נידה יט ע"א

ואינה יודעת מה הפילה, מה היה מראה חתיכה זו, וכגון שאבדה אותה חתיכה שהפילה, שבמקרה זה ר' יהודה סבר [סבור] שכך יש לנהוג בדין זה: זיל בתר [לך אחר] המראה של רוב החתיכות שאשה מפילה, וכיון שהמראה של רוב חתיכות אלו — מראה של ארבע מיני דמים הויין [הינן], הריהי אם כן טמאה. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שאין מראה רוב החתיכות שהאשה מפלת כשל מראה דמים טמאים, ולכן זיל בתר [לך אחר] רוב חתיכות — לא אמרינן [אין אנו אומרים], ואם כן יש לומר כי המנין של שלושה מקרים שמנה ר' יוחנן, בא למעט הלכה זו של ר' יהודה שפסק טומאה ודאית על פי רוב.

א משנה חמשה מראות דמים טמאים יש באשה, הנבדלים בצבעיהם, שאם ראתה אחד מסוגי דמים אלו, הריהי טמאה. ואלו הם: האדום, והשחור, וכקרן (כצבע בוהק של) צמח הכרכום, וצבעם של כמימי (המים שמציפים בהם) אדמה אדומה, וכצבעו של היין האדום המזוג במים. בית שמאי אומרים: אף הדם שמראהו כמימי (המים בו שורים) את צמח התלתן, והדם שמראהו כמימי (המיצים הנוטפים) מבשר הצלי הם ממראות הדמים הטמאים, ולא רק אותם חמישה. ואילו בית הלל מטהרים בשני מראות אלה. ובדינו של הדם שמראהו ירוק (צהוב) נחלקו חכמים, שכן עקביא בן מהללאל מטמא, שלדעתו אף הוא דם נדות, ואילו חכמים מטהרין, שלדעתם אין זה דם נדה כלל.

אמר ר' מאיר: אם אינו מטמא משום כתם, וכדם הנדה — מכל מקום הריהו דם וככזה הריהו מטמא (מכשיר את הזרעים לקבל טומאה, אם נשפך עליהם) משום היותו משקה, כאחד משבעת המשקים שבנפילתם על הזרעים הם מכשירים אותם לקבל טומאה. ר' יוסי אומר: לא כך, כשיטת עקביא בן מהללאל המטמא את הדם שמראהו ירוק בטומאת הנדה, ולא כך, כשיטת ר' מאיר המחשיב אותו כמכשיר את הזרעים לקבל טומאה, אלא הריהו טהור לגמרי.

ומעתה מבררים: איזהו הצבע האדום המטמא — כמראה הדם היוצא מן המכה. ואיזהו השחור המטמא — כצבע החרת (דיו). ואם מראה הדם עמוק (כהה) יותר מכן, ששחור הוא יותר מחרת — טמא, ואם מראה הדם דיהה (בהיר) יותר מכן, ששחור פחות מן החרת — טהור. והדם שצבעו קרן כרכום שמטמא — הרי זה דווקא כמראה של העלה הברור (הזוהר ביותר) שבו.

וזה שצבעו כמימי אדמה שהריהו מטמא — הרי זה דווקא אדמה מבקעת בית כרם, ודווקא כשהוא מיצף (מציף) אותה במים עד שהמים צפים עליה. והדם שמראהו כמראה היין המזוג המטמא — הרי זה דווקא כאשר מזיגה זו מורכבת משני חלקים מים וחלק אחד יין, ודווקא מן היין השרוני (מאיזור השרון שבארץ ישראל).

ב גמרא שנינו במשנתנו אלו הם מראות הדמים המטמאים, ומכאן שדם שמראהו אינו כן, אינו מטמא. ושואלים: מנלן דאיכא [מנין לנו שיש] בכלל דם טהור באשה? דלמא [שמא] כל דם דאתי מינה [שבא ממנה] הריהו טמא!

אמר ר' חמא בר יוסף, אמר ר' אושעיא, אמר קרא [הכתוב] בבאים לפני בית הדין: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יז, ח), וכוונת הכתוב "בין דם לדם" — בין דם טהור לדם טמא, והרי שיש באשה גם דם טהור.

ודוחים ראיה זו: לפי הבנה זו שהכתוב עניינו בהבחנה שבין דם טמא לדם טהור, אלא מעתה אף האמור בהמשך הכתוב "בין נגע לנגע", הכי נמי [כך גם כן] תאמר שכוונתו בין נגע טמא לנגע טהור? וכי תימא [ואם תאמר] כי הכי נמי [אכן כך גם כן] שבא הכתוב לחלק בין נגעים שונים — נגע טהור מי איכא [האם יש]? וכי תימא [ואם תאמר] שיש נגע שהוא טהור, והרי זה כאמור בפרשת הנגעים: "וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע "כולו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא יג, יג) — הנגע ההוא [אותו] לא "נגע" הוא נקרא, אלא "בוהק" מקרי [נקרא], שאין דבר הנקרא נגע אם תפרש שאיננו טמא.

אלא אם תסביר את האמור "ובין נגע לנגע", לענין שבין נגעי אדם לנגעי בתים ולנגעי בגדים, ואף שחלוקים הם בכמה דברים מכל מקום כולן טמאין, אם כן הכא נמי [כאן בכתוב "בין דם לדם" גם כן] תאמר כי הכוונה היא לענין שבין דם נדה לדם זיבה, וכולן טמאין, ואין איפוא להביא ראיה מכתוב זה שיש דם היוצא מן האשה שהוא טהור! ושואלים על דחיה זו: הרי בפרשה זו למדנו דינו של זקן ממרא, הוא החכם החולק על פסק דינם של הסנהדרין, כאמור: "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע..." (שם, יב).

ומעתה, יש לשאול האי מאי [זו ההשוואה בין הלשונות שבפסוק מה טיבה]? בשלמא התם [נניח שם] בלשון "ובין נגע לנגע", אף שכל הנגעים טמאים הם, איכא לאפלוגי [יש מקום לחלק] בדינם של נגעי אדם, ואפשר שנחלק הזקן הממרא עם חכמי הסנהדרין בפלוגתא [במחלוקת] ר' יהושע ורבנן [וחכמים],

דתנן [שכן שנינו במסכת נגעים]: אם בהרת ששיעורה כגריס היתה באדם קודם לשער (שתי שערות) בצבע לבן — הריהו טמא, שהשער הלבן הריהו סימן טומאה. ואולם אם השער הלבן קודם לבהרת — טהור. ואם ספק הוא אם הבהרת קדמה לשער הלבן או להיפך — טמא. זו דעת חכמים, ואילו ר' יהושע אומר שלא כחכמים, אלא כהה (פקפק) בדבר. ואמר רבה בדברי ר' יהושע שכך כוונתו שהוא כהה על חכמים ולדעתו טהור הנגע.

וכמו כן אפשר לומר שנחלק הזקן ממרא על הסנהדרין בדין נגעי בתים, כי הא פלוגתא [כמו מחלוקת זו] שנחלקו בה ר' אלעזר בר' שמעון ורבנן [וחכמים], דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת נגעים]: ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אין נגע הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים הסמוכות זו לזו כשהן נתונות בשני כותלים של הבית בקרן זוית. ושיעורו של נגע הבית הזה ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס.

ומסבירים, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר בר' שמעון? — כתיב [נאמר] בכתוב אחד בפרשת נגעי בתים: "ומראיהן שפל מן הקיר" (ויקרא יד, לז), וכתיב [ונאמר] בתחילת אותו פסוק: "והנה הנגע בקירות בית", ומעתה איזהו קיר שהוא כשני קירות — הוי אומר: זה קרן זוית. ולדעת החולק על ר' אלעזר בר' שמעון אין צורך שיראה הנגע בשני כתלים בקרן זוית, על מנת שיטמא הבית.

וכמו כן אף בנגעי בגדים יש מקום לומר כי נחלק הזקן ממרא עם חברי הסנהדרין בפלוגתא [במחלוקת] זו שנחלקו בה ר' יונתן בן אבטולמוס ורבנן [וחכמים], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יונתן בן אבטולמוס אומר: מנין לפריחת בגדים, שאם פרחה הצרעת בכל הבגד כולו, שהיא טהורה?

— נאמר "קרחת" ו"גבחת" בבגדים (ויקרא יג, נה), ונאמר "קרחת" ו"גבחת" באדם (שם מב),

מה להלן באדם, הדין הוא שאם פרח בכולו הריהו טהור (שם יב) — אף כאן בבגדים נמי [גם כן] אם פרח בכולו הריהו טהור. ואילו לשיטת חכמים בגד זה טמא.

אלא הכא [כאן בלשון "בין דם לדם"], אי [אם] דם טהור ליכא [אין] כלל, נמצא איפוא שבמאי פליגי [במה חולקים] הזקן ממרא וחברי הסנהדרין?! הרי שראיה היא זו מכתוב זה שיש דם טהור.

ג ולאחר שלמדנו כי יש דמים טהורים ודמים טמאים, יש לשאול: וממאי דהני [וממה, מנין שאלו] הדמים שאינם אמורים במשנה הם הטהורין והני [ואלו] האמורים במשנה הם הדמים הטמאין? אמר ר' אבהו: שכן אמר קרא [הכתוב]: "ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם" (מלכים ב ג, כב). ללמדנו שצבע הדם הוא אדום. ושואלים: למימרא [האם לומר] מתוך הכתוב הזה שצבע הדם אדום הוא, אם כן אימא [אמור] שרק הצבע שהוא אדום כדם המכה יהיה נחשב כמראה הדם המטמא, ותו [ועוד], שאר המראות — לא ייחשבו?

אמר ר' אבהו: אמר קרא [הכתוב] בדין הנדה: "וטהרה ממקור דמיה" (ויקרא יב, ז), ולשון "דמיה" בצורת רבים בא להורות על שני דמים. ונאמר עוד בדין הנדה: "ואיש אשר ישכב את אשה דוה... והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם" (שם כ, יח), שאף כאן נאמר לשון זה בצורת רבים — הרי כאן מקור שישנם ארבעה דמים טמאים.

ושואלים על כך: והא אנן [והרי אנו] במשנתנו "חמשה דמים טמאים באשה" תנן [שנינו]! אמר ר' חנינא: מראה שחור — מראה אדום הוא, אלא שלקה (שהתקלקל) צבעו, ונראה עתה שחור. והרי איפוא, אף שהמשנה מנתה חמישה מראות דמים, אינם אלא ארבעה.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שאין הצבע השחור אלא צבע אדום שלקה: הדם השחור המטמא — כחרת, ואם עמוק (כהה) מכן — טמא, ואם דיהה (בהיר) הוא מכצבע החרת, ואפילו הוא ככחול — הרי זה טהור. וצבע שחור זה של הדם, לא מתחלתו בהיותו בגוף הוא משחיר, אלא רק כשנעקר מן הגוף הוא משחיר. משל (בדומה) לדם מכה (פצע) שמתחילתו הריהו אדום, ואולם לכשנעקר מן הגוף הוא משחיר.

ד שנינו במשנתנו כי בית שמאי אומרים שאף הדם שמראהו כמימי תלתן וכמימי בשר צלי הריהו בכלל הדמים הטמאים. ושואלים על כך: ולית להו [וכי אין להם, לא מקובלת] לבית שמאי דרשה זו של ר' אבהו על המלים "דמיה" "דמיה" שלמדנו ממנה שהרי כאן (במשמעות המילים הללו) רמוזים ארבעה מיני דמים טמאים ולא יותר?!

ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: אכן לית להו [אין להם] דרשה זו של ר' אבהו, וסבורים הם שיש יותר מארבעה מיני דמים טמאים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אית להו [יש להם] לבית שמאי כדרשה זו של ר' אבהו, ואולם מי [האם] לא אמר ר' חנינא בעניינו של הצבע השחור, שאין הוא צבע נוסף על הארבעה המנויים במשנה, כיון שהשחור — אדום הוא, אלא שלקה, אם כן, הכי נמי [כך גם כן] ביחס למראה כמימי התלתן וכמימי בשר צלי, אפשר לומר שאין אלו מראות נוספים על הארבעה המנויים במשנה, אלא הם כשלעצמם אדומים, אלא שמלקא [ליקוי] הוא דלקי [שלקה] הדם ונשתנה צבעו לשני אלה.

ה ועוד שנינו במשנתנו כי בית הלל חולקים על שיטת בית שמאי זו, ומטהרין דם שמראהו כמימי תלתן וכמימי בשר צלי. ושואלים: אם כן שיטת בית הלל זו היינו [זוהי] שיטת תנא קמא [הראשון] שבמשנתנו!

ומתרצים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

לא נחלקו רבי יהודה ותנא קמא אלא כשהפילה, ואינה יודעת מה הפילה לפי שאבדה אותה חתיכת בשר ואין אנו יודעים אם היה מראה כשל דם טהור או כשל דם טמא.

רבי יהודה סבר - זיל בתר המראה של רוב חתיכות הבשר שמפילה אשה. ומראיהן של רוב חתיכות שמפילה האשה - של ארבע מיני דמים טמאים הויין! ולכן מטמאה רבי יהודה.

ואילו רבנן סברי: "זיל בתר רוב חתיכות"

- לא אמרינן! ^[171] שלדעתם אין לרוב החתיכות מראה דם טמא.

ורבי יוחנן, באומרו שבאותם שלשה מקומות בלבד הלכו אחר הרוב, בא להשמיענו כי לרבי יהודה ההולך בחתיכות בשר של מפלת אחר הרוב, אין כוונתו לדין ודאי אלא רק לדין ספק, לתלות ולא לשרוף עליה את התרומה ^[172].

מתניתין:

חמשה מיני דמים טמאים ישנם באשה, וכשיוצאים ממנה מטמאים אותה בטומאת נדה.

א. האדום.

ב. והשחור ^[173].

ג. וכקרן כרכום. שמראה הדם כעלי הכרכום שקורנים באדמימותם ^[174].

ד. וכמימי אדמה, כמראה המים הניתנים על מין אדמה אדומה [ובסוף המשנה יבואר סוג האדמה].

ה. וכמראה יין אדום מזוג במים, שצבעו בהיר מיין אדום שאינו מזוג.

בית שמאי אומרים: אף כמימי תלתן, שמראה הדם כמראה מים ששרו בהם תלתן, וכמימי [וכמוהל הזב] בשר צלי. ובית הלל מטהרים ^[175] בשני המראות הללו.

דם ^[176] הירוק -

עקביא בן מהללאל מטמא אותו, וחכמים מטהרין אותו לגמרי.

אמר רבי מאיר לחכמים: מדוע אתם מטהרים את הדם הירוק לגמרי, עד שאפילו אינכם מחשיבים אותו כמשקה שנתינתו על גבי אוכלים מכשירה את האוכלים לקבלת טומאה?

והרי גם אם הדם הירוק אינו מטמא משום כתם ^[177] בטומאת נדה, מדוע אינו מטמא [מכשיר את האוכלים לקבל טומאה] משום משקה, שנתינתו על האוכל מכשירה את האוכל לקבל טומאה?!

רבי יוסי אומר: לא כך, כדברי עקביא בן מהללאל הסובר שדם ירוק יש לו דין דם טמא בודאי, וגם לא כדברי רבי מאיר שדם ירוק מכשיר הזרעים.

ולא כך, כדברי חכמים, שמטהרין אותו בודאי, אלא דם ירוק הוא ספק טמא ^[178].

ומבארת המשנה כיצד הוא המראה של חמשת הדמים:

א. איזהו "אדום" - כדם המכה.

ב. איזהו "שחור" - כחרת, [מין צבע שחור ^[179] שמשמש לצביעת עורות]. ולא רק דם שמראהו בדיוק כחרת טמא אלא גם מראה שחור שהוא עמוק ^[180] [כהה] מכן [מכחרת] - טמא!

אבל מראה שחור שהוא מראה דיהה [בהיר] מכן - טהור!

ג. ואיזהו מראה כ"קרן כרכום" - כברור כמראה העלים "שבו", שאדמימותם צלולה ביותר.

ד. ואיזהו מראה "כמימי אדמה" - מביא אדמה מבקעת בית הכרם [שם מקום] ומיצף עליה מים. ה. ואיזהו מראה "כמזוג" - מביא שני חלקים מים וחלק אחד יין מן היין השרוני, ומוזגם יחד.

גמרא:

ושואלת הגמרא: מנלן דאיכא דם טהור באשה? דלמא כל דם דאתא מינה טמא הוא?

ומתרצת: אמר רבי חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא: אמר קרא: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם" ^[181] - בין דם טהור לדם טמא!

ושואלת הגמרא: אלא מעתה, הפסוק "בין נגע לנגע", האם גם אותו הכי נמי נדרוש, ונחלק בין נגע טמא לנגע טהור?

וכי תימא הכי נמי, שנאמר חילוק זה, אין זה יתכן, כי - נגע טהור מי איכא? וכי תימא דאיכא נגע טהור, כאמור בפסוק: "כולו הפך לבן - טהור הוא". והרי ההוא, כשהוא פורח בכל בשרו, 'בוהק' מיקרי ולא נגע?!

וממשיכה הגמרא בשאלתה: אלא, כיון שאי אפשר לחלק בין נגע טהור לנגע טמא, משמעות הפסוק "בין נגע לנגע" היא רק לחלק בין נגעי אדם לנגעי בתים ולנגעי בגדים בפרטי דיניהם, אבל - וכולן טמאין, שאין כונת הפסוק לומר שיש מהם טמאים ויש מהם טהורים.

ואם כן, הכא נמי כונת הפסוק "בין דם לדם" אינה לחלק בין דם טהור לדם טמא, אלא בין דם נדה לדם זיבה, וכולן טמאין?!

ומתרצת הגמרא: האי מאי? איך יתכן לומר שכונת הכתוב "בין דם לדם", אינה לחלק בין דם טהור לדם טמא? והרי פרשה זאת של "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם" איירי במחלוקת של זקן ממרא עם הסנהדרין, וכונת הפסוק היא לומר שנחלקו ביניהם בין דם לדם ולא קיבל הזקן הממרא דעת הסנהדרין. ואם נאמר שאין כלל דם טהור וכונת הפסוק היא לחלק בין דם זיבה לדם נידה, אם כן במה נחלקו ביניהם הזקן ממרא והסנהדרין?

בשלמא התם, בנגעים, אפשר להסביר את הכתוב, "בין נגע לנגע" שכולם לטומאה וכונת הפסוק היא לחלק בין נגעי אדם לנגעי בתים ולנגעי בגדים, כי בשלשת סוגי הנגעים מצינו מחלוקת תנאים, ולפיכך, יתכן שגם המחלוקת בין הזקן ממרא לסנהדרין היתה במחלוקת הזאת, שהסנהדרין הכריעו הלכה למעשה כתנא אחד ובא הזקן ממרא וחלק על הכרעתם והורה לנהוג כתנא החולק.

ומפרטת הגמרא: א. איכא לאיפלוגי בנגעי אדם, ובפלוגתא דרבי יהושע ורבנן, דתנן: אם בהרת קודמת לשער לבן, שהשער השחור שבבהרת הפך ללבן אחרי שהיתה כבר הבהרת - טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת - טהור. ואם היה ספק אם קדמה הבהרת לשער הלבן או להיפך ^[182], טמא.

ורבי יהושע אומר: כהה [הרי הוא כנגע שכהה מראיתו] ^[183], ואמר רבה כהה וטהור!

ב. וכמו כן ישנה מחלוקת בנגעי בתים, כי הא פלוגתא דרבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן:

דתנן: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא בנגעי בתים עד שיראה הנגע בשיעור של כשני גריסין, על שני אבנים, בשני כותלים, בקרן זוית. ארכו של הנגע - כשני גריסין באורך, ורחבו - כגריס! וחלקו שם רבי ישמעאל ורבי עקיבא ^[184] עליו.

ובמאמר מוסגר מסבירה הגמרא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון?

כתיב "קיר" וכתיב "קירות" - איזהו קיר שהוא כשני קירות? הוי אומר - זה קרן זוית. ג. ומצינו מחלוקת בנגעי בגדים, בפלוגתא דרבי יונתן בן אבטולמוס ורבנן:

דתניא: רבי יונתן בן אבטולמוס אומר: מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה? כשפרחה הצרעת והתפשטה לכל הבגד.

משום שנלמדת בגזרה שוה: נאמר קרחת וגבחת בבגדים, ונאמר קרחת וגבחת באדם, מה להלן, באדם, פרח הנגע בכולו טהור, אף כאן נמי, בבגדים, פרח בכולו טהור!

אלא, הכא, בדם אשה, אי דם טהור ליכא - במאי פליגי הסנהדרין והזקן ממרא? אלא ^[185], בהכרח שיש דם טהור באשה, ונחלקו במחלוקת התנאים במשנתנו איזהו דם טהור ואיזהו דם טמא. והפסוק "בין דם לדם" משמעו בין דם טמא לדם טהור!

ומבארת הגמרא ענין נוסף במשנה: וממאי דהני דמים טהורין, והני טמאין?

אמר רבי אבהו: דאמר קרא: "ויראו מואב את המים אדומים כדם", למימרא, דדם - אדום הוא! ^[186] והדמים המנויים במשנה שכולם אדומים הם.

והוינן בה: ואימא "אדום" ותו לא, שרק הדם ה"אדום שבאדומים", כדם המכה, מטמא, ולא יתר הדמים שגם אם הם אדומים, אין הם חזקים באדמומיתם כמוהו?

ומשנינן: אמר רבי אבהו: אמר קרא בדם לידה "וטהרה ממקור דמיה" וכן נאמר "והיא גלתה את מקור דמיה" - הרי כאן ארבעה דמים האמורים בתוכה.

ופרכינן: והא אנן "חמשה דמים טמאים" תנן?!

ומשנינן: אמר רבי חנינא: דם שחור - דם אדום הוא, אלא שלקה ^[187], התקלקל ונהיה לשחור.

תניא נמי הכי שדם שחור הוא דם אדום שלקה - דתניא: דם שחור - הוא השחור כחרת.

היה צבע השחור עמוק מכן - טמא!

דיהה, אפילו נשאר בשחרותו ככחול - טהור!

ודם שחור זה - לא מתחילתו הוא משחיר, אלא רק כשנעקר ^[188] מהגוף הוא משחיר [ולאחר שלוקה].

משל לדם מכה שרק לכשנעקר הוא משחיר.

שנינו במשנה: בית שמאי אומרים אף דם שמראהו כמימי תלתן:

והוינן בה: וכי לית להו לבית שמאי את הדרשה "דמיה - דמיה" הרי כאן ארבעה? ומשנינן: איבעית אימא: ^[189] לית להו.

ואיבעית אימא: אית להו. אלא, מי לא אמר רבי חנינא: דם שחור אדום הוא אלא שלקה! הכי נמי דם שהוא כמראה מימי תלתן - אדום הוא, אלא ^[190] שמלקא הוא דלקי.

שנינו במשנה: ובית הלל מטהרין.

שואלת הגמרא: היינו תנא קמא, שאמר שחמשה דמים בלבד טמאים?

הערות

^[171] הקשו התוספות [כא, א ד"ה "ורבנן"] שגם אם אין רוב חתיכות טמאות שיכריע לטמא, לא יצא הדבר מידי ספק, ומדוע טהרו חכמים לגמרי. ותירצו שסוברים רבנן שישנו רוב להפך שרוב חתיכות אינן ממראה טמא. הרשב"א [כא, א] הביא בשם רש"י שאין רוב לטהר, ומודים רבנן שישנו ספק איסור, וכל מחלוקתם עם רבי יהודה היא רק במה שטמא בודאי. ובתוס' רי"ד ביאר שלזה כוונת רש"י [כא, א ד"ה "לא אמרינן"] שכתב "לא איתחזק לן האי רובא", אלא הוא ספק. והוכיח הרשב"א כפירוש רש"י מסוגייתנו שפירשה שרבי יוחנן סובר כרבנן, ורבי יוחנן לא טיהר לגמרי אלא סבר שהדבר ספק. ומיהו כל הוכחת הרשב"א היא כשיטתו בביאור סוגיתנו כמבואר בהערה הקודמת, אבל לרש"י שחולק [בד"ה אלא למעוטי] ומפרש שרבי יוחנן סובר כרבי יהודה אין ראיה. שיטה שלישית בדעת רבנן כתבו הרשב"א והריטב"א, שמודים רבנן שיש רוב לטמא. אולם כיון שמצויות חתיכות טהורות מצטרף מיעוט חשוב לחזקה והספק שקול. ויש לעיין שלהלן [כא, א ד"ה "ורבנן"] כתב הרשב"א שאשה שהפילה חתיכה בטלה חזקתה, ולכאורה סותר בזה לפירושו בסוגיתנו שרבנן מסתמכים על חזקה זו. וראה מה שכתבנו לעיל [הערה 170] לתרץ שיטת הרמב"ן בדין "ודאי נגע" בשם הקהילות יעקב [כתובות, טו], ומתורצת בזה גם שיטת הרשב"א.

^[172] מתירוץ הגמרא מבואר ש"רוב חתיכות של ארבעה מיני דמים" לא היה מתמעט מדין הכללי שאמר רבי יוחנן שאין שורפין תרומה מכח הרוב, ולכן הוצרך רבי יוחנן למימרא נוספת ללמד שגם משום רוב חתיכות לא שורפים, וצריך לבאר מה היתה הסברה לחלק בין רוב חתיכות לשאר כל דיני רוב. וי"ל שבתינוק הנמצא בצד העיסה ישנה חזקה שמתנגדת לרוב, והיה אפשר לומר שמחמתה לא שורפים, מה שאין כן אשה המפלת חתיכה כתב הרשב"א [כא, א] שאין לה חזקה, ואין ראיה המתנגדת לרוב והוצרך רבי יוחנן ללמד שגם כאן לא שורפים. ויש לעיין שטעמו של הרשב"א שאין לאשה חזקה הוא משום "ודאי נגע", וכדין "שליא" שאין חזקת בית, ובתוספות [יח, א ד"ה "אחר", יח, ב, ד"ה "למעוטי"] מוכח שחולקים וסוברים שב"שליא" יש חזקה, ואם כן גם באשה המפלת חתיכה יש לה חזקה, וחזרה הקושיא לשיטת התוספות. וצריך לומר שיפרשו התוספות את מסקנת הגמרא כפרוש הרשב"א והריטב"א ששינתה הגמרא במסקנה את פירוש בדברי רבי יוחנן, וביארה שרק בא להכריע שהלכה כחכמים, ואם כן אין למימרא זו שייכות למימרת רבי יוחנן בתינוק שבצד העיסה.

^[173] בגמרא מבואר שרק דם שצבעו אדום, טמא, וה' הדמים השנויים במשנה הם כמה גוונים של אדום. ושחור שמנתה המשנה ביארה הגמרא שאף על פי שעכשיו אינו אדום, היה אדום בתחילת יצירתו ונתקלקל מראהו אחר כך והפך לשחור, ומספיק מראה אדום בתחילה כדי לטמא. והרמב"ם [בפירוש המשניות] פירש שלא קלקול הדם גורם לשינוי המראה, אלא כתוצאה מריבוי האדמומיות מתקבל מראה שחור.

^[174] כן פירש רש"י [בד"ה וכמימי אדמה], ולפירוש זה "קרן" הוא מלשון "קרן אור פניו". ובד"ה "וכקרן כרכום" כתב רש"י פירוש אחר שהכוונה לזווית גן שהכרכום גדל בו, ו"קרן" הוא מלשון קרן זווית. הערוך לנר הקשה על הפירוש השני שבגמרא [כ, א] מבואר שבודקים בעלי הכרכום עצמם ולא במראה גינת כרכום, ותירץ שאין כוונת רש"י לזווית הגן אלא לצבע עלי כרכום שגודל בזווית גינת כרכום. אך סיים שמלשון רש"י אין משמע כתירוצו.

^[175] בפירוש רב האי גאון כתב שתלתן הוא מין ממיני הזרעונים ונמתק כששורים אותו במים.

^[176] התוספות [סוכה לא, ב ד"ה "הירוק"] כתבו שירוק בלשון המשנה משמש מלבד לצבע הירוק שבלשוננו גם לצהוב וכחול, (שהם צבעי היסוד מהם נוצר הירוק). והוכיחו התוספות שגם צהוב מכונה ירוק מדרשת רב ושמואל [נדרים לב, א] בפסוק "וירק את חניכיו" [בראשית יד, יד] "שהוריקן בזהב", וזהב צבעו צהוב. ראיה נוספת הביאו התוספות ממשנתנו שמנתה את ה"ירוק" בכלל דמים הטמאים, וירוק וכחול אין להם נטיה לאדמימות, ובהכרח שהכוונה לצהוב. וכן כתבו הרשב"א, הריטב"א, התוספות, והתוספות הרא"ש [יט, ב ד"ה "הירוק"], שירוק שבמשנתנו הכוונה לצהוב. וראה עוד בנידון זה בתוספות בחולין [מז, ב ד"ה "אלא"].

^[177] במשנה אחרונה הקשה מדוע נקט רבי מאיר בלשון "כתם", ולא כתב בפשטות "אם אינו מטמא משום נדה". ותירץ שכתם הוא דם יבש, ורצה רבי מאיר ללמד בתוך דבריו הדין שנתבאר להלן [נד, ב] שדם נדה חמור משאר טומאות ומטמא גם אחר שיבש.

^[178] בגמרא מבואר ששיטת רבי יוסי אינה שיטה חדשה במשנה אלא היא שיטת ת"ק שמנה רק ה' דמים טמאים ולא יותר, משום שרק ה' דמים טמאים בודאי והשאר רק ספק.

^[179] הרע"ב [ד"ה כחרת] הביא פירוש נוסף שחרת היא דיו שבתחתית הכלי. ובמשנה אחרונה הוכיח מהגמרא [כ, א] שגם לפירוש הראשון שחרת משמשת לצביעת עורות נוהגים לתת אותה בתוך הדיו. בתוספות [גיטין יט, א ד"ה "קנקנתום"] מצינו שהחרת עצמה היא ירוקה, ורק כשמכינים אותה לשימוש בדיו נהפכת לשחורה.

^[180] רש"י ביאר ש"עמוק" הוא כהה ו"דיהה" הוא בהיר. הרמב"ן הביא מהרשב"ם שפירש להפך שעמוק הוא בהיר ודיהה הוא כהה, והוכיח הרשב"ם כדבריו מהגמרא בשבועות [ו, א] "שבהרת עמוקה כמראה חמה עמוקה מהצל", הרי שעמוק הוא בהיר. הרמב"ן תירץ את שיטת רש"י ש"עמוק" פירושו חזק, ולכן בצבע לבן חזק יותר הוא בהיר יותר, אבל במשנתנו שמדברת בצבע שחור, כל שחזקה שחרירותו כהה הוא יותר. התוספות הרא"ש [כ, א ד"ה "שחור"] הביאו פירוש שלישי בשם הר"ח שעמוק הוא בהיר, ודיהה הוא בהיר ממנו.

^[181] נחלקו הראשונים ביסוד ההיתר של הדמים הטהורים. החינוך [רז] כתב "שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמש מראות אינו בא ממקום טמא, כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא, הוא הנקרא מקור ובלשון חכמים קרוי חדר". מבואר בדבריו שהדמים הטהורים נוצרים במקום אחר מאשר הטהורים וזוהי סיבת טהרתם. וכשיטה זו סוברים גם התוס' רי"ד [כב, א ד"ה מקור], והריטב"א [כ, ב ד"ה בין טומאה]. והוכיח התוס' רי"ד כשיטתו שהרי אם נאמר שכל הדמים מקורם ברחם, היה עליהם לטמא לפחות בטומאת מגע, משום שמקור מקומו טמא. [כדלעיל טז, א]. ובסדרי טהרה [קפח, ד] תירץ שגם הרמב"ם מודה שרוב דמים טהורים באים מהעליה, אולם ישנם מיעוט שבאים מהחדר וגם הם אינם מטמאים מגזירת הכתוב ד"דמיה". וראה באבני מילואים [שו"ת, כג סד"ה "איברא"] שהביא מהנודע ביהודה שדם ירוק מטמא במגע משום שגם הוא מגיע מהמקור. אולם מהרמב"ם מוכח שחולק וסובר שגם הדמים הטהורים מקורם מהחדר, שכתב [איסו"ב ה, ו] "לא כל משקה היוצא מהחדר מטמא וכו' לפיכך אם שתת מהרחם לובן או משקה ירוק אף על פי שסמיכותו כדם הואיל ואין מראיו מראה דם ה"ז טהור". מפורש בדבריו שגם ירוק ולבן באים מהרחם. ואף על פי כן טהורים. וכשיטת הרמב"ם הוכיח הסדרי טהרה [קצ, ד] מהתרומת הדשן [רמ"ו]. המנחת חינוך [רז, ד] הוכיח כרמב"ם מלשון סוגיתנו שמשמע שרק משום גזיה"כ ישנם דמים טהורים ולא שמקורם אחר.

^[182] הקשו התוספות [ד"ה "רבי יהושע"] מדוע טימאו חכמים מספק ולא נסתמכו על חזקת טהרת האדם. ותירצו שברוב הנגעים קודם הנגע לשער הלבן, ויש רוב שסותר לחזקה. המהרש"א תמה על קושית התוספות שהרי ספק טומאה ברה"י טמא גם כשיש חזקה לטהר, ולכן לא מסתמכים בספק קדם שער על החזקה. ותירץ על פי התוספות לעיל [ב, א ד"ה "מעת לעת"] שבטומאת ראיה אין דין ספק טומאה ברה"י. ובחידודי הלכות הקשה מהתוספות בחולין [י, ב ד"ה "ודילמא"] שכתבו שנגע הוא טומאת מגע ולא טומאת ראיה. וראה בחכמת בצלאל שהאריך בביאור דברי החידודי הלכות.

^[183] בגמרא בכתובות [עה, ב] מבואר שרבי יהושע שטיהר הסתמך על חזקת הגוף שלא היה בו נגע לפשוט שהשער קדם. ובנאות יעקב [כ, ה] הביא שהקשה הגר"ח שישנה גם חזקה לטמא שהרי גם שער לבן לא היה בגוף, ותוכיח חזקה זו שהנגע קדם. ותירץ הגר"ח שאין חזקה בדבר שלא שייך בו עצמו הדין, ולכן בשער שאין הוא עצמו טמא, אלא הוא רק סימן שהנגע טמא לא שייכת חזקה. עוד אפשר לתרץ את קושית הגר"ח על פי מה שכתב האבני נזר [יו"ד, שמא] והחזו"א [יו"ד קטו, א] שחזקה רק מלמדת על דרך השלילה שלא היה שינוי, ואינה מורה לחיוב, ולכן אי אפשר להסתמך על החזקה ולטמא, שהרי כדי לטמא לא מספיק שלא הגיע השער קודם הנגע אלא צריך שיבוא השער אחרי הנגע, והחזקה רק אומרת מה שלא היה ואינה מלמדת שהגיע מאוחר.

^[184] מבואר מדברי ר"א ברבי שמעון שישנם ג' תנאים לטמא הבית א. שיהא גודל הנגע ב' גריסים. ב. שיהיה הנגע על ב' אבנים ג. שיהיה בב' קירות. ובמשנה בנגעים [יב, ג] מצינו שרבי עקיבא חולק על התנאי השלישי וסובר שדי בב' התנאים הראשונים. ובפשטות זוהי כל מחלוקתם ומודים זה לזה בדין ב' גריסים וב' אבנים. החזו"א [טהרות ט, ג] כתב שלרבי עקיבא אין צורך שיהא הנגע בשווה על שני האבנים, אלא גם אם באבן אחת חצי גריס ובשניה גריס וחצי טמא, ויש לעיין ממה שכתב רש"י [ד"ה "כשני גריסים", וד"ה "אורכו כשני"] שצריך שיהא גריס בכל אבן. ואף על פי שרש"י דיבר בשיטת ר"א בר"ש מדוע לומר שנחלקו בענין זה. וצריך לומר, שאף על פי שדין "ב' אבנים" אינו מצריך חלוקה שווה, דין "ב' קירות" שסובר ר"א בר"ש מחייב שיהא בכל קיר שיעור גריס. וראה בספר מראות טהורות [נ, ב] שנתן טעם לדבר שדין ב' קירות אינו דין בנגע עצמו, אלא נצרך רק לדין חליצת האבנים אחר שנטמא הבית, ונגע שאין בו דין חליצה אינו מטמא. מה שאין כן ב' גריסים הוא שיעור בטומאה עצמה, ופחות מגריס אין נחשב בכל קיר בפנ"ע שיש בו נגע.

^[185] בחידודי הלכות הקשה, שגם אם כל הדמים טמאים עדיין אפשר לומר שנחלקו החכמים והזקן ממרא האם צורת היציאה מהגוף מטהרת, שבגמרא להלן [כא, ב] נחלקו תנאים באשה שהניחה שפופרת בתוך גופה ויצא הדם החוצה בלא שנגע בבשרה האם טמאה, ונעמיד שבזה היתה המחלוקת עם הזקן ממרא. והערוך לנר הקשה, שנעמוד שנחלקו במחלוקת רב ולוי [לה, ב] בדין יולדת ששופעת דם ברציפות מיום השמונים ליום שמונים ואחת.

^[186] הקשה הערוך לנר שגם המראות הטהורים נקראים דם, וכלשון הגמרא "בין דם טמא לדם טהור", ואם כן גם אם מוכח מהפסוק שדם הוא אדום, מנין לנו שהכוונה לדם טמא ולא לדם טהור. ותירץ שמהפסוק "אדומים כדם" משמע שסתם דם בלא לפרש יותר הוא אדום, ולכן גם בנדה שנאמר דם סתם הכוונה לאדום. וראה עוד בחזו"א [יו"ד קז, ד].

^[187] בגמרא להלן [נט, א] מצינו שאשה שמצאה כתם, אם נתעסקה קודם בדבר שצבעו אדום תולה שנשפך עליה מהדבר שנתעסקה ואין הכתם מגופה. ודין זה הוא דווקא אם נתעסקה בצבע אדום ונמצא עליה כתם אדום, אבל אם הכתם שנמצא צבעו שחור אינה תולה. והקשה בדעת תורה [קצ, כג] מדוע לא נאמר שגם הכתם השחור מקורו מהצבע שנשפך עליה אלא שנתקלקל והפך לשחור. ותירץ שכיון שהדבר שבו נתעסקה נשאר באדמומיתו מוכח שלא נתקלקל הצבע, שאם היה מתקלקל היה מתקלקל כולו ולא רק המעט שנפל עליה. ולדבריו אם אבד הצבע שבו נתעסקה ואין ידוע אם לא החליף גם הוא צבעו, טהורה. ובשיעורי שבט הלוי [קצ, ב] תירץ שרק בתוך הגוף משנה הדם צבעו ע"י מכה, אבל אחרי שכבר יצא נשאר מראהו בלא שינוי. ונראה שפירש בסוגיתנו "אדום הוא אלא שלקה", שחוששים שקיבל מכה והיא גורמת לשינוי. וכן בהמשך הסוגיא "משל לדם מכה", שכשם שדם מכה גורמת לו המכה שישתנה צבעו אחר כך, הוא הדין דם נדה אם יוכה ישתנה. ויש לעיין שרש"י [ד"ה לכשנעקר] כתב שרק אחרי שיוצא מהגוף משחיר.

^[188] במנחת שלמה [חלק ב עג, כו] דן אם ימציאו תחבולה שתשנה מראה דם נדה שבאשה ויהפך צבעו לירוק כבר בתוך הרחם, האם יטמא דם ירוק זה את האשה משום שאדום הוא אלא שלקה ע"י התחבולה ונהפך לירוק, ויהיה דינו כשחור שכיון שבתחילתו אדום הוא מטמא. והכריע שם לטהר, וראיתו שיל"ע בברייתא שכתבה "ושחור זה לא מתחילתו הוא משחיר", מדוע הוצרכה הברייתא ללמדינו מתי השחיר הדם, וצריך לומר שאם היה משחיר קודם שיצא מהמקור היה טהור, ורק מכיון שכשיצא מהמקור היה אדום וכבר טימא את האשה, אין נפק"מ בשינוי צבעו מחוץ לגוף. והוא הדין כל שינוי בצבע שיתרחש בתוך הרחם, ישנה את דין הדם. (ולפי זה ביאר שגם צבע צהוב שטיהרו הפוסקים הוא במקורו אדום, אלא שנתערב במיני ליחות ונהפך לצהוב בתוך המקור, ויישב בזה שיטת החכמת אדם שבהפסק טהרה גם צהוב מעכב, שכיון שבדיקת הפסק טהרה היא לברר שנסתם המקור, די בצהוב כדי להוכיח שעדיין יוצא דם מהרחם. וראה באבני נזר [יו"ד רכו, ג] שכתב ג"כ שדם שנתערב בתוך הרחם טהור). ונראה לתלות נידון זה במחלוקת שהבאנו לעיל [הערה 185] בין הרמב"ם [איסו"ב ה, ו] לחינוך [רז] והתוס' רי"ד [כב, א] מהו טעם טהרת דם ירוק, שלחינוך והתוס' רי"ד שצבע ירוק בעצמותו טמא, וטהרתו היא רק משום שאין דם ברחם בצבע ירוק, ומוכיח הצבע שמקור הדם ממקום אחר, אם כן פשיטא שדם ברחם שבתחבולה יהפך לירוק טמא. ורק לרמב"ם הסובר שדם ירוק שברחם טהור, יש מקום לספקו של המנחת שלמה.

^[189] הקשה התוספות הרא"ש [ד"ה "אבע"א"] שלב"ש שלא סוברים את הדרשה של "דמיה" חוזרת קושית הגמרא לעיל "ואימא אדום ותו לא". ותירץ שאין כוונת הגמרא שלא דורשים ב"ש את הריבוי מ"דמיה", אלא סוברים ב"ש שמלבד פסוק זה ישנם פסוקים נוספים ו"לית להו" שזהו הפסוק היחיד. וכתירוץ זה משמע מהתוספות [עמוד ב', ד"ה "מת"]. הערוך לנר תירץ שכיון שב"ש אינם סוברים הדרשה של "דמיה" בהכרח שלמדו מהלכה למשה מסיני מהם הדמים הטמאים, ואם כן אפשר שלמדו לטמא ה' דמים. ויש לעיין בתירוץ זה שאם קיבלו ב"ש בהלכה למשה מסיני שישנם ה' דמים טמאים כיצד חולקים עליהם ב"ה, והרי כתב הרמב"ם [ממרים א, ג] שדבר שהוא קבלה ממשה רבינו לא תהיה בו לעולם מחלוקת.

^[190] מבואר בסוגיתנו שאין הולכים אחר מראה הדם בשעת מציאתו אלא אם היה אדום ביציאתו מהגוף טמאה גם אם נשתנה אחר כך. אולם כל זה הוא לחומרא, אבל מראה שביציאתו מהגוף היה לבן, ואחר כך כשיבש נהפך לאדום כתב הב"ח [קפח] שטמא. וגם הש"ך [שם, ג] והט"ז [שם, א] שחולקים על הב"ח הוא רק שאין צריך לחוש בכל מראה לח שיהפך מראהו לאדום אבל אם נשתנה מעצמו מודים כולם שטמא. וראה עוד בסדרי טהרה [שם, ב] ובאבני נזר [יו"ד, רכו].

— נאמר "קרחת" ו"גבחת" בבגדים (ויקרא יג, נה), ונאמר "קרחת" ו"גבחת" באדם (שם מב),

ומתרצים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and she herself does not know exactly what the appearance of the piece of flesh that she miscarried was, e.g., if it was lost. In this case Rabbi Yehuda holds: Follow the majority of miscarriages of amorphous pieces of flesh, and the majority of pieces of flesh have the appearance of one of the four types of impure blood. And the Rabbis hold: We do not say: Follow the majority of miscarriages of amorphous pieces of flesh. Therefore, Rabbi Yoḥanan’s mention of three cases is meant to exclude this statement of Rabbi Yehuda, who rules that the woman is definitely impure based on a majority.

MISHNA: There are five distinct colors of ritually impure blood in a woman: Red, and black, and like the bright color of the crocus [karkom] flower, and like water that inundates red earth, and like diluted wine. Beit Shammai say: Even blood like the water in which a fenugreek plant is soaked, and like the liquid that drips from roast meat, are ritually impure, and Beit Hillel deem blood of those colors ritually pure. With regard to blood that is green, Akavya ben Mahalalel deems it impure and the Rabbis deem it pure.

Rabbi Meir said: Even if the green blood does not transmit impurity due to the halakhot of a blood stain or the blood of a menstruating woman, it is blood in that it renders food susceptible to ritual impurity due to its status as one of the seven liquids that render food susceptible to impurity. Rabbi Yosei says: Neither in this sense, as the blood of a menstruating woman according to Akavya ben Mahalalel, nor in that sense, as a liquid that renders food susceptible to impurity according to Rabbi Meir, is green blood considered blood.

The mishna asks: What is the red color that is impure? It is as red as the blood that flows from a wound. What is the black color that is impure? It is blood as black as ḥeret. If the black is deeper than that, the blood is ritually impure; if the black is lighter than that, the blood is ritually pure. And what is the color that is like the bright color of the crocus flower that is impure? It is like the brightest part in the flower, which is harvested to produce the orange-colored spice saffron.

And what is the color that is like water that inundates red earth that is impure? It is specifically earth from the Beit Kerem Valley and specifically when one inundates the earth with enough water until it pools on the surface. And what is the color that is like diluted wine that is impure? It is specifically when the dilution consists of two parts water and one part wine, and specifically when it is from the wine of the Sharon region in Eretz Yisrael.

GEMARA: The fact that the mishna discusses the colors of ritually impure blood in a woman indicates that there is blood that is not impure. The Gemara asks: From where do we derive that there is pure blood in a woman? Perhaps any type of blood that emerges from a woman is impure?

Rabbi Ḥama bar Yosef says that Rabbi Oshaya says: The verse states with regard to those who come before the court: “If there arise a matter too hard for you in judgment, between blood and blood, between plea and plea, and between leprous mark and leprous mark, even matters of controversy within your gates, then you shall arise, and get up unto the place that the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 17:8). When the verse states: “Between blood and blood,” it means between pure blood and impure blood, which demonstrates that there must be types of pure blood that are emitted by a woman.

The Gemara raises a difficulty: If that is so, then does the other expression in the verse: “Between leprous mark and leprous mark,” also mean: Between a pure leprous mark and an impure leprous mark? And if you would say that indeed, this is what it means, is there a type of pure leprous mark? And if you would say that there is in fact a pure leprous mark, according to the verse: “Then the priest shall look; and behold, if the leprosy has covered all his flesh, he shall pronounce pure the one that has the leprous mark; it is all turned white: He is pure” (Leviticus 13:13), that mark is not classified as a leprous mark; rather, it is called a paleness, as a leprous mark is by definition impure.

Rather, the phrase “between leprous mark and leprous mark” must mean the following: Between the leprous marks that afflict man (see Leviticus 13:1–46) and the leprous marks of houses (see Leviticus 14:33–53) and the leprous marks of garments (see Leviticus 13:47–59), as different halakhot pertain to these categories of leprous marks, and yet they are all ritually impure. Therefore, here too, when the verse states: “Between blood and blood,” it means: Between the blood of a menstruating woman and the blood of a discharge [ziva], and they are all ritually impure. If so, this verse cannot be cited as proof that there is a type of blood emitted by a woman that is pure.

The Gemara questions this interpretation: This verse serves as the source for the areas of halakha for which a rebellious elder is liable to receive the death penalty for publicly ruling in contradiction to a decision of the Sanhedrin, as it states: “And the man who does presumptuously, in not listening to the priest that stands to minister there before the Lord your God, or to the judge, that man shall die; and you shall exterminate the evil from Israel” (Deuteronomy 17:12). With this in mind, the Gemara asks: What is this explanation? Granted, there, with regard to leprous marks, even if all the leprous marks are impure, one can disagree with the Sanhedrin with regard to the leprous marks that afflict man, and therefore the rebellious elder could potentially disagree with the court with regard to the issue that is the subject of the dispute of Rabbi Yehoshua and the Rabbis.

As we learned in a mishna (Nega’im 4:11): If the snow-white leprous mark [baheret], which is one sign of leprosy, preceded the white hair, which is another sign, he is ritually impure, as stated in the Torah (see Leviticus 13:3). And if the white hair preceded the baheret he is pure, as this is not considered a sign of impurity. If there is uncertainty as to which came first, he is impure. And Rabbi Yehoshua says: It is dull [keha]. And Rabba says, explaining the statement of Rabbi Yehoshua: In the case of uncertainty, the leprous mark is deemed as though it is of a dull shade, and therefore the person is ritually pure.

Likewise, with regard to the leprous marks of houses one can find a case where the rebellious elder might dispute the ruling of the Sanhedrin, such as that dispute between Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, and the Rabbis. As we learned in a mishna (Nega’im 12:3): Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: A house is never deemed impure with leprosy unless the leprous mark will be seen to be the size of two split beans, and it is found on two stones on two walls in a corner between two walls. The length of the mark is that of two split beans, and its width is that of one split bean.

The Gemara explains: What is the reason for the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon? The word “wall” is written in the verse, and the word “walls” is written in the same verse: “And he shall see the leprous mark…in the walls of the house with hollow streaks, greenish or reddish, and their appearance is lower than the wall” (Leviticus 14:37). Which is one wall that is like two walls? You must say: This is a corner between two walls.

Similarly, with regard to the leprous marks on garments, it is possible that the rebellious elder disputed the ruling of the Sanhedrin with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Yonatan ben Avtolemos and the Rabbis. As it is taught in a baraita that Rabbi Yonatan ben Avtolemos says: From where is it derived with regard to a case where there is a spread of leprosy in garments that culminates with the garment’s being completely covered with leprous marks, that the garment is pure, just as the halakha is with regard to a leprous mark that fully covers a person?

It is derived via a verbal analogy: A bareness within [karaḥat] and a bareness without [gabbaḥat] are stated with regard to leprosy of garments: “And the priest shall look, after that the mark is washed; and, behold, if the mark has not changed its color, and the mark has not spread, it is impure; you shall burn it in the fire; it is a fret, whether the bareness be within or without” (Leviticus 13:55); and a bald head [karaḥat] and a bald forehead [gabbaḥat] are stated with regard to leprosy of a person: “But if there is in the bald head, or the bald forehead, a reddish-white mark, it is leprosy breaking out in his bald head, or his bald forehead” (Leviticus 13:42).

Just as there, with regard to a person, if the leprosy spread to his entire body he is pure, as the verse states: “Then the priest shall look; and behold, if the leprosy has covered all his flesh, he shall pronounce pure the one who has the leprous mark; it is all turned white: He is pure” (Leviticus 13:13), so too here, with regard to garments, if the leprosy spread to the entire garment it is pure.

The Gemara concludes: But here, concerning the phrase “between blood and blood,” if there is no type of pure blood at all, with regard to what issue could the rebellious elder disagree with the Sanhedrin? It must be that this verse is alluding to the fact that there is a type of blood of a woman that is pure.

§ Once it has been established that there are types of blood that are pure and other types that are impure, the Gemara asks: And from where is it derived that those types of blood that are not listed in the mishna are pure, and these ones that are mentioned in the mishna are impure? Rabbi Abbahu said that the verse states: “And the sun shone upon the water, and the Moabites saw the water some way off as red as blood” (II Kings 3:22), which indicates that blood is red. The Gemara asks: Is this to say that blood is red? If so, one can say that only blood that is red like the blood of a wound is ritually impure, and no more colors of blood are impure.

Rabbi Abbahu said in response: The verse states, with regard to a menstruating woman: “And she shall be purified from the source of her blood [dameha]” (Leviticus 12:7). The plural form of the word blood, dameha, indicates at least two types of blood. And another verse states: “And if a man shall lie with a woman having her sickness, and shall uncover her nakedness, he has made naked her source, and she has uncovered the source of her blood [dameha]; both of them shall be cut off from among their people” (Leviticus 20:18). The use of the plural form of blood once again indicates another two types, which means that there are four types of blood stated here.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that there are five types of impure blood in a woman, whereas the verses indicate that there are only four? Rabbi Ḥanina says: The black blood mentioned in the mishna is actually red, but its color has faded, which is why it looks black. Therefore, although the mishna lists five kinds of blood, there are only four basic types.

This opinion, that black blood is actually red blood, is also taught in a baraita: The black color of blood that is impure is blood as black as ḥeret. If the black is deeper than that, the blood is ritually impure; if the black is lighter than that, even if it is still as dark as blue, the blood is ritually pure. And this black blood does not blacken from its outset, when it is inside the body; rather, it blackens only when it is removed from the body. This is comparable to the blood of a wound, which is initially red, but when it is removed from the body it blackens.

§ The mishna states that Beit Shammai say: Even blood like the water in which a fenugreek plant is soaked, and like the liquid that drips from roast meat, are ritually impure. The Gemara asks: But do Beit Shammai not accept the exposition of Rabbi Abbahu that the two mentions of the plural form of blood: “Dameha” (Leviticus 12:7), and “Dameha” (Leviticus 20:18), indicate that there are four types of blood here?

The Gemara answers: If you wish, say that Beit Shammai do not accept this opinion of Rabbi Abbahu, and they maintain that there are more than four types of blood in a woman. And if you wish, say instead that Beit Shammai do accept Rabbi Abbahu’s exposition, and the apparent contradiction can be resolved as follows: Didn’t Rabbi Ḥanina say with regard to the black blood mentioned in the mishna that it is not an additional type, as it is actually red but its color has faded? So too, with regard to the colors of blood mentioned by Beit Shammai, that of water in which a fenugreek plant is soaked, and that of the liquid that drips from roast meat, one can say that these are not additional types of blood. Rather, they too were initially red but their color faded.

§ The mishna states: And Beit Hillel deem blood of those colors, i.e., the color of water in which a fenugreek plant is soaked or of the liquid that drips from roast meat, ritually pure. The Gemara asks: Isn’t this opinion of Beit Hillel identical to the opinion of the first tanna?

The Gemara explains: There is a practical difference between them

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור. פירש רש"י ז"ל עמוק יותר שחור דיהה שנדחית מראיתו ואינו שחור כל כך.
ושמעתי שה"ר שמואל ז"ל פירש בהפוך עמוק שאינו שחור כל כך דיהה שחור יותר מכן.
והכניסו במחלוקת הזה מה שאמרו לענין נגעים בהרת עמוקה כמראה חמה עמוקה מן הצל אלמא לובן הוא העמוק, ועוד מזה מש"כ כזית ובזפת וכעורב טהור וזהו דיהה וכדיו וכענבה טמא וזהו עמוק והוא ז"ל שיער בדעתו שהעורב שחור יותר מהענבה ועוד שהדיו שהוא עמוק זהו הדיו עצמו והשחור השנוי במשנתינו הוא חרותא דדיותא והוא שחור יותר מן הדיו עצמו.
וכל אלו דברים בטלין הם שהמראה חזק באותו גוון הוא נקרא עמוק בכולה גוונים והחלוש באותו צבע הוא הדיהה ממנו כדתנן עבר או שדיהה הרי זה כתם והזית והעורב שחרירותן מבהיק ושל ענבה משחיר ובוהק וכן הדיו הלחה שכותבין בו ונשתהא כוהה יותר (מקום לו) מהחרת השנוי במשנה וכי היאך יעלה על דעת במזוג דשנינו (שלשה) [שני] חלקים מים ואחד יין שהעמוק מכן והוא הלבן שיש בו שלשה חלקים מים ואחד יין טמא והדיהה או דיהה דדיהה שאין בו אלא חלק אחד מים וחלק אחד יין טהור והלא אדום גמור הוא וקרוב למראה דם יותר מן הראשון כפלי כפלים וכל שכן באדום עצמו שהוא כדם המכה שהמלבין בו טהור והמתאדם ביותר טמא ודאי בלא ספק ולא ידע מר בטיבעא כלום.
וראיתי בתוספות שהביאו מן הירושלמי בענין עמוק דיהה הוו בעיין מימר מאן דאמר טהור במצחצחו מאן דאמר טמא בשאינו מצחצח ושמע מינה מן הדה מעשה וכו' א"ל רבי חלבו כן אמר רב הונא בשם ר' שחור מקדיר (טמא) [טהור] מצחצח טמא לא אמר אלא שחור כולהון אפילו מצחצחין טהורין אלמא המצחצח קרוב לטומאה יותר מן המקדיר וזה הפך שהרי מתחלה סלקא דעתך המצחצח טהור שהוא המשחיר ביותר הוא הטמא ומ"ש אפילו מצחצחין הכי קאמר אפילו היה במראה הטומאה הואיל ומצחצחין טהורין.

מתני' שחור כחרת עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור. פרש"י ז"ל עמוק שהוא יותר שחור מן החרת, דיהה שאינו שחור כל כך. ויש מי שפירש עמוק שאינו שחור כל כך, כדאמרינן לענין נגעים בהרת (שבועות ו, ב) עמוקה כמראה חמה עמוקה מן הצל, ועוד מדתניא (לקמן נדה כ, א) כקיר כדיו כענבה טמא וזהו שאמרו עמוק מכן טמא, כזית כזפת כעורב טהור וזהו שאמ' דיהה מכן טהור, והעורב והזפת שחורין הן יותר מן הענבה, אלא כל שהוא משחיר יותר נקרא דיהה וכל שהוא הולך ומלבין יותר נקרא עמוק. ועוד שהדיו שהוא עמוק זהו הדיו עצמו, והשחור השנוי במשנתינו זהו חריתותא דדיותא. ואינו מחוור מדתנן גבי כתמים (לקמן נדה סא, ב) חמשה סימנים מעבירים על הכתם עבר או דיהה הרי זה כתם. והא דאמרינן כמראה חמה עמוקה מן הצל, לא שיקרא הלבן לעולם עמוק, אלא כל שהוא חזק בצבעו הוא הנקרא עמוק במינו, והזית והעורב אע"פ שהן שחורים הרבה מכל מקום כיון שהן מצהיבין ומבהיקין יותר מן הענבה, לפיכך קראוה דוהין והענבה מפני ששחרוריתה דוהה קראו עמוק. ומה שהביאו ראיה מן הדיו, לא ירדתי לסוף טעמם, כי החרת והדיו וחרירותא דדיותא אחד הן, וכדאמרינן בגמרא (לקמן נדה דף כא, א) חרת שאמרו דיו ולימא דיו אי אמר דיו הוה אמינא כפכחותא דדיותא קמ"ל כחרירותא דדיותא, אלמא חרירותא דדיותא פירושא דחרת ששנינו הוא. והא דאמרינן גבי דיו זהו עמוק ששנינו, לא מחרירותא עצמו אמרו כן, דחרירותא לא עמוק הוא אל השחור כמו ששנינו במשנתינו הוא, אלא שהדיו עצמו כשהוא משתהא הרבה הולך וכוהה יותר והוא מתחזק בשחרירותו, וזהו שאמרו כדיו טמא וזה ששנינו עמוק מכן טמא. אי נמי איפשר דשמואל פליגא אדרבא בר רב הונא, דשמואל סבר חרת שאמרו זהו חרת עצמו שאינו מעורב בדיו, מדלא קתני במתניתין דיו, וכדאקשינן עלה דרבה ולימא דיו, והילכך סבירא ליה לשמואל דדיו היינו חרירותא דדיותא, הוא ששנינו עמוק מכאן טמא. וזה נ"ל יותר ותדע לך, דבוהה הוא החלש בצבעו, מדאמרינן בגמרא (כ, א) אמר עולא וכולן עמוק מכאן טמא דיהה מכאן טהור כשחור, ואקשינן ואלא מאי שנא שחור דנקט, סד"א הואיל ואמר ר' חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה, הילכך אפילו דיהה נמי קמ"ל, כלומר כיון שזה אינו אלא גוון היוצא מגוון אחר, כל שאינו חזק בצבע זה שנתחלף לו, אלא שעדיין לא נטה כל כך ולא נתחזק בחלופו אלא קצת, אימא להוי כשחור ועדיף מיניה נמי, קמ"ל אלמא דוהה זה הוא שאינו שחור חזק.
מהא דאמרינן בית הלל היינו תנא קמא וכן חכמים היינו תנא קמא ופרקינן איכא בינייהו לתלות, כלומר דלתנא קמא כמימ' תלתן וכמימי בשר צלי וירו' אינן מטמאין לשרוף, אלא מ"מ תולין עליהן, כתב הרמב"ן נראה דאפשר היה לומר, דהלכתא כת"ק דהוא סתם משנה, ונפקא מינה לדידן בדם ירוק, דכיון דלרבנן תולין, אף היא אסורה לבעלה מספק. אלא שיש לסמוך דהלכתא כר' יוסי בירוק מפני שגם הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו, ועוד מפני ששנינו בבחירת' (פ"ה מ"ו) דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים, וכיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים, שמע מינה דהלכתא כותיה, ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר ביה בשעת פטירתו, דתנן ובשעת פטירתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו הא דדם ירוק, וסתמא דמילתא לגבי ר' יוסי חזר בו, ולא לתלות כתנא קמא דמתניתין מדלא קתני התם בפלוגתא אלא ר' יוסי, ומסתמא דלגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה, ועוד דסוגיין דבפרק המפלת מוכחא הכין בהדיא דכולהו כר' יוסי סבירא להו, דלא מטמא אלא חתיכה של ד' מיני דמים, אבל חתיכה ירוקה ולבנה מטהר, והילכך אפילו לדידן דלא חזינן דמים, הירוק והלבן אינה יושבת בהן כלום, שלא גזרו אלא על דם ותולדותיו.

וירוק. כתבו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל שהוא גלני ולא בירנו שהוא ככרתי, דכרתי אינו נוטה לאדמימות, ובההוא אפילו עקביא מטהר דלא אסרה תורה אלא דם שהוא אדום, וכן משמע באלו טרפות דאמרינן התם (מז, ב) ריאה ככשות' וכמוריקא וכגון ביצה טרופה טרפה. ופריך ירוקה כשרה ה"ד, ככרתי. ובמסכת נגעים (בתוספתא פ"ג ה"ג) קתני ירקרק כשעוה, ובפרק לולב הגזול (סוכה לד, ב) נמי אמרינן ירוק ככרתי, מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. ובבראשית רבה (פרשה מ"ג) גבי וירק את חניכיו אמרינן שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ, אלמא הירוק זהו מראה הזהב שלנו שהוא גיאלני וכל שכן הירוק ככרתי שהוא טהור.

מתני׳ חמשה דמים וכו׳. בגמ׳ מפרש לה.

הירוק פי׳ בתוס׳ כי הוא גוון שהוא גרו״ג בלע״ז ולא אותו שקורין וירד״י דההוא לאו ממין דם אדום הוא כלל וסתם דם אדום כדאיתא בגמ׳ ובמס׳ נגעים קתני ירקרק כשעוה ועוד שבשום מקום לא הזכירו ירוק סתם אלא על הגרו״ג ואידך ירוק ככרתי אמרו וכההיא דאמרינן בפ׳ אלו טרפות ואלא ירוקה כשרה היכי משכחת לה ככרתי וכן בפ׳ לולב הגזול גבי אתרוג וכן אמרו בב״ר וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ כלו׳ כמראה הזהב אבל בירוק ככרתי טהור הוא לדברי הכל ואף בירוק זה.

מצאנו בעדיות שהוא אחד מד׳ דברים שחזר בו עקביא בסוף ימיו ולא לתלות חזר בו אלא לטהר לגמרי כדברי ר׳ יוסי דהא לא קתני התם בפלוגא אלא לר׳ יוסי והכי סוגיין בפ׳ המפלת כר׳ יוסי. מעתה אף בזמן הזה שאין אנו רואין דם כל שהוא לבן או ירוק ככרתי טהור הוא ואין חוששין לו וכן הסכימו רבותי׳ ז״ל כלם.

אם אינו מטמא משום כתם. בגמר׳ מתפרש בס״ד אמאי נקט ר״מ האי לישנא.

גמרא אמר קרא כי יפלא וכו' פי׳ גבי זקן ממרא כתיב וקי״ל בפ׳ הנחנקין שאינו נדון במיתה עד שיורה להקל בדבר שעיקרו מן התורה ופירושיה מדברי סופרים והיינו דאמרינן הכא דאי מדאורייתא ליכא דם טהור במאי פליגי הוא וב״ד הגדול ובמקומו פירשתיה יפה בס״ד.

ה״ג ור׳ יהושע קיהה אי נמי כהה בכ״ף ול״ג ור׳ יהושע אומר כהה כדג׳ רש״י ז״ל וכבר פירשתיה כראוי בסוף נזיר ובפרק המדיר בס״ד.

איזהו קיר שהוא קירות זה קרן זוית. הקשו בתוס׳ דהא מבעי ליה למעוטי בית דיגון טרינגן כדאיתא בנזיר ותירצו דהא נמי ש״מ מדכתיב קירות ולא כתיב קיר ד׳ פעמים.

עמוק מכאן וכו׳. לקמן מתפרש בס״ד.

איכא בינייהו לתלות. פירוש דלת״ק ה׳ דמים טמאין ודאי ובהאי תולין וב״ה מטהרין לגמרי וכן אתה אומר לקמן גבי ירוק דלת״ק תולין ולרבנן דהיינו ר׳ יוסי כדמפרש לקמן טהור לגמרי והלכתא כותיה כדכתיבנה לעיל.

רבי יהושע אומר כהה. כך גרש"י ופי' דין נגע כהה יש לו וקשה מהא דפריך בסוף נזיר אימא כיהה וטימא והיכי מצי למימר הכי הא כהה טהור הוא. ור"ת גר' ר' יהושע קיהה בקו"ף לשון אסיפה כמו מקהו אקהייתא בשוקא דנהרדעא לשון אסיפה כלומר אסף התלמידים ועמד למנין והשיב תשובות והשתא פריך התם שפיר ואימא עמד למנין והביא ראיה לדברי ת"ק מיהו שינויא דהתם דחיק מאי קא משני אמר קרא לטהרו או לטמאו היכי מוכח מהאי קרא שטיהר דילמא לעולם הביא ראיה לדברי ת"ק וכי היכי דדרש אינהו להאי קרא דריש ליה נמי איהו. הקשה ר"ת מאי טעמא דת"ק דמטמי מספקא נוקי גברא אחזקיה דאמרינן פ"ק דחולין דמוקמי' גברא אחזקתיה ועוד רבנן דפליגי עליה דר' יהושע מאן ניהו ר"ג ור' אליעזר דאשכחן דפליגי עליה לענין חזקות בפ"ק דכתובות גבי ראוה מעוברת וגבי משארסתני נאנסתי ואמרי' עלה בפ' המדיר לא תימא לא אזיל רבי יהושע בתר חזקה כלל אלא כי לא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא אבל ליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופא כדתנן אם בהרת קדמה וכו' והשתא י"ל התם דאיכא חזקה דממונא דמרעא לחזקה דגופא אזיל ר' אליעזר בתר חזקה דגופא הכא דליכא דמרע ליה לכ"ש ועוד ר' יהושע אמאי אצטריך קרא בשילהי נזיר לאשמועינן דטהור תיפוק לי בתר חזקה ואע"ג דאיכא ריעותא דהרי בהרת לפניך הך ריעותא לא חשבינן מדאורייתא אלא מדרבנן להחמיר בקדשים ולתלות במעת לעת. ואומר ר"ת דהכא מיירי בשנזקק לטומאה שמתחלה הוה מצורע מוחלט ונולד בו ספק זה ואח"כ נתרפא מן הראשון דרבנן לא דרשי לקרא ומטמאין מספק כיון דאיכא תרי חזקי דסתרי אהדדי העמד אדם בחזקת טומאה וטמא או העמידנו בחזקת שלא היה בו נגע זה וטהור אבל לר' יהושע דדריש ליה לקרא מטהר אפי' כשנזקק לטומאה. ותימה היכי דייק בפרק המדיר מהכא דר' יהושע אזיל בתר חזקה דגופא היכא דליכא חזקה דממונא שאני הכא דגלי קרא וי"ל דאת"ל דלא אזיל בעלמא בתר חזקה דגופא הוה מוקמינן בדדמי טפי בלא נזקק לטומאה אבל השתא דאזיל בתר חזקה דגופא תו לא צריך קרא אלא היכא דנזקק לטומאה. וקשה לפי' דלא מצינו חזקה כיוצא בזה לטמויי גברא ע"י נגע שנולד בו מספק משום דמוקמינן ליה בחזקת טומאה מן הנגע שנתרפא דאטו אם הטבילה נדה כל טמא בתוך מעת לעת וכי יעמידנו לטמאות חולין ולשרוף קדשים לא מיסתבר כלל למימר הכי כיון שנטהר בודאי מטומאה ראשונה. ועוד מוכיח בהדיא במס' נגעים דבלא נזקקה לטומאה פליגי דקתני גבי פלוגתא דר' יהושע ורבנן כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחר ואיזה זה מי שהיתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע היה בו כסלע ספק שהיא היא ספק שהיא אחרת הבאה תחתיה טמא אלמא דבלא נזקק לטומאה איירי כיון דכיוצא בו טהור בעלמא ועוד דומיא דההיא דהיתה בו בהרת כגריס והסגירו דבשלא נזקק לטומאה איירי שהרי לא הוחלט מעולם הילכך נר' לפרש דבלא נזקק לטומאה איירי והא דמטמו רבנן מספק ולא מוקמי ליה בחזקת טהרה לפי שדרך השער להתלבן מחמת הנגעים כדמוכח בתוספתא פ' יש בשער לבן דקתני אף בשער שחור סוף שהבהרת הופכתו לפי שמחמת החולי ותשות הכח יבש המעיין ונהפך השער ללבן וסימן לדבר שער שיבה הלכך מוכח' מילתא שהבהרת קדמה והא דדייק בכתובות מהכא דר' יהושע אזיל בתר חזקת הגוף צריך לפרש אפי' היכא דאיכא ריעותא כי הכא:

מה להלן פרח בכולו טהור. מדמדמי פריחת אדם לפריחת בגדים יש להוכיח דהא דכתיב וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו אכל גופו של כל אדם קאי אע"פ שמשמע מראשו ורגליו אנגע קאי דמיירי לעיל מיניה בנגע שנטמא על ידי שהיה בו מחית בשר חי ומשמע דעליה קאי שאם הלכה לה המחיה וכסתה הצרעת את כל הנגע מראשו של נגע ועד סופו אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח בשמעתין דבנגעי בגדים לא שייך מחייה:

אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי. הק' ה"ר יהודה והא משכחת לה דפליגי בדם לידה בפלוגתא דרב ולוי אם שני מעיינות הם או מעיין אחד ובדם זיבה בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בזב ובזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שביעי וי"ל משום דמשמע ליה דקרא דבין דם לדם איירי בג' דמים שחלוקין בו זקן ממרא וחכמים וכן בין נגע לנגע וכן בין דין לדין כדאיתא בפרק הנחנקין דאי לא הוו רק ב' דמים בבין דם סגי ומדכתיב לדם משמע עוד שלישי ואי ליכא דם טהור לא משכחת פלוגתא בדם נדה:

אבע"א לית להו. פי' לית להו ד' דמים דוקא אלא נפקי להו טפי מקראי דאי לית להו כלל דמיה א"כ תיקשי להו לימא אדום ותו לא:

נגע טהור מי איכא פי' סתם נגע טמא משמע וכי תימא כולו הפך לבן טהור הוא פי' שהרי נגע הוא דהא כגריס ממנו טמא ואם פרחה בכולו היא גזירת מלך דטהור ההוא בוהק איקרי פי' לא אשכחן דכולו הפך איקרי בהק ובהק כתב אצל בהרת בהק הוא אלא ה"ק כיון דרחמנא טהריה כבהק בעלמא חשיב ולאו נגע הוה:

אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי קשיא לי והרי בדם טמא יש כמה חילוקות לקמן במקשה בתוך ימי זיבה גם ביולדת וגם בנידה אם הוא תחלת נידה או סוף לידה כדלקמן:

תד"ה רבי יהושע אומר כיהה הקשה ר"ת דמ"ט דרבנן דמטמאי מספק נוקמי גברא אחזקתיה כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קשיא ליה הא כל ספק טומאה מסוטה ילפינן לטמא ברה"י אפי' בדאיכא חזקת טהרה כמ"ש לעיל בשמעתין ובכמה דוכתין במכילתין ואף לתירוץ אחר של התוס' בריש מכילתין דלא גמרינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראייה והכא נמי נגעים טומאת ראייה היא מיהו הך ספיקא דמשארסתני נאנסתי איכא לדמויי לסוטה וצ"ע:

בא"ד היינו אפילו דאיכא ריעותא כו' אספק בהרת קדמה דשכיח הרבה ואיכא ריעותא טפי כו' אי נמי מהתם יליף כו' עכ"ל לפי תירוצם הראשון ה"פ דבההיא דפרק המדיר איכא ריעותא קצת וקאמר דע"כ בכה"ג אית ליה לרבי יהושע מסברא דאזלינן בתר חזקה דאם לא כן לא הוה מוקי קרא דלטהרו דאזיל בתר חזקה בריעותא גדולה כ"כ דאיכא בבהרת דשכיח דקדמה הבהרת אלא דהוה מוקי לה לדרשא אחריתי ולתירוץ השני הך ריעותא דפרק המדיר ודבהרת שוים ואי לאו קרא גבי בהרת בההיא דפרק המדיר נמי לא הוה אזלינן בתר חזקה והשתא אין להקשות דנימא לגבי נגעים גלי קרא דודאי לא ניזיל בתר חזקה בעלמא לית לן למילף מנגעים דלמא בנגעים גלי קרא וגזירת הכתוב ולא משום דניזיל בתר חזקה וכדאמרינן בעלמא שאני טומאה דחמירא ואין ללמוד מינה אבל השתא דבכל מקום אזלינן בתר חזקה שפיר ילפינן מנגעים דאינו אלא גילוי מלתא דאפי' בדאיכא ריעותא אזלינן בתר חזקה:

ד"ה אמר רבא כיהה וטיהר וכו' ועוד דאם כן רבי יהושע לא פליג את"ק. ר"ל מאי פריך דלמא רבי יהושע כיהה וטימא א"כ במאי פליג ר"י את"ק ור"ל דלגירסת רש"י קשה ב' לאפוקי לגירסת ר"ת דגריס קיהה אתי שפיר דפריך ארבא מנא לך דקיהה וטיהר דלמא קיהה וטימא והביא ראיה לדברי ת"ק והדר קאמר ומיהו דוחק הוא ר"ל דאדרבה לגירסת ר"ת ופירושו הוא דוחק רא"כ מאי משני התם אקושית המקשה אמר קרא וטהרו וכו' דבשלמא לגירסת רש"י דאיכא לפרש אדרבי יהושע עצמו פריך מנ"ל לרבי יהושע דכיהה וטיהר ר"ל מנא לן מן התורה דטהור ומשני דרבי יהושע יליף ליה מקרא דכתיב וטהרו וכו' אבל אר"ת קשה וק"ל וע"ש בתוספות דשם פירשו עוד בענין אחר שיתיישב הקושיא שהקשו דא"כ רבי יהושע לא פליג את"ק:

רש"י בד"ה בית כרס כו' וונתנין בכלי הס"ד:

בד"ה ארכו כשני כו' מוטל לארכו על שתי אבנים כו' כשיעור נגע ושתי אבנים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רבי יהושע אומר כו' ועוד דשני גבי נגעים כו'. נ"ב פירוש מאחר שהסברא בכל דוכתין דאזלינן בתר חזקה אפילו בלא קרא א"כ קרא אתי לדיוקא דוקא היכא דגלי דוגמא שני כתובים שאין מלמדין ודו"ק:

בא"ד בפרק יש נוחלין בשער לבן כו' כצ"ל:

בא"ד אספק בהרת כו'. נ"ב ואין להקשות א"כ קרא ל"ל לכך אמר אי נמי מהתם יליף פירוש דלא אזלינן בתר ריעותא אבל אי לאו האי סברא בדוכתי אחרינא דאזלינן בחר חזקה אפילו לגבי ריעותא לא הוי דריש לטהרו הכי ודו"ק:

רש"י ד"ה וכמימי אדמה. ל"א כו' לשון כי קרן אור פניו. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב:

תד"ה ר' יהושע. וכ"מ בתוספתא בפ' יש בשער לבן כו'. כצ"ל והוא שם בפ"ב המתחיל יש בשער לבן ע"ש. וגם במהרש"ל ע"כ ט"ס:

בא"ד ור"ת מפרש בע"א. תמצאנו בכתובות שם:

תד"ה מה. שנטמא על ידי שיש בו כו'. כצ"ל:

גמ׳ ומציף מים וכמזוג שני חלקים כצ"ל:

שם גמ' וכי תימא הכא נמי נגע טהור מי איכא. נ״ב תימה מי לא תנן בפרק מומין אלו נגעים טהורים. וכן בגמ׳ דפר"א דמילה ומי ליכא פלוגתא בנגעים טובא:

שם ורבי יהושע אומר כהה. נ"ב ל״ג אומר:

שם משל לדם מכה לכשנעקר הוא משחיר כצ"ל:

רש״י ד"ה בית כרם וכו׳ אדמה ונותנה בכלי כצ"ל:

ד״ה דמיה דמיה וכו׳ הרי ד׳ מיני אדמומית טמאה בה כצ״ל:

תוס׳ ד"ה רבי יהושע וכו׳ ועוד דשאני גבי נגעים וכו' סוף שבהרתו הופכתו כצ״ל:

אמר קרא כי יפלא ממך כו' מקשים אפי' למסקנא אכתי מנ"ל דבדם נדה נמי מיירי קרא דילמא רק בשני מיני דמים והיינו דם לידה ופליגי בפלוגתא דרב ולוי דמעיין א' וב' מעיינות ודם זיבה ופלוגתא דקשתה כו' וכן הוא להדיא בסנהדרין פ"ז ע"ב ע"ש וי"ל בדוחק דכל הני דקרא מני ליה התם בג' ג' מיני פלוגתתא ע"ש וא"כ ה"ה בין דם לדם איכא נמי ג' מיני יולדת נדה וזיבה. ועוד קשיא דילמא בנדה נמי פליגי ובנמצא בפרוזדור ופלוגתא דאמוראי לעיל דף י"ז ע"ב וי"ל דהך פלוגתא לאו בין דם לדם הוא אלא אי רובא עדיף או קורבא וזה שייך נמי בכל התורה וע' מ"ש שם בסוגיא דפרוזדור. והיותר קשה הוא דילמא בדם נדה גופיה ובפלוגתא דר"מ ורבנן לקמן ס"ה ע"ב אי דם נדה משונה מדם בתולים ע"כ נ"ל דעיקר סמיכות הש"ס הוא אמאי דאמרינן לקמן דמיה דמיה הרי כאן ארבע ולמאן דפליג נמי ואית ליה חמשה מיני דמים יש לו גם כן ילפותא כמ"ש תוספות בשמעתין ד"ה לית ליה כו' א"כ ש"מ דאיכא דמים טהורים אלא דאי לאו הך דבין דם לדם לא הוה סמכינן אהך דדמיה דמיה והוה דחקינן ומוקמינן קרא למילתא אחריתי אבל השתא דכתיב בין דם לדם אי ס"ד דבמראות דם נדה ליכא שום הפרש בין מראה למראה הו"ל לפרש האי בין דם לדם אהי קאי דלא נטעה לפרשו אמראות דם נדה דמסייע לן קרא דדמיה דמיה או דלא הו"ל למיכתב דמיה דמיה כי היכי דלא נטעה אלא ע"כ דאה"נ דבין דם לדם אמראות דם נדה נמי קאי:

ואמר רבה כהה וטהור הרמב"ן פ' ויחי בפסוק ולו יקהת עמים פי' קיהה שיבר כל דברי החולקים עי"ש ולדבריו י"ל ביישוב קו' תוספות דהא מספקא ליה אי קיהה וטיהר קאמר או לא י"ל כך דמבואר במסכת נגעים דבהרת בלא שער לבן מסגירים אותו וא"כ י"ל דלת"ק דר"י מחליטין אותו דמחזיקינן שהיה בהרת קודם לשער לבן ור"י פליג וס"ל דילמא קדמו שער לבן. אמנם מידי מוסגר לא נפיק דדל שער לבן מהכא הא הו"ל בהרת ומסגירים והיינו קיהה ושיבר דברי ת"ק דאיהו מחליטו והוא מסגירו או דילמא דנהי האי ידעינן דקדמו שער לבן מסגירים אותו דדל שער לבן מהכא כנ"ל מ"מ השתא (הה) דהוי ספק מוחלט אפי' מוסגר נמי לא דכללא הוא לטהרו או לטמאו טהור ודאי [או] טמא ודאי אבל ספק כלל לא ע' מ"ש ר"ש פ"ה דנגעים משנה ד' ה' וע"ז אמר רבה קיהה וטיהר וק"ל:

וטהור הרמב"ם פסק כת"ק וכתב כ"מ אע"ג דרבה ב"נ הכריע כמו אבינו שבשמים מ"מ לא בשמים היא ורבה בשעת מיתתו אמר כן ע"כ הדרן לכללן הלכה כת"ק לגבי ר' יהושע. והוא מבואר הדוחק ושמעתי אומרים ע"פ שיטת ר"ת דמתיבתא דרקיע מיירי בלא היה בו נגע מקודם ומשו"ה אמר רבה טהור טהור פי' כיון שהגברא טהור ויש לו חזקת טהרה ה"ה טהור ממילא נשמע ההיפך בשכבר היה בו נגע אחרת ונזקק לטומאה הרי ספיקו טמא ולזה נתכוון הרמב"ם וזהו מהתימא דהרמב"ם מסיים ויראה לי שטומאתו מספק ואי ס"ד שנזקק לטומאה א"כ מוקמינן ליה אחזקת טומאתו וי"ל זה ולומר דר"ת נמי לא אמר שיהיה לו חזקת טומאה ע"י שיש בו נגע אחרת דמה ענין נגע זה לבהרת הלז אלא דעכ"פ לית ליה חזקת טהרה והוה ליה ספק. ומ"מ לא נ"ל יישוב הנ"ל דהא הרמב"ם לא הזכיר כלל הך דנזקק לטומאה ואע"ג דתפס לו לשון המשנה וכמו שתתפרש [לשון] המשנה כן י"ל דבריו מ"מ הו"ל להביא הך דינא דרבה ב"נ וצריכא רבא הוא דהרי ברקיע פליגי ביה. והנכון בזה נ"ל ע"פ מ"ש הר"ש דהך מתני' ארישא סמיך דמיירי שהיה בהחצי גריס בהרת בלא שער לבן ואח"כ נולד חצי גריס אחרת עם שער לבן ובהחצי האחרון הזה מספקינן אי שער לבן קודם או בהרת קדים וס"ל לת"ק כי היכי דהאי חצי גריס היה בלא שער לבן ה"ה אידך פלגא נולד כן ואח"כ נתחדש בה שער לבן ומטמאי' ליה ור"י ס"ל דמ"מ מוקמינן גברא אחזקה עי"ש ובהא איירי נמי הרמב"ם שהרי גם הוא הזכיר באותה ההלכה הך דחצי גריס הנ"ל ע"ש ובהא פסק כת"ק אבל אי לא היה קודם לו חצי גריס כו' לא היה הרמב"ם מטמא ולא היה צריך להשמיענו זה (דדווקא) דמדיוקא דלשונו נשמע כן. והשתא לק"מ ממתיבתא דרקיע דהתם לא הוזכר כלל מחצי גריס מידי ומיירי מסתם אדם ועוד מדלא הזכירו הלכה בשם אמרה והו"ל להקב"ה למימר הלכה כר' יהושע ולמתיבתיה ה"ל למימר הלכה כרבנן וכן מצינו במדרש שהקב"ה אומר הלכה בשם אומרה אליעזר בני כך הוא אומר ע"ש ומ"ש הכא דלא אמרינן הכי אלא ע"כ לא פליגי כלל בפלוגתיה דת"ק ור"י אלא בלא קדמו חצי גריס וכנ"ל וע"ז אמר רבה טהור וכן הלכה וא"ש:

ואינה יודעת מה הפילה. שאבדה החתיכה קודם שבאה לפנינו: לא אמרינן זיל בתר רוב חתיכות כו'. דלא סבירא להו רוב חתיכות של ד' מיני דמים ואשמועינן רבי יוחנן לעיל בג' מקומות הלכו אחר הרוב ותו לא למעוטי הא רובא דר' יהודה דלר' יהודה דאזיל בתר רובא לא כודאי משוית ליה לשרוף על מגעה את התרומה: מתני' וכקרן כרכום. כזוית גן שכרכום גדל בו: וכמימי אדמה. לקמן מפרש לה לכולהו במתניתין. ל''א כקרן כרכום כנוגה זיו כרכום כמו (שמות לד) כי קרן עור פניו: וכמזוג. כיין אדום המזוג במים ואע''ג דקליש אדמימות דיליה טמא: תלתן. פנגרי''ג: וכמימי בשר צלי. מוהל היוצא ממנו: אם אינו מטמא משום כתם כו'. מפרש בגמרא: כדם המכה. מפרש בגמ': כחרת. איידרמינ''ט: עמוק מכן. שעמוק במראה שחרורית כלומר שחור יותר מחרת טמא: דיהה. פלד''ש שנדחית מראיתו: כברור שבו. שיש עליו ברורין במראה אדמומית יותר מחבריהן ובגמרא מפרש להו: בית כרם. מקום ומשם מביא אדמה ונותנה בכלי: ומציף עליה מים. כלומר נותן שם מים עד שיהו המים צפין על האדמה: וכמזוג. כיצד כגון שני חלקים מים כו': גמ' אלא מעתה כו'. עד וכולן טמאין לשון קושיא הוא: בוהק. לשון לובן שנראה באנשים בחורים טפות לבנות מאד בפניהם: בשלמא התם. גבי נגעים אע''ג דכולהו לטמא איכא לאוקומי קרא דאיירי בפלוגתא דזקן ממרא וסנהדרין שבדורו דכתיב (דברים יז) והאיש אשר יעשה בזדון כגון דמפלגי בנגעי אדם ובפלוגתא דרבי יהושע כו' דקאמר זקן ממרא כחד מינייהו וסנהדרין כחד מינייהו: אם בהרת קודמת לשער לבן טמא. דשער לבן מסימני טומאה וכגון שקדמתו בהרת דכתיב (ויקרא יג) והנה נהפך שער לבן בבהרת: כהה טהור. הרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר שהוא סימן טהרה דכתיב (שם) והנה כהה הנגע וגו' ובשם רבי משה הדרשן שמעתי קיהה כלומר קיהה בדבר ונחלק עליו וכן מצאתי בת''כ ר' יהושע קיהה וטיהר: שיעור נגע כגריס. לאורך ולרוחב: כשני גריסין על שני אבנים שבקרן זוית. אחד בכותל זה ואחד בכותל זה: ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. דכשהוא מוטל ארכו על ב' אבנים נמצא בכל אבן גריס על גריס כשיעור נגע ושתי אבנים בעינן דכתיב (שם יד) וחלצו את האבנים: כתיב קיר. ומראיהן שפל מן הקיר (שם): פריחה. פרחה צרעת בכולהו: שהיא טהורה. ואע''פ שלא נאמר אלא באדם (שם יג) ואם פרוח תפרח וגו': למימרא דדם אדום הוא. ואלו כולם אדומין הן: ואימא אדום ותו לא. האדום שבאדומים דהיינו כדם המכה דמתניתין: דמיה דמיה. והיא גלתה את מקור דמיה (שם כ) וטהרה ממקור דמיה (שם יב) הרי ד' מיני אדמומית טמאה בה אבל שלמטה מהן לאו דם הוא: דיהה מכן. אפילו הוא שחור ככחול טהור הואיל ואינו שחור כחרת: לכשנעקר. מן הגוף לוקה ומשחיר:

אמר רבה כיהה וטהור. נראה דרבה גרס דבפרק הפועלים (ב''מ דף פו.) אמר מאן מוכח רבה בר נחמני ואמר טהור פ''ה כיהה שיש לו דין כיהה וקשה דבשלהי נזיר (דף סה:) פריך ודלמא כיהה וטמא והיכי מצי למימר הכי והא כיהה משמע טהור ועוד דא''כ ר' יהושע לא פליג את''ק ובדוחק י''ל דאדרבי יהושע פריך ומנליה דטהור (ורבינו תם) גריס ור' יהושע קיהה פירוש עמד למנין דקיהה לשון אסיפה כמו (יבמות דף קי:) מקהו אקהייתא בשוקא והשתא פריך התם אימא עמד למנין והביא ראיה לדברי ת''ק מיהו דוחק הוא דא''כ מאי משני אמר קרא לטהרו היכי מוכח מהאי קרא שטיהר דלמא כי היכי דדרשי ליה רבנן דריש נמי רבי יהושע: רבי יהושע אומר כיהה. הקשה ר''ת דמאי טעמייהו דרבנן דמטמאי מספיקא נוקי גברא אחזקיה כדקי''ל בפ''ק דחולין (דף י:) דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה ורבי יהושע נמי אמאי צריך קרא ובפרק המדיר (כתובות דף עה:) נמי דקאמר לא תימא דלא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה כלל פירוש דקאמר התם גבי משארסתני נאנסתי לא מפיה אנו חיין אלא הני מילי היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל דתנן אם בהרת כו' והשתא מה צריך ראיה על זה דאזיל בתר חזקה ועוד דשאני גבי נגעים דגלי קרא וי''ל דדרך השער להתלבן מחמת הנגע לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמה וכן מוכח בתוספתא בפרק יש נוחלין בשער לבן דקתני אמר להן אף שער שחור סוף שבהרתו הפכתו אלמא דדרך השער ללקות מן הבהרת ובהמדיר (שם) דקאמר היכא דליכא חזקה דממונא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה היינו אפילו דאיכא ריעותא דאי לא אזיל לא הוה מוקי קרא דלטהרו אספק בהרת קדמה דשכיח הרבה ואיכא ריעותא טפי אלא הוה מוקי לה לדרשה אחריתי כרבנן אי נמי מהתם יליף דאזיל בתר חזקת הגוף אע''ג דאיכא ריעותא ור''ת מפרש בע''א ואין להאריך כאן: מה להלן פרחה בכולו טהור. מדמדמה פריחה דאדם לפריחת בגדים הא דכתיב (ויקרא יג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו אגופו של אדם קאי אע''ג דפשטיה דקרא משמע דאנגע קאי דאיירי לעיל בנגע שנטמא על ידי שיש בו מחיית בשר חי ועליה קאי וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו של נגע עד רגליו כלומר עד סופו אבל הכא משמע דקאי אאדם דומיא דבגד וכן מוכח בכמה מקומות בת''כ ובריש איזהו מקומן (זבחים מט:):