דלג לתוכן

נידה לא ע"א - Steinsaltz

What is the verse from which it is derived that a fetus is administered an oath on the day of its birth? “Upon You I have relied from birth; You are He Who took me out [gozi] of my mother’s womb” (Psalms 71:6). From where may it be inferred that this word: “Gozi,” is a term of administering an oath? As it is written: “Cut off [gozi] your hair and cast it away” (Jeremiah 7:29), which is interpreted as a reference to the vow of a nazirite, who must cut off his hair at the end of his term of naziriteship.

And Rabbi Elazar says: To what is a fetus in its mother’s womb comparable? It is comparable to a nut placed in a basin full of water, floating on top of the water. If a person puts his finger on top of the nut, it sinks either in this direction or in that direction.

§ The Sages taught in a baraita: During the first three months of pregnancy, the fetus resides in the lower compartment of the womb; in the middle three months, the fetus resides in the middle compartment; and during the last three months of pregnancy the fetus resides in the upper compartment. And once its time to emerge arrives, it turns upside down and emerges; and this is what causes labor pains.

With regard to the assertion that labor pains are caused by the fetus turning upside down, the Gemara notes: And this is the explanation for that which we learned in a baraita: The labor pains experienced by a woman who gives birth to a female are greater than those experienced by a woman who gives birth to a male. The Gemara will explain this below.

And Rabbi Elazar says: What is the verse from which it is derived that a fetus initially resides in the lower part of the womb? “When I was made in secret, and I was woven together in the lowest parts of the earth” (Psalms 139:15). Since it is not stated: I resided in the lowest parts of the earth, but rather: “I was woven together in the lowest parts of the earth,” this teaches that during the initial stage of a fetus’s development, when it is woven together, its location is in the lower compartment of the womb.

The Gemara asks: What is different about the labor pains experienced by a woman who gives birth to a female, that they are greater than those experienced by a woman who gives birth to a male? The Gemara answers: This one, a male fetus, emerges in the manner in which it engages in intercourse. Just as a male engages in intercourse facing downward, so too, it is born while facing down. And that one, a female fetus, emerges in the manner in which it engages in intercourse, i.e., facing upward. Consequently, that one, a female fetus, turns its face around before it is born, but this one, a male fetus, does not turn its face around before it is born.

§ The Sages taught in a baraita: During the first three months of pregnancy, sexual intercourse is difficult and harmful for the woman and is also difficult for the offspring. During the middle three months, intercourse is difficult for the woman but is beneficial for the offspring. During the last three months, sexual intercourse is beneficial for the woman and beneficial for the offspring; as a result of it the offspring is found to be strong and fair skinned.

The Sages taught in a baraita: With regard to one who engages in intercourse with his wife on the ninetieth day of her pregnancy, it is as though he spills her blood. The Gemara asks: How does one know that it is the ninetieth day of her pregnancy? Rather, Abaye says: One should go ahead and engage in intercourse with his wife even if it might be the ninetieth day, and rely on God to prevent any ensuing harm, as the verse states: “The Lord preserves the simple” (Psalms 116:6).

§ The Sages taught: There are three partners in the creation of a person: The Holy One, Blessed be He, and his father, and his mother. His father emits the white seed, from which the following body parts are formed: The bones, the sinews, the nails, the brain that is in its head, and the white of the eye. His mother emits red seed, from which are formed the skin, the flesh, the hair, and the black of the eye. And the Holy One, Blessed be He, inserts into him a spirit, a soul, his countenance [ukelaster], eyesight, hearing of the ear, the capability of speech of the mouth, the capability of walking with the legs, understanding, and wisdom.

And when a person’s time to depart from the world arrives, the Holy One, Blessed be He, retrieves His part, and He leaves the part of the person’s father and mother before them. Rav Pappa said: This is in accordance with the adage that people say: Remove the salt from a piece of meat, and you may then toss the meat to a dog, as it has become worthless.

§ Rav Ḥinnana bar Pappa taught: What is the meaning of that which is written: “Who does great deeds beyond comprehension, wondrous deeds without number” (Job 9:10)? Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that if one puts an article in a flask, even if the flask is tied and its opening faces upward, it is uncertain whether the item is preserved from getting lost, and it is uncertain whether it is not preserved from being lost. But the Holy One, Blessed be He, forms the fetus in a woman’s open womb, and its opening faces downward, and yet the fetus is preserved.

Another matter that demonstrates the difference between the attributes of God and the attributes of people is that when a person places his articles on a scale to be measured, the heavier the item is, the more it descends. But when the Holy One, Blessed be He, forms a fetus, the heavier the offspring gets, the more it ascends upward in the womb.

Rabbi Yosei HaGelili taught: What is the meaning of that which is written: “I will give thanks to You, for I am fearfully and wonderfully made; wonderful are Your works, and that my soul knows very well” (Psalms 139:14)? Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that when a person plants seeds of different species in one garden bed, each and every one of the seeds emerges as a grown plant according to its species. But the Holy One, Blessed be He, forms the fetus in a woman’s womb, and all of the seeds, i.e., those of both the father and the mother, emerge when the offspring is formed as one sex.

Alternatively, when a dyer puts herbs in a cauldron [leyora], they all emerge as one color of dye, whereas the Holy One, Blessed be He, forms the fetus in a woman’s womb, and each and every one of the seeds emerges as its own type. In other words, the seed of the father form distinct elements, such as the white of the eye, and the seed of the mother forms other elements, such as the black of the eye, as explained above.

Rav Yosef taught: What is the meaning of that which is written: “And on that day you shall say: I will give thanks to You, Lord, for You were angry with me; Your anger is turned away, and You comfort me” (Isaiah 12:1)? With regard to what matter is the verse speaking?

It is referring, for example, to two people who left their homes to go on a business trip. A thorn penetrated the body of one of them, and he was consequently unable to go with his colleague. He started blaspheming and cursing in frustration. After a period of time, he heard that the ship of the other person had sunk in the sea, and realized that the thorn had saved him from death. He then started thanking God and praising Him for his delivery due to the slight pain caused to him by the thorn. This is the meaning of the statement: I will give thanks to You, Lord, for You were angry with me. Therefore, it is stated at the end of the verse: “Your anger is turned away, and You comfort me.”

And this statement is identical to that which Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “Blessed be the Lord God, the God of Israel, Who does wondrous things alone; and blessed be His glorious name forever” (Psalms 72:18–19)? What does it mean that God “does wondrous things alone”? It means that even the one for whom the miracle was performed does not recognize the miracle that was performed for him.

Rabbi Ḥanina bar Pappa taught: What is the meaning of that which is written: “You measure [zerita] my going about [orḥi] and my lying down [riv’i], and are acquainted with all my ways” (Psalms 139:3)? This verse teaches that a person is not created from the entire drop of semen, but from its clear part. Zerita can mean to winnow, while orḥi and riv’i can both be explained as references to sexual intercourse. Therefore the verse is interpreted homiletically as saying that God separates the procreative part of the semen from the rest. The school of Rabbi Yishmael taught a parable: This matter is comparable to a person who winnows grain in the granary; he takes the food and leaves the waste.

This is in accordance with a statement of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu raises a contradiction: It is written in one of King David’s psalms: “For You have girded me [vatazreni] with strength for battle” (II Samuel 22:40), without the letter alef in vatazreni; and it is written in another psalm: “Who girds me [hame’azreni] with strength” (Psalms 18:33), with an alef in hame’azreini. What is the difference between these two expressions? David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, You selected me [zeiritani], i.e., You separated between the procreative part and the rest of the semen in order to create me, and You have girded me [zeraztani] with strength.

Rabbi Abbahu taught: What is the meaning of that which is written in Balaam’s blessing: “Who has counted the dust of Jacob, or numbered the stock [rova] of Israel” (Numbers 23:10)? The verse teaches that the Holy One, Blessed be He, sits and counts the times that the Jewish people engage in intercourse [revi’iyyoteihem], anticipating the time when the drop from which the righteous person will be created will arrive.

And it was due to this matter that the eye of wicked Balaam went blind. He said: Should God, who is pure and holy, and whose ministers are pure and holy, peek at this matter? Immediately his eye was blinded as a divine punishment, as it is written: “The saying of the man whose eye is shut” (Numbers 24:3).

And this statement is the same as that which Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written, with regard to Leah’s conceiving Issachar: “And he lay with her that night” (Genesis 30:16)? The verse teaches that the Holy One, Blessed be He, contributed to that act. The manner in which God contributed to this act is derived from another verse, as it is stated: “Issachar is a large-boned [garem] donkey” (Genesis 49:14). This teaches that God directed Jacob’s donkey toward Leah’s tent so that he would engage in intercourse with her, thereby causing [garam] Leah’s conceiving Issachar.

§ Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Ami says: The sex of a fetus is determined at the moment of conception. If the woman emits seed first, she gives birth to a male, and if the man emits seed first, she gives birth to a female, as it is stated: “If a woman bears seed and gives birth to a male” (Leviticus 12:2).

The Sages taught: At first, people would say that if the woman emits seed first she gives birth to a male, and if the man emits seed first, she gives birth to a female. But the Sages did not explain from which verse this matter is derived, until Rabbi Tzadok came and explained that it is derived from the following verse: “These are the sons of Leah, whom she bore to Jacob in Paddan Aram, with his daughter Dinah” (Genesis 46:15). From the fact that the verse attributes the males to the females, as the males are called: The sons of Leah, and it attributes the females to the males,in that Dinah is called: His daughter, it is derived that if the woman emits seed first she gives birth to a male, whereas if the man emits seed first, she bears a female.

This statement is also derived from the following verse: “And the sons of Ulam were mighty men of valor, archers, and had many sons and sons’ sons” (I Chronicles 8:40). Is it in a person’s power to have many sons and sons’ sons? Rather, because

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

אמר רבי  אלעזר: מאי קרא דמשביעין אותו ביום הלידה - שנאמר "ממעי אמי - אתה גוזי!"

ומסבירה הגמרא: מאי משמע דהאי "גוזי" לישנא דאשתבועי הוא, דכתיב - "גזי נזרך והשליכי" כלומר קיימו השבועה שנשבעתם בשעת הלידה, והשליכו המעשים הרעים שבהם עברתם עליה [285].

אמר רבי אלעזר: למה ולד דומה במעי אמו -

לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו, שוקע לכאן ולכאן.

תנו רבנן: שלשה חדשים הראשונים - ולד דר במדור התחתון שברחם.

שלשה חדשים אמצעיים - ולד עולה כלפי מעלה ודר במדור האמצעי. שלשה חדשים אחרונים - ולד דר במדור העליון.

וכיון שהגיע זמנו לצאת - מתהפך ויוצא!

וזהו "חבלי - אשה" שקשה לה ההתהפכות מלמעלה למטה.

ומוסיפה הגמרא: והיינו דתניא: חבלי לידה של יולדת נקבה מרובין משל יולדת זכר! שהתהפכות הנקבה קשה מהתהפכות הזכר, וכפי שיבואר בסמוך.

ומביאה הגמרא מקור לברייתא הראשונה: ואמר רבי אלעזר, מאי קרא - "אשר עשיתי בסתר, רקמתי בתחתיות ארץ".

"דרתי בתחתיות ארץ" לא נאמר, אלא "רקמתי", שההתרקמות, שהיא היצירה הראשונה, נעשתה במדור התחתון, ואלו "הדיור", בהמשך, היה במדור האמצעי והעליון.

ומסבירה הגמרא את הברייתא הנוספת: מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר?

משום שזה בא כדרך תשמישו, וזה בא כדרך תשמישו.

שהזכר, בשעת תשמיש פניו מופנות כלפי מטה, והנקבה כלפי מעלה. ובשעה שנולדים הם יוצאים כדרך תשמישן, הזכר כשפניו מופנות למטה, והנקבה כשפניה מופנות למעלה. וכיון שבזמן העיבור מכופף העובר את ראשו כלפי מטה בין ברכיו, הרי בצאתו יש הבדל בין זכר לנקבה, כי זו, הנקבה, הופכת פניה שהיו כלפי ברכיה, למטה, לכוון למעלה. [אבל], וזה, הזכר אין הופך פניו, כי דרכו לצאת כשפניו למטה, והתהפכות הפנים הזאת היא הגורמת שחבלי הנקבה יהיו מרובים משל הזכר.

תנו רבנן:

שלשה חדשים הראשונים - תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד.

שלשה חדשים אמצעיים - תשמיש קשה לאשה ויפה לולד.

שלשה חדשים אחרונים - תשמיש יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז!

תנא: המשמש מטתו ליום תשעים - כאלו שופך דמים. שכיון שלשליש ימיו של העובר מתהוית חיותו, התשמיש סכנה היא לו במועד הזה.

והוינן בה: מנא ידע מתי הוא יום התשעים כדי שיזהר מתשמיש? [286]

ומשנינן: אלא אמר אביי - משמש והולך, בלי לדעת מתי הוא אותו היום ושומר פתאים ה'!

תנו רבנן: שלשה שותפים יש באדם - הקב"ה, אביו, ואמו.

אביו - מזריע הלובן, שממנו: עצמות וגידים וצפרניים ומוח שבראשו ולובן שבעין.

אמו - מזרעת אודם, שממנו: עור ובשר, ושערות, ושחור שבעין.

והקב"ה - נותן בו: רוח ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ודעת בינה והשכל.

וכיון שהגיע זמנו להפטר מהעולם - הקב"ה נוטל חלקו.

וחלק אביו ואמו - מניח לפניהם!

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי - פוץ מלחא, ושדי בשרא לכלבא! שכאשר משליכים את המלח מן הבשר אינו ראוי יותר לאכילת אדם אלא לכלבים בלבד. וכמו כן נשמת האדם כלפי הגוף, אם ניטלת הנשמה - מסריח הגוף.

דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב "עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר". בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם: נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה - ספק משתמר ספק אינו משתמר! ואלו הקב"ה צר העובר במעי אשה פתוחה, ופיה למטה - ומשתמר!

דבר אחר: אדם: נותן חפציו לכף מאזניים - כל זמן שמכביד, יורד למטה. ואילו הקב"ה: כל זמן שמכביד הולד - עולה למעלה, וכנאמר לעיל שבתחילה דר במדור תחתון ואח"כ עולה לעליון!

דרש רבי יוסי הגלילי: מאי דכתיב "אודך על כי נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך, ונפשי יודעת מאד" [287]. בא וראה - שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם: אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחת ואחת עולה במינו ואין מתערבים הזרעונים זה בזה!

ואלו הקב"ה: צר העובר במעי אשה, וכולם עולים למין אחד שמזרע האב ומזרע האם נוצרת בריה אחת.

דבר אחר: צבע נותן סמנין שונים ליורה - כולן עולין לצבע אחד! שמתערבים הצבעים ונוצר ביורה צבע אחד בלבד, ואין אפשרות לצבוע מתוך יורה אחת מספר צבעים.

ואלו הקב"ה, צר העובר במעי אשה - כל אחת ואחת ממרכיבי העובר עולה למינו! לובן מהאיש, שחור מן האשה [288].

דרש רב יוסף: מאי דכתיב "אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני" במה הכתוב מדבר - בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן ולא היה יכול לצאת. התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר - "ישוב אפך, ותנחמני!" [289]

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "עושה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם" - אפילו בעל הנס - אינו מכיר בנסו!

דריש רבי חנינא בר פפא: מאי דכתיב, "ארחי ורבעי זרית, וכל דרכי הסכנת" מלמד שלא נוצר אדם מכל הטפה של הזרע, אלא רק מן הברור שבה.

תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שזורה בבית הגרנות, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת! כדרבי אבהו: דרבי אבהו רמי קראי אהדדי

-

כתיב "ותזרני חיל", לשון זירוי וחסרון, וכתיב "האל המאזרני חיל", לשון חגירת כח?

אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע זירתני ויצרת אותי מהחלק הטוב שבטיפה, ואח"כ זירזתני [290].

דרש רבי אבהו: מאי דכתיב "מי מנה עפר יעקב, ומספר את רובע ישראל" - מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, ומצפה - מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה?!

ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם, משום שאמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?

מיד [291] - נסמית עינו! דכתיב "נאום הגבר שתום העין" [292].

והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "וישכב עמה בלילה הוא" והלשון "הוא" מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר "יששכר חמור גרם" - חמור של יעקב שנטה לאהל לאה על ידי התערבותו של הקב"ה [293] גרם לו ליששכר להולד ללאה [294]. ואין הדבר בזיון כלפי מעלה לעסוק בנושא זה.

אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר!

איש מזריע תחילה - יולדת נקבה!

שנאמר: "אשה כי תזריע - וילדה זכר"! [295]

תנו רבנן: בראשונה היו אומרים - אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה. ולא פירשו חכמים את הדבר, מאין להם זאת. עד שבא רבי צדוק - ופירשו: "אלה בני לאה, אשר ילדה ליעקב בפדן ארם, ואת דינה בתו" תלה הזכרים, בני לאה, בנקבות, בלאה אמם, ונקבות, דינה, בזכרים [בתו] [296].

"ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל, דורכי קשת, ומרבים בנים ובני בנים" - וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים?


הערות

[285] כן פירש המהרש"א, והקשה בערוך לנר שאם כן ש'גוזי נדרך' פרושו קיימי הנדר, נמצא שגוזי פירשו קיום ולא נדר. ולכן פירש שכוונת הנביא השבע שבועה ועל ידי זה השליכי החטאים.

[286] בערוך לנר הקשה שישנם פעמים שידוע גיל ההריון כגון שלא שימשה בג' החודשים האחרונים, וכפי שמצינו במשנה "המפלת ליום מ"' וכו' וביארו שם רש"י והרמב"ם [בפי' המשנה] כיצד יודעים גילו המדויק של הולד, ובמקרים אלו אפשר לאסור לשמש ביום התשעים. ותירץ שעל פי רוב אינה יודעת. המגן אברהם [או"ח ר"מ ה] הביא מהזוהר לאסור תשמיש ביום הצ' להריון, ולכאורה צ"ע כיצד יקיים הלכה זו והרי אינו יודע מתי הוא יום זה, וכמבואר בסוגייתנו. ולמבואר שרק על פי רוב אין ידוע אולם ישנם מקרים שיודעים ניחא, שעל מקרים אלו דיבר הזוהר.

[287] פסוק זה עוסק בלידת האדם, שנאמר בפסוק שלפניו [תהילים קלט יג] 'כי אתה קנית כליותי תסכני בבטן אמי'. ובפסוק שאחריו [שם טו] 'אשר עשתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ', ודרשה מזה הגמרא לעיל שהולד דר בתחילה במדור התחתון.

[288] המהר"ל [חידושי אגדות] ביאר ששני החילוקים שהזכירה הגמרא בין מעשי הקב"ה למעשי האדם משלמים הם זה את זה, שהאדם יכול לשתול זרעונים שלא יתערבו כלל, או לערב צבעים שיתערבו לגמרי ויהפכו לצבע אחד. אבל הקב"ה מערב ואינו מערב, שנוצר אדם אחד מזרע האיש והאשה, אולם כל חלק שבו נוצר ממקור אחר ונשארו זרע האב והאם כנפרדים בתוך גוף אחד.

[289] בערוך לנר ביאר שמקור הגמרא לדרשה זו הוא מכך שנקט הנביא בלשון עתיד 'ישוב אפך ותנחמני', ולכאורה ההודאה לד' היא לאחר שהגיע הנחמה והיה לנביא לנקוט בלשון עבר 'שב אפך ונחמתני'. ודרשה מכאן הגמרא שמודה האדם בשעה ש'אנפת בי' ועוד לפני הנחמה, וזהו משום שיודע שגם הצרה טובה היא לו, ומשבח עליה שעוד יבוא זמן שתנחמני ואבין מהי הטובה שכבר נעשתה.

[290] המהרש"א ביאר שחסד ד' הוא שנוצר מהחלק הטוב שבטיפה, משום שדבר שנעשה מהפסולת אינו טוב כנעשה מהמשובח. וזהו שאמר דוד שעל ידי שיצרתי אותי מהטוב נעשיתי משובח וזריז.

[291] הקשה המהרש"א מנין לגמרא שנסתמאה העין אחר שראה שהקב"ה מונה רביעותיהן של ישראל, והרי הפסוק 'מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל' נאמר בבמדבר כג, י, והפסוק שתום העין נאמר הרבה אחר כך בפרק כד, ד.

[292] התוס' [ד"ה שתים] פירשו שאין ההוכחה מהמילה 'שתום', שאדרבה 'שתום' הוא מלשון פתיחה שרואה בעינו היטב. אלא ראית הגמרא היא מכך שנקט 'עין' בלשון יחיד. והקשו שבפסוק שאחר כך נאמר 'נופל וגלוי עינים בלשון רבים' [במדבר כג, ד]. ותירצו, שפסוק זה מתיחס לעברו של בלעם קודם שנסתמות עינו. רש"י בפירוש החומש [שם] הביא שיש מפרשים ש'שתום' הוא מלשון ניקור, שעל ידי שיצאה העין ממקומה נראה החור שלה פתוח.

[293] כן פירש במזרחי [בראשית ל יז], שהיה לפסוק לכתוב 'וישכב עמה בלילה ההוא', ושינה הלשון וכן 'הוא' ללמד שסייע הקב"ה במעשה.

[294] בערוך לנר הקשה שמפורש בפסוקים [בראשית ל טז] ששכב יעקב עם לאה באותו לילה משום שקנתה אותו מרחל תמורת הדודאים, ולא מפני שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה. ותירץ שהיה יעקב חושש להענות לתביעת רחל משום חשש 'בן חצופה' שתובעת בפה, ורק משום שהראהו מהשמים לעשות כדבריה על ידי שנטה חמורו לאוהלה הסכים למה שסיכמה עם רחל.

[295] הגמרא לקמן [עא, א] דרשה ענין זה מהפסוק 'הנה נחלת ד' בנים שכר פרי הבטן' [תהילים קכז], שבשכר שמשהה עצמו כדי שתזריע האשה תחילה, נותן לו הקב"ה בשכרו בנים. ביאור ענין הזרעת האשה ראה ברמב"ן על התורה [ויקרא יב ב].

[296] בגמרא בברכות [ס, א] מצינו שדינה היתה בתחילה זכר והתפללה לאה ונהפכה לנקבה, והקשה המזרחי [בראשית מו טו] אם כן מדוע תלויה דינה ביעקב והרי ביצירתה זכר היתה והזריעה לאה תחילה. ותירץ המהרש"א שהיפוך דינה היה על ידי שניטל הזכר שבבטן לאה וניתן ברחל, והוא יוסף, ונטלה הנקבה מרחל וניתנה בלאה, והיא דינה. נמצא שדינה היתה נקבה כבר מתחילת יצירתה ורק הוחלפה מבטן לאה לבטן רחל.

מאי קרא [מהו המקרא] המלמדנו שמשביעים אותו ביום הלידה? "עליך נסמכתי מבטן ממעי אמי אתה גוזי" (תהלים עא, ו). ומבררים: מאי [מה, כיצד] משמע דהאי [שלשון זו] "גוזי" לישנא דאשתבועי [לשון שבועה] הוא? דכתיב [שנאמר]: "גזי נזרך והשליכי" (ירמיה ז, כט).

א ועוד בעניינו של העובר במעי אמו, אמר ר' אלעזר: למה ולד דומה במעי אמו? — לאגוז המונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו — שוקע לכאן ולכאן.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה חדשים הראשונים של ההריון — הולד דר במדור התחתון, בשלושת החודשים האמצעיים — הולד דר במדור האמצעי, ואילו בשלושת החודשים האחרונים של ההריון — הולד דר במדור העליון. וכיון שהגיע זמנו לצאת — מתהפך ויוצא, וזהו המכונה "חבלי אשה",

והיינו דתנן [וזהו ששנינו בברייתא]: חבלי לידה של נקבה מרובין מחבלי לידה של זכר.

ואמר ר' אלעזר: מאי קרא [מה המקרא] המלמדנו כן? "אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ" (תהלים קלט, טו). ולדיוק הכתוב: "דרתי בתחתיות ארץ", לא נאמר, אלא "רקמתי בתחתיות ארץ". הרי שבראשית יצירתו של העובר, בעודו נרקם ("רוקמתי") הריהו שרוי במדור התחתון ("תחתיות ארץ").

ושואלים: מאי שנא [במה שונים, מיוחדים] הם חבלי נקבה שהם מרובין משל זכר? — זה הזכר בא (נולד) כדרך תשמישו, וכשם שדרך התשמיש הזכר מפנה פניו כלפי מטה, אף בשעת לידתו הריהו כן. וזה הנקבה אף הוא בא כדרך תשמישו, שכשם שבשעת תשמיש פניה כלפי מעלה, אף בשעת לידתה הריהי כן. ומשום כך, זו הנקבה נצרכת שתהיה הופכת פניה בשעת לידתה, ואילו זה הזכר אין הופך פניו בשעת לידתו.

ב ועוד בחלוקה זו של תשעת חודשי ההריון, תנו רבנן [שנו חכמים]: בשלשה החדשים הראשונים של ההריון — התשמיש קשה (מכביד ומזיק) לאשה וגם קשה לולד. בשלושת החודשים האמצעיים של ההריון — התשמיש קשה לאשה ויפה לולד. ואילו בשלושת החודשים האחרונים של ההריון — התשמיש יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז.

ועוד בענין זה של התשמיש בזמן ההריון, תנא [שנה] החכם: המשמש מטתו ליום תשעים לתחילת ההריון — כאילו שופך דמים. ותוהים: מנא ידע [מנין הוא יודע] שיום זה הוא יום התשעים להריון? אלא אמר אביי: הריהו משמש והולך (וממשיך כדרכו), ו"שמר פתאים ה' "(תהלים קטז, ו).

ג ועוד בענין הלידה, תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה שותפין יש ביצירת האדם, והם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו. ובדרך זה חלקו של כל אחד ואחד: אביו — מזריע הלובן, שממנו נוצרים העצמות, והגידים, והצפרנים, והמוח שבראשו, וחלק הלובן שבעין. אמו — מזרעת אודם, שממנו נוצרים העור, והבשר, והשערות, והחלק השחור שבעין. והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה, והשכל.

וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקדוש ברוך הוא נוטל את חלקו שלו, ואת חלק אביו ואמו, שהוא גופו הגשמי, מניח לפניהם והריהו נשאר מת. ועל כך אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים האנשים] כפתגם עממי: פוץ מלחא [השלך המלח] המשמר את הבשר ומקיימו, ושדי בשרא לכלבא [וזרוק הבשר לכלבים], שמעתה אין לו עוד כל ערך.

ד ועוד בענין הלידה, דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] "עשה גדלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" (איוב ט, י) — בא וראה שלא כמדת (דרך) הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, נותן חפץ כלשהו בתוך חמת (נאד נוזלים), אפילו אם החמת צרורה (קשורה) ופיה (פתחה) מופנה למעלה — הרי חפץ זה ספק משתמר מפני האבידה, ספק אין משתמר. ואילו הקדוש ברוך הוא, צר את העובר כשהוא נתון במעי אשה פתוחה, ופיה מופנה למטה, ובכל זאת משתמר העובר!

דבר אחר: אדם נותן חפציו לתוך כף מאזנים לשקילה, כל זמן שמכביד החפץ — כף המאזניים יורד למטה. ואילו הקדוש ברוך הוא, כל זמן שהולך ומכביד הולד, שהולך וגדל — כן עולה הוא למעלה במעי אמו.

ה ועוד בענייני העובר, דרש ר' י וסי הגלילי: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] "אודך (ה') על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד" (תהלים קלט, יד)? — בא וראה שלא כמדת (דרך) הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם נותן (זורע) זרעונים של מינים שונים בערוגה אחת — כל אחת ואחת מהזריעות הללו עולה בהתאם למינו של הזרע שנזרע. ואילו הקדוש ברוך הוא צר העובר במעי אשה, וכולם (זרע האב וזרע האם) עולין למין אחד הנולד.

דבר אחר: הצבע נותן סמנין (צמחי צביעה) ליורה (סיר) — כולן עולין (מתמזגים) לכלל צבע אחד. ואילו הקדוש ברוך הוא צר העובר במעי אשה, כל אחת ואחת עולה למינו.

ו ועוד בנפלאות הבורא, דרש רב יוסף: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א), במה הכתוב מדבר?

— בשני בני אדם שיצאו ממקומם לסחורה. ישב לו קוץ לאחד מהן בגופו, וכתוצאה מכך לא יכול היה לצאת, בעוד שחבירו יצא התחיל זה שנתחב בו הקוץ מחרף ומגדף על שאירע לו כך. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, ונמצא איפוא שבזכות אותו קוץ ניצל ממוות, התחיל מודה ("ואמרת ביום ההוא אודך ה' ") ומשבח על הצער המועט שנגרם לו על ידי אותו קוץ ("כי אנפת בי"). לכך נאמר: "ישב אפך ותנחמני".

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות (גדולות) לבדו. וברוך שם כבודו לעולם" (תהלים עב, יח—יט) — אפילו בעל (זה שנעשה לו) הנס אינו מכיר בנסו ("עושה נפלאות לבדו").

ז ועוד בענייני לידה דריש [דרש] ר' חנינא בר פפא: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] "ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנתה" (תהלים קלט, ג)? — מלמד שלא נוצר אדם מן כל הטפה, אלא רק מן החלק הברור שבה. ובענין זה תנא דבי [שנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל: משל לאדם שזורה את תבואתו בבית הגרנות, שכך הוא נוהג: נוטל את האוכל, ומניח (משאיר אחריו) את הפסולת. וכך היא גם דרך יצירתו של העובר, שמן הטיפה נלקח רק החלק המועיל שבה.

ודברים אלו הריהם כדבריו של ר' אבהו, שכן ר' אבהו רמי [השליך, הראה סתירה בין הכתובים]: כתיב [נאמר] בשירת דוד במקום אחד "ותזרני חיל" (שמואל ב כב, מ), ולשון "תזרני" כתובה בלי האות אל"ף. וכתיב [ונאמר] בשירה זו במקום אחר: "האל המאזרני חיל" (תהלים יח, לג), הכוללת את האות אל"ף ("המאזרני")? והסבר הדברים, שכך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, זיריתני (מחלק הברור שבטיפת הזרע) וזרזתני.

ח ועוד בענייני הלידה דרש ר' אבהו: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] בדברי בלעם "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל" (במדבר כג, י)? — מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וסופר את רביעיותיהם (ביאותיהם) של ישראל וממתין מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה.

ומוסיפים: על דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, שאמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה?! וכעונש לכך מיד נסמית עינו, דכתיב [שנאמר] לאחר מכן "נאם הגבר שתם העין" (שם כד, ג).

והיינו [וזהו] שאמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] בלידת יששכר ליעקב ולאה "וישכב עמה בלילה הוא" (בראשית ל, טז)? מלמד שהקדוש ברוך הוא סייע באותו מעשה. ומנין אתה למד כן — שכן נאמר: "יששכר חמור גרם" (שם מט, יד) — חמור גרם לו ללידת יששכר, שהטה הקדוש ברוך הוא את חמורו של יעקב לכיוון אהלה של לאה, על מנת שיבוא אליה יעקב, ויוולד יששכר.

ט ובענייני הריון אמר ר' יצחק, אמר ר' אמי: אם בשעת הזיווג האשה היא המזרעת תחילה — הרי היא יולדת זכר, ואם האיש הוא המזריע תחילה — הרי היא יולדת נקבה. וראיה לדבר, שכן נאמר: "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יג, ב).

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים], בראשונה היו אומרים: אשה מזרעת תחילה — יולדת זכר, איש מזריע תחלה — יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר, מנין נלמד. עד שבא ר' צדוק ופירשו: "אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו" (בראשית מו, טו) — תלה הזכרים בנקבות ("בני לאה") ונקבות בזכרים ("דינה בתו").

ועוד בענין זה של לידת זכר או נקבה: נאמר "ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל דרכי קשת ומרבים בנים ובני בנים" (דברי הימים א ח, מ). ויש לשאול: וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים? אלא מתוך

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What is the verse from which it is derived that a fetus is administered an oath on the day of its birth? “Upon You I have relied from birth; You are He Who took me out [gozi] of my mother’s womb” (Psalms 71:6). From where may it be inferred that this word: “Gozi,” is a term of administering an oath? As it is written: “Cut off [gozi] your hair and cast it away” (Jeremiah 7:29), which is interpreted as a reference to the vow of a nazirite, who must cut off his hair at the end of his term of naziriteship.

And Rabbi Elazar says: To what is a fetus in its mother’s womb comparable? It is comparable to a nut placed in a basin full of water, floating on top of the water. If a person puts his finger on top of the nut, it sinks either in this direction or in that direction.

§ The Sages taught in a baraita: During the first three months of pregnancy, the fetus resides in the lower compartment of the womb; in the middle three months, the fetus resides in the middle compartment; and during the last three months of pregnancy the fetus resides in the upper compartment. And once its time to emerge arrives, it turns upside down and emerges; and this is what causes labor pains.

With regard to the assertion that labor pains are caused by the fetus turning upside down, the Gemara notes: And this is the explanation for that which we learned in a baraita: The labor pains experienced by a woman who gives birth to a female are greater than those experienced by a woman who gives birth to a male. The Gemara will explain this below.

And Rabbi Elazar says: What is the verse from which it is derived that a fetus initially resides in the lower part of the womb? “When I was made in secret, and I was woven together in the lowest parts of the earth” (Psalms 139:15). Since it is not stated: I resided in the lowest parts of the earth, but rather: “I was woven together in the lowest parts of the earth,” this teaches that during the initial stage of a fetus’s development, when it is woven together, its location is in the lower compartment of the womb.

The Gemara asks: What is different about the labor pains experienced by a woman who gives birth to a female, that they are greater than those experienced by a woman who gives birth to a male? The Gemara answers: This one, a male fetus, emerges in the manner in which it engages in intercourse. Just as a male engages in intercourse facing downward, so too, it is born while facing down. And that one, a female fetus, emerges in the manner in which it engages in intercourse, i.e., facing upward. Consequently, that one, a female fetus, turns its face around before it is born, but this one, a male fetus, does not turn its face around before it is born.

§ The Sages taught in a baraita: During the first three months of pregnancy, sexual intercourse is difficult and harmful for the woman and is also difficult for the offspring. During the middle three months, intercourse is difficult for the woman but is beneficial for the offspring. During the last three months, sexual intercourse is beneficial for the woman and beneficial for the offspring; as a result of it the offspring is found to be strong and fair skinned.

The Sages taught in a baraita: With regard to one who engages in intercourse with his wife on the ninetieth day of her pregnancy, it is as though he spills her blood. The Gemara asks: How does one know that it is the ninetieth day of her pregnancy? Rather, Abaye says: One should go ahead and engage in intercourse with his wife even if it might be the ninetieth day, and rely on God to prevent any ensuing harm, as the verse states: “The Lord preserves the simple” (Psalms 116:6).

§ The Sages taught: There are three partners in the creation of a person: The Holy One, Blessed be He, and his father, and his mother. His father emits the white seed, from which the following body parts are formed: The bones, the sinews, the nails, the brain that is in its head, and the white of the eye. His mother emits red seed, from which are formed the skin, the flesh, the hair, and the black of the eye. And the Holy One, Blessed be He, inserts into him a spirit, a soul, his countenance [ukelaster], eyesight, hearing of the ear, the capability of speech of the mouth, the capability of walking with the legs, understanding, and wisdom.

And when a person’s time to depart from the world arrives, the Holy One, Blessed be He, retrieves His part, and He leaves the part of the person’s father and mother before them. Rav Pappa said: This is in accordance with the adage that people say: Remove the salt from a piece of meat, and you may then toss the meat to a dog, as it has become worthless.

§ Rav Ḥinnana bar Pappa taught: What is the meaning of that which is written: “Who does great deeds beyond comprehension, wondrous deeds without number” (Job 9:10)? Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that if one puts an article in a flask, even if the flask is tied and its opening faces upward, it is uncertain whether the item is preserved from getting lost, and it is uncertain whether it is not preserved from being lost. But the Holy One, Blessed be He, forms the fetus in a woman’s open womb, and its opening faces downward, and yet the fetus is preserved.

Another matter that demonstrates the difference between the attributes of God and the attributes of people is that when a person places his articles on a scale to be measured, the heavier the item is, the more it descends. But when the Holy One, Blessed be He, forms a fetus, the heavier the offspring gets, the more it ascends upward in the womb.

Rabbi Yosei HaGelili taught: What is the meaning of that which is written: “I will give thanks to You, for I am fearfully and wonderfully made; wonderful are Your works, and that my soul knows very well” (Psalms 139:14)? Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that when a person plants seeds of different species in one garden bed, each and every one of the seeds emerges as a grown plant according to its species. But the Holy One, Blessed be He, forms the fetus in a woman’s womb, and all of the seeds, i.e., those of both the father and the mother, emerge when the offspring is formed as one sex.

Alternatively, when a dyer puts herbs in a cauldron [leyora], they all emerge as one color of dye, whereas the Holy One, Blessed be He, forms the fetus in a woman’s womb, and each and every one of the seeds emerges as its own type. In other words, the seed of the father form distinct elements, such as the white of the eye, and the seed of the mother forms other elements, such as the black of the eye, as explained above.

Rav Yosef taught: What is the meaning of that which is written: “And on that day you shall say: I will give thanks to You, Lord, for You were angry with me; Your anger is turned away, and You comfort me” (Isaiah 12:1)? With regard to what matter is the verse speaking?

It is referring, for example, to two people who left their homes to go on a business trip. A thorn penetrated the body of one of them, and he was consequently unable to go with his colleague. He started blaspheming and cursing in frustration. After a period of time, he heard that the ship of the other person had sunk in the sea, and realized that the thorn had saved him from death. He then started thanking God and praising Him for his delivery due to the slight pain caused to him by the thorn. This is the meaning of the statement: I will give thanks to You, Lord, for You were angry with me. Therefore, it is stated at the end of the verse: “Your anger is turned away, and You comfort me.”

And this statement is identical to that which Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “Blessed be the Lord God, the God of Israel, Who does wondrous things alone; and blessed be His glorious name forever” (Psalms 72:18–19)? What does it mean that God “does wondrous things alone”? It means that even the one for whom the miracle was performed does not recognize the miracle that was performed for him.

Rabbi Ḥanina bar Pappa taught: What is the meaning of that which is written: “You measure [zerita] my going about [orḥi] and my lying down [riv’i], and are acquainted with all my ways” (Psalms 139:3)? This verse teaches that a person is not created from the entire drop of semen, but from its clear part. Zerita can mean to winnow, while orḥi and riv’i can both be explained as references to sexual intercourse. Therefore the verse is interpreted homiletically as saying that God separates the procreative part of the semen from the rest. The school of Rabbi Yishmael taught a parable: This matter is comparable to a person who winnows grain in the granary; he takes the food and leaves the waste.

This is in accordance with a statement of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu raises a contradiction: It is written in one of King David’s psalms: “For You have girded me [vatazreni] with strength for battle” (II Samuel 22:40), without the letter alef in vatazreni; and it is written in another psalm: “Who girds me [hame’azreni] with strength” (Psalms 18:33), with an alef in hame’azreini. What is the difference between these two expressions? David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, You selected me [zeiritani], i.e., You separated between the procreative part and the rest of the semen in order to create me, and You have girded me [zeraztani] with strength.

Rabbi Abbahu taught: What is the meaning of that which is written in Balaam’s blessing: “Who has counted the dust of Jacob, or numbered the stock [rova] of Israel” (Numbers 23:10)? The verse teaches that the Holy One, Blessed be He, sits and counts the times that the Jewish people engage in intercourse [revi’iyyoteihem], anticipating the time when the drop from which the righteous person will be created will arrive.

And it was due to this matter that the eye of wicked Balaam went blind. He said: Should God, who is pure and holy, and whose ministers are pure and holy, peek at this matter? Immediately his eye was blinded as a divine punishment, as it is written: “The saying of the man whose eye is shut” (Numbers 24:3).

And this statement is the same as that which Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written, with regard to Leah’s conceiving Issachar: “And he lay with her that night” (Genesis 30:16)? The verse teaches that the Holy One, Blessed be He, contributed to that act. The manner in which God contributed to this act is derived from another verse, as it is stated: “Issachar is a large-boned [garem] donkey” (Genesis 49:14). This teaches that God directed Jacob’s donkey toward Leah’s tent so that he would engage in intercourse with her, thereby causing [garam] Leah’s conceiving Issachar.

§ Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Ami says: The sex of a fetus is determined at the moment of conception. If the woman emits seed first, she gives birth to a male, and if the man emits seed first, she gives birth to a female, as it is stated: “If a woman bears seed and gives birth to a male” (Leviticus 12:2).

The Sages taught: At first, people would say that if the woman emits seed first she gives birth to a male, and if the man emits seed first, she gives birth to a female. But the Sages did not explain from which verse this matter is derived, until Rabbi Tzadok came and explained that it is derived from the following verse: “These are the sons of Leah, whom she bore to Jacob in Paddan Aram, with his daughter Dinah” (Genesis 46:15). From the fact that the verse attributes the males to the females, as the males are called: The sons of Leah, and it attributes the females to the males,in that Dinah is called: His daughter, it is derived that if the woman emits seed first she gives birth to a male, whereas if the man emits seed first, she bears a female.

This statement is also derived from the following verse: “And the sons of Ulam were mighty men of valor, archers, and had many sons and sons’ sons” (I Chronicles 8:40). Is it in a person’s power to have many sons and sons’ sons? Rather, because

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שתום העין. הוא לשון גילוי עין ולשון משנה הוא לשון גילוי ופתיחה ובמס' ע"ז כדי שישתום ויסתום ויגוף והא דדייק דנסתם עינו היינו משום דכתיב סתום לשום יחיד:

גמ' והיינו דתנא חבלי של נקבה כו' כצ"ל:

סליק פרק המפלת

מאי קרא ממעי אמי אתה גוזי כו'. פירוש ממעי אמי אתה משביעי וגוזי הוא במספר שם בן ארבע ומייתי שהוא לשון שבועה מדכתיב גזי נזרך וגו' דלפי פשוטו מה הוכיח אותם בזה שישליכו גיזת נזירותם אבל הוכיחם גזי נזרך וגו' ר"ל קיים שבועתך שנשבעת בעת הלידה ובמתן תורה והשליכי מעשים הרעים שעברת בזה על שבועתך וק"ל:

מאי קרא כו' רקמתי בתחתיות ארץ. מדמה יצירתו בבטן אמו לזרע שנזרע בארץ דתחלת רקומו בתחתיות ומתגדל ועולה למעלה עד גמרו כן הוא יצירת הולד עולה במדור התחתון לאמצעי ובאמצעי לעליון עד יום הלידה וק"ל:

ליום תשעים כאילו כו'. פרש"י לשליש ימים הוי חיותו עכ"ל ולא דק במועט דיצירת הולד לרע"א ימים או לרע"ב או לרע"ג ימים כדאמרינן לקמן וק"ל:

אביו מזריע לובן ממנו עצמות כו' ואמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר כו'. יש לכוון בזה שאמר לבן ליעקב אך עצמי ובשרי אתה דהיינו שהיה קרובו מצד אביו יצחק שממנו עצם ומצד אמו רבקה שממנה בשר וק"ל:

מ"ד עושה גדולות וגו' שלא כמדת בשר ודם וכו'. לפי שהחוקרים באו לתת טבע לכל הברואים אמר שזה הוא מהנמנע מב' צדדים האחד עושה גדולות וכו' דהיינו מפני עומק המושג וגדלו א"א לחקור עליו והב' נפלאות עד אין מספר שהם נפלאים מהחוקר מחמת ריבוים שילאה שכל אדם לעמוד על טבעם ומייתי מדת ב"ו נותן חפץ כו' ד"א אדם נותן חפציו לכף כו' שכל זה הפך הטבע וק"ל:

מ"ד אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים וגו'. פירוש שאני ירא לחקור בפלאי פלאות שבמעשיך שא"א לחקור עליהם לפי הטבע ונפשי יודעת מאד שהם נפלאים ממני והידיעה בהם נמנע ממני כמ"ש החכם תדע אשר לא תדע ועל זאת אודך שלולא זאת נתתי לבי לדרוש ולחקור בהם וכמאמרם במכוסה ממך בל תדרוש כו' ומייתי במעשה הקב"ה שיש בו פלאי פלאות מדת ב"ו נותן זרעונים כו' ד"א צבע נותן כו' הרי זה פלא הא' שמעשיו הם הפך מעשה ב"ו ופלא השני שב' ענינים שהביא הם בעצמם הפכיים וק"ל:

מ"ד אודך כי אנפת בי וגו' ישב לו קוץ כו'. פי' כי אנפת בי הוא הקוץ שישב לו כי בזאת ישוב אפך ממני שלא טבעה ספינתי כמו שטבעה לחבירו וע"ז אמר שהתחיל אז להודות ומשבח כמ"ש אודך ה' ר"ל כאילו הייתי מיורדי הים והייתי ניצול שהוא אחד מד' שצריכים להודות גם עתה נצלתי ביבשה שלא ירדתי בסחורה שלי לים ומייתי כדר"א לעושה נפלאות גדולות לבדו וברוך וגו' לפי שמתחלה היה זה מכוסה מן האדם רק לה' לבדו והתחיל האדם מקלל ומחרף אמר שאחר שיתברר לו ניסו אומר בהפך וברוך שם כבודו וגו' וק"ל:

מ"ד ארחי ורבעי זרית כו' אלא מן הברור שבה כו'. הוא מהחסד אלהים ביצירת אדם כי דבר הנעשה מהפסולת אינו טוב כמו הנעשה מן הברור וז"ש זריתני וזרזתני ע"י שזיריתני מן הברור מהטיפה זרזתני שאני מזורז ומלובן והאי קרא נמי הכי מפורש ע"י שארחי ורבעי זרית את דרכי הסכנת כרגיל שעושה מהר בזריזות וק"ל:

ועד"ז נסמית עינו של בלעם כו'. אין דבר זה מפורש בהאי קרא גם יש לעיין במה שאמר מיד נסמית עינו של בלעם והרי כמה נבואות של בלעם מפסיקין בזה ונראה שסמכו בזה על הדרש מקרא דלעיל מיניה מהאי קרא דשתום העין כתיב וישא בלעם את עיניו וירא ישראל שוכן לשבטיו שבקש לתת בהם עין הרע למעטם אחר שראה כבר שהקב"ה מספר רביעותיהם וכמ"ש מי שהוא קדוש כו' יציץ בזה וע"ז אמר עד"ז שרצה לתת בהם עיניו לרעה מיד נסמית עינו אחת כדכתיב בתר הכי שתום העין ושתום מלשון פתוח כמ"ש התוספות ומדכתיב עין ולא כתיב עינים כדכתיב לעיל מיניה וישא עיניו למדנו שאחת מהן נסמית ועיין פירוש רש"י בחומש ודו"ק:

וישכב בלילה הוא הקב"ה כו'. דאם מלת הוא קאי על יעקב לא אצטריך כיון דכתיב וישכב עמה דהכינוי על יעקב קאי ואם קאי מלת הוא אלילה ה"ל למכתב ההוא כמו בלילה ההוא נדדה וגו' וע"כ דרשו בו דמלת הוא קאי אהקב"ה שהוא סייע כו' ועיין ברא"ם מיהו כתיב כיוצא בזה בפרשת וישלח ויקם בלילה הוא ואפשר דהתם נמי איכא למידרש כה"ג וכל היכא דאיכא למדרש דרשינן וק"ל:

יששכר חמור גרם כו'. מפורש ספ"ב דנדרים ע"ש:

אשה מזרעת תחלה כו' שנאמר אשה כי תזריע וגו'. לאסמכתא נקט לה מהאי קרא דהאי קרא אצטריך להא דר"פ יוצא דופן אשה כי תזריע וגו' עד שתלד ממקום שמזרעת ועיקר הך דרשא דהכא יליף לה כדלקמן מדתלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים ועוד י"ל דצריכי תרוייהו דאי לאו אשה כי תזריע וגו' לא הוה ידעינן מהאי קרא דאלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו אלא דהזכרים תלוים בנקבות ונקבות בזכרים אבל לא הוה ידעינן אם הוא תלוי בזריעה תחלה או בסוף ולא הוה ידעינן הא דמשהין על הבטן כדי שתלד זכר להכי כתיב אשה כי תזריע וגו' דמשמע שתזריע תחלה ואי לאו קרא דאלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו לא הוה ידעינן מקרא דאשה כי תזריע אלא כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר אבל כשהאיש מזריע תחלה לא יתחייב שתלד נקבה אלא שתלד זכר או נקבה כמו אם הזריעו שניהם בבת אחת דיולדת זכר או נקבה דבהכי מתוקמא הך דפ' הרואה הא דקתני מג' ועד מ' יבקש רחמים שיהיה זכר להכי אצטריך קרא דאלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו דמשמע מהאי קרא דדומין הם ומטעם שתלה הזכרים בלאה תלה נמי הנקבות בזכר והשתא ה"ק בברייתא בראשונה היו אומרים אשה כו' איש מזריע כו' ולא פירשו הדבר היכא מפקא מהאי קרא דאיש מזריע תחלה כו' עד שבא רבי יצחק כו' שגם לידת הנקבה תלוי בזריעת הזכר תחלה כדכתיב ואת דינה בתו וגו' דומיא דאלה בני לאה וגו' שתלה הזכרים בזריעת נקבה תחלה והרא"ם כתב בזה בדחוקים עיין שם ואין להאריך ודו"ק:

ואת דינה בתו תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים כו'. יש להקשות דהא דינה זכר היה ונהפכה לנקבה כדאיתא פרק הרואה וא"כ עיקר יצירתה זכר היה ולאה הזריעה תחלה ונהפכה לנקבה ע"י תפלת האמהות והרא"ם תירצו בדחוקים ובשם ספר פענ"ח רז"י שמעתי לתרץ הא דנהפכה דינה לבת היינו שהזכר שבבטן לאה ניתן בבטן רחל והנקבה שבבטן רחל ניתן בבטן לאה דהשתא אתי שפיר עיקר יצירתה של דינה נקבה עכ"ד וכן מוכיחין דברי הפייטן ביוצר של ר"ה עובר להמיר בבטן אחות כו' סלוף דינה ביהוסף כו' ותו לא מידי:

מרבים בנים כו' וכי יש בידו של אדם להרבות כו'. דלפי פשוטו ה"ל למכתב רבו בנים ובני וגו' כמו ובני חצי שבט מנשה וגו' המה רבו וגו' ובני רחביה רבו וגו' אבל לשון מרבים משמע דבידם להרבות וזה דבר שאי אפשר דבני חיי ומזוני במזלא תליא אלא שבידם להרבות זכרים יותר מנקבות דהיינו בנים ובני בנים זכרים גם כי מצינו מלת בנים כולל זכרים ונקבות הכא דכתיב גבורי חיל מלומדי מלחמה וגו' לא משמע אלא בנים זכרים ממש וענין אשה מזרעת תחלה כו' מפורש ברמב"ן ובשאר מפרשים ע"ש וק"ל:

מעשה

- משדל

גמ' ולובן שבעין אמו מזרעת אודם כו' וחלק אביו ואמו מניח כו' לכך נאמר ישוב אפך כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דרך תשמישן כו' פניו למטה ונקבה כו' הד"א:

בא"ד כדאמרינן לעיל ראשו בין ברכיו אבל זכר כו' כצ"ל:

בד"ה ותזרני חסר א' הס"ד. ואחר כך מתחיל הדבור זיריתני לשון מזרה זיריתני מן הברור ואח"כ זריזתני ותאזרני כו' כצ"ל:

בד"ה הוא כו' שנטה חמורו של יעקב כו'. נ"ב אבל בערוך פי' בעבור ששמעה לאה קול של חמור שהיה טעון זאת היה גורם שיצאה לאה לקראתו:

גמרא מ"ד עושה גדולות עד אין חקר כו'. הוא באיוב ט:

רש"י ד"ה הוא. שנטה חמורו כו'. עי' מהרש"ל בשם הערוך (ערך חמרא) וכן איתא בב"ר פצ"ט:

גמ׳ זו באה דרך תשמישה כצ״ל:

שם שלשה חדשים וכו׳ קשה לאשה וגם קשה לולד. נ״ב לפי שהולד במדור תחתון ונדחקת משנים וגם קשה לולד משום דחסא ובאמצעיים הולד כבר נמלט מדחסא אבל האשה האם שלה נמשכת עם הולד עד שיתיישב במדור העליון ומצאה לה מנוח אז טוב לשניהם:

שם אודך על כי נוראות נפלתי וכו׳. כל אחד ואחד עולה למינו כצ״ל וכן לקמן:

שם ישב לו קוץ לאחד מהם כצ״ל:

שם ומשרתיו טהורים וקדושים כצ״ל:

דּוֹמֶה לֶאֱגוֹז מֻנָּח בְּסֵפֶל שֶׁל מַיִם (ירמיה ז, כט). דמהו לאגוז שסובל שני פירושים אחד אֱגוֹז [17] גימטריא טוֹב [17] ואחד אֱגוֹז גימטריא חט [17] כמו שכתב רמ"א ז"ל בשולחן ערוך (אורח חיים בהגה"ה הלכות ראש השנה) דאין אוכלים אגוז בראש השנה, כן האדם בעודו עובר אין יוצא ממנו שום פועל עד אחר הלידה או יהיה טוב או יהיה חט נמצא כאגוז ששוקע לצד ימין ולצד שמאל.

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וּנְשָׁמָה. נראה לי רוּחַ קאי על נפש הגשמית הנקראת כח הגוף וּנְשָׁמָה היא נפש האלהית שהיא חלק אלוה ממעל וקורין חכמינו ז"ל לנפש בשם נשמה. וּקְלַסְתֵּר פָּנִים דקדוק הצורה שבה ניכר בין ראובן לשמעון. וּרְאִיַּת הָעַיִן וּשֵׁמַע הָאֹזֶן יבואו לו אחר כך בהדרגות כי אין לו שמע האוזן מן הלידה דאף על פי שאזניו פתוחות אין לו הרגשה בשמע וכן אין לו ראיה אף על פי דעיניו פתוחות אין לו הרגשה בחוש הריאות לראות לכאן ולכאן אלא זה יהיה לו אחר הלידה בהדרגות, וְדִבּוּר פֶּה יתאחר יותר עד אחר איזה חדשים ולכך חשיב להו כל חד בפני עצמו דאין באים בזמן אחד וכן נמי הִלּוּךְ בְּרַגְלָיו יתאחר יותר.

בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם (תהילים, קלט). קשא מאי האי לישנא דנקיט 'בֹּא וּרְאֵה'? ונראה לי בס"ד מעשה באשה אחת שטבעה ספינתה בים והיא נשאו אותה גלי הים והביאו אותה לאי אחת בתוך הים שהיה בה יער גדול והיתה יושבת לבדה בתוך היער ונזונת מן פירות היער והיא היתה מעוברת וילדה שם לבדה וגדל שם בנה והיה כבן שבעה עשר שנה ויום אחד ראה שכבת זרע יצא ממנו ושאל לאמו מה זאת? ותאמר זה זרע גנוז בקרב האדם ומזה הזרע אתה נוצרת בתוך בטני ואחר שנשלמה ברייתך ברמ"ח אברים ושס"ה גידים היית דר בבטני תשעה חדשים ואחר כך יצאת מבטני וינקת חלב ממני וגדלת מעט מעט עד שהגעת לשנים אלו עתה וכן היה אביך ואבי אביך עד אדם הראשון.
ויאמר לה משחקת את בי! איך אפשר להיות בעולם כך שבריה כמוני נעשית מן טיפה זרע כזה? ועוד איך אפשר שיהיה דר תשעה חדשים בתוך הבטן ויתקיים? והלא אם יניחו אותו עכשיו בתוך כיס אחד ויסתמו אותו שאינו רואה אויר ימות! ועוד כמה וכמה קושיות הקשה לאמו שאי אפשר להיות כך וכך שהם הפך הטבע וכל מה שנשבעת ואומרת לו כך וכך היה באמת אינו מאמין לדבריה.
ואחרי זה באה ספינה ועברה על אותו האי ותקח את האשה ואת בנה ויביאום לישוב בני אדם ונשא הבן אשה ונתעברה אשתו ממנו ודר העובר בבטן אמו תשעה חדשים וילדה אותו בפניו וראה בעיניו הכל אז האמין לדברי אמו מכח ראות עיניו בחוש הראות ואף על פי שהשכל מכחיש כל זה מצד שליטת הטבע היה מוכרח להאמין על פי ראות עיניו נמצא יצירת הולד ועיבורו ולידתו וגידולו אי אפשר לו לאדם להאמין בכל זה בדרך תָּא שְׁמַע אלא דוקא בדרך תָּא חָזִי וכאשר סופר במעשה הנזכר.
ולכן כאן שהוא מדבר מן פליאות ענייני העובר אמר 'בֹּא וּרְאֵה' בעין החושית שלך יען כי על פי עין השכלית ושמע האוזן אי אפשר שתאמין בכל הדברים האלה.

אֲפִלּוּ בַּעַל הַנֵּס אֵינוֹ מַכִּיר בְּנִסּוֹ (תהלים עב, יח). נמצא יש נס גלוי ויש נס נסתר ולכן תמצא באותיות נֵּס במלואם כזה נו"ן סמ"ך יש מספר נס [110] ואותיות הפשוט של נס קאי על נס הגלוי והמלוי של נס קאי על נס הנסתר כי הפשוט גלוי והמלוי נסתר.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְרִיתַנִי וְזֵרַזְתַּנִי. נראה לי בס"ד רמז דוד המלך ע"ה לפי דרכו בזה ענין אחר המורה על ענוה שלו דידוע שהוא לא היה לו חיים ולקח שבעים שנה מן אברהם אבינו ע"ה חמש שנים ומן יעקב אבינו ע"ה כ"ח והשאר מן יוסף הצדק ע"ה על כן אמר דוד המלך ע"ה לפני רבונו של עולם (תהלים יח, לג) זְרִיתַנִי מצד שנות חיי על שלשה צדיקים שלקחתי לי חיים מהם ועל כן זֵרַזְתַּנִי בתורה ומצות ומעשים טובים כי מצד עצמי לא הייתי ראוי להיות צדיק אם הייתי חי בחיים שלי.

וְעַל דָּבָר זֶה נִסְמֵית עֵינוֹ שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע (במדבר כג, י). קשא היה ראוי שיתאלם על הדבר הזה שהוציא מפיו? ונראה לי בס"ד כי דבר דברים אלו מחמת ראייתו שראה בעין השכל במראה הנבואה לכך נענש בעינו החושית. אי נמי לקה בעיניו על אשר דבר סרה בענין זה של ההזרעה שהיא נמשכת מן מאור עינים כמו שאמרו רבותינו ז"ל תשמיש מכהה עיניו של אדם ופרשתי לכן קורא האב לבן אור עיני ועל כן נסמת עינו של בלעם.

מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִיַּע בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה (בראשית מט, יד). יש להקשות מה ענין סיוע זה? אם בשביל שגעה החמור ועל ידי כך שמעה לאה 'וְיָצְאָה לִקְרָאתוֹ' ואמרה לו 'אֵלַי תָּבוֹא' (בראשית ל, טז) הנה גם אם לא היתה יוצאת לקראתו אלא היה נכנס לפי תומו באהל רחל היתה רחל מביאתו לאהל לאה לקיום התנאי שלה שכבר נתחייבה בכך מעת שקבלה הדודאים בו ביום וכמו שנאמר שאמרוה לאה 'כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ'?
ונראה לי בס"ד געיית החמור שהיתה על ידי השגחתו יתברך היא הכריחה את יעקב אבינו ע"ה לשמש באותה הלילה כי ידוע שיעקב אבינו ע"ה לא היה משמש בחול אלא רק בליל שבת אף על פי שרחל עשתה תנאי שיבא אותה לילה באהל לאה והיה בא שם לא היה רוצה לשנות מנהגו שהוא בנוי ועשוי על פי רזין עלאין ואם היה בא לאהל לאה ולא היה משמש מה הועילה לאה? אמנם כשראה יעקב אבינו ע"ה שגעה החמור שאין זה מנהגו כלל הרגיש כי געיית החמור היתה בהשגחה מן השמים ואמר בדעתו למה היה זה? אם בשביל כדי שתדע לאה ותצא לקראתי הנה אפילו אם לא היתה יוצאה והייתי הולך לאהל רחל הייתה רחל מביאה אותי לאהל לאה כדי לקיים התנאי, ואם כן למה היה בהשגחה מן השמים שגעה החמור? אלא ודאי יש רצון מהשם יתברך שבזאת הלילה אשמש עם לאה ואף על פי שהוא חול ולכן געה החמור כדי שתשמע לאה ותבא לקראתי ותאמר לי אלי תבא דכונת לבה על ביאה של תשמיש וצריך אני לשמוע בקולה ואבוא אליה אף על פי שאין זה מנהגי לשמש בחול ונמצא שפיר אמרו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא סייע באותה מעשה כי לא עשה אותה מעשה אלא בעבור געיית החמור שהייתה בהשגחתו יתברך.
ונראה לי עוד הסיוע היה שאף על פי שהיה בימי החול ואין נעשה בחול זווג עליון דגדלות דישראל ורחל עשה השם יתברך דבר חדש שיהיה זווג עליון דגדלות דישראל להוליד נשמת יששכר וזהו הסיוע שסייע הקדוש ברוך הוא עוד בזה.
ושמעתי אומרים בשם רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שכתב שאותה הלילה היתה ליל חג השבועות שעתיד שתנתן בו תורה ואמרתי בס"ד דדבר זה נרמז בכתוב 'וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא' (בראשית ל, טז) שנרמז חג השבועות בתיבת הוא והיינו דאמרי בגמרא (ראש השנה ו:) עצרת פעמים בחמשה פעמים בששה פעמים בשבעה, ואות ה"א של 'הוּא' רומזת לפעמים בחמשה ואות וא"ו של 'הוּא' רומזת פעמים בששה ועוד תצרף אותיות ו"א של 'הוּא' שמספרם שבעה הרומזים לפעמים בשבעה ולכן כתיב 'וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא' רצונו לומר לילה של 'הוּא' שהוא ליל חג העצרת.

וְלֹא פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר, עַד שֶׁבָּא רַבִּי צָדוֹק וּפֵרְשׁוֹ (בראשית מו, טו). יש להקשות אומרו 'עַד שֶׁבָּא' מהיכן בא וכהאי גונא דקדקו במאמר עד שבא רבי עקיבה ולימד אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:) ועוד מכאן משמע דיש טעם לזכות רבי צדוק בדרשה זו ומה הוא?
ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דקדושין (קדושין מ.) דרבי צדוק תבעתיה ההוא מטרוניתא ומסר עצמו למיתה שישב באש כדי שלא יטמא זרעו בנשג"ז [בנדה ,שפחה, גויה וזונה] ולכן אחר זה שסיכן עצמו שלא לטמא זרעו זכה יותר מכל חכמי דורו להשיג דרשה זו בענין ההזרעה של איש ואשה ולזה אמר עד שבא רבי צדוק ממקום הסכנה של בית אותה מטרוניתא ולימד דרשה זו ואף על גב דאיכא דרשה אחרת לחכמינו ז"ל בפסוק אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר (ויקרא יב, ב) שדרשו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר (נידה כה:) אין זו דרשה מפורשת כי מה שאמרו תחלה הוא בעל פה והוא מצד אחד מה שאין כן דרשת רבי צדוק מפורשת בשני צדדים.

"מַרְבִּין בָּנִים וּבְנֵי בָנִים" (דברי הימים א ח, מ). קשא בשלמא בנים בדידהו תליא ששוהין על הבטן וגורמים להביא בנים אבל בני בנים בבניהם תליא מלתא?
ונראה לי בס"ד דעל הרוב הבן ידמה לאביו במזגו וטבעו ואם טבעו לכבוש תאותו גם הבן יהיה לו טבע זה ונמצא במה שעושים הבנים בשהייתם על הבטן לכבוש תאותם זה בא להם מכח אביהם.
אי נמי מה שאמר 'מַרְבִּין בָּנִים וּבְנֵי בָנִים' שאם האב יוליד בנים זכרים אז גם בנים של בניו נקראים על שמו דבני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב:) אבל אם יוליד נקבות אין הבנים של בנותיו נקראים על שמו.

גמ' משמש והולך. יבמות יב ע"א:

שם חמור גרם לו ליששכר. בערוך ערך חמרא כתב כלומר כשחזר יעקב מן השדה נהק החמור ושמעה לאה ויצאה לקראתו וקראתו:

אדם נותן זרעונים בערוגה וכו' צבע נותן צבע ליורה רוצה בזה כי ענין הזרעונים שאין מתערבים כלל וכל א' עולה למינו וההפך בצבעים שהם מתערבים ומתחדש מהם צבע אחר אבל שיהיה מעורב ואינו מעורב כמו כאן שמסודר כל אחד במקומו שחור בעין וצפרנים ושערות במקום הראוי כל אחד על מקומו זהו מהנמנע:

מי מנה עפר יעקב וגו' רישא דקרא הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וראה דבלעם לא היה מתמיה על שהקב"ה מציץ בדבר זה ומי יציץ כ"א הוא ית"ש ומה יזיק לו. אבל הענין כי להיות המחשביי מתדבקת ומפני זה נזהרי' אנחנו עם ה' מלטמאות מחשבותינו אפי' להרהר רק בגוי עוע"ז ומכ"ש בע"ז עצמה מפני שהיא מתדבקת א"כ מההכרח כשהקב"ה ית"ש מציץ ומשגיח בנו בשעת תשמיש ולהיות הוא טהור וקדוש יתקדשו זרעינו וצאצאינו וא"כ אין הבחירה חפשית והשכר והעונש הוא שלא כדין ח"ו וזהו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כ"כ הם נזהרים אפי' מלחשוב על גוי עע"ז א"כ מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע איך יספור רביעותיהן של ישראל מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים ואמר עד"ז נסמית עיניו פי' ניטלה השגת עיונו ולא ידע ענין הצדק בזה:

ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל דורכי קשת פי' שהיו גבורים לכבוש יצרם שלא יוציאו זרע לבטלה ח"ו ע"י שמשהים עצמם על הבטן תדע שצריך לזה גבורה דא"כ מאי רבותא דרב קטינא שאמר יכולני לעשות כל בני זכרים אלא ע"כ צריך זהירות שלא יחטא ח"ו והיינו גבורה דבני אולם. וכינה אותם דורכי קשת היינו אבר התשמיש ע"ש שהוא יורה כחץ:

כאלו הם מרבים בנים ובני בנים משום שתכלית הכל הוא והודעתם לבניך ולבני בניך וכיון שאין זה בידו של אדם אך אם הוא עושה עכ"פ מה שבידו לעשות דהיינו להשהות על הבטן אזי אידך הו"ל נאנס ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאו והרבה בנים ובני בנים:

ת"ר ג' שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו וכו'. מזה אנו יודעים רחמיו יתברך דחלק ה' יתברך שנתן באדם הוא דעה ובינה והשכל וכו' ואם כן אם אדם חוטא במחשבה נמצא שהוא חטא בחלק ה' ואם חוטא במעשה הוא חוטא בחלק שנתנו בו אביו ואמו. וברוב רחמיו יתברך מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואינו נענש על המחשבה הגם שחטא בחלק הקב"ה לבד ואם חטא במעשה שחטא בחלק אביו ואמו הוא נענש. וזה מצד רחמיו יתברך. וזה אפשר כונת הכתוב לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו כי בלק היה מוליך לבלעם למקום שעתידין לחטוא ולזה א"ל דישראל יש להם מעלות מה שאין לאומות זה יצא ראשונה לא הביט און ביעקב אם חושבים מחשבות רעות אינם נענשים על מחשבה רעה וז"ש לא הביט און ביעקב וזה מעלה גדולה דאפילו שחוטאים בחלקו יתברך שנתן בידם מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ולא ראה עמל בישראל אפילו אם עתידים לחטוא במעשה מ"מ נדונים באשר הוא שם. והטעם ה' אלהיו עמו ועל הרוב לא יעשו מעשה רע כי ה' אלהיו עמו ואהני השראת שכינה שלא לקיים המחשבה. ותרועת מלך בו לשון חיבה ורעות כמו שפירש רש"י ז"ל ולכן אינו רואה במה שעתידין לחטוא ונדונים באשר הוא שם ואם כן לשוא אתה טורח להביאני במקום שעתידין לחטוא כי כביכול מחבב ישראל חיבה יתירה. והראיה אל מוציאם ממצרים אף שידע כי עתידין לעשות העגל הפליא חסדו במדת אל שהוא חסד וז"ש אל מוציאם ממצרים:

דרש רבי יוסי הגלילי מאי דכתיב אודך על כי נוראות נפלאתי וכו' בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו וכו' ד"א צבע נותן צבעים וכו'. אמר בא וראה להעיר לב כי מלבד זה שאומר עוד יש להתבונן ולהעמיק להסתכל באחת מאלף מנפלאותיו. ואפילו אלו שאני אומר הסתכל שהם הפכיות זו מזו דהוא צר העובר וזרע האב וזרע האם נעשים בריה אחת. כל קבל דנא הצבע נותן סמנים וכלן עולין לצבע אחד ואלו הקב"ה צר העובר וכל אחד עולה למינו. ובכתוב אפשר לרמוז אודך על כי נוראות נפלאתי אני מודה על מה שהכרתי נוראות נפלאתי על מעשיך ועל זה אני מודה. אך חוץ ממה שהכרתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד מה רבו מעשיך. ואפשר לרמוז דרצה לומר שכל כונתו ליחד קבה"ו. וז"ש אודך על כי נוראות וכו' וכונתי במה שאני נותן הודאה הוא ונפשי הרומז למ' יודעת מלשון וידע אדם מאד שם מ"ה ליחד ת"ת ומ' ודוק היטב:

דרש רב יוסף מאי דכתיב אודך ה' כי אנפת בי וכו' בשני בני אדם שיצאו לסחורה וכו' לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו וכו'. אפשר שדקדק בכתוב דכתיב אודך ה' כי אנפת בי דהגם דניצול מהיסורין ההודאה היא על ההצלה והכא מודה על היסורין ואינו מודה על ההצלה. ועוד דהיסורין הם במדת הדין לא במדת רחמים והכא כתיב אודך ה' מדת רחמים כי אנפת בי ולא יכון ה' מדת רחמים כי אנפת. ובא אל הישוב דמיירי בשני בני אדם וכו' ונמצא דהיסורין היו הרחמים וההצלה וז"ש אודך גימטריא אל מדת חסד ה' מדת רחמים כי אנפת בי דמה שנראה בעין כי אנפת דישב קוץ ברגל ונמנע מלילך זהו הרחמים וההצלה שלא נטבע בים. ישוב אפך שחזרתי לבריאותי ותנחמני שהיה לי נחמה מה שלא הלכתי וניצולתי:

והיינו דא"ר אלעזר מ"ד עושה נפלאות וכו' אפילו בעל הנס וכו'. לפי מה שכתבתי אני הדל בכללים כ"י (אחר שנדפס עין זוכר) דכשאומר הש"ס לשון זה והיינו דאמר רבי פלוני מורה דעד עתה לא היתה מובנת אותה המימרא ועתה עם מה שאמר מקודם נבין הטב המימרא ההיא והכי מוכח ממה שפירש הרב הגדול מהר"ש סאגיס ז"ל רבו של מהרימ"ט ז"ל במה שפירש במ"ש בברכות דף ל"ב והיינו דאמר ר"א גם אלה תשכחנה מעשה העגל. ולפי זה הכא צריך להבין מה הרוחנו מדרשת רב יוסף להבין מימרא דרבי אלעזר:
ואפשר דבמימרת רבי אלעזר דדריש לעושה נפלאות גדולות לבדו דאין בעל הנס מכיר בניסו. לא היה מתישב הטב מאי דכתיב וברוך שם כבודו דכיון דאין שום אחד מכיר בנס מי מברך על נס זה והגם דאין זה דקדוק כל כך. מ"מ לא היה מתישב שפיר אמנם עתה בדרשת רב יוסף על פסוק אודך ה' כי אנפת דדריש ליה בשני בני אדם וכו' מתישב מאי דדריש רבי אלעזר לעושה נפלאות גדולות לבדו דאין בעל הנס מכיר בניסו דכשבא לו חולי ונתעכב לילך לספינה לא הכיר בניסו עד אחר זמן ששמע שטבעה הספינה ואז נתן הודאה וע"ז כתיב וברוך שם כבודו דהכתוב כולל דהוא יתברך עושה נפלאות לבדו ואין מכיר וזמנין דאחר זמן מכיר ונותן הודאה ועל חלק זה כתיב וברוך שם כבודו:
ואפשר לרמוז בכתוב דידוע דה' ברחמיו עונה לעמו בעת צרה ועושה נסים וזה על ידי אורות העליונים המתגלים מחכמה ובינה ואז הוא יחוד קב"ה ושכינתיה ויושפע שפע ישועה ועוד רחמים גדולים וניצולים ישראל וז"ש לעושה נפלאות ן' פלאות מן' שערי בינה גדולות רמז למוחין דגדלות לבדו רמז ל"ב נתיבות חכמה לד"ו שהם זו"ן. ואלו האורות מתגלים תמיד בכל שנה ביום הזה כנודע מרבינו האר"י ז"ל וכמו שביאר באורך הרמ"ז ז"ל בהקדמת שובבי"ם וז"ש וברוך שם כבודו לעולם כי תמיד ביום זה מתגלים אלו האורות וזהו לעולם וזה רמז וברוך שם מ' כבודו כבוד גימטריא לב ו' ז"א לעולם וא"ש ההי"ב:

דרש רבי אבהו מ"ד מי מנה עפר יעקב וכו' מלמד שהקב"ה יושב וסופר רביעיותיהם של ישראל וכו'. אפשר לרמוז במ"ש רז"ל מי מנה עפר יעקב מי ימנה כמה מצות שמקיימים בעפר לא תחרוש בשור ובחמור לא תזרע כרמך כלאים וכו' וכיוצא בזה אפשר לפרש ומספר את רובע ישראל מי יספור המצות שמקיימים בזיווגם כגון לקנות אשה בכסף שטר וביאה ומצות נדה וטבילה ולקדש עצמו בשעת תשמיש ושיהיה לרצונם ואחר חצות ושיהיה כונתו לקיים המצוה וכיוצא. ולכן הקב"ה כביכול סופר רביעיותיהם אימתי תבא טיפה של הצדיק וכו' כמו שדרש רבי אבהו:
א"נ אפשר לרמוז דהאבות רמוזים כאן עפר רומז לאברהם שאמר ואנכי עפר יעקב כמשמעו מנה עפר יעקב ס"ת גימטריא עם הכולל יצחק ונמשך למה שאמר כי מראש צורים אראנו על אבות העולם כמו שאמרו רז"ל ומגבעות אשורנו על האמהות כדפירשו רז"ל והשתא קאמר מי מנה זכות אבות הרמוזים כמו שרמזנו ומספר את רובע ישראל על ארבעה אמהות מי יספר צדקתם וכי תימא הרי יעקב נשא שתי אחיות לכך אמר עתה ישראל שקראו אל והותרו לו אחיות והכל בקדושה ומשם נמשכו נשמות ישראל שהקב"ה סופר רביעיותיהם וכו' לפי שהאמהות קדושות וזיווגם עליון וקדוש:

והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא מלמד שהקב"ה סייע וכו'. אפשר לומר דרך אסמכתא במ"ש מלמד דכשאומר מלמד היכא דאיכא למדרש שאומר מלמד ללמד דין דרשינן והכא יש להסמיך דהדין הוא דאם ארצויי ארצה קמיה חייב לפוקדה ושמעתי מאחד מגדולי הדור דאם מראה סימנים וארצויי ארצה קמיה היא עונתה האמיתית וראיתי בתשובה כ"י לאחד קדוש דאם הוא נוהג משבת לשבת והיה נזהר מאד בזה. וראה דארצויי ארצה קמיה פעם אחת בחול חייב לפוקדה. ואפשר דרמז רבי יוחנן דהכא לאה ארצויי ארצה קמיה וסייע הקב"ה. מלמד דין דאם ארצויי ארצה חייב לפוקדה כשם שעשה יעקב אע"ה וסייע הקב"ה:

מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא מלמד שהקב"ה סייע וכו'. והא דכתיב גבי לוט ותשקין את אביהן בלילה הוא כבר יישבתי בעניותי בקונטריס פני דוד בס"ד:

א"ר יצחק אמר ר' אמי אשה מזרעת וכו'. דורשי רשומות אמרו וא"ם נקבה תלד ואם ר"ת ואם איש מזריע נקבה תלד. ורבינו האר"י זצ"ל רמז אמת מארץ תצמח אמת ר"ת אשה מזרעת תחלה והיינו אמת שהוא הזכר מארץ תצמח צומח מהארץ שהוא הנקבה. וצדק שהוא הנקבה משמים שהוא הזכר נשקף שהזכר הזריע תחילה ע"ש בלקוטי תורה באורך:

ואת דינה בתו תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים. כתב הרב מהרש"א יש להקשות דהא דינה זכר היתה ונהפכה לנקבה כדאיתא פרק הרואה וא"כ עקר יצירתה זכר היה וכו' ובשם ספר פענח רזא שמעתי לתרץ הא דנהפכה דינה לבת היינו שהזכר שבבטן לאה ניתן בבטן רחל והנקבה שבבטן רחל ניתן בבטן לאה דהשתא א"ש עיקר יצירה של דינה נקבה וכן מוכיחין דברי הפייטן עובר להמיר בבטן אחות סילוף דינה ביהוסף וכו' עכ"ל ויש להרגיש על הרב ז"ל אשר לא זכר דהא דספר פענח רזא מפורש זו תרגום המיוחס ליהונתן בן עוזיאל דתרגם ושמיע ה' צלותא דלאה ואתחלפו עובריא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינה במעהא דלאה עכ"ל והרי קרי בחיל מ"ש פענח רזא. וכבר על פי הקדמה זו אני בעניי אמרתי איזה ציצים ופרחים ככתוב בספרי הקטן ראש דוד פרשת וישלח בס"ד:
ולעיקר הקושיא כפי פשטן של דברים אפשר לומר דמה שאמר הכתוב ואת דינה בתו היינו לאשמועינן בעלמא דהבת נתלית באביה ואע"ג דבדינה לא שייך זה ללמד יצא לעלמא ונהירנא דכעין זה תירצו האחרונים ז"ל כמה קושיות וחד מיניהו הרב מופת הדור מהרח"א בישרש יעקב דף קל"ה סוף קמא ע"ש ודוק:

([לא א) ת"ר שלשה חדשים הראשונים וכו' אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד וכו'.—]... העובר סנדל קשה לאשה בהריונה וכ"ש בלידתה. וכתב הרא"ש ביומא פ"ח סי' יג: "דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת האשה". לכך נראה שדברי רש"י הנ"ל מוסבין על האמצעיים, שגם בהם אמרו תשמיש קשה לאשה. ועל זה שאמרו עוד כאן דאחרונים יפה לאשה כתב הריב"ש סי' תמז: "דחכמי הרפואה והטבע סוברים דבחדש השמיני קשה לה מאד וגם כל הנשים אומרות, שבאחרונים קשה להם מאמצעיים". והענין מובן שבאחרונים, שהולד קרוב לגמרו, קשה לאשה לעשות את בטנה כר לבעלה. וע"פ זה נראה שיש להפוך הגירסא כאן: אמצעיים יפה לאשה ולולד אחרונים קשה לאשה ויפה לולד.

מאי קרא. דמשביעין אותו ביום הלידה: נזרך. לשון נזירות דהיינו נדר דדמי לשבועה: למה ולד דומה: חבלי. צערה: רקמתי. היינו יצירה ראשונה וכתיב בתחתיות דהיינו מדור תחתון: דרך תשמישן. האיש פניו למטה כן זכר נולד פניו למטה ונקבה פניה למעלה הילכך נקבה צריכה להתהפך דהא כשהיא במעי אמה פניה למטה כדאמרינן לעיל [ראשו לו בין ברכיו] אבל זכר אין צריך להתהפך: קשה לאשה וקשה לולד. מפני שדר במדור התחתון קשה לאשה לא ידענא למאי: זרע מלבן את הולד מגיעוליו: מזורז. חזק ובריא: ליום תשעים. לשליש ימים הוי חיותו: מנא ידע. הא לא ידע אימת מעברה: קלסתר. זיו: מראה העין. שאע''פ שנבראת העין מן האב והאם אינו רואה תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו שפתים ויש לו אזנים ואינו רואה ולא שומע ולא מדבר: פוץ מילחא. השלך המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים כך הנשמה היא מלח לגוף לקיימו כיון שהלכה אז מסריח הגוף: עולה למעלה. כדתני לעיל אחרונים דר במדור העליון: כולין עולין למין אחד. זרע האב והאם נעשין בריה אחת: צבע. כמה סממנין צריך לצבע שחור קליפת עץ וטחינת ריחיים של נפחים וכמה דברים וכולן נעשין שחור ואינו יכול לצובעו ביורה אחת משנים ושלשה גוונים בשנים ושלשה מקומות: כל אחד ואחד עולה למינו. לובן מן האיש ושחור מן האשה: כי אנפת בי. מפני שכעסת עלי אני מודה לך שלטובתי היה: ישב לו קוץ ברגלו. לאחד מהם ולא יכול לצאת: לבדו. הוא לבדו יודע שהוא נס אבל בעל הנס אינו מכירו: ארחי. תשמיש כמו דרך גבר בעלמה (משלי ל): ורבעי. תשמיש לשון לרבעה: זרית. ביררת בנפה שקורין וו''ן כמו (ישעיהו ל) ברחת ובמזרה: הברור. קלי''ר בלע''ז: ותזרני. חסר א' לשון מזרה: ותאזרני. לשון חגירת כח במתנים: זיריתני. מן הברור ואח''כ זירזתני: רביעיותיהם. עונת תשמישן: הוא. קודשא בריך הוא סייעה שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה ואותו הלילה של האחרות היה: ולא פירשו. את הדבר מנלן: זכרים בנקבות. בני לאה: נקבות בזכרים. ואת דינה בתו משום הך דרשה איש מזריע תחלה יולדת נקבה:
אין פירוש לקטע זה
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד