דלג לתוכן

נידה כה ע"ב - פירוש שטיינזלץ

וכתוצאה מכך, הריהם טורדין (ממעכים) אותו את השפיר, אלא בודקין אותו באמצעות שמן — משום שהשמן הריהו רך ומצחצחו (מנקה ומבריק) את הדבר עליו הוא נמשח, וכך ניתן לראות היטב מהו מינו של שפיר זה. ועוד בדין בדיקה זו: אין רואין (בוחנים את השפיר) אלא באור החמה.

ושואלים: כיצד בודקין אותו? ותוהים על עצם השאלה: כיצד בודקין אותו? והרי זה כדאמרינן [כמו שאמרנו]! אלא מסבירים את השאלה: במה בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא?

אבא שאול בר נש, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] בשמו של אבא שאול בר רמש, אומר: האדם הבודק את השפיר מביא קיסם (כפיס עץ דק) שראשו חלק, ומנענע (מניע) אותו באותו מקום (מקום הערוה), ורואה: אם הקיסם מסכסך (נתקל ומופרע) בזמן שמניעים אותו שם — בידוע שזכר הוא, ואיבר המין הוא שמפריע לתנועת הקיסם. ואם לאו [לא], שתנועת הקיסם אינה מופרעת — בידוע שנקבה היא.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו חכמים אופן בדיקה זה אלא רק כשמניעים אותו מלמטה למעלה. אבל אם הניעו את הקיסם מן הצדדין (מצד לצד), אף אם הופרעה התנועה של הקיסם — אין זה מעיד שזכר הוא, שכן אימא [יש מקום לומר] שנקיבה היא, וכותלי בית הרחם נינהו [הם] שהפריעו לתנועתו.

א שנינו בברייתא זו בסימני השפיר המרוקם, שאם היה איבר המין כצורת שעורה לאורכה, הרי זו נקבה. ועל כך אמר רב אדא בר אהבה: כך תנא [שנה] החכם בנוסח שלם של הדברים: "אם היתה נקבה — נדונה כשעורה סדוקה לאורכה". מתקיף לה [מקשה עליה] רב נחמן: ודילמא [ושמא] אין שעורה סדוקה זו אלא חוט של ביצים (כעין חוט המפריד בין ביצי הזכר ונראה כסדק עמוק) המצוי בזכר נינהו [הן]? אמר אביי: אין לומר כן, שהרי השתא [עכשיו] בשלב זה של ההתפתחות הביצים גופייהו לא ידיעי [עצמן אינן ידועות, ניכרות], חוט של ביצים ידיע [ידוע, ניכר]?

ב עוד שנינו בברייתא כי בתחילת התפתחותו של העובר עדיין אין לו חיתוך ידים ורגלים, ועל כך אמר רב עמרם, תנא [שנה] החכם עוד, כי כאשר מתחילות להיווצר ידים ורגלים של עובר, שתי ירכותיו נראות כשני חוטין של זהורית (גזיר אריג צמר הצבוע בצבע אדום). ועוד אמר רב עמרם והוסיף עלה [עליה, על הברייתא]: שתי ירכותיו של העובר נראות כשל שני חוטי הערב שבמסכת האריג. ושני זרועותיו של העובר נראות כשני חוטין של זהורית, ואמר רב עמרם עלה [עליה]: כשל חוטי השתי שבמסכת האריג.

ג ואמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], לא תעביד עובדא [אל תעשה מעשה, אל תקבע] בבדיקה זו שהעובר נחשב ולד, אלא עד שישעיר (שתופענה בולד שערות בראשו). ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל בעניינה של המפלת שפיר כי אחת (הן) זו שהפילה שפיר שתוכו הינו עכור ואחת (והן) זו שהפילה שפיר שתוכו הינו צלול — הריהי חוששת שולד הוא שהפילה, וטמאה מספק!

ומשיבים: אמר רב אמי בר שמואל, לדידי מפרשא [לי עצמי מתפרש] לי מיניה [ממנו] דמר שמואל בהסבר כוונת דבריו: לחוש (לחשוש) שמא היה זה ולד — הריהי חוששת, ואולם ימי טהרה (כיולדת ולד) — לא יהבינן [אין אנו נותנים] לה, אלא עד שישעיר. שכן כל עוד לא השעיר הולד, אין בידינו הבקיאות כדי לקבוע שהשפיר הינו ולד.

ושואלים: למימרא דמספקא ליה [האם לומר שמסופק היה לו] לשמואל בדבר זה, והא ההוא שפירא דאתאי לקמיה [והרי מעשה היה בשפיר אחד שהובא לפני] דמר שמואל לקבוע בו אם ולד הוא אם לאו. ואמר שמואל בו כי הא בר ארבעין וחד יומא [זה העובר הינו בן ארבעים ואחד יום]. ונמסר כי חשיב [חישב] שמואל את מספר הימים שעברו מיומא דאזלא [מהיום שהלכה] אותה אשה לטבילה עד ההוא יומא [אותו היום], ונמצא כי לא הוה [לא היה] מספר הימים אלא ארבעין יומין [ארבעים ימים].

ואמר להו [להם] שמואל: האי [זה, הבעל] בזמן שאשתו היתה נדה בעל! כפתיה [כפתו], ואודי [והודה] שכך היה. הרי שבקי היה שמואל היטב בהתפתחות העובר, וכיצד זה מסופק היה בטיבו של השפיר, שלא השעיר? ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד בדבר זה] הוא שמואל, דרב גובריה [שכן כוחו גדול]. והוא עצמו ידע היטב, ומה שהורה — לא היתה זו אלא הוראה לרב יהודה שלא היה בקי כמותו, שלא יקבע בטיבו של העובר עד שישעיר.

ד שנינו במשנתנו כי המפלת סנדל או שליה יושבת לזכר ולנקבה. ומביאים ממה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: סנדל דומה לדג של ים, ששמו "סנדל". מתחלתו עובר זה ולד הוא, אלא שנרצף (נמעך). רבן שמעון בן גמליאל אומר בתיאור צורתו של הסנדל כי הריהו דומה ללשון של שור הגדול. ועוד בתיאור צורתו של הסנדל, משום [בשם] רבותינו העידו כי סנדל צריך שתתקיים בו צורת פנים. שאם אין בו צורת פנים — אין זה סנדל הנחשב כולד.

ובדבר זה אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה, סנדל צריך צורת פנים. ועוד אמר רב אדא, אמר רב יוסף, אמר ר' יצחק: סנדל צריך צורת פנים, ואם יש בו צורת פנים — הריהו נחשב כסנדל, אפילו אם הם אינם במקומם אלא מאחוריו. וטעם הדבר: משל לאדם שסטר את חבירו, ומכח הסטירה החזיר הנסטר את פניו לאחוריו. ואף הסנדל, מחמת כוח שהופעל עליו במעי אמו, זזו פניו לאחור.

ומסופר כי בימי ר' ינאי בקשו לטהר את הסנדל שאין לו צורת פנים, אמר להם ר' ינאי: טיהרתם את הוולדות! שכן לדעתו הסנדל הריהו ולד, אף שאין בו צורת פנים.

ותוהים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], משום [בשם] רבותינו העידו כי הסנדל צריך שתהיה בו צורת פנים כדי שייחשב כולד! ומשיבים: אמר רב ביבי בר אביי, אמר ר' יוחנן: עדות זו משם רבותינו, מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו, והרי זו איפוא דעת יחיד, ואין להקשות ממנה. ומעירים כי אמר ר' זעירא: זכה בה רב ביבי בר אביי, שהביא את דברי ר' יוחנן הללו, בשמעתיה [בשמועתו], למוסרה לפני חכמים. דאנא [שכן אני] והוא הוינא יתבינן קמיה [היינו יושבים יחד, כתלמידים לפני] ר' יוחנן כי [כאשר] אמרה ר' יוחנן להא שמעתא [את השמועה הזו], וקדם איהו [הוא] אותי ואמר, וזכה בה.

ה שנינו במשנתנו כי המפלת סנדל תשב עליו לזכר ולנקבה. ושואלים: למה הזכירו במשנה סנדל, שבשל כך הריהי יושבת עליו לזכר ולנקבה? והלא אין סנדל שאין עמו ולד, והרי אמו טמאת לידה מחמת אותו ולד, וכיון שאין ידוע מה הפילה צריכה היא לשבת לזכר ולנקבה!

ומשיבים: אי דאתילידא [אם אכן מדובר כשנולדה] נקבה בהדיה [אתו, עם הסנדל], ואז היולדת צריכה לשבת שבועיים על לידתה של זו — הכי נמי [אכן כן], לא היה צורך לכתוב במשנתנו סנדל. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאתיליד [שנולד] זכר בהדיה [אתו, עם הסנדל], ומעתה צריכה האשה לשבת רק שבעה ימים לימי טומאת לידתה, ומעתה

מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: הואיל ואמר רב יצחק בר אמי כי כאשר האשה מזרעת תחילה בשעת התשמיש — הריהי יולדת זכר, וכאשר האיש הוא המזריע תחלה בשעת התשמיש — הריהי יולדת נקבה, מדהא [מתוך שזה] הנולד עם הסנדל הריהו זכר — הא נמי [זה, הסנדל הריהו גם כן] זכר, ולא תשב אלא לזכר בלבד.

לכך קא משמע לן [הוא, תנא של משנתנו, משמיע לנו] כי אימא [אמור] ששניהם הזריעו בבת אחת, ולכך האי [זה, הולד שעמו] הריהו אמנם זכר, ואילו האי [זה, הסנדל] הריהו נקבה.

דבר אחר: טעם הדבר שכתבה המשנה סנדל, לענין שאם תלד נקבה לפני שקיעת החמה (שהוא נחשב עדיין כיום זה), ואת הסנדל לאחר שקיעת החמה (שנחשב ליום הבא) — דינה הוא שתהא

מונה את מנין שמונים הימים (ככל יולדת נקבה) מיום זה, ויום השמונים ואחד (הבא לאחר גמר מנין ימי טהרה) הריהו תחלת נדה (תחילת הימים שאם תראה בהם דם, הריהי נחשבת לנדה וטמאה שבעת ימים), ומנין זה הריהו נספר ללידת הראשון (הנקבה). ואולם כיון שאפשר שהסנדל הריהו נקבה, והסתיימו אם כן שמונים הימים רק למחרת היום (שהרי הסנדל נולד למחרת היום שנולדה בו הנקבה שאתו), נמצא איפוא שתחלת ימי נדה נמנים ללידת האחרון, הסנדל. משום כך נצרכה להשמיענו גם סנדל.

ומתוך ששאלו לענין הזכרת סנדל במשנתנו, שואלים עוד כיוצא בזה לענין הזכרת סנדל במשניות אחרות: סנדל דתנן [ששנינו],

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

וכשבודקים אותו האם יש בראשו את האברים הללו אין בודקין אותו במים, שהמים עזין  וטורדין ממחין אותו, אלא בודקים אותו בשמן, שהשמן רך, ומצחצחו.

ואין רואין אותו אלא בחמה שבאורה אפשר להבחין גם בפרטים קטנים!

ושואלת הגמרא: כיצד בודקין אותו?

ומתמהת הגמרא על השאלה: כיצד בודקין אותו?! - והרי צרות הבדיקה היא כדאמרינן בברייתא!?

ומסבירה הגמרא את השאלה: אלא, השאלה היא במה בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא? [ומדובר כשלא ניכרו הסימנים המפורשים בברייתא, עדשה לזכר, ושעורה לנקבה [147]].

ומבארת הגמרא, אבא שאול בר נש, ואמרי לה - אבא שאול בר רמש, אומר: מביא קיסם שראשו חלק, ומנענע באותו מקום - אם מסכסך הקיסם בידוע שזכר הוא, שהגיד מעכב את הקיסם ועל ידי כך נגרם הסכסוך, ואם לאו, בידוע שנקבה היא!

ומוסיפה הגמרא: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שהסכסוך הוא סימן אלא כשמעביר את הקיסם מלמטה למעלה [148], שאז הסכסוך הוא ראיה לזכר כי בנקבה אין מה שיעכב את הקיסם. אבל אם מעביר את הקיסם מן הצדדין, יתכן סכסוך גם בנקבה, כי אימא כותלי בית הרחם נינהו, שנפגש הקיסם בכתלים שבפתח הרחם ומסכסך.

אמר רב אדא בר אהבה: תנא: אם היתה נקבה - נדונה [ניכרת] כשעורה סדוקה! ואפילו שבברייתא נאמר שעורה בלבד בלא התוספת 'סדוקה', הכוונה היא שמראה הנקבה כמראה סדק השעורה.

מתקיף לה רב נחמן: אם הסדק הוא הסימן, ודילמא חוט של ביצים [המפריד בין הביצים] נינהו, שנראה כסדק.

אמר אביי: השתא ביצים גופייהו לא ידיעי [אינם ניכרים], חוט של ביצים ידיע? אמר רב עמרם: תנא כאשר מתחילים להתפתח חיתוך ידיו ורגליו - ב' ירכותיו כב' חוטין של זהורית!

ואמר ר' עמרם עלה, [החוטים שהמשיל בהם התנא את ירכותיו של העובר, הם כחוטים של ערב העבים יותר מחוטי השתי.

עוד אמר התנא: ושתי זרועותיו של העובר, נראים כב' חוטין של זהורית!

ואמר ר' עמרם עלה - שכוונת התנא היא שדקות הזרועות כשל חוט שתי! [149]

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! לא תעביד עובדה להחשיבו ולד - עד שישעיר שיופיעו בו שערות הראש, ואל תסמוך על הסימנים שכתבה הברייתא.

שואלת הגמרא: ומי אמר שמואל הכי, והאמר שמואל 'אחת זו שהיה השפיר צלול ואחת זו שהיה השפיר עכור חוששת', שמא היה בו ולד, ועל אף שלא ניכרים בו שערות הראש?!

ומתרצת: אמר רב אמי בר שמואל: לדידי מפרשא לו מיניה דמר שמואל - לחוש לימי טומאה כיולדת - חוששת, ומספק היא יושבת שבועיים בטומאה.

אך ימי טהרה - לא יהבינן לה, עד שישעיר שרק מחמת חסרון הבקיאות החמיר שמואל והצריך שיהא בו שערות, ולא שמעכבים הם מעיקר הדין.

ושואלת הגמרא: למימרא, דמספקא ליה לשמואל, ולא ידע להכיר בעובר בלא שערות והא ההוא שפירא [שפיר] דאתאי לקמיה דמר שמואל, אמר שמואל: הא - בר ארבעין וחד יומא! וידע שמואל לשער את גילו המדוייק של השפיר, וחשיב מיומא דאזלה לטבילה עד ההוא יומא ולא הוה אלא ארבעין יומין [150]. ואמר להו שמואל - האי בנדה בעל! כי גילו של השפיר הוא ארבעים ואחד יום ואילו מיום הטבילה עברו רק ארבעים, נמצא שהתעברה יום אחד לפני שטבלה לנדתה. כפתיה - ואודי! ואם כן היה שמואל בקי גדול וידע לקבוע הגיל אפילו בהפרש יום אחד, ואיך הסתפק ואמר שעד שישעיר הרי הוא ספק? ומתרצת: שאני שמואל דרב גובריה, שהוא היה בקי במיוחד אך אין כולם בקיאים כמוהו ולכן הורה לאחרים שכל עוד שאין שיער אין לנהוג בו כודאי ולד.

שנינו במשנה: המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה.

תנו רבנן: 'סנדל' דומה לדג של ים שנקרא בשם זה - 'סנדל'.

מתחלתו - ולד מעליא הוא, אלא שנרצף, שנמעך [151] לאחר מכן על ידי שלחצו אחיו התאום בתוך הרחם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: סנדל דומה ללשון של שור הגדול! [152].

משום רבותינו העידו: סנדל צריך שתהיה בו צורת פנים. אבל אם אין אברי הפנים שלמים תולים שמתחילת יצירתו היה מעוך, ואינו ולד.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה - סנדל צריך צורת פנים!

אמר רב אדא אמר רב יוסף אמר רב יצחק: סנדל צריך צורת פנים, אולם אין צריך שיהיו אברי הפנים במקומם, אלא ואפילו אם תהיה צורת הפנים מאחוריו הרי הוא ולד. משל לאדם שסטר את חבירו - והחזיר פניו לאחוריו, כך גם ולד זה תולים שבלחץ שלחצו אחיו סובב ראשו לאחור.

בימי רבי ינאי בקשו לטהר את הסנדל שאין לו צורת פנים, אמר להם רבי ינאי - טהרתם את הוולדות שגם בלא צורת פנים ולד הוא!

ושואלת הגמרא: והתניא: משום רבותינו העידו - סנדל צריך צורת פנים?!

ומתרצת: אמר רב ביבי בר אביי אמר רבי יוחנן - עדות זו 'משום רבותינו' אינה הלכה, כי מעדותו של רבי נחוניא בלבד נשנית משנה זו, ודעת יחיד היא, ואין פוסקים כמוהו!

אמר רבי זעירא: זכה בה רב ביבי בשמעתיה, מזלו גרם להקדימני באמירת שמועה זאת, דאנא והוא הוינא יתבינן קמיה דרבי יוחנן כי אמרה להא שמעתא שרק מעדותו של רבי נחוניא נשנית משנה זו' וקדם איהו, ואמר להא שמעתא בבית המדרש וזכה בה, שנקראת על שמו!

ומקשה הגמרא על המשנה שכתבה 'המפלת סנדל תשב לזכר ולנקבה': למה הזכירו סנדל שיושבת עליו לזכר ולנקבה, והלא אין סנדל שאין עמו ולד נוסף, ואם כן היא צריכה בין כך לישב לולד הנוסף [153], גם לולי הסנדל?!

ומתרצת: אי דאתילידא נקבה בהדיה הכי נמי שאין צורך להזכיר שיושבת על הסנדל.

הכא במאי עסקינן דאיתיליד זכר, שמחמתו צריכה לישב רק שבוע, ורק משום שהפילה גם סנדל שהוא ספק נקבה צריכה לישב מספק שבועיים.

[154] והחידוש בסנדל יותר מכל ולד שספק אם הוא זכר או נקבה הוא בכך - מהו דתימא, הואיל ואמר רב יצחק בר אמי: כאשר האשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, ואם איש מזריע תחילה - יולדת נקבה! ולכן, היינו אומרים מדהא, הולד הנוסף, זכר - הא, הסנדל נמי זכר שהרי ביצירת התאום הזכר בהכרח שהאשה היא הזריעה תחילה, ואם כן גם הסנדל שנוצר עמו באותה ביאה [155] זכר הוא. קא משמע לן - אימא שניהם הזריעו בבת אחת, האי זכר, והאי נקבה! שבמקרה שהזריעו יחד יכולים להולד תאומים האחד זכר והשני נקבה.

ומתרצת הגמרא תרוץ נוסף: דבר אחר - מה שהזכירו סנדל במשנה הוא אפילו כשתאום שעמו נקבה היא, וחידשה המשנה שאם תלד נקבה לפני שקיעת החמה וסנדל לאחר שקיעת החמה, ואין ידוע אם הסנדל הוא זכר או נקבה, מונה 'תחלת נדה' לראשון [156], שמתחילה למנות ביום השמונים ואחד ללידת הנקבה הראשונה את ימי נדותה, שחוששים שהסנדל שנולד שני הוא זכר שיש לו רק ארבעים ימי טוהר, ותמו ימי הטוהר ביום השמונים ללידת הולד הראשון. ולכן דם שראתה ביום פ"א מטמא בטומאת נדה ז' ימים. אולם היות וילדה לאחר שקיעת החמה סנדל שהוא ספק נקבה, אין טומאת נדתה טומאה ודאית, אלא היא מונה תחלת נדה גם לאחרון, שמונה מספק פ' יום מהיום השני שהפילה בו את הסנדל, וחוששת שמא הדם שראתה ביום הפ"א הוא דם ימי טוהר. וישנה חומרה מחשש זה אם תראה שוב ביום פ"ח, שבכל נדה אחר ז' ימי נדה באים י"א ימי זיבה שבהם טמאה רק יום אחד, ואשה זו כיון שאין ודאי לנו שההיתה נדה ביום פ', מחמירים עליה בראית יום פ"ח, וטמאה שוב ז' ימים בטומאת נדה.

ונמצא שעקב לידת הסנדל היא מקולקלת למנינה, ואינה יודעת מתי שלמו ימי נדה והחלו ימי זיבה. שאם הסנדל היה זכר ותמו ימי טוהר ביום פ' ללידת הנקבה הודאית, נמצא שהחלו ימי נדה בראית יום פ"א. אולם אם הסנדל הוא נקבה הרי יום פ"א לראשון הוא יום פ' לסנדל, שנולד אחר השקיעה, ודם שראתה ביום פ"א דם טוהר הוא. ורק דם שתראה מיום פ"ב והלאה הוא דם נדה, ורק בתום ז' ימים מדם זה יתחילו ימי זיבה.


הערות

[147] התוס' [ד"ה לידע] פירשו שגויתו כעדשה אין הכוונה שבולט אותו מקום, אלא ששטחו הוא בגודל עדשה, ולדבריהם מבואר מדוע צריך בדיקה בקיסם לדעת אם זכר הוא או נקבה. אבל מרש"י [עמוד א ד"ה גויתו] שהוקשה לו מדוע כתבה המשנה חשב לזכר ולנקבה, ותירץ, שמדברת המשנה כשאין ניכר האבר, הוכיח הערוך לנר שחולק על התוס' וסובר שבולט האבר כעדשה. שלתוס' לא קשה מדוע במשנה אין ידוע מינו. וכתב עוד שגם בסוגייתנו יפרש רש"י כדרכו שמדובר כשאין נכרים הסימנים.

[148] הרמב"ם [איסו"ב י, ג] כתב "ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה", להפך מגירסתנו מלמטה למעלה. עוד שינה הרמב"ם בכך שהשמיט ש"ואם לאו בידוע שנקבה היא", ונראה שסובר שאם לא חש עיכוב בסכסוך אינה ודאי נקבה אלא ספק. וראה בערוך לנר שעמד על שינויים אלו.

[149] בעין יפה נתקשה, שנקט התנא באותו לשון "ב' חוטין של זהורית" לגבי הירכים ולגבי הזרועות, אף על פי שכוונתו לפירוש רב עמרם לחוטים שונים. ותירץ על פי גירסתו שגרס ברישא "זהורין" ובסיפא "זהורית". ולשון זכר נופל על הערב ולשון נקבה בשתי. אולם גירסת הספרים שלפנינו היא "זהורית" גם ברישא, ואם כן אי אפשר לתרץ כדבריו.

[150] מבואר בסוגייתנו שאשה זו שבאה לפני שמואל לא טבלה אלא לפני ארבעים יום, ויש להעיר שהרי טבע הנשים שראות כל ל' כמבואר לעיל ח, ב. ואין לתרץ שמחמת העיבור נסתלקו דמיה כמבואר במשנה ז, א, ולכן לא ראתה, שהרי בגמרא ח, ב, מבואר שרק בחודש השלישי להריון מתחיל סילוק הדמים. ובגליון מהרש"א ציין לשו"ת עבודת הגרשוני [כא] שכתב שהאשה מסולקת מדמים מתחילת ההריון, והגמרא שכתבה שמסולקת רק מהחודש השלישי מתכוונת לסילוק גמור. וראה בסדרי טהרה [קצד, ז] ובמה שנכתוב לקמן ל, א ברש"י ד"ה "ליום מ"'.

[151] בגמרא לעיל [כד, א] מצינו שהמפלת ולד שפניו טוחות אמו טהורה, והקשה רש"י [ד"ה לשון] מדוע אם כן מטמא הסנדל את אמו והרי גם הוא פניו מעוכות. ותירץ, שרק ולד שמתחילת יצירתו פניו מעוכות אמו טהורה, מה שאין כן סנדל נוצר בתחילה בשלימות ורק בהמשך ההריון דחקו אחיו ומעכו. ויסוד זה שהקובע לטומאת לידה אינו צורת הולד ברגע הלידה אלא צורתו בתחילת ההריון כתבו גם הרמב"ן והרשב"א [כג, ב ד"ה אמר רבא], ולעיל כג, ב נתבאר יותר.

[152] יש לבאר לרשב"ג מדוע שמו 'סנדל', וכיצד מסמל לשון זה את צורתו שהיא כלשון שור. בתוס' יו"ט [כריתות א] פירש שהכוונה היא לסנדל שברגל שצורתו דומה ללשון השור. הערוך [ערך סנדל] פירש ששם "סנדל" אינו מורה על צורת הולד אלא על מהותו, וסנדל הוא קיצור ל'שנוי ולד', שמפני שנתקלקלה צורתו שנוי הוא ואינו נחשב. וראה בערוך לנר שדן האם מחלוקת רשב"ג ותנא קמא היא רק מחלוקת לשונית בביאור השם סנדל, או שנחלקו גם בצורת דמותו.

[153] הקשה המהרש"א שלסברת הגמרא בקושיה שהולד שנולד עם הסנדל הוא נקבה היתה הגמרא צריכה לשאול יותר, שמדוע אין לה רק כ"ו ימי טוהר מחמת הספק שאולי ילדה זכר ולא ניתן לה ס"ו ימי טוהר משום הנקבה שנולדה יחד עם הסנדל. ותירץ, שסברה הגמרא שהולד השני נאבד ואין ידוע מינו, ולכן כל הקושיא היא שגם בלא שתלד סנדל האשה היא ספק יולדת זכר וספק יולדת נקבה, ואין תוספת דין מכח הסנדל.

[154] המהר"ם ביאר שבקושית הגמרא 'למה הזכירו סנדל' נכללו שני קושיות. א. שהרי נולד עם הסנדל ולד נוסף ואין תוספת דין מהסנדל. וקושיה זו כבר תירצה הגמרא במה שאמרה 'הכא במאי עסקינן'. ב. עוד קושיה נכללה בקושית הגמרא שפשיטא שהיולדת סנדל היא ספק יולדת זכר ספק יולדת נקבה, ככל אשה שילדה ולד שאין ידוע מינו. ולאיזה צורך נשנה דין זה במשנה. וקושיה זו שעדיין לא תירצה באה הגמרא לישב עכשיו.

[155] נחלקו רש"י ותוס' ביבמות [יב, ב] כיצד נוצר סנדל, רש"י [ד"ה סנדל] סובר שתחילה נתעברה ולד אחד שלם בצורתו, ואחר כך בביאה שניה נתעברה בולד נוסף, ודחק השני לראשון ומיעך צורתו. תוס' [ד"ה שמא] סוברים שמדובר באשה שנתעברה בתחילה בתאומים, ואחר כך בביאה שניה נכנס שכבת הזרע בין התאומים ודוחק הזרע לאחד מהם וממעכו. ולשיטת התוס' שנוצרים הסנדל ותאומו בביאה אחת, מבואר היטב מדוע סברה סוגייתנו שיוכיח מין הולד על מין הסנדל שנוצר עמו. אבל לרש"י הסובר שנוצרו בביאות שונות הקשו התוס' [ד"ה קא משמע לן] שאפשר שבביאה אחת הזריע האיש תחילה ובשניה האשה, וכיצד יוכח הולד על מין הסנדל שלא נוצר עמו. ותירצו, שסברה הגמרא שמדובר שידוע שנתעברה שניהם מאותה ביאה, וכגון שלא בא עליה אלא פעם אחת. ובכהאי גונא גם רש"י מודה שנוצר הסנדל על ידי לחץ בתוך הרחם ולא מעיבור שני. ועיין עוד במה שביארו מדוע סברה הגמרא להעמיד משנתנו דווקא במקרה שכזה.

[156] להבנת תירוץ הגמרא יש להקדים: מדין תורה נאמרו ג' טומאות שונות באשה הרואה דם, א. נדה. ב. זבה קטנה, ג. זבה גדולה. דם הראשון שיצא מהאשה מטמאה בטומאת נדה לשבעה ימים. ביום השמיני נטהרת מטומאת נדה ואפילו אם ראתה שוב פעמים רבות בתוך ז' הימים, ומתחילים ימי זיבה שנמשכים י"א יום. בימי הזיבה אם לא ראתה דם נשארת טהורה, אם רואה פעם אחת הרי היא זבה קטנה וטמאה ליום אחד נוסף בלבד. ואם רואה בי"א ימים אלו ג' פעמים נעשית זבה גדולה וצריכה למנות ז' נקיים. אשה היולדת יש לה ל"ג ימי טוהר לזכר וס"ו לנקבה. שבהם אפילו ראתה דם נשארת בטהרתה. לאחר שתמו ימי הטוהר נעשית בראיה הראשונה נדה, ומכאן והלאה דינה כמפורש לעיל. מתקנת האמוראים נוהגת כל אשה הרואה דם טומאה כזבה גדולה, ואפילו בראיתה הראשונה, אולם משנתנו נשנתה קודם תקנה זו, וכדין תורה.

וכתוצאה מכך, הריהם טורדין (ממעכים) אותו את השפיר, אלא בודקין אותו באמצעות שמן — משום שהשמן הריהו רך ומצחצחו (מנקה ומבריק) את הדבר עליו הוא נמשח, וכך ניתן לראות היטב מהו מינו של שפיר זה. ועוד בדין בדיקה זו: אין רואין (בוחנים את השפיר) אלא באור החמה.

ושואלים: כיצד בודקין אותו? ותוהים על עצם השאלה: כיצד בודקין אותו? והרי זה כדאמרינן [כמו שאמרנו]! אלא מסבירים את השאלה: במה בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא?

אבא שאול בר נש, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] בשמו של אבא שאול בר רמש, אומר: האדם הבודק את השפיר מביא קיסם (כפיס עץ דק) שראשו חלק, ומנענע (מניע) אותו באותו מקום (מקום הערוה), ורואה: אם הקיסם מסכסך (נתקל ומופרע) בזמן שמניעים אותו שם — בידוע שזכר הוא, ואיבר המין הוא שמפריע לתנועת הקיסם. ואם לאו [לא], שתנועת הקיסם אינה מופרעת — בידוע שנקבה היא.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו חכמים אופן בדיקה זה אלא רק כשמניעים אותו מלמטה למעלה. אבל אם הניעו את הקיסם מן הצדדין (מצד לצד), אף אם הופרעה התנועה של הקיסם — אין זה מעיד שזכר הוא, שכן אימא [יש מקום לומר] שנקיבה היא, וכותלי בית הרחם נינהו [הם] שהפריעו לתנועתו.

א שנינו בברייתא זו בסימני השפיר המרוקם, שאם היה איבר המין כצורת שעורה לאורכה, הרי זו נקבה. ועל כך אמר רב אדא בר אהבה: כך תנא [שנה] החכם בנוסח שלם של הדברים: "אם היתה נקבה — נדונה כשעורה סדוקה לאורכה". מתקיף לה [מקשה עליה] רב נחמן: ודילמא [ושמא] אין שעורה סדוקה זו אלא חוט של ביצים (כעין חוט המפריד בין ביצי הזכר ונראה כסדק עמוק) המצוי בזכר נינהו [הן]? אמר אביי: אין לומר כן, שהרי השתא [עכשיו] בשלב זה של ההתפתחות הביצים גופייהו לא ידיעי [עצמן אינן ידועות, ניכרות], חוט של ביצים ידיע [ידוע, ניכר]?

ב עוד שנינו בברייתא כי בתחילת התפתחותו של העובר עדיין אין לו חיתוך ידים ורגלים, ועל כך אמר רב עמרם, תנא [שנה] החכם עוד, כי כאשר מתחילות להיווצר ידים ורגלים של עובר, שתי ירכותיו נראות כשני חוטין של זהורית (גזיר אריג צמר הצבוע בצבע אדום). ועוד אמר רב עמרם והוסיף עלה [עליה, על הברייתא]: שתי ירכותיו של העובר נראות כשל שני חוטי הערב שבמסכת האריג. ושני זרועותיו של העובר נראות כשני חוטין של זהורית, ואמר רב עמרם עלה [עליה]: כשל חוטי השתי שבמסכת האריג.

ג ואמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], לא תעביד עובדא [אל תעשה מעשה, אל תקבע] בבדיקה זו שהעובר נחשב ולד, אלא עד שישעיר (שתופענה בולד שערות בראשו). ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל בעניינה של המפלת שפיר כי אחת (הן) זו שהפילה שפיר שתוכו הינו עכור ואחת (והן) זו שהפילה שפיר שתוכו הינו צלול — הריהי חוששת שולד הוא שהפילה, וטמאה מספק!

ומשיבים: אמר רב אמי בר שמואל, לדידי מפרשא [לי עצמי מתפרש] לי מיניה [ממנו] דמר שמואל בהסבר כוונת דבריו: לחוש (לחשוש) שמא היה זה ולד — הריהי חוששת, ואולם ימי טהרה (כיולדת ולד) — לא יהבינן [אין אנו נותנים] לה, אלא עד שישעיר. שכן כל עוד לא השעיר הולד, אין בידינו הבקיאות כדי לקבוע שהשפיר הינו ולד.

ושואלים: למימרא דמספקא ליה [האם לומר שמסופק היה לו] לשמואל בדבר זה, והא ההוא שפירא דאתאי לקמיה [והרי מעשה היה בשפיר אחד שהובא לפני] דמר שמואל לקבוע בו אם ולד הוא אם לאו. ואמר שמואל בו כי הא בר ארבעין וחד יומא [זה העובר הינו בן ארבעים ואחד יום]. ונמסר כי חשיב [חישב] שמואל את מספר הימים שעברו מיומא דאזלא [מהיום שהלכה] אותה אשה לטבילה עד ההוא יומא [אותו היום], ונמצא כי לא הוה [לא היה] מספר הימים אלא ארבעין יומין [ארבעים ימים].

ואמר להו [להם] שמואל: האי [זה, הבעל] בזמן שאשתו היתה נדה בעל! כפתיה [כפתו], ואודי [והודה] שכך היה. הרי שבקי היה שמואל היטב בהתפתחות העובר, וכיצד זה מסופק היה בטיבו של השפיר, שלא השעיר? ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד בדבר זה] הוא שמואל, דרב גובריה [שכן כוחו גדול]. והוא עצמו ידע היטב, ומה שהורה — לא היתה זו אלא הוראה לרב יהודה שלא היה בקי כמותו, שלא יקבע בטיבו של העובר עד שישעיר.

ד שנינו במשנתנו כי המפלת סנדל או שליה יושבת לזכר ולנקבה. ומביאים ממה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: סנדל דומה לדג של ים, ששמו "סנדל". מתחלתו עובר זה ולד הוא, אלא שנרצף (נמעך). רבן שמעון בן גמליאל אומר בתיאור צורתו של הסנדל כי הריהו דומה ללשון של שור הגדול. ועוד בתיאור צורתו של הסנדל, משום [בשם] רבותינו העידו כי סנדל צריך שתתקיים בו צורת פנים. שאם אין בו צורת פנים — אין זה סנדל הנחשב כולד.

ובדבר זה אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה, סנדל צריך צורת פנים. ועוד אמר רב אדא, אמר רב יוסף, אמר ר' יצחק: סנדל צריך צורת פנים, ואם יש בו צורת פנים — הריהו נחשב כסנדל, אפילו אם הם אינם במקומם אלא מאחוריו. וטעם הדבר: משל לאדם שסטר את חבירו, ומכח הסטירה החזיר הנסטר את פניו לאחוריו. ואף הסנדל, מחמת כוח שהופעל עליו במעי אמו, זזו פניו לאחור.

ומסופר כי בימי ר' ינאי בקשו לטהר את הסנדל שאין לו צורת פנים, אמר להם ר' ינאי: טיהרתם את הוולדות! שכן לדעתו הסנדל הריהו ולד, אף שאין בו צורת פנים.

ותוהים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], משום [בשם] רבותינו העידו כי הסנדל צריך שתהיה בו צורת פנים כדי שייחשב כולד! ומשיבים: אמר רב ביבי בר אביי, אמר ר' יוחנן: עדות זו משם רבותינו, מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו, והרי זו איפוא דעת יחיד, ואין להקשות ממנה. ומעירים כי אמר ר' זעירא: זכה בה רב ביבי בר אביי, שהביא את דברי ר' יוחנן הללו, בשמעתיה [בשמועתו], למוסרה לפני חכמים. דאנא [שכן אני] והוא הוינא יתבינן קמיה [היינו יושבים יחד, כתלמידים לפני] ר' יוחנן כי [כאשר] אמרה ר' יוחנן להא שמעתא [את השמועה הזו], וקדם איהו [הוא] אותי ואמר, וזכה בה.

ה שנינו במשנתנו כי המפלת סנדל תשב עליו לזכר ולנקבה. ושואלים: למה הזכירו במשנה סנדל, שבשל כך הריהי יושבת עליו לזכר ולנקבה? והלא אין סנדל שאין עמו ולד, והרי אמו טמאת לידה מחמת אותו ולד, וכיון שאין ידוע מה הפילה צריכה היא לשבת לזכר ולנקבה!

ומשיבים: אי דאתילידא [אם אכן מדובר כשנולדה] נקבה בהדיה [אתו, עם הסנדל], ואז היולדת צריכה לשבת שבועיים על לידתה של זו — הכי נמי [אכן כן], לא היה צורך לכתוב במשנתנו סנדל. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאתיליד [שנולד] זכר בהדיה [אתו, עם הסנדל], ומעתה צריכה האשה לשבת רק שבעה ימים לימי טומאת לידתה, ומעתה

מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: הואיל ואמר רב יצחק בר אמי כי כאשר האשה מזרעת תחילה בשעת התשמיש — הריהי יולדת זכר, וכאשר האיש הוא המזריע תחלה בשעת התשמיש — הריהי יולדת נקבה, מדהא [מתוך שזה] הנולד עם הסנדל הריהו זכר — הא נמי [זה, הסנדל הריהו גם כן] זכר, ולא תשב אלא לזכר בלבד.

לכך קא משמע לן [הוא, תנא של משנתנו, משמיע לנו] כי אימא [אמור] ששניהם הזריעו בבת אחת, ולכך האי [זה, הולד שעמו] הריהו אמנם זכר, ואילו האי [זה, הסנדל] הריהו נקבה.

דבר אחר: טעם הדבר שכתבה המשנה סנדל, לענין שאם תלד נקבה לפני שקיעת החמה (שהוא נחשב עדיין כיום זה), ואת הסנדל לאחר שקיעת החמה (שנחשב ליום הבא) — דינה הוא שתהא

מונה את מנין שמונים הימים (ככל יולדת נקבה) מיום זה, ויום השמונים ואחד (הבא לאחר גמר מנין ימי טהרה) הריהו תחלת נדה (תחילת הימים שאם תראה בהם דם, הריהי נחשבת לנדה וטמאה שבעת ימים), ומנין זה הריהו נספר ללידת הראשון (הנקבה). ואולם כיון שאפשר שהסנדל הריהו נקבה, והסתיימו אם כן שמונים הימים רק למחרת היום (שהרי הסנדל נולד למחרת היום שנולדה בו הנקבה שאתו), נמצא איפוא שתחלת ימי נדה נמנים ללידת האחרון, הסנדל. משום כך נצרכה להשמיענו גם סנדל.

ומתוך ששאלו לענין הזכרת סנדל במשנתנו, שואלים עוד כיוצא בזה לענין הזכרת סנדל במשניות אחרות: סנדל דתנן [ששנינו],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and dissolves it. Rather, one examines it with oil, as oil is soft and cleans the embryo so that its sex can be discerned. And one views it only in the light of the sun.

The baraita continues: How does one examine the embryo? The Gemara expresses surprise at this question: How does one examine it to determine whether it has the halakhic status of an offspring? Clearly, one examines it as we just said. Rather, the question is as follows: In what manner does one examine it to ascertain whether it is male or whether it is female?

Abba Shaul bar Nash, and some say Abba Shaul bar Remash, says: One brings a sliver of wood whose top is smooth, and he moves it along the embryo in that place, i.e., the sex organ. If the sliver is caught, i.e., its movement is not smooth, it is known that the embryo is male, as its member interfered with the movement of the sliver. And if the sliver is not caught, it is known that it is female.

Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: They taught this halakha, that if the movement of the sliver is not smooth then the embryo is male, only if the sliver was moved along the sex organ of the embryo from below to above; but if it was moved from the sides, from one side to the other, the fact that it was not smooth does not prove that the embryo is male, as one can say that the sides of the womb interfered.

Rav Adda bar Ahava says: The complete version of the baraita is taught as follows: If it was female, its vagina can be discerned by the appearance of a line like a cracked grain of barley oriented along the length of its body. Rav Naḥman objects to this: But perhaps it is not the vagina but the recess between the testes, and the embryo is male. Abaye said to him: Now, at this stage of development, the testes of the embryo themselves are not discernible. Is it possible that the recess between the testes is discernible?

The baraita teaches that at this stage an embryo does not have the shape of arms and legs. Rabbi Amram says that it is taught in a baraita that when an embryo’s arms and legs start to take shape, its two thighs look like two strings of crimson thread [zehorit]. And Rabbi Amram says with regard to this matter that the thighs look like two strings of the woof, which are thicker than those of the warp. The baraita adds: And its two arms look like two strings of crimson thread. And Rabbi Amram says with regard to this matter that the arms look like two strings of the warp.

Shmuel said to Rav Yehuda: Shinnana, do not perform an action, i.e., do not issue a practical ruling deeming a woman who discharges an embryo at this stage of development impure, unless the embryo has grown hair. The Gemara asks: And did Shmuel actually say that? But doesn’t Shmuel say with regard to a woman who discharged a gestational sac that both in this case, where the amniotic fluid is turbid, and in that case, where the fluid is clear, the woman must be concerned that the discharged gestational sac might have the status of an offspring, which would mean that she is impure even without the growth of hair on the embryo?

Rav Ami bar Shmuel says: This matter was explained to me by Mar Shmuel: As for being concerned that perhaps she is impure, the woman must be concerned, due to the uncertainty whether she discharged an offspring. But we do not give her the days of purity that follow the period of impurity for a woman who gave birth, unless the embryo has grown hair.

The Gemara asks: Is that to say that Shmuel is uncertain whether a gestational sac has the halakhic status of an offspring? But there was an incident involving a certain gestational sac that was brought before Mar Shmuel, and Shmuel said: This embryo is forty-one days old. And Shmuel subsequently calculated the amount of time that had passed from the day that the woman went to perform immersion in a ritual bath until that day, and it was only forty days.

And he said to the local court: This husband engaged in intercourse with his wife when she was a menstruating woman. They bound the husband and he confessed. Since Shmuel was so proficient in embryology, why was he unsure about the halakhic status of a gestational sac? The Gemara answers: Shmuel himself is different, as his strength, i.e., his proficiency, was great. His general ruling that the halakhic status of a gestational sac is uncertain applies to people who are not as proficient as he is.

§ The mishna teaches that a woman who discharges a sandal fetus or one who discharges an afterbirth observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. The Sages taught in a baraita: A sandal fetus has a similar appearance to a certain fish of the sea known as a sandal fish;it looks as though it is a full-fledged offspring from the outset, but it was mashed. Rabban Shimon ben Gamliel says: A sandal fetus has an appearance that is similar to the tongue of the large bull. Students testified in the name of our teachers that for a sandal fetus to have the halakhic status of an offspring, it requires the shape of a face.

Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is that a sandal fetus requires the shape of a face for it to have the status of an offspring. Rav Adda says that Rav Yosef says that Rabbi Yitzḥak says: A sandal fetus requires the shape of a face, but the face does not need to be in its proper location; even if the face is on the back of its head, the fetus has the status of an offspring. A parable to which this situation can be compared is that of a person who slapped another in the face and pushed his face back. Here too, the face of the sandal fetus was pushed back due to external pressure.

The Gemara relates: In the days of Rabbi Yannai, the other Sages wished to deem pure a woman who discharges a sandal fetus that does not have the shape of a face. Rabbi Yannai said to them: You have deemed pure women who discharge offspring. Rabbi Yannai holds that even a sandal fetus that does not have the shape of a face is considered an offspring.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that students testified in the name of our teachers that for a sandal fetus to have the halakhic status of an offspring it requires the shape of a face? Rav Beivai bar Abaye says that Rabbi Yoḥanan says in response: This mishna, i.e., the ruling to which the students testified, is taught from the testimony of Rabbi Neḥunya. In other words, this ruling is the opinion of an individual tanna, which is not accepted. Rabbi Zeira says: Rav Beivai merited that his ruling of halakha, which he transmitted in the name of Rabbi Yoḥanan, was accepted. As he and I were both sitting before Rabbi Yoḥanan when Rabbi Yoḥanan said this halakha, but Rav Beivai said it first to the other Sages, and thereby merited that it was ascribed to him.

§ The Gemara asks: Why does the mishna mention that if a woman discharged a sandal fetus she observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female? Since there is no such thing as a sandal fetus that does not have another offspring with it, which mashed it and gave it the form of a sandal fish, in any case the woman has the impurity of a woman after childbirth.

The Gemara answers: If it is a female offspring that is born with the sandal fetus, it is indeed unnecessary to mention the halakha of the sandal fetus, as the woman is in any case impure for two weeks. But here we are dealing with a case where a male is born with it, on account of which the woman would be impure for only seven days were it not for the sandal fetus.

In this case, it is necessary for the mishna to state that the woman observes the strictures of one who gave birth both to a male and to a female, lest you say that since Rav Yitzḥak bar Ami says that the sex of a fetus is determined at the moment of conception, as, if the woman emits seed first she gives birth to a male and if the man emits seed first she gives birth to a female, therefore, it can be concluded from the fact that this offspring that was born with the sandal fetus is male, that this sandal fetus is also male.

Lest this reasoning be accepted, the mishna teaches us that the woman must observe the strictures of a woman who gave birth to a female as well. This is because one can say that perhaps both the man and the woman emitted seed at the same time, and consequently this offspring is male and that sandal fetus is female.

Alternatively, it can be suggested that it is necessary for the mishna to state this halakha even with regard to a case where the twin of the sandal fetus is female, as, if the woman gives birth to the female before sunset and gives birth to the sandal fetus after sunset, which is considered the next day, the sex of the sandal fetus affects the count of the woman’s periods of impurity and purity.

If the sandal fetus is male, the woman’s status as a woman after childbirth ends after the eightieth day from the birth of the female offspring, and she counts the beginning of the period when seeing blood renders her impure as a menstruating woman from the birth of the first offspring, i.e., the female. But if the sandal fetus is female, the woman has the status of a woman after childbirth until after the eightieth day from its birth, which is the eighty-first day from the birth of the first offspring. If so, she counts the beginning of the period when seeing blood renders her impure as a menstruating woman from the birth of the last offspring, i.e., the sandal fetus.

The Gemara discusses why the case of a woman who discharged a sandal fetus is mentioned in other mishnayot, given that a sandal fetus always has a twin. First the Gemara discusses the halakha of a woman who discharged a sandal fetus that we learned in a mishna

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר יוחנן מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו. כלומר יחידאה היא ולעולם אין צריך צורת פנים. קשיא לי א"כ מה בינו ובין פניו טוחות דא"ר יוחנן לעיל (נדה כד, א) דאין אמו טמאה לידה, וי"ל דסנדל מתחלת ברייתו ולד היה וראוי לבריית נשמה אלא שבא ולד שני וסטר פניו ומחק צורתו. וזהו שאמרו בברייתא ולד הוא אלא שנרצף.

לחוש חוששת ימי טהרה לא יהבינן לה עד שישעיר. פי׳ דבכי הא מחמרינן וחיישינן לחומרא כיון שהוא מקום ספק ולא חיישינן דילמא יהבי לה טהר וכדפרשי׳ לעיל בס״ד.

מעדותו של ר׳ נחוניא נשנית משנה זו. פרש״י ז״ל למימרא דיחידאה היא ולית הלכתא כותיה דרבנן פליגי עליה וסבר דלא צריך צורת פנים דק״ל הא ר׳ יוחנן אמר לעיל דפניו טוחות אמו טהורה וי״ל דשאני סנדל דודאי היה לו צורת פנים מתחלת ברייתו אלא שסטרו חברו כדאיתא לעיל וכדא׳ נמי ולד הוא אלא שנרצף.

מ״ד הואיל ואמר ר׳ יצחק וכו׳. בנסחי דוקני לא גר׳ ליה דגבי סנדל ליכא למימר מדהאי זכר האי נמי זכר דהא ב׳ עבורין היו כדמוכח סוגיין ובמתני׳ דג׳ נשים משמשות במוך.

איכא דגר׳ מונה תחלת נדה מן הראשון וסוף נדה מהאחרון כלו׳ דדם שנראה ביום פעם אחד דנין אותו תחלת נדה לראשון להחמיר וכן אם תחזור ותראה בשמיני דנין אותו דם הבא בסוף שהוא נדה לאחרון כי שמא האחרון נמי נקבה ודם פ״א דם טוהר וזה תחלת נדה וי״ג מונה תחלת לדה מן האחרון וסוף לדה מן הראשון ופירש ברור דלטומאת יולדת קרי תחלת לדה ולימי טוהר קרי סוף לדה וי״ג תחלת לדה מן הראשון וסוף לידה מן האחרון כלומ׳ דדם של פ״א חוששין אותו לשתים ממ׳ דנין אותו תחלת נדה מן הראשון וסוף לדה מן האחרון כי שמא הוא דם טהר למנין האחרון וחוששין לדם פ״א שהוא תחלת נדה והכל עולה לענין א'.

סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה. ותימה מפלת שליא תשב נמי לנדה דאימר הרחיקה לידתה וי"ל דבשליא לא שייך למימר הרחיקה לידתה דאין מיחוי הולד יוצא בלא השליא ואפילו את"ל דחיישינן י"ל דלהכי לא תנא לנדה דלא תימא מביאה קרבן ואינו נאכל דכה"ג משני לקמן בפירקין:

אמר להם טהרתם את הולדות. אפילו בלא צורה נמי הוי ולד אע"ג דבפניו טוחות קאמר ר' יוחנן לעיל דלא הוי ולד שאני סנדל (שרכמו) [שדחקו] חבירו דמעיקרא הוה ליה צורת פנים:

קמ"ל שניהן הזריעו בבת אחת. מכאן משמע דאפילו בנפלים אין אשה מתעברת חוזרת ומתעברת והא דאמרינן ג' נשים משמשות במוך מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל לאו משום דחיישינן שמא תתעבר פעם אחרת אלא חיישינן שמא מעוברת היא תאומים ואם היתה משמשת כדרכה נכנס הזרע בין הולדות ודוחקן ונעשה האחד סנדל וכדפרישית לקמן פרק יוצא דופן:

הכא במאי עסקינן כגון דאיתיליד זכר בהדי' מהו דתימא הואיל ואמר ר' יצחק איש מזריע תחלה יולדת נקבה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר מדהאי זכר האי נמי זכר קמ"ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת היא זכר והאי נקבה כך הגירסא כתובה בספרים ונ"ל דטעות הוא ולא גרסינן לה דאטו סנדל וולד אחד מטיפה אחת נוצרים והלא מעוברת היא מן הסנדל תחלה וחוזרת ומתעברת כדאמר מר מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל הילכך לא גרסי' אלא מדהאי זכר האי נמי זכר קא משמע לן:

גמ' למה הזכירו סנדל והלא אין סנדל כו' יש לדקדק למאי דס"ד השתא דאיירי באתילד נקבה בהדיה וימי זכר מובלעים בתוכו א"נ דס"ד דאתיליד זכר ומדהא זכר הא נמי זכר עדיפא ה"ל למפרך אמאי תשב לזכר ולנקבה ואפשר דהוה ס"ד דולד שעמו נאבד או דהוה שפיר מרוקם ולא ניכר בין זכר לנקבה דהשתא שפיר דלא תקשה ליה אלא למה הזכירו ספק סנדל דמשום ולד גופיה נמי תשב לזכר ולנקבה וק"ל:

בפרש"י בד"ה שאם תפיל שנים כו' אם תראה ביום פ"א כו' וכשתחזור ותראה בח' לראייתה כו' עכ"ל לא בעי לפרושי משתחזור ותראה ביום פ"ב או פ"ג שלא תדע תחלת נדתה אם ביום פ"א או ביום פ"ב ופ"ג שממנו תתחיל למנות ז' ימי נדותה דמ"מ אין נ"מ דבין כך ובין כך טמאה נדה גם ביום שלאחריו מיהו ה"מ לפרושי כשתחזור ותראה יום ז' לראייתה דהיינו ביום פ"ז דהשתא היא מקולקלת שאם תחלת נדותה מיום פ"א תטבול ביום ז' לערב ואם תחלת נדותה מיום פ"ז צריכה לספור עוד ו' ימים לימי נדותה ובס"פ מפרש לה תלמודא כפרש"י:

תוס' בד"ה קמ"ל אימא שניהם כו' וי"ל דהיינו דקמשני בלשון שני ומיהו תימה גם לפר"ת כו' עכ"ל ר"ל דבלשון שני שאם תלד נקבה לפני שקיעה כו' איכא לפרושי נמי בב' ביאות ואע"ג דה"מ לאוקמי בפשיטות טפי באתיליד זכר ובב' ביאות כקושייתם ניחא ליה לאוקמא דאפי' ביולדת נקבה אצטריך להזכיר ספק סנדל והשתא מ"ש ומיהו תימה גם לפר"ת כו' אין רצונם דזאת התמיהה לפרש"י וגם לפר"ת דהא לפרש"י ניחא למסקנא בלשון שני דאיירי הכא בב' ביאות ושפיר אצטריך לאשמועינן התם בטומטום שהזריעו שניהם בב"א אלא דר"ל דלפרש"י הקשו לעיל שאינו קשה לפר"ת מיהו לפירושו גם יש תמיהא שאינה תמיהא לפרש"י כמ"ש:

בגמ' למה הזכירו סנדל וכו'. נ"ל דתרתי קא מקשה חדא למה הזכירו סנדל הא בלא סנדל נמי טמאה משום ולד דאתיילד בהדיה ועוד מאי קמ"ל מתני' פשיטא דכיון דהסנדל אינו ניכר אם הוא זכר או נקבה פשיטא דתשב לזכר ולנקבה ומשני אי דאיתיליד וכו' הב"ע דאיתיליד זכר בהדיה מהו דתימא כו':

בתוס' ד"ה קמ"ל וכו' ומיהו קשה מנלן דלא אמרינן בביאה אחת וכו' ואשמועינן מתני' דסנדל הוי ולד וכו'. י"ל הא לפירוש ר"ת נמי קשיא קושיא זו דנהי שצ"ל אימא כשהזריעו שניהם בבת אחת משום דאין אשה חוזרת ומתעברת אבל מ"מ קשה למה ליה האי שנוייא כלל לימא מהי דתימא דסנדל אינו ולד לענין לידה קמ"ל דהוי ולד ויש לישב דבשלמא לפר"ת דעל כרחך צ"ל דמתניתין איירי בביאה אחת ושמעינן נמי מינה דאפילו בביאה אחת לא אמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר לכך משני דלא תקשי אמתני' פשיטא דאשמועינן מינה חידוש גדול דאפילו בביאה אחת לא אמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר דכיון דבאמת שמעינן מיניה האי רבותא קאמר לה אבל לפרש"י קשה מנלן דמתני' איירי בהכי כלל דכיון דאיכא לאוקמי מתני' בשתי ביאות ואי משום דקשיא לך פשיטא איכא למימר דאשמעינן דאקרי ולד ומצי למימר דאפילו בביאה אחת איירי מתני' וס"ל דלא אמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר דלמא בביאה אחת אה"נ דס"ל למתני' דאמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר:

בא"ד וי"ל דהיינו דקמשני בלשון שני. דברי התוס' סתומים מאד ונ"ל דר"ל דאה"נ דבשנויא אחרינא ס"ל הכי דהתוספות נמי ס"ל כמו דפרישנא לעיל שהיה קשה לה לגמרא תרתי כדלעיל ובשנויא אחרינא לא שני אלא אקושיא האחת דל"ל סנדל וכו' אבל עדיין קשה פשיטא דתשב בשביל הסנדל לזכר ולנקבה וע"כ צ"ל דלשנויי אחרינא לא אשמועינן מתני' אלא דסנדל הוי ולד לענין לידה וק"ל:

תד"ה אי הכי בשאר טומאות נמי פירוש כיון דדריש וכו'. ר"ל דבשלמא בלא זה סברא היא כיון דתלי קרא הטומאה בזכר ודאי ובנקבה ודאית סברא הוא דלא איירי אלא בטומאה התלויה בזכר ונקבה דהיינו לובן ואודם ולא איירי כלל קרא בשאר טומאות אבל השתא דדריש נמי מינה למי שיש לו טהרה במקוה א"כ איירי נמי בשאר טומאות דשייכי בכלים לכך פריך אי הכי בשאר טומאות נמי וכו':

גמ' אם זכר הוא אם נקבה היא אבא שאול בר נש ואמרי לה אבא שאול בר רמש אומר כו' ואמר רב עמרם עלה בשל ערב כו' ואמר רב עמרם עלה כו' כצ"ל:

שם האי זכר והאי נקבה כו'. נ"ב פי' שיכול להיות כך אבל לא בהכרח דא"כ שניהם זכרים או נקבות איך נמצאו:

רש"י בד"ה לא ידעי כו' קטנן הס"ד:

אחר ד"ה אלא שנצרף כו' צריך להתחיל ד"ה לשון של שור הגדול דהיינו פניו טוחות ואף ע"ג דאוקמינן לעיל פניו טוחות אין אמו טמאה גבי סנדל ודאי אמו טמאה לידת סנדל דולד שעמו מוכיח עליו דולד הוא אלא שנימוק על ידי חבירו שדחקו. ונ"ב ס"א:

בד"ה שאם תפיל כו' ותחלת נדה לאחרון וה"ג כו' הד"א:

בד"ה שלשים ואחד צ"ל ל"א גרסי' כו':

תוס' בד"ה המפלת סנדל כו' ימי טוהר כדאיתא לקמן בפירקין כו' כצ"ל:

בד"ה קמ"ל כו' לר"ת שפירש דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת כו'. נ"ב וגבי מעוברת היינו טעמא שלא יכנוס הזרע בין ב' התאומים וידחוק ויעשה סנדל כו':

בא"ד היינו בן קיימא כו'. נ"ב פי' לא מצינו שיהו כולם קיימים שתהא אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת בלא סנדל אבל להיות א' נפל מצינו שחוזרת ומתעברת כגון גבי סנדל ודו"ק. אבל אין לפרש שסבר רש"י כההיא דירוש' שאף הולד עם הסנדל אינו חי כי לא אישתמע זה ברש"י ואדרבה להיפוך משמע לקמן בשמעתא גבי סנדל אין ביה חיותא ע"ש ודו"ק:

בא"ד בביאה ראשונה הזריע הוא תחלה ובביאה שניה הזריעה היא תחלה ומיהו י"ל דבענין זה בב' ביאות אין חידוש למתני תשב לזכר כו' כצ"ל:

גמרא מעדותו של ר"נ נשנית משנה זו. עי' מש"כ בשבת (דף פג ב) בס"ד:

רש"י ד"ה שאם תפיל שנים. ולא משכי בתר פ' דנקבה. כצ"ל:

בא"ד ועכשיו מה שהיא רואה ביום פ"ח תחלת כו'. כצ"ל:

תד"ה קמ"ל. לר"ת כו' א"ש דצ"ל שהזריעו בב"א. כצ"ל:

בא"ד והא כו' חוזרת ומתעברת. הוא לקמן (כז):

בא"ד והל"ל בביאה ראשונה הזריע הוא תחלה ובביאה שניה הזריעה היא תחלה. כצ"ל וכ"ה במהרש"ל:

בא"ד ומיהו תימה גם לפיר"ת כו' ותרתי ל"ל. עיין מהרש"א. וק"ל דהא ממתניתין דהכא לא שמעינן לה דאיכא למימר דמיירי דולד שעמו נולד לפני שקעה"ח ונאבד או שהיה שפיר מרוקם כמ"ש המהרש"א בדעת המקשה. וסנדל לאחר שקעה"ח וקמ"ל דהוה ולד. ומיניה מנינן שבועיים דנקבה וימי טוהר דזכר וצ"ע:

ההוא שפירא דאתאי. נ״ב האשה שילדתו:

תוס׳ ד"ה לידע וכו' גוויתו כעדשה וכו׳ ניכר כעדשה כצ"ל:

המפלת סנדל מלשון הרמב"ם נ"ל כונתו דלפעמים מתהוה חתיכה מדם קפוי וזהו איננו בכלל סנדל ולפעמים משארית הדם של ולד יעשה חתיכה דם וזהו סנדל ואינו ולד בפ"ע ומ"מ כל המפלת חתיכת דם לא ניחוש שמא היה ולד עמו ונימוק ומשארית הדם נקפה חתיכה זו ונטמאנה לידה. ז"א דמסתמא לא ניחוש לולד. אמנם יש סנדל שהיה ולד בתחלתו ונרצף וגם לזה לא ניחוש בסתם חתיכה. אך אי יש לפנינו ולד וחתיכה עמו לא נימא חתיכה בעלמא היא משארית הדם אלא כיון שכבר הוזקקה לטומאת לידה מחמת הולד שעמו חיישינן נמי להחתיכה שמא הוא ולד נרצף ותשב לזכר ולנקיבה עי' לשון הרמב"ם ז"ל:

וטורדין אותו. ממחין: בר רמש: ומנענע. באותו מקום מלמטה למעלה כדאמר בסמוך: אם מסכסך. הקיסם שיש דבר המעכב היינו גיד דאי נקבה ליכא עיכובא: מלמטה למעלה. שהרי בסדק השעורה אין עיכוב לארכה: תנא אם היתה נקבה נידונת כשעורה סדוקה. לאוסופי ולפרושי אתא דלעיל תני נידונת כשעורה ולא תני סדוקה: חוט מבדיל. מלמטה למעלה בין ב' הביצים ונראה עמוק כסדק: לא ידיעי. אין ניכרין מחמת קטנן: שתי ירכותיו. כשהוא מתחיל להבראות בחיתוך ידים ורגלים: ערב. עבה משתי: לא תעביד עובדא. לעשותו ולד עד שיהא לו שערות בראשו: לחוש חוששת. להחמיר ולישב שבועים: כפתיה ואודי. אלמא היה בקי ביצירת הולד: דרב גובריה. הוא בקי ואין כולן בקיאין: דג של ים. דג יש בים ושמו סנדל: אלא שנרצף. נמעך: [לשון של שור הגדול. דהיינו פניו טוחות ואע''ג דאוקמינן לעיל פניו טוחות אין אמו טמאה גבי סנדל ודאי אמו טמאה לידה (סנדל) דולד שעמו מוכיח עליו דולד הוא אלא שנימוק ע''י חברו שדחקו]: צריך צורת פנים אפי' מאחוריו. כלומר אפי' אינו אלא מאחוריו הוי ולד: שסטר. הכהו על לחיו: משנה זו. דקתני צריך צורת פנים מעדותו של רבי נחוניא נשנית הוא העיד עליה בבית המדרש ויחידאה היא: זכה בה רב ביבי בשמעתיה. מזלו גרם לומר שמועה זו וקדמני שגם אני שמעתיה מר' יוחנן דמעדותו של רבי נחוניא נשנית ולא זכיתי לאומרה: והלא אין סנדל שאין עמו ולד. ובלא סנדל נמי הויא טמאה לידה: אי דאיתיליד נקבה בהדיה ה''נ. דלא היה צריך להזכירו דיש לה ימי טומאה וטהרה דנקבה שאפילו הוא זכר גמור כי איכא נקבה בהדיה יושבת לנקבה ימי טומאה וטהרה ושל זכר מובלעים בתוכן: דאיתיליד זכר בהדיה. ומספקי' לסנדל בנקבה ויושבת שבועיים לטומאה אבל טהרה דנקבה לא יהבינן לה דדילמא זכר הוא: האי נמי זכר. ולא תשב אלא לזכר קמ''ל כו': ד''א. אפי' ילדה עמו נקבה צריך להזכיר ספק סנדל: שאם תפיל שנים אחד לפני שקיעת החמה ואחד לאחר שקיעת החמה מונה תחלת נדה לראשון ותחלת נדה לאחרון וה''ג לה בתוספתא וה''פ שאם תפיל שניהם נקבה לפני שקיעת החמה וסנדל לאחר שקיעה מונה לאחר שיכלו ימי טוהר לראשון תחלת נדה וכן לאחרון כגון אם תראה ביום שמונים ואחד לראשון הויא תחלת נדה דדילמא סנדל שנולד לאחר שקיעה זכר הוא וכלו ימי טוהר שלו לסוף מ' ולא משכי בתר פ''א דנקבה וכשתחזור ותראה בח' לראייתה ותרצה להיות סופרת יום כנגד יום אמרינן דלמא סנדל נקבה הוה ומשוך ימי טוהר שלו עד פ''א לראשון ומה שראתה ביום פ''א לראשון דם טוהר הוא ועכשיו מה שהיא רואה ביום פ''א תחלת נדה הוא והיינו תחלת נדה לאחרון ובהכי הויא מקולקלת דלא ידעינן בהך ראיה בתרייתא אי נדה היא אי שומרת יום כנגד יום. לישנא אחרינא גרסי' שאם תלד נקבה לפני שקיעה וסנדל לאחר שקיעה מונה תחלת לידה מן האחרון וסוף לידה מן הראשון וה''פ אפילו היכא דאיתיליד נקבה בהדיה הוצרך סנדל שאם תלד נקבה לפני שקיעה והסנדל שהוא ספק זכר לאחר שקיעה מונה תחלת לידה דהיינו ימי טומאה מן האחרון דדילמא סנדל נמי נקבה היא ומנינן מיניה י''ד שהוא ט''ו לראשון וסוף לידה דהיינו ימי טוהר מנינן מן הראשון להחמיר שאם תראה ביום פ''א דהיינו פ' לאחרון מטמינן לה משום נדה דאמרי' סנדל זכר הוה והרי ארבעים יום ששלמו ימי טוהר שלו ודנקבה קמייתא נמי השתא כלו להו והיינו צורך דאי לאו סנדל הוי מנינה נמי ימי טומאה לראשון ולא מטמאה אלא י''ד והשתא יתבה ט''ו ואי הוה פשיטא לן שהסנדל נקבה היא לא הויא תחלת נדה עד פ''ב לראשון דבתר ולד אחרון אזלינן:
לידע אם זכר הוא. הא דאמר גויתו בכעדשה לא שמקומו בולט אלא שמקומו ניכר בכעדשה: המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה. וא''ת בשליא ליתני נמי ולנדה דאימא הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טוהר כדאיתא לקמן בפירקין (דף כח.) גבי המפלת יד חתוכה אע''ג דאמר בסמוך אין תולין השליא בולד יותר מג' ימים להחמיר חוששין יותר מג' ימים וי''ל דלא דמו דבהמפלת יד חתוכה איכא למימר דהראש או רוב הגוף כבר ילדה מקודם וכלו ימי טוהר אבל שליא אימא הולד בתוכה או שלם או נימוק ועוד י''ל דאי הוה תני ולנדה ה''א מביאה קרבן ואינו נאכל דספק לידה היא קמ''ל מביאה קרבן ונאכל והכי נמי קאמר לקמן: קא משמע לן אימא שניהם הזריעו בבת אחת. לר''ת שפירש דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת ואפילו נפל אתי שפיר וצ''ל שהזריעו בבת אחת אבל לפרש''י שפירש גבי ג' נשים משמשות במוך מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל שולד אחרון ממעך צורה הראשונה והא דאין אשה חוזרת ומתעברת היינו בן קיימא (דאין) נפל חוזרת ומתעברת לא הוה צ''ל הכא אימא שניהם הזריעו בבת אחת והל''ל בביאה ראשונה הזריעה היא תחלה ובביאה שניה הזריע הוא תחלה ומיהו י''ל דבענין זה בב' ביאות אין חדוש למתני תשב לזכר ולנקבה דפשיטא דפעמים הוא מזריע תחלה ופעמים היא ולא אמר מדהאי זכר האי נמי זכר אבל בביאה אחת סד''א מדהאי זכר האי נמי זכר קמ''ל אימא שניהם הזריעו בבת אחת ומיהו קשה מנלן דלא אמרינן בביאה אחת מדהאי זכר האי נמי זכר אימא לעולם אמרי' ומתני' בב' ביאות ואשמועינן מתני' דסנדל הוי ולד אף בלא צורת פנים ולאפוקי מעדותו של רבי נחוניא ואע''ג דכבר אשמעינן בבכורות ובכריתות דמייתי בסמוך דסנדל הוא ולד מ''מ איצטריך נמי לאשמועינן דהוי ולד לענין לידה וי''ל דהיינו דקמשני בלשון שני ומיהו תימה גם לפר''ת דלקמן (דף כח.) גבי זכר וטומטום משני נמי שהזריעו שניהם בבת אחת ותרתי למה לי ואי אתא לאשמועינן דהוי ולד והא כבר תנא בהדיא ברישא טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד