נידה כו ע"ב

דף כו - ב

ושואלת הגמרא: והאיכא  "תנורי בנות" שעושות הבנות הקטנות ^[172], ושיעורן הקטן ביותר לקבלת טומאה הוא טפח, ומדוע לא נכתב דין זה בכלל אלו ששיעורם טפח.

דתנן: תנור, בתחילתו, והיינו בתחילת יצירתו, הוא אינו נקרא "תנור" ביחס לקבלת טומאה אלא אם כן גובהו לפחות ארבעה טפחים. וכמו כן שיריו, [שבריו] של תנור גדול שנטמא, ונשבר, אינן נטהרין אלא אם כן לא ישאר ממנו שבר שיש בו ארבעה טפחים, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שתחילתו של תנור צריך שיהיה בו לפחות ארבעה טפחים כדי לקבל שם "תנור", וכמו כן כשנשבר צריך שלא יהיה שבר שיש בו ארבעה טפחים - בתנור גדול, שהוא התנור הרגיל העשוי לאפיה. אבל בתנור קטן, העשוי לתינוקות לשחק בו ^[173] - תחלתו - כל שהוא.

ובין תנור קטן ובין תנור גדול, יש לו שם תנור רק משתגמר מלאכתו! ^[174]

ושיריו - ברובו! שאם נטמא תנור גדול, אינו נטהר אלא משישבר רובו של תנור, ולא כרבי מאיר הסובר ששיעור השברים הוא ד' טפחים ^[175].

ומבארת הגמרא: וכמה הוא כל שהוא הנצרך לתנור קטן בתחילת עשייתו?

אמרי דבי רבי ינאי: טפח! שכן עושים תנורים בנות קטנות, שנוהגות לעשות תנורים קטנים שגודלן טפח בלבד. וכיון שטפח הוא השיעור, היה לרבי אושעיא למנות דין זה בכלל אלו ששיעורם טפח? ומתרצת הגמרא: בפלוגתא לא קמיירי! וכל החמשה שהוזכרו ששיעורם טפח, מודים בהם כולם שכן הוא השיעור.

ואומרת הגמרא: השתא דאתית להכי שבפלוגתא לא מיירי, הא נמי, הקושיה הקודמת מדוע לא הוזכר דין אבן טפח היוצא מן התנור. אפשר לתרצה שפלוגתא היא, ולכן לא מנה אותו רבי אושעיא.

דקתני סיפא: אמר רבי יהודה: לא אמרו שרק טפח היוצא מהתנור חשוב כמותו ולא כשגדול יותר אלא כשהיה אותו הטפח יוצא לאותו הצד שהוא מן התנור ולכותל, שהיות והוא מפריע שם לסמוך את התנור לכותל, לכן אם היה שיעור הידית יותר מטפח היתה נקצצת, ולא נחשב כחלק מהתנור. אבל, אם הידית היא לכיון הבית ואין היא מפריעה, אפילו אם היא ארוכה מטפח אין הדרך לקוצצה, ונחשבת חלק מהתנור. נמצא שלרבי יהודה אין הטפח שיעור קבוע, ונחלק בכך על חכמים, וכיון שלא מנה רבי אושעיא דינים השנויים במחלוקת לכן לא הביא את דין הטפח בתנור.

עוד מקשה הגמרא: והאיכא מסגרת השולחן שבמקדש שעוביה הוא טפח, כמו שנאמר "ועשית שלחן עצי שיטים", ועשית לו מסגרת טפח סביב" [שמות כה, כג - כה].

ומתרצת: בדכתיבן השיעור במפורש בתורה לא קא מיירי!

עוד מקשה הגמרא: והאיכא כפורת שעוביה הוא טפח, ואין שיעורה מפורש בתורה?

ומתרצת: בקדשים לא קמיירי! ^[176] ומקשה הגמרא עוד: והאיכא הלכה בהתר טלטול במבוי בשבת: דיה לקורה שמניחים כמשקוף בפתח המבוי שהיא רחבה טפח!?

ומתרצת: בדרבנן לא קמיירי! וכל עיקר איסור טלטול במבוי ותיקוני הקורה הוא רק מדרבנן. ולא עסק רבי אושעיא אלא בדכתיבן עיקר דינם בתורה, ולא מפרשי שיעורייהו בתורה! ^[177]

יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב כהנא, ויתיב וקאמר -

אמר רב יהודה אמר רב: כל שלשה ימים הראשונים שלאחר הלידה, תולין את השליא היוצאת מהאשה, בולד שנולד ואומרים ששליתו היא ונתאחרה לצאת, ואין חוששים שמא שלית הולד שלפנינו נימוחה, והשליא היוצאת עתה היא שליא של ולד נוסף שנימוח, ולכן לא ראינוהו. שדרך השליא להתעכב עד שלשה ימים.

אך אם יצאה השליא מכאן ואילך, שהתאחרה ביציאתה יותר משלשה ימים, חוששין לולד אחר, שהעיכוב הארוך משעת הלידה עד יציאת השליא מוכיח שהיה כאן ולד נוסף שנימוח בתוך השליא היוצאת עתה, ואילו השליא של הולד הקודם נימוחה, ולכן לא ראינוה.

[והנפקא מינה בחשש לולד נוסף הוא בין אם הולד הראשון היה זכר, שאז חוששין שמא הולד השני היה נקבה ויש לה י"ד ימי טומאה ^[178]. ובין אם הולד הראשון היה נקבה, שהיות והיה הפרש של כמה ימים בין הלידות יש לחוש שבשליא השניה נולדה נקבה נוספת, וצריכים למנות את שמונים הימים מהלידה השניה.

והחומרא בכך היא, שאם הגיע יום השמונים ואחד ללידה הראשונה וראתה דם ונהיתה נדה, וביום הפ"ח שוב ראתה דם, הרי לולי החשש ללידה נוספת היא נטמאת ביום הפ"ח שהוא היום הראשון לי"א ימי זיבה כדין שומרת יום כנגד יום, וטובלת ונטהרת ^[179]. אך עתה, כיון שיצאה השליא אחר שלשה ימים, ויש חשש שהיא שליא של ולד נוסף, ואותו ולד יתכן והוא נקבה נוספת, ומונה לה שמונים יום מיום צאת השליא - הרי ראית הדם ביום הפ"א ללידה הראשונה היא ראיה בתוך שמונים ימי טהרה של הלידה השניה, ואינה נהיית נדה! וממילא, ראיתה הנוספת ביום הפ"ח ללידה הראשונה אינה ראית זיבה שדינה "שומרת יום כנגד יום" אלא ראיה של "תחילת נידה", המחייבת לנהוג בשבעה ימי נידות ^[180]].

אמר ליה רב כהנא לרב יצחק בר שמואל - ומי אמר רב הכי שיתכן שיולד ולד נוסף באיחור של כמה ימים והשליא היא של הולד השני?

והאמר רב: אין הולד השני מתעכב אחר חבירו הראשון כלום! ואם כן בודאי שהשליא שייכת לולד הראשון, ונתלה בו גם לאחר יותר משלשה ימים?

אישתיק רב יצחק בר שמואל, ולא טרח להשיבו ^[181].

אמר ליה רב כהנא - דלמא כאן שבתוך ג' ימים תולים בולד, בנפל, שכשהראשון הוא נפל אפשר שיתעכב השני בכמה ימים.

כאן שאין מתעכב כלום, בבן קימא, שכשהראשון נולד הוא ולד חי, אין מתעכב אחריו השני כלום?!

אמר ליה רב יצחק בר שמואל - וכי את אמרת לשמעתתיה דרב? ובאת לפרש את דברי רב מעצמך? והרי בפירוש אמר רב הכי - הפילה נפל, ואחר כך הפילה שליא - כל שלשת ימים תולין את השליא בולד. מכאן ואילך - חוששין לולד אחר. ילדה ולד חי ואחר כך הפילה שליא - אפילו מכאן ועד עשרה ימים, אין חוששין לולד אחר!

שמואל, ותלמידי דרב, ורב יהודה, הוו יתבי. חליף ואזיל רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל [שם מקום] לאפייהו, באלי ואתי [היה רב יוסף ממהר לבוא לקראתם].

אמר שמואל ^[182]: אתי לן גברא, דרמינן ליה בגילא דחטתא [כקש של חטה, מגיע לכאן גברא שאפשר לדחותו בשאלות מועטות] ומרמי ומדחי [ואפילו עליהן לא ידע להשיב].

אדהכי, אתא רב יוסף בריה דרב מנשיא.

אמר ליה שמואל: מה אמר רב בשליא?

אמר ליה רב יוסף: הכי אמר רב - אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא, שרק אם הפילה ולד השלם בצורתו שהיה יכול לחיות אם היו כלים חדשיו, תולים שהשליא שייכת לו, ואין חוששים לולד אחר. אבל, אם הפילה ולד שצורתו פגומה, ואין יכול לחיות מחמת מומו כגון המפלת גוף אטום או מין חיה בהמה ועוף ^[183], חוששים שהשליא היוצאת אחריו אפילו בתוך ג' ימים מהלידה היא של ולד אחר שנימוח.

שיילינהו שמואל לכל תלמידי רב, האם נכונים דברי רב יוסף ואמרי ליה הכי שאכן כן אמר רב.

הדר, חזייה שמואל לרב יהודה בישות והקפיד עליו ששמעה מרב ולא אמרה לו.

בעא מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי: המפלת דמות עורב ושליא אחריו - מהו? האם תולים את השליא בעורב, או שחוששים לולד אחר עם השליא?

אמר ליה רבי: אין תולין את השליא אלא בדבר שיש במינו שליא, ובעורב אין שליא, אלא מטיל ביצים ומהם בוקעים הגוזלים, ולכן אי אפשר לתלות בו, וחוששים שהיה ולד אחר בשליא ^[184].

חזר רבי יוסי בן שאול ושאלו לרבי - היתה שליא קשורה בו בעורב - מהו? האם גם כאן, כשמוכח על ידי הקשירה שהשליא קשורה לעורב, חיישינן לולד אחר? אמר ליה רבי - דבר שאינו קיים במציאות שאלת!

איתיביה: המפלת מין בהמה חיה ועוף, ושליא עמהן -

בזמן שהשליא קשורה עמהן - אין חוששין לולד אחר!

והא דאמרינן השתא דאתית להכי הך נמי פלוגתא היא דקתני סיפא א"ר יהודה לא אמרו טפח אלא מן התנור לכותל. ק"ל וניחשוב מן התנור לכותל דמודה ר' יהודה וה"מ למיחשבי' בדברי הכל וא"נ לא חשיב חד דדברי הכל ה"מ למימר סתמא אבן היוצא מן התנו' טפח דהא קא חשיב בכה"ג טפח סוכה למר בדופן ג' ולמר בדופן ד' כיון דכולהו אית להו דופן טפח קחשיב ליה ה"נ כולהו אית להו אבן היוצא מן התנור טפח מכאן או מכאן.
ואיכא למימר התם הכל מודים ששיעור דופן א' בסוכה טפח והשאר כהלכתן. וכי אמר דופן סוכה טפח ליכא למטעי במידי דפלוגתא. אבל הכא אי אמר סתמא אבן היוצא מן התנור הוה משמע מכל צדדין ואתיא כרבנן ואי פריש נמי אבן היוצא בין התנור לכותל טפח הוה משמע הא בין תנור לבית אינו טפח כר' יהודה ואיהו במילתא דפלוגתא לא איירי לא כמר ולא כמר. ולא בעי לפרושי תרווייהו ובודאי משמע לכאורה דהשתא דאתינן להכי ומפרקינן דהך נמי פלוגתא היא הדר ביה מתירוציה דקאמר כי קאמרי היכא דבצר מטפח לא חזי וכו'.
והשתא קשיא לי טובא וליחשוב הני דתנן במס' כלים פי"ח גדד לשתי כרעים טפח על טפח לוכסן או שמעטה פחות מטפח טהורה רישא ל"ק דטפח על טפח לא קאמרינן סיפא ליחשוב. ועוד שם בפרק (בתרא) [כ"ט] חוט מאזני' של חנוני ושל בעלי בתים טפח יד קרדום מלפניו טפח שירי הפרגל טפח יד מקבת ושל מפתחי אבנים טפח. וי"ל כי קאמרינן היכא דבציר מטפח לא חזי והני כ"ש דבציר מטפ' (דידהו) [דידות] הוי וכי קאמרינן השתא דאתית להכי לאו למימרא דליתי' לשנויה דשנינן אלא למימר' דמההי' לא תיתי תיובתא בבי מדרשא כלל.

הא דאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום. ראיתי מקצת בעלי פירושין שכתבו דלית ליה לרב הא דאמרינן לקמן מעשה ונשתהא ולד אחרונה אחר חבירו שלשים יום ולית ליה נמי מעשה דיהודה וחזקיה ולית ליה נמי האי דאמרינן בכתובות וביבמות ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת מניקה מעוברת שמה תעשה עוברה סנדל אלא קסבר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ולפיכך אין ולד מתעכב אחר חבירו כלום.
ואין דבריהם נראין דג' נשים מתניתא הוא ונימאתהוי תיובתיה דרב. ועוד מעשה דיהודה וחזקיה בני חביביה דהוא יושב לפניו והן יושבין עמו בבה"מ היכי אפשר דלא חזי ליה ואם איהו אומר דלא היו דברים מעולם מאן מהימן לאסהודי עלייהו.
אלא היינו טעמא דרב דקסבר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת בין נפל בין של קיימא אלא א"כ נעשה א' מהם סנדל וסנדל כרוך עם הולד הוא יוצא שחבור אתו ונדבק בו והיינו טעמא דמוך אבל כשהאשה מתעברת תאומים טפה אחת היא שמתחלקת וכשהן נגמרין לז' או לט' אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום אלא א"כ הפילה א' נפל וא' שליא אבל פעמים שנתחלקו לשתים וא' מהן נגמר לט' וא' לז' ובזה מודה רב שהול' משתהא אחר חבירו כדי שתגמור צורתו בזמנו. והיינו מעשה דיהודה וחזקיה ומיהו לית ליה אפוכי שמעתא דלקמן (כ"ד) [כ"ג] לולד דבחד ירחא לא משתהא אלא ל"ג אית ליה.
והא דאמרינן לעיל סנדל מהו דתימא הואיל וא"ר יצחק עד קמ"ל שניהם הזריעו בבת אחת ודאי קשיא דהא איכא סנדל דמתעברת וחוזרת ומתעברת וזה זכר וזה נקבה כדפרישי' במשמשת במוך. ואיכא למימר אין ודאי דמצי למימר הכי אלא שמא תאמר היכא דבעל ופירש מדהאי זכר האי נמי זכר קמ"ל אפי' בכה"ג חיישינן שמא שניהם הזריעו כא' והאי זכר (נמי) והאי נקבה כנ"ל.

אין תולין את השליח אלא בדבר של קיימא. פי' רש"י ז"ל שכיוצא בו מתקיים אם היו חדשיו כלין למעוטי שאם הפילה דבר שאינו ראוי לבריית נשמה כגון נברא בירך אחת או גוף אטו' ואח"כ הפילה שליא (פי') [אפי'] בתוך ג' חוששין לולד אחר, ופירוש חזייה לרב יהודה בישות משום דשמעה מרב ולא אמרה.
ואינו מחוור דבן קיימ' לאפוקי כל נפל משמע וכדאמרן דילמ' כאן בנפלי כאן בבן קיימא ולא ידעתי מי הזקיקו לשנות פירושו אלא הא דתלמיד' דרב פליגא אדרב יהוד' דאמר לעיל משמיה דרב הפילה נפל ואח"כ הפיל' שליא כל שלשה ימים תולין אותה בולד ושאר תלמידים דרב אומרי' משמי' דאין תולין את השליא בנפל אפילו יום א' אלא א"כ יצאה עמו אבל בבן קיימא תולין אותה אפילו מכאן ועד י' ימים.
ושמעתי שפירשו בירושלמי במס' זו (ג, ד) לפי שאין השליא פורשת עד שיגמר לפיכך אין תולין אותה בנפל.
ובשאלתות דרב אחא משבחא ז"ל כתב לכך תולין אותה בבן קיימא דאמרי' אגב חיותא דולד בזעא לשליא ונפיק. אבל נפל דלית ביה חיותא לא. ומ"ה חזייה שמואל לרב יהודה בישות דשמעיה דאמר משמיה דרב דכל ג' תליא שליא בנפל וכיון דשמעינהו לכולהו תלמידי דרב דאמרי אין תולין כלל אמר ודאי רב יהודה טעי.

והאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו ולא כלום. יש מי שפירש דרב סבירא ליה דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת דא"כ אמאי לא משתהה. ולית ליה הא דתניא בכתובות (לט) וביבמות פרק ראשון (יב) שלש נשים משמשות במוך וכן נמי לית ליה הא דאמרינן לקמן מעשה היה ונשתהה ולד אחר חבירו שלשים ושלשה, ומעשה דיהודה וחזקיה בני חביבי דרב, הוו יתבי בהדי' בבית המדרש, ובקי בהן היה, והיאך אפשר דלא ידע בהו, ואי איהו אמר דלא היו דברים מעולם, מאן גברא דמסהיד בהו. לכך פירש הרמב"ן נ"ר דהיינו טעמיה דרב דקסבר דכל שמתעברת וחוזרת ומתעברת אי אפשר דלא הוה חד מינייהו סנדל והיינו ברייתות דשלש נשים משמשות במוך וכשהאשה מתעברת תאומים טפה אחד היתה ונתחלקה לשני ולדות ופעמים נגמרה אחד מהן לשבעה ואחד לתשעה והיינו מעשה דחזקיה ויהודה. אבל כששניהם נגמרים בחדש אחד אי אפשר להתעכב האחד אחר חבירו ולא כלום אלא אם כן האחד נפל והאחד נמוק ויוצאה שליא בלא ולד והיינו דרב יהודה דאמר גל ג' תולים את השליא בולד מכאן ואילך תולין בולד אחר ואוקימנא בנפלים אבל בבן קימא אי אפשר שיהא האחד נמוק והאחד חי ולית ליה לרב תפורו שמעתתא דלקמן (נדה כז) דאמרינן עשרים וארבעה לולד דבחד ירחא אי אפשר. הרמב"ן נ"ר.

הכי אמר רב אין תולין את השליא אלא בבן קימא. פרש"י ז"ל בן קימא הראוי לבריית נשמה לאפוקי ושטו אטום וכיוצא בו. והא דחזייה שמואל לרב יהודה בישוה הוה טעמא להאי פירושא משום דשמעא מרב ולא אמרה ניהליה דתלמידיה דשמואל נמי הוה. ונ"ל שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן דאלו בבן קיימא ממש כלומר ולד חי קאמר אבל בנפלים אין תולין משוינן ליה לרב יהודה טועה גמור ולא הוי ליה לשמואל למחזייה רישות בלבד אלא דלקשי ליה מדברי חביריו שהעידו בהפך ורב יהודה נמי לא הוה שתיק אלא הוה אמר להו מאי דשמע איהו בהפך מרב רבו. ועוד דהא משמע ודאי דרב יהודה הוה קאים תמן וכי קאמרינן שיילינהו לכולהו תלמידי דרב משמע דאף רב יהודה הודה בכך. ועוד דרב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דהכי אמר רב בפירוש פילה נפל ואח"כהפילה שיליא כל שלשה ימים תולין את השיליא בולד ולא סגיא דלא משוי להו לרב יהודה ורב יצחק טועין ושמואל דחזייה לרב יהודה בישות מאי חזית דסמיך אסהדותיה דהני ולא סמיך אסהדותיה דרב יהודה ורב יצחק ורב יהודה תלמיד מובהק דרב הוה ובקי ומדקדק בשמועותיו הוה דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, ב) ושאר המפרשים פירשוה בבן קימא ממש כלומר ולד חי וטעמא דמילתא משום דולד חי מבזע בזע שיליא ונפיק ונשארה שיליא עדיין בפנים אבל בנפל היאך יצא נפל ותשאר השיליא. וכן כתוב בשאלתות דרב אחא גאון זצ"ל. ועוד אמרו שבירושלמי מפורש שאין השיליא פורשת מן הולד עד שיגמר ולפיכך אין תולין אותה בנפל והיינו דחזא ביה ברב יהודה בישות דאיהו אמר משמיה דרב דכל ג' ימים תולין את השיליא בנפל וכלהו תלמידי דרב אסהידו משמיה דרב דאין תולין אותה בנפל כלל ואפילו יצאה ביומו.

הא דתניא: המפלת מין בהמה חיה ועוף ושיליא עמהם וכו'. יש מי שפירשה כר' מאיר דחשיב הני כולד גמור והילכך לא מטמא לה אלא משום זכר ונקבה אבל לא משום נדה דאלו לרבנן תשב לזכר ולנקבה ולנדה הוי ליה למתני דדילמא שיליא זו מהני הות ואמן טמאה נדה. ויש מי שפירש בהפך כלומר דכרבנן היא דאי ר' מאיר היאך אתה מטיל עליה מהמת שיליא זו חומר שני ולדות והלא אם אלו יש ביניהם נקבה אין אתה מטיל עליה מחמת שיליא זו חומר כלל, דתיפוק ליה משום נקבה דאית בהו, ואפילו אם הוא זכר אין אתה מטיל עליה מחמת שליא זו. אלא חומר ולד אחד, דחומר הזכר אין אתה מטיל עליה אלא ודאי רבנן היא והכי קתני הריני מטיל על השיליא חומר שני ולדות ונמצאת יושבת מחמת השיליא לזכר ולנקבה וכן נמי תשב לנדה מחמת מין בהמה וחיה שהפילה שאינו ולד ושמא שיליא זו מהן היתה אלא שלא הוצרך לפ' אלא חומר שאתה מטיל על השיליא ולומר שאין אתה תולה אותה באלו וכיון שאין אתה תולה אותה באלו אלא מספקא לן אם מאלו אם מולד אחר וכדקתני שאני אומר שמא נימוח שפיר של שיליא זו דאלמא ספיקא משוינן ליה מסתמא יושבת היא אף לנדה. וא"ת כיון דיש שיליא במינן של אלו אפילו בזמן שאינה קשורה עמהן מפני מה אין תולין אותה באלו כמו שתולין אותה בולד מעליא י"ל דהכי קים להו לרבנן דאין דרכה של שילית בהמה חיה ועוף להתעכב אחר הולד כלום לא שנא בהמה במעי אשה ל"ש בהמה במעי בהמה וכדמשמע נמי בפרק בהמה המקשה (חולין עז, ב) גבי שיליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה לא שאנו אלא שאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר אלמה אפילו כשנולדה במעי בהמה אמרינן נמי דאין תולין אותה בולד אלא בזמן שהיא קשורה עמה. והשתא דאתית להכי נראה לי דהכא נמי אפילו לרבנן לא תשב לנדה דכיון שאינה קשורה בולד אף היא אינה מהן אלא נימוח שפיר של שיליא זו ומשום דתנא שמא נימוח שיליא של שפיר זו תני נמי שמא נימוח שפיר של שליא זו ולא שמא הוא אלא ודאי כנ"ל.

בפלוגתא לא קמיירי. ואע״ג דהוי פלוגתא דיחידאה דלית הלכתא כותיה לא אמר טפח אלא מן התנור ולכותל פי׳ הנכון לפי שמעכב התנור מלסמוך לכותל ודוחק את הבית ועומד ליקצץ אבל לצד האחר אפי׳ הוא ארוכה הרבה הוי יד דחזיא להניח שם ככרות.

הכי תניא בת״כ אמר רב יהודה והלא האבן יוצא כל שהוא חבור ולא אמר טפח אלא מן התנור ולכותל ע״כ ופי׳ כל שהוא ואפי׳ ארוך הרבה דאי בפחות מטפח וכל שהוא ממש היכי חזיא להיות יד וכ״ת דכל היכא דבצירא טובא הויא כגופו של תנור הא ליתא דסבר התם משום יד נקט לה דקתני לכם לכל צרכיכם לרבות את הידות מכאן אמר אבן היוצא מן התנור טפח וכו׳ ויש פי׳ אחרים אבל זהו הנכון וזו שיטת רש״י ז״ל.

בדכתיבין קמיירי. וה״ה דיכול למימר כדקאמ׳ בסמוך בקדשים לא קמיירי אלא דהשתא סגי ליה בהא וכן דרך התלמוד.

והא אמר רב אין הולד מתעכב אחר חברו כלום. י״מ דס״ל דאין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת דא״כ אמאי לא למשתהה ולית ליה לרב ג׳ נשים משמשות במוך ולית ליה נמי הא דאמר לקמן מעשה ונשתהא ולד אחר חברו וכו׳ ולא מעשה דיהודה וחזקיה בני ר׳ חייא ורבי׳ הגדול הקשה עליה דהא מתני׳ דג׳ נשים להלכתא ולדה נקטי׳ לה בכל דוכתא ועוד האיך אפשר דלית ליה ההיא דיהודה וחזקיה וכי שקורי משקר תלמודא לק׳ למימר דרב לא ידע ליה דהא בני חביבה הוו ויתבי קמי בבי מדרשא ובקי בהן אלא ודאי מודה רב דאשה חוזרת ומתעברת ומיהו כי אתמר אחד מהם סנלד כדאיתא התם ובהא לא איירי הכא וכן כשהאשה מתעברת תאומים בעיבור א׳ פעמים שזה נגמר בשביעי וזה בתשיעי ובכי הא שניהם מתקיימים וכמעשה דיהודה וחזקיה אבל כששניהם נגמרים בחדש אחד אם שניהם בני קיימא אין א׳ מתעכב אחר חברו כלום וכל שהוא מתעכב אינו מפני שהא׳ נפל והא׳ נמוק ויוצא שליא בלא ולד והיינו דרב יהודה דאמר כל ג׳ ימים תולין את השליה כלה מכאן ואילך חוששין לולד אחר ואוקמ׳ בנפלים אבל בבן קיימא א״א שיהא זה קיים וזה נמוק אלא שניהם קיימים ואין משתהה א׳ מהם אחר חברו אליבא דרב ולית ליה הפוכי שמעתא דלקמן דאמר כ״ד לולד דב״ח ירחא א״א.

אשתיק א״ל וכו׳. פי׳ אשתיק ר׳ יצחק ובתר הכי א״ל איהו גופיה דילמא כאן בנפילם וכו'.

א״ל רב יוסף את מפרשת שמעתא דרב מנפשך א״ל רב יצחק בפי׳ אמר וכו׳. והוא דא״ל רב יצחק בלשון דילמא משום דהך בריתא שמע בפי׳ מרב ואידך דלעיל לא שמע אלא חדא ומשמע ליה מסברא דהכי מתרצין באידך בריתא דשמע מרב.

הכי אמר רב אין תולין את השליה אלא בבן קיימא. פי׳ הראשונים כפשוטה בבן קיימא ממש כלו׳ ולד חי וכ״כ בשאלתות רב אחאי גאון ז״ל ונסתייעו מן הירושלמי דאמר שם מפורש שאין השליה פורשת מן הולד עד שגמרי ולפי׳ אין תולין אותה בנפלי׳ וטעם דמילתא משום דבשלמא ולד חי בטלה לשליה ונפיק ליה אלא בנפל היאך יצא ותשאר השליה ומאי דחזייא שמואל לרב יהודה בישות היינו משום דאיהו אמר בכל ג׳ ימים תולין את השליה בנפל כדאיתא לעיל והא כל תלמידיה דרב אמרו משמי׳ דרב דלא כותיה דאפי׳ ביומו אין תולין את השליה בו ולפום גמ׳ דילן זה הפי׳ ק׳ הא רב יצחק בר שמואל דאסהיד דשמע בפי׳ מרב דתולין את השליה בנפל והיכי משוינין ליה טועה גמור מדלא מפ׳ ליה ותלמודא ורב יהודה נמי היכי טעה ולא עוד אלא דשתק הכא כדאמ׳ תלמידי׳ דרב דלא כותיה. ועוד דאמאי סמך רב יוסף אאידך טפי מההיא דרב יהודה דהוה תלמיד מובהק מרב דאפי׳ ספקא דגברי גריס כדאיתא בפ״ק דחולין לכך נראה יותר כפרש״י ז״ל שפי׳ בן קיימא הראוי לברית נשמה לאפוקי ושטו אטום וכיוצא בו וחזייא שמואל לרב יהודה בישות משום דאיהו תלמיד מובהק דרב ולא אמר ניהליה מעולם ובההיא דאמר בעלמא שמעת מילי דבר נפחא ולא אמר לי ואעפ״י שהירושלמי אינו הולך בשיטה זו אנו אין לנו אלא מה שמוכיח תלמוד שלנו.

המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליה עמהם וכו׳ עד הריני מטיל עליה חומר שני ולדות. לכאורה כר״מ רהטא והיינו דלא קתני שתשב לנדה משום שמא אין כאן ולד כלל אלא ודאי ר״מ היא דס״ל דמשום בהמה וחיה ועוף הויא יולדת ודאי ואית לה טוהר ודאי לכל הפחות אלא דספק שליה זו מטיל עליה חומר שני ולדות דלא ידעינן אם היא זכר או נקבה ומיהו ק׳ דא״כ היאך מטיל עליה מחמת שליה חומר ב׳ ולדות דהא אם בהמה חיה ועוף שהפילה נקבה הם אין כאן שום חומר מחמת שליה ואם זכר הן אין כאן מחמת שליה אלא חומר טומאה דנקבה בלחוד ואם הם ספק בר משליה נמי איכא חומר ב׳ ולדות אלא ודאי רבנן היא דלא חיישי לנפל בהמה חיה ועוף כלל ובדין הוא דלימא שתשב לנדה אלא משום דקתני שמא נמוחה וכ׳ הא אדילך דכליא ספקא הוא והיא הנותנת לומר דשמא אין כאן ולד בשליה זו כלל ותשב לנדה ומה שלא תלד השליה באלו שהוא תוך ג׳ ימים משום דקים לה לרבנן משום שאין דרך שלית בהמה חיה ועוף להתערב אחריהן כלום ואפילו במעי בהמה וכ״ש במעי אשה. ודעת מורי נר״ו דמהאי טעם נמי אינה יושבת לנדה דהא ודאי אין שליה זו של אלו כיון שאינה קשורה בהן ובודאי נמוח שפיר של שליה זו ואיידי דקתני שמא נימוחה שלא קתני שמא נימוחה שליה קתני שמא נימוחה שפיר אבל לא שמא הוא אלא ודאי.

והא דאמרינן השתא דאתית להכי הך נמי פלוגתא היא דקתני סיפא א"ר יהודה לא אמרו טפח אלא מן התנור לכותל. ק"ל וניחשוב מן התנור לכותל דמודה ר' יהודה וה"מ למיחשבי' בדברי הכל וא"נ לא חשיב חד דדברי הכל ה"מ למימר סתמא אבן היוצא מן התנו' טפח דהא קא חשיב בכה"ג טפח סוכה למר בדופן ג' ולמר בדופן ד' כיון דכולהו אית להו דופן טפח קחשיב ליה ה"נ כולהו אית להו אבן היוצא מן התנור טפח מכאן או מכאן.
ואיכא למימר התם הכל מודים ששיעור דופן א' בסוכה טפח והשאר כהלכתן. וכי אמר דופן סוכה טפח ליכא למטעי במידי דפלוגתא. אבל הכא אי אמר סתמא אבן היוצא מן התנור הוה משמע מכל צדדין ואתיא כרבנן ואי פריש נמי אבן היוצא בין התנור לכותל טפח הוה משמע הא בין תנור לבית אינו טפח כר' יהודה ואיהו במילתא דפלוגתא לא איירי לא כמר ולא כמר. ולא בעי לפרושי תרווייהו ובודאי משמע לכאורה דהשתא דאתינן להכי ומפרקינן דהך נמי פלוגתא היא הדר ביה מתירוציה דקאמר כי קאמרי היכא דבצר מטפח לא חזי וכו'.
והשתא קשיא לי טובא וליחשוב הני דתנן במס' כלים פי"ח גדד לשתי כרעים טפח על טפח לוכסן או שמעטה פחות מטפח טהורה רישא ל"ק דטפח על טפח לא קאמרינן סיפא ליחשוב. ועוד שם בפרק (בתרא) [כ"ט] חוט מאזני' של חנוני ושל בעלי בתים טפח יד קרדום מלפניו טפח שירי הפרגל טפח יד מקבת ושל מפתחי אבנים טפח. וי"ל כי קאמרינן היכא דבציר מטפח לא חזי והני כ"ש דבציר מטפ' (דידהו) [דידות] הוי וכי קאמרינן השתא דאתית להכי לאו למימרא דליתי' לשנויה דשנינן אלא למימר' דמההי' לא תיתי תיובתא בבי מדרשא כלל.

הא דאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום. ראיתי מקצת בעלי פירושין שכתבו דלית ליה לרב הא דאמרינן לקמן מעשה ונשתהא ולד אחרונה אחר חבירו שלשים יום ולית ליה נמי מעשה דיהודה וחזקיה ולית ליה נמי האי דאמרינן בכתובות וביבמות ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת מניקה מעוברת שמה תעשה עוברה סנדל אלא קסבר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ולפיכך אין ולד מתעכב אחר חבירו כלום.
ואין דבריהם נראין דג' נשים מתניתא הוא ונימאתהוי תיובתיה דרב. ועוד מעשה דיהודה וחזקיה בני חביביה דהוא יושב לפניו והן יושבין עמו בבה"מ היכי אפשר דלא חזי ליה ואם איהו אומר דלא היו דברים מעולם מאן מהימן לאסהודי עלייהו.
אלא היינו טעמא דרב דקסבר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת בין נפל בין של קיימא אלא א"כ נעשה א' מהם סנדל וסנדל כרוך עם הולד הוא יוצא שחבור אתו ונדבק בו והיינו טעמא דמוך אבל כשהאשה מתעברת תאומים טפה אחת היא שמתחלקת וכשהן נגמרין לז' או לט' אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום אלא א"כ הפילה א' נפל וא' שליא אבל פעמים שנתחלקו לשתים וא' מהן נגמר לט' וא' לז' ובזה מודה רב שהול' משתהא אחר חבירו כדי שתגמור צורתו בזמנו. והיינו מעשה דיהודה וחזקיה ומיהו לית ליה אפוכי שמעתא דלקמן (כ"ד) [כ"ג] לולד דבחד ירחא לא משתהא אלא ל"ג אית ליה.
והא דאמרינן לעיל סנדל מהו דתימא הואיל וא"ר יצחק עד קמ"ל שניהם הזריעו בבת אחת ודאי קשיא דהא איכא סנדל דמתעברת וחוזרת ומתעברת וזה זכר וזה נקבה כדפרישי' במשמשת במוך. ואיכא למימר אין ודאי דמצי למימר הכי אלא שמא תאמר היכא דבעל ופירש מדהאי זכר האי נמי זכר קמ"ל אפי' בכה"ג חיישינן שמא שניהם הזריעו כא' והאי זכר (נמי) והאי נקבה כנ"ל.

אין תולין את השליח אלא בדבר של קיימא. פי' רש"י ז"ל שכיוצא בו מתקיים אם היו חדשיו כלין למעוטי שאם הפילה דבר שאינו ראוי לבריית נשמה כגון נברא בירך אחת או גוף אטו' ואח"כ הפילה שליא (פי') [אפי'] בתוך ג' חוששין לולד אחר, ופירוש חזייה לרב יהודה בישות משום דשמעה מרב ולא אמרה.
ואינו מחוור דבן קיימ' לאפוקי כל נפל משמע וכדאמרן דילמ' כאן בנפלי כאן בבן קיימא ולא ידעתי מי הזקיקו לשנות פירושו אלא הא דתלמיד' דרב פליגא אדרב יהוד' דאמר לעיל משמיה דרב הפילה נפל ואח"כ הפיל' שליא כל שלשה ימים תולין אותה בולד ושאר תלמידים דרב אומרי' משמי' דאין תולין את השליא בנפל אפילו יום א' אלא א"כ יצאה עמו אבל בבן קיימא תולין אותה אפילו מכאן ועד י' ימים.
ושמעתי שפירשו בירושלמי במס' זו (ג, ד) לפי שאין השליא פורשת עד שיגמר לפיכך אין תולין אותה בנפל.
ובשאלתות דרב אחא משבחא ז"ל כתב לכך תולין אותה בבן קיימא דאמרי' אגב חיותא דולד בזעא לשליא ונפיק. אבל נפל דלית ביה חיותא לא. ומ"ה חזייה שמואל לרב יהודה בישות דשמעיה דאמר משמיה דרב דכל ג' תליא שליא בנפל וכיון דשמעינהו לכולהו תלמידי דרב דאמרי אין תולין כלל אמר ודאי רב יהודה טעי.

אבל בקטן תחלתו כל שהוא. ותימה אמאי אמרינן בגדול שתחלתו ד' אפי' פחות מד' יהא תורת קטן עליו שתחלתו טפח וי"ל דגדול ניכר בדפוס שלושסופו להיות גדול ולא חשיב כלי עד שיהא גבוה ד' דבפחות מכאן אינו מחזיק את חומו:

תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו. הגרש"י ובפ"ה דכלים לא תני הכי אלא הכי מיתניא אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו משתגמר מלאכתו ואי זו היא גמר משיסיקנו לאפות בו סופגנין אלמא קאי על שיריו ברובו דקטן אין אופין בו סופגנין:

ושיריו ברובו. פרש"י דפריך בהעור והרוטב רובו דטפח למאי חזי ומשני דאגדול קאי גדול הא אמרינן ושיריו ד' ומשני הא בתנור שבעה דשיריו בארבעה אבל ברובו לא מטמינן ליה דלא חמירי שיריו מתחלתו דהא מתחלתו כשהוא שלם לא הוי תנור בציר מד'. והא דקתני רובו (בתנור) בתנור ט' אע"ג דבחציו איכא ד' לא מטמינן עד דאיכא רובא. כך פי' בפרק העור והרוטב. ונראה לפרש איפכא דבתנור ט' כי היכי דמחמרינן בתחלתו דמטמא בד' מחמרינן נמי בשיריו ובר שבעה שיריו ברובו ואין זה דוחק אם סופו חמור מתחלתו דכיון שכבר היה כלי בראיות מעט נשאר שם כלי עליו וכיוצא בזה אשכחן בלולב הגזול דגרדומי אזוב כשרין וכן גרדומי ציצית בריש התכלת. ועוד דכי פריך התם רובו דטפח למאי חזי לא קשה ליה אלא משום דהוי יותר מדאי דבר מועט ולא חזי למידי אבל במאי דס"ד דסופו חמור מתחלתו לא קשה ליה ולא מידי ועוד למה לי למנקט תנור בר ט' בתנור בר ח' סגיא אבל אי אמרינן דבר ט' בד' ניחא הא דנקט בר ט' לרבותא אע"ג דד' הוי מיעוטא אפ"ה טמא ובר ז' ברובו אע"ג דלא הוי אלא ג' טפחים וחצי ומשהו טמא:

וכמה כל שהוא אמרי דבי ר' ינאי טפח. תימה דבפ' מי שמת גבי שייר כל שהוא משמע דכל שהוא ר"ל דוקא כל שהוא וכן פ"ק דקידושין גבי קרקע כל שהוא חייב בפאה ובבכורים ולכתוב עליו פרוזבול ולקנות נכסים שאין עמהן אחריות דמוקי להבמחט ותלו בה מרגניתא וי"ל הא דקרי הכא לטפח כל שהוא משום דמעיקרא תנא שיעורא רבה. וגבי חבית של (שותפין) שיתופי מבואות דאמרינן בפ' חלון צריך שיגביה כל שהוא ומפרש כל שהוא טפח התם נמי קרי ליה כל שהוא משום דבעלמא לא קנה הגבהה פחות מג' טפחים. ומיהו לר"ת דמפרש דכל הגבהה סגיא בטפח קשה ויש לחלק דשמא לגבי קרקע לא קרי כל שהוא אלא אם כן הוי דוקא:

בפלוגתא לא קא מיירי. אע"ג דבין תנור לכותל מיהא מודה רבי יהודה מ"מ בסתם תנור פליגי:

את אמרת לשמעתיה דרב. לשון שבח הוא ששבחו ובא זה והזכירו כדאמרינן רבי טרפון שמע ושכח רבי עקיבא דורש ומסכים:

ילדה ואח"כ הפילה אפילו מכאן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר. לא דמי להאי דאמרינן לקמן ששהה ולד אחר חבירו ג' חדשים דמילתא דלא שכיחא הוא א"נ היכא דילדה ולד קיימא אח"כ אפשר ששוהה ולד אחר חבירו אבל היכא שאחרון נפל אין דרכו להשתהות אחר הראשון:

אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא. פרש"י שכיוצא בו מתקיים אם היו חדשיו כלו לאפוקי שאם הפילה דבר שאינו לבריית נשמה כגון אם נברא בירך אחד באמצעו או גוף אטום וחזי ביה ברב יהודה בישות דאמר לעיל שתולין את השליא בולד ולא פי' באיזה ולד תולין כך פ"ה אבל לא רצה לפרש אין תולין את השליא אלא בולד של קיימא אבל לא בנפל דא"כ הוה מפליג אהא דאמר רב לעיל וגם אהא דבעא מיניה ר' יוסי בן שאול מר' המפלת עורב ושליא מהו דע"כ לא קא מיבעי ליה אלא בדבר שאין במינו שליא אבל במינו שליא פשיטא ליה דתולין וכן הך ברייתא דהמפלת כמין בהמה חיה ועוף ועוד דהו"ל למימר אין תולין את השליא אלא בולד של קיימא אבל מדקאמר בדבר של קיימא משמע שכיוצא בו מתקיים במקום אחר:

אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום פי' אשה היולדת תאומים ושניהם נגמרים צורתם או לשבעה או לתשעה חדשים אחרי שיצא האחד אין חבירו מתעכב לצאת אלא יוצא אחריו מיד אך אם האחד נגמרה צורתו לשבעה והאחד לתשעה כדבעינן למימר לקמן והיכא דאין ימים בין זה לזה שיש לתלות בכך אין לתלות השוליא בולד אחר אלא בולד הראשון והאי דאמר ביבמות בההוא ששהתה אחר נסיעת בעלה י"ב חדש וילדה והכשרי ר' את הולד דאימור נשתהה ג' חדשים יתירים במעי אמו הני מילי בדליכא בהדי' ולד אחר דנפק אבל כשהן תאומים ונפק חד מנייהו קים ליה לרב שאין הולד מתעכב אחר יציאת חבירו כלום:

ילדה ואח"כ הפילה אפי' מכאן ועד עשרה ימים אינה חושש לולד אחר פי' אם ילדה בן קיימא ואח"כ הפילה שוליא אפילו מכאן ועד עשרה ימי אין חוששין לולד אחר כדאמרינן שאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום אלא ודאי שוליא זו מולד הראשון הוא ולא חיישינן לולד אחר:

הכי אמר רב אין תולין את השוליא אלא בדבר של קיימא פי' בולד ש קיימא אבל שליא הבאה אחר הנפל אין תולין אותה בנפל הראשון אלא אנו חוששין לולד אחר ודלא כ' יהודא דאמר לעיל שכל שלשה ימים הראשונים תולין את השוליא בנפל הראשון ומש"ה חזא ביה שמואל בישות שלא אמר' משמיה דרב נמצא עכשיו דשוליא הבאה אחר הנפל אין תולין אותה בנפל ואפילו תוך שלשה ימים אלא חוששין לולד אחר ואם באה אחר בן קיימא אפילו עד עשרה ימי תולין אותה באותו הולד ואין חוששין לולד אחר ופתרון המורה לא נראה לי:

בד"ה תחלתו כל שהוא כו' משום דבפרק העור והרוטב בעי רובו טפח למאי חזי תני ליה בסוף ומשני כו' עכ"ל כוונתם למדנו מדבריהם בפרק העור והרוטב משום דבעי התם לפרש הא דשיריו ברובו ומש"ה מייתי ליה לבסוף לאורויי לן דמשתגמר מלאכתו לא קאי אשיריו ברובו אלא אשני תנורים גדול וקטן השנוים בה קאי ומ"ש הכא עוד ומשני אגדול ופריך כו' מלתא באנפי נפשיה הוא שהביאו סוגיא דהתם בב' הפירושים של רש"י להכריע ביניהם ומהרש"ל הגיה והיפך דבריהם ומשני אגדול תניא ליה בסוף כו' עכ"ל ופי' מה שפי' לפי הגהתו ואין צורך כי כוונת התוס' הוא כמו שפירשנו מדברי התוס' דשם:

בד"ה המפלת חיה כו' וי"ל דברייתא דקתני שמא כו' והתם מייתי ראיה דבאינה קשורה חוששין לולד אחר לאפוקי מדר"י כו' עכ"ל יש לדקדק דאכתי כיון דבברייתא לא מצינו בהדיא כדר"א דמפליג בין שליא שאחר הולד ובין שליא שיצתה קודם הולד א"כ נימא דהברייתא לא הוי לאפוקי מדר"י אלא דבכל גוונא חוששין ושפיר שרי ר' יוחנן משום ס"ס וי"ל דאלישנא דקאר"י דשרי משום דאין חוששין כו' דודאי תולין בולד שעמו קאמר לאפוקי דהא בברייתא קתני דחוששין:

בגמ' ומי אמר רב הכי והאמר רב אין הולד מתעכב אחר חברו כלום. ר"ל אם כן אפי' לאחר ג' ימים תולין את השליא בולד משום דאם איתא דולד אחר הוא לא היה מתעכב אחר הולד הראשון כלום:

בתוס' ד"ה אבל בקטן וכו' וי"ל דגדול וקטן היינו ברוחב והרוחב צריך גובה ד' וכו'. ר"ל דגדול וקטן קאי ארוחב וד' טפחים קאי אגובה וחא"ש דרוחב הרבה דהיינו גדול צריך גובה ארבע טפחים וכו':

ד"ה תחלתו כל שהוא וכו' עד ודרך הגמרא שמהפך פעמים וכו' תני ליה לבסוף וכו'. לשון התוס' מגומגם דכך היה ראוי להיות דבפרק העור והרוטב בעי וכו' ומשני אגדול ולכך תני ליה לבסוף ור"ל משום דלפי גירסת המשנה דתני ושיריו ברובו אחר בבא דאבל בקטן תחלתו כל שהוא משמע דשיריו ברובו קאי אקטן שתחלתו כל שהוא פירוש טפח ולכך בעי שם רובו של טפח למאי חזי ומשני דהאי ושיריו ברובו לא קאי אקטן כמשמעות סדר המשנה אלא אגדול קאי ולכך נקטה הגמרא הכי לפי מאי דמסיק התם דשיריו ברובו קאי אגרול ולכך תני ליה לבסוף כדי שלא תטעה לומר דקאי אקטן ודו"ק נ"ל:

בא"ד כמו גרדומי ציצית דכשרים וכן משמע וכו' כצ"ל וכן מצאתי בספרים ישנים:

גמ' שמואל ותלמידי דרב ורב יהודה הוו יתבי כו' דרב מנשיא מדויל באפייהו כו' כצ"ל:

שם דרמינן ליה כו'. נ"ב והנראה בעיני לפרש שדרך יוהרא היה ממהר בפניהם כאילו אינו חש לכבודם וק"ל:

רש"י בד"ה לא אמר צ"ל לא אמרו כו' מלקרבו לכותל כו'. נ"ב לפי שתנורים שלהן לא היו מחוברים וק"ל:

בא"ד עומדת לינטל היא כו' כצ"ל:

בד"ה באלי ואתי כו' דידבי פי' מגרש כצ"ל:

בד"ה חזייה בישות. ונ"ב דאמר לעיל משמיה דרב סתמא ולא חילק בין דבר קיימא לדבר שאינו של קיימא וטעה שמואל בהגליון:

תוס' בד"ה אבל בקטן כו' היינו ברוחב והרוחב הרבה כו' כצ"ל:

בד"ה תחלתו כו' משתגמר מלאכתו כו'. נ"ב חוזר ופירש דין של כל תנור שאינו מקבל טומאה אלא בנגמר כו':

בא"ד טפח למאי חזי ומשני אגדול תניא ליה בסוף ופריך כו' כצ"ל. ונ"ב כך נ"ל להגיה דמשום הכי תניא ושיריו ברובו בסוף דלא יהא קאי על תנור קטן שתחלתו טפח אלא קאי אסתם תנור שהוא גדול וכאילו הפסיק והתחיל בבבא אחרת אין תנור מקבל טומאה אלא משגמר מלאכתו ודו"ק:

בד"ה המפלת כו' דאי בתתלה ולד כו'. נ"ב פי' נפל:

בא"ד אסורה באכילה ומסיק אר"א כו' חוששין לולד אחר בשליא ולכך אסורה כו' כצ"ל:

גמרא (ברה"ע) דתנן תנור תחלתו ארבעה. כצ"ל:

שם א"ל את אמרת לשמעתתיה דרב כו'. חולין (נז):

שם א"ל אין תולין אלא בדבר שיש במינו שליא. עי' פרש"י. וא"כ פליג אדרב דאמר דאין תולין אלא בדבר של קיימא דמוכח דאפי' יש במינו שליא כגון בהמה וחיה וכו' כדפרש"י שם ג"כ אין תולין וכדאיתא בברייתא דמייתי דאפילו בבהמה וחיה דיש במינן שליא אין תולין. ואיכא למימר דגם מזה מייתא תיובתא לרבי. ודברי הסדרי טהרה בכאן אינם מוחוורין דרבי לא אמר אלא דאין תולין להקל אבל למיחש איכא למימר דמודה דחוששין:

רש"י ד"ה ושיריו ד'. נטמא תנור גדול כו'. עמש"כ בס"ד במשנה שם:

רש"י ד"ה לא אמרו טפח. ודוחקת את הכותל. ולשון הר"ש שם את הבית והוא יותר נכון:

רש"י ד"ה מכאן ואילך. ומה שראתה ביום פ"א דם טוהר הוה דמשליא מנינן והשתא כו'. כצ"ל. וה"ה דנ"מ דמנינן שבועיים דטומאה מינה:

רש"י ד"ה אלא בדבר ש"ק. למעוטי שאם הפילה דבר כו'. כצ"ל:

תד"ה תחלתו. ונראה כפרש"י כו' דתנור בר ז' ד' הוי רובא. כצ"ל:

בא"ד וכ"מ מדפריך רובו דטפח למאי חזי. כצ"ל:

תד"ה כל שהוא. פר"ת בלא יחפור כו'. מצויין (ד' יט) ושם ליתא מעניני דכ"ש מאומה. ול"נ דכוונו (לדף כז) דשם איתא קרקע כ"ש חייבת בפאה כו' ע"ש. ונראה דאף דהתם משמע דכ"ש דוקא. הכא איכא למימר דנגד ד"ט דבתנור גדול קרי לטפח כ"ש כדאמרי' כה"ג בב"ב (קנ):

תד"ה את. ומתחלה שכח ולכך כו'. כצ"ל:

גמ׳ דבר שאינו שאלת כצ"ל. ונ"ב הכא לא קפיד רבי כמו התם במנחות דבעי מניה פלימי ולד שי״ל שני ראשין וא״ל קים גלי:

רש״י ד"ה מכאן ואילך וכו׳ דאימר בהדי שליא כצ״ל:

תנור תחלתו טפח. פי' הרמב"ם כשהתחיל לעשות בו ד' טפחים אף ע"פ שסופו להוסיף עליו מ"מ בד' טפחים בגדול וטפח בקטן סגי ואם כבר נגמר ונשבר ונשתייר בו ד' או רובו נמי סגי. וקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס רובו דטפח למאי חזי הא לא מיירי בתנור שכולו טפח אלא בתנור קטן של איזה טפחים ומשהתחיל לעשות בו טפח מקבל טומאה מפני שראוי לבנות ואם כבר נגמרו איזה טפחי' ונשבר ונשתייר רובו נמי מקבל טומאה ולא מיירי כלל מרובו דטפח אלא ע"כ פשיטא להש"ס דא"א להחמיר בשיוריו יותר מתחלתו וכמ"ש תוס' ליישב קו' ר"ת וכיון דתחלתו סגי בטפח א"א לומר דבשיוריו בעי רובו של איזה טפחים וע"כ רובו דטפח קאמר ומש"ה פריך למאי חזי. וא"כ מוכח דלא כרמב"ם. וי"ל דס"ל דהמקשן לא אסיק אדעתיה הך פירושא והיינו דקמתרץ הש"ס וה"פ של חכמים בד"א בגדול פי' תנור שכולו ט' טפחים אזי תחלתו ושיריו ד' אך קטן פי' שכולו ז' תחלתו טפח ושיריו ברובו של ז' דשיריו קיל מתחלתו וכר"ת. והא דקאמר שיריו אגדול קאי פי' גדול יותר מטפח שהוא ז' טפחים ולעולם היינו קטן דאמרי רבנן וכהרמב"ם כנ"ל:

ושיריו ברובו פירש"י ומקשה בהעור והרוטב כו' רצה בזה דאל"ה הו"ל לשנויי כי קחשיב מה שהוא לעולם טפח משא"כ דשיריו סגי ברוב טפח לכן מייתי דהאי שיריו לאו ארוב טפח קאי אלא אגדול וק"ל:

המפלת מין בהמה וחיה ועוף. מה שהאריכו תוספות לאתויי ראיה דס"ס שרי' היינו משום דהומ"ל דהיכא דאיכא חזקת איסור שאינו זבוח לא מהני ס"ס וזהו פלוגתא בין הקדמונים. לכן מייתי ראיה דאמרינן ס"ס כה"ג. ומ"מ צ"ע אם שייך הכא יכול להתהפך ושם אונס חד הוא:

בעא מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי המפלת דמות עורב וכו'. עמ"ש בסוגיא זו באורך בקונטריס ככר לאדן דף קנ"ח בס"ד:

הכי אמר רב אין תולין את השיליא אלא בדבר של קיימא שיילינהו שמואל לכל תלמידי דרב וכו'. רש"י פירש למעוטי כל דבר שאינו ראוי לבריאת נשמה אבל לאו למעוטי נפלים וכו' והר"ן בחידושיו כתב וז"ל ומיהו לישנא דאין תולין אותו אלא בבן קיימא משמע דלמעוטי נפל אתא כדאמרינן לעיל כאן בנפלים כאן בבן קיימא לפירושו נראה דהא דרב יוסף פליג אדרב יהודה וכל תלמידי דרב הכי נמי אמרי דאין תולין את השליא בנפל אפילו ביום א' אלא א"כ יצאה עמו לפי שאין השליא פורשת מן הולד עד שיגמר והכי איתא בירושלמי בהדיא וכ"כ בשאלתות וכו' עכ"ל:
ומה שהקשה על רש"י דלישנא דבן קיימא משמע למעוטי נפל וכו'. הנה רש"י ז"ל גריס דבר של קיימא וסבר רש"י דיש חילוק דבן קיימא הוי לאפוקי נפל אבל דבר של קיימא לא מעיט נפל אלא מעיט דבר שאינו ראוי לבריאת נשמה ומשו"ה דייק הש"ס דלא קאמר בן קיימא. אלא דהר"ן סבר דדא ודא חדא היא וכן מוכח מדברי הרמב"ן בחידושיו. ומה שכתב הר"ן דהכי איתא בהדיא בירושלמי דאין השיליא פורשת וכו' הרשב"א בחידושיו נמי הביא זה הירושלמי להכריע שלא כפירש"י ע"ש וק"ק דהגם דבירושלמי אמרו הכי היינו בשם רבי חנין דשמואל אבל סמוך לזה אתמר בירושלמי שמואל שאל לתלמידוי דרב מהו לתלות שליא בנפלים אמרין ליה תולין שליא בולד ותולין שיליא בנפלים וקלסון שמואל דאינון אמרין שיטתיה דרבי בון. ומאחר דבגמרין בשאלת שמואל לתלמידי דרב קיימינן יפה כתב רש"י דמ"ש תלמידי דרב לא ממעטי נפלים ואתיא כמ"ש תלמידי דרב לשמואל בירושלמי דתולין בנפלים ומה לנו אי רבי חנין דשמואל סבר איפכא אנן אתלמידי דרב עסיקינן ולפרושי סוגיין במאי דאמרי תלמידי דרב לשמואל ויש לישב. וברמזי הרשב"ץ כתב וז"ל ונראה לתשב"ץ שאם נולד חי אע"ג דלא ידעינן אי כלו חדשיו אי לא מחשבי ליה ולד קיימא לענין זה עכ"ל וברור הדבר דאי ידעינן דלא כלו חדשיו והוי נפל אף שנולד חי דינו כאלו נולד מת ובהכי ניחא מאי דבגמרין וירושלמי לא לפלוג ותני בנפל גופיה ופשוט: