נידה כח ע"א

וטהרו לו שאין מטמאים הפתחים הקטנים מארבעה טפחים. וקא [והרי] דייקת מינה [ממנה]: טעמא [הטעם דווקא] שמטמאים את הפתחים הגדולים הוא משום שאותו מת שנשרף שלדו קיימת, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] הוא, שאין השלד קיים ("התבלבלה צורתו") — טהור.

ויש לדחות: אדרבה (להיפך), דוק מינה להאי גיסא [דייק ממנה לצד זה]: דווקא במקרה זה של המת שנשרף, משום ששלדו קיימת — הוא שטהרו לו פתחים קטנים, שאין ראוי להוציא את המת הזה אלא דרך הפתחים הגדולים, ומכאן נסיק: הא לאו הכי [הרי, אם לא כך] הוא, שאף השלד אינו קיים — פתחים קטנים נמי [גם כן] טמאין, משום שכל חד וחד [אחד ואחד] מהפתחים הללו הריהו חזי לאפוקי חד חד [ראוי להוציא דרכו אחד אחד] אבר, ואין איפוא מכאן ראיה לשיטת ריש לקיש!

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ר' יוחנן שאמר כי המת שהתבלבלה צורתו מטמא באוהל. כשיטת מאן [מי] מן התנאים אמר את שיטתו זו — כשיטת ר' אליעזר. דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת אהלות], אפר אנשים שרופין, שאין בו אלא מגופות האנשים, בלא שהתערב בהם אפרם של עצים, מהו שיעורו לענין שיטמא באהל? ר' אליעזר אומר: שיעוריה [שיעורו] לטמא באהל הוא ברובע הקב. הרי שסובר ר' אליעזר שאף המת שהתבלבלה צורתו (כגון אפר הנשרפים) מטמא באוהל, וכמותו סובר ר' יוחנן.

ומבררים את דברי המשנה הללו: היכי דמי [איך הוא בדיוק] מצב זה של מת שנשרף ושלדו קיימת? אמר אביי: כגון ששרפו על גבי קטבלא (עור מעובד וקשה, שאינו נשרף עם המת שעליו), שאף אם נשרף המת עליו צורתו וחיתוך איבריו ניכרים, רבא אמר: כגון ששרפו על גבי אפודרים (אבן שיש). רבינא אמר: כגון שלא נשרף ממש, אלא דאיחרכי אחרוכי [שנחרך] המת, ולא נעשה אפר ממש, והשלד נשאר קיים.

א ועוד בענין דין המפלת, תנו רבנן [שנו חכמים]: המעוברת המפלת צורת יד חתוכה (שאצבעותיה חתוכות, מופרדות וניכרות) וכן אם הפילה רגל חתוכה — אמו טמאה לידה ככל היולדת עובר שנגמרה צורתו. ואין חוששין שמא מגוף אטום (שלא נגמרה צורתו, שאין בו חלוקת איברים) באו חתיכות אלה, והאשה טהורה. משום שרוב הנשים יולדות עובר שנגמרה צורתו, ואף במקרה זה יש לומר שבאה היד או הרגל החתוכה מולד שהיה שלם, ונמחה בלידה.

ובדינה של זו רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אף שיושבת היא ימי טומאה, כשאר יולדות, אין נותנין לה ימי טוהר כשאר יולדות, שאם ראתה בהם דם הריהי טהורה. מאי טעמא [מה הטעם] — אף שמניחים אנו כי באו החתיכות הללו מולד שהיה שלם, ואולם מאחר שאין אנו יודעים אם הפילה איברים נוספים מאותו ולד, ומתי הפילתם. וכלל הוא שאין ימי הטומאה והטהרה הניתנים ליולדת מתחילים אלא לאחר שהפילה רוב איבריו של העובר, משום כך אימא [יש מקום לומר] כי הרחיקה לידתה שכבר מזמן מרובה הסתיימה לידתה זו שהפילה רוב איברי העובר, וכבר הסתיימו להם ימי הטהרה.

מתיב [מקשה] רב יוסף מן המשנה להלן: המפלת ואין ידוע מה הפילה — תשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ליולדת זכר ולנקבה. ואי סלקא דעתך, [ואם עולה בדעתך] לומר שבכל מקרה כהאי גוונא אימא [כעין זה יש לומר]: הרחיקה לידתה — לתני [שישנה] התנא במשנה זו מלבד שמחמירים בה ויושבת מן הספק ימי טומאה כיולדת נקבה (שבועיים) וימי טהרה כיולדת זכר (שלושים ושלושה ימים בלבד), וגם שמחמירים בה כאילו לא ילדה כלל ויהא דינה אם רואה דם בימי טהרה אלה ככל נדה, שהרי אפשר שילדה מזמן, וכבר הסתיימו ימי טהרה. אמר

אביי בתשובה: אי תנא [אם היה שונה] גם שמחמירים בה לנדה, הוה אמינא [הייתי אומר] שכיון שמחמירים בה כנדה מן הספק, הרי זה איפוא משום שחוששים שמא לא ילדה כלל. ואם כן אף שהיא אכן מביאה מן הספק הזה קרבן ככל יולדת, ואולם יהא דינו של קרבן זה מן הספק שאינו נאכל שמא לא ילדה כלל ואינה חייבת בו. והרי חטאת העוף הבאה לקרבן יולדת נמלקת היא, ואם אין זה קרבן של חיוב, הרי זו נבילה האסורה באכילה. לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] בכך ששמט מלהזכיר שמחמירים בה כנדה, שמביאה קרבן יולדת ודאי, שוודאי ילדה ולד, וקרבן זה דינו שנאכל.

ב אמר רב הונא: הוציא העובר את ידו ממעי אמו, ושב והחזירה — הוצאת יד זו נחשבת כלידה, ואמו טמאה בה טומאת לידה כיולדת ולד שלם. וטעמו של דבר, שכן נאמר בתמר אשת יהודה: "ויהי בלדתה ויתן יד" (בראשית לח, כח).

מתיב [מקשה] על כך רב יהודה ממה ששנינו: הוציא העובר את ידו ממעי אמו — אין אמו חוששת בשל כך לנהוג כיולדת לכל דבר! אמר רב נחמן כהסבר לדברי רב הונא אלה: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי מתפרש לי ממנו, מדברי] רב הונא, שזו כוונת דבריו: לחוש לנהוג כיולדת לענין ימי טומאה — אמנם חוששת, ואולם אף לתת לה ימי טוהר שתנהג כיולדת על סמך הוצאה זו — לא יהבינן לה [אין אנו נותנים] לה עד דנפיק רוביה [שיצא רובו] של הולד ממעי אמו.

ושואלים על הסבר זה: והא [והרי] "אין אמו חוששת לכל דבר" קאמר [רב הונא אמר], ומשמע שאף לענין ימי טומאה אמר כן! אמר אביי הסבר זה בדברי רב הונא: אשה זו אמנם אינה חוששת לכל דבר — מדאורייתא [מן התורה], אבל מדרבנן [מדברי חכמים] — הריהי חוששת. ושואלים על כך: והא קרא קאמר [והרי מקרא הוא רב הונא אמר] להביא ראיה לשיטתו שנחשבת זו ללידה! ומתרצים: מדרבנן [מדברי חכמים] הוא, וקרא [והמקרא] — אסמכתא בעלמא [סמך בלבד] הוא.

ג משנה האשה המפלת או היולדת טומטום (שאין נראים בו סימני מין, של זכר או של נקבה) וכן המפלת אנדרוגינוס (שמצויים בו סימני מין של זכר ושל נקבה), כיצד תנהג בדין ימי טומאה וטהרה? — הריהי מחמירה לנהוג בעצמה הן כיולדת זכר והן כיולדת נקיבה, ותשב ימי טהרה כמו ליולדת זכר, שלושים ושלושה ימים בלבד, ואולם לענין ימי טומאה תשב כיולדת נקבה, שבועיים.

וכמו כן האשה היולדת תאומים, הולד האחד טומטום (שאין מינו ברור) והולד השני זכר ודאי, וכן אם ילדה ולד אחד שהוא אנדרוגינוס וולד שני שהוא זכר ודאי — תחמיר ותשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ליולדת זכר ולנקבה. אבל אם ילדה האשה תאומים שהאחד מהם הוא טומטום והשני הוא נקבה, וכן אם ילדה תאומים שהאחד הוא אנדרוגינוס והשני הוא נקבה — תשב נקבה בלבד, שהרי אף אם הטומטום והאנדרוגינוס הינם זכרים, נכללים שבעת ימי טומאתם בתוך ארבעה עשר ימי טומאה שנוהגת בהם כיולדת נקבה, ושלושים ושלושת ימי טהרתם נכללים בתוך ששים וששה ימי הטהרה הנוהגים ביולדת נקבה.

יצא הוולד מן הרחם מחותך (בשלבים), לא שלם אלא איבר אחר איבר, או שיצא כשהוא שלם אבל מסורס (הפוך), לא דרך ראשו אלא דרך רגליו. משיצא רובו — הרי הוא נחשב כילוד לענין טומאת לידה. ואם הולד יצא כדרכו של ולד רגיל, דרך ראשו — אינו נחשב כילוד עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו (ומהו) רוב ראשו? — משיצא פדחתו (מצחו).

ד גמרא שנינו במשנתנו שאם הפילה האשה טומטום או אנדרוגינוס הריהי נוהגת לחומרא, כיולדת כזכר לענין ימי טהרה וכיולדת נקבה לענין ימי טומאה. וכן הדין ביולדת תאומים כשאחד מהם הוא טומטום או אנדרוגינוס. ושואלים: השתא [עכשיו] בענין היולדת טומטום לחודיה [לבד] וכן היולדת אנדרוגינוס לחודיה [לבד] אמר התנא במשנתנו שתשב לזכר ולנקבה, הדין גם ביולדת תאומים שאחד מהם הוא טומטום והאחר זכר, או ביולדת תאומים שהאחד מהם הוא אנדרוגינוס והאחר זכר מיבעיא [נצרך] לומר?

ומשיבים: איצטריך [נצרך] לומר זאת, משום שמהו דתימא [שתאמר], היה מקום לומר כך: הואיל ואמר ר' יצחק: אם בשעת הזיווג האשה מזרעת תחלה — יולדת זכר, ואם האיש מזריע תחלה — יולדת נקבה, ומעתה אימא [יש מקום לומר] ביולדת תאומים שאחד מהם טומטום (או אנדרוגינוס) והשני זכר: מתוך דהאי [שזה] הוא זכר הרי הוכחה שהאשה היא שהזריעה תחילה, ואם כן יש מקום לומר שהאי נמי [זה הולד הנוסף, הטומטום, הוא גם כן] זכר, ותנהג איפוא האשה כדין יולדת זכר, לכן קא משמע לן [הוא תנא חוזר ומשמיע לנו] שאין אנו אומרים כן, אלא אימא [יש מקום לומר] ששניהם, הבעל והאשה, הזריעו בבת אחת, זו האשה שהזריעה גרמה לכך שיוולד הולד שמינו זכר, וזה הבעל שהזריע גרם לכך שיוולד הטומטום שמינו הוא נקבה, ולכן נוהגת האשה במקרה זה כיולדת זכר ונקבה.

ה ועוד בדיני הטומטום והאנדרוגינוס. אמר רב נחמן אמר רב: הטומטום והאנדרוגינוס שספק הוא מה מינם, אם זכר או נקבה, שראו זיבה שצבעה לובן הדומה לקרי, שהאיש נטמא בה, או שראו זיבה שצבעה אודם כדם נדות, שהאשה נטמאת בה, אם נכנסו למקדש — אין חייבין על כך להביא קרבן (אם נכנסו בשוגג) או מלקות (אם התרו בהם ונכנסו במזיד) משום איסור ביאת מקדש בטומאה, שהרי יתכן שלפי מינם טהורים הם. וכן אם נגעו בתרומה — אין שורפין עליהם את התרומה כדין כל תרומה שנטמאה, שהרי ספק הוא.

ואם הטומטום או האנדרוגינוס ראו לובן ואודם כאחד — אין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שהרי ודאי טמאים הם משום אחד מהמראות. וטעם הדבר שאין חייבים על ביאת מקדש, אף שבודאי טמאים הם, משום שנאמר במצוה זו: "מזכר ועד נקבה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - א

מעשה היה במת שנשרף ושלדו קיימת, וטמאו לו פתחים גדולים, וטהרו לו פתחים קטנים. שאם נמצא מת בבית מטמאים כל פתחי הבית את הנמצא תחתיהם מדין אהל, על אף שגגותיהם של הפתחים בולטים אל מחוץ לבית, ועל אף שהדלת כלפי הבית סגורה. וטומאה זו היא משום שכל פתח הראוי להוציא בו את המת מהבית מטמא באהל, ולכן, כאשר יש בבית שנמצא בו המת פתחים גדולים וקטנים, מטמאים באהל רק הגדולים מארבעה טפחים, כי רק דרכם ראוי להוציא את המת ולא דרך הפתחים הקטנים. ומכח שהדגישה הברייתא שמדובר ששלדו קיימת קא דייקת מינה - טעמא דשלדו קיימת הוא שמטמאינן לפתחים הגדולים, הא לאו הכי, שנתבלבלה צורתו ואין שלדו קיימת, טהור, והוכחת מכאן שאין טומאה למת שנתפזר עפרו, ועל סמך זה טהרת שפיר שהתבלבלה צורתו ^[210], אך זאת מנין לך לדייק באופן שכזה?

והרי, אדרבה - דוק מינה להאי גיסא: שהוצרכה הברייתא להעמיד ששלדו קיימת, משום שדוקא כששלדו קיימת הוא דטהרו לו פתחים קטנים שכיון ששלם הוא אין מוציאים אותו דרך הפתחים הקטנים, הא לאו הכי, כשהתבלבלה שלימות צורתו - פתחים קטנים נמי טמאין, דכל חד וחד מהפתחים הקטנים חזי לאפוקי חד חד אבר! שהרי התפרקה שלמות המת וניתן להוציא כל אבר ממנו לחוד, והוצאת האברים ראויה להעשות גם דרך הפתחים הקטנים ולכן הם מטמאים?!

ולמסקנא: נשאר רבי יוחנן בקושיתו שאין לדייק מדברי רבי יצחק מגדלאה שמת שנשרף ונתבלבלה צורתו טהור, ורבי שמעון שטיהר שליא טעמו משום ביטול ברוב.

אמר ליה רבינא לרב אשי:

רבי יוחנן המטמא מת שנתבלבלה צורתו דאמר, כמאן? - כרבי אליעזר! דתנן: אפר מתים שרופין - ר' אליעזר אומר שיעורו, לטמאות, ברובע הקב! ומוכח שאפרו של מת על אף שהתבלבלה צורתו, מטמא.

וחוזרת הגמרא להסביר את המעשה במת שנשרף: היכי דמי מת שנשרף ושלדו קימת?

אמר אביי: כגון - ששרפו על גבי קטבלא, עור קשה שאינו נשרף, והיו בעור מחיצות ששימרו את אפר המת כולו בתוכו ולא התפזרו ^[211].

רבא אמר: כגון - ששרפו על גבי אפודרים, אבן שיש שיש לה בית קיבול, ונשתמר האפר.

רבינא אמר: כגון - דאיחרכי אחרוכי שהמת רק נחרך אבל לא נעשה אפר, ובשריפה מועטת נשארת הצורה בשלמותה ^[212].

תנו רבנן: המפלת יד חתוכה, שאצבעותיה מחותכות ומחוטבות כראוי ^[213], ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה, שתולים ששלם היה ונימוקו שאר אבריו ולכן לא ראינום. ואין חוששין שמא מגוף אטום באו, שאף על פי שולד שחסרים מאבריו וכתוצאה מהחסרון אינו יכול לחיות אינו מטמא בלידה, אין חוששים שאולי גם היד שלפנינו באה מולד חסר, אלא סומכים על כך שרוב הולדות שלמים הם.

רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו: אין נותנין לה למפלת יד או רגל חתוכה ימי טוהר, על אף שימי טומאה היא יושבת כיולדת בודאי.

מאי טעמא? - משום שחוששים אימא הרחיקה לידתה, שהיות והפילה עכשיו רק יד או רגל חוששים שמא הפילה את שאר אברים לפני זמן רב, וימי הטומאה והטוהר מתחילים אחרי שהפילה את רוב אברי העובר, ובעובר זה אין אנו יודעים אימתי היה הרגע שבו יצאו רוב האברים ^[214], ושמא כבר הסתיימו - ומספק מחמירים ואין נותנים לה ימי טוהר כלל! ^[215]

מתיב רב יוסף [מהמשנה לקמן]: המפלת ואינה יודעת מה הפילה, שיודעת שהוא ולד אך אינה יודעת אם הוא זכר או נקבה - תשב לזכר ולנקבה! שמחמירים עליה מחמת הספק, ונוהגת ימי טומאה כלנקבה וימי טוהר יש לה רק כלזכר. ואי סלקא דעתך כל כהאי גוונא שאינה יודעת מה הפילה משום שיצא העובר איברים איברים חוששים אימא הרחיקה לידתה ואין לה ימי טוהר כלל - ליתני במשנה "תשב לזכר ולנקבה ולנדה"!? ^[216] כלומר שאחרי ארבע עשר ימי טומאה כיולדת נקבה עליה לנהוג בכל דם שתראה כנדה, שאין לה כלל ימי טוהר, מחמת הספק שמא הרחיקה לידתה וכבר חלפו ימי הטוהר.

אמר אביי אי תנא גם "לנדה" הוה אמינא פירוש מוטעה במשנה, שהטעם שאין לה ימי טוהר הוא משום שמסתפקים אם בכלל הולידה ולד. ומשום טעות זו היו סוברים שמביאה קרבן יולדת מספק ואינו נאכל [כי חטאת העוף נמלקת ואם אינה חייבת בה היא נבלה ואסורה באכילה].

וכדי למנוע טעות שכזו השמיט התנא את הדין שתשב לנדה, וקא משמע לן דנאכל קרבנה, שאין הוא קרבן ספק אלא קרבן ודאי! אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו, והחזירה - אמו טמאה לידה! שנאמר "ויהי בלדתה - ויתן יד"! הרי שהוצאת היד נחשבת כבר כשעת לדתה.

מתיב רב יהודה: הוציא עובר את ידו - אין אמו חוששת לכל דבר!

אמר רב נחמן: לדידי, מיפרשא לי מיניה דרב הונא: לחוש לטומאת לידה - חוששת, אבל ימי טוהר - לא יהבינן לה עד דנפק רוביה דולד!

ומקשה הגמרא: והא "אין אמו חוששת לכל דבר" קאמר, ומשמע שגם ימי טומאה לא החלו?

ומתרצת: אמר אביי: אינה חוששת לכל דבר מדאורייתא, אבל מדרבנן חוששת, ורב הונא שאמר שטמאה, כוונתו מדרבנן ^[217].

ושוב מקשה הגמרא: והא קרא קאמר רב הונא, שלמד מהתורה שלידת יד היא לידה?!

ומתרצת: רב הונא רק מדרבנן טימאה, וקרא שהביא - אסמכתא בעלמא! ^[218]

מתניתין:

א. המפלת טומטום שאין ידוע אם הוא זכר או נקבה כי קרום של עור מכסה את סימני מינו, ואנדרוגינוס שיש בו גם אברי זכר וגם אברי נקבה ^[219] - תשב לזכר ולנקבה, שמחמת הספק מחמירים, וטמאה י"ד יום כיולדת נקבה, וימי טוהר שלה תמים ביום הארבעים מהלידה, כיולדת זכר.

ב. המפלת תאומים - טומטום וזכר או אנדרוגינוס וזכר - תשב לזכר ולנקבה! שגם במקרה זה מחמירים עליה משום הטומטום או האנדרוגינוס, וטמאה שבועיים כיולדת נקבה.

ואם היו התאומים טומטום ונקבה או אנדרוגינוס ונקבה, תשב לנקבה בלבד. שכיון שילדה נקבה אין יותר חילוק מהו מין הטומטום והאנדרוגינוס, שהרי גם היולדת תאומים שאחד מהם זכר ודאי והשני נקבה, דינה כיולדת נקבה לחוד, ויש לה ס"ו ימי טוהר.

ג. יצא הולד מחותך איברים איברים, או מסורס, שיצאו רגליו תחילה, ולהפך מהרגיל שיוצא תחילה הראש - משיצא רובו הרי הוא כילוד!

ד. יצא הולד כדרכו שיצא תחילה הראש - עד שיצא רוב ראשו הרי הוא כילוד, ואין צורך שיצא רוב הגוף. ואיזהו 'רוב ראשו'? משיצא פדחתו [מצחו]!

גמרא:

שואלת הגמרא: השתא היולדת טומטום לחודיה, ואנדרוגינוס לחודיה, אמר התנא במשנה דתשב לזכר ולנקבה, ילדה תאומים טומטום וזכר או אנדרוגינוס וזכר - מיבעיא? ומה מקום היה לחלק מחמת שנולד יחד עם הטומטום או האנדרוגינוס עוד ולד זכר, שהוצרך התנא להשמיענו שדינם שווה?

ומתרצת: איצטריך! מהו דתימא, הואיל ואמר רבי יצחק 'אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחילה - יולדת נקבה', אימא מדהאי ולד זכר האי טומטום נמי זכר הוא, שהרי תאומים הם שנוצרו ביחד ^[220], וכיון שאחד מהולדות הוא זכר, ודאי לנו שהזריעה האשה תחילה, ובהכרח שגם הולד השני זכר הוא. ולהפקיע מטעות זו, קא משמע לן התנא במפורש שגם יולדת טומטום וזכר חוששת שמא הטומטום נקבה, שחוששים אימא שניהם, הבעל והאשה, הזריעו בבת אחת, ואז יתכן - כי זו האשה, שהזריעה, גרמה ללידת זכר, וזה האיש, שהזריע, גרם ללידת נקבה! ^[221]

אמר רב נחמן אמר רב: טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן הדומה לקרי שמטמא זכרים, או אודם הדומה לדם נידות שמטמא נקבה -

אין חייבין קרבן על ביאת מקדש, בטומאה, ששמא הם טהורים, כי זכר שראה אודם ונקבה שראתה לובן אינם נטמאים, וטומטום ואנדרוגינוס הרי מסופקים מה הוא מינם ^[222].

ואין שורפין עליהם את התרומה אלא תולין, ככל תרומה שנטמאת מספק.

וגם אם ראו לובן ואודם כאחד, שאז הם ודאי טמאים, שאם זכר הוא נטמא בלובן ואם נקבה באודם, אין הם חייבין על ביאת מקדש שכל שאינו זכר ודאי או נקבה ודאית אינו חייב בקרבן, אבל שורפין עליהם את התרומה, משום שטימאוה בודאי ^[223].

הערות

^[210] התוס' הרמב"ן ועוד מהראשונים פירשו שרבי יוחנן מודה שמת שנשרף אינו מטמא, וכל מחלוקתו עם ריש לקיש היא בטעם הטהרה. שריש לקיש סבר העירבוב שנעשה כתוצאה מהשריפה הוא הגורם לטהרה, ולכן למד מזה לטהר גם שליא, שאף על פי שלא נשרפה טהורה כיון שנתערבה לגמרי. ורבי יוחנן סבר שהשריפה בעצמה היא סיבת הטהרה, שהבשר שנשרף אין עליו שם מת, ולפירוש זה אין לדמות שליא שנימוחה במתכונתה לבשר שנשרף. ולדבריהם ריש לקיש סבר שרבי יצחק מגדלאה חילק בין מת שרוף ששלדו קיימת לשרוף שאין שלדו קיימת, והוכיח מזה שלא השריפה מטהרת אלא עירוב האברים. ודחה רבי יוחנן שרבי יצחק חלק על טהרת מת שנשרף וסובר שגם כשאין שליא קיימת מטמא. ולדידן שחולקים עליו ומטהרים שרוף, השריפה בעצמה היא טעם הטהרה.

^[211] כן פירש רש"י [ד"ה אפודרא], התוס' הוסיפו שהיה בעור דפוס אדם, וניכרים חיתוכי האברים גם לאחר השריפה. גם מהרמב"ם טומאת מת [ג, ט] דייק החזו"א [יו"ד קיד ז] שלא די בכך שנשאר האפר אלא צריך שישארו האברים קיימים בתבניתם. אולם מספיק שישארו במתכונתם השדרה והצלעות ואפילו שנתפזרו שאר האברים.

^[212] בשו"ת שאלת יעבץ [ב, קסט] ביאר שרבינא בא להוסיף על דברי אביי ורבא ולא לחלוק עליהם, שאחר שאמרו שאפילו שרוף לגמרי מטמא כשנשארה צורתו, כל שכן שמת שרק נחרך מטמא. אולם בריטב"א מפורש שלא כדבריו וחולק רבינא על אביי ורבא וסובר שרק מת שנחרך מטמא, אבל אם נשרף לגמרי טהור. ובדעת הרמב"ם הסתפק החזו"א [יו"ד קיד ז] אם סובר כריטב"א או שפירש שאין מחלוקת. התוס' בסוכה [כה ב ד"ה מישאל] הקשו לרבי עקיבא הסובר שמישאל ואלצפן נטמאו בטומאת מת כשהוציאו מהמשכן אם נדב ואביהוא לאחר שנשרפו, מסוגייתנו שטיהרה מת שנשרף. ותירצו, שנשארה צורתם שלמה והרי הם כמת שנשרף על גבי קטבלא. ולמה שכתב הריטב"א שלרבינא מת שרוף גם כשצורתו שלמה מטמא, חזרה קושית התוס'. ותירץ החתם סופר שרבינא סובר שנדב ואביהוא רק נחרכו ולא נשרפו. במעיל צדקה [מה] תירץ על פי רש"י בסנהדרין [נב, א] שכתב שקודם נשרפה נשמתם של נדב ואביהוא, ורק אחר כך נשרף גופם, ואם כן, ברגע הראשון שבו רק הנשמה נשרפה והגוף עדיין היה שלם חלה טומאת מת, ולאחר שחלה היא לא פוקעת. החזו"א [שם] פירש שחילוקו של רבינא בין שרוף לחרוך אינו בצורת השריפה, אלא חילק רבינא בין מת שצורתו עומדת מעצמה שמטמא, לבין נשרף ע"ג קטבלא שהתבנית שמונח בתוכה היא שמשאירתו במתכונתו שטהור. ולדבריו נדב ואביהוא על אף שנשרפו כיון שנשארו בשלמותם דינם כמת שנחרך, והוסיף החזו"א [שם ח] שהיה הדבר נס שנשארה צורתם בשלמותה שלא כדרך שאר הנשרפים שאבריהם נפרדים.

^[213] כן פירש רש"י [יח, א]. הרמב"ן הקשה מדוע הצריכה הברייתא שיהיו ביד חיתוכי אצבעות, והרי לעיל [כד ב] נאמר במשנה שאפילו המפלת שפיר מרוקם שאין לו חיתוך ידים ורגלים, אמו טמאה. ותירץ, דווקא במקום שניכרים חיתוכי האצבעות אין חוששים שמא מגוף אטום בא. הרשב"א הוסיף להקשות מהגמרא לעיל [כא ב] שטימאה את המפלת חתיכה לבנה שיש בה עצם, אף על פי שאין בה חיתוך אברים. ותירץ, שאין צורך בחיתוכי האברים לראיה שהולד אשר ממנו באה החתיכה אינו אטום, אלא להיפך, שאם מפילה יד בלא חיתוכים, שהיא שונה מסתם יד, מוכיח השינוי על כך שגם שאר הגוף היה אטום. אבל המפלת חתיכת בשר, שגם בולד בריא אין בכל חתיכה חיתוכי אברים, אין לנו סיבה לחשוש שולד זה אינו כרוב הולדות, וטמאה.

^[214] החזו"א [יו"ד קטו א] נתקשה, מדוע לא נסמוך על חזקת מעוברת כדי להכריע שהיתה הלידה כמה שיותר מאוחר, ויהא לאשה זו ימי טוהר? ולישוב הקושיה חידש יסוד בגדרי חזקה, שרק במקום שמספיקה שלילת השינוי כדי להכריע את הדין, אז מועילה החזקה, אך לא במקום שצריך להכריע שהיה שינוי מאוחר יותר. ולכן בסוגייתנו, שלא יהא לאשה ימי טוהר מכך שלא ילדה עד היום, אלא צריך הכרעה חיובית שהיתה לידה ביום זה ומכח זה יהא לה ימי טוהר, הכרעה שכזו אין כח לחזקה להכריע. וראה באבני נזר [יו"ד ב שמא] שכתב גם כן יסוד זה כדי לבאר מדוע בתינוק שספק אם נולד ביום שישי או בשבת, לא תכריע חזקת מעוברת של האם לומר שנולד בשבת, ונתיר למולו בשבת.

^[215] רש"י לעיל יח א [ד"ה אמו] כתב שהמפלת יד חתוכה מחזיקים בודאי שילדה ונותנים לה ימי טוהר, והקשה הרע"א [בגליון הש"ס, שם] שדבריו נסתרים מסוגייתנו שכתבה שאין נותנים לה ימי טוהר. וכתב הסדרי טהרה [קצד כא] שסבר רש"י שסוגייתנו חולקת על הסוגיא לעיל, ובחכמת בצלאל [יח א] ביאר באריכות מהו ההכרח לומר שהסוגיות חלוקות. המגיד משנה [איסו"ב י יא] הקשה על הרמב"ם שהשמיט בהלכותיו את דין המפלת יד חתוכה, ואם נאמר שסבר גם הרמב"ם כרש"י שהסוגיות חלוקות, ניחא, שפסק הרמב"ם כסוגיא בדף י"ח הסוברת שנותנים לה ימי טוהר, וראה עוד בחת"ס, בערוך לנר, ובנודע ביהודה [תנינא יו"ד קכ"א ד"ה ובזה].

^[216] הרשב"א [כט א] והריטב"א הקשו, מנין פשוט לגמרא שהמשנה לא דיברה במפלת ולד שלם שאין ניכר מינו, שודאי לא נולד קודם, ולכן יש לאמו ימי טוהר. ותירצו, שאם במקרה שכזה עוסקת המשנה, לא נאמר בה חידוש, שפשיטא שהדין כן, ובהכרח מדובר שישנו ספק אם נולד ולד שלם עכשיו, וחידשה המשנה שלא חוששים שנולד קודם.

^[217] הקשה הרשב"א מהי החומרא בדין דרבנן זה, והרי מדין תורה טמאה אשה זו בטומאת נדה על ידי הוצאת היד, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל [כא, ב] שאי אפשר שיפתח הרחם בלא שיצא דם. ומה נפקא מינה אם טמאה משום נדה או משום יולדת. ותירץ, שאם לא תגמר הלידה עד ז' ימים יכולה לטבול ולהטהר מטומאת נדה, ומשום ספק יולדת נקבה טמאה עד יום י"ד. הריטב"א תירץ שהפתיחה הנצרכת להוצאת יד מועטת היא ואינה גורמת בהכרח שיצא דם, והגמרא שטימאה עוסקת בחתיכה גדולה יותר. ויש שנסתפקו להתיר אשה שהוצרכה לבדיקה פנימית על ידי רופא, ופתח הרופא את הרחם בשיעור כף ידו, ויש לחלק בין יד תינוק ליד גדול. ולדינא כתבו הבינת אדם [כג] והחתם סופר [קעט] שבכל פתיחה הגדולה מרוחב אצבע טמאה. הערוך לנר תירץ שנפקא מינה לאשה שכבר טמאה בטומאת נדה מחמת דם שראתה קודם הלידה, וכשהוציא העובר ידו בתוך ימי הטומאה אינה נטמאת מחמת הדם, ככל נדה שראתה באמצע ז' הימים, ורק משום יולדת מוסיפים על טומאתה וטמאה ז' ימים מיום הוצאת היד.

^[218] הרא"ה [בדק הבית ז, ו ד"ה הוציא] כתב שלא רק במוציא יד טימאו רבנן, אלא הוא הדין לשאר האברים כגון המוציא רגל, שהחשיבו רבנן לידת אבר אחד ללידה מדבריהם. הרשב"א [משמרת הבית, שם] חולק וסובר שדווקא ביד טימאו רבנן, ולצורך כך כתבה הגמרא אסמכתא מהפסוק "ויהי בלדתה ויתן יד", להשמיענו שרק ביד נאמר דין זה. בסדרי טהרה [יו"ד קצד כז ד"ה כתב בספר] הביא מהכרתי ופליתי שלחומרא מונים את ימי הטוהר משעת הוצאת היד, ויפחתו מספר הימים שבין הוצאת היד ללידה ממנין ימי הטוהר. הסד"ט עצמו חולק וסובר שלענין ימי טוהר דינה ככל יולדת, ומונים הימים משעת לידת כל הולד. ויסוד מחלוקתם הוא בגדר דין סוגייתנו, שהפליתי סבר שרבנן החשיבו לידת יד כלידה גמורה, ואם כן גם מנין ימי הטוהר התחיל מדרבנן באותה שעה, והסד"ט פירש שחידשו רבנן שדי בלידת אבר כדי לטמא ואפילו בלא לידה גמורה, ואם כן גם לדבריהם חלה הלידה הגמורה שקובעת לדין ימי טוהר רק ביציאת רובו. וראה בריטב"א ד"ה 'ואינה חוששת' שמשמע מדבריו כסדרי טהרה, ובספר שלמי יוסף [פח] שכתב נפקא מינה ממחלוקת זו לענין ולד שהוציא ידו, הכניסה, וחזר והוציאה לאחר כמה ימים, האם תטמא י"ד יום מההוצאה השניה. עוד יש לדון בהוציא רוב ידו ולא את כולה, האם יהא דינו כולד שלם שדי ביציאת רובו.

^[219] הערוך [ערך אנתרופי] והתוי"ט [יבמות ח ו] בשם ספר התשבי, פירשו שהוא מלשון יוונית, אנדרו - זכר, גינוס - נקבה. נחלקו התנאים [שבת קלד, ב יבמות פא, א, פג, א] במהותו, יש אומרים שהוא ספק זכר ספק נקבה, ויש אומרים שהוא בריה בפני עצמו. ונחלקו הראשונים מהי הכוונה שהוא בריה לעצמו, הרמב"ן [יבמות, קונטרס אחרון] מפרש שאיננו זכר לגמרי וגם אינו נקבה, אלא הוא מין שלישי בפני עצמו. התוס' [ד"ה אמר רב נחמן] מפרשים שגם לשיטה זו הוא ספק זכר ספק נקבה, ובהערות הבאות יבואר בהרחבה. שיטה שלישית כתבו התוס' ביבמות [ד"ה בריה], שהוא מקצת זכר ומקצת נקבה.

^[220] יסוד תירוץ הגמרא הוא מהמבואר לעיל כז, א "אמר מר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת", ולכן בהכרח שנוצרו התאומים באותה ביאה, והיה מקום לסבור שיגלה מין האחד על חבירו. הקשו התוס' הרא"ש והרשב"א שתירוץ הגמרא שייך רק לגבי טומטום שספיקו הוא ספק במציאות, שאין ידוע מהם הסימנים שנמצאים מתחת לקרום העור המכסה. אבל באנדרוגינוס שהמציאות ברורה שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה, וספיקו הוא ספק בדין שלא הכריעו חכמים מהו מינו על פי ההלכה, מה שייך שיכריע הזכר שנולד עמו ספק זה. ותירצו, כיון שתירץ מדוע נכתב טומטום, מעתה אפשר לומר שאגב כתבו גם אנדרוגינוס אף על פי שאין בו חידוש.

^[221] במשנה לעיל [כד, ב] מצינו "המפלת סנדל תשב לזכר ולנקבה", וביארה הגמרא [כה, ב] שחידשה המשנה שהמפלת זכר וסנדל חוששים שמא הסנדל נקבה, ולא מגלה הזכר על הסנדל שגם הוא זכר משום ששמא הזריעו שניהם בבת אחת. והקשו התוס' [שם, ד"ה קמ"ל] מדוע הוצרכה משנתנו לחדש פעם נוספת, את מה שכבר נתבאר במשנה הקודמת.

^[222] כן פירש רש"י [ד"ה אין חייבים] שמשום הספק מהו מינם אין ידוע אם נטמאו. והוסיף שאי אפשר לחייבם מספק להביא קרבן, שלצד שפטורים יהיה זה חולין בעזרה. והקשה הערול"נ שבהמשך דברי רב מבואר שגם אם יהיו טמאים בודאי על ידי ראית אודם ולובן כאחד פטורים מקרבן, שדין קרבן נאמר רק במי שיודע טומאתו, ואם כן מתורת ודאי הוא שפטורים מקרבן ולא רק משום ספק חולין בעזרה. וקושיה זו יש להקשות גם בדעת הרמב"ם שכתב [משכב ומושב א, ז] "טומטום ואנדרוגינוס טומאתן בספק לפיכך אין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו", מבואר גם בדבריו כפירוש רש"י שהפטור מקרבן הוא משום הספק אם נטמאו.

^[223] התוס' [ד"ה אמר רב נחמן] הוכיחו מדברי רב אלו הסובר שאנדרוגינוס אינו מין שלישי, אלא הוא ספק זכר ספק נקבה. שאם היה הוא מין שלישי לא היה מטמא לא בלובן ולא באודם, שטומאות אלו נאמרו לזכר או לנקבה, והוא אינו בכללם. והקשו שבגמרא ביבמות [פג א] סובר רב שאנדרוגינוס הוא בריה בפני עצמו. ותירצו, ש'בריה' אין הכוונה למין שלישי, אלא ביאר רב שאין הספק באנדרוגינוס תלוי במציאות שאין ידוע מהו מין האדרוגינוס שלפנינו, אלא הספק הוא ספק דיני, שאין ידוע מהי ההלכה במקרה שישנם סימני זכר ונקבה איזה מהם הוא הקובע. ולפי זה נמצא שכל האנדרוגינוסים מינם שווה, ואם יקדש אנדרוגינוס את חבירו ודאי הוא שלא חלו הקידושין, שאי אפשר שיהא אחד זכר והשני נקבה. ושונה דינו מטומטום שקידש חבירו שחלו הקידושים מספק, שאפשר שלאחד יש סימני זכר ולשני סימני נקבה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But they deemed pure all items that were under the small openings to the house, i.e., those whose width was less than four handbreadths. And you infer from this statement that the reason the large openings are impure in such a case is that the form of the corpse still exists; but otherwise, i.e., if the corpse was deformed, then even the large openings are pure.

The Gemara explains why one cannot infer from here that a deformed corpse does not impart impurity to other items that are under the same roof: On the contrary, one can infer from this statement in the opposite manner: It is only because the form of the corpse still exists that the Sages deemed pure the small openings of the house; but otherwise, the small openings are also impure, as each and every one of them is fit for taking out the corpse through them, each limb one by one. Consequently, no proof can be derived from this statement in support of the opinion of Reish Lakish.

Ravina said to Rav Ashi: In accordance with whose opinion did Rabbi Yoḥanan say that a deformed corpse imparts impurity to items that are under the same roof? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as we learned in a mishna (Oholot 2:2): With regard to the ashes of burned corpses that are not mixed with other types of ashes or dirt, Rabbi Eliezer says that its measure for imparting impurity to items that are under the same roof is a quarter of a kav. Clearly, Rabbi Eliezer maintains that a deformed corpse imparts impurity to items that are under the same roof.

The Gemara asks: What are the circumstances of this case of a corpse that was burned but its form still exists? How is this possible? Abaye says: It is possible in a case where one burned the corpse on top of a hard leather spread [katavla], which does not burn, and therefore the corpse retains its shape even after it is burned. Rava says: It is possible in a case where one burned the corpse on top of a marble slate [apoderim]. Ravina says: It is possible in a case where the corpse was charred without being reduced to ashes.

§ The Sages taught in a baraita: In the case of a woman who discharges a shaped hand, i.e., its fingers are discernible, or a shaped foot, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth, as the hand or foot certainly came from a full-fledged fetus. And we are not concerned that perhaps they came from a fetus with a sealed, i.e., deficient, body, in which case the miscarriage does not have the status of childbirth with regard to ritual impurity. The reason is that most pregnant women give birth to a fully formed fetus, and therefore it is presumed that the hand or foot came from a whole fetus that was squashed during childbirth.

Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna both say: Although the woman observes the period of impurity of a woman after childbirth, we do not give her the days of purity following the period of impurity. What is the reason? Although it is presumed that the discharged limbs came from a full-fledged fetus, it is unknown whether or when the woman discharged the rest of the fetus, and the principle is that a woman who discharges observes her periods of impurity and purity when the majority of the limbs of the fetus emerge. Therefore, one can say that perhaps her childbirth was distant, i.e., the woman discharged the majority of the limbs of the fetus long before she discharged this hand or foot, and consequently her period of purity has already ended.

Rav Yosef raises an objection from a mishna (29a): In the case of a woman who discharges and it is not known what sex fetus she discharged, she shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. And if it enters your mind that in any case like this one should say that perhaps the woman’s childbirth was distant, let the mishna teach that the woman shall observe the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female, and also observes the strictures of a menstruating woman. Since it is possible that the item she discharged was a limb from a fetus the majority of which she discharged a long time beforehand, then she must forgo the period of purity observed by a woman who gave birth, and treat any blood that emerges during this period like the blood of a menstruating woman.

Abaye says in response: If the mishna had taught that the woman observes the strictures of a menstruating woman, I would say that as her status as a woman after childbirth is uncertain, since she observes the strictures of a menstruating woman with regard to any blood that emerges, she brings an offering like any woman after childbirth, but it is not eaten by the priests. It might be thought that perhaps the woman did not give birth at all and is not obligated to bring the offering, and therefore her bird sin offering cannot be eaten. By omitting the halakha that the woman observes the strictures of a menstruating woman, the mishna teaches us that her offering is eaten. This indicates that she certainly discharged an offspring; the uncertainty is only about when she discharged it.

§ Rav Huna says: If a fetus extended its hand out of the womb and then returned it, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth. This is considered childbirth, as it is stated with regard to Tamar, Judah’s daughter-in-law: “And it happened when she gave birth that one put out a hand…and it happened that as he drew back his hand, his brother came out” (Genesis 38:28–29). Evidently, the fetus extending out its hand was considered childbirth, despite the fact that it subsequently drew back the hand.

Rav Yehuda raises an objection from a baraita: If a fetus extended its hand out of the womb, its mother need not be concerned that she is considered a woman after childbirth with regard to any matter. Rav Naḥman says in response: The meaning of this statement was explained to me personally by Rav Huna himself: With regard to being concerned that she has the status of a woman after childbirth, the woman must be concerned, i.e., she must observe the strictures of a woman after childbirth. But we do not give her a period of days of purity like any woman after childbirth, until most of the fetus emerges.

The Gemara asks: But doesn’t the baraita say that its mother need not be concerned that she is considered a woman after childbirth with regard to any matter? Abaye says: The baraita means that the woman need not be concerned with regard to any matter by Torah law; but by rabbinic law she must be concerned, i.e., she is required to observe the strictures of a woman after childbirth. The Gemara asks: But doesn’t Rav Huna cite a verse as proof for his statement that if a fetus extended its hand out it is considered childbirth? The Gemara answers: This halakha applies by rabbinic law, and the verse is cited as mere support for it, i.e., it is not an actual source.

MISHNA: A woman who discharges or gives birth to a tumtum, whose sexual organs are obscured, or to a hermaphrodite [ve’androginos], who has both male and female sexual organs, shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. She is impure for fourteen days like a woman who gave birth to a female, but blood that she sees thereafter is pure only until forty days after birth, like for a woman who gave birth to a male.

In a case where she gave birth to twins, if they are a tumtum and a male, or a hermaphrodite and a male, she observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. But if the twins are a tumtum and a female, or a hermaphrodite and a female, she shall observe the periods of purity and impurity established by the Torah for a woman who gives birth to a female alone. Regardless of the status of the tumtum and the hermaphrodite, the woman’s seven days of impurity and her succeeding thirty-three days of purity are subsumed in the fourteen days of impurity and sixty-six days of purity for a female.

If the fetus emerged in pieces, or if it emerged reversed, i.e., feetfirst rather than headfirst, when most of its limbs emerge, its status is like that of a child born, with regard to the impurity of a woman after childbirth. If the fetus emerged in the usual manner, headfirst, it is not considered born until most of its head emerges. And what is considered most of its head? It is from when its forehead emerges.

GEMARA: The Gemara asks: Now that with regard to a woman who gives birth to a tumtum alone, or a hermaphrodite alone, the mishna states that she shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female, as the sex of the offspring is uncertain, is it necessary for the mishna to rule that if a woman gives birth to twins, a tumtum and a male, or a hermaphrodite and a male, she shall observe the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female?

The Gemara answers: It was necessary for the mishna to state this halakha, lest you say that since Rabbi Yitzḥak says that the sex of a fetus is determined at the moment of conception, in that if the woman emits seed first she gives birth to a male, and if the man emits seed first she gives birth to a female, therefore one might say that since this offspring that was born with the tumtum or hermaphrodite is male, that tumtum or hermaphrodite is also male. Consequently, the mishna teaches us that the woman shall observe the strictures of a woman who gave birth to a female as well, as one can say that perhaps both the man and the woman emitted seed at the same time, which would mean that this offspring is male and that tumtum or hermaphrodite is female.

§ Rav Naḥman says that Rav says: In the case of a tumtum and a hermaphrodite who saw a white gonorrhea-like discharge [ziva], for which a man is impure, or who emitted a red discharge that had the appearance of menstrual blood, for which a woman is impure, if they entered the Temple they are not liable for entering the Temple in a state of impurity, as perhaps they are pure, in accordance with their true sex. And if they touched teruma after such a discharge, one does not burn the teruma due to their contact, as although impure teruma must be burned, the impurity in this case is uncertain.

If a tumtum and a hermaphrodite saw white ziva and red blood as one, i.e., they emitted both ziva and blood and are therefore impure regardless of their sex, they are still not liable for entering the Temple, but one does burn teruma due to their contact. The reason they are not liable for entering the Temple, despite the fact that they are definitely impure, is that it is stated: “Both male and female

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מעשה היה וטהרו לו פתחים קטנים. פרש"י ז"ל טמאו לו פתחים גדולים של ד' טפחים וטהרו לו קטני' הפחותים מד' כשאר מתים גדולים שהפתחים הגדולים מצילין על הקטנים דקי"ל פתחו בד'. וה"מ להציל על הפחות מד' טפחים והכי אמרינן במס' אהלות המת פתחו בד' בד"א להציל על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח. זה כתב הרב ז"ל.
ואין הדין הזה אלא כשהפתחים כולן סתומים או מגופין שבהן שנינו המת בבית ולו פתחים הרבה כולן נעולין כולן טמאין, פי' משום דסוף טומאה לצאת נפתח א' מהם אע"פ שלא חשב עליו טיהר את כולן פירש כיון דנעולין הן וה"ה למגופין אבל בפתוחין כל פותח טפח מוציא טומא' לצד ב' ואין לו הצלה כלל.

המפלת יד חתוכה. פי' רש"י ז"ל חתוכה שיש לה חיתוך אצבעות. וק"ל בלאו הכי נמי ליחוש ללידה שהרי אפילו השפיר שאין לו אפילו חתוך ידים עצמן אמו טמאה לידה.
ואיכא למימר הכי ספיקא הוא ואם הפילה יד גמורה שאינה חתוכה אומרי' מגוף אטום באת כשם שהיא משונה כך באת מגוף משונה ושמא לאו מגוף באת אלא חתיכה של בשר שנעשית כמין פיסת היד היא הילכך אמו טהורה תולין להקל שרגלים לדבר.
והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מפרש שלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל דמדקתני ואין חוששין כלל במשמע ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל. (אלא) א) לענין האם טמאה מ"מ. ואין זה לשון הגון מדקתני ברייתא אמו טמא' ואין חוששין ולא קתני מביאה קרבן ונאכל ואין חוששין.

המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה. פרש"י ז"ל (לעיל נדה יח, א) חתוכה שיש לה חתוך אצבעות, ואיכא למידק והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואע"פ שאין לו עדיין חתוך ידים ורגלים. ויש מפרשים דשאני הכא דכיון שהפילה תכנית יד ורגל גמורה ואין לה חתוך אצבעות חזקה היא דמגוף אטום באת כמות שהיא אטומה או שמא חתיכה בפני עצמה היא שנעשה כתבנית יד הלכך תולין להקל ואמו טהורה. ובהאי תירוצא ניחא לן נמי הא דאמרינן בריש פירקי' המפלת חתיכה קורעה אם יש בה עצם טמאה לידה ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת משום דהתם ליכא הוכחה כלל שתהא מגוף אטום. והראב"ד פירש דלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל בלבד מדקתני ואין חוששים שמא מגוף אטום באת ואין חוששים כלל משמע ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל אבל לענין האם בין חתוכה בין בשאינה חתוכה אמו טמאה לידה. ואינו מחוור מדקתני אמו טמאה לידה ואין חוששים, משמע דאין חוששים אאמו טמאה קאי דאי לענין קרבן הוי ליה למיתנא מביאה קרבן ונאכל. ונראה לי דהא דתניא אמו טמאה לידה מחמת יד זו בלבד קאמר כלומר אע"פ שלא הפילה אלא היא ואע"פ דקתני במתניתין יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אבל ביד לבדה לא ולא עוד אלא דאפילו בולד שלם וחי אם הוציא יד אינה לידה אלא מדרבנן התם שהיא מעוברת ונשאר עדיין ולדה בתוך מעיה אינה לידה עד שיצא רובו אבל כאן במפלת יד לבדה ואינה מרגשת בולד אחר לפיכך אנו אומרים מגוף שלם באת וחוששים שמא הפילה שאר האברים כבר והרחיקה לידתה הות וכדאמרינן בהדיא רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו אין נותנים לה ימי טוהר מ"ט אומר הרחיקה לידתה אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בלשון הזה בפרק עשירי אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה חזקתה מולד שלם ומצטרפין עם רוב איבריו ע"כ ושמא לתת לה ימי טוהר קאמר. ואינו נראה מענין מקומו כן.

הא דאמר רב הונא: הוציא העובר את ידה והחזירה אמו טמאה לידה. אסיקנא טמאה לידה מדרבנן אבל מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר והילכך לימי טומאת לידה נמי משעה שיצא רובו או ראשו מנינן ליה שבעה ושבועיים לנקבה וקשיא לי א"כ מאי נפקא לן מינה כי מטמינן לה משום לידה אי למנין ז' ושבעים הא אמרינן דלא, ואי משום טומאה תיפוק לי דהויא לה נדה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ושמא נאמר דרב הונא איפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה. אי נמי י"ל דנפקא מינה להחזירה ולא ילדה עד לאחר י"ד יום דאי משום נדה משתספור ז' נקיים טהורה אפילו לדידן דמשוינן להו לכולהו כזבות ואלו משום לידה מטמאים לה כל הי"ד יום מספק יולדת נקבה. כנ"ל.

הא דאמרינן: סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יצחק וכו'. מדהאי זכר האי נמי זכר. תמיה לי דבאנדרוגינוס ליכא למימר הכי שהרי בריה בפני עצמה היא ולעולם חד מינא הוא או כולן זכרים או כלן נקבות ואעפ"כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים נולד עם הנקבות. וי"ל דדילמא אנדרוגינוס אגב טומטום נקטיה.

אמר אביי כגון ששרפו ע״ג קורטבלה. פי׳ שנשרף בלי כסותו והעור ההוא לא נשרף ורבא אמר ששרפוהו בדפוס של שיש ונשרף שם ונשאר שלדו קיימת כעין מת שנעשה רקב ולא נתפזר שנראה רקב שלו כאלו הוא כלו קיים אף כאן אעפ״י שנעשה אפר כיון ששלדו קיימת שעומד מכונס שם עדין הוא טמא ולאפוקי עפר שרופין שהעפר מבולבל.

רבא אמר כגון דחרכיה חרוכיה. פי׳ אבל כל שנעשה אפר דינו כעפר שרופין והלכתא כרבה.

ת״ר המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה. פי׳ שנכר בהם חיתוך אצבעות אמו טמאה לידה פי׳ לאו משום יד ורגל זה בלבד דהא מתני׳ דיצא מחותך מוכיח להדיא דלכ״ע בעינן או ראש או רוב איברים אלא הכא כשהוחזקה מלאה בפנינו והרי היא רקנית וכיון דכן דנין אותה שכבר יצאו שאר איבריה קודם לכן ולא הרגישה ומתני׳ דלקמן דיצא מחותך כשהוא עדין מלאה בפנינו שעדין שאר אברים בפנים אבל אין לפ׳ דהכא כשהפילה שאר האברים אלא שאבדו ואין אנו יודעין אם היה גוף אטום או לאו דא״כ היכי שייך לומר בה שמא הרחיקה לידתה אלא ודאי כדאמרן ואיכא למידק דמשמע מהא דדוקא שהפילה יד או רגל חתוכה הא אלו לא היתה חתוכה חוששין שמא מגוף אטום באה ואמאי והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואעפ״י שאין לו עדין חתוך ידים ורגלים ובריש פרקין נמי אמרינן המפלת חתיכה אם יש בה עצם אמו טמאה לידה אלא חיישינן שמא מגוף אטום באה ובתוס׳ תרצו דשאני הכא שהפילה תבנית יד גמור הראוי לחתוך אצבעות וכל שאין לה כן יש הוכחה דכשם שהיא אטומה גופא ג״כ אטום ולפי׳ חולין אף להקל ואמו טהורה שאין כן בשפיר מרוקם ואידך חתיכה דריש פרקין דלית כאן הוכחה דגוף אטום וכן עיקר אבל הראב״ד ז״ל פי׳ דהא דקאמר דבעי יד חתוכה אינו אלא לעשותה לידה ודאית ושיהא קרבנה נאכל וכדאמר לקמן דמביאה קרבן ונאכל אבל בלא חתוך אצבעות אמו טמאה מספק אלא שמביאה קרבן ואינו נאכל ואין פי׳ זה מחוור דא״כ הוה ליה לתנא דמתני׳ להדיא דמביאה קרבן ונאכל וכיון דלא קתני הכי אלא אמו טמאה לידה משמע דאפי׳ לענין הטומאה נמי בעי יד חתוכה ורגל חתוכה.

אימא הרחיקה לידתה. פי׳ וכבר עברו ימי טוהר שלה אלא שלא הרגישה.

מתיב רב יוסף המפלת ואין ידוע מהו. וא״ת ומ״ל דמתני׳ בהכי מיירי דילמא כשהפילה עובר בפנינו אלא שאין ידוע אם הוא זכר אם היה נקבה וי״ל דא״כ פשיטה ומאי קמ״ל דאפילו בכה״ג קתני שתשב לזכר ולנקבה ולנדה ואם איתא דלית לה דם טוהר דאמ׳ הרחיקה לידתה ליתני נמי לנדה פי׳ דהשתא ודאי הל״ל שאין לה טוהר וכי קתני לזכר היינו לענין מה שאמר בפרקין לקמן מה הוזכרו זכר אבל כל היכא דקתני לזכר ולנקבה ולא קתני לנדה היינו ודאי למיתן לה טוהר דזכר לחוד.

אי תנא לנדה. פי׳ דהא דלא קתני לנדה אינו להקל עליו בדם טוהר אלא להחמיר עליו דתהוי ודאי טמאה לידה ותביא קרבן ויהא נאכל ואלו תנא לנדה ה״א דחייש דילמא אין כאן לידה כלל ושאין קרבנה נאכל וק״ל והיאך חשש לזה התנא ולא חשש דכי חזיא דלא קתני לנדה דיהבינן ליה ימי טוהר דזכר דכולהו מתני׳ דבפרקין הא ודאי טפי ה״ל למיחש להא וליתני לנדה וי״ל דאיהו פשיטא ליה דא״א לטעות ולתת לה ימי טוהר דכיון דלא ידעינן זמן לידתה מנא ידעינן מהיכא נתחיל למנות ימי לידתה עד שנוכל לתת לה שום דם טוהר כלל וקרוב הדבר לומר עוד דרב יוסף תיובתא בעלמא מותיב ומשום דק״ל לישנא דמתני׳ דלא קתני לנדה ולאו משום דס״ל דניתן לה ימי טהר דהא טעמא דהרחיק לידתה טעמא דמסתבר הוא שלא לתת לה דם טהר למי שלא נודע יום לידתה.

לחוש חוששת. פרש״י ז״ל דצריכה לפרוש מבעלה יום או יומים והקשו עליו דהא מסקינן דהאי חששא מדרבנן היא משום גזירה כדבעינן למימר ואמאי תיפוק לי וא״א לפתיחת הקבר בלא דם ולא סגי דלא תהא טמאה ז׳ וי״מ לשיטת רש״י דהא אתיא גמר׳ אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכן פסקו רוב הפוסקים ויותר נראה לומר דכי אמ׳ דא״א לומר לפתיחת הקבר בלא דם כשהיא יולדת גמורה או מפלת כל העובר שבמעיה ואפי׳ אין כאן אלא חתיכה בעלמא אבל בזו שלא הוציא העובר שבמעיה ולא הוציא אלא ידו אין כאן פתיחת הקבר שנאמר שא״א בלא דם כנ״ל אבל י״מ שלא הוצרכו לומר כאן חוששת אלא בשלא ילדה אלא לאחר ז׳ שכבר עברו עלה ימי נדה אם ראתה בפתיחת הקבר ואפ״ה חוששין לה עד י״ד משום חשש עובר נקבה.

אינה חוששת מדאוריתא. אבל מדרבנן חוששין ק״ל דא״כ היכי פסיק ותני הכי ה״ל למתני דבר תורה אינה חוששת לכל דבר וכדפרכינן בעלמא ומתוך הדוחק יש לי לומר שזו גזירת האמוראים ולא נגזרה בימי חכמי המשנה וטעמא דידהו משום דגזרו הוציא ידו אטו הוציא ראשו דהוי כילוד ומשום גזירה דאוריתא נגעו בה ומש״ה לא אמר כדאמר בפרקין לעיל דחומרא דאתי לידי קולא הוא.

אצטריך סד״א הואיל ואמר ר׳ יצחק וכו׳ יפה פי׳ הרשב״א נר״ו שלא נאמר זה אלא משום טומטום דאפשר שהוא זכר גמור דאלו לגבי אנדרוגינות הא בריה בפני עצמה הוא ולעולם הוא חד מינה או כלם זכרים או כולם נקבות ואעפ״כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים עם הנקבות אלא ודאי לטומטום עבדינן צריכותא ואגב טומטום נקט תנא אנדרוגינוס דצריכות כל דהו עבדינן דהא אורחיה דתנא למפלג אגב אורחיה כלהו דיניה דאית בהו והיינו נמי דלא עבדינן צריכותא לסיפא דטומטום ונקבה

אנדרוגינוס וזכר מיבעיא איצטריך סד"א כו'. והאי טעמא לא שייך אלא בטומטום ונקט אנדרוגינוס אטו טומטום:

קמ"ל שניהם הזריעו בבת אחת. אע"ג דהך מילתא שמעינן כבר לעיל ממתניתין דסנדל האיכא לעיל שינויא אחרינא שאם תלד נקבה קודם שקיעת החמה כו' דמנינן תחלת נדה מן הראשון ותחלת נדה מן האחרון:

ראו לובן ואודם כאחת כו'. וסבירא ליה דספק זכר ספק נקבה הוי הלכך שורפין עליו את התרומה דממה נפשך טמא ודאי אבל אי בריה הוי אינומטמא לא בלובן ולא באודם ותימה דבפ' הערל משמ' דסבר רב דבריה הוי דתנן התם ר' יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו[חכמים] אם זכר אם נקבה ופשיט התם דהילכתא כר' יוסי באנדרוגינוס והרכבה ומסתמא פסק כר' יוסי דברייתא דחשיבא ליה עיקר וי"ל דהא דקאמר התם ר' יוסי דאנדרוגינוס בריה הוא לא שיהא בריה בפני עצמו לא זכר ולא נקבה דא"כ מאי לא הכריעו בו חכמים אלא ודאי ספיקא בעלמא הוא והא דקאמר התם רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש לו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס לא בשביל דחשיב ליה זכר ודאי אלא גזירת הכתוב הוא. וכן בפ' אותו ואת בנו דקאמר ר' יוסי כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם חיה אם בהמה. ההיא בריה הוי נמי ספיקא מדקאמר בפ' כסוי הדם כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואי בריה ממש קאמר שאינו לא חיה ולא בהמה א"כ לא שייך ביה כסוי אלא ודאי ספיקא הוי וכן מוכח לשון הכריעו אבל בריה דפ' בתרא דיומא הוי בריה ממש דקאמר התם כל חלב לרבות כוי ופריך כוי ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא. ומשני קסבר האי תנא כוי בריה בפני עצמו הוא. וכן בפ"ק דחגיגה דקאמר כל זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס וקאמר בשלמא אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא אלא טומטום ספיקא הוי מכלל דבריה דקאמ' בריה ממש ולא כמו בריה דר' יוסי. ומיהו בתוספתא דמס' ביכורים משמע דר' יוסי סבר דאנדרוגינוס הוי בריה ממש דקתני ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא יכלו חכמים לעמוד עליו ולהכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה מכלל דאנדרוגינוס לאו ספקא הוא וי"ל לדעולם ספיקא הוא אלא דאין ספיקו כעין ספיקא דטומטום דאנדרוגינוס אין בו הכרעה לידע אם איש או אשה לפי שכולם שוין אבל טומטום יש שהוא זכר ויש שהוא נקבה וספיקא יכול להתברר שאם יקרע ימצא זכר או נקבה ונפקא מינה אם קדש אשה או נתקדש ונקרע ונפקא מינה ג"כ לגבי שופר וכיוצא בו כדאמרי' אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו:

שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. ותימה כיון דאנדרוגינוס ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא דהכי פריך בפ' אלו מומין בבכורות גבי אנדרוגינוס ופ' בתרא דיומא גבי כוי ובכריתות פרק דם שחיטה ובפ"ק דחולין גבי תחלת הציהוב שבזה ושבזה בשלמא טומטום איצטריך שיש מהן זכר ויש מהן נקבה ופטרו הכתוב כשהוא ספק אפילו אם יקרע אח"כ ויתברר ספיקו למפרע וכן גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו כולן פטורין דממעט עשירי ספק ולעיל גבי קדמה בהרת לשער לבן דדריש ליה מקרא בסוף נזיר איצטריך קרא לאורויי לן בספק הנארע מה יהא דינו אבל באנדרוגינוס אין בו שום ספיקא שכולן שוין וגבי שמיא גליא אם הוא זכר אם נקבה וי"ל דהא דמיעטיה הכא לאו משום ספיקא דספיקא קמי שמיא ליכא אלא משום דהוי זכר משונה או נקבה משונה ולדידן הוא דמספקא לן משום דתרי מיעוטי כתיבי זכר ונקבה ואתא חד מינייהו לטומטום למעוטי טומטום וחד מינייהו למעוטי אנדרוגינוס ולא ידענא אם אנדרוגינוס הוא זכר ומיעטיה מזכר ונקבה למעוטי טומטום או נקבה הוי ומיעטיה מנקבה וזכר למעוטי טומטום והא דפריך בפ' אלו מומין גבי אנדרוגינוס איצטריך קרא למעוטי ספיקא ולא אמרינן דמיעטיה משום דהוי זכר משונה י"ל דהתם פריך שפיר משום דמיעטיה מהזכר יתירה דכתיב גבי עולה ופריך מני אילימא ת"ק ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא ואי מיעטיה משום דזכר משונה הוי א"כ תיפשוט דזכר הוי ולא ספיקא א"נ י"ל דבלאו טומטום איצטריכי הני תרי מיעוטי לאנדרוגינוס דאי הוה כתיב זכר לחודיה לא הוה ממעטינן מיניה אנדרוגינוס משום דמספקא לן דילמא נקבה הוא וזכר הוה מוקמינן לדרשא אחריתי וכן נמי אי הוה כתיב נקבה לחודה אבל השתא דכתיב תרוייהו ממה נפשך נתמעט אנדרוגינוס בין שהוא זכר בין שהוא נקבה ועי"ל דלטומטום לחודיה צריכי תרוייהו למעוטי ספיקא דידיה מדין זכר אם אח"כ נמצא זכר (או נקבה) או מדין נקבה אם אח"כ נמצא נקבה וסבר רב הונא דשקולין הן ואתו תרוייהו:

אמר ליה רבינא לרב אשי ר' יוחנן דאמר כר' אליעזר דתנן אפר שרופים ר' אליעזר מטמא ברובע וחכמים מטהרין ה"ג והכי תנן בפ' ב' דאהלות:

תד"ה שנאמר מזכר ועד נקבה כו' אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כו' ואמאי ממעט ליה והכי כו' עכ"ל פי' לדבריהם כיון דקמי שמיא גליא אם זכר הוא מנקבה דלא מטמא באודם מה צריך למעוטי ומזכר דלא מטמא בלובן אמאי ממעט ליה וכן איפכא ודו"ק:

גמ' שלדו קיימת הוא דטהרו כו' ר"א אומר שיעורא ברובע ה"ד כו' ורגל חתוכה אמו טמאה כו' מיניה דרב הונא לחוש חוששין כו' והא קרא קאמר מדרבנן וקרא אסמכתא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וטהר לו פתחים קטנים הפחותים מארבעה כו' דקי"ל מת פתחיו ארבע אם הוא בבית כל הפתחים טמאים כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש שהיו גדולים כולן ארבעה:

בא"ד ואם פתח פחות מד' טהור כצ"ל. ונ"ב פי' אם יש פתח א' או אפי' הרבה שאינם בארבעה ורק אחת גדול ארבעה אותן הפחותים טהורים שהגדול מציל עליהם לפי שאין ראוי להוציא המת אלא דרך ארבעה לאפוקי היו כולן פחותים מארבעה כולן טמאים ק"ל:

בד"ה קטבלא עור שלוק וקשה ואינה נשרפה עם המת כצ"ל והס"ד:

רש"י ד"ה וטהרו לו (שברה"ע). בכה"ד צ"ל ארבעה בה' כי הכוונה הוא על טפחים:

תד"ה שנשרף. פירוש עור שלוק והיה בעור כו'. כצ"ל:

במשנה יצא מחותך כו' משיצא רובו כו' כדרכו עד שיצא רוב ראשו. לכאורה נראה להגיה דצ"ל בהפך ברישא עד שיצא רובו אינו כילוד ובסיפא משיצא רוב ראשו וכן הובא בלשון זה בבכורות (מו ב) וכן העתיקו התוס' בר"פ בהמה המקשה. (ועי' לקמן (כט) תד"ה מכלל). וכ"ה הלשון בהרמב"ם בחבורו ובטוש"ע ע"ש:

שם ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. עי' מש"כ בבכורות (סוף דף מו) להוכיח מהגמרא דשם דהכוונה משיצא הפדחת כולה עד החוטם. ועתה ראיתי להכ"מ בפ"י מהל' א"ב ה"ו שנדחק ליישב הגי' הישנה ברמב"ם רוב פדחתו וכתב שסובר שאינו נקרא ראש (כצ"ל שם וכמו שהוא בב"י) אלא הגולגולת כו' ע"ש ור"ל עד החוטם. ולא נהירא כלל דא"כ הל"ל גם בנחתך ואם יצא פדחתו. אלא המוחוור כאשר מצא מוגה למחוק תיבת רוב:

תד"ה אר"נ. ונ"מ אם קדש טומטום אשה כו'. ר"ל אבל לענין נזירות כשאמר הריני נזיר שזה איש או אשה גם באנדרוגינוס הוה נזיר ודאי גם לר' יוסי. וזהו תירוץ על ועוד מאי אבל כו'. ולקושיא הראשונה במאי פליגי כו' כתבו ול"פ ר"י את"ק כו' אי כולה ר"י היא:

גמ' כגון דאיתריך אתרוכי כצ״ל:

רש״י ד"ה ניתנו וכו׳ הואיל וימי טוהר לא יהיו לה כצ"ל:

תוס' ד״ה אמר רב נחמן וכו' טומטום אינו מוציא. נ״ב עמ״ש מגילה פ״ק:

הוציא העובר את ידו כו' נ"ל לפי הס"ד לאו דוקא הוציא עובר את ידו אלא אפי' יד לחודי' בלא עובר כלל נמי הוי' לידה אבל יד שנשתיירה מולד ובא אחר הולד פשיטא דלא הוה לידה בפ"ע. ובזה א"ש לעיל דאמרינן אימר הרחיקה לידתה ולא נימא אוקמא אחזקת מעוברת והשתא הוא דהפילה משום דהוי ס"ל כס"ד דהכא דביד לחודא נמי טמאה לידה ונימא איפכא אוקמא בחזקת טהרה וכבר הפילה מאז ועברו ימי לידתה כבר ויד זו משארית הלידה הוא ותטבול עתה ותטהר מיד. וכיון דאיכא למימר הכי והכי אזלינן בשני החזקות להחמיר:

ובזה א"ש פסק הרמב"ם שכ' דביד חתוכה מצטרפים לרוב איבריה ולא שתחוש באפי נפשה וגם לא הזכיר הך דאימא הרחיקה לידתה עיין בה"ה והא"ש דלמסקנא דיד לאו לידה היא א"כ המפלת יד חתוכה מוקמי' לה בחזקת מעוברת והשתא הפילה ואם יבואו רוב אברי' אח"כ טמאה ואם לאו טהורה היא וק"ל:

אימא שניהם הזריעו בב"א כו' ק"ל א"כ קרא למאי אתא אם לא להורות דעל הרוב לא יזריעו ב' בב"א ומדהאי זכר האי נמי זכר ואי"ל דספיקא הוי אולי אתא קרא לדרב שרביא בב"ב קכ"ז ע"א ע"ש מ"מ קשה הכא ממ"נ לא תהיה טמאה לידה אי אתא קרא לכדר' יצחק א"כ מדהאי זכר האי נמי זכר ואי אתא לכדר' שרבי' א"כ אם תהיה נמי נקבה הא טומטום אין אמו טמאה לידה וצ"ל דרב שרבי' נמי לא קאמר אלא בנקרע ונמצא זכר אין אמו טמאה לידה אבל משום נקבה מתטמאת וכן משמע לקמן פ' יוצא דופן ואם נקבה תלד לרבות טומטום ודברי רשב"ם בב"ב שם המה קצת מעורבבים. ובזה י"ל קו' תוספות לעיל כ"ה ע"ב ד"ה קמ"ל בסוף הדיבור דתרתי ל"ל והא"ש וק"ל:

ואין שורפים עליה את התרומה יש לעיין לפמ"ש תוס' לקמן ד"ה הא מזכר לחודי' כו' א"כ הא ילפינן ממילה להחמיר דאדרוגינוס זכר גמור הוא ואמאי לא נשרוף תרומה על לובן שלו. ועוד באודם שלו אמאי מטמא כלל הא במילה גלי לן רחמנא שהוא זכר גמור ובעירוכין לא גלי לן שהוא נקבה אדרבה איננו לא זכר ולא נקבה:

ראו לובן ואודם כא' וכו' הרמב"ם פסק דאחרים שנגעו בלובן ואודם שלהם אין חייבין עליו אבל הם שנגעו בלובן ואודם של עצמם חייבים והוא מהתוספתא דזבים והראב"ד תמה ע"ז ע"ש ולפע"ד ס"ל להרמב"ם מדאמר אין חייבים ולא אמר מותרים לכנס למקדש ש"מ דספוקי מספקא לן אי מזכר ועד נקבה ממעט לובן ואודם שלהם מנגיעה שהנוגע אינו משתלח אבל רואה הוה או דילמא רואה לא הוה ונוגע חיי' ומשום ספיקא תרווייהו לא מחייבי בין רואה בין נוגע ומ"מ הרואה שנוגע בלובן ואודם של עצמו טמא ומשתלח ממ"נ אי משום רואה אי משום נוגע. וראי' לזה מפ"ב דשבועות ט"ו ע"א דלא משכחת ליה טמא ששימש אלא בהיפך בצינורא וקשה הא משכחת בכהן שנגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינוס דאינו משתלח ומשום שימש חייב דשמש בטומאה נפקא לן חלול חלול מתרומה כמבואר בסנהדרין אלא ע"כ דלא הו"מ לשנויי הכא דא"כ דלא משכחת טמא ששמש אלא בכה"ג א"כ תפשוט דקרא דמזכר עד נקבה אנוגע קאי ומאי אמר בתוספתא דגם הרואה לא מחייב וק"ל והארכתי בחי' על פ' אנדרוגינוס במס' בכורים ע"ש:

וטהרו לו פתחים קטנים. הפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי''ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים ואם פתח פחות מארבעה טהור והני מילי להציל את שאר פתחים אבל להוציא הא אמרי' פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני והכי אמרי' במס' אהלות (פ''ג מ''ו) המת פתחו בארבעה בד''א להציל את הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח: ר' יוחנן. דפליג עליה דריש לקיש דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא דאמר כמאן כר' אליעזר: ברובע. רובע הקב: קטבלא. עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת: אפודרא. אבן שייש ותרוייהו כגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר: דאיחרך איחרוכי. המת ולא נעשה אפר: אין נותנין לה ימי טוהר. דאע''ג דפשיטא לן דולד הוא: אימר הרחיקה לידתה. הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה ולא ידעינן מאימת נמני: ניתני ולנדה. שכל דמים שתראה יהיו טמאים שלא יהיו לה ימי טוהר והכי איבעי ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה כלומר שבועיים דנקבה מטמאה בלא שום ראייה דדלמא נקבה הואי וימי טוהר לא יהיה לה שהרי כמה ימים שהתחילה לילד ויצא הרוב והיינו לנדה ולקמן בהאי פירקא (דף ל.) מפרש למה הוזכר זכר שאם תראה לסוף ל''ד ותחזור ותראה ליום מ''א תהא מקולקלת עד יום מ''ח: הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל. דכיון דתני לנדה משמע דמספקא ליה אי ולד הוא אי לא קמ''ל מדלא תני לנדה אלא לזכר ולנקבה דודאי פשיטא לן דולד הוא ומביאה קרבן ונאכל ומיהו ימי טוהר לית לה אימר הרחיקה לידתה: ויתן יד. אלמא לידת יד קרויה לידה: והא קרא קאמר. רב הונא אלמא לידה דאורייתא קרי ליה: מתני' לזכר ולנקבה. ימי טוהר לזכר וימי טומאה דנקבה: תשב לנקבה בלבד. אפי' הוי טומטום זכר בתר נקבות אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך של נקבה: מסורס. דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו: גמ' איצטריך. אע''ג דטומטום לחודיה מספקינן בזכר ובנקבה היכא דאיתיליד זכר בהדיה נימא זכר הוא דמוכחא מילתא דהיא הזריעה תחילה קמ''ל: לובן. דומה לקרי: אודם. דומה לדם נדות: אין חייבין על ביאת מקדש. דלמא טהור הוא וקמייתי חולין בעזרה דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאה בלובן: ואין שורפין עליהם תרומה. אלא תולין כי חזאי אודם איכא למימר זכר הוא ואין אודם מטמא בו ואי חזאי לובן איכא למימר נקבה היא ואין לובן מטמא בה הילכך תולין: ראו אודם ולובן כאחד. דממ''נ טמא אפ''ה לענין טומאת ביאת מקדש פטירי מקרבן כדמפרש טעמא:

שנשרף על גבי קטבלא. פי' עור שלוק היה בעור דפוס של אדם וצורתו דכי נמי נשרף עליו צורתו וחתוך אברים ניכרים: אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס כו'. קסבר רב דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נקבה הוא דאי בריה הוא לא יטמא לא בלובן ולא באודם אלא ודאי סבר ספקא הוא והא דפסיק רב בפרק הערל (יבמות דף פג.) כר' יוסי באנדרוגינוס לא כר' יוסי דמתני' דהתם דאמר מאכיל בחזה ושוק דזכר ודאי הוי אלא כרבי יוסי דברייתא דקאמר התם אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים לידע אם זכר אם נקבה ולאו בריה בעלמא הוא אלא כלומר ספקא וכן משמע לישנא דלא הכריעו והיינו כמו שסובר רב בשמעתין ובפ' בתרא דיומא (ד' עד.) דקאמר כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור ופריך איצטריך קרא לרבויי ספקא ומשני דכוי בריה הוי האי בריה הוי בריה ממש ולא ספקא והקשה רבינו שמואל בחור דתניא בתוספתא דמס' בכורי' [פ''ב] הריני נזיר שזה איש או אשה הרי הוא נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו חכמים להכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש או אשה ואי לר' יוסי אנדרוגינוס נמי ספק במאי פליגי ת''ק והוא ועוד מאי אבל טומטום אינו כן וי''ל דלעולם ספק הוא ולא דמי לספק טומטום דבטומטום לא שייך למיתני ביה ולא הכריעו חכמים דאין כולן שוין דלפעמים כשנקרע נמצא זכר ולפעמי' נקבה וספק שלו יכול להתברר אבל אנדרוגינוס כולם או זכר או נקבה אבל לא הכריעו חכמים איזהו ונפקא מינה אם קידש טומטום אשה או נתקדשה ונקרע וגם לענין שופר אמרי' (ר''ה דף כט.) אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ולא פליג ר' יוסי את''ק אלא מפרש מילתיה דת''ק או כולה ר' יוסי היא אי נמי פליגי וקאמר כיון דלא הכריעו חכמים אינו נזיר דלא היה בדעתו להיות נזיר אא''כ הוי זכר ודאי או נקבה ודאית וכיון דלא הכריעו הוי לעולם ספק: שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי כו'. תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי כיון שיש טומטום שהוא זכר ויש טומטום שהוא נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט במעשר בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולעיל גבי ספק בהרת קדמה לשער לבן דדריש לה מקראי בשלהי נזיר (דף סה:) אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כיון דסבר רב דספק הוי וכולן שוין קמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה ואמאי ממעט ליה והכי פריך בבכורות בפ' על אלו מומין (דף מא: ושם בסופו גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת''ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת''ק קסבר אנדרוגינוס ספקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספקא וי''ל דהתם פריך שפיר דממעט אנדרוגינו' מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ולהכי פריך אצטריך קרא למעוטי ספקא דכיון דקמי שמיא גליא אם נקבה הוי אמאי צריך למעוטי ואם זכר הוא בא למעוטי משום דמשונה משאר זכרים א''כ ש''מ דזכר הוא ולא ספק אבל הכא דכתיב מזכר ועד נקבה איכא למימר דממעט לה מטעם שהוא משונה והוי ספק משום דלא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוי זכר או מנקבה ממעט ליה והוי נקבה ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו דהוי מצי למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום אי נמי מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס ממעטינן נמי טומטום ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו ואי מזכר ממעטינן להו איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא או איפכא: