, ושבועים אם ילדה נקבה), שעדיין לא טבלה בסוף ימי טומאתה, בית שמאי אומרים: אף שלא טבלה, אין דין דמה כדין דם הנדה, ואין הוא מטמא אלא לח ולא יבש, כטומאת רוקה וכטומאת מימי רגליה. ואילו בית הלל אומרים: כיון שלא טבלה הרי דם זה נחשב כדם הנדה, והריהו מטמא לח ויבש.

ומודים (ומסכימים הכל) בדין האשה היולדת בזוב (כשהיא זבה), שחייבת לאחר ימי טומאת לידתה לספור שבעת ימי זיבה, שהיא מטמאה בזמן זה בדם לח ויבש.

ב גמרא שנינו במשנתנו שלדעת בית שמאי דם הגויה אינו מטמא. ושואלים על כך: ולית להו [וכי אין להם] לבית שמאי מה שאמרו על הכתוב "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב" (ויקרא טו, ב) — מן התורה רק בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין הגוים מטמאין בזיבה, אבל גזרו חכמים עליהן על הגוים שיהו תמיד נחשבים כזבין לכל דבריהם (ענייניהם)?

אמרי [אומרים] לך בית שמאי בתשובה: (הענין ההוא בזכרים איתמר [נאמר], ולא בנקבות. דאי [שכן אם] נגזור אף בנקבות) היכי לעביד [איך לעשות, לנהוג בטומאה זו]? ליטמא [שיטמא] דם הגויה גם בלח וגם ביבש — נמצא שעשיתו לדם הגויה שטמא מדברי חכמים כשל דם המטמא מן התורה. ואם תחלק בדין ותאמר ליטמי [שיטמא] דם הגויה רק בלח ולא ליטמי [שיטמא] ביבש — יש לחשוש כי כתוצאה מכך חלקת אף בדין טומאה של תורה, שיבואו לנהוג כן אף בדם הישראלית, אף שהוא טמא מן התורה בלח וביבש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא טעמם של בית שמאי — רוקה ומימי רגליה של הגויה המטמאים מדברי חכמים בלח ולא ביבש נמי [גם כן] לא יטמאו, שמא יבואו לנהוג כן אף בטומאה שמן התורה! ומשיבים: כיון דעבדינן היכרא [שעושים אנו היכר] בדמה של הגויה, שמטמאה רק ברוקה ומימי רגליה, מעתה מידע ידיע [ידוע] לכל שטומאת רוקה ומימי רגליה של הגויה הריהו דרבנן [מדברי חכמים], ואין לחשוש שיבואו לנהוג כן אף בטומאה מן התורה.

ושואלים: ומדוע לא יעשו באופן זה: לעביד היכרא [שיעשו היכר] ברוקה ומימי רגליה, שאין הם מטמאים כלל, לא בלח ולא ביבש, ולטמויי [ושיטמאו] לדמה הלח ולא היבש, ומעתה ידעו הכל שטומאת הגויה היא רק מדברי חכמים, ולא יבואו לנהוג כן בטומאה שמן התורה! ומשיבים: ברוקה ובמימי רגליה דשכיחי [שמצויים] הם — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] טומאה בגויה, אבל בדמה שלא שכיחא [מצוי] הוא כרוקה ומימי רגליה — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים].

ג שנינו במשנתנו דין דם הגויה, שנחלקו בו בית שמאי ובית הלל. ובענין דין טומאתו של הגוי אמר רבא: זובו של הגוי הריהו טמא אפילו לשיטת בית שמאי המטהרים זיבתה של גויה. ואילו קריו (שכבת זרע) של הגוי הריהו טהור אפילו לשיטת בית הלל המטמאים דם נדתה ודם זיבתה של הגויה כשהם לחים.

ומסביר רבא את דבריו אלו: זובו של הגוי הריהו טמא אפילו לשיטת בית שמאי — דהא איכא למעבד היכרא [שהרי יש, ניתן, לעשות היכר] ללמד שטומאה זו מדברי חכמים, ולא יבואו לנהוג כטומאה מן התורה, שכן בקריו אינו מטמא, ומעתה ידעו הכל כי אף טומאת זיבתו של הגוי הריהי מדברי חכמים בלבד.

ובדין קריו שהוא טהור הרי זה אפילו לשיטת בית הלל — שבכך שטיהרוהו עבוד ביה רבנן היכרא [עשו בו חכמים היכר], שידעו שזוהי טומאה רק מדבריהם, כי היכי [כדי] שלא יבואו לשרוף עליה [עליו, על טומאת זיבתו] אם נגעו בה תרומה וקדשים, כדרך ששורפים תרומה וקדשים שנטמאו מן התורה.

ושואלים על הסבר זה: ולעביד היכרא [ושיעשו חכמים היכר] בזובו של הגוי שאין הוא מטמא כלל, ויהיה בכך היכר שאף קריו אף שהוא טמא אין זה אלא מדברי חכמים, ולטמויי [ושיטמאו] לקריו של הגוי? ומשיבים: בזובו של האיש, שלא תלי [תלוי] הוא במעשה הנעשה על ידי האדם, והריהו בא מאליו — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] לטמאו, ואילו קריו של איש דתלי [שתלוי] הוא במעשה הנעשה על ידי האדם — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים].

ומציעים: לימא [האם לומר] שמסייע ליה [לו, לרבא] בדבריו אלו, מה ששנינו במשנה במסכת מקואות: גויה שפלטה מתוכה שכבת זרע שהיתה בה מאדם מישראל שבא עליה — טמאה שכבת זרע זו, שכן באה מאדם מישראל. ואילו בת ישראל שפלטה שכבת זרע מן הגוי שבא עליה — טהורה. מאי לאו [האם אין] כוונת הדברים ששכבת זרע של גוי הריהי טהורה גמורה, וכדברי רבא שאין הגוי מטמא בקריו. ודוחים: לא, אין להביא מכאן ראיה לשיטת רבא, שכן אפשר לומר בכוונת המשנה ששכבת הזרע של הגוי הריהי טהורה — מדאורייתא [מן התורה], וטמאה — מדרבנן [מדברי חכמים]. ואילו שיטת רבא היא ששכבת זרעו של הגוי הריהי טהורה לגמרי, אף מדברי חכמים.

ומביאים עוד ראיה לשיטת רבא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, נמצאת אומר: שכבת זרע של ישראל — הריהי טמאה בכל מקום בו היא נמצאת,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

משום שאותו מעשה בשעת רגל הוה, וטומאת עם הארץ ברגל - כטהרה שוינהו רבנן! שלא גזרו על טומאת עמי הארצות ברגל משום דכתיב [שופטים כ] "ויאסף כל איש ישראל אל העיר - כאיש אחד, חברים!" ^[71]

ודרשו מכך, כי הכתוב עשאן כולן כדין "חברים", כאשר מתאספים בני ישראל ביחד. ושעת הרגל הרי הוא מועד אסיפה של כלל ישראל. ולכן, בשעה זו יש לכולם דין "חבר", ואינם מטמאים בטומאת עם - הארץ.

אך לא הקלו ברגל אלא לגבי טומאת עם הארץ. ועדיין היה חשש שמא צדוקי הוא טמא מדין בועל נדה קיים תמיד, ואפילו ברגל. ולכן הלך הכהן הגדול אל אשתו לברר אם אין בעלה בועל נדה.

מתניתין:

דם הנדה והזבה חלוקים במהותם משאר המשקים היוצאים מגוף האדם, ומפני כך דינם חלוק:

החילוק המהותי.

שאר המשקין "מתעגלין ויוצאין", שמתאסף המשקה תחילה בגוף ואח"כ יוצא, מה שאין כן דם, שמיד כאשר הוא יוצא הוא נוטף ויוצא, ראשון ראשון [רש"י יט ב ד"ה שמתעגל].

ומכך יוצא חילוק דיני:

שאר המשקין נקראים "מעינות", מה שאין כן דם. ולכן במקום שנאמרה טומאה ב"מעינות" אין היא כוללת את הדם היוצא.

ובמשנה לקמן [נד ב] מבואר חילוק נוסף -

דם טמא שאינו מעין, מטמא בין כשהוא לח בין כשהוא יבש, ואלו שאר המשקים, הנקראים "מעינות", מטמאים רק בהיותם לחים ולא כשהם יבשים.

חילוק זה הוא רק בטומאה דאורייתא. אך בטומאות שהן מדרבנן מצינו שגזרו חכמים רק על הדם הלח ולא על היבש. שהשוו חכמים את דין הדם לדין המעינות כדי שיהא היכר שהטומאה היא רק מדרבנן ולא יבואו לשרוף עליה תרומה או קדשים.

ומביאה המשנה את דעת בית הלל ובית שמאי בכמה אופנים התלויים בכללים אלו: א. דם העובדת כוכבים, שאין בה טומאת נדה מדאורייתא, שהרי רק בנות ישראל מטמאות בנדה.

ודם טהרה של מצורעת, יולדת - מצורעת שיצאה ממנה דם - טוהר בימי הטוהר לזכר או לנקבה ^[72].

בית שמאי מטהרים!

ושני חידושים נאמרו בדבריהם:

האחד, בטהרת דם העובדת כוכבים - שאף על פי שגזרו חכמים שיטמאו העכו"ם כזב לכל דבר [ולכן בכלל גזירתם היה שגם רוקם ומימי רגליהם מטמאים כדין זב], הקילו חכמים וטהרו את דם הנדה של עובדת כוכבים, כדי שיהא היכר שטומאתן היא רק מדרבנן.

והשני, בטהרת יולדת מצורעת - שלמרות ששאר מעינותיה מטמאים מדאורייתא, בכל זאת דם טוהר היוצא ממנה בהיותה יולדת הוא טהור, שאין הדם נכלל בטומאת ה"מעינות" כי איננו "מעין", כיון שאינו "מתעגל" ויוצא.

ובית הלל אומרים: דם העובדת כוכבים, ודם טוהר של יולדת מצורעת, מטמאים - אלא שטומאתם רק כרוקה וכמימי רגליה שמטמאים רק כשהן לחין.

ומחלוקת בית הלל על בית שמאי היא בשני הדינים:

בעובדת כוכבים - מטמאים את דמה כמו רוקה ומימי רגליה, שטמאין משום שגזרו חכמים על עובדי כוכבים שיטמאו כזבים [אך יחד עם זאת, יש כאן היכר שטומאת עכו"ם היא רק מדרבנן, כי הרי דם של נדה ישראלית מטמא בין לח ובין יבש ואילו דם העובדת כוכבים מטמא רק בהיותו לח, דומיא דרוקה ומימי רגליה שאינם מטמאין אלא רק בהיותם לחים].

וביולדת מצורעת - מטמאים בית הלל את דם הטוהר שלה מדאורייתא, שאף על גב שדם אינו "מעין" ריבתה אותו התורה שיהיה לו דין מעין [ומעיינות המצורע טמאין מדאורייתא], ולפיכך טמא דם הטוהר של מצורעת מן התורה, כרוקה ומימי רגליה ^[73].

ב. דם היולדת שלא טבלה בסיום ז' ימי הטומאה לזכר או י"ד ימי הטומאה לנקבה, והרי היא רואה דם בימי הטוהר כשהיא עדיין טמאה בטומאת לידה -

בית שמאי אומרים: מדאורייתא דמה טהור, כי אינו דם טמא של נדות, וגם אין טהרתו של דם הטוהר תלוי בטבילה לטומאת לידה.

ואף על פי ששאר המשקין היוצאים ממנה כגון רוקה ומימי רגליה מטמאים מדאורייתא, כדין משקין היוצאים מיולדת שלא טבלה ללידתה, אין דמה בכלל זה. כי, כאמור, הדם אינו נכלל בטומאת ה"מעינות".

ולפיכך, בהיותו "דם - טוהר" באותם הימים - הרי הוא טהור מדאורייתא! אלא, שגזרו חכמים עליו שיהיה כרוקה וכמימי רגליה ויטמא מדרבנן.

וההיכר שטומאת דם - טוהר זה היא רק מדרבנן, יהיה בכך שהוא מטמא רק בהיותו לח ולא יבש, ונמצא שדינו כרוק ומימי רגלים המטמאים מדאורייתא רק בהיותם לחים, בעוד שדם הטמא מדאורייתא מטמא בין לח ובין יבש.

ובית הלל אומרים: אין דין טהרת דם - טוהר נוהג ביולדת אלא אם כן טבלה אחר שעברו ימי טומאת לידתה. ולכן, זאת שעדיין לא טבלה, על אף שהגיעו ימי הטוהר, דמה טמא מדאורייתא, והרי הוא מטמא לח ויבש, ככל דם טמא מהתורה.

ג. ומודים בית שמאי לבית הלל, ביולדת בזוב, שהיתה טמאה - זבה בלידתה, ועדיין לא נטהרה מטומאת זבה, שהיא מטמאה בדמה בין לח ובין יבש אפילו בימי הטוהר. כי על אף שאין דמה הרגיל טמא באותם ימים, לפי שהם ימי טוהר, הרי היא ממשיכה להיות טמאה בתורת זבה, שדם היוצא מזבה, כל עוד לא טבלה, הרי הוא מטמא כדין דם - זיבה.

גמרא:

תמהה הגמרא: למה בית שמאי מטהרים את דם נדה של עובדת כוכבים? וכי לית להו לבית שמאי את גזרת חכמים שעכו"ם הרי הם כזבים, והרי אמרו [בשבת פג א] על הכתוב [ויקרא טו ב] "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: איש איש כי יהיה זב" - בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה, אבל גזרו חכמים עליהן - שיהו כזבים לכל דבריהם!? ^[74]

מבארת הגמרא: אמרי לך בית שמאי: היכי לעביד בדם נדה שלהם?

אם נגזור עליו ליטמא לח ויבש, כדין דם טמא שאינו נחשב "מעין".

אם כן, עשיתו כשל תורה!

ויבואו לטעות בו שטומאתו מדאורייתא, וישרפו עליו תרומה וקדשים.

ואם נגזור עליו שליטמי לח ולא ליטמי יבש, ובכך יהיה ההיכר שהטומאה היא רק מדרבנן, כי דם דאורייתא מטמא דם ביבש.

אם כן, חלקת בשל תורה - שיטעו לומר כי טומאת דם עובדת כוכבים הוא מדאורייתא ככל דם נדה, וילמדו מכך שכל דם נדה, ואפילו של ישראל מטמא רק כשהוא לח ולא כשהוא יבש, ויבואו לידי מכשול.

ולפיכך, לא גזרו כל טומאה על דם הנדה של עובדת כוכבים, ובכך יש היכר שטומאת עובדי כוכבים היא רק מדרבנן ^[75].

מקשה הגמרא: אי הכי, שלא גזרו על דם העובדת כוכבים כדי שלא יהיה מצב ש"עשיתו - כשל - תורה" וישרפו עליו תרומה וקדשים - רוקה ומימי רגליה נמי לא יטמאו, שמא יבואו לטעות שהם טמאים מדאורייתא.

כי הרי בישראלית מטמא הרוק מדאורייתא רק כשהוא לח, וכן בעובדת כוכבים גזרו רבנן שיטמא רוקה רק בעודנו לח. ואם כן ניחוש שמא יאמרו שטומאת עובדי כוכבים היא מדאורייתא ויבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים, ואם כן לא נגזור על רוקה ומימי רגליה כדי שיהיה היכר שטומאת עובדי הכוכבים היא רק מדרבנן? מתרצת הגמרא: כיון דעבדינן היכרה בדמה של עובדת כוכבים, שאינו מטמא כלל, מידע ידיע שכל טומאתם כולל הטומאה דרוקה ומימי רגליה היא רק דרבנן!

מקשה הגמרא: למה טהרו דמה וטמאו מעיינותיה, - ולעביד [להיפך] היכרא ברוקה ומימי רגליה שלא יטמאו כלל, ולטמויי לדמה, ולא ניחוש ל"עשיתו - כשל - תורה" שהרי יש לנו היכר ברוקה ובמימי רגליה שאינם מטמאים כלל!?

מתרצת הגמרא: רוקה ומימי רגליה דשכיחי

- גזרו בה רבנן.

דמה, דלגבי רוקה נחשב כדבר לא שכיח ^[76]

- לא גזרו ביה רבנן!

אמר רבא: זובו של עובד כוכבים - טמא, ומטמא במגעו ^[77] אדם וכלים אפילו לבית שמאי! שטהרו דם נדה של עובדת כוכבים.

אבל קריו של עובד כוכבים - טהור ^[78], אפילו לבית הלל שטמאו דם עובדת כוכבים.

ומבארת הגמרא טעמו: זובו טמא אפילו לבית שמאי, דהא איכא למעבד היכרא בקריו! כיון שקריו טהור, שאינו מטמא את הנוגעים בו, יש בכך היכר שטומאת זובו היא רק מדרבנן. ולכן, אפשר לגזור על זובו שיטמא, ואין חשש שיבואו לשרוף עליו תרומה וקדשים.

קריו טהור אפילו לבית הלל שמטמאים דם עובדת כוכבים, כי גם לבית הלל גזירת טומאה טעונה היכר, ובדמה של עובדת כוכבים יש היכר בכך שהוא מטמא רק לח ולא יבש, ואילו בזב עבוד ביה רבנן היכרא בכך שקריו של עובד כוכבים אינו מטמא כלל, כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה ^[79] וקדשים.

שואלת הגמרא: למה טיהרו את קריו וטמאו את זובו, ולעביד [איפכא!] היכרא בזובו שיהיה טהור לגמרי, ולטמויי לקריו?

משיבה הגמרא: זוב, דלא תלי במעשה, נחשב כדבר שכיח ולכן גזרו ביה רבנן טומאה.

קריו, דתלי במעשה [חימום], כיון שהוא גורם לעצמו לבא לידי קרי, ויכול למנוע עצמו מכך, נחשב כלא שכיח ^[80] ולא גזרו ביה רבנן טומאה!

לימא מסייע ליה לרבא, שקריו של עכו"ם טהור לגמרי.

ממה ששנינו בברייתא:

עובדת כוכבים שפלטה שכבת זרע מישראל, טמאה שכבת - הזרע! ^[81]

ובת ישראל שפלטה שכבת זרע מן העובד כוכבים, טהורה שכבת הזרע!

מאי לאו, "טהורה" משמעותו "טהורה גמורה". ומוכח כדברי רבא, ששכבת זרע של עכו"ם טהורה לגמרי, ואינה טמאה אפילו מדרבנן.

דוחה הגמרא: לא! כוונת המשנה להשמיענו ששכבת זרע של גוי היא טהורה מדאורייתא, אבל היא טמאה מדרבנן!

הערות

^[71] הרמב"ן הקשה, למה לא תירצה הגמרא כך לעיל על קושית רב שמואל בסתירת המשניות ותירץ שכותים אינם בכלל "חברים" ונעמיד שהמשנה בריש פרקין עוסקת ברגל. [וביאר החזו"א דהיינו, משום שבתחילת גירותין עבדו ע"ז וכעי"ז כתב הריטב"א]. והרשב"א כתב, שהתירו רק בצדוקים שהם מזרע ישראל, והיינו, כיון שהן טמאים כבועלי נדה וצריך לפרוש מטהרותיהן, שוב צריך לשרפן מצד טומאת עם הארץ, ואין להם מעלת "חברים ". ובתוס' רי"ד כתב, שרק הצדוקים היו עולין לרגל ועשאום כחברים, אך הכותים סוקלים את ירושלים וטמאים הם ברגל ככל ימות השנה. וראה עוד בערוך לנר וחזו"א שלא טהרו ברגל אלא משום שהוא שעת אסיפה שעולים כלם יחד לירושלים, אך כותים אינם עולים, ולא תקנו להם ויתכן לפרש כדלעיל, שטומאת עם הארץ אינה ממש מחשש זב, אלא שגזרו עליהן טומאה כטומאת זרים, ולכן מגען ברגל טהור לזמנו ואחר כך שב וטמא, אך בכותים גזרו מחשש בועל נדה ממש, ולא הקלו בהן.

^[72] כך העלה הערוך לנר מדברי התוס' [ע"ב ד"ה אם]. ומהרמב"ם [משכב ומושב ה ה], אך תוס' רי"ד והמאירי ביארו שהכוונה היא גם למראה טהור, כדם לבן וירוק של מצורעת.

^[73] כך פירש רש"י [ד"ה ובית הלל] שמטמא רק לח כיון שיש לו דין "מעיין", ומקורו ממה שדרשו [בע"ב] "לנקיבה", לרבות מצורעת למעיינותיה. אך הרמב"ם [משכב ומושב ה ה] נקט שמטמא רק ראשון, כי דינו כמשקין היוצאים מן הטמא. ובאור שמח [שם] תמה על כך מסוגיית הגמרא. [ובהערה 84 נביא ביאורו] והסיק שלדעת הרמב"ם מעיינות מצורע מדרבנן, ולכן נשנו במשנה עם דם נכרית שטומאתה מדרבנן. וראה חזו"א [נגעים יא יד].

^[74] קושיית הגמרא היא שדם עכו"ם יטמא כדין דם נדה, שהוא עצמו טמא, ולא מצד מעיינות הזב, שהרי בית שמאי סברו ש"דם" אינו מטמא כמעיין, ומשום כך טיהרו דם טהרה של מצורעת. [ואף שאין בהם דין "ראית נדה", עצם הדם טמא, כמבואר בשו"ת רע"א סב, שמטמא אפילו כשראתה בלא הרגשה]. וראה חזו"א [קכ ד] שדן אם טומאת דם הנדה היא כמעינותיה או שהדם עצמו טמא כשכבת זרע של זב.

^[75] רש"י [במשנה ד"ה בית שמאי אומרים] כתב, שרק בעובדת כוכבים הוצרכו לטהר דמה, כי טומאתה רק מדרבנן, וכיון שהרחיקוה לגמרי בטומאת מעיינותיה חששו שיסברו כי דם דמה טמא וישרפו עליו תרומה ולכן טהרו דמה להיכר, מה שאין כן בדם טוהר של יולדת שלא טבלה, שמעיינותיה טמאים מהתורה, גזרו על דמה, ולא בטלוה לגמרי, כי לא חששו שישרפו עליה תרומה שהרי הכל יודעים שאחר ימי לידה דמה טהור, וסמכו על היכר שאינו מטמא יבש. וראה מהרש"א. ותוס' [ד"ה וזובו] ביארו, שבדם עובדת כוכבים טיהרו כדי שלא יראו לחלק בין לח ליבש גם בשל ישראל, אך בדם יולדת חילקו בין לח ליבש כי הכל יודעים שאין דמה טמא מן התורה, ולא ילמדו ממנה לישראל.

^[76] רש"י [ד"ה דם], והוסיף הריטב"א שודאי דם שכיח באשה כמבואר לעיל [ד א] ורק לגבי רוק אינו שכיח.

^[77] רש"י [ד"ה טמא], והעיר הרש"ש שהרי זוב מטמא גם במשא [כדלהלן נה א]. וראה להלן [הערה 93] שתורי"ד נקט שמדובר בראיה ראשונה, ועל כך הוקשה לרש"י איך יטמא במשא אם אינו מקום מעיין, ולכן נקט שמטמא רק במגע. ואף שעכו"ם נחשב זב מתחילה, רק ראיה שניה מטמאה.

^[78] מדברי רבא משמע שקריו טהור לגמרי, ונמצא שאינו נחשב כמשקין, ולכן אינו מטמא אפילו מצד משקין טמאים, אף שיצאו ונגעו בעכו"ם שהוא כזב.

^[79] בתוס' הרא"ש הקשה, הרי שנינו בתורת כהנים שאף על פי שעכו"ם אין מטמאין בזיבה, [מדאורייתא, מכל מקום מדרבנן] טמאין בזב ושורפין עליהם את התרומה, והעלה מכך שגזרו עליהן שוב והחמירו לשרוף. וראה תוס' לעיל [לג ב ד"ה ורמינהו] שהביאו בשם ר"ת ששורפין. והקשו מסוגיין. ואכן הגר"א מחק תיבות "תרומה וקדשים", וגרס "כי היכי דלא לחייב עליה על טומאת מקדש וקדשיו". ובביאורו לתוספתא זבים [ריש פ"ב] כתב, שגרס כן כי באמת שורפין עליהן תרומה. וראה בר"ש [שם] שהקשה כן, וצידד לחלק בין עכו"ם שראה זיבה בפועל, ששוב בין עליו לסתם עכו"ם שאף על פי שטמאוהו כזב אין שורפין עליו. וזה תמוה, שהרי בסמוך מקשינן שיעשו היכר בזובו, ומוכח שאף כשראה אין שורפין. וראה חזו"א [זבים ב ח] שעצם ההיכר נצרך אף אם שורפין כשראה, כדי להראות שטומאתו דרבנן, ואין חייבין עליה משום טומאת מקדש וקדשיו. וראה עוד בחברותא למסכת זבים [שם].

^[80] כך ביאר בתוס' הרא"ש.

^[81] רש"י [ד"ה עובדת] כתב, שבהכרח הכוונה היא לטומאת השכבת זרע, כי העובדת כוכבים אינה נטמאת, כי כבהמה בעלמא דמיא. ומכאן הוכיח המשנה אחרונה [נגעים ג א] שעכו"ם אינו נטמא בשום טומאה, ולא כהתוי"ט שם שהתמעטו רק מטומאת מת. וראה רמב"ם [טומאת מת א יג] שכתב כרש"י. ולכאורה תמוה, אם סברא היא, למה הוצרכו ללמוד מקרא ש"אין העכו"ם מטמאין בזיבה"? ויתכן שרש"י פירש כמאן דאמר שפולטת משום נוגעת, ועדיין צריך מיעוט שאינם מטמאים בראיה, ואילו למאן דאמר שפולטת משום רואה, אכן טהרתה אינה מסברא אלא מהמיעוט של "בני ישראל" שאין עכו"ם מטמאין בראיה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This incident occurred during a pilgrimage Festival, either Passover, Sukkot, or Shavuot, and the Sages rendered the ritual impurity of an am ha’aretz during a pilgrimage Festival as purity. As it is written: “And all the men of Israel gathered to the city, like one man, united [ḥaverim]” (Judges 20:11). Whenever all the Jewish people gather in a single place, such as on a pilgrimage Festival, the verse renders all of them ḥaverim, even one who is an am ha’aretz. There was therefore no concern for impurity due to the saliva of an am ha’aretz. Yet, the High Priest was concerned that this Sadducee was one who engages in intercourse with a menstruating woman.

MISHNA: With regard to the blood of a menstruating gentile woman or a gentile zava, and the blood discharged by a female Jewish leper during the days of purity of a woman who gives birth, Beit Shammai deem them ritually pure, and Beit Hillel say: The halakhic status of the blood of the gentile woman is like that of her saliva and her urine, which impart impurity only while moist. Likewise, the blood discharged by a Jewish leper during the days of purity imparts impurity only when moist.

With regard to the blood of a woman who gave birth and reached the conclusion of her days of impurity, i.e., seven days after giving birth to a male or fourteen days after giving birth to a female, but who did not yet immerse in a ritual bath, Beit Shammai say: Although she has yet to immerse in a ritual bath, the blood does not retain the halakhic status of menstrual blood. Rather, the status of the blood is like that of her saliva and her urine, and it imparts impurity only while moist. And Beit Hillel say: Since she did not immerse in a ritual bath, her blood is considered like that of a menstruating woman, and it imparts impurity whether it is moist or dry.

And Beit Shammai concede to Beit Hillel in the case of a woman who gives birth as a zava, where the woman must count seven clean days from the conclusion of her days of impurity, that any blood she sees during those seven days imparts impurity whether it is moist or dry.

GEMARA: The mishna teaches that according to Beit Shammai the blood of a gentile woman does not impart impurity. The Gemara objects: And do Beit Shammai not accept that which is taught with regard to the verse: “Speak to the children of Israel and say to them, when any man has an issue [zav] out of his flesh, his issue is impure” (Leviticus 15:2), from which it is inferred: By Torah law, the children of Israel become impure through ziva and gentiles do not become impure through ziva, but the Sages decreed concerning them that they shall be like zavin in all their matters of ritual purity.

The Gemara responds: Beit Shammai could say to you that this was stated only with regard to males, not females. As, if it was stated even with regard to females, how should one act with regard to this impurity? Should their blood impart impurity whether it is moist or dry? If so, you have rendered it like blood that imparts impurity by Torah law, and people will mistakenly come to burn teruma that comes into contact with it. Perhaps one will suggest that it should impart impurity only while it is moist and it should not impart impurity when it is dry. But if so, you will have differentiated between moist and dry blood even with regard to blood that is impure by Torah law, i.e., one might mistakenly conclude that the blood of Jewish women imparts impurity only when it is moist, when in fact it imparts impurity whether it is moist or dry.

The Gemara objects: If so, then with regard to the saliva and urine of a gentile zava, which impart impurity by rabbinic law only when moist, Beit Shammai should also rule that they do not impart impurity at all, in order to distinguish their saliva and urine from that of a Jewish zava, which by Torah law impart impurity only when moist (see 54b). The Gemara responds: Since we implement a conspicuous marker with regard to the blood of a gentile woman, i.e., it is clear that her status is different from that of a Jewish woman in that her blood does not impart impurity whatsoever, everyone will know that the impurity of her saliva and her urine is only by rabbinic law, and there is no concern that people might come to mistakenly burn teruma that comes into contact with the saliva and urine of a gentile zava.

The Gemara persists: And let them implement a conspicuous marker with regard to the saliva and urine of a gentile woman, that they should not impart impurity whatsoever, and let them deem her blood impure even when dry. In this manner, everyone will know that the impurity of a gentile woman applies only by rabbinic law, and they will not come to treat that which is impure by Torah law in the same manner. The Gemara responds: With regard to her saliva and her urine, which are relatively common, the Sages decreed that they are impure, but with regard to her blood, which is not as common, the Sages did not decree that it is impure.

§ With regard to a gentile man, Rava says: The ziva of a gentile man is ritually impure, even according to the opinion of Beit Shammai, who maintain that the ziva of a gentile woman does not impart impurity whatsoever. By contrast, the semen of a gentile is pure, even according to the opinion of Beit Hillel, who hold that the blood of menstruating gentiles and the blood of their ziva imparts impurity when it is moist.

Rava elaborates: The ziva of a gentile man is impure, even according to the opinion of Beit Shammai, as it is possible to implement a conspicuous marker with his semen, i.e., since his semen does not impart impurity whatsoever, everyone will know that the impurity imparted by the ziva of a gentile applies by rabbinic law, and they will not come to burn teruma that comes in contact with the ziva of a gentile.

And the semen of a gentile is ritually pure, even according to the opinion of Beit Hillel. This is because the Sages had to implement a conspicuous marker with regard to it to indicate that the ziva of a gentile imparts impurity only by rabbinic law in order that they will not come to burn teruma and consecrated items that come into contact with their ziva, as must be performed with teruma and consecrated items that contract impurity by Torah law.

The Gemara objects: And let the Sages implement a conspicuous marker with regard to the ziva of a gentile man, that it should not impart impurity whatsoever, and let them deem his semen impure. The Gemara explains: With regard to his ziva, which is not dependent on an action he performs but is emitted on its own, the Sages decreed that it is impure; with regard to his semen, which is dependent on an action he performs, the Sages did not decree that it is impure.

The Gemara suggests: Let us say that the following mishna (Mikvaot 8:4) supports Rava’s opinion: In the case of a gentile woman who discharged semen that came from a Jew who engaged in intercourse with her, the semen is impure, as it came from a Jew. And in the case of a Jewish woman who discharged semen that came from a gentile, the semen is pure. What, is it not correct to say that the mishna means the semen of the gentile is entirely pure, in accordance with the opinion of Rava? The Gemara refutes this suggestion: No, perhaps the mishna means that the semen of a gentile is pure by Torah law but impure by rabbinic law, whereas according to Rava, the semen of a gentile is pure even by rabbinic law.

The Gemara cites another source that possibly supports Rava’s opinion: Come and hear a baraita: You are found to say the semen of a Jew is impure wherever it is found,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן בדם הנכרית ב״ש מטהרין וב״ה אומרים כרוקה ומימי רגליה שמטמא לח ואינו מטמא יבש ואע״ג דדם נדה מטמא לח ויבש גבי נכרית דלא הוי אלא מדרבנן עבדו בה הכרה דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים וב״ש לא גזרו ביה כלל מטעמא דמפרש בגמרא ובדם מצורעת ישראלית פליגי בדינא דאורייתא כדמפרש בגמרא ובדם יולדת ישראלית שלא טבלה אחר שבאו ימי טוהר אפליגו נמי בדינה דאורייתא ומסקנא אליבא דרב דהלכתא כותיה דלכ״ע מעיין א׳ התורה טמאתו והתורה טהרתו אלא דב״ה סברי ביומי וטבילה תלה רחמנא וב״ש סברי ביומי לחוד תלה רחמנא והא דאמרי׳ ב״ש שהיא כרוקה ומימי רגליה לומר שמטמא לח ואינו מטמא יבש היינו משום דלכ״ע אשה גופה טמאה היא ואסורה לבעלה כל זמן שלא טבלה מחמת לדתה וכדאמר קרא בנדתה תהא עד שתבא במים וכן מעינותיה טמאין כדין נדה ולא נחלקו אלא לענין טפת דם עצמה ואע״ג דדם טהר לאו מעין הוא לב״ה כדאיתא לעיל גבי מצורעת אפ״ה גזרו בה ב״ש טומאת שאר מעיינות כדי להחזיקה בטומאה כדינה עד שתטבול ולא גזרו בה טומאת דם ממש משום היכרא לתרומה וקדשים כנ״ל.

דם דלא שכיח. פי׳ דלא שכיח תדיר כרוקה ומימי רגליה אבל ודאי שכיח הוא כדאמר׳ בפ״ק דאשה שכיחה דמים וברור הוא טהורה מדאוריתא פי׳ דמתני׳ בדינא דאוריתא מיירי.

קרויו טהור אפילו לב"ה עבוד רבנן היכירא דלא לישרף עליה תרומה וקדשים. והא דאמרינן פ"ק דשבת על ששה ספיקות שורפים את התרומה וקא חשיב ספק מי רגלי אדם לאו משום שמא של עובד כוכבים הם אלא משום של ע"ה אע"פ שהחמירו בעובד כוכבים יותר מע"ה לענין משכב ומושב והיסט לא החמירו בו לשרוף תרומה על טומאתו וקשה מהא דאמרינן בת"כ בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה ואע"פ שאינן מטמאין בזיבה טמאין בזב ושורפין עליהן את התרומה וצ"ל דשוב החמירו עליהן לשרוף:

קרויו דתלי במעשה לא גזרו ביה רבנן. דכיון דאפשר למנוע עצמו שלא יבא לידי קרי חשיב כלא שכיח:

רגל הוה וטומאת ע"ה ברגל טהרה שויה רבנן פירוש אבל כותים שהן בועלי נידות אין להם טהרה אפילו ברגל הלכך צינורא דידהו משום טומאת ע"ה שגזרו עליהן להיות כזבין לכל דבריהן טהורה אבל משום טומאת כותים שהן בועלי נידות טמאה ואי קשיא אמאי לא מוקמינן מתני' דלעיל ברגל דטומאת ע"ה ליכא למיחוש כי אם לטומאת בועל נידה דהוה ליה ספק ספיקא. תשובה הא תנן בפ' ארבעה נדרים הנודר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים אלמא כותים לאו עולי רגלים הן וטמאין הם ברגל כשאר כל ימות השנה ומעשים בכל יום שסוקלים את ירושלים ואינן מודין בה אבל הצדוקי' מודין בירושלים וטהורין הם ברגל:

ודם טהרה של מצורעת ה"ה לדמים טהורים שלה כגון ירוק וכיוצא בו:

דם היולדת שלא טבלה ב"ש אומרים כרוקה וכמימי רגליה לפרושא קמא דפריש המורה ליכא לאקשויי והא דם לא חשיב מעיין לב"ש והיכי אמרי' כרוקה כמימי רגליה דהאי דמטמאינן רוקה ומימי רגליה של יולדת שלא טבלה לאו משם מעיין הוא דהא טומאה זו אינה מן התורה דלא מיבעיא אחר שכלו ימי לידתה אלא אפילו בתוך ימי לידתה מעיינותיה טהורין ואינן טמאין אלא גבי זב וזבה ולא גבי נדה ויולדת אלא חכמים גזרו שכל הטמאין יהיו משקין היוצאין מהן כמשקין הנוגעין בהן ומטמאין אוכלין ומשקין ולאו משום מעיין והלכך דמה נמי משקה הוא כל זה כתבתי במהמ"ק אבל במהדורא בתרא התבוננתי וראיתי שמה שכתב המורה דרוק הנדה אפילו בימי נדתה אינו מטמא אינו נ"ל שכך הוא רוק הנדה והיולדת והזבה כרוק הזב והאי דתנן בריש כלים למעלה הן זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה שהן מטמאין במגע ובמשא לאו למימרא דדוקא דם הנדה טמא אבל רוקה ומימי רגליה טהורין אלא משום דדם לא משתכח בזוב דהא אמרי' למעוטי איש מאודם נקט דם הנדה ולאו למעוטי נדה מרוק ומי רגלים תדע דהכי הוא דתנן בפ' ח' דמקואות. נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה על גב רוקה אלמא רוק הנדה מטמא דזב וזבה נדה ויולדת דין אחד להם:

בפרש"י בד"ה בש"א כרוקה כו' ואע"ג דגבי דם נכרית כו' ואיכא הרחקה טובא הלכך טהרו את דמה לגמרי להיכרא כו' אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם כו' דהכל יודעין כו' עכ"ל אם כוונתו כדברי התוס' לא ה"ל לפלוגי אלא דבדם נכרית אתי לחלק בשל תורה משא"כ בדם יולדת דהכל יודעין כו' כמ"ש התוס' ולא אצטריך ליה לפלוגי דבדם נכרית איכא הרחקה טובא כו' אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם כו' גם מ"ש הלכך טהרו את דמה לגמרי להיכרא דנדעו דטומאת רוקה כו' אף שהאמת כן דמהך היכרא ידעינן דטומאת רוקה מדרבנן מ"מ טפי ניחא לפרושי דמשום דם נכרית גופה טהרו לגמרי דלא נשרוף על דם נכרית תרומה כדקאמרינן היכי ליעבד ליטמא לח ויבש עשיתו כשל תורה וע"כ הנראה לפרש"י דלא ניחא ליה לפרש בפשיטות כדברי התוס' משום דודאי בדם נכרית נמי שייך למימר הא דהכל יודעים דדם נכרית טהור הוא מיהו דהכל יודעין בין בדם נכרית בין בדם יולדת אינה סברא פשוטה דאל"כ בנטמא לח ויבש היאך עשיתו כשל תורה לשרוף עליה תרומה כמ"ש ג"כ מהרש"ל והשתא ה"ק בדם נכרית דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן ואיכא הרחקות טובא לא אצטריך לן לדקדק עוד בהרחקה יתירא ואדרבה טמאו דמה לגמרי משום הנך הרחקות גופייהו דלא נשרף תרומה עלייהו ולא חלקו בדמה משום דהכל יודעין כו' דאדרבה כיון דאין זה סברא פשוטה נימא דלמא אתו לחלק גם בשל תורה ונאמר גם באלו הרחקות דמן התורה הן ויהיו שורפין עליהן תרומה אבל בדם יולדת דאין כאן גזירה מדרבנן אחרת אלא הך גזירה דדם לחוד לא רצו לבטל גזירתן ולטהר לגמרי אלא דגזרו ושיירו בה להיכרא ולא חשו דלמא אתו לחלק גם בשל תורה כיון דאיכא למימר נמי דהכל יודעין כו' וזה ברור:

גמ' אמרי לך ב"ש כו' היכי ליעבד ליטמא לח ויבש כו' כ"ה בגמרות ישנות וליתא שם הא דאיכא בגמרות שלפנינו ההוא בזכרים אתמר דאי בנקבות היכי כו' וכן נראה דהך מלתא לפלוגי בין זכרים לנקבות גבי זיבה אכתי לא שמעינן ליה עד דקמ"ל רבא זובו טמא אפי' לב"ש וברייתא שפיר איירי גם בנקבות דלגבי רוקה ומימי רגליה גזרו שיהו כזבין אלא דלגבי דמה היכי ליעביד כו':

תד"ה ותיפוק. וכ"מ בפ"ז דמס' טהרות דתנא הגנבים כו'. כצ"ל. והוא שם במ"ו:

בא"ד אבל משכבות כו' טהורים. ק"ל דהא תנן לקמן (מט) כל המטמא מדרס מטמא ט"מ. וה"ה כל טומאת מגע כדפרש"י שם ובסוכה. וא"כ נהי דטהורים מטומאת מדרס ליטמו טומאת מגע. דע"ה מטמא במגעו כמש"כ התוס' לעיל. וכמו דכ"ח טמאים. ונראה מזה סייעתא לדעת הרמב"ם דמשמע מדבריו בר"פ כ"ג מהל' כלים דכלל זה דכל הטמא מדרס כו' אינו רק מד"ס לכן לא חששו ע"ז משום מגע ע"ה:

בסה"ד והוא אם בועל נדה הוא כו' כנושא רוקו של זב. וכ"כ הר"ש בטהרות שם מ"ה. ותמיהני דהר"ש גופיה מסתפק בזה בפ"ק דכלים מ"ג אם בועל נדה יש לו מעיינות אם לא. שוב ראיתי בגה"ש בחגיגה (יט ב) שהעיר בזה:

במשנה דם היולדת שלא טבלה בש"א כרוקה וכמ"ר. עפרש"י. והא"ר פי' דגזרו אטו יולדת בזוב והיינו דקתני סיפא ומודים כו' ומאי נ"מ אי מודו ב"ש כו'. ור"ל אטו טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. וכה"ג דייק הש"ס ביבמות (קט) ובמנחות (יד ב) ע"ש. אבל ק"ל מעירובין (יא ב) במשנה משום ר"י כו' לא נחלקו ב"ש כו'. ועי' במהרש"א על התוס' דשם (ריש דף יג) שפי' דבלא נחלקו ל"ק וכי טעמא דב"ש כו' דאשמעינן שפיר דבדבר זה מודו ב"ש לב"ה. ולפמש"כ שם במשנה בס"ד אין מזה סתירה להא"ר. ועי' עוד בפ"ד דמכשירין מ"ד בר"ש. ובתוי"ט רפ"ג דפאה:

רש"י ד"ה טמא אפי' לב"ש. שהטיפה מטמא אחרים במגע. נראה דל"ד נקיט במגע דה"ה דמטמאה במשא. וכ"מ ברמב"ם ספ"ב מהל' מו"מ:

ד"ה טהורה. אלמא קריו טהור. כצ"ל:

רש״י ד״ה רגל הוה וכו׳ כטהרה שויוה רבנן כצ״ל:

ד״ה וב״ה אומרים כרוקה וכו' ודם טהרה כצ"ל:

תוס׳ ד״ה (מדף הקודם) ותיפוק ליה דתנן הגבים כצ״ל:

מתני' כרוקה וכו'. ע"ל נו ע"ב תד"ה מבין העובדי כוכבים:

גמ' ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה. עי' ב"ב כ ע"א תד"ה ועובד כוכבים:

רגל הוה וטומאת עם הארץ. דלאו צדוקי דדרך אשתו להראות דם: כטהרה שוינהו רבנן. ברגל אבל צדוקי דסתמא בועל נדה הוא נהי נמי דטומאת עם הארץ ליכא טומאת בועל נדה איכא: ויאסף וגו'. בפלגש בגבעה כתיב ומיניה שמעינן בכל זמן שישראל נאספים למקום אחד קרי להו חברים ורגל היינו אסיפה: מתני' בית שמאי מטהרין. בדם עובדת כוכבים אע''ג דברוקה ובמימי רגליה מודו דחכמים גזרו עליהם להיות כזבין לכל דבריהם אפי' הכי דמה טהור וטעמא מפרש בגמרא דשיירו בה רבנן למיהוי היכרא דטומאתה מדרבנן: ודם טוהר של מצורעת. ואע''ג דמעיינות מצורעת כגון רוקה ומימי רגליה הוי אב הטומאה כדאמר בהמפלת (לעיל דף כח:) לזכר לרבות מצורע שמעיינותיו טמאים כשל זב דכתיב ביה וכי ירוק הזב בטהור אפילו הכי דם טוהר שלה טהור דלאו מעיין הוא דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא כדאמרינן בפ''ב (לעיל דף יט:) גבי דם הירוק: וב''ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה. שמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין גבי דם עובדת כוכבים מטמא מדרבנן שגזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם והך היכרא הוא דעבוד בה דאילו דישראלית מטמא לח ויבש ודעובדת כוכבי' לח ולא יבש כרוקה וכמימי רגליה דאמר לקמן בפרק דם הנדה דאין מטמאין יבשין ודם טוהר של מצורעת נמי אע''ג דדם לאו מעיין הוא דין מעיין אית ליה דרחמנא רבייה כדאמר בגמרא: דם היולדת. שעברו ימי טומאת לידה ולא טבלה: בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה. מטמא לח ואינו מטמא יבש והכי תני לה בהדיא בתוספתא דעדיות דנדה כל זמן שלא טבלה הרי היא בנדתה לכל דבריה הלכך רוקה ומימי רגליה בטומאתן ולקמן בפרק דם הנדה (נו.) ילפינן מקראי דאין רוק של זב מטמא יבש ודמה נמי אף על גב דדם טוהר הוא לבית שמאי כדאמר בגמרא דביומי תליא רחמנא והא מלו ומשום מעיין נמי ליכא לטמויי דהא אין מתעגל ויוצא אפילו הכי רבנן גזור עליה הואיל וטמאה היא גזרה לאחר ז' אטו תוך ז' ומיהו לא גזור עליה שיטמא לח ויבש כלפני ז' דעבוד בה היכרא דלידעו דטומאתה מדרבנן ולא נשרוף עליה תרומה וקדשים ואע''ג דגבי דם עובדת כוכבים לא אמרי בית שמאי הכי אלא מטהרי לגמרי והיינו טעמא כדאמר בגמרא משום דחיישינן דלמא אתי לחלק בשל תורה ולמימר מטמא לח ולא יבש התם הוא דכל טומאת עובד כוכבים דרבנן כדי שלא יהו ישראל רגילין אצלן במשכב זכור וכיון דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן ואיכא הרחקה טובא הלכך טהרו את דמה לגמרי להיכרא דלידעו דטומאת רוקה ומימי רגליה דרבנן דלא נשרוף תרומה עלייהו ולא חלקו בדמה דילמא אתי לחלק בשל תורה אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם לבדו שהוא דם טוהר הלכך גזור ושיור בה להיכרא דליכא למיחש דלמא אתי לחלוקי בשל תורה דהכל יודעין דכיון דעברו ימי לידתה דדם טוהר הוא: ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש. דטומאתן מן התורה כל זמן שלא טבלה דקסברי ביומי וטבילה תלא רחמנא: גמ' גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן. משום שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור: עשיתו כשל תורה. דכיון דליכא היכרא אתי למשרף עליה תרומה וקדשים: ליטמא לח ולא יבש. כדקאמריתו: חלקת בשל תורה. אתי לחלק בדם ישראלית שהוא של תורה ולמימר דמטמא לח ולא יבש הילכך שיירוה ולא גזור בה שום טומאה כי היכי דניהוי היכרא לטומאת עובדי כוכבים דמדרבנן היא ולא נשרוף עליה תרומה: אי הכי רוקה ומימי רגליה נמי. דלגבי ישראלית לח ולא יבש כי מטמית להו בעובדת כוכבים עשיתו כשל תורה דקיי''ל בפ' דם הנדה (לקמן דף נה.) רוקו וניעו מטמאין לחין ולא יבשין ונעביד היכרא ברוקה דעובדת כוכבים ומימי רגליה לטהרן לגמרי: דם. לגבי רוק לא שכיח חשיב ליה: זובו. של עובד כוכבים: טמא אפילו לבית שמאי. דמקילי בדם האשה בזוב של זכר מודו שהטיפה מטמא אחרים במגע: קריו טהור אפילו לבית הלל. עבדי ביה היכרא דלידעו דטומאת עובדי כוכבים דרבנן דב''ה נמי היכרא בעו כדאמרינן בדם העובדת כוכבים ברוקה ובמימי רגליה ולא טמאוהו לח ויבש כישראלית וגבי זב דגבי ישראל נמי כל טומאותיו לחין ולא יבשין אי לא מטהרי חדא מינייהו לגמרי ליכא היכרא: קריו תלוי במעשה. אין קרי בא אלא ע''י חימום: עובדת כוכבים שפלטה כו' טמאה. השכבת זרע אבל בעובדת כוכבים לא שייכא בה טומאה כבהמה דעלמא: טהורה. הטיפה (אלא) קריו טהור:

לא טביל היה טמא מטעם מגעו דהא מוקי ליה בכותי ערום והא דנקט ודרס ולא נקט ונגע משום דמתניתין איירי בתחתונו ואין להקשות ולוקמה בדלא טבל וכגון שיש דבר מפסיק בין בגדי חבר לרגליו של כותי דהא ע''כ איצטריך לאוקמי בטבל כי היכי דליהוי ספק ספקא דאי לא טבל מה לי בועל בקרוב מה לי ברחוק וכן משמע בפרק ד' דמסכת טהרות דתנן הגנבים שנכנסו בבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הם מטמאין אוכלין ומשקין וכלי חרס פתוחים אבל משכבות ומושבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהורים ואם יש עמהם עובד כוכבי' או אשה הכל טמאין משמע דאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט והא דקתני (שם פ''ח מ''א) הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר אפי' חביות המוקפות צמיד פתיל הרי אלו טמאין היינו משום אשתו וכן הא דתנן בתוספתא דחגיגה (פ''ג) ספק רשות עם הארץ מדרסו והיסטו טהורין לחולין וטמאין לתרומה היינו נמי משום חששא דאשתו ומיירי ההיא דטהרות נמי לתרומה והא דבגדי עם הארץ מדרס נמי לפרושים היינו משום דחיישינן שמא ישבה עליהם אשתו נדה והר''ר משה מפונטיי''ז היה מפרש דלשום דבר לא עשו עם הארץ כזב ואינו מטמא אלא משום בגדיו שישבה עליהן אשתו נדה והרי הוא נושא את המדרס וצינורא שלו טמא לפי שנגעה בשפתיו ולא משום מעיין ולא נראה דאם כן למה ליה למימר לעיל אי משום טומאת עם הארץ הא טביל ליה דכיון דעל כרחך איירי בערום כדפי' לעיל אפילו אי לא טביל ליה לא מטמא כיון שפירש מן המדרס כדתנא בתורת כהנים שהבאתי לעיל ועוד גבי צדוקי דהכא דפריך תיפוק ליה משום צינורא דעם הארץ פירוש ומה הרויח במה שקדם אצל אשתו והא אם בועל נדה הוא נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב ואי משום צינורא דעם הארץ לא נטמא אלא הבגד לחוד משום משקה שמטמא כלי מדרבנן: ליטמא לח ולא יבש חילקת בשל תורה. אע''ג דדם יולדת שלא טבלה דטהורה מן התורה אמרי ב''ש דמטמא לח ולא יבש התם ידעי כיון שעברו ימי לידה דאין דמה [טמא] מן התורה אבל עובדת כוכבים שעשאוה כנדה שהרי הם כזבין אם נחלק בדמה אתי לחלק בשל ישראל ודם טהרה של מצורעת שטהור לגמרי אין לחוש שלא החמירו בה כיון דכבר טבלה ודם טהור הוא: וזובו טמא דעבדי היכרא בקריו. וא''ת ואמאי לא שרפינן הא שרפינן על ספק רוקו דעם הארץ פרק קמא דשבת (טו:) כל שכן בזובו של עובד כוכבים ויש לומר דבעם הארץ שורפין משום דאית ביה דררא דטומאה דאורייתא אם הוא זב או בועל נדה אבל עובד כוכבים אין לו שום טומאה דאורייתא: