נידה לא ע"ב

they delay while in their wives’ abdomen, initially refraining from emitting semen so that their wives will emit seed first, in order that their children will be male, the verse ascribes them credit as though they have many sons and sons’ sons. And this statement is the same as that which Rav Ketina said: I could have made all of my children males, by refraining from emitting seed until my wife emitted seed first. Rava says another method through which one can cause his children to be males: One who wishes to make all of his children males should engage in intercourse with his wife and repeat the act.

§ And Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Ami says: A woman becomes pregnant only by engaging in intercourse close to the onset of her menstrual cycle, as it is stated: “Behold, I was brought forth in iniquity” (Psalms 51:7). This iniquity is referring to intercourse close to the woman’s menstrual cycle, when intercourse is prohibited. Accordingly, David is saying that his mother presumably conceived him at this time.

And Rabbi Yoḥanan says: A woman becomes pregnant only by engaging in intercourse near the time of her immersion in a ritual bath, through which she is purified from her status as a menstruating woman, as it is stated in the continuation of the same verse: “And in sin [uvḥet] did my mother conceive me” (Psalms 51:7).

The Gemara explains this derivation: From where may it be inferred that this term “ḥet” is a reference to purity? The Gemara answers: As it is written with regard to leprosy of houses: “Veḥittei the house” (Leviticus 14:52), and we translate the verse into Aramaic as: And he shall purify the house. And if you wish, say that the interpretation is derived from here: “Purge me [teḥatte’eni] with hyssop, and I shall be pure” (Psalms 51:9). Evidently, the root ḥet, tet, alef refers to purification.

§ And Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Ami says: When a male comes into the world, i.e., when a male baby is born, peace comes to the world, as it is stated: “Send the lambs [khar] for the ruler of the land” (Isaiah 16:1). This khar, or kar, a gift one sends the ruler, contributes to the stability of the government and peace, and the word male [zakhar] can be interpreted homiletically as an abbreviation of: This is a kar [zeh kar].

And Rabbi Yitzḥak from the school of Rabbi Ami says: When a male comes into the world, his loaf of bread, i.e., his sustenance, comes into his possession. In other words, a male can provide for himself. This is based on the aforementioned interpretation of the word male [zakhar] as an abbreviation of: This is a kar [zeh kar], and the term kar refers to sustenance, as it is written: “And he prepared great provision [kera] for them” (II Kings 6:23).

By contrast, when a female comes into the world, nothing, i.e., no sustenance, comes with her. This is derived from the homiletic interpretation of the word female [nekeva] as an abbreviation of the phrase: She comes clean [nekiya ba’a], i.e., empty. Furthermore, until she says: Give me sustenance, people do not give her, as it is written in Laban’s request of Jacob: “Appoint me [nokva] your wages, and I will give it” (Genesis 30:28). Laban used the word nokva, similar to nekeva, when he said that he would pay Jacob only if he explicitly demanded his wages.

The students of Rabbi Shimon ben Yoḥai asked him: For what reason does the Torah say that a woman after childbirth brings an offering? He said to them: At the time that a woman crouches to give birth, her pain is so great that she impulsively takes an oath that she will not engage in intercourse with her husband ever again, so that she will never again experience this pain. Therefore, the Torah says that she must bring an offering for violating her oath and continuing to engage in intercourse with her husband.

Rav Yosef objects to this answer: But isn’t the woman an intentional violator of her oath? And if she wishes that her oath be dissolved, so that she may engage in intercourse with her husband, the matter depends on her regret of her oath. One is obligated to bring an offering for violating an oath of an utterance only if his transgression is unwitting. And furthermore, if the purpose of the offering that a woman brings after childbirth is to atone for violating an oath, then she should be required to bring a female lamb or goat as an offering, which is the requirement of one who violated an oath, rather than the bird offering brought by a woman after childbirth.

And the students of Rabbi Shimon ben Yoḥai further inquired of him: For what reason does the Torah say that a woman who gives birth to a male is ritually impure for seven days, but a woman who gives birth to a female is impure for fourteen days? Rabbi Shimon ben Yoḥai answered them: When a woman gives birth to a male, over which everyone is happy, she regrets her oath, that she will never again engage in intercourse with her husband, already seven days after giving birth. By contrast, after giving birth to a female, over which everyone is unhappy, she regrets her oath only fourteen days after giving birth.

And the students further asked him: For what reason does the Torah say that circumcision is performed only on the eighth day of the baby’s life, and not beforehand? He answered them: It is so that there will not be a situation where everyone is happy at the circumcision ceremony but the father and mother of the infant are unhappy, as they are still prohibited from engaging in intercourse.

It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: For what reason does the Torah say that a menstruating woman is prohibited from engaging in intercourse with her husband for seven days? It is because if a woman were permitted to engage in intercourse with her husband all the time, her husband would be too accustomed to her, and would eventually be repulsed by her. Therefore, the Torah says that a menstruating woman shall be ritually impure for seven days, during which she is prohibited from engaging in intercourse with her husband, so that when she becomes pure again she will be dear to her husband as at the time when she entered the wedding canopy with him.

§ The students of Rabbi Dostai, son of Rabbi Yannai, asked him: For what reason is it the norm that a man pursues a woman for marriage, but a woman does not pursue a man? Rabbi Dostai answered them by citing a parable of a person who lost an item. Who searches for what? Certainly the owner of the lost item searches for his item; the item does not search for its owner. Since the first woman was created from the body of the first man, the man seeks that which he has lost.

And the students of Rabbi Dostai further asked him: For what reason does a man engage in intercourse facing down, and a woman engage in intercourse facing up toward the man? Rabbi Dostai answered them: This man faces the place from which he was created, i.e., the earth, and that woman faces the place from which she was created, namely man.

And the students also inquired: For what reason is a man who is angry likely to accept appeasement, but a woman is not as likely to accept appeasement? Rabbi Dostai answered them: It is because this man behaves like the place from which he was created, i.e., the earth, which yields to pressure, and that woman behaves like the place from which she was created, i.e., from bone, which cannot be molded easily.

The students continued to ask Rabbi Dostai: For what reason is a woman’s voice pleasant, but a man’s voice is not pleasant? He answered: This man is similar to the place from which he was created, the earth, which does not issue a sound when it is struck, and that woman is similar to the place from which she was created, a bone, which makes a sound when it is struck. The proof that a woman’s voice is pleasant is that it is stated in Song of Songs that the man says to his beloved: “For sweet is your voice, and your countenance is beautiful” (Song of Songs 2:14).

MISHNA: Samaritan girls are considered menstruating women from the time they lie in their cradle. And the Samaritan men impart ritual impurity to the lower bedding like the upper bedding, i.e., all layers of bedding beneath them are impure, and their status is like the bedding above a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav]: The status of both levels of bedding is that of first-degree ritual impurity, which can impart impurity to food and drink. This is due to the fact that Samaritan men are considered men who engage in intercourse with menstruating women.

And they are considered men who engage in intercourse with menstruating women because Samaritan women observe the seven-day menstrual period of ritual impurity for each and every emission of blood, even for blood that does not render them impure. Accordingly, if a Samaritan woman has an emission of impure blood during the seven-day period, she will nevertheless continue counting seven days from the first emission. It is therefore possible that the Samaritan men will engage in intercourse with their wives while they are still halakhically considered menstruating women, as the seven-day period of impurity should have been counted from the emission of the impure blood.

But one who enters the Temple while wearing those garments upon which a Samaritan had lain is not liable to bring an offering for entering the Temple in a status of impurity, nor does one burn teruma that came into contact with those garments, because their impurity is uncertain.

GEMARA: The mishna teaches that Samaritan girls are considered menstruating women from the time they lie in their cradle. The Gemara asks: What are the circumstances of this statement? If the mishna is referring to girls who already see menstrual blood, then even our own, i.e., Jewish girls, are also considered menstruating women under such circumstances. And if it is referring to girls who do not yet see menstrual blood, then their girls, i.e., those of the Samaritans, should also not have the status of menstruating women.

Rava, son of Rav Aḥa bar Rav Huna, says that Rav Sheshet says: Here we are dealing with an unspecified case, i.e., it is unknown whether these girls have experienced their first menstrual period. Since there is a minority of girls who see menstrual blood, we are concerned with regard to each Samaritan girl that she might be from this minority. The Gemara asks: And who is the tanna who taught that one must be concerned for the minority?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - ב

אלא, מתוך שמשהין עצמן בבטן ואינם ממהרים להזריע, כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, שיהו בניהן זכרים - מעלה עליהם הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים!

והיינו דאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני זכרים! שיכול להשהות עצמו מלהזריע.

ואמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים - יבעול וישנה, שעל ידי גרימת תאות הביאה הראשונה, תזריע אשתו לפניו בביאה השניה.

ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה! שנאמר - "הן בעון חוללתי", שסמוך לשעה שהביאה אסורה באיסור נדה הוא זמן ההריון ^[297].

ורבי יוחנן אמר: אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה! שנאמר - "ובחטא [לאחר החיטוי, הטהרה] יחמתני אמי"!

מאי משמע דהאי "חטא" לישנא דדכויי וטהרה הוא?

דכתיב "וחטא את הבית" ומתרגמינן "וידכי [ויטהר] ית ביתא".

ואיבעית אימא מהכא: "תחטאני באזוב - ואטהר", שכתוצאה מהחיטוי נטהר, הרי שחיטוי היא מעשה טיהור.

ואמר רב יצחק אמר רבי אמי: כיון שבא זכר לעולם - בא שלום בעולם! שנאמר: "שלחו כר, מושל ארץ". ודרשינן "זכר" ראשי תיבות: זה כר [מתנה]!, והיינו שכשם שמשלוח דורון למושל הארץ מביא שלום, כך מביאה שלום לידת הזכר.

ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי: בא זכר לעולם - בא ככרו [פרנסתו] בידו. "זכר"

- זה כר! ו"כר" היינו מזונות האדם, דכתיב "ויכרה להם כרה גדולה". אבל, באה נקבה לעולם - אין עמה כלום!

נקבה נקייה [חסרה מכל נכס] באה! עד דאמרה ובקשה בתפלתה מזוני - לא יהבי לה משמים מזונות משלה. ונלמד הדבר מהפסוק "נקבה שכרך עלי - ואתנה", שנקבה צריכה לנקוב שכרה בתפלתה, ואז הקב"ה יתן לה.

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי

א. מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?

אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך, אמרה תורה - תביא קרבן חטאת על שבועתה ^[298].

מתקיף לה רב יוסף: והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא כשנזקקת שוב לבעלה, וקרבן על שבועת ביטוי חייבים רק אם נעלמה ממנה השבועה בשעה שעוברת עליה?

ועוד - קרבן שבועה שהוא כשבה או שעירה בעי לאיתויי, ולא עוף שמביאה יולדת?!

ב. ומפני מה אמרה תורה - זכר שנולד, אמו טהורה לשבעה ימים,

ונקבה שנולדה, אמה טהורה רק לארבעה עשר ימים?

והשיב להם רשב"י: זכר, שהכל שמחים בו, [אביו ואמו] - אמו מתחרטת על שבועתה כבר לשבעה ימים אחר הלידה. נקבה, שהכל עצבים בה ^[299] - אמו מתחרטת משבועתה רק לארבעה עשר.

ג. ומפני מה אמרה תורה - מילה לשמונה ימים?

והשיב להם רשב"י: שלא יהו כולם אוכלים ושמחים בסעודה, ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש! תניא: היה רבי מאיר אומר -

מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה, באשתו, ומרוב רגילות קץ בה, ולכן, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה! ^[300]

שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי:

א. מפני מה איש מחזר על אשה, ואין אשה מחזרת על איש?

והשיב להם - משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי מחזר על מי? - בעל אבידה מחזר על אבידתו! וכן גם האיש מחזר אחר האשה שהיא הצלע שנלקחה ממנו וחסרה לו.

ב. ומפני מה איש פניו למטה, בשעת תשמיש, ואשה פניה למעלה, כלפי האיש?

והשיב להם - זה, האיש, ממקום שנברא [האדמה], כלפיה הוא מפנה פניו. וזו, האשה, ממקום שנבראת, האיש, שנוצרה ממנו, כלפיו היא מפנה פניה.

ג. ומפני מה האיש מקבל פיוס [נוח להתרצות] ואין האשה מקבלת פיוס?

והשיב להם - זה האיש, ממקום שנברא, ודומה טבעו לאדמה שהיא רכה. וזו האשה, ממקום שנבראת, ודומה טבעה לבשר ועצם שהם קשים.

ד. מפני מה אשה קולה ערב, ואין איש קולו ערב?

והשיב להם - זה ממקום שנברא, שהקרקע כשמכים בה אין קולה נשמע. וזו, ממקום שנברא, שכאשר מכים בעצם נשמע קולו. שנאמר שהבעל מקלס את האשה: "כי קולך ערב ומראך נאוה"! ואין האשה חוזרת ומקלסת את האיש בקול ערב ^[301].

הדרן עלך פרק המפלת חתיכה

הערות

^[297] התוס' לעיל י, א [ד"ה דהויא] הקשו אם אין עיבור אלא סמוך לוסת, כיצד מתעברת מניקה שהיא מסולקת מדמים. ותירצו, שעל פי רוב הוא כך אולם פעמים מתעברת גם בלא דם. וראה בשו"ת אור שמח [ב, סג] שדן לחייב מינקת שנתעברה בטבילה ובספירת ז' נקיים משום שודאי ראתה דם קודם העיבור ונאבד, וכמבואר בסוגייתנו, ובשו"ת קנה בושם [יו"ד ב נא] האריך בדבריו.

^[298] הרמב"ן [ויקרא יב ז] ביאר ששבועת האשה לא חלה שהרי משועבדת לבעלה, אולם רצה הקב"ה להצדיק בריותיו ולכפר לה גם על דיבור השבועה שאמרה. ובתירוץ זה מיושבת גם קושית המהרש"א מדוע לא די בכך שיפר לה הבעל השבועה ככל נדר שבינו לבינה שמפר ביום שומעו. בערוך לנר הביא מהמדרש רבה [בראשית כ] שרשב"י בעצמו כבר כתב שכדברי הרמב"ן, וישב בזה קושית הגמרא בסמוך מדוע אינה מביאה לקרבן כשבה או שעירה, ככל עובר על שבועתו. וראה ביפה תואר [שם] שפירש דברי המדרש בדרך אחרת.

^[299] המהרש"א ביאר שטעם השמחה בזכר הוא משום שהאשה מצטערת מאד בחבלי הלידה, שמחה היא שנולד זכר שלא יצטער בצער זה, אבל כשנולדת נקבה, עצובה היא על שעתידה לסבול גם היא צער זה.

^[300] בסדרי טהרה [קפג ה'] הביא שיש שרצו להתיר איסור נדה בפנויה מכח סוגיתנו, שסברי שכיון שכל טעם באיסור נדה היא כדי שתהא חביבה לבעלה, פנויה שאין שייך טעם זה מותרת. ולהפקיע משיטות אלו כתב הרמ"א [קפג א'] "ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה. " ובתורת השלמים [שם, ד'] ביאר שסוגיתנו כשיטת רבי שמעון שדרש טעמא דקרא, אבל רבנן שלא שינו ההלכה מחמת הטעם חולקים ואוסרים גם בפנויה, וכמותם ההלכה.

^[301] כן פירשו התוס' שמפסוק זה יש ראיה גם לכך שאין קול האיש ערב, והלימוד הוא מכך שלא חוזרת האשה מקלסתו ג"כ בזה. המהרש"א ביאר שהגמרא לא הוצרכה לראיה שקול האשה ערב מקול האיש, שהרי כן היא המציאות הברורה בעולם. ולא הובא הפסוק אלא בכדי לסיים הפרק בדבר טוב.

פרק רביעי - בנות כותים

מתניתין:

א. בנות כותים הרי הן נדות מעריסתן, מיום הולדתם, והטעם לכך יתבאר בגמרא.

ב. והכותים מטמאים משכב תחתון ככיסוי עליון של זב, שמטמא רק אוכלין ומשקין ולא אדם כמבואר בגמרא, מפני שהן בועלי נדות ^[1].

ג. והן, הכותיות, נחשבות נדות אפילו כשגדלות ויודעות לטבול ^[2], משום שהן יושבות על כל דם ודם, שאפילו על דם טהור, כמו דם הירוק, הן מונות שבעה ימי נידות. ועל ידי כך הן באות לידי תקלה, כי אם ראו דם ירוק ולאחר כמה ימים ראו דם אדום אין הן מונות את שבעת ימי הנידות מראיית הדם האדום אלא מראיית הדם הירוק, וטובלות באמצע שבעת ימי הנידות, ולפיכך תמיד הן בספק נדות, וכן בועליהן נחשבין כבועלי נדות ^[3].

ד. ואין חייבין עליהן ^[4] על ביאת מקדש, כי אין טומאתם ודאית אלא רק ספק, שהרי הן נוהגות בהלכות טהרה וטבילה, אלא שיש אופנים שעושות בהם שלא כדין. ולכן הבגדים שהיו משכב שלהן אינם בחזקת ודאי טמאים, ומי שלובש אותם או מתכסה בהם אינו נטמא בודאי, אלא רק רבנן גזרו עליהן שיחשבו נדות, ולכן אינו חייב על כניסה למקדש ^[5].

ומשום כך גם אין שורפין עליהם את התרומה אם נגעו בה, מפני שטומאתן של הבגדים האלה אינה אלא ספק ^[6].

גמרא:

מבררת הגמרא: היכי דמי האופן שבנות כותים טמאות מעריסתן?

אי ידוע לנו דקא חזיין דם בקטנותן - אפילו בנות דידן נמי טמאות בכך, ואפילו הן בנות יום אחד!

ואי ידוע לנו דלא קחזיין - הרי גם בנות דידהו נמי לא נטמאות, ואפילו בגדלותן?! ^[7] מבארת הגמרא: אמר רבא בריה דרב אחא בר רב הונא, אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן - בסתמא, שלא נודע אם ראתה הקטנה דם אם לא. דכיון דאיכא מיעוטא דקטנות דחזיין, חיישינן למיעוט, ומטמאים את כל הקטנות. [ועדיין הגמרא לא מתרצת למה חוששים למיעוט רק בבנות כותיים ולא בישראל].

ומאן תנא דחייש למיעוטא - ^[8]

הערות

^[1] בתוס' רא"ש כתב, שגם למאן דאמר כותים גירי אריות הם, ואין דמן מטמא בנדה, מסתבר שגזרו על בועליהן כבועלי נדה, שהרי לא מצינו מי שחולק בזה. ולכאורה הוא סותר דבריו בשבת [טז ב], שביאר שם כי רק בקטנות יתכן לגזור משום חשש טימוע, אך בועלי נדה בגדולות הוא רק כשיש חשש שלא נטהרו, והיינו, דוקא בדם טמא. ומשמע, ששתי גזירות נשנו כאן, וברישא מדובר בגזירת טומאה אף שלא ראתה, והיא משום טימוע, ואינה עושה בועלה כבועל נדה. אך בסיפא מדובר בחשש שמא ראתה, וגזרו בה אטו ישראל [וראה הערה 13 שדמה כישראל]. ולפיכך, גם גירי אריות עושות בעליהן כבועלי נדות. ומקור לסברא זו נמצא במהרש"א [שבת כא ב], שבתחילה גזרו על עכו"ם אטו ישראל, שאם ראו זיבה דינם כזבים. ולבסוף גזרו על כל גוי, ואפילו לא ראה, כדי שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. וראה חתם סופר להלן [סט ב].

^[2] כך ביארו תוס' [ד"ה בנות]. והוצרכו לכך, כי גם לולי טעם זה הן טמאות מעריסתן מפני חשש ראיה, ובהכרח שהמשנה הוסיפה טעם זה לאסור גם גדולות שיכולות להטהר מראייתן, אלא שאינו נטהרות כדין. והחתם סופר הבין שמדובר באופן שראו בסוף קטנותן, וטבלו בתחילת גדלותן. ותמה, שאם המשיכו לראות, הרי הן זבות וטעונות ז' נקיים, וכיון שטבלו בלא ספירה, שוב אינן טהורות. ואמנם הריטב"א הוסיף, שהטעם נצרך באופן שנודע שטבלו בקטנותן, והיינו, שראו, וטבלו קודם שהגדילו. וראה במנחת חנוך [קפב] שדן אם גם ישראל הבא על בת כותים יחשב כבועל נדה. ומקושית התוס' מוכח שהוא בועל נדה, שהרי הקשו למה צריך טעם נוסף, ומשמע שלא גזרו טומאה סתם, אלא בכל דיני נדה שעושה בועלה בועל נדה [וראה הערות 5-8-9-23].

^[3] תוס' [לב ע"א ד"ה רבי] דקדקו מכאן שמשנתנו מטמאה מספק רק מפני שאם ראו בודאי היו טמאות מדאורייתא [וכמאן דאמר גרי אמת הן], ולכן דנה הגמרא מיהו התנא ששנאה. אך באמת לכולי עלמא הן טמאות [ואפילו אם גרי אריות הן] משום שחששו שמא יטמעו בהן, כי כותים מקיימים מקצת מצוות, אך בנות עכו"ם המובדלים מישראל, גזרו עליהן רק בגיל שלש שראויות לביאה כמבואר בע"ז [לו ב]. וראה הערה 8. וראה במאירי [ע"ז שם] שבת עכו"ם שראתה בת יום אחד, מטמאה. והיינו, שהנידון במשנתנו הוא כשלא ראתה, ובבנות כותים חוששין מעריסתן שמא ראו, והיא גזירה נפרדת, שגזרו עליהן שיחשב דמן כדם נדה, ואילו בגיל שלש גזרו לטמאן אף אם לא ראו כלל, וסיבת שתי הגזירות היא מחשש טימוע, ולכן בכותים גזרו יותר. וראה הערה 13. והרמב"ם [משכב ומושב ב י] השוה את דין בנות כותים לשאר גויים. וכתב בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי [ג] שלא פסק כמשנתנו כי אין הלכה כרבי מאיר. ובעצי אלמוגים תמה, שהרי לכולי עלמא אסורות מפני חשש טימוע, כביאור התוס' הנ"ל. והסיק מכך שאחר שמצאו שהכותים עובדים ליונה בהר גריזים ועשאום כגויים, בטלה גזירת בנות כותים. כי התברר שדינם כגויים אפילו לקולא, וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם והרע"ב במשנתנו [וראה להלן הערה 62]. ובפתחי נדה הוסיף דהיינו רק כשיטת הרמב"ם שגזרה זו לא היתה בכלל י"ח גזרות [בשבת יג ב], כי אם נכללה בהן לא יכול בי"ד שאחריהם לבטלה.

^[4] רש"י [ד"ה אין] פירש שהלובש אותן בגדים של משכב ונכנס למקדש פטור מקרבן. ותמה הר"ן, למה יתחייב על שגגתו קרבן, והרי אין זדונו בכרת אלא אם הכניס דבר שהוא אב הטומאה לטמא אדם, ולהלן [לב ב] מבואר שבגדים אלו דינם כעליונו של זב, שאינו מטמא אדם. ואמנם בחידושי הר"א נקט שדין זה נסוב על הרישא, והיינו, שלבש מבגדי כותית קטנה, ולא ממשכב בועל נדה, ונמצא שהוא אב הטומאה. והתוס' יו"ט הקשה, שגם המכניס בגד שהוא אב הטומאה רק לוקה, אך אינו חייב קרבן, והביא תורת כהנים [אחרי יב טו] שרבי מאיר מחייב באופן זה חטאת, ומשנתנו כרבי מאיר, וכדלהלן. וראה רש"ש. אכן, רש"י בעירובין [קד ב] ובסנהדרין [פח א] כתב סתמא, שהמכניס בגד טמא חייב חטאת. וכתב הערוך לנר, שלפי המבואר בתוס' שהסיפא עוסקת בגדולות, נמצא שמשנתנו היא גם כרבנן, כי בגדולות לא יתכן טעמו של רבי מאיר שחוששין למיעוט, שהרי הן טובלות ונטהרות. וסמך רש"י על סתם מתניתין שמכניס בגד טמא חייב חטאת.

^[5] תוס' בשבת [טז ב ד"ה אף] כתבו ש"טומאתן ספק" נסוב גם על הרישא, לגבי טומאת קטנות, ומשמע שהאיסור בקטנות משום חשש ראיה [ראה הערות 2-9-23]. אך הריטב"א נקט, שהכוונה היא לספק שמא חששו לדם ירוק, שהוא אינו שכיח, ולכן אין מחמירים בו. [ויתכן שראיה בקטנות פשיטא ליה ששכיחה פחות מדם ירוק. ופשיטא שהוא ספק].

^[6] הריטב"א פירש שפטור מחטאת ומאשם תלוי, כי אשם תלוי בא רק על ספק חטאת קבוע. ומשמע מדבריו שאם היה בעוון זה חיוב חטאת, היה מביא בספקו אשם תלוי, אף שרוב נשים אינן רואות בקטנותן, ובמנחת חנוך [קכח] ושער המלך [טומאת מת ט יב] דנו בזה. ובחברותא להוריות [ט ב הערות 7-8] ביררנו את טעם הפטור מקרבן אשם תלוי בטומאת מקדש וקדשיו.

^[7] ביאר הרשב"א שקושיית גמרא היא רק משום שמשנתנו כמאן דאמר כותים גירי אמת הן, שהרי אם גירי אריות הן, הלא גזרו על גויות שיהיו כנדות אפילו אם לא ראו כלל.

^[8] התוס' [ד"ה רבי] מבארים, שגם רבי יוסי חושש למיעוט, ובכל זאת לא העמידה הגמרא את משנתנו כדבריו, משום שלדעתו כותים גרי אריות הן, ודינם כגויים שאינם מטמאים בנדה. ואף שגם לדעתו הן טמאות, כמבואר בשבת [יג ב] שהן בכלל י"ח גזרות שכלם מודים בהן, היינו, מפני חשש שמא יטמעו בהן, אך המשנה שנקטה טעם נוסף, של "יושבות על כל דם", בהכרח שהיא עוסקת בספק דאורייתא והיינו, רק כרבי מאיר. [ומשמע מדבריהם, שגם בת עכו"ם ממש עושה בועלה כבועל נדה. שאילולי כן הרי הטעם של "יושבת על כל דם" נצרך ללמד שרק בנות כותים עושות בעליהן כבועל נדה]. והרמב"ן והרשב"א כתבו, שניחא ליה להעמיד סתם משנה כרבי מאיר, ולא כשאר תנאים. והר"ן הרכיב את שני הביאורים.

שמשהין עצמן בבטן, ועוצרים בעדם מלהזריע, כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, ועל ידי כך גורמים הם שיהו בניהם הנולדים להם זכרים — מעלה עליהן הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים. והיינו [וזהו] שאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני (ילדי) זכרים, על ידי שישהה עצמו מלהזריע, ותזריע אשתו בתחילה. ומביאים עוד אופן המביא להולדת בן זכר, אמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו (ילדיו) זכרים — יבעול וישנה (יבעל שנית).

א ועוד אמר ר' יצחק, אמר ר' אמי: אין אשה מתעברת אלא בביאה שהיתה בזמן הסמוך לזמן וסתה. ומקור דבריו: שכן נאמר על ידי דוד "הן בעוון חוללתי" (תהלים נא, ז). ומשמעו של "עוון" זה — שהיתה הביאה ממנו הרתה בו אמו, בסמוך לזמן וסתה (שאז אסורה היא הביאה, ועוון יש בה). שמתוך שהיתה הביאה בזמן זה, הרתה אמו של דוד.

ואילו ר' יוחנן אמר: אין האשה מתעברת אלא בביאה שהיתה בזמן הסמוך לאחר הטבילה. ומקור לדבריו: שכן נאמר בהמשך אותו כתוב "ובחטא יחמתני אמי".

ומבררים: מאי [מה, כיצד] משמע דהאי [שלשון זו] "חטא" — לישנא דדכויי [לשון טהרה] הוא? דכתיב [שנאמר] בצרעת הבית "וחטא את הבית" (ויקרא יד, נב), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו]: וידכי ית ביתא [ויטהר את הבית]. ואי בעית [ואם תרצה] עוד ראיה שמשמעות "חטא" הינה טהרה, אימא מהכא [אמור מכאן, ממקרא זה] הנאמר באותו פרק בתהלים (פסוק ט), "תחטאני באזוב ואטהר", הרי איפוא ש"חטא" משמעו טהרה.

ב ומביאים עוד ממה שאמר ר' יצחק, אמר ר' אמי בענין לידה: כיון שבא (נולד) זכר בעולם — בא שלום בעולם. ומקור לדברים: שכן נאמר "שלחו כר מושל ארץ" (ישעיה טז, א). ו"כר" זה הוא לשון מתנה שנותנים לשליט. ובענייננו — שלטון שקט ושלום. ואף המלה "זכר" מורה כן, שהרי נשמע בה: זה כר.

ועוד ממה שאמר ר' יצחק דבי [חכם בית המדרש] של ר' אמי בענין זה: כיון שבא זכר בעולם — הריהו בא וככרו (מזונותיו) בידו, שכך מורה המלה "זכר" — זה כר, דכתיב [שכן נאמר]: "ויכרה להם כרה גדולה" (מלכים ב ו, כג), ומשמעות "כירה" — סעודה.

ואילו כשבאה לעולם נקבה — אין עמה כלום, שכך מורה המלה "נקבה" בדרך הנוטריקון — נקייה באה, עד דאמרה מזוני [כל עוד שאינה אומרת, מבקשת מזונות] — לא יהבי [אין נותנים] לה, דכתיב [שכן נאמר] בדברי לבן ליעקב: "נקבה שכרך עלי ואתנה" (בראשית ל, כח), ואחז בלשון "נקבה", להורות שרק משעה שיעקב ידרוש במפורש את שכרו, יקבלנו.

ג שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה כי היולדת מביאה קרבן? אמר להן: משום שבשעה שהאשה כורעת לילד, ורבים מכאוביה, מתוך כך הריהי קופצת ונשבעת שלא תזקק עוד לבעלה, ולא תבוא עוד לייסורים שכאלה. לפיכך אמרה תורה תביא קרבן, על שעברה על שבועתה, ושבה ונזקקה לבעלה.

מתקיף לה [מקשה עליה, על תשובה זו] רב יוסף: והא [והרי] מזידה היא כשנשבעת שבועה זו, ובחרטה (התרת השבועה) תליא מילתא [תלוי הדבר] אם היא שבה ונזקקת לבעלה. ואילו קרבן על שבועת ביטוי אין חייבים עליו אלא אם כן נעלם דבר השבועה מהנשבע, בשעה שעבר על שבועתו. ועוד קשה, שהרי אם משום כך הוא — קרבן שבועה בעי איתויי [צריכה להביא], שהוא כשבה או שעירה, ולא עוף שהוא קרבן היולדת!

ועוד שאלו תלמידי ר' שמעון בן יוחאי את רבם בענין ימי טומאה שלאחר לידה: מפני מה אמרה תורה כי מנין ימי הטומאה שלאחר לידת זכר הם לשבעה ימים בלבד, ולאחר מכן הריהי טהורה. ואילו ימי טומאה לאחר לידת נקבה הם לארבעה עשר ימים? והשיב להם: טעם הדבר, שכן בלידת זכר שהכל שמחים בו — הריהי מתחרטת על שנשבעה שלא תזקק ותלד שוב, כבר לשבעה ימים שלאחר הלידה. ואילו לאחר לידת נקבה שהכל עצבים בה — אין היא מתחרטת אלא לארבעה עשר יום לאחר הלידה.

ועוד שאלו התלמידים את ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה ימים, ולא לפני כן? והשיב להם: כדי שלא יהו כולם שמחים בשמחת ברית המילה, ואילו אביו ואמו יהיו עצבים, שהרי עדיין אסורים הם בתשמיש.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה שהנדה טמאה לשבעה ימים ואסורה על בעלה? — מפני שאם לא כן היה הדבר, והיתה אשתו מותרת לו תדיר, רגיל היה בה בעלה, ומשום כך היה בסופו של דבר קץ (מואס) בה. לכך אמרה תורה: תהא האשה הנדה טמאה שבעה ימים, ואסורה אז על בעלה, כדי שתהא חביבה על בעלה לכשתיטהר מטומאתה כשעת כניסתה לחופה.

ד שאלו תלמידיו את ר' דוסתאי בר' ינאי: מפני מה דרך העולם הוא שהאיש הוא המחזר על אשה לנושאה, ואין האשה מחזרת על האיש? השיב להם: משל לאדם שאבד לו אבידה, מי מחזר על מי? — בעל אבידה מחזיר על אבידתו, ואף האיש מחזר אחר הצלע שנלקחה ממנו.

ועוד שאלוהו התלמידים: מפני מה בשעת התשמיש, האיש פונות פניו למטה, ואילו האשה פונות פניה למעלה כלפי האיש? השיב להם: מפני שזה (האיש) מפנה פניו ממקום שנברא ממנו, היא האדמה שמתחתיו. וזו (האשה) מפנה פניה ממקום שנבראת ממנו, מן האיש.

ועוד שאלוהו: מפני מה האיש מקבל פיוס (קל לרצותו מכעסו), ואין אשה מקבלת פיוס? השיב להם: מפני שזה (האיש) מטבעו הריהו כטבע המקום שנברא ממנו, היא האדמה שנוחה היא להיעבד. ואילו זו (האשה) מטבעה הריהי כטבע המקום שנבראת ממנו, הצלע, שקשה היא להיעבד כך.

ועוד שאלוהו: מפני מה אשה קולה ערב, ואין איש קולו ערב? השיב להם: מפני שזה (האיש) מטבעו הריהו כטבע המקום שנברא ממנו, היא האדמה שאין היא משמעת קול בשעה שמכים אותה. ואילו זו (האשה) מטבעה הריהי כטבע המקום שנבראת ממנו, היא הצלע, שמשמיעה קול רם כאשר מקישים בה. וראיה לדבר, שכן נאמר בשבחיה של הרעיה: "ענה דודי ואמר לי כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שיר השירים ב, יד).

א משנה בנות הכותים נחשבות כנדות מזמן היותן מונחות בעריסתן (מיטת ילדותן). והכותים מטמאים את המצע עליו הם שוכבים, ואף כמה מצעות, אם שוכבים הם על כמה מצעות זה על גבי זה. ודינו של המשכב התחתון ששוכב עליו הכותי הריהו כדינו של הבגד העליון שעל גבי הזב, שזה וזה נחשבים כראשון לטומאה, והריהם מטמאים אוכלים ומשקים, אך לא אדם וכלים. וטעם הדבר שהם מטמאים, מפני שהן הכותים נחשבים כבועלי נדות, והסיבה לכך — משום ש

הן (נשותיהם) יושבות שבעת ימי נדות על כל דם ודם, ואף על דם שאינו מטמא בטומאת נדה. ועלול הדבר לגרום שבראותן דם טמא (בתוך ישיבתן על דם שאינו טמא) אין הן נוהגות בו כדם מטמא. ומשום כך, הריהן איפוא בגדר נדות, ובעליהם נחשבים כבועלי נדות.

ואין הלובשים את הבגדים ששכב עליהם הכותי חייבין קרבן עליהן על ביאת מקדש, אם נכנסו לאחר מכן למקדש. וכן אם נגעו הבגדים הללו בתרומה, אין שורפין עליהם את התרומה, וטעם הדבר: מפני שטומאתן של הכותים הריהי מספק.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי בנות הכותים נחשבות כנדות מעריסתן, ודנים בדבר: היכי דמי [במה המדובר], אי [אם] מדובר בבנות דקא חזיין [שהן רואות דם] — אפילו בבנות דידן [שלנו] נמי [גם כן] כך הוא הדין, שהן נחשבות כנדות. ואי [ואם] מדובר בבנות דלא קחזיין [שאין הן רואות] — בנות דידהו [שלהם] נמי [גם כן] לא תחשבנה כנדות!

אמר רבא בריה [בנו] של רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים] בסתמא [בסתם], שאין אנו יודעים בהן אם רואות הן, שכיון דאיכא מיעוטא דחזיין [שיש מיעוט בנות שרואות] — חיישינן [חוששים אנו] בכל בנותיהם שראו. ומסבירים: ומאן [ומיהו] התנא שהוא חייש למיעוטא [חושש למיעוט] —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתניתין בנות כותיים נדות מעריסתן. אוקמינן בגמרא לר"מ דחייש למיעוטא וקסבר ר"מ כותיים גירי אמת הן דהכי אסיקנא בב"ק (דף לח) לדידיה וכיון שהן גירי אמת והן מטמאות בנדה מן התורה יש לחוש לספיקן והיינו נמי דקתני אין חייבין עליהן על ביאת מקדש מפני שטומאתן בספק.
וא"ת ולמה העמידו משנתינו לר"מ לחוד דחייש למיעוטא. והא אפי' לר' יוסי נמי אית ליה בנות הכותיים נדו' מעריסתן כדאמרינן בפ"ק דשבת (דף טז ע"ב) גבי י"ח דבר לר' יוסי בצרי להו ואמר ר' נחמן בר יצחק בנות כותים נדו' מעריסתן בו ביום גזרו כלומר גזירה בעלמא כדי שלא יטמעו בהן או גזירה משום מיעוט שהן טמאות.
י"ל כיון דמתני' קסבר כותיים גירי אמת הן דהיינו סבריה דר"מ ור' יוסי שמעינן ליה דפליג עליה וסבר גירי אריות הן כדאיתא במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף סו) ובמקומות אחרים הילכך ניחא לן לאוקמא לדידיה ומדינא ועוד דאיהו סתם מתני' ולא למשקל תנאי מעלמא ומשו' גזרת י"ח דבר. ועוד דקתני לה דומיא דסיפא דכותיים עצמן והתם לאו נזיר' אלא דינא הוא לחוש לספיקן.
וזה שכתבנו לפי גרסת מקצת הספרים אבל מהרבה מהן מספרי הגאונים שלא נמצא שם במס' שבת אותה הגרס' כלל ואעפ"כ חשבון י"ח דבר עונה להן יפה.

בנות הכותיים נדות מעריסתן. פי' מתניתין כמאן דאמר כותיים גרי אמת הן ומשום הכי מטמי' להו מספק מעריסתן כיון דאילו חזיאן ודאי טמאות מדאורייתא, אבל למאן דאמר גרי אריות הן ואפילו ודאן אין טמאות דאורייתא אף ספיקן לא מטמאים עד שיהו בנות שלש שנים ויום א' הואיל וראויה לביאה כבנות שאר הגוים כדאמרינן בע"ז פרק אין מעמידין תינוקת גויה בת ג' שנים ויום א' הואיל וראויה לביאה מטמאה בזיבה, ועוד ראיה דמתניתין כמ"ד גרי אמת הן מדקתני שטומאתן בספק, אבל הקשו בתוספות דר' יוסי סבירא ליה דגרי אריות הן כדאיתא במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות סו, ב) דקאמר דתורמים משל כותיים על של גויים ואפילו הכי אית ליה דטמאות מעריסתן כדאמר איהו בפרק קמא דשבת דאף בנות הכותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו, ואמאי מאי שנא מתינוקת גויה דלא גזרו בה בפחותה מבן שלש שנים ויום א', ותירץ ר"ת ז"ל דהחמירו בהן יותר משום דשיכ' טפי אצל ישראל.

מפני שהן יושבות על כל דם. וא"ת תיפוק ליה משום דנדות הן מעריסתן, יש לומר דהני מילי בקטנות דלא מפרישין להו אבל גדולות דאף הן מפרישין אותן אימא לה משום הכי איצטריך למימר טעמא אחרינא בגדולות.

גמ' הכא במאי עסקינן בסתמא. מדקא משני הכי משמע דמעיקרא בדחזיאן דוקא קתני שהן נדות מעריסתן, ומשום הכי קשיא ליה אמאי, ואיכא למידק ומאי קשיא ליה דדילמא גזרו בהו כדגזרו בגויים דכותיים גרי אריות הן, וי"ל משום דמתניתין על כרחיך גרי אמת סבירא ליה כדכתבינן לעיל ומשום הכי ק"ל, א"נ דאפילו למאן דאמר גרי אריות לא ניחא דמ"ש מבנות שאר הגוים דלא גזרו עליהן פחותות מבת ג' שנים ויום א' שהיא ראויה לביאה.

הא דאמרינן: מאן תנא ואוקימנא כר' מאיר דחייש למיעוטא. קשיא לן אמאי דחקו ומוקמי לה כמאן דחייש למיעוטא בלחוד לוקמה כר' יוסי דאיהו נמי אית ליה מתניתין וכדאמרינן בשבת דאף בנות הכותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו, וי"ל דמתניתין דחקיה דאלו לר' יוסי ס"ל כותיים גרי אריות הן כדאיתא במנחות וכדכתבינן לעיל ומתניתין על כרחיך כמאן דאמר גרי אמת כדאמרן, ועוד דסתם מתני' ר"מ והילכך ניחא ליה לאוקומה כותיה ולא למשקל תנא מעלמא.

קטנה שמא תמצא אילונית. כתבתיה ביבמות פרק קמא בסייעתא דשמייא.

פרק רביעי בנות כותים
בנות כותיים נדות מעריסתן. בגמרא מפרש טעמא והתם מפרשינן לה בס״ד.

והן יושבות על כל דם. בגמ׳ מפרש מאי קאמר והקשו בתוס׳ ותיפוק ליה שהן נדות בעריסתן וי״ל דאצטריך אפילו היכא דידעינן דאפרישינהו וטבלו הן מקטנותן הן לאחר שהגדילו.

ואין חייבין על ביאת מקדש. פי׳ ואפי׳ אשם תלוי שאין אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבוע כדאיתא בהוריות.

מפני שטומאתן ספק. פי׳ דדם ירוק לא שכיח עד דנעבדיה כודאי.

גמרא ואי דלא חזיין דידהו נמי לא. איכא למידק למה ליה דגזיר׳ דרבנן היא כדאמרינן בפ״ק דשבת בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו י״ל דההיא לר׳ יוסי דסבר כותים גרי אריות הם ואלו סתם משנה ר״מ דסבר גרי אמת הם וטומאתם דבר תורה א״נ דמתני׳ משמע דלטומאה דאוריתא חשו בהם מדקתני טפי שטומאתם ספק ולא קתני שטומאתם מדבריהם וא״ת דכיון דההיא דמס׳ שבת ר׳ יוסי היא למה אמר שיהו נדות בעריסתן מאי שנא מגויה גמורה שלא גזרו בה טומאה עד שתהא מבת ג׳ שנים ויום א׳ כדאיתא התם ובמ׳ ע״ז וי״ל דמשום דשייכי ישר׳ בהו החמירו בכותים מבגוים כדי שירחיקו ישראל מהם ולא ילמדו ממעשיהם.

ומא תנא דחייש למעוטא. פירוש דאע״ג דפרישנא דמתני׳ ר״מ היא דסבר כותים גרי אמת הם וסתם מתני׳ נמי ר״מ אפ״ה שיילינן דמאן הוא תנא דמתני׳ דחייש למיעוטא משום דקס״ד דליכא תנא דאית לי הכין ואמרי׳ דר״מ היא.

שנאמר כי קולך ערב. אבל היא אינה מקלסתו בקול ערב אלא בצח ואדום:

סליק פירקא בנות כותים נדות מעריסתן. הקשה ר"ת לרבינא דאמר בפ' אין מעמידין דתינוקת עובדת כוכבים בת ג' שנים ויום אחד הואיל וראויה לביאה מטמאה בזיבה מאי שנא מבנות כותים דהחמירו אפילו מעריסותיהן מיהו ממשנה זו לא קשה דסברה גרי אמת הן דקתני מפני שטומאתן בספק דכיון דאי חזיא טמאה מדאורייתא החמירו בהן יותר מבעובדי כוכבים אבל קשה מדר' יוסי דאמר ר' אליביה בפ"ק דשבת אף בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו ושמעינן ליה לר' יוסי במנחות בפרק ר' ישמעאל דסבר כותים גרי אריות הן דקאמר תורמין משל עובדי כוכבים על של כותים ואומר ר"ת דהחמירו בהם לפי שהן מצויין אצל ישראל וכדי שלא יטמעו בהן. ומיהו יש דברים שהקילו בהם יותר מבעובדי כוכבים דתינוק עובד כוכבים מטמא בזיבה דגזרו עליהם שיהו כזבין לכל דבריהם. ועל הכותים לא גזרו אלא משום חששא דבועלי נדות כמו דתניא מתני' ואע"ג דמתני' קא סברה גרי אמת הן מסתברא דה"ה למ"ד גרי אריות הם דלא אשכחן תנא דפליג בהא למימר שעשו כותים כזבים וכן לענין יין נסך לא גזרו על יין של כותים עד שבא ר' מאיר וגזר כדאיתא בפ"ק דחולין ואע"ג דר' מאיר סבר גרי אמת הן כדמוכח בשור שנגח ד' וה' מ"מ לא מצינו אדם שאסר יינם תחלה אפילו מאן דאית ליה גרי אריות הן:

והן יושבות על כל דם ודם. ותימה למה לי למימר שהן יושבות על דם ודם כיון שגזרו עליהן שהן נדות מעריסותיהן וי"ל משום דלא תימא דוקא בקטנות גזרו משום דכי חזיין לא מפרשי להו כדאיתא בגמרא אבל בגדולות לא (ילפינן) [גזרינן] הוצרך טעם בגדולות:

אי דקא חזיין כו'. אין לפרש אי דקא חזיין אם רגילות קטנות לראות דא"כ מאי קאמר רב ששת הב"ע בסתמא ואי אין רגילות לראות אמאי מטמינן בסתמא לכך פרש"י אי דקא חזיין שמיירי שראתה ותימה מאי קשה ליה א"כ אפילו לא חזיין נמי דילמא גזרו עליהן כמו שגזרו על עובדי כוכבים אע"ג דדם עובדת כוכבים כדם בהמה הילכך בכותים נמי אע"ג דלא חזיין גזרו בהו. וי"ל משום דמתני' סברה כותים גרי אמת מדקתני ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש מפני שטומאתן בספק הילכך לא מסתבר ליה למימר שגזרו עליהם כמו על עובדי כוכבים:

חיישינן למיעוטא. ותימה הא דאמרינן בפ"ק דשבת דגזירה זו מי"ח דבר היא ומה הוצרכו לגזרו והלא בכל מקום חייש ר' מאיר למיעוטא וי"ל דמתחלה היו סבורים דכותים דרשי אשה ואשה וכי חזו מפרשי להו ושוב בדקו ומצאו דכי חזו לא מפרשי להו והודיעו לכל שהן נדות מעריסותיהן ומיהו תימה כיון דחיישינן למיעוט אפילו בדידן נמי ניחוש ואמאי אמרינן בפ"ק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות פעם ראשונה ושניה רוקה ומדרסה בשוק טהור. וכ"ת היינו דקא משני לקמן אנן דכי חזיין מפרשי להו לא גזרו בהו רבנן משום דלא שכיח כלל שלא ימצא דם בבגדה אם ראתה מ"מ ניחוש שמא סמוך ללידתה בשעה שנולדה ראתה בעוד שהיתה מלוכלכת בדם הלידה וי"ל דהך מיעוטא לא שכיח כלל אע"ג דקרי ליה בסמוך מיעוטא דשכיח שהטבילה קודם לאמה מ"מ בשעת הלידה לא שכיח כלל ותימה כיון דמטעמא דחיישינן למיעוטא גזרינן היכי קאמר בפ"ק דשבת אליבא דר' יוסי אף בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו וי"ל חדא דאשכחן לר' יוסי דחייש למיעוטא ביבמות ריש פרק אלמנה ועוד דר' יוסי דאית ליה כותים גרי אריות וגזרו עליהן כדי שלא יטמעו בהם כדרך שגזרו על עובדי כוכבים והא דצריכי' לטעמא דחייש למיעוטא היינו לת"ק דמתני' דסבר גרי אמת הן והא דאמר ר' יוסי טעם מעשה (בעינבל) [בעין בול] כו' לסייע לדברי ר"מ קאמר (או) א"נ איצטריך לאשמועינן דלא תימא היאך גזרו עליהן נדות כדי שלא יטמעו בהן כיון דאין נמצא בם נדות כלל. הילכך אשמועינן דזימנין דאיכא כי היכי דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא ואטלולא ואפילו משכח תנא דסבירא ליה כותים גרי אמת הן ולא חייש למיעוטא אומר ר"ת דאפשר דאית ליה בנות כותים נדות מעריסתן לפי שהיו מקולקין במעשיהם הרחיקום כדי שלא יטמעו בהם והא דאיצטריך לומר הכא טעמא משום דחיישינן למיעוטא משום דמתני' מוכחת דבהכי תליא טעמא משום דכי חזיין לא מיפרשי ולא משום טימוע מדאיצטריך לן לפרושי והן יושבות על כל דם ודם ואי אית לן טעמא דטימוע אפילו בודאי לא חזו גזרו עליהם:

תוס' בד"ה בנות כותים והן יושבות כו' וא"ת ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן וי"ל כו' עכ"ל ומשום דמתני' לית ליה טעמא דטימוע אלא משום חשש ראייה מדקתני לפי שיושבות על כל דם כמ"ש התוס' לקמן לא הוה הוצרך למיתני שהן יושבות אף על דם טהור אלא דה"ל למיתני דמעריסתן הן נדות משום חששא דראייה ומשמע להו לכאורה מלישנא דמעריסתן הן נדות לעולם כההיא דגזרו על בנות כותים מעריסתן דהיינו לעולם גזרו עליהן שיהו נדות לטעמא דטימוע ואהא קשיא להו שפיר למה לי טעמא והן יושבות על כל דם תיפוק ליה כו' ותרצו דלמתני' דהכא דאתיא כר"מ וטעמא משום חשש ראייה היינו דוקא בקטנותן דלא דרשי ואשה כו' וק"ל

סמוך לוסתה שנאמר הן בעון וגו'. פרש"י ע"י דם נדה שהוא סימן להריון כו' ע"ש ויותר נראה לפרש כי אודם של אשה שממנו נוצר הוולד כדאמרינן לעיל הוא מדם נדה וע"כ מעוברת מסולקת מדמים וק"ל:

סמוך לטבילה שנאמר ובחטא וגו'. נראה לכאורה דר"י נמי סבר הא דלעיל סמוך לוסתה אלא שבא להוסיף דגם סמוך לטבילה מתעברת מדכתיב ובחטא יחמתני וגו' אבל א"כ הוא לא היה צריך רש"י לפרש גבי ובחטא לשון טבילה כו' וה"ק ע"י דם נדות שהוא מביא לידי עון כו' ע"ש שהרי זה יתפרש כפשטיה דלעיל ויש ליישב וק"ל:

כיון שבא זכר בעולם בא שלום כו'. כדלקמן דרך האיש מקבל פיוס ולא האשה ומייתי שנאמר שלחו כר מושל וגו' פרש"י סימן שלום והרמז מוש"ל אותיות שלו"ם וק"ל:

בא זכר בעולם בא ככרו בידו כו'. יראה כל זה ע"פ הדין כי הזכר מיום בואו לעולם ככרו בידו בכל מה שירויח הן במעשה ידיו הן במציאה זכה בו אבל הנקבה נקיה באה לעולם מיום בואה לעולם מעשה ידיה ומציאותה וכל שבח נעוריה לאביה ומשהשיאה אח"כ לבעלה הכל רק עד דאמרה מזוני יהבי לה כי אין האב והבעל יכולין לומר לה עשה עמי ואיני זנך והיא תוכל להוציא מעשה ידיה עד כדי מזונותיה והיינו נקבה ע"ד נקבה שכרך שצריכה לפרוש ולנקוב מה שיתנו לה ממעשה ידיה דהיינו כדי מזונותיה ולפרש"י נראה לפרש לענין מזל דבא ככרו בידו בין לרע בין לטוב ונקבה נקיה באה בלא מזל דמזלה תלוי במזל הזכר כמ"ש התוספות בפ"ק דסוטה ועד דאמרה מזוני דהיינו בתפלה אפשר לה לבטלה וק"ל:

קופצת ונשבעת שלא תיזקק כו' והא מזידה היא כו'. ויש לדקדק אמאי לא תקשי ליה נמי והא דברים שבינו לבינה הוא ויכול להפר לה ביום שמעו ונראה דלא הוי טעי רשב"י בהכי כ"כ ואיכא למימר דמסתמא הבעל אינו מיפר לה ביום שמעו והשתא נמי ניחא קצת מאי דפריך רב יוסף והא מזידה כו' דכיון דהדבר תלוי בבעלה מקרי שפיר ונעלם ממנו עד יום שמעו ולא הפר לה ודפריך נמי קרבן שבועה בעי אתויי ופרש"י כשבה או שעירה והאי עוף הוא עכ"ל יש ליישב קצת דקרבן שבועה נמי אם לא תגיע ידו מביא עוף לחטאת כמפורש בקרא ואשה נמי כל מה שקנתה קנה בעלה ה"ל כאילו לא הגיע ידה לגבי חטאת וק"ל:

זכר שהכל שמחים בו לז' כו'. עיין פרש"י ועי"ל כיון שמקללת אשה הוא צער לידה כמ"ש בעצב תלדי בנים בנולד זכר הכל שמחים שלא יהיה לו זה הצער ומתחרטת לז' נקבה שהכל עצבים שיהיה גם לה צער לידה מתחרטת לי"ד ודו"ק:

ומפני מה אמרה תורה מילה לח' כו'. פרש"י ולא לז' עכ"ל והוא דחוק ויש לפרש דה"ק מפני מה אמרה תורה מילה לח' של לידתה דלא ה"ל למתלי בטומאת ז' של לידת האשה שהפסיק בענין מילה שאחר שכתב וטמאה שבעת ימים כתב וביום השמיני ימול ואח"כ חזר לענינו ושלשים יום גו' אלא ללמדך שלא יהו הכל שמחים כו' וק"ל:

מפני מה אמרה תורה נדה לז' כו'. דהוה סגי לה ביום א' בימי נדותה כמו בימי זיבה ברואה יום א' שאינה אלא שומרת יום כנגד יום וקאמר כדי שתהא חביבה כו' ולכך בנדה שהוא תחלת טומאה בעי ז' ימים משא"כ בזיבה דכבר נטמאה וק"ל:

מי מחזר על מי בעל אבידה כו'. מפורש ברפ"ק דקידושין:

שנאמר כי קולך ערב גו'. כתבו התוספות אבל היא אינה מקלסתו בקול ערב אלא בצח ואדום עכ"ל והמפורסמות אין צריכין ראיה דאל"כ השואל ה"ל להביא האי קרא ולא המשיב אבל תלמודא מייתי ליה בסוף הפרק לסיים היצירה בדבר טוב מענינו וק"ל:

ברש"י ד"ה אין כו' והא דאמר דמסתמא טמאות גזירה דרבנן היא. מלישנא דרש"י דנקט והא דאמר דמסתמא טמאות וכו' משמע דארישא דבנות כותים נדות מעריסתן וכו' קא מהדר וא"כ צ"ל דרש"י ס"ל דסיפא דמתניתין דקתני ואין חייבין וכו' ואין שורפין וכו' קאי נמי ארישא דמתני' ולכך מסיים רש"י והא דאמרה דמסתמא טמאות וכו' ויש ליישב ג"כ דקאי רש"י אמשכב תחתון דסיפא לחוד והא דנקט והא דאמרינן דמסתמא טמאות ר"ל אע"ג דלא ידעינן אי חזו דם ירוק או לא וא"כ הוי ספק ספקא ספק בעל בקרוב ספק בעל ברחוק ואת"ל בקרוב ספק חזאי דם ירוק ספק לא חזאי כדאמרינן לקמן בגמרא וא"כ אינה כ"א גזירה דרבנן:

בתוס' ד"ה והן יושבות על כל דם וכו' וי"ל דהיינו דוקא בקטנות דלא דרשי ואשה וכו'. תירוץ זה לא יתיישב אלא לפי המסקנא דמשני אנן דרשינן אשה ואשה כי חזיין מפרשי להו וכו' אבל המקשה לפי מה דעדיין לא אסיק אדעתיה חילוק זה אם כן במה היה מתרץ לו קושיית התוס' מה צריך תנא דמתניתין לנתינת הטעם מפני שהן יושבות על כל דם ודם תיפוק ליה שהן נדות מעריסתן ולפי מה דכתבתי לקמן בפי' הגמ' שהקשה המקשה אי הכי דידן נמי וכו' שהמקשה היה סבר שהטעם דבנות כותים נדות מעריסתן משום דחיישינן למיעוטא וכותיות אינן נזהרות להפריש אותן ולדקדק אחר הקטנות אי הן רואות דם או לא כיון ררוב הקטנות אינן רואות כמבואר למעלה א"כ אותו הטעם לא שייך אלא בקטנות ולכך נמי נתיישב שפיר דצריך התנא לתת הטעם בגדולות מפני שהן יושבות על כל דם וכו' וק"ל:

ד"ה תחתון כעליון וכו' מפרש רשב"ם שהכריע הזב בכף מאזנים את האוכלין ומשקין וכו'. דברי הרשב"ם תמוהים הם שהרי לפי דבריו אותו בגד שבכף השניה שהזב מכריע אותו הוא נקרא עליונו של זב והוא חוזר ומטמא אוכלין ומשקין אבל לא אדם וכלים דומיא דמתניתין דאיירי במשכב תחתון של בועל נדה שמטמא אוכלין ומשקין ואינו מטמא אדם וכלים והוא מפרש שהכריע הזב בכף מאזנים את האוכלין ומשקין שבכף שניה וק"ל:

בא"ד ונראה דעליונו של זב היינו בגד שמקצתו על הזב וכו'. פירוש ואותו מקצת שעל הזב הוא ניסט מהזב אבל אותו מקצת שהוא נגרר על הארץ ר"ל שמונח ותלוי על הארץ אינו ניסט לא הוי היסט אלא כשמסיטו כולו:

גמ' ורבי יוחנן אומר סמוך לטבילה כו' ואשה פניה למעלה כלפי האיש כו' מפני מה אשה קולה כו' זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת שנ' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ובחטא כו' שהוא גרם לי שאבא וכשנתחטאת כו' כצ"ל:

בד"ה מזידה היא כו' בשבועות בטוי הוא סוף דבור:

במשנה. וא"ח עליהן על ביאת מקדש. עתוי"ט. ומש"כ א"ה לדידיה קשיא ודאי מאי א"ח כו'. ול"נ דהרמב"ם יפרש דכינוי דעליהן מוסב על הכותים עצמן. (ותדע דהא משכב תני בל"י והל"ל עליו. אולם לפי מה שפי' הא"ר כעליון ששוכב עליו אין מזה ראיה דל"ר דנקיט י"ל דקאי על תחתון ועליון הנזכרים. אבל תימה שהוא דלא כמסקנת הגמרא) ור"ל דאם נגע בהן אדם ונכנס למקדש. וזה שלא כדברי התוס' לקמן (לג ב) ד"ה שדרס. ועי' מל"מ שם הלי"ז שתירץ ג"כ עד"ז. ונראה דהתוי"ט בעצמו הרגיש ג"כ בזה במש"כ בדבור הסמוך לקמן וזה מחזיק כו'. ומש"כ עוד וראיתי בת"כ כו' דאחרים אומרים ונשא עונו דבכבוס בגדים כו'. תמוה דמנ"ל דאחרים פליגי על דרשה דלעיל דהאי ונשא עונו לא קאי אלא על ובשרו לא ירחץ:

תד"ה תחתון. והיסט נפ"ל מאשר יגע בו הזב. כצ"ל:

בסה"ד כדאמר איזהו מגעו כו'. עי' לעיל (ו) רש"י ד"ה וכ"ח המוקף. ולקמן (לג) בד"ה וכ"ח בהיסט:

גמ׳ סמוך לוסתה. נ"ב עשי״ל ח״ב (ס״י):

שם ובחטא יחמתני. נ״ב עיין אם לבינה:

שם וחטאת את הבית. נ"ב צ״ע מ״ט ל״א קרא דקדים וחטאת על המזבח:

שם תחטאני באזוב ואטהר. נ"ב מיהו ראיה ליכא מהכא דבאשה משתעי:

שם כולם שמחים. נ״ב מכאן לסעודה שעושין ביום הברית נוסף על רמז ביום הגמל:

רש״י ד"ה תחתון וכו׳ וזו תקלה היא להן כצ"ל:

ד״ה אפי' דידן נמי אי חזיא בעריסתה כצ״ל:

כֵּיוָן שֶׁבָּא זָכָר בָּעוֹלָם, בָּא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם (ישעיה טז, א). נראה לי בס"ד דהזכר אחוז בתפארת שהוא כולל ששה הויו־ת דששה קצוות חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד] שעולה מספרם קנ"ו וקאמר כאן זָכָר 'זה-כר' וצרף מספר כר [220] ומספר קנ"ו עולה שָׁלוֹם [156+220=376] מה שאין כן הנקבה אחיזתה במלכות שאין בה אלא הוי־ה אחת.

עַד דְּאָמְרָה, מְזוֹנֵי לָא יְהָבֵי לָהּ (בראשית ל, כח). פירוש הזכר הולך לבית הספר לכן אמו תשתדל להביא לו סעודתו מאיליה כדי שילך לבית הספר ללמוד מה שאין כן הבת אינה הולכת לבית הספר לכך אין שמים לב עליה להקדים לה ועד שתבקש סעודתה לא יהבי לה.
אי נמי קאי על אחר גידולם ונשואם דהאיש הוא יקדים להביא מזונות בידו לצרכו ולצורך ביתו מאליו אך האשה אין דרכה לצאת לשוק לקנות אלא תבקש מבעלה שיקנה ויביא לה.

וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר" (תהלים נא, ט). קשא כיון דאיכא פסוק מן התורה למה הוצרך להביא פסוק מן התהלים? ונראה לי בס"ד כיון שבא לפרש בזה מלת 'בְּחֵטְא יֶחֱמַתְנִי' שהוא לשון דנקיט דוד המלך ע"ה בתהלים ניחא ליה טפי לפרשו בלשון שנשתמש בו דוד המלך ע"ה עצמו בתהלים דלא נימא לשון תורה לחוד ולשון כתובים לחוד.
ודע דאף על גב דאיכא קרא אחרינא דכתיב וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת (ויקרא יד, מט) שהוא קודם ג' פסוקים, לא דקדק להביא פסוק זה דקדים טפי משום דהוה צריך להאריך יותר להזכיר ארבעה תיבות לפחות ופסוק ו'חַטֵּא אֶת הַבַּיִת' די לו להזכיר שלשה תיבות.

שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, יד). עיין תוספות והקשה מהרש"א לפי זה פסוק זה היה צריך השואל לאומרו לחזק שאלתו ולא המשיב? ונראה לי בס"ד דהמשיב אמרו כי הוא מפרש 'מַרְאֵיךְ' דקרא לשון חֵלֶב מְרִיאִים (ישעיה א, יא) שכתב השרש שהוא לשון פטום וכאן אמר 'מַרְאֵיךְ' רצונו לומר פטומיך והיינו העצם שאת נתפטמת ממנו הוא נאוה והכי קאמר למה קולך ערב מפני שמראיך הוא עצם הצלע שנתפטמת ממנו הוא 'נָאוֶה' כלומר קולו ערב ונאוה.

גמ' אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה. ע' לעיל י ע"ב תד"ה דהויא:

תוס' ד"ה תחתון כו' והיסט נפקא לן מאשר יגע בהם הזב. לקמן מג ע"א כל אשר יגע בו הזב כצ"ל:

מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אף ע"ג דגם זב מביא קרבן משום שטומאה יוצא מגופו אך יולדת לר"ש דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם א"כ מ"ט מביאה קרבן ומי גרע מטמא מת וכה"ג. והנה גם מצורע ונזיר טמא מביאים קרבן אף ע"פ שאין טומאה יוצא מגופם מ"מ הם מביאים על חטא על ז' דברים נגעים באים ועל אשר חטא על הנפש וכ' תוס' פ"ק דשבועות אף ע"ג דבעלמא לא מייתי קרבן על הני חטאים מ"מ הכא שגרמו טומאה מייתי קרבן משא"כ יולדת לר"ש קשה שפיר ותי' להם שגם היא חטאה ונראה שחטאה גרם לה הטומאה כאשר אבאר אי"ה דלהראב"ד הנשבע שלא לאכול מצה אם עומד בליל פסח אין חל אפי' בכולל כיון דהשתא לא חייל ונחלקו עליה הפוסקים. ונ"ל דלר"ש דלית ליה כולל כ"ע מודה דבנשבע בליל פסח שאינו חל כלל אפי' על שאר ימות השנה. היות כן אנו אומרים שלכן נאסרה היולדת על בעלה להיות גלוי לפניו ית"ש שהיא קופצת ונשבעת שלא להזדקק לבעלה עוד ע"כ אסרה על בעלה נמצא שאין שבועה חלה על איסור ומדלא חל עכשיו לא חל נמי אח"ז. ונמצא מיושב נמי קו' ר' יוסף דקרבן שבועה בעי לאתויי ז"א דאין כאן ביטוי כלל שהרי לא חלה השבועה כלל. ואך רק שבועת שוא מיהת הוי' דכל שבועה דלא חיילא הו"ל שבועת שוא. ונהי דבעלמא לא מייתי קרבן על שבועת שוא מ"מ השתא כיון דגרם לה טומאה לבעלה מייתי נמי קרבן כמ"ש לעיל בשם תוס' על מצורע ונזיר טמא. אך ר' יוסף הקשה כן למאי דאית לן איסור כולל והו"ל שבועת ביטוי אלא דלדידן בלא"ה לא צריכין לשום טעם דשפיר מייתי קרבן משום דא"א לפה"ק בלא דם והו"ל טומאה יוצאה מגופה ומידי דהוי אזב דמייתי קרבן וק"ל:

ברוך השם שתילנו כזיתים. עוסקי יעלת חן ואילת. הוא יעזרנו בפ' בנות כותים. כאשר היה בפ' המפלת:

בנות כותים נדות מעריסתן כו' והם יושבות על כל דם ודם מ"ש תוס' דמשום נדות מעריסתן לא הוי מטמאי בגדלותן צ"ע טובא מ"מ מקולקלת לעולם דאי חזי' קודם שנעשית י"ב שנה והיא נדה ואינהו לא מפרשי להו ובתר הכי חזיא והרי זבה ובעיא נקיים ואינהו מחזקי להו בנדות וטובלות בלא נקיים. ואי חזי' עוד בתר הכי יום א' והרי היא נדה ובעי למיתב ז' ולדידהו הו"ל שומרת יום וטובלת ומשמשת וכן לעולם. וצ"ל מ"ש תוס' בגדלותן דמפרשי להו לא הוו נדות היינו אחר לידה ראשונה דאז הוות נדה בודאי. והא דצריכין להך דנדות מעריסתן ולא מפרשי להו ת"ל א"נ מפרשי להו מ"מ הא יושבת על כל דם ודם וי"ל מ"מ בז' ימים ראשונים היתה טהורה אבל השתא דלא מפרשי להו טמאה אפי' ז' ימים הראשונים:

והם יושבות על כל דם ודם בגמרא אר"מ תקנה גדולה היא להם אלא שמשלמת דם טמא לדם ירוק ומ"מ לתנא דמתני' נמי מקולקלת היא לעולם אפי' אם תשב על כל דם אלא מ"מ קצת תקנה היה להם יותר ממאי דמשלמת לדם ירוק:

ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש משמע מפרש"י דחייב כרת על בגדיהם והקשה תי"ט מספרי דאינו אלא לאו ותי' דרש"י קאי הכא לאחרים דס"ל התם כן ומיהו מפירש"י דשלהי עירובין קשי' ליה ע"ש וע' היטב במשנה למלך פ"ג מביאת מקדש. ולפע"ד ס"ל לרש"י דסתמא דתלמודא לעיל י"ט ע"א גבי זקן ממרא דבנגעי בגדים פליגי אי פרח בכולו טהור אתיא כאחרים דעל בגדיהם חייב כרת וכן פירש"י בסנהדרין להדיא ואע"ג דמשכחת ליה בקדשים שנגעו ואכל אדם אותן קדשים מ"מ אי לאו דעל הבגדים גופי' חייב כרת לא מחייבים נמי על האוכל בשר קדש שנגע בהו. ולא ניחא ליה לפרש לענין מלקות ומ"מ שייך כרת בתפש פרוטה מב"ד וקדש אשה דלמר פרוטה שלו הוא שנתחייבו לו על ההכאה וכפרש"י שם בהא דמכות למר בג' ולמר בכ"ג פי' דנ"מ לענין כרת כנ"ל וא"כ ה"נ נימא כן וכ"כ משנה למלך הנ"ל י"ל דס"ל לרש"י דא"כ מ"ט אמר במכות פליגי אי בג' אי בכ"ג הול"ל כמה פלוגתתי בכמה לאוין ורוב הלאוין דתלי בשיעורין לר"ש בכ"ש ולרבנן בכשיעור. וכן הקשה שם בת"ח. אלא ע"כ לא בעי למימר הכי דבכה"ג לא מחייבי ב"ד לשלומי משום ההכאה דאע"ג דאדם מועד לעולם מ"מ הכא אינהו סברי דמ"ע עלייהו רמיי' להלקותו ומה להם למיעבד. משא"כ אי בג' אי בכ"ג א"כ הא יכולים לקיים מ"ע בצירוף עוד כ' עמם והשתא עדיין לא יי"ח מלקות שלו כי ילקוהו עוד בכ"ג ומשו"ה חייבין לו פרוטה ואי מקדש בו אשה מקודשת משא"כ בשארי לאוין וא"כ הך דפרח בכולו ע"כ לענין כרת וכר"מ:

מפני שטומאתן ספק עי' תוס' שבת ט"ז ע"ב ד"ה אף בנות כותים כו' שם מבואר דהך מפני כו' ארישא נמי קאי. וההכרח לזה הוא לפמ"ש רמב"ם דכלי שהוא ראשון אין חייבין עליו על ביאת מקדש וא"כ עליונו של זב ותחתונו של בועל שאינם אלא ראשון אפי' בטומאה ודאי א"כ מה צורך לומר מפני שטומאתן בספק אפי' ודאי נמי אלא ע"כ ארישא קאי ועי' מ"ל הנ"ל הזכיר זה:

ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי כיון שבא זכר בעולם בא שלום בעולם שנאמר שלחו כר מושל ארץ. אפשר לרמוז במ"ש רז"ל במדרש במדבר רבה דכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים. ומלבד הפשוט דהזכרים חייבים בתלמוד תורה ובכל המצות משא"כ הנשים. עוד בה דנשמות הצדיקים נעשים מ"ן למלכות ויהיה יחוד קבה"ו וז"ש כבוד"ו עול"ה מן הזכרים כמ"ש אני בעניי באורך במ"א בס"ד וזה רמז כיון שבא זכר בעולם בא שלום בחינת יסוד שנאמר שלחו כר מושל אותיות שלום יסוד ארץ מ' שאם יזכה יהיה מ"ן למ' שארץ רומז למ'. ובפתח עינים בסמוך במ"ש זכר שהכל שמחים בו. הבאתי מאמר הנזכר דכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים ופירשתי שהטעם משום תלמוד תורה ועוד על פי דברי רבינו מהרח"ו ז"ל עש"ב והכא פירשתי בעניותי באופן אחר והנך רואה ודו"ק הטב:

מפני מה אמרה תורה מילה בח' שלא יהיו כלם שמחים ואביו ואמו עצבים. הכונה שזה אחד מהטעמים. והגם דעתה בזה"ז היא ממתנת ימים רבים ליטהר ואינה יכולה לטבול בליל ח'. מ"מ הא איכא שאר טעמים עיקריים. ורשב"י לפי זמנו אמר טעם פשוט. והרב הגדול מהר"ם ן' חביב ז"ל פירש מ"ש בשבת דף ק"ל כל מצוה שקבלוה בשמחה עדיין עושים אותה בשמחה כמו שכתבתי אני הדל בפתח עינים שם בשבת ע"ש:

זכר זה כר וכו' נקבה נקייה וכו'. וסימן לדבר זכר גימטריא ברכה נקבה גימטריא נזק. והא דאמרינן פרק הזהב אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו דכתיב ולאברם הטיב בעבורה. ותו אמרינן פרק הבא על יבמתו כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא ברכה שנאמר להניח ברכה אל ביתך. והרי זכר זה כר והוא גימטריא ברכה. לא קשיא מידי ופירוש הענין היינו דכשמזדוגין זכר ונקבה איש ואשה שזכו י"ה ביניהם ועי"ז מתרבה השפע כנודע בסוד י"ה. ואם תחשוב זכר בתוספת ה' שהיא הנקבה גימטריא רל"ב במספר שמות עסמ"ב שהוא גימטריא הבר"כה. באופן דהגם דהאיש לבדו טפי מעלי מאשה לבדה דזכר זה כר ונקבה נקיה. מ"מ בזיווג שניהם יתרבה השפע מאד בעבורה בהצטרפה עמו. ולגבי השפע ההוא. כשאין לו אשה קרינן ביה שרוי בלא ברכה דע"י כי יקח איש אשה כשרה לש"ש רב ברכות והשפיע בצח"צחות וזה לפי פשט הדברים ואם אל סודו תדרוש אז תבין י"ראת ה' כי שם ציוה ה' את הבר"כה חיי"ם עד העולם:

שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן וכו' בשעה שכורעת לילד וכו'. הגאון מהר"ר העשל דרשה אר"י כמין חומר דיש להעיר למה שאלו תלמידיו של רשב"י לרשב"י שאלה זו והם נתעוררו בזה ושאר תלמידים לא שאלו לרבם. ועוד מה הלשון אומרת בשעה שכורעת לילד הול"ל בעת לדתה. אמנם יוצא דופן פליגי רשב"י ורבנן אי אמו חייבת בקרבן ורשב"י סבר דחייבת כמ"ש לקמן דף מ' ויליף מדכתיב תלד ע"ש וידוע דיוצא דופן אמו אינה יולדת עוד וכמו שכתב רבינו עובדיה פ"ח דבכורות משם הרמב"ם וע"ש בתי"ט. ולא נעלם מן התלמידים שטעם שמביאה היולדת קרבן היינו שמצערה בחבלי יולדה נשבעת שלא תזקק עוד להנצל מצער הלידה. ובשלמא לרבנן דיוצא דופן סברי דאמו אינה חייבת בקרבן אין כאן שאלה מפני מה קרבן יולדת שישנו בנותן טעם כעיקר שנשבעת וכו'. ואולם לר"ש דסבר דיוצא דופן אמו חייבת בקרבן מעתה אזדא ליה האי טעמא דאין לומר דטעם קרבן היולדת דנשבעת דביוצא דופן שאינה יולדת עוד לא תשבע דניצולת מלידה ומבטן ומהריון ומדחזינן שהיא חייבת קרבן ש"מ דאין הטעם כמו שהיינו סבורים. ולזה שאלו תלמידיו שלמדו תורה ממנו וידעו דסבר דיוצא דופן אמו חייבת בקרבן מדכתיב תלד מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן דליכא למימר משום השבועה דהרי יוצא דופן דאין מקום לישבע מביאה קרבן. והשיב להם תשובה נצחת בשעה שכורעת לילד וכו' בשעה שכורעת דייקא דאכתי אינה יודעת אם יצא הולד כדרכו או יוצא דופן ואז נשבעת ולכך מביאה קרבן ודפח"ח:
ואפשר לדקדק לשון מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן דלשון מפני מה פשטו משמע דיש ב' דרכים לפניו ואינו יודע איזה מהם עיקר כי בכל אחד יש לו גמגום אי לזאת העמק שאלה מפני מה. ואחר שיבור לו האדם הגדול אחד מהטעמים יפרש שיחותיו מאי דק"ל והכא יש טעם לקרבן יולדת כמ"ש הרב החינוך שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאות לאל ברוך הוא שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר נס. אלא דבזה היה להם גמגום דלמה תביא חטאת וכתיב וכפר עליה הכהן. ויש (ה)טעם אחר שנשבעת שלא תזקק ועל זה קשיא מיוצא דופן לדעת רשב"י שחייבת בקרבן ואינה יולדת עוד ומה מקום לשבועה כמ"ש הרב הנזכר. ולכן שאלו מפני מה דיש ב' טעמים ולכל אחד יש בו מן הקושי. ור"ש ידע מאי דמחוו במחוג וקיים הטעם שנשבעת ובנועם שיח הבליע בנעימה תירוץ לשאלתם בשעה שכורעת דעדיין לא ידעה שיצא הולד דרך דופן כדבר האמור:
שוב ראיתי להרב עיון יעקב שכבר הוא ז"ל הביא דרך הרב העשל הנזכר. ושם ראיתי שכתב לפרש מ"ש בשעה שכורעת ולא אמר בקצור שנשבעת שאינו חייב לשלם נדריה כמ"ש התוס' והרא"ש בנדרים דף ל"ה ולז"א בשעה שכורעת דמצוה לנדור בעת צרה כיעקב אע"ה זה תורף אמרי קדוש בקיצור ע"ש באורך. ויש להשיב דטעם שאינו חייב בנדריה שאם תקניטנה תדור אלף דינרין וכמבואר בדברי התוס' והרא"ש ודעמיהו והכא לא שייך זה דרחמנא אמר והוא חובה ואפילו להקשות קושיא לאלהינו דזה נדר לק"מ דמן הדין היה חייב לשלם נדריה אלא שאם יקניטנה וכו' והכא לא שייך ומה שפירש דלהכי אר"ש בשעה שכורעת וכו' דמצוה לנדור בעת צרה וכו' נראה דאפילו נדרה בעת צרה בעלה פטור שאינו חייב אלא בדבר שהיא חייבת מדינא ופשוט:

קרבן שבועה בעי אתויי. פירש"י כשבה או שעירה והאי עוף הוא ומהרש"א באגדתיה תריץ יתיב דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה וה"ל כאלו לא הגיע ידה לגבי חטאת דמביא עוף וכתב עליו הרב עיון יעקב דנראה שנעלם ממנו סוגיות הנזכרות דאדם מביא קרבן עשיר על אשתו ואולי י"ל דר"ש ס"ל כרבנן דמשמע דפליגי אר' יהודה וס"ל דאין משועבד לה להביא קרבנותיה כדאיתא בנזיר דף כ"ד וסוגיא זו אשתמיטיתיה לכסף משנה פ"י דשגגות שכתב דליכא מאן דפליג אר' יהודה ומ"מ ודאי דהלכתא כר"י כמו שפסק הרמב"ם כיון דבכמה סוגיות כותיה אזלי והכי קי"ל בכל דוכתא דאשה עולה עמו אך קשה לפי דעת מהרש"א גם בעולה הו"ל לא הגיע לידה וליתי עוף עכ"ל וממרוצת דבריו משמע דמאן דפליג אר' יהודה פליג נמי אקרבן יולדת דאינו משעבד לה ולכאורה נראה דנעלם ממנו בריתא דספרי פרשת נשא וכך היא שנויה והביא קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים קרבן שמכשירה לו כגון קרבן זבה ויולדת הרי זו מביאה משלו ואין מקיץ מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקפחה נזירות בראשה או שחללה את השבת הרי זו מביאה משלה ומקיץ מכתובתה עכ"ל הרי מפורש דגם לרבנן קרבן יולדת חייב הבעל ולפי ברייתא דספרי הלזו מ"ש בנזיר דרבנן פליגי אר' יהודה היינו בנזירות דביה קאי ועיין בירושלמי פט"ו דיבמות דיש סברא אחרת. ומיהו מה שהקשה להרב מהרש"א דנעלם ממנו הסוגיות וכו' אפשר לישב שליש ישו"ב דרך דרש כי האף אמנם לפום דינא קי"ל כר' יהודה ומה גם דבחטאת העוף הכל מודים דחייב גם למ"ד בירושלמי. מ"מ טעם הכתוב הוא דכיון דהוא חטאת לכפרתה ולית לה מגרמה כלום רצה הקב"ה להקל על בעלה דלייתי עוף דהיא גרמא. אבל בעולה דלא גרמה היא והיא מצות ה'. יביא כבש ולעולם דבעלה חייב לרבי יהודה ולרבנן דספרי ובהכי לא קשו קושיות הרב עיון יעקב על הרב מהרש"א והדרשא תדרש:
ומ"ש דאישתמיטיתיה למרן בכ"מ פ"י דשגגות סוגית נזיר דף כ"ד. היא תמיהא קיימת על מרן וכבר זה שנים רבות אני בעניי תמהתי על מרן כן והוספתי דנעלם ממנו בריתא דספרי והירושלמי הנזכרים ככתוב בספרי הקטן ראש דוד פרשת ויקרא בס"ד. ומ"ש דודאי הלכתא כר"י וכו' אינו כל כך ודאי והרי אשכחן לגדול המורים הוא הרא"ש דפסק כרבנן דר' יהודה והא דקי"ל עולה עמו אינו ענין לכאן כאשר בעיניו יראה המעיין [ו]א"צ להאריך ומ"מ רבים ונכבדים פסקו כהרמב"ם ובעניותי עשיתי סמוכות לדינו של הרמב"ם ככתוב בספרי הקטן ראש דוד שם בס"ד:
ודע כי אני בעניי הארכתי בענין זה בהגהותי ושוב דפסת"י מעט בספרי הקטן ראש דוד שם. ואחר זמן רב בסוף ספרי הקטן מחזיק ברכה בסוף פאת הראש הוספתי עוד מעט בענין זה. ואחר כמה זמן בא לידי ספר הנחמד קרבן העדה לסדר נשים. והן עתה מידי עוברי אשו"ר ברהטי"ם פט"ו דיבמות ובהעברה בעלמא קלט העי"ן מה שתמה על הר"ש שהביא מספרי זוטא דלא כן הדבר בחיללה שבת והקשה מלשון המשנה ומהירושלמי התם. ואנכי עפר דל תמהתי כן על הר"ש בסוף מחב"ר גם אשו"ר נלוה הרא"ש ז"ל וכתבתי דהספרי זוטא אתי כרבנן ותימא על רבוואתין דפירשו כן בדברי ר' יהודה גם הוספתי התמיה מהירושלמי בשאר דוכתי ומהתוספתא ומבריתא דספרי ככתוב שם ולפום הנראה דנעלם מהרב קרבן העדה בריתא דספרי וסוגית נזיר הנזכר דלא העלם על דל שפתיו. ומה גם דמייתי דברי מרן בכ"מ דאין חולק על ר' יהודה דלא אותביה מגמרין בסוגית נזיר ומבריתא דספרי ופנא"י לא היה לי להתישב בכל דבריו ז"ל:

זכר שהכל שמחים בו וכו'. לכאורה צריך טוב טעם על אשר בלידת בן זכר אפושי שמחה וכל העם מרננ"ו אבתריה מגדל שמחי"ם. ואם נקבה תלד יתן לאיש עצ"ב. וכבר אמרו כי כל צבא השמים שמחים אלי גיל בלידת זכר ותהי להפך בלדת נקבה כמו עצ"ב. ורז"ל תקנו לברך שלא עשני אשה. ובכל דור ודור ימצאון נשים צדקניות חסדניות ובעלות מזל הפלא ופלא. וכמה בנים הקדיחו תבשילם אשר במעד"ר י"עדרון מכל טוב השחיתו התעיבו וחבל על דמשתכחין. וכל זה צריך טעם [וכבר נכתב לעיל לפנים בסוטה על דף י' ע"ב בס"ד] ואפשר במ"ש במדבר רבה פ"ג למה כל זכר ואינו מזכיר כל נקבה מפני שכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים עכ"ל. הא למדת שהקב"ה חפץ בזכרים ואפשר לפי שהתורה כלי חמדתו של הקב"ה והזכרים נצטוו בתלמוד תורה והנשים פטורות מלבד כמה מצות שפטורות הנשים ומשו"ה כבודו של הקב"ה בזכרים. לכן כלם שמחים כאשר בנים יולדו דכבודו של הקב"ה בזכרים:
ועוד אפשר במ"ש הרב מהרח"ו ז"ל בדרשות כ"י דחוה חטאה מאד וס"מ בא עליה והטיל בה זוהמא ומשם נמשכה טומאה חמורה של הנדה. אמנם אדה"ר לא היה חטאו כל כך ולא היתה בו זוהמא אלא בערלה וכאשר יכרות הערלה ישאר הזכר טהור עכ"ד הנצרכים לנו. ולכן הכל ירונו וישמחו בלידת בן זכר כי אין לו זוהמא אלא בערלה וכל העומד ליגזז כגזוז דמי והוא טהור. לא כן הנקבה כי היא משכן לסט"א והיא כלי מוכן לחלאת זוהמת הסט"א לכן כלם עצבים שנתחדש כלי להרבות הזוהמא משא"כ הזכר:

שמשהין עצמן. מלהזריע: יכולני. שישהא עצמו מלהזריע: יבעול וישנה. שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת ונהי נמי דתזריע אחריו תקדום הזרעתה בבעילה שניה: בעון. על ידי דם נדה שהוא סימן להריון כדקיימא לן (כתובות דף י:) כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין והוא מביאו לידי עון וקדייק ר' יצחק בעון שסמוך לעון נדות שהוא מוזהר לפרוש הימנה: ובחטא. לשון טבילה וטהרה כדמפרש וה''ק על ידי דם נדות שהוא מביא לידי עון חוללתי שהוא גרם לי שנבראתי וכשנתחטאת אמי ממנו יחמתני: כר. מנחה דהיינו סימן שלום: נקיה. חסרה כמו (ב''ק דף מא.) יצא פלוני נקי מנכסיו: עד דאמרה מזוני. שיודעת להתפלל: נקבה. כשתנקוב ותפרש שכרך ואתנה ונקבה נמי הכי דרשינן: לפיכך תביא קרבן. שבועת ביטוי חטאת: מזידה היא. ואין כאן קרבן דהא ונעלם כתיב בשבועת ביטוי: ובחרטה תליא. לפתוח לה בחרטה ויתיר לה חכם שבועתה אבל קרבן אינו עוקר ומתיר שבועתה: ועוד קרבן שבועה בעי אתויי. כשבה או שעירה והאי עוף הוא: מתחרטת לשבעה. ומתאוה לתשמיש בעלה כדי שתחזור ותתעבר זכר: מפני מה מילה לשמונה. ולא לשבעה: שלא יהיו הכל שמחין. שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש: נדה שבעה. לאו ביולדת קאי: מפני שאדם רגיל באשתו. כל שעה שירצה: קץ בה. מאוסה עליו אמרה תורה כל שעה שתראה תהא טמאה שבעה כדי שלא יהא רגיל בה ותתחבב עליו: מחזר על האשה. אדם פנוי מבקש ומחזר עד שנושא: פניו למטה. בשעת תשמיש: זהו ממקום שנברא. מסתכל באדמה שנוצר ממנה והיא מסתכלת בו שנוצרה הימנו: מקבל פיוס. נוח לרצות: זה ממקום שנברא. אדמה עפר תיחוח נוח ליבטל אבל בשר ועצמות קשין: עצם. כשמכין בו קולו נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע: מתני' בנות כותים נדות מעריסתן. מקטנותן ובגמרא מפרש טעמא: תחתון כעליון. מפרש בגמ': והן יושבות על כל דם ודם. כלומר להכי הוו בועלי נדות משום דכל דם שרואות בין אדום בין ירוק יושבות עליו ימי נדות וזו תקלה היא להם שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות ששה והוא אם תראה באותם ימי נדות דם אדום אינה מונה אלא מיום ראייה ראשונה ואותו דם ירוק טהור היה ומראייה שניה היא צריכה למנות: אין חייבין עליה. הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש פטור מקרבן או אם נגעו אותן בגדים של משכב בתרומה תולין דלא ידעינן אי נדה היא אי לא והא דאמר דמסתמא טמאות גזירה דרבנן היא: גמ' אפילו דידן נמי. אי חזיא בעריסתן טמאה דתניא לקמן (דף לב.) בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה: דאיכא מיעוטא דחזיין. בקטנותן: חיישינן למיעוטא. ומטמאינן לכולהו מעריסתן משום דדילמא חזיא:

כי קולך ערב. אבל היא אינה מקלסתו בקול. ערב אלא בצח ואדום: מתני' בנות כותים. והן יושבות על כל דם ודם. ואם תאמר ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן ויש לומר דהיינו דוקא בקטנותן דלא דרשי ואשה כדאמר בגמרא אבל גדולות דמפרשי להו וטבלי לא מטמו אלא משום דיושבות על כל דם ודם: תחתון כעליון. מפרש בגמרא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין ועליונו של זב מפרש רשב''ם שהכריע הזב בכף מאזנים את האוכלין ומשקין שבכף שניה ולא נהירא דבפ' ר''ע (שבת דף פג.) קרי ליה היסט מה שהכריע הזב בכף מאזנים. והיסט נפקא לן מאשר יגע בהם הזב ועליונו של זב נפקא לן בשמעתין מקרא אחרינא ונראה דעליונו של זב היינו בגד שמקצתו על הזב ומקצתו נגרר על הארץ ולאו היינו היסט אלא כשמסיטו כולו כדאמר איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו: