נידה כז ע"א

דף כז - א

אין שליא קשורה עמהן - חוששין לולד אחר, והריני מטיל עליהן  חומר שני ולדות! שאם הולד ממין בהמה חיה ועוף היה זכר, חוששים שמא בשליא היתה נקבה שנימוחה, ויושבת היולדת י"ד ימי טומאה כלנקבה, וימי טוהר כלים בסוף מ' לראשון ^[185].

שאני אומר: שמא נימוח שפיר של שליא, שאין השליא שייכת לנפל, אלא לולד נוסף שהיה בה ונמוח, ונמוח גם שליא של שפיר שנולד, ולכן אפילו שלא ראינו לפנינו אלא ילד אחד ושליא אחת, היו שני ולדות ולכל אחד מהם שליא.

מבואר בברייתא שישנה מציאות שעוף קשור בשליא - תיובתא דרבי שאמר דבר שאינו שאלת ^[186]!

אמר רבה בר שילא אמר ר' מתנה אמר שמואל: א. מעשה ביולדת ולד חי שיצאה אחריו שליא, ותלו את השליא בולד, ולא חששו לולד אחר, אפילו כשיצאה השליא עד עשרה ימים מהלידה!

ב. ולא אמרו "תולין את השליא בולד" אלא בשליא הבאה אחר הולד! שכן דרך השליא, לצאת אך ורק לאחר הולד, אבל אם יוצאת השליא לפניו חוששים לולד אחר, ואפילו כשנולד מיד לאחר יציאתה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מעשה ותלו את השליא בולד עד כ"ג ימים ולא כשמואל שאמר שרק עד עשרה ימים תולים!

אמר ליה רב יוסף - עד כ"ד אמרת לן!

אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רבי יצחק: מעשה ונשתהה הולד התאום אחר חבירו ל"ג יום! אמר ליה רב יוסף - ל"ד אמרת לן! ^[187]

ושואלת הגמרא: הניחא למאן דאמר יולדת לתשעה חדשים יולדת למקוטעין, שאינה יולדת תמיד בסוף החודש התשיעי להריונה אלא מקדימה או מאחרת, משכחת לה הפרש כה גדול של ל"ד יום בין הלידות. וכגון: ולד אחד - נגמרה צורתו לסוף שבעה חדשים, ואז נולד, ואחד - נגמרה צורתו לתחלת תשעה.

אלא למאן דאמר "יולדת לתשעה - אינה יולדת למקוטעין" אלא משלימה את הריונה עד סוף החודש התשיעי מאי איכא למימר? שהרי בין סוף השביעי לסוף התשיעי ישנם ס' יום. ואין אפשרות לומר שנולדו שניהם בחודש השביעי שבו מודים כולם שאפשר שתלד למקוטעין, כי גם אם יוולד הראשון ביום הראשון לחודש השביעי, והשני ביום האחרון, יהא ביניהם רק ל' יום ולא ל"ד. ואי אפשר לומר שאחד מהם נולד בשמיני, כי הנולד בשמיני אינו חי?! ^[188] ומתרצת הגמרא: איפוך שמעתתא: ל"ג לשליא שיצאה השליא באיחור ל"ג יום ותלו את השליא בולד, וכ"ג לולד שהתאחר השני בלידתו כ"ג יום אחר הראשון, וכגון שילדה את שניהם בחודש השביעי, שיולדת בו למקוטעין.

אמר רב אבין בר רב אדא, אמר רב מנחם איש כפר שערים, ואמרי לה, בית שערים: מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים, והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש! ומאן נינהו? - יהודה וחזקיה בני רבי חייא! ^[189]

ומקשה הגמרא: והא אמר מר "אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת" שסברה הגמרא שאין יכול להיות הפרש כה גדול בין הלידות אלא אם כן חזרה והתעברה בזמן הריונה, ושואלת הגמרא שדבר כזה אינו אפשרי?!

ומתרצת: אמר אביי - שני הולדות נוצרו יחד בהריון אחד, שטיפה אחת היתה ונתחלקה לשתיים, ומכל חלק נוצר ולד, אחד נגמרה צורתו בתחלת חודש ז', ואז נולד, ואחד בסוף חודש ט'.

שנינו במשנה: שליא בבית - הבית טמא!

תנו רבנן: שליא בבית - הבית טמא, לא שהשליא עצמה היא ולד, אלא שאין שליא שאין ולד עמה ונימוק בתוכה, והרי הוא מטמא בטומאת מת, דברי רבי מאיר!

רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון - מטהרין!

אמרו לו לרבי מאיר - אי אתה מודה שאם הוציאוהו לשליא מהבית בספל, והעבירוה בשלמותה לבית החיצון [לבית אחר], שהוא [הבית השני] טהור? ^[190] אמר להן רבי מאיר - אבל! [נכון הדבר].

וחזרו ושאלוהו: ולמה טמאתו לבית הפנימי וטהרתו לבית החיצון, והרי כל מה שהיה בראשון עבר לשני?

ענה להם רבי מאיר: לפי שאינו! שטילטול השליא גורם לולד שימוק ויהפך לנוזל ^[191].

אמרו לו: כשם ש'אינו' נשאר בצורתו בבית החיצון, כך 'אינו' בבית הפנימי, שטלטול הלידה גורם לו שימוק, קודם שיצא לבית הראשון.

אמר להן: אינו דומה נמוק פעם אחת לנמוק ב' פעמים, ורק לאחר שטולטל שוב במעבר לבית השני נימוק לגמרי, וטהור!

יתיב רב פפא, אחורי דרב ביבי, קמיה דרב המנונא, ויתיב רב המנונא וקאמר: מאי טעמא דרבי שמעון ^[192] שאמר ששליא בבית - הבית טהור? והרי אפילו שנמוק הולד, הרי הוא קיים כולו, ויהא דינו כבשר המת שנרקב שמטמא הגם שלא נשאר לאחר הרקבון מאומה מצורתו? ^[193]

ותירץ רב המנונא: קסבר רבי שמעון - כל טומאה שנתערב בה ממין אחר, בטלה! ובשליא התערב דם הלידה במיחוי הולד, ולכן בטלה טומאת המת של הולד.

אמר להו רב פפא - היינו נמי טעמייהו דרבי יהודה ורבי יוסי שסברו בברייתא כרבי שמעון! ומודים הם לו לא רק בדין, אלא גם בטעמו.

אחיכו עליה רב המנונא ורב ביבי, ואמרו לו - מאי שנא טעמו של רבי שמעון מטעמם של רבי יהודה ורבי יוסי, ופשיטא שטעמם שוה, ומה חידוש יש בדבריך?

אמר רב פפא: אפילו כי הא מילתא שיגרום שיחייכו וילעגו לו, לימא איניש, ולא נשתוק קמיה רביה! שאולי בתוך התשובה יאמרו לו טעם הדין. משום שנאמר "אם נבלת על דברי תורה - בהתנשא"! סופך להתנשא! "ואם זמות ושתקת - יד לפה"! סופך שלא תדע להשיב לשואלין!

וחוזרת הגמרא לעיקר דינו של רבי שמעון, ומבארת: ^[194] ואזדא רבי שמעון לטעמיה המטהר שליא משום תערובת דם הלידה, לטעמיה שאמר במקום אחר.

דתניא: מלא תרוד ^[195] [כף] רקב של מת, מטמא בטומאת אהל כמת קודם שנרקב. ומהלכה למשה מסיני נלמד שכמות הרקב הנצרכת כדי לטמא שונה מבמת שלם. ורק בשיעור כף מלאה מטמא. וגם שנפל לתוכו עפר כל שהוא - טמא, שהרי לא נחסר משיעור הרקב.

ורבי שמעון - מטהר, מחמת העפר שנפל לתוכו.

מאי טעמיה דרבי שמעון? והרי יש בו במלא התרוד שיעור רקב, והעפר כל שהוא הוא רק תוספת?

אמר רבא: אשכחינהו לרבנן דבי רב, דיתבי וקאמרי - היינו טעמיה דרבי שמעון: אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות [גרגרי] עפר על פרידה אחת של רקב, וחסיר ליה! שבאותו מקום שנפל שם העפר, מתערב גרגיר אחד רקב בשני גרגרים עפר, ומתבטל אותו גרגיר רקב בשתי גרגרי העפר ^[196], ונחסר אותו הגרגיר רקב מהשיעור של מלא התרוד רקב. ומטעם זה טיהר רבי שמעון גם בשליא, שחלק ממיחוי הולד מעורב בדם הלידה ומתבטל בו ^[197].

מ"ט דר' שמעון וכו'. פירש"י ז"ל נהי נמי דנימוק מ"מ גופו של מת כאן הויא וה"ל כרקב וכנצל. וק"ל הא דאמר רשב"ל לקמן בשמעתין שפיר שטרפוהו במימיו טהור להוי כרקב וכנצל. ועוד לר"מ נמי בבי' החיצון אמאי טהור ליהוי כרקב וכנצל. וא"ת איהו נמי סבר כל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה אלא מאן תנא דפליג עליה דקאמרת קסבר ר' שמעון והא דתניא מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור' שמעון מטהר אמאי תרמייה הא דכ"ע טומאה כיון שנתערב בה מין אחר טהורה.
ובתוספ' הקשו לה מדאמרינן ואזדא ר"ש לטעמיה מדאמר א"א שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב ויבטלנו ואמאי נהי נמי דבשיעור מצומצם כגון מלא תרוד רקב איכא למימר הכי גבי שליא מ"ט דאפילו הוה בה תרי שיעורי דמלא תרוד מטהר ר"ש דסתמא תנן ואע"ג דליכא למימר א"א שלא ירבו וכו', והם מפרשים הסוגיא כולה בענין אחר ברם נראין דברי מקצת ראשונים שפירשו מ"ט דר"ש דמטהר לגמרי והרי אנו מוצאים בכל יום ולדות חתוכים בשליא והאיך אפשר שלא תהא בכולה כזית ג) שלא נמוק לגמרי קודם שתצא שאפי' נחתך כולו לחצאי זתים מצטרפים הן בתוך השליא לטמא באהל ואמאי מטהר ליה לגמרי, ומפרקי' קסבר ר"ש כל טומאה שהיא כשיעורה ולא יותר שנתערב בה מין אחר בטלה דאמרינן כיון דהיא צריכה שיעור א"א שלא ירבה מין אחר על מקצתה ומבטלה ואף כאן כיון שנמוק הולד אע"פ שנשתייר ממנו (כחצאי) ד) זתים א"א שלא ירבו שתי טיפי מים ודם על מקצת בשר שלא נמוק ומבטלו והיינו דאמרינן ואזדא ר"ש לטעמי' דאמר א"א שלא ירבו שתי פרידו' עפר על פרידה אחת של רקב ומבטלו ובצר לה שיעורא ור"מ סבר לא מבטל אלא א"כ הוציאו לבית החיצון שנטרפו מימיו לגמרי וטהור. והא דאמר לו לר"מ כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית פנימי לומר שאף בבית החיצון היה לנו לחוש שמא יש בו כזית בשר (שנמוק) ה) אנא משום בטול ואמר להו אינו דומה שזה נמוק לגמרי וה"ל כמים בטריפת בני אדם. אבל דרך לידה אינה נמוק לגמרי וביטול אינו מועיל. ואקשי להו רבא לרבנן דבי רב אדרבה כיון דרקב יותר הוא מן העפר היאך יאמ' ר"ש שהמועט רבה על מקצת המרובה ומבטלו ומגרע שיעורו אדרבה יש לנו לומר שהמרובה עומ' לבד על הממועט ומבטלו לגמרי. והיינו דאמרי' לקמן והשתא דאמרת טעמיה דר"ש סופו כתחלתו גבי שליא מ"ט דקס"ד שהמים והדם שבשליא מועטין הן אלא שרבין על מקצת בשר ומבטלין אותו כדפרישית וא"ר יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה שאפילו היו שם שני חצאי זתים או כזית שלם. יש במי שליא ודם שבה לבטל את כולה ואין אנו צריכין לומר שרבין על מקצת ומבטלו ומגרע שיעורו אלא על כולו הם רבים ומבטלין אותו ובהא פליגי דר"מ סבר אין טומאה בטלה ברוב מלטמא במשא ואהל דהא (קאמר) ו) מאהיל על כולה ומיהו בבי' החיצון טהור שנמוק לגמרי וה"ל אפר שרופין ופחות ממנו. ור"ש סבר בטלה היא לגמרי.

מאי טעמיה דר' שמעון. פרש"י ז"ל מאי טעמא דר"ש נהי נמי דנמוק מכל מקום גופו של מת כאן תהא כרקב וכנצל, ונצל הוא מיחל שקרש כמפורש בנזיר (נ, א) והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בסמוך ואזדא ר"ש לטעמיה דמטהר מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא משום שאי אפשר שלא ירבו שתי פרידי עפר על פרידה אחת של רקב ויבטלנו דאלמה בתרווד בלבד הוא דפליג ומשום דעפר מבטל פרידה אחת של רקב ובציר ליה שיעורא הא בשני תרוודין הוה סבירא להו השתא לתלמידי דבי רב דמודה להו ר' שמעון לרבנן וא"כ הכא נמי אמאי מטהר ר"ש דמי לא עסיק ומטהר רבי שמעון אפילו בדאיכא בהאי שפיר כמה זתים וכדמבטלי נמי דמי לידה קצת מיניה אכתי אישתאר מיניה כזית ניצל וניצל שיעורו בכזית כדאיתא בנזיר פרק כ"ג (מט, ב) ובודאי כדבריהם ז"ל משמע דהא אכתי לא משום בטול ברוב נגעו ביה דלקמן הוא דבעינן השתא דאמרת טעמיה דר' שמעון סופו כתחלתו מאי טעמא דשליא ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה אלמא עד השתא לאו משום בטול ברוב נגעו בה אלא משום מחסר שעורא. ועוד הקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאם כן ליבעי נמי מאי טעמיה דר' מאיר כשיצא בבית החיצון דהא בבית החיצון אף הוא מודה דטהור ואמאי ליהוי כרקב וכניצל ורשב"ל דאמר לקמן שפי' שטרפוהו במימיו טהור אמאי ליהוי מיהא כנצל. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו דהאי נפל שבשיליא אין לו לא תורת בשר ועצמות ולא תורת נצל אלא ר"מ מטמא ליה משום שהוא מת שלם ור"ש דמטהר משום דא"א שלא ירבה דמי לידה על מעט ממנו ויבטלנו ובציר ליה שעורא תו ליכא מת שלם וכענין תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא וביצא בבית החיצון ונימוח הרבה מטהר אפילו ר"מ משום שנתערב כולו בדמי הלידה ומתבטל ואמר להן ר' שמעון כשם שהוא נימוח ומתבטל בבית החיצון כך נימוח ונתבטל בבית הפנימי. וזהו דרך פירושם ז"ל ואינו נכון דאילו אית ליה לר' מאיר בטול אף בשלא נימוח נמי בבית החיצון, אי אפשר שלא ירבה דמי לידה על מקצתו ויבטלנו ושפיר קאמר ליה ר"ש ואלו לית ליה בטול אף בשנימוח בבית החיצון למה הוא מתבטל. ואחרים פירשו דר' מאיר דמטמא היינו משום דא"א שנימוח כל כך ביציאתו שלא נשאר בו כזית בשר בין כולו וכודאי משוי ליה והיינו דבעינן מאי טעמיה דר"ש דודאי מסתבר טעמיה דר"מ. ופרקינן משום דקסבר ר"ש דתערובת דמי לידה שבו מבטלו כלומר מבטל קצת ממנו ובצר ליה שעורא בכזית. ואזדא לטעמיה דרקב, ששני פרידי עפר מבטלי פרידה אחת של רקב ומגרעין שיעורו, ואף כאן אע"פ שנשתיר בין כולו כזית בשר אי אפשר שלא ירבו שתי טיפי דמים על מקצת בשר שלא נמוק ויבטל שעורו ור"מ סבר לא מבטל ליה אלא א"כ נימוק בידי אדם בהוצאה לבית החצון כלומר בטלטולו בספל מפני שנטרפו מימיו לגמרי וטהור ואמרו ליה לר' מאיר כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי כלומר לדידך דאמרת דאית ביה כזית בשר שלא נמוק ולא חיישת לבטול קצת שעורו, אף בבית החיצון לא היה לך לטהר לגמרי שהיה לך לחוש שמא יש בו כזית בשר שלא נמוק, אלא משום בטול הוא, ואמר להו אינו דומה דכשנטלטל בידי אדם הוא נטרף במימיו ונמוק לגמרי, אבל בבית הפנימי יש בו כזית, ובטול אינו מועיל.

והא דאמרינן: השתא דאמרת טעמיה דר' שמעון משום דסופו כתחלתו גבי שיליא מאי טעמא. פירוש משום דעד השתא הוה סלקא דעתך שהמים והדם שבשיליא מועטים הם אלא שרבים על מקצת בשר שבו ומבטלים אותו כדפרש"י. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה שאפילו היו בה שני חצאי זתים בשר או כזית שלם הדם והמים שבשיליא רבים עליו כולו ומבטלים אותו ביטול גמור ובהא פליגי דר"מ סבר אין טומאה בטלה ברוב מלטמא במשא ובאהל דהא איכא כזית אבל בשיצא בבית החיצון ונטרף במימיו טהור דהוה ליה כאפר שרופין ור' שמעון סבר בטלה היא ברוב לגמרי. וקשיא לי דכיון דמיחוי שבו אינו בתורת בשר ועצמות ולא בתורת מוחל ואינו מטמא כלל לכולי עלמא היאך אפשר לומר דעד השתא לא סלקא דעתך דמין אחד שבשיליא אינו רבה על בשר שבו והלא הכל מחוי אלא שאנו אומרים שאי אפשר שלא נשאר שם כזית שלא נימוח וכיון שכן אף המחוי שבו מצטרף לבטלו והיאך שאלו כאן מאי טעמיה דר"ש ועוד דלישנא דמשום ביטול ברוב נגעו בה לא אתי שפיר, אלא משמע דעד השתא לא אתינן בה משום בטול כלל. ומסתברא דללישנא קמא דר' שמעון לא משום דחסר ליה שיעוריה בלחוד הוא אלא משום בטול ברובו ג"כ והא דאמרינן ר' שמעון לטעמיה הכי קאמר דמה התם ר' שמעון סבר דא"א לשתי פרידות עפר שלא יבטלו פרידה אחת של רקב אלמא טומאה מתבטלת היא במין אחר שלא לטמא אפילו באהל אע"פ שיש שם שיעור טומאה ומאהיל הוא על שיעורו ואע"פ שמין הטומאה רבה על המין האחר כ"ש גבי שיליא שהמים והמחוי שבו רבים על הבשר שמבטלין אותו.
והא דתנא מלא תרווד רקב ה"ה לשני תרוודי אלו נפל לשם עפר כל כך שאי אפשר שלא יבטל רובו של רקב עד שלא ישאר בו מלא תרווד שלא נתבטל אלא משום דבעי למיתני מילתא פסיקתא כלומר דבכל שהוא עפר שנפל שם בטל וטהור מלטמא אפילו במשא ובאהל משום הכי נקט מלא תרווד. ואקשינן ליה רבא דאדרבה כיון שמין הטומאה רבה על המין האחר אינו דין שיבטל המועט את המרובה אלא אדרבה המרובה מבטל את המועט, אלא היינו טעמיה דר' שמעון ברקב משום דסופו כתחלתו. ואמרינן והשתא דאמרת וכו' כלומר דקס"ד דאף כאן בשליא לאו משום בטול נגעו בה דהדרינא לגמרי מההוא טעמא. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה כלומר ברקב בלחוד הוא דאמרינן דטעמיה דרבי שמעון משום כסופו כתחלתו אבל בשליא לעולם משום בטול ברוב הוא ור"מ סבר דכיון דאיכא שיעורא לא מתבטל ברוב לגבי טומאת משא ואהל אבל כשיצא בבית החיצון ונטרף במימיו נמחה לגמרי ואין בו תורת בשר ועצמות כלל וגריע משפיר שטרפו במימיו דהא כולו שלם אלא דמחמת שטרפו נתבלבלה צורתו כמת שנטרף ואין שלדו קימת ומשום הכי מטמא ר' יוחנן בשפיר אע"פ שבשיליא שנטרפה בין לר' מאיר בין לר' שמעון טהורה כנ"ל.

והא דאמרינן מעיקרא: ואזדא ר' שמעון לטעמיה. קשה לי דההוא טעמא לא קאי משום קושיא דרבא ולאו אורחא דתלמודא למימר ואזדא לטעמיה כי האי דתלמידי דבי רב הוו מפרשי הכי ורבא מקשה להו דלאו הכין הוא. ועוד קשיא לי מאי קא מיבעינן לן השתא דאתית להכי מאי טעמיה דר"ש בשיליא דאנן לעיל טעמיה דר' שמעון מפרשים דהוי משום תערובת מין אחר וההוא טעמא לא איפריך אלא דלאלומי לטעמיה אמרינן דאזדא לטעמיה ולא קם ואע"ג דלא קם ההוא אזדא לטעמיה ולא קם ואע"ג דלא קם ההוא אזדא לטעמיה משום דלא איפשר ליה לההוא טעמא למימריה גבי תרווד רקב מ"מ אכתי בשיליא דאיפשר למימריה כדקאי קאי דאטו אנן מי הוינא סמכין בשיליא אההיא דתרווד. וי"ל בזו דמבעיא הוא דאיבעי' להו כיון דאמרינן דאזדא ר"ש לטעמיה וסמכין בהא אטעמייהו דתלמידי דבי רב ורבא דפרכינהו ואפריכו אי ההוא טעמא דשיליא נמי ליתיה או דלמא אכתי איתיה לההוא טעמא ואהדר ליה דההוא טעמא כדקאי קאי וסייעתיה מדר' יוחנן דאמר הכין בפירוש ומעיקרא לאו משום טעמייהו דתלמידי דבי רב הונא אמרינן ליה לההוא טעמא אלא משום הא דר' יוחנן וזה סיוע לפירושנו שכתבתי כנ"ל.

תיובתא. ואע״ג דר׳ תנא הוא שאני הכא דלא פליגי בדבר הלכה אלא שר׳ היה סבור שזה דבר שאינו והרי התנא הזה שאומ׳ שישנו ור״י בן שאול אע״ג דידע הא מתני׳ הוה מספקא ליה אי הלכתא היא או לא משום דלכאורה כר״מ רהטא וכי א״ל רבי שזה דבר שאינו אותביה מיניה ור׳ קבלה מיניה.

ה״ג ולא אמר תולין אלא בשליה הבאה אחר ולד של קיימא.

יתיב ר״פ אחורי וכו׳ מ״ט דר״ש. פי התוס׳ בשם רש״י ז״ל דה״ק מ״ט דר״ש דמטהר נהי דלדידי נימוק קודם שיצא להוי כניצול שהוא מטמא באהל דתנן בנזיר אלו טומ׳ שהנזיר מגלח עליהם במת וכזית מן המת וכזית ניצל ובתרוד רקב וכו׳ והתם פרישו איזהו ניצל בשר מן המת המת שנתך ומוהל שקרש ואמר דטעמא משום דקסבר דכל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה והכא נמי מסתמא נתערב בה דמי לידה שאינו מינה ומבטל לה ואיכא למידק עליה דהא לפום סברא דרב פפא דבסמוך דמדמי לה דאידך בתרוד רקב דר״ש ולפום סברא דבי רב דהתם טעמא דר״ש הכא היינו משום ביטול מיעוט ניצול וכדאמר לגבי תרוד רקב דא״א שלא ירבו תרי פרידי עפר על פרידא א׳ של רקב ויבטלנו וכיון דכן קשה טובא דבשלמא התם לסברא דרבנן דבי רב דס״ל לר״פ כוותיהו ליכא אלא תרוד רקב מצומצם וכי בצרת ליה כל דהו ע״י בטול תו ליכא שיעורא אבל הכא כי בצרת מן הניצל הזה אפילו טובא אכתי איכא שיעורא דהא ניצל שיעורו בכזית וא״כ מאי קמדמי להו וי״ל דמרן ז״ל סובר דלגבי מת דעלמא ניצל בכזית אבל לגבי עובר שבשליה אינו מטמא אלא כשכולו לפנינו ושליה עובר חדא שיעורא היא תו ק׳ דהא מסתמא ר״מ ור״ש לא פליגי אלא בריק נמוק כדאיתא במתני׳ ומתני׳ אבל בדין ניצל לא פליגי ור״מ לית ליה ביטול דר״ש וא״כ למה מטהר ר״מ בבית החיצון דהא נמי דנמוק ב׳ פעמים מ״מ שמא מדין ניצול דהא ישנו כלו בפנינו ושמא נאמר דלר״מ כיון דנימוק ב׳ פעמים בטל כחו וה״ל כשפיר שנטרפו מימיו שהוא שעור כדאיתא לקמן ואע״ג דהתם נקט שנטרפו מימיו דהיינו כבצים הטרופות בקערה ואלו הכא ליכא אלא טלטול כל דהו שהוציאוהו לבית החיצון דשאני התם דאיכא עור שפיר אבל לגבי שליה בטלטול כל דהו חשיב שנטרפו מימיו ויצא מתורת ניצול ומי׳ כל זה דוחק ובתו׳ אמר דעובר שבשליה לית בה ניצול כלל ולא עוד לא דאפי׳ לא נמוק אותו מטמא באהל אלא כשהוא כלו שלם והכא הפ׳ מ״ט דר״ש דמטהר לגמרי ואינו חושש לתלו׳ מיהת שמא לא נמוח עד שלא יצא ואמר דטעמ׳ דידיה משום בטול דמי לידה ולפום סברא דר״פ משום בטול מעוטו נגעו בה בההיא דתרוד רקב לרבנן דבי רב ואע״ג דאכתי איכא כמה זתים הא פרישנא שאינו מטמא אלא כשהוא כלו שלם וגם זה הפי׳ אינו מחוור היאך יהא בטול לבריה ואפי׳ יהא שם בטול ברוב דהא בריה לא בטלה וכ״ש שיהא בטול למקצתה ועוד דטפי היה ליה לשיולי מ״ט דר״מ דמטמא ודאי לשרוף תרומה וקדשים דודאי ה״ל לחוש לתלות מיהת שמא נימוק ממנו משהו עד שלא יצא ושוב אינו מטמאה והנכון יותר דודאי עובר של שליה אין לו ניצל כדברי רבותי׳ בעלי תוס׳ ז״ל אבל כזית ממנו מטמא כשהוא בעינו וכלהו ס״ל דלא סגיא לעובר שבשליה שלא יהא נימוק מקצתו עד שלא יצא אלא דר״מ סובר דלא סגיא על הרוב שלא נשאר בו כזית וזהו רוב שעשאוהו כודאי ור״ש סבר דנימוק עד שלא יצא ולא נשאר ממנו כזית הראוי לטמא ואמר מ״ט דר״ש דמטהר לגמרי ואינו חושש להחמיר לתלות שמא נשאר בו כזית ופרי׳ טעמא משום בטול דמי לידה ולאו משום הא בלחוד דהא במתני׳ ומתני׳ פריש טעמא משום דנימוק אלא ודאי תרוייהו בעינן ומשום דהוו תרי ספיקי לקולא דשמא נימוק עד שלא יצא ולא היה בו כזית וכי לא נימוק ונשאר בו כזית שמא נתבטל שעורו במקצת מש״ה מטהר לגמרי ור״מ לית ליה ביטול וליכא אלא חדא דשמא נימוק ואזיל בתר רובא שאינם נמוקים ונשאר בהם כזית ומטמא ודאי ואפי׳ לר״ש אין הבטול ע״י מה שנמוח דההוא מין במינו הוא ואלו כן לעולם איכא רוב נימוח לבטל הנשאר שהוא המיעוט אלא לעולם אין הביטול אלא בדמי לידה שאינו מינו.

אחיכו עליה. פי׳ דהא פשיטא דטעמא דר״ש ור׳ יוסי ור׳ יהודה שנים א׳ הוא מן הסתם כיון שהם שוין בדין.

אמר רבא [רפ״פ] אפי כי הא מלתא. פי׳ כי הא מילתא דשאלית דמחזי כי חוכא לומר איניש ולא לשתוק דודאי טעם יש לשאלה זו ופריש התלמוד טעם שאלתו של ר״פ ואמר ואזדא ר״ש לטעמיה וכו׳ פי׳ דר״פ סבר דדילמא דטעמא דנקטי׳ הכא היינו משום בטול במעוט שיעור בלחוד וכטעמי׳ דר״ש דתרוד רקב דס״ל לר״פ כההיא דתרוד רקב כרבנן דבי רב הילכך אפשר דכי היכי דפליגי חבריה על ר״ש בההיא דהתם פליגי נמי בטעמא דהכא ומטעמא אחרינא אתו בהא דהכא לכך הוצרך לשאול אי טעמא דאמר הכא היינו דר׳ יהודה ור׳ יוסי ומאי דאמ׳ ואזדא ר״ש לטעמי׳ אליבא דר״פ מפרשי׳ ליה ולא בקושיא דהא טעמא דהתם אינו אלא כדברי רבא ומשום גנגלין ואפי׳ ביותר ממלא תרוד רקב וטעמא דהכא היינו משום בטול ברוב כדפריש רב יוחנן בסוף שמעתי׳ אלא דהכא אייתי תלמודא ההיא דמלא תרוד רקב לפ׳ טעם שאלתו של ר״פ ולפרש נמי דמאן דאחיכו עליה סברי כההיא דתרוד רקב כרבא ואגב גררא פרישו כלה ההיא דתרוד רקב ומתנית׳ דאיזהו מת ר״ל שיש לו רקב לפ׳ דמודו רבנן דמת יש לו גלגולין בתחילתו ובסופו כלחוד הוא דפליגי עליה ר״ש ורבנן ובתר דאתפרש ההיא דתרוד רקב דאתפליג עליה ר״ש הדרינן לשמעתין דאליבא דרבא דהתם דטעמא דר״ש משום גנגלין היא מ״ט דר״ש דהכא ופריש ר׳ יוחנן דהכא לאו משום בטול מיעוט שיעור נגעו בה אלא משום בטול ברוב נגעו בה ר״ש ור״י חיישי דאיכא דמי לידה מרובין דמבטלי ליה אפי׳ לא נימוק כלו ונשאר בו כשיעור ומשום דהוי תרי ספיקי מטהרין ור״מ לית ליה ביטול ומטמא ודאי וכדפריש לעיל זו היא שיטת סוגיא זו העמומה ונתבררה יפה ת״ל ית׳ ויתעלה.

מלא תורד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו. פי׳ לפום טעמא דרבנן דבי רב מיירי במלא תרוד רקב דוקא מצומצם אבל לרבא לאו דוקא אלא אפי׳ יש בו כמה תרודין דהא טעמא דידיה משום דסופו כתחלתו דעפר כל שהו הוי גלגולין לבטלו מתורת רקב ונקט תרוד מלא רקב משום רבנן דמטמו אפי׳ כמלא תרוד מצומצם וזה ברור.

מ"ט דר' שמעון וכו'. פירש"י ז"ל נהי נמי דנימוק מ"מ גופו של מת כאן הויא וה"ל כרקב וכנצל. וק"ל הא דאמר רשב"ל לקמן בשמעתין שפיר שטרפוהו במימיו טהור להוי כרקב וכנצל. ועוד לר"מ נמי בבי' החיצון אמאי טהור ליהוי כרקב וכנצל. וא"ת איהו נמי סבר כל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה אלא מאן תנא דפליג עליה דקאמרת קסבר ר' שמעון והא דתניא מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור' שמעון מטהר אמאי תרמייה הא דכ"ע טומאה כיון שנתערב בה מין אחר טהורה.
ובתוספ' הקשו לה מדאמרינן ואזדא ר"ש לטעמיה מדאמר א"א שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב ויבטלנו ואמאי נהי נמי דבשיעור מצומצם כגון מלא תרוד רקב איכא למימר הכי גבי שליא מ"ט דאפילו הוה בה תרי שיעורי דמלא תרוד מטהר ר"ש דסתמא תנן ואע"ג דליכא למימר א"א שלא ירבו וכו', והם מפרשים הסוגיא כולה בענין אחר ברם נראין דברי מקצת ראשונים שפירשו מ"ט דר"ש דמטהר לגמרי והרי אנו מוצאים בכל יום ולדות חתוכים בשליא והאיך אפשר שלא תהא בכולה כזית ג) שלא נמוק לגמרי קודם שתצא שאפי' נחתך כולו לחצאי זתים מצטרפים הן בתוך השליא לטמא באהל ואמאי מטהר ליה לגמרי, ומפרקי' קסבר ר"ש כל טומאה שהיא כשיעורה ולא יותר שנתערב בה מין אחר בטלה דאמרינן כיון דהיא צריכה שיעור א"א שלא ירבה מין אחר על מקצתה ומבטלה ואף כאן כיון שנמוק הולד אע"פ שנשתייר ממנו (כחצאי) ד) זתים א"א שלא ירבו שתי טיפי מים ודם על מקצת בשר שלא נמוק ומבטלו והיינו דאמרינן ואזדא ר"ש לטעמי' דאמר א"א שלא ירבו שתי פרידו' עפר על פרידה אחת של רקב ומבטלו ובצר לה שיעורא ור"מ סבר לא מבטל אלא א"כ הוציאו לבית החיצון שנטרפו מימיו לגמרי וטהור. והא דאמר לו לר"מ כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית פנימי לומר שאף בבית החיצון היה לנו לחוש שמא יש בו כזית בשר (שנמוק) ה) אנא משום בטול ואמר להו אינו דומה שזה נמוק לגמרי וה"ל כמים בטריפת בני אדם. אבל דרך לידה אינה נמוק לגמרי וביטול אינו מועיל. ואקשי להו רבא לרבנן דבי רב אדרבה כיון דרקב יותר הוא מן העפר היאך יאמ' ר"ש שהמועט רבה על מקצת המרובה ומבטלו ומגרע שיעורו אדרבה יש לנו לומר שהמרובה עומ' לבד על הממועט ומבטלו לגמרי. והיינו דאמרי' לקמן והשתא דאמרת טעמיה דר"ש סופו כתחלתו גבי שליא מ"ט דקס"ד שהמים והדם שבשליא מועטין הן אלא שרבין על מקצת בשר ומבטלין אותו כדפרישית וא"ר יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה שאפילו היו שם שני חצאי זתים או כזית שלם. יש במי שליא ודם שבה לבטל את כולה ואין אנו צריכין לומר שרבין על מקצת ומבטלו ומגרע שיעורו אלא על כולו הם רבים ומבטלין אותו ובהא פליגי דר"מ סבר אין טומאה בטלה ברוב מלטמא במשא ואהל דהא (קאמר) ו) מאהיל על כולה ומיהו בבי' החיצון טהור שנמוק לגמרי וה"ל אפר שרופין ופחות ממנו. ור"ש סבר בטלה היא לגמרי.

מ"ט דר' שמעון. ה"ה דה"מ למימר מ"ט דרבנן בבית החיצון אלא משום דר' שמעון איירי בטהרה במתני' אבל רבנן דמתניתין לא איירי לענין טהרה. פרש"י ז"ל מ"ט דר"ש נהי נמי דנימוק מ"מ גופו של מת כאן הוא והו"ל כרקב וכנצל. וקשה לפי' מהא דאמרי' בסמוך ואזדא ר"ש לטעמיה דמטהר מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו לפי שאי אפשר שלא ירבו שני פרידי עפר על פרידא אחת. (נצל) [של] רקב וחסר ליה. והיכי מדמי ליה להך דהכא דע"כ לא מטהר ר"ש אלא כמלא תרווד מצומצם דחסר ליה כשרבה שני פרידי עפר על פרידא אחת של רקב אבל בשני תרוודין של רקב לא היה מטהר בשביל עפר כל שהו שנפל לתוכו והכא מי לא עסקינן דאיכא בהאי שפיר כמה זתים דכי מבטלי מי לידה כל שהוממנו אכתי נשתייר בו כזית נצל ונצל שיעורו בכזית כדאמרינן בנזיר פרק כ"ג ואכתי לא אסיק אדעתיה שיהא הטעם משום ביטול ברוב הילכך נ"ל דאין (למיחוי) [על] השיליא לא תורת בשר ולא תורת עצמות ולא תורת נצל דהוא מוהל שקרש כדאמרינן בנזיר אלא מטעם שכל המת שלם ישנו שם מטמינן ליה כדאמרינן בנזיר פרק כ"ג דקתני מגלח על המת ועל כזית מן המת ופריך על כזית ממנו מגלח על כלו לא כל שכן ומשני לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר או לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין אלמא אע"ג דלא בא לכלל אדם כיון דישנו למת שלם מטמא וכן משמע לקמן בשמעתין דקאמר ריש לקיש שפיר שטרפוהו מימיו נעשה כמת שנתבלבלה צורתו וטהור ולית ליה לריש לקיש שיהא בטל ברוב מדמטהר מטעם בלבול צורה אלמא לא מטמי ר"ל מטעם בשר ונצל דאי הוה עליה (דאית ביה) תורת בשר ונצל לא היה טהור בבלבול צורה אלא מטעם מת שלם בעלמא מטמא ומדר"ל נשמע לר' יוחנן דבהא לא פליגי והשתא דמי להך דמלא תרווד רקב דכיון שנתבטל ממנו כל שהוא ואינו מת שלם בצר ליה שיעוריה ור' מאיר פליג עליה בהא דסבר דאינו טהור משום דנתבטל ממנו כל שהו אבל בבית החיצון נימוק כולו או רובו ומתבטל ור' שמעון קמ"ל כמו שיש לטהר בבית החיצון מחמת שנתבטל כולו כך יכול לטהר בבית הפנימי מחמת שנתבטל ממנו משהו:

מלא תרווד רקב. פרש"י דמשו"ה לא מטמא במגע משום דאין נוגע וחוזר ונוגע. וקשה דא"כ באהל המת נמי לא ליטמי למ"ד בהעור והרוטב דאין מאהיל וחוזר ומאהיל והתם אמרינן דמלא תרווד מטמא במשא ובאהל אבל לא במגע אלא כך הלכה למשה מסיני:

הניחה למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין משכחת לה אחר נגמרה צורתו לבסוף שבעה ואחד לתחלת תשעה פי' ומאי דאמר רב דאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום היינו כשנגמרה צורתן כאחת כדפריש לעיל:

אלא למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין היכי משכחת לה פי' הא דאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום והאי דאמר ביבמות דאישתהי ג' חדשים כשהיה יחידי כדפרישית:

איפוך שמעתתא שלשים ושלשה לשוליא פי' דתלו את השליא בולד עד ל"ג יום ואין לחוש לולד אחר שהרי לא יתכן להיות שינוי זה בגמר צורתן וכיון דלא מצינן למיתני בגמר צורתן תלינן לשוליא בולד ראשון בטעמא דרב דאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום כשנגמרה צורתן ביחד:

ועשרים ושלשה לולד פי' ומעשה היה שיצא אחר ולד חבירו כ"ב יום שהראשון נגמרה צורתו בתחלת שבעה והשני בסוף שבעה והלכך אלו יצאת שוליא אחר הולד בשיעור זה חוששין להולד אחר ורב דאמר אין חוששין לולד אחר כגון שיצאת השוליא ג' ימים או עשרה ימים אחר הולד דבימים מועטים הללו אין לתלות בגמר יצירתם הלכך האי שיליא מולד ראשון היא ולא מולד אחר שאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום וקשיא לי דבעשרה ימים נמי נימא דהאי נגמרה צורתו לכ' יום שלחדש השביעי והאי נגמרה בסוף החדש דכיון דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין מה לי בתחלת החדש מה לי בסופו ויש לומר דבודאי פליגא הא אדרב אי נמי יש לומר דלא פליגי ורב דאמר כשילדה לסוף תשעה והדר יצאת שיליא דליכא למיתלי תו במידי ואתא לאשמעונין דאין הולד מתעכב אחר יציאת חבירו דלא תימא אישתהי כדאמר ביבמות:

והאמר מר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת קשיא לי כיון דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היכי אמרינן בפ' קמא דיבמות שלש נשים משמשות במוך קטנה ומעוברת ומניקה. מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל והא כיון שנתעברה אינה חוזרת ומתעברת. תשובה אינה חוזרת ומתעברת להיות שניהם בני קיימא אבל חוזרת ומתעברת ונעשה הראשון סנדל:

ר"ש אומר נימוק הולד עד שלא יצא אמר להן ר"מ אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שני פעמים. לא ידענא מאי טעמא דר' מאיר בנימוק שני פעמים דמטהר ויש לומר דאית ליה סברא דר' שמעון דמטהר בנימוק אי משם טעמא דנתערב בדם הלידה ובטל ברוב כר' יוחנן אי משום דטעמא דמת שנתבלבלה צורתו כריש לקיש אלא קסבר ר' מאיר נימק פעם אחת לא נתערב בדם הלידה ולא נתבלבלה צורתו אבל נימוק שני פעמים נתערב בדם הלידה ונתבלבלה צורתו:

אמר להו ר' פפא ר' יהודא ור' יוסי נמי היינו טעמא אחיכו עליה. קשיא לי אמאי לא קאמר ר' מאיר נמי היינו טעמא אחיכו עליה. קשיא לי אמאי לא קאמר ר' מאיר נמי היינו טעמא דאע"ג דפליג עלייהו בנימוק פעם אחת בנמוק שני פעמים מודה ומטהר ואמאי מטהר אי לאו משום טעמא דר' שמעון וזה היה חידוש לומר דאע"ג דפליג עלייהו סבירא ליה כטעמייהו:

תד"ה חומר ב' ולדות וכו' ומשום שליא נותנין לה חומרא דזכר ונקבה ואם תאמר לרבנן נימא שלא תשב רק ז' כו' עכ"ל ולא בעי לפרושי דקושטא הכי הוא דלא תשב אלא ז' לזכר וחומר ב' ולדות היינו חומר ולד זה דלא היה בה ולד אחר ואין לה שום ימי טוהר וכמו שפירש רש"י ז"ל בשמעתין ובסוף פרק בהמה המקשה וגם נותנים לה חומר ולד אחר שמא היה זכר בשליא זו ותטמא ז' אבל שבועיים לא תיטמא משום שמא נקבה היה דס"ס הוא דחומר ב' ולדות לא משמע להו לפרש לרבנן אלא חומר דזכר ונקבה דחיה ועוף לא מקרי ולד לדידהו כיון דאין אמו טמאה לידה ועיין בתוספות ס"פ בהמה המקשה בזה:

בא"ד דסתרי אהדדי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל תימה ומה בכך סוף סוף כל חד נשרי מכח ספק ספיקא ומה שסותר אהדדי לחומרא נמי סתרי אהדדי כו' עכ"ל ועוד האריך וע"ש ואנן לא ידעינן מהיכא קא פשיטא ליה דלא עבדינן בכה"ג כתרי חומרי דסתרי אהדדי דהא דאמרינן בפ"ק דעירובין ובפ"ק דר"ה דמאן דעבד כתרי חומרי עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך היינו כגון ההיא דשדרה וגלגולת דאית ליה למיעבד כחד תנא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן אי כב"ה כחומריהן וכקוליהן מיהו היכא דאיסתפיק לן עבדינן ב' חומרי דסתרי אהדדי כדאמרי' התם ר' עקיבא גמריה אסתפק כו' וכן אי אסתפק לן הלכתא כמאן עבדינן כתרי חומרי כמ"ש התוס' לק' בפ' בנות כותים ע"ש וכן כתבו בפ"ק דר"ה אבל כתרי קולי דסתרי אהדדי ודאי דלא עבדינן בשום מקום וא"כ ה"נ הכא כיון דמכח ספיקא חדא דאין ולד בשליא הוי ספיקא דאורייתא ואסור בכל גוונא אלא משום ספיקא דשמא זכר שמא נקבה הוה בכל צד ס"ס דסתרן אהדדי עבדינן כתרי חומרי אע"ג דסתרן אהדדי ולא כתרי קולי כיון דסתרן אהדדי וזה ברור בלי ספק וס"ס:

בד"ה מ"ט דר"ש כו' הלא גם לר"ש לא נתבטל כולו בבית הפנימי כמו בבית החיצון כו' עכ"ל מדא"ל בפשיטות לר"מ אי אתה מודה כו' לבית החיצון שהוא טהור ע"כ דסבר ר"ש בפשיטות דבבית החיצון בטל כולו אבל מדברי ר"מ ודאי דאין להוכיח לדברי ר"ש כמו שכתב מהרש"ל דאימא בהא פליגי דר"ש משוה אותן דתרוייהו בטילי במשהו ור"מ סבר אינן שוין כדקאמר דאינו דומה נימוק כו' גם מה שמדקדק מהרש"ל דע"כ לר"מ נימוק כו' דאמאי פריך מאי טעמא דר"ש טפי מר' מאיר אין זה הוכחה דמשום דבמתני' לא הוזכר אלא ר"ש קאמר נמי מ"ט דר"ש דמה"ט נמי לא קאמר מ"ט דר' יהודה ור"י כמ"ש התוס' וכצ"ל לפרש"י שפירש דפריך מ"ט דר"ש נהי דנימוק כו' ה"ל כרקב וכנצל עכ"ל ולא פריך הכי לר"מ נהי דנימוק בבית החיצון לא יהא אלא רקב משום דלא הוזכר במתני' א"ק לרש"י דאי מטעם רקב נגעו בה [הכא] בשליא א"כ למאי דמסיק נמי בההיא דתרוד משום דסופו כתחלתו ובכל ענין דבר אחר מבטלו אמאי לא נימא הכי בשליא כיון דרקב הוא ד"א מבטלו ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד אמאי לא משני בשליא שאינה מטמאה אלא שלם כו' עכ"ל פי' לר"מ קאמרי התם הכי ועיין שם ואליביה קאמרינן הכא מטמאה שלם כמו בבית הפנימי ולאו דוקא שלם ממש דלר"מ נמי אית ביה ביטול משהו בבית הפנימי כדקאמר אינו דומה נימוק פ"א כו' אלא שלם לאפוקי בבית החיצון דבטל כולו ודו"ק:

תוס' ד"ה חומר שני ולדות פירש הקונטרס לר"מ דבחיה ועוף וכו' כצ"ל:

בא"ד היינו לענין שליא בשני וכו'. והיינו חומר שני ולדות דמנינן תחלת ימי טומאה מן האחרון דהיינו מן השליא וסוף טומאה דהיינו ימי טוהר מן הראשון:

[בא"ד] ולרבנן וכו' נותנין לה חומרא דזכר ונקבה. פירוש חומר שני ולדות לרבנן דנותנים לה חומרא דזכר וחומרא דנקבה:

שם ברש"י ובתוס' כרקב וכנצל פירש נצל הוא מוהל המת הנקרש ועי' בערוך:

בגמ' היינו נמי טעמייהו דר"י ורבי יוסי כו' כצ"ל:

גמ' הוציאוהו בספל כו'. נ"ב בספל אורחא למלתא נקט ורבותא נקט אע"ג דלא הוציאה בידו ולא נתמעך ונימוק. גליון:

[שם] אמר להו רב פפא היינו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שאני אומר כו' ושמא נימוחה כו' הד"א:

בד"ה לסוף שבעה כו' בתוך חדש. נ"ב פירוש שנשארו עוד מחדש השביעי וק"ל:

בד"ה לסוף שביעי דחיי הס"ד:

בד"ה לבית החיצון לבית אחד שהבית טהור הד"א:

בד"ה אבל הן אמר לו כו' דמטמית ליה אמר להו כו' הד"א:

בד"ה מ"ט כו' כרקב וכנצל. נ"ב בפ' שני דאהלות פי' בשר המת שנמוח ונעשה ליחה סרוחה, מיימוני סמ"ג:

בד"ה נימא אינש כו' אמרינן ליה טעמא כצ"ל:

תוס' בד"ה חומר שני כו' שהפילה שליא בשני אחר חיה ועוף כו'. נ"ב פי' ביום שני והיינו חומר ב' ולדות דמנינן טהרה מיום ראשון וטומאה מיום שני ודו"ק:

בא"ד חומרא דזכר ונקבה כו'. נ"ב ולפ"ז ה"פ חומר דב' ולדות כלומר של זכר ונקבה והכל לענין טומאה ודו"ק:בא"ד דסתרו אהדדי כו'. נ"ב ותימה רבה מה בכך סוף סוף כל חד מכח ספק ספקא נשרי ומה שסתרי אהדדי לחומרא נמי סתרי אהדדי ואין שייך לומר דא"א להקל בתרוייהו דהא ממ"נ נעשה איסור ומה בכך שמצטרפים לכל חד וחד עוד ספק עמו כי היכא דנשרי ובהדיא משמע בתוס' פ"ק דב"ק גבי שליא דמשום דממ"נ נעשה איסור אז לא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי והתם גופא תימה שמביאים התוס' התם הא דהמפלת ואינו דומה כמו שפרשתי:

בד"ה מ"ט כו' כמו בבית החיצון כו'. נ"ב דבטל כולו שהרי השיב לו אפילו ר"מ שאינו כלומר שנימק הכל ודו"ק ועוד תדע דאפי' לר"מ נימוק כולו בבית החיצון דאי ג"כ משום ביטול א"כ אמאי פריך מ"ט דר"ש יותר מר"מ ודו"ק:

גמרא אר"א בריה דר"ע ארי"צ מעשה כו'. מפרש"י ד"ה איפוך משמע דהיה הגירסא לפניו א"ר יוחנן:

שם א"ל אינו דומה נימוק פ"א כו'. כה"ג לעיל (טז ב):

רש"י ד"ה אמרו לו למה. מ"ש מבית ראשון כו'. כצ"ל:

תד"ה חומר. וחומר חיה ועוף לטהרה דשמא אין ולד בשליא. תימה דאפילו יש ולד דלמא הוי זכר:

תד"ה מ"ט. והשתא מייתי שפיר ממלא תרווד רקב. כצ"ל:

גמ' ולא נשתוק קמי רבי׳ כצ״ל:

רש״י ד"ה אי אפשר וכו׳ ובציר ליה שיעורא כצ"ל:

אַחִיכוּ עֲלֵיהּ; מַאי שְׁנָא? פְּשִׁיטָא. יש להקשות על רב פפא מאי סלקא דעתך למימר מלתא כדנא דפשוטה במאה פשטי.
ונראה לי בס"ד כי ראה דרב ביבי נקיט דבריו על רבי שמעון דוקא והן אמת דבמשנה לא נזכר אלא רבי שמעון אך בברייתא נזכרו שלשתם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ולכן רב פפא בא להקשות על רב ביבי אמאי נקיט האי מלתא על רבי שמעון בלבד ולא נקט לה על רבי יהודה ורבי יוסי מאחר דשלשתם נזכרו בברייתא ונזכרו רבי יהודה ורבי יוסי קודם רבי שמעון ובעלמא קיימא לן דהלכה כרבי יהודה ורבי יוסי אי פליגי על רבי שמעון וכאן לא בא רב פפא לפרש בזה טעמא דרבי יהודה ורבי יוסי אלא אמר דבריו בדרך קושייא דמקשי על רב ביבי היינו נמי טעמייהו דרבי יהודה ורבי יוסי ואמאי זכרת דבר זה על רבי שמעון ולא נקטת ליה על רבי יהודה ורבי יוסי?
והם לא הבינו דבריו בלשון קושיא אלא הבינו דבריו בנחת דנחית לפרש לנו טעם של רבי יהודה ורבי יוסי ולכך 'אַחִיכוּ עֲלֵיהּ' והוא השיב להם דאפילו לפי הבנתכם שחשבתם שבאתי לפרש טעמא דרבי יהודה ורבי יוסי אין מן הראוי שתחיכו עלי דאפילו כי הא מלתא לימא איניש ולא לשתוק קמי רביה ובזה רמז להם שטעו בכונתו והוא לא היה כונתו לפרש טעמא דרבי יהודה ורבי יוסי אלא בא להקשות על רב ביבי וכאמור.

גמ' אמר להן אינו דומה כו'. לעיל טז ע"ב:

רש"י ד"ה כ"ג וכו' דלכולי עלמא כו'. לקמן לח ע"ב:

תוס' ד"ה אלא כו' וי"ל כו'. עי' לקמן לח ע"א תוד"ה שיפורא:

ר"י ור"י ור"ש מטהרין במרדכי ס"פ הזרוע כ' מ"ט יתבטל הא לא היה ניכר מעולם ודחק עצמו ע"ש. ואולי זהו טעמו של ר"מ דלא בטל משום שלא היה ניכר מעולם ונשאר באיסורו ומ"מ בבית החיצון חוזר ומתבטל שזהו מין בטול אחר דבטיל במשהו ממנו דהיה כשלא ניכר איסורו מעולם לכן לא הועיל אמנם עתה שכבר ניכר איסורו ויצא לבית החיצון שפיר מתבטל ברוב. והיינו דקאמר אינו דומה נימוק פ"א וכו':

אפי' כי הא מילתא לימא אינש קמיה רביה ולא לשתוק. י"ל דודאי צ"ל משום דהתם בנזיר גבי על המת ועל כזית מן המת סומכוס בשם ר"מ קא' התם ור' יהודא כעס ור"י תירץ בנפל שלא נקשרו איבריו ומ"ט לא משני בשליה כקו' תוספות. אלא ע"כ משמע דס"ל לר"מ אין שום מעלה בשלי' מפני שהוא שלם. ואם כן ע"כ גם ר"י ור' יוסי לאו טעמייהו משום דמשהו ממנו בטל מה בכך שבטל ממנו משהו כיון דלא בעי שלם וכקו' התוספות וע"כ נהי דטעמא דר"ש משום ביטול משהו מ"מ אינהו טעמייהו משום ביטול רוב או בלבול צורה כך הוי ס"ד קמ"ל ר"פ אינהו קפדי אשלם וכר"ש והא דלא משני התם הכי משום דשלי' לא מיקרי מת כתי' התוספות ואפ"ה אחיכו עלה דפשיטא דאי ס"ד דר"י ור"י טעמייהו משום בטול רוב מנ"ל לחדש בדר"ש טעם אחר: