נידה כב ע"א

דף כב - א

כי פליגי רק בחתיכה, ודפלי פלויי, שנראה הדם בבקעי החתיכה.

מר, תנא קמא סבר - דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והדם הוא דם נידה, וכיון אין כאן חציצה טמאה. ומר, רבנן, סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולפיכך אין דם זה נקרא 'דם נידה', וטהור ^[32]. ומה שהוצרכו חכמים לטהר משום "שאין זה דם נדה", אינו בגלל שחולקים על הדרשה מ"בבשרה", אלא אמרו טעם נוסף שיטהר גם הדם שבבקעים ^[33].

רבא אמר: דכולי עלמא אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ואין דם זה נחשב כדם נידה וגם ת"ק מטהר בפלי פלויי. והכא, באשה טהורה ומקור [הרחם] מקומו טמא קמיפלגי. שאע"פ שהאשה עצמה אינה טמאה בטומאת נידה נחלקו ת"ק וחכמים אם עצם המצאותו ברחם מטמאה אותו ועושה אותו לאב הטומאה, כדי לטמא את האשה ואת הטהרות שיגע בהן בטומאת ערב. או דילמא שההמצאות במקור אינה גורמת שום טומאה.

דרבי אליעזר [תנא קמא] סבר: אשה - טהורה מטומאת נדה, ודם - טמא! דהא אתי דרך מקור, ונטמא הדם במגעו ברחם, ומטמא את האשה שנוגעת בדם כדין כל הנוגעת בדבר טמא.

ורבנן סברי: אשה טהורה. ומקור - מקומו טהור! ולכן האשה טהורה אפילו מטומאת ערב ^[34].

בעא מיניה רבה מרב הונא: הרואה קרי בקיסם ^[35], שהוציא שכבת זרע על ידי הכנסת קיסם בפי האמה - מהו?

וצדדי הבעיה הם: "איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" אמר רחמנא - עד דנפיק מבשרו דרך יציאה ולא שהוציאוהו בקיסם ^[36].

או דילמא: האי 'ממנו' משמעותו - עד שתצא טומאתו לחוץ, ואפילו שנעקר והתחיל לצאת בתוך הגוף עדיין טהור, ושונה דינו מנדה שנטמאת מהדם כשעבר את מקום "בין השיניים" גם קודם שיצא מחוץ לגוף. וכיון שנצרך הפסוק "ממנו" לדרשה זו, אין למעט מכאן מיעוט נוסף ^[37] ואפילו בקיסם נמי טמא?!

אמר ליה רב הונא לרבה: תיפוק ליה דהוא, הזרע, עצמו, אינו מטמא בכל שהוא אלא בחתימת פי האמה, ובפחות משיעור זה של 'חתימת פי האמה' אין הזרע מטמא את האדם שיצא ממנו, ואפילו כשיצא מעצמו ואם כן, כשהכניס קיסם והוציא זרע הרי לא הוציא יותר מאשר שיעור הקיסם, שהוא פחות משיעור חתימת פי האמה ^[38], ומהו ספיקו של רבה בהוצאה בקיסם, כאשר אין כלל את שיעור המטמא? ומדייקת הגמרא: למימרא, דסבר רב הונא, דהא דמטמא הזרע את האדם הוא לא בעצם יציאת הזרע אלא משום דנוגע הוי באדם. ולפיכך צריך שיעור בזרע שנוגעים בו [כי אילו היתה הטומאה משום ראית הקרי לא היה צריך שיעור לזרע, כמו בנדה, שטומאתה נובעת מעצם ראית הדם ולא מהמגע בו, ולפיכך אין שיעור לדם הנצרך כדי שתהיה טמאה בנדה] ^[39].

ומקשה הגמרא: אלא מעתה, שטומאת קרי היא לא משום ראיה אלא משום נגיעה בזרע הטמא - אל יסתור הרואה קרי בזיבה!? [זב שראה שלש ראיות של זיבה צריך לספור שבעה ימים נקיים לטהרתו, שצריך שלא יראה בימים אלו דבר מעניני זיבה. ואם נאמר שקרי אינו טומאת ראיה אלא טומאת מגע אין ראית הקרי בתוך שבעת הימים הנקיים צריכה להיות סותרת לטהרתו, וכמו שמגע בשרץ אינו מפריע לטהרתו]. ואם כן תיקשי - אלמה תניא: "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" [שהוקשו זב ובעלי קרי להדדי], ודרשינן: מה זיבה בימי הנקיות - סותרת אותם, וצריך למנותם מחדש, אף ראיית שכבת זרע על ידי הזב בשבעת ימי נקיותו נמי סותר! ואמאי סותר כשאין זה אלא טומאת מגע הדומה לנגיעה בשרץ?

אמר ליה רב הונא לרבה: סתירה, היינו טעמא דסותר הקרי את שבעת הימים הנקיים של הזב, לא משום ששכבת הזרע מטמאה בעצם יציאתה מהגוף, אלא לפי שאי אפשר לה לשכבת הזרע היוצאת בז' הימים הנקיים בלא צחצוחי זיבה, והצחצוחים האלה של זיבה המעורבים בשכבת הזרע הם הסותרים את נקיות הימים, ולא ראיית הקרי כשלעצמה.

וחזר רבה ושאלו לרב הונא: אלא מעתה, דאמרת אי אפשר לה לשכבת זרע בז' נקיים של זב בלי צחצוחי זיבה, תסתור ראיית הקרי כל ז' ימים, כדין זב שראה זיבה בימים הנקיים, שסותר את כל הימים הנקיים שמנה עד עתה, וחוזר ומונה שבעה ימים נקיים חדשים.

אלמא תניא: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" - מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותרת בז' נקיים של זב. אי מה זיבה סותרת את כל ז' הימים הנקיים אף שכבת זרע נמי סותר את כל ז' הימים הנקיים של הזב, תלמוד לומר 'לטמאה בה' אין לך בה, בסתירה שסותרת שכבת זרע, אלא מה שאמור בה לענין טומאה עצמה - מה טומאת שכבת זרע היא יום אחד בלבד, אף הסתירה שהיא סותרת ממנין ז' הימים של זב אינה אלא יום אחד. והיינו את אותו יום שבו היא נראתה [ולדוגמא אם ספר הזב שבעה ימים נקיים וביום השביעי יצאה ממנו שכבת זרע הרי הוא סותר את היום הזה בלבד ומונה למחרת יום נקי נוסף ומשלימו לששה הנקיים הקודמים]. ואמאי, הא בשכבת זרע יש צחצוחי זיבה ומכחם ייסתרו כל שבעת הימים?!

אמר ליה רב הונא לרבה - גזירת הכתוב היא! [דהיינו: שרק] זיבה גמורה, דלא ערבה בה שכבת זרע - סותרת כל שבעה. אבל צחצוחי זיבה, דערבה בה שכבת זרע - לא סותרת אלא יום אחד! ^[40]

בעא מיניה רבי יוסי ברבי חנינא מרבי אלעזר: הרואה דם יבש - מהו?

וצדדי הבעיה הם:

שטומאת נדה נלמדת מהפסוק "אשה כי יזוב זוב דמה" וכיון שבלשון זיבה אמר רחמנא - עד דמידב דייב ליה [רק כשיזל כנוזל] מטמא, ולפי צד זה: דם לח - אין, דם יבש - לא! ^[41] או דילמא - האי 'כי יזוב זוב דמה' אורחא דמילתא היא, שנקט הכתוב לשון נזילה משום שזוהי הדרך הרגילה שבה היא רואה דם, ולעולם, אפילו דם יבש נמי מטמא?

אמר ליה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא - תניתוה: 'דם הנדה, ובשר המת מטמאין לחים ויבשים'! ^[42]

אמר ליה רבי יוסי ברבי חנינא לרבי אלעזר: דם שהיה ביציאתו לח ונעשה יבש לאחר מכן לא קא מיבעיא לי דמטמא, ובמקרה זה עוסקת המשנה [שבמשנה הוזכר גם בשר המת יבש, ובשר המת ודאי בשעת מיתה היה לח ורק אח"כ יבש]. כי קא מיבעיא לי

- יבש מעיקרא, שבשעת יציאתו מהגוף היה יבש ולא יצא בצורה של נזילה, ורק אותו אפשר למעט מהפסוק "כי יזוב"?

ופושטת הגמרא:

הא נמי תניתוה, 'המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין, תטיל אותם למים -  אם נמוחו, טמאה!'

ומוכח דעל אף דבתחילה היה הדם יבש ורק אחר כך בשעת בדיקתו במים, נימוח הרי היא טמאה ^[43].

---

א"ד האי ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ. ואי קשיא הכא איצטרך קרא לומר שלא יטמא בפנים דאלמא דינא הוא דמטמא והכא איצטרך בבשרה לומר שמטמאה בפנים אלמא אין דינה לטמא. לא קשיא דגלי רחמנא בחד ואיצטרך חבריה שלא תאמר זב וזבה הוקשו א"נ באיש דינו לטמאות משעקר שסופו לצאת מיד ולא האשה שהרי עומד בבית החיצון הרבה.

והלא עצמו הוא אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, למימרא דנוגע הוי. פירש רב הונא אליבא דנפשיה פשיט ליה דס"ל כר' נתן דאמר זב אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה ואל תתמה [דהא שמואל] רביה (דרבה) [דרב הונא] הוא דאמר נמי כר' נתן כדאיתא בפרק יוצא דופן ולפום הכי גמר רב הונא בעל קרי מיניה דזב וסבר לה נמי כר' שמעון דאמר בפ' ואלו דברים בפסחים דס"ל בזב כר' נתן דבעי פי האמה ואיתקש בעל קרי לזב ובעי נמי חתימת פי האמה כזב דהא קרא בבעל קרי לא כתיב ובזב כתיב או החתים בשרו.
והא דדאיק מינייהו למימרא דנוגע הוי דלהכי בעינן חתימת פי האמה דליהוי נגיעת חוץ כדפי' רש"י ז"ל, ק"ל אי הכי זב נמי נוגע הוי ולמה לא יספור בזיבה, א"ל בזב ודאי אע"ג שנוגע הוי לענין שיעוריה מיהו הוי רואה לענין טומאה דיליה דאלו נוגע בזב טומאת ערב ואלו רואה טומאת שבעה והאי דאחמיר ד) עליה רחמנא בחתימת פי האמה דליהוי נמי נוגע גזירת הכתוב הוא שלא יהא טמא טומאת שבעה עד שיראה זוב ונגע בו מגע חוץ דה"ל רואה ונוגע ומ"ה אקשי' אא"ב בעל קרי רואה הוי ואפילו במקום שאינו טמא משום נוגע טמא הוא משום רואה הרי דומה לזב מצד אחד שאף הוא יש לו טומאה בראיה שאינו מדין מגע אא"א אינו טמא אלא בנוגע וטומאתו נמי טומאת מגע היא א"כ מה הנוגע בקרי אינו סותר בזיבה אף הרואה לא יסתור שהרי שניהן טומאה אחת להן בכל ענינן ומדין מגע טימאן הכתוב, ומפרקינן התם בשביל שא"א לה בלא צחצוחי זיבה ואם תאמר והלא אין בהם חתימת פי האמה ואין הזוב מטמא אלא כן י"ל כיון שיוצא עם שכבת זרע שהוא חותם פי האמה הרי הוא כנוגע ממש שמין במינו הוא ואינו חוצץ.
והיינו דלא אקשינן יטמא טומא' שבעה אלא תסתור ז' דטומאה בזוב גמור לית ליה כיון דאינו רואה בשיעורו טומאת מגע זוב אית ליה וכיון דזוב הוא מיהא ובראיה דין הוא לסתור הכל שאין כאן ז' נקיים דהא הוה ליה כאלו ראה זוב בנתיים שאין אחר אחר לכולן.
ומפרקי' גזרת הכתוב כך הוא מאחר שאין הזוב הזה כדי ראיה אין לו טומאת שבעה ואפילו לסתור ז' אלא סתירתו כטומאתו והא נמי רב הונא אליבא דנפשיה פשט ליה דהא בפרק כיצד הרגל בב"ק איכא ר' אליעזר דסבר אפשר בלא צחצוחי זיבה כלל, ומיהו בהא כרבנן פריק ליה ורבים נינהו.
ואי קשיא לך לרב הונא דאמר בעל קרי נוגע הוי תרי קראי למה לי דהא כתיב רואה וכתיב נוגע וכדדרשינן בפרק יוצא דופן מדכתיב או איש, א"ל אע"ג דרואה דוקא בנוגע הוא דמטמא ה"א ה"מ ברואה דאיכא תרתי מגע וראיה אבל בנוגע לחודיה לא קמ"ל.

או דילמא הא ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ, איכא דקשיא להו, היכי מספקי' להו אי האי טומאתו ממנו בעד שתצא טומאתו לחוץ, דא"כ הכא איצטריך קרא לומר שלא יטמא בפנים דאלמא אי שתיק קרא מיניה מדינא הוה אמינא דמטמא אפילו בפנים, והתם איצטריך רחמנא לרבויי שיטמא, בפנים כבחוץ דאלמא מדינא אי שתיק קרא מיניה לא הוה מטמא בפנים עד שתצא לחוץ, ויש מפרשים, דכיון דגלי רחמנא בזבה שמטמאה בפנים כבחוץ, איצטריך לגלויי בזב שאינו מטמא אלא בחוץ, שלא תאמר דזב וזבה הוקשו, אי נמי בדין היה באיש לטמא בפנים, משום דכיון שנעקר שותת הוא ויורד ואין שם מקום להתעכב, אבל באשה שמתעכב דם בפרוזדור, הייתי אומר שלא תטמא עד שיצא לחוץ ממש, לפיכך הוצרך הכתוב להשמיע בזה ובזה, ומיהא אכתי קשה לי, מאי קמבעי ליה, מתניתין היא שאין זב ובעל קרי מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, וכדתנן לקמן בפרק יוצא דופן (נדה מ, א), אלמא האי ממנו להכי הוא דאתא, וכדדייקינן ליה מיניה התם בגמרא. אלא נראה לי דהיא גופה קא מיבעיא ליה כיון דרבה הכתוב פנים כחוץ בזבה, הא דתנינן הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, מהיכא גמרינן ליה, אלימא מדכתיב ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ, ומינה, דאילו ראה קרי בקיסם טמא, דהא יצאה טומאה לחוץ, או דילמא האי ממנו לעד שתצא ממנו ולא בקיסם הוא דאתא, וזב ובעל קרי שאינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, מזבה גמרינן לה. דמדאיצטריך רחמנא בזבה שתטמא בפנים כבחוץ אלמא בזב ובעל קרי מדינא לא מטמאי עד שתצא טומאתן לחוץ. והיינו דבעי לה הכא ולא בעי לה גבי מתניתין דפרק יוצא דופן, משום דהכא איירי ברואה דם בשפופרת, שהוא ענין דומה לו, ואייתינן נמי דרשא דבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ כנ"ל.

והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה. פירש רש"י דשיעור חתימת פי האמה קאמר, והכי קאמר והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בשיעור חתימת פי האמה, כיון דנפקא בקיסם, בציר ליה שיעורא כעובי הקיסם, ורב הונא לאו כר' נתן דאמר שזב צריך חתימת פי האמה קאמר ליה, דאם איתא, הוה לן לאקשויי הכא עליה והתנן הזב ובעל קרי מטמאין בכל שהן, וכדמקשינן לקמן בפרק יוצא דופן (נדה מג, ב) עליה דשמואל, דאמר זב צריך כחתימת פי האמה, ואקשינן והתנן זב ובעל קרי מטמאין בכל שהן, ופרקינן הוא דאמר כר' נתן, אלא ודאי רב הונא בזב כרבנן סבירא ליה, אלא דבבעל קרי לא סבירא ליה כותייהו, דמדלא חלק בהן הכתוב בין רואה לנוגע, דאפילו ברואה לא טמא אלא טומאת ערב כנוגע, אלמא רואה מדין נוגע טמאו הכתוב דאין לך רואה שאינו צריך ספירה כנדה וזב וזבה, וכיון דלא טמאו הכתוב אלא מדין נוגע, צריך הוא שיעור כנוגע והיינו דאקשינן למימרא דנוגע הוי, אלא מעתה אל יסתור בזיבה, ואלו כר' נתן אמרינן מאי קושיא, והלא זב שצריך שיעור, ואפילו הכי סותר בזיבה, וכן נמי הא דפרקינן לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, ואילו לר' נתן מאי פירוקא, והלא אפילו זב ממש פחות מכשיעור לאו כלום הוא, וציחצוחין מאי אהנו ומאי סתרי, אלא דק"ל להאי פירושא, דאי חתימת פי האמה משום שיעורא בלחוד הוא, מאי קושיא והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, והלא בקיסם חלול אפשר לצאת בו כשיעור חתימת פי אמה. ועוד דבכולהו נוסחאי הכא בחתימת י אמה,בבי"ת השימוש גרסינן, ולא כחתימת בכ"ף ועוד דהוא ליה למימר בכחתימת פי אמה, או לימא צריך כחתימת פי אמה, אלא משמע דחתימת פי האמה ממש בעי, כלומר שיגע ממש, ואפילו כי איכא שיעור חתימה לא מטמא עד שיהא שם כחתימה וחותם ממש, כלומר שיגע בפי האמה כולה. ועוד קשיא לי, דאי רב הונא כרבנן סבירא ליה בזב, בבעל קרי דאמר כמאן, לא כרבנן ולא כר' נתן, ואפילו ר' שמעון דאמר בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים סז, ב) דסבר לה בזב כר' נתן ואתקש בעל קרי לזב, אפילו כדידיה נמי לא אתיא, דעד כאן לא בעי ר' שמעון שיעור בקרי, אלא משום הקישא דזב, הא אלו סבר ליה כרבנן בזב אף בקרי לא היה מצריך חתימת פי האמה, ועוד דאם איתא, התם בפסחים דאמרינן דר"ש בעי כחתימת פי האמה בקרי, למה לן לאפוקי לגמרי מהלכתא ולומר דסבר ליה בזב כר' נתן ואיתקש קרי לזב, לימר קסבר ר"ש בקרי דבעי כחתימת פי אמה, כלומר משום דאין טומאת ראייתו צריכה ספירה, אלא טומאת ערב כמגעו, ובסבריה דרב הונא, ועוד דכי אקשי ליה רב הונא לרבא, והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי אמה, ליבעי מיניה זב שראה בקיסם דלא בעי שיעור, אלא שבזו י"ל דפשיטא ליה דלאו משום דכתיב כי יהיה זב בבשרו, כדפשטינן בזבה מדכתיב בבשרה, אלא כולהו ק"ל, ועוד דאי כרבי נתן מאי קאמר גזירת הכתוב היא, זיבה גמורה סתרה שבעה, צחצוחי זיבה לא סתרה אלא יום אחד, והלא לרבנן אף צחצוחי זיבה, זיבה גמורה היא, דהא מטמא בכל שהוא. ויש מפרשים דרב הונא כר' נתן סבירא ליה, וכשמואל רביה דאית ליה הכין, וכדאיתא לקמן בפרק יוצא דופן (נדה מג, ב) והוה מצי רבא למימרא ליה אנא כרבנן סבירא לי, ואליבא דרבנן קא מבעיא לי, והא דאקשינן למימר דנוגע הוי, לי דכיון דחתימת פי אמה בעית, אלמא אינו משום רואה אלא משום נוגע, אלא מעתה אל יסתור בזיבה, ואע"ג דלר' נתן בזוב ממש בעי חתימת פי אמה, ואפילו הכי לא הוי משום נוגע אלא משום רואה, הכי קאמר ליה, בשלמא זיבה אע"ג דבעי חתימת פי אמה, גזירת הכתוב הוא דלא תטמא אלא בראיה שיש בה נגיעה, והיינו דנגיעתו אינה אלא טומאת ערב וראיתו טומאת שבעה, אלא קרי, בשלמא אי לא בעי שיעור, דינא הוא דיסתור, משום דדמי בחד צד לזוב, דאף הוא מטמא דין רואהאע"פ שאינו נוגע, אלא אי אמרת בעי שיעור מאי טעמא סתרה והלא לא דמי לזוב כלל, אלא הרי הוא כמגע עצמו שלא בראיה, דזה וזה במגע וזה וזה טומאת ערב, ופרי' משום דאי אפשר לקרי של מי שהוחזק זב בלא צחצוחי זיבה, ואי אמרת וצחצוחין מאי מהנו, והא בעינן שיעור ואפילו לזוב עצמו, י"ל משום דהוה ליה מין במינו ומין במינו אינו חוצץ. וגם בזה צריך עיון, דהא זוב וקרי שני מינים מוחלקים הן לגמרי, כדאיתא לקמן בפרק בנות הכותיים (נדה לה, ב) וכדתניא זוב דומה למי בצק של שעורים זוב בא מבשר מת ושכבת זרע באה מבשר חי וכולי כדאיתא התם. ועוד דכי לא חיצא מאי הוי מכל מקום שיעור כחתימת פי אמה בעינן דר' נתן שיעור כחתימת פי אמה בעי, והא ליכא אלא צחצוחין בלבד, ואי אמרת מצטרפא, אם כן מצינן קרי שסותר ותהדר קושיין לדוכתה, ועוד דכי פרכינן אלא מעתה תסתור כל שבעה, אדרבה הוה לן למפרך כי איכא צחצוחי מאי הוי, והא ליכא חתימת פי אמה, דכי לא סתרה לא הוי חדוש, אלא כי סתרה הוא דהוי חדוש עוד צ"ע.

הא נמי תנינא המפלת מין קליפה מין שערה מין עפר כמין יבחושין תטיל למים אם נמוחו טמאה. הקשו בתוס' כיון דאפשר לימוח, לאו יבש מעיקרא הוא, וכלח חשבינן ליה, דהא תנן בפרק דם הנדה (נדה נד, ב) אבל השרץ והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים ואם יכול לחזור ולשרות כמות שהיו מטמאין לחין ומטמאין יבשין, אלמא כל שיכול דרך שרייה לחזור לכמות שהיה, אפילו ביבשיתן חשבינן ליה כלח. ואין לומר, דהתם כשחוזרים לכמות שהיו בתוך מעת לעת, והכא אפילו לאחר מעת לעת, דהא ליתא, דאדרבה מיבעיא בעינן לה לקמן (נדה כב ע"ב) אי יהבינן ליה לדם דרכיך מעת לעת כשרץ ונבלה או פחות מכן, כיון דהנך אקושי ודם רכיך, אלמא מפשט פשיטא להו דאפילו מעת לעת לא יהבינן לדם, ותירצו הם ז"ל דעיקר בעיין דהכא, משום דכתיב כי יזוב זוב דמה, וקא מיבעיא ליה אי בעי דדאיב ביציאתו מן המקור, שיזוב, למעוטי יבש שאינו זב, ואע"פ שהוא חשוב כלח מ"מ אינו זב, וקא פשיט ליה מדתנן המפלת כמין קליפה, וכו' ואינו מחוור בעיני, חדא דא"כ מאי קא מקשה תו אי הכי כי לא נימוחו נמי, דלדידיה דס"ל דזב ממש בעינן, מתני' מי ניחא אדרבה לדידיה תקשי ליה מתניתין טפי, מיהו א"ל בהא, דלא מפרשי' האי אי הכי דאי אמרת בשלמא ויש לנו כיוצא בו בתלמוד בפרק קמא דמציעא (ט, א) גבי נקנה רכוב במוסרה ואחרים כיוצא בו, אלא דאכתי קשיא לי, דאם כן מאי קא מהדר ליה ברישא תנינא דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשים והיכי שייכא הא לבעיא דקא בעי מיניה, איהו בעי אי בעינן דם שיזוב בשעת ראיה, ואיהו אהדר ליה דדם יבש מטמא, ודוחק הוא לומר, דהמתרץ לא הבין מעיקרא עיקר בעיא עד שפירשה השואל לבסוף. וי"ל דר' אליעזר משמע ליה דמתניתין כללא קאמר לכל דם יבש ואפילו מעיקרו, וקושטא דמתניתין הכין הוא כמו שאכתוב בסמוך, אלא דר' יוסי ב"ר חנינא א"ל דדילמא מתני' דוקא בלח ונעשה יבש. ונ"ל דעיקר קושיא ליתא, דהכי קא מיבעיא ליה דם יבש אי מקרי דם או לא, ואתי למפשטה מדרבנן דם הנדה מטמא לח ומטמא יבש אלמה לא נפק מתורת דם מחמת שנתיבש, ואהדר ליה, לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי, דכיון דנחתא ליה טומאה, לא נפיק מתורת דם טמא ואפילו שנתיבש, ומשום דכתיב דם יהיה זובה בהויתו יהא, כדדרשינן בריש פרק דם נדה (נדה נד, ב) והיינו נמי טעמא דשרץ ונבלה דמטמאין יבשים כשיכול לשרותן ולחזור לכמות שהיו, דכיון דנחתא להו טומאה בלחותן, אינן עולין מטומאתן עד שיתיבשו לגמרי שלא יוכלו לחזור לכמות שהיו ע"י שריית מעת לעת, אלא כי מיבעיא לי ביבש מעיקרו, דלא נחת ליה לידי טומאה בלחותו, אי מקרי דם לאחותי ליה טומאה ביבשותו, שיהא מטמא את האשה אם לאו, ואמר ליה, הא נמי תניתוה, במפלת כמין קליפה כמין שערה אם נמוחו טמאה, אלמא אע"ג דלא נחת ליה לידי טומאתו עד שנתיבש טמא ומטמא. ואקשינן אי הכי כי לא נימוחו נמי, כלומר אי אמרת בשלמא דם יבש מעיקרן לא מטמא ניחא, דהכא כי נתיבש כולי האי שאינו נימוח טהורה, והאי דמטמא בנימוח, משום דמוכח מילתא דלאו דם יבש מעיקרא הוה, אלא יצא לפרוזדור ונתיבש שם ואח"כ יצא לחוץ ומ"ה כששורין אותו בפושרין חוזר לכמות שהיה, אבל כי לא נימוח מוכחא מילתא דיבש מעיקרו הוה. אלא לדידך דאמרת דדם יבש מעיקרא נמי טמא ומטמא, כי לא נימוח נמי, ומשני כי לא נימוח בריה בעלמא הוא, כלומר אין שרייתו אלא להבחין אם הוא דם שנתיבש או בריה בעלמא, דכל שלא נימוח מוכחא מילתא דלאו דם הוא, אלא בריה בעלמא. והיינו דאקשינן ומי איכא בריה כי האי גונא, כלומר בריה ממש שאינה דם, א"ל וכדתניא.

והא דאמרינן: כי לא נימוחו בריה בעלמא נינהו. לאו למימרא דכל דם יבש נימוח, וכל שאין נימוח אינו דם, דא"כ הא דתנן (לקמן נדה נד, ב) דם הנדה מטמא לח, ומטמא יבש היכי משכחת לה, דהתם ודאי אפילו ביבש מעיקרו קאמר, וכדאמרינן התם בגמרא אשכחן לח יבש מנא לן אמר ר' יצחק אמר קרא יהיה בהויתו יהא, ואימה הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא ליה, דאלמה מתניתין אפילו ביבש מעיקרו, ובשאינו יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה קא מיירי' ועוד דאלו בדם יבש שיכול לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין, אלמא כלחי' חשבינן להו, אלא ודאי בדם שאינו יכול לשרות ולימוח קאמר, אלמא ע"פ שאינו נימוח דם הוא ולא בריה. והתם הכי גרסינן ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה, ושתי שאלות שאל, לומר דאפילו הני דהוו כעין בריה מנא לן דכי נימוחו טמאים, ולאו למימרא דדם יבש שיכול לשרות ולימוח כענין הני קאמר, ואע"פ דמשמע הכא בשמעתין דמתניתין דדם הנדה מטמא יבש כשנתיבש לאחר שיצא לחוץ קאמר, ולא ביבש מעיקרן, לא היא, דמתניתין אפילו ביבשר מעיקרו קאמר, אלא דר' יוסי בר חנינא הוא דדחי ואמר, דדילמא דוקא בלח ונעשה יבש לאחר יציאתו דומיא דבשר המת. אלא מיהו קושטא דמילתא, תנא מתני' כללא קא כייל, דכל דם יבש מטמא, ואפילו יבש מעיקרו, וכדמוכח סוגיא דגמרא דהתם וכדכתיבנא. אעפ"י שראיתי לר"ח ז"ל שכתב שם ואסיקנא, בין דם לח ונעשה יבש בין יבש מעיקרו כמו קליפה כמין עפר כמין יבחושין וכיוצא בהן תטיל למים, לא נראו לי דבריו, משום דכי אמרינן ואימא הני מילי לח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מ"ל אעיקר מתני' דקתני דם הנדה מטמא לח ויבש קא מהדר, ולומר דמתניתין סתמא קתני, ואפילו יבש מעיקרו, ועלה קא בעי מ"ל, ומתניתין בשאינו יכול לשרות קאמר, אלא ודאי לא אמרו אלא במפלת כמין אלו וכיוצא באלו שהם בריות, אבל דם יבש לא, אלא בין נימוח בין לא נימוח טמאה, ואין לומר דדוקא במעוברת אמרו שתולים אותה בבריה, דהא משמע דלא שנא מעוברת ול"ש אשה אחרת, משני מעשיה דיבעין דקתני מעשה באשה אחד שהיתה מפלת כמין קליפות וכו', מדקתני שהיתה מפלת, משמע שהיתה למודה בכך, ואלו במעוברת ה"ל למתני שהפילה, אלא כדאמרינן, ואע"ג דקתני במתניתין כמין עפר, עפר נמי לא דמי לדם יבש, דאין הדם עשוי להיות יוצא נפרך וכתוש כעפר, והילכך כל שאין נמוח מוכחא מילתא דלאו דם יבש הוא אלא בריה בעלמא. וזו ראיה לדברי הראב"ד ז"ל, שפסק בדם יבש שאפי' לא נמוח טמאה ועוד נ"ל להביא ראיה לדבריו, מדרב יהודה אמר שמואל דמוקי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן דהמפלת חתיכה, בחתיכה של ארבעת מיני דמים, ואפ"ה מטמא לה ר' יהודה, ואע"פ שאינה נמוחה כמים. ואע"ג דפליגי רבנן עליה, היינו משום דקסברי דאין דם נעשה חתיכה, הא לאו הכי טמויי נמי מטמאי כר' יהודה, ואע"פ שלא נימוחה, אלמא כל שיש לספוקה בדם יבש, לא שנא נימוח ולא שנא שאינו נימוח טמאה, ובקליפה ושערה ועפר הוא דבעינן נימוח משום שאינו מצוי שיהא הדם נקרש ויוצא על הרוב בכענין זה, אלא משום חשש בעלמא מטילין אותן למים, ואם נימוחו חוששין להן, ואע"פ שרובן בריות נינהו כל שיוצאים בכענין הזה.
והר"ז הלוי ז"ל שהקשה עליו מדתנן בפרק דם הנדה, דם הנדה מטמא לח ומטמא יבש, ואמרינן עלה בגמרא תינח לח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא לן, ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו' תטיל למים ואם נימוחו טמאה מנא לן. ואוקימנא משום דכתיב דם יהיה זובה יהיה בהויתו יהא, אלמא דם יבש מעיקרו וקליפות ושערות חד גוונא נינהו, ותרוייהו מחד קרא נפקי, אלמא כולהו אם תטיל למים ולא נימוחו טהורה, נ"ל שזו אינה קושיא דבקר' ליכא לא קליפות ולא שערות, ולא כתיב ביה תטיל למים, אלא קרא יהיה כתיב, כלומר דכל דם הנדה בהויתו יהא, ואנן הוא דדיקינן מינה לקליפות ושערות, ומשום דמספקא לן מילתא אי דם נינהו או בריה נינהו, מטילין אותן למים לידע אם דם הוא אם בריה, ואלו אתא אליהו ואמר דדם הוא, אפי' כי לא נימוחו נמי טמאה, וכיון שכן איכא למימר כדאמרינן לעיל, דדוקא בהני הוא דאיכא לספוקינהו בבריה, הא בדם יבש לעולם חיישינן ליה, כיון דהוי כעין דם. ועוד דהתם לא אמרינן בדם יבש מעיקרו יהיה בהויתו יהא. דלא שייך למימר הכי אלא בלח ונעשה יבש. ומעיקרא דהוה קא מיבעיא ליה בדם לח מעיקרו ונעשה יבש, אהדר לי' יהיה בהויתו יהא, בל כי אהדר ואיבעיא ליה יבש מעיקרו מנא לן, אהדר ליה יהיה בהויות יהא אלא יהיה רבויא הוא, כלומר ריבה אפילו יבש מעיקרו ואפילו אינו נימוח, אלא דקליפות ושערות מספקינן להו בבריה עד שנראה שנשורו ונמוחו.

ולפלוג נמי ר' יהודה בהאי. מדאמרינן הכא גבי מתני' דהמפלת כמין דגים לפלוג נמי ר' יהודה בהא, ולא איבעיא לן הכי גבי מתני' דהמפלת כמין קליפות, שמעינן מינה דמפשט פשיטא להו דר' יהודה לא פליג בה, וטעמא דמילתא דקליפות ושערות דבר מועט הוא, ואין בהן משום פתיחת קברות, וכן דעת הראב"ד ז"ל ודמיא הא לההיא דאמרינן בכריתות (י, א) ולד דגמר צורתיה מפתח טפי אי אפשר לי לפתיחת הקבר בלא דם, פחות מבן ארבעים לא מפתח טפי ואיפשטא ליה לפתיחת הקבר כי האי בלא דם.

הא דאמרינן: וייצר לאפנויי. איכא למידק כי מפנית ליה לוייצר אכתי נילף בריה מיצירה, דזו היא ביאה זו היא שיבה, תירץ רש"י ז"ל דיצירה יצירה גמרינן, משום דדמי מדדמי ילפינן, אבל בריה מיצירה לא ילפינן, כדאמרינן בכל דוכתא דפריך מהא דתני רבי ישמעאל, ואינו מחוור בעיני, דאי משום הא הוי לי לפרושי הכין בהדיא, דכיון דאנן תרתי אקשינן, חדא מדתנא דבי ר' ישמעאל, ועוד מדכתיב נמי בריה בריה, והאי תרוצא דתרצי' וייצא לאפנויי, מתרצה בהדיא ההיא דפרכינן נגמר בריה בריה, הוה לן לפרוקי נמי בהדיא אידך פירכא ולימ', ואי משום דזו היא שיבה זו היא ביאה, היכא דאיכא דדמיא ליה מדדמי ליה ילפינן מדלא דמי ליה לא ילפינן ועוד דלא אמרינן הכין אלא דוקא היכא דסתרן אהדדי וליכא למגמר אלא חד מינייהו, אבל הכא לא סתרן אהדדי ואיפשטא למגמרינהו תרווייהו. ובנמוקי הרמב"ן נ"ר פי' וייצר לאפנויי, וכיון שכן ודאי ליכא למגמר אלא חדא דמפנה, והילכך מדדמי ליה ילפינן, ואע"ג דוייצר מופנה, ליכא למגמר בריה מיניה, כדין מופנה מצד אחד, דאפנויי דוייצר דאדם, לא לגזרה שוה דבריאה אתפני, אלא לגזרה שוה דיצירה, והוה ליה לגבי בריה כשאינה מופנה כל עיקר, וזה נכון.

אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי. פרש"י ז"ל ויברא לאפנויי ונילף בריאה בריאה לאתויי תנין ולאפוקי בהמה, וק"ל דהא אפילו כי מפנית ליה ויברא אכתי מופנה מצד אחד הוא דויברא דגבי תנין לגופיה וא"ת דאפילו הכי גמרינן, דמופנה מצד אחד ילפינן א"כ אפילו כי מצרכת וייצר דאדם לגופיה מכל מקום וייצר דבהמה מופנה ונילף, אלא השתא לא למעוטי בהמה אתינן אלא לרבויי תנין כנ"ל.

הא דאמרינן: ויברא גבי תנין לאו מופנה. פרש"י ז"ל דכיון דאין מופנה משני צדדין למידין ומושיבין הכא נמי יש להשיב מה לאדם שכן מטמא מחיים כדאמרינן לקמן בסמוך, אבל הרמב"ן נ"ר פירש דלהאי לישנא קמא לא אצטרכינן לפירכא, דלכולי עלמא מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וגמרינן ממופנה משני צדדין והילכך מצירה ויצירה גמרינן וכיון דגמרינן יצירה יצירה הדר הוה ליה בריאה לאדם לגופיה וגבי תנין נמי לגופיה ואין כאן מופנה כלל, ולא מופנה כלל, אע"ג דליכא למיפרך לא גמרינן. ואמרינן ומאי נפקא מינה וכו' כלומר ומאי חזית דאפנית ליה לוייצר לגמרי בין באדם בין בבהמה ומפקת בריאה מגזרה שוה לגמרי אימא ויברא דאדם לאפנויי וייצר לגופיה, וייצר דבהמה מופנה וגמרינן, דהא מופנה מצד א' הוא וכן נמי גמרי ויברא דתנין אע"ג דלא מופנה מויברא דאדם דמופנה ופריך משום דלא אפשר כלדרבנן הא עדיפא טובא דהא משיבין אלא אפילו לרבי ישמעאל משיבין כל היכא דאיכא מופנה משני צדדין מיניה גמרינן ושבקינן מצד אחד אבל ללישנא דרב אחא דאמר לא מופנה כלל למדין ומשיבין לההיא לישנא הוא דאיצטריכי' לפירכא דאי ליכא פירכא נגמרינה לתרוייהו דהא לא סתרן אהדדי והילכך בעיא מאי פירכא ואמרינן משום דאדם מטמא מחיים תאמר בתנין דלא, ואי קשיא לך אע"ג דאיכא למפרך ליהדר דינא ותיתי מבהמה דמאי אמרת מה לאדם שכן מטמא מחיים תאמר בתנין בהמה תוכיח, אי נמי נגמר וייצר דבהמה למד דמלמד איכא למימר מה לשניהם שכן מטמאין במגע ובמשא תאמר בדגים שאין מטמאין בטומאת עצמן במגע ובמשא.

מ״ס מקור מקומו טמא. פי׳ ר״א וה״ק ואי לאו היא טהור׳ אבל הדם טמא ומ״ס דהיינו רבנן מקור מקומו טהור והיינו דאמר אין זה דם נדה כלו׳ לא דם נדה ממש ולא דם טומאה דלטומאה נמי נדה קרי לה.

בעא מיניה רבה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו ממנו אמר רחמנא וכו׳ או דלמא האי ממנו וכו'. פי׳ הא ודאי פשיטא ליה דבעיא שיצא טומאתו לחוץ דהא משנה מפורשת פ׳ יוצא דופן אלא דמספקא ליה מאי דכתב רחמנא ממנו אי לההיא אתא או למעוטי קיסם ואיכא׳ דקשי ליה דמאי מספקא ליה דהא ודאי לטומאה בחוץ לא מצטריך קרא דהא גבי נדה אצטריך קרא דמבשרה לומר׳ שמטמאה בפנים דאלמא דין טמאה בחוץ ולא בפנים והיכי אצטריך קרא הכא לטומאת תוץ והתם לטומאת פנים דאי לא כתב רחמנא מבשרה לטומאה מבפנים לא אצטריך קרא הכא לטומאת חוץ דלא נגמר מזבה ועוד תירצו דהתם דאפשר לדם לעמוד בפרוזדור הוה ס״ד שאינו טמא שם ואינו כאלו הוא במקור אבל הכא דכיון דנעקר שותת ואין דרכו לעמוד דילמא הוה ס״ד שיהא נידון כאלו הוא בחוץ ומצטריך קרא שלא יטמא עד שיצא לחוץ. וא״ת והא בפ׳ יוצא דופן אמר להדיא דטעמא דקרי מטמא בחוץ היינו מדכתיב ממנו עד שתצא טמאה לחוץ וי״ל דההיא בתר מסקנא דהכא איתמר דה״ל מיעוט קיסם מדכתיב אחרינא.

והלא הוא עצמו אינו מטמא כחתימת פי האמה. כן גר׳ רש״י כחתימת בכא״ף וי״ג בחתימת פי אמה כלומר שאינו מטמא אלא כשחותם פי אמה ממש וא״כ פשיטא דבקיסם טהור ואין גרסא זו מחוורת בעיני דהא מכיון דא״ל בהא לישנא דתמיהא מכלל דאף לרבה הכי ידיעה ליה וא״כ מאי מבעיא ליה מעיקרא ולכך גר׳ רש״י מחוורת מיהו לא פשיטא ליה משום דכיון דבעי׳ שיעור קרי בחתימת פי אמה דבקיסם בצר ליה שיעורא דהא ליתא שהרי אין אנו באין לומר שלעולה לא יהא טמא אלא בקיסם אלא דאי איכא במאי דנקט בקיסם שיעורא שיהא טמא אלא ה״פ דכיון דבעינן שיעורא לטמא מכלל דנוגע הוא דאילו ה״ל רואה לא בעינן שיעורא בדלא בעי׳ גבי נדה וזבה וא״ת והיכי פשיט לה הכי להדיא דהא ר״נ הוא דבעי שעורא בחתימת פי אמה אבל רבנן פליגי עליה ולא בעי שיעורא וכדאיתא בפ׳ יוצא דופן ודילמא רבה אליבא דרבנן הוא דבעי לה י״ל דקים ליה לרב הונא דהלכתא כר׳ נתן וכסברא דשמואל רביה דבפ׳ יוצא דופן וקים ליה נמי דרבה הכי ס״ל א״נ דאפי׳ לרבנן קא פשיט ליה דלא פליגי רבנן בהא כלל אלא בשיעורא בלחוד ולא אשכחן דאישתמיט חד דדילמא איכא בינייהו חמי דלפ׳ הוי נוגע ולרבנן הוי רואה פירושים אחרים יש וזהו הנכון. ואיכא למ״ד דלרבנן נמי הוי נוגע מדלא מטמא אלא טומאת ערב כנוגע בשרץ ואינו נכון בעיני כלל חדא דא״כ הל״ל בהדיא ועוד דהמשכת ימי טומאה גזירת הכתוב וכדמפלגי בטומאת מת גופא וכן בטומאת זיבה שיש טמא טומאת ערב ויש טומאת ז'.

למימרא דנוגע הוי. פי׳ תלמודא הוא דמקשי לה דאלו לרבה לא הוה ליה לאורוכי כולי האי אלא דילמא אלא מעתה וכו'.

אל יסתור בזיבה. פי׳ כשם שהנוגע בשרץ ונבלה אינן סותרי'.

אלא מעתה תסתור כל ז'. פי׳ דבשלמא אם הוא סותר מדין עצמו אין לו לסתור אלא בשיעור עיקר טומאה שהיא טומאת ערב.

צחצוחי זיבה לא סתר כל ז'. פי׳ דאהני לי׳ תערובת קרי שבו שאינו סותר מעצמו שלא יסתור גם צחצוחי זיבה שבו אלא כדין קרי שבו.

לח ונעשה יבש לא קמבעיא ליה פי׳ דההיא מתני׳ בלח ונעשה יבש הוא ואיכא דק״ל דהא לקמן בפ׳ דם הנד׳ מפרש לה תלמודא אפי׳ ביבש מעיקרו וי״ל דהתם אמסקנא דהכא סמיך דאכרחנא הכי מאידך מתני׳ דמייתי בסמוך.

הא נמי תנינא המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו'. הק׳ בתוס׳ מה ראיה היא זו דדילמא שאני הכא דכיון שנמוחו כלא נחשבין ליה וכדתנן בפ׳ דם הנדה השרץ והנדה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים ואם יכולים לשרות ולחזור כמות שהיו מטמאין יבשים דאלמא כל שיכול לחזור בכך שהיה יכול לחזור לכמות שהי׳ אפי׳ ביבושותו חשבינן ליה כאלו לח וליכא למימר דהתם הוא לפי שחוזר לכמות שהי׳ במעת לעת בלחוד והכא אפי׳ מעת לעת דאדרבה אמרי׳ לקמן דגבי שרץ ונבלה דאקושי בעינן מעת לעת אבל דם דרכיך לא בעינין מעת לעת ואינה קושיא דהתם דידעינן בודאי שהיה לח מעיקרו וירדה להן טומאה בלחות גמורה דין הוא שאין יוצאין מטומאתן על ידי יבשות כל זמן שיכולין לשרות ולחזור לכמות שהיה והרי הן עומדין בלחותן כמעיקרא אבל הכא שיצאו יבשין מעיקרן אין שריה ונימוח זה דן אותם כלחין דליחול עליה טומאה לכתחלה מפני שריה זו והיינו דאמרי׳ מעיקרא לח ונעשה יבש לא קמבעיא לי דודאי כיון דנחתא ליה טומאה בלחות דין הוא שיהא כדינו אעפ״י שנתייבש וכדדרשי׳ בפ׳ דם הנדה דם זיבה כהויתה יהא וכההיא דהשרץ והנבלה שאף עפ״י שאין מטמאין יבשין לא מחתינן להו מטומאתן בלחות עד שיתייבשו לגמרי שלא יוכלו בשריה מעת לעת לכמות שהיו וכ״ש זה דכתיב דם יהיה זובה בהוייתא יהא וכי קמבעיא ליה בדם שהיה יבש מעיקרו אי חשיב דם דליחות ליה טומאה והיינו דאהדר ליה הא נמי תניתוה כלו׳ והכא בתחלת יציאתן מן הפרוזדור יבשין היו וכי נוחו לא מהני לשוויינהו בלח כיון דיבש מעיקרו הוא אלא ודאי דדם יבש דם הוא ומטמא.

א"ד האי ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ. ואי קשיא הכא איצטרך קרא לומר שלא יטמא בפנים דאלמא דינא הוא דמטמא והכא איצטרך בבשרה לומר שמטמאה בפנים אלמא אין דינה לטמא. לא קשיא דגלי רחמנא בחד ואיצטרך חבריה שלא תאמר זב וזבה הוקשו א"נ באיש דינו לטמאות משעקר שסופו לצאת מיד ולא האשה שהרי עומד בבית החיצון הרבה.

והלא עצמו הוא אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, למימרא דנוגע הוי. פירש רב הונא אליבא דנפשיה פשיט ליה דס"ל כר' נתן דאמר זב אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה ואל תתמה [דהא שמואל] רביה (דרבה) [דרב הונא] הוא דאמר נמי כר' נתן כדאיתא בפרק יוצא דופן ולפום הכי גמר רב הונא בעל קרי מיניה דזב וסבר לה נמי כר' שמעון דאמר בפ' ואלו דברים בפסחים דס"ל בזב כר' נתן דבעי פי האמה ואיתקש בעל קרי לזב ובעי נמי חתימת פי האמה כזב דהא קרא בבעל קרי לא כתיב ובזב כתיב או החתים בשרו.
והא דדאיק מינייהו למימרא דנוגע הוי דלהכי בעינן חתימת פי האמה דליהוי נגיעת חוץ כדפי' רש"י ז"ל, ק"ל אי הכי זב נמי נוגע הוי ולמה לא יספור בזיבה, א"ל בזב ודאי אע"ג שנוגע הוי לענין שיעוריה מיהו הוי רואה לענין טומאה דיליה דאלו נוגע בזב טומאת ערב ואלו רואה טומאת שבעה והאי דאחמיר ד) עליה רחמנא בחתימת פי האמה דליהוי נמי נוגע גזירת הכתוב הוא שלא יהא טמא טומאת שבעה עד שיראה זוב ונגע בו מגע חוץ דה"ל רואה ונוגע ומ"ה אקשי' אא"ב בעל קרי רואה הוי ואפילו במקום שאינו טמא משום נוגע טמא הוא משום רואה הרי דומה לזב מצד אחד שאף הוא יש לו טומאה בראיה שאינו מדין מגע אא"א אינו טמא אלא בנוגע וטומאתו נמי טומאת מגע היא א"כ מה הנוגע בקרי אינו סותר בזיבה אף הרואה לא יסתור שהרי שניהן טומאה אחת להן בכל ענינן ומדין מגע טימאן הכתוב, ומפרקינן התם בשביל שא"א לה בלא צחצוחי זיבה ואם תאמר והלא אין בהם חתימת פי האמה ואין הזוב מטמא אלא כן י"ל כיון שיוצא עם שכבת זרע שהוא חותם פי האמה הרי הוא כנוגע ממש שמין במינו הוא ואינו חוצץ.
והיינו דלא אקשינן יטמא טומא' שבעה אלא תסתור ז' דטומאה בזוב גמור לית ליה כיון דאינו רואה בשיעורו טומאת מגע זוב אית ליה וכיון דזוב הוא מיהא ובראיה דין הוא לסתור הכל שאין כאן ז' נקיים דהא הוה ליה כאלו ראה זוב בנתיים שאין אחר אחר לכולן.
ומפרקי' גזרת הכתוב כך הוא מאחר שאין הזוב הזה כדי ראיה אין לו טומאת שבעה ואפילו לסתור ז' אלא סתירתו כטומאתו והא נמי רב הונא אליבא דנפשיה פשט ליה דהא בפרק כיצד הרגל בב"ק איכא ר' אליעזר דסבר אפשר בלא צחצוחי זיבה כלל, ומיהו בהא כרבנן פריק ליה ורבים נינהו.
ואי קשיא לך לרב הונא דאמר בעל קרי נוגע הוי תרי קראי למה לי דהא כתיב רואה וכתיב נוגע וכדדרשינן בפרק יוצא דופן מדכתיב או איש, א"ל אע"ג דרואה דוקא בנוגע הוא דמטמא ה"א ה"מ ברואה דאיכא תרתי מגע וראיה אבל בנוגע לחודיה לא קמ"ל.

ודם טמא דקא אתי דרך מקור. פי' חתיכה ודם שבתוכה טמא משום שנגע במקור אע"ג שאין עליה לא תורת אוכל ולא תורת משקה מידי דהוה אמקור שהזיע כשני טיפי מרגליות דא"ר יוחנן לקמן בפ' יוצא דופן דטמאין משום דמקור מקומו טמא ואע"ג דלאחשיבי משקה דלא עדיף מדם ירוק דאמרינן לעיל בסוף כל היד דלא הוי משקה לרבנן. ודבר תימה הוא אפילו יהבת להו תורת אוכל או תורת משקה היאך חוזרין ומטמאין את האשה לטומאת ערב כדאיתא פרק יוצא דופן והלא אינו אלא ראשון בעלמא מחמת נגיעת המקור וצ"ל דהלכות מקור הל"מ הם:

בעא מיניה רבה מרב הונא ול"ג רבא שלא ראה רב הונא מעולם דביום שמת רב יהודה נולד רבא. וכתוב בכתב רב שרירא דרב יהודה מלך אחר רב הונא ב' שנים. וכן יש להביא ראיה מההיא דאמרינן בפ' בתרא דמועד קטן גברא רבה כרב יהודה ליתא דלישרי לך זיל גבי נשיאה ורב הונא היה גדול מרב יהודה כדאמרינן ריש פרק בתרא דקידושין ובפ' בתרא דגיטין תנן בעא מיניה שמואל מרב הונא:

הרואה קרי בקיסם חלול ולא נקט שפופרת משום דפי האמה דחוק הוא ותיפוק לי דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה דבעינן שיצא בדוחק כדי שיגע בראש פי האמה בגלוי דלא ליהוי מגע בית הסתרים והא דתנן לקמן פרק יוצא דופן ומטמאין בכל שהן מוקי לה רב הונא בנוגע בה ולא בעי לשנויי דמתניתין דלקמן ורב הונא דהכא כר' נתן דאמר התם בגמרא דזב צריך בחתימת פי האמה ואמרינן בפסחים דה"ה לבעל קרי דאיתקש לזב דא"כ היכי דייק הכא למימר דנוגע הוי דהא דבעי ר' נתן בחתימת פי האמה לאו משום דנוגע הוי אלא משום דבעי שיעור כחתימת פי האמה ואכתי תיקשי לך היכי דייק מינה דנוגע הוי דילמא הא דבעי בחתימת פי האמה היינו משום דס"ל כר' נתן וי"ל דא"כ מאי קא"ל רב הונא לרבה ותיפוק לי וכו' והלא דרך קיסם יכול לראות קרי הרבה יותר מחתימת פי האמה:

למימרא דנוגע הוי ותימה למה לי דכתב רחמנא רואה כלל הא הוי בכלל נוגע בקרא וי"ל משום שיש דברים שרואה חמור מנוגע כגון לענין שילוח מחנות דבעל קרי משולח הוא לשתי מחנות כדאיתא פרק אלו דברים וע"י שנכתב מרבינן ליה מוזב וכל זב לרבות בעל קרי וא"ת הא דדרשינן לקרא בפ' יוצא דופן או איש לרבות את הנוגע למה לי תיפוק לי מוהבגד אשר יהיה עליו שכבת זרע וי"ל דאדם מבגדים לא ילפי' כדאיתא בפ"א דב"ב ובהכי מיתרצא נמי פירכא קמייתא. וא"ת וניגמר מדאחמור רחמנא בבעלי קריין לענין שילוח מחנות אלמא רואה הוי דהא גבי פולטת שכבת זרע משמע בפ' יוצא דופן דהוה אמרינן דרואה הויא מדאחמור רחמנא אבעלי קריין בסיני אי לאו משום דסיני חידוש הוא דהא זבין ומצורעין חמירי ולא חמיר בהו רחמנא וי"ל דמ"מ הואיל מדאחמור לענין בעל קרי. וא"ה לאאמרינן דפולטת רואה הויא גם לענין שאר בעל קרי אם החמיר עליו שלא יכנס במקום קדוש לא גמרינן מיניה דרואה הויא ועי"ל דילפינן בעל קרי דנוגע הוי משום דאיתקש לנוגע דמרבינן נוגע מדכתיב או איש ועוד דאיתקש נמי לשרץ בההוא קרא גופיה:

אלא מעתה אל יסתור בזיבה. תימה תיקשי ליה מתניתין טובא דקסבר דנוגע הוי דתנן בריש מס' כלים אבות הטומאות השרץ וש"ז ולא חשיב בעל קרי ועוד תנן במס' זבין ומייתי לה בפ' אלו דברים בעל קרי כמגע שרץ אלמא נוגע הוי מדלא הוי אלא ראשון וצ"ל דאפילו איאמרינן רואה הוי לא הוי אב הטומאה ונפקא מינה דרואה הוי דמטמא מבפנים בלא נגיעה מבחוץ. ומיהו קשה דאפילו פולטת ש"ז אמרינן לקמן פ' יוצא דופן לרבנן דר' שמעון דמטמאה בפנים כבחוץ משום דרואה הויא ואפילו ר' שמעון לא פליג אלא בפולטת אבל בבעל קרי לא אשכחן דפליגי וי"ל דאפילו לרבנן דוקא פולטת דמרבי לה מקרא כדאיתא לקמן בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ אין לי אלא נדה זבה מנין ת"ל זובה ופולטת ש"ז מנין ת"ל יהיה אבל בעל קרי אפילו לרבנן נוגע הוי כיון דאינו מטמא אלא בחוץ והא דאמר ר' אלעזר בר' שמעון בפ' יוצא דופן לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה אע"ג דקא מפליג בין נוגע לרואה א"ה בעל קרי לא הוי רואה אלא נוגע והא דמטמא במשהו מקרא יליף לה התם:

אף ש"ז נמי סותרת. משמע דאי לאו קרא לא סתרא אע"ג דלא אפשר לה בלא צחצוחי זיבה וקשה דבסוף כיצד הרגל א"ר יהושע ש"ז של זב מטמא במשא לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה ואמאי לא מצרכינן התם קרא כי הכא וליכא למימר דמהכא ילפינן דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה מדסתרא כמו זיבה דהא מילתא דתליא בסברא הוא ולא בעיא קרא כדאמרינן בבעל קרי שלא הטיל מים וביבמה שרקקה דם. וא"ה בעי קרא דסתרא בזיבה לענין משא אמאי לא מצריך קרא ור"ת תירץ דמיירי התם ביום שראתה זיבה ראה קרי מטמא במשא לפי שיש רוב זיבות בעין הלכך לא בעי קרא וכיוצא בזה מצינן בתחילת מס' זבין ברואה קרי בשני ובשלישי לספירתו ב"ש אומרים סתר הימים שלפניו ובה"א לא סתר אלא יומו ומודים ברואה ברביעי שלא סתר אלא יומו והיינו טעמא דב"ש דבשני ובשלישי אי אפשר בלא זיבות הרבה בעין ועי"ל דהכא לא איצטריך קרא אלא למימר דאינה סותרת כל ז' ואי לאו קרא היה סותר כל ז' משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ודוקא לענין סתיר' מיעטיה קרא אבל לשאר דברים הוי כצחצוחי זיבה גמורה תדע מדאמרינן בעל קרי שלא הטיל מים לכשיטיל מים טמא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי קרי אלמא חשיבי צחצוחין כאילו היה בעין. עוד אמרינן בפ' מצות חליצה יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר בלא צחצוחי הרוק אלמא חשיבי צחצוחין כרוק בלא ריבוי דקרא:

מקור מקומו טמא קשי' לי א"כ דמי' טהורי' אמאי לא מקבלי טומאה מן המקור ונהי דאשה טהורה הם יהיו טמאים ונ"ל שהדמים טהורים אינן באים מן המקור אבל החתיכה מפלת מן המקור:

למימר דנוגע הוה פירש דלא מצי לאוקמיה למילתיה משום רואה ומשום דסבר כר' נתן דאמר לקמן בפ' יוצא דופן זב צריך כחתימת פי האמה דעד כאן לא קאמר ר' נתן אלא בזב משום דכתב בית או החתים אבל בשכבת זרע לא הילכך בעל כרחין לא מצינן למילתא טעמא דר' נתן אלא משום דקסבר נוגע הוא ודברי המורה לא נראו לי:

תד"ה כי פליגי בחתיכה כו' ויש לומר דפליגי בחתיכה העשויה כו' עכ"ל לכאורה לפירוש זה דלא פליגי חכמים אדרשא דבבשרה דקאמר ר"א בהדיא ולא חש המתרץ להא דנראה לו למקשה דחכמים פליגי אמאי דקאמר ר"א בהדיא אבל קשה דאם כן אמאי לא שבק המתרץ סברת המקשה דפליגי בפלי פלויי ולא פליגי חכמים אדרשא דבבשרה דקאמר רבי אליעזר בהדיא כדסבר המקשה דהשתא בשפופרת לא פליגי חכמים ונראה לומר דלפי פירושם אע"ג דחכמים אית להו דרשא דבבשרה מכל מקום שפיר פליגי חכמים אדרשא דבבשרה דקאמר ר"א בהדיא והיינו דלר"א לא אימעט מבבשרה אלא שפיר וחתיכה אבל חתיכה כמין שפופרת לא אימעט ופליגי חכמים עליה דכמין שפיפרת נמי אימעט מבבשרה ועיין בהרא"ש בזה בשם ר"ש מקוצי ולפירושו יתיישב טפי דפליגי חכמים אמאי דקאמר רבי אליעזר בהדיא ע"ש:

בד"ה למימרא דנוגע הוי כו' ונ"מ הא דאמר הכא דאפי' רואה אינו טמא כו' עכ"ל ר"ל דהשתא דלענין שלוח מחנות אין רואה קרי כדין נוגע ולענין משהו נמי בין רואה ובין נוגע במשהו ולענין דסותר זיבה נמי אינו כנוגע כדמסיק בשמעתין לא מצינן לאשכוחי בשום מלתא דרואה כנוגע אלא לענין דאינו טמא אלא בנגיעה מבחוץ:

בא"ד ועוד דבההיא קרא גופיה איתקש נמי לשרץ עכ"ל ר"ל ועוד דבההוא קרא גופיה דמרבינן מאו איש נוגע דהיינו מאו איש דשרץ כדרב פפא בפרק יוצא דופן הא איתקש רואה גופיה נמי לנוגע דשרץ מסמיכות קראי כדאיתא בפרק כיצד הרגל:

בא"ד אבל בבעל קרי משמע דרואה הוי דלא אשכחן דפליג עכ"ל לכאורה קשה דקארי להו מאי קארי להו דמה"ט דנימא לר' שמעון דפולטת לא הוי רואה משום דלא מטמאה בפנים כבחוץ ה"נ ניחא בבעל קרי כדקאמר ר"ש התם דיה כבועלה שאינו מטמא בפנים כמבחוץ והנראה דהא ודאי לרבנן דמטמאה בפנים כמבחוץ ע"כ דרואה דלית כאן נגיעה כלל דבית הסתרים לאו נגיעה היא מיהו בבעל קרי אע"ג דלכ"ע אין מטמא בפנים כבחוץ אינו מוכרח לומר דנוגע הוי אלא דגזירת הכתוב עד שתצא טומאה לחוץ ואפי' בקיסם מטמא דלאו נוגע הוא בבשר מבחוץ דמש"ה לא פריך למימרא דנוגע הוי אלא לרב הונא דמטהר בקיסם ולא פריך הכי לסברת האבעיין דפסיקא ליה מיהת עד שתצא טומאתו לחוץ והשתא משמע להו כיון דאפילו פולטת הוי רואה לרבנן מכ"ש בעל קרי גופיה דהוי רואה לכל מילי לבר מהא דלא מטמא מבפנים כבחוץ מגזירת הכתוב ולר"ש נמי משום דפליג בפולטת דלא מטמא בפנים כבחוץ מש"ה מספקא לן אליביה לשאר מילי אי פולטת רואה הוי אבל בעל קרי גופיה לא אשכחן דפליג ר"ש אדרבנן דרואה הוי לכל מילי אע"ג דלא מטמא בפנים כבחוץ ודו"ק:

בא"ד ומיהו ההיא דראב"ש פליגא כו' מדמפליג משמע דסבר דרואה הוי כו' עכ"ל ולעיל שכתבו וא"ת ואם נוגע הוי א"כ כו' לרואה ולנוגע בכל שהוא נ"ל דכתב רואה דמשמע דלראב"ש ניחא דאף אם נוגע הוא ע"כ ברואה בכל שהוא ולנוגע בכעדשה דאל"כ ל"ל דכתב רואה היינו למאי דאכתי לא אסקי אדעתייהו למימר דרואה משתלח חוץ לב' מחנות ולא נוגע אבל למאי דתירצו דלהכי איצטריך משום דמשתלח חוץ לב' מחנות ולכל שאר מילי הוי רואה כנוגע קאמרי שפיר דראב"ש מדמפליג ברואה במשהו ולנוגע בכעדשה כו':

בא"ד א"נ שאני התם דגמר טעמא מקרא עכ"ל והכא דפריך אל יסתור בזיבה ליכא למימר נמי הכי דגמר טעמא מקרא כיון דאינו אלא היקשא אית לן למימר כיון דנוגע הוא אל יסתור בזיבה והיקשא איכא לאוקמא למלתא אחריתא דפסיקא ליה לתלמודא דאיכא לאוקמא נמי האי היקשא למלתא אחריתא וק"ל:

בתוס' ד"ה כי פליגי בחתיכה וכו' וי"ל דפליגי בחתיכה העשויה כמין שפופרת וכו' דת"ק מטמא וכו'. צריך ליישב היאך משתמע מדברי רבנן דמטמאו בחתיכה העשויה כמין שפופרת דמדבריהם משמע טפי דמטהרי דהא משני לעיל אימא שר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וצ"ל דמדברי חכמים נשמע לת"ק דמדקאמרי חכמים אין זה דם נדה דפירוש אין זה דם נדה שטימא הכתוב משום שאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה העשויה בשפופרת מכלל דשמעינן ליה לת"ק דאמר דוקא ולא בשפיר ולא בחתיכה של בשר שמלאה דם הוא דמטהר אבל אם עשויה כשפופרת מטמא:

ד"ה למימרא דנוגע הוי נ"ל דדבור זה הוא נמשך אלעיל מיניה ויש למחוק למימרא דנוגע הוי אלא מתחלתו וא"ת ומנליה למקשה וכו' והד"א עם שלמעלה ממנו:

ד"ה לפי שא"א בצחצוחי זיבה וכו' בסופו ואפ"ה לא מטמא במשא כיון דפתיכא ביה שכבת זרע כצ"ל:

גמ' נימא קרא בבשר צ"ל בשרה ונ"ב ס"א:

רש"י בד"ה הרי זו כו' מליקת חולין היא ונבלה כו'. נ"ב בפ"ק דכריתות [דף ז' ע"ב] פירש"י ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן כיון דאין למזבח אלא דמה ובמסכת נזיר ילפינן דחטאת העוף באה על הספק:

בד"ה אם יש בה כו' משפופרת הס"ד:

בד"ה דפלי פלויי כו' והדם שם דת"ק כו' הד"א:

בד"ה כ"ע לא פליגי דדייקינן לישנא דקרא כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב ס"א:

רש"י בד"ה כי פליגי כו' קרינן בה ורבנן כו' הד"א:

בד"ה לפי שאי אפשר כו' הזב בלא טיפה כו' הד"א:

תוס' בד"ה אלא בחתימה כו' לא יספור בזיבה הא כיון כו' קא מטהרת בקיסם כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לח ונעשה יבש. דהא דקתני כו'. כצ"ל:

תד"ה כי. וקשה דא"כ השתא אין כו' לא הוי כההוא כו'. לפמש"כ בעצמם בב"ב (סוף ד' יא) ולקמן (כה) בד"ה סימן ע"ש אין זה קושיא:

תד"ה למימרא. מדאחמיר ביה רחמנא לענין שילוח מחנות כו'. כצ"ל:

בא"ד ור"ש נמי לא פליג אלא בפולטת כו' אבל בב"ק כו'. שם מסקינן דאפי' בפולטת גופא מודה ר"ש דרואה הויא לכל מילי. אלא די"ל דר"ה סבר כבעל הבעיא דשם דמספקא ליה. וכמו כן מספקא ליה לרמב"ח לקמן (לג). ואיהו פסיקא ליה לאידך גיסא:

בסה"ד א"נ ש"ה דגמר טעמא מקרא. מש"כ המהרש"א דפסיקא ליה לתלמודא כו' היקשא למילתא אחריתא. אנן אשכחנא לה לקמן (לה) מה ש"ז מטמא באונס אף ראיה ראשונה כו'. וכן עיקר טומאתה לטומאת ערב ילפינן מהיקשא לש"ז כדפירש"י שם (ד' לד ב) בד"ה מהו שתטמא:

גמרא בעא כו' מר' אלעזר. כצ"ל בל"י:

גמ׳ אמר ליה תיפוק לך כצ"ל:

שם צחצוחי זיבה דעריבא בה כצ"ל:

רש״י ד"ה אינו מטמא וכו' קיסם בצר ליה שיעורא כצ״ל:

ד״ה למימרא וכו׳ דבשר האבר נוגע בש״ז כצ״ל:

ד״ה כל שבעה וכו' סותר כל אותן כצ״ל:

רש"י ד"ה מה זיבה וכו' ואחר תטהר אחר אחר וכו'. לקמן לג ע"ב ודף סז ע"ב:

ד"ה אלא מה כו' אלא יום א'. עי' ברא"ש במכילתין פ"ד סי' א':

מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה עי' רא"ש דמייתי שיטת ר"ש ופי' דבריו דמפני ג' קושיותיו הוצרך לומר דבהכי פליגי ת"ק ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואם כן ל"ל טעמיה דקרא משום דאין דרכה [לראות] כך דהא מקרא לא אמעוט אלא בבשרה ולא בבשר אחרת והיינו שפיר וחתיכה והרי דרכה של אשה לראות כן וע"כ משום חציצה הוא ומכ"ש שפופרת דאינו מינו אבל שארי אופנים אף ע"פ שאין דרכה של אשה לראות כך אין להתיר ולטהר ורבנן בתראי ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וזהו טעמא דקרא וממילא ה"ה לכל אופני ראיה שאין דרכה לראות כך טהורה היא. ולרבא כ"ע ס"ל כן. והשתא מיושבים כל הקו' דשפיר פליגי (אמאי) [אמה] דאר"א בהדיא וגם אביי הוצרך לפרש דבריו ולא הוי סגי למימר כי פליגי בחתיכה וגם הוי הך אין דרכה של אשה לראות כדלעיל דאף ע"פ שהוא דם נדה ממש מ"מ טהורה היא. והוא פשוט. והשתא לר"ש אפי' אי שיעא חתיכה ויצאה החתיכה ודם ע"ג טהורה כיון שאין דרכה לראות כך ועי"ז עשה ר' שמשון מעשה באשה שנפלו לה חתיכות בבית החיצון ולא שיצאו החתיכות לחוץ כמו שהבין הרב"י סי' קפ"ז דאם כן הו"ל למימר שהפילה חתיכות. אלא החתיכות נפלו לבית החיצון וכ"ז שהחתיכות שם אם בדקה אז ומצאה דם יש לתלות שבא ע"י החתיכה והו"ל אין דרכה לראות כך. בשלמא לרש"י דלא מטהר אלא בפלי פלויי א"כ הכא טמאה כי מי ראה שהחתיכות שבבית החיצון הם פלי פלוי' אבל לר"ש אפי' דם ע"ג חתיכה נמי טהורה נמצא כל דם שיצא דם החתיכה בשעת נפילה בין שיהיה בתוך החתיכה בבקעי' בין שיהיה טוח ע"פ החתיכה הכל דם טוהר. ואם כן הו"ל כאשה שיש לה מכה דע"י שידעינן שיש לה דם טוהר היינו דם מכה תלינן כל הדמים שתמצא בבדיקה בדם טוהר דמכה וה"נ איכא דם טוהר אע"ג דהני חתיכות לאו מכה נינהו מה בכך מ"מ הדם שע"ג דם טוהר הוא ותלינן בהו כל הדם שתמצא בשעת בדיקה. ולפע"ד משו"ה הוסיף הטור ורי"ו בדברי הר"ש "ולא "פסקה "לראות "כל "זמן "שהחתיכות "בבית "החיצון היינו משום דעכ"פ בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם ואפי' לרשב"א דס"ל תלינן במכה אפי' אם א"י שמכתה מוציאה דם מ"מ היינו במכה שדרכה להוציא דם עכ"פ משא"כ הכא בהנהו חתיכות מאן לימא לן שדרכן להוליך דם טוח ע"פ בשעת שנפלו בבית החיצון לכן כתבו שלא היתה פסקה לראות כ"ז שהחתיכות בבית החיצון וכן היה דרכה כמה פעמים כשחזרו החתיכות למקומן לא מצאה דם כ"א בשעת וסתה וכשנפלו בבית החיצון חזרה לראות ולא פסקה הרי נראה לעין שהחתיכות הוליכו עמם דם מהמקור ואותו דם הוא דם טוהר לר"ש ואם כן מטהרי' כל בדיקותיה ולא ניחוש שמא ירד גם דם נדה בלא חתיכות זה לא חיישינן כי היכי דתלינן במכה זהו נ"ל פי' דברי ר"ש והטור הארכתי בזה לפי שראיתי דברי הרב"י ורמ"א וט"ז וגם ד' תשובת מעיל צדקה והנלע"ד כתבתי והמעיין יבחר:

אמנם כ"ז לפי הפשוט כנראה מפשטיות לשון הרא"ש והטור אך בפלתי השיאו לדרך אחר ואמר שהוא מה שהמקור נמשך למטה ממקומו לבית החיצון ומשם היתה מוציא דם ע"י עדי הבדיקה וטיהר ר"ש משום שא"ד לראות כך ונב"י צווח ע"ז ככרוכיא [הא] כל דם היוצא מהמקור טמא יהיה במקומו או שלא במקומו. ולפע"ד בהבין גוף הענין אין דרך האשה לראות כך מה הוא ואם באנו לידי מידה זו א"כ נטהר כל מראה הדמים שאינם אדומים ממש כי אין דרכה לראות אלא דם צלול אדום וכל ההשתנות היא ע"י חולשא ומכה וכן כל דם יבש. אבל הענין נ"ל הוא מאי דאמר שמואל לקמן פ' הרואה כתם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ואף ע"ג דצריכי' קרא למעוטי שפיר וחתיכה תרתי ש"מ. ונ"ל דהאי עד שתרגיש לאו דוקא פתיחת פה המקור כמ"ש בתה"ד אלא כל הרגשה שתרגיש בגופה ע"י התעוררות הדם [לאפוקי זיבת דבר לח בעלמא כמו שביארתי יפה בתשובה בעזה"י] אבל עכ"פ בעינן שע"י התעוררת הדם חוששת בגופה ולכל הפחות תרגיש פתיחת פה המקור או כעין צער מי רגלים וכדומה משא"כ אם אין הדם מעורר שום דבר בגופה רק שהוא זב מבשר מת אע"פ שהוא דם נדה באמת מ"מ טהור הוא והה"נ דם היוצא עם חתיכה אזי אין הדם מעורר לצאת אלא החתיכה הוליכה דם עמה כי המקור כולו עורקים וגידים קטנים וא"א שיצא ממנו דבר מבלי שיוליך עמו דם ולא שהטבע הקיאה להדם ההוא משו"ה טהור והאי עד שתרגיש בבשרה דאמר שמואל והאי למעוטי שפיר וחתיכה משום שאין דרכה של אשה לראות כך הכל הולך אל מקום אחד. והשתא נחזי אנן אם המקור נמשך למטה לבית החיצון באופן שכשבודקת עצמה מגיע עם העד לפני פה המקור ומוציאה עמה דם אין זה בא בהתעוררות עצמו רק שהוציאה ע"י העד בשלמא כשהמקור במקומו ואז א"א בשום אופן שיגיע העד לפנים מפה המקור שהרי בדוחק גדול תגיע אל מקום שהשמש דש והשמש אינו מגיע לעולם יותר מקרוב לפה המקור כמ"ש הרמב"ם וכ"כ לעיל במשנת פרוזדור. וא"כ כשמוצאה דם על העד אזי הדם מעצמו יצא מהמקור ונפל על העד וחזקה על דם היוצא מאליו שאינו יוצא אלא בהרגשה א"כ מסתמא היה בהרגשה אלא היא סבורה הרגשת עד היה משא"כ כשהמקור נמשך לבית החיצון באופן כשתבדוק תגיע בו ותוציא דם ממנו ה"ז כרואה [דם] בלא הרגשה ומשו"ה טיהרה ר"ש ועי' מ"ש רשב"א בשמעתין כשהכניסה ידה והוציאה דם ומ"ש נלע"ד נכון ולמעשה יש להתיישב ולצרף עוד סברות לזה:

לפי שא"א לה בלא צחצוחי זבה ע' מרדכי חולין ס"פ הזרוע הקשה ליבטל ברובא וכן יבמה שרקקה דם א"א לה בלא צחצוחי רוק ליבטל ברובא ותירץ כיון שאין ההיתר היה ניכר לבדו לעולם לא מצי ליבטל וע' מ"ש פלתי סימן ק"ב ועי' מ"ש משנה למלך ספ"א מהל' משכב ומושב ועי' מ"ש פלתי סימן י"ד ולפע"ד דר' משולם שבמרדכי נמי לא אמרו במב"מ דרחמנא אמר אחרי רבים להטות מה לי אי היה מעורב בתחלתו או לא אלא המרדכי מיירי בא"מ דאזלינן בתר טעמא וחזותא ולא מהני רובא בכי הא אמר דא"נ ליכא חזותא או טעמא מ"מ עדיין אין בכח ההיתר לבטל האיסור אם לא היה ניכר מעולם והיינו כגון צחצוחי רוק בדם או צחצוחי זיבה שבקרי אבל בתערובת חלב בחלב שביו"ד סימן י"ד הנ"ל או תערובות פרוטה בכיס בתוס' שהקשה הפלתי שם שהוא מב"מ דמדאורייתא ברובא בטל אין שום חילוק בין היה ניכר או לא:

ובסברא זו נ"ל ליישב שיטת הרשב"א שהביא ב"י ביו"ד סימן קפ"ז דאם יש לה מכה תולה במכתה אפי' א"י שמכתה מוציאה דם אפי' בשעת וסתה ותמהו האחרונים על סברא שלו מ"ט להקל כ"כ גם הקשו מפ' הרואה כתם גבי ר"ע שהורה כן גבי כתם וראה תלמידיו מסתכלין וא"ל לא אמרו בכתמים להחמיר אלא להקל משמע דוקא בכתמים ולא בראיה ממש עי' ח"צ. והנה כבר הלכו נמושות לומר דמטעם ס"ס נגע ביה ודחו מכמה טעמים דרוב דמים מן המקור יוצאים בהרגשה והו"ל דם מקור ודאי ודם מכה ספק כי אין אנו יודעים אם מכתה מוציאה דם. ואומר אני נהי דס"ס לא הוי לומר שמא מן המכה ואת"ל דם נדות דלמא בלא הרגשה מ"מ ספק א' מיהת הוה ונימא כך שמא דם טמא היינו מן המקור בהרגשה שמא דם טהור והיינו או מן המכה או מן המקור בלא הרגשה וכיון דאית לן עכ"פ ספק א' ממילא יכול לעשות מזה ס"ס ונימא כך ספק אית כאן דם כלל שיצא מהמקור בהרגשה ספק לית כאן ואת"ל אית כאן מ"מ שמא גם דם מכה הרבה יצא עמו ונתערבו בתוך המקור טרם צאתם לחוץ לבית החיצון ונתבטל דם הנדה שבהרגשה בתוך דם הטהור שממכה וטהורה ואי"ל שם אונס חד הוא דהרי ספק הראשון מתיר יותר מן השני לא מיבעיא אי נימא פרישת עונה סמוך לוסתה דאורייתא אפי' וסתות דרבנן כמ"ש במק"א דשמא תראה חיישינן א"כ לספק הראשון שאינו דם מקור כלל אינה מונה וסת בראיה הלזו אפי' אם נתרפאת המכה אח"כ לא תחוש זו ליום הזה כלל ואי לספק השני שיצא דם מקור בהרגשה אלא שנתערב א"כ אם נתרפאת המכה בחודש השני צריכה שתחוש ליום הזה. אלא אפי' אי נימא דווסתות דרבנן לגמרי ואפי' לשמא תראה לא תחוש נמצא מה"ת אין ספק א' מתיר יותר מן השני מ"מ איכא למצוא נפקותא בין ב' הספיקות. והוא דאפי' [למאי] דקיי"ל מקור מקומו טמא ואפי' דם מכה היוצא מן המקור מטמא טומאת ערב מיהת מ"מ היינו בשהוא לח אבל יבש אינו מטמא משא"כ דם נדות מטמא אפי' ביבש וא"כ אע"פ שמתערב עם דם הנדות מ"מ כשנוגע בכל התערובות מטמא אפי' ביבש עי' במשנה למלך הנ"ל. ודין ס"ס שיכול להתהפך אין כאן דא"א להתחיל ולומר איפכא שמא לא נתערב דם המקור שהרי בתחלה אנו צריכין לדון אם יש כאן דם מקור כלל וזה פשוט. נמצא שזה ס"ס טוב מצורף לזה חזקת טהרת האשה וסברת הרשב"א נכונה. אלא שעדיין יש לפקפק דהרי לדעת ר' משולם הנ"ל לא מהני תערובות בכה"ג שההיתר לא היה ניכר מעולם בפ"ע וה"נ ע"כ כבר נתערבו בתוך המקור דאם אחר שיצאו מן המקור הא כבר טמאה האשה משיצא לבית החיצון וע"כ צ"ל שמיד במקור נתערבה ונמצא שלא ניכר ההיתר מעולם ולא יועיל התערובות אך לזה י"ל לפמ"ש לעיל דבמין במינו דקיל מודה המרדכי דמהני וה"נ מב"מ הוא דם בדם. אך כ"ז למ"ד מב"מ חד בתרי בטל אבל למ"ד מב"מ לא בטיל ליתא לכל הנ"ל ואינה טהורה אלא ביודעת שמכתה מוציאה דם. ודוקא בכתם הקילו אפי' א"י שמכתה מוציאה דם. והא"ש הא דאמר ר"ע לתלמידיו שהסתכלו זה בזה לא אמרו כתמים להחמיר אלא להקל היינו כדי להפיס דעת תלמידיו אפי' אי ס"ל מב"מ לא בטיל שהרי חמשה תלמידים היה לו לר"ע ר' יהודא ור"מ ור' יוסי ור"ש ור' נחמיה ור' יהודא ס"ל בכוליה תלמודא מב"מ ל"ב וכן ר"ש לדעת הר"ש במס' טבול יום ואינהו לא שמענום דפליגי ואפשר ר"ע גופיה ס"ל כן .משו"ה הוצרך לתלות הטעם דבכתמים הקילו אבל לדינא א"ש כהרשב"א הנ"ל ומ"מ עדיין צריך הדבר תלמוד לסמוך ע"ז למעשה:

כי יזוב זוב דמה אמר רחמנא צ"ע קצת דנקט קרא דפרשה שני' שהיא פרשת זיבה בלא עת נדתה ושביק קרא דפרשה ראשונה דמיירי בנדה ממש והתם נמי כתיב לשון זיבה ואי נימא דמיתורא דכי יזוב זוב הוא דנולד לו ספיקו הוי א"ש. אלא דלפ"ז איכא למימר לקושטא דמילתא דבימי נדה דכתיב דם יהיה זובה יהיה רבויא לרבות אפילו יבש נמי ובימי זיבה כתיב כי יזוב זוב למעוטי יבש. וא"כ יהיה בימי נדותה מטמא אפי' ביבש ובימי זיבה לא תטמא אלא בלח. ואל תתמה שכן ימי [נדה] חמורי' מימי זיבה שבימי נדה מטמאת אפי' מחמת אונס לידה ולא בימי זיבה עי' לקמן ל"ו ע"א. וסברא זו כתבו תוס' ר"פ דם הנדה לחלק בין דם נדה לזובו של זב זכר ע"ש ואם כן ה"נ נימא הכי וא"כ מאי פשיט ממשנה ר"פ דם הנדה ודריש פ' המפלת דלמא התם איירי בימי נדה אבל בימי זיבה אה"נ דדם היבש טהור וצ"ע קצת:

כי פליגי בחתיכה. ודפלי פלויי דת''ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרינן בה ורבנן בתראי סברי אפי' פלי פלויי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה: אשה טהורה. דלאו ראייה היא ומיהו טיפת דם מטמאה טהרות אם נגעה בהן ואת האשה טומאת ערב משום דנגעה במקור דקרא מתורת ראייה מעטיה ולאו מטומאה: ורבנן סברי. דם נמי טהור והכי קאמר אין זה דם נדה (שתתן שום טומאה עליו) שאילו היה דם היה לו לטמאה כנדה ועכשיו אין לו שום טומאה אלא כחתיכת בשר בעלמא: הרואה קרי בקיסם. הכניס קיסם בפי אמה והוציא בו זרעו: ממנו. אשר תצא ממנו שכבת זרע: הוא עצמו. ואפילו בלא קיסם: אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה. עד שיצא ממנו כדי חתימת פי אמתו והכא כיון דהכניס ליה קיסם בצר ליה שיעורא כדי קיסם: למימרא דנוגע הוי. מדיהיב שיעורא מכלל דטומאת קרי לאו משום ראייה היא אלא משום דבשר האבר נוגע בשכבת זרע היוצא ממנו ומשום הכי בעי שיעורא כטומאת כל מגעות דבעי שיעורא כגון שרץ ונבלה ומת דאי ראייה חשיבא ליה בטומאת ראייה לא בעיא שיעורא דהא נדה רואה היא ולא בעיא שיעורא: אל יסתור בזיבה. זב שפסק והתחיל למנות ז' ימי ספירו וראה קרי אל יסתור את מנינו כי היכי דאי נגע בשרץ לא סתר לספירת זיבתו: אלמה תניא זאת תורת הזב. הקיש הכתוב שכבת זרע לזיבה: מה זיבה סותרת. דכתיב וספרה לה ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אף שכבת זרע סותר: לפי שאי אפשר. לראות שכבת זרע הבאה מן הזב בלא טיפת צחצוחי זיבה דהשתא קצת זיבה דאית בה קא סתר: כל ז'. אם ראה בשביעי סותר כל אותן ימים שספר: אלא מה שאמור בה. בשכבת זרע לענין טומאה מה טומאתה יום אחד אף סתירתה אינה סותרת אלא אותו יום ואם ראה בז' אין צריך לספור עוד אלא יום א': דם יבש. כגון שיצא מגופה חתיכה של דם יבש: זוב דמה. משמע לח שהרי אין דרכו לזוב אלא לח: לח ונעשה יבש. דהא קתני מטמאין יבשין בנפל דם לח על הבגד ויבש ואחר כך נגע הדם בטהרות דומיא דיבש בשר המת דיבש מעיקרא בשר המת ליכא:

כי פליגי בחתיכה. פ''ה ודפלי פלויי וקשה דא''כ השתא אין דרך לראות דם בחתיכה פירוש שאינו דם נדות לא הוי כההוא דאין דרכה לראות בשפופרת דהתם הוי דם נדות מן המקור אלא שאין דרכה לראות באותו ענין ויש לומר דפליגי בחתיכה העשויה כמין שפופרת והוי חציצה בין דם לבשר דת''ק מטמא דדרכה לצאת בענין זה ורבנן סברי אע''ג דדם נדות הוא אין דרכה לראות בענין זה ואין זה דם נדות דקאמרי רבנן ה''פ אין זה דם נדות שטימא הכתוב אבל בפלי פלויי גם רבנן מטמאין כיון דדם נדות הוא ונוגע בבשרה: אלא בחתימת פי האמה. אין לפרש דבעי שיעור חתימת פי האמה כר''ש דפ' אלו דברים (פסחים סז:) דסבר כר' נתן דבעי חתימת פי האמה בזב דכתיב (ויקרא טו) או החתים בשרו מזובו ואיתקש בעל קרי לזב דא''כ מאי פריך למימרא דנוגע הוי אלא מעתה לא יסתור בזיבה הא כיון דאיתקש לזב שפיר יסתור והיכי דייק מינה דנוגע הוי [ועוד אי סבר כר' שמעון מאי פריך רב הונא ותיפוק ליה דהוא עצמו כו' והלא דרך קיסם יכול לראות הרבה מחתימת פי האמה] אלא נראה לפרש דסבר כדתנן לקמן בפרק יוצא דופן (דף מ.) דזוב וקרי מטמאין בכל שהוא והכי קאמר צריך שיגע בחתימת פי האמה משום דטומאת בית הסתרים לא מטמאה לכך פריך כיון דנוגע הוי דקא מטהרת בקיסם עד שיגע בפי האמה מעתה לא יסתור בזיבה: (למימרא דנוגע הוי). וא''ת ומנליה למקשה דרב הונא לא מצריך שיעור חתימת פי האמה כרבי שמעון וי''ל מדקאמר ותיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה ולא קאמר כשיעור חתימה ולא קאמר נמי דאיתקש לזב שמע מינה דלא לשיעור נקטיה אלא משום נגיעה ועוד אי סבר כרבי שמעון מאי פריך רב הונא ותיפוק ליה דהוא עצמו כו' והלא דרך קיסם יכול לראות קרי הרבה יותר מחתימת פי האמה וא''ת ואם נוגע הוי א''כ למ''ד בפרק יוצא דופן (לקמן דף מג:) לרואה ולנוגע בכל שהוא למה לי דכתב רחמנא רואה וי''ל דעל ידי שנכתב רואה הא דדרשינן בפרק אלו דברים בפסחים (דף סו:) זב וכל זב לרבות בעל קרי שמשתלח חוץ לב' מחנות מוקמינן ברואה ולא בנוגע ונפקא מינה הא דאמר הכא דאפי' רואה אינו טמא אלא משום נוגע שאינו טמא אלא בנגיעה מבחוץ וא''ת ומנלן דנוגע הוי נגמר מדאחמיר ביה רחמנא לענין שילוח מחנות אלמא רואה הוי וכה''ג בעי למימר פרק יוצא דופן (לקמן דף מב.) גבי פולטת שכבת זרע דרואה הוי מדאזהיר רחמנא על בעלי קריין בסיני וי''ל דילפינן דנוגע הוי מדאיתקש לנוגע דנוגע מרבינן מאיש איש בפ' יוצא דופן (שם דף מג:) ועוד דבההוא קרא גופיה איתקש נמי לשרץ וא''ת ונוגע דכתב רחמנא למה לי תיפוק ליה מוהבגד אשר יהיה עליו שכבת זרע וי''ל דאדם מבגד לא ילפינן שהרי נושא נבלת בהמה מטמא בגדים שעליו אפילו אם אינו לבוש בהן אבל אדם לא מטמא אפילו הוא עליו והכי איתא בפרק קמא דבבא בתרא (דף ט:) גבי עולא משגש אורחא דאימיה וא''ת דלקמן בפרק יוצא דופן (דף מב.) אמרינן לרבנן דרבי שמעון דאפילו פולטת שכבת זרע רואה הויא ולכך מטמא בפנים כבחוץ ור' שמעון נמי לא פליג אלא בפולטת שכבת זרע דלא מטמא בפנים כבחוץ אבל בבעל קרי משמע דרואה הוי דלא אשכחן דפליגי וי''ל דרב הונא סבר כרבי שמעון דלדידיה אפי' בעל קרי נוגע הוי דאי רואה הוי אף בפולטת הוה דריש לטמא בפנים כבחוץ ואפילו לרבנן נמי אפשר דדוקא פולטת רואה הויא ומטמא בפנים כבחוץ משום דאשכחן בטומאת נדות וזיבות דמטמאה בפנים כבחוץ אבל בועלה דלא אשכחן ביה טומאה בפנים כבחוץ לא הוי רואה ומיהו ההיא דר' אליעזר ברבי שמעון פליגא דאמר בפרק יוצא דופן (שם דף מג:) שכבת זרע לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה מדמפליג משמע דסבר דרואה הוי אי נמי שאני התם דגמר טעמא מקרא: אלא מעתה לא יסתור בזיבה. תימה תקשה ליה אמתני' דמסכת כלים (פ''א מ''א) דתנן אבות הטומאה השרץ והשכבת זרע ולא חשיב בעל קרי ותנן נמי בשלהי מסכת זבין בעל קרי כמגע שרץ אלמא נוגע הוי מדלא הוי אלא ראשון ושמא אפי' רואה נמי לא הוי אב הטומאה משום דרשא: לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. ומהאי טעמא מטמא ר' יהושע קרי של זב במשא והא דלא מצריך קרא התם כי הכא מפרש ר''ח דהתם מיירי בשרואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות וסבר ר' יהושע דלא אפשר בלא צחצוחי זיבה בעין ורבי אליעזר דפליג עליה בכיצד הרגל (ב''ק דף כה.) ואמר דאינו מטמא במשא מודה דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה ואפילו הכי לא מטמא במשא דכיון דפתיכא ביה שכבת זרע והכא נמי אי לאו קרא לא הוה סותר אפילו יום אחד: