נידה כט ע"א

שיש לחלק בין ערך איש לערך אשה.

א שנינו במשנתנו שאם יצא הולד מרחם אמו כשהוא מחותך (איברים איברים) או שהוא שלם אבל מסורס (הפוך, שיצא דרך רגליו ולא דרך ראשו) דינו הוא שמשעה שיצא רובו הריהו נחשב לענין טומאת לידה כילוד. ובהגדרת "רובו" של היוצא מחותך, נחלקו חכמים. שכן אמר ר' אלעזר: אפילו אם יצא הראש עמהן עם שאר האיברים, ולא יצא עדיין רובו — אינו נחשב כילוד.

ואילו ר' יוחנן אמר: לא שנו במשנתנו שהולד נחשב כילוד רק אם יצא רובו אלא בזמן שאין הראש עמהן עם האיברים שיצאו, אבל אם יצא הראש עמהן — הראש פוטר (לענין בכורה), והריהו נחשב כילוד, אף שלא יצאו עדיין רוב איבריו.

ומציעים: לימא [אמור] שבשיטת שמואל קמיפלגי [הם חולקים], שכן אמר שמואל בדין קדושת בכור: היולדת תאומים, והוציא האחד תחילה את ראשו וחזר למעי אמו — אין הראש שיצא פוטר את הולד הבא אחריו מן הבכורה, ואמורים הדברים דווקא בנפלים, שהולד הראשון שהוציא את ראשו היה נפל, והבא אחריו הריהו ולד בן קיימא. ואולם בלידת ולדות שאינם נפלים, לידת הראש הריהי נחשבת לידה. ומעתה נאמר, כי ר' אלעזר סבור כשמואל, שאין הוצאת הראש בנפלים נחשבת כלידה, ואילו ר' יוחנן סבור כי הוצאת הראש נחשבת לידה אף בנפלים, שלא כשמואל.

ודוחים: אין להסיק כן, שהרי אפשר לומר כי בנפל הנולד כשהוא שלם — דכולי עלמא לא פליגי [כולם, הן ר' אלעזר והן ר' יוחנן אינם חולקים] שהוצאת הראש נחשבת ללידה, וחלוקים שניהם על שמואל. וכי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בנפל שנולד מחותך. ובכך נחלקו, שמר [חכם זה, ר' אלעזר] סבר [סבור] כי דווקא בנולד כשהוא שלם הוא דקחשיב [שהוא נחשב] לידת הראש כלידה, אבל במחותך — לא קחשיב [נחשב]. ואילו מר [חכם זה] סבר [סבור] כי במחותך נמי חשיב [גם כן נחשב].

לישנא אחרינא [לשון אחרת] נשנית בסוגיה זו, ובאופן זה: טעמא [הטעם] שאין בהוצאת הראש כשלעצמו להחשיבו כלידה אם לא יצא רובו, הריהו דווקא בנפל שיצא מחותך או מסורס, הא [הרי] אם היה כתקנו (שלם ויצא בדרך הרגילה) — הראש פוטר, ונמצא שתרוייהו לית להו [שניהם אין להם, אינם סבורים] כדעת שמואל, שכן אמר שמואל: אין הראש פוטר כלל בנפלים.

ב איכא דמתני לה להא שמעתתא באפי נפשה [יש ששונים אותה, את השמועה הזו, בפני עצמה], ולא כמתייחסת אל משנתנו, ובאופן זה, אמר ר' אלעזר: אין יציאת הראש של הנפל נחשבת כיציאת רוב אברים, ואילו ר' יוחנן אמר: יציאת הראש נחשבת כיציאת רוב אברים, והריהו כילוד. ומסבירים את מחלוקתם, קמיפלגי [חלוקים הם] בשיטת שמואל, שר' אלעזר סבור כשיטת שמואל, ור' יוחנן אינו סבור כמותה.

ושואלים: תנן [שנינו במשנתנו]: יצא מחותך או מסורס, משיצא רובו — הרי הוא כילוד. ויש לדייק בלשון זו: מדקאמר [ממה שאמר] התנא "מחותך או מסורס" מכלל הדברים אתה למד שהמחותך הנדון במשנתנו הוא שנולד איברים איברים, אבל אופן הלידה כשלעצמו היה כתקנו, שיצא תחילה הראש, וקאמר [והוא התנא אמר] בדינו של זה שרק משיצא רובו — הרי זה כילוד. הרי זה איפוא קשיא [קשה] לשיטת ר' יוחנן הסבור שביציאת הראש נחשב כילוד!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך ר' י וחנן בתשובה לשאלה זו: אימא [אמור, בהבנת משנתנו]: "יצא מחותך ומסורס", אבל אילו יצא מחותך ואינו מסורס, שראשו יצא תחילה — די בכך, כדי להחשיבו כילוד, אף שלא יצאו רוב איברים.

ומקשים על כך: והא [והרי] "מחותך או מסורס" קתני [שנינו] במשנתנו, ולא "מחותך ומסורס"! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת דברי התנא]: יצא כשהוא מחותך (איברים איברים) או בגוף שלם, וזה וזה, בשני מקרים אלה, מדובר כשיצא מסורס — דינו הוא שרק משיצא רובו הרי זה כילוד. ואולם אם יצא ראשו — די בכך להחשיבו כילוד.

ועוד במחלוקת זו של ר' אלעזר ור' יוחנן, אמר רב פפא: מחלוקת זו של האמוראים הריהי כמחלוקת שנחלקו בה תנאי [תנאים]. שכך שנינו: יצא מחותך או מסורס — משיצא רובו הרי הוא כילוד. ר' יוסי אומר: משיצא כתקנו. ויש לדון בדברי ר' יוסי, מאי קאמר [מה הוא אומר], שמדבריו נראה שרק משיצא כתקנו הריהו נחשב כילוד, ואם לא יצא כתקנו אינו נחשב כילוד ואפילו יצאו רוב איבריו.

אמר רב פפא, הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת דברי התנאים]: יצא מחותך ומסורס — משיצא רובו הרי הוא כילוד, וכל זאת משום שיצא מסורס, ומכאן נסיק לשיטת חכמים: הא [הרי] מכאן שאם יצא כתקנו, וראשו יצא תחילה — הראש פוטר את הבא אחריו מקדושת בכורה. ועל כך בא ר' יוסי ואומר: אין המחותך נחשב כילוד אלא משיצא רובו, כתקנו. ומעתה נמצאנו איפוא למדים, לשיטת רב פפא זו, כי מחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן הריהי כמחלוקת תנאים זו. ששיטת ר' יוחנן הריהי כשיטת חכמים שאפילו הנולד מחותך, יציאת הראש מחשיבתו כילוד. ואילו שיטת ר' אלעזר הריהי כשיטת ר' יוסי שכל שנולד מחותך, אפילו יצא הראש בתחילה (כתקנו) אינו נחשב בכך כילוד.

מתקיף לה [מקשה עליה, על הבנה זו של רב פפא] רב זביד: זה שאמר ר' יוסי שאין המחותך נחשב כילוד אלא אם כן יצאו רוב איבריו כתקנו, מכלל הדברים אתה למד שבנולד מסורס, שאין ראשו יוצא בתחילה — רובו נמי [גם כן] לא פוטר, וקשה, שכן הא קיימא לן [הרי כלל קיים לנו] כי רובו של דבר הריהו נחשב ככולו, ואף כאן צריך להיחשב כילוד, כיון שיצאו רוב איבריו, אף שנולד כשהוא מחותך ומסורס!

אלא אמר רב זביד, הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת דבריהם]: יצא מחותך ומסורס — משיצא רובו הרי זה כילוד, ומכאן נסיק: הא [הרי] אם נולד כתקנו — ביציאת הראש כשלעצמו הריהו פוטר את הבא אחריו מן הבכורה. ואילו ר' יוסי אומר: אף בנולד כתקנו, אין יציאת הראש מחשיבתו כילוד, אלא משיצא כתקנו לחיים, אבל הנולד שלא לחיים, כנולד מחותך באיברים איברים, אינו פוטר ביציאת הראש, אלא רק ביציאת רוב איבריו.

ומביאים ראיה להסברו של רב זביד, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כשיטת הסבר זו: יצא מחותך (או) מסורס — משיצא רובו הרי זה כילוד, הא [הרי] נלמד מכאן שאם יצא כתקנו — הראש פוטר. ר' יוסי אומר: משיצא כתקנו לחיים.

ומעתה נדון: ואיזהו הנולד שהוא בכלל הגדרה זו של "כתקנו לחיים" — משיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו? ר' יוסי אומר: משיצאו צדעיו (רקותיו). אבא חנן משום (בשם) ר' יהושע אומר: משיצא פדחתו (החלק הקדמי של הגולגולת, המצח). ויש אומרים: משיראו קרני ראשו (גובה ראשו שבצד העורף).

ג משנה המפלת ולד, ואולם אין ידוע מהו מינו, אם זכר או נקבה — תשב ימי טהרה שלושים ושלושה ימים, כדין ליולדת זכר, ותשב ימי טומאה ארבעה עשר ימים, כדין ליולדת נקבה. האשה המפלת ואין ידוע מה הפילה, אם ולד היה ואפשר שהיה זכר או נקבה, ואם לאו [לא], שלא היה זה כלל ולד אלא רוח — תשב ימי טהרה לזכר וימי טומאה לנקבה, ולנדה שאם תראה לאחר שבועיים של ימי טומאה, הרי היא טמאה טומאת נדה, שאין לה ימי טהרה.

ד גמרא שנינו במשנתנו דינה של האשה המפלת ולד ואינה יודעת מה הפילה, אם זכר או נקבה או רוח, לענין ימי טומאה וימי טהרה. ובענין זה אמר ר' יהושע בן לוי: עברה האשה בנהר והפילה שם, ואין ידוע מה היה טיבו של הולד שהפילה — הריהי נוהגת ככל יולדת ומביאה קרבן יולדת, ואין חוששים שמביאה חולין לעזרה, וקרבן זה נאכל ככל קרבן יולדת ודאי. וטעם הדבר: משום שהלך (לך) בדין אחר רוב הנשים, ורוב הנשים ולד מעליא ילדן [מעולה הן יולדות].

ודנים בדבריו: תנן [שנינו במשנתנו] שהמפלת ואין ידוע אם ולד היה — תשב לזכר ולנקבה ולנדה. ומעתה יש מקום להקשות על ר' יהושע בן לוי: אמאי [מדוע] תשב לנדה? לימא [אמור]: הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן [מעולה יולדות], ויש לה איפוא ימי טהרה (לאחר שתשב ארבעה עשר של ימי טומאה כיולדת נקבה), ככל יולדת ולד שלם, ומדוע אם ראתה דם לאחר ימי טומאה הריהי טמאת נדה?

ומשיבים: אין להקשות ממשנתנו, שכן מתניתין [משנתנו] עוסקת במקרה שלא הוחזקה האשה כעוברה (הרה), וכי קאמר [וכאשר אמר] ר' יהושע בן לוי, הרי זה דווקא כשהוחזקה עוברה.

ודנים עוד בשיטת ר' יהושע בן לוי, תא שמע [בא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: בהמה טהורה שטרם המליטה, והעובר הראשון שתמליט יהיה בקדושת בכור, שיצאה מן הדיר אל מקום המרעה כשהיא מלאה (מעוברת), ולאחר מכן, באותו יום באה (חזרה) כשהיא ריקנית (ללא עובר במעיה), ואין ידוע מה הפילה, אם ולד (ואין הולד הבא אחריו בכור) או רוח (והנולד אחריו הריהו בכור) — הבא אחריו הריהו בכור מספק.

ולשיטת ר' יהושע בן לוי יש לשאול: אמאי [מדוע כן הדין]? והרי יש לנהוג לפי הכלל: הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות ולד מעליא ילדן [מעולה יולדות], והאי [וזה] שהפילה היה ולד שלם, והבא אחריו פשוט (שאינו בכור) הוא!

אמר רבינא בתירוץ לשאלה זו: משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] שרוב בהמות אכן יולדות ולד שלם שהוא דבר הפוטר מבכורה את הנולד אחריו, ואולם מעוטן יולדות דבר שאינו פוטר מבכורה. ואולם על כך יש להוסיף גורם נוסף, שכן כל הבהמות היולדות — מטנפות (מפרישות לכלוכים שונים) לפני ההמלטה, ואילו הבהמה הזו שיצאה אל המרעה, הואיל ולא טנפה לפני שיצאה, בכך אתרע לה רובא [התקלקל, נחלש לו הרוב], ויש לנהוג איפוא בבהמה זו כבספק, והבא אחריו הריהו בכור מספק.

ושואלים על דברי רבינא אלו: אי [אם] כדבריו שכל היולדות מטנפות לפני הלידה, אם כן יש להסיק כי הא [זו] הבהמה מזה שלא מטנפה [טנפה], ראיה היא שלא ילדה ולד ממש, והבא אחריו בכור מעליא [מעולה, שלם] הוא! אלא אימא [אמור] כך בדברי רבינא, שרוב היולדות מטנפות, וזו הואיל ולא טנפה — אתרע לה רובא [התקלקל לו הרוב].

ועוד בשיטת ר' יהושע בן לוי, נמסר: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר: מתיב [מקשה] ר' יוסי בר' חנינא על שיטת ר' יהושע בן לוי מענין טועה, והוסיף רבין ואמר: ואולם לא ידענא מאי תיובתא [אין אני יודע מה הקושיה], ומסבירים: מאי [מה] היא אותה קושיה, דתניא [שכן שנויה ברייתא],

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

ומתרצת הגמרא: ההוא 'זכר ונקבה' שנאמרו בערכין מבעי ליה לחלק בין ערך איש שהוא חמישים שקל לערך אשה שהוא שלושים, והוצרכה התורה לפרט זכר ונקבה. ולכן לולי הדרשה מה"א הידיעה ו'אם' הנוספים, לא היינו יכולים למעט טומטום ואנדרוגינוס. אבל בטומאת זיבה המלים זכר ונקבה מיותרות הן. שהיתה אפשרות לכתוב 'אדם תשלחו', ולכן ניתן לדרוש מ'זכר ונקבה' גם בלא יתור נוסף!

שנינו במשנה: יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד.

אמר רבי אלעזר: דין המשנה שיצא מחותך נחשב לילוד רק ביציאת רובו, הוא אפילו כשיצא הראש עמהן, עם שאר האיברים המחותכים. שעל אף שיצא הראש אין הוא נחשב כילוד עד שיצא רובו של הולד.

ורבי יוחנן אמר: לא שנו שאין הוא כילוד עד שיצא רובו של ולד, אלא שאין הראש עמהן, עם שאר האיברים המחותכים. אבל אם היה הראש עמהן - הראש פוטר! שהרי הוא כילוד בלידת הראש בלבד.

ומסתפקת הגמרא: לימא רבי אלעזר ורבי יוחנן בדשמואל קמיפלגי?

דאמר שמואל - אין הראש פוטר בנפלים! שלידת הראש נחשבת כלידת הולד כולו רק בולד חי ולא בנפל. ונפקא מינא מנידון זה, ליולדת תאומים שאחד מהם היה נפל, וקדם הנפל והוציא את ראשו והחזירו, ואחר כך נולד האח שהוא בר קימא, שהשני הוא הבכור לכהן ^[232], משום שהוצאת הראש של הנפל אינה פוטרת את רחמה של האם.

והיינו: שרבי אלעזר סבר כשמואל, ולכן גם כשיצא הראש המחותך ביחד עם שאר האברים, אינו נחשב לולד. ורבי יוחנן שחולק סובר שגם ראש מת בכוחו לקבוע שם לידה.

ודוחה הגמרא: בנפל שלם שכל אבריו מחוברים כתיקונם, ורק אין בו רוח חיים, דכולי עלמא רבי אלעזר ורבי יוחנן לא פליגי שלידת הראש נחשבת לידה, שחולקים שניהם על שמואל!

כי פליגי רבי אלעזר ורבי יוחנן - במחותך. דמר, רבי אלעזר, סבר: בשלם הוא דקחשיב לידת הראש כלידת כל הגוף, אבל במחותך, ומופרד הראש משאר האברים לא קחשיב לידת הראש כלידת כל הולד. ומר, רבי יוחנן, סבר במחותך נמי חשיב לידת הראש כלידה גמורה ^[233].

איכא דמתני להא שמעתתא באנפי נפשה, ומחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן לא נסובה על הנאמר במשנה:

אמר רבי אלעזר: אין יציאת הראש של נפל נחשבת כרוב אברים!

ורבי יוחנן אמר: יציאת הראש של נפל נחשבת כרוב אברים!

וקמיפלגי בדשמואל - שרבי אלעזר סובר כשמואל ורבי יוחנן נחלק עליו. וללשון זו אין אפשרות לבאר שנחלקו דוקא בולד שיצא מחותך, שמאחר ולא נסבו דבריהם על המשנה שעוסקת בולד מחותך, ובלשונם הם לא נרמז שדיברו במחותך, מוכרחים אנו לילך אחרי הסתימות שמורה שדיברו בכל נפל.

ומקשה הגמרא לרבי יוחנן: תנן: יצא מחותך או מסורס - משיצא רובו הרי הוא כילוד.

ומדייקת הגמרא: מדקאמר 'מחותך או מסורס', מכלל ד'מחותך' זהו כל חסרונו, ולא יצא המחותך הפוך, אלא כתקנו, יצא כשראשו תחילה, וקאמר התנא במשנתינו שרק משיצא רובו של הולד המחותך הרי זה כילוד, קשיא לרבי יוחנן! ומתרצת הגמרא: אמר לך רבי יוחנן: אימא: יצא מחותך ומסורס!

ומקשה הגמרא: והא "או" קתני!?

ומתרצת: "או" שנאמר במשנה הוא ענין לעצמו ^[234], וקיצר התנא בלשונו והכי קאמר: יצא מחותך או שלם, וזה וזה בין מחותך ובין שלם, איירי שיצא מסורס, [הפוך], ולכן רק משיצא רובו הרי זה כילוד, שהרי לא יצא עדיין הראש.

אמר רב פפא: מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן אם ולד שיצא מחותך צריך שיצא רובו או די בכך שיצא ראשו בכדי שיקרא ילוד - כתנאי -

ששנינו בברייתא: יצא מחותך או מסורס - משיצא רובו הרי זה כילוד!

רבי יוסי אומר - משיצא כתקנו!

ומדייקת הגמרא: מאי קאמר רבי יוסי? שלכאורה משמע מדבריו שחולק על תנא קמא שכתב שמועיל רוב גם למסורס, וסובר שאפילו כשהוא שלם אינו כילוד כשיצא רובו, ומועיל רוב רק אם יצא כתקנו. ואיך זה יתכן? ^[235] והרי משיצא רובו בכל דרך שהיא הרי זה ילוד?!

ולכן: אמר רב פפא: אין הגירסא שלפנינו נכונה ^[236], וצריך להשמיט את המילה 'או' מהברייתא והכי קאמר: יצא מחותך ומסורס - משיצא רובו הרי הוא כילוד! הא יצא מחותך כתקנו - הראש פוטר, שרק בצירוף חיתוך וסירוס יחד צריך רובו.

רבי יוסי אומר: מחותך נחשב לילוד רק משיצא רובו, כתקנו, ונצרכים בו שני תנאים, שיצא הרוב, וכדרכו! אולם כל מחלוקתם היא במחותך, אבל בשלם מודה רבי יוסי שמועיל רוב גם במסורס.

וזהו שאמר רב פפא "כתנאי", שרבי יוחנן סבר כתנא קמא שאפילו במחותך הראש פוטר. ורבי אלעזר סובר כרבי יוסי, שבמחותך אפילו יוצא הראש תחלה כתקנו אינו כילוד, אלא אם כן יצא גם רובו ^[237].

מתקיף ליה רב זביד לרב פפא: אמת הוא כדבריך שצריך להגיה הברייתא. ושמחלוקת תנא קמא ורבי יוסי, ומחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן אחת היא ^[238]. ושנחלקו האם לידת ראש מחותך מחשיב את הולד לילוד. אולם עצם פירושך בדברי רבי יוסי אינו נכון.

שלדבריך סובר רבי יוסי שבמחותך אינו כילוד עד שיצא רובו כתקנו, מכלל - דבמסורס, היוצא הפוך, רובו נמי לא פוטר כיון שיצא מחותך, ודבר זה לא יתכן כי הא קימא לן בכל התורה, דרובו ככולו ^[239], ואם כן מה בכך שיצא מחותך ומסורס אבל הרי כבר יצאו רוב איבריו והרי הוא כילוד?! אלא אמר רב זביד, והכי קאמר [כך יש לפרש את דברי הברייתא]: ^[240] יצא מחותך ומסורס, משיצא רובו הרי זה כילוד, הא כתקנו, שיצא הראש תחילה גם במחותך, אין צורך ביציאת רובו אלא משיצא הראש בלבד פוטר.

ועל הדיוק מדברי תנא קמא שמשמע שמועילה יציאת הראש בולד מת, חולק רבי יוסי ואומר - משיצא כתקנו. כשראשו תחילה, מועיל דוקא כשיצא לחיים, כשצורתו שלמה כצורת ולדות חיים ^[241], אבל במחותך אין חילוק בין אם יצא קודם הראש או שאר האברים, ורק ביציאת הרוב נחשב לילוד ^[242].

תניא נמי הכי: יצא מחותך - מסורס, משיצא רובו הרי זה כילוד שהרי לא יצא הראש תחילה. הא יצא כתקנו, שיצא הראש תחלה, הראש פוטר למרות שהוא מחותך וכדברי תנא קמא, ורבי יוחנן.

רבי יוסי אומר: משיצא כתקנו לחיים, ואיזהו 'כתקנו לחיים'? משיצא 'רוב ראשו'!

ומסבירה הברייתא: ואיזהו "רוב ראשו"?

א. רבי יוסי אומר - משיצאו צדעיו.

ב. אבא חנן משום רבי יהושע אומר - משיצא פדחתו [מצחו] ^[243].

ג. ויש אומרים - משיראו קרני ראשו ^[244].

מתניתין:

המפלת ולד ואין ידוע מהו, זכר או נקבה, תשב לזכר ולנקבה, י"ד ימי טומאה כיולדת נקבה, ולאחריהם תשב את ימי הטוהר של זכר עד מ' יום.

ואם אין ידוע אם ולד היה אם לאו שמסתפקים גם שמא הפילה רוח, תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שיושבת מספק י"ד ימים של טומאה כיולדת נקבה, ואין לה לאחריהם ימי טוהר כלל, והיינו 'לנידה', שמספק תנהג כאילו היתה רק נידה שאין לה ימי טוהר כלל. [ומה שנאמר 'תשב לזכר' יתבאר בדברי הגמרא על המשנה הבאה] ^[245].

גמרא:

אמר רבי יהושע בן לוי: אשה מעוברת אשר עברה נהר, והפילה את עוברה לתוך מי הנהר, ואינה יודעת אם ולד הפילה או רוח הפילה, מביאה קרבן יולדת, ונאכל הקרבן בתורת קרבן ודאי, ואפילו שחטאת העוף נמלקת ואם אינה קרבן הרי היא נבילה, ובכל זאת תאכל שודאי לנו שהוא קרבן יולדת. וטעמו של רבי יהושע בן לוי הוא - הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים מעוברות ולד מעליא ילדן! ^[246]

ושואלת הגמרא על ריב"ל מהמשנה: תנן: אם אין ידוע אם ולד היה 'תשב לזכר ולנקבה ולנדה', ולדברי ריב"ל - אמאי תשב לנדה ולא יהיו לה ימי טוהר כלל משום הספק שמא הפילה רוח? לימא: הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן ^[247], ויהא לה לפחות את ימי הטוהר של זכר, לאחר שתשב בטומאה מספק י"ד יום לנקבה?!

ומתרצת הגמרא באוקימתא: מתניתין - בשלא הוחזקה עוברה, שלא היה ידוע קודם שהיא מעוברת! ^[248]

וכי קאמר רבי יהושע בן לוי שמביאה קרבן יולדת בודאי - כשהוחזקה עוברה! תא שמע: בהמה שיצאה מלאה, שיצאה למרעה במקום שאין רואים אותה, בהיותה מעוברת, ובאה חזרה ממקום המרעה בו ביום כשהיא ריקנית, ואין ידוע אם רוח הפילה או ולד הפילה, ולפיכך אין ידוע מה דינו של הולד הבא, אם הוא בכור אם לאו - הולד הבא אחריו הוא בכור - מספק! [ודינו - שיאכל לבעליו אחר שיפול בו מום - ואינו נותנו לכהן מספק, שהמוציא מחברו עליו הראיה].

ושואלת הגמרא לדברי ריב"ל: ואמאי - הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות ולד מעליא ילדן! וגם בהמה זו נתלה ברוב. והאי, ולד הנולד אחר כך, פשוט הוא בודאי, ויהיה מותר לאוכלו עוד לפני שנפל בו מום?!

ומתרצת: אמר רבינא: משום דאיכא למימר - דאכן רוב בהמות יולדות דבר הפוטר מבכורה, ומעוטן יולדות דבר שאינו פוטר מבכורה. אבל - וכל היולדות מטנפות לפני הלידה, שזבה מהן ליחה ביום הלידה, והוא סימן מוקדם ללידה.

וזו, הואיל ולא טנפה באותו יום ^[249], לפני צאתה למרעה, אתרע לה רובא, ולכן ישנו ספק אם ילדה ולד מעליא, וחוששים שהפילה רוח בעלמא.

ומקשה הגמרא: אי כל היולדות מטנפות בלא יוצא מהכלל, מהו בכלל הספק אם הולד השני הבא אחריו הוא בכור? והרי הא, מדלא מטנפה, ודאי הפילה רוח, והולד הבא אחריו בכור מעליא הוא?!

ומתרצת: אלא, אימא - רוב היולדות מטנפות ולא כולן. וזו, הואיל ולא טנפה - אתרע לה רובא, ולכן הולד הבא אחריו הוא ספק בכור.

כי אתא רבין, אמר: מתיב רבי יוסי ברבי חנינא על רבי יהושע בן לוי ממתניתא העוסקת באשה טועה, שלא ידעה עת לדתה, והוסיף רבין - ולא ידענא מאי תיובתא ממתניתא זו.

ומבארת הגמרא: מאי היא המתניתא שממנה הקושיה?

הערות

^[232] כן פירש רש"י [ד"ה אין], והוסיף שמדובר שילדתם בחודש השביעי ואחד נגמרה צורתו וחי והשני שלא נגמרה צורתו הוא נפל. וביאר המהרש"א שבדווקא נקט רש"י מקרה זה משום שאם היו נולדים לתשיעי מודה גם שמואל שראש הנפל פוטר, שלכולי עלמא אין צורך שיהא לולד חיות בפועל כדי שיפטור ראשו, והנולד בחודש התשיעי שצורתו שלמה וראויה לחיים פוטר ראשו גם כשנולד מת. וכדבריו משמע מרש"י בבכורות מו, ב ד"ה אין. ומקור חידוש זה הוא מהמשנה בבכורות [מו א] שכתבה שנפל בן ט' חודשים שהוציא ראשו פטר את הרחם, ובגמרא [שם, מו ב] מבואר שמדין זה שבמשנה אין להקשות על שמואל, שמודה גם הוא בבן ט'. אולם בחידודי הלכות חולק על המהרש"א וסובר שאין חילוק בין בן ט' לבן ח', ובכל גיל אם אינו חי אין לידת הראש נחשבת ללידה. באחיעזר [ג, סד, ב] הוסיף שבגמרא בבכורות [שם] מבואר שטעמו של שמואל הוא שצריך שתהא "נשמת רוח חיים באפיו", הרי שנצרכת חיות בפועל. וראה עוד מה שהקשה לפי זה סתירה בדברי שמואל, ובמרחשת [א, מו, י] שתירץ קושיה זו.

^[233] נחלקו הראשונים האם לרבי יוחנן שקול לגמרי ראש מחותך למחובר, הרשב"א [תורת הבית ז ו] סובר ששקולים הם. הרמב"ם [איסו"ב י ו] חולק וסובר שבראש מחובר מספיק שיצא רובו וכמבואר בהמשך סוגייתנו, מה שאין כן ראש מחותך צריך שיצא כולו. ונחלקו האחרונים מהו מקורו של הרמב"ם לחילוק זה, הבית יוסף [יו"ד קצד י] כתב שחילק הרמב"ם כן מסברא כדי לא להרבות את מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר, ובחידודי הלכות ובערוך לנר הביאו מקור לחילוק זה מדברי הגמרא. ונראה שנחלקו הרמב"ם והרשב"א בגדר דין לידת הראש כולו, שהרמב"ם [שם] כתב "שאם יצא הראש הרי זה כרובו", הרי שאין הראש שיעור לעצמו מהלכה למשה מסיני אלא מפני חשיבתו נחשב כרוב ומועיל מדין רובו ככולו. ומהרשב"א נראה שסבר שרוב ראש הוא שיעור בפני עצמו לענין דין לידה, ומודה הרמב"ם לרשב"א בראש מחובר, ולכן מספיק בו רוב הראש. בעיקר גדרי לידת ראש ראה מה שכתב באבני נזר [יו"ד שצא].

^[234] הריטב"א ביאר את תירוץ הגמרא באופן אחר, שפירוש המשנה הוא שיצא אפילו מחותך ואין צריך לומר כשיצא רק מסורס מועיל הרוב להחשיבו לילוד, ומפרשים מחותך בדומה לשלם ששניהם מהופכים.

^[235] כן פירש רש"י, הריטב"א [ד"ה במאי] חולק ומפרש שקושית הגמרא אינה על הדין אלא על הלשון 'כתקנו' שנקט רבי יוסי, שאין משמע ממנו שמדובר במסורס.

^[236] כן פירשו התוס' [ד"ה ה"ג].

^[237] כתב הרמב"ן ש'כתנאי' שאמר רב פפא הוא כלשון הראשון לעיל, שמחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר היא במחותך, אבל ללישנא אחרינא שנחלקו בדינו של שמואל אי אפשר להעמיד את רבי יוחנן שסבר שבכל נפל אין הראש פוטר כתנא קמא שסבר כן רק במחותך.

^[238] כן כתבו הרמב"ן והרשב"א לפירוש רש"י להלן, אבל לפירוש התוס' [ד"ה מכלל] כתב הריטב"א שרב זביד בא לחלוק ולומר שאין מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי קשורה למחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר, ובהערות הסמוכות יבואר בהרחבה.

^[239] המהרש"א [ברש"י ד"ה מאי קאמר] פירש שקושיה זו שונה מקושית הגמרא לעיל 'מאי קאמר', ששם הוקשה לגמרא מכח סברא שגם בלא דין רובו ככולו מסתבר שביציאת הרוב לבדו נחשב לילוד וגם בלא שיגרור אחריו את המיעוט, וקושית רב זביד היא רק מכח הדין רובו ככולו שבמחותך אין הרוב מחשיבו לילוד קשה רק שמדין רוב יחשב כולו בחוץ. הריטב"א [ד"ה במאי] הביא בשם יש מפרשים שפירשו גם את קושית הגמרא הראשונה מדין רוב, וזהה קושיה זו לקושית רב זביד.

^[240] לפירוש רב פפא נחלקו תנא קמא ורב יוסי בשני נקודות. א. לתנא קמא מועילה יציאת הראש במחותך, ולרבי יוסי צריך גם רוב. ב. לתנא קמא מועילה יציאת הרוב במחותך שהוא מסורס, ולרבי יוסי צריך שיצא גם הראש. וביאר רש"י [ד"ה מכלל] שהוכרח רב פפא לפרש כן משום שמפשטות לשונו של רבי יוסי משמע שבא להוסיף על דברי תנא קמא, ולומר שלא די שיצא רובו כתקנו אלא צריך שיצא גם ראשו. ורב זביד שהוקשה לו לפרש שלא יועיל רוב לרבי יוסי במחותך ומסורס, נדחק בלשון הברייתא ופירש שדברי רבי יוסי אינם נסובים על עיקר דברי תנא קמא, אלא על הדיוק שמשמע מדבריו שבמחותך מועילה יציאת ראש, ועל דין זה בלבד חולק רבי יוסי שרק לשלם יש חשיבות בראש ולא למחותך.

^[241] הרמב"ן פירש שאין צריך שיחיה ממש אלא שיהא שלם וכצורת ולד חי. וכן משמע גם מרש"י [ד"ה אלא].

^[242] כן פירש רש"י, התוס' חולקים על כל פירושו בדברי רב זביד ומבארים שהוקשה לרב זביד שמלשונו של רבי יוסי משמע שבא להקל, ולכן פירש שמודים כולם שמועילה יצירת הראש במחותך, וכל מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי היא האם צריך ראש שלם או די ברוב הראש. ובחידודי הלכות דייק לפירוש התוס' שבולד שלם מודה גם תנא קמא שדי ברוב הראש, ונחלקו רק בולד מחותך. וכתב שכפירוש זה סובר גם הרמב"ם [איסו"ב י, ו] שפסק שבולד שלם מועיל רוב הראש, ובמחותך צריך ראש שלם וכשיטת תנא קמא לפירוש התוס'. פירוש שלישי הביאו התוס' מהר"ח. וראה עוד בשיטת הר"ח לעיל כו א בתוס' ד"ה 'סנדל'.

^[243] כן פירש רש"י בבכורות [מו, ב], הרמב"ם [איסו"ב י ו] כתב שכשתצא רוב הפדחת הרי הוא ילוד ואין צריך פדחת שלמה. וביאר הבית יוסף [יו"ד קצד, י] שהרמב"ם פירש שראש אינו כולל את כל הגולגולת אלא רק את המצח עד העינים, ולכן אם נצריך שיצא המצח כולו אין זה רוב הראש אלא כולו, ואם כן מרבי יוסי שכתב שדי ברוב הראש מוכח שדי ברוב הפדחת.

^[244] דהיינו גובה הראש אצל העורף (רש"י).

^[245] כן ציין רש"י, הרמב"ם [בפירוש המשנה] ביאר שמשום ספק יולדת זכר צריכה לטבול ביום הארבעים וכסוברים טבילה בזמנה מצווה. ובסדרי טהרה [קצד כא] הקשה עליו מהגמרא להלן ל א שכתבה טעם אחר להזכרת זכר במשנה, ועוד האריך שם בקושיות רבות, וראה בהגהות הרש"ש שהקשה גם כן חלק מהקושיות.

^[246] הרמב"ן הקשה מהברייתא המובאת בתחילת הפרק [כא א] שכתבה שהפילה ואינה יודעת מה, מביאה קרבן ואינו נאכל. ותירץ, שצריך להעמיד הברייתא שם כשלא הוחזקה מעוברת וכתירוץ הגמרא בהמשך סוגייתנו. וראה עוד מה שכתבנו שם בהערות.

^[247] בשו"ת חתם סופר [יו"ד רצט] נשאל בענין אשה שהפילה ביום כיפור ומחמת טרדת היום לא הבחינו בנפל אם היה בו שפיר, ובשנה שאחר כך ילדה בן קיימא, האם חייב הולד השני בפדיון. ורצה השואל לפוטרו משום המובא בסוגייתנו שרוב נשים יולדות ולד מעליא. והשיב החת"ס שרוב זה רוב גרוע הוא, שאף על פי שרוב המתעברות יולדות מכל מקום רוב המתעברות בן קיימא אינן מפילות, ואין לנו בין הנפלים רוב ולדות. וראה שם שהאריך בביאור סוגייתנו, ובתנאים הנדרשים כדי לסמוך על רוב זה.

^[248] הנודע ביהודה [תנינא יו"ד קפח] ביאר שחזקת מעוברת היא אחר שלשה חודשים שאז ניכר העיבור, וכמבואר לעיל ח, ב. אולם החתם סופר [יו"ד רצט] סובר שלא די בזה, ורק לאחר שיפסוק ממנה אורח הנשים ויהיו בה שאר הסימנים שעל ידם מוחזקת למעוברת בשכנותיה יש בה את הרוב שהפילה ולד גמור.

^[249] רש"י [ד"ה מטנפות] ביאר שהטנוף הוא יום אחד קודם הלידה, וצריך אם כן לומר שלא שהתה הבהמה בחוץ זמן ממושך שאל"כ מנין לנו שלא טינפה, וכן פירשו התוס'. הריטב"א הוסיף שצריך שתחזור הבהמה בתוך הזמן שאם היתה מטנפת היו נכרים השיריים. הרמב"ם [בכורות ד יג] פסק שבהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית הנולד אחר כך הוא ספק בכור, וסתם ולא חילק כמה זמן עבר בין יציאתה לשובה, ובחידודי הלכות תמה על השמטה זו. ותירץ הערוך לנר שמחמת שלא קצבה הגמרא הזמן שבו ניכר הטינוף לא יכל הרמב"ם לקובעו להלכה.

שיש לחלק בין ערך איש לערך אשה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in order to differentiate between the valuation of a man and the valuation of a woman. Therefore, it could not have been derived from that verse that a tumtum and a hermaphrodite are excluded from the halakha of valuations, were it not for the superfluous words “the” and “if.”

§ The mishna teaches that if the fetus emerged in pieces, or if it emerged reversed, i.e., feetfirst rather than headfirst; when most of its limbs emerge, its status is like that of a child born, with regard to the impurity of a woman after childbirth. Rabbi Elazar says: Even if the head is among the limbs that emerged, provided that the majority of the limbs did not yet emerge, the fetus is not considered born.

And Rabbi Yoḥanan says: They taught in the mishna that the woman is not impure unless most of the fetus’s limbs emerged only in a case where the head is not among the limbs that emerged; but if the head is among them, the head exempts the woman’s future offspring from the obligation of primogeniture, as the fetus is considered born.

The Gemara asks: Shall we say that these Sages disagree with regard to the opinion of Shmuel? As Shmuel said that if a woman is pregnant with twins, and the head of one of the fetuses emerges and then disappears back into the womb, this does not exempt the other fetus from the obligation of primogeniture should it be born first. Shmuel says this specifically in a case of non-viable newborns, i.e., where the fetus whose head emerged was a non-viable newborn and the one that was eventually born first is a viable offspring. But if both are viable offspring, the emergence of the head is considered birth. The suggestion is that Rabbi Elazar agrees with the opinion of Shmuel, whereas Rabbi Yoḥanan disagrees with the opinion of Shmuel and maintains that the emergence of the head is considered birth even in the case of a non-viable newborn.

The Gemara rejects this suggestion, as it is possible that in the case of a whole non-viable newborn, everyone, i.e., Rabbi Elazar and Rabbi Yoḥanan, agrees that the emergence of the head is considered a birth, contrary to the opinion of Shmuel. When they disagree, it is in the case of a fetus that emerged in pieces. As one Sage, Rabbi Elazar, holds that it is specifically in the case of a whole non-viable newborn that the emergence of the head is considered birth, whereas with regard to a fetus that emerged in pieces it is not considered birth; and one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that in the case of a fetus that emerged in pieces as well, the emergence of the head is considered birth.

The Gemara cites another version of this discussion. The reason it is necessary for most of the limbs of the fetus to emerge for it to be considered born is that it emerged in pieces, or that it emerged reversed, i.e., feet first. It may be inferred from here that if it emerged in its proper manner, headfirst and whole, it is considered born, even according to Rabbi Elazar. Therefore, if the woman is pregnant with twins, the emergence of the head exempts the other twin from the obligations of primogeniture. Evidently, both Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar do not hold in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel said that the emergence of the head of one of the twins does not exempt the other in a case of non-viable newborns.

There are those who teach this halakha by itself, i.e., not in reference to the mishna: Rabbi Elazar says: The emergence of the head of a non-viable newborn is not considered like the emergence of most of the limbs; and Rabbi Yoḥanan says: The emergence of the head of a non-viable newborn is considered like the emergence of most of the limbs. And they disagree with regard to the opinion of Shmuel; Rabbi Elazar holds in accordance with Shmuel’s opinion, whereas Rabbi Yoḥanan does not accept the opinion of Shmuel.

The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna that if the fetus emerged in pieces or if it emerged reversed, when most of its limbs emerge, its status is like that of a child born. The Gemara infers: From the fact that the mishna states: Or reversed, by inference in the case of a fetus that emerged in pieces it emerged in its proper manner, i.e., the head first and then the body, and nevertheless the mishna states that it is only when most of its limbs emerge that its status is like that of a child born. This is difficult for the opinion of Rabbi Yoḥanan, as he maintains that once the head emerges, the fetus is considered born.

The Gemara explains that Rabbi Yoḥanan could have said to you: Say that the mishna is referring to a case where the fetus emerged in pieces and reversed, whereas if it emerged with its head first, it is considered born even if most of its limbs did not emerge yet.

The Gemara asks: But doesn’t the mishna teach that the fetus emerged in pieces or reversed? If so, it cannot be explained as referring to a case where the fetus emerged both in pieces and reversed. The Gemara answers that this is what the mishna is saying: If the fetus emerged in pieces or whole, and in both this case and that case it emerged reversed, then when most of its limbs emerge, its status is like that of a child born.

Rav Pappa says: This dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Yoḥanan is parallel to a dispute between tanna’im, as it is stated in a baraita: If the fetus emerged in pieces or reversed, when most of its limbs emerge its status is like that of a child born. Rabbi Yosei says: Its status is like that of a child born when it emerges in its proper manner. The Gemara asks: What is Rabbi Yosei saying? His statement apparently indicates that if a fetus emerges with its feet first, then even after most of its limbs emerge it is not considered born.

Rav Pappa says that this is what the baraita is saying: If the fetus emerged in pieces or reversed, when most of its limbs emerge its status is like that of a child born; but by inference, if the fetus emerged in its proper manner, then the emergence of the head exempts its twin, should it eventually be born first, from the obligations of primogeniture. And Rabbi Yosei says: The status of a fetus that emerged in pieces is like that of a child born when most of its limbs emerge, provided that it emerged in its proper manner, i.e., both requirements are necessary. The suggestion is that the opinion of Rabbi Yoḥanan is in accordance with the ruling of the first tanna, that even if a fetus emerges in pieces, once its head emerges it is considered born; whereas the opinion of Rabbi Elazar follows the ruling of Rabbi Yosei that even if such a fetus emerges headfirst, it is not considered born.

Rav Zevid objects to Rav Pappa’s interpretation of the baraita: Since Rabbi Yosei issued his statement that both requirements are necessary, i.e., a majority of limbs and emergence in the proper manner, with regard to the two cases mentioned by the first tanna, by inference in the other case, where the fetus emerged reversed, even when most of its limbs emerge it does not exempt its twin from the obligations of primogeniture. But this is difficult, as we maintain that the majority of an item is considered like all of it. Accordingly, when most of the fetus’s limbs emerge it should be considered born even if it came out feetfirst.

Rather, Rav Zevid says that this is what the baraita is saying: If the fetus emerged in pieces and reversed, when most of its limbs emerge its status is like that of a child born; but by inference, if the fetus emerged in its proper manner then the emergence of the head exempts its twin from the obligations of primogeniture, even if it was born in pieces. Rabbi Yosei says: The fetus is considered born once its head emerges only in a case when it emerges in its proper manner alive; if it emerges in pieces, the fetus is considered born only when most of its limbs emerge.

This explanation is also taught explicitly in another baraita: If the fetus emerged in pieces and reversed, then when most of its limbs emerge its status is like that of a child born; but if the fetus emerged in its proper manner, the emergence of the head exempts its twin. Rabbi Yosei says: The fetus is considered born once its head emerges only in a case where it emerges in its proper manner alive.

And what is the exact stage when a fetus that emerged in its proper manner alive is considered born? When most of its head emerges. And what is the stage when most of its head emerges? Rabbi Yosei says: When its temples emerge. Abba Ḥanan says in the name of Rabbi Yehoshua: When its forehead emerges. And some say: When the corners of its head, i.e., the projection of the head above the neck, are visible.

MISHNA: In the case of a woman who discharges and it is not known what is the fetus’s sex, she shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. She is impure for fourteen days, like a woman who gave birth to a female, and any blood the woman sees only until forty days after birth, not eighty days thereafter, is pure, like a woman who gave birth to a male. If it is unknown whether it was a male or female offspring or whether it was not an offspring at all, she shall observe the period of impurity for a woman who gave birth to a male and for a woman who gave birth to a female; and for any blood that she sees, she observes the halakhot of a menstruating woman. Since it is possible that what she discharged was not an offspring at all, any blood she sees might be due to menstruation, not childbirth.

GEMARA: Rabbi Yehoshua ben Levi says: With regard to a pregnant woman who passed across a river and she discharged her fetus into the river, and she does not know whether the fetus was fully formed, she brings the offering of a woman after childbirth, which is a burnt offering and a sin offering. And the sin offering, which is a bird, is eaten after the nape of its neck has been pinched, in the manner of a regular bird sin offering. This is the halakha despite the uncertainty that this fetus might not have been fully formed, in which case the woman would not be obligated to bring this offering, and a bird that is not an offering may not be eaten if its nape was pinched. Rabbi Yehoshua ben Levi explains the reasoning behind this ruling: One must follow the majority of pregnant women, and most pregnant women give birth to full-fledged offspring.

The Gemara analyzes this claim. We learned in the mishna: If it is unknown whether what the woman discharged was a male or female offspring or whether it was not an offspring at all, she shall observe the period of impurity for a woman who gave birth to a male and for a woman who gave birth to a female; and for any blood that she sees, she observes the halakhot of a menstruating woman. The Gemara asks: According to the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, why must the woman observe the halakhot of a menstruating woman? Let us say that one must follow the majority of women, and the majority of women give birth to full-fledged offspring. If so, she should observe a period of purity, during which any blood she sees is pure, after her period of impurity, like all women after childbirth.

The Gemara answers: The halakha in the mishna is referring to a case where the woman had not been presumed to be pregnant prior to her miscarriage; and when Rabbi Yehoshua ben Levi says that a woman who discharges is presumed to have discharged an offspring, he was speaking of a case where the woman had been presumed to be pregnant prior to her miscarriage.

The Gemara suggests: Come and hear a difficulty with regard to the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi from a baraita: There is the case of a kosher animal that had not yet given birth, which went to the pasture full, i.e., pregnant, and came back the same day empty, i.e., with no live offspring.It clearly discharged, but it is unknown whether or not it discharged an offspring, which would exempt the animal’s subsequent offspring from the status of a firstborn. In this case, the offspring that comes after it is a firstborn of uncertain status.

The Gemara asks: But why is this the halakha? According to Rabbi Yehoshua ben Levi, one should follow the reality among the majority of animals, and the majority of animals give birth to full-fledged offspring. And if so, this subsequent offspring of the animal is a regular offspring, i.e., it is definitely not a firstborn.

Ravina says in response: In this case, the halakha does not follow the majority of animals, because it can be said that the majority of animals give birth to an item that exempts the animal’s subsequent offspring from firstborn status, but a minority of animals give birth to an item that does not exempt the animal’s subsequent offspring from firstborn status, i.e., an item that is not a full-fledged offspring. And an additional factor is that all animals that give birth to full-fledged offspring discharge turbid liquids one day before giving birth, and since this animal did not discharge turbid liquids before going to the pasture, the effect of the majority is undermined. Consequently, the status of the animal’s birth is uncertain, and for this reason its subsequent offspring is considered a firstborn of uncertain status.

The Gemara raises a difficulty: If all animals that give birth to full-fledged offspring discharge turbid liquids before giving birth, then it should be concluded from the fact that this animal did not discharge turbid liquids that it did not discharge a full-fledged offspring, and therefore the animal’s subsequent offspring is a proper firstborn, not a firstborn of uncertain status. Rather, one should say that Ravina meant the following: The majority of animals that give birth discharge turbid liquids beforehand, and therefore, since this animal did not discharge turbid liquids, the effect of the majority is undermined.

§ When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, raises an objection to the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi from the halakha of a forgetful woman; but I do not know what the objection is. The Gemara asks: This halakha of a forgetful woman, which forms the basis of the objection, what is it? The Gemara explains: As it is taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמ' רב פפא כתנאי יצא מחותך או מסורס. אלישנא קמא דר"א ור' יוחנן קאי דפליגי במחותך.
והא דאקשי ליה רב זביד למאי דמוקי ר' יוסי אומר משיצא רובו כתקנו מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר קשיא ולימ' ר' יוסי אכתקנו פליג דלא מיפטר בראש עד שיצא רובו ומחמיר הוא.
וי"ל מדקתני ברייתא בדר' יוסי משיצא כתקנו משמע דלאיפלוגי אמסורס אתא דה"ל למימר ר' יוסי אומר כתקנו משיצא רובו וליפלוג אכתקנו והשתא פלוגתא אמסור' משמע ואוקומא רב זביד משיצא לתקנו בחיים ופלוגתא בדלחיים היא.
והיינו נמי תנאי דת"ק סבר מחותך ומסורס משיצא רובו הרי זה כילוד כתקנו אע"פ שמחותך הראש פוטר ר' יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים. כלומר אין הראש פוטר במחותך אלא בשלם שכיוצא בו יוצא כתקנו לחיים ולכ"ע לית להו דשמואג אלא ס"ל בשלם הראש פוטר והא דקתני איזהו כתקנו לחיים משיצא ראשו ה"ק איזהו כתקנו שיוציא ראשו תחלה ויוציא כדרך שהחיים מוציאין שר' יוסי אומר רוב ראשו וזהו שיעור אבל משיצא ראשו לאו לשיעור קתני אלא לדרך לידה קתני.
ואם באנו לפרש משיצא כתקנו לחיים לאפוקי נפל אפילו שלם כדשמואל ומאי כתנאי אפי' ללישנא בתרא דר"א ור"י תיקשי לן במס' בכורות פ' יש בכור לנחל' סלקא דשמואל בתיובתא ולא איתוקמא התם כתנאי. אלא שיש כיוצא בה בתלמו' תיובתא בחד דוכתא ותנאי בדוכתא אחריתי במס' תמורה. ועוד יש במסכת פסחים תיובתא בדריש שמעתא ותניא כותיה בשלהי דידה בפ' ערבי פסחים. אלא שאנו קיימנו שתיהן תיובתא. ותניא כותיה בשתי שמועות של ר' יוחנן וכבר כתבנו זה בספר המלחמות.

הא דאמר ריב"ל עברה בנהר והפילה וכו'. בדין הוא דנירמי עליה מהא דתניא בריש פירקין ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה מביאה קרבן ואינו נאכל אלמא לכ"ע הלך אחר רוב נשים לא אמרינן אלא מתוקמא ההיא כדתרצינן למתני' בשלא הוחזקה עוברה לפנינו. ודמתני' עדיפא לן למירמי.

וטעמא דיצא מחותך ומסורס הא יצא כתקנו הראש פוטר ותרוייהו לית להו דשמואל איכא דמתני לה להא שמעתא בפני עצמה וכו'. וקא מפלגי בדשמואל והא דאמר רב פפא כתנאי אלישנא קמא קא מהדר דפליגי במחותך ומסורס ולית להו הא דשמואל ובברייתא דקא מייתי יצא מחותך מסורס גרסינן ולא גרסי, או מסורס, ופרשה רב פפא לברייתא דהכי קאמר יצא מחותך מסורס משיצא חתוך רובו הרי זה כילוד הא כתקנו הראש פוטר והיינו כר' יוחנן דאמר דאפילו במחותך הראש פוטר ור' יוסי אומר משיצא רובו כתקנו כלומר אפילו יצא כתקנו לומר שאם יצא הראש תחלה אינו פוטר עד שיצא רובו דאין ראש פוטר והיינו דר' אלעזר אבל בשלם כולי עלמא מודו דהראש פוטר ודלא כשמואל ואתקיף ליה רב זביד לר' יוסי דאמר רובו כתקנו פוטר מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר וא"ת ומאי קושיא דילמא ר' יוסי הכי קאמר דאפילו כתקנו בעינן רובו ולאפוקי מדתנא קמא דאמר הראש פוטר והוא הדין דמסורס רובו ככולו, וי"ל דלישנא דאמר ר' יוסי משיצא רובו כתקנו קשיתיה דמהאי לישנא משמע דר' יוסי מיקל בהא לומר דכיון שיצא כתקנו רובו פוטר דאי לאשמעינן דאפילו כתקנו במחותך אין הראש פוטר עד שיצא רובו היכי הוי ליה למימר ר' יוסי אומר אפילו כתקנו עד שיצא רובו. ופירש רב זביד דהכי קאמר יצא מחותך ומסורס משיצא רובו הרי זה כילוד הא כתקנו לחיים הוא דפוטר הראש כלומר אם יצא כדרך שהחיים יוצאין כלומר שיצא שלם אז הראש פוטר שלא לחיים כלומר שיצא מחותך אין הראש פוטר כר' אלעזר דאפילו לרב זביד נמי הויא פלוגתייהו בהני תנאי פי' מסורס מהופך והא דקתני בברייתא איזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו לאו למימרא דרוב ראשו זהו פירושו כתקנו לחיים דא"ר יוסי אלא הכי קאמר הא דאמר ר' יוסי דמשיצא כדרך כל החיים הראש פוטר בו באי זה שיעור אמר בראש כלו או במקצתו ופירשו משיצא רוב ראשו ובזה ר' יוסי להקל ורבנן להחמיר דלרבנן משמע דכל שאינו יוצא חי אין הראש פוטר בו אלא ראשו כולו דלדידהו אין הפרש בין נפל שלם למחותך בהוצאת הראש דבין כך ובין כך הראש פוטר כענין אחד והוא שיצא כולו ראש ור' יוסי סבר דראש מחותך לא פטר ובנפל שלם פוטר כשל ולד חי משיצא רוב ראשו אבל מ"מ בשלם לכולי עלמא הראש פוטר ודלא כשמואל. ומדברי התוס' משמע דהם ז"ל מפרשים דהאי משיצא לחיים היינו פי' ראשו משיצא מה שהחיים תלויים בו וכפשטה דברייתא ממש ובמחותך עצמו ר' יוסי להקל ורבנן להחמיר דרבנן בעו כוליה רישיה ור' יוסי סבר דמשיצא מראשו מה שהחיים תלויין בו הרי זה כילוד והיינו דקתני בברייתא ואיזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו שר' יוסי אומר רוב ראשו ור' יוסי להקל אפילו במחותך ולפי דבריהם לאוקימתיה דרב זביד לא הויא פלוגתייהו דר' יוחנן ור' אלעזר בהני תנאי. ור"ח ז"ל גריס בברייתא יצא מחותך או מסורס ותנאי דאמר רב פפא קאי אלישנא בתרא דר' יוחנן ור' אלעזר דפליגי בדשמואל וכתקונו לחיים דאמר ר' יוסי פירושו שאיפשר להתקיים ואז הראש פוטר מפני שהוא בן קיימא והיינו דשמואל וכר' אלעזר דקאי כותיה. והקשו עליו בתוספות דא"כ היכי אסקה למימריה דשמואל בתיובתא בפרק יש בכור (בכורות מו, ב) במסכת בכורות דהא איכא ר' יוסי דאית ליה הכין. ויותר מזה אני תמה במה שמצאתי בפרושיו בלשון הזה וקי"ל כדר' יוסי וכדמתרץ רב זביד דהא ר' יוחנן קאי כותיה ע"כ ואדרבה ר' יוחנן כת"ק הוא דקאי דמיקל טפי.

אפי׳ הראש עמהן. פי׳ אמחותך קאי וסבר דאפילו בנפלים הראש חשוב כלידה ור״י אמר שאין הראש חשוב כלידה שגם הוא אין פוטר בבכורה והשגרת לישן דההיא דבבכורות נקט הכי לישנא דהראש פוטר ולהאי לישנא אסקינן דבמחותך בלחוד פליגי אבל בשלם דכ״ע הראש פוטר בנפלים ודלא כשמואל דמס׳ בכורות וכאידך לישנא אמר דבשמעת׳ באנפי נפשה אפליגו ר״א ור׳ יוחנן בין בשלם בין במחותך ולאו אמתני׳ קיימי דמיירי במחותך דוקא ור״א ס״ל דשמואל אפי׳ בשלם אין הראש כרוב האיברים להיותו פוטר ור׳ יוחנן סבר דהראש כרוב איברים ופוטר אפי׳ במחותך.

ה״ק יצא מחותך או שלם וזה מסורס וכו׳. ק״ל היכי לא אקשינין והא לא קתני הכי וכדאקשי׳ בהא או מחותך ולא אמר נמי דמחסורי מחסרא וי״ל דה״פ דמתני׳ דיצא אפי׳ מחותך או מסורס לבדו בלא מחותך ולעולם מחותך דומיה דמסורים דתני בהדיא.

אר״פ כתנאי יצא מחותך מסורס. כן גר׳ רש״י וכן היא בכל הספרים ול״ג או מסורס ולישנא קמא דאוקימ׳ פלוגתייהו במחותך דוהא עבדי תנאי ולא ללישנא בתרא.

במאי קאמר. כלומר כיון דבמחותך וגם במסורס מיירי היכי שייך לומר כאן שיצא כתקנו דהא אין כאן צד תקנו כלל אבל יש מפרשים דפרכי׳ הכי משום מאי דפריך רב זביד בסמוך דמכלל דמסורס רובו נמי לא פטר אין זה נכון כלל.

אמר ר״פ הכי קאמר יצא מחותך מסורס משיצא רובו הוי כילוד הא כתקנו כלומר שלא יצא מסורס אלא שיצא הראש תחלה הראש פוטר ר׳ יוסי אומר משיצא רובו כתקנו כלומר שיצא הראש תחלה כתקנו ותרוייהו בעינן שיצא רובו וכתקנו דהיינו הראש תחלה.

מתקיף לה רב זביד מכלל דמסורס רובו נמי לא פוטר. וא״ת דילמא הכי קאמר דאפילו כתקנו שיצא הראש כעין רובו ולאשמועינן שאין הראש פוטר אבל ה״ה דמסורס נמי סגי ברובו וי״ל דא״כ ק״ל למתני משיצא רובו אפי׳ כתקנו וק״ל דכיון דלהקל בא לומר דלא סגי ביציאת רובו היכי קתני משיצא רובו עד שיצא רובו כתקנו מבעי׳ ליה וי״ל דאת״ק קאי וה״ק משיצא רובו ששמעת שהוא כילוד כתקנו הוא ולא במסורס.

אלא אמר רב זביד וכו׳ עד רבי יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים. פירש״י ז״ל משיצא כדרך שיוצא לחיים דהיינו שיוצא שלם או הראש פטור אבל במחותך אין הראש פוטר ולפי׳ זה אף לרב זביד נמי הוי דר׳ יוחנן ור״א תנאי והא דקתני איזהו כתקונו לאו פי׳ דתקונו הוא דהא ידעינן שר״ל שיצא שלם אלא בא לפרש באיזה שיעור מן הראש הוא פוטר כשיצא שלם כתקנו לחיים ואינו מחוור לכך הנכון כפי׳ התוס׳ דרב זביד לא מוקים כתנאי אלא תרוייהו מוקי להו כר׳ יוחנן דס״ל דהראש פוטר בנפלים וכשיעור יציאת הראש הוא דפליגי דה״ק סבר דאינו פוטר עד שיצא כלו או רובו ור׳ יוסי סבר שהוא פוטר משיצא ממנו מה שהוא כתקנו לחיים כלו׳ שהחיים תלויין בו והיינו דקתני במתני׳ דמייתי איזהו כתקנו לחיים ואפליגו תנאי בשיעור וכל א׳ מן התנאים הוא מחמיר והולך ופוחת מן השיעור לחשבו כילוד ונר׳ דהלכתא כר׳ יוסי דהא כל הני תנאי לפרושי לישנא דיליה אתו ונקטי׳ דיש אומר לחומרא אבל י״א דהלכא כרבנן במחותך דבעינן כלו או רובו ומיהו בשלם מודו רבנן לר׳ יוסי דסגי בחד מהני שיעורי והיינו דטרחו הני תנאי לפרש איזהו כתקנו וראוי להחמיר ויש לר״ח ז״ל גרס׳ אחרת בשמעתין ופי׳ אחר כי הוא גורס בבריתא שהביא ר״פ יצא מחותך או מסורס ופירשה כדרך שפירשו בגמ׳ על משנתי׳ יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס ואלישנא בתרא קאי ואוקמא כתנאי ופליגי בדשמואל ובהא דרב זביד פי׳ דמשיצא כתקנו לחיים היינו שהוא בן קיימא ולו׳ דבנפלים אין הראש פוטר כלל ואתי׳ כשמואל וכר׳ אליעזר דקאי כותיה אבל בתוס׳ שבשו פי׳ זה וא״כ היכי אסקוה למימרא דשמואל כתיובתא בפ׳ יש בכור ולא אוקמוה כתנאי במסקנא דהכא כשמואל דאמר כר׳ יוסי אלא ודאי ליתא להאי פירושא ועוד דבכלהו נסחי אשכחן הגרסא כפי׳ רש״י ז״ל יצא מחותך מסורס.

אמר ר״י ב״ל וכו'. הא דאמרינן והא פשוט הוא לא שייך גבי בכור בהמה ובהשגרת לישן דבכור אדם נקטוה ואיכא דלא גריס ליה וזו הואיל ולא טנפה פי׳ ומיירי כשבאה ריקנית תוך זמן שאפי׳ טנפה היה ניכר בה.

ר' יוסי אומר משיצא כתקנו מאי קאמר. פרש"י וכי ס"ד דמסורס ברובא לאו ילוד הוא ומפרש רב פפא ר' יוסי אדיוקא דת"ק קאי הא דקאמר הא כתקנו הראש פוטר וקאמר ר' יוסי משיצא רובו כתקנו דאפילו כתקנו בעי' רובא ומיהו גם במסורס נמי הוי כילוד ברובו ורב זביד פריך ליה לרב פפא דמשמע ליה (כלומר דלפי דברי רב פפא ר' יוסי לא קאי אדיוקא) דע"כ ר' יוסי לא קאי אדיוקא דת"ק דא"כ הו"ל למימר אפי' כתקנו עד שיצא רובו אבל מדקאמר משיצא משמע שבא להקל דבקל הוי לידה טפי מלת"ק. ותימה אי קאי אמאי דקאמר ת"ק יצא מחותך מסורס משיצא רובו (כלומר אלא) [כמו] דס"ד מעיקרא מקמי דדייק רב פפא וקאמר ר' יוסי משיצא כתקנו אז מהני רוב אבל מסורס לא מהני רוב א"כ אז לא בא ר' יוסי להקל והו"ל למימר עד שיצא רובו כתקנו. וי"ל דהא לא קשה ליה משום דר' יוסי לא קאי אמאי דקאמר הת"ק (כלומר) לפי פשט הברייתא מקמי דאיירי רב פפא דת"ק איירי במחותך [או] מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד וקאמר ר' יוסי אני אומר דוקא משיצא רובו כתקנו אבל רב פפא שמגיה בדברי ת"ק הא כתקנו הראש פוטר אי איתא דר' יוסי (אתא) [עלה] קאי הו"ל למימר עד שיצא רובו כתקנו הילכך משני רב זביד דר' יוסי אמר משיצא כתקנו לחיים דהיינו משיצא רוב ראשו ומיקל ר' יוסי וחשיב ליה בקל ילוד טפי מת"ק. ולא כמו שפר"ח מחיים בר קיימא אבל בנפל אין הראש פוטר דלפי [זה] אמאי איתותב שמואל בבכורות דקאמר אין הראש פוטר בנפלים בפ' יש בכור הא איכא ר' יוסי הכא דקאי כוותיה:

תשב לזכר ולנקבה ולנדה. ותימה אמאי תשב שבועים לנקבה והא ספק ספיקא הוא דשמא לא ילדה ואת"ל ילדה אימור זכר הואי ובפ"ק דב"ק משמע שיש לנו להקל בספק ספיקא גבי שליא שיצתה מקצתה ביום הראשון וי"ל דא"כ אם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א אמרינן בגמרא דמשום חששא דזכר מקולקלת עד יום מ"ח ואמאי (לא) תהא מקולקלת דשמא לא ילדה כלל ואת"ל ילדה אימור נקבה הואי אלא ודאי לא אמרינן הכא תרי קולי דסתרי אהדדי אלא מוקמינן כל חד וחד אדיניה וטמאה שבועים משום חומרא דנקבה ומקולקלת למנינה משום חומרא דזכר. ואע"ג דבשמעתא דטועה מחמירינן אע"ג דאיכא כמה ספיקות יש לחלק היכא דנחתא כבר לתורת טומאה:

רוב היולדות מטנפות. האי טינוף הוי קודם לידה ולא כמו טינוף דלעיל דהוי מיהוי הולד עצמו. ומיירי בשלא שהתה בחוץ כ"א מעט דאם שהתה הרבה אימור טינפה וילדה:

בפרש"י בד"ה ואפי' הראש עמהם כו' כגון יולדת תאומים לז' כו' עכ"ל דביולדת תאומים לט' חדשים אפי' מת כיון דכלו לו חדשיו הראש פוטר בנפלים לכ"ע כדאיתא ר"פ יש בכור:

גמ' לישנא אחרינא טעמא כו' עד איכא דמתני לה כו' אינו בגמרות ישנות וק"ל:

שם מכלל דמחותך כתקנו כו' קשיא לר"י כו' לתרוייהו לישני פריך דללישנא בתרא נמי רבי יוחנן בין בשלם בין במחותך קאמר דהראש כרוב אברים דסתמא קאמר וק"ל:

בפרש"י בד"ה מאי קאמר ר"י משיצא כתקנו ס"ד דמסורס ברובא לאו ילוד הוא עכ"ל כתב מהרש"ל וה"ה מחותך כתקנו כמו שפי' התוספות עכ"ל וקשה לפי זה כיון דעיקר קושיא אמחותך אמאי שבק רש"י העיקר ונקט מסורס דממסורס לא משני רב פפא מידי כדאתקיף ליה רב זביד וע"כ הנראה לשיטת רש"י דודאי ה"ג א"ר פפא כתנאי יצא מחותך או מסורס כו' כגירסת התוספות וכ"ה בגמרות ישנות אלא דלשיטתו מעיקרא נמי ר"י הכי מתפרש משיצא כתקנו מהני במחותך ברובא אבל במסורס אפי' שלם לא מהני רוב ופליג את"ק דאית ליה דבמסורס ושלם דמהני ברובו ואהא קאמר מאי קאמר דאין סברא דברוב שלם מסורס דלא הוי כילוד לר"י וקאמר רב פפא דגרסינן בברייתא מחותך ומסורס דהשתא ר"י אדקתני בגווה יצא מחותך ומסורס קאי דבכה"ג לא מהני רוב אלא משיצא מחותך כתקונו וה"ה מסורס ושלם ורב זביד אתקיף ליה מכלל דבמסורס כו' ר"ל מכלל דקאמר רוב במחותך כתקונו שמעינן דבמסורס לא הוי רוב כילוד במחותך והא קיימא לן רובו ככולו בכל דוכתי ובהכי ניחא דברוב שלם קאמר מאי קאמר מכח סברא והכא במסורס ומחותך האריך בקושייתו משום דרובו ככולו ותו לא מידי:

תוס' בד"ה מכלל דבמסורס כו' לכך משני רב זביד מדקאמר משיצא כתקנו כו' עד שיצא רובו הא כתקנו כו' ור"י מיקל וקאמר משיצא כתקנו לחיים כו' עכ"ל וכצ"ל:

ד"ה מכלל וכו' עד וה"ק יצא מחותך מסורס עד שיצא רובו הא כתיקונו הראש פוטר וכו' כדמפרש בברייתא בסמוך רבי יוסי אומר משיצא רוב ראשו כצ"ל:

גמ' אבל הראש עמהן הרי הוא כילוד כצ"ל ונ"ב נ"ל:

שם תניא נמי הכי יצא מחותך מסורס משיצא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין הראש כו' מן הבכורה ורבי אליעזר כו' כצ"ל:

בד"ה באנפי נפשיה ולאו אמתניתין ואיכא כו' כצ"ל:

בד"ה מאי קאמר כו' סלקא דעתך דמסורס ברובא כו'. נ"ב וה"ה מחותך כתקנו כמ"ש התוס' נ"ל:

בא"ד לאו ילוד הוא הס"ד:

בד"ה אלא אמר רב זביד כו' אין הראש פוטר הס"ד:

בד"ה מתיב רבי יוסי כו' בן לוי הס"ד:

תוס' בד"ה תשב לזכר כו' כדפריך לעיל (נדה כו'.) נ"ב גבי חומר ב' ולדות:

במשנה תשב לזכר ולנקבה ולנדה. ופי' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם דחומרא דזכר הוא להצריכה טבילה לסוף מ' כדין טבו"י ארוך כו' ע"ש. ותימה דזהו כדברי ב"ש לקמן (עא ב) במשנה ולקמן (בע"ב) בברייתא וכפי שפי' הגמרא. ולב"ה ל"ל דטבו"י ארוך תיבעי טבילה. ואין לומר דאף לב"ה צריכה טבילה לקדש כדפי' הרע"ב שם וכדמשמע קצת בפי' דהכא דלא הזכיר תרומה רק קדש ומקדש ועמש"כ שם. ז"א דע"כ לא מצרכי אלא לאחר הבאת כפרתה כמש"כ שם וכאן אינה מביאה אלא לאחר פ' יום. וכ"מ להדיא בגמרא כאן דלב"ה א"צ טבילה. ועוד תימה דבפשוט הל"ל דנ"מ בחששא דזכר להצריכה טבילה לסוף ז' וכדאיתא בגמרא הכא אף לב"ה וצע"ג:

גמ' אריב"ל עברה נהר וכו'. לעיל יח ע"א:

שם אי כל היולדות. כעין זה כתובות טז ע"א:

לחלק. הילכך אי לאו ה''א ואם לא ממעט טומטום אבל הכא מדה''ל למכתב אדם תשלחו וכתיב זכר ונקבה ש''מ לדרשא: ואפילו הראש עמהם. אמחותך קאי דהיכא דיצא מחותך אפי' יצא הראש אין חשוב ולד עד שיצא רובו: אין הראש פוטר בנפלים. יצא ראש הנפל כגון יולדת תאומים לשבעה אחד נגמרה צורתו ואחד לא נגמרה צורתו ויצא ראש הנפל והחזירו ואח''כ יצא אחיו הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטר את הבא אחריו מן הבכורה ורבי אלעזר אית ליה דשמואל: באנפי נפשיה. ולא אמתניתין ואיכא בינייהו מאן דמתני לה אמתניתין משמע דאמחותך קא פליגי ואיכא למימר כדאמרן דבשלם אפי' ר' אלעזר מודה דלית ליה דשמואל ומאן דמתני לה באנפי נפשיה משמע דאשלם נמי פליגי ובדשמואל: אין הראש כרוב אברים. יצא הראש אינו כילוד ובנפל קאי דאי בבן קיימא ליכא למ''ד דהא מתניתין היא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו: כתקנו. ראש יצא תחלה וקאמר דבעינן רובא וקשיא לר' יוחנן: מאי קאמר. רבי יוסי משיצא כתקנו ס''ד דמסורס ברובא לאו ילוד הוא: מחותך ומסורס. מחותך ודרך מרגלותיו: הא כתקנו. דרך ראשו אפי' מחותך הראש פוטר: רובו כתקנו. תרוייהו בעינן במחותך: מתקיף לה רב זביד. לתירוצא דמתרצינן אליבא דרבי יוסי: מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר. בתמיה כיון דרבי יוסי לאו אדיוקא קאי אלא אדקתני בגווה יצא מחותך ומסורס משיצא רובו ועלה קאי דרבי יוסי ואמר אע''ג דנפיק רובו בעינן נמי כתקנו מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר בתמיה: אלא אמר רב זביד. רבי יוסי אדיוקא דת''ק קאי דאמר הא כתקנו הראש פוטר ואע''ג דמחותך וקאמר ר' יוסי אין הראש פוטר אלא שיצא כתקנו וכשאר ולדות שיוצאין לחיים אבל מחותך אפילו כתקנו אין הראש פוטר: כתקנו. אפי' מחותך הראש פוטר: מי שיצא כתקנו לחיים. הוא דראש פוטר אבל מחותך אפילו כתקנו בעינן רובו: צדעיו. טנפל''ש: קרני ראשו. גובה ראשו שאצל העורף: מתני' ואין ידוע מהו. אם זכר אם נקבה אבל יודעת היא שהוא ולד: לזכר ולנקבה. ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה: אין ידוע אם ולד היה אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנדה. כלומר כשתראה תהא נדה שאין לה ימי טוהר דשמא לאו ולד הוא ובגמרא מפרש למה הוזכר זכר הואיל ואין לה דם טוהר דאי משום טומאת לידה הא קתני נקבה: גמ' והפילה. ואינה יודעת מה אם נפל אם רוח שהרי נפל למים: אמאי תשב לנדה. ניתיב לה מיהא ימי טוהר דזכר: שיצאה מלאה. כשהיתה מעוברת יצתה לאפר: ובאה. בו ביום ריקנית: בכור מספק. שמא זה היה ולד והבא אחריו אינו בכור או שמא רוח הפילה והבא אחריו בכור מעליא הוא הילכך ספק הוא ויאכל במומו לבעלים ולא לכהן דהמוציא מחבירו עליו הראיה: והאי פשוט הוא. ויאכל בלא מום: מטנפות. יום אחד קודם לידה כעין גלייר''א: מתיב רבי יוסי. אדר' יהושע בן לוי: טועה. ממתניתא דמיירי באשה טועה שלא ידעה עת לידתה:

ה''ג אמר רב פפא כתנאי יצא מחותך או מסורס כו' מאי קאמר. דאין סברא דברוב שלם ומסורס או ברוב כתקנו ומחותך לא הוי לרבי יוסי כילוד וקאמר רב פפא דגרסינן בברייתא מחותך ומסורס הא מחותך ויצא כתקנו הראש פוטר ולרבי יוסי אין הראש פוטר והיינו פלוגתייהו דרבי יוחנן ורבי אלעזר: מכלל דבמסורס רובו נמי לא פוטר. וא''ת ודלמא ר' יוסי אתא למימר דאפי' כתקנו בעינן רוב ואין הראש פוטר וה''ה דבמסורס נמי סגי ברוב וי''ל דא''כ הוה ליה לרבי יוסי למימר אפילו כתקנו עד שיצא רובו והוה משמע שבא להחמיר לכך משני רב זביד מדקאמר משיצא רובו כתקנו ולא קאמר עד שיצא משמע דרבי יוסי בא להקל וה''ק יצא מחותך מסורס עד שיצא רובו הא כתקנו הראש פוטר ור' יוסי מקיל וקאמר (או עד שיצא) כתקנו לחיים פירוש מה שחשוב חיים דהיינו רוב ראשו כדמפרש בברייתא בסמוך ר' יוסי אומר משיצא רוב ראשו ורבינו חננאל פירש לחיים בר קיימא דדוקא בר קיימא הראש פוטר אבל לא בנפלים וקשה א''כ אמאי איתותב שמואל פרק יש בכור (בכורות דף מז:) כיון דרבי יוסי קאי כוותיה: תשב לזכר ולנקבה ולנדה. אע''ג דהוי ספק ספקא תשב לנקבה דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ספק ספקא הכי נמי נטהרנה אם ראתה בל''ד ומ''א מספק ספקא ולא ניחוש לזכר והוי תרי קולי דסתרן אהדדי כדפרשינן לעיל (ד' כד:) ומיהו בטועה בגמ' מחמרינן אע''ג דאיכא כמה ספיקי: וזו הואיל ולא טנפה. וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ דאם שהתה אימור טנפה וילדה: