נידה לב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

מתרצת הגמרא: היתור נכתב כדי לדרוש את הפסוק, ודרשוהו: למעוטי איש מאודם! שאם איש רואה שכבת זרע אדומה, אינו נטמא בכך! [ודרשת הפסוק היא - אשה מטמאה באודם, שזהו דרכה, ואין איש מטמא באודם, שאין דרכו לראות כן] ^[28].

מקשה הגמרא: והא דתניא: נאמר לגבי זבה [שם כה] "אשה כי יזוב דמה ימים רבים", ודנה הברייתא אין לי אלא אשה גדולה שנעשית זבה אם ראתה דם במשך שלשה ימים רצופים לאחר שבעת ימי נדתה - קטנה שהיא רק בת י' ימים - לזיבה, מנין שיכולה להיות זבה עשרה ימים אחרי הוולדה [ז' ימי נידות ועוד ג' ימי זיבה]? תלמוד לומר: "ואשה" [ו' יתירה], ללמד שגם קטנה נעשית זבה.

ומסיימת הגמרא את קושייתה: למה לי לדרשה הזאת - ליגמר מנדה, שכשם שנוהגים ימי נידות בקטנה כן נוהגים בה ימי זיבות?!

מתרצת הגמרא: צריכא ללימוד מיוחד שדין זבה נוהג בקטנה. משום דאי כתב רחמנא בנדה בלבד, הוה אמינא - נדה שהיא חמורה, משום דכי חזאי חד יומא בעיא למיתב ז' ימי נידות, לכן היא נוהגת גם בקטנה.

אבל זבה, דאי חזאי חד יומא אינה צריכה לשבת ז' ימים. אלא בשומרת יום כנגד יום סגי לה, אימא לא נהגה בקטנה ^[29].

לכן צריכא לדרשה של "ואשה" ללמד שדין זבה נוהג גם בקטנה.

ועדיין מקשה הגמרא: וליכתוב רחמנא דין קטנה בזבה, ולא בעי למיכתב בנדה. ואנא ידענא גם בלא דרשה מיוחדת כיון דאין זבה בלא נדה, שדין נדה נוהג בקטנה, לפי שי"א ימי הזיבה נמנים רק לאחר ז' ימי הנידות, ואם לא ינהגו בקטנה ז' ימי נדה לא יתכנו בה י"א ימי זיבה.

מתרצת הגמרא: אין הכי נמי שאין צורך בפסוק למדרש דין נדה בקטנה, כי היא נלמדת מזבה ^[30].

אלא קרא היתור של 'ואשה' האמור לגבי נדה קטנה טמאה למה לי?

- למעוטי איש מאודם!

תמהה הגמרא: הא מיעטתיה חדא זמנא מיתור 'ואשה' האמור בטומאת אשה הנבעלת לאיש?! מבארת הגמרא: חד היתור בטומאת ביאה - למעוטי איש משכבת זרע אדומה!

וחד היתור בנדה קטנה - למעוטי איש מדם! שאם יצא ממנו דם בפי האמה אינו מטמא כנדה, שאין בו טומאת נדה ^[31].

ומוסיפה הגמרא: וכן לענין זכרים מצינו ריבוי שהם מיטמאים בזיבה מיום לידתם!

דתניא: נאמר [ויקרא שם ב] 'איש איש כי יהיה זב', מה תלמוד לומר 'איש, איש' - לרבות תינוק בן יום אחד שהוא מטמא בזיבה, דברי רבי יהודה.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר - אין צריך לדרשה זאת לרבות קטן לזיבה. כי מקרא מפורש הוא בזיבה: הרי הוא אומר: [שם לג] 'והזב את זובו לזכר ולנקבה'. ודרשינן: 'לזכר' - כל שהוא זכר, בין שהוא גדול בין שהוא קטן. 'ולנקבה' - כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה! אם כן מה תלמוד לומר 'איש איש'? - דברה תורה כלשון בני אדם!

ומקשה הגמרא: אלמא כי מרבי קרא כגון "איש איש" לפי רבי יהודה, - בן יום אחד מרבי!

[וגם רבי ישמעאל לא נחלק עליו בכך, אלא שסבר שאין צורך לריבוי זה בזב].

ורמינהו: נאמר לגבי בעל קרי [שם טז] "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע". ודנה הברייתא: 'איש', אין לי אלא איש [גדול], שנהיה בעל - קרי, קטן בן תשע שנים ויום אחד מנין שנעשה בעל קרי? תלמוד לומר 'ואיש'! ^[32] ולמה לא נלמד שגם בן יום אחד נעשה בעל קרי?

אמר רבא - הילכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי! ומבררת הגמרא: הי הלכתא והי קרא?

אילימא: בן יום אחד המטמא בזיבה - הלכתא. ובן תשעה שנים ויום אחד המיטמא בטומאת קרי - קרא.

לא יתכן, שהרי קרא סתמא כתיב, וכיון שנכתבה ו' יתירה ב'ואיש', יש לרבות אפילו בן יום אחד לטומאת קרי?!

אלא, בן ט' שנים ויום אחד המטמא בטומאת קרי - הלכתא 32א , ובן יום אחד המטמא בטומאת זיבה - קרא! 32א. הרמב"ם [משכב ומושב א יב] כתב, שראיה ראשונה של זב דינה כשכבת זרע בין בגדול ובין בקטן. והשיגו הראב"ד, ששכבת זרע של קטן מבן ט' אינה מטמאה. וביאר הצפנת פענח, שהרמב"ם סבר שקטן התמעט משום שאינו ראוי להזריע, והוא דין בראית קרי ולא בזיבה. ואילו הראב"ד סבר שהמיעוט מגלה שאין שכבת זרע שלו מטמאה, וכיון שראיה ראשונה של זב דינה כשכבת זרע, היא אינה מטמאה כלל. ובפיה"מ [הקדמה לטהרות, וכלים א א] כתב הרמב"ם שקטן מבן ט' שנים מטמא בשכבת זרע מהכתוב "ואיש". ותמה המשנה למלך [משכב ומושב א א], שהרי דינו נלמד מהלכתא ולא מקרא. וביאר, ש"איש" ממעט קטן, וההלכתא מלמדת שמגיל תשע נחשב איש לענין זה. אכן, לדעת הרמב"ם הנ"ל שקטן אינו ראוי להזריע עד גיל תשע, נמצא שאפשר לרבותו מ"ואיש" [וכדלהלן הערה 34], ובהכרח שלמד כהתורת כהנים [זבים א-ח] שאין צורך בקרא למעט אשה מלובן, ונלמד מקל וחומר, ומשום כך פסק שלא כסוגיין.

מקשה הגמרא על תירוץ רבא: וכי מאחר דהלכתא היא שבעל קרי נעשה רק בגיל תשע, קרא 'ואיש' הנאמר בשכבת זרע ויש בו ו' יתירה למה לי? והרי אין בפסוק זה משמעות לרבות דוקא בן תשע שנים ומעלה.

מתרצת הגמרא: היתור נכתב כדי לדרוש את הפסוק, ודרשוהו למעוטי אשה מלובן, שאם תראה אשה זיבה לבנה היא אינה טמאה ^[33].

שואלת הגמרא: למה לי למכתב בזכרים 'איש איש' לרבות קטן בן יום אחד לזיבה, ולמה לי למכתב בנקבות 'ואשה' לרבות קטנה בת יום לנדה, ובת עשרה ימים לזיבה, והרי אפשר לרבות קטנים באחד מהם ונשמע לשניהם.

מבארת הגמרא: צריכי. דאי כתב רחמנא בזכרים, הוה אמינא שרק בהם החמיר הכתוב לטמאות אפילו קטנים משום דמטמאו בראיות כבימים, שאם ראה הזב שלש ראיות נפרדות של זיבה באותו יום הוא מטמא בזיבה כאילו ראה בשלשה ימים רצופים, וצריך לספור שבעה ימים נקיים.

אבל נקבות, דלא מטמאו בראיות כבימים, שרק אם ראו במשך שלשה ימים נפרדים [אבל רצופים] נעשות בכך זבות גדולות. אבל, אם ראו רק במשך יום או יומיים, ואפילו ראיות מרובות, אינן נטמאות בטומאת שבעה, אלא רק שומרות יום כנגד יום. אם כן, הוה אמינא אימא לא החמיר עליהן הכתוב לטמאותם אפילו בקטנותם. לפיכך צריך הפסוק להשמיענו שגם קטנות נטמאות בנידה ובזיבה ^[34].

ואי כתב רחמנא בנקבות שנעשות נדות וזבות מקטנותן, הוה אמינא שרק בהם החמיר הכתוב משום דקמטמאו אפילו באונס. אבל זכרים, דלא מטמאו באונס [אם הזיבה נגרמה שלא מרצונם] אימא לא החמיר עליהן הכתוב לטמאם בזיבה בקטנותם. הילכך צריכא קרא ללמדנו בין בקטנים ובין בקטנות שגם הם נטמאים בזיבה כגדולים.

שנינו במשנה: הכותים מטמאין משכב תחתון כעליון.

דנה הגמרא: מאי 'משכב תחתון - כעליון'?

אילימא - דאי איכא עשרה מצעות, ויתיב עלייהו מלמעלה, מטמו להו כולם ואפילו התחתון.

פשיטא, דהא דרס להו, וכל אשר מתחתיו נחשב למדרס בין אם נוגע בו ובין לאו?! אלא - שיהא תחתונו של בועל נדה [כמו הכותים], כעליונו של זב! [והיינו: שדרגת הטומאה של בועל הנדה תהיה טומאה קלה, שאפילו הדברים שמתחתיו כגון מושבו ומשכבו אינם מטמאים בטומאה חמורה כמו תחתונו של זב המטמא טומאה חמורה, אלא רק 'כעליונו של זב', והם דברים הנישאים על ידי הזב, מבלי שיגע בהם] ^[35].

מה עליונו של זב אינו מטמא אדם וכלים אלא רק אוכלין ומשקין - אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין!

ומבארת הגמרא את דין 'עליונו של זב': 'עליונו - של זב' מנלן שהוא טמא רק טומאה קלה? דכתיב, [ויקרא טו י] וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו [של הזב] יטמא'!

מאי - 'תחתיו'?

הערות

^[28] רש"י [ד"ה למעוטי] תמה, שמיעוט זה ראוי להכתב בפרשת נדה, ולא בדין טומאת ביאה. וביאר שאמנם גם בנדה נכתב מיעוט לאיש שראה אודם. אלא שלמדו ממנו שאפילו דם היוצא מפי האמה אינו מטמא, כי לא נאמרה בו טומאת נדה [כמבואר להלן הערה 31], אך כאן הוצרך ללמד ששכבת זרע אדומה אינה מטמאה, והוא מענין טומאת ביאה שהיא מפני שכבת זרע, ואיש אינו מטמא אלא בלובן כדרכו ולא באודם. וראה תוס' רי"ד.

^[29] בפשטות כוונת הגמרא היא, שיש קולא בזבה מבנדה, ולכך לא תנהג זבה בקטנות, שדינן קל מגדולות. אך החזו"א [קיט ח] ביאר כדרכו, שאין המיעוט בדיני נדה וזבה משום קולא בקטנה, אלא לפי שתכונתה שונה מגדולה. ונמצא, שהצריכותא היא, שזבה, כיון שטעונה ראיה אחרת מנדה, בהכרח תכונתה שונה. ואף שתכונת קטנה שייכת בנדה, לא תהא בה תכונת זבה, ואינה משום קולא בקטנה.

^[30] הרשב"א כתב, שלמסקנא זו נמצא, שהדרשה בעמוד א: תינוקת בת יום א' לנדתה מנין? תלמוד לומר "ואשה", אינה נדרשת מהפסוק "ואשה כי תהיה זבה" [טו יט] האמור בנדה, אלא מ"אשה כי יזוב דמה" [שם כה] האמור בזבה.

^[31] רש"י [בראש העמוד] ביאר שדם היוצא מפי האמה אינו מטמא "בזיבה". ומשמע שלולי המיעוט היה מטמא כזבה, וצריך ספירת שבעה נקיים, ואילו כאן נקט שאינו מטמא "בנדה", והיינו, שאין בו טומאת נדה של אשה שנמשכת ז' ימים, אך פשיטא שאינו טעון ספירה, כי אין זיבה בלא נדה. ומסתבר שגם לעיל כוונתו שאינו זב מחמת זיבת הדם, וכן נקטו תוס' להלן [נו א ד"ה דם] שאינו נעשה זב בראיית אודם, ונמצא שמיעוט איש מאודם מלמד שאין בו אפילו טומאת זב של איש [ולא בא למעטו מטומאה באשה].

^[32] המג"א [תנז ז] כתב, שקטן פחות מבן ט' שראה קרי, טמא. והשיגו הדגול מרבבה מסוגיין, ובאליהו רבה [ס"ק ט] הביא שהראב"ן כתב, שבסוגיין מבואר שקטן בן יומו מטמא בקרי. וראה נודע ביהודה [תנינא יוד קלד] וברכי יוסף [שם] שתמהו בכך, [ויתכן שכתבו כן רק לגבי אכילת חלה, והיא גזרה אטו גדול הרואה ולכן גזרו רק כשראה]. ובברכי יוסף ובמי נפתוח [אמנה לז] ביארו שכוונת סוגיין למעט רק שאין שכבת זרעו מטמאה, אבל נעשה בעל קרי אפילו ראה בן יומו, ודקדקו כן מלשון הרמב"ם [אבות הטומאה ה ב] "אין שכבת זרע של קטן טמא עד שיהא בן ט"', ומשמע שאינה מטמאה אחרים אך הוא עצמו טמא.

^[33] תוס' [ד"ה למעוטי] הבינו שמיעטו שלא תהא בה טומאת נדה כשראתה לובן, ולכן הקשו, הרי רק ד' מיני דמים מטמאים ומיעטו שאר דמים [כדלעיל יט א]. ותירצו, שהוה אמינא ללמוד שהרואה לובן תטמא כנדה מאיש שמטמא בלובן, אף שאינו מטמא באודם. ובפשטות, כוונתם היא, שרק שאר מיני אדמימות התמעטו, ולבן לא התמעט, ונמצא שהקל וחומר מחדש שגם לבן מטמא חוץ מד' מיני אדום, ועל כך סיימו ש"ואיש" הוא גילוי מילתא למעט אשה מלובן, ולחלק בין אשה לאיש. אולם המהרש"א ביאר, שהוה אמינא שהתורה גילתה שלובן הוא בכלל הדמים הטמאים, ונמצא שהקל וחומר אינו מחדש דם לבן אלא כוללו בד' מינים. והחזו"א [קיט ט] תמה, שהרי בתורה לא התפרשו המראות אלא נאמר "דם", ולובן אינו דם. אך המעיין בסוגיא שם יראה שירוק בכלל דם אלא שהתמעט מ"ראיה", והיינו, שכל "מראה" נקרא דם, ומקל וחומר יכללו גם לבן. ותוס' הרא"ש והר"ן הביאו תשובת רש"י, שהמיעוט בד' מיני דמים הוא לענין טומאת נדה, והנידון בסוגיין הוא לטמאותה טומאת ערב כראיית שכבת זרע באיש [אף שלא יתכן בה ראיית קרי]. וביאר החזו"א [שם], דהיינו, כנידון טומאת שכבת זרע אדומה באיש. ולכאורה תמוה, שבאשה היא טומאת מגע בבית הסתרים.

^[34] גם בשקלא וטריא זו ביאר החזו"א כנ"ל [בהערה 29], שלכאורה תמוה, הרי יש צורך לרבות קטן כדי שלא יתמעט מ"איש", ואילו פחות מבן ט' אינו בכלל הריבוי, כי אינו במציאות של ראיית קרי [כהרמב"ם], ובהכרח שקטן מתמעט רק מפני החילוק בין תכונותיו לתכונות הגדול, ואם יתרבה, גם בן יומו יכלל בריבוי. ונמצא לפי זה, שגם חילוק ראיית נקבות שתלויה בימים, אינו משום קולא, אלא מפני חילוק תכונותיהן מהזכרים. ואם כך, גם ג' ראיות בג' ימים בזכרים אינו מדין ימים אלא מדין ראיות, כי תכונתם תלויה בראיות בלבד. וראה חידושי רבי אריה ליב [ח"ב יג].

^[35] תוס' [במשנה ד"ה תחתון] הביאו שרשב"ם פירש ש"עליונו" הוא דבר שהכריעו הזב כשהיה כנגדו בכף מאזניים. ותמהו, שהרי זהו היסט, ודינו נלמד להלן [מג א] מקרא אחר. ולכן ביארו, ש"עליונו" הוא בגד שמקצתו על הזב ומקצתו נגרר בארץ. ואין בו משום היסט, כי היסט הוא רק כשמסיטו כולו. ובתוס' הרא"ש כאן ביאר, שעליונו הוא באופן שמניח הזב את אצבעו תחת הנדבך, ועליו אוכלין ומשקין, שאינו מסיטן כלל. ונמצא, שדעת הכל שדין עליונו של זב הוא דין נפרד מהיסט. וכן דעת הר"ש זבים [ה ב] והגר"א [שם ה י]. אך הרמב"ן פירש, שעליונו הוא מצע שעליו, וחידושו הוא שמטמא אפילו עשר מצעות שעליו, מה שאין כן בהיסט, שמטמא רק את התחתונה שנשאת על ידי הזב, והשאר הן היסט דהיסט, וטהורין. ובאמת, גם עליונו הוא מדין היסט, והוא רק גילוי שמטמא גם עשר מצעות. וכעין זה כתב ליישב בשיטת הרשב"ם, שבאמת עליונו מטמא מדין היסט, ונאמר בו פסוק נוסף כדי ללמד שאינו מטמא אדם וכלים באב הטומאה. ובאופן נוסף כתב ליישב, שהיסט מטמא רק כשהזב לבדו מכריע את הטהור, אך כשההסט נעשה על ידי זב וטהור יחד, נטמא מדין עליונו של זב. והרשב"א הביא תירוץ זה רק לגבי היסט כלים, ואילו הריטב"א הביאו שם לגבי היסט אדם. וראה חזו"א [זבים ד ז] שהוכיח כי באדם די שיסיט מקצתו. והריטב"א הקשה לאידך גיסא, למה צריך פסוק לטומאת היסט, והרי כל היסט טמא משום עליונו. ותירץ, שנפקא מינה לאופן שאינו נישא על הטמא, אלא שהטמא מסיטו במקל או במאזניים. וביאר החזו"א [זבים שם], שאף אם עליונו של זב נוהג בכל דבר [ולא רק בדבר הראוי למשכב, ראה תוס' עירובין כז א], יש חידוש בהיסט שמטמא גם בהכרעת כף מאזניים, כי אף שהוא נכלל במשכב, מסתבר שאינו נחשב עליונו עד שיהא הזב תחתיו, וטומאתו רק מדין היסט. אך בתוס' [הנ"ל] מבואר שגם הכרעת מאזניים נחשבת עליונו. עוד כתב החזו"א, שאף אם עליונו נוהג בכל דבר, היינו, דוקא בכלים, אך אדם ואוכלין אינם נטמאים אלא בהיסט.

ומשיבים: בא כתוב זה למעוטי [למעט] איש מלהיטמא בשכבת זרע בצבע אודם.

ושואלים: והא דתניא [ודרשה זו ששנויה בברייתא] על האמור "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו, כה): מן האמור בכתוב "אשה" — אין לי שתהא בדין הזבה אלא מי שהיא אשה גדולה, ואולם מי שהיא בת עשרה ימים לענין דין הזיבה מנין? תלמוד לומר "ואשה", שבא הכתוב לרבות אף את זו. ואולם למה לי דרשה זו? ליגמר [תילמד] דינה של בת עשרה ימים שהיא בכלל דין הזיבה מדין התינוקת בת יום אחד שהיא בכלל הנדה! שהרי אין זיבה אלא לאחר נדה, וכיון שעברו שבעת ימי נדה ושלושה ימים של זיבה על תינוקת זו הרי היא זבה, ונמצא איפוא שבת עשרה ימים הריהי בכלל זיבה!

ומשיבים: צריכא [נצרכה] דרשה זו, שכן מדין התינוקת שהיא נדה בת יום אחד, לא ניתן ללמוד הלכה זו. משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק את הדין בנדה שנוהג בתינוקת בת יום אחד, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הוא דווקא בענין הנדה — משום שדינה של הנדה חמור, דכי חזאי חד יומא בעיא למיתב [שכאשר היא רואה יום אחד, צריכה היא לשבת] שבעה ימים של נדות. אבל זבה, שדינה קל, דאי חזאי חד יומא [שאם ראתה זיבה יום אחד] — אין היא נחשבת אלא ל"זבה קטנה", ובשומרת יום כנגד יום (ששומרת יום אחד בטהרה כנגד יום הטומאה, שטובלת למחרת היום הטמא, ואם אינה רואה בו דם, הריהי טהורה) סגי [די] לה, אימא [אומר] שלא נוהג בקטנה דין זה — לכן צריכא [נצרכה] דרשה זו לדין הזבה.

ושואלים מן הצד האחר: וליכתוב רחמנא [ותכתוב התורה] רק דין זה בזבה, שנוהגת אף בתינוקת בת עשרה ימים, ולא בעי [צריך] כתוב נוסף ללמדנו בנדה, שתינוקת בת יום אחד הריהי בכלל זה, ואנא ידענא [ואני אדע] דין זה בנדה, שהרי אין דין זבה בלא נדה, וכיון שתינוקת בת עשרה ימים הריהי זבה, מובן שתינוקת בת יום אחד הריהי נדה! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, אכן גם כן] ניתן ללמוד את דין התינוקת בת יום אחד שראתה דם שהיא נדה מדין התינוקת בת עשרה ימים הזבה, ואלא קרא [הכתוב] "ואשה" האמור בדין הנדה למה לי, ומה הוא מלמדנו? למעוטי [למעט] איש מאודם.

ושואלים על כך: הא מיעטתיה חדא זימנא [הרי כבר מיעטתו התורה פעם אחת]! ומשיבים: חד [כתוב אחד] בא למעוטי [למעט] איש מטומאת שכבת זרע שצבעה אדום, וחד וכתוב אחד] בא למעוטי [למעט] איש מטומאת דם היוצאת מפי האמה, שאין הוא נטמא בה כזב.

א לאחר שנדון דין טומאת הנדה בתינוקת בת יום אחד, דנים בדין הזכר לענין טומאת זיבה: וכן לענין זכרים, שהם נטמאים בראיית זיבה אף בקטנותם. דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בדין הזב: "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב). ודנים בכפל לשון זו, מה תלמוד לומר (איזה לימוד משמיענו) הביטוי "איש איש"? לרבות תינוק בן יום אחד, שאף הוא מטמא בזיבה, אלו דברי ר' יהודה.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אין צריך לדרשה זו כדי להשמיענו דין זה, שהרי הוא הכתוב אומר בסוף פרשת הטמאים: "והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה" (שם לג), ומהלשון הכוללת "לזכר" — יש ללמוד שאמורים הדברים בכל שהוא זכר, בין שהוא גדול בין שהוא קטן. וכמו כן מהלשון הכוללת "ולנקבה" יש ללמוד שאמורים הדברים בכל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה. אם כן מה תלמוד לומר (איזה לימוד משמיענו) הביטוי "איש איש"? דברה תורה כלשון בני אדם, ואין הוא מלמד דבר.

ושואלים: אלמא [מכאן] למדים אנו כי מרבי קרא [כאשר מרבה הכתוב] את הזכרים התינוקות, אף את התינוק שהוא בן יום אחד מרבי [מרבה]. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה על כך ממה ששנינו] על האמור בזכרים בטומאת שכבת זרע היוצאת מהם "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (שם טז): מן הלשון "איש" אין לי אלא מי שהוא בגדר איש, שהוא גדול, מי שיצאה ממנו שכבת זרע והוא בן תשע שנים ויום אחד מנין שאף הוא בכלל טומאה זו? תלמוד לומר: "ואיש", והרי ש"איש" אינו מלמד על בן יום אחד!

אמר רבא: הלכתא נינהו [הלכות למשה מסיני הן], ואסמכינהו רבנן אקראי [והסמיכון חכמים על מקראות], ומבררים: הי הלכתא והי קרא [מהי ההלכה למשה מסיני ומהו המקרא]? אילימא [אם תאמר] שדין הזבות בבן יום אחד — הלכתא [הלכה למשה מסיני], ואילו דין טומאת שכבת זרע בבן תשע שנים ויום אחד [מקרא], והרי קרא סתמא כתיב [המקרא בסתם נאמר] בלי ציון גיל, ומשמע אפילו בן יומו!

אלא דין שכבת הזרע בבן תשע שנים ויום אחד [הלכה למשה מסיני] היא, ודין הזיבה בבן יום אחד — קרא [מקרא] הוא. ושואלים: וכי מאחר שדין שכבת הזרע בבן תשע שנים ויום אחד הלכתא [הלכה למשה מסיני] היא, ואינו נלמד מן הכתוב, אם כן קרא [הכתוב] למה לי, מה הוא משמיענו? ומשיבים: הכתוב בא למעוטי [למעט] אשה מטומאת זיבה בצבע לובן.

ושואלים: למה לי למכתב [לכתוב] בזכרים ללמד שבכלל הזיבה אף התינוק בן יומו, ולמה לי למכתב [לכתוב] בנקבות דרשה הבאה ללמד שבכלל הנדה אף התינוקת בת יום אחד ובכלל הזיבה אף התינוקת בת עשרה ימים, ואין האחד נלמד מן האחר?

ומשיבים: צריכי [נצרכות] הן שתי הדרשות, משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] לימוד זה רק בזכרים, הייתי אומר כי דין זה נוהג בזכרים בלבד, משום שחמור דינם, דמטמאו [שכן נטמאים] הם בזיבה אף בשלוש ראיות ביום אחד, כב טומאת זיבה בראיית שלוש ראיות בשלושה ימים רצופים. אבל נקבות דלא מטמאו [שכן אינן נטמאות] בשלוש ראיות ביום אחד כב ראיית שלושה ימים — שמא אימא [אומר] שלא תהיה אף התינוקת בת עשרה ימים בדין הזבה.

ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] לימוד זה רק בנקבות, הייתי אומר כי דין זה נוהג רק בנקבות משום שיש בהן צד חומרה דקמטמו [שכן הן נטמאות] אף בזיבה הבאה באונס. אבל זכרים דלא מטמאו [שכן אינם נטמאים] בזיבה הבאה באונס — אימא [אומר] שלא יהיו בכלל הזבים אף התינוקות בני יום אחד. ולכן צריכא [צריכות] שתיאמרה שתי הדרשות הללו.

ב שנינו במשנתנו כי הכותים מטמאין משכב תחתון כעליון. ושואלים: מאי [מה הכוונה] בביטוי זה "משכב תחתון כעליון"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא דאי איכא [שאם יש] עשרה מצעות זה על גבי זה ויתיב עלייהו [וישב עליהם] הכותי — מטמו להו [נטמאו להם] כל המצעות בישיבתו זו עליהם, ואף התחתון בכללם — והרי פשיטא [פשוט] הוא דבר זה, ואין צורך להשמיענו אותו, שכיון שנחשבים הכותים כבועלי נדות ולכך הם מטמאים משכבם, אף המשכב התחתון בכלל זה, דהא [שהרי] דרס (לחץ) להו [אותם, את כל המצעות הללו] בישיבתו עליהם!

אלא כוונת הלשון: שיהא דינו של תחתונו (המצע התחתון, שאינו נוגע בו) של בועל נדה כדינו של עליונו (בגדים שעליו) של זב, ולא כתחתונו של הזב. מה עליונו של זב — אינו אב הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אבל לא אדם וכלים, אף תחתונו של הכותי שגזרו בו שיהא נחשב כבועל נדה, דינו כראשון לטומאה ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, ולא אדם וכלים.

ושואלים: עליונו של זב מנלן [מנין לנו] שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים? דכתיב [שנאמר] בדינו של הזב: "וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא" (ויקרא טו, י), מאי [מה פירוש] הביטוי "תחתיו"?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara responds: The verse serves to exclude a man from contracting ritual impurity due to red semen.

The Gemara objects: But what about that which is taught in a baraita with regard to a woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period [zava]: The verse states: “And if a woman has an issue of her blood many days” (Leviticus 15:25). From the word “woman” I have derived only that ziva applies to an adult woman. From where do I derive that a ten-day-old girl is included in the halakhot of ziva? The verse states: “And if a woman.” Why do I need the verse? Let one derive that a ten-day-old girl is included in the halakhot of ziva from the fact that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman, as a woman may become a zava only after seven days of menstruation and three subsequent days of experiencing uterine discharge.

The Gemara responds: It was necessary for the verse to teach that the halakhot of ziva apply to a ten-day-old girl. As, if the Merciful One had written only that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman, I would say: The halakhot of a menstruating woman apply to a one-day-old girl because of their stringency, as when a woman sees blood on only one day she is required to sit for the seven days of menstruation. But with regard to a zava, since the halakha is that if a woman sees blood on only one day she has the status of a lesser zava, and it is enough for her to observe a clean day for a day she experiences a discharge, one might say that the halakhot of ziva do not apply to a ten-day-old girl. It was therefore necessary for the verse to indicate otherwise.

The Gemara objects: And let the Merciful One write that a ten-day-old girl is included in the halakhot of a zava, and it would not be required to write that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman, and I would know that as a girl cannot become a zava without first assuming the status of a menstruating woman, she must also be included in the halakhot of a menstruating woman. The Gemara responds: Yes, it is indeed so; the fact that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman can be derived from the fact that a ten-day-old girl is included in the halakhot of a zava. Rather, why do I need the verse: “And if a woman,” that is stated with regard to a menstruating woman? The verse serves to exclude a man from contracting ritual impurity due to red semen.

The Gemara objects: But the Torah already excluded this case on another occasion, as stated earlier. The Gemara explains: One verse serves to exclude a man from contracting ritual impurity due to red semen, and one verse serves to exclude a man from being rendered a zav due to blood that emanates from his penis.

§ The Gemara discusses the halakha of ziva with regard to a male: And so with regard to males, the halakhot of a zav apply even to minor boys. As it is taught in a baraita: The verse states concerning a zav: “When any man has an issue out of his flesh, his issue is impure” (Leviticus 15:2). What is the meaning when the verse states “any man”? The verse serves to include a one-day-old baby, teaching that even he is susceptible to impurity of ziva. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: This derivation is not necessary, as the verse states: “And of them that have an issue, whether it be a male or a female” (Leviticus 15:33). “Whether it be a male” includes anyone who is a male, whether he is an adult or whether he is a minor; “or a female” includes anyone who is a female, whether she is an adult or whether she is a minor. If so, what is the meaning when the verse states “any man”? The Torah spoke in the language of people, and one is not meant to derive anything from this verse.

The Gemara asks: Apparently, when the verse includes a minor boy it includes even a one-day-old. But raise a contradiction from another baraita, which addresses the verse: “And if the flow of seed go out from a man, then he shall bathe all his flesh in water and be impure until the evening” (Leviticus 15:16). From the word “man” I have derived only that a man is rendered ritually impure through a seminal emission. From where do I derive that the seminal emission of a boy aged nine years and one day renders him impure as well? The verse states: “And a man.” Evidently, the verse does not include a one-day-old boy.

Rava said: These are halakhot transmitted to Moses from Sinai, and the Sages merely supported them with verses. Therefore, there is no contradiction. The Gemara asks: Which is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and which halakha is derived from a verse? If we say that the halakha that a one-day-old boy is included in the halakhot of a zav is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the halakha that the seminal emission of a boy aged nine years and one day renders him impure is derived from a verse, then one may object: But the verse is written in an unspecified manner; consequently, even a one-day-old boy should be included in the verse.

Rather, the halakha with regard to the seminal emission of a boy aged nine years and one day is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the halakha that a one-day-old boy is included in the halakhot of a zav is derived from a verse. The Gemara asks: And now that the halakha with regard to the seminal emission of a boy aged nine years and one day renders is a halakha transmitted to Moses from Sinai, why do I need a verse? The Gemara answers: The verse serves to exclude a woman from contracting the impurity of a zava due to a white discharge.

The Gemara asks: Why do I need for the Merciful One to write that a one-day-old is included in the halakhot of ziva with regard to males, and why do I need for the Merciful One to write that a one-day-old is included in the halakhot of a menstruating woman and a ten-day-old is included in the halakhot of ziva with regard to females?

The Gemara answers that both verses are necessary. As, if the Merciful One had written only concerning males, one might say: A one-day-old boy is included in the halakhot of ziva because the halakha is more stringent with regard to males, as they are rendered impure through three sightings of ziva on one day just like through sightings on three consecutive days. But with regard to females, who are not rendered impure through three sightings on one day as they are through sightings on three consecutive days, one might say that the halakhot of ziva do not apply to ten-day-old girls.

And by contrast, if the Merciful One had written only with regard to females, one might say: The halakhot of ziva apply to ten-day-old girls, because of the fact that they are rendered impure even on account of sightings that occur due to circumstances beyond their control. But with regard to males, who are not rendered impure on account of sightings that occur due to circumstances beyond their control, one might say that one-day-old boys are not included in the halakhot of ziva. Therefore, both verses are necessary.

§ The mishna teaches: And the Samaritan men impart ritual impurity to the lower bedding like the upper bedding. The Gemara asks: What is the meaning of the clause: The lower bedding like the upper bedding? If we say it means that if there are ten mattresses stacked one upon the other and a Samaritan man sat upon them, the lowest mattress, like the upper mattresses, is rendered impure, this halakha is obvious, since he presses on all of them when he sits on them. In other words, since Samaritan men impart impurity to the bedding beneath them because they are considered men who engage in intercourse with menstruating women, there is no reason to distinguish between the lowest mattress and the other mattresses above it.

Rather, the mishna means that the status of the lowest mattress beneath a man who engages in intercourse with a menstruating woman is like that of the bedding above a zav, i.e., the bedding beneath a Samaritan man assumes first-degree ritual impurity and does not become a primary source of impurity like the bedding beneath a zav. That is, just as the upper bedding of a zav is not a primary source of impurity and imparts impurity only to food and drink but not people or vessels, so too, the bedding beneath a man who engages in intercourse with a menstruating woman imparts ritual impurity only to food and drink.

The Gemara asks: From where do we derive that the bedding above a zav imparts ritual impurity only to food and drink? As it is written with regard to a zav: “And whoever touches any thing that was under him shall be impure” (Leviticus 15:10). What is the meaning of the expression “under him”?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תמיהה לן לר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא דדריש לזכר כל שהוא זכר לנקבה כל שהוא נקבה וא"ו דגבי זבה למה לי. וכי תימא לא דריש וא"ו א"כ אין איש מטמא בדם ובאודם מנא ליה.

למעוטי אשה מלובן. מצאתי בתוספות שמקשים למה לי מיעוטא והרי מצינו ה' דמים טמאי' באשה ותו לא. וי"ל דנהי דאינו דם הוה אתי בק"ו ומה איש שאינו מטמא באודם מטמא בלובן אשה שמטמאה באודם אינו דין שתטמא בלובן ודם טהור באשה מיתוקם בירוק ודיהה כך השיב ר"ש לר' יהודה חתנו ז"ל.
והם הקשו בתוספות והא ק"ו פירכא הוא מה לנקבה שכן אינה מטמא בראיות כבימי' כדאמרינן בסמוך ואמרו גלוי מילתא בענמא היא דאחד איש ואשה מטמאין בלובן כיון דמתוקם דם טהור שפיר. ולא מחוור לי דאם לובן טמא משום נדה כ"ש ירוק ודיהה שכולן לא נטהרו אלא משום שאינן אלא לובן.
ונ"ל דמש"ה איצטריך יתורא דאי משום הא דה' דמי' לא הוה ממעטי' אלא מטומאת נדה ועדיין היינו מטמאי' באשה מדין שכבת זרע או זוב של איש היינו מטמאין לטהרות ולא לבעלה ומיניה ממעט ליה. ומ"מ יפה הרב ז"ל מלמדנו דאי לא ילפי מהדדי מנא תיתי לובן באשה ואודם ודם באיש דאצטריכו קראי למעוטינהו.
ואמרו בתוספות שעוד שאלו בכל מקום ואוי"ן לרבות וכאן למעט השיב לו כ"ש כיון דלא אצטריכו לרבויא מפרשין להו לקרא דייתר ואיש ואשה לומר אשה דוקא אמרתי ולא איש איש דוק' אמרתי ולא אשה.

פשיטה דהא קא דרס להו. פי' לאו פשיטא מגופא דמילתא אלא פשיטא דכל דקא דרים להו רחמנא רבינהו למדרס דתניא בת"כ אשר ישב עליו הזב אין לי אלא יושב ומגע מניין לעשרה מושבות זה על גב זה ואפילו על גבי אבן מוסמה ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב וכו'. ומשום דמילתה רגילה היא בתלמודא הוא קאמרינן פשיטא דלא ה"ל הכא למיתני אלא שמטמ' מדרס.
ובפי' עליונו של זב שמעתי דברים רבים והנכון מהם מה שאמרו משם ר"ש ז"ל שהוא דבר הנשא עליו כגון הוא בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שניה וכרעו הן טמאין מדרס כרע הזב זהו עליונו של זב ומטמאין אוכלין ומשקין. ואתינן למיבעי מנלן דתניא ובל הנוגע בכל אשר' יהיה תחתיו מאי תחתיו אלימא תחתיו דזב דהיינו משכב ומושב מאיש אשר יגע במשכבו נפקא. ואי קשיא לך אדרבא הוא מטמא בגדים דכתיב ביה יכבס בגדיו והכא ליכא כבוס אה"נ אלא גמרא לא איצטרך למיחת לה כולי האי. וקאמר סתם כל טומאה דמדרס מהתם היא כדכתיבנא ביה ולא מהכא ועוד דאי הוה נקיט טעמא מהך קושיא דכבוס בגדים דילמא הוה אמרינן דכי כתיב והנושא אותם יכבס בגדיו ארישא דקרא נמי קאי ולא בעי עיוליה נפשיה בספיקא דקושיי.

למעוטי אשה מלובן. ואע"ג דהאי קרא גבי ש"ז דאיש כתיב ובאשה לא שייך מכל מקום ממעטינן מינה זיבה דאשה ואע"ג דבכל מקום דרשינן ווי"ן לרבות הכא דרשינן ליה למעט דכיון דלא איצטריך לרבות הילכך דרשינן מיניה איש ולא אשה אשה ולא איש כלומר איש אמרתי ולא אשה אשה אמרתי ולא איש כן כתב רש"י ז"ל בתשובה עוד נשאל רש"י ז"ל למעוטי אשה מלובן לא מהתם נפקא אל מדם כדדרשינן בפרק כל היד (נדה יט, א) ותנן חמשה דמים טמאין באשה והשיב ז"ל דמכל מקום הוה אמינא דמטמיא בלובן מק"ו דאיש דמה איש שאינו מטמא באודם מטמא בלובן אשה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן משום הכי איצטריך קרא למעוטי ודם טהור שבאשה ליתוקם שפיר בדם ירוק ודיהה ובתוספות תירצו דלא איצטריך אלא למיעוטי אשה מלובן מדין שכבת זרע שאינה טמאה כלל אפילו טומאת ערב, ודם ירוק ושאר דמים טהורין אמעיטו מדין דם דהיינו טומאת ז', ונראה פי' לפי' דהאי לובן אינו מטמא באשה כלל לגבי טהרות ולהכי איצטריך רחמנא למעוטי' הואיל ובאיש טמא אבל מתורת דם דהיינו לבעלה לא אצטריך דהתם משום דם יהיה זובה כלומר אדום כדכתיב אדומים כדם אמעיטו, ולתירוץ ראשון שתירץ רש"י ז"ל הקשו בתוספות דק"ו פריכא הוא דאיכא למפרך כדמפרכינן בסמוך בגמרא מה לאיש שכן מטמא בראיות כבימים מה לנקבה שכן מטמאה באונס וי"ל דלגלויי מילתא בעלמא הוא דהוה לן למימר דלא שנא איש ול"ש אשה הואיל ואיכא לאוקמי דם טהור בענין אחר כגון בירוק ודיהה.

אי כתבה רחמנא בזכרים משום דמטמו בראיות כבימים אבל נקבות דלא מטמו בראיות כבימים אימא לא צריכא. קשיא לי א"כ מעיינות נקבה מנא לן דהא כי כתיב מעיינות בזכר כתיבי דכתיב וכי ירוק הזב בטהור ואם כן זבה מניין וניחא לי דזב כלל הוא לכל הזבים בין זכר בין נקבה עד שיפרש הכתוב איש אי נמי זכר וכדמוכח בפרק קמא דערכין (ג, א) דתנן התם הכל מטמאים בנגעים ואמרינן עלה בגמרא לאיתויי מאי ואמרינן לאיתויי קטן סלקא דעתך אמינא ואיש צרוע כתיב איש אין קטן לא קמ"ל. ואקשינן ואימא הכי נמי אדם כי יהיה בעור בשרו מכל מקום ואלא איש למה לי לכדתניא איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא עומר והצרוע הרי כאן שניהם ומה תלמוד לומר איש לענין שלמטה איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת והכא נמי כשהוא אומר כי ירוק הזב הרי כאן שניהם.

עליונו של זב. פרש"י ז"ל כגון שזב בכף מאזנים ואדם וכלים בכף שנייה וכרע הזב את הכלים והקשו עליו בתוס' דא"כ זהו הסט של זב כדאמרינן בשבת פרק ר' עקיבא (שבת פג, ב) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהסטו של זב ודדמי ליה דהיינו ע"ז שהיסט את אחרים והיסט נפקא לן בפרק יוצא דופן (מג) מכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים דאמרינן הו היסטו של זב שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולהאי זהו מגעו שהוא בכולו זהו הסטו ל זב אי נמי מדכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר אי זהו מגע שהוא בכולו הוי אומר זה הסטו ועליונו של זב נפקא לן הכא מוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. ופי' הם ז"ל עליונו כגון שיש עליו בגד מקצתו נשוי עליו ומקצתו על גבי קרקע דהשתא לא מקרי הסט כיון שאין כולו נשוי עליו. וכדאמרינן אי זהו מגע שהוא בכולו. ומשום הכי אצטריך האי קרא דוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו לעליונו של זב ויש מתרצים לדעת רש"י ז"ל דלעולם עליונו של זב זהו הסטו ואצריכו הני קראי דאי מוכל כלי חרס אשר יגע בו הזב הוי אמינא עליונו כתחתונו לטמא אדם ולטמא בגדים, ואי מהכא הוה אמינא כלי חרס שאינו מטמא אלא מאוירו לא, קמ"ל וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר. והא דכתיב רחמנא וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אצטריך למימר דהסט ונגיעה כידיו מאבראי אף הסט ונגיעה מאבראי למעוטי קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור דטהור משום דאין הסט ונגיעה זו מאבראי אלא בקומטו של זב כדאיתא לקמן בפרק יוצא דופן. גמרא כל הנשים מטמאות בבית החיצון. וא"ת אכתי למה לי דכתב רחמנא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דאי למעט שלא יהיה עליונו של זב כתחתונו למה לי קרא דמנא תיתי שנחמיר בעליונו כתחתונו ל"ק דהא בכולה שמעת' משמע דמסתמא נושא ונישא כי הדדי נינהו אי לאו דמעטיה קרא דהא טרחינן בכולה שמעתא למעוטי עליונו שלא יהא כתחתונו. ויש מפרשים עליונו של זב כגון זב וטהור שהיו בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שנייה וכרעו הם והסיטו את הכלים, דאי משום הסט של זב אינו טמא עד שיסיט את כולו, אבל משום עליונו של זב טמא.
הכי גרס רש"י ז"ל בפירושיו מנא לן דתניא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא, מאי תחתיו אלימא תחתיו דזב כלומר דהיינו משכב ומושב מאיש אשר יגע במשכבו נפקא, אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נושא יטמא נתקו הכתוב. והאי דאקשינן מאיש אשר יגע במשכבו נפקא הוא הדין דהוה לן לאקשויי ההוא טעון כבוס והכא אינו טעון כבוס, אלא דלא חש תלמודא למידק בה כולי האי אלא דלפריך ליה סתם דכל טומאת מדרס לא מהכא הוא אלא מהתם.

למעוטי איש מאודם. פי׳ דאע״ג דבאשה כתיב קרא ובשאר דוכתי נמי לא דרשינן וי״ו אלא לרבות הכא ע״כ שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומפרש נפשיה דליכא לאוקמי אלא בהכי וכאלו אומר אשה ולא איש וכן פי׳ ז״ל בתשובה וכן יש ה״א פעמים לרבות ופעמים למעט ופירושו בפ׳ מרובה לנקבה כל שהוא נקבה וכן כדי נסבא דהא מצטריך למצורעת למעיטתיה כדלקמן בפרקין ושם נפרש בס״ד.

למעוטי אשה מלובן. נשאל רש״י ז״ל דהא על כרחיך ליכא למימר מלובן שכבת זרע דליתא באשה כלל אלא מדם לבן קאמר וא״כ למה לי האי קרא הא נפקא לן בפ׳ כל היד מדכתיב אדומים כדם ותירץ דאי מהתם הוה אמינא דמ״מ תיתי לובן מק״ו ומה איש שאינו מטמא באודם מטמא בלובן אשה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן ואי משום דם דמשמע אדום ההוא למעוטי ירוק ודיהה והקשו עליו בתוס׳ דאי ק״ו פריכא הוא דמה לנקבה שכן אינה מטמאה בראיות כבימים ועוד ק״ל שאין זו ק״ו כיון שלובן זה אינו ממין לובן זה שזה קרי וזה דם וי״ל דהכא לא בעי׳ ק״ו גמור אלא בגלוי מילתא בעלמא סגי דבלובן לא שנא בין איש לאשה מכיון דאיכא לאקומי כרשא דדם בירוק ודיהה. ובתוס׳ תירצו שאלת רש״י דאי משום דם אדום הוה אמינא דההוא למעוטי אשה מטומאה לגבי בעלה אבל מ״מ טמא הוא כדין שכבת זרע לגבי טהרות מיהת קמ״ל ואיש.

ועליונו של זב מנא לן וכו׳. ואפילו עליונו של זב נתחבטו המפרשים ז״ל כי רש״י ז״ל כתב כגון שהזב בכף מאזנים ואדם וכלים בכף שניה וכרע הזב שהם טמאים לטמא אוכלין ומקשין ואיכא למידק דא״כ היינו הסטו של זב וכדאמרי׳ בפר׳ עקיבא גבי הסטה של ע״ז דמיירי בהכי ואלו הסטה נפקא לן בעלמא מדכתיב וכל אשר יגע בו הזב א״נ מדכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ואצטריכו תרוייהו משום דהסטו של זב חדוש שלא מצינו לו חבר בכל התורה כלה דהוה אמינא דכלי חרס שטומאתן מאויר ואין מטמאין מגבן אינן מטמאין בהסט קמ״ל א״נ איפכא דדוקא כלי חרס שיש לו טומאת אויר שלא בנגיעה כלל אבל שאר כלים לא ועוד דקרא דכל אשר יגע בו הזב וכו׳ אצטריך למעט קנה בקומטו של זב כדאיתא לקמן במכילתין סוף סוף מהני תרי קראי נפקא לן הסט וכל דוכתא ואלו הכא מייתי לן מדכתיב וכל אשר יהיה תחתיו וי״ל דעקר הסט מהתם נפקא וקרא דהכא לא אתא אלא לנתקו מטומאה חמורה לטומאה קלה וכדמוכחי׳ סוגיין להדייא דאי לאו קרא דנתקיה בהדיא הוה אמינא שיהא נושא כנישא לטמא אדם וכלים הילכך אצטריך קרא דהכא לנתקו וקרא לכלי חרס לרבות בהם הסט כדכתיב לעיל ואשר יגע בו הזב למעט קטנה בקומטו של זב ואחרים פירשו דעליונו של זב הוא כגון שהיו הטהור והטמא בכף מאזנים ואדם וכלים בכף שניה וכרעו הם דאי מדין הסט טהורין דכיון שלא הכריעם הזב לבד וק״ל דלמה לי לטומאת הסט גמור דהא מכל דדין בעליונו של זב אתא ועוד מה ענין לקרא לזה הסטו ולזה עליונו ובתו׳ פי׳ עליונו של זב כגון שהיה בגד מקצתו נשוי עליו ומקצתו על גבי קרקע דהשתא לא מקרי הסטו כיון שאין כלי נתין עליו והסט נמי לא נפקא מהכא דהכא הוא פרוש עליו ההוא עליונו ואלו הסטו הוא אפילו בלא עליונו כלל אלא טומאת משא ע״י מוט או ע״י מאזנים וזה יותר נכון ועוד נראה דאפי׳ אינו נשוי עליו כלל אלא שאחרים מעמידין אותו מדין עליונו ואין זה אלא בבגד הראוי לכך ולא בכלים דעלמא כגון סאה או תרקב וכדאמ׳ גבי תחתונו שאינו אלא בראוי לכך כדאיתא בת״כ. ומש״ה לא חשיב הא טומאת אהל ועוד שאינו מטמא לנאהלין תחתיו כאהל דעלמא.

למעוטי אשה מלובן. אע"ג דקרא איירי בשכבת זרע של איש ממעטינן מיניה זיבה דאשה דלא שייכא טומאת קרי באשה והא דדרשינן בכל מקום וי"ו לרבות ובשמעתין דרשינן למעט השיב רש"י דכיון דלא איצטרכי לריבויא כדקאמ' תלמודא מפרשינן לקראי הכי דלכך יתיר הוא"ו לומר דוקא אשה אמרתי לך ולא איש וכן נמי גבי איש ותימה ולמה לי למעט אשה מלובן הא אמרינן ד' דמים טמאים באשה ותו לא. והשיב רש"י דהא דאמרינן ד' דמים טמאים באשה היינו למעוטי שאר מראות שנוטין לאדמימות כגון במימי תלתן ובמימי בשר צלי וירוק טהורין מטומאת שבעה אבל לובן דהכא לאו ממראה דם הוא והוה מטמינן ליה באשה טומאת ערב מק"ו דאיש שאינו מטמא באודם מטמא בלובן אי לאו דמיעטיה קרא:

צריכי דאי כתב בזכרים. ותימה והא איתקש זב ונדה כדמפרש בגמרא בריש דם הנדה דהא דנדה מטמא (עושה) משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים משום דהוקשה לזב דכתיב והזבה בנדתה והזב את זובו וכן פי' בשמעתין לקמן דהא דזבה ונדה מטמו כלי חרס בהיסט משום דאיתקוש לזב דכתיב ביה וכלי חרס אשר יגע בו הזב דדרשינן מיניה איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו וכן מוכח לקמן דאיתקוש בריש פרק יוצא דופן דדרשינן גבי נדה שמטמאה בפנים כבחוץ מדכתיב בבשרה וגבי זב מיבעי לן קרא דאינו מטמא בפנים כבחוץ מדכתיב איש כי יהיה זב מבשרו עד שתצא מבשרו ואי איתקש זב לנדה דאיצטריך קרא דלא ניגמר מנדה ומיהו גבי בעל קרי אע"ג דלא איתקוש מיבעי ליה קרא לקמן דאינו מטמא בפנים כבחוץ מדכתיב איש כי תצא ממנו שכבת זרע עד שתצא טומאתו לחוץ אלא ודאי לא צריך היקשא לכך דה"א גילוי מילתא בעלמא דכל מי שטומאה יוצאה מגופו שיטמא בפנים כבחוץ כיון שנעקר ופירכא קמייתא איכא לשנויי דהיקשא אתיא לסוף טומאה דכל מה שטמא בזה טמא בזה אבל לעיקר טומאה לטמות בו יום אחד לא הוקשו כנ"ל:

כעליונו של זב. פרש"י כגון זב בכף מאזנים ואדם או כלים בכף שניה וכרע הזב וקשה דהאי היסט הוא כדאמרינן בשבת בסוף פרק ר"ע דכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מזב המסיט ומסיק זב וכל דדמי ליה כגון ע"ז שהסיטה אחרים כגון שכרעה בכף מאזנים והיסט נפקא לן מקרא אחרינא. וי"ל דעליונו של זב כגון בגד מקצתו מונח על ראשו ומקצתו מונח בארץ דמטעם היסט אינו טמא עד שיסיט את כולו כדאמרינן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו. א"נ שאצבעו של זב תחת הנדבך ואוכלים ומשקין על גביו ואין הזב מסיטן ומטמאין משום עליונו של זב:

א"כ מאי תלמוד לומר איש איש דיברה תורה כלשון בני אדם ו' נמי דכתב ואשה גבי זבה לא קא דריש ורבנן דרשי בהאי לזכר ולנקבה כדאמר ר' יצחק בפירקן דלעיל לזכר לרבות מצורע למעיינותיו ולנקבה לרבות מצורעת למעיינותיה:

אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום א' לביאה מנין ת"ל ואיש עיין בערך ק"א בקונטרס שני דסיפרא:

בד"ה למעוטי אשה מלובן כו' ותירץ דמ"מ ה"א דאתי בק"ו כו' איכא למימר גילוי מלתא בעלמא הוא עכ"ל פי' דהאי ק"ו מאיש אינו אלא גילוי מלתא בעלמא דלובן נמי הוה בכל דם טמא דכתיב גבי אשה ולהכי לא פרכינן ליה הך פירכא שכן מטמא בראיות כבימים וניחא השתא דליכא לאקשויי היכי ס"ד למילף בק"ו אשה מאיש אם כן לא לכתוב וי"ו דואשם לרבות בת יום א' ונילף נמי בההוא ק"ו מאיש דודאי להך מלתא לא הוה האי ק"ו גילוי מלתא בעלמא אלא דאצטריך לן ק"ו גמור ופרכינן פירכא שכן כו':

בד"ה עליונו של זב כו' ומשני דיטמא טומאה קלה משמע דהנושא סמוך לנוגע במרכב כו' עכ"ל להך גירסא דמנושא בלחוד קדייק ליה לא הוצרכו לפרש דודאי יטמא עד הערב אמרכב קאי ולא אנישא דכתיב בתריה והמקשה פריך כיון דוהנישא ע"כ ארישא דקרא קאי שיהיה דינו שוה למאי דכתיב ברישא דקרא אימא כמו מרכב דביה אשתעי רישא דקרא והמתרץ השיב דיטמא טומאה קלה משמע בנוגע במרכב והשתא טפי אית לן למימר דוהנישא איטמא דסמיך ליה קאי דמיירי בנוגע במרכב שיהיה דינו שוה לו דלא לטמא אלא אוכלין ומשקין אבל לקמן להך גירסא שכתבו התוס' דשפיר דריש לה מתחתיו דהשתא ודאי מלת יטמא דטומאה קלה משמע אעליונו של זב נמי קאי אלא דלפי זה הוצרכו למימר שם דטומאת ערב דכתיב בקרא משום מרכב הוא:

בא"ד ואי לאו נמי תחתיו מנושא כו' קמ"ל תחתיו כו' וכתיב ביה יטמא דמשמע טומאה קלה כו' עכ"ל והמקשה דלא אסיק אכתי אדעתיה האי דיטמא טומאה קלה ודאי דהא נמי קשיא דל"ל למידרש מתחתיו כלל דהא לא משתמע מדרשא דתחתיו טפי משנדרוש מוהנישא גרידא ואימא דנתקו מטומאה חמורה כו' וק"ל:

ד"ה עליונו כו' וחזר בו רש"י מגירסא זו. ובפירוש רש"י שלנו לא נמצא שחזר בו רש"י מפירושו ומגירסא זו:

בא"ד ועוד דע"כ גרסינן והנשא כתיב וכו' היכי כתיבא ביה טומאה חמורה דקאמר נתקו. ומה שפרש"י ור"ל מדלא ערבינהו ונכתוב כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותה וכו' לא ס"ל לתוס' פירוש זה משום דלא אפשר לערבינהו דהא עיקר קרא בנוגע במרכב איירי שאין בו כיבוס בגדים וק"ל:

גמ' דאי כתב רחמנא בנדה ה"א נדה משום כו' דכתיב וכל הנוגע בכל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה למעוטי איש מאודם כו' דאישתעי ביה הס"ד:

בד"ה דאין זיבה כו' לאחר נדות הס"ד:

בד"ה ואלא קרא כו' למה לי הס"ד:

בד"ה למעוטי [וכו'] ולא איש הס"ד:

בד"ה והא מיעטתיה לעיל הס"ד:

בד"ה חד למעוטי [וכו'] זרע אודם הס"ד:

בד"ה וכן לענין זכרים כו' יום אחד הס"ד:

בד"ה איש אין לי כו' ואיש כי תצא כו' כצ"ל:

בד"ה משכב הזב והנדה מטמאין אדם דכתיב ואיש אשר יגע במשכבו וכתיב וכל הנוגע במשכבה וגמירא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה למעוטי אשה כו' הא ממעטינן לעיל בפ"ב כו' דמיה ארבעה דמים טמאים באשה ותו לא כו' כצ"ל:

בד"ה צריכי דאי כו' דמפריך קרא גבי נדה שמטמא בפנים כו' כצ"ל:

בד"ה עליונו של זב כו' אלמא מה שתחתיו לא איקרי כו' והנושא כתיב דמתחתיו גרידא לא כו' כצ"ל:

בא"ד (והד"א) דנתקו לטמא כו'. נ"ב פירוש מדכתיב בלשון נושא דלא שייך לפרש אמה שלאחריו כדפי' התוספות לעיל אבל מ"ש רש"י משוס דלערבינהו זה הפירוש אינם סוברים התוספות כלל ואין לפרש כלל בענין זה דאיך נוכל לערבינהו הא גבי רישא דקרא שהוא מרכב אין טעון כיבוס בגדים כלל ומ"ה הקשו התוספות אח"כ לגירסת רש"י הראשונה שלפניה היכא פריך אימא נתקו כו' הא טומאה חמורה לא כתיב גבי מרכב ונ"ל אף לפרש"י לישב שפיר לשון נתקו משום שכתב עליונו של זב בהאי קרא דיטמא דהיינו תחתיו כו' דאי לא כתב עליונו של זב הכא בהאי קרא מסברא הוי דינו ממש כתחתונו של זב והוה נכלל בו ודו"ק. והיינו נתקו שהוציאו מכלל תחתונו של זב וכתבו הכא גבי יטמא כו' ולפי זה פריך שפיר ודו"ק ואפשר רש"י גופיה לא פירש ולערבינהו כו' אלשון דנתקו אלא ענין בפני עצמו הוא שפירש מנין דהאי קרא דיטמא עד הערב לא איירי בטומאה חמורה כגון נושא מדלא ערבינהו ש"מ דיטמא לאו כיבוס בגדים קאמר ודו"ק:

בא"ד וכתיב ביה יטמא דמשמע טומאה קלה כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש אותה התיבה דיטמא לחוד אבל מה שכתב עד הערב דהיינו טהרה במקוה קאי על מרכב רק עליונו של זב נלמד מדכתיב בלשון תחתיו ועיקר קרא אמרכב קאי א"כ לא אוקימנא האי מלה דתחתיו לחוד אלא במה שכתב אחריו וסמוך לו דהיינו יטמא לחוד דהוא טומאה והמקשן לא ידע זה ופריך דילמא נתקו מטומאה חמורה כלומר בקרא דנושא כו' ויטמא אדם או בגדים במרכב ומשני לו כמו שפי' ודו"ק:

רש"י ד"ה לגמר מנדה. מטמאה בזיבה. הס"ד. ומה"ד

דאין זיבה כו':

רש"י ד"ה ל"ל למכתב בזכרים. ול"ל למכתב בנקבות ואשה כו'. ר"ל דגבי זבה דמינה ילפינן תרוייהון זבה ונדה כדאסקינן לעיל:

תד"ה עליונו. והיה כתוב בס' ומאי ניהו נישא מ"ט כו'. כצ"ל:

בא"ד ועליונו ש"ז דרשינן הכא כו' בלא וי"ו וקאי ארישא כו'. כצ"ל:

שם בא"ד וה"ק דהנוגע כו' וכן הנישא דהיינו כו'. כצ"ל:

שם בא"ד אלא אותם קאי אמאי דקרינן נושא. כצ"ל:

שם בא"ד אבל אדם או בגדים לטמא כמו מרכב ומשני כו'. כצ"ל: מה שהעלה הס"ט בצ"ע על ס"ת שלנו שכותבים והנושא מ"ו לפמש"כ בת' ש"י דבחסר ויתיר שלמדו מהם חז"ל דין אליבא דהלכתא אם נמצא בס"ת בהפך מוציאין אחרת ע"ש. לי לק"מ מתרי טעמי. חדא דרש"י כאן מחק גירסת והנשא כתיב. שנית דהא"ת יישב הגמרא אף לפי גי' התוס' דיליף מהכתיב. דר"ל והנושא כתיב ונוכל לקרוא הנו"ן בשורק והש' בקמץ מבנין פעל. וכיון דהמסורת מסייע להו עבדינן כותייהו:

רש״י דה משכב הזב וכו׳ במשכבה וגמירא כעליונו של זב כצ"ל והד״א:

לנקבה כ"ש נקבה כ' תוספות דר"י בנו של ריב"ב מפיק מעיינות הזב מקרא אחריני. והיינו מהיקישא דכל צרוע וכל זב ומייתי ליה רמב"ם פרק א' מהל' משכב ומושב ובספר סדרי טהרה לקמן ל"ה ע"א בתוס' ד"ה אף מייתי ליה ומיישב דבריו בטוב:

למעוטי אשה מלובן מה שהקשה ריב"ן מדמי' דמיה נ"ל דסד"א ליתן האמור של זה בזה ושל זב"ז גלי רחמנא (דאדם) [דאודם] מטמא מה לי אשה מה לי איש אלא דשכיחי באשה טפי לכן כתוב באשה וכן בהיפוך בלובן ולא שייך הכא שום פירכא וא"ש נמי דמי' להורות דד' מיני דמים יש בדין אודם בין באיש בין באשה ולובן כדיני' בין באשה בין באיש וע' מ"ש תוס' כה"ג בחולין כ"ג ע"ב בד"ה ותהא פרה כו':

צריכי מ"ש תוס' הא הקישן רחמנא פי' ואין משיבין על ההיקש י"ל מ"מ הו"א נהי דאשה מטמאה באונס היינו מגדלותה ואילך אבל בקטנותה דאתיא בהיקישא מזכר תהיה כזכר שלא לטמא באונס. וכן בהיפוך אי הוה ילפינן זכר קטן מאשה הו"א בקטנותו יהיה כאשה מטמא בימי' ולא בראיות קמ"ל וכל זה נכלל בצריכותא דעביד הש"ס וק"ל:

תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב ברמב"ם משמע להדיא דתחתונו של בועל נדה הוא דאורייתא אמנם גבי עליונו של זב ס"ל שהוא רק דרבנן בעלמא מדאמרינן לעיל ד' ע"ב דמדף הוא דרבנן וכ' כ"מ דס"ל דבשמעתין דמייתי קרא הוא רק אסמכתא בעלמא. וצ"ע א"כ איך תלה תניא בדלא תניא דתחתונו של בועל נדה כעליונו של זב ותחתונו של בועל נדה דאורייתא הוא ועליונו של זב דרבנן בעלמא הוא ע"כ נ"ל דס"ל לרמב"ם דודאי משנתינו ס"ל דגם עליונו של זב דאורייתא מוהנשא נישא כתיב אמנם שמעתין דלעיל ד' ע"ב הנ"ל ס"ל כהמסורת שכ' תוספות דוהנושא מלא כתיב דקיי"ל כמ"ש בכל ס"ת שלנו ואין לנו שום דרש על עליונו של זב והוה רק מדבריהם. ובזה ניחא מ"ש בספר שב יעקב דאע"ג דאין אנו מחזירים ס"ת משום חסירות ויתירות כיון שאין אנו בקיאים בהו מ"מ חסירות ויתירות שנדרשו בהש"ס מחזירים ס"ת. והקשה בסדרי טהרה א"כ כל ס"ת שלנו פסולות שכ' והנושא מלא עפ"י המסורת והש"ס דרש מחסר עליונו של זב. ולפי הנ"ל א"ש שאני הכא דבש"ס גופי' איכא פלוגתא וסתמא דתלמודא דלעיל ד' ע"ב ס"ל כמסורה הנ"ל וע' מ"ש עוד לפנינו ישוב והכרח להנ"ל:

למעוטי איש מאודם. ואע''ג דקרא לאו באודם מיירי על כרחיך כיון דקרא יתירתא הוא לדרשא אתא ומה שיש לך לדרוש דבר הקרוב לענין דרוש בו וה''ק אשה טמאה בדבר האמור בה דהיינו אודם ואין איש טמא בדבר האמור באשה ואי קשיא ה''ל למיכתב להך דרשה גבי נדה אין ה''נ דלגבי נדה נמי קרא אחרינא כתיב דדרשינן לה לקמן הכי ומיהו תרוייהו צריכי כדקאמר לקמן ההוא דגבי נדה למעוטי איש מדם ממש שאין דם היוצא מפי האמה מטמא בזיבה והאי למעוטי שכבת זרע אדום האי במאי דאישתעי ביה והאי במאי דאישתעי ביה: והא דתניא אשה. לענין זבה כתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים ב' רבים ג': בת י' ימים. דבציר מהכי ליכא זיבה ז' ימי נדה וג' ימי זיבה שאין זיבה אלא לאחר נדות כדמפרש בשמעתא בתרייתא דמכילתין: לגמר מנדה. כיון דבת יום אחד מטמא בנדה בת י' נמי מטמאה בזיבה דאין זיבה בלא נדה שאינה אלא לאחר נדות: ואלא קרא. ואשה דכתיב גבי נדה למה לי: למעוטי איש מאודם. דהכי משמע אשה מטמאה בנדה ולא איש: והא מיעטתיה. לעיל: חד למעוטי משכבת זרע. אדום אם יראה שכבת זרע אדום: וכן לענין זכרים. מרבי בן יום אחד: איש איש. כי יהיה זב: איש אין לי אלא איש. ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע: ה''נ גרסינן ומאחר דהלכתא קרא למה לי ואבן תשעה לשכבת זרע קמהדר: למה לי למיכתב בזכרים. איש איש לרבות קטן בן יומו ולמה לי למיכתב בנקבות ואשה לרבות בת יום אחד לנדה ובת י' לזיבה: בראיות כבימים. בין שרואה ג' ביום אחד בין שרואה שלש בשלשה ימים רצופין הוי זב כדילפינן בב''ק בפרק כיצד (דף כד.) לזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים וראיות בגופיה כתיב מנה הכתוב שלש וקראו טמא אבל זבה שראתה שלש ביום אחד לא הויא זבה: זב לא מיטמא באונס. דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו זבה מיטמאה באונס בהאי פירקא (לקמן דף לו:) כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור: משכב הזב והנדה מטמא אדם. דכתיב (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו וכתיב (שם) וכל הנוגע במשכבה וגו': כעליונו של זב. ולא כתחתונו שמטמא אדם:

למעוטי אשה מלובן. אע''ג דבכל דוכתין דורשין וי''ו לרבות והכא דורשין למעוטי פרש''י כיון דלא אצטריך לרבות מיפרשי לקרא דלכך אייתר לומר דדוקא איש אמרתי לך ולא אשה וכן גבי אשה אשה אמרתי לך ולא איש הקשה הריב''ן למה לי למעוטי אשה מלובן הא ממעטינן לעיל בפ''ב (דף יט.) מדמיה דמיה דד' דמים טמאים באשה ותו לא ותירץ דמ''מ ה''א דאתי בק''ו מאיש דלא מיטמא באודם מיטמא בלובן אשה לא כ''ש ואע''ג דאיכא למיפרך מה לאיש שכן מיטמא בראיות כבימים איכא למימר גילוי מילתא בעלמא הוא: צריכי דאי כתב רחמנא זכר כו'. תימה הא פרשב''ם בפ' דם הנדה (לקמן דף נד:) דאיתקש זב לנדה מדכתיב והדוה בנדתה וגו' לטמא אדם לטמא בגדים אם נישא משכבה ומושבה וכן פי' בסמוך גבי כלי חרס דמטמא בהיסט וכן משמע ביוצא דופן (לקמן דף מא:) דמצריך קרא גבי נדה דמיטמאה בפנים כבחוץ מדכתיב בבשרה וגבי זב צריך קרא דלא מיטמא בפנים כבחוץ כי יהיה זב מבשרו עד שתצא מבשרו משמע דאיצטריך קרא דלא נגמר מנדה: עליונו של זב מנלן. זאת היתה גירסת רש''י דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מאשר יגע במשכבו נפקא אלא כל אשר יהיה הזב תחתיו והיה כתוב בספרים ומאי ניהו נושא מאי טעמא והנשא כתיב ולא גריס רש''י דהא כבר נפקא מתחתיו ועוד דכתיב והנושא כתיב כבוס בגדים וחזר בו רש''י מגירסא זו דהיכי מוקי האי קרא בעליונו של זב הא בהדיא בת''כ מוקי לה במרכב ועוד היכי הוה בעי לאוקומי במשכב הא במשכב כתיב כבוס בגדים בנוגע בו והכא לא כתיב כבוס בגדים וכי ה''ג פרכינן בפ''ק (לעיל דף ט.) גבי מזה מי נדה ועוד היכי מוקי ליה בעליונו של זב דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין הלא אין להם טהרה במקוה וקרא כתיב יטמא עד הערב ונראה דרש''י ל''ג מאי תחתיו אילימא כו' אלא גריס כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא נמי יטמא ומאי ניהו נישא מאי טעמא והנשא כתיב נתקו הכתוב מטומאה כו' וה''פ והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו במרכב איירי כדמוקי לה בת''כ דהאי קרא אחר מרכב כתיב וחלק בין מגעו למשאו דמגעו מטמא אדם ולא בגדים דהכא לא כתיב כבוס בגדים ובמשאו מטמא אדם לטמא בגדים כדקמסיים קרא והנושא אותם יכבס בגדיו וקאי על כל מה דכתיב בענין מעיינותיו ומרכבו ומושבו ועליונו של זב דרשינן הכא מדכתיב והנשא חסר בלא וי''ו קאי ארישא דקרא דמרכב דכתיב ביה יטמא ולא כתיב ביה כבוס בגדים והכי קאמר דהנוגע במרכב הזב יטמא וכן הנושא דהיינו עליונו של זב נתקו הכתוב מטומאה שלאחריו דע''כ והנישא ארישא דקרא קאי ולא אסיפא דהא כתיב אותם וגבי נישא לא שייך אותם אלא אותם קאי אמאי דקרינן נושא והמסורת קאי ארישא דקרא ופריך אימא דנתקו מטומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים ליטמא כמו מרכב ומשני דיטמא טומאה קלה משמע דהנושא סמוך לנוגע במרכב ובגד שנגע במרכב לא מטמא אלא אוכלין ומשקין ומיהו יש ליישב גירסא ראשונה דדריש מתחתיו ואף על גב דקרא איירי במרכב מכל מקום תיבה דתחתיו לא איירי במרכב אלא בתחתיו דאמר בת''כ ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף כז.) האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב אלמא מה שתחתיו לא אקרי מרכב אלא מושב ולהכי קאמר דבעי תחתיו במאי מיירי אי במשכב מאשר יגע כו' והוה מצי למפרך דבמשכב כתיב כבוס בגדים והכא לא כתיב אלא דעדיפא מיניה פריך א''נ מש''ה לא כתיב כבוס בגדים משום דעיקר קרא במרכב כתיב דלא בעי כבוס בגדים ומפרש אלא שהזב תחתיו דהיינו עליונו של זב דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין וטומאת ערב דכתיב בקרא משום מרכב דמרכב מטמא אדם או בגדים וגרס שפיר מאי טעמא והנשא כתיב דמתחתיו גרידא לא הוה מוקמינן בעליונו של זב דלא היינו בודים טומאה מלבנו אלא הוה מוקמינן לה במרכב ואי לאו נמי תחתיו מנושא לא הוה מוקמינן ליה לטומאה קלה דאוכלין ומשקין בנשא כיון דכתיב ביה כבוס בגדים וה''א דנתקו לטמא אדם או בגדים קמ''ל תחתיו דאיירי בעליונו של זב ונכתב גבי מרכב דליכא כבוס בגדים וכתיב ביה יטמא דמשמע טומאה קלה ועוד דע''כ גרסינן והנשא כתיב דאי לא דרשינן עליונו של זב אלא מתחתיו היכי פריך אימא נתקו מטומאה חמורה היכא כתיב ביה טומאה חמורה דקאמר נתקו:

דף לב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד