נידה לא ע"א

דף לא - א

אמר רבי  אלעזר: מאי קרא דמשביעין אותו ביום הלידה - שנאמר "ממעי אמי - אתה גוזי!"

ומסבירה הגמרא: מאי משמע דהאי "גוזי" לישנא דאשתבועי הוא, דכתיב - "גזי נזרך והשליכי" כלומר קיימו השבועה שנשבעתם בשעת הלידה, והשליכו המעשים הרעים שבהם עברתם עליה ^[285].

אמר רבי אלעזר: למה ולד דומה במעי אמו -

לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו, שוקע לכאן ולכאן.

תנו רבנן: שלשה חדשים הראשונים - ולד דר במדור התחתון שברחם.

שלשה חדשים אמצעיים - ולד עולה כלפי מעלה ודר במדור האמצעי. שלשה חדשים אחרונים - ולד דר במדור העליון.

וכיון שהגיע זמנו לצאת - מתהפך ויוצא!

וזהו "חבלי - אשה" שקשה לה ההתהפכות מלמעלה למטה.

ומוסיפה הגמרא: והיינו דתניא: חבלי לידה של יולדת נקבה מרובין משל יולדת זכר! שהתהפכות הנקבה קשה מהתהפכות הזכר, וכפי שיבואר בסמוך.

ומביאה הגמרא מקור לברייתא הראשונה: ואמר רבי אלעזר, מאי קרא - "אשר עשיתי בסתר, רקמתי בתחתיות ארץ".

"דרתי בתחתיות ארץ" לא נאמר, אלא "רקמתי", שההתרקמות, שהיא היצירה הראשונה, נעשתה במדור התחתון, ואלו "הדיור", בהמשך, היה במדור האמצעי והעליון.

ומסבירה הגמרא את הברייתא הנוספת: מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר?

משום שזה בא כדרך תשמישו, וזה בא כדרך תשמישו.

שהזכר, בשעת תשמיש פניו מופנות כלפי מטה, והנקבה כלפי מעלה. ובשעה שנולדים הם יוצאים כדרך תשמישן, הזכר כשפניו מופנות למטה, והנקבה כשפניה מופנות למעלה. וכיון שבזמן העיבור מכופף העובר את ראשו כלפי מטה בין ברכיו, הרי בצאתו יש הבדל בין זכר לנקבה, כי זו, הנקבה, הופכת פניה שהיו כלפי ברכיה, למטה, לכוון למעלה. [אבל], וזה, הזכר אין הופך פניו, כי דרכו לצאת כשפניו למטה, והתהפכות הפנים הזאת היא הגורמת שחבלי הנקבה יהיו מרובים משל הזכר.

תנו רבנן:

שלשה חדשים הראשונים - תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד.

שלשה חדשים אמצעיים - תשמיש קשה לאשה ויפה לולד.

שלשה חדשים אחרונים - תשמיש יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז!

תנא: המשמש מטתו ליום תשעים - כאלו שופך דמים. שכיון שלשליש ימיו של העובר מתהוית חיותו, התשמיש סכנה היא לו במועד הזה.

והוינן בה: מנא ידע מתי הוא יום התשעים כדי שיזהר מתשמיש? ^[286]

ומשנינן: אלא אמר אביי - משמש והולך, בלי לדעת מתי הוא אותו היום ושומר פתאים ה'!

תנו רבנן: שלשה שותפים יש באדם - הקב"ה, אביו, ואמו.

אביו - מזריע הלובן, שממנו: עצמות וגידים וצפרניים ומוח שבראשו ולובן שבעין.

אמו - מזרעת אודם, שממנו: עור ובשר, ושערות, ושחור שבעין.

והקב"ה - נותן בו: רוח ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ודעת בינה והשכל.

וכיון שהגיע זמנו להפטר מהעולם - הקב"ה נוטל חלקו.

וחלק אביו ואמו - מניח לפניהם!

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי - פוץ מלחא, ושדי בשרא לכלבא! שכאשר משליכים את המלח מן הבשר אינו ראוי יותר לאכילת אדם אלא לכלבים בלבד. וכמו כן נשמת האדם כלפי הגוף, אם ניטלת הנשמה - מסריח הגוף.

דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב "עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר". בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם: נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה - ספק משתמר ספק אינו משתמר! ואלו הקב"ה צר העובר במעי אשה פתוחה, ופיה למטה - ומשתמר!

דבר אחר: אדם: נותן חפציו לכף מאזניים - כל זמן שמכביד, יורד למטה. ואילו הקב"ה: כל זמן שמכביד הולד - עולה למעלה, וכנאמר לעיל שבתחילה דר במדור תחתון ואח"כ עולה לעליון!

דרש רבי יוסי הגלילי: מאי דכתיב "אודך על כי נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך, ונפשי יודעת מאד" ^[287]. בא וראה - שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם: אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחת ואחת עולה במינו ואין מתערבים הזרעונים זה בזה!

ואלו הקב"ה: צר העובר במעי אשה, וכולם עולים למין אחד שמזרע האב ומזרע האם נוצרת בריה אחת.

דבר אחר: צבע נותן סמנין שונים ליורה - כולן עולין לצבע אחד! שמתערבים הצבעים ונוצר ביורה צבע אחד בלבד, ואין אפשרות לצבוע מתוך יורה אחת מספר צבעים.

ואלו הקב"ה, צר העובר במעי אשה - כל אחת ואחת ממרכיבי העובר עולה למינו! לובן מהאיש, שחור מן האשה ^[288].

דרש רב יוסף: מאי דכתיב "אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני" במה הכתוב מדבר - בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן ולא היה יכול לצאת. התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר - "ישוב אפך, ותנחמני!" ^[289]

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "עושה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם" - אפילו בעל הנס - אינו מכיר בנסו!

דריש רבי חנינא בר פפא: מאי דכתיב, "ארחי ורבעי זרית, וכל דרכי הסכנת" מלמד שלא נוצר אדם מכל הטפה של הזרע, אלא רק מן הברור שבה.

תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שזורה בבית הגרנות, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת! כדרבי אבהו: דרבי אבהו רמי קראי אהדדי

-

כתיב "ותזרני חיל", לשון זירוי וחסרון, וכתיב "האל המאזרני חיל", לשון חגירת כח?

אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע זירתני ויצרת אותי מהחלק הטוב שבטיפה, ואח"כ זירזתני ^[290].

דרש רבי אבהו: מאי דכתיב "מי מנה עפר יעקב, ומספר את רובע ישראל" - מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, ומצפה - מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה?!

ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם, משום שאמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?

מיד ^[291] - נסמית עינו! דכתיב "נאום הגבר שתום העין" ^[292].

והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "וישכב עמה בלילה הוא" והלשון "הוא" מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר "יששכר חמור גרם" - חמור של יעקב שנטה לאהל לאה על ידי התערבותו של הקב"ה ^[293] גרם לו ליששכר להולד ללאה ^[294]. ואין הדבר בזיון כלפי מעלה לעסוק בנושא זה.

אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר!

איש מזריע תחילה - יולדת נקבה!

שנאמר: "אשה כי תזריע - וילדה זכר"! ^[295]

תנו רבנן: בראשונה היו אומרים - אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה. ולא פירשו חכמים את הדבר, מאין להם זאת. עד שבא רבי צדוק - ופירשו: "אלה בני לאה, אשר ילדה ליעקב בפדן ארם, ואת דינה בתו" תלה הזכרים, בני לאה, בנקבות, בלאה אמם, ונקבות, דינה, בזכרים [בתו] ^[296].

"ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל, דורכי קשת, ומרבים בנים ובני בנים" - וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים?

שתום העין. הוא לשון גילוי עין ולשון משנה הוא לשון גילוי ופתיחה ובמס' ע"ז כדי שישתום ויסתום ויגוף והא דדייק דנסתם עינו היינו משום דכתיב סתום לשום יחיד:

גמ' והיינו דתנא חבלי של נקבה כו' כצ"ל:

סליק פרק המפלת

מאי קרא ממעי אמי אתה גוזי כו'. פירוש ממעי אמי אתה משביעי וגוזי הוא במספר שם בן ארבע ומייתי שהוא לשון שבועה מדכתיב גזי נזרך וגו' דלפי פשוטו מה הוכיח אותם בזה שישליכו גיזת נזירותם אבל הוכיחם גזי נזרך וגו' ר"ל קיים שבועתך שנשבעת בעת הלידה ובמתן תורה והשליכי מעשים הרעים שעברת בזה על שבועתך וק"ל:

מאי קרא כו' רקמתי בתחתיות ארץ. מדמה יצירתו בבטן אמו לזרע שנזרע בארץ דתחלת רקומו בתחתיות ומתגדל ועולה למעלה עד גמרו כן הוא יצירת הולד עולה במדור התחתון לאמצעי ובאמצעי לעליון עד יום הלידה וק"ל:

ליום תשעים כאילו כו'. פרש"י לשליש ימים הוי חיותו עכ"ל ולא דק במועט דיצירת הולד לרע"א ימים או לרע"ב או לרע"ג ימים כדאמרינן לקמן וק"ל:

אביו מזריע לובן ממנו עצמות כו' ואמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר כו'. יש לכוון בזה שאמר לבן ליעקב אך עצמי ובשרי אתה דהיינו שהיה קרובו מצד אביו יצחק שממנו עצם ומצד אמו רבקה שממנה בשר וק"ל:

מ"ד עושה גדולות וגו' שלא כמדת בשר ודם וכו'. לפי שהחוקרים באו לתת טבע לכל הברואים אמר שזה הוא מהנמנע מב' צדדים האחד עושה גדולות וכו' דהיינו מפני עומק המושג וגדלו א"א לחקור עליו והב' נפלאות עד אין מספר שהם נפלאים מהחוקר מחמת ריבוים שילאה שכל אדם לעמוד על טבעם ומייתי מדת ב"ו נותן חפץ כו' ד"א אדם נותן חפציו לכף כו' שכל זה הפך הטבע וק"ל:

מ"ד אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים וגו'. פירוש שאני ירא לחקור בפלאי פלאות שבמעשיך שא"א לחקור עליהם לפי הטבע ונפשי יודעת מאד שהם נפלאים ממני והידיעה בהם נמנע ממני כמ"ש החכם תדע אשר לא תדע ועל זאת אודך שלולא זאת נתתי לבי לדרוש ולחקור בהם וכמאמרם במכוסה ממך בל תדרוש כו' ומייתי במעשה הקב"ה שיש בו פלאי פלאות מדת ב"ו נותן זרעונים כו' ד"א צבע נותן כו' הרי זה פלא הא' שמעשיו הם הפך מעשה ב"ו ופלא השני שב' ענינים שהביא הם בעצמם הפכיים וק"ל:

מ"ד אודך כי אנפת בי וגו' ישב לו קוץ כו'. פי' כי אנפת בי הוא הקוץ שישב לו כי בזאת ישוב אפך ממני שלא טבעה ספינתי כמו שטבעה לחבירו וע"ז אמר שהתחיל אז להודות ומשבח כמ"ש אודך ה' ר"ל כאילו הייתי מיורדי הים והייתי ניצול שהוא אחד מד' שצריכים להודות גם עתה נצלתי ביבשה שלא ירדתי בסחורה שלי לים ומייתי כדר"א לעושה נפלאות גדולות לבדו וברוך וגו' לפי שמתחלה היה זה מכוסה מן האדם רק לה' לבדו והתחיל האדם מקלל ומחרף אמר שאחר שיתברר לו ניסו אומר בהפך וברוך שם כבודו וגו' וק"ל:

מ"ד ארחי ורבעי זרית כו' אלא מן הברור שבה כו'. הוא מהחסד אלהים ביצירת אדם כי דבר הנעשה מהפסולת אינו טוב כמו הנעשה מן הברור וז"ש זריתני וזרזתני ע"י שזיריתני מן הברור מהטיפה זרזתני שאני מזורז ומלובן והאי קרא נמי הכי מפורש ע"י שארחי ורבעי זרית את דרכי הסכנת כרגיל שעושה מהר בזריזות וק"ל:

ועד"ז נסמית עינו של בלעם כו'. אין דבר זה מפורש בהאי קרא גם יש לעיין במה שאמר מיד נסמית עינו של בלעם והרי כמה נבואות של בלעם מפסיקין בזה ונראה שסמכו בזה על הדרש מקרא דלעיל מיניה מהאי קרא דשתום העין כתיב וישא בלעם את עיניו וירא ישראל שוכן לשבטיו שבקש לתת בהם עין הרע למעטם אחר שראה כבר שהקב"ה מספר רביעותיהם וכמ"ש מי שהוא קדוש כו' יציץ בזה וע"ז אמר עד"ז שרצה לתת בהם עיניו לרעה מיד נסמית עינו אחת כדכתיב בתר הכי שתום העין ושתום מלשון פתוח כמ"ש התוספות ומדכתיב עין ולא כתיב עינים כדכתיב לעיל מיניה וישא עיניו למדנו שאחת מהן נסמית ועיין פירוש רש"י בחומש ודו"ק:

וישכב בלילה הוא הקב"ה כו'. דאם מלת הוא קאי על יעקב לא אצטריך כיון דכתיב וישכב עמה דהכינוי על יעקב קאי ואם קאי מלת הוא אלילה ה"ל למכתב ההוא כמו בלילה ההוא נדדה וגו' וע"כ דרשו בו דמלת הוא קאי אהקב"ה שהוא סייע כו' ועיין ברא"ם מיהו כתיב כיוצא בזה בפרשת וישלח ויקם בלילה הוא ואפשר דהתם נמי איכא למידרש כה"ג וכל היכא דאיכא למדרש דרשינן וק"ל:

יששכר חמור גרם כו'. מפורש ספ"ב דנדרים ע"ש:

אשה מזרעת תחלה כו' שנאמר אשה כי תזריע וגו'. לאסמכתא נקט לה מהאי קרא דהאי קרא אצטריך להא דר"פ יוצא דופן אשה כי תזריע וגו' עד שתלד ממקום שמזרעת ועיקר הך דרשא דהכא יליף לה כדלקמן מדתלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים ועוד י"ל דצריכי תרוייהו דאי לאו אשה כי תזריע וגו' לא הוה ידעינן מהאי קרא דאלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו אלא דהזכרים תלוים בנקבות ונקבות בזכרים אבל לא הוה ידעינן אם הוא תלוי בזריעה תחלה או בסוף ולא הוה ידעינן הא דמשהין על הבטן כדי שתלד זכר להכי כתיב אשה כי תזריע וגו' דמשמע שתזריע תחלה ואי לאו קרא דאלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו לא הוה ידעינן מקרא דאשה כי תזריע אלא כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר אבל כשהאיש מזריע תחלה לא יתחייב שתלד נקבה אלא שתלד זכר או נקבה כמו אם הזריעו שניהם בבת אחת דיולדת זכר או נקבה דבהכי מתוקמא הך דפ' הרואה הא דקתני מג' ועד מ' יבקש רחמים שיהיה זכר להכי אצטריך קרא דאלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו דמשמע מהאי קרא דדומין הם ומטעם שתלה הזכרים בלאה תלה נמי הנקבות בזכר והשתא ה"ק בברייתא בראשונה היו אומרים אשה כו' איש מזריע כו' ולא פירשו הדבר היכא מפקא מהאי קרא דאיש מזריע תחלה כו' עד שבא רבי יצחק כו' שגם לידת הנקבה תלוי בזריעת הזכר תחלה כדכתיב ואת דינה בתו וגו' דומיא דאלה בני לאה וגו' שתלה הזכרים בזריעת נקבה תחלה והרא"ם כתב בזה בדחוקים עיין שם ואין להאריך ודו"ק:

ואת דינה בתו תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים כו'. יש להקשות דהא דינה זכר היה ונהפכה לנקבה כדאיתא פרק הרואה וא"כ עיקר יצירתה זכר היה ולאה הזריעה תחלה ונהפכה לנקבה ע"י תפלת האמהות והרא"ם תירצו בדחוקים ובשם ספר פענ"ח רז"י שמעתי לתרץ הא דנהפכה דינה לבת היינו שהזכר שבבטן לאה ניתן בבטן רחל והנקבה שבבטן רחל ניתן בבטן לאה דהשתא אתי שפיר עיקר יצירתה של דינה נקבה עכ"ד וכן מוכיחין דברי הפייטן ביוצר של ר"ה עובר להמיר בבטן אחות כו' סלוף דינה ביהוסף כו' ותו לא מידי:

מרבים בנים כו' וכי יש בידו של אדם להרבות כו'. דלפי פשוטו ה"ל למכתב רבו בנים ובני וגו' כמו ובני חצי שבט מנשה וגו' המה רבו וגו' ובני רחביה רבו וגו' אבל לשון מרבים משמע דבידם להרבות וזה דבר שאי אפשר דבני חיי ומזוני במזלא תליא אלא שבידם להרבות זכרים יותר מנקבות דהיינו בנים ובני בנים זכרים גם כי מצינו מלת בנים כולל זכרים ונקבות הכא דכתיב גבורי חיל מלומדי מלחמה וגו' לא משמע אלא בנים זכרים ממש וענין אשה מזרעת תחלה כו' מפורש ברמב"ן ובשאר מפרשים ע"ש וק"ל:

מעשה

- משדל

גמ' ולובן שבעין אמו מזרעת אודם כו' וחלק אביו ואמו מניח כו' לכך נאמר ישוב אפך כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דרך תשמישן כו' פניו למטה ונקבה כו' הד"א:

בא"ד כדאמרינן לעיל ראשו בין ברכיו אבל זכר כו' כצ"ל:

בד"ה ותזרני חסר א' הס"ד. ואחר כך מתחיל הדבור זיריתני לשון מזרה זיריתני מן הברור ואח"כ זריזתני ותאזרני כו' כצ"ל:

בד"ה הוא כו' שנטה חמורו של יעקב כו'. נ"ב אבל בערוך פי' בעבור ששמעה לאה קול של חמור שהיה טעון זאת היה גורם שיצאה לאה לקראתו:

גמרא מ"ד עושה גדולות עד אין חקר כו'. הוא באיוב ט:

רש"י ד"ה הוא. שנטה חמורו כו'. עי' מהרש"ל בשם הערוך (ערך חמרא) וכן איתא בב"ר פצ"ט:

גמ׳ זו באה דרך תשמישה כצ״ל:

שם שלשה חדשים וכו׳ קשה לאשה וגם קשה לולד. נ״ב לפי שהולד במדור תחתון ונדחקת משנים וגם קשה לולד משום דחסא ובאמצעיים הולד כבר נמלט מדחסא אבל האשה האם שלה נמשכת עם הולד עד שיתיישב במדור העליון ומצאה לה מנוח אז טוב לשניהם:

שם אודך על כי נוראות נפלתי וכו׳. כל אחד ואחד עולה למינו כצ״ל וכן לקמן:

שם ישב לו קוץ לאחד מהם כצ״ל:

שם ומשרתיו טהורים וקדושים כצ״ל:

דּוֹמֶה לֶאֱגוֹז מֻנָּח בְּסֵפֶל שֶׁל מַיִם (ירמיה ז, כט). דמהו לאגוז שסובל שני פירושים אחד אֱגוֹז [17] גימטריא טוֹב [17] ואחד אֱגוֹז גימטריא חט [17] כמו שכתב רמ"א ז"ל בשולחן ערוך (אורח חיים בהגה"ה הלכות ראש השנה) דאין אוכלים אגוז בראש השנה, כן האדם בעודו עובר אין יוצא ממנו שום פועל עד אחר הלידה או יהיה טוב או יהיה חט נמצא כאגוז ששוקע לצד ימין ולצד שמאל.

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וּנְשָׁמָה. נראה לי רוּחַ קאי על נפש הגשמית הנקראת כח הגוף וּנְשָׁמָה היא נפש האלהית שהיא חלק אלוה ממעל וקורין חכמינו ז"ל לנפש בשם נשמה. וּקְלַסְתֵּר פָּנִים דקדוק הצורה שבה ניכר בין ראובן לשמעון. וּרְאִיַּת הָעַיִן וּשֵׁמַע הָאֹזֶן יבואו לו אחר כך בהדרגות כי אין לו שמע האוזן מן הלידה דאף על פי שאזניו פתוחות אין לו הרגשה בשמע וכן אין לו ראיה אף על פי דעיניו פתוחות אין לו הרגשה בחוש הריאות לראות לכאן ולכאן אלא זה יהיה לו אחר הלידה בהדרגות, וְדִבּוּר פֶּה יתאחר יותר עד אחר איזה חדשים ולכך חשיב להו כל חד בפני עצמו דאין באים בזמן אחד וכן נמי הִלּוּךְ בְּרַגְלָיו יתאחר יותר.

בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם (תהילים, קלט). קשא מאי האי לישנא דנקיט 'בֹּא וּרְאֵה'? ונראה לי בס"ד מעשה באשה אחת שטבעה ספינתה בים והיא נשאו אותה גלי הים והביאו אותה לאי אחת בתוך הים שהיה בה יער גדול והיתה יושבת לבדה בתוך היער ונזונת מן פירות היער והיא היתה מעוברת וילדה שם לבדה וגדל שם בנה והיה כבן שבעה עשר שנה ויום אחד ראה שכבת זרע יצא ממנו ושאל לאמו מה זאת? ותאמר זה זרע גנוז בקרב האדם ומזה הזרע אתה נוצרת בתוך בטני ואחר שנשלמה ברייתך ברמ"ח אברים ושס"ה גידים היית דר בבטני תשעה חדשים ואחר כך יצאת מבטני וינקת חלב ממני וגדלת מעט מעט עד שהגעת לשנים אלו עתה וכן היה אביך ואבי אביך עד אדם הראשון.
ויאמר לה משחקת את בי! איך אפשר להיות בעולם כך שבריה כמוני נעשית מן טיפה זרע כזה? ועוד איך אפשר שיהיה דר תשעה חדשים בתוך הבטן ויתקיים? והלא אם יניחו אותו עכשיו בתוך כיס אחד ויסתמו אותו שאינו רואה אויר ימות! ועוד כמה וכמה קושיות הקשה לאמו שאי אפשר להיות כך וכך שהם הפך הטבע וכל מה שנשבעת ואומרת לו כך וכך היה באמת אינו מאמין לדבריה.
ואחרי זה באה ספינה ועברה על אותו האי ותקח את האשה ואת בנה ויביאום לישוב בני אדם ונשא הבן אשה ונתעברה אשתו ממנו ודר העובר בבטן אמו תשעה חדשים וילדה אותו בפניו וראה בעיניו הכל אז האמין לדברי אמו מכח ראות עיניו בחוש הראות ואף על פי שהשכל מכחיש כל זה מצד שליטת הטבע היה מוכרח להאמין על פי ראות עיניו נמצא יצירת הולד ועיבורו ולידתו וגידולו אי אפשר לו לאדם להאמין בכל זה בדרך תָּא שְׁמַע אלא דוקא בדרך תָּא חָזִי וכאשר סופר במעשה הנזכר.
ולכן כאן שהוא מדבר מן פליאות ענייני העובר אמר 'בֹּא וּרְאֵה' בעין החושית שלך יען כי על פי עין השכלית ושמע האוזן אי אפשר שתאמין בכל הדברים האלה.

אֲפִלּוּ בַּעַל הַנֵּס אֵינוֹ מַכִּיר בְּנִסּוֹ (תהלים עב, יח). נמצא יש נס גלוי ויש נס נסתר ולכן תמצא באותיות נֵּס במלואם כזה נו"ן סמ"ך יש מספר נס [110] ואותיות הפשוט של נס קאי על נס הגלוי והמלוי של נס קאי על נס הנסתר כי הפשוט גלוי והמלוי נסתר.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְרִיתַנִי וְזֵרַזְתַּנִי. נראה לי בס"ד רמז דוד המלך ע"ה לפי דרכו בזה ענין אחר המורה על ענוה שלו דידוע שהוא לא היה לו חיים ולקח שבעים שנה מן אברהם אבינו ע"ה חמש שנים ומן יעקב אבינו ע"ה כ"ח והשאר מן יוסף הצדק ע"ה על כן אמר דוד המלך ע"ה לפני רבונו של עולם (תהלים יח, לג) זְרִיתַנִי מצד שנות חיי על שלשה צדיקים שלקחתי לי חיים מהם ועל כן זֵרַזְתַּנִי בתורה ומצות ומעשים טובים כי מצד עצמי לא הייתי ראוי להיות צדיק אם הייתי חי בחיים שלי.

וְעַל דָּבָר זֶה נִסְמֵית עֵינוֹ שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע (במדבר כג, י). קשא היה ראוי שיתאלם על הדבר הזה שהוציא מפיו? ונראה לי בס"ד כי דבר דברים אלו מחמת ראייתו שראה בעין השכל במראה הנבואה לכך נענש בעינו החושית. אי נמי לקה בעיניו על אשר דבר סרה בענין זה של ההזרעה שהיא נמשכת מן מאור עינים כמו שאמרו רבותינו ז"ל תשמיש מכהה עיניו של אדם ופרשתי לכן קורא האב לבן אור עיני ועל כן נסמת עינו של בלעם.

מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִיַּע בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה (בראשית מט, יד). יש להקשות מה ענין סיוע זה? אם בשביל שגעה החמור ועל ידי כך שמעה לאה 'וְיָצְאָה לִקְרָאתוֹ' ואמרה לו 'אֵלַי תָּבוֹא' (בראשית ל, טז) הנה גם אם לא היתה יוצאת לקראתו אלא היה נכנס לפי תומו באהל רחל היתה רחל מביאתו לאהל לאה לקיום התנאי שלה שכבר נתחייבה בכך מעת שקבלה הדודאים בו ביום וכמו שנאמר שאמרוה לאה 'כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ'?
ונראה לי בס"ד געיית החמור שהיתה על ידי השגחתו יתברך היא הכריחה את יעקב אבינו ע"ה לשמש באותה הלילה כי ידוע שיעקב אבינו ע"ה לא היה משמש בחול אלא רק בליל שבת אף על פי שרחל עשתה תנאי שיבא אותה לילה באהל לאה והיה בא שם לא היה רוצה לשנות מנהגו שהוא בנוי ועשוי על פי רזין עלאין ואם היה בא לאהל לאה ולא היה משמש מה הועילה לאה? אמנם כשראה יעקב אבינו ע"ה שגעה החמור שאין זה מנהגו כלל הרגיש כי געיית החמור היתה בהשגחה מן השמים ואמר בדעתו למה היה זה? אם בשביל כדי שתדע לאה ותצא לקראתי הנה אפילו אם לא היתה יוצאה והייתי הולך לאהל רחל הייתה רחל מביאה אותי לאהל לאה כדי לקיים התנאי, ואם כן למה היה בהשגחה מן השמים שגעה החמור? אלא ודאי יש רצון מהשם יתברך שבזאת הלילה אשמש עם לאה ואף על פי שהוא חול ולכן געה החמור כדי שתשמע לאה ותבא לקראתי ותאמר לי אלי תבא דכונת לבה על ביאה של תשמיש וצריך אני לשמוע בקולה ואבוא אליה אף על פי שאין זה מנהגי לשמש בחול ונמצא שפיר אמרו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא סייע באותה מעשה כי לא עשה אותה מעשה אלא בעבור געיית החמור שהייתה בהשגחתו יתברך.
ונראה לי עוד הסיוע היה שאף על פי שהיה בימי החול ואין נעשה בחול זווג עליון דגדלות דישראל ורחל עשה השם יתברך דבר חדש שיהיה זווג עליון דגדלות דישראל להוליד נשמת יששכר וזהו הסיוע שסייע הקדוש ברוך הוא עוד בזה.
ושמעתי אומרים בשם רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שכתב שאותה הלילה היתה ליל חג השבועות שעתיד שתנתן בו תורה ואמרתי בס"ד דדבר זה נרמז בכתוב 'וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא' (בראשית ל, טז) שנרמז חג השבועות בתיבת הוא והיינו דאמרי בגמרא (ראש השנה ו:) עצרת פעמים בחמשה פעמים בששה פעמים בשבעה, ואות ה"א של 'הוּא' רומזת לפעמים בחמשה ואות וא"ו של 'הוּא' רומזת פעמים בששה ועוד תצרף אותיות ו"א של 'הוּא' שמספרם שבעה הרומזים לפעמים בשבעה ולכן כתיב 'וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא' רצונו לומר לילה של 'הוּא' שהוא ליל חג העצרת.

וְלֹא פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר, עַד שֶׁבָּא רַבִּי צָדוֹק וּפֵרְשׁוֹ (בראשית מו, טו). יש להקשות אומרו 'עַד שֶׁבָּא' מהיכן בא וכהאי גונא דקדקו במאמר עד שבא רבי עקיבה ולימד אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:) ועוד מכאן משמע דיש טעם לזכות רבי צדוק בדרשה זו ומה הוא?
ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דקדושין (קדושין מ.) דרבי צדוק תבעתיה ההוא מטרוניתא ומסר עצמו למיתה שישב באש כדי שלא יטמא זרעו בנשג"ז [בנדה ,שפחה, גויה וזונה] ולכן אחר זה שסיכן עצמו שלא לטמא זרעו זכה יותר מכל חכמי דורו להשיג דרשה זו בענין ההזרעה של איש ואשה ולזה אמר עד שבא רבי צדוק ממקום הסכנה של בית אותה מטרוניתא ולימד דרשה זו ואף על גב דאיכא דרשה אחרת לחכמינו ז"ל בפסוק אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר (ויקרא יב, ב) שדרשו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר (נידה כה:) אין זו דרשה מפורשת כי מה שאמרו תחלה הוא בעל פה והוא מצד אחד מה שאין כן דרשת רבי צדוק מפורשת בשני צדדים.

"מַרְבִּין בָּנִים וּבְנֵי בָנִים" (דברי הימים א ח, מ). קשא בשלמא בנים בדידהו תליא ששוהין על הבטן וגורמים להביא בנים אבל בני בנים בבניהם תליא מלתא?
ונראה לי בס"ד דעל הרוב הבן ידמה לאביו במזגו וטבעו ואם טבעו לכבוש תאותו גם הבן יהיה לו טבע זה ונמצא במה שעושים הבנים בשהייתם על הבטן לכבוש תאותם זה בא להם מכח אביהם.
אי נמי מה שאמר 'מַרְבִּין בָּנִים וּבְנֵי בָנִים' שאם האב יוליד בנים זכרים אז גם בנים של בניו נקראים על שמו דבני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב:) אבל אם יוליד נקבות אין הבנים של בנותיו נקראים על שמו.

גמ' משמש והולך. יבמות יב ע"א:

שם חמור גרם לו ליששכר. בערוך ערך חמרא כתב כלומר כשחזר יעקב מן השדה נהק החמור ושמעה לאה ויצאה לקראתו וקראתו:

אדם נותן זרעונים בערוגה וכו' צבע נותן צבע ליורה רוצה בזה כי ענין הזרעונים שאין מתערבים כלל וכל א' עולה למינו וההפך בצבעים שהם מתערבים ומתחדש מהם צבע אחר אבל שיהיה מעורב ואינו מעורב כמו כאן שמסודר כל אחד במקומו שחור בעין וצפרנים ושערות במקום הראוי כל אחד על מקומו זהו מהנמנע:

מי מנה עפר יעקב וגו' רישא דקרא הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וראה דבלעם לא היה מתמיה על שהקב"ה מציץ בדבר זה ומי יציץ כ"א הוא ית"ש ומה יזיק לו. אבל הענין כי להיות המחשביי מתדבקת ומפני זה נזהרי' אנחנו עם ה' מלטמאות מחשבותינו אפי' להרהר רק בגוי עוע"ז ומכ"ש בע"ז עצמה מפני שהיא מתדבקת א"כ מההכרח כשהקב"ה ית"ש מציץ ומשגיח בנו בשעת תשמיש ולהיות הוא טהור וקדוש יתקדשו זרעינו וצאצאינו וא"כ אין הבחירה חפשית והשכר והעונש הוא שלא כדין ח"ו וזהו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כ"כ הם נזהרים אפי' מלחשוב על גוי עע"ז א"כ מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע איך יספור רביעותיהן של ישראל מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים ואמר עד"ז נסמית עיניו פי' ניטלה השגת עיונו ולא ידע ענין הצדק בזה:

ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל דורכי קשת פי' שהיו גבורים לכבוש יצרם שלא יוציאו זרע לבטלה ח"ו ע"י שמשהים עצמם על הבטן תדע שצריך לזה גבורה דא"כ מאי רבותא דרב קטינא שאמר יכולני לעשות כל בני זכרים אלא ע"כ צריך זהירות שלא יחטא ח"ו והיינו גבורה דבני אולם. וכינה אותם דורכי קשת היינו אבר התשמיש ע"ש שהוא יורה כחץ:

כאלו הם מרבים בנים ובני בנים משום שתכלית הכל הוא והודעתם לבניך ולבני בניך וכיון שאין זה בידו של אדם אך אם הוא עושה עכ"פ מה שבידו לעשות דהיינו להשהות על הבטן אזי אידך הו"ל נאנס ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאו והרבה בנים ובני בנים:

ת"ר ג' שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו וכו'. מזה אנו יודעים רחמיו יתברך דחלק ה' יתברך שנתן באדם הוא דעה ובינה והשכל וכו' ואם כן אם אדם חוטא במחשבה נמצא שהוא חטא בחלק ה' ואם חוטא במעשה הוא חוטא בחלק שנתנו בו אביו ואמו. וברוב רחמיו יתברך מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואינו נענש על המחשבה הגם שחטא בחלק הקב"ה לבד ואם חטא במעשה שחטא בחלק אביו ואמו הוא נענש. וזה מצד רחמיו יתברך. וזה אפשר כונת הכתוב לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו כי בלק היה מוליך לבלעם למקום שעתידין לחטוא ולזה א"ל דישראל יש להם מעלות מה שאין לאומות זה יצא ראשונה לא הביט און ביעקב אם חושבים מחשבות רעות אינם נענשים על מחשבה רעה וז"ש לא הביט און ביעקב וזה מעלה גדולה דאפילו שחוטאים בחלקו יתברך שנתן בידם מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ולא ראה עמל בישראל אפילו אם עתידים לחטוא במעשה מ"מ נדונים באשר הוא שם. והטעם ה' אלהיו עמו ועל הרוב לא יעשו מעשה רע כי ה' אלהיו עמו ואהני השראת שכינה שלא לקיים המחשבה. ותרועת מלך בו לשון חיבה ורעות כמו שפירש רש"י ז"ל ולכן אינו רואה במה שעתידין לחטוא ונדונים באשר הוא שם ואם כן לשוא אתה טורח להביאני במקום שעתידין לחטוא כי כביכול מחבב ישראל חיבה יתירה. והראיה אל מוציאם ממצרים אף שידע כי עתידין לעשות העגל הפליא חסדו במדת אל שהוא חסד וז"ש אל מוציאם ממצרים:

דרש רבי יוסי הגלילי מאי דכתיב אודך על כי נוראות נפלאתי וכו' בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו וכו' ד"א צבע נותן צבעים וכו'. אמר בא וראה להעיר לב כי מלבד זה שאומר עוד יש להתבונן ולהעמיק להסתכל באחת מאלף מנפלאותיו. ואפילו אלו שאני אומר הסתכל שהם הפכיות זו מזו דהוא צר העובר וזרע האב וזרע האם נעשים בריה אחת. כל קבל דנא הצבע נותן סמנים וכלן עולין לצבע אחד ואלו הקב"ה צר העובר וכל אחד עולה למינו. ובכתוב אפשר לרמוז אודך על כי נוראות נפלאתי אני מודה על מה שהכרתי נוראות נפלאתי על מעשיך ועל זה אני מודה. אך חוץ ממה שהכרתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד מה רבו מעשיך. ואפשר לרמוז דרצה לומר שכל כונתו ליחד קבה"ו. וז"ש אודך על כי נוראות וכו' וכונתי במה שאני נותן הודאה הוא ונפשי הרומז למ' יודעת מלשון וידע אדם מאד שם מ"ה ליחד ת"ת ומ' ודוק היטב:

דרש רב יוסף מאי דכתיב אודך ה' כי אנפת בי וכו' בשני בני אדם שיצאו לסחורה וכו' לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו וכו'. אפשר שדקדק בכתוב דכתיב אודך ה' כי אנפת בי דהגם דניצול מהיסורין ההודאה היא על ההצלה והכא מודה על היסורין ואינו מודה על ההצלה. ועוד דהיסורין הם במדת הדין לא במדת רחמים והכא כתיב אודך ה' מדת רחמים כי אנפת בי ולא יכון ה' מדת רחמים כי אנפת. ובא אל הישוב דמיירי בשני בני אדם וכו' ונמצא דהיסורין היו הרחמים וההצלה וז"ש אודך גימטריא אל מדת חסד ה' מדת רחמים כי אנפת בי דמה שנראה בעין כי אנפת דישב קוץ ברגל ונמנע מלילך זהו הרחמים וההצלה שלא נטבע בים. ישוב אפך שחזרתי לבריאותי ותנחמני שהיה לי נחמה מה שלא הלכתי וניצולתי:

והיינו דא"ר אלעזר מ"ד עושה נפלאות וכו' אפילו בעל הנס וכו'. לפי מה שכתבתי אני הדל בכללים כ"י (אחר שנדפס עין זוכר) דכשאומר הש"ס לשון זה והיינו דאמר רבי פלוני מורה דעד עתה לא היתה מובנת אותה המימרא ועתה עם מה שאמר מקודם נבין הטב המימרא ההיא והכי מוכח ממה שפירש הרב הגדול מהר"ש סאגיס ז"ל רבו של מהרימ"ט ז"ל במה שפירש במ"ש בברכות דף ל"ב והיינו דאמר ר"א גם אלה תשכחנה מעשה העגל. ולפי זה הכא צריך להבין מה הרוחנו מדרשת רב יוסף להבין מימרא דרבי אלעזר:
ואפשר דבמימרת רבי אלעזר דדריש לעושה נפלאות גדולות לבדו דאין בעל הנס מכיר בניסו. לא היה מתישב הטב מאי דכתיב וברוך שם כבודו דכיון דאין שום אחד מכיר בנס מי מברך על נס זה והגם דאין זה דקדוק כל כך. מ"מ לא היה מתישב שפיר אמנם עתה בדרשת רב יוסף על פסוק אודך ה' כי אנפת דדריש ליה בשני בני אדם וכו' מתישב מאי דדריש רבי אלעזר לעושה נפלאות גדולות לבדו דאין בעל הנס מכיר בניסו דכשבא לו חולי ונתעכב לילך לספינה לא הכיר בניסו עד אחר זמן ששמע שטבעה הספינה ואז נתן הודאה וע"ז כתיב וברוך שם כבודו דהכתוב כולל דהוא יתברך עושה נפלאות לבדו ואין מכיר וזמנין דאחר זמן מכיר ונותן הודאה ועל חלק זה כתיב וברוך שם כבודו:
ואפשר לרמוז בכתוב דידוע דה' ברחמיו עונה לעמו בעת צרה ועושה נסים וזה על ידי אורות העליונים המתגלים מחכמה ובינה ואז הוא יחוד קב"ה ושכינתיה ויושפע שפע ישועה ועוד רחמים גדולים וניצולים ישראל וז"ש לעושה נפלאות ן' פלאות מן' שערי בינה גדולות רמז למוחין דגדלות לבדו רמז ל"ב נתיבות חכמה לד"ו שהם זו"ן. ואלו האורות מתגלים תמיד בכל שנה ביום הזה כנודע מרבינו האר"י ז"ל וכמו שביאר באורך הרמ"ז ז"ל בהקדמת שובבי"ם וז"ש וברוך שם כבודו לעולם כי תמיד ביום זה מתגלים אלו האורות וזהו לעולם וזה רמז וברוך שם מ' כבודו כבוד גימטריא לב ו' ז"א לעולם וא"ש ההי"ב:

דרש רבי אבהו מ"ד מי מנה עפר יעקב וכו' מלמד שהקב"ה יושב וסופר רביעיותיהם של ישראל וכו'. אפשר לרמוז במ"ש רז"ל מי מנה עפר יעקב מי ימנה כמה מצות שמקיימים בעפר לא תחרוש בשור ובחמור לא תזרע כרמך כלאים וכו' וכיוצא בזה אפשר לפרש ומספר את רובע ישראל מי יספור המצות שמקיימים בזיווגם כגון לקנות אשה בכסף שטר וביאה ומצות נדה וטבילה ולקדש עצמו בשעת תשמיש ושיהיה לרצונם ואחר חצות ושיהיה כונתו לקיים המצוה וכיוצא. ולכן הקב"ה כביכול סופר רביעיותיהם אימתי תבא טיפה של הצדיק וכו' כמו שדרש רבי אבהו:
א"נ אפשר לרמוז דהאבות רמוזים כאן עפר רומז לאברהם שאמר ואנכי עפר יעקב כמשמעו מנה עפר יעקב ס"ת גימטריא עם הכולל יצחק ונמשך למה שאמר כי מראש צורים אראנו על אבות העולם כמו שאמרו רז"ל ומגבעות אשורנו על האמהות כדפירשו רז"ל והשתא קאמר מי מנה זכות אבות הרמוזים כמו שרמזנו ומספר את רובע ישראל על ארבעה אמהות מי יספר צדקתם וכי תימא הרי יעקב נשא שתי אחיות לכך אמר עתה ישראל שקראו אל והותרו לו אחיות והכל בקדושה ומשם נמשכו נשמות ישראל שהקב"ה סופר רביעיותיהם וכו' לפי שהאמהות קדושות וזיווגם עליון וקדוש:

והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא מלמד שהקב"ה סייע וכו'. אפשר לומר דרך אסמכתא במ"ש מלמד דכשאומר מלמד היכא דאיכא למדרש שאומר מלמד ללמד דין דרשינן והכא יש להסמיך דהדין הוא דאם ארצויי ארצה קמיה חייב לפוקדה ושמעתי מאחד מגדולי הדור דאם מראה סימנים וארצויי ארצה קמיה היא עונתה האמיתית וראיתי בתשובה כ"י לאחד קדוש דאם הוא נוהג משבת לשבת והיה נזהר מאד בזה. וראה דארצויי ארצה קמיה פעם אחת בחול חייב לפוקדה. ואפשר דרמז רבי יוחנן דהכא לאה ארצויי ארצה קמיה וסייע הקב"ה. מלמד דין דאם ארצויי ארצה חייב לפוקדה כשם שעשה יעקב אע"ה וסייע הקב"ה:

מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא מלמד שהקב"ה סייע וכו'. והא דכתיב גבי לוט ותשקין את אביהן בלילה הוא כבר יישבתי בעניותי בקונטריס פני דוד בס"ד:

א"ר יצחק אמר ר' אמי אשה מזרעת וכו'. דורשי רשומות אמרו וא"ם נקבה תלד ואם ר"ת ואם איש מזריע נקבה תלד. ורבינו האר"י זצ"ל רמז אמת מארץ תצמח אמת ר"ת אשה מזרעת תחלה והיינו אמת שהוא הזכר מארץ תצמח צומח מהארץ שהוא הנקבה. וצדק שהוא הנקבה משמים שהוא הזכר נשקף שהזכר הזריע תחילה ע"ש בלקוטי תורה באורך:

ואת דינה בתו תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים. כתב הרב מהרש"א יש להקשות דהא דינה זכר היתה ונהפכה לנקבה כדאיתא פרק הרואה וא"כ עקר יצירתה זכר היה וכו' ובשם ספר פענח רזא שמעתי לתרץ הא דנהפכה דינה לבת היינו שהזכר שבבטן לאה ניתן בבטן רחל והנקבה שבבטן רחל ניתן בבטן לאה דהשתא א"ש עיקר יצירה של דינה נקבה וכן מוכיחין דברי הפייטן עובר להמיר בבטן אחות סילוף דינה ביהוסף וכו' עכ"ל ויש להרגיש על הרב ז"ל אשר לא זכר דהא דספר פענח רזא מפורש זו תרגום המיוחס ליהונתן בן עוזיאל דתרגם ושמיע ה' צלותא דלאה ואתחלפו עובריא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינה במעהא דלאה עכ"ל והרי קרי בחיל מ"ש פענח רזא. וכבר על פי הקדמה זו אני בעניי אמרתי איזה ציצים ופרחים ככתוב בספרי הקטן ראש דוד פרשת וישלח בס"ד:
ולעיקר הקושיא כפי פשטן של דברים אפשר לומר דמה שאמר הכתוב ואת דינה בתו היינו לאשמועינן בעלמא דהבת נתלית באביה ואע"ג דבדינה לא שייך זה ללמד יצא לעלמא ונהירנא דכעין זה תירצו האחרונים ז"ל כמה קושיות וחד מיניהו הרב מופת הדור מהרח"א בישרש יעקב דף קל"ה סוף קמא ע"ש ודוק:

([לא א) ת"ר שלשה חדשים הראשונים וכו' אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד וכו'.—]... העובר סנדל קשה לאשה בהריונה וכ"ש בלידתה. וכתב הרא"ש ביומא פ"ח סי' יג: "דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת האשה". לכך נראה שדברי רש"י הנ"ל מוסבין על האמצעיים, שגם בהם אמרו תשמיש קשה לאשה. ועל זה שאמרו עוד כאן דאחרונים יפה לאשה כתב הריב"ש סי' תמז: "דחכמי הרפואה והטבע סוברים דבחדש השמיני קשה לה מאד וגם כל הנשים אומרות, שבאחרונים קשה להם מאמצעיים". והענין מובן שבאחרונים, שהולד קרוב לגמרו, קשה לאשה לעשות את בטנה כר לבעלה. וע"פ זה נראה שיש להפוך הגירסא כאן: אמצעיים יפה לאשה ולולד אחרונים קשה לאשה ויפה לולד.