נידה לג ע"ב

או דילמא [שמא] נאמר כי טעם הדבר הוא משום שנוגעת היתה בשכבת הזרע שפלטה — ולא סתרה [ואינה סותרת] את מנין ימי זיבתה בכך, שאף האיש הזב הנוגע בשכבת זרע אינו סותר מניינו.

אמר רבא על בעייתו זו של רמי בר חמא: לפום חורפא — שבשתא [לפי החריפות — השיבוש], שכן אין זו בעיה כלל, שהרי נהי נמי דסתרה [גם כן אם אמנם סותרת] הזבה הפולטת שכבת זרע את מניינה, ברם כמה תסתור? אם תסתור את כל שבעה ימי ספירתה — אין זה נכון, שהרי דיה שיהא דינה לענין הסתירה כבועלה, כלומר, כאיש זב הפולט שכבת זרע שסותר יום אחד בלבד!

ואם נאמר שתסתור יום אחד בלבד — והרי בטהרת האשה הזבה "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" (ויקרא טו, כח), אמר רחמנא [אמרה התורה], "אחר" בא ללמד — אחר לכולן, לכל ימי טהרתה כאחד, שיהיו אלה שבעת ימי טהרה רצופים, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם! הרי שאין כל אופן שבו תסתור האשה הזבה את ימי ספירתה ליום אחד, ואין מקום לבעייתו של רמי בר חמא.

ושואלים לשיטת רבא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך זו], אף האיש הזב שראה שכבת זרע גופיה [עצמו], היכי סתר [כיצד הוא סותר] את מנין ימי זיבתו ליום אחד, והרי בטהרת האיש הזב "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר" (שם יג) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולימדנו הכתוב "שבעת ימים לטהרתו" שיהיו אלה שבעה ימים רצופים, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן!

אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] בכוונת דין זה — שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן, הכא נמי [כך גם כן בדין האשה הזבה] דין ימי טהרתה הוא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן, ואין בכלל זה סתירת יום אחד בגלל פליטת שכבת זרע. ובעיית רמי בר חמא במקומה עומדת.

א ועוד שנינו במשנתנו בדין הכותים: ואין חייבין קרבן עליהן, שהלובש בגדיהם ונכנס לבית המקדש אינו כעובר על איסור ביאת מקדש בטומאה, וכן אין שורפים תרומה שנגעה בבגדים אלו, מפני שספק טומאה היא. ובענין זה מסופר כי רב פפא איקלע [הזדמן] לעיר תואך. אמר: אי איכא צורבא מרבנן הכא, איזיל אקבל אפיה [אם יש תלמיד חכם כאן, אלך אקבל פניו]. אמרה ליה ההיא סבתא [לו זקנה אחת]: איכא הכא צורבא מרבנן [יש כאן תלמיד חכם], ורב שמואל שמיה [שמו], ותני מתניתא [ושנה משניות], יהא רעוא דתהוי כוותיה [יהי רצון שתהיה כמותו]!

אמר רב פפא לעצמו: מדקמברכי לי בגוויה [מתוך שמברכים אותי בו, שאהיה כמוהו] — שמע מינה [למד מכאן] כי ירא שמים הוא, וראוי הוא שאקבל פניו. אזל לגביה [הלך אצלו]. רמא ליה תורא [השליך לו, שחט רב שמואל למענו שור], רמא ליה מתניתין אהדדי [השליך לו, הביא משניות והראה שסותרות זו את זו]: תנן [שנינו במשנתנו] כי אין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתה של תרומה זו שנגעו בה בגדי הכותים הריהי ספק. אלמא [מכאן נסיק] כי מספיקא [מספק] טומאה לא שרפינן [אין שורפים אנו] את התרומה.

ורמינהי [והשליך] כנגד זה ממה ששנינו במשנה במסכת טהרות: על ששה ספקות טומאות שורפין את התרומה אם נגעה התרומה בהן, או שנגע אדם בהן ואחר כך נגע בתרומה, ובכלל אלה על ספק בגדי עם הארץ, שמטמאים במגע ובמשא מספק, שמא ישבה עליהם אשתו הנדה. ואף תרומה שנגעה במשכבו של הכותי, שספק טומאה היא, תישרף!

אמר רב פפא תחילה בלשון בקשה: יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא [יהי רצון שייאכל שור זה לשלום] שהרי לא שחט את השור אלא לכבודי כתלמיד חכם, ואם אכשל בתשובתי, נמצאת הסעודה מקולקלת. והמשיך: הכא במאי עסקינן [כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים] בכותי חבר (המקפיד על דיני טהרה), שאין חוששים לטומאתו כמו לטומאת עם הארץ, ולכן אין שורפים בגללו את התרומה במקרה זה.

הקשה כנגדו רב שמואל: אם משנתנו עוסקת, כדבריך, בכותי שהוא חבר, וכי כותי חבר — בועל נדה משוית ליה [עושים אותו] כמו ששנינו במשנתנו שנחשבים הם כבועלי נדות?

שבקיה [עזבו] רב פפא, משום שבוש מפניו, ואתא לקמיה [ובא לפני] רב שימי בר אשי, ומסר לו על הדברים שהיו בינו לבין רב שמואל. אמר ליה [לו רב שימי בר אשי לרב פפא]: מאי טעמא [מה טעם] לא משנית ליה [השבת לו] שמשנתנו עוסקת בכותי שטבל במקוה טהרה ועלה מטומאתו (ונטהר), ולאחר מכן דרס על בגדי חבר, שהריהם כמשכבו, ולאחר מכן אזלו [והלכו] אותם בגדי חבר ונגעו בתרומה.

ובמקרה זה אין שורפים את התרומה, שכן דאי [שאם] נשרפנה משום טומאת עם הארץ — הא טביל ליה [הרי הוא טבל], ואי [ואם] נשרפנה משום בועל נדה — הרי כותי זה נתון בספק: שמא בעל את אשתו בקרוב (בזמן הסמוך) והרי הוא טמא משום בועל נדה, ספק לא בעל את אשתו בקרוב וכבר עברו ימי טומאתו והועילה לו הטבילה.

ואף אם תמצי (תמצא) לומר שבעל בקרוב — עדיין ישנו ספק נוסף: ספק השלימתו אשתו את מנין שבעת ימי טומאת נדתה שישבה על ראיית דם ירוק, אף שראתה גם דם אדום המטמא אותה באמת, והרי היא נדה, וסבורה שהיא טהורה וכך גם סבור בעלה, ספק שמא לא השלימתו על ראיית דם ירוק, ואין היא נדה, ונמצא איפוא בדינו של כותי זה הוי [שהריהו] ספק ספיקא [ספק] בועל נדה. וכלל הוא שעל ספק ספיקא [ספק] לא שרפינן [אין אנו שורפים] תרומה.

שאלו רב פפא: ותיפוק ליה [ועדיין תצא לו, תיקבע] הלכה במקרה זה, שנטמאו בגדי החבר שדרס עליהם הכותי, משום ההלכה הנוהגת בבגדי עם הארץ. שכן אמר מר [החכם]: בגדי עם הארץ — נחשבים טמאים בטומאת מדרס הזב, המטמא אדם ובגדים, לפרושין (לחכמים הנזהרים בטהרה), ותישרף איפוא התרומה שנגעה בבגדי החבר? אמר ליה [לו] רב שימי בר אשי לרב פפא בתשובה: משנתנו עוסקת בכותי ערום, שלא היה לבוש בגדים בשעה שדרס על בגדי החבר.

ב משנה בנות הצדוקין, מה דינן לענין הנדה? בזמן שנהגו ללכת בדרכי (במנהגי) אבותיהן הצדוקים — הרי הן נחשבות כבנות כותיות, שנתפרשו דיניהן במשנה הקודמת. ואם פרשו בנות הצדוקים הללו ממנהגי אבותיהן ללכת בדרכי ישראל — הרי הן נחשבות בדינן כישראלית. ר' יוסי אומר: לעולם בסתם הן נחשבות כישראלית כשרה, עד שיפרשו ממנהגי ישראל ללכת בדרכי אבותיהן הצדוקים.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת התנא קמא בזמן שבנות הצדוקים נוהגות בדרכי הצדוקים — הן נחשבות ככותיות, ובזמן שפרשו מדרכי הצדוקים — אין הן נחשבות ככותיות ומעתה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: בסתמא [סתם] שאין אנו יודעים כיצד נוהגות בנות הצדוקים, מאי [מה] דינן? ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בתחילת משנתנו: בנות צדוקין, בזמן שנוהגות ללכת בדרכי אבותיהן — הרי הן ככותיות, ומכאן נדייק: דווקא בזמן שנוהגות בדרכי אבותיהן — הרי הן ככותיות, הא סתמא [הרי שבסתם] — הן נחשבות כישראלית. ואולם אימא סיפא [אמור את סוף המשנה]: פרשו ללכת בדרכי ישראל — הרי הן כישראלית, ומכאן נדייק להיפך: הא סתמא [הרי שבסתם] — הן נחשבות ככותיות! אלא מהא ליכא למשמע מיניה [מדיוק זה אין ללמוד ממנה] פתרון לשאלה.

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה דתנן [ששנינו במשנתנו]: ר' יוסי אומר: לעולם בסתם הן נחשבות כישראלית עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן. מכלל הדברים נסיק דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון במשנתנו, סבור] כי סתמא [סתם] בנות צדוקים נחשבות ככותיות. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא.

ד ועוד בענין טומאתן של בנות הצדוקים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בצדוקי אחד שספר עם כהן גדול בשוק, ובתוך דבריו נתזה צנורא (טיפת רוק) מפיו ונפלה לכהן גדול על בגדיו, והוריקו (נשתנו לרעה) פניו של כהן גדול, שסבור היה שנטמאו בגדיו בכך. וקדם (מיהר) הכהן הגדול ללכת אצל אשתו של הצדוקי לפני שיבוא בעלה, על מנת לברר האם היא נוהגת כדין לענין נדה (ואם כן אין לחשוש שבעלה טמא כבועל נדה).

אמרה לו: אף על פי שנשי צדוקים הן, שאינם נוהגים כפרושים, הרי נשותיהם מתיראות מן הפרושים, ובכל מקרה שרואות הן דם, הרי הן מראות אותו הדם לחכמים. והתברר איפוא לכהן הגדול, שאין בנות הצדוקים נוהגות כבנות הכותים, ואין לחשוש שנדות הן.

אמר ר' יוסי: בקיאין (מכירים) אנו בהן בנשות הצדוקים יותר מן הכל, שכן בשכנות מקום הן גרות, ומעיד אני בהן שהן מראות דם לחכמים. ח וץ מאשה אחת שהיתה בשכונתינו, שלא הראת (הראתה) דם לחכמים, ונענשה על כך ומתה.

ושואלים: ותיפוק ליה [ועדיין תצא לו, לכהן הגדול] שנטמאו בגדיו משום צנורא (טיפת רוק) של עם הארץ המטמאת! אמר אביי: מדובר באותו מקרה בצדוקי חבר המקפיד על הטהרה. אמר רבא בדחיית דברי אביי: וכי צדוקי חבר בועל נדה משוית ליה [עשית אותו], שהרי מלכתחילה לכך חשש הכהן הגדול? אלא אמר רבא:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

או דילמא שטומאת הפולטת היא משום דאמרינן נוגעת היתה, כי עד שיצאה מגופה היתה בבית הסתרים ולא טמאה, ורק עתה נגעה בפליטה של שכבת הזרע, ואם כן בנידוננו לא סתרה. כי נגיעה בדבר טמא אינה סותרת מנין שבעה נקיים, שהרי כל הימים היתה נקיה מראיית טומאה היוצאת מגופה.

אמר רבא: לפום חורפא של רמי בר חמא - שבשתא!

שהרי נהי נמי שנניח כי טומאתה מדין רואה ולא מדין נוגעת, והיה צריך להיות דינה דסתרה, בכל זאת אין בכוחה לסתור, כי כמה ימים תסתור - ^[49]

אם נאמר שתסתור שבעה ימים ^[50], ודאי אין פליטת שכבת זרע גורמת לכך, כי דיה כבועלה, וזב הרואה קרי סותר רק יום אחד! ^[51]

ואילו אם נאמר שתסתור יום אחד, את היום שפולטת בו, ותמשיך למחרת את מנינה, הרי הפסוק מלמדנו שאי אפשר לעשות כן, שהרי "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" אמר רחמנא, ששבעת הימים צריכים להיות רצופים מבלי הפסק. כי כוונת הפסוק באומרו "אחר תטהר" היא: אחר לשבעת הימים הנקיים כולן ^[52] - שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם!

ותמהה הגמרא על דבריו של רבא: ולטעמיך, שצריכה לספור ז' רצופים, זב גופיה הרואה קרי - היכי סתר לטהרתו יום אחד בלבד וממשיך למנות למחרתו? והרי "וספר לו שבעת ימים לטהרתו" אמר רחמנא, ומשמעותה "טהרה אחת" שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ואיך ממשיך לספור שלא ברציפות?

אלא, מאי אית לך למימר, שלא בא הפסוק לשלול הפסקה בכל טומאה במשך ימי זיבה, אלא רק שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ^[53].

הכא נמי, בזבה שפלטה שכבת זרע בימי נקיותה, יתכן שסותרת יום אחד, ובכל זאת נחשבים שבעת הימים כימים רצופים, למרות שטומאתה היא מדין "רואה" ולא מדין מגע, כי אין טומאה זו סותרת את רציפות שבעת הימים הנקיים. שהרי כוונת הפסוק "ואחר תטהר" היא לומר רק - שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם!

שנינו במשנה: ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש.

מספרת הגמרא: רב פפא איקלע לתואך שם מקום.

אמר רב פפא: אי איכא צורבא מרבנן הכא - איזיל, אקבל אפיה!

אמרה ליה ההיא סבתא: איכא הכא צורבא מרבנן, ורב שמואל שמיה, ותני מתניתא. ויהא רעוא דתהוי [אתה, רב פפא] - כוותיה!

אמר רב פפא לעצמו: מדמברכי לי בגוויה - שמע מיניה ירא שמים הוא! אזל רב פפא לגביה אל רב שמואל. רמא ליה [שחט רב שמואל לכבודו של רב פפא] תורא, וכמו כן רמא ליה רב שמואל לרב פפא סתירה בין שתי מתניתי דלהלן:

לגבי הנוגע בבגדי כותים שהן משכב שלהן, תנן: אין חייבין עליהן על ביאת מקדש [על כניסה בטומאה למקדש], ואין שורפין עליהן את התרומה שנגעה במשכב הכותים - מפני שטומאתה של תרומה שנגעה במשכב הכותיים היא ספק, כי הם נחשבים כבועלי נדות רק מספק.

אלמא, מספיקא לא שרפינן תרומה!

ורמינהו: על ששה ספיקות שורפין את התרומה [ואחד מהספקות שהתרומה נשרפת בגללם הוא] - על ספק בגדי עם הארץ, שאם נגעו בגדיו של עם הארץ בתרומה הרי היא טמאה מספק, שמא ישבה אשתו של העם הארץ על בגדיו בזמן נידותה. והכותים, הרי הם כעמי הארצות, ואם כן למה אין שורפין תרומה שנגעה במשכבם מצד נגיעה בבגדי עם הארץ? ^[54] אמר רב פפא לרב שמואל:

ראשית, על שחיטת השור לכבודו: יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא! ^[55]

ועל הסתירה שהקשה לו בין המשניות תירץ לו: הכא במאי עסקינן, שלא שורפים על מגע של בגדי כותים בתרומה - בכותי חבר! שאין בו טומאת עם הארץ.

ותמה עליו רב שמואל: אם כן למה "טומאתה ספק" מצד החשש שהוא בועל נדה וכי כותי חבר - בועל נדה משוית ליה!? והרי יודע הוא שאין יושבים אלא על דם אדום, ולא יטעה בספירה לדם ירוק, ונמצא שאשתו טהורה ואינו בועל נדה ^[56].

שבקיה רב פפא לרב שמואל מארחו, משום שהתבייש מקושייתו, ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי וסיפר לו את תירוצו על סתירת המשניות, ואת תמיהתו של רב שמואל.

אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא: מאי טעמא לא משנית ליה שמשנתנו לגבי הנוגע בבגדי כותים עוסקת בכותי שטבל לטומאתו ונטהר, ועלה ודרס על בגדי חבר, ואזלו בגדי חבר ונגעו בתרומה ^[57], ולכן אין לשרוף את התרומה: דאי משום שהוא עם הארץ וגזרו עליו טומאת עם הארץ שמטמא במגע - הא טביל ^[58] ליה! ^[59]

ואי משום שהכותי הוא בועל נדה ונמשכת טומאתו שבעת ימים, הרי עדיין -

א. ספק בעל נידה בקרוב [בפחות משבוע לפני טבילתו, ולא נטהר], ספק לא בעל בקרוב [שעברו כבר שבעה ימים לפני טבילתו, ועלתה לו טבילה].

ואם תימצי לומר בעל בקרוב ולא עלתה לו טבילה, הרי - ב. ספק השלימתו ירוק ספק לא השלימתו, שהרי הכותיות טובלות לנדתן, וכל החשש הוא שמא ראתה בתחילה דם ירוק והתחילה למנות שבעה נקיים ואחר כך ראתה דם אדום ולא התחילה למנות מחדש, אלא צירפה והשלימה את ראיית הדם האדום לראיית הדם האדום לראיית הדם הירוק.

וכיון שזה רק חשש מספק ולא בודאי, הרי יש גם את הצד שלא ראתה כלל דם ירוק, וטבלה לטהרת נדתה כדין, והוי ספק ספיקא.

ואספק ספיקא - לא שרפינן תרומה! ^[60] שאל רב פפא את רב שימי בר אשי שהזכיר בדבריו רק חשש טומאת עם הארץ וחשש טומאת בועל נדה, ותיפוק ליה שמטמא משום התרומה שנגעה ב"בגדי - עם - הארץ" ^[61], דאמר מר: "בגדי עם הארץ - מדרס לפרושין!", דהיינו: שצריכים הפרושים האוכלין חולין בטהרה לנהוג בבגדי עם הארץ כאילו היה מדרסו של זב המטמא אדם וכלים, והרי הכותים עמי הארצות הם וממילא בגדיהם טמאים כדין "בגדי - עם - הארץ"!?

אמר ליה רב שימי בר אשי -

המשנה נקטה רק את הטעם שהם כבועלי נדות כי עסקה בכותי ערום, שאין לו בגדים, וכשטבל ואין מגעו מטמא, נמצא שהוא מטמא את הבגדים שיושב עליהם רק מדין מושבו של בועל נדה ^[62].

מתניתין:

בנות צדוקין ^[63], בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותיהן - הרי הן ככותיות! ^[64]

ואם פרשו מדרך אבותיהן, והחלו ללכת בדרכי ישראל - הרי הן כישראליות! ^[65]

רבי יוסי אומר: לעולם בנות צדוקין, בסתמא, הן כישראליות, עד שיפרשו מדרך ישראל, ויחלו ללכת בדרכי אבותיהן!

גמרא:

איבעיא להו: לתנא קמא, דאמר שאם ברור לנו שהולכות בדרכי אבותיהן הן ככותיות, ואם ברור שהולכות בדרכי ישראל הרי הן כישראליות.

בנות צדוקין סתמא, שאין אנו יודעין דרכן - מאי?

תא שמע: הרי שנינו בתחילת דבריו של תנא קמא: "בנות צדוקין, בזמן שנוהגות ללכת בדרך אבותיהן - הרי הן ככותיות!" ומשמע: הא סתמא - הרי הן כישראליות!

דוחה הגמרא: אימא דבריו של תנא קמא בסיפא: "פרשו ללכת בדרכי ישראל - הרי הן כישראליות!"

ומשמע: הא סתמא - הרי הן ככותיות!

אלא מהא, מדברי תנא קמא עצמו - ליכא למשמע מיניה.

תא שמע: דתנן: "רבי יוסי אומר: לעולם הן כישראליות - עד שיפרשו ללכת בדרכי אב ותיהן!"

מכלל, דתנא קמא סבר כי סתמא הרי הן ככותיות.

ומסקינן: שמע מינה!

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שסיפר עם כהן גדול בשוק, ונתזה צנורא [רוק] מפיו, ונפלה לכהן גדול על בגדיו. והוריקו פניו של כהן גדול, שחרה לו על שיתכן שנטמאו בגדיו! ^[66] וקדם הכהן הגדול אצל אשתו של הצדוקי, ושאלה אם השלימה ראיית דם אדום לראיית דם ירוק, או לא, כדי לדעת אם בעלה הוא בועל נדה ^[67].

אמרה לו: אף על פי שנשי צדוקים אנו, בכל זאת, הן נשות הצדוקים, מתיראות מן הפרושים, ומראות דם לחכמים! ואין לחשוש שנמנה לדם ירוק.

אמר רבי יוסי: בקיאין אנו בהן, בנשות הצדוקים, יותר מן הכל, כי שכנים אנו להם, ויודעים אנו כי אכן הן מראות דם לחכמים. חוץ מאשה אחת שהיתה בשכונתינו שלא הראת דם לחכמים - ומתה!

מקשה הגמרא: מה הועילה לכהן גדול תשובת אשת הצדוקי ותיפוק ליה שהוא טמא משום צינורא דעם הארץ ^[68] רוק של עם הארץ שגזרו עליו טומאה ^[69].

מתרצת הגמרא: אמר אביי: המעשה היה בצדוקי חבר.

אמר רבא: וכי צדוקי חבר בועל נדה משוית ליה? ואילו המעשה היה בצדוקי חבר לא היה הכהן גדול חושש שאשתו נדה ^[70].

אלא אמר רבא: המעשה בכהן גדול לא ארע עם צדוקי - חבר אלא בצדוקי עם - הארץ. ובכל זאת לא חשש לטומאת עם - הארץ,

הערות

^[49] הר"ן העיר שלפי ביאור הא' בתוס' שרמי בר חמא דן באופן ששמשה בהיתר, ופלטה אחר שש עונות שלמות, נמצא לכאורה, שרבא לא התייחס לאופן שבו דן רמי בר חמא, כי באופן זה הנידון הוא דוקא בפולטת ביום הראשון למניינה, וגם לעולם אינה מפסקת באמצע ספירה. ולכן ביאר שכוונת רבא לומר, כיון שאילו שמשה באיסור אין פליטתה סותרת [ממה נפשך], לפיכך גם כששמשה בהיתר ופלטה ביום א' אינה סותרת. כי לא מסתבר שלפעמים תסתור ולפעמים לא. והוסיף שלביאור זה יתכן שרמי בר חמא דן אפילו אם שכבת זרע מסרחת אחר ג' עונות, ונעמיד שהנידון הוא בזבה קטנה ששומרת יום אחד, אם תסתור אותו יום בפליטתה, ועל כך אמר רבא שכיון שזבה גדולה ששמשה באיסור ופלטה אינה סותרת גם זבה קטנה אינה סותרת. וראה בפתחי נדה למה מיאנו תוס' בביאור זה. והמהרש"א כתב, שרבא טען כן לדעת רמי בר חמא שאמר לעיל שמקצת היום ככולו אפילו בתחילת ספירה, ואם כן נמצא שאחר ב' ימים היא כבר מתחילה לספור, ויתכן שתפלוט ביום שני לספירתה.

^[50] הרשב"א [להלן מב א] כתב, שלדעת רבינו יונה צריך לבאר שקושיית הגמרא רק בפולטת בתוך שבעה, כי אחר שספרה מקצת יום שביעי נקי, אינה סותרת. אולם השטמ"ק [כריתות ו אות א] פ כתב שאפילו בליל שמיני סותרת, וכן נקט הש"ך [קצו יב] ותמה המקדש דוד [מח ב], הרי אינה סותרת אלא יום אחד, ומה לי שיום שמיני אינו עולה לספירה.

^[51] הרא"ש הביא שרבינו תם ביאר שהנידון הוא רק בפולטת שכבת זרע של זב, כי גם בועלה לא היה סותר אלא משום ששכבת זרע מעורבת בצחצוחי זיבה [כדלעיל כב א, שאינו סותר כל שבעה אלא בזיבה גמורה, אך בעירוב שכבת זרע סותר יום א']. ותמה עליו, שהרי להלן [מב א] דרשו מקרא שנחשבת רואה [ראה שם רש"י ד"ה ואליבא]. וגם אמרו שם שהחמירו עליהן בסיני, אף ששם ודאי לא היו כולם זבים. וראה עוד בתורת הבית [בית הלל ש"ז]. וביראים [כו] הוכיח כרבינו תם מאביי, הסובר שנחשבת רואה, וסותרת, אף שלדעתו אין קושי סותר בזיבה כי צריך דבר הגורם. ובהכרח, שפולטת שכבת זרע של זב, שהוא דבר הגורם. וראה אור שמח [איסו"ב ו' טז] שתמה, הרי באשה לעולם אין צחצוחי זיבה נחשבים כדבר הגורם. וראה רש"י [לז א] שלסתירת יום אחד אין צורך בדבר הגורם. אכן הרמב"ם [אה"ט ה יא] נקט שפולטת מטמאה מדין ראית קרי כזכר, ולא התחדש בה דין זיבה נפרד, ולדבריו מובן למה דיה כבועלה, [ומה שחלקו רבנן להלן מ"ב על דין זה הוא מגזירת הכתוב שבעל קרי מטמא בחוץ ופולטת בפנים, ואילו רש"י סבר שדעת רבנן שפולטת אינה בכלל בעל קרי ולכן אינה כבועלה].

^[52] כך פירש רש"י, והרי"ף [שבועות פ"ב] גרס "אחר אחד לכולן". וביאר הר"ן, שלא יהיה לנקיים שלה אלא "אחר" אחד, ואם טומאה מפסיקה בספירתה נמצאת כשתי ספירות, ולכן צריכה לחזור ולספור כולה בספירה אחת. וראה סדרי טהרה [קצו לא].

^[53] ממסקנת הגמרא משמע שאין הלכה שתספור ז' רצופים, שהרי בראיית קרי אינה מפסדת אלא יום אחד מספירתה, ובהכרח שטומאת זיבה המפסקת גורמת לסתירה. וכן הוכיח הגרי"מ פיינשטיין מדברי רבי יהושע [סח ב] שהבודקת בא' וז' צריכה למנות עוד ה' ימים, ואמרו שם שמונה לסירוגין, ופירש"י [ז ב] שרק אם ידוע שראתה סותרת לספירה ראשונה, אך משום חשש מונה לסירוגין, ומוכח שאין צריך למנות ז' נקיים רצופין. והטור [קצו] כתב, שצריך שיהיו רצופין, וכתב הב"י שלדידן אין נפקא מינה בדין זה, אחר שתקן רבי זירא שיספרו ז' נקיים בכל ראיה. והט"ז [שם ג] כתב, שנפקא מינה לאשה שיש לה וסת שאינה בודקת כי יש לה חזקת טהרה, אך בז' נקיים בודקת כי בימים אלו יש לה חזקת טומאה, וקמ"ל שגם בסוף ז' נקיים אינה חוזרת לחזקת טהרתה כי אם תראה בסופם סותרת הכל, ומשמע כנ"ל שעיקר דין זה הוא לסתירה ולא לרציפות. וראה סדרי טהרה [שם לו] וחוות דעת [שם ג]. אולם ראה במאירי [לז א] שימי לידה, אלמלא היו עולין, היו מפסיקין אף על פי שאין בהם זיבה, מפני שהם הרבה. ומשמע שראיית קרי אינה מפסקת את הרציפות כי היא בתוך השבעה, אך הפסקה גדולה מפסקת [ולהלן שם נברר שיטת שאר הראשונים].

^[54] כך ביארו רש"י ותוס', וכתב המהר"ם שלדבריהם לא גרסינן "אלמא אספיקא לא שרפינן תרומה", כי אין הקושיה שישרפוה מספק [כי מצינו כמה מקומות שאין שורפין מספק], אלא שתיפוק ליה מצד ספק בגדי עם הארץ. אך הרשב"א ביאר שכוונת הגמרא היא, אלמא על ספק זה אין שורפין, ועל כך מקשינן למה לא ישרפו בו מצד נגיעת עם הארץ, והרי אפילו על ספק בגדיו שורפין, כל שכן על נגיעתו עצמו [וראה בסמוך].

^[55] בערוך לנר ביאר, שהקדים ואמר לו כך, משום שראה ששוחט לו שור שלא כדרך המכבדים לשחוט עגלא תלתא, והסתפק אם מרמז לו על קושייתו שמבקש תשובה ברורה ואמיתית שהיא בבחינת "שור שחוט לפניך", ועל כך הקדים שאופן היחס לתשובתו יוכיח אם השור נשחט לכבודו או לרמז הנ"ל, כי ידע שיש טענה על תשובתו, אלא שסבר שכותי בועל נדה יכול להחשב כחבר לדברים אחרים וכדלהלן.

^[56] ביארנו כפשוטו. ולפי זה יתכן שיהיה "כותי חבר", אלא שרב שמואל סבר שבועל נדה בהכרח אינו חבר. ורב פפא סבר שהוא חבר לשאר דברים כמבואר בתוס'. אך החזו"א [יו"ד קיט יא] ביאר שרב פפא סבר כי כותים המשמרים בטהרה לא היו בכלל גזירת טומאת עם הארץ, ואין חוששין אלא בדברים שטעו, ורב שמואל ענה לו שהגזירה על כל החשודים באיזה דין מהטהרות שאינם נוהגים בו על פי חכמים. ונמצא שאין כותי חבר, וראה הערה 68.

^[57] תוס' [ד"ה שדרס] ביארו שלא תירץ שהכותי עצמו נגע בתרומה, כי במשנתנו מדובר על משכבו, ולכן נקט "שדרס". והוסיפו [בד"ה ותיפוק], שאילו לא טבל, היה מטמא במגע, כי עם הארץ אינו מטמא במדרס [ולא גזרו על בגדיו אלא משום אשתו, ורק לגבי טומאתו מצד בועל נדה נקטו ש"דרס", וראייתם ממה שטרח רב שמואל להקשות סתירה במשניות, ולא הקשה למה תחתונו כעליונו של זב, והרי מדרס עם הארץ מטמא. והרשב"א נקט שעם הארץ מטמא מדרס כזב, ולכן לא נקטו ש"טבל ונגע". ומה שלא העמידה הגמרא שהכותי לא טבל אלא עמד על דבר המפסיק בינו לבגדי החבר, ביארו התוס', שהיה הכרח שטבל, כי אילולי זאת אין חילוק אם בועל מקרוב או מרחוק, ואין ספק ספיקא.

^[58] משמע שטבילה לטומאה קלה מועילה לה, אף שיש על הטובל גם טומאה חמורה שלא נטהרה בטבילתו, וכן הוכיח באבני נזר [יו"ד רסד] מקרא [ויקרא יד ח] שהרי מצורע נטהר בטבילה ראשונה מצרעתו, אף שנשאר בטומאת אב הטומאה עד טבילה שניה. אולם בשערי יושר [ב כא] הביא בשם הגר"ח שאין טבילה מועילה כשהטובל נשאר בטומאה אחרת וראה בכתבי הגר"ח, שתלוי אם היתה אותו טומאה או חמורה ממנה. ויתכן, שמועילה רק לטומאת עם הארץ, שלא גזרו בו כאשר טבל ואין עליו חשש טומאה. ועוד יתכן, שעם הארץ טובל משום חשש טומאה חמורה, ואף שגזרו עליו רק טומאה קלה, עולה לו טבילתו שנעשית משום טומאה חמורה, אף במקום שנשאר בטומאה חמורה אחרת. ומאידך, יתכן שאין טבילתו טבילה לטומאה, כי באמת אין חשש שראה זיבה אלא גזירה היא שיהא טמא כזב, ואילו אחר טבילה אינו בכלל החשש של עם הארץ כל זמן שידוע שלא נטמא [רמב"ם משכב ומושב יג ב], ואינה תלויה כלל בטומאה אחרת שעליו.

^[59] התוס' רי"ד הקשה, הרי לא מנה ז' נקיים? והוכיח מכך שטומאת עם הארץ אינה טעונה ז' נקיים. ויתכן שטעמו כנ"ל, שטבילת עם הארץ רק גורמת שמכאן ואילך אין לחוש שנטמא ואינו בכלל עמי הארץ שגזרו עליהן, אך אינה כטהרה לחשש טומאת זב אמיתית, ולכן אין בה דיני טהרה של זב. והחזו"א [קיט יב] הוכיח מכאן שטומאת הארץ היא דוקא בגדולים, כי אילו נהגה בקטנים וקטנות למה הוצרכו לגזור על בנות כותים, תיפוק ליה מצד טומאת עם הארץ. ואין לומר שהוצרכו לגזירה באופן שטבלה, שהרי היא כמו שלא ראתה שלא גזרו בה, וכדלעיל. [ואין להעמיד בבת כותי חבר, שאין בה טומאת עם הארץ אך טמאה בקטנותה כי לא דרשי ואשה, שהרי כיון שהוא חשוב על הטהרות נחשב עם הארץ לכל ענין כמבואר בהערה 55].

^[60] בתפארת ישראל [טהרות ו ד] העלה מכאן שאין שורפין תרומה על ספק ספיקא של טומאה, וכדעת הרמב"ם [אבות הטומאה יג יג, יח ה]. וראה בבינת אדם [קנט] ושערי יושר [א יג] ואבי עזרי [איסו"ב טו] שביארו טעמו. אולם תוס' [ב"ב נה ב] הביאו שר"ת נקט שספק ספיקא בטומאה לחומרא, [שהרי בכל ספק היה ראוי להעמיד על חזקת טהרה, אלא שלמדו מסוטה לטמא, ומה לי ספק אחד או שנים וכן דעת הר"ש טהרות ד ו] ולדבריהם בסוגיין אין שורפין כי מדובר בטומאה דרבנן. וראה תוס' שבת [טו ב] וקרית ספר [אה"ט שם] את התרומה אכן כבר ביררנו לעיל [ד א] שספק ספיקא מטמא רק כסוטה שודאי נסתרה וספק אם נטמאה, והיינו, באופן שהיתה טומאה קבועה, אך כאן יתכן שהספק בראיה, והנידון הוא אם היתה טומאה כלל, ובזה ספק ספיקא טהור. וראה חזו"א [קיט יח] שרמז לזה, [ויש לדון, שאין הספק על ראיה מסויימת, אלא על מנהגו]. והוסיף שרוב כותים טהורין הן, ואין ספק ברה"י טמא כנגד רוב. [ולביאור תוס' שמצד ספק בועל נדה לא היו שורפין אלא משום שהחמירו כספק בגדי עם הארץ, יתכן שבספק ספיקא הקלו כספק ספיקא בעם הארץ].

^[61] הריטב"א הוכיח מכאן כדעת תוס' שהנידון הוא על מגע עם הארץ ולא על מדרסו, שהרי הנושא מדרס אינו מטמא במדרס, ובהכרח שקושיית הגמרא שעם הארץ הלובש בגדים שהם מדרס של אשתו יטמא במגע.

^[62] התוס' [ד"ה בכותי] העירו למה צריך לומר שהיה ערום, והרי העיקר שדרס ברגל יחפה ובגדו לא נגע בתרומה. וביארו, שאילו היה לבוש היה אב הטומאה כנושא מדרס [שמא ישבה אשתו על בגדיו] ומטמא כלים, ולכן העמידה הגמרא בעכו"ם שפרש מהמדרס, ודינו כראשון שאינו מטמא כלים, ונמצא שאין בו חשש מדרס, אלא רק מגע, וכיון שטבל בגדי החבר טהורים מטומאת עם הארץ. וראה מהרש"ל ומהרש"א שאין חילוק אם בין הטבילה לנגיעה לבש את בגדיו ופשטן או שלא לבשן כלל, כי לדעת תוס' הנידון הוא בנושא מדרס שדרס, אם מטמא בגדי החבר והעיקר שבעת הדריסה אינו לבוש. אך הר"ן כתב, שהנדון הוא שיטמא במגעו בתרומה, ולכן נקט שנגע בה קודם שנגע בבגדיו, כי אילו לבשן, אפילו אם פשטן הרי הוא מטמא אחד במגעו. והרמב"ם [משכב ומושב ב י] כתב, שאין שורפין תרומה על טומאת כותים, ולא הזכיר את אוקימתא זו של כותי ערום וכו'. וביאר הערוך לנר שאחר שגזרו על הכותים שיהיו כעכו"ם לכל דבריהם, בטלה גזירת בנות כותים, ואין דינם כעם הארץ אלא כעכו"ם אף לקולא, וכמבואר בהערה 3 למשנה.

^[63] הערוך לנר כתב, שגם דין הצדוקין עצמם תלוי במנהג בנותיהם שאם נהגו בדרכי ישראל הם טהורים ואם לא דינם כבועלי נדות. וראה בסמוך.

^[64] החזו"א [קיט טו] כתב, כי אף על פי שגם הצדוקין לא דרשו "ואשה" בנותיהם מטמאות רק כשהן גדולות, ולא מעריסתן כבנות כותים, כי לא גזרו עליהן בי"ח דבר, ומהתורה סומכין על רוב שלא ראו עם חזקת טהרה כמבואר בתוס' [לב א ד"ה ורבי]. וביאר עוד, שהוצרכו לגזור בהן טומאה, אף שהן מטמאות מדין עם הארץ, כדי לטמאות בועליהן.

^[65] החזו"א [שם] דן אם כוונת תנא קמא שאיןנ מטמאות את בועליהן, כי החלו להראות פתחיהן לחכמים, אך עדיין הן בטומאת עם הארץ, ורק בעליהן שטבלו אינם בכלל בועלי נדה. או שכוונתו שנאמנות אף על פתחי נדותם, ואם טבלה טהורה אפילו לטהרות.

^[66] כך פירש רש"י, וביאר הריטב"א שעל טומאת עצמו לא חש כי יכול לטבול בקל, ולביאורם מיושבת קושיית תוס' [סד"ה ותיפוק וכדלהלן הערה 68]. ומשמע שהתוס' ביארו שהוריקו פניו כי חשב שהוא עצמו נטמא כנושא רוקו של זב.

^[67] תמה הרשב"א איך האמין לה, והרי החשוד בדבר אינו מעידו, וגם למה שאל אותה ולא את הצדוקי עצמו. וכתב הריטב"א, שקושיא אחת מתורצת בחברתה, שכיון שראה הצדוקי שהוריקו פניו, שוב לא יכל לשאלו, והקדים לדבר עם אשתו לפני שיספר לה בעלה שהוריקו פניו, כדי שתהא תשובתה בגדר מסיח לפי תומו, ואינה בכלל עדות חשוד. והר"ן הוסיף שנאמנותה במסיח לפי תומו רק משום שהוא איסור דרבנן.

^[68] החזו"א [שם טז] כתב, שלא תירצו שהצדוקי טבל, כי מנין ידע הכהן פרט זה.

^[69] תוס' [ד"ה ותיפוק] כתבו שעם הארץ מטאמ רק במגעו או בצינורא [שהיא מעינות הזב] כי יכול להזהר בה, אך לא גזרו בו על משכבו ומושבו והיסטו ובגדיו וכליו טמאים מחשש שישבה עליהם אשתו נדה. וביאר החזו"א שעם הארץ עצמו טמא מחשש שהוא זב, וכיון שזוב לא שכיח לא גזרו עליהן כזבים אלא בדבר שיכולים להזהר, אך נדה שכיח, ולכך גזרו על בגדיהם ככל טומאת נדה [ובתוס' בשבת טו ב משמע שגם טומאת בגדיו משום מדרס זב, כי אף שלא גזרו על מדרסו כי אין הציבור יכול לעמוד בגזירה זו, על בגדיו שהן עמו וברשותו גזרו]. אך בשם ר' משה מפונטזיא כתבו שלא גזרו כלל שהעם הארץ עצמו יחשב כזב, אלא כל טומאתו מפני החשש שאשתו ישבה על בגדיו [והיינו, שמטמא בחיבורין בשעה שלבוש בבגדיו כנושא מדרס], וצנורא שלו אינה טמאה משום מעיינות הזב, אלא משום שנגעה בשפתיו. ותמהו התוס', אם כן, מה הקשתה הגמרא, והרי לדבריו צנורא של עם הארץ כמשקין שנטמאו ומטמאין רק את בגדיו, ומדרבנן, ולכן הוצרך לברר אצל אשתו אם הוא בועל נדה ומטמא אפילו אדם מהתורה כי נחשב כנושא רוקו של זב. ומשמע שלדעת התוס' מעיינות של בועל נדה דינם כמעיינות הזב ור' משה סובר שהם כמשקין שאין מטמאים כלים ותוס' הקשו עליו כי הבינו מדבריו שרק מעיינות עם הארץ כמשקין, ואילו בועל נדה מעיינותיו כשל זב. וראה מקדש דוד [מא ג]. [וראה תוס' רא"ש לעיל לג א, ותוס' חגיגה יט ב, ור"ש כלים א ג, טהרות ז ה]. ובתוס' להלן [עא ב] כתבו שבועל נדה עצמו אינו מטמא במשא, ומסתבר שמעיינותיו אינם חמורים מגופו, ומיושבת בכך קושית התוס'. וראה רשב"א שהכהן חשש רק לטומאת בגדיו [וכן משמע ברש"י ד"ה והוריקו] והם נטמאים בין על ידי מעיינות ובין על ידי משקין, אך לטבילת עצמו לא היה מקפיד. ועוד ביאר, שמשמע שהיה לו די בתשובת אשת הצדוקי, ועל כך מקשינן שעדיין הוא צריך טבילה לבגדיו משום צנורא של עם הארץ, אף שאינה מעיינות הזב כצנורא של בועל נדה.

^[70] החזו"א [שם יז] הוכיח כביאורו [בהערה 56] שגזרו על כל החשוב בדין מהטהרות, שהרי לדעת רבי יוסי הצדוקים מראים פתחיהן לחכמים, ומסתבר שנזהרים לא לטמא את הטהרות, ובכל זאת לא יתכן שיהיה צדוקי נחשב כ"חבר" שהרי יש הרבה דיני טהרות שאינם מודים בהם לחכמים, וחששו בו לכל דיני עם הארץ.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Or perhaps it is because she was touching the semen, and if so she has not thereby negated her count, just as a zav does not negate his count if he touches semen.

Rava says: Commensurate with the sharpness of Rami bar Ḥama is the extent of his error, as this is not a dilemma at all, since even if one could suggest that a zava who discharges semen has indeed negated her count, one must ask: How much should she negate? If one suggests she should negate all seven days of her counting, this is untenable, as it is enough for her that she should negate her count like the man who engages in intercourse with her, i.e., like a zav who discharges semen, who negates only one day.

And if one suggests that she should negate one day alone, this too is untenable, as the Merciful One states: “But if she is purified from her ziva then she shall count to herself seven days, and after that she shall be pure” (Leviticus 15:28). The word “after” indicates that she shall be pure only after all of them, i.e., after seven consecutive clean days, such that there should be no impurity separating between them. If so, there cannot be a situation where a zava negates a single day, and consequently it cannot be that a zava who discharges semen negates any part of her count.

The Gemara rejects Rava’s response: And according to your reasoning, how does a zav himself negate only one day from his count due to a seminal emission? After all, the Merciful One states: “And when the zav is purified of his ziva, then he shall count for himself seven days for his purification, and wash his clothes, and bathe his flesh in running water, and he shall be pure” (Leviticus 15:13). The phrase: “Seven days for his purification,” indicates that there should be no impurity separating between them.

Rather, what have you to say? The verse means only that there should not be an impurity of ziva separating between them. Here too, with regard to a zava, the verse means only that there should not be an impurity of ziva separating between them; a discharge of semen is not included in this restriction. It is therefore possible that a discharge of semen from a zava negates only one day from her count. Accordingly, the dilemma raised by Rami bar Ḥama remains in place.

§ The mishna teaches: But one who enters the Temple while wearing those garments upon which a Samaritan had lain is not liable to bring an offering for entering the Temple, nor does one burn teruma that came into contact with those garments, because their impurity is uncertain. In connection to these halakhot, the Gemara relates that Rav Pappa happened to come to the city of Tavakh. He said: If there is a Torah scholar here I will go and greet him. A certain elderly woman said to him: There is a Torah scholar here and Rav Shmuel is his name, and he teaches mishnayot; may it be God’s will that you should be like him.

Rav Pappa said to himself: From the fact that they bless me through this Rav Shmuel that I should be like him, I may conclude from it that he is a God-fearing individual. Rav Pappa went to visit him, and Rav Shmuel raised a bull for him, i.e., he slaughtered a bull in honor of Rav Pappa, and he also raised a difficulty between two mishnayot that apparently contradict one another: We learn in the mishna: One who enters the Temple while wearing those garments upon which a Samaritan had lain is not liable to bring an offering for entering the Temple, nor does one burn teruma that came into contact with those garments, because their impurity is uncertain. Evidently, we do not burn teruma due to uncertain impurity.

And one can raise a contradiction from another mishna (Teharot 4:5): For six cases of uncertain impurity one burns the teruma if it came into contact with them, or if a person came into contact with them and subsequently touched the teruma. One of these is for the uncertain case of the garments of one who is unreliable with regard to ritual impurity [am ha’aretz]. Such garments impart impurity through contact and through carrying, due to a concern that the wife of the am ha’aretz might have sat on them while she was menstruating. Evidently, one burns teruma due to uncertain impurity.

Rav Pappa began his response with a supplication and said: May it be God’s will that this bull shall be eaten peacefully, i.e., that I will provide a satisfactory resolution of this contradiction. Since the bull was slaughtered in my honor, failing to resolve the contradiction might spoil the meal. Rav Pappa continued: Here we are dealing with a Samaritan who is devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially halakhot of ritual purity, teruma, and tithes [ḥaver]. There is therefore less concern with regard to his ritual purity than that of an am ha’aretz. Consequently, the mishna here states that teruma is not burned on account of him.

Rav Shmuel rejected this response: Since the mishna is referring to men who engage in intercourse with menstruating women, are you equating a Samaritan ḥaver with a man who engages in intercourse with a menstruating woman?

Rav Pappa left Rav Shmuel in embarrassment and came before Rav Shimi bar Ashi, to whom he related this incident. Rav Shimi bar Ashi said to him: What is the reason that you did not respond to him that the ruling of the mishna is stated with regard to a Samaritan who immersed in a ritual bath and arose from his impure status, and subsequently trod on the garments of a ḥaver, which means they are now considered the bedding of the Samaritan, and then those garments of the ḥaver went and touched teruma? In such a case one does not burn the teruma.

As, if one would say to burn it due to the impurity of an am ha’aretz, he has immersed in a ritual bath. And if one were to suggest that it should be burned because the Samaritan is one who engages in intercourse with a menstruating woman, this too is an unsatisfactory reason. This is because it is uncertain whether he recently engaged in intercourse with his wife, in which case his immersion does not remove his impurity; and it is uncertain whether he did not recently engage in intercourse with his wife, in which case he is in fact pure.

And even if you say that he recently engaged in intercourse with his wife, another uncertainty remains: It is uncertain whether his wife began counting seven days from an emission of green blood and ignored any subsequent emission of red blood and completed her count for the green blood, which would mean that she was in fact a menstruating woman when she engaged in sexual intercourse with her husband; and it is uncertain whether she did not complete a count of seven days from the emission of the green blood, rather from the emission of red blood, in which case she was not a menstruating woman when her husband engaged in intercourse with her. And therefore this is a compound uncertainty, and there is a principle that one does not burn teruma on account of a compound uncertainty.

Rav Pappa raised an objection to Rav Shimi bar Ashi: And let one derive that the garments of the ḥaver are impure because they came into contact with the garments of an am ha’aretz. As the Master said: The garments of an am ha’aretz are considered impure with the ritual impurity imparted by the treading of a zav, which means they impart impurity to people and to garments, for individuals who are scrupulous with regard to impurity [perushin]. Rav Shimi bar Ashi said to Rav Pappa: The mishna is referring to a naked Samaritan. Consequently, none of his garments came into contact with the garments of the ḥaver.

MISHNA: With regard to Sadducee girls, when they were accustomed to follow in the ways of their Sadducee ancestors their status is like that of Samaritan women, whose halakha was discussed in the previous mishna. If the Sadducee women abandoned the customs of their ancestors in order to follow in the ways of the Jewish people their status is like that of a Jewish woman. Rabbi Yosei says: Their status is always like that of a Jewish woman, until they will abandon the ways of the Jewish people in order to follow in the ways of their Sadducee ancestors.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha in an unspecified case, i.e., when the custom of a Sadducee woman is unknown? The Gemara suggests: Come and hear evidence from the mishna: With regard to Sadducee girls, when they are accustomed to follow in the ways of their Sadducee ancestors their status is like that of Samaritan women. It can be inferred from the mishna that in an unspecified case their status is like that of a Jewish woman. The Gemara rejects this suggestion: Say the latter clause: If the Sadducee women abandoned the customs of their ancestors in order to follow in the ways of the Jewish people their status is like that of a Jewish woman. One may infer from this that in an unspecified case their status is like that of Samaritan women. Rather, no inference is to be learned from this mishna.

The Gemara suggests: Come and hear the last clause of the mishna, as we learned in the mishna that Rabbi Yosei says: Their status is always like that of a Jewish woman, until they will abandon the ways of the Jewish people in order to follow in the ways of their Sadducee ancestors. By inference, one may conclude that the first tanna holds that in an unspecified case their status is like that of Samaritan women. The Gemara affirms: Conclude from it that this is the case.

§ The Sages taught: There was an incident involving a certain Sadducee who was conversing with the High Priest in the marketplace, and as he was speaking, saliva [tzinora] sprayed from his mouth and fell onto the garments of the High Priest. And the face of the High Priest turned green, as he feared that his garments had been rendered ritually impure. And he rushed to the Sadducee’s wife to inquire whether she properly observed the halakhot of menstruation, in which case his garments were not rendered impure by the saliva of her husband, as he is not considered one who engages in intercourse with a menstruating woman.

She said to him: Even though women such as myself are the wives of Sadducees, who do not follow in the ways of the perushim, they are scared of the perushim and they show their blood to the Sages when an uncertainty arises. The garments of the High Priest are therefore pure, as the Sadducee wives properly observe the halakhot of menstruation.

Rabbi Yosei says: We are familiar with the wives of Sadducees more so than everyone else, as they are our neighbors, and I can testify that they all show their blood to the Sages, except for a certain woman who was living in our neighborhood who did not show her blood to the Sages, and she died, as a punishment for her behavior.

The Gemara objects: And let the High Priest derive that his garments are impure due to the saliva of an am ha’aretz, which imparts impurity. Abaye said: That case involved a Sadducee ḥaver, who was particular with regard to the halakhot of ritual purity. Rava said: Are you equating a Sadducee ḥaver with a man who engages in intercourse with a menstruating woman? After all, the High Priest was initially concerned that the Sadducee might engage in intercourse with his wife while she is still menstruating. Rather, Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאסיקנא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם. לאו דוקא אלא שלא תהא טומאת ז' מפסקת ביניהם דהא טומאת לידה נמי אמר רבא לקמן בפירקן דדינה למיפסק וכדבעי' למימר קמן, א"נ אוקמתין דלא כרבא אלא כאביי דאמר טומאת זיבה דוקא, ומיהו בטומאת ערב ליכא למימר דפליג רבא דהא לא פריק הא דאמרי ולטעמיך זב גופיה היכי סתר וכו', אלא ע"כ קבולי מקבל דטומאת ערב מיהא לא סתרא כדפרישית, ולענין בעיין דפולטת בעינן למיכתב קמן טפי בפרק יוצא דופן (מב, א).

אלמא אספיקא לא שרפינן תרומה. פי' לאו אכל ספיקא קאמר דהא למסקנא נמי אספיקא ודאי שרפינן אלא ה"ק אלמא אהך ספיקא דעם הארץ ואפילו בכותי לא שרפינן.

ורמינהו על ספק בגדי עם הארץ. פי' שחכמים גזרו עליהם שיהיו זבים לכל דבריהם ובגדיהם יהיו מדרס לפרושין, והא דאמרינן בפרק השוחט מדרסות קאמרת שאני מדרסות גזירה שמא תשב עליהם אשתו נדה אבגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש קאמר והיינו נמי דמיטמי' צינורא דידהו מדבריהם משום משקה הזב והזבה.
ואי קשיא לך האי דאמרינן בפרק הניזקין (דף סא ע"ב) וליחוש שמא תסטנו אשתו נדה ולא חיישי' להיסט שלו, ועוד אמרו שם גבי חלה מניחה בכפישה או באנחותא וכשיבא עם הארץ ליטול נוטל את שתיהן ואינו חושש משום דלא נגע בהו ולא מטמאין בפשוטי כלי עץ ולא חשש להסיטו וכן נמי בפרק אין דורשין משמע גבי חמרין ופועלין שהן טוענין טהרות דלא מטמאין משום הסיטן.
ותירץ ר"ת ז"ל שלא גזרו על עמי הארץ היסט שא"כ אין לך אדם מעביר לחבירו חבית ממקום למקום.
ועוד הביאו ראיה ממשנת מסכת טהרות שאין עמי הארץ מטמאין בהסיטו ולא עושין נמי משכב ומושב דתנן בפרק קמא דטהרות הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלין ומשקין וכלי חרס הפתוחין אבל משכבות ומושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורי' ואם יש עמהם נכרי או אשה הכל טמא.
ויש לי לדחות דהתם כיון דלא נגעו ודאי הקלו באלו שטומאתן רחוקה וספק.
ועוד הביא ראיה מתוך שמעתן גופה שאין ע"ה מטמאין משכב ומושב דתנן משכב התחתון כעליון ואם היו ע"ה עושין משכב ומושב מטמאין הן התחתון כתחתונו של זב שהרי עשאום כזבים לכל דבריהם.
ואע"פ שיש לי לפקפק אף בראיה זו נקבל אותם מפני שלא הזהירו חכמים על ע"ה שיהיו כזבים ממש אלמא דין חדש יש להם אבל מ"מ תמה הוא אם גזרו עליהם שיהיו כזבים למקצת היאך הטילו עליהם למחצה וטיהרו משכבות והיסט א"כ הקלת בשל תורה.
וי"מ שאין ע"ה טמא טומאת עצמן כלל אלא חשש שמא נגעו בנשותיהן ובמדרסן שהן אבות הטומאה והוא נעשה ראשון.
והא דמטמאינן צינורא דע"ה בשמעתין וכן במסכת חגיגה לאו משום משקה הזב והזבה אלא כיון שהחזיקו אותם חכמים בטמאי' משום משא מדרס טמאו המשקין בשפתי' דכלים מטמאין משקים מדבריהם בפ"ק דשבת אבל לא שיהיו כזבים מדבריהם ובגדיהם שהן מדרס לפרושין נמי משום תשש מדרס אשתו נדה הוא והא דא"ל מ"ט לא תשני ליה בכותי שטבל ועלה ה"ג לה שטבל ועלה (ואכל) [ונגע] בתרומה וכן כתבו בתוספות בנוסחאות ולא כגרסת רש"י שהוא גורס ודרס על בגדי חבר ונגעו בתרומה שאפילו לא טבל אין לו מדרס ואפילו נגע בהן ממש ואצ"ל בעשר מצעות שהרי לא עשיתו אלא ראשון משום טומאת ע"ה דהיא משום נושא מדרס ואינו מטמא כלים לאחר שפירש מן המדרס כלל.
ואי קשיא ולימא ליה מאי ואין שורפין עליה את התרומה על התחתונות דעליונו קתני דאי משום טומאת ע"ה לא מטמא משכב ואי משום נדה תרי ספיקי נינהו, איכא למימר מפני שטומאתן ספק אפילו אגופייהו משמע ליה.
תו קשיא לי ולימא ליה ברגל דטומאת ע"ה ברגל כטהרה שוויה רבנן מאי איכא בכותי משום בועל נדה תרי ספיקי נינהו, ול"ק דבשלמא ע"ה שוויה בטהרה שלא להרחיקן אבל בכותי לאו חברים קרינן ביה ואין זה דומה לצדוקי שהם בכלל ישראל הם.

והא דמפרקינן בכותי ערום ולא אמרינן בשנגע ביד וברגל בלא בגד מפני ששנינו הנוגע במשכב ובמושב מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחד בפרק בתרא דזבים והילכך מטמא את התרומה אלא בכותי ערום קודם שיגע בבגדיו עסקינן,
ובמסכת חגיגה מצאתי בירושלמי סוגיא גדולה בענין זה ובתוס' נמי הזכירוה ומשמע מינה שלא גזרו על עם הארץ שיהיו כזבין וכך הסוגיא שם על מתניתין בגדי עם הארץ מדרס לפרושין וכו'.

מתני רבי יוסי בשם רבי יוחנן במגעות שנינו, פירוש אלו השנויין כאן אינן עושין מדרס בלא נגיעה אלא שאם נגעו בבגד עשאוהו כמדרס מדבריהם, רבי זעירא בעי קומי רבי יוסי מהיכן נטמא הבגד הזה מדרס א"ל תפתר שהיתה אשתו של עם הארץ יושבת עליה ערומה, פירוש ר' זעירא מקשי על רבי יוסי לדבריך מהיכן נטמא מדרס לא היה לנו לטמאן אלא מגע הזב פריק שאם נגעה בו אשתו בישיבה עשאוהו כמדרס אבל ישבה עליו בבגדיה לא גזרו עליו, שמואל בר בא בעי קומי ר' זעירא כמה דתימר תמן אין היסט בחולין ויש היסט בחולין על ידי מגע ודכותה אין משא בחולין ויש משא בחולין על ידי מגע וכו' גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל תרומה מתיב ר' תנן והתנן המניח עם הארץ בתוך ביתו בזמן שהוא רואה את הנכנסים ואת היוצאים האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחין טמאין אבל המשכבות ומושבות וכלי חרס מוקפין צמיד פתיל טהורים אין תימר עשו גופו כזב אצל תרומה אפילו מוקפין צמיד פתיל יהיו טמאין אמר רב ר' יהודה בר פזי תפתר בעם הארץ אצל הפרוש לא עשאוהו כזב אלא שגזרו על בגדיו מדרס במגע אשתו כדאמרן ואקשי' אמר ר' מונא כן אמר ר' יוסי רבי כל מה דאנן קיימין הכא בתרומה אנן קיימן תדע לך שהוא כן דתנינן אפילו מובל ואפילו כפות הכל טמא כלום אמרו יהו הן טמאין אלא משום היסט לא כן אמר ר' יוחנן לאו חציצות ולא הסיטו ולא רשות היחיד ולא רשות עם הארץ אצל תרומה, ע"כ גמר'.
וה"פ דקא מקשי ליה רבי מונא לר"י בן פזי דאוקמא למתני' בחולין דודאי בתרומה קיימי' מדקתני סיפא הכל טמא ואי בחולין מדרסות והיסטות טהורין הן דאמר רבי יוחנן שלא אמרו שיהא דבר חוצץ במדרסות ולא טהרו היסטות ולא חלקו בספק רשות היחיד ולא רשות עם הארץ אצל תרומה הא אצל חולין הכל טהורין.
וברייתא היא אצל זו ששנויה בתוספתא דחגיגה דקתני ספק רשות עם הארץ מדרסו וחצירו והיסטו טהורין לחולין וטמאין לתרומה, אלמא מתניתין דקתני הכל טמא בתרומה היא ושמע מינה שלא עשו גופו של פרוש ולא של עם הארץ כזב לטמא משכבות ומושבות והיסט אלא שחששו בזמן שאינו רואה את הנכנסים לאשה או לכותי לתרומה ולחולין הכל טהור ואפילו ספק רשותו עד שיתברר לך שנכנסה אשתו לשם אי נמי בגדים שלו שאי אפשר שלא נגעה בהם אשתו במדרס, ע"כ הארכתי לכתוב מן התוספת והן מגיהין ב) ולא רשות עם הארץ לחולין אלא אצל תרומה ודבריהם הללו כולן כתבתים מפני שדברים ברורים הם וצריכין הן לכמה סוגיות שבגמרא.

הא דאמרינן: שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם. לאו דוקא אלא טומאת ז' כזיבה קאמר ואפילו טומאת לידה מפסקת כדאמר רבא לקמן בפרקין ואת"ל דשמעתין דוקא בטומאת זיבה, אתיא שמעתין כאביי דאמר לקמן דוקא טומאת זיבה.

אלמא אספיקא לא שרפינן תרומה. כלומר אספיקא כי האי ואע"ג דאיכא ספיקא דלא שרפינן עלה תרומה הכא על כרחין שרפין דהשתא על בגדי ע"ה שרפינן על נגיעתו לא כל שכן ואי בכותי חבר בועל נדה משוית ליה כדמקשה ואזיל.
הכי גרס רש"י ז"ל ור"ח ז"ל: שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר ואזול בגדי חבר ונגעו בתרומה.ופרש"י ז"ל דה"ה דהוה מצי לתרוצי שטבל ועלה ונגע בתרומה,אלא משום דבעי לאוקומה בכעין בגדי עם הארץ דטומאת זו מחמת נגיעת הבגדים בתרומה. ולפי גרסא זו משמע דאי לאו טבל יש לו טומאת מדרס דכזב גמור חשבינן ליה דעמי הארץ כזבים עשאום והיינו נמי דצנורא של עם הארץ מטמאה כדאמרינן בסמוך ונתזה צנורא על בגדיו ואמרינן עלה ותיפוק לי משום צנורא דע"ה אלמא צנורא דע"ה מטמאה והיינו משום משקה הזב וכן נמי בחגיגה גבי כלים שגמרן ע"ה (כג, .) ואי קשיא לך הא דאמרינן בחולין פרק השוחט (לה, .) גבי בגדי ע"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי טהרות וכו' מדרסות קאמרת שאני מדרסות שמא ישבה עליהן אשתו נדה דאלמא משום עצמו לא גזרו על בגדיו כלל. י"ל דלא קאי אלא אבגדי פרושין לפי שלא עשו גופו של פרוש כזב לגבי תרומה אלא משום חשש אשתו אבל אעם הארץ לא קאי כלל. ולי נראה דאכולהו קאי אלא משום דההוא טעמא סליק אכולהו כלומר בין לבגדי ע"ה בין לבגדי פרושים מ"ה נקט ליה ולא בעי למימר בע"ה משום דגופו כזב ובפרושים משום מדרס אשתו. אלא אי קשיא הא קשיא דבפרק הניזקין בסופו (סא, .) אמרינן גזירה שמא תסיטם אשתו נדה ואמרינן נמי התם גבי חלה מניחתה בכפישה ובשבא ע"ה ליטול נוטל את שתיהן ואינו חושש דאלמא ע"ה גופו אינו מטמא בהסט כזב ולא חששו להסטו כלל אלא להסט אשתו וכן נמי משמע שאין לו טומאת מדרס ואינו עושה משכב ומושב כדתנן במסכת טהרות פרק רביעי הגנבים שנכנסו בבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלים ומשקים וכלי חרס הפתוחים אבל לא את המשכבות ומושבות וכלי חרס המוקפים צמיד פתיל ואם יש עמהם גוי או אשה הכל טמא. אלמא הוא עצמו אינו עושה משכב ומושב ולא היסט ולא מדרס. והא דתנן בפרק חמישי הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר ואפיל חביות המוקפות צמיד פתיל או תנור מוקף צמיד פתיל הרי אלו טמאים היינו משום אשתו נדה כדקתני בהניזקין שמא תסיטם אשתו נדה. ור"ת ז"ל תירץ דעם הארץ ודאי עשאום חכמים כזבחים לשאר דברים אבל להיסטות לא משום שאם כן אין לך מעביר חבית לחברו ממקום למקום. וכן נמי למשכבות ומושבות ומדרסות מפני שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה אבל בצנורא יכולים להזהר יפה. ועוד הביאו ראי' ממתניתין דאין עמי הארץ עושים משכב ומושב מדתנן (לעיל נדה לא, ב) ומטמאין משכב התחתון כעליון ואם גופו של עם הארץ כזב הרי הוא עושה משכב התחתון כתחתונו של זב. והא דנקט הכא ודרס ולא קאמר ונגע משום דבעי דליהוו בגדי חבר תחתיו של כותי דמיירי בהו מתניתין דקתני ואין חייבים עליהם ואין שורפים עליהן דמשמע דקאי המשכב התחתון כעליון. ויש מי שפירש דלא עשו גופו של עם הארץ כזב כלל ואינן טמאים אלא משום בגדיו דחיישינן בהו שמא ישבה עליהן אשתו נדה דהוה ליה נושא את המדרס, וצנורא שלו שמטמאה היינו משום דנטמא בשפתיו ולא מטעם מעיין, ואזלה צנורא ומטמאה את הכלים משום דמשקים מטמאין את הכלים מדבריהן כדאיתא בפרקא קמא דשבת (יד, .) ובגדיהן שהן מדרס לפרושים שמא ישבה עליהן אשתו נדה וכדאמרינן בפרק השוחט, והכא ל"ג בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר דאי משום מדרסו אפילו לא טבל נמי לא מטמא להו לבגדי החבר כלל משום דהוי ליה ראשון ואין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. אלא הכי גרסינן בכותי שטבל ועלה ונגע בתרומה דאי לא טבל, ונגע בה ממש מטמא לה. ובתוספות הקשו על פירוש זה דאם כן למה לי למימר הכא אי משום טומאת עם הארץ הא טביל ליה דכי לא טבל נמי לא מטמא דהא אוקימנא לה בכותי ערום ואין נושא מדרס מטמא כלי לאחר שפירש מן המדרס כדתנן במסכת זבים (פ"ה).
עוד הקשו בתוספות למה לי לאוקומה בכותי ערום לימא בשדבר אחר מפסיק בין רגלו לבגדי חבר שאין נושא מדרס עושה משכב ומושב ועשר מצעות זו על גב זו ודרס על העליונה היא טמאה משום מגע והשאר טהורות. ונראה לי דזו וזו אינה קושיא אלא לגרסת הספרים דגרסי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר אבל למאי דגרסינן שטבל ועלה ונגע בתרומה על כרחין ליתא אלא בשבטבל ובערום דוקא דנושא את המדרס מטמא הוא אפילו שנים ופוסל אחד כדתנן במסכת זבים בפרק בתרא הנוגע במשכב ובמושב מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחר אחד הנוגע וא' המסיט ואחד הנושא אחד הנישאפירש מטמא א' ופוסל א', הילכך דוקא ערום וטבל ואפילו היה כלי מפסיק בינו ובין התרומה לפי שכל זמן שהוא נושא את המדרס מטמא את הכלי משום חבורין כדתניא בתורת כהנים אצל לא אדם וכלי חרס והכלי חוזר ומטמא את התרומה, ועוד דאפילו לגירסה הראשונה אין הקושיא השנייה קושיא דכיון שאינו ערום מסתמא מנעליו ברגליו גם כן, והן הן שנוגעים לבגדי חבר ומטמאים אותן ואינו רוצה להעמידה בלבוש ובשבגדים אחרים מפסיקים בין מנעליו לבגדי החבר דאם כן לכולי עלמא נמי לוקמא בלבוש בגדים ממש ונוגע או דורס בהן על הטהרות אין הפרש בין שהוא ערום לגמרי ובין שהוא ערום מהן ולבוש אחרים ובין שבגדים אחרים מפסיקים דהכל עולה לטעם אחד. עוד הקשו מדאמרינן בסמוך גבי צדוקי ותיפוק לי משום צנורא דעם הארץ כלומר מה הועיל בשקדם אצל אשתו תיפוק לי משום צנורא דעם הארץ, דהא להאי סברא נפקא מינה טובא דאילו משום צנורא דעם הארץ לא היה הוא עצמו טמא אלא בגדיו בלבד, אבל משום צנורא דבועל נדה הוי ליה איהו נמי טמא משום נושא רוקו של זב. גם זו אינה קושיא לפי דעתי חדא דכהן גדול לא נתכרכמו פניו אלא על טומאות בגדיו שהיה צריך להטביל אבל על טבילת עצמו לא היה מקפיד. ועוד דהכי קאמר כי אמרה לו אשתו שמתיראות הן מן הפרושים וטובלות לנדותן מאי הוה דהוה סלקא דעתא דלגמרי היה מתפייס בכך ולא היה מצריך טבילה אפילו לבגדיו ואמאי תיפוק לי משום צנורא דעם הארץ ובגדים מיהא צריכין הן טבילה עדיין ופריק דאפילו בגדיו נמי טהורים הן משום דרגל היה. ובירושלמי נמי במסכת חגיגה (פ"ב ה"ז) משמע הכין, דגופו של עם הארץ אינו כזב ואין טומאת בגדיו אלא משום שמא ישבה עליהן אשתו נדה. דגרסינן התם אל ההוא מתני' דבגדי ע"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה וכו' ר' יוסי בשם ר' יוחנן במגעות שנינו כלומר אין בגדים אלו טמאים אלא מחמת נגיעה ומחמת שנגעו בהן עשאום חכמים כמדרס ואקשינן עלה ר' זעירא קומוי ר' יוסי מהיכן נטמא הבגד הזה מדרס כלומר אם כדבריך לא היה להם לטמא אלא משום מגע לא משום מדרס ופריק שאם נגעה בהן אשתו בישיבה עשאום כמדרס אבל ישבה עליו בבגדיה לא גזרו עליו ובאותה סוגיא ירושלמי מתבאר עוד דלא עשו גופו של ע"ה וגופו של פרוש כזבין ואצל התרומה.

ואיכא מרבוותא דמקשו ולימא ליה מאי אין שורפין עליהן את התרומה על תחתונו ועליונו דקתני. דאי משום טומאת ע"ה לא מטמא משכב ואי משום בועל נדה תרי ספיקי נינהו. ואינהו מפרקי לה דטומאתן אפילו אגופייהו משמע ליה. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דלעולם אתחתונו ועליונו קאי ומשום נדה הוה לן לשרוף עליהן את התרומה דליכא אלא חדא ספיקא שמא השלימות לדם ירוק שמא לא השלימו אלא ספק בעל בקרוב ספק בעל ברחוק אינה ספיקא כל שלא טבל דמה לי רחוק מה לי קרוב, בטומאתו הוא לעולם עד שיבא במים. ואין לומר נמי שמא טבל שמא לא טבל דאנן כודאי לא טבל משוינן ליה דכיון שמשלימין דם ירוק לדם טהור כדינן מפני מה הוא טובל, הילכך כל שלא טבל בפניך ליכא אלא חדא ספיקא וכשטבל לפניך מאי איריא תחתונו ועליונו ואפילו הוא עצמו שנגע בתרומה אין שורפין אותה עליו, ונ"ל גם כן דמשום כך לא העמידוה ברגל אע"ג דטומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן כדאיתא בסמוך דאכתי א"א בלא טבל משום חשש בועל נדה וליכא אלא חדא ספיקא ואפילו טבל ולבש בגדיו ברגל דאכתי איכא משום בגדי בועל נדה והם לא עשעום כטהורים ברגל אלא משום צד ע"ה אבל מצד שהם בועלי נדות לא טהרום וצדוקים שאמרו בסמוך שעשאום כטהורים ברגל היינו שאינן אלא כעמי הארץ דמכלל ישראל הם.

וקדם אצל אשתו. ק"ל היאך האמינה א אמרינן(ברכות לה) החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ועוד למה לי אצל אשתו לישייליה לדידיה.

גרסת כל הספרים שלנו בכותי שטבל ועלה פי׳ ונגע הוא עצמו או בגדיו בתרומה שהרי בגדיו טמאין הם לדברי הכל הן מחמת חשש מדרס ישיבת אשתו הן מחמת מגעו אבל רש״י ז״ל גורס בכותי שטבל ועלה ודרס בבגדי חבר ואזיל בגדי חבר ונגעו כתרומה ולפי גרסא זו יש לדון לפום פשטא דע״ה עושה מדרס ולאשמועינן הא נקט תלמודא בהכי ולא נקטה כלישנא באידך גירסא אבל א״א לומר כן לפום מאי דברירנא לעיל וי״ל לפי גרסא זו דהכא מדין מגע הוא מטמא בגדי חבר דמיירי כשדרס בהם ברגלו יחף דאיכא משום מגע ונקטה בהכי משום דבעי לאוקמא בבעין בגדי עם הארץ דפרכינן מינה שתהא טומאת התרומה באה מחמת נגיעת הבגדים. עוד הוה אפשר לומר דלעולם דרס ממש ואפי׳ ברגלו נעול או בהפסקת כלי וכותי עם הארץ שאני שדינו לעשות מדרס כגוי שהוא עושה הסטות ומשכבות דמתני׳ דגנבים שהרי בבנותיהן החמירו יותר מבנות גוים ואנן מעיקרא פרכינן בכל דכן דאפי׳ בגדי עם הארץ דידן שורפים כ״ש עם הארץ כותי ובהכי מיתבא שפיר כלה שמעתא אלא שקשיא מאי דאמרינן בסמוך ותופוק ליה וכו׳ וכדבעינן לפרושי בסמוך ותיפוק לי׳ משום בגדי עם הארץ דאמר מר בגדי ע״ה מדרס לפרושים פי׳ וקי״ל שהטהור נושא את המדרס טמא לטמא אפי׳ אדם אוכלים טומאה ראשונה משום טומאת חבורין אלא דאינו עושה משכבות ומושבות כדאיתא במשנת מס׳ זבין הילכך קושין אתיא שפיר לגרסא דידן א״נ למאי דפרישנא לאידך גרסא דדרס לאו דוקא אלא שנגע אבל למאי דמטמא מפשוטא דוקא נקט דרס משום טומאת מדרס ואפי׳ ברגלו נעול או בהפסקת כלים קשיא טובא מאי קושיא שהרי נושא את המדרס אינו עושה משכבות וא״כ שפיר אמרינן דאי משום עם הארץ הא טביל ליה אלא ודאי כדאמרן וכן הקשו בתוס׳ ויש מי שסבור לתרץ אותה ולא עלה בידו כלום לפי׳ מעיינת שפיר בעיקר הקושיא שהיא כמו שכתבתי ופרקי׳ ומאי טעמא לא תשני ליה בכותי פרוס פי׳ בכותי ערום שנגע הוא בתרומה לפום מאי דפרישנא לאידך גירסא ואין כאן לא טומאת עם הארץ עצמו שכבר טבל ולא טומאת נושא מדרס ואע״ג דאוקימנא בכותי ערום צריכין אנו לאוקמתא דאוקימנא כשטבל שאלו לא טבל היה מטמאת התרומה במגעו ואעפ״י שפירש מן המדרס. וגם לגר׳ רש״י ז״ל שפיר אתיא לדברי האומרים דעם הארץ עושה מדרס אבל לפום מאי דברירנא שאין עם הארץ עושה מדרס תקשי לפום פשטא גרסת רש״י ז״ל דכיון דסוף סוף מוקים לה בכותי ערום למה לי לאוקומא כשטבל אפי׳ לא טבל נמי דהא עצמו אינו עושה מדרס כדברירנא לעיל ואי משום דהוה מעיקרא נושא מדרס כיון שאין בגדיו עליו אפי׳ במגע גמור אינו מטמא כלים לפי שאין נושא מדרס מטמא אדם וכלים אלא בחבורין בלבד וכ״ש שאינו עושה מדרס ואוכלין ומשקין בלחוד הוא מטמא שנים ופוסל אחד כדאיתא במשנת מסכת זבין ומיהו אמאי דפרישנא דכותי עם הארץ שאני שהוא עושה מדרס כל זמן שלא טבל לא הוי האי קושיא שאלו לא טבל אפי׳ שהוא ערום היה מטמא בגדי חבר במדרס אלא שהיה קשה גם לזה הפי׳ דא״כ אפי׳ בלבוש נמי מצי לאוקומא כיון שטבל שאין נושא מדרס עושה מדרס כדכתיבנא לעיל הילכך אין לנו אלא גרסת הספרים או שנפרש גר׳ רש״י ז״ל מדין מגע וכדכתיבנא לעיל דהשתא אלו לא טבל או שטבל והיה לבוש בגדיו היה מטמא בגדי החבר שדרס בהם ברגלו יחף.

קדם אצל אשתו. איכא מרבותי דקשיא ליה האיך האמינה לדידה דהא החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ועוד ולשיילה לדידיה ונר׳ דאם איתא להאי קושי׳ חדא מנייהו מתרצא לחברתה דאיהו גופי שראה שהריקו פניו היה מתכוין לעדות ואינו מעידו אבל לאשתו שאל ומסיח לפי תומו שאין כאן עדות חשוד ומיהו נר׳ דקושיא קמייתא לא דקו בה שפיר חדא דהלכתא כרשב״א דאמר דנו ומעידו בדבר שאין לו בו הנאה וכדאיתא בבכורות ועוד שלא אמר אינו מעידו אלא בחשוד לעשות במזיד אבל כסבור לעשות התר כגון אלו הצדוקים כדברירנא בפ״ק דיבמות הילכך לצדוקי עצמו שהכיר שחרה לו לא סמך עליו שמא יעיד שקר מחמת יראה לפי שבאה לו הטומאה על ידו שהרי מתיראין היו מן הפרושים אבל באשתו ליכא למיחש ואפי׳ בשואל ממנה בתורת עדות כיון שלא ידעה בענין בעלה ולפי׳ קדם אצל אשתו קודם שילך בעלה ויספר לה הענין כנ״ל.

ותיפוק לי׳ משום צנורא דעם הארץ. פי׳ דלכ״ע אעפ״י שלא גזרו בעם הארץ טומאת הסט וטומאת מדרס על רוקו גזרו שיהא כזב לטמא אדם ובגדים שהוא לבוש והכי משמע במס׳ חגיגה גבי כלים שגמרן עם הארץ ושמעינן מסוגיין דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה משום ותהי נדתה עליו ואעפ״י שאינו עושה משכבות ומושבות כמוה כדאיתא לעיל אבל רבי׳ שמשון ז״ל דחה ראיה זו דאפי׳ אין לו מעינות צנורא שלו טמאה לפי שנטמאת בשפתו ומטמאה כלים בכל שהוא משום טומאת משקין דרבנן וכדמוכח בכריתות בפ׳ אמר לו גבי׳ אשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור וכן בסוף אין דורשין גבי אשה שאמרה נימא נפסקא לו וקשרתיה בפה דלא משמע שהיתה נדה מדלא אמרה נדה הייתי כדאמ׳ באידך עובדא דהתם דאמרה נדה משכה עמי בחבל אלא מחמת ידים נטמא הרוק והא דבעינן רביעית גבי תשעה משקין הזב בפ׳ דם הנדה וגבי יין נסך בפ׳ אין מעמידין דלמא היינו דאורייתא אי נמי דפסול גויה אי נמי לחולין ע״כ ולפי׳ זה אף בעם הארץ י״ל שלא גזרו עליו מעינות לטמא אדם לטמא בגדים ואין טומאתו בכאן אלא מפני מה שנטמאת בפיו ג״כ וכן כתוב במקצת נמוקי בעלי התוספות ז״ל וראיתי ג״כ מי שאומר דבועל נדה יש לו מעינות אבל לא עם הארץ והוקשה להם דא״כ היכי פרכי הכא ותיפוק ליה משום צנורא דעם הארץ דהא טובא איכא בינייהו דאלו משום צנורא דע״ה דיו בטבילת בגדיו ואלו משום מעינות בועל נדה אף גופו עצמו טמא מחמת רוקו שמטמא אדם במשא. ויש מתרצין מרבותי שכהן גדול זה לא הריקו פניו אלא מפני כבוס בגדיו שהוא צריך להטבילם ולא על טבילות גופו דהא איכא מיא בשקעה. ועוד דאנן לא פרכינן ותיפוק לי׳ משום עם הארץ אלא לפי שנראה לנו שנתפייס הכהן לגמרי בדברי האשה על טומאת בגדיו מיהת ולהכי פרכי׳ במה נתפייס אפי׳ על טומאת בגדיו דהא איכא משום צנורא דע״ה ואין שני התירוצין הללו נוחין בדעתי דא״כ הוה לן למימר ואכתי תיפוק לי׳ וכו׳ דלישנא דקאמר ותיפוק לי׳ לא משמע אלא על מה שקדם אצלה מה היה צריך לו כלל לומר דהא בלאו הכי טמא משום צנורא דע״ה לגמרי ואפי׳ אין כאן משום בועל נדה הילכך אין לנו אלא לומר דתרוייהו אית בהו מעינות או דליתנהו לחד מנייהו וכן עיקר.

אמר רבא רגל הוה. ולעיל גבי כותי לא תירץ הכי חדא דההיא דלעיל סתמא קתני בכל זמן מה שאין כן בזו דקים להו שכן היה המעשה וכן מוכיח לשונו של רבא דלא תירוץ לה בלשון דילמא ועוד דבכותיים החמירו יותר לפי שאינם בכלל ישראל כלל שקלקלו מעשיהם הרבה במה שלא החזיקו ואפי׳ בשל תורה ממש כנ״ל.

אם הן יושבות על כל דם ודם תקנה גדולה היא להם. פי' אם רואות דם אדום אחר דם ירוק יושבות עליו ז' נקיים משום דמספקא להו אם דם ירוק טמא אם לאו הלכך לכתחילה נוהגות טומאה בדם ירוק וכי חזיא בתר הכי דם אדום יושבות ז' על אותו דם אדום. זו תקנה גדולה היא להם אבל פשיטא שלא היו יושבות שבעה על דם ירוק שרואות אחר דם אדום דדם אדום הוא ודאי טמא ודם ירוק מספקינן להו שאם היו יושבות ז' נמי על דם (אדום) ירוק שאחר דם אדום לא היתה זאת תקנה להם שהיו טועות בין נדה לזיבה אלא שרואות דם אדום ומשלימתו לדם ירוק דלא מספקא להו בדם ירוק כלל אלא מחשבי ליה טמא כמו דם אדום:

שבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה. דיחויא בעלמא הוא דדייק רמי בר חמא לאוקומי לתיובתיה ולאו עיקר הוא ואיהו גופיה לא סביר להו הכי אלא דמקשה אנן נמי ניספריני' ולא היה יודע טעמו של התנא למה אינה סופרת יום שפוסקת בו ולקמן נמי בפ' בתרא אמרינן אטו רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' ומיהו ר' יוסי אית ליה הכי בפ' כיצד צולין דקאמר זבה תחלת היום עולה להבסופה וכיון שתחלת היום עולה לה בסופה א"כ כ"ש שסוף היום עולה לה בתחלתה ק"ו מנדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחלתה כ"ש זבה כיון שתחלת היום עולה לה בסופה שסוף היום עולה בתחלתה:

פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה. פרש"י ששימשה באיסור דפולטת לאחר ג' ימים אינה טמאה משום שכבר מסרחת ומשכחת לה נמי לרבנן דאמרי שש עונות שלימות בעי' כגון ששמשה ביום א' וראתה אח"כ וכן נמי ביום ב' וביום ג' ופלטה ביום ד' קודם שעברו על זה שש עונות או א"נ כגון שספרה ז' נקיים וביום הז' טבלה וטהור' כדאמר לקמן אחר מעשה תטהר אלא שאמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק:

וליטעמיך זב גופיה היכי סתר. נראה שדברי רבא נדחו כי אין להשיב על זה הלכך יש להחמיר בפולטת כיון דלא איפשיטא הבעיא וסותרת יום אחד דאימור רואה הויא וכן לקמן בפ' יוצא דופן סברי כולהו אמוראי דרואה הויא ואפילו לרבי שמעון ולרבנן פשיטא להו דרואה הויא ונראה דרבא גופיה הדר ביה כיון שהקשו על דבריו ולא מצא תשובה ואע"ג דלקמן בפירקין גבי ימי לידה דקאמר רבא אינה סותרת ועולה ודייק לה מדתניא ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ואם אינה עולה איפסיק ליה לידה משמע דלית ליה שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן איכא למימר דטומאת לידה חשיב ליה כעין זיבה משום דמטמאה ז' ימים אבל מטומאת קרי אפשר שחזר בו הלכך צריכה כל אשה ליזהר שלא תתחיל ימי ליבונה עד יום חמישי לשימושה כגון אם שמשה ביום ראשון יהא יום חמישי תחלת ספירתה שמא לא תוכל לזהר שלא תפלוט וקי"ל כרבנן דאמרי שש עונות שלימות בעינן בשבת פרק ר' עקיבא:

ודרס על בגדי חבר. מדלא נקט נגע משמע דאי לאו דטבל הוה מטמא מדרס כמו זב והא דאמרינן בפ' הניזקין שמא תשב עליהן אשתו נדה לא קאי אלא אבגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה אבל עם הארץ עצמו עושה מדרס בלא חשש אשתו וכן צינורא שלו טמאה כדאמרינן לקמן בשמעתין משום דעשאוהו לגמרי כזב ותימה אמאי אינו מטמא בהיסט נמי כזב. ובפ' הניזקין משמע שאינו מטמא בהיסט דקאמר התם גבי מוקף צמיד פתיל שמא הסיטתם אשתו נדה וקאמר נמי התם גבי חלה שבכפישה כשבא עם הארץ ליטול נוטל את שניהם אלמא שאינו מטמא אותה בהיסט וכן בפ"ב דע"ז ובפ' אין דורשין גבי היו חמריו ופועליו טעונין טהרות דמוקי לה במטהר חמריו ופועליו לכך משום חשד מגע דאין אדם משמר מה שביד חבירו אבל משום היסט דעם הארץ לא איכפת ליה. ואומר ר"ת דלכך לא גזרו עליה טומאת היסט משום דאין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום. ומיהו במס' טהרות משמע דאפילו טומאת מדרס אין לו דתנן התם בפ"ז הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הם מטמאין את האוכלין ואת המשקין וכלי חרס הפתוחים אבל לא משכבות ומושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל ואם יש עמהם עובד כוכבים או אשה הכל טמא ומתוך שמעתי' נמי יש לדקדק דאין מדרס לעם הארץ מדאיצטריך ליה למיפרך מההיא דעל ספק בגדי ע"ה תיקשי ליה מתני' גופה דלפי מאי דחשיב כותי כעם הארץ אמאי תנן שמטמא משכב תחתון כעליון הא תחתונו של ע"ה כתחתונו של זב. אלא ודאי אינו מטמא מדרס ומה שחלקו בטומאת ע"ה לפי שאין גוזרין על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובמגעו ובצינורא שלו איפשר ליזהר אבל במשכב ומושב והיסט לא רצו להחמיר. והא דקאמר אי משום ע"ה הא קא טביל ליה היינו משום דאי לא טביל הוה מטמא במגע את מה שדרס עליו משום דאוקי לה בכותי ערום והאי דנקט ודרס ולא נקט ונגע משום דבעי דלהוי בגדי חבר תחתונו של כותי דאיירי ביה מתני' שמטמאין משכב תחתון כעליון. ותימה ולוקמה בלא טבל וכגון שיש דבר מפסיק בין בגדי חבר לרגלו של כותי (פ"ל כיון דמשום מגע הוא ולא משום מדרס דאי הוה משום מדרס אפילו יש דבר מפסיק הוא טמא) וי"ל דע"כ צריך לאוקמי בטבל כי היכי [...]:

ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש כולי ועל ספק בגדי עם הארץ פירוש בגדי עם הארץ טמאים מספק ולא מפני שהן בועלי נידות שנשי ע"ה מראות דם לחכמים הן אלא כדאמרי' גזירה שמא ישבה עליהן אשתו נדה וכותי נמי לא חשוב מעם הארץ והכא בכותי חבר והיא נזהר מאשתו נדה שלא תיגע בבגדיו וראיתי שאמר ר"ת דע"ה לאו כזב שוי' רבנן ולא עביד מדרס ועיין בפ' הניזקין במהדורא תנינא הראית שהבאתי שעם הארץ הוא כזב לכל דבריו ועיין בה' כ"ד בספר הלקט שתירצתי שם כל הקושית המוכיחות שעם הארץ אינו כזב:

בכותי שטבל ועלה כולי אעפ"י שע"ה עשאוהו כזב לכל דביו כיון שטבל טהר ולא מצריכין ליה למיעבד שבעה ספורין דנימא עכשיו ניטמא בזיבות והאי כותי נמי כיון דטבל טהר מאותה טומאה אבל נשארה עליו טומאת בועל נידה מאי דליכא בעם הארץ ואההיא טומאה לא מהני טבילה אלא למימני' ז' יומי והדר למיטבל ומיהו קלישא האי טומאה דלא שרפינן עלה תרומה וקדשים משום דהיא ספק ספיקא:

בנות צדוקים כולי דין אחד יש לצדוקים ולכותים שכשם שהכותים אין להם מדרש חכמים כך הצדוקים ובבנות כותים לא פליג רבי יוסי למימר דהרי הן כישראל דמסתמא בנות כותים בתר אבהתייהו גרירי:

בד"ה ורמינהו על ו' ספקות כו' או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע"ה כו' עכ"ל ולפי זה בלאו הא דכותי דמתני' ע"ה הוא נמי פריך שפיר מעיקרא מספק בועל נדה דנראה להחמיר בו כמו בספק ע"ה ומיהו נראה דרב פפא דמשני בכותי חבר עסקינן ע"כ אין נ"ל להחמיר משום האי ספיקא דבועל נדה כמו בספק ע"ה דא"כ לא הוה משני מידי וק"ל:

בד"ה בכותי ערום כו' לכך מוקי בערום דכשפירש מן המדרס לא היה אלא ראשון כו' עכ"ל ומה"ט משום טומאת מדרס לא הוה אצטריך לאוקמא כלל בטבל אלא מטעם טומאת מגע אוקמה בטבל כמ"ש התוס' לקמן ומהרש"ל כתב מדלא אמר תלמודא שטבל ולא לבש משמע שלבש כו' כמ"ש התוס' עכ"ל ואין צריך וכי לא סגי בלאו הכי ותלמודא סתמא קאמר בין לא לבש ובין לבש וחזר כו':

והוריקו פניו של כ"ג וקדם אצל אשתו כו'. נקט האי לישנא דהוריקו ע"ש הך חששא דהשלימו לדם ורוק ופרש"י אצל אשתו של צדוקי לשאלה כו' ע"ש ולשון אע"פ שנשי צדוקים הן מתייראות מן כו' לא משמע כן אלא אשתו אאשת כ"ג קאי והיתה אשת כ"ג בקיאה בהם כמו ר"י וק"ל:

בא"ד אף לר"ש. ר"ל אע"ג דלא חשיב לה רואה דהא ס"ל דאינה מטמאה עד שתפליט לחוץ ואינה מטמא מבפנים:

בא"ד והא דקאמר לקמן ואחר תטהר וכו'. לקמן בדף ל"ז דאמר רבא ימי לידה עולין לספירת זיבתה דאל"כ יהיו מפסיקין בין ספירה לספירה ע"ש א"כ משמע דלא חזר בו מהאי סברא דאמר נמי בשמעתין תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא וכו':

ד"ה לטהרתו אמר רחמנא ורבא סבר דלא משמע מלטהרתו וכו'. תימה לי א"כ לרבא מנא הוה יליף ליה סתירה בזב כלל אפילו ע"י טומאת זיבה דלעיל בריש פרק המפלת משמע בפרש"י דלא ילפינן סתירה בזבה אלא מדכתיב ואהר תטהר אחר אחר לכלן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם וזב ילפינן מזבה וכיון דלא הוי ס"ד דרבא דבעי גבי זב גופיה שלא תהא טומאה מפסקת בספירתו א"כ מנלן דסותר כלל אפילו בזיבה דאין לומר דהוה ס"ד דסותר מטעם הראיה עצמה שרואה עתה הוא נטמא ונעשה זב מחדש להצריכו ספירת ז' משא"כ בזבה דאינה נטמאת ונעשית זבה כ"א בג' ראיות לכך צריך קרא בזבה ואחר תטהר וגו' דמיניה ילפינן דסותרת אבל בזב לא צריך קרא דהרי זב נמי אינו נעשה זב לטומאה כ"א בשתי ראיות כדאמר מנה הכתוב שתי ראיות וקראו טמא ויתבאר לקמן בפרקין וצ"ע:

ד"ה ורמינהו על ו' ספקות וכו' אבל פשיטא דאיכא ספקות טובא וכו'. ר"ל ואינו פריך הספקות אהדדי וצ"ל דלא גרסי התוס' בגמרא אלמא מספיקא לא שרפינן תרומה ורמינהו וכו' דמלשון זה משמע דרמי הספקות אהדדי:

בסוף הדבור אבל אם היה להסתפק בשל בהמה לא הוי שרפינן דה"ל ספק ספקא. יש להקשות הא השתא הוי נמי ספק ספקא ספק דעובד כוכבים ספק דישראל ואת"ל דישראל ספק דע"ה ספק דחבר וי"ל דזה לא חשיב כ"א ספק א' אם הם מאדם שמימי רגליו טמאים או מאדם שמימי רגליו טהורים עוי"ל דליכא להסתפק בחבר דחבר ודאי היה נפנה לצדדים ואין כאן כ"א ספק דעובד כוכבים ספק דישראל ע"ה מיהו מההיא דפרק הנזקין משמע דכל שהוא ישראל הוא נפנה לצדדים ולפי זה צ"ל הא דקתני מי רגלי אדם כנגד מי רגלי בהמה לא כנגדם ממש דא"כ לא הוי לספוקי לן בשל ישראל כלל דשל בהמה מסתמא באמצע הדרך הן וק"ל:

ד"ה בכותי ערום והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף וכו'. פירוש לאחר טבילה:

בא"ד מטמא שנים וכו'. פירוש שהוא אב הטומאה ועושה ראשון והראשון עושה שני והשני פוסל תרומה א"כ הואיל והוא אב הטומאה אם היה לבוש בגדיו היה מטמא בגדי חבר בנגיעת רגלו יחף:

גמ' א"ל בכותי ערום. נ"ב מדלא אמר שטבל ולא לבש משמע שלבש אחר הטבילה בגדיו הראשונים אלא שבשעת נגיעה היה ערום שחזר ופירש כמו שפירשו התוס':

רש"י בד"ה על ספק כו' עם הארץ הס"ד:

בד"ה מ"ט כו' במשכבו ונגע כו' הד"א:

תוס' בד"ה רואה כו' והא דקאמר רבא לקמן כו' כצ"ל:

בד"ה בכותי ערום כו' הרי הוא מטמא שנים ופוסל אחד כוי. נ"ב פירש עושה ראשון ושני בחולין ופוסל התרומה. ונ"ב עוד פירש מהן מטמא אחד ופוסל אחד:

בא"ד ואינו מטמא כלי. נ"ב לאו כלי חרס קאמר דאינו אב הטומאה לטמא אדם וכלי חרס אלא לטמא בגדים או שאר כלים וכן פירשו התוס' להדיא בריש חומר בקודש:

בד"ה ב"ש כו' לגמרי והיינו טעמא כו' כצ"ל:

בד"ה דם לגבי רוק לא שכיח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ותיפוק ליה כו' ומיירי ההיא דמסכת טהרות נמי לתרומה כו' כדתניא בתורת כהנים שהבאתי לעיל כו' גבי צדוקי דהכא כצ"ל:

בד"ה ליטמא לח כו' דאין דמה מן התורה כו', נ"ב ומ"מ אי הוה מטמאינן לח ויבש בהכרח הוי אמרינן עשיתו כשל תורה ודו"ק:

בא"ד אתי לחלק בשל ישראל כו'. נ"ב פירוש שיאמרו מסתמא כעין דאורייתא תיקון ודו"ק:

בא"ד שטהור לגמרי כו'. נ"ב פירוש ה"ל לטמא לח ולא יבש דלא אתי לחלוק בשל תורה דהכל יודעין כו' ומשני לשם אין שום צד לגזור ודו"ק:

גמרא ואחר תטהר א"ר אחר אחר לכולן כו'. הר"ן בפ"ב דשבועות גורס אחר אחד לכולן וע"ש ביאורו:

שם רמי כו' רמי ליה תורא כו'. נל"פ ע"פ שמצינו בב"ק (דף עא) והאי דל"א לך באורתא דלא אכלי בישרא דתורא וע"ש בתוס'. משמע דבשר שור מפקח לכן רמי ליה תורא טרם ששאל ממנו:

שם מפני שטומאתן ספק. כצ"ל:

שם ספק השלימתו לדם ירוק כו'. כצ"ל:

תד"ה ורמינהו. ברייתא דעל ו' ספיקות כו' וכן לקמן קרו לה ברייתא. הגרי"פ הגיה מתניתין. ועמש"כ בנדרים (כו) בס"ד:

תד"ה בכותי. כדאמר בת"כ והנושא ת המדרס ה"ה מטמא שנים ופוסל א'. וכ"ה במ"ו פ"ה דזבים. אבל לפמש"כ בעצמם בפסחים (יז) דאוכל הוה אה"ט לאוכלין ומשקין אבל לא לטמא כלים. ועי' מה שהבאתי שם כה"ג בשם הר"ש והרע"ב בפכ"ח דכלים מ"ו. אין מזה ראיה. ומ"מ הדין אמת דמטמא בגדים וכלים כדמייתו בחגיגה רפ"ג ע"ש:

או דלמא נוגעת היא כצ״ל:

שם מפני שטומאתן ספק כצ"ל:

שם והן מראות דם כצ"ל:

רש״י ד״ה אלא מאי אית לך וכו' שאם רואה זוב סותר את כל כצ"ל:

ד״ה בקיאין אנו בהן אני מכיר בנשי צדוקין. נ״ל כצ"ל וכמדומה שבכוונה עשה זאת מעתיק פרש״י או מגיה הדפוס שחשבו ללשון בלתי הגון כאילו ר"י הי״ל עסק עם נשי הצדוקין לכן הגי׳ ועשאו באנשי ושבוש הוא כי לשון הברייתא מוכיח דבנשי צדוקים קמיירי ור״י בקי בהן ובמעשיהן קאמר וכן מוכרח בלשון ר״י דאל״ה לימא מכיר בצדוקין בלבד ואינו לשון חכמים באנשי צדוקין אלא בנשי כצ״ל כלי ספק:

שְׁמַע מִינָהּ יְרֵא שָׁמַיִם הוּא, אָזַל לְגַבֵּיהּ. יש להקשות מדבריו אלו משמע דמשום דידע שהוא ירא שמים אזל לגביה וקשא והלא מעיקרא אמר 'אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הָכָא אֵיזִיל אִיקְבַּל אַפֵּיהּ' דמשמע לא דקדק על יראת שמים כי אם על תורה בלבד?
ונראה לי בס"ד בתחלה אמר לאקבולי אפיה בבית המדרש ולהכי לא דקדק שיהיה מופלג ביראת שמים כי כיון שהולך אצלו לבית המדרש אין בזה זלזול כבוד לרב פפא שהוא מופלג ומפורסם בחכמת התורה אך כיון ששמע דאמרה לו ההיא סבתא 'יְהֵא רַעֲוָא דְּתִיהֲוֵי כְּוָתֵיהּ' אמר שמע מינה שהוא מופלג ביראת שמים ועל כן אזיל לגביה לביתו ולא לבית המדרש דעביד ליה יקר טפי בהכי כיון שהלך לביתו ולכן גם הוא עשה לו כבוד ביותר דהכין לו סעודה ושחט לו שור לכבודו.
אי נמי בתחלה אמר 'אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן' שהוא שלם וחכם בגרסא ובעיון אז 'אֵיזִיל לְאַקְבּוֹלֵי אַפֵּיהּ' והך סבתא אמרה ליה 'אִיכָּא הָכָא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְרַב שְׁמוּאֵל שְׁמֵיהּ' פירוש מה שקורין אותו רב שמואל הוא בעל השם מקטנותו כמו שאמרו בגמרא (פסחים פו:) אמרו לו מה שמך? אמר להם רב הונא ואמרו לו איך אתה קורא שמך 'רב הונא'? אמר להם בעל השם אני כך קורין לי מקטנותי.
וכן הענין כאן אמר לו רב שמואל שמיה מקטנותו כי עדיין לא נשלם בחכמת העיון והסברה כי אם רק תני מתניתא בקי בגרסא ויהא רעוא דתהוי כותיה ומזה דייק רב פפא דהוא מופלג ביראת שמים כי בתורה עדיין אינו שלם ואיך תברכהו להיות כמותו? ועל כן אמר איזיל לגביה אף על גב דאינו שלם בחכמת העיון כי אם תני מתניתא עם כל זה כיון דמופלג ביראת שמים איזיל לגביה.

תוס' ד"ה ורמינהו וכו' כגון טומטום בלובן. לעיל כח ע"ב:

לטהרתו אמר רחמנא כ' תוס' דרבא לא משמע ליה שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם פי' אלא משמע ליה שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם דהכי משמע קרא לטהרתו ולא לטומאתו ומשמע טומאתו של עצמו דמיירי ביה והיינו זיבה משא"כ ואחר תטהר משמע ליה אחר כל הטומאות אפי' של קרי ומהר"ם לובלין לא עמד בזה ע"ש:

או משום נוגעת. ונוגע לא סותר: דיה כבועלה. זב המונה וראה קרי אינו סותר אלא יום אחד: תסתור יום אחד. אם כן לא הוו רצופין ורחמנא אמר ואחר תטהר אחר אחר לכולן כלומר זמן אחד לכולן שיהו רצופין טהרתן: לטהרתו אמר רחמנא. שבעת ימים לטהרתו משמע טהרה אחת שלא תהא הפסקה ביניהם והיכי סתר קרי יום א' ולא הוו רצופין: אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן. שאם רואה זוב סותר את כל מה שמנה אבל קרי לא הוה הפסקה: לתואך. מקום: רמא ליה תורא. רב שמואל שחט שור לכבוד רב פפא: על ספק בגדי עם הארץ. כלומר על בגדי עם הארץ אם נגעו בה נשרפת משום שמא טמא היה והאי כותי נמי תיפוק ליה אם נגע משכבו בתרומה דתהא נשרפת משום דעם הארץ הוא והוה ליה בגדי עם הארץ: שבקיה. רב פפא לאושפיזיה משום דכספיה ואזל לגבי רב שימי: מאי טעמא. לא תשני ליה מתני' דתנן אין שורפין על תחתונו של כותי את התרומה בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר דהיינו במשכבו ונגע ההוא מדרס בתרומה: לא בעל בקרוב. כבר עברו ימי טומאתו וסלקא ליה טבילה: משום בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. כלומר כשם שמדרס מטמא אדם ובגדים כך בגדי עם הארץ מדרס לפרושים: סתמא מאי. לתנא קמא דאמר נהגו ללכת בדרכי אבותיהן הרי אלו ככותיות פרשו ללכת בדרכי ישראלית הרי אלו כישראלית סתמא מאי: עד שיפרשו. אבל סתמא כישראלית מכלל דלת''ק סתמא ככותיות: והוריקו פניו. חרה לו שנטמאו בגדיו וקדם כהן גדול אצל אשתו של צדוקי לשואלה אם השלימה לדם ירוק או לא: בקיאין אנו בהן. אני מכיר בנשי צדוקים ששכן היה להן: ותיפוק ליה. דאפילו עם הארץ ישראל דאינו בועל נדה קי''ל צינורא דע''ה מטמאה כל זמן שהיא לחה:

השיבו וכולהו אמוראי סברי פרק יוצא דופן (לקמן דף מב.) דרואה הויא וסתרה אף לר''ש וכ''ש לרבנן והא דקאמר רבא לקמן (דף לז.) ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אביי אומר שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם משם אין להוכיח דרבא לא חזר בו דהתם איירי בטומאת לידה שטמאה ז' ועושה משכב ומושב כמו נדה ולכך קאמר שלא תהא מפסקת אבל קרי דלא סותר אלא יום א' לא מפסיק: לטהרתו אמר רחמנא. ורבא סבר דלא משמע מלטהרתו שלא תהא טומאה מפסקת: ורמינהו על ו' ספקות שורפין את התרומה. משום דכותי דמתני' ע''ה הוא קפריך מדמספקי' ליה בבועל נדה והא קתני דעל ספק בגדי עם הארץ שורפין אבל פשיטא דאיכא ספקי טובא שאין שורפין עליהם את התרומה כגון טומטום בלובן או באודם וכיוצא בו ובמסקנא דאמר ספק בועל ברחוק ספק בועל בקרוב ואפילו בועל בקרוב שמא לא השלימתו לדם ירוק לא היה צריך לעשות ספק ספיקא כדפירשנו או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע''ה לכך משכח ביה ספק ספיקא ומכאן קשה על מה שפירש''י בפ''ק דשבת (דף טו:) על הך (ברייתא) דעל ו' ספקות כו' על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה ופירש דהשתא יש להסתפק שמא של בהמה הן ואפילו של אדם הן שמא של חבר הן והכא משמע דעל ספק ספיקא אין שורפין ומיהו אין להשוות גזירת חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בספק ספיקא ור''ת פי' התם דכיון דהם כנגד מי רגלי בהמה ודאי דעובד כוכבים הם דישראל היה נפנה לצדדין כדאמר בהניזקין (דף סד) וקשה דאפילו ודאי הם דישראל שורפין משום דשמא דע''ה הן כדשרפינן על ספק הרוקין הנמצאים בההיא (ברייתא) ועוד דאטומאה דעובד כוכבים לא שרפינן תרומה כדאמר לקמן (דף לד.) עבדו רבנן היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה דאז ניכר שאינה של בהמה שאינן דומין לאותן שכנגדן וליכא אלא ספיקא אחת אבל אם היה להסתפק בשל בהמה לא הוי שרפי דהוי ליה ספק ספיקא: שדרס על בגדי חבר. והם נגעו בתרומה והא דלא אוקי כגון שנגע הכותי בתרומה משום דמתניתין לא איירי בהכי: בכותי ערום. והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף משום דאי היה לבוש בגדים שישבה עליהן אשתו נדה אע''ג דטבל הוי אב הטומאה כדאמר בת''כ והנושא את המדרס הרי הוא מטמא שנים ופוסל אחד לכך מוקי בערום דכשפירש מן המדרס לא היה אלא ראשון כדאמרינן בת''כ ואינו מטמא כלי והוה מצי למימר כשהטביל גם הבגדים או שלבש בגדי חבר: בועל נדה משוית ליה. ואיהו סבר שהוא חבר למילי דעלמא ובזאת סבר לעשות בטוב וכן אביי דסמוך: ותיפוק ליה משום צינורא דע''ה. דוקא לענין צינורא עשאוהו כזב שאפשר ליזהר ויכולין לעמוד בה אבל חומרא יתירא כגון משכב ומושב והיסט לא עשאוהו כזב דבשילהי הניזקין (גיטין סא:) פריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה אבל להיסט דנפשיה לא איכפת לן ושמעתין נמי מוכח דאין לו טומאת מדרס דאי אית ליה לעיל דפריך על ו' ספיקות כו' למאי דחשיב כותי כע''ה הוה ליה לאקשויי מתני' גופה אמאי קתני מטמא משכב התחתון כעליון הא תחתונו של ע''ה הוי כתחתונו של זב אלא ודאי אין לו טומאת מדרס והא דמשני בכותי שטבל ועלה ודרס כו' דאי משום טומאת ע''ה הא טביל ליה היינו משום דאי