נידה כג ע"ב

דף כג - ב

אמר רב ירמיה מדפתי:  אף אנן נמי תנינא שדמות בהמה במעי אשה לא חי.

דתנן לענין בכור, מיהו הנחשב ולד שפוטר את הרחם, שהנולד אחריו אינו בכור: המפלת כמין חיה בהמה ועוף [ולד מעליא הוא], והנולד אחריו אינו בכור לגמרי [וכפי שיבואר בסמוך] דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עד שיהא בו מצורת אדם פוטר את הרחם וכל עוד שאין צורת אדם בולד הראשון, הרי אם יולד אחריו ולד נוסף יהיה הולד השני חייב בפדיון הבן, כי הולד הראשון אינו נחשב ולד הפוטר את הרחם ^[78].

ובין לרבי מאיר ובין לחכמים המפלת סנדל, ולד שאין צורת פניו ניכרת ^[79]. או שליא, [שק ההריון שבתוכו הולד] שלמרות שלא ראינו את הולד, ודאי היה. שאין שליה בלא ולד, או שפיר [עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות] מרוקם שניכרים בו כבר במקצת ריקום האיברים והיוצא מחותך - הבא אחריו, שנולד אחרי אחת מההפלות הללו, הרי הוא בכור לנחלה, ומקבל בירושת אביו פי שנים. שכיון שהנפל הראשון לא היה ראוי לחיות, אינו מונע מהנולד אחריו להחשב כבכור לענין דין ירושה.

אבל - ואינו בכור לכהן! שאין חובה לפדות מהכהן את הנולד אחרי ההפלות הללו, משום שהנפל הראשון נחשב לבכור ביחס לדיני פדיון הבן, שגם הנולד מת נקרא "פטר רחם". [והנפל עצמו פטור מפדיון מפני שאינו חי].

ומבארת הגמרא מהי הראיה מהברייתא שנפל בצורת בהמה אינו חי: ואי סלקא דעתך דנפל שהוא כמין בהמה וחיה חיי, אם כן מה ששנינו בברייתא שהבא אחריו הוא בכור לנחלה - מי הוי דין זה נכון, והרי הנפל הראשון חי, והוא הבכור גם לדין ירושה, ולא הנולד אחריו?! ^[80] ודחינן: אמר רבא: לעולם אפשר לומר דחיי, ובכל זאת הבא אחריו הוא הבכור לנחלה, ולא אותו הולד. ושאני התם ביחס לדיני נחלה, שאין הקובע לדין בכור רק האם חי הוא או מת. דאמר קרא "כי הוא ראשית אונו - לו משפט הבכורה". ודרשינן: מי שלבו של אביו דוה עליו ומצטער כאשר הוא מת הרי הוא בכור לנחלה. וכיון שגם ולד חי שאין לאביו צער במותו אינו בכור, יצא וולד זה הדומה לבהמה שאין לבו של אביו דוה עליו במותו, ולכן אין הוא בכור לנחלה, אלא הנולד אחריו ^[81].

בעא מיניה רב אדא בר אהבה מאביי:

לרבי מאיר, דאמר "בהמה במעי אשה - ולד מעליא הוא", ונחשב עובר שדמותו דמות בהמה בתורת אדם, מאחר ונולד מאדם.

אדם במעי בהמה - מאי? באם אירע שנמצאה דמות אדם במעי בהמה - האם דינו כאדם, שהרי דמותו כאדם, או אמרינן שזהותו של העובר נקבעת לפי התייחסותו לאמו יולדתו, והרי הוא בהמה.

והשאלה היא דוקא לשיטת רבי מאיר הנותן לאשה המפלת דמות בהמה דין של יולדת אדם, ומשמע מדבריו שזהות העובר נקבעת לפי אמו, ואם כן, היה מקום לומר שגם דמות אדם הנמצאת במעי בהמה יקבע דינו לפי אמו והרי הוא בהמה ולא אדם. אבל לחכמים אין שום ספק שדמותו העצמית של העובר היא הקובעת את זהותו, כאדם או כבהמה, ולא התייחסותו לאמו ^[82].

ושואלת הגמרא: למאי נפקא מיניה אם הוא אדם או בהמה?

ומתרצת: לאשתרויי באכילה, ואע"פ שאי אפשר לשוחטו, לא יאסר באיסור נבילה במקרה שנשחטה אמו הבהמה, ונמצא במעיה דמות אדם. שאם דינו כבהמה - הרי הוא ניתר בשחיטת אמו וכדין "בן פקועה" שמותר בלא שישחטהו, אך אם דינו הוא כאדם - אסור הוא באכילה ^[83].

ומקשה הגמרא: ותפשוט לה שאסור לאוכלו מהא דאמר רבי יוחנן? דאמר רבי יוחנן: השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה - אסורה היונה באכילה! ומוכח ששחיטת האם מועילה רק לעובר הדומה לאם, ולא לעובר בעל דמות שונה ^[84]?!

ומתרצת: הכי השתא?! התם, אין היונה ניתרת בשחיטת אמה הבהמה, כי לא פרסות איכא, ולא פרסה איכא! שהתר העובר על ידי שחיטת אמו, נלמד במסכת חולין [סט א] מהפסוק "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות בבהמה, אותה תאכלו", ומיתור המילה "בבהמה" דורשים ש"בהמה בבהמה - תאכלו" והיינו, עובר בהמה הנמצא בתוך בהמה, מותר לאכלו בשחיטת אמו. אבל זאת בתנאי שגם לעובר יש שתי פרסות, שפרסתו שסועה לשנים, או לפחות שיש לו פרסה, גם אם איננה שסועה, וכלשון הכתוב שהבהמה הנמצאת בתוך הבהמה צריכה להיות מפרסת פרסה. אבל, יונה, שאין לה כלל פרסה איננה כלולה בפסוק זה, ואין היא יכולה להיות ניתרת בשחיטת אמה הבהמה.

אבל הכא, כשנמצאה דמות אדם בבהמה - נהי ד'פרסות' ליכא, שפרסתו של האדם איננה שסועה ואין לו 'פרסות', פרסה אחת מיהא איכא באדם, ויתכן לכלול אותו בלימוד מהפסוק שכל בהמה הנמצאת בבהמה והיא 'מפרסת פרסה' מותרת בשחיטת האם. ויש לדון מהי זהותו של אותו עובר - אדם, כדמותו, ואסור באכילה או בהמה לפי יחוסו ומותר? ^[85] ושאלה זו לא נפשטה, ונשאר הדבר בספק ^[86].

שנינו במשנה: וחכמים אומרים - כל שאין בו מצורת אדם, אינו ולד. ומאריכות הלשון שנקטו חכמים כל שאין בו מצורתו אדם ולא אמרו בקיצור אינו ולד, מדויק שישנה מחלוקת נוספת בין חכמים לרבי מאיר בדין ולד שחלק מצורתו כאדם וחלק כבהמה.

ומבארת הגמרא מחלוקת זו ^[87].

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: הכל מודים שאם אשה הפילה עובר אשר:

גופו תיש ופניו אדם - הרי הוא אדם! וגם לרבנן אמו טמאה לידה.

גופו אדם ופניו תייש - הרי הוא 'ולא כלום'! שאינו לא אדם ולא בהמה ואינו מטמא בלידה אפילו לרבי מאיר! ^[88]

לא נחלקו חכמים ורבי מאיר אלא שפניו אדם, ונברא בעין אחת כבהמה, כשאחת מעיניו דומה לעין הבהמה, והעין השניה לעין האדם,

שרבי מאיר אומר: כיון שיש בפניו מקצת ^[89] מצורת אדם נחשב לולד ומטמא בלידה.

וחכמים אומרים: עד שיהיה בו כל צורת אדם, אבל אם רק מקצתו דומה לבהמה וחסרה לו צורת אדם במלואה, אין אמו מטמאה בלידה.

אמרו לו לרב ירמיה בר אבא - והא איפכא תניא ^[90]: שרבי מאיר הוא שאומר 'כל צורת', ומכיון ש'כל צורת' נאמר בשיטת רבי מאיר שמקל, הפירוש הוא שאם יש לולד שנולד מאשה פני תיש אך יש בו כלשהו מצורת אדם, וכגון שדומה בעין אחת לאדם, הרי הוא מטמא בלידה. ו'כל צורת' פירושו כל שהוא מצורת, ולא כל הצורה. וחכמים אומרים 'מצורת', והצריכו שתהיה מחצית מצורתו כאדם, ונמצא שמודים כולם שאין צורך שיהא כל פרצופו בדמות אדם?! ^[91]

אמר להו רב ירמיה - אי תניא, תניא! אני שמעתי מרב מה שאמרתי, אבל אתם הואיל ויש משנה בידכם - לכו אחריה!

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: אשה המפלת ולד אינה מטמאה בלידה אלא אם כן יהיו פניו דומים לפני אדם בכל חלקי הפנים לבד מהאזניים: מצח, והגבינים, והעינים, והלסתות, וגבות הזקן [הסנטר], עד שיהו כולם כאחד, רק אז תטמא אמו בלידה!

רבא אמר בשמו של חסא: מצח, והגבן, והעין, והלסת, וגבות הזקן - עד שיהיו כולם כאחת! שאין צורך ששני צידי הפנים יהיו דומים לאדם אלא די בצד אחד של הפנים, אך בצד זה צריך שכל חלקי הפנים יהיה דומים לאדם [וגם לפי חסא - חוץ מהאזניים!].

ומבארת הגמרא: ולא פליגי רב ירמיה וחסא, ושניהם דיברו בדעת חכמים אלא נחלקו מהי שיטת חכמים וכמחלוקת רבי ירמיה והברייתא.

הא, רב ירמיה שאמר שאפילו אם בעין אחת בלבד הוא אינו דומה לאדם מטהרי רבנן - כמאן דאמר שלרבנן צריך שכל צורת הפנים תהיה כאדם, וכמשנתו של רב ירמיה בשם רב. [ולא חזר בו רב ירמיה מהקושיא מהברייתא].

הא, חסא, דאמר שלפי רבנן אפילו אם מצד אחד בלבד של הפנים הוא דומה לאדם הוי ולד - כמאן דאמר 'מצורת', וכפי ששנינו בברייתא שהקשינו ממנה על רב ירמיה בשם רב. ^[92]

מיתיבי: צורת פנים שאמרו חכמים שצריך הולד להיות דומה לאדם בצורת פניו - אפילו פרצוף אחד מן הפרצופין, חוץ מן האוזן!

ומבארת הגמרא: מאי לאו, דכוונת הברייתא היא, למימרא, דבחד נמי סגי! שדי באבר אחד בפרצוף שדומה לאדם, כגון עין או לסת [אך לא באוזן], כדי להחשב ולד אדם, וקשה לרבא בשמו של חסא שאמר שצריך לפחות צד אחד של הפנים על כל איבריו שיהיה דומה בו לאדם?!

[הגמרא סברה שהברייתא מבארת את שיטת המצריכים 'מצורת אדם'. ולכן לא קשה לרב ירמיה הסובר שרבי מאיר הוא שסובר 'מצורת', שלרבי מאיר שמקל אפשר לומר שמספיק שיהא אבר אחד כאדם, וכברייתא.

אבל לרבא בשם חסא שחכמים המחמירים הם שסברו 'מצורת' בהכרח שרק כשמחצית הצורה כאדם נחשב שיש בו מצורת אדם, וקשה עליו מהברייתא שפירשה שדי באבר אחד שיחשב ל'מצורת אדם'] ^[93].

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: כונת הברייתא היא אחרת, ולהיפך:

כי תניא ההיא ש'צורת פנים' שאמרו אפילו פרצוף אחד מן הפרצופים - לעכב תניא שאפילו אבר אחד כבהמה מעכב, ורק כשכל אברי הפנים כאדם טמאה! וסוברת הברייתא כמאן דאמר "כל צורת", וכשיטת רבי ירמיה בדעת חכמים ש'כל צורת' פירושו כל צורת הפנים, ואפילו אבר אחד כבהמה מעכבו מלהחשב ולד אדם ^[94].

איבעית אימא: לעולם סוברת הברייתא כמאן דאמר 'מצורת', ואף על פי כן לא קשה לחסא, ומאי 'אפילו פרצוף אחד' שאמרה הברייתא - אחד אחד מכל אבר, שבאיברים הכפולים אין צורך בדמיון לאדם בשניהם אלא מספיק באחד מהם, אך צריך שהדמיון יהיה מורכב מכל פרטי האיברים - עין, לסת, גבות וכדומה. וכשיטת חסא בדעת רבנן, שהצריך דמיון במחצית הפנים.

אמר רבא: היולדת ולד שנברא בעין אחת, ובירך אחד וחסרה לו העין או הירך השניה - אם נבראו העין או הירך במקומם, מן הצד כמו אצל שאר אדם, אמו טמאה לידה על אף שחסרה העין או הירך השניה. אבל, אם נבראו העין או הירך באמצע הגוף - אמו טהורה, לפי שאין צורתו כצורת אדם ^[95].

אמר רבא: ולד שנולד כאשר ושטו נקוב, הרי על אף שהוא טרפה אמו טמאה - שסבר רבא דטריפה חיה ^[96]. אבל, אם ושטו אטום [סתום] - אמו טהורה, שכל ולד שיש בו מום הגורם שאינו יכול לחיות, אין אמו מטמאת בלידה.

תנו רבנן: המפלת גוף אטום [חסר] ^[97] - אין אמו טמאה לידה!

ואיזהו גוף אטום? רבי אומר: כדי שינטל מן החי, וימות, שאם חסרים לולד איברים, שאם היו ניטלים מאדם חי היה מת, אין אמו מטמאה בלידה. שצורת ולד שאינו מסוגל לחיות אינה מטמאה.

ומבארת הגמרא: וכמה ינטל מן החי וימות?

א"ר ירמיה בר אבא אמר רב הכל מודים וכו'. פי' ר' ירמיה משמיה דרב פליג אדשמואל ור' יוחנן דפרשי לעיל טעמיה דר"מ משום יצירה יצירה או משום גלגול עין שלדבריהם אפילו תייש גמור במעי אשה ולד מעליא הוא לטומאות לידה וכ"ש גופו אדם ופניו תייש דאיכא מקצת אדם.
וה"נ משמע דס"ל לרב יהודה משמיה דרב כותיה מדקאמר הואיל ובמינו מתקיים ולרב ירמיה משמיה דרב לית ליה הנהו טעמי אלא ר"מ ורבנן בסברא בעלמא פליגי בשפניו אדם ונברא בעין א' כבהמה שר"מ אומר מצור' אדם בעינן והא איכא וחכמים אומרים כל צורת ממש.
וה"ה לר' מאיר' דבמצח ועין וגבן העין ולסת וגבת הזקן סגי אלא להכי נקט פניו אדם ועין אחד כבהמה להודיעך כחן דרבנן והא דאמרי ליה רבנן והא איפכא תניא לאו איפכא תניא דוקא דמתהפכי תרתי סברי דהא לא (מתסרא) [מתהפכא] סברא דרבנן לר"מ אלא איפכא בלישנא לכולהו ואיפכא בסברא דר"מ דמפכא לה ברייתא לרבנן וכדפירש רש"י ז"ל.
ולסבריה דרב הא דתני' לקמן המפל' דמות נחש אמו טמאה לידה ר' יהושע יחידאה היא ולית ליה דר"מ וכ"ש דרבנן וההיא דתניא לעיל נראין דברי ר"מ בבהמה וחיה בהכי נמי מתוקמ' בבהמה וחיה ומקצ' סימנין דאדם דכיון דהיא עצמה עיניה הולכות כשל אדם במקצת סימנין נעשית כאדם גמור מה שאין כן בעופות שאפילו כל פניו כאדם ועיניו לצדדין אינו כלום.
והאי דדחי רב אחא בריה דרבא לעיל תבדוק לרבנן דמודו רבנן בקריא וקפוף הואיל ויש להם לסתות כאדם דחייה בעלמא היא דדחי בסברת דר' אלעזר בר צדוק אבל לפום מסקנא לרבנן לסתו' חדא מצורות דפנים נינהו וצריך נמי גבין וגבת זקן דאדם ועין נמי דאדם ואף ע"פ שהולכות לפניהם צריך צורת דאדם באוכמא.
וי"מ דלרב ירמיה גופיה אית ליה אליבא דר"מ יצירה יצירה ואי כולה תייש בפניו וגופו אמו טמאה לידה הואיל ובמינו מתקיים והא דאמה גופו אדם ופניו תיש ולא כלום משום שאין זה לא מין בהמה ולא מין אדם והואיל ואין לו מין שמתקיים דברי הכל ולא כלום.
ולפי דבריהם קשיא, א"כ מנא ליה לר' ירמיה א"ר דר"מ בפניו אדם ונברא בעין א' כבהמה פליג דילמא בההוא כרבנן ס"ל דלאו אדם הוא ומין בהמה נמי אינו שאין לך בבהמה כמותו והם אומרים קסבר רב דר"מ ורבנן בתרתי נמי פליגי ממאי מדאמרי ליה רבנן כל שאין בו מצורת אדם ולא קתני וחכמים אומרים אמו טהורה א"נ וחכ"א אינו ולד שמעי' דר"מ דמטמא נמי במקצת צורה ואמרי ליה לא כל צורה בעי למעוטי צורה בהמה גמורה ולמעוטי נמי מקצת צורת אדם והא דאמרי ליה רבנן והא איפכא תניא איפכא לגמרי הוא שר"מ אמר כל צורת לגמרי מ"ט או כולו אדם או כולו בהמה וחכ"א מצורת אדם ולא פניו בהמה אבל במקצת צורת אדם ולד הוא והיינו דקתני מתני' כל שאין בו מצורת לאפוקי כולו בהמה ומדלא קתני אמו טהורה סתם משמע ליה דבתרתי פליגי וברייתא נמי דמסייעא להו כך מפורש בספר הישר.
ודברי רש"י ז"ל יותר נראין והוא הלשון הראשון שכתבנו ואע"ג דקשיא נחש דר' יהושע כדפרישית.
והא דתניא המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה ולד הוא אלא שיש לו כנפים ולא אמרינן משום דגופו תיש ופניו אדם היינו נמי טעמא משום דודאי פניו אדם אע"פ שגופו תיש בתר צורת פנים אזלינן אבל בדמות לילית ס"ד אין כאן צורת אדם כלל אלא צורת לילית היא זו בין בגוף בין בפנים קמשמע לן דלילית גופה ולד הוא אלא שיש לו כנפים.

הא דאמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב הכל מודים גופו אדם ופניו תייש ולאו כלום. איכא למידק והא טעמיה דר' מאיר משום דגמר יצירה יצירה הוא אי נמי משום דעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם אלמא אפילו בתיש גמור שגופו ופניו תייש הרי זה ולד לר' מאיר וכל שכן אדם שגופו ופניו בלבד תייש, לפיכך פרש"י ז"ל דרב פליג אהנהו דלעיל וקסבר דר"מ ורבנן בסברא בעלמא פליגי, אבל ר"ת ז"ל פירש בספר הישר דלא פליג דלדידיה נמי אי כולו תייש בפניו וגופו, ולד הוא הואיל ובמינו מתקיים דגמרינן יצירה מיצירה אבל בגופו אדם ופניו תייש דאינו לא מין אדם ולא מין בהמה דברי הכל ולא כלום הוא ומכל מקום כשפניו אדם לכולי עלמא הואיל וכל עיקר הצורה היא צורת אדם דהיינו צורת פנים כאדם גמור דמי, וכשנברא בעין אחת דבהמה, פליגי, דר' מאיר סבר אפילו מקצת צורה, ורבנן סברי אינו אדם עד שתהא בו לכל צורת פניו פני אדם, והא דאמר שנברא בעין אחת כבהמה לאו דוקא בעין אחת אלא אפילו אין לו אלא אחד מכל צורות פני אדם כגון לסת ומצח וגבין וגבת הזקן הרי זה אדם לר' מאיר כדאמר רבא בסמוך, אלא הא דנקט בעין אחת להודיעך כחן דרבנן דאפילו בשאין לו אלא עין אחת דבהמה פליגי, וא"ת א"כ מנא ליה לרב דר' מאיר בפניו אדם ונברא בעין אחת כבהמה פליג דילמא בההוא מודה להו לרבנן ולא פליג עלייהו אלא כשכל גופו ופניו תייש הא במקצת אדם ומקצת תייש מודה לכו, וי"ל דנפקא ליה מדאמרי ליה רבנן כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד ולא קתני וחכמים מטהרים אי נמי וחכמים אומרים אינו ולד שמע מינה דשמעו לר' מאיר דפליג בתרתי ומטמא אפילו במקצת צורת אדם ואמרי ליה רבנן כל צורת אדם בעינן, למעוטי כל צורת בהמה ולמעוטי נמי אפילו מקצת צורת אדם:

ואקשינן עליה דרב והא איפכא תניא שר' מאיר אומר כל צורת וחכמים אומרים מצורת כלומר דאיפכא לגמרי הוא שר' מאיר לא מטמא אלא או בכל צורת בהמה או בכל צורת אדם דבעינן במינו מתקיים, ומקצת אדם ומקצת בהמה לא מצאנו מין כמותו שמתקיים, וחכמים אומרים כל גופו ופניו תייש אינו ולד עד שתהא בו מקצת צורת אדם ומיהא במקצת צורת אדם סגי ובהא רבנן לחומרא ור' מאיר לקולא, אמר להו אי תניא תניא, והשתא אתיא מתני' שפיר דקתני וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד דמשמע הא במקצת צורת אדם הרי זה ולד.

ואיבעית אימא לעולם כמאן דאמר מצורת. פירש והא דתניא אפילו פרצוף אחד אין לא לעכב אלא להכשיר באחד, ומאי אחד, אחד אחד.

אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה. פרש"י ז"ל דקסבר רבא טרפה חיה, והזקיקו לפ' כן הא דתניא בסמוך המפלת גוף אטום אמו טהורה ואי זהו גוף אטום א"ר כדי שינטל מן החי וימות ואמרינן עלה בגמרא וכמה שינטל מן החי וימות ר' זכאי אומר עד לרכובה ר' ינאי אומר עד לנקביו ואמרינן בין ר' ינאי בין ר' זכאי קא מיפלגי בטרפה חיה אלמא משמע לכאורה דכל שנולד בטרפות למאן דאית ליה טרפה אינה חיה אמו טהורה ואינו מחוור דקשה להעמיד רבא דלא כהלכתא דקי"ל כמ"ד טרפה אינה חיה, ועוד דמי גרע מנפל שאמו טמאה לידה ואפילו תאמר התם הוא דמתחלת ברייתו היה ראוי לבריאת נשמה דילמא האי נמי מתחלה ראוי היה אלא שלאחר זמן ניקב ושטו דמי גרע מיצא מחותך. לכך פירש הרמב"ן נר"ו דרבא אפילו כמ"ד טרפה אינה חיה אמרה דזה ראוי היה לברית נשמה ולחיות פחות קצת מי"ב חדש ועוד דדילמא מתחילה שלם נולד אלא שלאחר זמן נקב כדאמרן והא דאמרינן לקמן קמיפלגי בטרפה חיה לאו למימרא שיהא זה עיקר טעמא לבריית' ולומר דמשום דטרפה אינה חיה אינו מטמא את אמו משום ולד, אלא סימנא בעלמא, דקתני במתניתין איזו גוף אטום שאמו טהורה כל שינטל מן החי וימות קא מפרשינן ובפירושי' דכל שינטל מן החי וימות פליגי הני אמוראי חד אמר כל שינטל ארכובותיו אינו חי ואידך אמר אכתי הוא יכול לחיות ומכלל דבריהם שמעינן מאי דס"ל בעלמא גבי טרפה דמאן דאמר עד רכובתו סבר אינה חיה ומאן דאמר עד לנקבותו אית ליה בעלמא טרפה חיה.

ואם איתא. פי׳ דהוא עצמו מתקיים כאן הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא להוי.

ותפשוט מהא דאמר ר׳ יוחנן וכו'. ק״ל דדילמא ההיא לרבנן היא דלית להו לדר״מ והלכתא כוותיהו וי״ל דקים להו דר׳ יוחנן לכ״ע אמרה והתם בפ׳ המקשה הכי מונח דלכ״ע היא.

התם לא פרס איכא ולא פרסות איכא. ואנן דרשינן התם כי פרסה בבהמה אותה תאכלו כדאיתא בפ׳ בהמה המקשה.

הכל מודים גופו תיש ופניו אדם. פי׳ דפרצוף בני אדם עיקר גופו אדם ופניו תיש ולא כלום פי׳ ואפי׳ לר״מ ופרש״י ז״ל דרב פליג אסוגיין דלעיל דאלו בסוגיין דלעיל אמרי׳ דטעמא דר״מ משום דגמר יצירה א״נ משום דעיניהם כשל אדם וכיון דבכולי תיש גמור חשיב לר״מ ולד כ״ש כשגופו אדם ופניו תיש אלא ודאי דרב פליג אסוגיין דלעיל וס״ל דר״מ ורבנן בסברא פליגי ואין זה נכון מדלא מייתי לה תלמודא לעיל בפלוגתא והנכון כמו שפר״ת ז״ל בספר הישר דהא דרב איתא אפי׳ לסוגיין דלעיל דכל שהוא כלו תיש עדיף ליה לר״מ דהוי במינו מתקיים וגמרינן ביה יצירה יצירה וכן כשפניו פני אדם פנים עיקר וכוליה אדם דיינינן ליה ולא בעינן בהא ג״ש דפני אדם דחשיבי עיקר אבל כשגופו אדם ופניו תיש אפי׳ לר״מ אינו כלום שהרי אין במינו כך ואין כאן לא אדם ולא בהמה וכשנברא בעין א׳ וכן בשאר אברים א׳ א׳ פליגי דמר חשיב ליה אדם ומר לא חשיב ליה אדם והא דאמר לא נחלקו אלא כשנברא בעין א׳ בבהמה לאו דוקא דא״כ היכי קרי ליה מצורת הא ודאי משום אבר א׳ דבהמה לא משמע לן השתא דנפיק מצורת אדם ולקמן הוא דאמר לה לחד לישנא דאמר אביי כי תניא ההיא לעכב וכאידך אב״א מנינן מיניה דמשמע לן דהאי כל צורת הוא אלא הכא לישנא קיטא נקט א״נ משום דלרבנן אפשר דאפי׳ באבר א׳ בבהמה פליגי אבל לר״מ אפי׳ אין לו אלא א׳ א׳ מכל צורת פני האדם כגון לסת וגבין וגבת העין וכדאמרי׳ בר ברי רבא אמ׳ חסא ואוקימנא כמ״ד מצורה ואיכא למידק מ״ל לרב דפליגי ר״מ ורבנן בהא דהא במתני׳ לא משמע דפליגי אלא במפלת בהמה וחיה גמורין י״ל דמתני׳ קשיתיה ל״ל למתני וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד ליתני וחכ״א אינו ולד אלא ודאי שמעוה דר״מ דקאמר תרתי חדא דדמות בהמה וחיה גמורין ולד ואידך דמטמא אפי׳ במקצת צורת בהמה וחיה וא״ל רבנן דכל צורת אדם בעינן דהיינו לכל הפחות פרצוף פניו ולא בהמה גמורא ולא מקצת צורה ואי בא למידק דאדרבה משמע מלישנא דרבנן דסגי ליה כמצורת ולא כל צורת ומהא ה״ל למרמי עליה דרב ולא ממתני׳ וי״ל דלא מסתבר ליה לרב דליהוי ר״מ מחמיר בכל צורת בהמה ומקל במקצת צורת אדם ומשמע ליה דמתני׳ ה״ק כל שאין בו מצורת אדם מה שהוא עיקר צורתו דהיינו פניו אינו ולד א״נ דס״ל דבמתני׳ גרסינן כל צורת ודמינן ליה ממתני׳ דקתני איפכא ובריתא פי׳ דמתני׳ היא ואע״ג דרב תנא הוא ופליג בהא אתנא דמתני׳ סמכינן דבקי בגרס׳ דמתני׳ ולהכי א״ל אי תניא תניא ולהא אתא מתני׳ כפשטה.

ואב״א לעולם כמ״ד מצורת ומאי א׳ א'. וק״ל מאי אב״א הוא למדחק מתני׳ וי״ל משום דלא מסתבר דלהוי אבר א׳ בלחוד מעכב בכל צורת וכדכתיבנא לעיל.

אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה. פרש״י ז״ל דס״ל טרפה חיה והקשה עליו הרמב״ן ז״ל חדא דמוקים ליה לרבא דלא כהלכתא ועוד דכי לא היה י״ב חדש מאי הוי מיגרע מנפל דאמו טמאה כיון דראוי לברית נשמה והא נמי לא סגיא שלא היה ראוי לברית נשמה מפני שיהא ושטו נקוב מתחלתו וכ״ש דאפשר דניקב לאחר זמן ולא גרע מיצא מחותך לכן פי׳ רבי׳ ז״ל דרבא אמ׳ אפי׳ למ״ד טרפה אינה חיה ואליבא דהלכתא והא דאמר בסמוך דאיכא בין ר׳ ינאי ובין ר׳ זכאי טרפה חיה לאו למימר דדין טומאה דהכא תלויה בדין טרפה חיה כלל אלא דר׳ נקט לסימן בעלמא כדי שייטל מן החי וימות דהיינו נטילת ארכובה עליונה העושה טרפה דס״ל טרפה אינה חיה ור׳ ינאי סבר דטרפה חיה.

א"ר ירמיה בר אבא אמר רב הכל מודים וכו'. פי' ר' ירמיה משמיה דרב פליג אדשמואל ור' יוחנן דפרשי לעיל טעמיה דר"מ משום יצירה יצירה או משום גלגול עין שלדבריהם אפילו תייש גמור במעי אשה ולד מעליא הוא לטומאות לידה וכ"ש גופו אדם ופניו תייש דאיכא מקצת אדם.
וה"נ משמע דס"ל לרב יהודה משמיה דרב כותיה מדקאמר הואיל ובמינו מתקיים ולרב ירמיה משמיה דרב לית ליה הנהו טעמי אלא ר"מ ורבנן בסברא בעלמא פליגי בשפניו אדם ונברא בעין א' כבהמה שר"מ אומר מצור' אדם בעינן והא איכא וחכמים אומרים כל צורת ממש.
וה"ה לר' מאיר' דבמצח ועין וגבן העין ולסת וגבת הזקן סגי אלא להכי נקט פניו אדם ועין אחד כבהמה להודיעך כחן דרבנן והא דאמרי ליה רבנן והא איפכא תניא לאו איפכא תניא דוקא דמתהפכי תרתי סברי דהא לא (מתסרא) [מתהפכא] סברא דרבנן לר"מ אלא איפכא בלישנא לכולהו ואיפכא בסברא דר"מ דמפכא לה ברייתא לרבנן וכדפירש רש"י ז"ל.
ולסבריה דרב הא דתני' לקמן המפל' דמות נחש אמו טמאה לידה ר' יהושע יחידאה היא ולית ליה דר"מ וכ"ש דרבנן וההיא דתניא לעיל נראין דברי ר"מ בבהמה וחיה בהכי נמי מתוקמ' בבהמה וחיה ומקצ' סימנין דאדם דכיון דהיא עצמה עיניה הולכות כשל אדם במקצת סימנין נעשית כאדם גמור מה שאין כן בעופות שאפילו כל פניו כאדם ועיניו לצדדין אינו כלום.
והאי דדחי רב אחא בריה דרבא לעיל תבדוק לרבנן דמודו רבנן בקריא וקפוף הואיל ויש להם לסתות כאדם דחייה בעלמא היא דדחי בסברת דר' אלעזר בר צדוק אבל לפום מסקנא לרבנן לסתו' חדא מצורות דפנים נינהו וצריך נמי גבין וגבת זקן דאדם ועין נמי דאדם ואף ע"פ שהולכות לפניהם צריך צורת דאדם באוכמא.
וי"מ דלרב ירמיה גופיה אית ליה אליבא דר"מ יצירה יצירה ואי כולה תייש בפניו וגופו אמו טמאה לידה הואיל ובמינו מתקיים והא דאמה גופו אדם ופניו תיש ולא כלום משום שאין זה לא מין בהמה ולא מין אדם והואיל ואין לו מין שמתקיים דברי הכל ולא כלום.
ולפי דבריהם קשיא, א"כ מנא ליה לר' ירמיה א"ר דר"מ בפניו אדם ונברא בעין א' כבהמה פליג דילמא בההוא כרבנן ס"ל דלאו אדם הוא ומין בהמה נמי אינו שאין לך בבהמה כמותו והם אומרים קסבר רב דר"מ ורבנן בתרתי נמי פליגי ממאי מדאמרי ליה רבנן כל שאין בו מצורת אדם ולא קתני וחכמים אומרים אמו טהורה א"נ וחכ"א אינו ולד שמעי' דר"מ דמטמא נמי במקצת צורה ואמרי ליה לא כל צורה בעי למעוטי צורה בהמה גמורה ולמעוטי נמי מקצת צורת אדם והא דאמרי ליה רבנן והא איפכא תניא איפכא לגמרי הוא שר"מ אמר כל צורת לגמרי מ"ט או כולו אדם או כולו בהמה וחכ"א מצורת אדם ולא פניו בהמה אבל במקצת צורת אדם ולד הוא והיינו דקתני מתני' כל שאין בו מצורת לאפוקי כולו בהמה ומדלא קתני אמו טהורה סתם משמע ליה דבתרתי פליגי וברייתא נמי דמסייעא להו כך מפורש בספר הישר.
ודברי רש"י ז"ל יותר נראין והוא הלשון הראשון שכתבנו ואע"ג דקשיא נחש דר' יהושע כדפרישית.
והא דתניא המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה ולד הוא אלא שיש לו כנפים ולא אמרינן משום דגופו תיש ופניו אדם היינו נמי טעמא משום דודאי פניו אדם אע"פ שגופו תיש בתר צורת פנים אזלינן אבל בדמות לילית ס"ד אין כאן צורת אדם כלל אלא צורת לילית היא זו בין בגוף בין בפנים קמשמע לן דלילית גופה ולד הוא אלא שיש לו כנפים.

אף אנן נמי תנינא המפלת מין בהמה חיה ועוף. בספרי' כתוב ולד [מעליא] הוא דברי ר"מ ול"ג ליה דלית' במתני' דבכורות ואבא אחריו קאי דלא הוי בכור לכהן:

לר' מאיר דאמר בהמה במעי אשה כו' לרבנן לא קא מבעיא ליה דכי היכי דבהמה במעי אשה בהמה הוי הכי נמי אדם במעי בהמה [אדם] הוי אבל לרבי מאיר דאמר בהמה במעי אשה הוי ולד אדם במעי [בהמה] איכא למיבעי מי אזלינן בתר סברא ואדם הוי או דלמא בתר אימא שדינן ליה כמו בהמה במעי אשה והא דקא"ל ותיפשוט ליה מדרבי יוחנן הוה מצי לשנויי דההיא כרבנן ואנן אליבא דר"מ קא מיבעי' לן אלא דעדיפא מינה קא משני:

ונברא בעין אחד כבהמה שר' מאיר אומר מצורת וחכמים אומרים כל צורת. ה"ג רש"י וקשה דמנא ליה לרב לומר דחכמים אומרים כל צורת הא קתני במתניתין וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. ועוד גריס רש"י והא איפכא תניא שר' מאיר אומר כל צורת וחכמים אומרים מצורת ופי' כל צורת כל דהו צורת וקשה דהאי כל צורת לא הוי פירושו ככל צורה שאמר רב ועוד דלא הוי איפכא שאף לדברי הברייתא בעו חכמים טפי צורת אדם מר' מאיר ועוד דבכל דוכתא דאמרינן אי תניא תניא פי' והדרי בי ועו"ק דתינח לרב אלא לר' יוחנן תיקשי ליה הברייתא דלאו תנא הוא כדמוכח פ"ק דכתובות בשמעתין דחתנים מן המנין ועוד כי פריך מברייתא מצורת פנים שאמרו כו' (פ"ל שר' מאיר סבר או כולו אדם או כולו בהמה) לישני דכרבי מאיר אתיא דאמר כל דהו צורה ופר"ת הא דפליגי בגופו אדם ופניו תייש פלוגתא אחרת היא והפכו סברת ר"מ ורבנן דלרבנן חשיב בקל ולד טפי מלרבי מאיר וה"פ לא נחלקו אלא שפניו אדם ונברא בעין אחד כבהמה כלומר כל צדו אחד כבהמה כדאמרינן לקמן המצח והגבין והלסת ועין עד שיהו כלן כאחד וה"ג שר' מאיר אומר כל צורת וחכמים אומרים מצורת כלומר לר' מאיר לא הוי ולד עד שיהא בו כל צורת אדם ולרבנן אפי' במקצת צורה ודייק לה רב ממתניתין דקתני וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם כו' וה"ל למיתני וחכמים אומרים אינו ולד אלא משום דאיכא פלוגתא אחריתי באותו שדומה במקצת לאדם ובמקצת לבהמה אע"ג דבהך פלוגתא הוה שייך למיתני וחכמים אומרים כיון שיש בו מצורת אדם מ"מ נקט האי לישנא משום דאיירי ר' מאיר בר בכולו ולא בהמה. ופריך והא איפכא תניא. שר' מאיר אומר מצורת וחכמים אומרים כל צורת. א"ל אי תניא תניא והדרי בי. והא דאמרי רבנן מצורת במתניתין משום דאכולהו בהמה קיימי ולדבריו קאמרי ליה לדידן בעי כל צורת אלא לדידך אודי לי מיהא דליבעי מצורת א"נ משום דבכולה בהמה קיימי קרי מצורה (בשביל) [בשכל] גופו תייש וראשו אדם כיון שכל גופו תייש:

למאי נפקא מניה לאישתרויה באכילה פי' לר' מאיר דאזיל בתר אימיה חשיב בהמה וקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו ולרבנן דלא אזלי בתר אימיה לא חשיב בהמה ולא קרינן ביה בהמה בבהמה ואסור באכילה:

פיסקא וחכ"א כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד לא נחלקו אלא כשפניו אדם ונברא בעין אחת כבהמה פי' רב לא ס"ל לטעמ' דשמואל דאמר לעיל היינו טעמא דר' מאיר הואיל ונאמרה בהם יצירה כאדם ולא לטעמא דר' יוחנן דאמר לעיל היינו טעמא דר"מ הואיל ודומות עיניהם כשל אדם דאילו שמואל ור' יוחנן אפילו כל פניו תיש ולד הוה:

אמר ר' אבא א"ר הכל מודים גופו תיש ופניו אדם אדם כולי עד והא איפכא תניא ר"מ אומר כל צורת וחכ"א מצורת כמה זו השטה קשה ורבינו תם בספר הישר כתב דבתרתי פליגי וכמה הכניס פילא בקופא דמחטא ונ"ל שמאיר מבלבל העולם דל מאיר מהכא ותתיישב השטה יפה וה"ג ר' אומר כל צורת וחכ"א מצורת ואתו לאיפלוגי ר' חכמים דבני דריה לפרושי מלתייהו דחכמים קמאי דבעו צורת אדם דוודאי ר' מאיר לא בעי צורת אדם כלל ואפילו כל גופו תיש ופניו תיש מטמא הואיל ונאמרה בה יצירה כאדם וחכמים הוא בעו צורת אדם ואתו השתא ר' ובני דורו לחלוק במילתייהו דחכמים קמאי דבעו צורת אדם כמה צורה בעו דר' בעי כל הצורה שתהא דומה לאדם בשתי העינים וחכמים דבני דורו לא בעו אלא מקצת צורה וכי אמר ר' אבא א"ר לא נחלקו והכל מודים על חלוקת ר' וחכמים דתניא בברייתא מיירי ולאו על ר' מאיר וחכמים דמתניתין ובמקצת ספרים מצאתי כתוב בברייתא ר' וחכמים ולא ר' מאיר והיא הגירסא העיקרית:

בפרש"י בד"ה אפילו פרצוף אחד אבר אחד כו' ובד"ה חוץ מן האזנים כו' אלמא למ"ד מצורת בחד סגי וקשיא לרבא כו' עכ"ל צריך עיון לפירושו כיון דרבא לרבנן דברייתא קאמר מצורת חצי צורה מאי מקשי ליה למימר דצורת אפילו אבר אחד קאמר ואם כן מאי פליגי דהא ר"מ נמי אית ליה הכי כל צורה צורת כל שהוא אפילו אבר אחד ואם נאמר לדעת המקשה דבעי למימר דמצורת דאמרי רבנן אפילו אבר אחד וע"כ כל צורה דר"מ דבעי ב' עינים ולסתות כו' וגריע ליה מכולה בהמה דהתם יצירה כתיב כמ"ש התוספות דאם כן מי הכריחו לפרש כלל כל צורה דר"מ דהיינו כ"ש ולא ככל צורה דקאמר רב לרבנן דהיינו הצורה כולה דכיון דדעת המקשה למימר דכל צורה דר"מ היינו נמי הצורה כולה נימא דהמתרץ נמי לא פליג עליה בהא אלא דע"כ רש"י סבר דכל צורה דר"מ לית לן לפרש הכי משום דלא גריע מכולה בהמה דמתניתין ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר רבא ושטו נקוב כו' רגל של זו עולה כולה עולה כו' מקנה לעובד כוכבים מקצת כו' כצ"ל:

ד"ה ומצא בה דמות יונה וכו' וא"ת ודלמא לרבנן וכו'. ר"ל לפרש"י דמשמע דלרבנן פשיטא ליה דאסור ולא מיבעיא ליה אלא לר"מ דאזיל בתר אמיה א"כ קשה מאי פריך ותפשוט ליה מהא וכו' ודלמא ההיא דר"י אתי כרבנן ולא כר"מ ותירץ וי"ל דא"כ הל"ל לרבנן וכו' ומדלא קאמר הכי ש"מ דאתי ככולי עלמא אפי' לר"מ:

[בא"ד] א"נ י"ל וכו'. ר"ל דאין הפי' כפרש"י אלא בהפך דגמ' ס"ל דלרבנן פשיטא ליה דשרי דלא מיבעיא ליה אלא לר"מ דבקל עושהו ולד והשתא פשיט שפיר מההיא דיונה דאפילו לרבנן אסור וכ"ש לר"א דמסתמא לרבנן קאמר ר"י למלתיה ואת"ל דלר"מ קאמר מ"מ תפשוט מינה בעיין:

ד"ה שר"מ וכו' לר"מ קאמר לדידי וכו'. ואע"ג דהשתא ס"ל דר"מ אומר מצורת היינו דכי דמי לאדם בעי מצורת אבל המפלת מין בהמה ממש ס"ל לר"מ אמו טמאה לידה ועלה קאמרי רבנן אודי לן וכו' ומפלת מין בהמה ממש נמי לא ליטמיה אלא שי"ל א"כ מנלן דבתרתי פליגי רבנן ור"מ דלמא לא פליגי כ"א בהמפלת מין בהמה ממש והא דתנן וחכ"א כל שאין בו מצורת אדם ולא קתני וחכ"א אינו ולד משום דרבנן לר"מ קאמרי אודי לן וכו' ויש לתרץ דס"ל לגמרא דאי לאו דבתרתי פליגי ושמעי רבנן לר"מ דס"ל דכי דמי לאדם בעיא שיהא דומה לו במקצת כל הצורה לא הוי אמרי ליה במפלת מין בהמה ממש אודי לן וכו':

ד"ה והתניא וכו' ור"ח וכו'. נראה דגריס כן משום דק"ל דהשתא ר' יוחנן דאמר עד שיהו כולה כאחת אתי כרבנן דברייתא:

ד"ה אמר רבא וכו' עד ובפרק קמא דבכורות פלוגתא אפכא גבי מקנה לעובד כוכבים וכו' עד ואומר ר"ת דהוי כאיכא דאמרי. נ"ל דר"ל דיש מהפכין דרב חסדא לדרבא ודרבא לדרב חסדא וכן כתבו התוספות שם בתמורה שזה מן הסוגיות ההפוכות שבגמרא ע"ש:

גמ' אף אנן נמי תנינא המפלת כמין בהמה חיה ועוף דברי ר"מ כו' כצ"ל. ונ"ב כן הוא בפ' יש בכור:

רש"י בד"ה סנדל צורה כו' משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר כו' כצ"ל:

בד"ה אמר אביי כו' דלא מעכבא וכמאן כו' כצ"ל:

בד"ה מן הצד כו' וירכו בצדו בשאר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מוצא בה כו' אלא אדם כו' כצ"ל:

גמרא ואס"ד דחיי הבא אחריו בכור לנחלה מי הוי. קשה כיון דקתני המפלת דמשמע שנולדו מתים או בתוך זמן עיבורם. וא"כ מי עדיפי מצורת אדם דקתני שם דהבא אחר נפלים כו' בכור לנחלה. ויהיה מזה לכאורה ראיה מבוררת להשארית יוסף שהביא הסמ"ע בסי' רע"ז סקי"ג דבנפל שיצא כולו הבא אחריו אין בכור לנחלה ודלא כהסמ"ע והש"ך שם. ואפשר לדחוק דהכי דייק דאס"ד דחיי ליתני פלוגתתן בילדה כמין בהמה כו' קיימים דלר"מ הבא אחריהם אינו בכור לנחלה ולא לכהן. ולרבנן הוי בכור לשניהם:

רש"י ד"ה המפלת מין בהמה. דלא חיי ואין בכור לכהן שהרי כו'. כצ"ל והד"א ובזה לא נצטרך להגהת הגרי"פ:

רש"י ד"ה [אי] תניא תניא. הואיל ויש משנה בידכם. עי' מש"כ בשבת (פג ב) בס"ד:

תד"ה שר"מ. כי דמי לאדם בעי כו' במקצת כל הצורה. כצ"ל:

תד"ה והתניא. גבי חתנים מן המנין. כצ"ל:

והא איפכא תני' ר"ח גרס איפכא כמ"ש תוס' וכן נ"ל שהיה גי' רמב"ם דפסק להקל דאינה טמאה לידה עד שתהיה כל צורתו והיינו כרבנן דברייתא לפי גי' ר"ח דלא כרב דברייתא עדיפא. והנה רוב הפוסקים פסקו להחמיר מצורת. ונ"ל משו"ה נמי העלו דבזה"ז אין אנו בקיאים לבדוק כלל בצורת כמ"ש רשב"א בתה"א והיינו משום דבמצורת סגי וכי הוי חצי צורה תיש תו אין אנו בקיאים להכיר באידך חצי צורה דע"י חצי צורת תיש משתנה ג"כ אידך חצי הצורה של אדם ונדמה לעינינו כצורה אחרת שהרי אפי' אי רק נחתך קצת מחוטם אין מעידין על האדם להתיר אשתו משום שעי"ז גם שאר דמותו משתנה א"כ כ"ש הכא שחצי צורתו תיש פשיטא שעי"ז גם אידך חצי צורתו משתנה ונדמה כאלו אינו אדם וכמ"ש רשב"א שיש כמה חיות במדינת הים שדומין לצורה אחרת ע"ש אך להרמב"ם דבעי כל צורה א"כ גם אנן בקיאים כנ"ל פשוט ולחנם נתלבט בכ"מ בזה:

אפי' פרצוף א' מן הפרצופין חוץ מן האזן נ"ל דלפי הס"ד הוא בין לר"מ בין לרבנן בחד נמי סגי אלא לר"מ אפי' באזן סגי והיינו כל דהו פרצוף פי' כל דהו היכר פרצוף היינו אוזן ולרבנן מצורת נמי סגי מ"מ היכר גמור בעי והיינו אבר א' שיש בו היכר גמור לאפוקי אוזן דלא. ודלא כמהרש"א:

ושטו נקוב טמאה כ' רש"י ותוס' דרבא ס"ל טריפה חי' והרשב"א הקשה ע"ז. ומלבד כ"ז ק' הא רבא ס"ל בחולין ל"ב ע"ב דנקיבת הושט נבילה הוה ולהרמב"ם נבילה מחיים הוה ותו קשיא טובי מאי דאמר רבי לקמן כדי שינטל מן החי וימות מאי בכך שינטל מן החי הא להרמב"ם כל שניטל טריפה אי נברא כך חסר כשרה כיון דמתחלת ברייתו נברא כך וא"כ מאי בכך שינטל מן החי וימות מ"מ השתא שנברא כך כשר אלא ע"כ נראה כמ"ש רשב"א דזה לא תליא כלל בטריפה חיה ואינו חיה ורבי דקאמר כדי שינטל מן החי לא דמשום כך אין אמו טמאה משום שהוא טריפה דאפי' הוא כשר כיון שנברא כך מ"מ בכה"ג אינו ולד וסימנא בעלמא קיהיב רבי כל שינטל מן החי וימות באותו שיעור בא לנו בקבלה שאינו ולד ולא משום זה הטעם. והא דקאמר הש"ס קמיפלגי בטריפה היינו משום דאתו לפרושי סימנא דרבי ולמר מן הארכובה ינטל מן החי וימות ולמר עד נקביו א"כ פליגי בטריפה חי' ולא דתליא ביה יולדת כלל. ועי' מ"ש בזה בסמוך אי"ה:

אמנם מ"ש תוס' מרבה ור"ח דתמורה ובכורות בודאי צ"ע. ולפע"ד דר"ח ודאי ס"ל טריפה חיה כדאמר להדיא בבכורות. ובתמורה הוא דקאי לר' יהודא שם דס"ל טריפה אינה חיה בע"ז ט"ז ע"א אינה יכולה להתרפאות ולחיות ע"ש. ורבא י"ל איפכא דלנפשיה ס"ל טריפה אינה חיה ובתמורה דקאי לר' יהודה ס"ל טריפה חיה אליבי' וכסוגיא דחולין נ"ז ע"ב ע"ש ואין להאריך יותר וק"ל:

רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה ינטל מן החי וימות לפמ"ש בסמוך לרמב"ן דסימנא בעלמא יהיב וא"כ הני אמוראי פליגי רק לפרושי דברי רבי אי נתכוון עד לארכובה או עד לנקביו ותלי' זה אי ס"ל לרבי טריפה חיה או לא וקשה הא בחולין נ"ז ע"ב ס"ל לרבי בהדיא סימן לטריפה שלשים יום דאינה חיה שלשים יום ואיך אפשר לומר דס"ל לרבי טריפה חי' וצע"ג לכאורה. ע"כ נ"ל לומר דוקא גבי בהמה ס"ל נשמט הירך טריפה וניטל הירך וחלל שלה ניכר נבילה אבל באדם אפשר דניטל הירך וחלל שלל ניכר טריפה נמי לא הוי ומכ"ש דלא הוי נבילה. ואפי' למאי דלא קיי"ל כר"ת ר"פ א"ט דבן אדם דאית ליה מזלא שאני מ"מ גבי טריפת דירך יש לחלק בין אדם לבהמה ע"פ שיטת רש"י בחולין נ"ז ע"א וכמ"ש ר"ן ורשב"א שם דגבי עוף הואיל ואינו נשען כ"כ על יריכו כמו בהמה לא הוי ניטל הירך אפי' טריפה וא"כ ה"ה באדם המושכב על מטתו ואינו נשען כ"כ על יריכו וזה נ"ל ברור בדעת הרמב"ם דפסק עד מקום טבורו והקשו עליו הא איהו ס"ל טריפה אינה חיה ועוד הא איהו ס"ל ניטל ירך וחלל שלה ניכר נבילה. והא"ש דגבי בהמה הוי נבילה ובאדם אפי' טריפה נמי לא הוי. וסעד מצאתי לדברי שהרי בהלכות שחיטה מנה ניטל הירך בהדי נבילה ומטמא מחיים וכן ברפ"ב מאבות הטומאה מני ליה ע"ש ואלו ספ"א מהל' טומאת מת דמני התם המטמאים באהל מחיים לא מנה הא דירך אלא ע"כ כמ"ש דגבי אדם לא הוי נבילה ד"ז מצאתי ביש"ש דחולין. ומאי דקשי' ממתני' שלהי יבמות מן הארכובה ולמעלה תנשא עי' תשובתו אלף רס"ג: