דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נידה טו ע"ב - פירוש שטיינזלץ

לא שנו שכל אשה בחזקת טהורה לבעלה אלא בזו שאין לה וסת לימים בלבד, אלא יש לה וסת גם לימים קבועים וגם לקפיצות (פעולות גופניות שעושה, כקפיצה). כיון שגם במעשה מסויים תליא מילתא [תלוי הדבר] אם תראה — אימא [אמור, יש מקום לומר] שלא קפיץ [לא קפצה], ולכך גם לא חזאי [ראתה]. ומשום כך הריהי בחזקת טהורה לבעלה. אבל באשה שיש לה וסת לימים בלבד, והגיע יום וסתה — אסורה לשמש.

וטעמו, שכן קסבר [סבור הוא רב הונא] כי דין וסתות הריהו דאורייתא [מן התורה], ומעתה, כשהגיע יום וסתה הריהי בחזקת טמאה מספק מדין תורה, ולכך אינה מותרת לבעלה בלא בירור הבעל אם בדקה עצמה.

ואילו רבה בר בר חנה אמר כי אפילו אשה שיש לה וסת לימים בלבד מותרת לבעלה בלא שאלה. שכן קסבר [סבור הוא, רבה בר בר חנה] כי דין וסתות הריהו דרבנן [מדברי סופרים], שחכמים הם שתיקנו בדיקה ביום הוסת, ועדיין היא בחזקת טהורה לבעלה ביום זה, ומותרת אף בלא ששאלה.

א ועוד בענין זה, אמר רב שמואל משמיה [בשמו] של ר' יוחנן: אשה שיש לה וסת, ובעלה שהה בדרך שבעה ימים לאחר יום וסתה, ושב לביתו — בעלה מחשב ימי וסתה, וכיון שיש מקום לומר שטבלה ונטהרה מטומאתה, ובא עליה אף שלא שאל אם נטהרה.

ובבירורה של הלכה זו, אמר ליה [לו] רב שמואל בר ייבא לר' אבא בשאלה: האם אמר ר' יוחנן את ההלכה הזו אפילו במי שהיא ילדה (קטנה) דבזיזא למטבל [שבושה לטבול], ומעתה יש לומר שכיון שבעלה לא היה בעיר, לא טבלה?

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב שמואל בר ייבא בתשובה: אטו [וכי] גם בזו שודאי ראתה מי [האם] אמר ר' יוחנן שהיא מותרת?! אימר [אמור] שלא אמר ר' יוחנן להתיר אלא את האשה שספק ראתה ספק לא ראתה, ובאשה שכזו אומרים אנו שאף אם תמצא (תרצה) לומר שראתה — אימא [אמור] שטבלה אחר כך.

אבל באשה שודאי ראתה — מי יימר [יאמר] שר' יוחנן מתירה בלא בירור שהניח שטבלה? הוה ליה [הרי הוא] מצב של ספק (אם טבלה) וודאי (שראתה), וכלל הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי. ומעתה, אף בעניינה של ילדה, הרי זה ספק ראתה וספק שמא טבלה, ולכך אף היא מותרת לבעלה.

ותוהים: והאם לא כך הוא, שספק מעין זה הריהו מוציא מידי ודאי? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בדינו של מי שהיה חבר (שמוחזק כמקפיד על הפרשת תרומותיו ומעשרותיו) שמת, והניח אחריו ליורשיו מגורה (ממגורה, מחסן) מלאה פירות, אפילו הפירות הללו הן בני יומן (שהובאו למגורה באותו יום שנפטר בו החבר) — הרי הן בחזקת מתוקנין (מעושרים כדינם, ומותרים באכילה), שמן הסתם עישר אותם החבר. ומעתה יש לברר: והא הכא [והרי כאן, בפירות המגורה] מדובר בפירות שהיו ודאי טבל בשעה שהובאו אל המגורה, ואילו עתה הם בגדר ספק מעושר ספק אינו מעושר, ובכל זאת, קאתי [בא] הספק ומוציא מידי ודאי!

ומשיבים: התם [שם, בפירות המגורה] אין זה מקרה של ודאי (טבל) וספק (מעושר), אלא ודאי וודאי הוא — כדברי רב חנינא חוזאה, שכן אמר רב חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (לענין תרומות ומעשרות), ולכך ודאי הפריש תרומות ומעשרות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת: מקרה זה ספק וספק הוא, שאף פירות המגורה מעיקרם הריהם ספק טבל. וכשיטת ר' אושעיא היא. שכן אמר ר' אושעיא: מערים אדם על תבואתו שלא לחייבה בתרומות ומעשרות, ומכניסה למגורה בעוד התבואה במוץ שלה (שלא הושלמה בדישה ובמירוח ערימת התבואה), כדי שתהא בהמתו אוכלת מתבואה זו, ופטורה מן המעשר. שכל עוד לא נגמרה מלאכת התבואה, לא נתחייבה בתרומות ומעשרות, והיא מותרת למאכל בהמה בלי עישור. ויתכן איפוא שמתחילה לא חל חיוב תרומה על התבואה, וכיון שהוא ספק — בא ספק ומוציא מידי ספק.

ושואלים עוד: ואכתי ועדיין] כך הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מעשה בשפחתו של מסיק אחד במקום הנקרא רימון, שהטילה נפל (ולד מת) לבור. ובא כהן והציץ בו בבור, שרצה לידע אם נפל זה זכר אם נקבה הוא, שכן יש הבדל בין לידת זכר ללידת נקבה לענין דיני טומאה וטהרה של היולדת. אלא שיש חשש שמא היה הנפל בבור, ואולי נטמא הכהן בטומאת מת מפני שהאהיל עליו.

בא מעשה זה לפני חכמים, וטהרוהו. והטעם שטיהרוהו: מפני שחולדה וברדלס מצויים שם, ובודאי אכלוהו או גררוהו משם.

ומעתה יש לברר: והא הכא [והרי כאן, במקרה זה של נפל] ודאי הטילה נפל, ומצד אחר הרי זה ספק שמא גררוהו חיות, ספק שמא לא גררוהו, וקאתי [ובא] הספק ומוציא מידי ודאי!

ומתרצים: לא תימא [אל תאמר] בדברי הברייתא שאותה שפחה "הטילה נפל ודאי לבור", אלא אימא [אמור]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

אמר רב הונא:  לא שנו שהרי היא בחזקת טהרה, ואפילו בהגיע שעת וסתה, אלא שאין לה וסת לימים לחודייהו אלא יש לה וסת המורכב לימים [85] ולקפיצות, שאינה רואה אלא בעקבות קפיצה, ובימים קבועים. כיון דבמעשה הקפיצה תליא מילתא [ראייתה], הרי היא בחזקת טהרה אפילו אם הגיע הזמן שאם תקפוץ בו היא תראה, משום שאמרינן אימא לא קפיץ ולא חזאי [שהיות ושינוי החזקה מותנה בעשיית מעשה תלינן שהחזקה נמשכת ולא נעשה מעשה הקפיצה המשנה אותה]. אבל, אם יש לה וסת לימים לחודייהו, והגיע יום וסתה, אסורה לשמש כי איבדה את חזקת טהרתה.

קסבר רב הונא "וסתות דאורייתא", וכשהגיע יום וסתה הרי היא בחזקת טמאה מספק מהתורה, אם לא בדקה בו. ולכן, גם אם היא מסכימה להבעל, אין הבעל יכול לסמוך עליה שמן הסתם בדקה בשעת וסתה, אלא הוא חייב לשאלה אם אכן בדקה בשעת וסתה ונמצאת טהורה.

רבה בר בר חנה אמר: אפילו יש לה וסת לימים והגיע שעת וסתה מותרת לבעלה הבא מן הדרך ולא יודע אם בדקה בשעת וסתה, שעדיין היא בחזקת טהרתה.

ומבארת הגמרא: קסבר רבה בר בר חנה - "וסתות דרבנן" שתיקנו לה בדיקה ביום הוסת, אבל לא ביטלו את חזקת טהרתה.

אמר רב שמואל משמיה דרבי יוחנן: אשה שיש לה וסת, והיה בעלה בדרך, וחזר שבעה ימים אחר זמן וסתה, בעלה [86] מחשב ימי וסתה, ובא עליה, שיכול לסמוך שטבלה לאחר שבעת ימי נדתה, מבלי לשאול אותה על כך.

אמר ליה רב שמואל בר ייבא לרבי אבא האם בכל אשה אמר רבי יוחנן שיכול לסמוך שטבלה, אפילו ילדה [קטנה] [87] דבזיזא למטבל [שמתביישת לטבול אם לא שמפייסנה בעלה לטבול]?

אמר ליה רבי אבא - אטו "ודאי ראתה" מי אמר רבי יוחנן שיכול לסמוך על טבילה מבלי לשאלנה? אימר דאמר רבי יוחנן דמי שהיה בדרך ואינו יודע אם ראתה שכיון שספק ראתה ספק לא ראתה, ואם תמצא לומר ראתה אימא טבלה [88], שמספיק ספק טבילה כדי להתיר אשה שספק ראתה!

ומכיון שדינו של רבי יוחנן הוא רק בספק ראתה, אפשר להקל אפילו בילדה המתביישת לטבול בלי שיפייסנה בעלה. כי בכל אופן יש ספק גם אצל ילדה שמא טבלה, ומספיק ספק טבילה להתיר כיון שגם הראיה [89] היא רק ספק.

אבל, ודאי ראתה - אין יכול לסמוך, מספק, על כך שטבלה. כי מי יימר דטבלה? ואם כן, הוה ליה ספק להיתר וודאי לאיסור. ואין ספק היתר מוציא מידי ודאי איסור.

ותמהה הגמרא: ולא?! [90] וכי אין ספק מוציא ודאי?

והתניא: חבר [המוחזק להפריש תרומות ומעשרות] שמת, והניח מגורה מלאה פירות, ואין ידוע אם הפריש מהן תרומות ומעשרות, הרי אפילו הן בני יומן, שרק היום הכניסם למגורה - הרי הן בחזקת מתוקנין!

והא הכא, הפירות היו ודאי טבל כשהוכנסו למגורה, ועתה הן ספק מעושר ספק אינו מעושר, ובכל זאת קאתי ספק מעשר ומוציא [91] מידי ודאי טבל?!

ומתרצת הגמרא: התם - ודאי וודאי הוא! שאנו בטוחים בודאות שהחבר תקנם לפני שמת. וכדרב חנינא חוזאה. דאמר רב חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאינו מוציא תחת ידו דבר שאינו מתוקן!

ואיבעית אימא: ספק וספק הוא [דהיינו: גם אם חזקת החבר אינה חזקה גמורה אפשר לסמוך עליה, כי גם חזקת הטבל אינה גמורה]. דיתכן שהטבל אינו טבל וכדברי אושעיא, ומספיק ספק עישר כדי להתיר ספק טבל.

דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו לפטרה מהמעשר, על ידי כך שהוא מכניסה במוץ שלה הביתה. שהתבואה אינה נאסרת באיסור טבל אלא אם כן היה גמר מלאכה של התבואה בשדה ולאחר מכן הכניסה לבית. אבל אם קדמה הכניסה לבית לגמר מלאכת התבואה שוב אינה נאסרת באיסור טבל גם אם גמרו את מלאכת התבואה בבית.

והמכניס את התבואה כשהיא במוץ, לפני גמר מלאכה, וממרחה בבית הרי הוא מערים לפטרה מן המעשר. אלא, שגם אם מדאורייתא לא נאסרת התבואה שהוכנסה הביתה במוץ, היא נאסרת מדרבנן [שאסרו אכילת קבע בטבל עוד לפני שנגמרה מלאכתו]. ולפיכך כל ההערמה מועילה רק - כדי [92] שתהא בהמתו אוכלת! שאכילת בהמה, ואפילו אכילה מרובה, נחשבת כאכילת עראי.

ואכתי קשה: וכי אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי?

והתניא: מעשה בשפחתו של מסיק [מוסק זיתים] אחד, ברימון [שם מקום] שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ בו בבור, לידע אם זכר הוא הנפל אם נקבה, ונפקא מינה לימי טומאה וטהרה. ובא מעשה של אותו כהן לפני חכמים, וטהרוהו [שלא האהיל על הנפל כשהציץ בבור], מפני שחולדה וברדלס מצויין שם וגררהו מהבור.

והא הכא, בנפל שהיה בבור, דודאי הטילה השפחה נפל [93] לבור, וספק גררוהו החולדה והברדלס, ספק לא גררוהו, ובכל זאת קאתי ספק גרירה ומוציא [94] מידי ודאי נפל?!

הערות

[85] גירסת רוב הראשונים [לעיל יא, א] "יש לה וסת לקפיצות" ולא גרסו "לימים", ולמד מכאן הרז"ה [סלע המחלוקת יט] שאפשר לקבוע וסת לקפיצות לבדן, ואם ראתה האשה ג' פעמים דם אחרי פעולה מסוימת אסורה בכל פעם שתשוב ותעשה פעולה זו עד שתבדוק. וכן היא שיטת רש"י [יא, א ד"ה "קמ"ל"]. גם הרשב"א והריטב"א שחולקים על הרז"ה וסוברים שרק כשהיו ג' הקפיצות באותו היום נקבע וסת לא גרסו בגמרא "לימים", אלא שהם נדחקו ותירצו שנקטה הגמרא לשון קצרה והכוונה גם לימים אף על פי שלא נכתב במפורש.

[86] יש להקשות כיצד נתיר מכח החישוב שעברו ז' ימים מהוסת, והרי הוסת רק מלמד מתי התחילה הראיה ולא מתי פסקה, וצריך לחשוש שנמשכה הראיה ז' ימים ולא יכלה להטהר. ובשו"ת זכרון יוסף [יו"ד י] הוכיח מקושיא זו שרוב נשים פוסקות מלראות אחרי ה' או ו' ימים ומשום הרוב תולים שלא נמשכה הראיה ליום השביעי, ולמד מכך לאשה שיש לה טבעת קבועה באותו מקום ואינה יכולה לבדוק בדיקת הפסק טהרה שמותרת אחר ז' ימים גם בלא בדיקה. ובסדרי טהרה דחה שאין לסמוך על כך שרוב נשים פוסקות ביום השביעי, שבברייתא [סח, ב] מצינו שאשה שבדקה ביום השביעי ומצאה טמא ולא בדקה בין השמשות הרי זו ספק זבה, וכן פסק הרמב"ם [איסו"ב ו, כ], וכיון שטומאת זיבה היא רק על ידי דם שיצא ביום הי"א, מוכח שחוששים שנמשכה הראיה עד יום האחד עשרה, וראתה ג' ימים בזיבה. גם הרע"א [תשובה ס ד"ה "וראיתי"] נחלק על הזכרון יוסף, ונקט שאסור גם אחר ז' ימים, ולכן תירץ שההתר בסוגיתנו הוא משום ספק ספיקא שגם בלא ידיעה שפסקה הראיה מצטרף צד זה לספק ספיקא, ספק אולי לא ראתה וגם אם ראתה אולי נמשכה הראיה רק יום אחד וטבלה. ובסדרי טהרה [קצו כג ד"ה "אלא דקשה"] דחה תירוץ זה שמלשון הגמרא "ודאי ראתה מי קאמינא מי יימר דטבלה" משמע שזהו כל הטעם לאסור ולא שיש ספק לכמה זמן נמשכה הראיה, וכן כתב גם החזו"א [יו"ד פא]. תירוץ נוסף תירוץ הרע"א שבסוגיתנו שלא ראינו הדם ורק הוסת מלמדת שראתה כטבע הנשים, אפשר גם לסמוך על טבע האשה מתי תפסיק הראיה, אבל כשסיבת האיסור היא ראית דם, יש לחוש שתשנה בפעם זו טבעה ותמשך הראיה יותר מהרגיל. החזו"א [יו"ד צב, כב] תירץ שדווקא כשידוע שראתה ביום שביעי ויצאה האשה מכלל הרוב חוששים גם ליום הי"א, אבל בסתם אשה תולים שכבר ביום הז' פסקה הראיה.

[87] כן פירש רש"י, ונמצא שרבי אבא הכריע להתר, אבל התוס' [ד"ה "משום"] פירשו ש'ילדה' הכוונה ליולדת שנטמאה בלידתה, ופוחדת לטבול, והכריע רבי אבא לאיסור, שרק בספק התיר רבי יוחנן ולא בוודאי. ובערוך לנר ביאר שרש"י מיאן בפירש כתוספות אף על פי שלשון הגמרא משמע יותר כפירושם, משום שרק עד שלושים יום מהלידה פוחדת היולדת לטבול, והיה לרב שמואל בר ייבא לבאר בספיקו שמדובר בתוך זמן זה.

[88] נחלקו הראשונים האם סובר רבי יוחנן שוסתות דאורייתא ואף על פי כן התיר כשעברו ז' ימים מהוסת, או שרבי יוחנן סובר שוסתות מדרבנן ולכן הקל אבל אם וסתות דאורייתא אין להקל. ונפק"מ להלכה מספק זה האם אשה שאין לה וסת שחוששת לעונה בינונית, יכול בעלה לחשב ז' ימים אחר עונה בינונית, ואפילו שגם מ"ד וסתות דרבנן החמיר בעברה עונה בינונית כמ"ד וסתות דאורייתא. מהתוס' [עמוד א ד"ה "אפילו"] שביארו גם את מימרת רבה בר בר חנה שמדובר שעברו ז' ימים מהוסת, מוכח שרק לסוברים וסתות דרבנן ישנה קולא זו. אולם בדעת רש"י שחולק על התוספות כתב הערוך לנר שגם אם וסתות דאורייתא מותרת אחר ז' ימים. וביאר הערוך לנר שמחלוקת רש"י ותוס' זו תלויה במחלוקתם מהו חומרת הוסת למ"ד וסתות דאורייתא, שרש"י הסובר שגם לשיטה זו אינה טמאה אלא מספק, התיר על ידי חשבון הימים. והתוספות הסוברים שטמאה ודאי החמירו. והוכיח הערוך לנר כשיטת רש"י מהגמרא לעיל ט, א שדן רבי יוחנן בשיטת הסוברים וסתות דאורייתא ונראה שכן היא גם שיטתו. אולם הרמב"ן כתב שגם לרש"י סובר רבי יוחנן שוסתות דרבנן, ואף על פי שרבי יוחנן התיר רק אחר ז' ימים ורבה בר בר חנה הסובר וסתות דרבנן התיר מיד אחר הוסת, תירץ הרמב"ן שרק לבא מהדרך הקלו מיד אחר הוסת אבל כשבעלה בעיר צריך להמתין לכו"ע ז' ימים. עוד תירץ הרמב"ן שדינו של רבי יוחנן הוא במקרה שעברה גם העונה בינונית וגם הוסת ולכן החמיר עד יום השביעי, ורבה בר בר חנא שהתיר מיד דיבר כשעבר הוסת ולא העונה. ובשם הראב"ד כתב שרבי יוחנן ורבה בר בר חנה נחלקו האם למ"ד וסתות דרבנן צריך להמתין ז' ימים.

[89] התוספות הרא"ש [ד"ה א"ר יוחנן] כתב שיסוד התר ביום השביעי הוא משום ספק ספיקא המועיל בכל איסורי תורה, ולדבריו אין כוונת הגמרא בקושיתה שגם ספק יוציא מידי ודאי, שאותו ההתר שמכוחו ספק מוציא מידי ספק יועיל גם להוציא מידי ודאי, שהרי בודאי אין לנו ספק ספיקא, אלא הקשתה הגמרא שמדין רוב נתיר גם ודאי איסור. ובתורת השלמים [קפה, א] הקשה שאין סומכים על ספק ספיקא להתר אלא כשאי אפשר לברר הספק, וכאן שיכול לברר ולשאול האשה אין ספק ספיקא מועיל. ותירץ שרוב הנשים טובלות מיד וכשמסייע הרוב לספק ספיקא מתירים גם כשאפשר לברר. ולדבריו שגם לספק המוציא מידי ספק צריכים לרוב, מיושבת יותר לשון הגמרא שהקשתה שגם בודאי איסור יועיל הרוב.

[90] ספק הגמרא צריך ביאור, שהרי אם וסתות דאורייתא, פשיטא שאסור ככל ספק דאורייתא שחייב להחמיר. ואם וסתות דרבנן, ספק דרבנן לקולא ופשוט שמותר. בתוספות [ד"ה חבר שמת] כתבו שספק שבסוגיתנו אינו ספק השקול אלא "ספק טוב ורגיל" להתר, שדרך נשים להיטהר מטומאתן מיד. וכן ביאר רש"י [פסחים ט, א ד"ה "ודאי"] שספק מעשר מוציא מידי ודאי משום שרוב חברים מעשרים. וכן תירצו הרמב"ן והריטב"א [ע"ז מא, ב] שבכל הספיקות שבסוגיתנו מסתבר יותר צד ההתר. והקשה בקובץ שיעורים [פסחים לו] שאם כן גם אם וסתות דאורייתא קשה מהו צד הגמרא לאסור, ואין לתרץ שמדין חזקה תולים שנשאר האיסור כבתחילה, שפשוט הוא שרוב עדיף מחזקה וצריך לילך אחריו ולהתיר. ובראש יוסף [פסחים ט, ב] תירץ שתקנו רבנן שלא לסמוך במקרים אלו על הרוב, אולם דחה תירוץ זה שמהרמב"ם מוכח שהאיסור מדאורייתא. הרבנו דוד [פסחים ט, א ד"ה "טעמא"] הקשה על הגמרא בפסחים שחייבה לבדוק חמץ משום שאין ספק מוציא מידי ודאי, והרי בדיקת חמץ חיובה רק מדרבנן וספק דרבנן לקולא. ותירץ שדווקא דבר "שהוא ספק מתחילתו" מתירים באיסור דרבנן "אבל זה שראינו החמץ בבית מי יאמר שאכלו, ודאי על האומר כן להביא ראיה". וביאור תירוצו נראה כמקובל בשם ר' ברוך בער [הובא בברכת אברהם פסחים ט] שהנידון אם ספק מוציא מידי ודאי הוא אם הדין לסמוך על הרוב הוא דווקא במקום שיש לנו כבר ספק מחמת מקרה אחר שגורם להסתפק ואחרי שכבר נוצר ספק יכול הרוב להכריע כאחד הצדדים. אבל כאשר אין אנו מתחילים להסתפק אלא משום הרוב, נסתפקה הגמרא האם גם כאן נלך אחר ספק המצוי ונחדש ספק שיוציא מהודאי. ולדוגמא באשה שרואה דם ואין יודעת אם הדם מהמקור, מציאת הדם מולידה ספק, ורוב דמים מהמקור רק פושט ספק זה ובמקרה זה ודאי מכריע הרוב. אבל הבא מהדרך אחרי הוסת ויודע שאשתו נטמאה, אין לו שום סיבה להתחיל להסתפק האם נטהרה, ורק משום שרוב נשים טובלות מתחילים לדון ולהסתפק בטומאה הודאית. ולפירוש זה אין חילוק בין איסורי דרבנן לדאורייתא בסוגיתנו, שאם אין בכח הרוב לחדש ספק, ממשיכים לנקוט כודאי הידוע ואין כאן אפילו ספק דרבנן, ואם רוב מחדש ספק בכוחו אחר כך גם להכריע הספק שיצר ויתיר גם איסור דאורייתא.

[91] בב' מקומות נוספים מצינו בש"ס נידון זה האם ספק מוציא מידי ודאי ובפשטות אין להם שייכות לסוגיתנו, אולם בתוספות כתבו שישנה שייכות מסוימת: א. ביבמות לז, ב "ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא" נסתפקה הגמרא האם ספק יורש יטול חלק בירושה כשיש יורש ודאי, או שניתן הכל ליורש הודאי, ובפשטות נידון זה הוא בדיני ממון ואינו שייך לסוגיתנו שדנה באיסור והתר. ובתוספות רבנו פרץ [פסחים ט, א ד"ה "וקאתי"] דימה הסוגיות זו לזו. ב. בחולין י, א "השוחט בסכין ונמצאת פגומה" לאחר השחיטה, ובין השחיטה למציאת הפגם שבר בסכין עצמות קשות שמסוגלות לפגום סכין, דנה הגמרא האם נחשוש שבא הפגם תוך כדי שחיטה או שנתלה הפגם בעצמות שודאי פוגמות. ולכאורה שם אין הספק והוודאי סותרים זה לזה שאפשר שבכח שניהם לפגום, וכל הנידון שם הוא במי לתלות הפגם. ובתוספות [ד"ה חבר] מבואר שהנידון שם שייך לסוגיתנו.

[92] הקשו התוספות ד"ה "בהמתו" כיון שבהכניס במוץ התירו רק לבהמה אבל לאדם אסורה מדרבנן, אם כן מהברייתא שהתירה גם לאדם כמשמעות לשון "מתוקנין", עדיין מוכח שספק מוציא מידי ודאי. וברש"י [ד"ה "כדי"] מבואר שתירוץ השני נסמך על התירוץ הקודם שחזקה על חבר, וכל התוספת בתירוץ השני היא שרק באיסור דרבנן מועילה חזקת החבר אבל אם היה חשש דאורייתא היה אסור, ולפירוש זה אין מקום לקושית תוספות, שחזקה היא שמוציאה מהודאי ולא הספק, וכן תירץ הרמב"ן [ע"ז מא, ב]. התוספות תירצו שפשוט לגמרא שספק מוציא מידי ודאי באיסור דרבנן וכל הנידון הוא בדאורייתא. ובראש יוסף [פסחים ט] ביאר תירוצם שגם אם אין ספק מוציא לגמרי מידי ודאי, בכוחו למעט בודאות ונהיה ספק השקול, ובאיסורי דרבנן שספק לקולא די בזה. ורש"י שמיאן בתירוץ התוספות נראה שביאר הסוגיא כפירושו של ר' ברוך בער ש"אין ספק מוציא מיד ודאי" הכוונה שלא מתחילים לידון בספק וממשיכים לנקוט כודאי שאסורה. ותירוץ התוספות צריך עיון, ששיטתם [עמוד א ד"ה "אפילו"] היא שרק אם וסתות דרבנן אפשר לסמוך על חשבון הימים שעברו מהוסת, ובהכרח שרבי יוחנן שסמך על חשבון הימים, סובר שוסתות דרבנן. ואם כן כל נידון סוגיתנו בעבר הוסת הוא באיסורי דרבנן, ואיך אפשר לומר שרק בדאורייתא אין ספק מוציא מידי ודאי. עוד הקשה הפני יהושע [פסחים ט, א ד"ה "והתניא"], שאם באיסור דרבנן ספק מוציא מידי ודאי, מהי אם כן הוכחת הגמרא מחבר שהניח מגורה מלאה פירות", והרי כל הפרות מלבד דגן תירוש ויצהר חיובם במעשר רק מדרבנן, ואולי בפירות אלו דווקא דיברה הברייתא. תירוץ נוסף כתבו התוספות שהברייתא דיברה שהניח החבר פירות למאכל בהמה ובהם אין אפילו ודאי איסור דרבנן. התוספות הרא"ש [ד"ה "ופטורה"] תירצו שגם לאדם מותר לאכול כשהכניס במוץ ומה שנקטה הגמרא בהמה הוא משום שבעוד התבואה מעורבת במוץ אינה ראויה למאכל אדם. ובתוספות רבינו פרץ [פסחים ט] האריך בהוכחות בנידון זה.

[93] הרמ"א [או"ח תקכו, י] פסק שאסור לקבור נפל ביו"ט, וכתב המגן אברהם [שם, ב] שדין זה נלמד מסוגיתנו, שמכך שהטילה השפחה בנפל לבור ולא קברתו, מוכח שאין מצווה לקבור אלא בר קיימא. המגן אברהם עצמו חולק, ומתיר לקבור נפל ביו"ט. ואת הראיה מסוגיתנו דחה, שאפשר שהטלה לבור גם היא קבורה. ובמשנה ברורה [שם, מט] הכריע להקל לקבור נפל ע"י עכו"ם.

[94] התוספות [ד"ה "ספק"] הקשו אולי דיברה הברייתא בבור שהוא ברשות הרבים וטהרו החכמים מדין ספק טומאה ברה"ר, ומה הראיה שספק מוציא מידי ודאי. ומקושית התוספות מוכח שאין ספק מוציא מידי ודאי הכוונה שאינו מתיר לגמרי, אבל פשוט שישנו ספק השקול, שאל"כ גם כדי להחשיבו לספק טומאה צריך ספק להוציא מידי ודאי, ומצינו שכן שיטתם גם בד"ה "בהמתו" שכתבו שבאיסור דרבנן ודאי ספק מוציא מידי ודאי, וביאר הראש יוסף שכיון שספק דרבנן לקולא מספיק ספק השקול להתיר. המהר"ם [ע"ז מב, א] תירץ את קושית התוספות שאם אין ספק מוציא מידי ודאי נשאר המצב כבתחילה שנוקטים בודאי שאסור, וכדבריו מוכח מפירושו של ר' ברוך בער בסוגיתנו, שאין ספק מוציא מידי ודאי הכוונה שלא נוצר נידון ע"י הספק, וממשיכים לנקוט כידוע לנו שיש ודאי איסור.

לא שנו שכל אשה בחזקת טהורה לבעלה אלא בזו שאין לה וסת לימים בלבד, אלא יש לה וסת גם לימים קבועים וגם לקפיצות (פעולות גופניות שעושה, כקפיצה). כיון שגם במעשה מסויים תליא מילתא [תלוי הדבר] אם תראה — אימא [אמור, יש מקום לומר] שלא קפיץ [לא קפצה], ולכך גם לא חזאי [ראתה]. ומשום כך הריהי בחזקת טהורה לבעלה. אבל באשה שיש לה וסת לימים בלבד, והגיע יום וסתה — אסורה לשמש.

וטעמו, שכן קסבר [סבור הוא רב הונא] כי דין וסתות הריהו דאורייתא [מן התורה], ומעתה, כשהגיע יום וסתה הריהי בחזקת טמאה מספק מדין תורה, ולכך אינה מותרת לבעלה בלא בירור הבעל אם בדקה עצמה.

ואילו רבה בר בר חנה אמר כי אפילו אשה שיש לה וסת לימים בלבד מותרת לבעלה בלא שאלה. שכן קסבר [סבור הוא, רבה בר בר חנה] כי דין וסתות הריהו דרבנן [מדברי סופרים], שחכמים הם שתיקנו בדיקה ביום הוסת, ועדיין היא בחזקת טהורה לבעלה ביום זה, ומותרת אף בלא ששאלה.

א ועוד בענין זה, אמר רב שמואל משמיה [בשמו] של ר' יוחנן: אשה שיש לה וסת, ובעלה שהה בדרך שבעה ימים לאחר יום וסתה, ושב לביתו — בעלה מחשב ימי וסתה, וכיון שיש מקום לומר שטבלה ונטהרה מטומאתה, ובא עליה אף שלא שאל אם נטהרה.

ובבירורה של הלכה זו, אמר ליה [לו] רב שמואל בר ייבא לר' אבא בשאלה: האם אמר ר' יוחנן את ההלכה הזו אפילו במי שהיא ילדה (קטנה) דבזיזא למטבל [שבושה לטבול], ומעתה יש לומר שכיון שבעלה לא היה בעיר, לא טבלה?

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב שמואל בר ייבא בתשובה: אטו [וכי] גם בזו שודאי ראתה מי [האם] אמר ר' יוחנן שהיא מותרת?! אימר [אמור] שלא אמר ר' יוחנן להתיר אלא את האשה שספק ראתה ספק לא ראתה, ובאשה שכזו אומרים אנו שאף אם תמצא (תרצה) לומר שראתה — אימא [אמור] שטבלה אחר כך.

אבל באשה שודאי ראתה — מי יימר [יאמר] שר' יוחנן מתירה בלא בירור שהניח שטבלה? הוה ליה [הרי הוא] מצב של ספק (אם טבלה) וודאי (שראתה), וכלל הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי. ומעתה, אף בעניינה של ילדה, הרי זה ספק ראתה וספק שמא טבלה, ולכך אף היא מותרת לבעלה.

ותוהים: והאם לא כך הוא, שספק מעין זה הריהו מוציא מידי ודאי? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בדינו של מי שהיה חבר (שמוחזק כמקפיד על הפרשת תרומותיו ומעשרותיו) שמת, והניח אחריו ליורשיו מגורה (ממגורה, מחסן) מלאה פירות, אפילו הפירות הללו הן בני יומן (שהובאו למגורה באותו יום שנפטר בו החבר) — הרי הן בחזקת מתוקנין (מעושרים כדינם, ומותרים באכילה), שמן הסתם עישר אותם החבר. ומעתה יש לברר: והא הכא [והרי כאן, בפירות המגורה] מדובר בפירות שהיו ודאי טבל בשעה שהובאו אל המגורה, ואילו עתה הם בגדר ספק מעושר ספק אינו מעושר, ובכל זאת, קאתי [בא] הספק ומוציא מידי ודאי!

ומשיבים: התם [שם, בפירות המגורה] אין זה מקרה של ודאי (טבל) וספק (מעושר), אלא ודאי וודאי הוא — כדברי רב חנינא חוזאה, שכן אמר רב חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (לענין תרומות ומעשרות), ולכך ודאי הפריש תרומות ומעשרות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת: מקרה זה ספק וספק הוא, שאף פירות המגורה מעיקרם הריהם ספק טבל. וכשיטת ר' אושעיא היא. שכן אמר ר' אושעיא: מערים אדם על תבואתו שלא לחייבה בתרומות ומעשרות, ומכניסה למגורה בעוד התבואה במוץ שלה (שלא הושלמה בדישה ובמירוח ערימת התבואה), כדי שתהא בהמתו אוכלת מתבואה זו, ופטורה מן המעשר. שכל עוד לא נגמרה מלאכת התבואה, לא נתחייבה בתרומות ומעשרות, והיא מותרת למאכל בהמה בלי עישור. ויתכן איפוא שמתחילה לא חל חיוב תרומה על התבואה, וכיון שהוא ספק — בא ספק ומוציא מידי ספק.

ושואלים עוד: ואכתי ועדיין] כך הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מעשה בשפחתו של מסיק אחד במקום הנקרא רימון, שהטילה נפל (ולד מת) לבור. ובא כהן והציץ בו בבור, שרצה לידע אם נפל זה זכר אם נקבה הוא, שכן יש הבדל בין לידת זכר ללידת נקבה לענין דיני טומאה וטהרה של היולדת. אלא שיש חשש שמא היה הנפל בבור, ואולי נטמא הכהן בטומאת מת מפני שהאהיל עליו.

בא מעשה זה לפני חכמים, וטהרוהו. והטעם שטיהרוהו: מפני שחולדה וברדלס מצויים שם, ובודאי אכלוהו או גררוהו משם.

ומעתה יש לברר: והא הכא [והרי כאן, במקרה זה של נפל] ודאי הטילה נפל, ומצד אחר הרי זה ספק שמא גררוהו חיות, ספק שמא לא גררוהו, וקאתי [ובא] הספק ומוציא מידי ודאי!

ומתרצים: לא תימא [אל תאמר] בדברי הברייתא שאותה שפחה "הטילה נפל ודאי לבור", אלא אימא [אמור]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages taught this halakha, that a woman has a presumptive status of purity to her husband, only in a case where she does not have a menstrual cycle of days alone, but has a menstrual cycle that is determined both by fixed days and by physical actions she might perform, such as jumps. The reason is that since the matter is also dependent on a particular action, one can say that she did not jump and therefore she did not see blood, and consequently she is presumed to be pure. But with regard to a woman who has a menstrual cycle of days alone, and the projected day of her period arrived, it is prohibited for her to engage in intercourse with her husband.

The Gemara explains that Rav Huna maintains that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by Torah law. Since she has an uncertain status of impurity by Torah law when the projected day of her period arrives, it is permitted for her to engage in intercourse with her husband only after an examination.

Rabba bar bar Ḥana says: Even if she has a menstrual cycle of days alone, she is permitted to her husband. Rabba bar bar Ḥana maintains that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by rabbinic law. Consequently, she is not considered to have experienced bleeding, though by rabbinic law she should have examined herself to ascertain if she was pure.

Rav Shmuel says in the name of Rabbi Yoḥanan: With regard to a woman who has a fixed menstrual cycle, and her husband was away for seven days after the expected onset of her period, at which point he returned home, her husband calculates the days of her cycle; and if in the elapsed time it was possible for her to immerse and purify herself, he can presume that she did so, and he may engage in intercourse with her even without asking her whether she is pure.

Rav Shmuel bar Yeiva said to Rabbi Abba: Did Rabbi Yoḥanan state this ruling even with regard to a young girl, who is embarrassed to go and immerse herself, in which case one can claim that if her husband was away she would not have gone to the ritual bath?

Rabbi Abba said to Rav Shmuel bar Yeiva: Is that to say that Rabbi Yoḥanan applied this halakha to all cases? Did Rabbi Yoḥanan say that a woman who definitely saw blood is also permitted to her husband? You can say that Rabbi Yoḥanan said his ruling with regard to a case where it is uncertain whether the woman saw blood and it is uncertain whether she did not see blood, and therefore her husband may engage in intercourse with her, as one can reason as follows: If you say that she saw blood, one can still say that perhaps she immersed.

But if she definitely saw blood, it is not permitted for the husband to engage in intercourse with her. The reason is: Who is to say that she immersed? It is a conflict between an uncertainty as to whether or not she immersed, and a certainty that she saw blood, and there is a principle that an uncertainty does not override a certainty. In the case of a young girl, since it is uncertain whether she saw blood, and it is uncertain whether she immersed, she is permitted to her husband.

The Gemara raises a difficulty with this principle: And does an uncertainty not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita: In the case of a ḥaver who died and left a storehouse filled with produce, even if the produce was there only that day, it has the presumptive status of produce that was ritually prepared, i.e., properly tithed. This is due to the presumption that the ḥaver tithed the produce himself or instructed others to do so. The Gemara infers: And here, the produce was definitely untithed at the outset, and there is uncertainty whether the ḥaver tithed it, and there is uncertainty whether he did not tithe it. And despite this conflict, the uncertainty whether it was tithed comes and overrides the certainty that it was untithed produce.

The Gemara rejects this claim: There, the conflict that leads to the question with regard to the produce’s status is between certainty and certainty, as the ḥaver certainly tithed the produce. This presumption is in accordance with the statement of Rav Ḥanina Ḥoza’a; as Rav Ḥanina Ḥoza’a said: There is a presumption with regard to a ḥaver that he does not release an item from his possession that is not ritually prepared.

And if you wish, say instead that in that case the conflict is between uncertainty and uncertainty, as it is possible that there was never an obligation to tithe this produce, in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya. As Rabbi Oshaya said: A person can employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain, and bring it into his courtyard in its chaff, so that his animal may eat from it, and this grain is exempt from tithe. Although the obligation to tithe produce applies even to animal fodder, it is permitted to feed one’s animal untithed produce that was brought into one’s home before being fully processed. Consequently, the case involving produce is a conflict between two uncertain factors, as it is uncertain whether or not the owner was obligated to tithe the produce in the first place, and even if he was required to do so, it is uncertain whether or not he tithed it.

The Gemara challenges: And still, is it correct that an uncertainty does not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita: There was an incident involving the maidservant of a certain olive gatherer [massik] in the city of Rimon, who cast a non-viable newborn into a pit, and a priest came and looked into the pit to ascertain whether the baby was male or whether it was female, as the length of time of a woman’s ritual impurity after childbirth, even if she gave birth to a non-viable newborn, depends on whether the child was male or female (see Leviticus, chapter 12).

And the incident came before the Sages to rule whether or not the priest contracted ritual impurity while standing over the corpse, and they deemed him ritually pure. The basis for this ruling was: Due to the fact that martens and hyenas are common there, it is likely that the body was dragged away before the priest arrived at the pit.

The Gemara explains the challenge from this baraita: And here, where it is certain that the maidservant cast the non-viable newborn into the pit, and it is uncertain whether an animal dragged it away and it is uncertain whether no animal dragged it away, the Sages nevertheless ruled that an uncertainty comes and overrides a certainty.

The Gemara rejects this challenge: Do not say in the baraita that the woman certainly cast a non-viable newborn into a pit; rather, say

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר רבי אושעיא וכו' במסכת ע"א שמעתיה (מא, ב) ושם פירשתי.

בעלה מחשב ימי וסתה. מכאן דקדקו בירוש׳ שאסור לאשה לשהות ימי וסתה ואין ספק מוציא מידי ודאי פי׳ ואפילו הוא ספק קרוב לודאי להתירא והיינו דאתא לאשמועינן ובהא הוא דאתי תלמודא למירמי דאלו בספק שקול פשיטא שאינו מוציא מידי ודאי וכן פר״י ז״ל ושאר כל השמועה פירשתי יפה בפר״ק דפסחים בס״ד.

הא דאמר רבי אושעיא וכו' במסכת ע"א שמעתיה (מא, ב) ושם פירשתי.

א"ר יוחנן אפי' ילדה דבזיזא למטבל. פרש"י אשה בחורה שבושה לטבול. וקשה מאי קאמר אטו ודאי ראתה מי קאמר ר' יוחנן וכי אשה בחורה ודאי ראתה. לכן נראה לפרש אפי' ילדה כלומר אם ילדה אשתו ולד ושהתה כדי טבילה שיראה לטבול כדאמרינן בסוף מפנין גבי ברתיה דרב חסדא דאמטיוה לערסא בתריה דרבא. ומי' גם לרש"י ניחא דה"פ אטו ודאי ראתה אפי' בזקינה מי א"ר יוחנן וכיון דרבי יוחנן לאאיירי אלא בספק ראתה משום דהוי ספקספיקא בילדה נמי הויספק ספיקא ואין ספק מוציא מידי ודאי. דבר פשוט הוא שאין לו לספק להוציא מידי ודאי אלא הכא מיירי בספק הרגיל וקרוב לודאי וכן ההיא דפ"ק דפסחים ובע"ז פ' כל הצלמים. והאיספק וודאי דהכא לא שייך לההוא דפ"ק דחולין דעור ספק פגים ועצם ודאי פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי ומייתי עלה ההיא דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דהתם אין ספק כל כך רגיל כי הנך דהכא הלכך לאמייתי הנך דהכא התם והך דטבל ועלה לא שייך הכא דהתם לחומרא הספק מוציא מידי ודאי:

והתניא חבר שמת. למאי דלא ידע טעמא דחזקת חבר. נראה דנקט חבר משום דהוי ספק הרגיל דדרך חבר שמת או שהלך למדינת הים להודיע לבני בית ואם הניחדבר שאינו מתוקן א"נ ס"ד דוקא חבר משום דאפי' הן בני יומן:

שתהא בהמתו אוכלת דאי לאו הכי לא הוה מצי למיכל דאסור להאכילה טבל כדאמרי' בפרק במה מדליקין אין מדליקין בטבל טמא ופרש"י וכ"ש בטהור וטעמא כדדריש התם מה תרומה טהורה אין לך בה פי' אכילתה אלא משעת הרמה ואילך אף טמאה אין לך בה דהיינו הסקה אלא משעת הרמה והדר ילפי' טהורה מטמאה דאין לך בה הדלקה אלא משעת הרמה ואילך וה"ה אכילת בהמה דכל הנאה של כילוי אסור:

ופטורה מן המעשר. ופרש"י ואכתי תיקשי לך דספק מוציא מידי ודאי דאפי' עבד כרבי אושעיא לענין אכילה דידיה ודאי טבל הוי [ותירץ] דלגבי איסורא דרבנן מהניא חזקת חבר והכא ניחא אבל בסוף פ"ק דפסחים לא מצי לשנויי הכי דמייתי לה על בדיקת חמץ גבי הא דתנן אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית ודייק טעמא דלא חזינן הא חזינן דשקל חוששין כו' ואין ספק מוציא מידי וודאי ובדיקת חמץ מדרבנן היא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וא"כ צריכין לתירוצא קמא דחזקת חבר. ופי' רבי' אפרים דבהמתו לאו דוקא דאפי' הוא עצמו שרי לאכול ממנו קבע אע"ג דקודם ראיית פני הבית אסור לאכול אכילת קבע מדרבנן. שאני התם דמצי אתי לידי חיוב דאורייתא כשיראה פני הבית אבל כשמרחו בבית דתו לא אתי לידי חיוב דאורייתא אפי' אכילת קבע שריא. והאי דנקט בהמתו משום דכל זמן שהיא במוץ [אינה] מוכנת אלא לבהמה ולא לאדם א"נ משום שתולה ההערמה בשביל בהמתו ומייתי ראיה מההיא דמנחות פרק ר' ישמעאל גלגול העובד כוכבים פוטר מירוח דעובד כוכבים אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין ופריך גלגול נמי ומשני אפשר דאפיה לה פחות מה' רבעים מירוח נמי אפשר דעביד ליה כר' אושעיא ואי לבהמתו דוקא קאמר ר' אושעיא מאי פריך ניחא ליה טפי למיעבד ע"י עובד כוכבים כדי לפטרה לגמרי. וקשה לפי' דבפ"ק דיו"ט תניא הכניס שבלים לעשות עיסה אוכל מהן עראי ופטור וסתמא הכניס לבית קאמר ובתוספתא קתני בהדיא המכניס שבלים לבית והכניס שבלים היינו במוץ וקתני אוכל עראי דוקא וע"ק לפי' למ"ד בהשוכר את הפועלים דחטין ושעורין דבני גורן נינהו בגורן תלינהו רחמנא ואם עשאן גורן בשדה נתחייבו במעשר אפילו בלא ראיית פני הבית א"כ ה"נ אם עשאן גורן בבית אחר שהכניסן במוץ מיחייבי דלא גרע עשאן גורן בבית מעשאן גורן בשדה. וא"כ אכתי יכולין לבא לידי חיוב ואמאי שרו באכילת קבע [ולכן] נ"ל דאכילת קבע אסירא וההיא דפ' ר' ישמעאל ע"כ ה"פ תרומה נמיבמידי דמאכל בהמהאפשר דעביד כרבי אושעיא ואמאי אין מירוח עובד כוכבים פוטר. א"נ אפי' אי אמרינן מירוח העובד כוכבים פוטר אינופוטר אלא מאכילת בהמתו אבל אכילת עצמו לא. והשתא פריך שפיר אמאי אינו פוטר להתירו מאכילת עראי אפשר דעביד לה כר' אושעיא. אע"ג דגלגול העובד כוכבים פוטר לגמרי ומותר אפילו אכילת קבע היינו טעמא שאנו עושין אחר גלגול כמו קודם גלגול אבל קודם מירוח היה אסור באכילת קבע וההיא דפסחים אע"ג דבדיקת חמץ מדרבנן חמור בחמץ כדבדאורייתא א"נ מיירי כשלא בטלו הלכך הוי ודאי דאורייתא:

מעשה בשפחה של מסיק כו' משמע הכא דשפחה טמאה לידה דלא מיסתבר לומר שהולד היה של הגברת דאם כן למה הוזכרה השפחה. וקשה מהא דאמרינן ביבמות פרק הערל דבר אל בני ישראל אין לי אלא בנות ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת"ל אשה. משמע דוקא משוחררת דומיא דגיורת ועוד דפריך בנות מיכל תרומה נינהו ואינה משוחררת בת מיכל תרומה אם היא שפחת כהן. וי"ל דע"כ שפחה טמאה לידה כדמשמע בפ' ר' אליעזר דמילה דקאמר התם לקח שפחה ונתעברה אצלו זהו יליד בית שנימול לח' ולעיל מיניה קאמר אמר רבא אמר רב אשי כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח' ובפ"ק דכריתות תנן וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל. ובת"כ אמרינן בהדיא דבר אל בני ישראל אין לי אלא בנות ישראל מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת והאי דקאמר ביבמות משוחררת לאו למעוטי אינה משוחררת אלא קיצר הברייתא לפי שלאהוצרך אלא למשוחררת דפריך גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו:

ובא כהן והציץ. שוטה היה דאפי' אי הוה טמא מוזהר אפי' בו ביום שנטמא מידי דהוה אנזיר פ"ג מינין ואפי' אם היה קרובו חדא דשלא לצורך המת ועוד דבעי' בני קיימא דומיא דאביו ואמו:

והא הכא דודאי נפל ספק גררוהו. תימה האי בור היכידמי אי רה"ר הוא מאי פריך [הא שפיר] טהרוהו דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ואי רשות היחיד הוא מאי קאמר שהטילה כמין נפל הא אפי' ספק ספיקא נמי טמא דתנן במס' טהרות כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברשות היחיד טמא. וי"ל דשאני הכא דגרירת חולדה וברדלס ספק הרגיל הוא הלכך מטהרינן בספק ספיקא. ואכתי קשה אי ברה"י אפי' ודאי גררוהו ניחוש שמא גררוהו תחתיו וטומאה בוקעת ועולה ואין לומר דסתם חור שלהם פותח טפח דא"כ מביא טומאה לבור ולא אהני מה שגררוהו. ואין לומר דסתם חור שלהם הוא רחב מבפנים אבל פתחו לבור אינו רחב טפח דאכתי טומאה בוקעת ועולה. כדתנן בפ' אהלות בית שהוא קמור תחת הבור. יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא. י"ל דהבור רה"י וסביב הבור רה"ר:

מי אמר ר' יונן אפילו ביולדת דבזיזה למיטבל א"נ אטו ראתה ודאי מי אמר ר' יוחנן פי' אמר ר' יוחנן אפילו ילדה שהיא בוש' לטבול מאליה בלא תביעת בעלה מפני שילדה ועכשיו היא רוצה להתחיל ולטבול לבעלה וא"ל אטו אילו הניחה בעלה טמאה דודאי ראתה מי אמר רבי יוחנן דמחשב ימי וסתה ובא עליה דאמרי' בודאי טבלה לא אמר ר' יוחנן אלא שהניחה טהורה דספק ראתה ספק לא ראתה ואם תימצא לומר ראתה אימור טבלה אבל היכא דודאי ראתה מי יימר דטבלה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והיכי דילדה נמי בודאי שהיא טמאה ולא אמר ר' יונן בהניחה ודאי טמאה:

בפרש"י בד"ה אם זכר כו' וגם לשון ראשון אינו נראה דאי חכם כו' אלא כהן עם הארץ היה או קטן ושגרתו אשה כו' עכ"ל נראה מדבריו לקיים פירושו שפירש שגרה אצלו בבית כו' ואפשר להתקיים פירוש זה דכיון דלא ידע כהן עם הארץ זה מלהזהר לעבור על לאו דטומאת מת לא ידע גם כן להזהר ממנה כל ימי טומאתה אבל אשת חבר שיגרתו מטעם זה שהיתה השפחה שגורה בביתה ורצתה להזהר ממנה ימי טומאתה ואשת חבר זאת אילו ידעה שעם הארץ או הקטן כהן הוא ודאי גם כן שלא היתה שגרתו אלא דאפשר שלא ידעה שהוא כהן וק"ל:

תוס' בד"ה ספק גררוהו כו' אי ברה"ר אפילו בספיקא אחת טהור כו' עכ"ל ודאי בהך ספיקא דגררוהו לחוד מי יימר לן דטהור ברה"ר כיון דודאי הפילה ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא למאי דמשני אימא כמין נפל תקשי להו שפיר דבספיקא דאם נפל הוא אם לאו לחוד טהור ברה"ר:

רש"י בד"ה הוי ספק להיתר הס"ד:

בד"ה אב"א ספק כו' עיילה הס"ד:

בד"ה אם זכר כו' אשה להציץ ולראות הס"ד:

תוספות בד"ה אפילו ילדה כו' רבא לערסא כו'. נ"ב פירוש בשימוש:

בד"ה בהמתו כו' כרבי אושעיא ובמידי דמאכל בהמה כו'. נ"ב פירוש ותירוץ זה דחוק הוא קצת דדלמא לא תקט בעבור עראי ובהמה מיהו כו' כלומר אם אפשר לנו שנאמר חילוק זה יהיה מיושב בלי גמגום וק"ל:

בד"ה כדי שתהא בהמתו כו' בהדלקה קודם הרמה כו'. נ"ב פי' אע"פ שאינה עומדת אלא לאכילה הוא הדין שאר הנאת כילוי וק"ל:

בד"ה מסיק בסמ"ך גרסינן שהיה מוסק זתים. נ"ב לאפוקי מפי' הערוך שפי' מציק והוא אנס:

תד"ה אפילו. מיהו בפ' א"ד משמע כו' גבי יבמתו בזיז מינה. כצ"ל:

תד"ה חבר. בפ"ק דחולין כו' ולא מייתי מהך דחבר כו'. תמיהני דלא מיבעיא דלא הויא תיובתא מהנך דהכא אלא אדרבה סייעתא. דהא הכא דהוי ספק להתירא ואפ"ה מוציא מידי ודאי חזקת איסור. וכן התם נאמר ג"כ דספק נשחטה כראוי בלא פגימת הסכין יוציא מידי חזקת איסור ודאי ואפי' אם גם עצם היה ספק פוגם וכש"כ דעצם ודאי פוגם:

תד"ה בשפחתו. משמע דשפחה מטמאה בלידה. לפמש"כ לקמן בד"ה ובא דיל"פ דשל גבירתה היה לא מוכח מכאן מידי:

שם בא"ד וכ"מ בפר"א דמילה כו' ובת"כ תניא נמי כו'. תימה מדוע לא הביאו ממשנה דכריתות (דף ז ב) "וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל". והגמרא דשם שהביאו לקמן. וביבמות שם מביאים באמת מהמשנה הזאת:

גמ' ובא כהן והציץ בו. נ״ב עמ״ש בריש פסחים בס״ד:

תוס' ד״ה אפי׳ ילדה וכו׳ גבי יבמתו בזיזה מניה כצ״ל:

ד"ה ספק גררוהו בההיא שעתא. נ"ב ה״ג בפסחים:

בא״ד אי ברה״ר אפי' ספיקא אחת טהור. נ״ב עי׳ ספ״ו דטהרוה דשבילין מפולשין לבורות שהן רה"י לשבת ורה׳׳ר לטומאה. וא״כ י״ל למי שאינו רה״ר גמור הלכך צריך לס״ס במסקנא:

ספק וספק הוא וכו' לפע"ד דב' שנויי דהש"ס אהדדי איתמר וה"ק ממ"נ אי בתר דאורייתא אזלת ואי בתר דרבנן אזלת דאסור לאכול קבע אפי' בלא ראיית פני הבית אם כן ודאי וודאי הוא. דבדרבנן סמכי' אחזקה על חבר וכו'. וכן יש להבין מפירש"י ומיושב קו' תוספות:

ובא כהן והציץ לידע לראות אם זכר אם נקבה כאן פירש"י שהיה כהן שוטה וכן פירש"י בפסחים ט' ע"א. אמנם בר"פ כל הצלמים פירש"י שהיה כהן חכם ומורה הוראות. ונ"ל דאפשר דהיה נפל קטן מאד שהרי נסתפקו אימא רוח הפילה. וא"כ י"ל דלענין איסור והיתר סמכינן שפיר אס"ס לכן לענין איסורא דטומאת כהנים ידע הכהן שיש לסמוך על ס"ס ס' רוח ס' נפל ואת"ל נפל שמא כבר חסר ממנו מעט על ידי חולדה וברדלס ותו לא מטמא באוהל. כמוכח מהא דא"ר יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נקשרו איבריו בגידין דמבואר כשכולו הוא פחות מכזית אז אי נחסר ממנו כ"ש תו אין הנזיר מגלח וכל שאין הנזיר מגלח אינו מטמא באוהל. ועי' מזה ר"פ גיד הנשה. וא"כ הו"ל ס"ס ומותר לו [לכהן] להאהיל עליו. ומ"מ בתר הכי שאל לענין טומאה וטהרה דמחמיר ר' יוחנן אפי' בס' טומאה בר"ה וס"ל הלכה ואין מורין כן. משום דאיכא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבילו עי' במסכת ע"ז ל"ז ע"ב. א"כ דילמא ה"נ בעי טבילה והזיי' מיהת והורו לו חכמים דלא בעי שאינו נכנס בגדר הספק כלל משום דודאי גררוהו ואכלוהו. כן י"ל. אמנם לדינא הא לא קיי"ל כר' יוחנן בהא דמחמיר בס' טומאה. ועוד אפי' לר' יוחנן נמי ע"כ לא מחמיר אלא בחד ספיקא בר"ה אבל בס"ס לא שהרי הכי אמרינן דספק ראתה מטהר ר"י אפי' לטהרות משום ס"ס דאימר לא ראתה ואת"ל ראתה אימר טבלה. א"כ הדרא קושיא לדוכתא אהכהן ממ"נ אי ידע הס"ס משו"ה התיר לעצמו להאהיל ה"נ הו"ל למידע דטהור הוא ומ"ט שאל לחכמים אח"כ ואי לא ידע הך ס"ס א"כ מעיקרא האיך האהיל. והא"ש דהתם בפסחים קאי אליבא דהלכתא דקיי"ל אפי' ס' טומאה בר"ה טהור הלכה ומורין כן ומכ"ש בס"ס. אם כן ע"כ לא ידע הכהן מס"ס ואפ"ה האהיל ש"מ דכהן שוטה הוה. וה"נ בשמעתין אע"ג דאזלינן לר' יוחנן דס"ל בר"ה הלכה ואין מורין כן מ"מ פשיטא ליה דס"ס מטהרין לגמרי. א"כ ג"כ צ"ל כהן שוטה הוה. משא"כ ר"פ כל הצלמים דסוגיא אזלא לר' יוחנן שם ואפשר דאזלא למ"ד הכא דילדא דבזיזא למיטבל כו' דס"ל דר' יוחנן מיירי מודאי ראתה ומשום דמוקמינן לה בוודאי טבלה דחזקה אשה טובלת עצמה בימים הראויה להטהר. אבל מספיקא לא הוה מיקיל אפי' בס"ס. אם כן שפיר י"ל כהן חכם היה ומורה הוראות וק"ל:

לא שנו. הא דתנן בחזקת טהרה דמשמע אפילו הגיע עת וסתה: אלא באין לה וסת לימים. לחודייהו בלא קפיצה אלא לקפיצה ולימים: מחשב ימי וסתה. אם שהה בדרך שבעה ימים אחר וסתה דעכשיו עומדת בימים שיכולה להטהר אפילו הגיע וסתה אמרינן טבלה ואין צריך לשואלה: דבזיזא. בושה היא לטבול עד שיפייסנה: ודאי ראתה מי א''ר יוחנן. שלא יהא צריך לשואלה ואפילו היא זקנה: אימר טבלה. וכיון דטעמא דר' יוחנן משום ספיקא הוא לא שנא ילדה לא שנא זקנה: הוי ספק. להיתר: ודאי. לאיסור: ואין ספק מוציא. את הדבר מידי ודאי שלו: והא הכא דודאי טבל. דהא חזינן שנגמרה מלאכתן וממורחין הן: איבעית אימא ספק וספק הוא. דכי היכי דמספקא לן אי מעשרי אי לא ה''נ מספקא לן דלמא לא טביל ולא איחייב במעשר דאימא כרבי אושעיא עיילה ומכניסה במוץ שלה דאין טבל מתחייב במעשר אלא בראיית פני הבית כשרואה את הפתח וכיון דבשעת ראיית פני הבית לא נגמרה מלאכתו למעשר תו לא מיחייבא אע''פ שהוא דשה וממרחה לאחר שהכניסה מידי דהוה אמכניס פירות דרך גגו וקרפיפו לבית אפילו היא ממורחת דקיימא לן דפטורה מן המעשר הואיל ולא ראתה את הפתח: כדי שתהא בהמתו אוכלת. אפי' לאחר מירוח ולהכי נקט בהמתו דאילו אמאכל אדם לא מצי למימר הכי דאי נמי לא מחייב מדאורייתא רבנן גזור על אכילת קבע אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל מאכל בהמה קבע שלה עראי חשיב לה דתנן במסכת פאה (פ''א מ''ו) מאכיל לבהמה לעופות ולחיות עד שימרח הילכך כל כמה דלא חל עליה שם טבל דאורייתא מאכיל לבהמתו והכא כיון דאיכא למימר דעביד להו כרבי אושעיא מותרין לאדם דלגבי איסורא דרבנן מהניא חזקת חבר: אם זכר הוא כו'. כהן חכם היה ומורה הוראות ומתכוין להורות לה ימי טומאה וטהרה אי נמי שגורה אצלו בבית ונוגעת בתרומתו ורוצה להזהר ממנה כל ימי טומאתה וי''א לידע אימתי יהא זמן הבאת קרבנה אם יארע במשמרתו אם לאו ולא סבירא לי דבשביל תור עולה אחת לכולה משמרה לא עייל האי כהן נפשיה להכי ועוד שהרי היא יכולה לאחר קרבנה כל זמן שתרצה וגם לשון ראשון אינו נראה דאי חכם הוא כלום הוא בא להאהיל ולעבור על לאו דטומאת מת אלא כהן עם הארץ היה או קטן ושגרתו אשה להציץ ולראות: וטהרוהו. מאהל המת:
אפילו ילדה דבזיזא למיטבל. פ''ה אפי' נערה שבושה לטבול ומשני ודאי ראתה מי א''ר יוחנן הך נמי כיון שלא ראתה בודאי שרי רבי יוחנן ואינו מיושב ור''ח מפרש וכן ר''ת אפי' ילדה דבזיזא למיטבל פי' שהולידה ומפחדת לטבול תוך ל' כדאמר בפ' מפנין (שבת דף קכט.) דבת רב חסדא טבלה תוך שלשים ללידה וחלתה ואמטיה רבא לערסא ואיתסיאת והשתא אתי שפיר דא''ל ודאי ראתה מי א''ר יוחנן א''כ יולדת אפילו לא היתה דואגת לטבול לא יתיר רבי יוחנן דספק טבילה אינו מוציאה מידי ודאי ראתה ובזיז לשון פחד כההיא דפ''ב דיבמות (דף כו.) לא מיבעיא אביו דבזיז בריה מיניה מיהו בפ' אלו דברים (פסחים דף עב:) משמע שהוא לשון בושת גבי יבמתו בזיזה מיניה ובפ' ב''ש (יבמות דף קיב.) מבזז בזיז מיניה מיהו גם יש לפרש לשון פחד ובערוך פי' לשון בושת: חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כו'. בפ''ק דחולין (דף י.) גבי שחט ונמצא סכין פגומה קאמר נמי אין ספק מוציא מידי ודאי ולא מייתי מהך דחבר ושפחה משום דהכא הוי ספק טוב ורגיל ואפי' לקולא מוציא מידי ודאי וה''נ לא שייך לאתויי ההיא דהתם דטבל ועלה דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דהתם היינו משום דהוי לחומרא: בהמתו אוכלת. דוקא בהמתו כדפ''ה דכל מה שהיא אוכלת מיקרי עראי אבל אדם אסור מדרבנן לאכול אכילת קבע וכן משמע בתוספתא ומייתי לה בפ''ק דביצה (דף יג.) הכניס לבית שבלים לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור וכן משמע נמי מדנקט בהמתו והא דפריך במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז.) אמאי דקאמר מירוח העובד כוכבים אינו פוטר משום בעלי כיסים פירוש עשירים שמוכרין תבואתן לעובדי כוכבים קודם מירוח וחוזרין וקונין אחר מירוח אפשר דעבד כר' אושעיא פירוש שיוכל להערים ולפטור שיכניס התבואה במוץ שלה ומה הועילו חכמים בתקנתם משמע דלגמרי פטור ה''פ עביד ליה כרבי אושעיא ובמידי דמאכל בהמה מה הועילו חכמים בתקנתם מיהו אי מירוח העובד כוכבים אינו פוטר רק עראי כמו שהיה קודם מירוח אתי שפיר אך צ''ע בשילהי פ''ק דבכורות (דף יא:) והשתא קשה כיון דהוי ודאי טבל לענין אכילת קבע אפילו הכניסה במוץ כדפרישית היכי אתי ספק ומוציא מידי ודאי דחשבינן להו בחזקת מתוקנים וליכא למימר דספק מוציא מידי ודאי דרבנן דהא בפרק קמא דפסחים (דף ט.) פריך מיניה אהא דקאמר התם כל מקום שחולדה וברדלס מצויין שם אין צריך בדיקה הא ודאי חמץ צריך בדיקה דספק אכל אין מוציא מידי ודאי ופריך מהך דחבר ומשני ספק וספק הוא כדרבי אושעיא והשתא מ''מ חזינא הכא דמוציא מידי ודאי דרבנן ובדיקת חמץ נמי הוי דרבנן דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי ואומר ר''י דמתניתי' דהתם איירי שלא בטלו דהוי ודאי דאורייתא ועוד אומר ר''י דהא דקאמר הכא דהוו בחזקת מתוקנים היינו בהנך דלא חזו אלא לבהמה: כדי שתהא בהמתו אוכלת. משמע דבטבל שראה פני הבית אפילו בהמתו נמי לא אכלה ותימה לר''י מ''ש משאר הנאות דשרו דלא מצינו טבל שיהיה אסור בהנאה וי''ל דדרשינן בבמה מדליקין (שבת דף כו.) גבי אין מדליקין בטבל טמא משום דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה מה טהורה אין לך בה פי' אכילתה אלא משעת הרמה ואילך אף טמאה כן דהיינו הדלקה והדר גמר טהורה מטמאה דמיתסרה בהדלקה קודם הרמה וה''ה למאכיל לבהמתו וכל שאר הנאה של כילוי ומהכא נמי שמעינן דאין ישראל מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה: [וע''ע תוס' פסחים לד. ד''ה מחמין לו]: בשפחתו של מסיק. משמע דשפחה מטמאה בלידה וכן מוכח בפ' רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) דקאמר לקח שפחה ונתעברה אצלו זהו יליד בית שנימול לשמונה והתם קאמר כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה ובת''כ תניא נמי בהדיא אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה בין משוחררת ובין שאינה משוחררת מנין ת''ל אשה ונראה דהא דיליף לאינה משוחררת מאשה אסמכתא בעלמא הוא ואגב אחריני נקט לה דבפ''ק דכריתות (דף ז:) משמע מג''ש דלה לה אתיא ובפ' הערל (יבמות דף עד:) לא יליף מאשה אלא גיורת ומשוחררת ושאינה משוחררת אינו מזכיר שם: ובא כהן והציץ. אומר ר''ת דכהן שוטה היה דאפילו אם נאמר דשל גבירתה היה וכהן זה קרוב היה לא היה לו לטמאות דאמר בת''כ דאין כהנים מטמאין לנפלים דבעינן דומיא דאביו ואמו ועוד דכאן לא היה לצורך המת: ספק גררוהו ההיא שעתא כו'. וא''ת והאי בור היכא קאי אי ברה''ר אפילו בספקא אחת טהור אי ברה''י מאי משני שהטילה כמין נפל לבור והתניא דברה''י כל ספקות שאתה יכול להרבות טמא וי''ל דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי ותדע דאפילו מידי ודאי בעי למימר שמוציא זה הספק ואומר ר''י דצריך לומר דרגלי הכהן היו ברה''ר דאי רגליו היו ברה''י ניחוש דלמא גררוהו כנגד רגליו וטומאה בוקעת ועולה דע''כ ליכא בחוריהן פותח טפח דכי איכא מאי מועלת גרירה והא בפותח טפח מביא הטומאה ועוד י''ל דרגלי הכהן ברשות היחיד וגררוהו ואכלוהו הוי ספק הרגיל: מסיק. בסמ''ך גרס שהיה מוסק זיתים:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד