דף לג - א
אילימא "תחתיו - דזב", שנוגע במדרסו [36] של הזב?
לא יתכן לומר כן. כי דין זה - מהכתוב [שם ה] "ואיש אשר יגע במשכבו" נפקא!? [37]
אלא, שכוונת הכתוב על הנוגע בכל אשר יהיה הזב - תחתיו.
ומאי ניהו שיהיה "הזב תחתיו" - "עליונו של זב"! שבא הכתוב [38] לחלק ולומר שרק מה שמתחת לזב [כמו: משכב, מושב מדרס] מטמא טומאה חמורה של אדם וכלים ולא מה שמעל הזב, שמטמא רק אוכלים ומשקים. ובכך נתקו הכתוב מטומאה חמורה, והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך - שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין! [39]
שואלת הגמרא: אימר, נתקו הכתוב לעליונו של זב מטומאה חמורה דלא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו בלבד. אבל אדם עצמו, או בגדים עצמם שנגעו בעליונו של זב ליטמא!? מבארת הגמרא: אמר קרא [שם י] "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא" - טומאה קלה משמע! [40]
ומוסיפה הגמרא לבאר: ותחתונו של בועל נדה - מנלן שאינו מטמא אלא טומאה קלה?
דתניא: נאמר בטומאת בועל נדה [שם כד] "ואם שכב ישכב איש אותה, ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים".
יכול יעלה לרגלה, שטומאתו של הבועל תהיה כמידת טומאתה, שאם בא עליה ביום הששי לנדתה יטבול בליל המחרת [41] ויטהר כמותה?
תלמוד לומר "וטמא שבעת ימים", שחייב למנות שבעת ימים מזמן בעילתו, ואפילו בא עליה ביום השביעי, ואין ספירתה מועילה לו [42].
ומבארת הגמרא: אם כן מה תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו", שלכאורה משמעותו שדינו כדינה?
שיכול, לא יטמא בועל נדה אדם וכלי חרס.
תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו" - מה היא, שהיא נדה, מטמאה אדם [43] וכלי חרס [44], אף הוא, בועל הנדה, מטמא אדם וכלי חרס.
וממשיכה הברייתא: אי מה היא, הנדה, עושה טומאת משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו, אף הוא, הבועל, עושה טומאת משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו?
תלמוד לומר בסוף הפסוק: "וכל המשכב אשר ישכב עליו [בועל הנדה] יטמא!"
שאין תלמוד לומר [שאין צורך לומר] את התיבות "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", שהרי כבר נאמר "ותהי נדתה עליו", שטומאתו כטומאתה, ובה הרי נאמר מפורש שמשכבה מטמא אדם ובגדים, ונמצא שפסוק מיותר זה בא ללמדנו -
ומה תלמוד לומר "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" - נתקו הכתוב לבועל הנדה מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה!
לומר לך: שאינו מטמא משכבו של בועל נדה אלא אוכלין ומשקין בלבד!
פריך רב אחאי: אימא נתקו הכתוב למשכבו של בועל נדה מטומאה חמורה מלטמא אדם לטמא את בגדים שעליו, והביאו לידי טומאה קלה, דלא ליטמא אדם לטמויי בג דים.
אבל אדם ובגדים עצמם כשנוגעים במשכב בועל הנדה - ליטמאו!? ומנלן לנתקו לטומאה קלה לגמרי, שאין משכבו מטמא כלל את האדם והכלים שנוגעים בו אלא רק אוכלין.
אמר רב אסי: ניתוק זה נלמד ממשמעות הכתוב "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" - טומאה קלה משמע!
ועדיין מקשה הגמרא: ואימא.
"ותהי נדתה עליו" - כלל [שהבועל נדה הרי הוא כנדה עצמה, ומטמא הכל].
"וכל המשכב" - פרט [שרק משכבו טמא ותו לא].
וכשלפנינו "כלל ופרט" דרשינן - אין בכלל אלא מה שבפרט! ונמצא - שרק משכב ומושב - אין! מידי אחריני - לא!? ונלמד מכך שבועל נדה יטמא רק את משכבו ומושבו, ולא אדם וכלים שנוגע בהם.
אמר אביי: כיון שנאמר בבועל נדה [שם כד] - "ואם שכב ישכב איש אתה, ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים. וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", הרי "וטמא שבעת ימים" מפסיק הענין בין הכלל "ותהי נדתה עליו" ובין הפרט "וכל המשכב"!
ולפיכך - הוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה - אין דנין אותו בכלל ופרט!
רבא אמר: לעולם דנין כלל ופרט גם אם הם מרוחקין. אבל פסוק זה אינו נדרש בכלל ופרט היות "וכל המשכב" אינו פרט אלא כלל, כי "וכל" - ריבויא הוא!
מתקיף לה רבי יעקב -
אימא: כיון שנאמר בו "ותהי נדתה עליו"
- יהיה דין בועלה כהיא, אלא שנלמד ממנה להיפך:
מה היא, לא חלקת בה בין מגעה למשכבה - לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו לחומרא!
אף הוא, לא תחלוק בין מגעו למשכבו - לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו לקולא!
והיינו: כשם שמשכבו של בועל נדה התמעט לגמרי מלטמא אדם וכלים, כן מגעו של בועל נדה יתמעט מלטמא אדם ובגדים, ויטמא רק אוכלין ומשקין.
אמר רבא: "ותהי נדתה עליו" כתיב - להטעינו [להחמיר עליו] משמע! ולכן אין להשוות את טומאת מגעו של בועל נדה למשכבו, על אף ההיקש בין הבועל לנדה, ומטמא אדם וכלים [45].
שנינו במשנה: והכותים מטמאים מפני שהן בועלי נדות.
תמהה הגמרא: אטו כולהו כותים בועלי נדות נינהו, והרי ודאי יש פנויים שאינם בועלים כלל?
מבארת הגמרא: אמר רבי יצחק מגדלאה - בנשואות שנו! אכן, טומאה זו נגזרה רק על כותים נשואים שהם בועלי נידות נשואות.
שנינו במשנה: והן יושבות על כל דם ודם.
תניא: אמר רבי מאיר: אם אכן הן היו יושבות על כל דם ודם בין טמא ובין טהור שבעה ימים חדשים, תקנה גדולה היא להן! שהרי בכך היו נוהגות חומרא גדולה בעצמן.
אלא, קלקלתן היא, בכך שרואות דם אדום, ומשלימות אותו לדם ירוק, שאם הן רואות חמשה ימים דם ירוק, [שבאמת הוא טהור [46]] ולאחריהם יומיים דם אדום, שהוא טמא, אין הן מתחילות למנות את שבעת ימי הנידות כראוי, דהיינו מתחילת ראיית הדם האדום, אלא מצרפות אותו לראית הדם הירוק כי מתייחסות גם אליו כדם טמא, וטובלות בסוף שבעה לדם ירוק אף שעדיין הן בתוך שבעה לדם האדום.
דבר אחר. קלקלתן היא: יום שפוסקת בו, שכאשר היא רואה דם בימי הזיבה, [דהיינו שרואה שלשה ימים רצופים אחר שבעת ימי נדה] אם פוסקת לראות באמצע היום - היא סופרתו למנין שבעה. שהיא מצרפת את מקצת היום הטהור [לאחר שפסקה לראות] למנין שבעת הנקיים ואינה סופרת ז' ימים שלמים כדין.
מתקיף ליה רמי בר חמא: ותספרנו [מדוע אכן לא תספור את מקצת היום הראשון למנין שבעה]? ואנן נמי [ולא רק הכותים] - נספריה!? דהא קיימא לן - מקצת היום ככולו!?
אמר רבא: אם כן, שדי למנות מקצת יום נקי למנין שבעת הימים הנקיים, שכבת זרע דסתר בזיבה - היכי משכחת לה? והא מקצת היום ככולו! והיינו: שהרי לעיל [כב א] דרשו מהפסוק "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" שזב הרואה קרי סותר את אותו היום שראה בו, וממשיך למנות ביום שלאחריו לפי סדר מנינו. ואם נאמר שמקצת היום בנקיות מאפשרת למנות את היום הזה ולצרפו למנין שבעה נקיים, למה לא נצרף את מקצת היום שנותר נקי לאחר ראיית הקרי, ולא יסתור את יום ראייתו ממנין הימים?
ומיישבת הגמרא שאין סתירה מדרשה זו לטענתו של רמי בר חמא: כי אי דחזאי הזב את הקרי בפלגא דיומא, הכי נמי שיהא יכול לצרף את מקצת היום שנשאר ולא יסתר יומו. ואילו הכא, בדרשה לעיל שסותר יומו, במאי עסקינן, דחזאי הזב את הקרי סמוך לשקיעת החמה, ולא נשאר אפילו מקצת היום לאחריו!
ותמהה הגמרא: וכי ליקום רמי בר חמא ולימא ליה לקרא שסותר יומו - כי כתיבא קרא באופן כה דחוק, שדוקא סמוך לשקיעת החמה כתיבא קרא!?
משיבה הגמרא, כדי להסביר את התקפתו של רמי בר חמא: אין, אכן הפסוק נסוב רק על אופן דחוק שכזה, והתמיהה אינה על רמי בר חמא, אלא -
על כרחך שבקיה לקרא, נשאירנו לפסוק בדוחקו, משום דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה, שהרי מכח הקושיה שמקצת היום ככולו, כאילו הפסוק עצמו מכריח אותנו להעמידו בדוחק זה, שמדובר בו דוקא בראה קרי סמוך לשקיעת החמה, ואז סותר יומו, אך אם אחר הראיה נשאר חלק מן היום נקי, יוכל למנותו.
ולכן טען רמי בר חמא שאין לומר שטעם איסור הכותים הוא משום שמצטרפות מקצת היום למנין שבעה נקיים כי בכך הן עושות כדין [47].
בעי רמי בר חמא: אשה ששימשה עם בעלה ולאחר זמן פלטה את שכבת הזרע הרי היא טמאה כטומאת קרי. ויש להסתפק:
פולטת שכבת זרע - מהו שתסתור בזיבה? אם שימשה [באיסור] [48] בשעת זיבתה, וכשנגמרה הזיבה היא התחילה למנות שבעה נקיים, ובאמצע ימי הנקיות היא פלטה את שכבת הזרע של בועלה, האם פליטת הזרע [שמטמאת אותה] סותרת את ימי הנקיות או לאו? וצדדי הספק הם:
האם טומאת פולטת שכבת זרע היא משום דאמרינן - רואה היתה, ולפיכך גם באופן זה סותרת! כי ראיית שכבת הזרע מקלקלת את נקיות הימים.
הערות
[36] כך פירש רש"י, והרשב"א פירש שנוגע במשכבו ומושבו.
[37] הרמב"ן הקשה, הרי במשכב ומושב טעון כיבוס בגדים, ובהיסט לא, ואם כן אי אפשר ללמדו מ"וכל הנוגע". ותירץ, שמצד קושיא זו היה אפשר לומר שסוף הכתוב "והנושא בגדיו" נסוב גם על עליונו, ואמנם יהא טעון כיבוס בגדים, ולכן נקטה הגמרא הוכחה אחרת.
[38] פירש רש"י, שנאמר "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו הזב יטמא, והנושא אותם יכבס בגדיו", וכיון שהפסיק וכתב באמצע "יטמא", משמע שתחילת הפסוק נאמר רק על אוכלין ומשקין, ואילו סופו נסוב על אדם נטמא כשנושא משכב ומושב של זב, ולא עליונו.
[39] הראב"ד [משכב ומושב ו ג] כתב, שעליונו מטמא גם כלי שטף במגע. ותמה הר"י קורקוס מסוגיין שמטמא רק אוכלין ומשקין. וביאר האור שמח [שם ה"ה ד"ה והנה] שבזמן שהזב תחתיו עליונו נחשב כאב הטומאה לטמא כלים, ורק כשפורש ממנו דינו כראשון לטמא אוכלין ומשקין. [והיינו, שבעליונו התחדש דין חיבורין בכלים וראה מרכבת המשנה שעליונו מטמא כלים אפילו בחיבור אוכלין, וכלי הנוגע באוכל שעליו טמא]. ובא ליישב קושיית תוס' [ד"ה עליונו] שהרי לאוכלין אין טהרה במקוה, ובפסוק נאמר יטמא עד הערב, ובהכרח היינו בכלי שנגע בעליונו כשהזב תחתיו. וכ"כ במשך חכמה [ויקרא טו] ובחזו"א [שם] וראה מקדש דוד [טהרות נב].
[40] הר"ש [זבים ה ב] כתב, שעליונו של זב נקרא בלשון המשנה "טומאת מדף" כי טומאתו קלה, כ"קול עלה נדף", וכן נקט הרמב"ם [משכב ומושב ו ג] שעליונו הוא טומאת מדף והוא רק מדבריהם [ראה רש"י ד ב ד"ה בשם אית דאמרי]. והשיגו הראב"ד, שבסוגיין למדוה מקרא. ובלקוטי הלכות הוסיף להקשות, שהרי דימו לו תחתונו של בועל נדה, והוא מן התורה. ובכסף משנה כתב, שבסוגיין היא אסמכתא בעלמא. וראה פתחי נדה [ד א]. ובפיה"מ להרמב"ם [שם ד ו] שנקרא כך מלשון ריחו נודף, והכוונה היא שהוא מטמא כלים שעליו, אפילו שהם זה על גבי זה ולא הסיט אלא תחתון [ראה רמב"ן הערה 35]. ובפרה [י א] ביאר שנקרא כך מלשון הדף, כי די בהיסט מכוחו אף שאינו נושאו על ידי גופו.
[41] כך פירש רש"י. ולכאורה תמוה, שהרי חייבי טבילות טובלין בלילה, ובועל נדה בכללן כמבואר ביומא [ו ב]. ויתכן, שבהוה אמינא, כיון שעולה לרגלה טובל כנדה בלילה. ולמסקנא, אף שטומאתו כטומאתה [כדלהלן], אינו צריך לטבול בלילה כי אין לו דין ספירה, שהיא דוקא ביום, שהרי אינו סותר ימיו בראיית קרי.
[42] הראב"ד [בביאורו לתו"כ סוף מצורע] כתב, שהבועל שומרת יום, דינו תלוי בה, שאם תראה ג' ימים, יספור שבעה כמותה, ואם לא, יטבול ויטהר לערב. ואף על פי שהרואה מעת לעת אינה מטמאה בועלה למפרע [כדלעיל ו א] היינו, משום שלא חל עליה איסור נדה, אך שומרת יום שחל עליה כבר האיסור מטמאת את בועלה כיון שחל עליה טומאת שבעה למפרע [ואף שהיא מונה שבעה משעה שפוסקת לראות, בועלה סופר משעת ביאה, כי חל עליו רק דינה בשעת ביאה, ומה שלא מנתה עד יום השלישי אינו מדיני טומאתה בתחילה, ראה מקדש דוד [טהרות מח]. ומוכח מדבריו שהפסוק מלמד רק שאינו עולה לרגלה [והיינו, שאין ספירתה מועילה לו], אך טומאתו היא כטומאתה. ובשו"ת עצי ברושים [טו] העלה מכך שהבועל יולדת נקבה, יטמא שבועיים, כמותה. אך במנחת חנוך [קפב], ואור שמח [משכב ומושב ג א] ומלבי"ם [מצורע קצ] ומי נפתוח [אמנה מח] נקטו שבועל שומרת יום יטמא שבעה ימים, כי הכתוב מלמד שאין טומאתו תלויה בטומאתה. ומסתבר שנידון זה תלוי בשאלה האם טומאת הבועל היא טומאה עצמית או שמקור הטומאה הוא בנדה, ונרחיב בזה בהערה 45. וראה בספר דרכי שמואל [אהלות א לד] שהוכיח כי בועל נדה, אף שאין לו ספירה, אינו יכול לטבול ביום הראשון, אלא כנדה שטובלת ביום שביעי מפני הטומאה.
[43] רש"י גרס "מטמאה אדם לטמא בגדים שעליו". והיינו, שבועל נדה דינו כנדה לגבי טומאה בחבורים, [אך היינו דוקא בגדי אדם הנוגע בו, כי רק אדם מטמא בחבורים, אך בגד הנוגע במשכבו אף כשהוא עליו, אינו נטמא, כי אין חבורין בכלים כמבואר באהלות [א ה], וכן משמע מתוס' שנקטו שמטמא כנבלה [וחמור ממנה שמטמא כלי חרס]. והרא"ש הביא שהשר מקוצי [הוא הר"ש, בכלים א ג] סובר שדינו כטמא מת שמגעו אינו מטמא אדם לטמא בגידם, והסתפק אם נושאו טמא כי דינו כנבלה שהנושאה טמא. וראה תוס' להלן [ע"א ד"ה מערה]. ומשנה למלך [משכב ומושב ג א]. וראה להלן שנחלקו אם הבועל הוא מקור הטומאה, והנוגע בו מטמא בחבורו למקור, או שהנדה היא המקור, ואין הנוגע בו מחבר את הכלים למקור הטומאה.
[44] רש"י גרס "וכלי חרס בהיסט", והיינו, שהגמרא נקטה בדוקא כלי חרס, כדי ללמד שמטמא בהיסט, שהרי אינו מקבל טומאה במגע אלא מאוירו, ורק היסט זב ונדה מטמאו. אך תוס' ותוס' הרא"ש נקטו שמטמא כלי חרס רק במגע באוירו, וביארו שנקטו דוקא כלי חרס, כי מצינו שהנושא נבלה מטמא שאר כלים ולא כלי חרס וקמ"ל שבועל נדה מטמאם. וכן דעת תוס' להלן [ע"א ב] שבועל נדה אינו מטמא בהיסט כי טומאתו קלה מנדה כשם שאינו מטמא משכבו אלא כעליון.
[45] הריטב"א ביאר ש"עליו" מלמד להחמיר עליו שיטמא במגעו אדם לטמא בגדים, והיינו, שמלמד שיטמא במגעו אדם לטמא בגדים, והיינו, שמלמד שהבועל עצמו הוא מקור הטומאה, ולכן הנוגע בו מטמא בחבורים. ובזכר יצחק [נה] ביאר שאין טומאתו באה מבעילת הנדה הטמאה, אלא מכח האיסור חלה בו טומאה עצמית. אך במשך חכמה [ויקרא טו כד] ביאר שמשמעות "עליו" היא כאילו נושא שדם הנדה עליו כל שבעה ימים, ומטמא בחבורים לנדה, ולכן אינו כמשכב, שאינו מטמא בגדים אחר שעמד ממנו הבועל. ולדבריו כל טומאתו ממנה והוא עצמו לא יטמא אדם לטמא בגדים, [וראה אור שמח משכב ומושב ב א שכתב בזכר יצחק]. ויתכן שבנדון זה תלויה המחלוקת [בדף טו א] אם הרואה מעת לעת מטמאה בועלה, שרבי עקיבא סובר שטומאתו נגררת מטומאתה, ולכן נטמא. ואילו תנא קמא סובר שטומאתו היא טומאה עצמית מפני האיסור, ואתמול עדיין לא נאסרה. וראה ביבמות [נד א] שטומאת בועלה מוכיחה על חומר איסור נדה. אלא שלפי זה תמוה, למה נטמא אפילו באונס [ראה מו"ק טו א וירושלמי יומא א א].
[46] תוס' [ד"ה תניא] הקשו, שהרי לעיל [יט ב] רבי מאיר מטמא דם ירוק, וביארו שכאן מדובר בירוק דוהה, ולא טיהר אלא ירוק גמור. ולעיל [שם ד"ה ירד] כתבו שטימא ירוק רק מדרבנן, אך ודאי אם ראתה אחריו אדום צריכה למנות מתחילה, ודחו שבאמת איסורו מדאורייתא, ולעיל מדובר כשמצאתו על כלי, ואינה חוששת לו כי אינו שכיח לצאת מגופה. וראה שם עוד ב' תירוצים.
[47] תוס' [ד"ה דאיהו] הסיקו שאין הלכה כרמי בר חמא, שהרי להלן [סט א] מבואר שרק הכותים מונים מקצת היום ככולו. והרא"ש כתב, שגם רמי בר חמא סבר שאין מצרפין מקצת היום, ורק אמר שאינו יודע מה הטעם לכך. עוד כתבו תוס' [ד"ה סופרתו] שאף על פי שלדעת רבי יוסי [בפסחים פא א] מצרפין מנין מקצת היום, היינו, רק בסוף הספירה, אבל בתחילתה רק הכותים מונים. וראה תוס' בר"ה [י א ד"ה שנים] שגם לרבנן בסוף הספירה מקצת היום ככולו. וטובלת ומותרת לבעלה, אלא שלא נגמר היום, אלא שאם ראתה אחר כך, לרבנן סותרת ולרבי יוסי אינה סותרת. והחזו"א [יו"ד צב יט] ביאר, שרבנן סוברים שרק יום שלם נקי נחשב נקי, אבל הטהרה חלה על ידי חלק ממנו, ולכן אם ראתה בסופו נמצא שאין לה אפילו מקצת יום נקי, והיינו, שאין אומרים מקצת היום ככולו לנקיון [וכן משמע בתוס' להלן עא ב]. ורבי יוסי סבר שדי במקצת יום נקי, ולא איכפת ליה אם ראתה אחר כך. אולם הגרי"ז ביאר שגם לרבנן די במקצת יום נקי, אלא שסברו שהראיה סותרת בכל היום, אפילו אחר שטבלה, וכשם שטומאה מפסקת וסותרת ימים שכבר ראתה [אף שאין צריך שיהיו רצופין, וכדלהלן הערה 53]. ולרבי יוסי, הרואה אחר מקצת יום ז' נחשבת כרואה ביום ח', כי מקצת היום נחשב לגמרי כיום שלם, ואחריו אין סתירה. ובנאות יעקב [כז] הוכיח כדבריו מקושית התוס', שהרי בתחילת הספירה ראתה באותו יום, ואם צריך שיהא כולו נקי, איך הוה אמינא לצרפו. והרשב"א הקשה, למה המתחלת לראות בסוף היום מצטרף יום זה לימי זיבה, והרי תחילת היום טהור, ומקצת היום אינו נחשב כיום שלם. והעלה מכך שהנדון על מקצת היום, הוא רק על חלקו שגורם טומאה או טהרה, אך כשחלקו אין בו משמעות לכאן או לכאן נחשב מקצתו ככולו, וכיון שבתחילת ראיתה אין תחילת היום גורם טומאה או טהרה, נחשב סופו ככולו.
[48] כך פירש רש"י [ד"ה פולטת], וטעמו, משום ששכבת זרע מסרחת אחר ג' ימים, ונחשבת כמים, וכיון שזבה היא הרואה ג' ימים רצופים, נמצא שאינה יכולה לפלוט בימי ספירתה אלא אם שמשה באיסור. והראב"ד ביאר, שהנידון הוא בזבה ששמשה ביום השביעי לספירתה אחר שטבלה, ופלטה בו ביום. וסבר שנחשבת כמשמשת בהיתר, כי סותרת רק לטהרות, כמבואר להלן [לז א] שרק דבר הגורם טומאה סותר לבעלה, ושכבת זרע אינה גורמת לו טומאה [ובכך נחלק עמו רש"י שסותרת גם לבעלה, ונמצא ששמשה באיסור]. ותמה הרא"ש, איך סותרת לחצאין? ולפיכך נקט כדעת רבינו יונה, שרק זבה הרואה דם וזב הרואה זיבה, שסותרים כל מניינם, הם סותרים עד סוף היום השביעי, אבל פולטת, שסותרת רק יום אחד, כיון שספרה מקצת יום שביעי שוב אינה סותרת, כי סתירתה היא "משום שאין הימים נקיים", וכיון שכבר ספרה מקצת יום נקי, שלמו הנקיים. [וראה בסדרי טהרה [קצ"ו מד] שדן אם הוא דוקא כשטבלה, או אפילו לא טבלה]. והריטב"א נקט דעה שלישית, שפולטת ביום השביעי סותרת רק לטהרות [אך בשאר ימים סותרת גם לבעלה]. ונחלקו בטעם רבנן שהרואה בסוף היום סותרת. הרא"ש סובר, שהוא דין סתירה אחר שבעה נקיים, ולזה צריך דוקא דם או זיבה, אך שכבת זרע אינה "סותרת" אלא מגרעת בנקיון, והיום כבר נקי על ידי מקצתו. והראב"ד סובר, שצריך שיהיה כל היום נקי, וגם שכבת זרע מגרעת עד סוף היום, ואף אם ראיה בסוף היום סותרת, שכבת זרע הוקשה לזיבה, וכשאינו גורם אינו סותר, ולכן אינה סותרת לבעלה. והריטב"א סובר, ששכבת זרע גם סותרת וגם מגרעת בנקיון, אלא שאחר מקצת יום ז' לא יתכן לגרע בנקיון, כי די במקצתו, ומדין סתירה אינה סותרת לבעלה. וראה קובץ הערות [לט ד]. והתוס' [ד"ה רואה] כתבו, שיתכן שתפלוט אף אם שמשה בהיתר קודם שראתה, כיון שאמרו [שבת פו ב] ששכבת זרע מסרחת רק אחר שש עונות שלמות, ונמצא שאם שמשה במוצאי שבת פולטת בליל רביעי עד שעת שימושה במוצאי שבת, ויתכן שתפלוט אחר ג' ימי זיבה [וראה הערה הבאה]. עוד כתבו התוס', שאחר תקנת רבי זירא [להלן סו א] שיספרו ז' נקיים אחר כל ראיה, נמצא שפולטת בימי ספירה אחר ששימשה בהיתר [וסברו שטעונה נקיים אפילו משכבת זרע]. והעלו מכך להלכה, שהמשמשת ומיד ראתה, לא תתחיל לספור ז' נקיים עד שיעברו ד' ימים שבהם יכולה לפלוט זרע. ובתרומת הדשן [רמה] הכריע להמתין יום נוסף, שמא תשמש ביום ראשון בין השמשות, ותסבור שהוא יום, ויתכן שהוא לילה, ואם תמתין רק עד יום חמישי ימצא שתחילת ספירתה בתוך שש עונות של פליטת שכבת זרע. והוסיף, שבזמננו אין לחלק בין שמשה או לא, אלא כל הרואה ואפילו כתם, תמתין ה' ימים ורק אחר כך תחל ספור שבעה נקיים, כי לא פלוג רבנן בחשש זה. והביאו הרמ"א [רצו יא] להלכה. וראה ב"ח וש"ך אם חשש זה גם כשאין בעלה בעיר. אך הרא"ש כתב, שאם רוצה לספור מיד אחר ששמשה, תקנח יפה או תרחץ במים חמים לנקות כל הזרע, ושוב לא תהיה בחשש פליטה.
אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נושא דהיינו עליונו של זב וטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה. כלומר מדלא ערבינהו בקרא ולכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו והנושא אותו יכבס בגדיו, ופלגינהו ביטמא שמע מינה להקל בעליונו אתא ולנתקו מטומאה חמורה ולומר דהאי יטמא לא באדם וכלים אלא באוכלים ומשקים, והנושא אותם לא אעליונו של זב קאי אלא לנושא משכבו ומושבו של זב, וכן נדרש בתורת כהנים (פר' מצורע פרק ד). ובתוספות אמרו שרש"י ז"ל בעצמו הקשה לפירוש זה דהיאך אפשר לומר דהאי קרא באוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו של זב דהא כתיב ביה טומאת ערב כדכתיב וכל הנוגע בכל אשר אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב וא"כ אי אפשר דמיירי באוכלים ומשקים, דאוכלים אין להם טומאת ערב דאין להם טהרה במקוה, וכתבו הם ז"ל שהוא ז"ל גריס גרסא אחרת ופירשו פירוש אחר בתשובה, אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר קושיא זו מתורצת לפי גרסה ראשונה דאיכא למימר דמשום דנתקו הכתוב דרשינן ליה לקרא דסמיך אמרכב דכתיב עיל מיניהוכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והכי קאמר כל המרכב אשר ירכב עליו יטמא, וכן נמי כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דהיינו אוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו, והוא עצמו כלומר עליונו עצמו, יטמא עד הערב.
מה היא מטמאה אדם וכלי חרס. והאי דנקט כלי חרס משום דבבבא בתרא (ט, ב) ממעט גבי נושא נבלה דאע"ג דמטמאה שאר כלים אינו מטמא אדם וכלי חרס.
הא דאתקיף רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה. לאו משום דסבירא ליה הכין דהא ליכא מאן דאית ליה הכין כדאמרינן בשלהי מכלתין (סט, א) אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה אמר ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב בכותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז', אלמא ליכא מאן דסבירא ליה הכין, אלא הכי רמי בר חמא טעמא הוא דקא בעי אמאי לא ספרה, כיון דקימא לן דמקצת היום ככולו. ואיכא דק"ל אמאי לא נספריה דהא אמרינן בפסחים פרק כיצד צולין (פסחים פא, א) ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ופרש"י ז"ל טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא היא מטמיא ולא סתרה ספירה למפרע דמקצת היום ככולו. ואקשינן עלה אלא זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שמור. ופרקינן אי בעית אימא בשופעת כל תלתא אי בעי' אימא ברואה תרי בין השמשות. אלמא לר' יוסי אמרינן מקצת היום ככולו ואנן נמי נספריה. וליתא, דר' יוסי לא אמר אלא בסוף מנין אבל בתחלת מנין או באמצעיתו לא אמר, וטעמיה דר' יוסי משום דכיון שהיא יכולה לטבול באמצע היום והרי היא מותרת לבעלה דבר תורה היאך תטמאנה לאחר מכאן, אבל באמצע ספירה ותחלת ספירה דאפילו כשעבר היום כולו בטהרה אינה טהורה היאך יהא מקצתו ככולו, ותדע דאנן נמי בסוף מנין בזבה גדולה מקצת היום ככולו אמרינן כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה טבילה ומותרת היא לבעלה. אלא לדידן אי חזיא בתר טבילה סתרה למפרע דלמפרע מטמיא, ולר' יוסי דאית ליה דמכאן ולהבא מטמיא סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום ואי חזיא לא מטמיא למפרע. אבל בתוס' הקשו דאדרבה בתחלת החשבון ובאמצעיתו הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום ככולו מבסוף החשבון, מק"ו דנדה שתחלת היום עולה למנין ז' בתחלתה דאי חזיא בפלגא דיומא בתחלתה נדה אינה צריכה לספור אלא ששה והוא, ואע"ג דכתיב ז' ימים תהיה בנדתה, ואפילו הכי אין מקצת היום עולה לה בסופה דאין טבילת נדה אלא בלילה כל שכן זבה דמקצת היום עולה לה בסופה דהוה לן למימר דיעלה לה בתחלתה, דהכי גמרינן ליה לקל וחומר כי האי בר"ה פרק קמא (י, ..), דאמרינן אמר רבא ק"ו, ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה, עולה לה בתחלתה, שנה שיום אחד עולה לה בסופה, אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה ונשאר להם לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הענין בקושיא. ולפי דבריהם הקשו הם ז"ל כיון דרבי יוסי על כרחיך אמר הכא בסוף החשבון ובתחלת החשבון ובאמצעיתו מק"ו כדאמר א"כ אמאי לא אקשו ליה התם, אי הכי שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה כדאקשינן הכא. ובודאי אם קושיתם קושיא לא היה יכול לתרץ שם כמו שהוא מתרץ כאן ברואה סמוך לשקיעת החמה, דהא לר' יוסי לא למפרע מטמא אלא מכאן ולהבא כענין שאמר בשומרת יום כנגד יום. ואלא מיהו נראה לי דעיקר קושי' ליתא, חדא דאיכא למימר דעדיפא מינה אקשי' לה זבה גדולה היכי משכחת לה וכי אוקמה בשופעת אי נמי ברואה בין השמשות תו ליכא לאקשויי משכבת זרע דהתם נמי כיון דאתית להכי שכבת זרע ברואה בין השמשות כלומר בתחלת היום וכל שכן אי מוקמת ליה בשופעת. ועוד דנראה לי דלר' יוסי על כרחיך באמצע ספירה מודה הוא דמטמיא למפרע ואלו ראתה באמצע ספירה אפילו מפלגיה דיומא ולעיל, סותרת היא כל החשבון, דאף הוא נמי סבר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, ואם הימים הראשונים סותר בזב, אף שכבת זרע סותר יום א', דהכי גמרינן הילכתא דזיבה גמורה סותרת למפרע כל ז' אע"פ שספר ימים טהורים גמורים, וזיבה קטנה דהיינו שכבת זרע סותרת יום א' כדאמרינן לעיל בריש פרק המפלת (נדה כב, א) והילכך אף הוא סותר למפרע כלומר אם ראה קרי בסמוך לשקיעת החמה סותר כל אותו היום למפרע וכדאוקימנא ליה הכא נמי בשמעתין, ותדע לך דר' יוסי באמצע ספירה לא אמר דהא איהו הוא דפסק הלכתא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא בזב וזבה שבדקו יום ראשון ושאר הימים לא בדקו כר' אליעזר דתניא התם בפרק תינוקת (נדה סח, ב) ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראים דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר' עקיבא מדברי ר' אליעזר והלכה כדברי ר' אליעזר אלמא ר' יוסי אחר אחד לכלן בעי ואלו ראתה באמצע ספירה סותרת כל החשבון וכל שכן כשראתה בסוף היום שסותרת אותו היום אלא אם כן תדחוק דכל שאינה רואה בתחלת היום אף על פי שראתה בסופו הרי זו כאלו לא ראתה כלל ואין כאן הפסק טומאה כלל והא דתניא התם נראין דברי ר' עיקבא משום חשש דשמא ראתה בתחלת היום קאמר, ולא ניחא דכיון דאשכחן לרמי בר חמא הכא דאית ליה אפילו בכותאי דמקצת היום ככלו ואפילו הכי אמר הכא ברואה קרי סמוך לשקיעת החמה שסותר יומו למפרע למה נאמר שיהא ר' יוסי חולק עליו בכך ומיקל טפי מכותאי כדי שנקשה עליו. ועוד דלפי דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל אין הפרש לר' יוסי בין תחלת היום לסופו דאפילו ברואה בתחלת היום אם נגמר היום בטהרה טהור ככותאי וכרב דימי דאמר דיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה וא"כ סתירת זיבה לדידיה היכי משכחת לה אלא בשופעת כל היום, ולדידיה זבה גדולה אפילו ברואה שני בין השמשות היכי הויא והלא אפילו ראתה בתחלת היום מכל מקום כיון שפסקה עולה לו אותו מקצת היום לשמור של אמש ואע"פ שראתה נמי בבין השמשות השני גם כן אינו סותר דהא מכאן ולהבא היא רואה לר' יוסי מה שאין כן אפילו לכותאי וא"כ לדידיה לא משכחת זבה גדולה לעולם אלא בשופעת, אלא ודאי לר' יוסי דאמר מכאן ולהבא היא רואה פשיטא שאין יום שפוסקת בו עולה למנין ז', ותדע עוד דלר' יוסי ודאי רואה באמצע היום לא טהורי מטהר לה לגמרי אלא מפלג פליג ליה ליומא פלגיה טהור ופלגיה טמא, ופלגא קמא דטהור הוא סליק ליה שמור אידך פלגא דטמא צריך יומא אחרינא לשמור דידיה, והילכך באמצע ספירה כיון דמקצתו מיהא מטמית ליה על כרחיך סתר הכל למפרע ואפילו חזיא בפלגא דיומא משום דהא איהו בעי אחר אחד לכולן. ועוד הקשו מפני מה לא אמרו שם בר"ה זבה תוכיח וראיתי להרמב"ן נ"ר שתירץ דמקצת היום טמא בתחלתו ככולו טמא ומקצת יום טהור בתחלתו ככולו טהור, סוף היום כתחלתו בין בסופה בין בתחלתה. הילכך ביום נקי של זיבה בתחלת ספירה ליכא למיספריה שהרי עבר מקצת היום בטומאה בתחלתו, ובסוף החשבון כיון שעבר מקצת היום בטהרה הרי הוא ככולו טהור אלא דלר' יוסי הרי הוא ככולו טהור גמור דאפילו ברואה במקצתו לא סתרה ולרבנן סתרה אבל נדה אפילו כולו נמי טמא סופרתו. ופי' לפי דיום ראשון של נדה עולה הוא לספירת טהרתה דלבסוף ששה והיא טהורה, והילכך קל וחומר ומה אפילו כולו טמא עולה לה וסופרתו חצי טהור לא כל שכן שיעלה לה. ואינו מספיק לפי דעתי דאכתי תהדר קושיין לדוכתיה, והלא אלו אתה אומר סוף היום נגרר לתחלתו אם כן מקצת היום טמא בתחלת נדה כיון שהתחילה לראות מפלגא דיומא ולעיל, אמאי עולה לה בחשבון ז' דאע"ג דאי אתה רשאי לטהר סופו כתחלתו ולעשותו כיוצא בו לגמרי, מכל מקום לא יעלה לה למנין שבעה דאי לאו האי טעמא מאי ק"ו דאמרינן התם בר"ה, ועוד נדה בסופה היכא דלא חזיא בתחלת היום לימא הכין ותטבול ביום ז' ותשמש כזבה דמקצת היום בטהרה ככולו טהור, אלא שי"ל בזו דכל יום שביעי של נדה בין רואה בין אינה רואה טמא הוא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בספירת ז' נקיים של זבה דאדרבה הנהו ימי טהרה נינהו והילכך בנדה אפילו לא ראתה בתחלת יום ז' שלה אינו עולה לה דאדרבה גורר סוף היום אחריו מה הוא טמא אף סופו טמא אבל מ"מ תחלת נדה קשיא. ועוד תחלת זבה שמקצת היום בתחלתו טהור למה גורם אותו היום טומאה להצריכה ז' נקיים דהא בדידה נמי כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים וא"כ נימא מה תחלת היום טהור בתחלתו אף סוף היום לא יעלה למנין ג' ימים להצריכה ז' נקיים דלכולי עלמא לא תהא זבה גדולה אלא א"כ רואה ג' בין השמשות, ונ"ל ודאי דסוף היום כתחלתו לעולם בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה אבל כשאין תחלת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והיינו דלענין זבה בין קטנה בין גדולה בסוף המנין מקצת היום ככולו לרבנן כדאיתא להו ולר' יוסי כדאיתא ליה וסוף נדה נמי כיון שעל כרחיך תחלתו טמא דז' ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בשביעי של ספירת זיבה הילכך אף סוף היום כתחלתו מה תחלתו טמא אף סופו טמא וכן נמי בזבה יום שפוסקת בו, אבל תחלת נדה אעפ"י שתחלת היום טהור היה אפ"ה אין סוף היום שראתה בו בטל לגבי התחלת היום הטהור לפי שאין כחו של תחלת היום אלים לפי שאינו גורם שום דבר וכ"ש יום ראשון של זבה שאין תחלת היום שלא ראתה בו מעכב על מקצתו שראתה בו אלא מקצתו הגורם הוא יותר אלים להיותו ככולו. ובאמצע הספירה בין רואה בתחלת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שבאמצע הספירה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי לא אמרו כן אלא בתחלת המנין ממש אבל שתהא טומאה מפסקת באמצע הספירה לא דאחר אחד לכולן בעינן וקרי נמי סותר יומו הואיל וזיבה וראייתה דם סותר את הכל. וק"ו דאמרינן בראש השנה נמי נ"ל דמהאי טעמא נמי הוא לפי שהשנה אינה גורמת דבר לא בתחלתה ולא בסופה והוה לה כתחלת נדה והילכך בין בתחלתה בין בסופה יום א' שגורם הוא אלים ועולה והילכך כי היכי דעולה בנדה בתחלתה הם הכי נמי בשנה ולאו ק"ו גמור הוא דהא נדה כשעולה לה בתחלתה ואינו עולה לה בסופה בטעמא תליא מילתא כדאמרינן מה שאין כן בשנה אלא משום דנדה אע"פ שאינה עולה לה בסופה אפילו כן עולה לה בתחלתה משום דאין מקצת היום שאינו גורם עומד כפני מקצת יום גורם הילכך אף בשנה כן כיון דבין בתחלתה בין בסופה אין דבר גורם עומד לה כנגדו הילכך בין בתחלתה בין בסופה עולה כנ"ל.
הא דבעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא. אליבא דר' שמעון בעי לה אבל אליבא דרבנן פשיטא דרואה הויא כדאיתא בפרק יוצא דופן (מב.) אלא דרבא אית ליה דאינה כרואה משום פרכיה ולקמן בפרק יוצא דופן נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא הלכתא כמאן.
ופולטת שכבת זרע דהכא. פרש"י ז"ל כגון שמשה בזוב שאלו שמשה קודם לכן ואח"כ ראתה ג' ימים ונעשת זבה גדולה ואחר ג' פלטה ש"ז אפילו לכשתמצא לומר שהיא כרואה אינה סותרת לפי שאין שכבת זרע מטמא לאחר ג' ימים מפני שהוא מסריח ואינו ראוי להזריע כדאמרינן לקמן. אבל הראב"ד ז"ל פי' בששמשה ביום שביעי לטהרתה אחר שטבלה ובתוס' העמידהו אליבא דחכמים דאמרין בשבת פרק ר' עקיבא (פו.) דשש עונות שלימות בעינן וזמנין משכחת לה דפלטה לד' עונות וחצי או לה' עונות.
221ימים לסיום הש״ס