נידה כו ע"א

גבי [אצל] דין בכורות (בכורות מו,א) שהמפלת סנדל — הבא אחריו הריהו בכור לירושה, ונוטל פי שנים מאחיו, ואין הוא בכור לכהן (שהרי הסנדל נחשב כמי שפטר את רחם אמו), למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נשנה, שהרי ברור שכל הנולד אחריו איננו נחשב כפטר רחם, שהרי אף בלא הסנדל, כבר פטר הולד שעמו (שאינו סנדל) את הבא אחריו?

ומסבירים: נשנה הדבר, לעניינו של זה שבא אחריו באותה לידה. שכיון שהסנדל יצא בתחילה ממעי אמו — הולד הנולד אחריו הוא אמנם בכור לנחלה ואולם אין הוא בכור לכהן.

ומבררים עוד: סנדל דתנן גבי [ששנינו אצל] דין כריתות (כריתות ז,ב) לענין קרבן יולדת, שהיולדת סנדל מביאה קרבן יולדת, למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נשנה, שהרי אף בלא הסנדל, משום הולד שעמו צריכה היא להביא קרבן. ובקרבן זה נפטר אף הסנדל, שהיולדת מביאה קרבן אחד אף על לידת ולדות רבים.

ומשיבים: נצרך הדבר להישנות, לענין שאם תלד את הולד שעמו שלא בדרך הרגילה אלא דרך דופן ("ניתוח קיסרי"), ואין מביאים קרבן יולדת אלא על לידה שבה נולד הולד דרך פתח הרחם. ואילו את הסנדל ילדה דרך הרחם — דמייתא [שמביאה] קרבן על הסנדל, אף שעל הולד שנולד עמו אינה מביאה קרבן.

ושואלים: ולשיטת ר' שמעון שאמר כי הולד הנולד כיוצא דרך דופן — ולד מעליא [מעולה, גמור] הוא נחשב, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע הזכירה המשנה את הסנדל, שהרי חייבת האשה להביא קרבן יולדת משום לידת הולד שעם הסנדל?!

אמר ר' ירמיה בהסבר הדברים: צריך הדבר להישנות, כדי ללמדנו שאם תלד את הולד בהיותה עדיין גויה, שאינה נוהגת בשלו טומאת לידה, והתגיירה לאחר מכן, ומעתה נוהגים בה דיני טומאת לידה, ואת הסנדל ילדה לאחר שנתגיירה. דמייתא [שמביאה, שצריכה להביא] קרבן על הסנדל.

ונמסר כי אמרוה רבנן [חכמים] להסברים אלה קמיה [לפני] רב פפא, ושאלוהו: ומי איתנהו להני שינויי [והאם ישנם, מתקיימים התירוצים הללו, המסבירים שמדובר כשנולד הסנדל לפני הולד שעמו]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כשהן (הסנדל והולד שעמו) יוצאין ממעי אמם — אין הם יוצאין אלא כרוכין זה בזה!

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן], כי אין הם שוכבים זה אצל זה (שכן באופן זה לא יתכן שיצא זה קודם לזה), אלא מכרך כריך ליה [כורך הוא] הולד לסנדל אפלגיה [על מחציתו], שראשו של הולד תחוב כנגד טבורו של הסנדל, ומשלחיף ליה [ודוחף הולד אותו] כלפי רישיה [בראשו] אל מחוץ למעי האם. גבי [אצל] זה ששנינו במסכת בכורות, שיצא הסנדל תחילה — מדובר כגון שיצאו דרך ראשיהם, שהסנדל קדים ונפיק [קדם ויצא] לפני הולד שעמו. ואילו גבי [אצל] זה ששנינו במסכת כריתות — מדובר כששיצאו דרך מרגלותיהם, שהולד קדים ונפיק [קדם ויצא] לפני הסנדל.

רב הונא בר תחליפא משמיה [בשמו] של רבא אמר הסבר אחר: אפילו אם תימא [תאמר] ששניהם שוכבים זה בצד זה מצומצמין (דחוקים יחד), אפשר להסביר את הדברים. ואיפוך שמעתתא [והפוך את השמועה] שאמר רב פפא, ובדרך זו: גבי [אצל] זו ששנינו במסכת בכורות — מדובר כשיצאו דרך מרגלותיהם, הולד דאית ביה חיותא [שיש בו רוח חיים] — סריך [נסרך, אוחז בידיו] כלפי מעלה, ואין הוא ממהר לצאת, ולא נפיק [ואינו יוצא] עדיין. ואילו הסנדל, דלית ביה חיותא [שאין בו רוח חיים] — הריהו שריק ונפיק [מחליק ויוצא] קודם לולד. ואילו גבי [אצל] זו ששנינו במסכת כריתות — מדובר כשיצאו דרך ראשיהן, הולד, דאית ביה חיותא [שיש בו רוח חיים] — משעה דנפיק רישיה, הויא [שהוציא ראשו, הריהי] נחשבת כלידה. ואילו הסנדל — אין זו נחשבת כלידה אלא עד דנפיק רוביה [שיצא רובו].

א משנה שליא (האיבר דרכו מקבל העובר את מזונו במעי אמו, והוא נתון בו כבנרתיק) הנמצאת בבית — הבית טמא בטומאת אהל, כאילו הוא מאהיל על המת. ובהסברו של דין זה: לא שהשליא נחשבת כולד ובגללה נטמא הבית, אלא שאין שליא בלא ולד, וודאי שהיה בשליה זו ולד, אלא שנימוח לאחר שיצאה השליה מן האשה, ומשום אותו ולד נטמא הבית.

ר' שמעון אומר: אין הבית מיטמא בטומאת אהל, משום שאף שהיה ולד בשליה, הרי נימוק הולד ונעשה לדם עד שלא (בטרם) יצא ממעי אמו. ואותו הדם התערב בדם הלידה, ובטל בו ברוב.

ב גמרא שנינו במשנה דינה של השליה, ומביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: כיצד נראית השליא? בתחלתה, בראשית ההריון — הריהי דקה ביותר ודומה לחוט של ערב (חוט הרוחב במארג, העובר בין חוטי השתי). ובסופה — הריהי הולכת ומתרחבת ודומה כתורמוס (מסוגי הקטניות). וחלולה היא השליה כחצוצרת. ואין שליא שהיא פחותה בגודלה מטפח. רבי שמעון בן גמליאל אומר: שליא דומה לקורקבן (קיבת העוף הטוחנת את המזון שנאכל) של תרנגולין, שהמעיים הדקין יוצאין ממנה.

ואגב מה שאמרו בשליה, ששיעורה הינו לפחות טפח, מביאים, תניא [שנויה ברייתא] בפי ר' אושעיא זעירא דמן חבריא [הקטן שבין החברים]: חמשה דברים שיעורן לפחות טפח, ואלו הן: השליא, והשופר לתקיעה בראש השנה, והשדרה של הלולב לנטילת לולב בסוכות, ודופן סוכה כשרה, והאזוב המשמש לטהרת המצורע, והמשמש לעשיית אפר פרה אדומה ולהזאה על טמא מת.

ומפרטים: שליא — הא דאמרן [כהלכה זו שאמרנו] למעלה. שופר — דתניא [שכן שנויה ברייתא], כמה יהא שיעור השופר הכשר לתקיעה בראש השנה? פירש ר' שמעון בן גמליאל: שיהא בו כדי שיאחזנו התוקע בארבע אצבעות ידו ועוד כדי שיראה מן השופר לכאן ולכאן משני צידי ידו, והרי זה לפחות כשיעור טפח.

שדרה של לולב מה היא עניינה? שכן אמר ר' פרנך, אמר ר' יוחנן: שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן (מתרומם) מעל ההדס האגוד עמו לפחות טפח. דופן סוכה מה עניינו? — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: הסוכה הכשירה צריכה שתהיינה בה לפחות שתים דפנות כהלכתן (שאורכן לפחות שבעה טפחים), ואילו שיעור הדופן השלישית — אפילו טפח, ובפחות מטפח — אינה כשרה. אזוב מה עניינו? — דתני [שכן שנה] ר' חייא: אזוב המשמש לטהרת מצורע ולעשיית אפר פרה אדומה ולהזאה על טמא מת — שיעורו לא פחות מטפח.

ובענין זה של חמשת הדברים הללו, אמר ר' חנינא בר פפא שכך דריש [דרש] החכם שילא איש כפר תמרתא כסימן לדבר: תלת [שלוש] מההלכות הללו — מתניתא [משניות] הן (השליה, השופר, ודופן הסוכה), ותרתי [שתים] — שמעתתא ושמועות] הן (שדרת הלולב, והאזוב), ששיעורא [שיעור] כולם הוא לפחות טפח. ושואלים על סימן זה: תרתי [שתיים] הן הלכות שמועה? והלא רק חדא [אחת] היא ההלכה בשדרת הלולב, שהרי את שיעור האזוב שנה ר' חייא בברייתא! אמר אביי בתשובה: אימא [אמור, תקן] גירסתך, שלא שנה ר' חייא את דין האזוב כברייתא אלא שאמר ר' חייא שדין האזוב לא פחות מטפח, ואף זו הריהי איפוא דבר שמועה.

ושואלים על דברי ר' זעירא דמן חבריה שחמישה דברים הם ששיעורם הריהו לפחות טפח: ותו ליכא [ועוד אין]? והאיכא [והרי יש] הלכה זו ששנינו במשנה במסכת אהלות בדין שיעור האהל המביא את הטומאה, שכל שיש באהל אורך טפח על רוחב טפח על רום (בגובה) טפח מרובע — אם נמצא שם כדי שיעור מן המת הראוי לטמא, הרי אהל זה המאהיל עליו מביא את הטומאה על כל הנמצא תחתיו, אף אם אינו נוגע במת, וחוצץ (חוסם) בפני הטומאה מלטמא את הנמצא מעל גביו של אהל זה.

ומתרצים: מנין זה של חמשת הדברים שמנינו — של דברים ששיעורם טפח הוא שקאמרינן [אמרנו], אבל דברים ששיעורם הוא טפח על טפח — לא קאמרינן [אמרנו].

ושואלים עוד: והא איכא [והרי יש] הלכה זו ששנינו במשנה במסכת כלים שאבן היוצא (הבולטת החוצה) מן התנור, ומשמשת לו כעין ידית להגבהה ולטלטול, ושיעורה טפח, וכן האבן הבולטת החוצה מן הכירה ששיעורה הוא שלש אצבעות — הרי אלו נחשבות יד, הנצרכת לתנור ולכיריים, ונחשב הדבר להן כחבור לענין זה שאם נטמא התנור — אף הן נטמאות.

ומתרצים: כי קאמרינן [כאשר אמרנו] אותו מנין של חמשת הדברים — הרי זה היכא דבציר [היכן, במקרה שפחות] מטפח לא חזי [אינו ראוי], ורק משיעור טפח הריהו בכלל הלכה זו, אבל הכא [כאן בדין האבן היוצאת מהתנור או מהכיריים], כל שכן אם שיעור האבן הזו הינו בציר [פחות] מטפח — יד תנור הוא.

ועוד שואלים: והאיכא [והרי יש]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

ואגב הביאור במשנתינו, מבארת הגמרא מדוע הוזכר סנדל במקומות נוספים:

"סנדל" דתנן גבי בכורות, שלאחר לידת הסנדל, הולד הבא אחריו הוא בכור לנחלה אך אינו בכור לכהן, לפי שהסנדל נחשב לפטר רחם.

למאי הלכתא נכתב במשנה שהולד הבא אחרי הסנדל אינו בכור לענין חיוב נתינת ה' סלעים לכהן? והרי כיון שיש עמו ולד נוסף שאינו סנדל, הולד הנוסף יפטור את הרחם וברור שבלידה הבאה אין הולד בכור לכהן? ^[157]

ומיישבת הגמרא: החידוש הוא באותה לידה עצמה! שאם יצא הסנדל ראשונה אין הולד התאום היוצא עמו לאחריו חייב בבכורה, כי הסנדל הוא הפטר רחם, ולכן חידשה המשנה חידוש לבא אחריו שהוא בכור לנחלה ונוטל פי שניים בירושת אביהם, אבל, ואין הוא בכור לכהן!

עוד שואלת הגמרא: "סנדל" דתנן גבי כריתות, שחייבת עליו קרבן יולדת - למאי הלכתא? והרי בין כך צריכה להביא קרבן יולדת משום הולד הנוסף? ^[158]

ומתרצת: שהחידוש הוא, שאם תלד את הולד הנוסף דרך דופן, שאז פטורה עליו מהקרבן משום שלא ילדה ממקום שמזריעה, ואת הסנדל תלד דרך רחם, בלידה רגילה, דמייתא קרבן יולדת אסנדל, ואפילו שפטורה מלהביא על לידת הולד שיצא דרך הדופן.

ושואלת הגמרא: ולרבי שמעון, דאמר "יוצא דרך דופן ולד מעליא הוא" וחייבת קרבן יולדת גם על ולד שיצא דרך דופן, מאי איכא למימר? שכיון שגם דרך דופן חייבת קרבן חזרה הקושיה שגם אם פטורה על לידת הסנדל, תביא קרבן על הולד הגמור.

ומתרצת: אמר רבי ירמיה: שאם תלד ולד בהיותה עובדת כוכבים, שאינה מטמאה אז בלידה, וסנדל תלד לאחר שנתגיירה שטבלה לגירותה בזמן הקצר שבין לידת הולד ללידת הסנדל ^[159]. דמייתא קרבן אסנדל בלבד.

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא - ומי איתנייהו להני שינויי שטובלת באמצע לידתה בין לידת הולד ללידת הסנדל, ושהסנדל פוטר את תאומו הבא אחריו מהבכורה?

והא תניא: כשהן יוצאין, הסנדל והולד שעמו, אין יוצאין אלא כרוכין! ואם כן, כיצד יכולה לטבול ביניהם? וכיצד הוא פוטר את הולד השני היוצא עמו מהבכורה והרי שניהם יוצאים יחד?

אמר רב פפא: שמע מינה שאין הולד והסנדל כרוכים זה בזה לכל אורך גופם, אלא מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה, שמגיע ראש הולד רק עד לטבורו של הסנדל ^[160]. ומשלחיף ליה כלפי רישיה, שדוחף הולד בראשו את הסנדל כלפי חוץ, ומהטבור ולמעלה הסנדל אינו כרוך בולד.

ובכך מתורצות הקושיות: גבי בכורות, ששנינו שפוטר הסנדל את הולד מהבכורה, מדובר כגון שיצאו הסנדל והולד דרך ראשיהם, דסנדל קדים ונפיק, שחציו העליון, שאינו כרוך בולד, יוצא לבדו ראשונה. וכיון שיצא הסנדל ראשון, רק הוא נחשב כבכור לחיוב נתינת ה' סלעים לכהן, ולא הולד שעמו.

גבי כריתות, ששנינו שאמו חייבת קרבן יולדת על הסנדל, והעמדנו בגיורת שטבלה בין לידת הולד ללידת הסנדל, מדובר שיצאו הסנדל והולד דרך מרגלותיהם, דולד קדים ונפיק, שכשיוצאים קודם הרגלים קודמים רגלי הולד לרגלי הסנדל ובמקרה שטבלה לגירותה לאחר יציאת רוב הולד ולפני יציאת הסנדל, חייבת קרבן רק על הסנדל.

רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: אפילו תימא שהיו הסנדל והולד מצומצמין, ששוכבים לכל אורכם זה לצד זה, אפשר לתרץ. אולם ואיפוך שמעתתא שנהפוך את האוקימתות של רב פפא.

גבי בכורות - איירי שיצאו דרך מרגלותיהם שרק יציאת רוב הגוף נחשבת ללידה!

ולד, דאית ביה חיותא, סריך, מחזיק עצמו בשעת לידה ^[161] ולא נפיק ואינו יוצא מיד, אבל סנדל דלית ביה חיותא שריק, מחליק, ונפיל, ולכן הוא יוצא ראשון, והוא הבכור.

גבי כריתות - איירי שיצאו דרך ראשיהן!

ולד דאית ביה חיותא, מדנפיק רישיה הויא לידה, דקיימא לן "יצא ראשו הרי הוא כילוד", ואין צורך שיצא רוב הגוף. אבל סנדל, למרות שראשו יוצא בעת ובעונה אחת עם ראש הולד, בכל זאת, כיון שאין בו חיות אין יציאת ראשו נקראת לידה, שראש בלא חיות הוא כשאר האברים, ורק עד דנפיק רוביה, נחשב שנולד ולפיכך יכולה להספיק לטבול ולהתגייר בין יציאת ראשו של הולד ליציאת רוב הגוף של הסנדל ^[162], ובמקרה שכזה תתחייב בקרבן משום הסנדל שהיתה לידתו לאחר הגירות.

מתניתין:

שליא [שק ההריון, שבו הולד] הנמצאת בבית - הבית טמא משום אהל המת.

ומסבירה המשנה: לא שהבית טמא משום שהשליא עצמה נחשבת ולד. אלא, לפי שאין ^[163] שליא בלא ולד, ובודאי יש בה ולד מת, והולד הוא המטמא את הבית.

רבי שמעון אומר: הבית טהור, כי - נימוק הולד עד שלא יצא, ונעשה הולד דם, ונתערב דם הולד בדם הלידה והתבטל בו ברוב, ואין הוא מטמא משום מת.

גמרא:

תנו רבנן: שליא - תחלתה [בתחלת ברייתה], היא דומה לחוט של ערב [שהוא עבה יותר מחוט השתי] וסופה כשגדילה ומתרחבת - דומה ברחבה לתורמוס! וחלולה - כחצוצרת!

ואין שליא פחותה מטפח!

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שליא דומה לקורקבן של תרנגולין ^[164], שהדקין [המעיים] יוצאין ממנה!

תניא רבי אושעיא, זעירא דמן חבריה:

חמשה דברים שיעורן טפח ^[165] - ואלו הן: שליא, שופר, שדרה, דופן סוכה, והאזוב ^[166].

א. שליא הא דאמרן, שכל שליא שגודלה טפח, ואם הפילה דבר קטן יותר בודאי שאינו שליא.

ב. שופר - דתניא: כמה יהא שיעור שופר? פירש רבי שמעון בן גמליאל: כדי שיאחזנו בידו, בארבע אצבעותיו, ויראה מן השופר לכאן ולכאן ^[167], והשיעור הנצרך לכך הוא טפח. שבגמרא במנחות [מא, ב] מבואר שטפח שיערו ארבעה אגודלים, וכיון שהאגודל רחב משאר האצבעות לא יכוסה שופר שארכו טפח על ידי ארבע אצבעות אחרות ^[168].

ג. שדרה, מה היא? דאמר רב פרנך אמר רבי יוחנן: שדרו של לולב, ללא העלים שמעליו, צריך שיהא יוצא, למעלה מן ההדס - טפח!

ד. דופן סוכה - דתניא: שתים מהדפנות של הסוכה צריכות להיות כהלכתן, באורך ז' טפחים, אבל דופן שלישית - אפילו אם אורכה רק טפח, כשרה הסוכה.

ה. אזוב - דתני רבי חייא, אזוב שבו מזים על המצורע, וכן האזוב הנצרך לשריפת הפרה אדומה ^[169], שיעורו - טפח!

אמר רבי חנינא בר פפא: דריש שילא, איש כפר תמרתא: תלת דברים שנאמרו במתניתא מפי התנאים, והם שליא, שופר, ודופן סוכה. ותרתי דברים שנאמרו בשמעתתא מפי האמוראים, והם שדרה של לולב, ואזוב, שיעורא - טפח! ומקשה הגמרא: וכי תרתי שמעתתא יש? והרי רק חדא היא, שדרת לולב, כי אזוב הוא מתניתא דתני רבי חייא?! ^[170]

ומתרצת: אמר אביי: אימא "אמר רבי חייא: אזוב - טפח". ולא "תני רבי חייא", שלא מתניתא היא, שאמר רבי חייא בשם התנאים אלא רבי חייא מעצמו אמרה, ולכן נחשבת מימרא זו כ"שמעתתא".

ושואלת הגמרא: ותו ליכא יותר מחמשת הדברים ששיעורן טפח?

והאיכא - אהל קטן שהוא טפח באורכו על טפח ברוחבו, על רום טפח, מרובע, ובתוכו כזית מהמת - מביא את הטומאה, לכל חלל האהל, ומטמא את כל מה שבתוכו על אף שאינם נוגעים במת. וכמו כן וחוצץ בפני הטומאה שאם נמצא כלי על האהל, והטומאה עצמה בתוך האהל חוצץ האהל בין הטומאה לכלי ונשאר הכלי טהור. אך אם לא היה האהל גבוה טפח היתה הטומאה שמתחתיו נחשבת כ"טומאה רצוצה" שעולה עד לרקיע, ומטמאה את הכלי שעל גביו, אולם לא היתה מטמאה את המונח בצד הטומאה, ואפילו שהוא בתוך האהל.

ומתרצת הגמרא: "טפח" כשלעצמו קאמרינן שחמשה דברים שיעורן הוא טפח. אבל "טפח על טפח" - לא קאמרינן!

וממשיכה הגמרא לשאול: והאיכא: אבן היוצא מן התנור [עד] טפח, ומן הכירה [עד] שלש אצבעות הרי היא חבור!

והיינו: שהתנור והכירה העשויים מחרס מטמאים את האוכל הנוגע בהם מגבם. ואם יש לתנור או לכירה ידית, מטמאה אותה הידית המחוברת לתנור כאילו היא התנור בעצמו. אך אם אותה הידית היא גדולה מדי, בדרך כלל מסירים אותה, ולכן אינה נחשבת לחלק מתנור, ואין היא מטמאה את הנוגע בה. ושעורה של הידית הנצרכת לכלי שונה בין תנור לכירה, שלתנור שהוא גדול ויש בו מקום לשפיתת שתי קדירות, נצרכת ידית שאורכה טפח. אבל לכירה שהיא קטנה ואין בה מקום אלא לכירה אחת ^[171], די בידית באורך שלש אצבעות, ואם ארוכה היא יותר נקצצת.

ומתרצת הגמרא: כי קאמרינן שישנם חמשה דברים ששיעורן טפח - היכא דבציר מטפח לא חזי, ששיעור טפח הוא השיעור הקטן ביותר.

אבל הכא, כל שכן דאבן שהיא בציר מטפח "יד תנור" הוא, שכאן שיעור הטפח הוא השיעור הגבוה ביותר להחשב ידית, וכל שכן אבן הקטנה מטפח שלא יקצצוה ותשמש כולה כידית הכלי.

הערות

^[157] המהר"ם נתקשה מדוע סברה הגמרא שדין הברייתא הוא דווקא לבא אחריו ולא לתאום שעמו. וראה בתוס' בבכורות [מו, א ד"ה המפלת] שתירצו קושיה זו. עוד הקשה מדוע לא הקשתה הגמרא קושיה חזקה יותר, שבברייתא נאמר שהבא אחריו הוא בכור לענין נחלה ונוטל פי שניים, וכיון שנולד עם הסנדל ולד נוסף שפוטר הרחם לגמרי גם לענין נחלה לא היה לנולד בלידה שאחר כך להיות בכור כלל. ותירץ, שהתוס' [ד"ה סנדל] הביאו מהירושלמי שגם הולד שעם הסנדל אינו חי, ואם כן אי אפשר לכתוב עליו שהוא בכור שהרי אינו חי. וכמו כן אינו מונע דין בכורה מהנולד אחריו, שרק הנולד חי שלב אביו דוה עליו קובע לדין בכור לנחלה ולא זה שנולד מת. וראה בהערות להלן שיבואר האם מודה הבבלי לירושלמי בכך שהולד שעם הסנדל אינו מתקיים.

^[158] אין להקשות שמחמת הסנדל תתחייב בקרבן נוסף, שבמשנה בכריתות [ט, ב] מבואר שהיולדת ולדות רבים די לה בקרבן אחד לכולם. וראה בחידודי הלכות מה שהקשה בזה.

^[159] הריטב"א ביאר שמדובר שעמדה בנהר כדי לטבול לגירות ויצא הולד הראשון קודם שהספיקה לטבול, וטבלה מיד אחר שיצא קודם לידת השני. והקשה הערוך לנר כיצד עלתה לה טבילה והרי הולד השני נמצא כבר בבית החיצון, והרי הוא חציצה המעכבת בטבילה. ותירץ, שמדאורייתא רק חציצה ברוב הגוף מעכבת ורבנן הם שהחמירו במיעוט, וכיון שמדאורייתא עלתה לה טבילה חייבת קרבן. ותירוץ זה מרווח יותר לשיטת רש"י ביבמות [עח, א] שבטבילת גר לא גזרו רבנן והשאירו את דין תורה. ועדיין יש להקשות לפי מה שכתב המבי"ט [קרית ספר מקואות ב] שבבית הסתרים גם מיעוט המקפיד מעכב מדאורייתא, ואם כן גם מדאורייתא חוצץ העובר וחזרה קושית הערול"נ. ונראה לתרץ שמדובר שטבלה קודם הלידה ולא קיבלה על עצמה מצוות ולכן לא חלה הגירות, שקבלת מצוות מעכבת, ובין לידת הולד לסנדל קיבלה מצוות והשלימה הגירות. אולם נצרך לפי זה לומר שמועילה טבילה קודם קבלת מצוות, ומהרא"ש ביבמות [פרק ד לא] נראה שצריך להקדים קבלת מצוות לטבילה. ובצפנת פענח [תנינא השמטות 180] כתב שמועילה קבלת מצוות שאחרי הטבילה. אולם הוא סובר שמועילה למפרע, ואם כן גם הראשון נולד בגירות.

^[160] בגמרא לעיל [כה, ב] מבואר משל לסנדל אדם שסטר את חבירו והחזיר פניו לאחוריו, וגם הסנדל סטרו תאומו וסובב ראשו. והקשה הריטב"א אם ראשו של הולד מגיע רק לטבורו של הסנדל כיצד סטרו בראשו. ותירץ, שבתחילת ההריון ככרוכים הם זה ליד זה, ורק לאחר שממעך הולד לסנדל עולה הסנדל ומגיע הולד רק לטבורו.

^[161] התוס' [ד"ה סנדל] הביאו מהירושלמי שהולד שנולד עם הסנדל גם הוא אינו מתקיים ואין בו חיות, אלא רק צורתו שלמה וראויה לחיים. וקשה לדבריהם מהמבואר בגמרא 'ולד דאית ביה חיותא סריך', הרי שחי הוא ומעכב עצמו מלצאת. ובתוס' הרא"ש תירץ שבתחילת הלידה קודם היציאה מודה הירולשמי שהולד שעם הסנדל חי, ורק ברגע הלידה מת מחמת הלחץ שלוחצים זה לזה ביציאה מהרחם. המהרש"א הקשה שהגמרא בתחילת העמוד תירצה שהולד שעם הסנדל הוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, ואם סובר גם הבבלי שמת הוא בלידתו, כיצד יהא בכור לנחלה. ותירץ המהר"ם שהתוס' חולקים על פירוש רש"י גם בתחילת העמוד, ומבארים שנאמר סנדל ללמד שהולד שעמו אינו מתקיים. וראה מה שכתב בזה בחידודי הלכות.

^[162] כן פירש רש"י [ד"ה הויא לידה], וכשיטתו בכל מהלך הסוגיא שהולד שנולד עם הסנדל נשאר חי. כמפורש במה שכתב בד"ה 'למאי הלכתא', כפי שנתבאר בהערה הקודמת. התוס' סוברים כירושלמי שהולד שנולד עם הסנדל גם הוא אינו חי, ולשיטתם פירשו שסוגייתנו סוברת שגם בנפל מספיק שיצא ראשו כדי שיחשב לילוד. וחילוק הגמרא בין הולד לנפל הוא שדווקא נפל השלם באבריו נחשבת יציאת ראשו ללידה, מה שאין כן סנדל שאין לו צורת פנים. וכפירוש זה כתב גם הרמב"ן. פירוש נוסף הביאו התוס' מהר"ח שביאר שבילד חי מספיק שיצא רוב הראש כדי שיחשב לילוד ובסנדל אף על פי שאין צריך רוב הגוף צריך שיצא הראש כולו. וראה להלן כט א.

^[163] רש"י [יח, א ד"ה שאין שליא] פירש שאין כוונת המשנה שאין כלל בעולם שליא שאין בה ולד, אלא רוב שליות יש בהם ולד, וסומכים על הרוב כדי לטמא. התוס' [שם, ד"ה שליא] חולקים וסוברים שאין כלל שליא בלא ולד.

^[164] הרמב"ם [איסו"ב י, יג] גרס עבה כקורקבן. נפקא מינה לדינא מהמחלוקת מהי צורת השליא היא, שבהעדר סימנים אלו טהורה האשה מטומאת לידה, ואין הבית טמא בטומאת מת. כתב הרשב"א [תורת הבית ז, ו. כח] שבזמן הזה שאין אנו בקיאים בסימנים אלו החמירו וטמאה כל המפלת שליא בלא חילוק מהי צורתה, ואפילו בשליא הקטנה מטפח.

^[165] בשו"ת בנין ציון [לג] נסתפק האם חמשת הדברים המנויים בסוגייתנו ששיעורם טפח הוא מדין תורה בהלכה למשה מסיני, או שיש מהם ששיעור טפח הנצרך בהם הוא מדרבנן. התוס' בסוכה [ז ד"ה סיכך] הוכיחו שטפח סוכה הוא מדאורייתא מכך שנמנה בסוגייתנו, מבואר שסברו שרק שיעורים דאורייתא הוזכרו בסוגייתנו. אולם מהרא"ש [ר"ה כז, ב] שכתב ששופר שהוא אחד מהמנויים בסוגייתנו, צריך טפח כדי שלא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע, מוכח שרק חכמים הם שתקנו שיעור זה לשופר. וכן משמע מהגמרא בסוכה [לב] שכתבה שלולב צריך שתהא שדרתו טפח כדי שיוכל לנענע בו, וכיון שעצם הנענוע אינו מדאורייתא כמבואר בסוכה מב, א, אי אפשר שיהא השיעור הנצרך לנענוע מדאורייתא.

^[166] מדת הטפח מבוארת במנחות [מא, ב] שהיא כדי ארבעה אגודלים, דהיינו ארבע פעמים רוחב האגודל, שהיא האצבע הרחבה באצבעות. ובמידות זמנינו שיערו החזו"א שהוא 9. 67 ס"מ, והגר"ח נאה שערו ב 8 ס"מ. אף על פי ששיעור זה הוא לכל הטפחים, מצינו טפח הקרוי עצב, כלומר שהאצבעות דחוקות ומדובקות זו לזו כדרך שמדביק אדם עצב את שפתותיו, ויש טפח הקרוי שוחק, כלומר שנכנס אויר בין האגודלים, ושיעורו טפח ומשהו. חמשת הדברים שמנויים בסוגייתנו שיעורם בטפח עצב, מלבד 'שופר' שסובר הרי"ץ גיאות [מובא בטור אורח חיים תקפו, ט] ששיעורו בטפח שוחק. התוס' [ד"ה שדרה] כתבו שטפח של שדרת הלולב הוא קטן מסתם טפח, ושיעורו חמש שישיות הטפח.

^[167] הראשונים נתקשו לצורך מה הוסיפה הגמרא "כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן" ולא כתבה בקיצור ששיעור שופר טפח. הרא"ש [ר"ה פרק ג', ו] והרשב"א תירצו, שהגמרא ביארה בזה את טעם הדבר ששיעור השופר טפח, שחששו חכמים שהתוקע בשופר קטן יראה כתוקע לתוך ידו, ולכן הצריכו שיהא השופר גדול מכף היד. הטור [אורח חיים תקפו ט] הביא מהרי"ץ גיאות ששיעור טפח של שופר הוא בטפח שוחק הגדול מסתם טפח, וביאר הבית יוסף [שם, ד"ה ומ"ש בשם] שסבר הרי"ץ גיאות שרק בטפח שוחק יראה השופר מחוץ לד' אצבעותיו, וזהו מה שלימדתו הגמרא באריכות הלשון, שלא די לשופר בטפח עצב. הריטב"א תירץ, שחידשה כאן הגמרא שאדם שאגרופו גדול מאד ולא יראה שופר שגודלו טפח מחוץ לאחיזת ידו חייב לקחת שופר גדול מטפח, ושיעור טפח נאמר רק לאדם בינוני. וסיים הריטב"א שגם אדם שידו קטנה ושופר הקטן מטפח נראה מחוץ לידו לא יפחות משיעור טפח. נמצא לריטב"א שישנם ב' דינים: א. שיעור טפח בלא קשר לגודל היד. ב. שיראה השופר מחוץ ליד התוקע.

^[168] בפרי מגדים [משבצות זהב, תקפו ט] כתב שמי שאין לו אלא שופר הקטן מטפח יתקע בו, ששיעור טפח בשופר הוא רק מדרבנן, ולפחות יקיים בשופר הקטן המצווה מדאורייתא. המנחת חינוך [תה, ו] חולק וסובר ששיעור טפח מעכב גם מדאורייתא. וראה מה שכתבנו לעיל משו"ת בנין ציון שמקיים את פסקו של הפרי מגדים. ויש לדון גם למנחת חינוך באדם שידו גדולה שכתב הריטב"א שלא די לו בשופר טפח וכמובא בהערה הקודמת, אם יש לאדם זה שופר בגודל טפח בלבד, האם גם דין זה שאדם גדול צריך שופר כפי מידת ידו הוא מדאורייתא, או שרק עיקר השיעור הוא דאורייתא, ושיבלוט מחוץ ליד התוקע הוא רק מדרבנן וכמה שכתב הרא"ש [ר"ה כז, ב] שחששו חכמים שלא יאמרו שתוקע לתוך ידו.

^[169] בב' מקומות נצרך האזוב בפרה אדומה. א. בשריפת הפרה, שנאמר "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב והשליך אל תוך שריפת הפרה" [במדבר יט, ו]. ב. בהזאה מהאפר על הטמא, שנאמר "ולקח אזוב והזה על האהל" [שם, יח]. הרמב"ם [פרה אדומה ג, ב] כתב את שיעור טפח הנצרך לאזוב רק לענין שריפת הפרה, ולא לגבי ההזאה, ובתוס' יו"ט [פרה יא ט] תמה עליו שהרי גם להזאה נצרך שיעור זה. הרע"א והמהרי"ח [שם] כתבו שהרמב"ם כלל את דין ההזאה יחד עם השריפה, וראה במה שכתב בתפארת ישראל [בועז, כז] לקיים קושית התוי"ט.

^[170] כתב הרמב"ן שלסברת הגמרא ש"אזוב" היא מתניתא קשה גם כן מדוע ישנם רק "תלת מתניתא" ולא ארבעה, אלא שהקשתה הגמרא אחת מב' קושיות אפשריות.

^[171] כן פירש רש"י [ד"ה תנור], התוס' [עמוד ב ד"ה פלוגתא] חולקים ומפרשים שגם בכירה יש מקום לב' קדירות, והחילוק בין כירה לתנור הוא שבכירה שופתים עליה הקדירות ובתנור מכניסים הקדירות לתוכו. וראה בשולחן ערוך [אורח חיים רנג ב] נפקא מינה ממחלוקת זו לדיני שבת.

ועוד שואלים: והאיכא [והרי יש]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with regard to firstborns (Bekhorot 46a), which states that the son who is born after a sandal fetus has the status of a firstborn with regard to inheritance but not with regard to the obligation of redemption from a priest. The Gemara asks: For what matter is that halakha relevant? Since the sandal fetus has a twin that is born with it, the subsequent son is in any case exempt from redemption.

The Gemara answers: That halakha is relevant for a case where the sandal fetus’s twin comes out of the womb after it. The mishna teaches that as the sandal fetus was born first, its twin is considered a firstborn with regard to inheritance, but it is not a firstborn with regard to redemption from a priest.

The Gemara discusses the halakha with regard to a woman who discharged a sandal fetus that we learned in a mishna in tractate Karetot (7b), which states that such a woman brings the offering of a woman who gave birth. The Gemara asks: For what matter is that halakha relevant? In any case that woman is obligated to bring the offering of a woman who gave birth, due to the twin.

The Gemara answers: It is necessary for the mishna to state that if a woman gives birth to a full-fledged offspring by means of caesarean section, and to a sandal fetus in a regular manner through the womb, in such a case she brings an offering for giving birth to the sandal fetus, despite the fact that she does not bring an offering for the full-fledged offspring, as one does not bring an offering for a birth by caesarean section.

The Gemara asks: But according to Rabbi Shimon, who said that an offspring which is delivered by means of caesarean section is considered a full-fledged offspring, and its mother does bring an offering, what is there to say? Why is it necessary for the mishna to state this halakha if the woman must bring an offering regardless of the sandal fetus?

Rabbi Yirmeya says: It is necessary for the mishna to state that if a woman gives birth to the full-fledged offspring while she is a gentile, when the halakhot of a woman after childbirth do not apply to her, and she immediately converts to Judaism and gives birth to the sandal fetus after she converted and became obligated to observe the halakhot of a woman after childbirth, that she brings an offering for the sandal fetus.

The Sages said the answers to these questions before Rav Pappa, and they asked him: And are these answers correct? Can it be suggested that the sandal fetus was born before or after the twin fetus? But isn’t it taught in a baraita that when a sandal fetus and the full-fledged offspring exit the womb, they exit only wrapped around one another?

Rav Pappa said in response: Conclude from it that the sandal fetus and its twin do not lie side by side, but rather the full-fledged offspring encounters the sandal fetus at half its height, i.e., the head of the full-fledged offspring presses into the abdomen of the sandal fetus. And when they are born, the full-fledged offspring pushes the sandal fetus toward the direction its head is pointing, to the entrance of the womb, causing the sandal fetus to be born first. Therefore, the mishna with regard to firstborns can be explained as referring to a case where the fetuses exited the womb with their heads first, as in such a case the sandal fetus emerges first. By contrast, the mishna in tractate Karetot is referring to a case where they emerged with their feet first, as in such a case the full-fledged offspring emerges first.

Rav Huna bar Taḥlifa says in the name of Rava: You may even say that the two fetuses lie precisely side by side, and you should reverse Rav Pappa’s halakha so that it reads as follows: With regard to firstborns, the reference is to a case where the fetuses emerged with their feet first. In such a case, the full-fledged offspring, which has life, hangs on and does not emerge so quickly, whereas the sandal fetus, which does not have life, slides out and emerges first. In tractate Karetot, it is referring to a case where the fetuses came out with their heads first. In such an instance, with regard to the full-fledged offspring, which has life, once its head emerges it is considered a birth, whereas the sandal fetus is considered to have been born only when the majority of its body emerges.

MISHNA: If there is an afterbirth in the house, the house is ritually impure, in the sense that everything under the roof contracts impurity imparted by a corpse. The reason is not that the status of an afterbirth is that of an offspring; rather, it is that there is no afterbirth without an offspring. It is clear that the afterbirth contained an offspring that disintegrated after the miscarriage. That offspring rendered the contents of the house impure.

Rabbi Shimon says: The house does not become a tent over a corpse, as although there had been an offspring in the afterbirth, the offspring disintegrated, turning to blood, before it emerged from the womb, and it was negated by the majority of blood that accompanied the miscarriage.

GEMARA: The Sages taught in a baraita with regard to the appearance of the afterbirth: At the outset of the pregnancy, the afterbirth is so thin that it is similar to a string of the woof, and at the end of the pregnancy it is much wider, similar in width to a lupine. And the afterbirth is hollow like a trumpet, and there is no afterbirth whose length is less than a handbreadth. Rabbi Shimon ben Gamliel says: An afterbirth is similar to the craw of roosters, from which the small intestine emerges.

Since the baraita states that the minimum length of an afterbirth is a handbreadth, the Gemara cites another baraita that lists different items whose halakhic status is dependent on a minimum measure of a handbreadth. It is taught by Rabbi Oshaya, the youngest [ze’eira] of the company [demin ḥavrayya] of Sages: There are five items whose minimum measure is one handbreadth, and these are they: An afterbirth, the shofar for blowing on Rosh HaShana, the spine of a lulav that must be taken on Sukkot, the width of the wall of a sukka, and the hyssop [veha’ezov]. Hyssop is used for the purification of a leper and for the preparation of the ashes of a red heifer in order to sprinkle them with water on someone who is ritually impure due to impurity imparted by a corpse.

The Gemara elaborates: The halakha with regard to an afterbirth is that which we stated above. The halakha of a shofar is as it is taught in a baraita: How much is the measure of the length of a shofar for blowing on Rosh HaShana? Rabbi Shimon ben Gamliel explained: It must be long enough that when one holds it in his hand with four fingers, it can be seen protruding on one side of his hand and on the other side, i.e., at least one handbreadth.

What is the halakha with regard to a spine of a lulav? It is as Rabbi Parnakh said that Rabbi Yoḥanan says: The spine of a lulav must protrude at least one handbreadth beyond the myrtle branch that is tied together with it. The halakha of the wall of a sukka is as it is taught in a baraita: A sukka is valid only if it has two full-fledged partitions in the standard sense, completely closing each of those two sides and measuring at least seven handbreadths, and a third wall that measures even one handbreadth. If the third wall is less than a handbreadth long, the sukka is unfit. Finally, the halakha with regard to the hyssop is stated in a baraita that Rabbi Ḥiyya teaches: The hyssop used for the purification of a leper and for the preparation of the ashes of a red heifer must measure at least one handbreadth.

Rabbi Ḥanina bar Pappa says that Sheila of Kefar Temarta taught as a mnemonic: There are three baraitot, with regard to an afterbirth, a shofar, and the wall of a sukka, and there are two independent halakhot of amora’im, of the spine of a lulav and the hyssop, where the minimum measure of one handbreadth is required. The Gemara asks: Are there two halakhot of amora’im in this list? There is only one statement, with regard to the spine of a lulav. The halakha of the hyssop is taught in a baraita by Rabbi Ḥiyya. Abaye says: Revise the wording of that statement, so that it should not read that Rabbi Ḥiyya taught a baraita; rather, say that Rabbi Ḥiyya says himself that the hyssop must measure at least one handbreadth, i.e., that halakha is not taught in a baraita.

The Gemara asks: And are there no more cases where the minimum measure is one handbreadth, other than those five listed by Rabbi Oshaya? But isn’t there the following mishna (Oholot 3:7) that deals with the minimum size of a tent that transmits ritual impurity: A cubic space measuring one handbreadth by one handbreadth with a height of one handbreadth transmits ritual impurity. If a corpse is in that space, the impurity is transmitted to all people, vessels, and food in that space. And a space of that size serves as a barrier before, i.e., stops the spread of, ritual impurity beyond that space.

The Gemara answers: We said that there are five items whose minimum measure is one handbreadth; we did not say anything about a space whose measure is one handbreadth by one handbreadth.

The Gemara further asks: But isn’t there the following mishna (Kelim 5:2): A stone that protrudes from the oven by one handbreadth, which is used as a handle for lifting and carrying the oven, and similarly a stone that protrudes from the stove three fingerbreadths is considered as having a connection to the oven or stove with regard to ritual impurity. Consequently, if the oven or stove becomes impure, then the stone handle, which is classified as part of the oven, is likewise rendered impure. If the handle is longer than that, the additional length will be removed, so it is not considered to be part of the oven.

The Gemara answers: When we said that there are five items whose minimum measure is one handbreadth, we were referring to cases where if it less than one handbreadth it is unfit for the purpose of the item. But here, where a protruding stone one handbreadth long is considered a handle of the oven, it is all the more so the case that a protruding stone less than one handbreadth long is considered a handle of the oven.

The Gemara asks: But aren’t there

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא ולד מדנפיק קבא דרישיה הויא ליה לידה סנדל עד דנפיק רוביה. פי' רש"י ז"ל משום שאין הראש פוטר בנפלים. ושמואל דאמר הכי איתותב במס' בכורות אלא איכא לפרושי דאפילו למ"ד הראש פוטר בנפלים ה"מ בולד שלם או אפילו במחותך שנגמר' צורתו אבל סנדל שלא נגמרה לו צורה לא חשיב רישיה למהוי ביה לידה.

הא דאמרי' תלת מתני' ותרתי שמעתא שיעורן טפח. ואקשי' תרתי חדא היא היינו טעמא דלא מקשינן תלת ד' הוויין משום דהוה איכא למימר רבי שילא לית ליה דר' חייא דשיעור אזוב טפח ומ"ה מקשינן אם כן [תרתי חדא היא, ועוד א"ל] תרווייהו כי הדדי נינהו וחדא נקט.

גבי כריתות שיצאו דרך מרגלותיהן. פירוש ולעולם בגיורת שיצא ולד בגיותה עד מתניו ונתגיירה ואח"כ יצא סנדל דאי לא אכתי מאי נפקא מינה לקרבן תיפוק לי משום ולד.

גירסת רש"י ז"ל: ולד מדנפק ליה רובא דרישיה הויא לה לידה סנדל עד דנפיק רוביה. ופירושו הוא ז"ל משום דאין הראש פוטר בנפלים. ויש להקשות דהא שמואל דאמר הכי איתותב בבכורות פרק יש בכור (בכורות מו, ב) אלא יש לפרש דאפילו למאן דאמר הראש פוטר בנפלים מודה הוא בסנדל שאין ראשו חשוב ראש ואע"פ שיש לו צורת פנים.

והא דאמרינן: ולד דאית ליה חיותא. לאו דוקא אלא ראוי לחיות קאמר דהא אפילו בנפלים ראש פוטר בהן. ואינו מחוור בעיני דסנדל נמי ראוי היה לבריית נשמה מתחלתו דאי לא אינו ולד לטומאה וטהרה ולקרבן. ויש שגרוסים ולד דאית ליה חיותא מדנפק ליה רובא דרישא סנדל עד דנפיק כוליה. פירוש מדנפק כולי רישיה ולהאי פירוש אפילו למאן דאמר בראש פוטר בנפלים דוקא כוליה רישיה ולא רוביה, דרישיה כולד מעליא. והא דקאמרינן ולד דאית ליה חיותא דוקא קאמר כלומר שיצא חי ואתיא כתנא קמא דלקמן (נדה כט, א) גבי יצא מחותך או מסורס דמשמע דבעי ראש שלם בנפלים ואי נמי יש לפרש ולד מדנפק רובא דרישא כלומר בין חי בין נפל כיון שהיה ראוי לחיות כלומר שראוי לבריית נשמה, סנדל עד דנפיק כולי רישיה דראש סנדל לא פטר עד דנפיק כולי' ואתיא כר' יוסי דאמר יצא כתיקונו לחיים ופרישנא לקמן איזהו לחיים משיצא רוב ראשו. ולהאי פירוש אתיא הא כר' יוסי.

כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. ואע"פ שאין מפורש כאן טפח א"ל דהכי קיים להו דמאי דפריש בין גודל לשאר האצבעות הוי כשיעור שיראה לכאן ולכאן ונקטיה בהאי לישנא כדי לפרש אגב אורחיה טעמא דמילתא.

גבי כריתות. פי׳ ששנינו שהיולדת סנדל חייב קרבן יולדת.

מכרך כריך ליה לולד אפלגי' פי׳ כי ראשו של ולד הוא כנגד טבורו של סנדל וא״ת א״כ היאך סטר את פניו וי״ל כי אחר שסטר נשתרבב למטה עכשו בשעת לדה.

דסנדל קדים. פי׳ וכגון שנתגיירה וטבלה בנתים כי היתה עומדת בנהר לטבול ויצא הראשון קודם גמר טבילתה.

ולד דאית ביה חיותא. מדנפק רובא דרישא הוי כילוד סנדל עד דנפק רוביה זו גר׳ רש״י ז״ל ועד דנפיק רובא דגופא קאמר ואתיא כשמואל דאמר התם שאין הראש פוטר בנפלים וה״ק עליו בתוס׳ דהא איתותב שמואל התם והיכי נקטי׳ סוגייא להדיא דלא כהלכתא לכך פי׳ לפי גרס׳ דבסנדל הקילו שלא יהא ראשו פוטר ולפום הא אפשר דנפל פוטר ברוב ראשו וזה בכלל מאי דאמר ולד דאית ביה חיותא ויש בו חכמי׳ דגרסי׳ עד דנפיק כוליה ופי׳ עד דנפיק כוליה ראשיה דאע״ג דהראש פוטר בנפלים כוליה ראש בעינן.

כדי שיאחז ויראה לכאן ולכאן. פי׳ והיינו טפח שלם בגודל וא״ת אמאי לא קתני טפח וי״ל משום דא״כ ה״א דאפי׳ לבן אבטיח סגי בטפח בינוני קמ״ל דהכל לפי שהוא אדם וא״ת א״כ היכי מני להאי טפח הכא גבי אידך י״ל משום דסתם אדם בעי טפח בינוני לכל הפחות ואין פוחתין ממנו אפי׳ הוא ננס.

צריך שיוצא מן ההדס טפח. וש״מ דאע״ג דשאר טפחים דלולב והדס טפי קטנים שחסרים שתות כדאמר׳ בדוכתא דהאי טפח יתירה טפח שלם הוא מדמני הכא גבי אידך וכדברי רבי׳ הגדול ז״ל שיהו ברובא מפו׳ בפ׳ העור והרוטב בפי׳ רש״י ז״ל.

סנדל דתנן גבי בכורות למה לי. קס"ד הא דקתני לבא אחריו היינו בלידה אחרת מדלא קתני הבא עמו:

ולר' שמעון דאמר יוצא דופן כו' ולא מצי למימר שאם ילדה ולד קודם שקיעה וסנדל לאחר שקיעה שאין מביאה קרבן עד פ"א לסנדל דלא לענין הכי מיתניא דקתני התם המפלת סנדל מביאה קרבן ונאכל משמע דחיוב הקרבן אתא לאשמועינן דלא תימא שהיא פטורה לגמרי:

ולד דאית ביה חיותא סריך. אע"ג דאמרינן בירושלמי אין סנדל אלא שרצמו חי ואינו יוצא עם החי אלא עם המת היינו שמת בשעת יציאה מתוך הדחק שדוחקין זה את זה אבל עם היציאה הוא חי וסריך ולא נפיק עד שיצא מקצת הסנדל:

ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רישיה הו"ל לידה סנדל עד דנפיק רוביה. הכי גריס רש"י ופי' דסבר כשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים ולא חשיב כילוד עד דנפיק רוב הוולד. וקשה דהא איתותב שמואל בפ' יש בכור וצ"ל דבסנדל לא חשיב ראש אפילו יש בו צורת פנים דכיון דנרצם לא חשיב כשאר נפל. והא דקאמר ולד דאית ביה חיותא לאו דוקא אלא ראוי לחיות קאמר וי"ס דגרסי ולד מכי נפיק רוביה דרישיה הו"ל לידה סנדל עד דנפיק כוליה דהיינו כל הראש. דולד סגיא ברוב ראשו אע"פ שהוא נפל כדקאמר ר' יוסי לקמן משיצא כתקנו לחיים ובנפל איירי ומפרש התם דהיינו רוב ראשו ולת"ק דבעי ראש שלם בנפלים ולמתני' דבכורות דמשמע דולד הבא עמו חי ואינו בכור לכהן אי אפשר ליישב לפי הירושלמי:

שדרה. מפרש לקמן בשדרו של לולב. ותימה הך ברייתא תיקשי לרב יהודה אמר שמואל דפליג על ר' פרנך בלולב הגזול ואמר שצריך שיצא לולב מן ההדס טפח ושמא לשון שדרה אינו שנוי בברייתא. א"נ לא מיתנייא בי רבי חייא ובי ר' אושעיא דאושעיא זעירא קתני לה:

שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. והיינו שיעור טפח שהוא ד' אצבעות בגודל ונקטינן בהאי לישנא כדי לפרש הטעם:

ותו ליכא. תימה ואכתי איכא טובא דתנן במס' כלים יד הפרגול טפח. ובפ' המוכר את הספינה גבי קנה מאזנים. וטפח לבית אחיזה גבי המפשיט בהעור והרוטב. ובאלו טריפות קתני מילי טובא דשיעורן טפח גבי טריפות. ובפ' לא יחפור ובכירה טפח. ולפי המסקנא ניחא כולהו דלא מיירי אלא בדכתיבן ולא מפרשי שיעורייהו והני אין שמות הטרפות ולא שמות הכלים כתובין:

אבן היוצא מן התנור טפח. לאו להכניס לו הטומאה מיירי דלא עדיפא ידו מגבו אלא להוציא את הטומאה והכי תניא בתוספתא דאין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו והסיטו ואילו יד לא קא חשיב ואמרינן נמי הא יש צמיד פתיל עליו טהור מי לא עסקינן אפי' יש בו יד ואי הוה יד מכניס טומאה לא הוה מציל בצמיד פתיל כדאמר בשבת פרק ר' עקיבא נמי מי לא עסקינן דיחדנהו לאשתו נדה ומוכח מהכא דכלי חרס אינו מטמא מדרס ואע"ג דבריש סוגיא דהעור והרוטב משמע דסבר תלמודא דיש יד לתנור להכניס ולהוציא ועדיף מגבו במסקנא לא צריך למימר הכי:

ובכירה ג' אצבעות. פרש"י דכירה הוא מקום שפיתת קדרה אחת. וליתא דבפ' כירה אמרינן שהוא מקום שפיתת שתי קדרות אבל כופח הוא מקום שפיתת קדרה אחת:

פיסקא שוליא בבית הבית טמא פי' שוליא הוא שהשפיר עומד בתוכה ושפיר היא שהולד עומד בתוכו:

ואין שליא פחותה מטפח פי' אע"ג דאמר תחלתה דומה כחוט של ערב הני מילי בתחלת יצירת הולד בתוכה דהיינו ליום ארבעים ואחד להריונה אין שוליא פחותה מטפח ואם הפילה שוליא פחותה מטפח האשה טהורה מטומאת לידה דאע"ג דאין שוליא בלא ולד האי ולד קים לן דאכתי לא נגמרה צורתו ודמיא למפלת ביום ארבעים שאינה חוששת לולד מפני שלא נגמרה צורתו:

תד"ה סנדל דלית ליה חיותא כו' ועוד דמשמע בירושלמי דולד שעם הסנדל אינו מתקיים כו' עכ"ל דבריהם אינם מבוררים לן דאע"ג דגבי כריתות מצינן למימר הכי כדברי הירושלמי דולד שעם הסנדל אינו מתקיים ע"כ גבי בכורות ליכא למימר הכי לסוגיא דשמעתין דמוקמינן ליה בולד שיצא עם הסנדל אחריו דהוי בכור לנחלה ואינו בכור לכהן דאם הוא אינו מתקיים לא שייך ביה בכור לנחלה וא"צ לפוטרו מכהן דאפילו היה חי ונתן לכהן פדיונו ומת בתוך ל' יחזור כדאיתא בפ' יש בכור מיהו הא ליכא לאקשויי לפי סברת הירושלמי דאין הולד שעמו מתקיים תקשה גבי בכורות כדאקשינן למאי הלכתא קתני הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן דל"ל סנדל. דבלא סנדל ולד דבהדיה פטר ולד הבא לסוף שנה או לסוף שנתיים די"ל דאיכא לאוקמא ביצא סנדל דרך רחם והולד דבהדיה נולד דרך דופן דהשתא הנולד לסוף שנה הוי בכור לרחם אי לאו משום סנדל דיצא דרך רחם כדאיתא בפ' יש בכור יוצא דופן והבא אחריו כו' רש"א הראשון לנחלה ושני לה' סלעים דהכא כיון דהולד שעם הסנדל שיצא דרך דופן אינו מתקיים הוי הב' בכור לנחלה ולכהן אי לא משום דסנדל יצא לפניו דרך רחם דפטור השני מה' סלעים ותלמודא דידן לא בעי לאוקמא הכי כר"ש ולא כרבנן דאפילו כרבנן ולא כר"ש לא בעי לאוקמא ההיא דכריתות ודו"ק:

בגמ' סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא פרש"י קס"ד לבא אחריו בסוף שנה או לסוף שנתיים קמיירי וכו'. ויש להקשות כיון דידע המקשה דאין סנדל בלא ולד א"כ מפני מה ס"ד לפ' דהא דקתני הבא אחריו וכו' ר"ל לבא אחריו לסוף שנה או שנתיים ולא נתן לבו לפרש דהכא אחריו היינו הולד שעם הסנדל ועוד יש להקשות דלפי הס"ד דהבא אחריו היינו לסוף שנה או שנתיים א"כ בכור לנחלה לא להוי ונ"ל דהמקשה היה ס"ל דהולד הנולד עם הסנדל אינו מתקיים ולא שייך למיתני עליה שהוא בכור לנחלה אלא ע"כ על הבא אחריו לסוף שנה קאי ומשום הכי הוה נמי אותו שנולד לסוף שנה בכור לנחלה דכיון שאותו הנולד עם הסנדל אינו מתקיים ולכך אין לבו של אביו דוה עליו ולא נקרא בכור לענין נחלה כדאמרינן לעיל בדף כ"ג:

בגמ' כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח. פירוש שיוצא ממנו מתוך ידו לכאן ולכאן הוא משלים הטפח דסתם טפח הוא ארבע אצבעות גודלים והאחיזה היא בד' אצבעות פשוטים וק"ל:

בתוס' ד"ה סנדל דלית ליה חיותא וכו' ועוד משמע בירושלמי דולד שעם הסנדל אינו מתקיים. מקשין העולם א"כ לפי' הירושלמי סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא אי משום הבא אחריו לסוף שנה או שנתים תיפוק ליה משום הולד שנולד עם הסנדל דהשתא ליכא לשנויי דהבא אחריו היינו הולד שנולד עמו וכדמשני בשמעתין לעיל דהא כיון דאינו מתקיים לא שייך למתני שהוא בכור לנחלה ונ"ל דהירושלמי מפרש דהבא אחריו היינו שנולד לסוף שנה או שנתים ומתני' דקתני סנדל היא גופא אשמועינן דהולד הנולד עם הסנרל אינו בר קיימא ולכך הנולד אחריו לסוף שנה או שנתים הוי בכור לנחלה דאי לא אשמועינן ה"א כשנולד סנדל ולד שעמו אפילו אם ימות אח"כ אותו ולד היינו סבורים שמת מיתה מקרית לא מצד שלא היה בר קיימא וא"כ הנולד אחריו לא הוי בכור לנחלה ככל ולד בכור גמור שנולד כתקונו ומת אח"כ שהנולד אחריו לא היה בכור לנחלה קמ"ל דהוי בכור לנחלה ואפשר שגם גמרא דידן הא דמשני לבא אחריו בכור לנחלה וכו' לא הוי פי' כפרש"י דר"ל הולד שנולד עמו אלא ר"ל הולד שנולד לסוף שנה ואשמועינן מתני' דאותו ולד הוי מיהא בכור לנחלה משום שאותו ולד הנולד עם הסנדל אינו מתקיים ולא מקרי ראשית אונו שאין לבו דוה עליו דלפרש"י עיקר שנויא חסר מן הספר וק"ל כנ"ל:

בא"ד בסופו אבל כל הגוף פשיטא דלא צריך וכו'. נ"ל דכתב כן כיון דקי"ל דראשו או רובו של ולד הוי כנולד א"כ הכא גבי נפל דמצרכינן בראשו כוליה דלא תימא ה"ה כגופו בלא ראשו מצריכין לכולה גופא לכך כתב אבל כל גופו פשיטא דלא צריך וכו' וראיתי לפרש כן דאל"כ הוי דברי התוס' דברי מותר דפשיטא דלפי גירסא זו כוליה ר"ל כל הראש ולא כל הגוף דהא אראש קאי וליכא למטעי ולמימר דר"ל לכל הגוף עם כל הראש דהא השתא רוצה לפרש דהראש לחודיה פוטר אפילו בנפלים וק"ל:

ד"ה שדרה טפח וכו' וא"ת תקשה הך ברייתא לרב יהודה וכו'. ר"ל הך ברייתא דקתני חמשה שיעורן טפח וקחשיב נמי שדרתו דהיינו שדרה של לולב כדמפרש ואזיל:

בא"ד אי נמי בברייתא לא תני שדרה. ר"ל אלא הוי תני לולב טפח אבל ליכא לפרש דלא תני ליה כלל דהא מ"מ המשה קתני ואי תימא דלא תני אלא ארבעה זה אין סברא שהוסיף גמרא במניינא מאי דלא תני הברייתא כלל:

גמ' אמר רב פפא ש"מ מכריך כריך ליה כו'. נ"ב ולפי זה לא שייך לשנויי עוד שאם תלד ולד דרך דופן כו' אפילו אליבא דרבנן דהא א"א כלל ומתחלה קודם שידע הברייתא בעי לשנויי כך ודו"ק:

שם דסנדל קדים ונפיק גבי כריתות כו' דולד קדים ונפיק רב הונא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה למאי הלכתא כו' הבא אחריו ומשני כו' הד"א:

בד"ה ש"מ כו' הכי הוא מכריך כריך כו' הד"א:

בד"ה הויא לידה כו' כילוד אבל כו' הד"א:

בד"ה הבית טמא כו' דולד הוה בה ומת. נ"ב עי' בתוס' דלעיל בדף י"ח ובגמ' לקמן:

בד"ה הולד נימק צ"ל נימק הולד:

ד"ה שיאחזנו צ"ל קידם ד"ה שדרו:

בד"ה אמר אביי כו' דמשמע מתניתא היא כו' כצ"ל:

בד"ה טפח על טפח כו' וטפח רוחב ורום חללו טפח כצ"ל:

בד"ה וחוצץ כו' ולהכי נקט על רום טפח כו' כצ"ל:

בד"ה חבור וכתנור כו' לו יד ואם נטמא כו' עומדת לינטל שהיא גדולה כו' כצ"ל. :

רש"י ד"ה ומשלחיף כו'. כלומר דחפו ולד בראשו כו'. הן שורש שלחף שימושו בכ"מ שלילת הצמצום כמו בשבת (צו ב) ובב"מ (כה) ולמאי הוסיף לנו כלומר דחפו כו'. ונראה דהיה ק"ל מדוע דקדק לומר כלפי ראשו הלא נוכל לומר ג"כ כלפי רגליו וניפוך שמעתתא. להכי פי' דחפו כו' ור"ל שכן דרכם:

גמרא ותו ליכא כו'. ק"ל האיכא הא דאמרי' בסוטה (מו) משיכת עול טפח:

רש"י ד"ה שיאחזנו בידו. אחיזה לית בה טפח. כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר אביי. ור"ח תנא כו'. כאן לא נצרך לומר דתנא הוא. דתני ר"ח פי' דשנה ברייתא ואשכחן טובא לשון זה באמוראי בתראי אלא האמת נקיט דהכי איתא בב"מ (ה) וע"ש בתוס':

רש"י ד"ה טפח ע"ט וד"ה מביא אה"ט. עי' מש"כ בס"ד בפ"ג דאהלות מ"ז ובסוכה (ד):

תד"ה ותו. ובהעוה"ר בכדי אחיזה טפח. לכאורה תימה דשם מסקינן דטפח כפול הוי שיעוריה. ואולי אזלי כאן לתירוץ הא' שכ' בדבור דלעיל כיון דאיכא שם טפח עליה כו':

בא"ד גם בטריפות יש דשיעורו טפח. שם (דף מד) איתא טפח בוושט סמוך לכרס. ולעיל מינה תפיסת יד לפי' הקונטרס שהביאו שם. וכמלא בטדא לפירושם שם דהיינו ד' אצבעות. ור"י בר"פ שם במשנה אמר הגדולה בטפח לפמש"כ הר"ן בגמרא שם דלא בא אלא לפרש דברי חכמים:

בא"ד ולפי המסקנא כו' א"ש. וצ"ל דלמסקנא ל"צ תו לתירוצא דמעיקרא על הא דאבן היוצא מן התנור. דאף דידות דרשינן מקראי בר"פ העוה"ר. מ"מ לא עדיף מהך דכדי אחיזה שהביאו דהוה ג"כ מטעם יד. וכצ"ל לקמן למאי דמשני בקדשים לא קמיירי תו ל"צ לתירוצא דלעיל על הא דמסגרת:

תד"ה מן. כדאמר פא"ד דטמא תוכו כולן טמאין. התם בכלי שטף שנטמאו במשקין. והמה חמורים מכ"ח דהם אם נטמאו גבן גבן מיהא טמא. וכ"ח אינו מיטמאין מגבן כלל. אבל סמכו עצמן אסוגיא דבכורות (לח) דשוויוה רבנן ככ"ח ועיין מש"כ שם. אבל קשה דא"כ יותר ה"ל לאתויי דבכ"ח גופייהו אמרינן שם נטמא תוכו נטמא גבו. ובחולין (כד ב) הביאו באמת משם:

בסה"ד ובהעוה"ר כו' יעמיד התוספתא כו'. ובחולין שם תירצו בדרך אחר ועמש"כ שם:

גמ׳ כדי שיאחזנו ביח ויראה לכאן ולכאן כצ״ל:

שם ותרתי שמעתתא שיעור טפח כצ״ל:

ותו ליכא. מ"ש תוספות מכדי אחיזה טפח דלמסקנא א"ש. לא ידעתי האיך א"ש הא נמי כתיב ולא מפורש שיעורי' וכן בטריפות. ואולי ס"ל כהרמב"ם דאין מפורש בתורה אלא הדרוסה:

אבן היוצא מן התנור כו' פירש"י תנור מקום שפיתת ב' קדירות וכירה מקום שפיתת קדירה א'. והוא נגד סוגיא דשבת. כמ"ש תוס' ד"ה בפלוגתא לא קמיירי. ולפע"ד ליישב דהנה רמב"ם פי' בפי' המשנה דאבן היוצא מהתנור היינו עביו כותלו של תנור ולהיותו צריך חום רב בעי טפח משא"כ כירה. ולדבריו קרוב לומר דאי בציר מטפח בתנור וג' אצבעות בכירה בטיל ליה מכלי וא"כ קשה מאי משני הש"ס כ"ש דבציר מטפח יד תנור הוא והא לא מטעם יד אתאינן עלה. וצ"ל דודאי לפי ההו"א לא ידע לשנויי קו' הש"ס והאיכא אבן היוצא מן התנור ע"כ דחיק דטעמא משום יד. אלא שזהו דוחק דמ"ט צריך תנור וכופח יד גדולה יותר מכירה הא כופח הוא רק שפיתת קדירה א' וכירה הוא שפיתת ב' קדירות. וע"כ צ"ל לפי אותה ההו"א ס"ל דכופח גדול מכירה והומ"ל ולטעמיך ולהקשות ממסכת שבת. אלא דבלא"ה פריך ותו ליכא ומסיק בפלוגתא לא מיירי ולמסקנא אמרינן דאבן היינו עובי תנור ולשמור חומו הרב משא"כ כירה וא"ש הכל דברי רש"י וגם דברי פי' הרמב"ם הנ"ל:

גבי בכורות. דקתני (בכורות דף מו.) המפלת סנדל הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן: למאי הלכתא. קס''ד לבא אחריו לסוף שנה או לסוף שנתיים קמיירי ול''ל סנדל והלא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו ומשני לבא אחריו כלומר לכך הוזכר סנדל אם יצא ולד שעמו אחריו הוי בכור לנחלה ולא בכור לכהן: גבי כריתות. בפ''ק (לעיל דף ז:) לענין חיוב קרבן: למאי הלכתא. תיפוק ליה דמשום ולד שעמו תביא קרבן: ולד יוצא דרך דופן. ע''י סם לא מיחייבה קרבן דכתיב גבי קרבן (ויקרא יב) אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת: ולר' שמעון כו'. לקמן בפ' יוצא דופן (דף מ.): כשהן יוצאין. סנדל וולד שעמו: כרוכין. דבוקין זה בזה ולא דבוקין ממש ומדיוצאין יחד אי אפשר שתתגייר בינתיים: שמע מינה. מדהוזכר סנדל גבי כריתות משום גירות וכגון שיצא ולד תחלה ואחר כן סנדל וגבי בכורות כגון שיצא סנדל תחלה כדאוקמינן לעיל דפוטר ולד מחמש סלעים ותניא דבבת אחת יוצאין שמע מינה אין שוכבין זה אצל זה דא''כ לא משכחת לה שיצא זה קודם זה אלא האי כרוכין דקתני הכי הוא מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה דראש הולד תחוב כנגד טיבורו של סנדל: ומשלחיף ליה כלפי רישיה. כלומר דחפו ולד בראשו לסנדל כלפי חוץ: גבי בכורות. דבעינן שיצא הסנדל תחילה כגון שיצאו דרך ראשיהן כו': מצומצמין. שוכבין זה אצל זה: ואיפוך שמעתתא. מימרא דרב פפא דאמר בבכורות שיצאו דרך ראשיהן: סריך. אוחז בידיו למעלה ואינו ממהר לצאת וסנדל מחליק ויוצא קודם: שריק. מחליק: הויא לידה. דקיימא לן בהאי פירקא (דף כח.) יצא ראשו הרי הוא כילוד אבל סנדל עד דנפיק רובא דאין ראש נפל חשוב דהכי אמרינן בבכורות (דף מו:) אין הראש פוטר בנפלים ואדנפיק סנדל נתגיירה וטבלה: מתני' הבית טמא. משום אהל המת דולד הוה בה ומת: נימוק הולד. ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב: גמ' וסופה. כשהיא הולכת ורווחת הויא רחב כתורמוס לישנא אחרינא גרסינן בתוספתא וראשה דומה כתורמוס: שיאחזנו בידו. אחיזה אית בה טפח שהטפח ארבע אצבעות בגודל: שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח. לבד אורך העלין שדרה קרי כל זמן שהעלין הולכין ומתחברין ומוסיפין ואחר שכלתה השדרה גבוהין אורך העלין למעלה: חדא היא. דליכא שמעתתא אלא האי דשדרה דאמר ר' יוחנן: אמר אביי. לא תימא תני ר' חייא אזוב טפח דמשמע מתני' היא אלא אימא אמר רבי חייא ומנפשיה קאמרה ורבי חייא תנא ואמורא הוא והיכא דאמר מנפשיה בלשון מימרא הויא שמעתא: טפח על טפח על רום טפח. אהל קטן שהוא טפח אורך וטפח רוחב ורום חללו טפח: מביא הטומאה. אם כזית מן המת בצד זה וכלי בצד זה הוה טמא כלי מחמת אהל המת: וחוצץ בפני הטומאה. אם טומאה תחתיו וכלי על גביו הכלי טהור ולהכי נקט על רום טפח דאי הוה חלל רומו פחות מטפח הויא טומאה רצוצה וכנגדו למעלה עד לרקיע טמא כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין קכו.) ולענין אתויי טומאה נמי לא מייתי דלאו אהל הוא: תנור. מקום שפיתת שתי קדרות כירה מקום שפיתת קדרה אחת: חבור. וכתנור דמי מפני שצריכה לתנור להיות לו יד שאם נטמא התנור פת שעליה טמא שהתנור אע''פ שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא את אחרים מגבו כדאמר בתורת כהנים הלכך ידו אע''ג דלית ליה אויר מטמא אבל יותר מטפח עומדת לינטל שהיא גדולה יותר מדאי ולא הויא יד:

סנדל. דלית ליה חיותא עד שיצא רובו אבל ראשו לא אע''ג דשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים איתותב בפ' יש בכור (בכורות דף מו:) נפל דאית ליה צורת פנים עדיף מסנדל והא דקאמר ולד דאית ליה חיותא מדנפיק רישיה לאו דוקא דאית ביה חיותא דהא אפי' לית ביה חיותא כיון דאיתותב שמואל ועוד דמשמע בירושלמי דולד שעם הסנדל אינו מתקיים אלא כלומר שראוי לחיות דהיינו שנגמר בצורת פנים ור''ח גריס ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רובי' סנדל דלית ביה חיותא מדנפיק כוליה פי' רוביה רוב הראש כוליה כל הראש אבל כל הגוף פשיטא דלא צריך דרובו ככולו: שדרה טפח. וא''ת תקשי הך ברייתא לרב יהודה אמר שמואל דאמר צריך שיצא לולב מן ההדס טפח ולא מצריך שדרה ופליג על ר' פרנך וי''ל דלא מתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא אי נמי בברייתא לא תני שדרה אלא שהש''ס קבע בברייתא שדרה משום דקים לן הכי ואם תאמר דטפח זה קטן דמפרש התם אמה בת ה' טפחים עשה אותה בת ו' צא מהם ג' להדס ואחד ללולב ויש לומר דמכל מקום כיון דאיכא שם טפח עליה חשיב ליה הכא עם שאר טפחים אי נמי טפח דלולב לא קאי אטפחים קטנים ולא קאי קטנים כ''א אטפחים של הדס: ותו ליכא. ואם תאמר והא איתא בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פט.) קנה של מאזנים טפח ובהעור והרוטב (חולין דף קכג.) בכדי אחיזה טפח גם בטרפות יש דשיעורו טפח ולפי המסקנא דלא איירי בדרבנן אלא בדכתיב ולא מפורש שיעורייהו אתי שפיר: מן התנור טפח. היינו להוציא הטומאה' שאם נטמא התנור מתוכו נטמא היד דחשיב כגוף התנור דאף על גב דאין התנור מקבל טומאה מגבו אם נטמא תוכו גבו נמי טמא כדאמר פ' אלו דברים (ברכות דף נב:) דנטמא תוכו כולן טמאין ובת''כ נמי אמר מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא שמטמא אחרים מגבו ואינו מיטמא מגבו ויד דין גב יש לה ואם נגע השרץ ליד לא נטמא התנור כדאמרינן בתוספתא (ב''ק דכלים פ''ו) אין טומאה לכלי חרס אלא מתוכו והיסטו בלבד ולא קתני על ידו ובהעור והרוטב (חולין דף קיח.) דבעי למימר יד להכניס יעמיד התוספתא בתנור שאין לו יד: