ברכות כח ע"א

דף כח - א

דלמא מעברין לך מנשיאותך לאחר מכן.

אמר לה: לשתמש אינש, מוטב לו לאדם להשתמש אפילו יומא חדא בכסא דמוקרא [כוס זכוכית יקרה], ואף אם למחר ליתבר, תשבר כוס זו. ומשל הוא, שכדאי לנצל את מעמדו הניתן לו היום, אף כי יתכן שינטל ממנו בקרוב.

אמרה ליה אשתו: ואיך תהיה לנשיא? הרי לית לך חיורתא [שערות לבנות] המראות על זקנה, ונאה לדרשן להיות זקן.

ההוא יומא, בר תמני סרי [שמונה עשרה] שני הוה רבי אלעזר בן עזריה. אתרחיש ליה ניסא, ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא [שמונה עשרה שורות של שער שיבה].

והיינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה, במשנה לעיל [יב ב]: הרי אני "כבן" שבעים שנה, ולא קאמר "בן שבעים שנה", כי צעיר לימים היה, אלא שהיה נראה "כבן שבעים שנה". ^[1]

תנא: אותו היום שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה, סלקוהו לשומר הפתח של בית המדרש, וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנס.

שכל זמן שהיה רבן גמליאל נשיא, היה מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו [שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים, יומא עב ב], לא יכנס לבית המדרש! ^[2]

וההוא יומא שניתנה הרשות לכולם ליכנס, אתוספו כמה ספסלי ^[3] בבית המדרש.

אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, במנין הספסלים שנותוספו באותו יום.

חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי!

וחד אמר: שנוספו שבע מאה ספסלי!

וכשראה רבן גמליאל שנתוספו תלמידים רבים, הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, ודאג שלא יענש על שהיה מונעם מלבוא.

אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל!?

אחזו ליה, הראו לו לרבן גמליאל בחלמיה, חצבי חיורי דמליין קיטמא [כדים לבנים מלאים אפר], ורמזו לו בכך שהצדק עמו, כי מי שאין תוכו כברו אינו ראוי לבית המדרש, והוא דומה לכד נאה שבתוכו דבר שפל כאפר. ^[4]

ומסיקה הגמרא: ולא היא, שאין ראוי למנוע שום אדם מבית המדרש.

וההיא שהראו לו כך בחלומו - כדי ליתובי [להניח] דעתיה הוא דאחזו ליה.

תנא: מסכת עדויות - בו ביום שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה נשנית.

וכל היכא דאמרינן במשניות "בו ביום" - ההוא יומא הוה.

ולא היתה הלכה שהיתה תלויה [מסופקת] בבית המדרש, שלא פירשוה, כי מתוך שהתרבו התלמידים, התרבה החידוד והפלפול.

ואף רבן גמליאל לא מנע את עצמו מבית המדרש תחת נשיאותו של רבי אלעזר בן עזריה, אפילו שעה אחת. ^[5]

דתנן [ידים ד ד]: בו ביום בא יהודה, שהיה גר עמוני, לפניהם בבית המדרש.

אמר להם: מה אני לבוא בקהל?

אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבוא בקהל!

אמר לו רבי יהושע ליהודה גר עמוני: מותר אתה לבוא בקהל!

אמר לו רבן גמליאל לרבי יהושע: והלא כבר נאמר [דברים כג ד] "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'", ואיך עלתה על דעתך להתירו? ^[6]

אמר לו רבי יהושע: וכי עמון ומואב, במקומן הן יושבין? והלא כבר עלה סנחריב מלך אשור, ובלבל את כל האומות, שנאמר בדברי סנחריב [ישעיה י יג] "ואסיר גבולות עמים, ועתידותיהם שוסתי [בזזתי], ואוריד כאביר יושבים" - שהעביר את כל יושבי הארצות ממקומם למקום אחר, בכדי שלא יתחזקו וימרדו בו. ^[7]

לפיכך, אין הבאים מארץ עמון בחזקת עמונים, אלא כל גוי בכל מקום שהוא, הוא ספק עמוני. אבל אין לאסרו משום כן, שהרי העמונים הם מיעוט בין אנשי העולם, והולכים אחר רוב העולם שאינם עמונים, ותולים דכל דפריש מרובא פריש ^[8].

אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר [ירמיה מט ו] "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון, נאם ה'", וכבר שבו הם למקומם. לפיכך, כל הבא מארץ עמון הריהו בחזקת עמוני, ואסור לבוא בקהל.

אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר [עמוס ט יד] "ושבתי את שבות עמי ישראל". ובכל זאת עדיין לא נתקיימה נבואה זו, ועדיין לא שבו. וכמו כן נבואת שיבת בני עמון עדיין לא נתקיימה, ועדיין לא שבו לארצם.

מיד עשו כדברי רבי יהושע, והתירוהו ליהודה גר עמוני לבוא בקהל.

אמר רבן גמליאל: הואיל והכי הוה, שהלכה נפסקה כמותו, ^[9] איזל ואפייסיה לרבי יהושע!

כי מטא רבן גמליאל לביתיה של רבי יהושע, חזינהו לאשיתא [קירות] דביתיה - דמשחרן.

אמר לו: מכותלי ביתך אתה ניכר, שפחמי [נפח] אתה!

אמר לו רבי יהושע: אוי לו לדור שאתה פרנסו, לפי שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים - במה הם מתפרנסים, ובמה הם נזונים! שעד עתה לא ידעת ממה פרנסתי. ^[10]

אמר לו רבן גמליאל: נעניתי ואמרתי לך דברים שאין ראוי לאומרם. מחול לי!

לא אשגח ביה רבי יהושע.

הפציר בו: עשה בשביל כבוד אבא [רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל ^[11]] ומחל לי!

אזי פייס רבי יהושע, ומחל לו.

אמרו רבן גמליאל ורבי יהושע: מאן ניזיל ולימא להו לרבנן שנתפייסנו, ויש להשיב את הנשיאות לרבן גמליאל?

אמר להו ההוא כובס: אנא אזילנא לומר זאת לחכמים!

שלח להו רבי יהושע לרבנן בבי מדרשא עם הכובס: מאן דלביש עד עתה מדא [מעיל], ימשיך וילבש מדא, אבל מאן דלא לביש מדא, וכי יימר ליה למאן דלביש מדא "שלח מדך ואנא אלבשיה?!" ומשל הוא, שרבן גמליאל הרגיל בנשיאות, ראוי לו להיות נשיא, ולא רבי אלעזר בן עזריה שאינו רגיל בכך.

אמר להו רבי עקיבא לרבנן: טרוקו גלי [סיגרו הדלת], כדי דלא ליתו עבדי דרבן גמליאל, ולצערו לרבנן, שסבר שאותו כובס היה עבד רבן גמליאל.

וכשראה כן, אמר רבי יהושע: מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו דרבנן, ואודיעם.

אתא רבי יהושע לבית המדרש וטרף [הקיש] אבבא.

אמר להו לרבנן: מזה בן מזה [כהן בן כהן שראוי להזאת מי חטאת] יזה מי חטאת לטהר את הטמאים. ואילו מי שאינו לא מזה ולא בן מזה, וכי יאמר למזה בן מזה: אין הזאתך הזאה, משום שמימיך מי מערה [ואינם מים חיים] ואפרך אפר מקלה [אפר סתם של תנור וכירים, ואינו אפר פרה אדומה]?! ומשל הוא, שאין ראוי לרבי אלעזר בן עזריה להדיח את רבן גמליאל מנשיאותו ^[12].

אמר לו רבי עקיבא: רבי יהושע, רואה אני שנתפייסת עם רבן גמליאל' וכיון שכן יש להחזירו. שהרי כלום עשינו מה שעשינו [להעבירו מנשיאותו] אלא בשביל כבודך' לפיכך, למחר נלך אני ואתה ונשכים לפתחו של רבן גמליאל!

אמרי רבי עקיבא ורבי יהושע: היכי נעביד? אם נחזיר את רבן גמליאל, ונעבריה לרבי אלעזר בן עזריה מן הנשיאות - אין לעשות כן, כי גמירי הלכה: מעלין בקודש ואין מורידין!

ואילו לקבוע כי נדרוש מר [רבן גמליאל] חד שבתא ומר [רבי אלעזר בן עזריה] חד שבתא - גם אין ראוי לעשות כן, כי אתי רבן גמליאל לקנאויי בו אם ישתווה לו.

אלא, לדרוש רבן גמליאל תלתא שבתי ^[13], ורבי אלעזר בן עזריה חד שבתא.

והיינו דאמר מר בקשר להלכה מסוימת שנאמרה בשבת בבית המדרש: "שבת של מי היתה? - של רבי אלעזר בן עזריה!"

ואותו תלמיד ששאל לרבן גמליאל ולרבי יהושע "תפלת ערבית רשות או חובה", ועל ידו אירע אותו מעשה - רבי שמעון בן יוחאי הוה.

שנינו במשנה: ושל מוספין כל היום.

אמר רבי יוחנן: אם התאחר והתפלל מוסף אחר שבע שעות, על אף שיצא ידי חובה, נקרא פושע! ^[14] תנו רבנן: היו לפניו שתי תפלות שעליו להתפלל, ^[15] אחת של מנחה ואחת של מוסף, מתפלל קודם של מנחה, ואחר כך מתפלל של מוסף ^[16]. שהרי אין זמנה של תפילת המוסף עובר. ואם משום שהמאחר את המוסף נקרא "פושע", הרי כבר איחרה לאחר שבע שעות, ובין כך נקרא "פושע". לפיכך יקדים את המנחה, מפני שזו, מנחה, תדירה [שנוהגת כל יום], וזו, מוסף, אינה תדירה [שאינה אלא בשבתות ומועדים וראשי חדשים], ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם ^[17].

רבי יהודה אומר: מתפלל קודם של מוסף, ואחר כך מתפלל של מנחה. ^[18]

ורבי יהודה לשיטתו, שסובר כי זמן המוסף הוא עד שבע שעות. הלכך יש להקדימה, מפני שזו מצוה עוברת ולא יוכל לקיימה לאחר שעה שביעית, ואילו זו - תפלת מנחה - היא מצוה שאינה עוברת תיכף, שהרי זמנה עד פלג המנחה ^[19].

אמר רבי יוחנן: הלכה כחכמים ^[20]. ומתפלל של מנחה, ואחר כך מתפלל של מוסף!

רבי זירא, כי הוה חליש מגירסיה, ולא היה יכול לעסוק בתורה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי.

אמר: כי חלפי רבנן, אז איקום מקמייהו, ואקבל אגרא [שכר] לכל הפחות על מצוה זו של כבוד תלמידי חכמים. ^[21]

נפק, ואתא רב נתן בר טובי.

אמר ליה רבי זירא: מאן מבני הישיבה אמר שהלכה כרבי יהודה [בנידון של "היו לפניו שתי תפלות"], בבי מדרשא?

אמר ליה רב נתן: הכי אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה דאמר: מתפלל אדם של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה, אלא הלכה כחכמים, ומקדים את המנחה תחלה.

אמר ליה רבי זירא: האם רבי יוחנן אמרה להלכה זו?

אמר ליה: אין! תנא מיניה רבי זירא מרב נתן דבר זה בשם רבי יוחנן, ארבעין זמנין.

אמר ליה רב נתן: למה מחזר אתה כל כך אחר הלכה זו? וכי מפני שחדא [יחידה] היא לך, ולא שמעת זולתה שום דבר הלכה בשם רבי יוחנן, ולכך חביבה היא עליך כל כך? או מפני שחדת [חידוש] היא לך, משום שהיית סבור שחכם אחר אמרה.

אמר ליה רבי זירא: חדת [חידוש] היא לי, משום דמספקא לי בהלכה זו מי אמרה, והייתי סבור שרבי יהושע בן לוי אמרה! ^[22]

אמר רבי יהושע בן לוי: כל המתפלל תפלה של מוספין לאחר שבע שעות - לשיטת רבי יהודה שכבר עבר זמנה, עליו הכתוב אומר [צפניה ג יח]: "נוגי ממועד אספתי - ממך היו", מחמת שהעבירו מועדי התפלות, יהיו נוגים [שבורים] ואסופים וכלים.

דנה הגמרא: מאי [מהיכן] משמע דהאי "נוגי" - לישנא דתברא [שברון] הוא?!

מבארת הגמרא: כדמתרגם רב יוסף מקרא לגבי ענין אחר: תברא אתי על שנאיהון דבית ישראל [היינו על ישראל, בלשון סגי נהור], על דאחרו זמני מועדיא דבירושלים! ודרשוהו בין על איחור זמני התפלה, ובין על איחור זמן המועדות.

אמר רבי אלעזר: כל המתפלל תפלה של שחרית לאחר ארבע שעות - לשיטת לרבי יהודה שכבר עבר זמנה, עליו הכתוב אומר: "נוגי ממועד אספתי ממך היו". ^[23] ו"נוגי", לשון צער הוא - שיהיו עצובים מחמת שעברו על מועדי התפלות.

מאי משמע דהאי "נוגי" לישנא דצערא הוא? - דכתיב [תהילים קיט כח] "דלפה נפשי מתוגה".

רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא - מוכח שהוא לשון צער, דכתיב [איכה א ד] "בתולותיה נוגות והיא מר לה".

וזה שאמרו כל בו ביום דאמרינן ההוא יומא איתמר. יש במשנה הרב' מזה הענין כגון האי דתנן במס' ידים (פ"ג מ"ה) אמ' ר' שמעון בן עזאי מקובל אני מפי ע"ב זקנים ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בראש ששיר השירים וקהלת מטמאין את הידי' אמר ר' עקיבא חס ושלום וכו' (פ"ד מ"א) בו ביום נמנו וגמרו על עריבת [הרגלים] בו ביום אמרו [משנה ב] כל הזבחים וכו' ובתוספתא [בידים פ"ב] בו ביום עמד יהודה גר עמוני:

אמר רבן גמליאל השתא איזיל ואפייסיה לר' יהושע אזל חזינהו לאשיתא דביתיה דהוו קא משחרן כו'. ופירשו בגמרא דבני מערבא אזל ואשכח לר' יהושע יתיב עביד מחטין אמר ליה מן אילין את חיי אמר ליה עד כדון את בעי מידע אוי לדור שאתה פרנסו. והאי דאמר ליה עשה בשביל כבוד בית אבא כלומר בשביל הלל הזקן זקני שהיה מזרע דוד כדגרסינן בפ' יציאות השבת (שבת דף טו) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה וזה רבן גמליאל הנזכר בכאן הוא בנו של רבן שמעון בן גמליאל שהוא רביעי להלל הזקן דהוי ליה רבן גמליאל חמישי להלל ובנו רבן שמעון ששי להלל ובנו ר' יהודה הנשיא שהוא רבי והוא רבינו הקדוש הוי שביעי להלל הזקן ואיתא במסכת שבת בפרק במה בהמה (שבת דף נו) רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה דדוד ובגמרא דפרק אחרון דתענית דבני מערבא (הלכה ב) אמרי אמר לוי מגילת יוחסין מצאו בירושלים וכתוב בה הלל מן דדוד ואיתא בפ' אע"פ שאמרו בכתובות (ד' סב) בדקו במשפחות רבי אתי משפטיה בן אביטל. והאי דאמרינן אעפ"כ לא עברוה לר' אלעזר בן עזריה פירשו בתלמוד ארץ ישראל אלא מינו אותו אב בית דין והיינו דאמר מר שבת של מי היתה של ר' אלעזר בן עזריה היתה ואיתא בפירקא קמא דחגיגה (דף ג) תנו רבנן מעשה בר' יוחנן בן ברוקא ור' אלעזר חסמא שהלכו להקביל את פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש היה היום בבית המדרש אמרו לו תלמידיך אנחנו ומימיך אנו שותין אמר להן אעפ"כ אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש שבת של מי היתה אמרו לו שבת של ר' אלעזר בן עזריה:

תנו רבנן היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין, מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין. יש לפרשה כפשוטה בשהיו שתיהן לפניו כלומר שהיה בדעתו להתפלל עכשיו שתיהם, ואם לא היה בדעתו להתפלל תפלת המנחה עד דמדומי חמה, מתפלל של מוספין לבדה דלמה יתחייב להקדים ולהתפלל תפלת המנחה מחמת תפלת המוספין. וכך נראה לי שראיתיה משמן של גאונים. אבל בתוס' לא פירשו כן עד שהוצרכו לומר דעכשיו שמאחרין בתפלת יוצר ביום הכיפורים עד לאחר שש שעות ומחצה שיש מן הדין להקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין. ולא דבר [ר"ל: נהוג] עמא הכי. ולפי פירוש ראשון אתי שפיר. ומכל מקום מסתברא שאילו עבר והקדים תפלת המוספין לתפלת המנחה ואפילו במקום שיש לו להתפלל תפלת המנחה תחלה יצא וא"צ לחזור עוד ולהתפלל של מוספין שניה, ול"ד לההיא דאמרינן לעיל (ברכות כו, ב) הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו כלומר לפי שהקדים תפלת התשלומין לתפלת חובה, דשאני התם לפי שאינו בדין שיקדים תפלת התשלומים שכבר עבר זמנה לתפלת החובה שהיא בזמנה, אבל מוספין כל שעתא ושעתא זימניה הוא דהא תפלת המוספין כל היום אלא דלכתחלה כיון דתפלת המנחה תדירא והגיע זמנה צריך להקדימה הא אם עבר והקדים של מוספין יצא.
וגדולה מזו נראה מן התוספתא דאפילו הקדים של מוספין לשל שחר יצא, דהא קיימא לן דתפלות כנגד תמידין תקנום, וקתני בתוספתא (פ"ג, ה"ב): המתפלל תפלת המוספין בין משקרב תמיד של שחר בין שלא קרב תמיד של שחר יצא.

הצבי חיורי דמליא סריקתא. לפי שהיו לבושים בגדי לבן אמר חיורי ופירושו כדים לבנים מלאים דבר שאינו חשוב כלומר שלא היו שלמים אותם חכמים:

מזה בן מזה יזה. הזאת מי חטאת. מימיך מי מערה דבעינן מים חיים. ואפרך אפר מקלה כלומר שאר אפר שאינו אפר פרה, והמשל על ר"ג שהיה נשיא והוא היה ראוי לראש מתיבתא:

[פסקא] ושל מוספין כל היום. א"ר יוחנן ונקרא פושע. פירוש דאע"ג דזמנה כל היום מ"מ יש לו להתפלל בזמן הקרבן והמאחר אותה כל כך הוא פושע:

ת"ר היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין. ר' יהודה אומר וכו' א"ר יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוספין. פירוש משום דר' יהודה יהיב טעמא למילתיה ורבנן לא יהבי טעמא למילתייהו מפני כך איצטריך למיפסק כרבנן:

בתולותיה נוגות. פירושו עגונות:

עמוני ומואבי שנתייגרו אע"פ שמן התורה אינן ראויין לבא בקהל בזמן הזה משעלה סנחריב ובלבל את האומות מותרים שאין שמן עליהן וכן הדין במצרי תוך ג' דורות לדעתנו כמו שביארנו ביבמות פרק הערל:

כל שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. משום דאמרינן כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאלו זורק אבן למרקוליס ור' אלעזר בן עזריה ה"מ היכא דקים לן דאינו הגון:

אמר ר' יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף. ה"ג וכך היא שנוייה בזבחים פ"ק [דף י"ב ע"א] ובפ' כל התדיר [דף צ"א ע"א] והלכה כרבנן דר' יהודה דהכא וא"כ יש ליזהר כשמאחרין בי"ה תפלת יוצר עד לאחר ז' שעות שיש להתפלל תפלת המנח' קוד' תפלת מוסף ובירושלמי דפירקין גריס ר' חייא בשם ר' יוחנן תפלת המנחה ותפלת המוסף תפלת המנחה קודמת הוון בעין מימר בשאין שהות ביום להתפלל שתיהן אבל יש שהות ביום להתפלל שתיהן תפלת מוסף קודמת ר' נתן, בר טובי אמר אמר אפילו יש שהות ביום להתפלל שתיהם תפלת המנחה קודמת והא תניא הקדים תפלת המנחה לתפלת המוסף יצא לשעבר אין לכתחלה לא הוא פתר לה בשלא הגיע זמן התפלה כהדא דריב"ל הוה מפקד לתלמידיו אי הוו לכו אריסטון ומטי יומא (לתשע) [לשית] שעי ועד כאן לא סליקתון תהון מצלין המנחה עד דלא תשרון, משמע שכך ר"ל דבשעת מנחה קטנה שהוא עיקר זמן המנחה אז יש להקדים תפלת המנחה קודם תפלת מוסף אבל מנחה גדולה דשבע שעות אין לחוש. ומיהו תלמודא דידן לא סבר הכי דאפילו בשעה שביעית פסקינן כרבנן שצריך להקדים תפלת המנחה, ויש מפרשים דהא דקאמר היו לפניו ב' תפלות מתפלל של מנחה תחלה היינו (כגון שרוצה להתפלל שתיהן) (דוקא שצריך עתה להתפלל שתיהם] כי ההיא דירושלמי שרוצה ליכנס לסעודה גדולה ואי אפשר לו להתחיל עד שיתפלל הילכך כיון שצריך להתפלל שתיהן תפלת המנחה קודמת שהיא תדירה וגם עיקר זמנה אבל אם אינו צריך להתפלל תפלת המנחה יכול להקדים תפלת המוסף ולאחר תפלת המנחה עד סמוך לדמדומי חמה:

כל המתפלל תפלת שחרית אחר ד' שעות. לר' יהודה אליבא דר' יהודה נקט משום דקיי"ל כותיה:

כל המתפלל תפלת המוספין לאחר ז' שעות לר' יהודה. אבל לרבנן אע"פ שנקרא פושע אינו נענש על כך:

בד"ה ושל מוספין כו' ותירץ דהתם איירי בשבת עכ"ל דיש לחלק בין שבת לחול ע' בר"פ תמיד נשחט (נח:) דבשבת אין נדרים ונדבות קריבין וק"ל:

א"ל מעלין בקודש ולא מורידין דלמא עניש לך. רש"י ל"ג כל זה והיה נראה דטעמו דע"כ תשובה זו מעלין בקודש [וכו'] אינה דהא הורידו את ר"ג גם פירכת דלמא עניש לך אינה דכבר אמרו והוא עשירי לעזרא דאית ליה זכות אבות כו' אבל נראה לקיים כל הספרים הישנים דמה שאמרה דילמא מעברין לך לא חשה אם יעשו ח"ו שלא כהוגן כמו שעשו לר"ג לפי דעתה אלא דלמא ר"ג יפייס אותם ויחזרו למנותו ויעברו לך ותתבייש וכדמסיק לקמן נעבריה גמיריה מעלין בקודש כו' גם מה שא"ל דילמא עניש לך היינו דלא סמכה אהא דאית ליה זכות אבות וכדאמרי' בעלמא שמא יגרום החטא וק"ל:

כל ת"ח שאין תוכו כברו לא כו'. והיינו דמדמו ליה בחלמא לחצבי דמליין קיטמא דמבחוץ הכד הוא מלובן ושלם ובתוכו אין בו רק אפר שהוא דבר שפל ואינו ראוי ובפרק בא לו (יומא עב:) מפרש דתלמיד שאינו תוכו כברו היינו שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים ואין לחלק בין תלמיד לת"ח דהכא וק"ל:

כבר עלה סנחריב כו'. מפורש פ"ק דסוטה (ט.) בתוס' ובחידושינו שם:

מכותלי כו' שפחמי אתה. עפירש"י ובס' יוחסין כתב פירושים אחרים ע"ש:

מאן דלביש מדא ילבש מדא כו'. מבואר כי המדא הוא בגד החשוב שלובשין המלכים כמ"ש וילבש שאול את דוד מדיו והוא מעיל כפירש"י וכמ"ש כן תלבשנה בנות המלכים מעילים ולפי שר"ג היה מבני הנשיאים ומלכים מבני יהודה ולא כן ראב"ע שהיה כהן ואין ראוי להיות מלך ונשיא אלא מזרע יהודה וכמ"ש פ"ק דסנהד' (ה.) לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל כו' ולזה בא ר' יהושע. לומר דמדינא תחזור הנשיאות לר"ג שהיה מבני הנשיאים ואין ראוי לראב"ע שהיה כהן ליטול הנשיאות ממנו וכמ"ש שנענשו מלכי חשמונאי שהיו כהנים על שנטלו להם מלכות השייך לזרע דוד ועוד אמר ר"י בכה"ג להפיס דעתו של ראב"ע בהיפך דמזה בן מזה יזה כו' דלמי שהוא מזרע אהרן הכהן ניתן הכהונה דהיינו לראב"ע ושאינו לא מזה כו' דהיינו שאינו מזרע כהונה אסורה לו הכהונה גם למלך כמו שמצינו בעוזיהו שנצטרע ע"כ וכמו שאין אדם נוגע במה שמוכן לך שהיא הכהונה כן אתה לא תהיה נוגע במה שמוכן לחברך ר"ג שהוא הנשיאות ומייתי דלא יאמרו לכהן מימך מי מערה ואפרך כו' נקט מילי דבע"כ נאמין לכהן בדבר הנוגע בכהונה דהיינו במה שהם מי חטאת ולא מי מערה הפסולים להזאה ונאמין גם לכהן שהזה אפר פרה ולא אפר מקלה כן אין לנו לדקדק אחר ר"ג במה שנוגע בנשיאות שלו וק"ל:

נתפייסת כלום עשינו וכו'. ר"ל כיון דאתה נתפייסת גם אנחנו נסכים בדבר להחזירו לנשיאותו דאנו לא עשינו להעבירו אלא בשביל כבודך והנני אני ואתה נשכים למחר לפתחו כדרך שמשכימין לפתחי המלכים וחשובים להראות בדעתנו להחזירו לגדולתו ואם אנו נצא מי לא יצא וק"ל:

אלא לדרוש ר"ג כו'. ולא ידענא בזה דכיון דהוי ראוי להיות כ"א דורש בחדא שבתא אלא משום קנאה לא עשו כן דאין שני מלכים משתמשין בכתר אחד בשוה אכתי תסגי ליה לר"ג תרי שבתא ולראב"ע חד שבתא דהשתא לא הוי אתי לאקנויי ודו"ק:

כדמתרגם ר"י וכו'. עיין בתוס' ועי"ל דודאי רב יוסף אמועדים ורגלים ממש קאי כדמתרגם הכי וכפירש"י שם אבל דרשוהו הכי לענין תפלת מוספין הבאין ג"כ במועד במקום קרבן מוסף המאחר אותן ממועד הקבוע להן דהיינו ז' שעות דיבוא שבר על שונאיהן [דאחרו] וכן משמע דלא מייתי מתרגומו של רב יוסף אלא דנוגי לשון שבר הוא ולקמן גבי המאחר תפלת שחרית עד אחר ד' שעות לר"י לא דריש ליה מלשון תברא אלא מלשון צער דלא גרע כ"כ ויש ליישב לפום דינא משום דגבי תפלת שחרית יש לתקן קצת דמתפלל אותה בנדבה ויש לו מיהא שכר תפלת נדבה מה שאין כן במוסף דאין מתפללין אותה נדבה ומעוות שלא יוכל לתקן הוא וק"ל:

גמרא בריש עמוד דילמא מעברין לך אמר לה יומא חדא כו' כצ"ל והשאר נמחק:

שם ולמחר ליתבר א"ל לית לך כו' מב"ה אפילו שעה אחת דתנן כו' אמר להם מותר אני לבא בקהל כו' כצ"ל:

שם הכי א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה כצ"ל ונ"ב כך מצאתי בס"א מוגה וכך מובן לשון רש"י ולפי זה לא גרסינן לעיל רבי יוחנן אלא אחד מן האמוראים שנתחלף בשמן אבל כל הפוסקים גרסי לעיל רבי יוחנן כו' וא"כ לפי זה צ"ל דגרסי' הכא שפיר אין הלכה כרבי יהודה ודו"ק:

שם אספתי ממך היו מאי משמע כו' זמני מועדיא דבירושלים כו' כצ"ל:

שם לישנא דצעורא הוא נ"ב הוא הדין דהוה מצי לפרש נמי לשון שבר כמו לרבי יהושע בן לוי והוא הדין לרבי יהושע בן לוי לשון צערא אלא לפי שהתרגום של רב יוסף נופל על הא דר' יהושע בן לוי דמאחר תפלת מוספים שהיא תפלת חגים ומועדים מפרש לשון שבר כמו שתרגם רב יוסף אבל לרבי אליעזר דמפרש המקרא אתפלה של שחר ולא כתרגום רב יוסף ג"כ אינו מפרש אליביה לשון שבר אלא לשון תוגה וצער כך נ"ל וברי"ף איכא גירסא אחרת:

רש"י בד"ה ואח"כ של מוספין הואיל ואיחרה וזמנה אינו עובר כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

תוס' בד"ה ושל מוספין כו' עם התמיד כו' נ"ב אלמא דלמצוה עם התמיד ולא עד ו' א"כ הא דקאמר עד ו' לחובה ובדיעבד קאמר וק"ל:

רש"י ד"ה נענתי. דברתי למולך כו'. וקשה לישנא דנענתי דהוא מבנין נפעל אמנם מצאנו כיוצא בזה ביומא פ"ה נענה ר' ישמעאל וכן כולם שם וכן בכ"ד אולם בכאן יל"פ נכנעתי ונשפלתי לפניך מלשון לענות מפני (שמות י"ד):

רש"י ד"ה מזה ב"מ. כהן כו'. לכאורה מה זה תואר לכהן הא אף זר כשר להזות כמבואר ביומא (מ"ג) וע"ש ע"ב בתד"ה לימד וי"ל הגם שכשרה בזרים מ"מ היו רגילין כהנים להזות עי' תוס' קדושין ע"ו ב' ד"ה אין (ועמש"כ בפסחים ז' ב') וביומא ס"ו ב' במשנה הכל כשרים להוליכו אלא שעשו הכהנים קבע כו':

רש"י ד"ה מתפלל של מנחה. מאחר שהגיע זמנה כו'. ולעיל ר"ד כ"ז פי' מטעמא דתדיר ועי' עט"ר מה שהקשה על פי' דהכא ועוד ק"ל דהא אריו"ח לקמן (כ"ט ב') מצוה להתפלל עם דמדומי חמה איברא במ"ר ר"פ נצבים (משמט) [משמע] כפי' דהכא דז"ל שם מתפלל תפלת המנחה ואח"כ תפלת המוספין למה הכל בעתה כו' ע"ש:

גמ' על דאחרו זמני מועדיא. נ״ב ואית בהו מוספין:

אָמְרָה לֵיהּ: לֵית לָךְ חִוַּורְתָּא. מקשים אמאי לא אמרה לו טענה זו בתחילת דבריה? ונראה לי בס"ד דמעיקרא אין זו טענה, כי החכמים רואים שאין לו חוורתא, ועם כל זה הסכימו למנותו נשיא, ובודאי דעתם יפה מדעתה, אמנם אחר שאמר לה דמעלין בקודש ואין מורידין, דכונתו בזה לומר לה אפילו אם יחזירו את רבן גמליאל אין מעבירין אותי, דאין מורידין אלא נהיה שנינו נשיאים כמו שהיה כך באמת בסוף דבר, לכך עתה אמרה לו, כיון דלית לך חוורתא אף על פי שאין מורידין אותך, הנה אתה יורד מעצמך בעיני המון העם ובעיני התלמידים, כיון שיש נשיא אחר שהוא רבן גמליאל שהוא זקן, ודאי נגררין אחריו, ואתה בטל מאליך, כי בשלמא אם לא יש נשיא אחר שהוא זקן כי אם אתה דוקא נשיא, בעל כרחך נגררין אחריך כי אין אחר זולתך, אבל כיון דאיכא נשיא אחר שהוא זקן, יהיה הוא עיקר, ואתה אינך נחשב נשיא בעיני ההמון.

הַהוּא יוֹמָא, בַּר תַּמְנֵי סְרֵי שְׁנֵי הֲוָה. נראה לי בס"ד דקדק לומר ההוא 'יומא' ולא אמר ההוא 'זמנא', דאפשר אותו היום היה יום הלידה שלו, והיה לו י"ח שנה שלמים, ולכך הצליח לעשות לו נס זה, דידוע שיום הלידה יהיה המזל של האדם חזק בו ומוצלח, על כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יום טוב לעצמו, והא דנעשה לו בנס שמנה עשר דארי חוורתא כנגד שנותיו, להורות שהוא צדיק גמור, שכל י"ח שנותיו הם טובים בצדקות, והוא איש חי על דרך מה שנאמר (שמואל ב' כג, כ) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי, קרינן חַיִל וכתיב חַי.

אוֹתוֹ הַיּוֹם סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח, וְנִתְּנָה רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִכָּנֵס. מקשים, אם החכמים היו מסכימים מקודם עם רבן גמליאל, איך אותו היום חזרו בהם, מה ראו על כך, ואם לא היו מסכימים, ודאי רבן גמליאל לא היה יכול לעשות דבר הפך הרבים? ונראה לי בס"ד דלעולם דעתם היה נוטה תחלה בזה כסברת רבן גמליאל דבעי תוכו כברו, אך כיון דחזו הנס שעשו מן השמים לר' אלעזר בן עזריה בלבון שער זקנו, אמרו למאי נצרכו לעשות נס זה, אם בשביל הכבוד שיכבדוהו העם, אטו בלבון השערות תליא מלתא, הלא הכל יודעים שהוא עודנו קטן בן י"ח שנים, הגע בעצמך אם אדם קטן בשנים אך זקנו לבנה, היתכן שיכבדוהו כזקן לקום מפניו, וכן אחד גדול בשנים שהוא בן שבעים וזקן עודנו שחורה, היתכן שלא יקומו מפניו, הא ודאי יש לו דין זקן גמור, ואם כן מה הועיל לבון שערותיו שנעשו בנס גדול, אלא ודאי עשו מן השמים נס זה לרמוז להם בו דבר אחר, והוא לומר להם טועין אתם בסברה זו לדחות מי שאין תוכו כברו מבית המדרש, אלא גם שאין תוכו כברו ראו לקבלו ולהכניסו אל הקדש פנימה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, ולכן עשו להם רמז בדוגמא זו, שר' אלעזר בן עזריה תוכיותו הוא בחור בן י"ח שנה אך ברו נראה זקן בליבון שער זקנו, ואף על פי שבענין השנים אין תוכו כברו, עם כל זה מתכבד הוא בזה ועשו לו נס לכבדו בזה, יען כי עתה תוכו בחור, ואחר זה יהיה זקן גם מתוכו, וכן נמי לענין עסק התורה, אף על פי שעתה אין תוכו כברו מקובל הוא, כי אחרי זה ילמוד לשמה ויהיה תוכו כברו.

כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כְּאִלּוּ זוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס. נראה לי בס"ד נקיט דמיון זה כי התורה מכונית בשם 'אבן', וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל, ולכן זה המכניס דברי תורה לגוף התלמיד שהוא רע, הוה ליה כזורק אבן למרקוליס.

אַחְזוּ לֵיהּ בְּחֶלְמָא, חַצְבֵּי חִיוְרֵי דְּמַלְיָין קִיטְמָא. הכונה כמו שכתב מהרש"א ז"ל, דמבחוץ הכד מלובן ושלם, ותוכו יש אפר שהוא דבר שפל ואינו ראוי, אך יש להקשות מה סיוע יש לרבן גמליאל בדמיון זה, והלא גם ר' אלעזר בן עזריה ידע שאלו התלמידים שנכנסו דומין לכך, אלא דסבירא ליה מתוך שלא לשמה בא לשמה, דאם היום תוכם מלא עפר, אחרי זה יהיה מלא מרגליות? ונראה לי בס"ד על פי מה שפירשו המפרשים ז"ל בפסוק (בראשית יח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, שיש הפרש גדול בין עפר לאפר, יען שהאפר לא יצלח למלאכה, שלא יבא לידי חשיבות לעשותו כלי ראוי, אלא תמיד יהיה למדרס כף רגל, אבל העפר אף על פי שתמצאהו עתה מדרס כף רגל, עם כל זה יצלח למלאכה, שאפשר לבוא לחשיבות, לעשותו כלי ראוי של אכילה ושתיה ויהיה מונח על שולחן מלכים עד כאן דבריו, והשתא בזה מובן הדבר שהראו לרבן גמליאל כדים מלאים אפר, שאין תקוה ממנו שיבא אחר כך לידי חשיבות לעשותו כלי, ולא הראו לו כדים מלאים עפר שיבא לידי חשיבות, ובזה הראו על התלמידים שנכנסו, שאין מהם תקוה שיבאו לידי חשיבות אחר כך שילמדו לשמה כדמיון העפר, אלא הם כדמיון האפר. ובזה יתורץ בס"ד קושיא אחרת חזקה, מה שאמרו ולא היא, אלא ליתוביה דעתיה דרבן גמליאל, והדבר יפלא וכי משוא פנים חס וחלילה יש להראות לרבן גמליאל דבר הפך האמת כדי לישב דעתו, ובזה מובן היטב הכונה, לא היא, אין הדין כסברת רבן גמליאל, אלא כר' אלעזר בן עזריה, משום דמתוך שלא לשמה בא לשמה, ומן השמים הראו לרבן גמליאל מראה החלום הזה, רק על אלו שנכנסו אותו היום, והיה רבן גמליאל מונע אותם, שיפה כיון שמנע אותם, כי אלו סופם לא יבואו לשמה, ולא יצטער על מניעה שמנע אותם, אבל באמת בעיקר הדין הסכימו מן השמים בסברת ר' אלעזר בן עזריה, שיכניס גם מי שאין תוכו כברו, משום מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אין אנחנו נביאים לידע אם זה סופו לבא לשמה או לאו.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הוֹאִיל וְהָכִי הֲוֵי, אֵיזִיל וַאֲפַיְּיסֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. פירוש מקודם חשב שלא חטא לר' יהושע, ושלא כדין העבירו אותו, אך אחר שראה הנס שעשו מן השמים לר' אלעזר בן עזריה ששמו במקומו, משמע שבדין עשו לו שהוא חטא לר' יהושע, ולכך הלך לפייסו. ומה שאמר לו ר' יהושע אוֹי לוֹ לַדּוֹר וְאוֹי לָהּ לַסְּפִינָה, שקרא אוי כפלים, חד כנגד השגחת ההמון כולו, וחד כנגד השגחת התלמידי חכמים היושבים בבית המדרש, שנדמה לספינה תוך ים התלמוד. ומה שאמר בַּמָּה הֵן מִתְפַּרְנְסִין וּבַמֶּה הֵם נִזּוֹנִין, פירוש יש עסק קשה ובזוי, אך הרווחה היוצאה ממנו היא גדולה, ויש עסק קשה ובזוי והרווחתו מועטת, וכיון שאמר לו עשה בשביל אבא אפייס, נראה שזה רבן גמליאל היה בנו של ר' שמעון בן גמליאל הנהרג בעשרה הרוגי מלכות, ולכך אפייס לכבודו.

מַאן דְּלָבִישׁ מַדָּא, יִלְבַּשׁ מַדָּא. נראה לי בס"ד כיון ששלח דברים אלו עם הכובס, לכך עשה המשל בבגדים שהם עסק הכובס, או בדברים אלו בא בטענה בכח רבן גמליאל עצמו שכבר זכה בנשיאות, וכיון שראה שלא קבלו טענה זו, חזר ואמר לו טענה מכח אבותיו, ולזה אמר מַזֶּה בֶּן מַזֶּה יַזֶּה, ולהיות כי התורה מוציאה את האדם מטומאה לטהרה, לכך עשה להם משל במי חטאת. ומה שאמר מֵימֶיךָ מֵי מְעָרָה, וְאֶפְרְךָ אֵפֶר מִקְלֶה, פירש הרב בש"ע מי מערה פסולין, דבעינן מים חיים, ואפר מקלה פסול דאינו אפר פרה, עיין שם. ונראה לי בס"ד זכר שני דברים מים ואפר, כנגד שני טענות שיש לרבן גמליאל, הא' מצד אבותיו, והב' מצד עצמו שכבר זכה בנשיאות.

לִדְרֹשׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל תְּלָתָא שַׁבְּתָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חֲדָא שַׁבְּתָא. הקשה מהרש"א ז"ל דדי להעביר הקנאה שידרוש רבן גמליאל שנים, ור' אלעזר בן עזריה אחת? ונראה לי בס"ד שיש לרבן גמליאל שני יתרונות עליו בנשיאות, הא' מצד קדימה בזמן שהוא היה נשיא קודם נשיאות ר' אלעזר בן עזריה, ודבר זה ידוע בחוקי השררה כי שנים שיש להם שררה אחת כמו שררה של מושי"ר, מי שעלה בשררה זו קודם זמן שעלה חבירו יש לו קדימה במעלה, ועוד שנית מצד אבותיו, כי רבן גמליאל אבותיו גם כן היו נשיאים, מה שאין כן ר' אלעזר בן עזריה, לכן כנגד ב' יתרונות אלו נתנו לו ב' שבתות.

וְאוֹתוֹ תַּלְמִיד, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הֲוָה. יש להקשות למה פורש דבר זה בסוף המאמר ולא בתחלתו, דהוה ליה למימר מעשה בר' שמעון בר יוחאי שבא לפני ר' יהושע, או יאמר מעשה בתלמיד ושמו ר' שמעון בר יוחאי שבא וכו', אם ירצה להודיענו בעת ששאל היה תלמיד? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל מגלגלין חוב על ידי חייב וזכות על ידי זכאי, ואם כן אחד הרואה ואחד השומע מעשה זו, יהרהר אחר אותו תלמיד לומר שנתגלגלה חובה לרבן גמליאל על ידו, אך כאשר יגיע לסוף המעשה אשר סוף דבר החזירו לרבן גמליאל לנשיאות שלו, ור' אלעזר בן עזריה נשאר גם כן בנשיאותו, ידע ויבין שאותו תלמיד הוא זכאי ונתגלגל זכות לרבן גמליאל, וזכות לר' אלעזר בן עזריה על ידו, והיינו זכות לר' אלעזר בן עזריה שנתמנה נשיא מכח מעשה זו, וזכות לרבן גמליאל שבזה ניצול מן המיתה, והוא דאמרו בגמרא דרבי חייא לא רצה למחול לרב, מפני שראה בחלום על רב שיעלה לגדולה שיהיה ראש ישיבה, ואם ישאר רב בארץ ישראל אז מוכרח שיפטר רבי חייא, כדי שימלוך רב, כי אי אפשר שימליכו לרב בעוד רבי חייא קיים שהוא גדול ממנו, לכך אמר לא אמחול לו כדי שהוא יהיה מוכרח לירד לבבל ושם ימלוך, ולא ישאר בארץ ישראל כדי שידחה אותי. וכן הענין כאן, כי ר' אלעזר בן עזריה כיון דחזינן דמלך ונעשה נשיא, ודאי גדולה זו פסוקה לו מן השמים, ואם לא היה מתגלגל דבר זה על ידי ר' שמעון בר יוחאי, שיסירו את רבן גמליאל וימליכו את ר' אלעזר בן עזריה, היה מוכרח שיפטר רבן גמליאל וימלוך ר' אלעזר בן עזריה, כי איך ימלוך בחיי רבן גמליאל, ואם כן נמצא גם לרבן גמליאל נתגלגל זכות על ידי ר' שמעון בר יוחאי בדבר זה, שנשאר חי בעולם, ולכן אחר שהביא הש"ס סוף המעשה, אשר סוף דבר נעשו רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה שניהם נשיאים, אמר אותו תלמיד שנתגלגל זכות לשני המאורות האלה על ידו, ר' שמעון בר יוחאי הוה הוא הקדוש הזכאי, שנתגלגל זכות לשניהם על ידו.

כִּי חַלְפֵי רַבָּנָן, אֵיקוּם מִקַּמַּיְהוּ וְאַקַבֵּל אַגְרָא. מקשים ממה שאמר התנא (אבות פרק א' משנה ג') דאין לעבוד על מנת לקבל פרס, ובהשקפה הראשונה תרצתי, דהכא שאני, שהוא טורח להביא עצמו לידי חיוב שהולך למקום דעבדי רבנן כדי שיקום, ושוב ראיתי בפתח עינים שתירץ כן.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות וז"ל, אמר לי מורי ז"ל שאם יכוין האדם לכונה זו שכתבנו בהיותו קם בפני תלמיד חכם או זקן, שיועיל לו מאד להתחכם בתורה, עד כאן לשונו. והשתא יש לומר שהוא היה הולך ומכוין כונה שאמר רבינו האר"י ז"ל כדי שיתחכם בתורה ולא בשביל שכר עולם הזה או עולם הבא, ורק כדי להתחכם, ואין בזה משום פרס, כי התחכמותו בתורה היא צורך עסק התורה, כי על ידי שהוא מתחכם יבין דברי תורה על אמיתותם, ולזה החכמה קרי לה אַגְרָא.

אָמַר לְהוּ הַהוּא כּוֹבֵס: אֲנָא אֲזִילְנָא. י"ל, מה ראה אותו כּוֹבֵס שקפץ בראש להזמין עצמו בשליחות זו בדבר שנפל בין גדולים, ואם מוכרח לשלוח אותו ימתין עד שרבי יהושע יבחר בו לשלחו?
ונ"ל בס"ד, דְהַהוּא כּוֹבֵס מצא טעם נכון שתהיה שליחות זו ראויה לו יותר מזולתו, כי אמר אם אני אהיה שליח בדבר זה להודיע לחכמים, אז ודאי יאמרו החכמים מה ראה רבי יהושע לעשות שליחות זו על ידי כובס, ולא עשה על ידי אדם אחר נכבד יותר מזה הכובס, אלא ודאי רמז קא רמז לן שמחלתי לו מחילה גמורה, שלא נשאר בלבי שום הקפדה אפילו רושם משהו. וזה נרמז בעסק ומלאכה של הכובס הזה שדרכו לכבס הבגדים ולנקותם מן הלכלוך לגמרי שלא ישאר רושם משהו, שלכן כל מחילת עון נקראת בשם כבוס, דכתיב: תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין (תהלים נא, ט), אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר (ירמיה ב, כב).

גמ' מכותלי ביתך. עיין תשב"ץ ח"א ענין קמב:

שם ונקרא פושע. עיין לקמן (דף מ"ג ע"ב):

שם כי הוה חליש מגירסא. עיין עירובין (דף כ"ח ע"ב):

תד"ה כדמתרגם כו' שהרי אין להן תשלומין. קשה לי הא גם באיחר תפלת המוספין לר"י עד אחר ז' שעות אין לו תשלומין כמו דלדידן דתפלת מוספי' כל היום אין להם תשלומין בערבית כמ"ש התוס' לעיל (דף כו ע"א) דהאיך יקרא הקרבנות וכבר אמר זמן מוסף, ה"נ לר"י דאחר שבע עבר זמן הקרבת מוסף:

בתוס' ד"ה ושל מוספין כל היום והקשה הרב רבינו שמשון ז"ל דאמר בפרק תמיד נשחט מוספין בשש כו' וכ"ת הנ"מ למצוה כו' הרי בתמורה משמע של מוספין היו נשחטין עם התמיד כו' עד סוף הדיבור. כוונת קושיית הר"ש מבואר' דכיון דמשמע התם של מוספין היו נשחטין עם התמיד ע"כ היינו דעיקר מצותם לכתחלה מיד לאחר התמיד וא"כ לפ"ז ע"כ הא דאמרינן בפרק ת"נ מוספין בשש היינו דלאחר שש תו לא מצי להקריבן דבשביל כך היה צריך להקריבן קודם לבזיכין וא"כ קשיא מתניתין דקתני ושל מוספין כל היום כן נראה בכוונת הקושיא אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר"ש ומאי תירץ נמי דהתם איירי בשבת דהא ודאי פשיטא דאיירי בשבת מדקתני בזיכין ובזיכין ודאי לא קריבין אלא בשבת ואי קשיא ליה לאידך גיסא מ"ש בחול שהיו קריבין מיד לאחר התמיד ומ"ש בשבת שלא היו קריבין אלא בשש א"כ לא שייך הך קושיא אמתניתין דהכא ואי כדפרישית דבלא"ה הוי משמע ליה דהא דמוספין בשש היינו דא"א לאחרן יותר ומש"ה היו קריבין קודם לבזיכין הא ודאי ליתא דהא ביומא דף ל"ד מפרש אביי להדיא טעמא דמ"ד מוספין קודמין לבזיכין והיינו משום דכתיב בבזיכין ביום ביום לאחר וכן פירש"י בר"פ תמיד נשחט והא דמייתי נמי ר"ש ראיה מסוגיא דתמורה ונרשם בצידה דף י"ד ובאמת שם לא נמצא רמז לזה ואדרבא מייתי להיפך דת"ר דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר למוספין והיינו לגמרי כמתני' דהכא וכמדומה לי שבכל מסכת תמורה לא נמצא יותר מזה והיה נ"ל להגיה בדברי התוס' הרי ביומא משמע שהמוספין היו נשחטין עם התמיד וכוונת הר"ש הא דאמרינן ביומא דף ע' במשנה דר"ע אומר עם תמיד של שחר היו קריבין ואשבעה כבשים די"כ קאי וכה"ג מייתי נמי התם מר"ע דתוספתא דאמר נמי הכי ומייתי עליה קרא דכתיב מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד אלמא דמוספין עם תמיד של שחר קרב להו כדמפרש התם בגמרא ומהתם מייתי הר"ש ראיה לדבריו וכן מצאתי אחר כך בספר מג"א בא"ח סימן רפ"א שהרגיש ג"כ בזה והגיה בלשון התוס' כמ"ש ע"ש (מיהו בעיקר פירושו בלשון התוס' אינו מתחוור כמו שאבאר בקונטרס אחרון) נמצא לפ"ז יש ליישב לשון הר"ש מיהו מה שהוצרך לאתויי הסוגיא דפרק תמיד נשחט ולא מייתי הסוגיא דיומא דף ל"ד היינו משום דשם לא נזכר בשש ועוד דלמ"ד בזיכין קודמין למוספין לא מצי לאקשויי כיון דטעמא דמ"ד בזיכין קודמין למוספין היינו מג"ש דגמר חוקה מחביתין ע"ש וא"כ לפ"ז שפיר מצ"ל דמה שמקריבין המוספין בשבת בשש היינו משום שצריך להקריב הבזיכין קודם להם והבזיכין הוצרכו לאחר כיון דכתיב ביום ביום והיינו ע"כ בחמש דעד סוף ד' קרוי בוקר אליבא דכ"ע משא"כ בסוגיא דפרק תמיד נשחט דמשמע אפילו למ"ד מוספין קודמין לבזיכין אפ"ה היה מקריב המוספין בשש וקס"ד דר"ש שאין טעם לזמן זה דשש אם לא שאנו מפרשים דהיינו לענין דיעבד וע"ז תירץ דהתם איירי בשבת מדקתני חביתין בהדייהו ואם כן לעולם אימא לן דהא דקתני מוספין בשש היינו למצוה ומה שלא היו מקריבין אותו קודם שש לאחר התמיד כמו בחול היינו משום דבמוספי שבת כתיב וביום השבת והאי ביום היינו לאחר והיינו בשש כמו שפרש"י ביומא דלשון ביום משמע עיצום היום ונהי דלמ"ד מוספין קודמין לבזיכין היו מקריבין המוספים בחמש היינו משום שהיה צריך להקריבן קודם לבזיכין ובזיכין היה צריך להקריבן בשש כיון דכתיב בהו ביום ביום דמשמע יותר בעיצום של יום דמשש ולמעלה מן התורה נקרא ערב כן נ"ל בכוונת התוס' והכי משמע נמי בלשון מרדכי בפרק כל כתבי דמה שמאחרין בשבת לבוא לבה"כ יותר מבחול היינו משום דבתמיד של שחר דשבת כתיב וביום השבת דמשמע לשון איחור וטעם זה שאמר רבינו יצחק בר"י בעיר רומא מפי רה"ג ז"ל עכ"ל ע"ש. נמצא לפ"ז שפיר מצינו לפרש שיטת ר"ש ג"כ על זה הדרך דכיון דבשבת היו מאחרין זמן התמיד ממילא היו מוספין מתאחרין עד שש וכ"ז לא כמ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין דמה שמחלק הר"ש בין שבת לחול לענין המוספין היינו משום נדרים ונדבות כדאיתא בר"פ ת"נ עכ"ל ובמחילת כבוד תורתו דלא דק דבר"פ ת"נ לא מייתי הך מילתא אלא לענין תמיד של בין ערבים דבחול היו צריכין לאחר יותר משום נדרים ונדבות משא"כ לענין מוספין אם היו קריבין בחול מיד לאחר תמיד של שחר ע"כ היינו כיון דכשירין כל היום צריך להקריבן לכתחילה בשחר מיד דזריזין מקדימין למצות א"כ מהאי טעמא גופא היה צריך להקריבן ג"כ בשבת בשחר מיד לאחר התמיד ומה טעם יש בדבר לאחרן בשבת יותר מבחול אפילו היכי דלא שייך טעמא דנדרים ונדבות דהא ודאי אפילו בחול לא היו מקריבין נדרים ונדבות אלא לאחר כל המעשים דקרבנות וקטורת ובזיכין ונסכים וחביתין להקדים הכל לנדרים ונדבות דהוי ליה תדיר לגבי נדרים ונדבות ועוד דשל ציבור לעולם קודמת לשל יחיד ואין נדבה בציבור וא"כ א"א להעמיד דברי מהרש"א ז"ל כלל אע"כ דטעמא דר"ש כדפרישית משום דכתיב ביום לאחר כן נ"ל ברור ומתוך מה שכתבתי יש ליישב כמה קושיות בסוגיא דיומא ובר"פ כל התדיר ממה שהקשו שם בתוס' וקצת יבואר בק"א וכאן אין להאריך יותר:

בגמרא אמר רבי יוחנן ונקרא פושע. משמע להדיא דאמלתא דרבנן קאי דאע"ג דזמנה כל היום אפ"ה לאחר ז' נקרא פושע וכ"ש לפמ"ש התוספות לעיל בדף הקודם בד"ה ת"ש ושל מוספין דלא גרסינן במשנה כלל דברי ר"י וא"כ ע"כ אליבא דרבנן קאי ועוד דהא בסמוך אמר רבי יוחנן גופא דאין הלכה כר"י ואפילו את"ל דהא דקאמר אין הלכה כר"י לא קאי אלא לענין היו לפניו ב' תפלות אחת של מנחה וא' של מוסף דעלה קאי ובהא קאמר דהלכה כרבנן דשל מנחה קודם כיון שהיא תדירה. משא"כ לעיקר הדין לזמן תפלת מוסף שפיר מצי סבר רבי יוחנן כר"י דזמנה עד ז' שעות ואע"ג שהיא מצוה עוברת אפ"ה תדיר קודם. אלא דס"ס הא שמעינן לרבי יוחנן בעלמא דאמר הלכה כסתם משנה וכ"ש הכא דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא ואיכא נמי סתמא אחרינא בסוף פ"ב דמגילה דקתני לתפלת המוספין ולמוספין כל היום ובלא"ה הא קי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים אם לא היכא דאתמר בהדיא מכל זה מוכח דרבי יוחנן דהכא אליבא דרבנן קאי וכדאיתא להדיא בטור וש"ע א"ח סימן רפ"ו ולפ"ז צריך ליתן טעם כיון דלרבנן זמן מוספין עצמן קריבין והולכין כל היום א"כ מה חילוק יש בין ז' לאחר ז' ולמה נקרא פושע ואי משום זריזות אכתי מי שאינו זריז לא שייך לקרותו פושע ועוד דא"כ מאי איריא לאחר ז' אפילו לאחר שש נמי דהא מצפרא זמניה הוא כמ"ש התוס' כאן ואפילו בשבת דכתיב ביום אפ"ה עיקר זמנו בשש כמ"ש התוס' מסוגיא דר"פ תמיד נשחט והנלע"ד בזה דנהי דזמן מוספין בשבת בשש היינו שחיטה וזריקה אבל ההקטרה היא בשבע וא"כ כל שמתפלל אפילו בזמן ההקטרה לכתחילה בשבת לא מיקרי פושע משא"כ לאחר ז' דכבר עבר זמן עיקר מצות ההקטרה מש"ה נקרא פושע דודאי חזקה שאין הכהנים מתעצלין ועוד דבין ו' לז' טעו אינשי כדאיתא בפ"ק דפסחים דבשית חמה בקרניתא קאי משא"כ לאחר ז' דלא טעו אינשי וכבר נטו צללי ערב א"כ ודאי תו לא קרינן ביה ביום דהיינו עיצומו של יום כפרש"י ביומא כמ"ש לעיל מש"ה נקרא פושע אפילו לרבנן ולפ"ז היינו נמי טעמא דר"י דאמר זמן מוסף עד סוף ז' כדמסקינן לעיל והיינו נמי מה"ט גופא כיון דאכתי זמן הקטרה הוא ואע"ג דהאי טעמא לא שייך אלא בשבת ולא בי"ט ור"ח אפ"ה השוו חכמים מדותיהם לענין זמן תפלת מוסף שלא לחלק בין מוסף למוסף כן נ"ל נכון ומוכרח ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין הלכה כר"י דאמר מתפלל אדם של מוסף. כבר כתבתי בסמוך דע"כ בעיקר הדין דזמן תפלת מוסף נמי סבר רבי יוחנן דאין הלכה כר"י אי משום דקיי"ל הלכה כסתם משנה ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים וא"כ לפ"ז יש לדקדק אמאי שבק רבי יוחנן עיקר מילתא ונקט הטפל וטפי הו"ל לומר בהדיא אין הלכה כר"י דאמר תפלת מוסף עד ז' שעות וממילא הוי ידעינן דבב' תפלות של מנחה קודמת כיון דמוסף נמי אין זמנה עוברת ועוד למה הוצרך לומר כלל דאין הלכה כר"י דפשיטא דהלכה כסתם משנה והלכה כרבים וכה"ג מקשה הש"ס בדוכתא טובא והיה נ"ל לכאורה דהיינו טעמא דרבי זירא דאמר בלשון בתמיה רבי יוחנן אמרה ואמר נמי בתר הכי חדת היא לי משום דמספקא ליה בריב"ל והיינו מטעם דפרישית דרבי יוחנן לא הוצרך לומר דאין הלכה כר"י דאמר מתפלל אדם של מוסף ואח"כ של מנחה כיון דבלא"ה בעיקר הדין דזמן תפלת מוסף לרבי יוחנן נמי אין הלכה כר"י מטעמא דפרישית וממילא דלענין שתי תפילות פשיטא דאין הלכה כר"י כיון דטעמא דר"י גופא לא הוי אלא משום שהיא מצוה עוברת ועוד דלענין שתי תפילות נמי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ומש"ה הוי מספקא ליה בדריב"ל והיינו משום דאשכחן ריב"ל דאמר כל המתפלל תפילת מוסף לאחר ז' כר"י עליו הכתוב אומר כו' וא"כ משמע מזה דסבירא ליה כר"י בענין עיקר זמן תפלת מוסף ואף על גב דבעלמא היכא דאשכחן כי האי לישנא דאמר לר"י או למ"ד מדייק הש"ס דלא סבירא ליה כוותיה מ"מ הכא כיון דאמר עליו הכתוב אומר נוגי ממועד משמע דהכי סבירא ליה כר"י ומש"ה דרש לקרא הכי דאס"ד דכרבנן ס"ל ואינהו ע"כ לא דרשי לקרא דנוגי ממועד להכי כיון דזמן תפלת מוסף כל היום אם כן מנ"ל לריב"ל דר"י דרש ליה להכי אע"כ דריב"ל בעיקר זמן תפלת מוסף סבירא ליה כר"י ומש"ה סבר ר"ז דהוצרך ריב"ל לומר דאפ"ה באידך פלוגתא דר"י ורבנן לענין שתי תפילות אין הלכה כר"י אלא כרבנן והטעם דאע"ג דתפלת מוסף עוברת לריב"ל אפ"ה בהא סבר כרבנן דשל מנחה קודמת מפני שהיא תדירה כך היה נ"ל לפרש למילתא דר"ז ולפ"ז היה באפשר לקיים הגירסא דגרס דאריב"ל ולא כפרש"י שכתב דלא גרסינן דאמר אלא אמר אלא דלפ"ז היה לנו לפסוק הלכה כריב"ל לענין עיקר זמן תפלת מוסף שהרי רוב הגאונים והפוסקים כתבו דהלכה כריב"ל בכל מקום אפילו לגבי רבי יוחנן וכאן לענין תפלת מוסף הסכימו כל הפוסקים דזמנה כל היום והיינו כרבנן לכך נ"ל דמשמע להו דודאי רבי יב"ל בעיקר זמן תפלת מוסף נמי לא סבר כר"י ומשום הכי אמר לר"י כדפרישית והא דאמר ריב"ל עליו הכתוב אומר נוגי ממועד היינו משום דריב"ל גופא אפילו אליבא דהלכתא משמע ליה קרא דנוגי ממועד לענין מי שמאחר זמן תפלה במזיד והיינו במתפלל תפלת שחרית לאחר ד' דבהא ודאי קיי"ל כר"י דתנן בבחירתא כוותיה ומש"ה אמר ריב"ל דכה"ג לר"י גופא דאמר זמן תפלת מוסף עד ז' שעות דשייך ביה נמי האי דרשה דקרא דנוגי ממועד במי שמתפלל לאחר ז' דכי הדדי נינהו אלא דבהא ריב"ל גופא לא סבירא ליה כר"י כנ"ל ליישב שיטת הפוסקים והיינו כגירסת רש"י דגרס אמר ריב"ל ול"ג דאמר ריב"ל ודו"ק:

ומעתה אשוב לפרש דברי רבי יוחנן דבאמת איהו הוא דאמר אין הלכה כר"י דאמר מתפלל אדם של מוסף כו' וא"כ הדרן כל הקושיות שהקשיתי לדוכתייהו ונלע"ד ליישב חדא מגו חדא דמה שהוצרך לומר אין הלכה כר"י היינו משום דבלא"ה הו"א דהלכה כר"י משום דמסתבר טעמיה כיון דכתיב בשבת ביום דמשמע בעיצומו של יום ועוד דבהאי שעתא לאחר שבע כבר הגיע זמן הקטרת תמיד של בין הערבים מן התורה והמוספין היה צריך להקטיר מקודם משום דכתיב עליה השלם דהיינו על תמיד של שחר ועוד דהא קיי"ל מוספין קודמין לבזיכין כדאמר אביי במסכת יומא וכמו שאבאר שם ושם יבואר ג"כ דלכ"ע אית להו הך דרשה דביום היינו עיצומו של יום כמו שפרש"י שם ותדע שכן הוא דהא רבי יוחנן גופא הוא דאמר בסמוך דאפילו לרבנן נמי לאחר ז' נקרא פושע והיינו ע"כ מהנך טעמי כדפרישית בסמוך מש"ה הוצרך רבי יוחנן לאשמעינן דאפ"ה לענין תפלת מוספין אין הלכה כר"י אלא כרבנן כסתם מתני' דהכא לגירסת התוס' לעיל בד"ה ת"ש ושל מוספין וכאידך סתמא דסוף פ"ב דמגלה והטעם נ"ל דאע"ג דעיקר זמן מוספין היינו שנשחטין בשש וקריבין בשבע אפ"ה כיון דילפינן מקרא דכתיב דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר למוספין כדאיתא בסוף פ"ב דמגילה ובתמורה דף י"ד מש"ה נמי נהי דנקרא פושע אם איחר במזיד מ"מ אם שגג או נאנס יש לו זמן כל היום כיון דקרבן מוסף קרב עד הלילה והיינו כדפרישית לענין הנסכים והשיר שאומרים בשעת נסכים ועוד נ"ל דזמנין דקרבן מוסף קרב לכתחלה עד הלילה והיינו במוספי ר"ח ור"ה אם לא באו עדים קודם לכן דמעיקר הדין תורה מקבלין עדות החדש כל היום והיה צריך להמתין בקרבנות מוסף כדאיתא להדיא בפרק בתרא דר"ה דף ל' ע"ש בתוס' ובחידושינו כנ"ל נכון ומה שהקשיתי עוד דטפי הו"ל לרבי יוחנן למימר דאין הלכה כר"י בעיקר הדין במה שאמר דתפלת מוסף עד ז' שעות ותו לא נתיישב ג"כ לשיטתינו דבהן לא נ"מ כ"כ דאפי' לרבנן נקרא פושע ועוד דכיון דמילתא דר"י לא נזכר במשנה לגירסת התוס' דלעיל אלא בברייתא א"כ אפשר דרבי יוחנן לא הוי שמיע ליה הך ברייתא אלא האי ברייתא דפליגי ר"י ורבנן בהיו לפניו שתי תפלות דמינה שמעינן ממילא דפליגי נמי לענין עיקר זמן תפלה ומש"ה קבע רבי יוחנן למילתיה אהאי ברייתא גופא לומר דאין הלכה כר"י והיינו בכולה מילתיה ועי"ל דבלא"ה הוצרך רבי יוחנן לאשמעינן דמתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף כי היכי דלא נימא דאפילו לרבנן דזמן מוסף כל היום אפ"ה מתפלל של מוסף קודם למנחה משום דמוספין קדישי טפי וקודמין לתדיר כדקס"ד בגמרא דזבחים דף צ"א קמ"ל רבי יוחנן דאפ"ה מתפלל של מנחה תחלה והיינו כדמשני התם אטו שבת למוספין אהני למנחה לא אהני ע"ש כנ"ל נכון בע"ה:

שם אמר ר"א כל המתפלל תפלת שחרית לאחר ד' לר"י עליו הכתוב אומר נוגי ממועד. לכאורה יש לתמוה דמאי דקאמר לר"י משמע דלא קיי"ל כר"י ולעיל הא אמרינן בפשיטות דהלכה כר"י בתפלת שחרית הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וי"ל ע"פ מ"ש לעיל דמפשטא דמתני' דעדיות לא שמעינן להדיא דלאחר ד' לא מצי להקריב תמיד של שחר אלא מדיוקא שמעינן לה דכיון שהוצרכו להעיד שקרב עד ד' שעות ממילא אין להקדים לכתחלה אחר ד' כיון דלא אשכחן שקרב אח"כ ומה"ט גופא קיי"ל דאין להתפלל לאחר ד' משא"כ בדיעבד אם התפלל אחר ד' אכתי לא שייך לומר דעליו הכתוב אומר נוגי ממועד כיון דאפשר דאף לאחר ד' הקרבן כשר וממילא דהתפלה רצויה וא"כ לא שייך נוגי שהוא לישנא דצערא מיהו לר"י גופא דאמר להדיא מ"מ אמרו תפלת השחר עד ד' שכן תמיד של שחר קרב והולך עד ד' והאי לישנא משמע להדיא דלאחר ד' אין קרב כלל ואיסורא נמי איכא מש"ה שפיר קאמר רבי אליעזר דלר"י עליו הכתוב אומר נוגי ממועד דנוגי היינו לישנא דצערא כיון דעבד איסורא שהקריב או התפלל אחר ד' כן נ"ל נכון:

שם מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא הוא כו' הא דאמר לעיל בסמוך במימרא דרבי יב"ל דלישנא דתברא הוא והכא במימרא דר"א אמר דלישנא דצערא הוא עיין במהרש"א בח"א ותיתי לי שכוונתי לדעתו והיינו משום דלעיל איירי בתפלת המוספין שאין להתפלל נדבה כמ"ש הפוסקים לפי שאין קרבן מוסף בא בנדבה מש"ה קאמר לישנא דתברא כיון שתפלתו היתה לבטלה משא"כ הכא דאיירי בתפלת שחרית שיוכל להתפלל נדבה מש"ה לא שייך לישנא דתברא שהרי מה שהתפלל לאחר ד' לא גרע מתפלת נדבה מש"ה קאמר דלישנא דצערא הוא כיון דשכר תפלה בזמנה מיהו לית ליה כדאיתא בר"פ כן נ"ל בכוונת מהרש"א אלא דבאמת בעיקר סברא זו במה שמחלקין הפוסקים בין תפלת מוסף לשאר תפלות כבר הקשה רבינו יונה ז"ל בר"פ בשם קצת מפרשים דכי היכי דאשכח בתפלת השחר שהיא כנגד תמיד של שחר שהיתה עולה ובאה בנדבה בציבור כדין מותרי נדבה כה"ג מצ"ל נמי בעולת המוספין לכך נלע"ד לפרש בענין אחר יותר נכון דלעיל במימרא דריב"ל דאיירי במוסף א"כ מפרשינן האי קרא דנוגי ממועד דהיינו מועד ממש כגון בי"ט ור"ח דאיכא נמי מועד ובמוספי י"ט ור"ח שהיו מביאין שעיר חטאת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו וכנגדן תיקנו להזכיר קרבנות מוסף בתפלת מוסף ומזכירין בה ג"כ שבאין לכפרה וא"כ כשלא התפלל תפלת מוסף בזמנה שפיר שייך למימר דהאי נוגי לישנא דתברא הוא והיינו כדמתרגם רב יוסף תברא אתי על שנאיהון דבית ישראל והיינו כדפרישית דכיון שלא הביאו קרבן חטאת הרי לא נתכפרו על עון טומאת מקדש וקדשיו ועוד שהביאו קרבן פסול שהרי אין חטאת באה בנדבה ואין לך תברא גדולה מזו וא"כ שייך האי לישנא נמי בתפלת מוסף שהיא כנגדה. אע"ג דהשתא לא שייך עון טומאת מקדש מ"מ ודאי במה שמזכירין שעיר חטאת יש בהזכרה זו כפרה על שאר עונות שמביאין חטאת ומכפרת ג"כ על עון אבותינו שחטאו בעון טומאת מקדש וקדשיו וגרמה לשכינה שנסתלקה מישראל וכמו שאנו מזכירין ג"כ בתפלת מוסף שבעונות אבותינו החריבו מקדשינו שהיו מביאין בו שעירי חדשים לכפרה. נמצא דשייך ביה שפיר לישנא דתברא מה שא"כ הכא במימרא דר"א דאיירי בתפלת השחר שהיא כנגד תמיד שהיה עולה ואינו בא לכפרה אלא דמקופיא מכפרת על חייבי עשה ובענין זה לא שייך לחלק בין עולת חובה לעולת נדבה מש"ה לא שייך לישנא דתברא אלא לישנא דצערא כיון שלא נתקבל' תפלתו לשם עולת חובה אלא לשם נדבה כן נ"ל נכון:

אר"י הלכה מתפלל וכו'. הא דלא אמר ר"י דבריו על עקר פלוגתייהו במשנתינו בזמנה של מוספין דהלכה כרבנן וממילא הוה ידעינן דמתפלל של מכחה תחלה כיון שגם של מוסף אינה עוברת. ועוד יותר תמוה לפמ"ש התוס' לעיל דף ך"ז ע"א בד"ה ת"ש דל"ג דברי רב יהודה במשנתינו א"כ סתם לן תנא כרבנן וכבר אמר ר"י הלכה כסתם משנה ולמה הוצרך כאן לומר הלכה מתפלל וכו'. ונראה דאפילו לרבנן דשל מוסף כל היום אעפי"כ יש רבותא במה שמתפלל מנחה תחלה. דבזבחים דף י"ב ע"א קמקשה ומי איכא מידי דאלו שחיט לי' מצפרא אמרת דזמני' הוא וכי מטי בין הערבים אמרת יוקדם וכו' ומשני אין דאמר ר"י הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין ע"ש. וא"כ היא גופה קמ"ל ר"י דאף דשל מוספין מצפרא זמני' הוא והתחיל זמנה קודם לשל מנחה אפ"ה כשהגיע זמן מנחה מנחה קודמת. ועי"ל שהוא רבותא אפי' אם כבר ידענו ממשנתינו דשל מוספין כל היום ע"פי מ"ש בזבחים דף צ' ע"ב אבעי' להו תדיר ומקודש איזה מהם קדים וקאמר התם ת"ש דאר"י הלכה מתפלל של מנחה וכו' ומשני אטו שבת למוספין אהני למנחה לא אהני ע"ש. וא"כ היא גופה קמ"ל ר"י שלא תימא דמוספין איקרי מקודש נגד מנחה:

ודע דבשני המקומות שם בזבחים קשה לי על שהביא דברי ר"י ולא הביא הברייתא דכאן דקאמר הי' לפניו שתי תפלות וכו' ואפילו ר"י לא פליג אלא משום שהיא עוברת. וכן עוד שם בדף צ"א ע"א בבעיא דתדיר ושאינו תדיר וקדם ושחט לשאינו תדיר מביא ג"כ למיפשט מדברי ר"י דאמר הלכה מתפלל אדם של מנחה וכו' ולא הביא הברייתא. ונלע"ד דכאן בשלהי פרקין במשנה פליגי תנאי דראב"ע אמר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וחכ"א בחבר ושלא בחבר וכו' ומסיק שם דהלכה כחכמים ומביא דר' יוחנן אסהיד שראה את ר' ינאי דצלי והדר צלי וכו' ע"ש. ומעתה בזבחים דף י"ב וכן בהאי דקדים ושחט לשאינו תדיר לא הי' יכול למפשט מברייתא דאולי הך ברייתא ס"ל כראב"ע ומיירי שלא נמצא קיבוץ חבר עיר עד שהגיע זמן מנחה ונמצא התחיל זמן מוסף ומנחה כאחת ולמנחה יש מעלה דתדיר לכך מכחה קדים ולכך הביא מדברי ר"י דאיהו גופי' אסהיד דלא כראב"ע ואפ"ה אמר מתפלל של מנחה תחלה. ובהך דדף צ"א לענין תדיר ומקודש נלע"ד ע"פי מה שהביא שם בתחלה למפשט בעיא דתדיר ומקודש איזו קדים הביא ת"ש תמידין קודמין למוספין ואע"ג דמוספין קדישי ודחי אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני ושוב הביא כמה ת"ש ובכלם דחי כה"ג ואח"כ מביא ת ש דאמר ר"י הלכה מתפלל של מנחה תחלה ואח"כ של מוספין ודחי ג"כ בזה דאטו שבת לתפלת המוספין אהני לתפלת המנחה לא אהני וכתבו שם התוס' בד"ה ת"ש וכו' בכל הני ת"ש צריך טעם מה קס"ד מאחר דכבר שני אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני ע"ש. והנה בודאי יש איזה סברה בהו ואמנם בהך דר"י בתפלת המוספין עם תפלת המנחה לכאורה קשה להמציא איזה סברה דהרי התפלות במקום תמידין עומדים דאפילו למאן דאמר אבות תיקנום מודה דעכ"פ אסמכינהו דרבנן אקרבנות וא"כ כיון דכבר שני דשבת אהני לתמידין כמו למוספין מהי תיתי לא יהא שבת אהני לתפלה שנגד התמיד כמי לתפלה שכנגד המוסף ואפי' ק"ו יש מה קרבן תמיד של שבת ניכר בהקרבתו שהרי אין שום הפרש בהקרבתו בין שבת לחול וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אפ"ה אהני לי' קדושת השבת לחשוב לו מעלת מקודש תפלה שנזכר שבת בפי' בתפלתו שלא כנוסח התפלה בחול ק"ו דנימא דאהני לי' שבת להיות נחשב מקודש וא"כ כאן ודאי קשה קושי' התוס' מאי קס"ד לפשוט מזה. וצריך לומר דסברת הת"ש הוא שיש הפרש בין תמידין לתפלה דבשלמא גוף התמיד של יום השבת אי אפשר לה ריבו רק בעצם יום השבת ואם עבר יומו בטל קרבנו ואין לו תשלומין בחול ולכן שפיר אהני לי' קדושת שבת כמו דאהני לקרבן מוסף אבל התפלה אף שהיום הא של יום השבת מ"מ אם שכח ולא התפלל מכחה בשבת יש לו תשלומין במ"ש ויש הפרש בין תפלת מנחה למוסף דמוסף אין לו תשלומין בלילה כמפורש בר"פ בתוס' ד"ה אבעיא להו ולכך הי' סובר דלמוסף אהני קדושת שבת משא"כ למנחה. והנה לעיל בר"פ בחידושינו בד"ה טעה ולא התפלל וכו' בארנו שבעל הבעיא הזה הי' סבור דהך ברייתא דהכא דמתפלל מנחה ואח"כ מוסף פליגא אהך ברייתא דתני טעה ולא התפלל מנחה דברייתא סוברת דים תשלומין למנחה בערבית והך ברייתא דכאן סובר שאין תשלומין למנחה דגם בתפלה אמרינן עבר יומו בשל קרבנו וא"כ שפיר ניחא סוגיא דזבחים דמהברייתא לא יכול למפשט דתדיר עדיף ממקודש כיון דכבר שני לי' על מה דתמידין קודמין למוספין דשבת אהני לתמידין כמו למוספין ק"ו דאמרי' בתפלת מנחה דאהני לי' שבת כמו לתפלת מוסף ואי משום דשאני תפלת המנחה שיש לו תשלומין במו"ש דהיא גופה מנ"ל דאולי סוברת הך ברייתא שאין תשלומין לתפלת המנחה כמו שאין תשלומין לקרבן שעבר יומו ולכן הביא ת"ש דאר"י מתפלל מנחה תחלה ואח"כ מוסף ור"י גופי' אמר לעיל בר"פ טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואין בזה משום עבר יומו וכו' ולכן הי' סובר דלר"י ודאי לא אהני שבת לתפלת המנחה כמו למוסף ואפילו הכי מתפלל מנחה תחלה ש"מ דתדיר קדים למקודש ודחי לי' דאע"פי שיש לו תשלומין במ"ש אפ"ה עכשיו שמתפלל ביומו אהני לי' קדושת שבת כמו למוסף:

א"ל הכי אר"י אין הלכה כר"י וכו'. לכאורה היתה השאלה רק מאן אמר וכו' ולא הי' מסתפק בגוף המאמר רק לא ידע מאן אמר וכו' מי הוא מרא דשמעתא ולפי"ז הי' לו להשיבו ר"י הוא ולא יותר ולמה האריך בתשובתו הכי אר"י. ולתרץ זה נתחכם רש"י ופירש מאן אמר הלכה וסי' שהלכה כר' יהודה עיין ברש"י ולפי"ז אמרו לר' זירא ההיפוך ממה שנאמר בבי מדרשא והוא דוחק ולזה הביא רש"ל גירסא בגמ' הכי אר"י הלכה כר"י וכתב דצריך לפ"ז שלא לגרום ר"י בריש סוגיין דאמר הלכה מתפלל של מנחה אלא צריך לגרוס איזה מ"ד אחר ולא ר' יוחנן. ואני תמה שהרי בשלשה מקומות במס' זבחים הובא מימרא זו ובכלם נזכר ר"י ומלבד שהדרא קושייתי לדוכתא שהי' להשיבו בקיצור ר"י אמרה. והנלע"ד בזה דודאי לא נתהפך המאמר מהיפך להיפך לגמרי ולר' זירא אמרו שאתמר בבית המדרש הלכה שמתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף כנזכר בתחלת המאמר אלא שנסתפק מאן הוא מרא דהאי מימרא אם ר"י או ריב"ל ור' נתן השיבו שר"י אמרה ולא בלשון הנזכר שהלכה מתפלל של מנחה וכו' אלא בלשון זה אין הלכה כר' יהודה שאמר וכו' ובזה אינו מההיפוך אל ההיפוך דתרוייהו לכוונה אחת הם ואעפי"כ יש נ"מ בין הלשונות דלפי מה שאמר הלכה מתפלל של מנחה תחלה איכא למימר הטעם משום דקיי"ל כרבנן דשל מוסף כל היום ולכך כיון ששניהם אין זמנם עובר תדיר קודם וכמו שפירש"י באמת בד"ה ואח"כ של של מוספין ע"ש ולפי"ז אם אירע הדבר בפנות היום לעתות ערב שאין פנאי ביום רק לתפלה אחת אז של מוסף קודמת שזו עוברת לגמרי ושל מנחה אינה עוברת לגמרי שיש לו תשלומין בערבית וכן היא באמת דעת המג"א בס"ס רפ"ו הבאתי דבריו בר"פ אבל א שאמר ר' נתן דר"י אמר אין הלכה כר"י וכו' כוונתו דאפילו לפי דעתו דר' יהודה דשל מוספין עוברת אפ"ה אין הלכה כמותו במה שאמר מתפלל של מוסף קודם מנחה דבאמת מעלת תדיר אלים אפי' לדחות שאינו תדיר לגמרי וכדעת הירושלמי שהבאתי לעיל שלא כדברי המג"א ואפילו לעת ערב שיודחה מוסף לגמרי מתפלל של מנחה ודוחה של מוסף לגמרי:

תנא מיני' ארבעים זימני וכו' משום דמספקא לי' בריב"ל. לכאורה קשה מאי כולי האי אם אמרה ר' יוחנן או אם אמרה ריב"ל תרוייהו ראוים לסמוך על דבריהם ועיין בחידושינו לעיל בר"פ בד"ה אבעיא להו טעה וכו' וע"פי דברינו שם דעת לנכון נקל ההפרש שיש אם בעל המימרא כאן הוא ר"י בעצמו או אם הוא ריב"ל ודוק. ואמנם שם נשענתי על דברי המג"א הנ"ל. וכעת אני אומר אפילו לפ"מ שדחיתי דברי המ"א ג"כ ניחא ע"פי דברינו לעיל במה דאר"י הלכה מתפלל של מנחה וכו' הוא מימרא שא"צ כיון דאמר ר"י הלכה בסתם משנה והרי במשנתינו סתם לן תבא דשל מוספין כל היום וממילא מנחה קדים שהוא תדיר ושניהם אין זמנם עובר ולעיל כתבתי מ"ש. ועוד נלע"ד דר"י קמ"ל דבכל ענין מתפלל מנחה תחלה אף אם הוא לעת ערב שאז ודאי מוסף זמנה עוברת. וכ"ז אם ר"י הוא בעל המימרא אבל אם ריב"ל הוא בעל המימרא אין כאן הוכחה דמיירי אף לעיתותי ערב דריב"ל ודאי אף בשעה שביעית הוצרך להשמיענו דמתפלל מנחה תחלה דמריב"ל לא שמענו שאמר הלכה כסתם משנה. לכך אתי שפיר במה דתני מיני' ארבעים זימני דר' יוחנן אמרה ואף דר"נ אמר לו שר"י אמר שאין הלכה כר"י וכו' וכתבתי שזה הלשון מורה שגם בפנות היום הוא כן וא"כ אפילו אם ריב"ל אמרה ג"כ שמעינן מיני' דגם בפנות היום הדין כן. מ"מ בשביל דקדוק הלשון אין כאן הוכחה וכמה פעמים בש"ס מצינו שאמר אין הלכה כפלוני ולא אמר ההיפוך הלכה כפלוני הא חדא. ועוד נלע"ד הפרש שאם ר"י הוא בעל המימרא או אם ריב"ל הוא ע"פי מ"ש לעיל בהני סוגיות דזבחים וע"ל בדברינו בתחלת סוגי' זו ולפי דברינו אם ריב"ל הוא בעל המימרא יש מקום לומר שהדברי' נדחים מהלכה דאיכא למימר דריב"ל סובר כראב"ע שאין תפלת המוספין אלא כחבר עיר וא"כ אם לא נזדמן חבר עיר עד שהגיע זמן מנחה חלו תחלת הזמן של שני התפלות בפעם אחד ולא מקרי קדים ושחט לשאינו תדיר וכמו כן סובר דטעה ולא התפלל מנחה אין לו תשלומין בערבית דגם לענין תפלה אמרינן עבר יומו בטל קרבנו כמו דאמרי' לענין התמיד גופי' וא"כ לפ"ז ודאי כשם שאמרינן דאהני קדושת שבת לקרבן תמיד כמו לקרבן מוסף ה"נ אהני קדושת שבת לתפלת המנחה כמו לתפלת המוסף ולפי"ז מנחה הוא תדיר ומקודש ומוסף הוא רק מקודש לכך מנחה קדים אבל לדידן דקיי"ל מנחה יש לו תשלומין בערבית ולא אמרינן בתפלה עבר יומו בטל קרבנו איכא למימר דקדושת שבת אף דאהני לתפלת מוסף לא אהני לתפלת מנחה ומקרי תפלת מוסף מקודש נגד תפלת המנחה וכמו כן קיי"ל דמוסף ישנו בין בחבר עיר ובין שלא בחבר ער וא"כ התחילו זמן המוסף קודם זמן המנחה ואיכא למימר דזה דומה לקדים ושחיט שאינו תדיר ברישא וא"כ לדידן יתפלל מוסף תחלה אי מטעם דהוא קדיש טפי אי מטעם שהתחיל זמנו קודם וכ"ז אי ריב"ל הוא בעל המימרא אבל אם ר"י הוא בעל המימרא והרי איהו עצמו סובר דמנחה יש לו תשלומין בערבית ואיהו עצמו סובר דישנו לתפלת מוסף בין בחבר פיר ובין שלא בחבר עיר ואפיה גזר אומר דהלכה מתפלל מנחה תחלה א"כ הכי קיי"ל ולכך דקדק לידע מאן אמרה:

מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא וכו'. לעיל כדדריש לי' ריב"ל לענין תפלת מוסף קאמר דהאי נוגי לישנא דתברא הוא היינו משום דמוסף אין לו תשלומין כלל לכך קאמר לישנא דתברא הוא אבל כאן בדרשת ר"א דדריש לי' לענין שחרית שיש לו עכ"פ תשלומין שיתפלל מנחה שתים אלא שאין לו שכר תפלה בזמנה נקט לישנא דצערא. ומכאן יש לפשוט ספיקא דידי שנסתפקתי לעיל בדף ך"ו ע"א בתוס' ד"ה אבעי' להו וכו' אם יש למוסף אחר שבע שעות תשלומין שיתפלל מנחה שתים כיון שעדיין יום הוא ומכאן מוכח דאין לו תשלומין מדקרי לי' תברא ועיין בדברי התוס' בד"ה כדמתרגם וכו' לא משמע כן:

רש"י ד"ה מתפלל של מנחה וכו' שלא יקרא פושע גם עלי' לא סגי לי' לרש"י בטעמא דתדיר המפורש בברייתא. נראה משום דכי היכי דלר"י לא משגחינן במעלת תדיר משום דמוסף זמנה עוברת הכי במי לרבנן לא הי' להשגיח במעלת התדיר משום דעל מוסף יהי' נקרא פושע דהרי מודו רבנן שהמאחר תפלת מוסף אחר שבע שעות שנקרא פושע ובודאי אם כבר הוא אחר שבע שעות ועדיין לא התפלל לא מוסף ולא מנחה דסגי מעלת תדיר להקדים מנחה למוסף דהרי לענין פושע אין לו תועלת אפי' יקדים מוסף כבר הוא פושע עלי' כיון שכבר איחרה אחר שבע שפות ולכן ודאי יקדים מנחה שהוא תדיר אבל אם עומד בסוף שעה שביעית ויכול לגמור תפלה אחת בזו הי' לו להקדים מוסף שלא יהי' נקרא פושע עלי' והרי באמת גם בזה סברי רבנן דמתפלל מנחה תחלה שהרי ר"י פליג ואמר שמתפלל מוסף תחלה שזו מצוה עוברת ואי ס"ד שכבר הוא אחר שבע איך יתפלל מוסף לר"י אלא על כרחך דמיירי שעדיין הוא בתוך שעה שביעית קצת וא"כ קשה למה סבת רבנן בזה להקדים מנחה והלא לענין מוסף הזמן עכ"פ עובר לענין שיהי' נקרא פושע והוה להו לרבנן להשגיח על הפשיעה יותר מעל מעלת התדיר ולכן פירש"י שגם על מנחה יהי' נקרא פושע. ואמנם גוף דברי רש"י קשה עלי להבינם למה יהי' פושע על מנחה אם יאחר להתפלל אותה איזה שעה אחר שבע והלא זמנה עכ"פ עד פלג המנחה ואפילו עד הערב לרבנן ואטו מי שאינו מקדים להתפלל תכף בתחלת הזמן נקרא פושע והלא שחרית זמנה עם הנץ החמה ואטו מי שאינו מקדים להתפלל עם הנה"ח הוא פושע די שאינו נקרא ותיק ואינו מן הזריזים אבל גם פושע אינו נקרא ומנחה אדרבה עקר מצותה לרבנן עם דמדומי חמה כדכתיב יראוך וגו' ולפני ירח וגו' כדאמרי' בדף ך"ט ע"ב ואף דלייטי עלה במערבא היינו מי שמאחר כ"כ עד דמדומי חמה אבל עכ"פ אינו צריך להקדים כ"כ להתפלל בשעה שביעית תכף בתחלת זמנה. ואולי גם רש"י כוונתו למ"ש התוס' בד"ה הלכה מתפלל וכו' עיין בדבריהם וא"כ אם לא יתפלל תיכף יהי' מוכרח להתאחר עד קרוב לסוף היום ואז ודאי נקרא פושע מדלייטי עלה במערבא. ודע שע"פי דברי רש"י יש לתרץ מה שדקדקתי בדברי הגמרא דלמה הוצרך ר' יוחנן לומר הלכה מתפלל מנחה וכו' כיון שכבר אמר הלכה כסתם משנה עיין בדברינו בשטת הגמרא וע"פי דברי רש"י ניחא דאכתי הוצרך לומר הלכה מתפלל מנחה וכו' שלא נימא להקדים מוסף שלא יהי' פושע:

תוס' ד"ה ושל מוספין וכו' הקשה הר"ש וכו' מוספין בשש וכו' הרי בתמורה (צ"ל ביומא עיין מג"א סי' רפ"א ס"ק ב') שהמוספין היו נשחטין עם התמיד ונקטרים עמו ותירץ דהתם מיירי בשבת. דברי התוס' הם קשים להבינם ועיין מהרש"א ועיין מג"א סי' רפ"א ועיין פ"י. והנה דברי המ"א הם אצלי דחוקים מאד שמ"ש שיוה"כ ילפינן מרגלים שיהי' המוסף עם התמיד אבל שבת לא ילפי' מרגלים אני תמה כלפי לייא אם יוה"כ שיש לנו סברא דלא למילף מרגלים כדי שלא לשנות סידור האמור בתורה ביוה"כ עצמו אשר באמת זהו טעמו של ר' אליעזר שם ביומא דף ע' ע"ב דלא יליף יוה"כ מרגלים וכמו שפירש רש"י שם בד"ה ור"א האי מלבד חטאת וכו' וכתב רש"י בשלמא מלבד עולת הבוקר לאו ביוה"כ כתיב ומרגלים לא יליף דסמיך אסידרא למעבד הני דתורת כהנים ברישא וכו' ע"ש ואפ"ה ר' עקיבא יליף שלא לחלק במוספין א"כ איך נימא דשבת לא ניליף. ומ"ש הפ"י דבשבת כתיב ביום ולכך מאחרים המוספין ג"כ אין פירושו נראה דבכל המוספין כתיב יום דמשמע איחור וכמבואר ברש"י בפסחים דף כ"ח ע"א בד"ה ר"י סבר מוספין וכו' וזמן מוספין אורחייהו בשש דכתיב בהו יום וכו' דכתיב דבר יום ביומו וכו' ע"ש ברש"י והאי קרא על כל מוספי הרגלים כתיב וא"כ איך נפרש כוונת התוס' במ"ש דמוספין בשש בשבת מיירי משום דכתיב ביום והרי בכל המוספין כתיב יום. גם מ"ש המ"א לפרש קושי' הר"ש דעל כרחך מוספין בשש היינו לענין דיעבד שאין לאחר יותר משש דאי לכתחלה הרי לכתחלה מצותן עם התמיד והרי תמיד לכל המאוחר קרב בארבע וכו' ע"ס במג"א ג"כ אינו מוכרח דהא ודאי מ"ש התוס' כאן שהיו המוספין עם התמיד האי עם ודאי לאו דוקא הוא דהתמיד ודאי ראשון לכל הקרבנות והיא העולה הראשונה כמפורש בפסחים דף כ"ח ע"ב ואמנם כוונת התוס' סמוך לתמיד וכן מפורש ברש"י ביומא דף ע' ע"א בד"ה עם תמיד של שחר וכו' שנא' במוספי הרגלים מלבד עולת הבוקר אלמא מוספין עם עולת הבוקר נעשים בסמוך לה וכו' ע"ש ברש"י וא"כ שפיר אמרינן מוספין בשש ואעפי"כ הם סמוך לתמיד אם איחרו התמיד עד סוף זמנו דהיינו סוף ארבע והיינו שחיטתו שהרי מה שהעיד ריב"ב על התמיד שקרב בד' שעות הביא רבינו יונה בפרקין שזה הי' כאשר הטעתו בת פרעה לשלמה והי' ישן עד ד' שעות והמפתחות של המקדש היו בידו וא"כ לא נפתח אז שער ההיכל עד סוף ארבע והיתה שחיטתו בארבע והרי שעה אחת משתהה התמיד בעשייתו כמבואר בר"פ תמיד נשחט ונגמר מעשה הקרבתו בסוף חמש והמוספין בשש ושפיר משכחת לקיים מוספין בשש ולקיים מלבד עולת הבקר. ואמנם הנלע"ד דקושיית הר"ש היא דע"כ מוספין בשש היינו סוף זמנו לגמרי דאי לכתחלה כיון שמצותו סמוך לתמיד של שחר והרי שנינו בסדר התמיד שהיו מקדימין בהאיר המזרח ואמנם שלא תימא שזה הי' רק ביום שאין בו מוסף אבל בימים שיש בהם מוסף הי' מאחרים התמיד עד סוף זמנו כדי לסמכו סמוך למוספין שהם בשש דהרי ביוה"כ הי' בו מוסף ואעפי"כ שנינו אמר להם הממונה צאו וראו וכו' וגם ברגלים שנינו במס' סוכה דף נ"ג ע"א אריב"ח כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה וכו' שעה ראשונה תמיד של שחר הרי שאפי' ביום שיש בו מוסף היו מקדימין התמיד השכם בבוקר וכיון שמוספין סמוכים לתמיד היו ג"כ עכ"פ בשעה שני' ואיך משכחת מוספין בשש ע"כ לענין סוף הזמן הוא וא"כ האיך מצינו מוספין כל היום. וע"ז תירץ הר"ש דהתם מיירי בשבת פירוש דהך שאמרו מוספין בשש היינו בשבת ובאמת בכל יום שיש בו מוסף הי' ראוי להתאחר בשחיטת התמיד עד סוף זמנו כדי לקיים דבר יום ביומו הנאמר במוספין דהיינו מאוחר ולסמוך מוספין לתמיד ראוי להתאחר גם בתמיד אבל מחמת שביוה"כ הי' מוטל כל העבודות על כה"ג ומפני חולשה דכה"ג לא היו מספיק לגמור כל עבודת היום אם היו מתעצלים בשחיטת התמיד לכן הוצרכו להקדים התמיד מאד וממילא להקדים גם המוסף כדי לקיים מלבד עולת הבוקר דודאי יום הנאמר במוסף לא לעיכוב כתיב שאינו כשר בבוקר אלא התורה נתנה רשות כל היום כדדרשינן בתמורה דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר אלא למצוה מן המובחר היו מאחרים היכי שאפשר וביוה"כ לא אפשר כנ"ל וכן ברגלים אפי' למ"ד נו"נ אין באים ביו"ט מ"מ רבו הקרבנות מאד עולת ראי' ושלמי חגיגה וכיון שא"א להקדים שום קרבן קודם לתמיד של שחר היו מקדימין התמיד וגם המוסף וכן בראשי חדשים מפני נדרים ונדבות אבל בשבת שלא הי' שום קרבן שאין נו"כ באים בשבת היו מקיימים מצוה מן המובחר והיו מוספין קרבים בשש וגם התמיד איחרו עד סוף זמנו. וזה כוונת רמ"א בסי' רפ"א בהגה"ה ע"ש. וזהו כוונת מהרש"א כאן בדברי התוס' והביא המהרש"א ראי' מפרק תמיד נשחט וכוונתו דכשם שתמיד של בה"ע הי' חילוק בין ע"פ שחל בשבת ובין ע"פ שחל בחול ובשבת היו מקדימין אותו מפני שלא הי' אז נו"נ ובחול איחרוהו מפני נו"נ הה"ד בתמיד ש"ש שברגלים היו מקדימי' אותו מפני נו"כ ולכן הקדימו גם המוסף ובשבת סאין שם כו"נ היו מאחרין המוסף וגם התמיד. ודברי מהרש"א ברורים בטעמן ובחנם תמהו עליו המג"א והפני יהושע:

ומנעו בניכם מן ההגיון. מ"ש הרב עיון יעקב שהוא כמו הוגה את ה' ר"ל פעולות שמות הקדש אינו מחוור כלל מכמה אנפי:

כל תלמיד שאין תוכו כברו וכו' לכאורה יקשה ממ"ש באבות דרבי נתן דב"ה סברי לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו וכו' ע"ש סוף פ"ב ואיך ר"ג סבר נגד בית הלל. וכבר בעניותי יישבתי הדברים בקונט' זרוע ימין ריש אבות ע"ש באורך בס"ד ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' קנ"ו בס"ד:

אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קיטמא ולא היא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה. יש להעיר אטו משמיא משקרי ח"ו להראות לו דבר שאינו משום יתובי דעתא. ואפשר דמשמיא אחזו ליה סתמא חצבי חיורי דמליין קיטמא והכונה לרמוז לו הפך דעתו שהיה אומר דכל תלמיד מן הסתם אל יכנס דזה אינו אלא האמת דאם ידוע לנו דאין תוכו כברו אז לא יכנס אבל מן הסתם יכנס וכדאמרינן בסמוך לפי גירסת עין יעקב. וראב"ע הני מילי היכא דקים לן שאינו הגון לכן מן השמים הראו לו חצבי חיורי דמליין קיטמא לגלות לו דדוקא היכא דידעינן דמליין קיטמא וקים לן שאינם הגונים אז דוקא הוא דלא אנוחי מנחינן להו לעייולי אבל מסתמא לא וכראב"ע. אך סתמו הדבר ליתובי דעתיה ואיהו הוא דקטעי להבין דהני ספסלי דאתוספו חצבי מליין קיטמא הם. ובכי הא דאיהו מטעי נפשיה לית ביה משום גניבת דעת כדמוכח פ' גיד הנשה בעובדא דרב ספרא ע"ש ובתוספות והרא"ש. ומאי דאמרו בש"ס ולא היא כלו' לא היא כמו שהבין ר"ג דאדרבא הוא כראב"ע אלא ליתובי דעתיה אחזיאו ליה כלומר סתמא ודוק:

מכתלי ביתך ניכר שפחמי אתה עיין מ"ש הרשב"ץ בתשובותיו בח"א סי' קמ"ג:

כי חלפי רבנן איקום מקמיהו ואקבל אגרא. יש לדקדק אדם גדול כר' זירא איך יקיים המצוה על מנת לקבל פרס ותו דרש"י פירש כי חלפי רבנן תלמידים וק' דלא היה חייב ר' זירא שהיה אדם גדול למיקם קמייהו דאף אם הם שקולים הדור דוקא מהדרי אהדדי ותו לא. ויראה דחדא מתרץ חבירתה בהקדים מה שתירץ הרב מהר"ש פרימו למה שהקשו התוס' פ"ק דר"ה בההיא דאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני וכו' הרי זה צדיק גמור מדתנן אל תהיו כעבדים וכו' וניחא ליה להרב הנזכר דדוקא המצות שחייב לעשות באלו אמרו אל תהיו כעבדים וכו' אבל אם עושה דבר שאינו חייב בו כגון שכבר יצא י"ח צדקה כמתנת ידו כברכת ה' אלהיו אשר חננו ומוסיף סלע לצדקה בזה התוספות שרי לעשות בשביל שיחיה בנו והרי זה אל סל"ע נכון לקרות צדיק עכ"ד ובהא ניחא דהיינו דקאמר ר' זירא איקום מקמי רבנן התלמידים שאיני חייב לקום מפניהם ואני עושה תוספת זה לקבל אגרא דכל המוסיף לעשות מה שאינו חייב שרי למעבד על מנת לקבל פרס:

כדמתרגם רב יוסף תברא וכו' רב יוסף היה רגיל בתרגום כדאמרינן בריש מגילה ובפסחים דף ס"ח ובקמא דף ג' ושאר דוכתי טובא. ומ"ש הרב תפארת שמואל בהגהות הרא"ש ריש מכילתין באמת דלא מצינו לרב יוסף בכל התלמוד יותר מפעם זה והוא בנביאים עכ"ל כונתו דלא אמר רב יוסף אלמלא תרגום דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר כי אם בריש מגילה. (ועמ"ש הרב מעדני מלך על דברי הרא"ש דהתם) ומיהו אשתמיטיתיה להגאון ז"ל דאשכחן דרב יוסף אמר אלמלא תרגומיה דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר פ' חלק (סנהדרין דף צ"ד ע"ב) גבי יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ע"ש:

ה''ג דלמא מעברין לך אמר לה יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר. ול''ג מעלין בקדש: כסא דמוקרא. כוס זכוכית יקרה שקורין לה בלשון ישמעאל ערקי''א ואומרים בני אדם במשל הדיוט יום אחד ישתמש בו בעליו ויתכבד בו ואם ישבר ישבר: לית לך חיורתא. אין לך שערות לבנות של זקנה ונאה לדרשן להיות זקן: י''ח דרי חיורתא. י''ח שורות של זקנה: קא חלשא דעתיה דר''ג. כשראה שנתוספו היום תלמידים רבים והיה דואג שלא יענש במה שמנעם בימיו מלבא: דמליין קטמא. כלומר אף אלו אינם ראויים: תלויה. בספק שלא פירשוה מתוך שרבו התלמידים רב החדוד והפלפול: לאשיתא דביתיה דמשחרן. כותלי ביתו של ר' יהושע שהיו שחורות: שפחמי אתה. עושה פחמים וי''א נפח: נעניתי לך. דברתי למולך יותר מן הראוי: דלביש מדא. הרגיל ללבוש המעיל ילבש כלומר הרגיל בנשיאות יהיה נשיא: מזה בן מזה. כהן בן כהן יזה את מי חטאת: אפר מקלה. אפר הקלוי בתנורים ובכירות כלומר אפר סתם: שבת של מי היתה. במסכת חגיגה: ואותו תלמיד. ששאל תפלת ערבית רשות או חובה רשב''י הוא: ונקרא פושע. המאחר כ''כ: מתפלל של מנחה. מאחר שהגיע זמנה כדי להקדימה בתחלת זמנה שלא יקרא פושע גם עליה: ואח''כ של מוספין. הואיל ואיחר זמנה אינו עובר דהא אמרי רבנן ושל מוספים כל היום: שזו מצוה עוברת. ר' יהודה לטעמיה דאמר עד שבע שעות ותו לא: כי חלפי רבנן. תלמידים היוצאים מבית ר' נתן: מאן אמר הלכה בי מדרשא. מי מבני הישיבה אמר בבית המדרש שהלכה כר' יהודה: חדא היא לך או חדת היא לך. אחת היא לך שלא למדת דבר משמו של ר' יוחנן אלא זו בלבד לכך חביבה היא לך או חדשה היא לך שהיית סבור שאחד מן האחרים אמרה: ה''ג א''ל חדת היא לי דמספקא לי בר' יהושע בן לוי. סבור הייתי שרבי יהושע בן לוי אמרה: אמר ריב''ל. גרסי' ול''ג דאמר: ממועד. מחמת שהעבירו מועדי התפלות והחגים יהיו נוגים ואסופים וכלים:

ושל מוספין כל היום. הקשה הרב רבינו שמשון ז''ל דאמרי' בפרק תמיד נשחט (דף נח.) מוספין בשש בזיכין בשבע וכ''ת ה''מ למצוה אבל דיעבד כל יומא נמי זמניה הוא הרי בתמורה (פ''ב. ' יד) משמע שהמוספין היו נשחטין עם התמיד ונקטרין עמו. ותירץ דהתם מיירי בשבת: הלכה מתפלל של מנחה ואח''כ מתפלל של מוסף. מכאן יש ליזהר ביוה''כ להתפלל תפלת שחרית קודם שש שעות ומחצה דהיינו קודם שיגיע שעת המנחה דאל''כ היו צריכין להתפלל תפלת המנחה קודם והר''י אומר דאינו צריך דהא דקאמר שיתפלל תפלת המנחה קודם היינו כשיש לו לעשות צרכיו שלא יוכל להתפלל תפלת המנחה בזמנה וצריך להתפלל שניהם מיד כגון שהיה לו לילך לסעודה גדולה כמו לנשואין ומתיירא שמא ימשוך בסעודתו או שישתכר אבל אם היה לו שהות להתפלל אחר תפלת מוסף תפלת המנחה בזמנה אין לו להקדים תפלת המנחה אלא יתפלל כסדר מוסף ואח''כ מנחה: כדמתרגם רב יוסף על דאחרו זמני מועדיא. ואי משתעי ברגלים אין שייך לומר לשון איחור שהרי אין להם תשלומין אלא ע''כ בתפלה משתעי קרא: