דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

נידה לג ע"א - פירוש שטיינזלץ

אילימא [אם תאמר] שבא פסוק זה להשמיענו שמה שמ תחתיו של הזב טמא — דין זה מהנאמר "ואיש אשר יגע במשכבו" (שם ה) נפקא [יוצא, נלמד]! אלא כוונת הכתוב היא לזה הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו, ומאי ניהו [ומה הוא] הדבר שהזב תחתיו — זה עליון (מה שעליו, הבגד) של זב, שאף הוא מטמא.

והנאמר בהמשך הפסוק "והנושא אותם... וטמא עד הערב" נמי [גם כן] נאמר עליו בכתוב שיטמא, ומאי ניהו [ומה הוא] — זה הנישא על הזב, מאי טעמא [מה טעם, מקור דין זה] שכן בכתוב זה "והנשא" כתיב [נאמר], כאומר: אף הנישא על הזב הריהו טמא.

נתקו (הוציאו) הכתוב את דין עליונו של זב מכלל טומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד.

ושואלים על כך: אימר [אמור] בדרך אחרת כיצד ניתק עליונו של זב מטומאה חמורה לטומאה קלה, ובאופן זה: נתקו הכתוב את עליונו של זב מכלל ט ומאה חמורה — שלא מטמא אדם לטמא בגדים שעל אותו אדם, אבל אדם או בגדים ליטמא [שיטמא] עליונו של זב? ומשיבים: אין לומר כן, שהרי אמר קרא [הכתוב] "יטמא" — ולשון זו טומאה קלה משמע.

א שנינו במשנתנו כי הכותים נחשבים כבועלי נדות, ומשום כך הריהם מטמאים משכב תחתון. ומבררים: ועצם דין זה שתחתונו של בועל נדה מטמא משכב תחתון מנלן [מנין לנו]? דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בפרשת הנדה "ואם שכוב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" (שם כד).

יכול כוונת הכתוב "ותהי נדתה עליו" שיחולו עליו דיניה, כגון שאם בא עליה ביום הששי לימי נדתה, והרי היא טובלת למחרת, אף הוא יעלה (יטבול לטהרתו) לרגלה (לסוף טומאתה), למחרת? לכך תלמוד לומר (משמיענו) המשך הכתוב שאינו כן, אלא כל הבועל את הנדה "יטמא שבעת ימים", ואפילו בא עליה ביום השביעי לנדתה.

ואם כן יש לשאול: מה תלמוד לומר הכתוב "ותהי נדתה עליו"? שיכול הייתי לומר שלא יטמא הבועל נדה אדם וכלי חרס — לכך תלמוד לומר (משמיענו) הכתוב "ותהי נדתה עליו", שדינו של הבועל נדה כדין הנדה, ומה היא הנדה מטמאה אדם וכלי חרס — אף הוא הבועל נדה מטמא אדם וכלי חרס.

ושואלים: אי [אם] שווה היא טומאת הבועל נדה לטומאת הנדה עצמה, שמא נאמר כך: מה היא הנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו, אף הוא הבועל נדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו — לכך תלמוד לומר "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", שאין הבועל נדה מטמא אדם וכלי חרס.

וכך נלמד הדבר מן הכתוב: שהרי אין תלמוד לומר (משמיענו) הפסוק "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" דבר, שכן כבר נאמר "ותהי נדתה עליו" וכמו שהנדה מטמאה משכבה, אף הוא מטמא משכבו. ואם כן מה תלמוד לומר (משמיענו) פסוק זה "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" — ללמדנו שנתקו (שהוציאו) הכתוב את הבועל נדה מכלל דין טומאה חמורה כנדה עצמה, והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.

פריך [מקשה] על כך רב אחאי: אימא [אמור] אחרת כיצד ניתק דינו של בועל נדה מכלל טומאה חמורה לטומאה קלה, ובאופן זה: נתקו הכתוב את דינו של בועל נדה מכלל טומאה חמורה של טומאת הנדה והביאו לטומאה קלה — שלא ליטמא [יטמא] בועל הנדה אדם לטמויי [לטמא] בגדים שעל אותו אדם, אבל אדם ובגדים שנגע בהם ישירות ליטמא [שיטמא] בועל נדה? אמר רב אסי: אין לומר כן, משום שלשון זו "יטמא" האמורה בכתוב — טומאה קלה משמע.

ושואלים עוד: אימא [אמור] כך בפסוק זה: "ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים" — הרי זה כלל (שכל דיני טומאת הנדה חלים בבועל הנדה), "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" — הרי זה פרט (שרק לענין המשכב מטמא בועל הנדה כנדה). והרי מן המידות שהתורה נדרשת בהן היא שכל שיש בו כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט. ואף בענייננו נאמר: בטומאת בועל הנדה משכב ומושב — אין [כן] מטמא, ואילו מידי אחרינא [דבר אחר] — לא מטמא!

אמר אביי: אין לומר כן, משום שהכתוב בפסוק "יטמא שבעת ימים" האמור בין "ותהי נדתה עליו" שהוא כלל ובין "וכל המשכב אשר ישכב" שהוא פרט, מפסיק הענין, ומעתה הוי [הריהו] כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה — אין דנין אותו בכלל ופרט.

רבא אמר הסבר אחר: לעולם דנין אף בכלל ופרט המרוחקים זה מזה, ואולם לענייננו אין לומר שתהיה טומאת בועל הנדה רק לענין המשכב, משום שהכתוב בפסוק "וכל המשכב" — ריבויא [ריבוי] הוא, ולמדים ממנו אף לטומאות אחרות של בועל הנדה.

מתקיף לה [מקשה עליה, על לימוד בועל נדה מהשוואתו לנדה] ר' יעקב: אימא [אמור] מעתה שיהא דינו של הבועל נדה כהיא, כנדה. ומה היא הנדה — לא חלקת בה בין מגעה למשכבה, לענין לטמא אדם ולטמא בגדים, לחומרא [להחמיר], שהרי הן במגעה והן במשכבה נטמאים אלו. אף הוא הבועל נדה — לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו, לטמא אדם ולטמא בגדים לקולא [להקל], שהן במשכבו והן במגעו לא יטמא אדם לטמא בגדים!

אמר רבא: אין לומר כן, משום שהלשון "ותהי נדתה עליו" האמור בכתוב — להטעינו (להכביד, להחמיר עליו) משמע.

ב שנינו במשנתנו בטעם טומאתם של הכותים מפני שהן נחשבים כבועלי נדות מפני שנשותיהם נוהגות בעצמן דין נדות על כל דם שהן רואות. ושואלים: אטו כולהו [האם כולם, כל הכותים] בועלי נדות נינהו [הם], והרי אלו שביניהם שאינם נשואים, אינם בכלל זה? אמר ר' יצחק מגדלאה: רק בכותים שלהם יש נשים הנשואות להם שנו במשנתנו הלכה זו.

ג ועוד שנינו במשנתנו בטעם היות הכותים נחשבים לבועלי נדות: מפני שהן (נשותיהם) יושבות על כל דם ודם שהן רואות. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' מאיר: אם הן נשות הכותים היו יושבות על כל דם ודם שהן רואות, שבעה ימים של נדות — תקנה גדולה היא להן, שאין מזה קלקול.

אלא שיש חשש אחר, שאם התחילו למנות שבעה ימי נדות על דם שאינו טמא, כיון שרואות הן דם אדום שהוא דם טמא, בתוך שבעת הימים הללו — אין הן מתחילות למנות מעתה מנין שבעה ימי נדות, כדין, אלא רואות אותו כדם הבא בתוך ימי שבעת הימים ומשלימות אותו למנין שבעת הימים לדם הירוק. ונמצאות שטובלות הן בתוך שבעת ימי נדותן (בשל הדם האדום שראו), ואינן יוצאות מידי טומאתן.

דבר (טעם) אחר מדוע נחשבות הכותיות כטמאות, משום שבאותו יום שפוסקת בו לאחר שראתה זיבה לאחר ימי נדתה, והריהי נחשבת איפוא זבה, היא סופרתו למנין שבעה ימים של זיבה, ואין היא סופרת שבעה ימים שלמים של זיבה.

מתקיף לה [מקשה עליה] רמי בר חמא: ואכן תספרנו לאותו היום, ואנן נמי ניספריה [ואנו בני ישראל גם כן נספרנו] לאותו יום כיום ראשון לשבעת ימי זיבה, דקיימא לן [שהרי מקובל לנו] הכלל שמקצת היום נחשב ככולו!

אמר רבא בתשובה: אין לספור מקצת יום זה של זיבה ככל היום, משום שאם כן עושים, דין הזב שמתחיל לספור וראה קרי שלמדנו שאינו סותר אלא אותו היום בלבד (לעיל כב,א), ומעתה שכבת זרע דסתר [שסותר] את מנין אותו היום בלבד בזיבה היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה אפשרות]? והא [והרי] מקצת היום שלאחר שראה את שכבת הזרע הריהו ככולו, ומדוע יסתור אותו היום?

ודוחים: אי דחזאי בפלגא דיומא [אם שראה הזב את שכבת הזרע באמצע היום], שנותר עוד מקצת היום לפניו — הכי נמי [אכן כן] אין הוא סותר אותו היום, ויעלה לו מקצת היום ככולו. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דחזאי [שראה] הזב שכבת זרע בסמוך לשקיעת החמה, שאין עוד מקצת היום לפניו, שייחשב ככולו.

ושואלים על כך: וליקום ולימא ליה לקרא [וכי נכון הוא שיעמוד חכם וידחוק ויאמר על הפסוק], "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" (ויקרא טו, לב) שממנו למדנו כי הזב הרואה שכבת זרע סותר יום אחד: כי כתיבא [כאשר אמור] פסוק זה — דווקא בשראה הזב שכבת זרע בסמוך לשקיעת החמה כתיבא [הוא שאמור]? ומשיבים: אין [כן], על כרחך שבקיה לקרא [הניחו לכתוב] והוציאנו ממובנו הפשוט, להעמידו באופן זה דווקא, משום דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה [שהוא דחוק ונאלץ להעמידו בעצמו] באופן זה דווקא.

ד מתוך שנדון עניינו של הזב שראה שכבת זרע הסותר יום אחד ממנין ימי זיבתו מביאים מה שבעי [שאל] רמי בר חמא: האשה הפולטת שכבת זרע לאחר ששימשה עם בעלה מהו דינה לענין זה שתסתור בכך את מנין זיבה? וצדדי השאלה: מן הצד האחד, האם טעם הדין שפליטת שכבת זרע מטמאת כרגיל את האשה הוא משום שרואה היתה, שראיית שכבת הזרע היא המטמאת, ובדומה לאיש הרואה שכבת זרע, ולכך אף היא סותרת מנין ימי זיבתה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - א

אילימא "תחתיו - דזב", שנוגע במדרסו [36] של הזב?

לא יתכן לומר כן. כי דין זה - מהכתוב [שם ה] "ואיש אשר יגע במשכבו" נפקא!? [37]

אלא, שכוונת הכתוב על הנוגע בכל אשר יהיה הזב - תחתיו.

ומאי ניהו שיהיה "הזב תחתיו" - "עליונו של זב"! שבא הכתוב [38] לחלק ולומר שרק מה שמתחת לזב [כמו: משכב, מושב מדרס] מטמא טומאה חמורה של אדם וכלים ולא מה שמעל הזב, שמטמא רק אוכלים ומשקים. ובכך נתקו הכתוב מטומאה חמורה, והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך - שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין! [39]

שואלת הגמרא: אימר, נתקו הכתוב לעליונו של זב מטומאה חמורה דלא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו בלבד. אבל אדם עצמו, או בגדים עצמם שנגעו בעליונו של זב ליטמא!? מבארת הגמרא: אמר קרא [שם י] "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא" - טומאה קלה משמע! [40]

ומוסיפה הגמרא לבאר: ותחתונו של בועל נדה - מנלן שאינו מטמא אלא טומאה קלה?

דתניא: נאמר בטומאת בועל נדה [שם כד] "ואם שכב ישכב איש אותה, ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים".

יכול יעלה לרגלה, שטומאתו של הבועל תהיה כמידת טומאתה, שאם בא עליה ביום הששי לנדתה יטבול בליל המחרת [41] ויטהר כמותה?

תלמוד לומר "וטמא שבעת ימים", שחייב למנות שבעת ימים מזמן בעילתו, ואפילו בא עליה ביום השביעי, ואין ספירתה מועילה לו [42].

ומבארת הגמרא: אם כן מה תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו", שלכאורה משמעותו שדינו כדינה?

שיכול, לא יטמא בועל נדה אדם וכלי חרס.

תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו" - מה היא, שהיא נדה, מטמאה אדם [43] וכלי חרס [44], אף הוא, בועל הנדה, מטמא אדם וכלי חרס.

וממשיכה הברייתא: אי מה היא, הנדה, עושה טומאת משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו, אף הוא, הבועל, עושה טומאת משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו?

תלמוד לומר בסוף הפסוק: "וכל המשכב אשר ישכב עליו [בועל הנדה] יטמא!"

שאין תלמוד לומר [שאין צורך לומר] את התיבות "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", שהרי כבר נאמר "ותהי נדתה עליו", שטומאתו כטומאתה, ובה הרי נאמר מפורש שמשכבה מטמא אדם ובגדים, ונמצא שפסוק מיותר זה בא ללמדנו -

ומה תלמוד לומר "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" - נתקו הכתוב לבועל הנדה מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה!

לומר לך: שאינו מטמא משכבו של בועל נדה אלא אוכלין ומשקין בלבד!

פריך רב אחאי: אימא נתקו הכתוב למשכבו של בועל נדה מטומאה חמורה מלטמא אדם לטמא את בגדים שעליו, והביאו לידי טומאה קלה, דלא ליטמא אדם לטמויי בג דים.

אבל אדם ובגדים עצמם כשנוגעים במשכב בועל הנדה - ליטמאו!? ומנלן לנתקו לטומאה קלה לגמרי, שאין משכבו מטמא כלל את האדם והכלים שנוגעים בו אלא רק אוכלין.

אמר רב אסי: ניתוק זה נלמד ממשמעות הכתוב "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" - טומאה קלה משמע!

ועדיין מקשה הגמרא: ואימא.

"ותהי נדתה עליו" - כלל [שהבועל נדה הרי הוא כנדה עצמה, ומטמא הכל].

"וכל המשכב" - פרט [שרק משכבו טמא ותו לא].

וכשלפנינו "כלל ופרט" דרשינן - אין בכלל אלא מה שבפרט! ונמצא - שרק משכב ומושב - אין! מידי אחריני - לא!? ונלמד מכך שבועל נדה יטמא רק את משכבו ומושבו, ולא אדם וכלים שנוגע בהם.

אמר אביי: כיון שנאמר בבועל נדה [שם כד] - "ואם שכב ישכב איש אתה, ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים. וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", הרי "וטמא שבעת ימים" מפסיק הענין בין הכלל "ותהי נדתה עליו" ובין הפרט "וכל המשכב"!

ולפיכך - הוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה - אין דנין אותו בכלל ופרט!

רבא אמר: לעולם דנין כלל ופרט גם אם הם מרוחקין. אבל פסוק זה אינו נדרש בכלל ופרט היות "וכל המשכב" אינו פרט אלא כלל, כי "וכל" - ריבויא הוא!

מתקיף לה רבי יעקב -

אימא: כיון שנאמר בו "ותהי נדתה עליו"

- יהיה דין בועלה כהיא, אלא שנלמד ממנה להיפך:

מה היא, לא חלקת בה בין מגעה למשכבה - לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו לחומרא!

אף הוא, לא תחלוק בין מגעו למשכבו - לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו לקולא!

והיינו: כשם שמשכבו של בועל נדה התמעט לגמרי מלטמא אדם וכלים, כן מגעו של בועל נדה יתמעט מלטמא אדם ובגדים, ויטמא רק אוכלין ומשקין.

אמר רבא: "ותהי נדתה עליו" כתיב - להטעינו [להחמיר עליו] משמע! ולכן אין להשוות את טומאת מגעו של בועל נדה למשכבו, על אף ההיקש בין הבועל לנדה, ומטמא אדם וכלים [45].

שנינו במשנה: והכותים מטמאים מפני שהן בועלי נדות.

תמהה הגמרא: אטו כולהו כותים בועלי נדות נינהו, והרי ודאי יש פנויים שאינם בועלים כלל?

מבארת הגמרא: אמר רבי יצחק מגדלאה - בנשואות שנו! אכן, טומאה זו נגזרה רק על כותים נשואים שהם בועלי נידות נשואות.

שנינו במשנה: והן יושבות על כל דם ודם.

תניא: אמר רבי מאיר: אם אכן הן היו יושבות על כל דם ודם בין טמא ובין טהור שבעה ימים חדשים, תקנה גדולה היא להן! שהרי בכך היו נוהגות חומרא גדולה בעצמן.

אלא, קלקלתן היא, בכך שרואות דם אדום, ומשלימות אותו לדם ירוק, שאם הן רואות חמשה ימים דם ירוק, [שבאמת הוא טהור [46]] ולאחריהם יומיים דם אדום, שהוא טמא, אין הן מתחילות למנות את שבעת ימי הנידות כראוי, דהיינו מתחילת ראיית הדם האדום, אלא מצרפות אותו לראית הדם הירוק כי מתייחסות גם אליו כדם טמא, וטובלות בסוף שבעה לדם ירוק אף שעדיין הן בתוך שבעה לדם האדום.

דבר אחר. קלקלתן היא: יום שפוסקת בו, שכאשר היא רואה דם בימי הזיבה, [דהיינו שרואה שלשה ימים רצופים אחר שבעת ימי נדה] אם פוסקת לראות באמצע היום - היא סופרתו למנין שבעה. שהיא מצרפת את מקצת היום הטהור [לאחר שפסקה לראות] למנין שבעת הנקיים ואינה סופרת ז' ימים שלמים כדין.

מתקיף ליה רמי בר חמא: ותספרנו [מדוע אכן לא תספור את מקצת היום הראשון למנין שבעה]? ואנן נמי [ולא רק הכותים] - נספריה!? דהא קיימא לן - מקצת היום ככולו!?

אמר רבא: אם כן, שדי למנות מקצת יום נקי למנין שבעת הימים הנקיים, שכבת זרע דסתר בזיבה - היכי משכחת לה? והא מקצת היום ככולו! והיינו: שהרי לעיל [כב א] דרשו מהפסוק "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" שזב הרואה קרי סותר את אותו היום שראה בו, וממשיך למנות ביום שלאחריו לפי סדר מנינו. ואם נאמר שמקצת היום בנקיות מאפשרת למנות את היום הזה ולצרפו למנין שבעה נקיים, למה לא נצרף את מקצת היום שנותר נקי לאחר ראיית הקרי, ולא יסתור את יום ראייתו ממנין הימים?

ומיישבת הגמרא שאין סתירה מדרשה זו לטענתו של רמי בר חמא: כי אי דחזאי הזב את הקרי בפלגא דיומא, הכי נמי שיהא יכול לצרף את מקצת היום שנשאר ולא יסתר יומו. ואילו הכא, בדרשה לעיל שסותר יומו, במאי עסקינן, דחזאי הזב את הקרי סמוך לשקיעת החמה, ולא נשאר אפילו מקצת היום לאחריו!

ותמהה הגמרא: וכי ליקום רמי בר חמא ולימא ליה לקרא שסותר יומו - כי כתיבא קרא באופן כה דחוק, שדוקא סמוך לשקיעת החמה כתיבא קרא!?

משיבה הגמרא, כדי להסביר את התקפתו של רמי בר חמא: אין, אכן הפסוק נסוב רק על אופן דחוק שכזה, והתמיהה אינה על רמי בר חמא, אלא -

על כרחך שבקיה לקרא, נשאירנו לפסוק בדוחקו, משום דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה, שהרי מכח הקושיה שמקצת היום ככולו, כאילו הפסוק עצמו מכריח אותנו להעמידו בדוחק זה, שמדובר בו דוקא בראה קרי סמוך לשקיעת החמה, ואז סותר יומו, אך אם אחר הראיה נשאר חלק מן היום נקי, יוכל למנותו.

ולכן טען רמי בר חמא שאין לומר שטעם איסור הכותים הוא משום שמצטרפות מקצת היום למנין שבעה נקיים כי בכך הן עושות כדין [47].

בעי רמי בר חמא: אשה ששימשה עם בעלה ולאחר זמן פלטה את שכבת הזרע הרי היא טמאה כטומאת קרי. ויש להסתפק:

פולטת שכבת זרע - מהו שתסתור בזיבה? אם שימשה [באיסור] [48] בשעת זיבתה, וכשנגמרה הזיבה היא התחילה למנות שבעה נקיים, ובאמצע ימי הנקיות היא פלטה את שכבת הזרע של בועלה, האם פליטת הזרע [שמטמאת אותה] סותרת את ימי הנקיות או לאו? וצדדי הספק הם:

האם טומאת פולטת שכבת זרע היא משום דאמרינן - רואה היתה, ולפיכך גם באופן זה סותרת! כי ראיית שכבת הזרע מקלקלת את נקיות הימים.

הערות

[36] כך פירש רש"י, והרשב"א פירש שנוגע במשכבו ומושבו.

[37] הרמב"ן הקשה, הרי במשכב ומושב טעון כיבוס בגדים, ובהיסט לא, ואם כן אי אפשר ללמדו מ"וכל הנוגע". ותירץ, שמצד קושיא זו היה אפשר לומר שסוף הכתוב "והנושא בגדיו" נסוב גם על עליונו, ואמנם יהא טעון כיבוס בגדים, ולכן נקטה הגמרא הוכחה אחרת.

[38] פירש רש"י, שנאמר "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו הזב יטמא, והנושא אותם יכבס בגדיו", וכיון שהפסיק וכתב באמצע "יטמא", משמע שתחילת הפסוק נאמר רק על אוכלין ומשקין, ואילו סופו נסוב על אדם נטמא כשנושא משכב ומושב של זב, ולא עליונו.

[39] הראב"ד [משכב ומושב ו ג] כתב, שעליונו מטמא גם כלי שטף במגע. ותמה הר"י קורקוס מסוגיין שמטמא רק אוכלין ומשקין. וביאר האור שמח [שם ה"ה ד"ה והנה] שבזמן שהזב תחתיו עליונו נחשב כאב הטומאה לטמא כלים, ורק כשפורש ממנו דינו כראשון לטמא אוכלין ומשקין. [והיינו, שבעליונו התחדש דין חיבורין בכלים וראה מרכבת המשנה שעליונו מטמא כלים אפילו בחיבור אוכלין, וכלי הנוגע באוכל שעליו טמא]. ובא ליישב קושיית תוס' [ד"ה עליונו] שהרי לאוכלין אין טהרה במקוה, ובפסוק נאמר יטמא עד הערב, ובהכרח היינו בכלי שנגע בעליונו כשהזב תחתיו. וכ"כ במשך חכמה [ויקרא טו] ובחזו"א [שם] וראה מקדש דוד [טהרות נב].

[40] הר"ש [זבים ה ב] כתב, שעליונו של זב נקרא בלשון המשנה "טומאת מדף" כי טומאתו קלה, כ"קול עלה נדף", וכן נקט הרמב"ם [משכב ומושב ו ג] שעליונו הוא טומאת מדף והוא רק מדבריהם [ראה רש"י ד ב ד"ה בשם אית דאמרי]. והשיגו הראב"ד, שבסוגיין למדוה מקרא. ובלקוטי הלכות הוסיף להקשות, שהרי דימו לו תחתונו של בועל נדה, והוא מן התורה. ובכסף משנה כתב, שבסוגיין היא אסמכתא בעלמא. וראה פתחי נדה [ד א]. ובפיה"מ להרמב"ם [שם ד ו] שנקרא כך מלשון ריחו נודף, והכוונה היא שהוא מטמא כלים שעליו, אפילו שהם זה על גבי זה ולא הסיט אלא תחתון [ראה רמב"ן הערה 35]. ובפרה [י א] ביאר שנקרא כך מלשון הדף, כי די בהיסט מכוחו אף שאינו נושאו על ידי גופו.

[41] כך פירש רש"י. ולכאורה תמוה, שהרי חייבי טבילות טובלין בלילה, ובועל נדה בכללן כמבואר ביומא [ו ב]. ויתכן, שבהוה אמינא, כיון שעולה לרגלה טובל כנדה בלילה. ולמסקנא, אף שטומאתו כטומאתה [כדלהלן], אינו צריך לטבול בלילה כי אין לו דין ספירה, שהיא דוקא ביום, שהרי אינו סותר ימיו בראיית קרי.

[42] הראב"ד [בביאורו לתו"כ סוף מצורע] כתב, שהבועל שומרת יום, דינו תלוי בה, שאם תראה ג' ימים, יספור שבעה כמותה, ואם לא, יטבול ויטהר לערב. ואף על פי שהרואה מעת לעת אינה מטמאה בועלה למפרע [כדלעיל ו א] היינו, משום שלא חל עליה איסור נדה, אך שומרת יום שחל עליה כבר האיסור מטמאת את בועלה כיון שחל עליה טומאת שבעה למפרע [ואף שהיא מונה שבעה משעה שפוסקת לראות, בועלה סופר משעת ביאה, כי חל עליו רק דינה בשעת ביאה, ומה שלא מנתה עד יום השלישי אינו מדיני טומאתה בתחילה, ראה מקדש דוד [טהרות מח]. ומוכח מדבריו שהפסוק מלמד רק שאינו עולה לרגלה [והיינו, שאין ספירתה מועילה לו], אך טומאתו היא כטומאתה. ובשו"ת עצי ברושים [טו] העלה מכך שהבועל יולדת נקבה, יטמא שבועיים, כמותה. אך במנחת חנוך [קפב], ואור שמח [משכב ומושב ג א] ומלבי"ם [מצורע קצ] ומי נפתוח [אמנה מח] נקטו שבועל שומרת יום יטמא שבעה ימים, כי הכתוב מלמד שאין טומאתו תלויה בטומאתה. ומסתבר שנידון זה תלוי בשאלה האם טומאת הבועל היא טומאה עצמית או שמקור הטומאה הוא בנדה, ונרחיב בזה בהערה 45. וראה בספר דרכי שמואל [אהלות א לד] שהוכיח כי בועל נדה, אף שאין לו ספירה, אינו יכול לטבול ביום הראשון, אלא כנדה שטובלת ביום שביעי מפני הטומאה.

[43] רש"י גרס "מטמאה אדם לטמא בגדים שעליו". והיינו, שבועל נדה דינו כנדה לגבי טומאה בחבורים, [אך היינו דוקא בגדי אדם הנוגע בו, כי רק אדם מטמא בחבורים, אך בגד הנוגע במשכבו אף כשהוא עליו, אינו נטמא, כי אין חבורין בכלים כמבואר באהלות [א ה], וכן משמע מתוס' שנקטו שמטמא כנבלה [וחמור ממנה שמטמא כלי חרס]. והרא"ש הביא שהשר מקוצי [הוא הר"ש, בכלים א ג] סובר שדינו כטמא מת שמגעו אינו מטמא אדם לטמא בגידם, והסתפק אם נושאו טמא כי דינו כנבלה שהנושאה טמא. וראה תוס' להלן [ע"א ד"ה מערה]. ומשנה למלך [משכב ומושב ג א]. וראה להלן שנחלקו אם הבועל הוא מקור הטומאה, והנוגע בו מטמא בחבורו למקור, או שהנדה היא המקור, ואין הנוגע בו מחבר את הכלים למקור הטומאה.

[44] רש"י גרס "וכלי חרס בהיסט", והיינו, שהגמרא נקטה בדוקא כלי חרס, כדי ללמד שמטמא בהיסט, שהרי אינו מקבל טומאה במגע אלא מאוירו, ורק היסט זב ונדה מטמאו. אך תוס' ותוס' הרא"ש נקטו שמטמא כלי חרס רק במגע באוירו, וביארו שנקטו דוקא כלי חרס, כי מצינו שהנושא נבלה מטמא שאר כלים ולא כלי חרס וקמ"ל שבועל נדה מטמאם. וכן דעת תוס' להלן [ע"א ב] שבועל נדה אינו מטמא בהיסט כי טומאתו קלה מנדה כשם שאינו מטמא משכבו אלא כעליון.

[45] הריטב"א ביאר ש"עליו" מלמד להחמיר עליו שיטמא במגעו אדם לטמא בגדים, והיינו, שמלמד שיטמא במגעו אדם לטמא בגדים, והיינו, שמלמד שהבועל עצמו הוא מקור הטומאה, ולכן הנוגע בו מטמא בחבורים. ובזכר יצחק [נה] ביאר שאין טומאתו באה מבעילת הנדה הטמאה, אלא מכח האיסור חלה בו טומאה עצמית. אך במשך חכמה [ויקרא טו כד] ביאר שמשמעות "עליו" היא כאילו נושא שדם הנדה עליו כל שבעה ימים, ומטמא בחבורים לנדה, ולכן אינו כמשכב, שאינו מטמא בגדים אחר שעמד ממנו הבועל. ולדבריו כל טומאתו ממנה והוא עצמו לא יטמא אדם לטמא בגדים, [וראה אור שמח משכב ומושב ב א שכתב בזכר יצחק]. ויתכן שבנדון זה תלויה המחלוקת [בדף טו א] אם הרואה מעת לעת מטמאה בועלה, שרבי עקיבא סובר שטומאתו נגררת מטומאתה, ולכן נטמא. ואילו תנא קמא סובר שטומאתו היא טומאה עצמית מפני האיסור, ואתמול עדיין לא נאסרה. וראה ביבמות [נד א] שטומאת בועלה מוכיחה על חומר איסור נדה. אלא שלפי זה תמוה, למה נטמא אפילו באונס [ראה מו"ק טו א וירושלמי יומא א א].

[46] תוס' [ד"ה תניא] הקשו, שהרי לעיל [יט ב] רבי מאיר מטמא דם ירוק, וביארו שכאן מדובר בירוק דוהה, ולא טיהר אלא ירוק גמור. ולעיל [שם ד"ה ירד] כתבו שטימא ירוק רק מדרבנן, אך ודאי אם ראתה אחריו אדום צריכה למנות מתחילה, ודחו שבאמת איסורו מדאורייתא, ולעיל מדובר כשמצאתו על כלי, ואינה חוששת לו כי אינו שכיח לצאת מגופה. וראה שם עוד ב' תירוצים.

[47] תוס' [ד"ה דאיהו] הסיקו שאין הלכה כרמי בר חמא, שהרי להלן [סט א] מבואר שרק הכותים מונים מקצת היום ככולו. והרא"ש כתב, שגם רמי בר חמא סבר שאין מצרפין מקצת היום, ורק אמר שאינו יודע מה הטעם לכך. עוד כתבו תוס' [ד"ה סופרתו] שאף על פי שלדעת רבי יוסי [בפסחים פא א] מצרפין מנין מקצת היום, היינו, רק בסוף הספירה, אבל בתחילתה רק הכותים מונים. וראה תוס' בר"ה [י א ד"ה שנים] שגם לרבנן בסוף הספירה מקצת היום ככולו. וטובלת ומותרת לבעלה, אלא שלא נגמר היום, אלא שאם ראתה אחר כך, לרבנן סותרת ולרבי יוסי אינה סותרת. והחזו"א [יו"ד צב יט] ביאר, שרבנן סוברים שרק יום שלם נקי נחשב נקי, אבל הטהרה חלה על ידי חלק ממנו, ולכן אם ראתה בסופו נמצא שאין לה אפילו מקצת יום נקי, והיינו, שאין אומרים מקצת היום ככולו לנקיון [וכן משמע בתוס' להלן עא ב]. ורבי יוסי סבר שדי במקצת יום נקי, ולא איכפת ליה אם ראתה אחר כך. אולם הגרי"ז ביאר שגם לרבנן די במקצת יום נקי, אלא שסברו שהראיה סותרת בכל היום, אפילו אחר שטבלה, וכשם שטומאה מפסקת וסותרת ימים שכבר ראתה [אף שאין צריך שיהיו רצופין, וכדלהלן הערה 53]. ולרבי יוסי, הרואה אחר מקצת יום ז' נחשבת כרואה ביום ח', כי מקצת היום נחשב לגמרי כיום שלם, ואחריו אין סתירה. ובנאות יעקב [כז] הוכיח כדבריו מקושית התוס', שהרי בתחילת הספירה ראתה באותו יום, ואם צריך שיהא כולו נקי, איך הוה אמינא לצרפו. והרשב"א הקשה, למה המתחלת לראות בסוף היום מצטרף יום זה לימי זיבה, והרי תחילת היום טהור, ומקצת היום אינו נחשב כיום שלם. והעלה מכך שהנדון על מקצת היום, הוא רק על חלקו שגורם טומאה או טהרה, אך כשחלקו אין בו משמעות לכאן או לכאן נחשב מקצתו ככולו, וכיון שבתחילת ראיתה אין תחילת היום גורם טומאה או טהרה, נחשב סופו ככולו.

[48] כך פירש רש"י [ד"ה פולטת], וטעמו, משום ששכבת זרע מסרחת אחר ג' ימים, ונחשבת כמים, וכיון שזבה היא הרואה ג' ימים רצופים, נמצא שאינה יכולה לפלוט בימי ספירתה אלא אם שמשה באיסור. והראב"ד ביאר, שהנידון הוא בזבה ששמשה ביום השביעי לספירתה אחר שטבלה, ופלטה בו ביום. וסבר שנחשבת כמשמשת בהיתר, כי סותרת רק לטהרות, כמבואר להלן [לז א] שרק דבר הגורם טומאה סותר לבעלה, ושכבת זרע אינה גורמת לו טומאה [ובכך נחלק עמו רש"י שסותרת גם לבעלה, ונמצא ששמשה באיסור]. ותמה הרא"ש, איך סותרת לחצאין? ולפיכך נקט כדעת רבינו יונה, שרק זבה הרואה דם וזב הרואה זיבה, שסותרים כל מניינם, הם סותרים עד סוף היום השביעי, אבל פולטת, שסותרת רק יום אחד, כיון שספרה מקצת יום שביעי שוב אינה סותרת, כי סתירתה היא "משום שאין הימים נקיים", וכיון שכבר ספרה מקצת יום נקי, שלמו הנקיים. [וראה בסדרי טהרה [קצ"ו מד] שדן אם הוא דוקא כשטבלה, או אפילו לא טבלה]. והריטב"א נקט דעה שלישית, שפולטת ביום השביעי סותרת רק לטהרות [אך בשאר ימים סותרת גם לבעלה]. ונחלקו בטעם רבנן שהרואה בסוף היום סותרת. הרא"ש סובר, שהוא דין סתירה אחר שבעה נקיים, ולזה צריך דוקא דם או זיבה, אך שכבת זרע אינה "סותרת" אלא מגרעת בנקיון, והיום כבר נקי על ידי מקצתו. והראב"ד סובר, שצריך שיהיה כל היום נקי, וגם שכבת זרע מגרעת עד סוף היום, ואף אם ראיה בסוף היום סותרת, שכבת זרע הוקשה לזיבה, וכשאינו גורם אינו סותר, ולכן אינה סותרת לבעלה. והריטב"א סובר, ששכבת זרע גם סותרת וגם מגרעת בנקיון, אלא שאחר מקצת יום ז' לא יתכן לגרע בנקיון, כי די במקצתו, ומדין סתירה אינה סותרת לבעלה. וראה קובץ הערות [לט ד]. והתוס' [ד"ה רואה] כתבו, שיתכן שתפלוט אף אם שמשה בהיתר קודם שראתה, כיון שאמרו [שבת פו ב] ששכבת זרע מסרחת רק אחר שש עונות שלמות, ונמצא שאם שמשה במוצאי שבת פולטת בליל רביעי עד שעת שימושה במוצאי שבת, ויתכן שתפלוט אחר ג' ימי זיבה [וראה הערה הבאה]. עוד כתבו התוס', שאחר תקנת רבי זירא [להלן סו א] שיספרו ז' נקיים אחר כל ראיה, נמצא שפולטת בימי ספירה אחר ששימשה בהיתר [וסברו שטעונה נקיים אפילו משכבת זרע]. והעלו מכך להלכה, שהמשמשת ומיד ראתה, לא תתחיל לספור ז' נקיים עד שיעברו ד' ימים שבהם יכולה לפלוט זרע. ובתרומת הדשן [רמה] הכריע להמתין יום נוסף, שמא תשמש ביום ראשון בין השמשות, ותסבור שהוא יום, ויתכן שהוא לילה, ואם תמתין רק עד יום חמישי ימצא שתחילת ספירתה בתוך שש עונות של פליטת שכבת זרע. והוסיף, שבזמננו אין לחלק בין שמשה או לא, אלא כל הרואה ואפילו כתם, תמתין ה' ימים ורק אחר כך תחל ספור שבעה נקיים, כי לא פלוג רבנן בחשש זה. והביאו הרמ"א [רצו יא] להלכה. וראה ב"ח וש"ך אם חשש זה גם כשאין בעלה בעיר. אך הרא"ש כתב, שאם רוצה לספור מיד אחר ששמשה, תקנח יפה או תרחץ במים חמים לנקות כל הזרע, ושוב לא תהיה בחשש פליטה.

אילימא [אם תאמר] שבא פסוק זה להשמיענו שמה שמ תחתיו של הזב טמא — דין זה מהנאמר "ואיש אשר יגע במשכבו" (שם ה) נפקא [יוצא, נלמד]! אלא כוונת הכתוב היא לזה הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו, ומאי ניהו [ומה הוא] הדבר שהזב תחתיו — זה עליון (מה שעליו, הבגד) של זב, שאף הוא מטמא.

והנאמר בהמשך הפסוק "והנושא אותם... וטמא עד הערב" נמי [גם כן] נאמר עליו בכתוב שיטמא, ומאי ניהו [ומה הוא] — זה הנישא על הזב, מאי טעמא [מה טעם, מקור דין זה] שכן בכתוב זה "והנשא" כתיב [נאמר], כאומר: אף הנישא על הזב הריהו טמא.

נתקו (הוציאו) הכתוב את דין עליונו של זב מכלל טומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד.

ושואלים על כך: אימר [אמור] בדרך אחרת כיצד ניתק עליונו של זב מטומאה חמורה לטומאה קלה, ובאופן זה: נתקו הכתוב את עליונו של זב מכלל ט ומאה חמורה — שלא מטמא אדם לטמא בגדים שעל אותו אדם, אבל אדם או בגדים ליטמא [שיטמא] עליונו של זב? ומשיבים: אין לומר כן, שהרי אמר קרא [הכתוב] "יטמא" — ולשון זו טומאה קלה משמע.

א שנינו במשנתנו כי הכותים נחשבים כבועלי נדות, ומשום כך הריהם מטמאים משכב תחתון. ומבררים: ועצם דין זה שתחתונו של בועל נדה מטמא משכב תחתון מנלן [מנין לנו]? דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בפרשת הנדה "ואם שכוב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" (שם כד).

יכול כוונת הכתוב "ותהי נדתה עליו" שיחולו עליו דיניה, כגון שאם בא עליה ביום הששי לימי נדתה, והרי היא טובלת למחרת, אף הוא יעלה (יטבול לטהרתו) לרגלה (לסוף טומאתה), למחרת? לכך תלמוד לומר (משמיענו) המשך הכתוב שאינו כן, אלא כל הבועל את הנדה "יטמא שבעת ימים", ואפילו בא עליה ביום השביעי לנדתה.

ואם כן יש לשאול: מה תלמוד לומר הכתוב "ותהי נדתה עליו"? שיכול הייתי לומר שלא יטמא הבועל נדה אדם וכלי חרס — לכך תלמוד לומר (משמיענו) הכתוב "ותהי נדתה עליו", שדינו של הבועל נדה כדין הנדה, ומה היא הנדה מטמאה אדם וכלי חרס — אף הוא הבועל נדה מטמא אדם וכלי חרס.

ושואלים: אי [אם] שווה היא טומאת הבועל נדה לטומאת הנדה עצמה, שמא נאמר כך: מה היא הנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו, אף הוא הבועל נדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו — לכך תלמוד לומר "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", שאין הבועל נדה מטמא אדם וכלי חרס.

וכך נלמד הדבר מן הכתוב: שהרי אין תלמוד לומר (משמיענו) הפסוק "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" דבר, שכן כבר נאמר "ותהי נדתה עליו" וכמו שהנדה מטמאה משכבה, אף הוא מטמא משכבו. ואם כן מה תלמוד לומר (משמיענו) פסוק זה "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" — ללמדנו שנתקו (שהוציאו) הכתוב את הבועל נדה מכלל דין טומאה חמורה כנדה עצמה, והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.

פריך [מקשה] על כך רב אחאי: אימא [אמור] אחרת כיצד ניתק דינו של בועל נדה מכלל טומאה חמורה לטומאה קלה, ובאופן זה: נתקו הכתוב את דינו של בועל נדה מכלל טומאה חמורה של טומאת הנדה והביאו לטומאה קלה — שלא ליטמא [יטמא] בועל הנדה אדם לטמויי [לטמא] בגדים שעל אותו אדם, אבל אדם ובגדים שנגע בהם ישירות ליטמא [שיטמא] בועל נדה? אמר רב אסי: אין לומר כן, משום שלשון זו "יטמא" האמורה בכתוב — טומאה קלה משמע.

ושואלים עוד: אימא [אמור] כך בפסוק זה: "ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים" — הרי זה כלל (שכל דיני טומאת הנדה חלים בבועל הנדה), "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" — הרי זה פרט (שרק לענין המשכב מטמא בועל הנדה כנדה). והרי מן המידות שהתורה נדרשת בהן היא שכל שיש בו כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט. ואף בענייננו נאמר: בטומאת בועל הנדה משכב ומושב — אין [כן] מטמא, ואילו מידי אחרינא [דבר אחר] — לא מטמא!

אמר אביי: אין לומר כן, משום שהכתוב בפסוק "יטמא שבעת ימים" האמור בין "ותהי נדתה עליו" שהוא כלל ובין "וכל המשכב אשר ישכב" שהוא פרט, מפסיק הענין, ומעתה הוי [הריהו] כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה — אין דנין אותו בכלל ופרט.

רבא אמר הסבר אחר: לעולם דנין אף בכלל ופרט המרוחקים זה מזה, ואולם לענייננו אין לומר שתהיה טומאת בועל הנדה רק לענין המשכב, משום שהכתוב בפסוק "וכל המשכב" — ריבויא [ריבוי] הוא, ולמדים ממנו אף לטומאות אחרות של בועל הנדה.

מתקיף לה [מקשה עליה, על לימוד בועל נדה מהשוואתו לנדה] ר' יעקב: אימא [אמור] מעתה שיהא דינו של הבועל נדה כהיא, כנדה. ומה היא הנדה — לא חלקת בה בין מגעה למשכבה, לענין לטמא אדם ולטמא בגדים, לחומרא [להחמיר], שהרי הן במגעה והן במשכבה נטמאים אלו. אף הוא הבועל נדה — לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו, לטמא אדם ולטמא בגדים לקולא [להקל], שהן במשכבו והן במגעו לא יטמא אדם לטמא בגדים!

אמר רבא: אין לומר כן, משום שהלשון "ותהי נדתה עליו" האמור בכתוב — להטעינו (להכביד, להחמיר עליו) משמע.

ב שנינו במשנתנו בטעם טומאתם של הכותים מפני שהן נחשבים כבועלי נדות מפני שנשותיהם נוהגות בעצמן דין נדות על כל דם שהן רואות. ושואלים: אטו כולהו [האם כולם, כל הכותים] בועלי נדות נינהו [הם], והרי אלו שביניהם שאינם נשואים, אינם בכלל זה? אמר ר' יצחק מגדלאה: רק בכותים שלהם יש נשים הנשואות להם שנו במשנתנו הלכה זו.

ג ועוד שנינו במשנתנו בטעם היות הכותים נחשבים לבועלי נדות: מפני שהן (נשותיהם) יושבות על כל דם ודם שהן רואות. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' מאיר: אם הן נשות הכותים היו יושבות על כל דם ודם שהן רואות, שבעה ימים של נדות — תקנה גדולה היא להן, שאין מזה קלקול.

אלא שיש חשש אחר, שאם התחילו למנות שבעה ימי נדות על דם שאינו טמא, כיון שרואות הן דם אדום שהוא דם טמא, בתוך שבעת הימים הללו — אין הן מתחילות למנות מעתה מנין שבעה ימי נדות, כדין, אלא רואות אותו כדם הבא בתוך ימי שבעת הימים ומשלימות אותו למנין שבעת הימים לדם הירוק. ונמצאות שטובלות הן בתוך שבעת ימי נדותן (בשל הדם האדום שראו), ואינן יוצאות מידי טומאתן.

דבר (טעם) אחר מדוע נחשבות הכותיות כטמאות, משום שבאותו יום שפוסקת בו לאחר שראתה זיבה לאחר ימי נדתה, והריהי נחשבת איפוא זבה, היא סופרתו למנין שבעה ימים של זיבה, ואין היא סופרת שבעה ימים שלמים של זיבה.

מתקיף לה [מקשה עליה] רמי בר חמא: ואכן תספרנו לאותו היום, ואנן נמי ניספריה [ואנו בני ישראל גם כן נספרנו] לאותו יום כיום ראשון לשבעת ימי זיבה, דקיימא לן [שהרי מקובל לנו] הכלל שמקצת היום נחשב ככולו!

אמר רבא בתשובה: אין לספור מקצת יום זה של זיבה ככל היום, משום שאם כן עושים, דין הזב שמתחיל לספור וראה קרי שלמדנו שאינו סותר אלא אותו היום בלבד (לעיל כב,א), ומעתה שכבת זרע דסתר [שסותר] את מנין אותו היום בלבד בזיבה היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה אפשרות]? והא [והרי] מקצת היום שלאחר שראה את שכבת הזרע הריהו ככולו, ומדוע יסתור אותו היום?

ודוחים: אי דחזאי בפלגא דיומא [אם שראה הזב את שכבת הזרע באמצע היום], שנותר עוד מקצת היום לפניו — הכי נמי [אכן כן] אין הוא סותר אותו היום, ויעלה לו מקצת היום ככולו. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דחזאי [שראה] הזב שכבת זרע בסמוך לשקיעת החמה, שאין עוד מקצת היום לפניו, שייחשב ככולו.

ושואלים על כך: וליקום ולימא ליה לקרא [וכי נכון הוא שיעמוד חכם וידחוק ויאמר על הפסוק], "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" (ויקרא טו, לב) שממנו למדנו כי הזב הרואה שכבת זרע סותר יום אחד: כי כתיבא [כאשר אמור] פסוק זה — דווקא בשראה הזב שכבת זרע בסמוך לשקיעת החמה כתיבא [הוא שאמור]? ומשיבים: אין [כן], על כרחך שבקיה לקרא [הניחו לכתוב] והוציאנו ממובנו הפשוט, להעמידו באופן זה דווקא, משום דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה [שהוא דחוק ונאלץ להעמידו בעצמו] באופן זה דווקא.

ד מתוך שנדון עניינו של הזב שראה שכבת זרע הסותר יום אחד ממנין ימי זיבתו מביאים מה שבעי [שאל] רמי בר חמא: האשה הפולטת שכבת זרע לאחר ששימשה עם בעלה מהו דינה לענין זה שתסתור בכך את מנין זיבה? וצדדי השאלה: מן הצד האחד, האם טעם הדין שפליטת שכבת זרע מטמאת כרגיל את האשה הוא משום שרואה היתה, שראיית שכבת הזרע היא המטמאת, ובדומה לאיש הרואה שכבת זרע, ולכך אף היא סותרת מנין ימי זיבתה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If we say the verse is teaching that a mattress beneath a zav is impure, this is already derived from the verse: “And whoever touches his bed” (Leviticus 15:5). Rather, the verse is referring to that which touches any item under which the zav will be. And what is this item? It is the bedding above a zav. The verse teaches that the bedding above a zav imparts ritual impurity.

The verse further states: “And he who bears [vehanoseh] these things shall wash his clothes and bathe himself in water, and be impure until the evening” (Leviticus 15:10), indicating that he who bears also becomes impure. And what is this? This is an item borne [nisa] by a zav. What is the reason, i.e., how is this indicated by the verse? The term vehanisa is written in the verse.

The Gemara continues: The verse removed the halakha of the bedding above a zav from the status of severe impurity and brought it to the status of lesser impurity, to tell you that it imparts impurity only to food and drink, but not to people or garments.

The Gemara objects: Say that the verse removed the bedding above a zav from severe impurity, in the sense that it does not impart impurity to a person to the extent that he may in turn impart impurity to the garments he is wearing. But let the bedding above a zav impart impurity to people or garments. The Gemara explains that the verse states: “And whoever touches anything that was under him shall be impure” (Leviticus 15:10), which indicates lesser impurity.

§ The mishna teaches that Samaritan men are considered men who engage in intercourse with menstruating women, and consequently they impart impurity to the bedding beneath them. The Gemara asks: And from where do we derive that the bedding beneath one who engages in intercourse with a menstruating woman is impure? As it is taught in a baraita: The verse states with regard to a menstruating woman: “And if any man lie with her, and her impurity be upon him, he shall be impure seven days, and every bed upon which he lies shall be impure” (Leviticus 15:24).

The baraita explains: One might have thought that the phrase: “And her impurity be upon him,” indicates that the man assumes the impure status of the menstruating woman with whom he engaged in intercourse, such that if they were together on the sixth day of her menstruation he may elevate himself at her time, i.e., he may immerse in a ritual bath the next day, just like the menstruating woman. Therefore, the verse states: “He shall be impure seven days.”

But if so, what is the meaning when the verse states: “And her impurity be upon him”? As, one might have thought that a man who engages in intercourse with a menstruating woman will not impart impurity to people and earthenware vessels. Therefore, the verse states: “And her impurity be upon him,” to teach that he imparts impurity like a menstruating woman. In other words, just as she imparts impurity to people and earthenware vessels, so too, he imparts impurity to people and earthenware vessels.

If so, i.e., that one who engages in intercourse with a menstruating woman is compared to the woman herself, then say: Just as she renders the bedding beneath her and the seat upon which she sits impure to the extent that they impart impurity to a person to in turn impart impurity to the garments he is wearing, so too, he renders the bedding beneath him and the seat upon which he sits impure to the extent that they impart impurity to a person to in turn impart impurity to the garments he is wearing. Therefore, the verse states: “And every bed upon which he lies shall be impure” (Leviticus 15:24).

The baraita elaborates: As, there is no need for the verse to state: “And every bed upon which he lies shall be impure,” since it is already written: “And her impurity be upon him,” which indicates that just as a menstruating woman imparts impurity to her bedding, so too does one who has intercourse with her. And if so, what is the meaning when the verse states: “And every bed upon which he lies shall be impure”? The verse separated the halakha of one who has intercourse with a menstruating woman from the severe impurity of the menstruating woman herself, and brought him to lesser impurity, to tell you that he imparts impurity only to food and drink, but not to people or garments.

Rav Aḥai refutes this derivation: Say that the verse removed the halakha of one who has intercourse with a menstruating woman from severe impurity and brought it to lesser impurity, in the sense that his bedding does not impart impurity to a person to in turn impart impurity to the garments upon him. But let his bedding impart impurity to people or garments. Rav Asi says: The verse states: “And every bed upon which he lies shall be impure,” which indicates a lesser impurity.

The Gemara objects: But say that the phrase: “And her impurity be upon him,” is a generalization, and the phrase: “And every bed upon which he lies shall be impure,” is a detail. If so, the verse constitutes a generalization and a detail, and it is a hermeneutical principle that in such a case the generalization is referring only to that which is specified in the detail. Accordingly, with regard to the bedding and seat upon which the man rests, yes, they are rendered impure, but other items are not.

Abaye says that when the verse states: “He shall be impure seven days,” between the generalization and the detail, this interrupts the matter. Accordingly, this is a case of a generalization and a detail that are distant from one another, and with regard to any generalization and detail that are distant from one another, one does not derive a halakha from them in accordance with the principle of a generalization and a detail.

Rava says: Actually, one may derive a halakha from a generalization and a detail that are distant from one another. But this verse does not constitute a case of a generalization and a detail, as the verse states: “And every bed upon which he lies.” The term “and every” is an amplification.

Rabbi Ya’akov objects to this: Say that as the verse compares a man who engages in intercourse with a menstruating woman to the woman herself, the man should be like her, i.e., just as with regard to her you did not differentiate between her touch and her bedding in terms of imparting impurity to a person and imparting impurity to garments, as the halakha is stringent concerning both in that her touch and her bedding impart impurity to people to in turn impart impurity to their garments; so too, with regard to him, you shall not differentiate between his touch and his bedding in terms of imparting impurity to a person and imparting impurity to garments, and the halakha should be lenient in both cases: Neither his bedding nor his touch should impart impurity to people to in turn impart impurity to their garments.

Rava says in response that when the verse states: “And her impurity be upon him,” this indicates that the Torah intends for the impurity to weigh upon him, i.e., in a stringent manner.

§ The mishna teaches that the impurity of Samaritan men is due to the fact that Samaritan men are considered men who engage in intercourse with menstruating women, and this is because they observe the seven-day menstrual period of impurity for each and every emission of blood. The Gemara asks: Is this to say that all Samaritan men are considered men who engage in intercourse with menstruating women? Aren’t there some unmarried men who do not engage in intercourse with menstruating women? Rabbi Yitzḥak of Migdal says: They taught this halakha only with regard to men to whom women are married.

The mishna further teaches: And Samaritan men are considered men who engage in intercourse with menstruating women because they observe the seven-day menstrual period of impurity for each and every emission of blood. In this regard it is taught in a baraita that Rabbi Meir said: If Samaritan women would begin observing a seven-day period of impurity for each and every emission of blood, it would be a great remedy for them, i.e., this practice would not lead to sin, as they would observe a seven-day period from each emission. But this is not their practice.

Rather, when Samaritan women see green blood, which does not render them impure, they begin counting seven days of impurity from that emission. As, if they see red blood, which is impure, during that period, they do not begin observing another seven days. Instead, they consider it an additional emission of blood and they complete the remaining days from the seven days they began observing for the green blood. Consequently, the women will have immersed in a ritual bath while still impure.

Alternatively, a Samaritan woman is considered ritually impure because she counts the day on which she ceases to experience three consecutive days of emissions of ziva toward the total of seven clean days that a zava must experience before being able to immerse in a ritual bath. Accordingly, she does not wait seven full days, as is required by halakha.

Rami bar Ḥama objects to this: And let her count that day on which she ceases to experience emissions of ziva, and we, i.e., Jewish women, shall also count it, as we maintain that the halakhic status of part of the day is like that of an entire day.

Rava says in response: If so, that even with regard to ziva the halakhic status of part of the day is like that of an entire day, one can object: It is taught in a baraita that if a zav experiences an emission of semen while counting seven clean days toward his purity, the seminal emission negates the day on which he experiences it. How can you find the circumstances of this halakha with regard to ziva? Isn’t the halakhic status of part of the day is like that of an entire day? If so, let the remainder of the day on which he experiences the emission count as a day.

The Gemara rejects this suggestion: Perhaps even with regard to ziva the halakhic status of part of the day is like that of an entire day, and if the zav sees the seminal emission in the middle of the day, the remainder of the day is indeed counted as a whole day. But here we are dealing with a zav who sees a seminal emission adjacent to sunset, when there is no remaining time in the day that can be counted as an entire day.

The Gemara objects: But the halakha that a seminal emission negates a day from the count of a zav is derived from the verse: “This is the law of the zav, and of him from whom the flow of seed goes out, so that he is impure thereby” (Leviticus 15:32). Is it right that one will stand and say about the verse that when it is written, it is written specifically with regard to a seminal emission that occurs adjacent to sunset? The Gemara explains: Yes, perforce you must leave aside the plain meaning of this verse, as it compels itself to be established as referring to such limited circumstances because it must conform to the principle that the halakhic status of part of the day is like that of an entire day.

§ The Gemara mentioned earlier that if a zav experiences a seminal emission while counting seven clean days toward his purity, the seminal emission negates the day on which he experiences it. On a similar note, Rami bar Ḥama raises a dilemma: In the case of a woman who discharges semen after engaging in intercourse with her husband, what is the halakha as to whether she negates her counting with regard to ziva? Rami bar Ḥama elaborates: In general, a woman who discharges semen is impure, but the reason for this halakha is uncertain. Is it because she was considered one who saw semen, i.e., the emission of semen itself renders her impure just like a man who experiences a seminal emission? And if so, this woman negates her count.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה זב תחתיו ומאי נינהו נישא יטמא נתקו הכתוב וכו'. זו היא גרסתו של רש"י ז"ל. ולשון יתר שבספרים מ"ט הנושא והנישא כתב נתקו וכו' כתב שהוא פי' משובש. אלא ה"ק מדכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם יכב' בגדיו ולא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ואפסקינהו ביטמא מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קא מיירי אלא באוכלין ומשקין מאי והנושא אותם לא לעליונו של זב דסמיך ליה אלא נדרש הוא בת"כ לנושא משכבו ומושבו של זב. אלו דברי הרב ז"ל.
ואין פי' זה נכון דהא טמא עד הערב כחיב ואם אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין מאי עד הערב.
ואיכא למימר דהכי דריש דכתיב לעיל מינה וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב ומפני שנתקו הכתוב מקרא נדרש לפניו דכתיב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו נמי והוא עצמו כלומ' מה שהזב תחתיו יטמא עד הערב לומר שהוא מטמא כלים שיש בהן טומאת ערב לפי שיש להן טהרה במקוה.
והרב אב"ד ז"ל מפרש דהאי יטמא עד הערב אמרכב דלעיל ולא מסתברא דהא לא כתיב במשכב ומושב עד הערב.
ואיכא למידק, עליונו של זב מאי נינהו הסיטו הא מהכא נפקא מהתם נפקא וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר אי זהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסט ולקמן במכילתן בפ' יוצא דופץ אמרינן וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים זה היסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה. ואיכא למימר אי מהתם הוה אמינא עליונו של זב כתחתונו מטמא אדם ובגדים ואי מהכח ה"א כלי חרס שנטמא מאוירו לא קמ"ל וכלי חרס אשר יגע בו וכו' וכל אשר יגע מיבעי ליה למימרא דהיסט ונגיעה כידיו כדמפורש בפ' יוצא דופן.
וא"ת אי לא כתב עליונו של זב מנא לך לעשותו כתחתונו להחמירו הא ל"ק דה"א נושא ונישא כי הדדי נינהו דהא בכולה שמעתין להחמיר עליו ולעשות כיוצא בתחתונו אנו טורחין ויש שמתרצין אי מהתם ה"א ה"מ היסטו כולן א) בא הכתוב הזה וכל הנוגע בכל אשר יהיה זב תחתיו לטמא אף לטהור וזב שהסיטו.
וגרסת הספרים יש להעמידה אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו ומאי נינהו נישא יטמא מ"ט כלומר מ"ט משמע לך יטמא טומאה קלה הנושא והנישא כתיבי בהדדי ולא ערבינהו רחמנא ואפסקינהו לומר לך נתקו כלשון רש"י ז"ל עצמו.
ובתוספות ראיתי שפי' רבינו שלמה ז"ל בתשובה ה"ג אלא וכל הנוגע בכל אתר יהיה תחתיו יטמא והנושא נמי יטמא ומאי נינהו נשא מ"ט והנישא כתיב נתקו הכתוב וה"פ וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו בא הכתוב ולימד על המרכב שיטמא במגע דהאי קרא אחר מרכב כתיב וחלק מגעו ממשאו שמגע מטמא אדם ולא בגדי' ומשאו מטמ' אדם לטמא בגדים והכי מוקי לה בת"כ דמרכב חלק הכתוב מגעו ממשאו ובמשכב לא חלק בין מגעו למשאו ומהאי קרא נפקא לן מגע מרכב. והאי דדרשינן דהא כתיב והנישא חסר וא"ו למדרש אנישא של זב דקריי ארישא דקרא דכתיב יטמא עד הערב טומאה קלה ונתקו הכתוב מטומאה חמורה של אחריו, וה"ק והנוגע במרכב הזב יטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין וכן הנישא על הזב דע"כ דרשא דנישא אטומאה דרישא קאי ולא אטומאה דסיפא דטומאה דסיפא אותם כתיב ביה וגבי נישא לא שייך אותם אלא אותם אמקרא קאי דקרינן נושא ודרשא דמסורת ארישא קאי ע"כ תשובתו של ר"ש ז"ל.
והוקשה לו על גרסת הספרים שכתוב בהן בכל אשר יהי' תחתיו. ב) דהאי קרא במרכב מוקי לה בת"כ ועוד היכי מוקי לה באוכלין ומשקין הנוגעין בעליונו הא אין להם טהרה במקו' והכא כתיב וטמא עד הערב. כל זה הענין כתוב בתוספות. והעלו השמועה בשבוש ועמעום ועוד שאין זה נושא כתוב חסר בכל הספרים ובמסורת מלא ואין כאן יתור לדרוש בו מסורת ולשון ראשון של פי' רש"י ז"ל יותר נכוו הוא וכמו שכתבתיו למעלה.
ולי נראה ענין אחר שפירוש עליונו של זב זהו שהיו עשר מצעות עליו ונשאת התחתונה על ראשו כולן טמאי' כמו שעושה בתחתונה את הנוגעת בזב מדרס מרבוי הכתוב כך עושה בעליונו את כולן עליונו של זב ואלו מדין היסט תחתונה טמאה ועליונוח שהן נשאות על עליונו של זה היסט דהיסט הוא וטהורין ומ"מ כי"ו דין היסט הן ולא מצינו להן חבר בשאר טומאות ופי' נתקו הכתוב מטומאה חמורה שאמרו כאן משום דה"ל למיכתב וכל המרכב אשר ירכב עניו הזב יטמא וכל אשר יהיה תחתיו דזב יטמא למיכתב בטומאת עצמן והדר ליכתוב בתרווייהו וכל הנוגע וגו' והנושא אותם יכבס בגדיו כדכתיב במשכב ובמושב עצמן כל המשכב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא והדר בנגיעה דידהו ואיש אשר יגע במשכבו והיושב על הכלי. מדפלגינהו רחמנא ש"מ שאין עליונו של זב שוה למרכב הסמוך לו ולא למשכב ומושב דלעיל נתקו הכתוב מכולן שהן מטמאין אדם וזה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולהכי רהיט קרא ונסיב נוגע לפי שאינו נעשה אב הטומאה אלא שיש בו שם טומאה לנוגע בו וקרי ביה וכל אשר יהיה זב תחתיו יטמא עד הערב כלומר עליונו של זב עצמו טמא טומאת ערב ודרש בת"כ דחמור עליונו של זב מתחתונו דאוכלין ומשקין אינן נעשין תחתיו מדף ונעשין על גביו מדף כלומר טומאה קלה דעליונו של זב. וכן מפורש במשניות דתנן האוכלין והמשקין והמדף מלמטה טהורין והאוכלין והמשקין והמשכב והמושב והמדף מלמעלה מטמאין א' ופוסלין אחד. כלומר שעושין ראשון ושני באוכלין.
ואפשר לפי זה הפירוש שתתקיים גרסת הספרים וה"ק מ"ט הנושא והנישא כתיבי כלומר מ"ט משתמע קרא הכי נימא דהיינו משכב ומרכב וכל שתחתיו ונישא דהיינו עליונו תרווייהו כתיבי הכא ונתקו הכתוב לנישא מנושא ופי' מעלמא הוא ולא מגופה דברייתא כדפרישו נמי מאי תחתיו וכו' דהאי לישנא דגמרא ואקשי' אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה שבמרכב דלא לטמא אדם ובגדים אפילו במשא ומפרקי' יטמא טומאה קלה משמע פי' משום דכל דלא מתפרש ביה מגע אחר לא משמע אלא שהוא טמא בעלמא דכל דמטמא אדם כתיב בהו ורחץ בשרו או יכבס בגדיו או והנוגע בהם יטמא כדכתיב במשכב ומושב הילכך הכא דלא כתיב אלא יטמא לחודיה טומאה קלה דלית ליה טהרה במקוה משמע מדלא כתיב ורחץ כדכתיב בכולהו נוגעים והיכא דלא כתיב ביה כגון בנדה דמפרש במשכב דידיה כתביה רחמנא סתם וכן לענין משכב דבועל נדה יטמא הוא עצמו משמע לומר שאינו מטמא אחרי' כשאר משכב ומושב דזב דמפרש בהו ואיש אשר יגע במשכבו ולדברי הרב אב"ד ז"ל חזר ופי' בו טומאת ערב במרכב.

מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי ניספריה וכו'. פי' רמי בר חמא טעמא הוה בעי אבל ודאי ליכא דסליק אדעתיה דדינא הכי הני ספרה אנן כדמקשינן בפ' בתרא דמכילתן א"ל רב ששת לרב ירמיה רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי' יום שפוסקת בו סופרת למנין ז'.
ואי קשיא ההיא דגרסינן בפסחים פ' כיצד צולין (דף כא) ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ומפרשינן טעמיה דקסבר מכאן ולהבא מיטמיא דמקצת היום ככולו ובעינן עלה אלא לר' יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה בשופעת ואיבעית אימא בגון שראתה שני בין השמשו' אלמא אמרינן מקצת היום ככולו.
לאו מילתא היא דבסוף מנין אית ליה לר' יוסי מקצת תחלת היום ככולו בין זבה גדולה ובין בקטנה דשני שלה סוף מנין הוא דהא אנן נמי בזבה גדולה קי"ל כר"ש דאמר אחר מעשה תטהר אלא לדידן סותרת בכל היום ולר' יוסי לית ליה סתירה לאחר מקצת יום דהא שלימה היא טהרתה אבל בסוף יום ותחלת מנין דכ"ע לית להו מקצ' היום ככולו אלא לכותאי.
וראיתי מי שמקשה כאן מאותה שאמרו בפ"ק דר"ה (דף י) אמר רבא ק"ו ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחלת שנה שיום א, עולה לה בתחלתה. וא"כ לר' יוסי נימא ק"ו ויהיה סוף היום עולה לה בתחלתה. וזה המקשה יכול להקשות כן בזבה גדולה לרבנן (ובין א) בקטנה דליכא בינייהו אלא סתירה ולפי דעתי שאין זו הקושיא דמקצת יום טמא ככולו טמא ומקצת יום טהור סוף היום כתחלתו בין בתחלתה בין בסופה הילכך לענין זיבה ביום נקי ליכא למיספריה אבל לענין נדה אפילו כולו נמי כימא סופרתו כנ"ל.
ומיהו מקצת היום שעולה בספירה דזבה דוקא ביום אבל לילה אינה עולה לספירה כלל כדאמרינן בפ' בתרא דמכילתן ושוין בטבילות לילה לזבה שאינה טבילה ותנן נמי במס' מגילה דאינה טובלת עד הנץ החמה.
וההיא דאמרינן מפ' כיצד צולין דמוקי לדר' יוסי לרואה בין השמשות וכן נמי איתא במס' נזיר (דף כז) וגרסי' בה הכי בנוסחי לדר' יוסי מכדי קסבר מקצת היום ככולו זבה גמורה דמייתי קרבן היכי משכח' לה כגון דחזאי פלגיה דיומא אידך פלגא דלמפרע סליק ליה שימור פי' דלמפרע היינו פלגא דיומא בתחלתו שעבר עליה בטהרה ומתרצי איבעית אימא דקא שפעא ג' יומי בהדי הדדי ואיבעית אימא דחזאי תלתא יום סמוך לשקיעת התמה דלא הוה שהות סליק ליה למנינא. ההיא לרוחא דמילתא איתמר דלא בעי לאתויי עלה התם קרא דמגלה דאמרינן כיון דבעי ספירה ספירה ביממא היא ואוקמוה בסוף היום ותחלתו דליכא שהות דספירה בין ראיה לראיה כלל.
וי"מ דלא בעיא לאוקמי זבה גדולה בלילואתא דוקא משום דקראי ביממא כתיבי דכתיב ימים רבים כל ימי זובה ולקמן בשלהי מכילתין ואימא ביממי תהוי זיבה בלילואתא תהי נדה ובפ"ק דהוריות נמי אמרינן גבי צדוקין דאמר דזבה לא הויא אלא ביממא דכתיב כל ימי זובה הילכך אע"פ דמפקינן מקראי אפילו לילותא לא מפקינן קרא מימים.

אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נושא דהיינו עליונו של זב וטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה. כלומר מדלא ערבינהו בקרא ולכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו והנושא אותו יכבס בגדיו, ופלגינהו ביטמא שמע מינה להקל בעליונו אתא ולנתקו מטומאה חמורה ולומר דהאי יטמא לא באדם וכלים אלא באוכלים ומשקים, והנושא אותם לא אעליונו של זב קאי אלא לנושא משכבו ומושבו של זב, וכן נדרש בתורת כהנים (פר' מצורע פרק ד). ובתוספות אמרו שרש"י ז"ל בעצמו הקשה לפירוש זה דהיאך אפשר לומר דהאי קרא באוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו של זב דהא כתיב ביה טומאת ערב כדכתיב וכל הנוגע בכל אשר אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב וא"כ אי אפשר דמיירי באוכלים ומשקים, דאוכלים אין להם טומאת ערב דאין להם טהרה במקוה, וכתבו הם ז"ל שהוא ז"ל גריס גרסא אחרת ופירשו פירוש אחר בתשובה, אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר קושיא זו מתורצת לפי גרסה ראשונה דאיכא למימר דמשום דנתקו הכתוב דרשינן ליה לקרא דסמיך אמרכב דכתיב עיל מיניהוכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והכי קאמר כל המרכב אשר ירכב עליו יטמא, וכן נמי כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דהיינו אוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו, והוא עצמו כלומר עליונו עצמו, יטמא עד הערב.

מה היא מטמאה אדם וכלי חרס. והאי דנקט כלי חרס משום דבבבא בתרא (ט, ב) ממעט גבי נושא נבלה דאע"ג דמטמאה שאר כלים אינו מטמא אדם וכלי חרס.

הא דאתקיף רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה. לאו משום דסבירא ליה הכין דהא ליכא מאן דאית ליה הכין כדאמרינן בשלהי מכלתין (סט, א) אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה אמר ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב בכותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז', אלמא ליכא מאן דסבירא ליה הכין, אלא הכי רמי בר חמא טעמא הוא דקא בעי אמאי לא ספרה, כיון דקימא לן דמקצת היום ככולו. ואיכא דק"ל אמאי לא נספריה דהא אמרינן בפסחים פרק כיצד צולין (פסחים פא, א) ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ופרש"י ז"ל טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא היא מטמיא ולא סתרה ספירה למפרע דמקצת היום ככולו. ואקשינן עלה אלא זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שמור. ופרקינן אי בעית אימא בשופעת כל תלתא אי בעי' אימא ברואה תרי בין השמשות. אלמא לר' יוסי אמרינן מקצת היום ככולו ואנן נמי נספריה. וליתא, דר' יוסי לא אמר אלא בסוף מנין אבל בתחלת מנין או באמצעיתו לא אמר, וטעמיה דר' יוסי משום דכיון שהיא יכולה לטבול באמצע היום והרי היא מותרת לבעלה דבר תורה היאך תטמאנה לאחר מכאן, אבל באמצע ספירה ותחלת ספירה דאפילו כשעבר היום כולו בטהרה אינה טהורה היאך יהא מקצתו ככולו, ותדע דאנן נמי בסוף מנין בזבה גדולה מקצת היום ככולו אמרינן כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה טבילה ומותרת היא לבעלה. אלא לדידן אי חזיא בתר טבילה סתרה למפרע דלמפרע מטמיא, ולר' יוסי דאית ליה דמכאן ולהבא מטמיא סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום ואי חזיא לא מטמיא למפרע. אבל בתוס' הקשו דאדרבה בתחלת החשבון ובאמצעיתו הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום ככולו מבסוף החשבון, מק"ו דנדה שתחלת היום עולה למנין ז' בתחלתה דאי חזיא בפלגא דיומא בתחלתה נדה אינה צריכה לספור אלא ששה והוא, ואע"ג דכתיב ז' ימים תהיה בנדתה, ואפילו הכי אין מקצת היום עולה לה בסופה דאין טבילת נדה אלא בלילה כל שכן זבה דמקצת היום עולה לה בסופה דהוה לן למימר דיעלה לה בתחלתה, דהכי גמרינן ליה לקל וחומר כי האי בר"ה פרק קמא (י, ..), דאמרינן אמר רבא ק"ו, ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה, עולה לה בתחלתה, שנה שיום אחד עולה לה בסופה, אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה ונשאר להם לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הענין בקושיא. ולפי דבריהם הקשו הם ז"ל כיון דרבי יוסי על כרחיך אמר הכא בסוף החשבון ובתחלת החשבון ובאמצעיתו מק"ו כדאמר א"כ אמאי לא אקשו ליה התם, אי הכי שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה כדאקשינן הכא. ובודאי אם קושיתם קושיא לא היה יכול לתרץ שם כמו שהוא מתרץ כאן ברואה סמוך לשקיעת החמה, דהא לר' יוסי לא למפרע מטמא אלא מכאן ולהבא כענין שאמר בשומרת יום כנגד יום. ואלא מיהו נראה לי דעיקר קושי' ליתא, חדא דאיכא למימר דעדיפא מינה אקשי' לה זבה גדולה היכי משכחת לה וכי אוקמה בשופעת אי נמי ברואה בין השמשות תו ליכא לאקשויי משכבת זרע דהתם נמי כיון דאתית להכי שכבת זרע ברואה בין השמשות כלומר בתחלת היום וכל שכן אי מוקמת ליה בשופעת. ועוד דנראה לי דלר' יוסי על כרחיך באמצע ספירה מודה הוא דמטמיא למפרע ואלו ראתה באמצע ספירה אפילו מפלגיה דיומא ולעיל, סותרת היא כל החשבון, דאף הוא נמי סבר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, ואם הימים הראשונים סותר בזב, אף שכבת זרע סותר יום א', דהכי גמרינן הילכתא דזיבה גמורה סותרת למפרע כל ז' אע"פ שספר ימים טהורים גמורים, וזיבה קטנה דהיינו שכבת זרע סותרת יום א' כדאמרינן לעיל בריש פרק המפלת (נדה כב, א) והילכך אף הוא סותר למפרע כלומר אם ראה קרי בסמוך לשקיעת החמה סותר כל אותו היום למפרע וכדאוקימנא ליה הכא נמי בשמעתין, ותדע לך דר' יוסי באמצע ספירה לא אמר דהא איהו הוא דפסק הלכתא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא בזב וזבה שבדקו יום ראשון ושאר הימים לא בדקו כר' אליעזר דתניא התם בפרק תינוקת (נדה סח, ב) ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראים דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר' עקיבא מדברי ר' אליעזר והלכה כדברי ר' אליעזר אלמא ר' יוסי אחר אחד לכלן בעי ואלו ראתה באמצע ספירה סותרת כל החשבון וכל שכן כשראתה בסוף היום שסותרת אותו היום אלא אם כן תדחוק דכל שאינה רואה בתחלת היום אף על פי שראתה בסופו הרי זו כאלו לא ראתה כלל ואין כאן הפסק טומאה כלל והא דתניא התם נראין דברי ר' עיקבא משום חשש דשמא ראתה בתחלת היום קאמר, ולא ניחא דכיון דאשכחן לרמי בר חמא הכא דאית ליה אפילו בכותאי דמקצת היום ככלו ואפילו הכי אמר הכא ברואה קרי סמוך לשקיעת החמה שסותר יומו למפרע למה נאמר שיהא ר' יוסי חולק עליו בכך ומיקל טפי מכותאי כדי שנקשה עליו. ועוד דלפי דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל אין הפרש לר' יוסי בין תחלת היום לסופו דאפילו ברואה בתחלת היום אם נגמר היום בטהרה טהור ככותאי וכרב דימי דאמר דיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה וא"כ סתירת זיבה לדידיה היכי משכחת לה אלא בשופעת כל היום, ולדידיה זבה גדולה אפילו ברואה שני בין השמשות היכי הויא והלא אפילו ראתה בתחלת היום מכל מקום כיון שפסקה עולה לו אותו מקצת היום לשמור של אמש ואע"פ שראתה נמי בבין השמשות השני גם כן אינו סותר דהא מכאן ולהבא היא רואה לר' יוסי מה שאין כן אפילו לכותאי וא"כ לדידיה לא משכחת זבה גדולה לעולם אלא בשופעת, אלא ודאי לר' יוסי דאמר מכאן ולהבא היא רואה פשיטא שאין יום שפוסקת בו עולה למנין ז', ותדע עוד דלר' יוסי ודאי רואה באמצע היום לא טהורי מטהר לה לגמרי אלא מפלג פליג ליה ליומא פלגיה טהור ופלגיה טמא, ופלגא קמא דטהור הוא סליק ליה שמור אידך פלגא דטמא צריך יומא אחרינא לשמור דידיה, והילכך באמצע ספירה כיון דמקצתו מיהא מטמית ליה על כרחיך סתר הכל למפרע ואפילו חזיא בפלגא דיומא משום דהא איהו בעי אחר אחד לכולן. ועוד הקשו מפני מה לא אמרו שם בר"ה זבה תוכיח וראיתי להרמב"ן נ"ר שתירץ דמקצת היום טמא בתחלתו ככולו טמא ומקצת יום טהור בתחלתו ככולו טהור, סוף היום כתחלתו בין בסופה בין בתחלתה. הילכך ביום נקי של זיבה בתחלת ספירה ליכא למיספריה שהרי עבר מקצת היום בטומאה בתחלתו, ובסוף החשבון כיון שעבר מקצת היום בטהרה הרי הוא ככולו טהור אלא דלר' יוסי הרי הוא ככולו טהור גמור דאפילו ברואה במקצתו לא סתרה ולרבנן סתרה אבל נדה אפילו כולו נמי טמא סופרתו. ופי' לפי דיום ראשון של נדה עולה הוא לספירת טהרתה דלבסוף ששה והיא טהורה, והילכך קל וחומר ומה אפילו כולו טמא עולה לה וסופרתו חצי טהור לא כל שכן שיעלה לה. ואינו מספיק לפי דעתי דאכתי תהדר קושיין לדוכתיה, והלא אלו אתה אומר סוף היום נגרר לתחלתו אם כן מקצת היום טמא בתחלת נדה כיון שהתחילה לראות מפלגא דיומא ולעיל, אמאי עולה לה בחשבון ז' דאע"ג דאי אתה רשאי לטהר סופו כתחלתו ולעשותו כיוצא בו לגמרי, מכל מקום לא יעלה לה למנין שבעה דאי לאו האי טעמא מאי ק"ו דאמרינן התם בר"ה, ועוד נדה בסופה היכא דלא חזיא בתחלת היום לימא הכין ותטבול ביום ז' ותשמש כזבה דמקצת היום בטהרה ככולו טהור, אלא שי"ל בזו דכל יום שביעי של נדה בין רואה בין אינה רואה טמא הוא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בספירת ז' נקיים של זבה דאדרבה הנהו ימי טהרה נינהו והילכך בנדה אפילו לא ראתה בתחלת יום ז' שלה אינו עולה לה דאדרבה גורר סוף היום אחריו מה הוא טמא אף סופו טמא אבל מ"מ תחלת נדה קשיא. ועוד תחלת זבה שמקצת היום בתחלתו טהור למה גורם אותו היום טומאה להצריכה ז' נקיים דהא בדידה נמי כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים וא"כ נימא מה תחלת היום טהור בתחלתו אף סוף היום לא יעלה למנין ג' ימים להצריכה ז' נקיים דלכולי עלמא לא תהא זבה גדולה אלא א"כ רואה ג' בין השמשות, ונ"ל ודאי דסוף היום כתחלתו לעולם בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה אבל כשאין תחלת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והיינו דלענין זבה בין קטנה בין גדולה בסוף המנין מקצת היום ככולו לרבנן כדאיתא להו ולר' יוסי כדאיתא ליה וסוף נדה נמי כיון שעל כרחיך תחלתו טמא דז' ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בשביעי של ספירת זיבה הילכך אף סוף היום כתחלתו מה תחלתו טמא אף סופו טמא וכן נמי בזבה יום שפוסקת בו, אבל תחלת נדה אעפ"י שתחלת היום טהור היה אפ"ה אין סוף היום שראתה בו בטל לגבי התחלת היום הטהור לפי שאין כחו של תחלת היום אלים לפי שאינו גורם שום דבר וכ"ש יום ראשון של זבה שאין תחלת היום שלא ראתה בו מעכב על מקצתו שראתה בו אלא מקצתו הגורם הוא יותר אלים להיותו ככולו. ובאמצע הספירה בין רואה בתחלת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שבאמצע הספירה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי לא אמרו כן אלא בתחלת המנין ממש אבל שתהא טומאה מפסקת באמצע הספירה לא דאחר אחד לכולן בעינן וקרי נמי סותר יומו הואיל וזיבה וראייתה דם סותר את הכל. וק"ו דאמרינן בראש השנה נמי נ"ל דמהאי טעמא נמי הוא לפי שהשנה אינה גורמת דבר לא בתחלתה ולא בסופה והוה לה כתחלת נדה והילכך בין בתחלתה בין בסופה יום א' שגורם הוא אלים ועולה והילכך כי היכי דעולה בנדה בתחלתה הם הכי נמי בשנה ולאו ק"ו גמור הוא דהא נדה כשעולה לה בתחלתה ואינו עולה לה בסופה בטעמא תליא מילתא כדאמרינן מה שאין כן בשנה אלא משום דנדה אע"פ שאינה עולה לה בסופה אפילו כן עולה לה בתחלתה משום דאין מקצת היום שאינו גורם עומד כפני מקצת יום גורם הילכך אף בשנה כן כיון דבין בתחלתה בין בסופה אין דבר גורם עומד לה כנגדו הילכך בין בתחלתה בין בסופה עולה כנ"ל.

הא דבעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא. אליבא דר' שמעון בעי לה אבל אליבא דרבנן פשיטא דרואה הויא כדאיתא בפרק יוצא דופן (מב.) אלא דרבא אית ליה דאינה כרואה משום פרכיה ולקמן בפרק יוצא דופן נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא הלכתא כמאן.

ופולטת שכבת זרע דהכא. פרש"י ז"ל כגון שמשה בזוב שאלו שמשה קודם לכן ואח"כ ראתה ג' ימים ונעשת זבה גדולה ואחר ג' פלטה ש"ז אפילו לכשתמצא לומר שהיא כרואה אינה סותרת לפי שאין שכבת זרע מטמא לאחר ג' ימים מפני שהוא מסריח ואינו ראוי להזריע כדאמרינן לקמן. אבל הראב"ד ז"ל פי' בששמשה ביום שביעי לטהרתה אחר שטבלה ובתוס' העמידהו אליבא דחכמים דאמרין בשבת פרק ר' עקיבא (פו.) דשש עונות שלימות בעינן וזמנין משכחת לה דפלטה לד' עונות וחצי או לה' עונות.

מאיש אשר יגע במשכבו נפקא. בדין הוא דמצי למפרך נמי דבמשכבו איכא כבוס בגדים מה שאין כן בזה אלא דאידך פרכא עדיפא ליה.

גר׳ רש״י ז״ל אלא הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו זב ומאי ניהו נישא נתקו הכתוב וכו׳. ויש נסחאות דלא גרסי׳ ומאי ניהו נישא נתקו הכתוב מטומאה חמורה וכו׳ פי׳ מדכתיב יטמא יטמא שני פעמים דהכי כתיבי קרא וכל המרכב אשר ירכב עליו יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא יכבס בגדיו דהוה ליה למכתב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנשא אותם יכבס בגדיו ואמאי פלגינהו ביטמא אלא ודאי להקל עליו עליונו של זב שלא יטמא אלא טומאה קלה דהיינו אוכלין ומשקין ומאי דכתיב והנשא אותם יכבס בגדיו לאו אעליונו של זב אלא לנשא משכבו ומושבו האמורים למעלה וכן נדרש בת״כ אין לי מטמא בגדים אלא נושא מרכב בלבד משכב ומושב מנין ת״ל והנושא אותם והיינו דפרכי׳ הכא ואימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה כלו׳ דילמא להכי פלגינהו ביטמא למעוטי עליונו מכבוס בגדים דכתיב בנושא אבל מטומאת אדם או בגדים לא מעטי׳ ופרקינן דיטמא טומאה קלה משמע וא״ת והא כתיב ביה יטמא עד הערב ואלו באוכלין ומשקין לא שייך הכי דהא לית להו טהרה במקוה תירץ רבינו הרמב״ן ז״ל דיטמא עד הערב על עליונו של זב עצמו קאי וה״פ דקראי וכל המרכב אשר ירכב עלין הזב יטמא וכן הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו שאותו תחתיו יטמא עד הערב. ובתוס׳ כתבו כי מפני קושיא זו שהוקשה לו לרש״י ז״ל גורס גרסא אחרת ופירוש אחר בתשובה מאי ניהו נישא מ״ט הנישא קרי ביה הנישא כלו׳ דהאי והנשא נדרש לפניו ולאחריו דמדכתיב הנשא חסר אתא לאשמועינן דה״ק יטמא עד הערב הנישא עצמו הניכר שהוא עליונו ופשטיה דקרא למרכבו ומושבו ומשכבו של זב שהנושאן טעון כבוס בגדים וכן הנישא על משכבו ומושבו יטמא והגרסא הראשונה היא הנמצאת בספרים והיא המחוורת.

יכול יעלה לרגלה. פי׳ שיטהר בטהרתה ואפי׳ בא עליה בשביעי שלה שיטבול ויטהר כמוה ת״ל וטמא שבעת ימים מה היא מטמאה אדם וכלים וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס פי׳ נקט כלי חרס לרבותא לפי שמצינו נשא את הנבלה שמטמא כל כלים חוץ מאדם וכלי חרס כדאיתא בת״כ בפ׳ ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל יטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת״ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס וכר״נ דריש לפרשת זאת תהיה גבי משכבו של זב דמרבה שאר כלים כבגדים ואינו מרבה אדם וכלי חרס נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה פי׳ שאין משכבו כמשכבה לטמא אדם ובגדים אלא אוכלין ומשקין ומיהו מגע ומשאו שוין למגעה ומשאה לטמא אדם ובגדים כדאמ׳ בסמוך אימא היא לא חלקת אף הוא לא תחלוק בן בין מגעו למשכבו לקולא כלומ׳ שלא יהא מגעו מטמא אלא אוכלין ומשקין ופרקי׳ עליו להטעינו משמע כלומר שיטמא אדם לטמא בגדים במגעו והא דתניא בת״כ נמצאת אומר מגעו כמשכבו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא א׳ ופוסל א׳ ההיא לענין מה שמטמא אחרי כן הכלי שנגע הוא שזה דינו כמשכבו ומיהו אומר רבי׳ שמשון ז״ל שהנדה חמורה מבועלה שהנדה הנושא אותה מטמא בגדים באדם הנוגע בה ואין זה כבועל נדה שהנושאו טהור מדקתני במשנת כלים למעלה מהם בועל נדה שהוא מטמא משכב התחתון כעליון למעלה מהן זובו של זב ומעינותיו שמטמאין במגע ומשא דהיינו הנושא אותם מכלל דרבותה מבועל בנדה טהור לגמרי דאין לומר דלענין טומאת בגדים דקאמר דא״כ ליתני ששוה מגעו למשאו כדקתני התם בסיפא גבי מרכב וא״ת א״כ נמצא בועל נדה קל מנבעלה שהיא מטמא אדם ובגדים במשא ואילו בועל נדה הנושא אותו טהור לגמרי או אינו מטמא בגדים לכל הפחות והיכי קתני התם למעלה מהם בועל נדה וכו׳ וי״ל דהתם טובא קתני למעלה מהם ואעפ״י שיש כמה למעלה חומרות שאינה במה שלמטה דלמעלה מהם דקתני כלהו אבבא קמייתא אאבות הטומאה השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה כל זה מיסודו של רבי׳ שמשון ז״ל.

פולטת שכבת זרע מהו שתסתור. פרש״י ז״ל וכגון ששמשה בזוב באיסור דהא בזבה גדולה עסקינן ואלו שכבת זרע לאחר ג׳ ימים אינו כלום כדאי׳ בפר׳ עקיבא ובתוס׳ אמרו דמשכחת לה בשמשה בטהרה למאן דאמר התם דשש עונות שלמות בעינן וכגון ששמשה בא׳ בשבת לערב וראתה לאלתר קודם שקיעת החמה וראתה ג״כ ביום שני ויום שלישי ויום רביעי הוא תחלת מנינה ופלטה בו ביום דהוי עונה ששית ויש שפי׳ במשמשת ביום שביעי בתרבות רעה לר׳ שמעון ואח״כ פלטה והיא סותרת כל שבעה לטהרות דאלו לבעלה אין פולטת סותרת בשביעי כדברירנא בשמעתא דטועה הכא נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן. וא״ת והא רבא גופיה אמר לקמן דטומאת לידה ג״כ מפסקת ביניהן י״ל דנקט מאי דמודו ביה כ״ע ואפי׳ אביי בר פלוגתיה א״נ איידי דנקט גבי זב האי לישנא אלמא אספיקא דלא שרפינן ולישנא קלילא נקט ורמינהו על ששה ספקות שורפין את התרומה על ספק בגדי ע״ה וא״ת מאי קושיא דהא מתני׳ מיירי לענין משכבות שלנו שדרס הכותי שאין שורפין עליהן את התרומה ואלו בגדי עם הארץ שהם מדרס לאוכלי תרומה אינו אלא שמא ישבה עליהם נדה כדאמר׳ בפ״ב דחולין מדרסות קאמרת שאני מדרסות שמא ישבה עליהם נדה וי״ל דה״מ לעשותן במדרס שהוא מטמא אדם וכלים לטמא את התרומה אבל לטומאת מגע בעלמא אם חזרו נגעו הבגדים בתרומה הא ודאי מחמת מגעו של ע״ה הם טמאים ולהכי פרכי דאמאי גרע מדרסות שדרס בהן ממגע בגדיו אי נמי דרב פפא משמע ליה דכי קתני ואין שורפין עליהם את התרומה לאו אמשכבות דרישא בלחוד קאי אלא אפי׳ אבעלי נדות עצמן ואפי׳ על מגען בתרומה ומיהו דעת ר״ת ז״ל דע״ה עצמו עושה מדרסות ואעפ״י שלא גזרו עליו הסט כדמוכח בפ׳ הניזקין דפרכינן וניחוש שמא הסיטן אשתו נדה ואמרינן התם מנחתן בכפישה או באנחותא וכשבא עם הארץ נוטל את שתיהן ולא אמרו במשניות דכלים שבחצר שיש בו ע״ה אפי׳ מוקפין צמיד פתיל טמאין אלא משום חשש אשתו נדה דוקא הסט לא גזרו עליו לפי שהיא גזרה שאין יכולין לעמוד בה שאין לו לחבר מי שיעביר לו חבית ממקום למקום אבל מדרס גזרו עליו והא דאמרינן התם מדרסות קאמרת וכו׳ התם נקט הכי משום שאר מדרסות דתני בהדיא בגדי פרושין מדרס לאו כלי תרומה הוא אבל רבי׳ שמשון ז״ל סובר שלא גזרו מדרס בעם הארץ שאף היא גזירה שאין יכולין לעמוד בה שלא יכנס עם הארץ לביתם. ועוד מדתנן גנבים שנכנסו לבית מה הם מטמאים אוכלין ומשקין וכלים וכלי חרס שאין מוקפים צמיד פתיל אבל לא המוקפין צמיד פתיל ולא אמשכבות וכו׳ והמושבות ואם יש גוי עמהם הכל טמא וגם בירושלמי דמס׳ חגיגה על מתני׳ דבגדי עם הארץ וכו׳ מוכיח כן בפי׳ שלא גזרו בע״ה טומאת מדרס כלל ועוד יש להשיב עליו מדתנן שמטמא משכב התחתון כעליון ואם גופו של עם הארץ הוא בזב הוה לן למפרך למה לא יהא משכבו של כותי מטמא אדם וכלים מי גרע מע״ה ואמאי שבקי׳ רישא ופרכינן אסיפא וי״ל בזו דקים ליה דרישא לא מיירי אלא בטומאה דאוריתא אבל סיפא קשיא ליה דפסיק דינו ותני שאין חייבין עליהם קרבן ואין שורפין עליהם את התרומה משום צד לא מדאוריתא ולא מדרבנן משום שטומאתן ספק.

אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה זב תחתיו ומאי נינהו נישא יטמא נתקו הכתוב וכו'. זו היא גרסתו של רש"י ז"ל. ולשון יתר שבספרים מ"ט הנושא והנישא כתב נתקו וכו' כתב שהוא פי' משובש. אלא ה"ק מדכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם יכב' בגדיו ולא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ואפסקינהו ביטמא מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קא מיירי אלא באוכלין ומשקין מאי והנושא אותם לא לעליונו של זב דסמיך ליה אלא נדרש הוא בת"כ לנושא משכבו ומושבו של זב. אלו דברי הרב ז"ל.
ואין פי' זה נכון דהא טמא עד הערב כחיב ואם אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין מאי עד הערב.
ואיכא למימר דהכי דריש דכתיב לעיל מינה וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב ומפני שנתקו הכתוב מקרא נדרש לפניו דכתיב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו נמי והוא עצמו כלומ' מה שהזב תחתיו יטמא עד הערב לומר שהוא מטמא כלים שיש בהן טומאת ערב לפי שיש להן טהרה במקוה.
והרב אב"ד ז"ל מפרש דהאי יטמא עד הערב אמרכב דלעיל ולא מסתברא דהא לא כתיב במשכב ומושב עד הערב.
ואיכא למידק, עליונו של זב מאי נינהו הסיטו הא מהכא נפקא מהתם נפקא וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר אי זהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסט ולקמן במכילתן בפ' יוצא דופץ אמרינן וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים זה היסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה. ואיכא למימר אי מהתם הוה אמינא עליונו של זב כתחתונו מטמא אדם ובגדים ואי מהכח ה"א כלי חרס שנטמא מאוירו לא קמ"ל וכלי חרס אשר יגע בו וכו' וכל אשר יגע מיבעי ליה למימרא דהיסט ונגיעה כידיו כדמפורש בפ' יוצא דופן.
וא"ת אי לא כתב עליונו של זב מנא לך לעשותו כתחתונו להחמירו הא ל"ק דה"א נושא ונישא כי הדדי נינהו דהא בכולה שמעתין להחמיר עליו ולעשות כיוצא בתחתונו אנו טורחין ויש שמתרצין אי מהתם ה"א ה"מ היסטו כולן א) בא הכתוב הזה וכל הנוגע בכל אשר יהיה זב תחתיו לטמא אף לטהור וזב שהסיטו.
וגרסת הספרים יש להעמידה אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו ומאי נינהו נישא יטמא מ"ט כלומר מ"ט משמע לך יטמא טומאה קלה הנושא והנישא כתיבי בהדדי ולא ערבינהו רחמנא ואפסקינהו לומר לך נתקו כלשון רש"י ז"ל עצמו.
ובתוספות ראיתי שפי' רבינו שלמה ז"ל בתשובה ה"ג אלא וכל הנוגע בכל אתר יהיה תחתיו יטמא והנושא נמי יטמא ומאי נינהו נשא מ"ט והנישא כתיב נתקו הכתוב וה"פ וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו בא הכתוב ולימד על המרכב שיטמא במגע דהאי קרא אחר מרכב כתיב וחלק מגעו ממשאו שמגע מטמא אדם ולא בגדי' ומשאו מטמ' אדם לטמא בגדים והכי מוקי לה בת"כ דמרכב חלק הכתוב מגעו ממשאו ובמשכב לא חלק בין מגעו למשאו ומהאי קרא נפקא לן מגע מרכב. והאי דדרשינן דהא כתיב והנישא חסר וא"ו למדרש אנישא של זב דקריי ארישא דקרא דכתיב יטמא עד הערב טומאה קלה ונתקו הכתוב מטומאה חמורה של אחריו, וה"ק והנוגע במרכב הזב יטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין וכן הנישא על הזב דע"כ דרשא דנישא אטומאה דרישא קאי ולא אטומאה דסיפא דטומאה דסיפא אותם כתיב ביה וגבי נישא לא שייך אותם אלא אותם אמקרא קאי דקרינן נושא ודרשא דמסורת ארישא קאי ע"כ תשובתו של ר"ש ז"ל.
והוקשה לו על גרסת הספרים שכתוב בהן בכל אשר יהי' תחתיו. ב) דהאי קרא במרכב מוקי לה בת"כ ועוד היכי מוקי לה באוכלין ומשקין הנוגעין בעליונו הא אין להם טהרה במקו' והכא כתיב וטמא עד הערב. כל זה הענין כתוב בתוספות. והעלו השמועה בשבוש ועמעום ועוד שאין זה נושא כתוב חסר בכל הספרים ובמסורת מלא ואין כאן יתור לדרוש בו מסורת ולשון ראשון של פי' רש"י ז"ל יותר נכוו הוא וכמו שכתבתיו למעלה.
ולי נראה ענין אחר שפירוש עליונו של זב זהו שהיו עשר מצעות עליו ונשאת התחתונה על ראשו כולן טמאי' כמו שעושה בתחתונה את הנוגעת בזב מדרס מרבוי הכתוב כך עושה בעליונו את כולן עליונו של זב ואלו מדין היסט תחתונה טמאה ועליונוח שהן נשאות על עליונו של זה היסט דהיסט הוא וטהורין ומ"מ כי"ו דין היסט הן ולא מצינו להן חבר בשאר טומאות ופי' נתקו הכתוב מטומאה חמורה שאמרו כאן משום דה"ל למיכתב וכל המרכב אשר ירכב עניו הזב יטמא וכל אשר יהיה תחתיו דזב יטמא למיכתב בטומאת עצמן והדר ליכתוב בתרווייהו וכל הנוגע וגו' והנושא אותם יכבס בגדיו כדכתיב במשכב ובמושב עצמן כל המשכב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא והדר בנגיעה דידהו ואיש אשר יגע במשכבו והיושב על הכלי. מדפלגינהו רחמנא ש"מ שאין עליונו של זב שוה למרכב הסמוך לו ולא למשכב ומושב דלעיל נתקו הכתוב מכולן שהן מטמאין אדם וזה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולהכי רהיט קרא ונסיב נוגע לפי שאינו נעשה אב הטומאה אלא שיש בו שם טומאה לנוגע בו וקרי ביה וכל אשר יהיה זב תחתיו יטמא עד הערב כלומר עליונו של זב עצמו טמא טומאת ערב ודרש בת"כ דחמור עליונו של זב מתחתונו דאוכלין ומשקין אינן נעשין תחתיו מדף ונעשין על גביו מדף כלומר טומאה קלה דעליונו של זב. וכן מפורש במשניות דתנן האוכלין והמשקין והמדף מלמטה טהורין והאוכלין והמשקין והמשכב והמושב והמדף מלמעלה מטמאין א' ופוסלין אחד. כלומר שעושין ראשון ושני באוכלין.
ואפשר לפי זה הפירוש שתתקיים גרסת הספרים וה"ק מ"ט הנושא והנישא כתיבי כלומר מ"ט משתמע קרא הכי נימא דהיינו משכב ומרכב וכל שתחתיו ונישא דהיינו עליונו תרווייהו כתיבי הכא ונתקו הכתוב לנישא מנושא ופי' מעלמא הוא ולא מגופה דברייתא כדפרישו נמי מאי תחתיו וכו' דהאי לישנא דגמרא ואקשי' אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה שבמרכב דלא לטמא אדם ובגדים אפילו במשא ומפרקי' יטמא טומאה קלה משמע פי' משום דכל דלא מתפרש ביה מגע אחר לא משמע אלא שהוא טמא בעלמא דכל דמטמא אדם כתיב בהו ורחץ בשרו או יכבס בגדיו או והנוגע בהם יטמא כדכתיב במשכב ומושב הילכך הכא דלא כתיב אלא יטמא לחודיה טומאה קלה דלית ליה טהרה במקוה משמע מדלא כתיב ורחץ כדכתיב בכולהו נוגעים והיכא דלא כתיב ביה כגון בנדה דמפרש במשכב דידיה כתביה רחמנא סתם וכן לענין משכב דבועל נדה יטמא הוא עצמו משמע לומר שאינו מטמא אחרי' כשאר משכב ומושב דזב דמפרש בהו ואיש אשר יגע במשכבו ולדברי הרב אב"ד ז"ל חזר ופי' בו טומאת ערב במרכב.

מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי ניספריה וכו'. פי' רמי בר חמא טעמא הוה בעי אבל ודאי ליכא דסליק אדעתיה דדינא הכי הני ספרה אנן כדמקשינן בפ' בתרא דמכילתן א"ל רב ששת לרב ירמיה רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי' יום שפוסקת בו סופרת למנין ז'.
ואי קשיא ההיא דגרסינן בפסחים פ' כיצד צולין (דף כא) ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ומפרשינן טעמיה דקסבר מכאן ולהבא מיטמיא דמקצת היום ככולו ובעינן עלה אלא לר' יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה בשופעת ואיבעית אימא בגון שראתה שני בין השמשו' אלמא אמרינן מקצת היום ככולו.
לאו מילתא היא דבסוף מנין אית ליה לר' יוסי מקצת תחלת היום ככולו בין זבה גדולה ובין בקטנה דשני שלה סוף מנין הוא דהא אנן נמי בזבה גדולה קי"ל כר"ש דאמר אחר מעשה תטהר אלא לדידן סותרת בכל היום ולר' יוסי לית ליה סתירה לאחר מקצת יום דהא שלימה היא טהרתה אבל בסוף יום ותחלת מנין דכ"ע לית להו מקצ' היום ככולו אלא לכותאי.
וראיתי מי שמקשה כאן מאותה שאמרו בפ"ק דר"ה (דף י) אמר רבא ק"ו ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחלת שנה שיום א, עולה לה בתחלתה. וא"כ לר' יוסי נימא ק"ו ויהיה סוף היום עולה לה בתחלתה. וזה המקשה יכול להקשות כן בזבה גדולה לרבנן (ובין א) בקטנה דליכא בינייהו אלא סתירה ולפי דעתי שאין זו הקושיא דמקצת יום טמא ככולו טמא ומקצת יום טהור סוף היום כתחלתו בין בתחלתה בין בסופה הילכך לענין זיבה ביום נקי ליכא למיספריה אבל לענין נדה אפילו כולו נמי כימא סופרתו כנ"ל.
ומיהו מקצת היום שעולה בספירה דזבה דוקא ביום אבל לילה אינה עולה לספירה כלל כדאמרינן בפ' בתרא דמכילתן ושוין בטבילות לילה לזבה שאינה טבילה ותנן נמי במס' מגילה דאינה טובלת עד הנץ החמה.
וההיא דאמרינן מפ' כיצד צולין דמוקי לדר' יוסי לרואה בין השמשות וכן נמי איתא במס' נזיר (דף כז) וגרסי' בה הכי בנוסחי לדר' יוסי מכדי קסבר מקצת היום ככולו זבה גמורה דמייתי קרבן היכי משכח' לה כגון דחזאי פלגיה דיומא אידך פלגא דלמפרע סליק ליה שימור פי' דלמפרע היינו פלגא דיומא בתחלתו שעבר עליה בטהרה ומתרצי איבעית אימא דקא שפעא ג' יומי בהדי הדדי ואיבעית אימא דחזאי תלתא יום סמוך לשקיעת התמה דלא הוה שהות סליק ליה למנינא. ההיא לרוחא דמילתא איתמר דלא בעי לאתויי עלה התם קרא דמגלה דאמרינן כיון דבעי ספירה ספירה ביממא היא ואוקמוה בסוף היום ותחלתו דליכא שהות דספירה בין ראיה לראיה כלל.
וי"מ דלא בעיא לאוקמי זבה גדולה בלילואתא דוקא משום דקראי ביממא כתיבי דכתיב ימים רבים כל ימי זובה ולקמן בשלהי מכילתין ואימא ביממי תהוי זיבה בלילואתא תהי נדה ובפ"ק דהוריות נמי אמרינן גבי צדוקין דאמר דזבה לא הויא אלא ביממא דכתיב כל ימי זובה הילכך אע"פ דמפקינן מקראי אפילו לילותא לא מפקינן קרא מימים.

ועליונו של זב מנא לן. ה"ג רש"י כפירושי' דכתיב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו טמא מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מאיש אשר יגע במשכבו נפקא אלא כל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו טמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה וכו' ופי' מדכתיב בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם יכבס בגדיו ולא ערבינהו וניכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ואפסקינהו ביטמא מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קאי אלא באוכלין ומשקין ובספרים כתוב מאי ניהו נישא ומ"ט והנושא והנישא כתיב וכתב רש"י לא ידענא מאי היא ונראה בעיני שהוא פי' משובש ובתשובה כתב דה"ג דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא נמי יטמא ומאי ניהו נישא מ"ט והנישא כתיב נתקו הכתוב כו' וה"פ והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דזב בא הכתוב ולימד על המרכב שיטמא במגע דהאי קרא בתר מרכב כתיב וחלק משאו ממגעו שמגעו מטמא אדם ולא בגדים ומשאו מטמא אדם לטמא בגדים כדמסיים ביה קרא והנושא אותם יכבס בגדיו וקאי אכל האמור בענין זב עצמו ומעיינותיו ומושבו ומרכבו כולן מטמאין במשא את האדם לטמא בגדים והכא דרשינן דהאי דכתיב והנושא חסר וא"ו למידרשיה אנישא לעליונו של זב דקאי ארישיה דקרא דכתיב ביה יטמא עד הערב טומאה קלה ונתקו הכתוב מטומאה חמורה שלאחריו וה"ק הנוגע במרכב הזב יטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין וכן הנישא על הזב דע"כ דרשא דנישא אטומאה דרישא קאי ולא אטומאה דסיפא דטומאה דסיפא כתיב ביה אותם וגבי נישא לא שייך אותם אלא אותם אמקרא קאי דקרינן נושא ודרשא דמסורת ארישא דקרא על גירס' הספ' שכתוב בפי' מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מאיש אשר יגע במשכבו נפקא הקש' דהאי קרא לאו במשכב כתיב אלא במרכב מוקי לה בת"כ. ועוד הו"ל לאקשוי דגבי משכב כתיב יכבס בגדיו והכא כתיב יטמא עד הערב ועוד היכי מוקמינן לה באוכלין ומשקין הנוגעים בעליונו הא אין להם טהרה במקוה והכא כתיב יטמא עד הערב:

ופריך אימא ניתקו הכתוב מטומאה חמורה כו' כלומר ממאי דהנישא יש לו דין של נוגע במרכב הזב דלמא הנישא יש לו דין דמרכב הזב דמטמא אדם או בגדים:

והנשא כתיב חסר וא"ו. תימה דבמסורת משמע שהוא מלא (שכתוב בו לית מלא) ומיהו מצינו בכמה מקומות שהתלמוד חלוק על מסורת הספרים בשבת פ' במה בהמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב ובכל הספרים שלנו כתיב מעבירים:

מה היא מטמאה אדם וכלי חרס. פרש"י אדם לטמא בגדים שעליו כלי חרס בהיסט אף בועל נדה כן והקשה השר מקוצי דבסוף זבין תנן בועל נדה כטמא מת אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא משכב תחתון כעליון. ולפרש"י ליתני נמי שמטמא אדם לטמא בגדים וכלי חרס בהיסט ותירץ הוא דאדם וכלי חרס דנקט היינו דוקא אדם ולא בגדים שעליו וכלי חרס במגע ולא בהיסטו. ותימה א"כ אמאי נקט כלי חרס וי"ל משום שמצינו בטומאות שמטמאין בגדים וכלי שטף ואין מטמאין אדם וכלי חרס כדתנן בפ' בתרא דזבים כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא כלי שטף במגע אבל לא אדם וכלי חרס. (או בת"כ) [ובתו"כ] דריש ליה מקרא בפרש' ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל יטמא אי יטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. והא דאמרינן בסמוך עליו להטעינו משמע לאו להחמיר עליו לגמרי כמו בנדה. אלא במקצת לטמא אדם וכלים במגע. וכן פי' רבינו שמשון במס' כלים. והביא ראיה מהך ברייתא דת"כ דתאני התם בתר דקאמר ניתקו הכתוב מטומאה חמורה לקלה גבי משכב נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא אחד ופוסל אחד. ונ"ל דלאו ראיה היא אדרבה משמע משכבו כמגעו היינו במה שנגע בבועל נדה כדאמר לעיל בפ"ק מעת לעת שבנדה משכבה ומושבה כמגעה מאי לאו מה מגעה לא מטמא אף משכבה לא מטמא אלמא לכאורה משמע דמגעה היינו שנגע בנדה אע"ג דלבתר הכי דחי ליה. אימא משכבה כמגע עצמה ועוד דלפום ריהטא דתלמודא משמע שאין בועל נדה קל מנדה אלא לענין משכב ומושב דפרט בו הכתוב ונתקו מטומאה חמורה אבל כל שאר חומרות שבנדה ישנן בבועלי נדה והאי דקאמר מה היא מטמאה אדם היינו במשא ובמגע ובמעיינותיה. ומה שהקשה השר מקוצי ממס' זבין ע"כ תנא ושייר דהא איכא מעיינות כדמוכח לקמן בעובדא דצדוקי שסיפר עם ר"ג וניתזה צינורא בפיו ונפלה לו לר"ג על בגדיו שקדם אצל אשתו לידע אם בועל נדה אלמא מעיינות מטמאין אלא תנא ושייר מעיינות וכל שאר טומאות של נדה ולא נקט אלא טומאה קלה של משכב ומושב שאינן מטמאין אלא אוכלין ומשקין. והך גופה ליתא בטמא מת:

אנן נמי ניספריה דהא קיי"ל מקצת היום ככולו פי' ביום שביעי לספירתו ומה לי בסופן מה לי בתחילתן ובפסחים פרק כיצד צולין ובשילהי פרק הריני נזיר אמרי' דקסבר ר' יוסי דיום שרוא' בו הוי מקצתו שימור משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא אבל אנן דסברינן דלמיפרע היא סותר בודאי דאינו עולה:

תד"ה מה היא מטמאה אדם וכלי חרס משום דבהשותפין גבי נושא נבלה ומדרס כו' עכ"ל בההיא דהשותפין לא מייתי הא דנושא מדרס אינו מטמא אדם וכלי חרס אלא נושא נבלה מייתי התם ואדרבה לפי מ"ש התוס' לקמן דאמר בת"כ דנושא מדרס מטמא שנים ופוסל א' דהוי נושא מדרס אב הטומאה ומטמא אדם וכלים ויש לקיים דבריהם הכא דאיירי שפירש הנושא מן המדרס דלא הוה אלא ראשון ואינו מטמא אדם וכלים כמ"ש לקמן:

בד"ה תניא אר"מ כו' ולעיל פי' בע"א עכ"ל ובד"ה סופרתו למנין כו' נפרש בסוף מכילתין בע"א בעה"י עכ"ל כצ"ל:

בד"ה רואה כו' אחר ראיית ג' ימים רצופין כו' עכ"ל ולפי זה פליטה שאחר ג' הוא יום א' מנקיים ורבא דפריך ותסתור כו' שלא תהא טומאה ראשון מפסקת ביניהם אע"ג דלא משכח לסתור בכה"ג טפי מיום א' ראשון של ספירת ז' נקיים מ"מ פריך ליה כיון דבאמצע הספירה כגון בששמשה באיסור לא משכחת דהפליטה סתרה בשמשה בהיתר נמי לא סתרה דאין סברא שפעם תסתור הפליטה ופעם לא תסתור א"נ לסברת רמי בר חמא פריך ליה דסבר מקצת היום ככולו בתחלת ספירת ז' נקיים דהשתא שפיר משכחת לה שפליטה שאחר ג' ימי זיבה הוה באמצע הספירה ביום ב' לספירתה ודו"ק:

תד"ה מה היא מטמאה אדם וכו' משום דבהשותפים וכו'. נ"ל משום דהוקשה לתוס' מפני מה פרט גמרא אדם וכלי חרס ה"ל למימר אדם ובגדים ול"ל למפרט כלי חרס לכך כתבו התוספות משום דאשכחן במקום אחר כגון בנושא נבלה או מדרס שמטמא בגדים שעליו גם שאר בגדים ואעפ"כ אינו מטמא אדם וכלי חרס לכך נקטה הכא גמרא אדם וכלי חרס וכצ"ל בתוס' משום דבהשותפים וכו' אע"ג דמטמא בגדים שעליו ושאר בגדים אינו מטמא אדם וכלי חרס וכו':

ד"ה סופרתו למנין שבעה וכו' וזבה גדולה אמר התם דמשכחת אליביה ברואה בין השמשות. פירוש דרבי יוסי ס"ל ביום ז' של ספירת ז' נקיים מקצת היום ככולו וכן בשומרת יום כנגד יום ס"ל ג"כ מקצת היום ככולו וא"כ כשראתה היום אותו מקצת היום הנשאר אחר הראיות עולה לה לשימור וא"כ כבר נטהרה מהראיה שראתה היום וכשתראה למחר היא טומאה בפ"ע שהרי אין יכולה להצטרף עם הראיה שראתה אתמול משום שכבר נטהרה ממנה וכן מקצת היום של יום ג' עולה לשימור יום ב' וכשתראה ביום ג' היא טומאה אחרת בפ"ע וא"כ היאך משכחת זבה גדולה בתורה ואמר התם דמשכחת כשראתה בין השמשות וכן פעם שניה בבין השמשות דהוה תחלת היום וסוף היום בטומאה ואין כאן מקצת היום בטהרה כן משמע שם בתוספות ולקמן בסוף מכילתין ורש"י מפרש התם דכשרואה באמצע היום אינה טמאה אלא מכאן ולהבא וכן ביום הג' וא"כ אותו מקצת של תחלת יום הב' הוי שימור לראית יום האתמול ומקצת היום שלפני הראיה של יום ג' הוי שיעור לראית יום הג' וכל ראייה וראייה היא טומאה בפני עצמה ואין יכולה להצטרף ליום שלפניו אבל בשמעתין משמע מפרש"י שאותו מקצת היום שאחר הראייה הוא עולה ליום שלם שפי' א"כ דלענין נקיים מקצת היום ככולו זב שפסק וכו' ואי מקצת היום ככולו מאי סותר הא איכא קצת היום לבא משמע דר"ל שאותו קצת היום שאחר הראייה עולה לו ליום שלם והראייה אינה סותרת אלא מקצת היום שלפני הראייה ולכך משני בגמרא דמאי סמוך לשקיעת החמה וא"כ הראיה סותרת כל היום שלפני הראיה:

[בא"ד] וי"ל דרבי יוסי לית ליה מקצת היום ככולו אלא בסוף הספירה. פירוש כגון ביום הז' של הספירה או בשומרת יום כנגד יום דכל יום הוא סוף ספירה דהא אינו צריך כ"א יום אחד אבל לא בתחלת הספירה כמו שאומרים הכותים ויש לדקדק בשמעתין דפריך רבא א"כ הזב דסתר בזיבה היכי משכחת לה כיון דלא ס"ד הא דמשני כגון דחזאי בבין השמשות עדיפא מינה ה"ל למפרך א"כ זבה גדולה היכי משכחת לה כדפריך התם בפרק כיצד צולין ויש לפרש דהוה ס"ל דהכותים ס"ל אפכא דבסוף ספירה לא אמרינן מקצת היום ככולו דאל"כ לא משכחת זבה גדולה אבל בתחלת ספירה אמרינן שפיר מקצת היום ככולו ולכך לא פריך אלא משכבת זרע וק"ל:

ד"ה רואה הויא וכו' דמשכחת ששמשה בהיתר וכו' דקי"ל כרבנן וכו'. ור"ל כגון בשבת לאחר חצי יום וראתה אח"כ בו ביום וראתה ג"כ ביום א' וביום ב' דהוו להו שלשה ימים רצופים ומתחלת לספור ז' נקיים ביום ג' שהוא יום ראשון לספירתה ועדיין אין השש עונות שלמות כלין עד אחר חצי יום ג' ואם תפלוט קודם חצי היום ג' אז היא סותרת אותו יום:

גמ' אילימא תחתיו דזב מואיש אשר יגע במשכבו וגו' נפקא כו' כצ"ל:

שם מן והנושא נמי עד והנושא נמי כתיב נמחק. ונ"ב זהו גירסת תוספות:

שם אימר נתק הכתוב כו' ומה ת"ל ותהי נדתה עליו כו' לימא ליה קרא כי כתיב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ומאי ניהו כו' על הזב מאי טעמא כו' הד"א:

בד"ה שאין ת"ל כו' ובדידה כתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו כצ"ל:

בד"ה מדי אחרינא כו' וכלי חרס הס"ד:

בד"ה אימא כהיא כו' קרא הס"ד:

בד"ה לחומרא [כו'] בגדים הס"ד:

בד"ה יום שפוסקת כו' בעינן לזבה הס"ד:

בד"ה פולטת כו' ופלטה מהו שתסתור כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה סופרתו כו' אלא בסוף ספירה כו'. נ"ב פירש ביום הז' דהוה כמו שומרת יום דא"ר יוסי דמקצת היום עולה לשימור ועיין בסוף מכילתין ומבואר היטב ע"ש:

בא"ד בסוף מכילתין בע"ה כצ"ל ונמחק בענין אחר:

בד"ה רואה הויא כו' אחר ראיית שלשה ימים רצופין. נ"ב פירש יום אחד וק"ל:

בא"ד שש עונות שלמות. נ"ב פי' לפליטת ש"ז גבי מתן תורה:

בא"ד ואחר תיקון רבי זירא דסופרת כו' כצ"ל:

גמרא אמר אביי וטמא ז' ימים מפסיק כו'. כצ"ל:

שם בנישואין שנו. כצ"ל:

שם בפיסקא והן יושבות על כל דם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אימא (בסופו). יהו בגדים טמאים ולא הוא. תמוה דהא אפי' משכב הזב אם נגעו בו בגדים לא נטמא הוא. ועמש"כ פכ"ח דכלים מ"ו:

רש"י ד"ה וכ"ח בהיסט. כדכתיב וכלי חרס אשר כו'. כצ"ל:

שם בא"ד ואמרינן במכלתין איזהו כו'. לעיל (ו) ובשבת (פג) מביא זה מת"כ. ועמש"כ לעיל שם:

רש"י ד"ה אבל אדם ובגדים. או אדם אם יגע בו או בגדים אם יגע בהם. כצ"ל:

רש"י ד"ה אף הוא לא תחלוק כו'. לא יטמאנו לטמא בגדים. ל"ד דקושייתו הוא דאף אדם או כלי לא יטמא אלא או"מ כמשכבו:

רש"י ד"ה אם הן יושבות על כל דו"ד. ושתתחיל מנינה כו'. כצ"ל:

תד"ה מה היא. עי' מהרש"א. ואישתמיטתיה דהנושא את המדרס אפי' קודם פרישתו אף שמטמא בגדים וכלים ומטמא שנים ופוסל אחד. מ"מ אינו מטמא אדם וכ"ח כמו נושא את הנבלה עי' תוס' רפ"ג דחגיגה ד"ה הנושא. ולאחר פרישתו אף בגדים שהוא לבוש אינו מטמא עי' רפ"ה דזבים. מ"מ יותר מוחוור למחוק תיבת ומדרס מדברי התוס'. וגם כי במדרס אין חילוק בין נוגע לנושא כדאיתא שם מ"ו:

תד"ה סופרתו. וא"ת ר' יוסי דאמר בכ"צ מקצת היום כו'. כצ"ל:

תד"ה רואה. עי' מהרש"א. ומה שתמה הס"ט על תירוצו השני ע"ש. לק"מ דהכי פריך רבא תסתור שבעה דהיינו גם יום אתמול שפסקה בו דיה כבועלה. תסתור יום א' דהיינו מקצת היום קודם שפלטה. ויום אתמול תעלה לה ואחר תטהר א"ר כו' והכא מקצת היום שקודם פליטתה מפסקת ביניהם:

גמ׳ אמר אביי יטמא שבעת ימים הפסיק הענין כצ״ל:

שם לקרא כי כתיב סמוך לשקיעת החמה כתיב כצ״ל:

שם רואה היא וסותרת כצ״ל:

אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו להרשב"ם שכ' במשנתינו דעליונו של זב היינו מה שהזב מעלה בכף מאזנים א"א להלום זה בלשון הקרא אשר יהיה הזב תחתיו. וע"כ צ"ל דרשב"ם מפיק ליה מוהנושא וזה שייך שפיר על כף מאזנים. ולפ"ז י"ל קו' תוס' דמתני' מסוגיא דשבת משמע שהוא משום היסט י"ל הרשב"ם היה גורס תרווייהו תחתיו וגם והנשא כתיב וכמ"ש תוספות ג"כ דיש לקיים גי' זו וס"ל לרשב"ם דמתחתיו ילפינן עליונו של זב אייתר והנושא לכף מאזנים ולמימרא דלא מטמא בהיסט. אמנם סתמא דתלמודא דשבת פר"ע ס"ל כהמסורה דוהנושא כתיב א"כ הדרן לסברא חיצונה דהו"ל היסט. וגם בזה מיושב קו' סדרי טהרה הנ"ל:

אימא כהיא מה היא לא חלקת כו' יל"ד לחומרא מקשינן וי"ל דהשתא הוא חלוק מהיא בשני דברים א' דמשכבה והיא שוים לטמא אדם ובגדים והוא אינו דומה למשכבו ב' דעליונה קיל ממשכבה והוא עליונו ומשכבו שוים. אבל אי נימא לקולא לא הוי חלוק אלא בחד מילי דהכל שוה אצלו לקולא ותל"מ. ולפ"ז למ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל דלסוגיא דלעיל ד' ע"ב עליונו של זב מדבריהם בעלמא א"כ אין לה עליון כלל ולא הוה חלוק בתרי מילי לק"מ קו' ר' יעקב ולא הקשה אלא לפום שמעתתא דהכא דעליונו של זב דאורייתא. ובזה ישבנו קו' עצומה דהכא מסיק רבא עליו להטעינו משמע ואלו התם בשבועות דף י"ח ע"ב ילפינן מעליו דאפי' בשעת נדתה תהיה עליו שלא יפרוש באבר חי וכ' תוס' מותהי לא לא מצי למדרש משום דאיצטריך דקידושין תופסין בנדה עי' יבמות מ"ט ע"ב וקשה הא עליו נמי איצטריך לדהכא והא"ש דברייתא דשמעתין מצי אתיא כמ"ד קידושין תופסין בחייבי כריתות ולא איצטריך לנדה ויליף מותהי לפורש באבר חי. ואנן דקיי"ל אין קידושין תופסים בחייבי כריתות ואיצטריך ותהי לקידושין תופסים בנדה מ"מ אנן קיי"ל מדף דרבנן ולק"מ קו' ר' יעקב ולא איצטריך עליו להטעינו ואייתר עליו לפורש באבר חי:

תקנה גדולה היא להן. ע' מ"ש במשנתינו:

ותספרנו ואנן נמי נספרי לכאורה יש לעיין דהא כתיב בתורה ימים רבים בלא עת נדתה ודרשינן ימים שנים רבים שלשה שנעשה זבה גדולה ע"י ג' ימים ומשמע שצריכה שתהיה שופעת ג' ימים שלמים אלא דמקצת היום ככולו ואם ראתה רק ראייה אחת ביום הו"ל כאלו ראתה כל היום וא"כ יום השלישי שפוסקת בו והחזקנוה כאלו ראתה כל היום ואמרינן מקצת יום טמא ככלו איך נאמר בסופו מקצת יום נקי ככלו וכי נעשה מיום א' כלו טמא וכלו טהור ואם כן בזבה א"א לומר כן. וגם בזב זכר דתליא בראיות נמי נילף מזבה אף ע"ג דאיכא למיפרך מה לזבה שכן מטמאה באונס מ"מ כיון דפשטי' קרא דזב נמי משמע דלא נימא מקצת היום ככלו כקו' רבא א"כ ש"ז דסותר היכי משכחת ליה אלא דאפשר למדחק בראתה סמוך לשקיעת החמה מ"מ השתא דגלי בזבה דלא נימא מקצת היום ככלו מטעם הנ"ל ובזב נמי פשטי' דקרא הכי משמע הוי גילוי מילתא בעלמא למילף מזבה ולא פרכינן וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה למעוטי אשה מלובן. וי"ל למסקנא אה"נ ומשו"ה לא קיי"ל ככותאי אלא הא לר' יוסי נמי צריכין טעם לבנות כותים כי [היכי] דלא להוו כחוכא וטלולא וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה ר"מ ואף ע"ג דהך ברייתא דקיימינן עלה ר"מ קאמר לה מ"מ האי טעמא אזל נמי לר' יוסי ור' יוסי הא ס"ל גבי שומרת יום דמקצתו ככלו לענין טומאה ומקצתו האחרון ככלו לענין שמירה ולדידיה שפיר קשה וק"ל:

פולטת ש"ז רואה הוי מלשון רש"י משמע דמיירי ששמש בשעת זיבת הדם ממש מדכתב ששמשה בזוב ופסקה וק"ל ונ"ל משום דקשה ליה הא זכר הרואה קרי בזוב נמי אינו סותר אלא משום צחצוחי זיבה כמבואר לעיל כ"ב ע"א וא"כ תינח זכר הרואה מטבעו א"א בלא צחצוחי זיבה משא"כ הפולטת מה שקבלה מהזכר מה לה ולצחצוחי זיבה אלא ע"כ שמשה בשעת זיבת הדם וחפהו ש"ז ועכשיו נפלט ועי' מ"ש הרא"ש:

אילימא תחתיו דזב. דהוא מדרס הזב: ומאי ניהו נישא. בגד הנישא על הזב מאי טעמא והנושא והנישא כתיב לא ידענא מאי היא ונראה בעיני שהוא פי' משובש: נתקו הכתוב מטומאה חמורה. מדכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם יכבס בגדיו ומדלא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ואפסקינהו ביטמא מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קמיירי אלא באוכלין ומשקין והנושא אותם נדרש בתורת כהנים לנושא משכבו ומושבו של זב: אימא. להכי אפסקינהו קרא דלא יטמא אדם לטמא בגדים שעליו להכי כתב יטמא דאדם לחודיה טמא או אם נגעו בגדים יהו בגדים טמאים ולא הוא: יעלה לרגלה. יעלה לסופה כגון בא עליה בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה: ז' ימים. ואפילו בא עליה בשביעי: מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים. שעליו דאתי בקל וחומר ממשכבה אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו: וכלי חרס בהיסט. ואע''ג דאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאוירו בהיסט זב וזבה מיטמא כדכתיב (ויקרא טו) (כל כלי) חרס אשר יגע בו הזב ואמרי' במכילתין איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו: שאין ת''ל וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. שהרי כבר נאמר ותהי נדתה עליו ובדידה כתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו: מטומאה חמורה. שלא יהיה משכבו חמור כמשכבה לטמא אדם ובגדים שעליו: אבל אדם ובגדים. או אדם אם תגע בו או בגדים אם תגע בהם: מידי אחרינא לא. כגון אדם וכלי חרס: וכל המשכב. ריבויא הוא ולאו פרטא: אימא כהיא. בועלה כמותה דהא אקשינהו קרא: לחומרא. ששניהן מטמאין אדם לטמא בגדים: אף הוא לא תחלוק בין מגעו למשכבו. ולקולא ששניהם לא יטמאו דהא במשכבו פשיטא לן שנתקו הכתוב הלכך במגעו נמי שאם נגע באדם לא יטמאנו לטמא בגדים דהא כתיב ותהי נדתה עליו דהוקשו הוא והיא בהאי קרא: עליו. להחמיר משמע ולא להקל: אטו כולהו בועלי נדות נינהו. והא איכא פנויים: אם הן יושבות על כל דם ודם. שהן רואות בין טמא בין טהור יושבת עליו ז' ימי נדתה שהתחיל מנינה משנשתנה מראה דם ותמנה ז' ימים: תקנה גדולה היא להם. אבל אינן עושות כן אינן מונות אלא מראיה ראשונה כשאר נשים וזהו קלקולה שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק כגון ראתה ירוק תחלה סבורה היא שהיא טמאה ומונה ממנו ז' ימים וכשרואה בחמישי שלה דם אדום אינה משמרת אלא שני ימים להשלים ז' לראייתה הראשונה והיא צריכה למנות מראייה שניה: יום שפוסקת בו. כשהיא רואה ג' רצופים לאחר ז' ימי הנדה והויא זבה ופוסקת באמצע היום סופרת אותו קצת היום שעד הערב למנין שבעה נקיים ואנן ז' נקיים שלמים בעינן לזבה: א''כ. דלענין נקיים מקצת היום ככולו זב שפסק והתחיל לספור וראה קרי וקיי''ל דסותר אותו היום ותו לא בהמפלת בשמעתא קמייתא (לעיל דף כב.) ואי מקצת היום ככולו מאי סותר הא איכא קצת היום לבא: אי דחזאי בפלגא דיומא כו'. קושיא היא ומשני ולימא ליה לקרא כו' בתמיה: וקא מהדר לאוקמי אתקפתיה אין על כרחיך שבקיה לקרא כו'. דכיון דקיי''ל בכל דוכתי מקצת היום ככולו איהו דחיק ומוקים אנפשיה בסמוך לשקיעת החמה: פולטת. כגון ששמשה בזוב ופסקה והתחילה למנות ופלטה מהו שתסתור מניינה הא דקי''ל דפולטת טמאה משום רואה היא וסתרה:

והנשא כתיב. חסר וי''ו. תימה דבמסורת הוא מלא מיהו מצינו שהמסורת הוא חולק על הש''ס במסכת שבת (דף נה:) גבי בני עלי מעבירם כתיב ובמקראות שלנו כתיב מעבירים מלא: מה היא מטמאה אדם וכלי חרס. משום דבהשותפין (ב''ב ט:) גבי נושא נבלה ומדרס אע''ג דמטמא שאר בגדים שעליו אינו מטמא אדם וכלי חרס לכך נקטינהו הכא: כלל ופרט המרוחקין זה מזה. מפורש בפ' החובל (ב''ק פה.): תניא א''ר מאיר וכו'. לרבי יוחנן דאמר בפ' כל היד (לעיל יט:) ירד ר''מ לשיטת עקביא בן מהללאל וטימא דם ירוק יפרש דם ירוק דהכא לאו ירוק ממש כי ההיא דלעיל אלא דיהה ממנו וכן לעקביא מטמאה כותית דם ירוק דיהה מדם ירוק שהוא טמא ולעיל פי' בע''א: סופרתו למנין ז'. וא''ת ודאמר בכיצד צולין. [ובמס' נזיר] (דף טו:) מקצת היום ככולו וזבה גדולה אמר התם דמשכחת אליביה ברואה בין השמשות וכי ככותים סובר דהכי פריך לקמן (דף סט.) לרב דאמר יום שפוסקת בו עולה למנין שבעה ורב ככותאי אמרה לשמעתיה וי''ל דר' יוסי לית ליה מקצת היום ככולו אלא בסוף ספירה כמו שומרת יום אבל בתחלה כמו שאומרים כותים מודה דלא אמרינן ומה שקשה מפ''ק דר''ה (דף י.) נפרש בסוף מכילתין בע''ה.: דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה. אין האמת כן מדפריך בפ' בתרא (לקמן דף סט.) ורב ככותאי אמרה לשמעתיה: רואה הויא וסתרה. אור''י דמשכחת בשמשה בהיתר שתסתור ע''י פליטה אחר ראיית ג' ימים רצופין דקי''ל כרבנן בפ' ר' עקיבא (שבת פו:) דבעינן שש עונות שלמות א''נ אחר ראייה אחת ואחר תיקון רבי זירא דסופרת שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל דמסתמא צריך נמי נקיים מזרע דכעין דאורייתא תקון ומכאן אשה ששמשה וראתה מיד אין לה להתחיל לספור נקיים עד אחר יום ד' דבעינן ו' עונות שלמות וכן פסק ר''ח ואפילו רבא דפליג הכא ארמי בר חמא נראה דחזר בו מדלא

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד