נידה טז ע"ב

דף טז - ב

גמרא:

תנו רבנן: אע"פ שאמרו המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה, בכל זאת - בית שמאי אומרים: צריכה שני עדים חדשים על כל תשמיש ותשמיש, או - תשמש ^[115] לאור הנר כדי שתוכל לבדוק את העד! ובית הלל אומרים: דיה בשני עדים כל הלילה!

תניא: אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, שמשמשת כמה פעמים באותו לילה ורק לאחר הפעם האחרונה היא בודקת, ליחוש שמא תראה טיפת דם כחרדל בביאה ראשונה, ותשאר אותה טיפת הדם בכותלי בית הרחם, ותחפנה שכבת זרע בביאה שניה, שהרי לא בדקה בין תשמיש לתשמיש?!

אמרו להם בית הלל: אף לדבריכם ליחוש, שאם חוששים אתם לחששות שכאלו, יש גם לחוש עד שהרוק [הדם] בתוך הפה [באותו מקום] שמא ^[116] נימוק והולך לו [והיינו: מדוע לא נחשוש שבאותה ביאה עצמה תחפה שכבת הזרע את טיפת הדם]?!

אמרו להם בית שמאי: לפי שאינו דומה הדם שהוא נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים!

תניא: אמר רבי יהושע: רואה אני את דברי בית שמאי!

אמרו לו תלמידיו: רבי, כמה הארכת [החמרת] עלינו?!

אמר להם: מוטב שאאריך עליכם בעולם הזה, כדי שיאריכו ימיכם לעולם הבא!

אמר רבי זירא: מדברי כולם נלמד ["שכיון שאף בית הלל לא מיעטו בדיקות אלא כדי שלא להאריך את הדרך, ומשום ^[117] דסוף סוף אי אפשר לתקן הדבר לגמרי" - ריטב"א]:

בעל נפש [חסיד] - לא יבעול וישנה מבלי לבדוק ביניהם!

רבא אמר: אפילו בעל נפש בועל ושונה ואין ללמוד מהברייתא. משום שכי תניא ההיא - לטהרות, שכל חיוב הבדיקות שבברייתא הוא משום מעלת הטהרות בלבד, ולא מחמת חשש איסור.

תניא נמי הכי שכל חיוב הבדיקות שבברייתא הוא רק למעלת הטהרות ולא מחמת חשש איסור לבעלה.

דתניא: במה דברים אמורים שחייבת לבדוק לפני תשמיש ולאחריו - לטהרות כשעסוקה בטהרות, ומשום חומר הטהרות בלבד. אבל לבעלה - מותרת! שאין כל חשש איסור לבעלה גם בלי בדיקה, ולכן כשאינה עסוקה בטהרות אינה בודקת, ואפילו ^[118] אם בעלה הוא בעל נפש.

וממשיכה הברייתא: ובמה דברים אמורים שלבעלה היא מותרת בלא בדיקה, ואפילו אם יצא לדרך ואינו יודע אם ראתה, שהניחה בחזקת טהרה.

אבל, אם הניחה בחזקת טומאה - לעולם היא בחזקתה כטמאה, ואפילו עברו שבעת הימים שיכולה לטבול ולהיטהר, עד שתאמר ^[119] לו במפורש - טהורה אני!

אמר רבי אבא, אמר רבי חייא בר אשי, אמר רב: אשה שעסוקה בטהרות שבדקה בעד לפני תשמיש, ואבד העד - אסורה לשמש עד שתבדוק מחדש!

מתקיף לה ר' אילא: אילו איתא לעד מי לא משמשת מבלי לעיין בו עד למחרת, ואע"ג דלא ידעה בשעת תשמיש אם נמצא בו דם אם לאו. השתא נמי, שנאבד העד - תשמש! שהרי לא חייבנוה לדעת אם היא טהורה לפני התשמיש.

אמר ליה רבא: על אף שאינה חייבת לעיין בעד לפני תשמיש, יש חילוק בדבר: זו, שלא אבד לה העד - מוכיחה קיים, שלמחרת תדע אם טימאה טהרות מאתמול ואף תדע אם צריכה להביא קרבן אם שימשה בטומאה. וזו, שאבד לה העד - אין מוכיחה קיים, ותקנת חכמים היתה שתהיה לה אפשרות בדיקה לאחר התשמיש.

אמר רבי יוחנן: אסור לאדם שישמש מטתו ביום!

ומבארת הגמרא: מאי קרא?

שנאמר - באיוב, בשעה שקילל את יום הריונו והולדתו "יאבד יום - אולד בו, והלילה [שבו] אמר [האומר]: הורה - גבר"! ומוכח מהפסוק כי רק לילה ניתן להריון, והיינו, לתשמיש, ויום לא ניתן להריון.

ריש לקיש אמר, מהכא: בוזה דרכיו - ימות! [והמשמש ביום פעמים ^[120] רואה בה דבר מגונה ובוזה התשמיש שנקרא דרך].

ושואלת הגמרא: וריש לקיש, האי קרא דרבי יוחנן - מאי דריש ביה?

ומתרצת: מיבעי ליה לכדדריש רבי חנינא בר פפא.

דדריש רבי חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון ^[121], 'לילה' שמו! [וכך היא משמעות הכתוב: יאבד היום שנולדתי בו, והיום אשר בו המלאך הממונה על ההריון, הנקרא "לילה", הכריז על הריוני]. ונוטל המלאך טפה של הריון ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: רבש"ע טפה זו מה תהא עליה - גבור או חלש? ^[122] חכם או טפש? עשיר או עני?

ומדייקת הגמרא: ואילו 'רשע או צדיק' לא קאמר, והיינו כדרבי חנינא. דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת ^[123] שמים! שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה". וגומר.

ומסבירה הגמרא: ורבי יוחנן, על אף שגם הוא דורש כרבי חנינא בר פפא, בכל זאת הוא גם לומד מהפסוק "והלילה אמר הורה גבר" שלילה ניתן להריון ולא יום:

שאם כן, הוא כדברי ריש לקיש שרק לדרשת רבי חנינא בא הפסוק, נכתוב קרא "והלילה אמר - גבר הורה"! מאי האי דכתיב בקרא "ולילה אמר - הורה גבר", אלא שבא הפסוק להסמיך את ההריון ללילה, כדי להורות שזמן ההריון הוא דוקא בלילה.

וממשיכה הגמרא להסביר: ורבי יוחנן, האי קרא דריש לקיש [בוזה דרכיו - ימות] מאי דריש ביה?

מיבעי ליה לכדכתיב בספר בן סירא: שלשה שנאתי, וארבעה לא אהבתי -

א. שר [תלמיד חכם] הנרגל [הרגיל] בבית המ שתאות.

ואמרי לה: שר הנרגן [המרבה דברים] ^[124].

ב. והמושיב שבת במרומי קרת, שמושיב תלמידיו בראש קריה, שנראה מגסי הרוח.

ג. והאוחז באמה, ומשתין.

ד. והנכנס לבית חבירו פתאום ^[125]. אמר רבי יוחנן: ואפילו הנכנס לביתו שלו פתאום!

אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקב"ה שונאן, ואני ^[126], איני אוהבן.

א. הנכנס לביתו פתאום, ואין צריך לומר לבית חבירו.

ב. והאוחז באמה ומשתין מים.

גמרא אמרו להם ב"ש לדבריכם. כיון שאתם מודים בבדיקה שלאחר תשמיש משום שמא ראתה מחמת תשמיש הוה נמי בבדיקה בין תשמיש לתשמיש שמא תראה טפת דם כחרדל בביאה ראשונה שבא אורח מחמת תשמיש ותחפנה שכבת זרע בביאה שנייה ושוב לא תמצא בעד שלאחר כל התשמישן אמרו להם ב"ה א"כ אף מתחלת ביאה לסוף ביאה ניחוש כן ויכולין היו ב"ש לומר שאין דנין אפשר מא"א אלא גדולה מזו אמרו שאינו דומה וכו'.
ולדברי הר"מ ז"ל צריכין לפרש תראה טיפה דם כחרדל בעד של אחר ביאה ראשונה ותחפנו שכבת זרע לאחר ביאה שנייה ואמרו להם ב"ה אף לדבריכם שמא בקנוח ראשון עצמו נמוקה הטפה ובטלה בשכבת זרע.
ומצאתי בתוספו' שפי' כדבריו בשמו של ר' שמואל רומרוגי ז"ל והם הקשו ללשון רש"י ממה ששנינו צריכין ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר ומשמע דמשמשת לאור הנר אינה צריכה אלא כדברי ב"ה ולפירושו עדיין המשמשת לאור הנר צריכה לבדוק ולאחר כל תשמיש ותשמיש ולראו' בעד כדברי ב"ש וב"ה אינה צריכה בדיקה כלל עד סוף כל הלילה מ"מ לשון תראה מתפרש לנו יפה.

הא דאמר ר' זירא בעל נפש לא יבעול וישנה. לא שהוא סבור שמשנתינו לבעלה שהוא עצמו אומר בפרק קמא כל לבעלה לא בעיא בדיקה ושם הביאו ברייתא זו בד"א לטהרות וכו' אלא ה"ק כיון שאע"פ שבדקה לפני תשמיש חששו כולם שמא ראתה מחמת תשמיש ומניחים העדים עד למחר הילכך בעל נפש לא יכניס עצמו לבית הספק אפילו לבדוק ולהניח דזה לא יועיל לגבי הבעל ורבא אמר שאין בחששות הללו שום ספק אלא חומר של טהרות הוא.

והא דאמרי' תניא נמי הכי לא שהוא לבעל נפש אלא שהוא דוקא לטהרות ולא לגבי הבעל וכיוצא בזה תניא נמי הכי שאינו לראיה ממש בפרק קמא דמגילה מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה וכו' ובתוספות מפרשים לא יבעול וישנה בלא בדיקה הא בבדיקה מותר אפילו לחסיד שבחסידים מדאמרינן במס' שבת אמר ר' יוסי ה' בעילות בעלתי ושניתי, ואין סוגיא מתחוורת בפי' הזה.

בדקה בעד ואבד אסורה לשמש עד שתבדוק. לדברי רש"י ז"ל בעד שלפני תשמיש ופשוט' היא, ולדברינו כגון שהחמירה ובדקה לאחר תשמיש ראשון או שהיתה דעתה שלא לשמש כל הלילה ומכיון שאין מוכיחה קיים ולא תדע אם ראתה כלום מחמת תשמיש זה אסורה לשמש עד שתבדוק לפני תשמיש לאור הנר בכל בדיקה של בעל.
ואקשינן אלו קנחה בו ואיתי' מי לא משמשה אע"ג דלא ידעה הא אפילו ב"ש דמחמרי שרו לבדוק ולהניח ולשמש והאי דאקשינן הכי ולא אקשינן מדב"ה דלא מצרכי בדיקה זו דמי מדמי מקשינן דאלו התם דיומא משום קולא דבעל הוא שלא להטריח עליו בין תשמיש לתשמיש אבל מכיון שבדקה דנמלך צריכה היא בדיקה ממש לאור הנר.
ומפרק זו מוכיחה קיים לטהרות וזו אין מוכיחה קיים לטהרות שמא ראתה לאחר תשמיש זה ולא תדע למחר הילכך אף לבעלה אסור' משום מגו של טהרות וכן נמי לב"ה דלא מצרכי הך בדיקה מוכיחה בעד שלאחר תשמי' אחרון ואין חוששין לנימוק אבל זו כבר נתקנח הדם בזה ואבד הילכך אסורה עד שתחזור ותבדוק עכשיו לפני תשמיש דבהכי ודאי מותר' שא"א להחמי' עליה יותר מכאן לא יהא זה חמור מן הוסת שאם בדקה ומצאה טהור טהור. ואפילו לטהרות עצמן אם בטלה בדיקה של עונה אחת כגון של שחרית או של ערבית בודקת עכשיו ועוסקת בהן וכן בבדיקה של אחר תשמיש בין לטהרות בין לבעלה.

גמרא הא דאמר ר' זירא בעל נפש לא יבעול וישנה, לאו למימרא שיהא סבור דמתניתין אפילו לבעלה קאמר דאיהו גופיה הוא דקאמר בפרק קמא כל לבעלה אינה צריכה בדיקה, אלא הכי קאמר, כיון דלכולי עלמא צריכה היא בדיקה לאחר תשמיש, ואע"פ שכבר בדקה לפני התשמיש, אלמא מיחש חיישינן דילמא אגב ביאה אתא דם, אלא כדי שלא להאריך את הדרך, הקלו לגבי בעל שלא להצריכה בדיקה, הילכך בעל נפש לא יבעול וישנה, כלומר אלא בבדיקה, ושתראה בעד קודם ביאה שנייה ואתיא הא כאידך דידיה (יב, א) דבעא לעיל מיניה דרב יהודא אשה מהו שתבדוק לבעלה, ואמר רבא דליתא, דההיא דאצרכוה בדיקה לטהרות, לאו משום חשש ספק הוא אלא חומר הוא בטהרות, דכל היד המרבה לבדוק בנשים לגבי טהרות הרי זו משובחת והא דאמרינן תניא נמי הכי במה דברים אמורים לטהרות, לא שהביאו אותה קושיא לדברי ר' זירא, דר' זירא נמי מידע ידע לה ומודה בה, לא לעיקר שמעתין קדריש, לומר דמתניתין דוקא לטהרות היא ולא לבעלה.

בדקה בעד ואבד אסורה לשמש. פירש רש"י ז"ל בעד שלפני תשמיש, וכל זמן שמוכיח קיים מותרת לשמש, ואע"פ שאינה צריכה לבדוק ולראות בעד קודם תשמיש כדעתו ז"ל שפירש דעד שלפני תשמיש נמי אינה רואה בו בלילה אלא מניחתו עד למחר, והיינו דפרכינן השתא אילו איתיה מי לא משמשא. ולפי דברי שאר המפרשים שפירש דעד שלפני תשמיש צריכה לבדוק אותו לאור הנר קודם תשמיש אי אפשר לפרש כאן בעד שלפני תשמיש, דההוא ודאי אלו איתיה לא משמשא עד שתבדוק ותראה בו, אלא בעד של אחר תשמיש קאמר, דההוא ודאי לכולי עלמא אינה צריכה לבדוק בו לאור הנר, אלא מניחתו עד למחר, והא דלא אקשינן מדבית הלל דאינן מצריכין בדיקה כלל באמצע תשמישין אלא בסוף כל התשמישים כדברי רש"י ז"ל משום דדילמא טעמא דבית הלל משום שלא רצוי להאריך את הדרך ולהטריח את הבעל בין כל תשמיש ותשמיש, אבל הכא שבדקה לבסוף ונמלך אח"כ לשמש שמא בהא מודו בית הלל דלא תשמש אלא אם כן תבדוק ממש לאור הנר אבל לדברי הרמב"ם ז"ל ורבותינו בעלי התוספות, שפירשו דאף לבית הלל צריכה היא בדיקה בין כל תשמיש ותשמיש בעדים הראשונים, מיהא הא נמי פשיטא דלא איפשטא למיפרך מדבית הלל אלא לדברי בית הלל אפשר נמי דלא תשמש עד שתבדוק, והילכך לית ליה פירכא אלא דאילו איתיה מי לא משמשא, ופרקינן זו מוכיחה קיים.

גמרא מדברי כלם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה. פי׳ בלא בדיקה בינתים ותמה לפירוש רש״י ז״ל היאך נלמוד כן מדברי ב״ה וי״ל דכיון דתניא דאף ב״ה לא מיעטו בדיקות אלא כדי שלא להאריך את הדרך ומשום דסוף סוף א״א לתקן הדבר לגמרי ש״מ דבעל נפש ראוי לו לחוש.

רבא אמר בועל כי תניא ההיא לטהרות. פירוש לאו למימרא דר׳ זירא סבר דאף לבעלה גרידא תניא בהא איהו דאמר בפ״ק דלבעלה גרידא לא בעיא בדיקה ואע״ג דמטמא דשמואל אמר לה לא משמע דפליג עלה מדלא אמר לה תלמודא התם או הכא אלא ה״פ דר׳ זירא סבר דאע״ג דרבנן לא הצריכו בדיקה לבעלה אינו אלא כדי שלא להאריך הדרך דכיון דאצריכוה לטהרות נדנוד ספק יש בדבר וכיון דכן ראוי לבעל נפש לחוש ורבא אמר שזה אינו דלא תניא לה משום נדנוד אלא למעלת טהרות בלבד ודמיא למאי דא״ל ר׳ זירא לרב יהודה בפרק קמא ותבדוק ומה בכך וכדפי׳ התם בס״ד.

והא דקתני תניא נמי הכי לאו לאפוקי מדר׳ זירא אלא לאלומי מילתא לדברי הכל דמתני׳ בעסוקה בטהרות נשנית או אפשר דמסייעין לרבא מדהאריך תנא טובא ולא קתני נמי דבעל נפש בודק.

בדקה בעד ואבד לה אסורה לשמש. פירשה רש״י ז״ל בעד שלפני תשמיש דאלו בין תשמיש ותשמיש הא לא בעיא בדיקה כלל אליבא דב״ה שהלכה כמותם לפי שיטתו ז״ל. ומאי דמתקיף לה ר׳ זירא דכי איתיה נמי משמשה בלא בדיקה עולה לפי שיטתו ז״ל שכתב דאפילו עד בלא בדיקה ראשונה אינו צריכה לבדקו לאור הנר וכבר פירשנו לעיל שזה אינו אלא הכא בעד שלאחר תשמיש קאמר ועולה כפי׳ התוספות שאמר שאף לב״ה צריכה בדיקה בין תשמיש לתשמיש בעסוקה בטהרות דבדידה איירינן וגם לפי׳ רש״י ז״ל יש להלום דאע״ג דלב״ה אינה צריכה בדיקה בין התשמישין לפי שעשו כלן כתשמיש אחד מ״מ זו שהחמירה על עצמה ובדקה בנתים הרי עשתה עצמה כאלו מפסקת ועושה כל התשמיש באנפי נפשה ובדיקה שלאחר תשמיש ראשון הוא גם להיות לתשמיש הבא אחרי כן בבדיקה הראשונה דלפני תשמישין ולפי׳ אמר רב שאסורה לשמש עד שתבדוק דאלו אשה דעלמא ששמשה ופסקה ואח״כ נמלכה לשמש צריכא היא בדיקה בתחלה גם לבית הלל ואף זו כן כיון שבדקה ור׳ זירא אתקיף לה דהא אלו רצתה אינה משמשת בלא שום בדיק׳ והשתא דליתיה נמי לעד לא תיחוש ופרקינן דההיא מוכיחה הראשון קיים וזה אין מוכיחה קיים דלדידה זה העד האחרון הוא מוכיח שלה לפי דעתה לתשמיש שלאחר כך כנ״ל.

הא דאמרינן אסור לשמש מטתו לאור הנר כתב הראב״ד ז״ל דאפי׳ מאפיל בטליתו אסור מדאבעיא לן במס׳ יום טוב מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר וכו׳ כדאיתא התם.

גמרא אמרו להם ב"ש לדבריכם. כיון שאתם מודים בבדיקה שלאחר תשמיש משום שמא ראתה מחמת תשמיש הוה נמי בבדיקה בין תשמיש לתשמיש שמא תראה טפת דם כחרדל בביאה ראשונה שבא אורח מחמת תשמיש ותחפנה שכבת זרע בביאה שנייה ושוב לא תמצא בעד שלאחר כל התשמישן אמרו להם ב"ה א"כ אף מתחלת ביאה לסוף ביאה ניחוש כן ויכולין היו ב"ש לומר שאין דנין אפשר מא"א אלא גדולה מזו אמרו שאינו דומה וכו'.
ולדברי הר"מ ז"ל צריכין לפרש תראה טיפה דם כחרדל בעד של אחר ביאה ראשונה ותחפנו שכבת זרע לאחר ביאה שנייה ואמרו להם ב"ה אף לדבריכם שמא בקנוח ראשון עצמו נמוקה הטפה ובטלה בשכבת זרע.
ומצאתי בתוספו' שפי' כדבריו בשמו של ר' שמואל רומרוגי ז"ל והם הקשו ללשון רש"י ממה ששנינו צריכין ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר ומשמע דמשמשת לאור הנר אינה צריכה אלא כדברי ב"ה ולפירושו עדיין המשמשת לאור הנר צריכה לבדוק ולאחר כל תשמיש ותשמיש ולראו' בעד כדברי ב"ש וב"ה אינה צריכה בדיקה כלל עד סוף כל הלילה מ"מ לשון תראה מתפרש לנו יפה.

הא דאמר ר' זירא בעל נפש לא יבעול וישנה. לא שהוא סבור שמשנתינו לבעלה שהוא עצמו אומר בפרק קמא כל לבעלה לא בעיא בדיקה ושם הביאו ברייתא זו בד"א לטהרות וכו' אלא ה"ק כיון שאע"פ שבדקה לפני תשמיש חששו כולם שמא ראתה מחמת תשמיש ומניחים העדים עד למחר הילכך בעל נפש לא יכניס עצמו לבית הספק אפילו לבדוק ולהניח דזה לא יועיל לגבי הבעל ורבא אמר שאין בחששות הללו שום ספק אלא חומר של טהרות הוא.

והא דאמרי' תניא נמי הכי לא שהוא לבעל נפש אלא שהוא דוקא לטהרות ולא לגבי הבעל וכיוצא בזה תניא נמי הכי שאינו לראיה ממש בפרק קמא דמגילה מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה וכו' ובתוספות מפרשים לא יבעול וישנה בלא בדיקה הא בבדיקה מותר אפילו לחסיד שבחסידים מדאמרינן במס' שבת אמר ר' יוסי ה' בעילות בעלתי ושניתי, ואין סוגיא מתחוורת בפי' הזה.

בדקה בעד ואבד אסורה לשמש עד שתבדוק. לדברי רש"י ז"ל בעד שלפני תשמיש ופשוט' היא, ולדברינו כגון שהחמירה ובדקה לאחר תשמיש ראשון או שהיתה דעתה שלא לשמש כל הלילה ומכיון שאין מוכיחה קיים ולא תדע אם ראתה כלום מחמת תשמיש זה אסורה לשמש עד שתבדוק לפני תשמיש לאור הנר בכל בדיקה של בעל.
ואקשינן אלו קנחה בו ואיתי' מי לא משמשה אע"ג דלא ידעה הא אפילו ב"ש דמחמרי שרו לבדוק ולהניח ולשמש והאי דאקשינן הכי ולא אקשינן מדב"ה דלא מצרכי בדיקה זו דמי מדמי מקשינן דאלו התם דיומא משום קולא דבעל הוא שלא להטריח עליו בין תשמיש לתשמיש אבל מכיון שבדקה דנמלך צריכה היא בדיקה ממש לאור הנר.
ומפרק זו מוכיחה קיים לטהרות וזו אין מוכיחה קיים לטהרות שמא ראתה לאחר תשמיש זה ולא תדע למחר הילכך אף לבעלה אסור' משום מגו של טהרות וכן נמי לב"ה דלא מצרכי הך בדיקה מוכיחה בעד שלאחר תשמי' אחרון ואין חוששין לנימוק אבל זו כבר נתקנח הדם בזה ואבד הילכך אסורה עד שתחזור ותבדוק עכשיו לפני תשמיש דבהכי ודאי מותר' שא"א להחמי' עליה יותר מכאן לא יהא זה חמור מן הוסת שאם בדקה ומצאה טהור טהור. ואפילו לטהרות עצמן אם בטלה בדיקה של עונה אחת כגון של שחרית או של ערבית בודקת עכשיו ועוסקת בהן וכן בבדיקה של אחר תשמיש בין לטהרות בין לבעלה.

שמא תראה טפת דם כחרדל בביאה ראשונה ותחפנו שכבת זרע בביאה שניה. פרש"י וישאר בבית הרחם ויעמידו כותלי בית הרחם הדם בביאה ראשונה ובביאה שניה תחפנו שכבת זרע ולא יראה על העד ול"נ דלא משמע דאיירי שיהא נימוק בתוך הפה אלא בתשובת ב"ה ולאידך פי' שפירשתי שבודקת בכל תשמיש ותשמיש ניחא דה"פ שמא תראה טפת דם כחרדל על העד בביאה ראשונה ותחפנה שכבת זרע על העד בביאה שניה:

מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה. ואף לב"ה נמי צריכה בדיקה לאחר תשמיש אחרון אלמא חיישינן שמא תראה מחמת תשמיש וכ"ש לפירושינו דלב"ה נמי צריכה בדיקה על כל תשמיש ותשמיש:

בדקה בעד אחד ואבד אסורה לשמש עד שתבדוק. לפרש"י ניחא דאיירי בבדיקה דקודם תשמיש. ואם אבד אותו עד לא תשמש עד שתבדוק אבל לפי מה דפרישנא דאיירי בבדיקה דלאחר תשמיש מאי קאמר בדקה בעד ואבד אפי' לא אבד נמי צריכה לבדוק לפני תשמיש ודוחק לפרש אסורה לשמש עד שתבדוק בדיקה אחרת אחר תשמיש זה מלבד בדיקה שלפני תשמיש אחר א"נ לא קאי אבדיקות דמתניתין אלא בדיקת עד שלפני תשמיש ומשום דבעי לאותובי עלה ממתניתין דבודקת בכל תשמיש ותשמיש אע"ג דלא ידעה מייתי לה הכא:

מלאך הממונה על ההריון. והא דאמרינן בריש תענית ג' מפתחות לא נמסרו ביד שליח של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים י"ל דהקב"ה נותן לאשה הריון ואח"כ מתעסק בה המלאך:

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הא דאמרינן בפ' אלו נערות הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים במאורעות הבאים לאדם בכל יום ויום אבל הכא בדברים הנגזרים על האדם להתנהג בהן כל ימי חייו והא דאמרינן בסוף מס' שבת האי מאן דמתייליד בצדק יהיה צדקן במצות ואמרינן נמי התם דאמרו ליה כלדאי לאימיה דר"נ בריך גנבא להוי אלמא צדיק ורשע תלוי (במצות) במזל. י"ל (איפשר) [שאף] שמזלו נוטה באחד מן הדרכים מ"מ בידו הוא להתחזק על יצרו:

בגמרא אמר רב המנונא כו' בגמרות ישנות אינו אלא דמהאי קרא הכל מדברי ר"י הוא וכן נראה מדפריך לקמן ור"י כו' וק"ל:

שם שר הנרגז בגמרות ישנות אינו:

תוס' בד"ה הכל בידי שמים כו' וכן הא דאמרינן כלדאי כו' בריך גנבא ליהוי ועוד כו' עכ"ל מלת ועוד נמשך אדלעיל ורצה לומר דהרבה דברים תלוים במזל כדאיתא שלהי שבת כו' וקמייתו קצת מהם הכא ועוד יש שם אחרים ע"ש וכל דבריהם תירוץ אחד הוא אבל מהרש"ל הבין דלשון ועוד נמשך למטה עוד תירוץ אחר וכתב לפרש כוונת התוס' בדחוקים ואין להאריך:

אסור לאדם כו' שנאמר יאבד יום כו' יום לא ניתן כו'. מלת יום כולל יום ולילה בכ"מ והיינו שיום ולילה נתנו להוולד אבל בהריון שינה לומר והלילה שאין היום בכללו ללמדך לילה ניתנה להריון ולא היום ור"ל דקאמר מהכא בוזה דרכיו וגו' דתחלת המקרא שומר מצוה שומר נפשו דהיינו שומר מצות פריה ורביה שומר נפשו דהמניח בן ליורשו כאילו הוא קיים וע"כ קאמר בוזה דרכיו יומת במצות פריה ורביה שהיא תתגנה עליו ומבטל מצות פריה ורביה והרי זה מת ואינו כאילו הוא קיים וק"ל:

מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל כו' טפה זו מה תהא עליה גבור כו'. ובאגדות חלק אמרו ויחלק עליהם לילה אר"י אותו מלאך שנזדמן לאברהם אבינו לילה שמו שנאמר הלילה אמר הורה גבר ונראה לכוון שני המאמרים האלו לפי שמלאך הממונה על הגזירה לילה שמו ועל ידו נגזר להיות נמרוד שהוא ראש מלחמה זו גבור ציד כמ"ש ונמרוד היה גבור ציד לפני ה' ירצה מאז כשהיה מלאך הגזירה מעמיד הטפה שנוצר ממנה נמרוד לפני ה' היה נגזר עליו להיות גבור ציד ועכשיו ע"י זכותו של אברהם נשתלח מלאך הגזירה אשר שמו לילה לשנות אותה הגזירה ושיהיה אברהם מחליש גבורתו ומנצחו:

טפה זו מה כו' גבור או חלש חכם כו' ואלו צדיק או כו'. והוא פירוש הכתוב אל יתהלל חכם וגו'. ר"ל כי ההכרח לא ישובח ולא יגונה וע"כ אלו השלשה חכם גבור ועשיר שהם בהכרח הגזרה מעת יצירתו לא ישובח ויהולל בהם כ"א בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע וגו' שהוא דבר התלוי בבחירתו וק"ל:

שר הנרגל כו'. ע"פ מ"ש פרק הדר בשלשה דברים האדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו והיינו שר הנרגל בבית המשתאות הוא ניכר בכוסו ושר הנרגן כפירוש התוספות שמרננים עליו בבית המשתאות שאין משאו ומתנו באמונה כההיא דפרק י"ה אומרים עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה כו' ראו כמה מקולקלים מעשיו כו' ושר הנרגז היינו בכעסו:

ואמר והמושיב שבת כו'. כדאמרינן במ"ק חמוקי יריכיך מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר ולפי שבן סירא לא חשיב להו בוזה דרכיו אלא לגבי הבריות כמ"ש שלשה שנאתי כו' הוסיף רשב"י לומר דגם הקב"ה שונאן כמ"ש כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו וקאמר דהקב"ה שונאן שהם כולם מילי דפריצותא אבל לגבי עצמו א"ר שמעון ואני איני אוהבן דאפשר שאין אלו מילי דפריצותא כדאי לעבור על לאו דלא תשנא אחיך וגו' וק"ל:

ד"ה בדקה ואבר וכו' אבל לאחר תשמיש. פי' שכבר שמשה פעם אחת ובדקה לאחר תשמיש ורוצה לשמש פעם שנית אפילו לא אבד אותו העד שבדקה לאחר תשמיש ראשון אפ"ה צריכה לחזור ולבדוק לפני תשמיש שני ודו"ק:

ד"ה הכל בידי שמים וכו' ועוד דהרבה דברים תלוי במזל וכו' ועוד דאין זה בידי שמים וכו'. בספר ח"ש רצה ליישב הגירסא דשני תירוצים הן אבל דחוק הוא כאשר תראה משם ונראה למחוק ועוד השני וכצ"ל ועוד דהרבה דברים וכו' וכן הא דאמרי כלדאי וכו' בריך גנבא להוי ואין זה בידי שמים כי אין הקב"ה רוצה לשנות ור"ל דהרבה דברים תלוי במזל וכו' וחזקיה לאו בדרך נבואה ידע זה דנימא דבידי שמים היא אלא מכח המזל דנולד בו ידע זה דבניו לא יהיו יראי שמים ואין מקרי בידי שמים כי הקב"ה אין רוצה לשנות וק"ל:

רש"י בד"ה בדקה בעד בלילה לפני תשמיש הס"ד:

בד"ה זו מוכיחה כו' כפרתה הס"ד:

תוס' בד"ה הכל בידי שמים כו' מה שעתיד להיות. נ"ב ולא כדעת רלב"ג וסיעתו וק"ל:

בא"ד ועוד דאין זה בידי שמים כו'. נ"ב כך נ"ל לפרש דלפי תירוץ הראשון שאמר ועוד הרבה דברים תלוים במזל ה"ק כלומר עוד הרבה דברים שאינם מסורים ביד האדם אלא בידי שמים הן ובמזלו ועכשיו קאמר ועוד כו' לא זו שאינה בידי אדם אלא אפילו בידי שמים נמי לא אלא במזל לבד והקב"ה אינו רוצה לשנות כו' ודו"ק:

גמרא שאינו דומה נימוק פעם אחד כו'. לשון זה גם לקמן (כז):

רש"י ד"ה והמושיב שבת. עמש"כ בפסחים (קיב):

לדבריכם תחוש שמא תראה כצ׳׳ל:

שם אף לדבריכם ניחוש עד שהרוק כצ״ל:

שם שנימוק שתי פעמים כצ״ל:

שם אסור לאדם שישמש וכו׳ ביום. נ"ב אף דהותר מכללו אצל ת״ח דמאפיל כדלקמן אפ"ה קאמר סתמא משמע דאף ת״ח בכלל למימרא דלא שרי לת״ח נמי אלא מדוחק או כדי להנצל מעבירה כההיא דרבא (חסר):

שם גבור או חלש חכם או טפש או עשיר. נ"ב ואינו עול חלילה בחקי יתעלה. כי ודאי זכות אבותיו או עונותם וקדושים בשעת תשמיש או ההפך גורמים לולד והמזל מסייע:

שם וארבעה לא אהבתי. נ"ב זה מדויק כי הרביעי ודאי אינו שונא כמו השלשה:

שם ואמרי לה שר הנרגז המוקפים אשר סביבם נמחק:

שם ואני איני אוהבה נ״ב יל"ד צריכא למימר הלשונא ה׳ יאהב הלא משנאיך ה' אשנא וי״ל דהקב״ה אינו שונא אלא הארבעה דברים לא העושה אותם בהחלט אלא הרגיל בה ורשב"י אינו אוהבם אף באקראי לפיכך צריך שלא יקל בהן:

תוס׳ ד"ה מלאך הממונה וכו׳ ואף ברי אותת. רב לשון הקליר בפיוט לגשם ונסמך על הכתוב דאיוב:

ד״ה הכל בדי שמים וכו׳ וא"ת הא חזקיה דהוי ליה בנין דלא כצ"ל:

ד״ה שר הנרגל. נ״ב נ"ל שצ"ל הנרגן:

אוֹתוֹ מַלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן 'לַיְלָה' שְׁמוֹ (משלי יט, טז). נראה לי בס"ד נקרא כן להורות דעיקר זמן הזווג הוא בחצי הנקרא 'לַיְלָה' ולא בחצי הראשון הנקרא 'לֵיל' רמז לדבר וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל (במדבר כג, י) ואמרו רבותינו ז"ל (נדה לא.) סופר רבעיותיהן של ישראל והיינו 'רֹבַע' יש לו משמעות אחרת שהוא מספר ארבעה רמז רביעה של ישראל ראוי שתהיה בחצי הנקרא 'לַיְלָה' שהוא ארבע אותיות ולא בחצי הנקרא 'לֵיל' שהוא שלשה אותיות.
ומה שאמר 'נוֹטֵל הַטִּפָּה וּמַעֲמִידָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא' אין הכונה שנוטל טפת הזרע חס ושלום, אלא הכונה על כח הרוחני הדבוק בטיפה ושורה עליה ותחלה שואל על כח אברים החיצונים של הגוף שבהם הגבורה ואחר כך על כח אברים הפנימיים של הגוף שהם מוח ולב שבהם החכמה ואחר כך שואל על כח הנפרד מן הגוף שהוא הממון.

אִם כֵּן נִכְתֹּב קְרָא: 'גֶּבֶר־הֹרָה', מַאי 'הֹרָה־גָּבֶר'. יש להקשות מה טעם יש בזה לומר 'גֶּבֶר־הֹרָה' ואדרבה הלשון יתיישב יותר כדנקיט 'הֹרָה־גָּבֶר'? ונראה לי דיש לומר לדרשת רבי יוחנן דדריש מהאי קרא דלילה ניתן להריון ולא יום מה ענין אומרו 'וְלַּיְלָה אָמַר' (איוב ג, ג) מי אמר זה? והוה ליה למימר 'וְלַּיְלָה הֹרָה־גָבֶר'!
אך נראה דרבי יוחנן מפרש תיבת 'אָמַר' לשון בעילה ותשמיש וכמו שאמרו בגמרא דכתובות (כתובות יג.) אמר רבי אסי מאי מדברת? נבעלת, וכן מצינו לרבותינו ז"ל מכנים הבעילה בלשון סיפור כמו שאמרו לא יספר אדם עם אשתו בתחלת הלילה, וכן אמרה אשתו של רבי אליעזר כשהיה מספר עמי (נדרים כ:) ורבינו האר"י ז"ל בעץ חיים נתן טעם למה הזווג מכונה בשם אמירה ודבור.
ולפי זה הכי קאמר 'וְלַּיְלָה אָמַר הֹרָה־גָבֶר' פירוש הלילה אמר הוא זמן תשמיש של הורה גבר כלומר זמן הריון של גבר ולהכי מקשי לריש לקיש אם כדבריך הוה ליה למימר 'גֶּבֶר־הֹרָה' כדי שלא נטעה לפרש בענין אחר כי בזה אי אפשר לפרש דאמירה לשון תשמיש כי לשון 'אָמַר גֶּבֶר־הֹרָה' אינו מתיישב בהכי.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן. קשא כיון דהקדוש ברוך הוא שונאן צריך שגם הוא ישנאם? ולשון 'אֵין אֲנִי אוֹהֲבָן' לא משמע ששונאן? ונראה לי הכונה ואין אני מצד טבעי ומזגי אוהבן אבל אין הכי נמי ודאי ישנאם מחמת שהקדוש ברוך הוא שונאן.

ואלו צדיק ורשע לא קאמר. כבר כתב הרמב"ם ז"ל והרב מהר"ם אלשיך ז"ל הוסיף לבאר שכך רצה הקב"ה שאין ידיעתו מכרחת. אך דיבורו מכריח ומשו"ה צדיק ורשע לא קאמר דייקא. ובזה מדוקדק היטב מה שפירש הרמב"ם ז"ל משנת הכל צפוי צפוי דייקא שלפניו נגלו כל תעלומות ועם כל זה אין ידיעתו מכרחת שכך רצה הוא יתברך והרשות נתונה ובטוב העולם נדון שאין ידיעתו מכרחת ויש שכר ועונש:

אמר רבי שמעון ד' דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן. אפשר במ"ש בחסדי אבות פ"ד דהצדיקים מדברים כאלו השכינה מדברת ואלו הם דברי השכינה א"נ כפשטו והכונה ואני איני אוהבן להתפלל עליהן דמה שמתפלל הצדיק או מליץ טוב מועיל הרבה לבטל המקטרגים כמ"ש במ"א:

תוס' ד"ה מלאך הממונה על ההריון וכו' ואף ברי (אותו) [אותת] שהוא שר של מים אינו עושה אלא ברשותו של הקדוש ברוך הוא. עד כאן לשונו ולפום ריהטא איכא למיקם על דבריהם דמאי איריא ברי הלא כל המלאכים אינם עושים אלא ברשותו של הקב"ה. ותו דרש"י פירש בפירושו לאיוב דברי ממונה על העננים ובהכי לק"מ. ותו ק"ק על התוס' דכפי זה מ"ש בתחילת דבריהם דעל הלידה אין שום מלאך ממונה כדאמרינן ג' מפתחות וכו' אינו הכרח דהא מכללם גשמים וברי עושה ברשות הקב"ה ואימא דה"נ בלידה. ויש לישב. אחר זמן רב ראיתי לגדול הדור הרב פרשת דרכים דרוש כ"א דף מ"ז שעמד בדברי התוס' הללו ע"ש ודוק:

תוס' ד"ה הכל בידי שמים וכו' וא"ת והא חזקיה חזא דהו"ל בני דלא מעלי אלמא דנגזר קודם לידה שלא יהיו יראי שמים וי"ל דהראהו מה שעתיד להיות. עכ"ל שמעתי מקשים על התוס' דהו"ל להקשות ממ"ש רז"ל מיעקב אע"ה דראה דירבעם עתיד לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה ונסתלקה שכינה ממנו והביאו רש"י בפירוש החומש עכ"ד ויראה דהא ל"ק דהתוס' מהדרי לאקשויי מהש"ס וניחא להו למירמי כי אשכחו מגמרין. ואולם הני דמותבי על התוס' הוה להו לאותובי ממאי דאתמר בתלמודין פרק חלק (סנהדרין דף צ"ו) וירדוף עד דן אר"י ביום שבא אותו צדיק עד דן תשש כחו ראה בני בניו שעתידין לעע"ז וכו' ואתמר התם דף ק"ט בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים וכו' וכהנה רבות בש"ס ובמדרשים. האמנם אין גם אחד מהני ודכותייהו למרמי מינייהו משום דלגבי נביאים היודעים עתידות עומדים צפופים כאן בהבטה העתיד להיות ולא שהיתה גזרה ח"ו והתוספות מקשו מחזקיה הע"ה שלא היה נביא והיה דבר פרטי לבניו ס"ד דנגזרה גזרה קודם לידתם שלא יהיו יראי שמים ועל זה הקשו ותירצו דחזקיה ע"ה גם הוא ידע מאי דעתיד להיות ברוח הקודש ולא היתה גזרה וק"ל:

גמ' מגונה. טעמא מפרש לקמן: שמא תראה. בביאה ראשונה ויעמידוהו כותלי בית הרחם וכיון דלא מצריכיתו בדיקה בין תשמיש לתשמיש כי הדר משמש תחפנה שכבת זרע בביאה שניה וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון לא מינכר למחר ונהי נמי דלדידן משמשא לאחר קינוח ואע''ג דלא ידעינן עד למחר מיהו בעינן מוכיחה קיים דאי לאו הכי מה הועילו חכמים בתקנתם: עד שהרוק בתוך הפה כו'. רוק דם פה אותו מקום כלומר אפילו כשהיתה בודקת לאחר תשמיש שמא ראתה טפה כחרדל וחפתה שכבת זרע באותה ביאה עצמה: הארכת. החמרת: בעל נפש. חסיד: לא יבעול וישנה. בלא בדיקה בינתים דאפילו ב''ה מצרכי בדיקה לסוף תשמיש אלמא חיישינן לשמא ראתה דם מחמת תשמיש אלמא מי שהוא ירא ופורש מספק איסור לא יבעול וישנה: בד''א. דבעיא בדיקה: בדקה בעד. בלילה לפני תשמיש: ואע''ג דלא ידעה. דהא לב''ה עד למחר לא בדקה ואפי' לב''ש נמי אם יש לה ב' עדים לכל תשמיש משמשת בלא נר אף ע''ג דלא ידעה אי איכא דם בעדים של תשמיש ראשון: זו מוכיחה קיים. הרי העד לפנינו ולמחר תראה בו ומהני לה לטהרות דכי אצרכוה רבנן לשמש בעדים משום טהרות הוא וגם אם ימצא דם באותו שלפני תשמיש תביא חטאת כפרתה: וזו. שאבד עדה אין מוכיחה קיים ואי אמרת תשמש מה תקנת חכמים יש כאן דהרי היא כמו שלא בדקה: בוזה דרכיו. תשמיש כמו (משלי ל) דרך גבר בעלמה והמשמש ביום בא לידי בזיון שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו: הכל בידי שמים. כל מדותיו וקורותיו של אדם באין לו בגזרת מלך חוץ מזו: כי אם ליראה. דבר זה לבדו הוא שואל ממך לפי שהכל בידו וזה בידך: מאי הורה גבר. מדסמך הריון ללילה ש''מ למדרש הכי לילה ניתן להריון ולא יום מדאסמכיה קרא שמעינן לדר' יוחנן ומגופה דקרא שמעינן להא דר' חנינא בר פפא: מיבעי ליה כו'. והיינו בוזה דרכיו שמגנה עצמו שמלעיזין עליו בני המדינה במנהגו: שר. תלמיד חכם: הנרגל. רגיל: נרגן. מרבה דברים: ואמרי לה נרגז. בזעם דנראה כנבל ומשתכר: והמושיב שבת. לתלמידים במרומי קרת אחת שנראה מגסי הרוח ועוד שמפסיקין אותן עוברי דרכים: ואפילו לביתו. דלמא עבדי מידי דצניעותא:

ועוד דקאמר מדברי כולן נלמד בעל נפש לא יבעול וישנה פירוש בלא בדיקה בינתים אפילו לבעלה גרידא הא לב''ה אף לטהרות לא צריכה בדיקה ונראה לר''י כפירוש רשב''ם דלב''ש צריכה ב' עדים חדשים אחר תשמיש אחד לו ואחד לה והא דקתני צריכה היינו כלומר שהיא מכינה כדתנן בנות ישראל משמשות בב' עדים אחד לו ואחד לה אע''ג דלפני תשמיש אינה צריכה חדש אלא צנועות היינו לפי שאין העד מלוכלך כ''כ אבל לאחר תשמיש שמלוכלך בשכבת זרע צריכות בכל פעם חדש וב''ה אומרים דיה בב' עדים כל הלילה מודים שצריכה בדיקה אחר כל תשמיש אך דלא מצרכי חדש וטעמא משום דאחר תשמיש איכא רוב לכלוך משכבת זרע ואין ריוח בעד חדש ואפשר דאפילו צנועות לא בעו חדש לאחר תשמיש והשתא אתי שפיר הכל: לא יבעול וישנה. פירוש אם לא יבדוק דשמא מחמת חימוד תשמיש ראשון ראתה ודוקא בעל נפש דר' זירא ידע נמי דלבעלה לא בעיא בדיקה ורבא אמר אפי' בעל נפש לא דלמא לבו נוקפו ופורש וא''ת ומאי מייתי תניא נמי הכי דלמא ברייתא לא מיירי בבעל נפש אלא בסתם בני אדם או בביאה ראשונה וי''ל דאבל לבעלה מותרת משמע היתר גמור לכל העולם ואפי' בביאה שניה: בדקה ואבד העד. לפירוש רשב''ם ה''פ בדקה לפני תשמיש ואבד העד לפני תשמיש אסורה לשמש עד שתבדוק פעם שניה אבל לאחר תשמיש אפילו לא אבד העד צריכה לעולם בדיקה לפני תשמיש ור''א פריך ממתני' שפיר אע''ג דמתני' לא איירי בעד שלפני תשמיש אלא בשל אחר תשמיש א''נ מיירי הכא בעד שאחר תשמיש אם אבד אסורה לשמש עד שתבדוק אפי' אם רוצה לשמש מיד אחר תשמיש ראשון אבל אם לא אבד מותרת כי למה תבדוק ב' פעמים מיד זה אחר זה: מלאך הממונה על ההריון. אבל על הלידה אין שום מלאך ממונה כדאמר בריש תענית (דף ב.) ג' מפתחות בידו של הקב''ה של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים והנהו שלש מפתחות נמי פעמים מוסרין לשליח לפי שעה שהרי אליהו היה בידו מפתח של גשמים והחייה המת וכן אלישע וכמה צדיקים ואף ברי (אותת) (איוב לז) שהוא שר מטר אין עושה אלא ברשות הקב''ה: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ובאלו נערות (כתובות ל.) דאמר הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים הכא איירי בתולדות האדם ובמדותיו והתם מיירי במאורעות כגון חלאים ופורעניות דהכל נגזר עליו ואינו יכול ליזהר כדאמר בחולין (דף ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא''כ מכריזין עליו מלמעלה חוץ מצינים ופחים שיכול לשמור עצמו וא''ת והא חזקיה חזא דהוו ליה בני דלא מעלו (ברכות י.) אלמא דנגזר קודם לידה שלא יהיו יראי שמים וי''ל דהראהו מה שעתיד להיות ועוד דהרבה דברים תלוי במזל כדאמר בשילהי שבת (דף קנו.) מאן דאיתיליד בצדק יהא צדקן במצות דאיתיליד בשבת מתקרי קדישא וכן הא דאמרי כלדאי לאמיה דרב נחמן בר יצחק בריך גנבא ליהוי (שם:) ועוד דאין זה בידי שמים כי אין הקב''ה רוצה לשנות הילוך המזלות: שר הנרגל. פירש בערוך שמתרעמים עליו בבית המשתאות: