נידה יג ע"ב

מעטרה ולמעלה לכיוון הגוף — אסור.

א אמר רב: המקשה עצמו לדעת (בכוונה) מה דינו? — יהא בנדוי. ושואלים: ולימא [ויאמר] רב שדבר זה אסור, ודי בכך! ומשיבים: ראוי הוא לנידוי משום דקמגרי [שהוא מגרה] יצר הרע אנפשיה [על עצמו]. ור' אמי אמר: המקשה עצמו במכוון — נקרא "עבריין" (הרגיל בכל העבירות), שכן כך היא אומנתו (מקצועו) של היצר הרע: היום אומר לו לאדם: עשה כך דבר עבירה מסויים, וכיון שנענה לו האדם, למחר היצר הרע שב ואומר לו: עשה כך דבר עבירה אחר. ולמחר אומר לו: לך עבוד עבודה זרה — והולך ועובד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר ר' אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור — אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. וראיה לדבר, שכן כתיב הכא [נאמר כאן] באונן בן יהודה: "...ושחת ארצה... וירע בעיני ה' אשר עשה" (בראשית לח, ט—י), וכתיב התם [ונאמר שם]: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע. לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך... ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהלים ה, ד—ח). ומכאן שכל העושה רע ("וירע") כדוגמת אונן, אינו נכנס במחיצת הקדוש ברוך הוא ("לא יגורך רע").

ואמר ר' אלעזר בחומרת ענין זה: מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב] "ובפר ישכם כפיכם אעלים עיני גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו" (ישעיה א, טו), שאין תפילתם של אלו נשמעת לפני הקדוש ברוך הוא — אלו המנאפים ביד שמוציאים זרע לבטלה. וכן תנא [שנה] החכם דבי [של בית המדרש] של ר' ישמעאל: משמעות האמור בעשרת הדברות "לא תנאף" (שמות כ, יג) היא — לא תהא בך (בינך לבין עצמך) ניאוף, בין ביד בין ברגל.

ב ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: הגרים, והמשחקין בתינוקות — מעכבין את בוא המשיח. ודנים בדבר, בשלמא [נניח] גרים — הרי זה כדברי ר' חלבו, שכך אמר ר' חלבו: קשין גרים לישראל כספחת מפני שאינם בקיאים במצוות וישראל למדים מהם. אלא משחקין בתנוקות מאי היא [מה הוא], במה מעכב דבר זה את בוא המשיח?

אילימא [אם נאמר] משום משכב זכור — הלא בני סקילה נינהו [הם], ואין הדבר רק משום שהם מעכבים את בוא המשיח! אלא אם נאמר משום ששופך זרעו דרך אברים אחרים שאינם מקום ערווה — בני דור המבול נינהו [הם] וראויים הם לעונש שנענשו בני דור המבול!

אלא כוונת הדברים לאלו דנסיבי [שנושאים] קטנות דלאו [שלא] בנות אולודי נינהו [הולדה הן] עדיין, ונמצא שמשחיתים זרעם שלא לשם הולדה. שכך אמר ר' יוסי: אין משיח בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (מקום כינוס הנשמות העתידות להיוולד), שנאמר: "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (ישעיה נז, טז). שהנשמות ("רוח") שגזרתי עליהם קודם שיוולדו ("מלפני"), אחר שנמנע מהם להיוולד — הם אשר יעכבו ("יעטוף") את ביאת המשיח.

ג שנינו במשנה כי היד הבודקת באנשים תקצץ. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם, לבני בית המדרש] שאלה זו: האם דינא תנן [דין שנינו] במשנה זו, שכך יש לנהוג למעשה, או לטותא תנן [קללה בלבד שנינו], ואין נוהגים כן למעשה. ומפרטים: האם דינא תנן [דין שנינו], כי הא [כמו בענין זה] של איסור הכאת יהודי שאף בו נאמרה לשון זו ("כל המרים יד על חבירו — תקצץ ידו"), ונהג רב הונא כן וקץ ידא [קצץ יד] של החוטא בדבר, או שרק לטותא תנן [קללה בלבד שנינו]?

ומביאים ראיה לדבר, תא שמע [בוא ושמע], ממה דתניא [ששנינו בברייתא], ר' טרפון אומר: יד לאמה — תקצץ ידו על טבורו. אמרו לו חכמים: אלא מעתה אם ישב לו לאדם קוץ בכריסו, לא יטלנו?! אמר להן: אכן לא יטלנו, ואם נטלו — תקצץ ידו על טבורו. אמרו לו חכמים: והלא אם תקצץ על טבורו הרי בכך תהא כריסו נבקעת! אמר להן: מוטב תבקע כריסו של העושה כן ואל ירד לבאר שחת.

ודנים בדבר: אי אמרת בשלמא דינא תנן [זה נוח אם אמרת שדין שנינו], היינו דאמרי [זהו שאמרו] לו חכמים לר' טרפון: "והלא כריסו נבקעת כשקוצצים את ידו". אלא אי אמרת לטותא תנן [אם אומר אתה שקללה שנינו], מאי [מה פירוש] "כריסו נבקעת"? ודוחים: אלא מאי [מה] תאמר שדינא תנן [דין שנינו], אם כן וכי לא סגי דלאו [לא די שאינה] נקצצת על טבורו?

אלא הכי קאמר [כך אמר] ר' טרפון: כל המכניס ידו למטה מטבורו — תקצץ. אמרו לו חכמים לר' טרפון: ואם ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו? אמר להן: לא. אמרו לו: והלא כריסו נבקעת מחמת הקוץ! אמר להן: מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת.

ד משנה האשה החרשת והשוטה והסומא וזו שנטרפה דעתה, שאינן יכולות לבדוק עצמן לראות אם יצא מהן דם, כיצד נוהגות? אם יש להם נשים בקירבתן שהן פקחות (שפויות בדעתן, הרואות) — נשים אלה מתקנות (בודקות ומטבילות) אותן, ועל סמך כך, אם נשות כהנים הן הריהן אוכלות בתרומה לאחר שהעריב שמשן.

ה גמרא שנינו במשנתנו כי החרשת — נשים פקחות בודקות אותה. ושואלים: איהי [היא] תבדוק לנפשה [את עצמה]! דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר רבי: אשה חרשת היתה בשכונתינו, והיתה חכמה בבדיקת מראות דמים, שלא דיה שהיתה בודקת לעצמה, אלא אף כשחברותיה היו רואות אצלן מראה דם, ולא היו יודעות אם דם טמא הוא זה, היו מראות לה!

ומתרצים: התם [שם, בשכנתו של רבי] מדובר בחרשת כזו שמדברת ואינה שומעת, ואשה כזו יכולה שתהא חכמה בראיית דמים. ואילו הכא [כאן במשנתנו] מדובר באשה שאינה מדברת ואינה שומעת, וזו אין בה דעת לבדוק אף את עצמה. כדתנן [כמו ששנינו במשנה במסכת תרומות]: חרש שדברו בו חכמים בכל מקום (בעניינים שונים בהלכה) שנחשב כאינו בר דעת, הוא זה שאינו שומע וגם אינו מדבר.

ו עוד שנינו במשנתנו כי הסומא — פקחות בודקות אותה. ושואלים: איהי [היא] תבדוק לנפשה [את עצמה], שהרי יש בה דעת ויודעת כיצד יש לבדוק, ולאחר מכן תיחזי [תראה] את עד הבדיקה לחבירתה הרואה! אמר ר' יוסי בר' חנינא: גירסה זו שבמשנתנו המונה אף את האשה הסומא בכלל הנשים שאינן בודקות עצמן, אינה משנה מדוייקת, ואין לגורסה במשנתנו.

ז ועוד שנינו במשנתנו כי מי שנטרפה דעתה נבדקת על ידי פקחות. ושואלים: מי שנטרפה דעתה היינו [זוהי] שוטה, וכבר נשנתה במשנה! ומשיבים: מדובר כאן בזו שנטרפה דעתה מחמת חולי שאינה בגדר שוטה האמורה במשנה.

ח ועוד בעניינו של השוטה, תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן שוטה שהיה טמא — בני דעת עוסקים בטהרתו, והם מטבילין אותו, ולאחר מכן מאכילין אותו (מתירים לו לאכול) מן התרומה לערב (לאחר הערב שמש, כדין כל כהן שנטמא). ואותם המטפלים בו הריהם משמרין אותו שלא יישן, שכן אם יישן, אפשר יבוא מתוך שנתו לראיית קרי המטמאת אותו. ואם ישן — הריהו שוב טמא, ואסור באכילת תרומה, ואם לא ישן — הריהו טהור.

ר' אליעזר בר' צדוק אומר: יש דרך אחרת להתירו באכילת תרומה, עושין לו כיס (נרתיק) של עור, וכורכים אותו סביב איברו, וכשבאים להאכילו תרומה רואים בנרתיק זה אם יצא ממנו זרע ונטמא. אמרו לו חכמים: אין ראוי לעשות כן, משום שבכך כל שכן שמביא אותו הנרתיק לידי חימום וגורם לו להוצאת זרע! אמר להן ר' אליעזר בר' צדוק: לדבריכם (לשיטתכם) יוצא איפוא שכהן שוטה אין לו תקנה (פתרון) כלל לאכול מן התרומה!

אמרו לו: לדברינו יש דרך שיאכל מן התרומה, שאם ישן — הריהו טמא, ואם לא ישן — הריהו טהור, ואולם לדבריך בעשיית נרתיק הכרוך עליו, אין זה פתרון ראוי, שיש לחשוש בו שמא יראה טפה של זרע קטנה כגודל גרגיר צמח החרדל, ותבלע בכיס ולא תיראה, ונמצא אוכל בתרומה בטומאה!

ועוד בתקנתו של כהן שוטה בענין אכילת תרומה תנא [שנה] החכם, משום (בשם) ר' אלעזר אמרו: עושין לו כיס של מתכת ומניחים אותו על איברו, כדי לבדוק בו אם ראה.

ובביאור דברים אלה אמר אביי: וכוונת הדברים "של מתכת" היא שנרתיק זה הריהו של נחשת, שאינה בולעת, ואין לחשוש בה שמא ראה טיפה ונבלעה בה. כדתניא [כמו ששנינו במשנה במסכת פרה], לענין שיעור כמות מי החטאת שמזים על הטמא, ר' יהודה אומר: רואין (מחשיבים) אותן גבעולין של אזוב שבהם מזים ממי החטאת כאילו הן של נחשת שאינה בולעת. הרי איפוא שמתכת הנחושת אינה בולעת.

אמר רב פפא: מכלל דברי חכמים שכיס הכרוך על האיבר יכול להביא לחימום ולהוצאת זרע, שמע מינה [למד מכאן] כי המכנסים אסורים בלבישה, משום חשש טומאה בהם, שהרי אף הם כרוכים על איבר האדם. ושואלים: והכתיב [והרי נאמר] בבגדי כהנים: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה ממתנים ועד ירכים יהיו" (שמות כח, מב)!

ומשיבים: הבגד ההוא (מכנסי הכהנים) עניינו שונה, כדתניא [כברייתא זו ששנינו]: מכנסי כהנים למה הן דומין — כמין פמלניא (מכנסי רכיבה) של פרשים, וכך הם נראים: למעלה — מגיעים הם עד מתנים, למטה מגיעים הם — עד ירכים, ויש להם שנצים (רצועות רכיסה), ואין להם לא בית הנקב (פתח) ולא בית הערוה.

אמר אביי:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

מעטרה ולמעלה [לכוון הגוף] - אסור. וכן הורה לו שיאחז מעטרה ולמטה.

אמר רב: המקשה עצמו לדעת - יהא ^[16] בנידוי

ומקשה הגמרא: ולימא רב - אסור להקשות עצמו לדעת!?

ומתרצת: דלכך נקט רב האי לישנא, לומר לך שאיסורו חמור ביותר משום דקמגרי יצר הרע אנפשיה [ר"ן שבת פרק יד].

ורבי אמי אמר: המקשה עצמו לדעת - נקרא עבריין! משום שכך אומנתו של יצר הרע - היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר [אחר שהאדם מציית לו, והרי הוא מסור בידו], אומר לו: לך עבוד עבודת כוכבים! והולך ועובד.

איכא דאמרי: אמר רבי אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה! דכתיב הכא [בענין השחתת זרע] ^[17] "וירע בעיני ה' אשר עשה אונן". וכתיב התם [באלה שאינם נכנסים במחיצתו של הקב"ה], "כי לא אל חפץ רשע אתה - לא יגורך [לא יגור יחד עמך במחיצתך] אדם רע"!

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "ידיכם דמים מלאו" - אלו המנאפים ביד! [שמשחיתים זרעם בידם].

תנא דבי רבי ישמעאל: "לא תנאף אשה" לא כתיב, אלא ^[18] "לא תנאף" סתם - לומר שלא תהא בך שום ניאוף - בין ביד ^[19], בין ברגל! תנו רבנן: הגרים, והמשחקין בתינוקות - מעכבין את ביאת המשיח! ודנה הגמרא: בשלמא גרים מעכבים, כדרבי חלבו. דאמר רבי חלבו: קשין גרים לישראל כספחת ^[20] [צרעת]!

אלא "משחקין בתינוקות" - מאי הוא?

אילימא משכב זכור? - הא בני סקילה נינהו! ולא רק מעכבים את המשיח ותו לא.

אלא, שמא תאמר שמשחיתים זרעם דרך איברים [ואילו משכב זכור הוא דוקא דומיא דמשכב אשה] -

עדיין קשה: והא "בני מבול" נינהו, שהוא ביטוי יותר חמור מעיכוב המשיח! ומתרצת הגמרא: אלא, דנסיבי, שהם נושאים נשים קטנות, דלא בנות אולודי נינהו ^[21], ואין בכך איסור משום השחתת זרע, אלא משום שמתבטלים מפריה ורביה.

דאמר רבי יוסי - אין בן דוד בא אלא עד ^[22] שיכלו נשמות שבגוף!

"גוף" הוא מקום האוצר של כל הנשמות. וכל עוד לא הוצאו ממנו כל הנשמות אין בן דוד בא. ונמצא שמי שמונע עצמו מלהוריד נשמות מה"גוף" לעולם - מעכב בכך את הגאולה! שנאמר "כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות - אני עשיתי". שביאורו: הרוחות שלפני, שגזרתי שיולדו, הם "יעטופו", יאחרו [מלשון "והעטופים ללבן"] את הגאולה הנזכרת באותו פסוק.

שנינו במשנה: כל היד המרבה לבדוק באנשים - תקצץ!

איבעיא להו: האם דינא תנן, שהדין הוא שקוצצים את ידו ממש, או לטותא תנן [קללה - שראוי לידו שתקצץ]?

וביאור הספק הוא: האם דינא תנן - כי הא דרב הונא קץ ידא! [כמבואר בסנהדרין, שכל המרים יד על חבירו תקצץ ידו. ועשה כן רב הונא בפועל!] וכמו כן הכא יש לקוץ את היד.

או לטותא בלבד תנן?

תא שמע: דתניא: רבי טרפון אומר: השולח יד לאמה - תקצץ ידו עוד בעודה על טבורו!

אמרו לו: כיצד זה קוצצים את היד בעודה על הטבור? - והלא כרסו נבקעת בכך, והוא אינו חייב אלא בקציצת ידו!

אמר להן רבי טרפון: מוטב כי תבקע כרסו, ואל ירד לבאר שחת!

ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא דינא תנן - היינו דאמרי ליה: והלא כרסו נבקעת!?

אלא, אי אמרת לטותא תנן ואין קוצצין את ידו בפועל - מאי "כריסו נבקעת" איכא!?

ודוחה הגמרא: אלא מאי - דינא תנן!? וכי לא סגי, לא יתכן לומר שתקצץ ידו כשהיא לאו על טבורו? ומדוע אמר רבי טרפון שתקצץ דוקא על טבורו?

אלא, הכי קאמר רבי טרפון: כל המכניס ידו למטה מטבורו [ונוגע באמתו] ^[23] - תקצץ היד! ולעולם לטותא היא בלבד [וכך ביאור דבריו: יד לאמה תיקצץ לפי שהכניס ידו למטה מטבורו].

אמרו לו לרבי טרפון: ישב לו קוץ בכריסו [באמתו] האם לא יטלנו? אמר להן - לא!

אמרו לו - והלא ^[24] כריסו נבקעת?!

אמר להן: מוטב תבקע כריסו ואל ירד ^[25] לבאר שחת!

מתניתין:

החרשת [שאין בה דעה משום שלא למדה], והשוטה [שדעתה לקויה מלידה], והסומא, ושנטרפה דעתה - הרי אם יש להן מכירות שהן פקחות, חברותיהן הפקחות מתקנות אותן על ידי שבודקות אותן להווכח ^[26] שלא נטמאו בנדה, ואם נטמאו מטבילות אותן והן אוכלות בתרומה, אם הן כהנות.

גמרא:

ושואלת הגמרא: חרשת - מדוע צריך לבדקה על ידי חברותיה הפקחות? איהי תבדוק לנפשה!

דתניא: אמר רבי: חרשת היתה בשכונתינו - לא דיה שבודקת לעצמה, אלא שחברותיה רואות, ומראות לה דם בדיקתן לבדקו אם טהור או טמא, לפי שהיתה בקיאה במראות הדם!?

ומתרצת הגמרא: התם בשכונתו של רבי איירי בחרשת שהיא מדברת ואינה שומעת. שהיתה שומעת מקודם ולמדה אז לדבר ולאחר מכן נתחרשה, שהיא בת דעה.

הכא, במשנתנו, איירי בשאינה ^[27] מדברת ואינה שומעת לפי שנולדה כשהיא חרשת.

כדתנן: חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאין בו דעה כשוטה - הוא דוקא חרש שהוא אינו שומע ואינו מדבר!

שנינו במשנתנו: הסומא - פקחות מתקנות אותה.

ושואלת הגמרא: ואמאי? איהי תבדוק לנפשה, ותיחזי לחבירתה?

ומיישבת: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "סומא" - אינה משנה! שיש למוחקה מהמשנה.

שנינו במשנה: ושנטרפה דעתה.

ושואלת הגמרא: שנטרפה דעתה - היינו שוטה. שכבר נכתבה במשנה!?

ומתרצת: שלא מדובר שנטרפה דעתה מלידה כמו בשוטה אלא - שנטרפה דעתה, לאחר שנולדה, מחמת חולי!

תנו רבנן: כהן שוטה הרוצה לאכול בתרומה - מטבילין אותו כדי לטהרו מטומאת קרי או טומאת שרץ.

ומאכילין אותו תרומה לערב, שמותר לאכול רק אחר הערב שמש.

ומשמרין אותו שלא יישן, שמא יראה קרי בשנתו.

ישן ^[28] - טמא. לא ישן - טהור.

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: אפילו אם ישן יש דרך להאכילו בתרומה - שעושין לו כיס של עור ובודקין את הכיס לפני שבאים להאכילו בתרומה אם יש בו קרי או זיבה.

אמרו לו: אי אפשר לעשות לו כיס, כי כל שכן שמביא אותו הכיס לידי חימום.

אמר להן: לדבריכם - כהן שוטה אין לו תקנה, כי שמא יראה קרי.

אמרו לו: לדברינו יש לו תקנה, כי רק ישן טמא, אבל לא ישן - טהור.

ואלו, לדבריך שעושה לו כיס יש לחוש שמא יראה טפה קטנה של קרי כחרדל, ותבלע בכיס! ויאכל תרומה בטומאת הגוף, שמגיע על כך עונש חמור של מיתה!

תנא: משום רבי אלעזר אמרו: עושין לו לכהן שוטה כיס של מתכת. אמר אביי: וצריך לעשות כיס מתכת של נחושת דוקא, שהנחושת אינה בולעת כלל ולכן אין לחוש שמא יבלע בכיס טיפת זרע כחרדל.

וכדתניא בענין אחר, שאין הנחושת בולעת:

"מי חטאת" שהם המים שמעורב בהם אפר פרה אדומה, ובהם מטהרים את טמאי המתים, מטמאים את הנושא אותם באם יש במים כדי שיעור הזאה. ולדברי חכמים צריך שתהיה במים המטמאים את הנושא אותם כמות מים שתספיק בין להזאה ובין לבליעה שבולעים גבעולי האזוב [אשר בהם מזים את המים על הטמאים]. ובפחות מהשיעור הכולל הזה אין מי החטאת מטמאים את הנושא אותם.

ואילו רבי יהודה חולק, וסובר שמספיקה כמות מים בכדי ההזאה בלבד. כי רואים את אותן גבעולין של אזוב כאלו הן של נחושת, שאינה בולעת כלל, וכאלו כל המים שעל הגבעולים יהיו מוזים על האדם המיטהר, מבלי להבלע באיזוב.

אמר רב פפא: שמע מינה מהא דאסרו חכמים לעשות כיס של עור לכהן שוטה - מכנסים ^[29] אסורים בלבישה, שהרי הם מביאין לידי חימום ככיס.

ומקשה הגמרא: והכתיב בבגדי הכהנים "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה"!?

ומתרצת: ההוא, כדתניא: מכנסי כהנים - למה הם דומים? כמין פמלניא [סינור] של פרשים [שהם מכנסיים רחבות, שאינן מביאות לידי חימום]. למעלה מגיעות המכנסיים עד מתנים. למטה הן מגיעות עד ירכים. ויש להם שנצים [שרוכים]. ואין להם לא "בית הנקב" מאחור, ולא "בית הערוה" מלפנים, שגנאי הוא לבגדי הקדש שיהיו כך.

הערות

^[16] תוס' [ד"ה "המקשה"] ביארו שחייבים לנדותו, אולם כל עוד לא נידהו אינו בנידוי מאליו, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א. אולם השו"ע [אהע"ז כג, ב] פסק שהמוציא זרע לבטלה הרי הוא מיד בנידוי ואין צריך לנדותו. בבית שמואל [שם ס"ק ג] הקשה, שסתר בזה השו"ע למה שכתב ביו"ד [שלד, מג] שהמקשה עצמו לדעת הוא אחד מעשרים וארבע דברים שבית דין מנדים עליהם, הרי שבלא נידוי בית דין אינו מנודה. ובשו"ת פני יהושע [מד] הקשה סתירה זו גם בדברי הרמב"ם. ותירץ בשו"ת הרדב"ז [א' תקנא] שרק המקשה עצמו לדעת ולא הוציא זרע צריך מעשה בית דין כדי שיהא בנידוי וזהו פסק השו"ע ביו"ד, אבל המוציא זרע מנודה הוא מעצמו ודינו כתב השו"ע באהע"ז. הגר"א [כג ס"ק ה] כתב שכל המקור לנדות את המוציא זרע הוא ק"ו ממקשה עצמו, ולדבריו אי אפשר לתרץ כרדב"ז ולחלק בין מקשה עצמו למוציא זרע שהרי נלמדו זה מזה. ותירץ הגר"א שב' דיני השו"ע נכונים ואף על פי שהמקשה עצמו בנידוי מאליו מצווה על בית הדין להוסיף ולנדותו גם הם.

^[17] צריך עיון, מהי ראית הגמרא מהפסוק "וירע בעיני ה"' שנאמר באונן שהשחית זרעו ונקרא רע, שכל המביא עצמו לידי הרהור בלבד נקרא רע. ומקושיא זו למד ר' צדוק הכהן [תקנת השבין סימן טו] שעיקר איסור הוצאת זרע הוא בהרהור שגרם לכך, אלא שלא ענשו על הרהור שלא הביא למעשה. וביאור הדבר נראה על פי דברי הרמב"ם במורה הנבוכים [חלק ג פרק ח] שקשים הרהורי עבירה מעבירה, שהחוטא בהרהור חטא בשכל שהוא הנעלה בגוף, ואין דומה מרד עבד פחות למרד שר גדול. אולם הב"ח [כג, ג] כתב להפך שההרהור והקשוי נאסרו מחשש שיבוא לידי השחתת זרע, וראה בשו"ע [או"ח רמ א] שאסר הרהור וקשוי אפילו לאשתו שאין בה חשש השחתה.

^[18] הרמב"ם [איסו"ב כא, יח] והרי"ף [שבת פרק יד] כתבו שמכאן לומדים איסור למוציא זרעו לבטלה, וביאר המעדני יו"ט [אות מ] שלא תנאף סתם בלא לפרט עם מי משמע בלא מישהו נוסף אלא עם עצמו. ובפי' המשניות [סנהדרין נד, א] כתב הרמב"ם דרשה זו ללמוד ממנה איסור קירבה לעריות, וצ"ע.

^[19] בשו"ת צפנת פענח [ורשא קסד] ובחידושי ר' ראובן [יבמות יג-טו] ביארו שישנם ב' איסורים נפרדים בהוצאת זרע לבטלה א. השחתת הזרע וקלקולו. ב. עצם מעשה ההוצאה. ועי' לעיל [הערה 9] שביארנו דבריהם. ואיסור "לא תנאף" הנדרש בסוגייתנו היא המקור לאיסור במעשה ההוצאה. עיקר הראיה שישנו איסור במעשה ההוצאה גם בלא קלקול הזרע היא מהגמרא ביבמות [עו, א] "שלח ליה ר"א בר אבין לאביי היכי עבדינן" וכו' שמבואר שם שגם במקום שהותרה השחתת הזרע כגון כדי לדעת אם אינו כרות שפכה, מכל מקום אסור לעשות המעשה בידים, אלא ינהג כדרך שביארה הגמרא שם ויצא הזרע מעצמו. ומוכח שיש איסור במעשה ההוצאה גם במקום שממ"נ ישחת הזרע. ואי אפשר לומר שזהו כל האיסור, שהתוס' בכתובות [לט, א ד"ה "שליש"] כתבו שאסור לאשה להניח מוך אחר תשמיש משום קלקול הזרע, ושם הרי אין מעשה הוצאה. וכן מוכח מהשו"ע [אהע"ז כג, א] שפסק "אסור להוציא שכבת זרע ועוון זה חמור מכל העבירות" ובסעיף ב' הוסיף "אלו שמנאפים ביד לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה כן יהא בנידוי", והוכיח ר' ראובן מדברי השו"ע הללו שישנם ב' איסורים הראשון השחתת הזרע גם לא בידיו כתבו השו"ע בסעיף א', והשני משום לא תנאף חמור עוד יותר וביארו השו"ע בסעיף ב'. ויש ליישב בזה קושית הערוך לנר על התוס' [לעיל עמוד א' ד"ה "נשים"] שכתבו שאשה אף על פי שאינה במצוות פרו ורבו אסורה בהשחתת זרע משום שהוקשו לאיש לכל עונשים שבתורה. והקשה הערוך לנר כיון שאינן בכלל העשה מדוע יכללו בעונש. ולמבואר שישנו איסור נוסף משום "לא תנאף" מתורץ שבאיסור זה לבדו כלולות גם הנשים. אולם מהתוס' הרא"ש [שם] מוכח שהאיסור הוא רק משום פרו ורבו, שהקשה שם מדוע מי שכבר קיים המצווה לא יותר בהוצאת זרע, ואם ישנו איסור נוסף אין מקום לקושיא זו. ובחידושי ר' ראובן [שם, הגהה 8] הביא מספר הישר לר"ת לפטור מהאיסור את מי שקיים פרו ורבו. נפקא מינה לדינא מנידון זה כתב באגרות משה [אהע"ז חלק א, עא] לגבי הזרקת זרע למעי האשה שחידשו הרופאים בזמנינו (הפרית מבחנה), שאין הזרע הולך לאיבוד ואדרבה בכך מקיים פרו ורבו, ומיהו עדיין שייך לאסור ההוצאה בידים משום מעשה ניאוף, והתיר שם למעשה רק כשיצא מעצמו. נפקא מינה נוספות מצינו א. בצפנת פענח [איסו"ב כא, ט] שאסר לסריס להשחית זרע ואף על פי שאין בידו לקיים פרו ורבו, עדיין שייך בו איסור "לא תנאף". ב. האחיעזר [חלק ג, כד] התיר קלקול זרע ע"י גרמא, אבל מעשה ניאוף גם בגרמא אסור. ג. כשאינו מתכוין או מתעסק אף על פי שבכל התורה מותר, כתב ר' ראובן [יבמות יג] שיש לאסור בהוצאת זרע משום "לא תנאף" שאיסור זה הוא בנפעל בגופו. ובחזו"א [קד, ב] נסתפק בזה. ד. המוציא זרעו של חבירו מצינו במסכת כלה רבתי [פרק ב] שחייבים שניהם, וביאר ר' ראובן שעושה המעשה חייב על ההשחתה, והאדם שעושים בו חייב משום לא תנאף. וגם בדין זה נסתפק החזו"א [שם]. ה. דש בפנים וזורה בחוץ כמעשה ער ואונן, שיטת ר' אליעזר [יבמות לד, ב] שזהו דרך ביאה ואין איסור במעשה ההוצאה וחייב רק משום השחתת הזרע וביטולו מפרו ורבו, ומש"ה התיר במעוברת שבין כך לא תתעבר שוב.

^[20] טעמים רבים נאמרו מדוע קשים הם הגרים, רש"י ביאר שמחמת שאין בקיאים בדינים נכשלים בקיום המצוות ובאה פורענות, ועוד שלומדים ישראל מהם. תוס' כתבו שאין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל. טעם נוסף כתבו התוס' בקידושין [ע, ב] שהקפידה התורה על צער הגר והזהירה על זה עשרים וארבע פעמים, ואי אפשר שלא יקניטו אותם ויעברו על האיסור. ובשם הרב אברהם גר כתבו התוס' [שם] שמדקדקים הגרים במצוות וגורמים שהקב"ה זוכר עוונות ישראל שאין מדקדקים כמותם.

^[21] הטור והשו"ע [אהע"ז כג, א] כללו האיסור לישא קטנה ביחד עם איסור הוצאת זרע, וכן כתב הרבנו יונה [שערי תשובה שער ג קיג]. והקשה הב"ח אם נחשבת ביאה שאינה ראויה לעיבור להשחתת זרע יהא אסור לבוא על זקינה ועקרה, ותירץ שדווקא כשידע מלכתחילה קודם הנישואין שלא יוכל לקיים פרו ורבו אסרו הביאה. ובפרישה [שם, א] הקשה, שהטור סתר בזה לפסקו [בסימן כה] שמותר לבוא על אשתו שלא כדרכה ואף על פי שאי אפשר שתתעבר בדרך זו. ותירץ שדווקא כשאין נוהג כך בקביעות מותר, והנושא קטנה בכל ביאותיו יש השחתת זרע. הרא"ש [שו"ת לג, ג] והרמ"א חולקים על הטור והשו"ע וסוברים שאין בנושא קטנה משום השחתת זרע שהרי עושה בדרך ביאה, וכמבואר בתוס' ביבמות [יב, ב] ובכתובות [לט, א]. וכן הכריע הב"ח מדברי הרבה מהראשונים. והט"ז כתב שכל האיסור לישא קטנה היא חומרא בלבד ומדינא יכול לישא קטנה או עקרה.

^[22] הקשו התוס' מהגמרא בשבת [קיח, ב] "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" וכיצד יגאלו מיד ועדיין לא נולדו כל הנשמות שבגוף. ותירצו שהיו יולדת הרבה בכרס אחד. ובמהרי"ץ חיות הקשה על תירוצם מהגמרא בסנהדרין שאל רבי יהושע בן לוי לאליהו אימתי יבוא משיח, והשיב לו "היום אם בקולי תשמעון", ובאותו יום אי אפשר שיולידו הרבה בכרס אחד. המהרש"א תירץ שאין צורך להוליד ילדים רבים, אלא כשם שאמרו שהיתה אשה אחת במצרים יולדת שישים ריבוא, והכוונה למשה ששקול כנגד כל ישראל, גם כאן אם יזכו לאחישנה יוולד אחד ששקול כנגד כל נשמות שבגוף.

^[23] הב"ח [אהע"ז כג, ג] סובר שביאור הגמרא הוא כפשוטו ואסור למי שאינו נשוי להוריד ידו מתחת לטבור. והביא מרבנו האי גאון שגם כשמתרחץ אסור, ובבאר היטב [ה] הביא שדרך העברה עם שאר הגוף מותר. הט"ז [יו"ד קפב, ג] הקשה על הב"ח מהגמרא בשבת [קיח, ב] שרבי נקרא רבינו הקדוש משום שלא הושיט ידו מתחת לאבנטו, משמע שרק ממידת חסידותו של רבי נהג כן ואין זה מעיקר הדין. ולכן חולק הט"ז וסובר שטבור הכוונה לאמה ורק שם האיסור מעיקר הדין. ופי' זה כתב הט"ז גם באהע"ז [כג, ב] וכן דייק המהרש"א [ד"ה כל המכניס] מהתוס'. בעזר מקודש [שם, ד"ה "מה שאמרו"] תירץ את קושית הט"ז שרבי החמיר על עצמו שגם כשהיה לבוש בגדים לא הושיט ידו מתחת לטבור, ומעיקר הדין האיסור הוא רק לערום. והמגן אברהם [או"ח ג, יד] כתב שבתוס' ד"ה "אם היה" [לעיל עמוד א] מבואר שחומרת רבי היא שאף על פי שהיה נשוי לא הושיט, והאיסור מדינא הוא רק לבחור. ומיהו בעיקר הדין סובר המג"א כט"ז שרק לאמה אסור להושיט.

^[24] בשו"ת פני יהושע [מד] ובעזר מקודש [שם, כה] ביארו שאין הכוונה שמגיע לידי סכנה מחמת הקוץ שהרי אין מחויב למסור נפש על איסור זה, וכן אין חשש שיסתרס על ידי הקוץ, שגם חשש זה יש בו כדי להתיר, דמוטב יבטל פרו ורבו פעם אחת ולא פעמים רבות. ועוד שבחשש סירוס הוא מקום צורך שהתירו. אלא הכוונה שע"י הקוץ יש לו רק סריטה בעלמא. ובחזו"א [או"ח סימן א] כתב שדין הגמרא הוא רק במקום שהקוץ גורם לצער בלבד אבל אין בו סכנה.

^[25] כתב הבית יוסף [אהע"ז כג, ב] בשם הזוהר שחמור עוון הוצאת זרע מכל שאר עבירות שבתורה. והקשה הבית שמואל [ס"ק א] שבספר חסידים נאמר שהמתירא שיבוא ח"ו על אשת איש או נדה, טוב לו שיוציא זרעו לבטלה, וצריך אחר כך להתענות מ' יום כדי שיכופר לו. מוכח מזה שעוון אשת איש ונדה חמור יותר ועדיף להכשל בהוצאת זרע מבהם. ובחידושי ר' ראובן [יבמות יד] תירץ על פי שיטת הרא"ש [בריש הפרק, לענין בדיקת זב] שבמקום הצורך אין איסור, ואם כן י"ל שגם להנצל מעוון לא גרע משאר צרכים והותר להוציא זרע לצורך זה, נמצא אם כן שלא נדחה איסור הוצאת זרע מפני איסור אשת איש אלא לכתחילה אין איסור במקום צורך מצווה. ודחה שאם כן לא עבר כל איסור במה שהוציא זרע, ומדוע עליו להתענות ארבעים יום.

^[26] רש"י [חולין, לא, א] ביאר שמדובר ביום הוסת שרגילה לראות בו ולכן צריכה בדיקה להתירה באכילת תרומה. והקשה הערוך לנר שבמשנה [יא, א] מצינו שאסורה אשה לאכול בתרומה בלא בדיקה גם בשאר ימים, שמחמת חומרת התרומה חששו בכל יום שאולי תראה. ותירץ שבשוטה שאינה חייבת במצוות, וגם אם תאכל בתרומה אינה עוברת איסור, כל חיוב הבדיקה הוא כדי שלא יעבור הנותן לה איסור בכך שגרם לתרומה להטמא, ובזה לא החמירו כל כך, ורק ביום הוסת שמצוי דם חייבת לבדוק.

^[27] הסדרי טהרה [קצו, יח] הביא מהמעיל צדקה שאשה שהסיחה דעת מטהרתה באחד מימי ז' נקיים, כגון שהיתה סבורה שנטמאה ואין בידה להטהר ואחר כך נתברר שטעתה, צריכה למנות מחדש ז' ימים. והקשה בבית יצחק [חלק ב סימן טז] כיצד שוטה נטהרת, והרי מלבד הרגע שבו בדקוה חברותיה אין לה דעת להשגיח על טהרתה שאר היום. ובבית שלמה [או"ח סימן לו] הוכיח מקושיה זו שטעמו של המעיל צדקה אינו משום חשש שהיה דם בזמן שהסיחה דעת, אלא שלקיום דין ספירה צריך כוונה, ובשוטה מועילה דעת הבודקות כדין גדול עומד על גביו [גיטין כב, ב].

^[28] בערוך לנר העיר שאם חוששים בשוטה שיראה בשנתו מן הדין שגם פקח יאסר אחר שישן, שהרי בזמן השינה הרי גם לפיקח אין דעת. ותירץ על פי הגמרא לעיל [ג, א] שלא חוששים באשה שתראה דם בשנתה משום שהיתה מתעוררת מחמת הרגשתה, ורק בשוטה שאינה בת הרגשה חוששים, והוא הדין לאיש יש לומר שפיקח יתעורר משנתו אם יצא קרי. ועי' בשו"ת מהר"ם [סימן ב, הובא בסדרי טהרה קצ, לו] שחילוק הגמרא בין שוטה לפקחת לדין נדה הוא רק לבית שמאי, אבל להלכה שקיי"ל כבית הלל לא קיים חילוק זה, וצריך לומר שבהרגשת קרי מודים גם בית הלל.

^[29] כתב הריטב"א "עכשיו נהגו קולא בדבר זה ואין לי על מה שנסמוך". והרמ"א [כג, ו] הביא שיש שתירצו שרק בזמן שהיה להם תרומה אסרו מכנסיים. וכן נראה מהרמב"ם שהביא איסור זה רק בהלכות תרומה. אבל מהרא"ש שהביא פסק זה מוכח שגם בזמן הזה נוהג האיסור וכן הסיק הרמ"א להלכה. ועי' בפתחי תשובה [ס"ק ד] ובערוך השולחן [סעיף ז] שביארו שהכוונה רק לכיס העשוי למידת האבר. ובעזר מקודש [סעיף ו] התיר מכנסיים הנוהגים בזמנינו שאינם צרים ודחוקים, ואף על פי שמכנסי כהנים היו רחבים יותר זהו משום אימת המקדש אבל לחשש הוצאת זרע אסור רק צר במיוחד. ועי' ברא"ש בשבת [פרק ראשון, יט] בשם מחזור ויטרי שבזמן הגמרא נהגו ללכת עם כיס למידת האבר, וצ"ע שסותר בזה הרא"ש לפסקו שיש איסור לילך בכיס כזה. ובדברי חמודות [אות יא] כתב שגם הרא"ש שאסר מכנסיים היא רק ממידת חסידות, אולם מהפוסקים הנ"ל לא משמע כן, וצ"ע.

מעטרה ולמעלה לכיוון הגוף — אסור.

אמר אביי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

From the corona and above, toward the body, it is prohibited.

§ Rav says: One who intentionally causes himself an erection shall be ostracized. The Gemara suggests: And let Rav say simply that it is prohibited. The Gemara explains that it is proper to ostracize such a man, as he arouses the evil inclination upon himself. And Rabbi Ami says: He is called a habitual transgressor, as this is the craft of the evil inclination. Today he says to a person: Do this sin, and when the individual obeys his inclination, on the following day the evil inclination says to him: Do that sin, and on the following day he says to him: Go and worship idols, and he goes and worships idols.

Some say that Rabbi Ami says: With regard to anyone who brings himself into a state of arousal, they do not bring him within the boundary of the Holy One, Blessed be He. The proof is that it is written here, with regard to Onan, son of Judah: “And the thing that he did was evil in the eyes of the Lord, and He slew him also” (Genesis 38:10), and it is written there: “For You are not a God who has pleasure in wickedness; evil shall not sojourn with You. The boasters shall not stand in Your sight…But as for me, in the abundance of Your kindness will I come into Your house; I will bow down toward Your holy Temple in fear of You” (Psalms 5:5–8). This demonstrates that whoever does evil, like Onan, shall not sojourn with God.

And Rabbi Elazar says, with regard to the severity of this transgression: What is the meaning of that which is written: “And when you spread forth your hands, I will hide My eyes from you; even when you make many prayers, I will not hear; your hands are full of blood” (Isaiah 1:15)? These are those men who commit adultery with the hand, by masturbating. Likewise, the school of Rabbi Yishmael taught: When it is stated in the Ten Commandments: “You shall not commit adultery” (Exodus 20:13), this means that there shall not be adultery among you, whether you masturbate by hand or whether with one’s foot.

§ The Sages taught in a baraita: Converts and those who play with children delay the coming of the Messiah. The Gemara asks: Granted with regard to converts, this is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥelbo, as Rabbi Ḥelbo says: Converts are as harmful to the Jewish people as a leprous scab on the skin, as they are not proficient in the performance of the mitzvot and born Jews learn from them. But with regard to the category of those who play with children, to what is it referring?

If we say that this is referring to homosexuality, such men are liable to be executed by stoning, and their behavior is criticized not simply because they delay the Messiah. Rather, one might suggest that this is referring to those who emit semen by way of other limbs, i.e., without engaging in intercourse; if so, they are considered as though they are bringing a flood, and are therefore liable to be punished themselves with a flood.

Rather, the baraita means that they marry minor girls who are not yet capable of bearing children, consequently emitting semen for naught. As Rabbi Yosei said: The Messiah, son of David, will not come until all the souls of the body have been finished, i.e., until all souls that are destined to inhabit physical bodies do so. As it is stated: “For the spirit that enwraps itself is from Me, and the souls that I have made” (Isaiah 57:16). The verse is interpreted as follows: The spirit, i.e., the souls about which it has been decreed by Me that they are to be born, if they are not born, they enwrap the Messiah and prevent him from coming.

§ The mishna teaches that with regard to any hand that is diligent to examine bodily emissions, among men, such a hand should be severed. A dilemma was raised before the Sages: Do we learn this statement as a practical halakha, i.e., that the court should actually sever his hand, or do we learn it as a mere curse, but not as an actual instruction to punish him in that manner? The Gemara elaborates: Do we learn it as a practical halakha like that prohibition against striking another, in which the same expression is used: With regard to anyone who raises his hand upon another, his hand should be severed, and Rav Huna indeed acted accordingly and severed the hand of an offender? Or perhaps do we learn it as a mere curse?

The Gemara suggests: Come and hear, as it is taught in a baraita that Rabbi Tarfon says: If one’s hand goes to his penis, his hand should be severed upon his navel. The Rabbis said to him: If so, in a case where a thorn was stuck in one’s belly, should he not remove it? Rabbi Tarfon said to them: Indeed, he should not remove it, and if he does so his hand should be severed. The Rabbis replied: But if his hand is severed while it is upon his navel, won’t his belly be split open? Rabbi Tarfon said to them: It is preferable that the belly of one who acts in this manner should be split open, and he should not descend into the pit of destruction.

The Gemara analyzes this discussion: Granted, if you say that we learn the statement in the mishna as a practical halakha, this is the meaning of that which the Rabbis said: But if his hand is severed upon his navel, won’t his belly be split open? But if you say that we learn the statement in the mishna as a mere curse, what is the meaning of the phrase: Won’t his belly be split open? The Gemara responds: Rather, what explanation is the alternative? That we learn the mishna as stating a practical halakha? That would not explain the exchange between the Rabbis to Rabbi Tarfon, because is it not sufficient that the hand be severed not upon his navel? In other words, even if the hand must actually be severed, it is not clear why it should be severed while it is upon his navel.

Rather, this is what Rabbi Tarfon is saying: With regard to anyone who inserts his hand below his navel, his hand should be severed. The Rabbis said to Rabbi Tarfon: If a thorn was stuck in one’s belly, should he not remove it? Rabbi Tarfon said to them: He should not. They responded: But won’t his belly be split open due to the thorn? Rabbi Tarfon said to them: It is preferable that his belly be split open, and he should not descend into the pit of destruction.

MISHNA: In the case of a woman who is deaf [haḥereshet], or an imbecile, or blind, or who went insane, and is therefore unable to examine herself reliably, if such women have competent friends, those friends prepare them by examining them and immersing them in a ritual bath. And on that basis the incompetent women may partake of teruma after the sun sets.

GEMARA: The mishna states that competent women must assist a deaf woman. The Gemara asks: Let her examine herself; as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: There was a deaf woman in our neighborhood who was so proficient in these matters that not only did she examine herself, but when her friends would see stains similar to blood and were unsure whether or not the stains were ritually impure, they would show her the stains.

The Gemara answers: There, Rabbi Yehuda HaNasi is referring to a woman who can speak but cannot hear. It is possible for such a woman to be an expert in examining blood. But here, the mishna is dealing with a woman who can neither speak nor hear, and she is therefore considered incompetent and incapable of examining herself. As we learned in a mishna (Terumot 1:2): The deaf person of whom the Sages spoke everywhere is one who can neither hear nor speak, i.e., a deaf-mute.

§ The mishna further teaches that competent women must assist a blind woman. The Gemara similarly asks: Let her examine herself and show the cloth to her friend. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: The correct version of the mishna does not mention a blind woman.

§ The mishna also states that competent women must assist a woman who went insane. The Gemara asks: With regard to her ability to examine herself, isn’t this the same as an imbecile, who is already mentioned in the mishna? The Gemara answers: Here, the mishna is referring to a woman who went insane due to illness, which is a different category than that of an imbecile.

The Gemara further discusses halakhot pertaining to an imbecile. The Sages taught in a baraita: With regard to an imbecile priest who was ritually impure, competent men deal with his purification: They immerse him, and then enable him to partake of teruma in the evening, like any other priest who was impure. And those taking care of him must watch over him to ensure that he does not sleep before he partakes of teruma, in case he experiences a seminal emission, which would render him impure. If he slept, he is once again impure, and may not partake of teruma; if he did not sleep he is pure.

Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, says that there is another method of allowing an imbecile priest to partake of teruma: One prepares for him a leather pouch, which is wrapped around his penis, and before giving him teruma to partake of one checks this pouch to see if he has emitted semen. The other Sages said to him: It is improper to do this, as all the more so he will be prevented from partaking of teruma; this pouch warms him and increases the likelihood of a seminal emission. Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, said to them: According to your statement, an imbecile priest has no remedy that will enable him to partake of teruma.

They said to him: According to our statement there is a way he can partake of teruma, as stated above: If he slept, he is impure; if he did not sleep he is pure. But according to your statement, that one wraps a pouch around his penis, this is not a reliable method, as perhaps he will see, i.e., experience the emission of, a drop of semen as small as a mustard seed, and it will be absorbed in the pouch and will not be noticed, which would mean that he is eating teruma in a state of ritual impurity.

The Gemara continues to discuss the methods by which an imbecile priest can partake of teruma. It was taught in a baraita that the Sages said in the name of Rabbi Elazar: One prepares for him a metal pouch, which is placed on his penis and does not warm it.

In explanation of this statement, Abaye says: And when this tanna speaks of metal, he means that the pouch should be made of copper, which does not absorb liquid, and therefore any drop of semen would be visible. This is as it is taught in a mishna (Para 12:5), with regard to the amount of water of purification that must be sprinkled on an individual who is impure due to impurity imparted by a corpse, that Rabbi Yehuda says: One considers those hyssop stems, with which the waters of purification are sprinkled, as though they are made of copper, which does not absorb any of the water.

Rav Pappa says: One can learn from the statement of the Rabbis that a pouch wrapped around one’s penis can warm it enough to cause a seminal emission, that trousers are prohibited to be worn, as they too warm the penis, by being placed so they are tight against it. The Gemara asks: But isn’t it written with regard to the priestly garments: “And you shall make them linen trousers to cover the flesh of their nakedness, from the loins even to the thighs they shall reach” (Exodus 28:42)?

The Gemara explains: That garment, the trousers worn by priests, was different, as it is taught in a baraita: The trousers of priests, to what are they comparable? They are similar to riding trousers [pamalanya] of horsemen, and this is what they look like: Above, they reach up to the loins; below, they go down to the thighs, and they have straps, and they have no opening, neither at the back nor at the front.

Abaye says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן במקשה עצמו יהא בנדוי. פי' בתוספות לא שהוא מנודה בעצמו בנדוי דרבנן של רבותינו אלא שב"ד מצווין לנדותו ועד שנדוהו אינו מנודה, וראיה לדבר דקאמרינן הקורא לחבירו עבד שיהא בנידוי ואמרי' עלה בקדושין באומר לו עבד אתה ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי.

הא דאמרינן הכא: המקשה עצמו יהא בנידוי. פירש ר"ת ז"ל, לא שהוא מנודה מעצמו בנדוי של רבותינו אלא ראוי לנדותו קאמר, והראיה מדאמרינן בפרק קמא דקדושין גמר' אין כל הנעשה דמים באחר (כח, א), עד היכן גלגול שבועה אמר רב יהודה אמר רב דאמר ליה השבע לי שאין עבדי אתה, ואקשינן שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, אלמא אע"ג דקתני יהא בנדוי, אינו בנידוי עד דמשמתינן ליה אנן.

הא דאמרינן המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. פי׳ ר״ת ז״ל דלאו למימרא דהוי בשמתא דרבנן אלא לומר דמחייב שמתא דבי דינא וכההיא דאמרינן התם הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ואמרינן בפ״ק דקדושין אי דא״ל עבדי אתה שמותי נמי משמתינן ליה דאמר מר הקורא לחברו עבד יהא בנדוי וכן אתה מפרש גם בההיא דאמרי׳ בנדרים על השומע הזכרת ה׳ מפי חבירו.

קשים גרים לישראל. פרשתיו ביבמות בס״ד.

כי הא דרב הונא קץ ידאי. פי׳ אלמא הא דאמרינן התם המגביה ידו לחברו תקצץ דינא הוא ולא לטותא וא״כ ה״ה לידא דהכא וההייא דרב הונא פירשתיה בסנהדרין בס״ד.

אי אמרת בשלמא (הא דתנן) [דינא תנן] היינו דקתני אמרו לו הלא כריסו נבקעת. פי׳ כדקס״ד דמתניתא הכי פירושה ר׳ טרפון אומר כל יד המרבה לבדוק באנשים תקצץ על טבורו מקום הרשע שם המשפט א״ל כיון שאתה מחמיר כל כך בדבר מי שישב לו קוץ על כריסו ומצערו לא יטלנו בידו ויצטער עד שיטלנו בדבר אחר אמר להם כן ודאי לא יטלנו בידו חזרו ואמרו לו על הראשונה למי שממשמש שלא לצורך שאמר רבי טרפון שתקצץ ידו על טבורו והלא כריסו נבקעת והיאך נהרגנו על כך אמר להם וכו׳ ועל הא מהדרין וא״ל דינא לא סגי דלאו על טבורו היאך אפשר שיחמיר ר׳ טרפון כל כך אלא הכי א״ר טרפון כל המכניס ידו למטה מטבורו שלא לצורך תקצץ בידי שמים ולטותא היא וכך פי׳ לשון הבריתא תקצץ ידו הרגילה על טבורו ומה שאמרו לו והלא כריסו נבקעת גוזמא בעלמא הוא למי שישב לו קוץ על טבורו כי פעמים שהוא מצער אותו הרבה ואם ימתין עד שיטלנו בדבר אחר יצטער הרבה ואמר להם יצטער ויצטער.

וגדר גדול הוא שגדר רבי טרפון בדבר מפני חומר העבירה כדאיתא לעיל בשמעתין דאי לא שורת הדין דכל היכא דאיכא צערא הא בעית וליכא הרהורא כדאיתא לעיל אלא כיון דאפשר ליטול הקוץ בבגדו קיצרו עליו את הדרך.

ש״מ מכנסא אסור. פירוש כשהוא נוגע בעטרה והא רך. ואפילו לנשוי אסור מדקא קשי׳ עלי׳ ממכנסי כהנים ועכשו קולא בדבר הזה בכל הארץ הזאת ואין לי על מה שנסמוך.

המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. מפרש ר"ת ראוי שינדוהו חכמי הדור. אבל רב לא נדה אותו. וכן ההיא דאמרי' בנדרים השומע הזכרה מפי חברו חייב לנדותו ואם לא נדהו יהא בנדוי היינו דמשמתינן ליה דאי לא תימא הכי חמור השומע שהוא מנודה מפי האמורא ממי שמוציא ההזכרה מפיו ועוד ראיה מהא דאמרי' פ"ק דקידושין עד היכן גלגול שבועה עד שיאמר לו השבע שאין עבדי אתה. ופריך ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחברו עבד יהא בנדוי אלמא כל היכא דאמרי' יהא בנדוי היינו שחכמי הדור חייבין לנדותו:

קשים גרים לישראל כספחת. רבי' יצחק הקשה לההוא פי' דכל ישראל ערבים זה לזה מהא דלא חשיב בסוטה אלא ערבות דישראל ואילו ערבות דערב רב לא קא חשיב ולאו פירכא היא דמשום שלא היה חשבונם ידוע לא קא חשיב להו ואע"ג דאיכא למ"ד במכלתין שהיו כפלים כישראל. מ"מ במקרא לא הוזכר חשבונם וי"מ לפי שאין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל כדאמרינן בפ"ק דקדושין וכן משמע הכא דמייתי הא דר' חלבו אהא דגרים מעכבין את המשיח דמשמע שע"י שהגרים מעורבין מתרחקת שכינה ומשיח מתעכב:

עד שיכלו כל נשמות שבגוף. והא דאמרינן בפ' כל כתבי אלמלי שומרים ישראל שתי שבתות מיד נגאלין שמא אותה גזירה דעד שיכלו היתה בטלה בזכות שהיו שומרים שתי שבתות כהלכתן א"נ היו יולדות הנשים ששה בכרס אחד. כדי למהר לכלות הנשמות:

היינו דאמרי ליה כריסו נבקעת. ס"ד דקאי אתקצץ ידו על טיבורו וסמיך אהא דתניא בתוספתא ר' טרפון אומר תקצץ ידו על טיבורו אמרו לו והלא כריסו נבקעת:

ועל האזוב של נחושת. וא"ת והיאך יזה והאמרינן לעיל בפ"ק דשיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה ואי בליעת הכלי הוי בכלל שיעור זה א"כ לא ישאר כדי לטבול ראשי גבעולין ואיך יוכל להזות. וי"ל נהי דלא ישאר כדי טבילת ראשי גבעולין יטביל ראשי העלין שבראש האזוב:

ולימא אסור דקא מגרי יצה"ר כו'. בכל שאר איסורין לא נימא הכי משום דהכא לענין הרהור אמרינן במסכת ב"ב דאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה וק"ל:

שכך אומנתו של יצה"ר כו'. ע"פ מ"ש פרק החליל בתחלה יצה"ר דומה לחוט כו' ולבסוף דומה כעבות שנאמר הוי מושכי עון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה דהיינו מושכי עון שמושכין וגוררין יצה"ר על עצמן לדעת כפרש"י שם וק"ל:

כל המביא עצמו לידי הרהור עבירה אין מכניסין אותו במחיצתו כו'. ענינו שהש"ז הוא דבר טמא באדם ביצירה כדאמרינן פ"ק ומתוך ההרהור הוא מתדבק בטומאה זו ונדחה ממחיצתו של הקב"ה שהוא מקום טהרה וק"ל:

מ"ד ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים כו'. יש לפרש דלפי פשוטו שהוא ש"ד ממש למה תלה בו גם כי תרבו תפלה אינני שומע יותר מבשאר עבירות אבל הרהור עבירה היא ודאי ביטול תפלה וביותר במוציא ש"ז לבטלה שאסור להתפלל עד שיטבול וק"ל:

מ"ד ידיכם וכו'. נראה דהוקשה לו דהל"ל מידיכם מלאה הארץ דמים להגדיל עון אבל ידיכם בדבר נקל נתמלא בדמים לזה דרש שמנאפים ביד שדם זרעותיו תלוים בו:

לא תנאף לא תהא בך ניאוף כו'. משום דלגבי עונש מפורש ואיש אשר ינאף את אשת איש וגו' והכא גבי אזהרה לא כתיב לא תנאף א"א דרשו שבא להזהיר גם אניאוף יד ורגל בלא א"א וק"ל:

קשין גרים כו'. מבואר פרק עשרה יוחסין:

אין בן דוד בא כו' בתוספות בד"ה עד שיכלו כל הנשמות שבגוף והא כו'. וי"ל דהרבה היו יולדות בכרס אחד עכ"ל וכן יש ליישב ההיא דזכו אחישנה אבל האי לישנא דקאמר מיד נגאלין אכתי דחוק דאיך יהיו יולדות כ"כ הרבה ככל הנשמות שבגוף שהיו ראוין להוליד לעתיד ואולי שהוא כענין שאמרו שהיתה אשה אחת יולדת במצרים ששים ריבוא בכרס אחד והוא משה שהיה שקול ככל ישראל כן אם יזכו ישראל תלד אשה בענין זה ס' ריבוא בכרס אחד שהנולד יהיה כששים ריבוא נשמות שבגוף ולפי זה יתפרש האי קרא דמייתי טפי שאמר כי רוח אחד מלפני יעטוף כנשמות הרבה שאני עשיתי בגוף כי אותו רוח יהיה שקול ככל אותן נשמות ורוח נאמר על מי שיש לו מעלה יתירה כמ"ש ונחה עליו רוח ה' וגו' ולזה אמר רוח בלשון יחיד ונשמות בלשון רבים וק"ל:

כל המכניס ידו למטה מטיבורו תקצץ א"ל כו'. למטה מטיבורו לאו דוקא אלא במילתו כנראה מדברי התוספות ורבנן פליגי עליה ומתני' ע"כ כר' טרפון אתיא אבל אין לפרש דמתני' אפילו כרבנן אלא דרבי טרפון הוסיף לאסור גם למטה מטיבורו ובהא פליגי רבנן עליה אבל באמה גופא מודו רבנן דתקצץ דא"כ תקשי לנפשייהו ישב לו קוץ במילתו לא יטלנו והלא מילתו נבקעת וק"ל:

גמ' ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו אמר ליה לא. כל זה נמחק:

שם למטה עד ירכים. נ"ב ועד ועד בכלל דהיינו עד ברכים ביש פירושים:

רש"י בד"ה כספחת כו' דאמרינן במסכת סוטה. נ"ב בפ' אלו נאמרין:

בד"ה כי רוח כו' יעטוף כו'. נ"ב ובע"ז גבי באו ונחזיק טובה לאבותינו כו' פירשו התוס' כי רוח מלפני הוא משיח שנאמר רוח אפינו משיח ה':

בא"ד מדריש יעטוף כו' הד"א:

בד"ה שמע מיניה כו' לידי חימום אלמא כו' הד"א:

תוס' בד"ה קשים גרים כו' מייתי דרבי חלבו. נ"ב ועוד י"מ לפי שביותר הוזהרו ישראל על הגרים ואין יכולין ליזהר מאונאתן תוספת פרק החולן והר"ר אברהם גר פירש לפי שהגרים בקיאין במצות ומדקדקין בהן ומתוך כך הקב"ה זוכר עונותיהן של ישראל כו' תוספות פרק עשרה יוחסין:

בד"ה אלמא דינא כו' ומשני התם תקצץ ידו על טיבורו על כו' דאם לא יסיר הקוץ תבקע כריסו וקשה כו' כצ"ל:

גמרא א"ר אלעזר מ"ד ידיכם כו'. כצ"ל בל"ו וכ"ה ברא"ש:

שם אמרו לו ישב לו קוץ כו'. בגליון נמחק זה בשם רש"ל ועי' תד"ה אלמא:

תד"ה עד. אילמלי שמרו כו'. כצ"ל ביו"ד בסוף:

גמרא אמר אביי ושל נחשת כדתנן כו' כאילו הן של נחשת. לכאורה ביומא (ד' סט ב) משמע דעופרת היא דבוקים חלקיה זה בזה יותר מכל מיני מתכות (חוץ מזהב) וכ"כ הטבעיים שנקבי הפארו"ס שלה צרים ביותר ושע"כ היא כבדה הרבה. ואולי דמ"מ היא עלולה יותר לבלוע מנחשת. והמופת לזה שהיא רכה ונתכת באש מהר:

רש"י ד"ה ומראות לה. שהיתה בקיאה במראה דם טמא ודם טהור. כצ"ל. וק"ל דהא לקמן בשלהי פרקין לא איפשיטא אם נאמנת לומר כזה טיהר איש פלוני חכם ע"ש. וי"ל:

גמ׳ בין ביד בין ברגל. נ"ב בכלל זה הוא מעוך שדים ועשוי דדים והיינו דרך איברים דבסמוך דבני מבול נינהו שמוציאן שז״ל:

רש״י ד"ה כספחת וכו׳ ושלשת אלפים ותק׳׳ן בריתות שכולן כצ״ל:

ד״ה כי רוח וגו' ונשמות שאני עשיתי כצ״ל:

שֶׁכָּךְ אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע, הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ: עֲשֵׂה כָּךְ, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ: עֲשֵׂה כָּךְ. וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ וַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד. הא דנקיט שלשה חלוקות לתלתא יומי כנגד 'חטא ועון ופשע' וכנגד זה קרא וכינה נתן הנביא ע"ה (שמואל ב יב, ד) ליצר הרע בשם הֵלֶךְ וְאוֹרֵחַ וְאִישׁ (סוכה נב:) ושלשה תוארים אלו ראשי תיבות ז' כנגד ז' שמות של יצר הרע וסופי תיבות 'חשך' כי ההולך בעצתו חושך לו וחכמי המוסר עשו דמיון לפעולות היצר כמו אומן החוקק על האבן מעבר לעבר דתחלה רושם בדיו על האבן ואחר כך חוקק על פי הרשימה ואחר כך מעביר החקיקה לעבר השני.
ומה שאמר על זה 'לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רַע' (תהלים ה, ה) דידוע הרשע יונק מן אות שי"ן שבשמו [רָשָׁע] גם ידוע כל טיפת זרע כלולה מן ג' טפין בסוד טפין דסגו"ל שהוא נקודת החסד וידוע טיפה בפום אמה היא בסוד החסד וידוע שלשה יודין דשי"ן הם בסוד ג' טפין דסגול ואם כן המשחית טיפת הזרע שלו שהיא בסוד של שלשה טפין דסגול הוא פוגם באות שי"ן ששם רמוזים ג' טפין דסגול לכן זה הרשע שמוציא שכבת זרע לבטלה מסתלק ממנו אות שי"ן וישאר רַע להכי קרי ליה בשם רע ואמר 'לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רַע' זה המוציא שכבת זרע לבטלה בר מינן.

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיה נז, טז). נראה לי בס"ד קאי על רוח הנמשך מן הכתר הנקרא ע"ק בזמן הגאולה על מלך המשיח דכתיב ביה וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הֳ' (ישעיה יא, ב) וכנזכר באדרא רבא חד רוחא נפיק מעתיקא קדישא וכד ישלוף רוחא דא כל רוחין דלתתא יתערון עמיה ואינון שיתא רוחין דכתיב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הֳ' וכו' וזהו שנאמר כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף זה רוח הנמשך מן הכתר יעטוף יתאחר מפני כי נְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי באוצר הנקרא גּוּף וצריך שיצאו כולם.

כָּל הַמַּכְנִיס יָדוֹ לְמַטָּה מִטַּבּוּרוֹ, תִּקָּצֵץ. כלומר שאוחז באמתו לחכך אבל השולח ידו בכריסו אף על פי שהוא למטה מן הטבור לית לן בה וכמו שכתב מהרש"ל ז"ל. אך קשא הוה ליה למימר 'לְמַטָּה מִכְּרֵסוֹ' ותו ליכא למטעי לחשוב איסור אפילו על כריסו?
ונראה לי דהטבור והאמה דמיין להדדי בענין ההבל כי מן האמה יוצא הבל ומן הטבור יוצא הבל וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על יהושע וכלב ונמצא בענין יציאת ההבל האמה היא למטה מן הטבור לכן תלה אותה בטבור ולא תלה אותה בכרס.

מוּטָב תִּבָּקַע כְּרֵסוֹ, וְאַל יֵרֵד לִבְאֵר שַׁחַת. נקיט לשון זה כי האמה נקראת בשם אֵבֶר בסתם אשר הוא בהפוך אתוון בְּאֵר ולכן המשחית זרעו בהאי באר דינו שירד לבאר שחת.
או יובן בס"ד האמה נקראת רֹאשׁ הַגְּוִיָּה גם היא בחינת היסוד הנקרא קָדוֹשׁ [410] שמספרו ת"י ולכן בקלקלו בראש הגויה אז אותיות ת"י נעשים אותיות 'תחב' [410] וחחבר תחב עם אותיות 'ראש' נעשה בזה צירוף בְּאֵר שַׁחַת.

ולימא אסור דקמגרי יצה"ר אנפשיה. י"ל כך דהנה כל המזלזל באיסורי דרבנן נמי מנדין אותו ואי הוי אמר אסור לקשות עצמו לדעת נמי הוה בר נידוי אי עבר אלא אז לא היה החיוב מוטל על כל המוצאו לנדותו. אבל השתא דקאמר יהא בנידוי משמע מצוה דרבנן רמיא לנדותו ומי שאינו מנדהו עבר על רבנן והוא צריך נידוי. ומ"ט החמירו כ"כ לצוות לכל מוצאו לנדותו ומשני משום דגם איהו קמגרי יצה"ר אנפשיה גם אנחנו נפקיר אותו לכל מוצאו:

נקרא עבריין. צל"ע מה רבותיה דמקשה עצמו לדעת ומה צורך לטעמא היום אומר לו עשה כך וכו' הא בכל איסורי דרבנן כמבואר במסכת שבת דף מ' ע"א ע"ש. ואולי צ"ל נקרא מומר וע"ז שייך שפיר היום אומר לו עשה כך עד שיאמר לו לך עע"ז. והמדפיסים שינו התיבה וכתבו עבריין במקום מומר:

אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמו' שבגוף. כ' תוס' והא דאמר אלמלי שמרו ב' שבתות כו' י"ל דהיו יולדות הרבה בכרס אחד. וכ' מהרש"א בח"א דהיינו שתלד בן א' ששקול כס' רבוא ע"ש. וא"נ י"ל דיכלו הנשמות ע"י גרים שיתוספו. וע"ד זה י"ל הפסוק כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי דמניה ילפינן שאלמלי שמרו ב' שבתות מיד נגאלין וקאמר שאפילו אם יהיו סריסים שאינם ראוים להוליד ולא יכלו נשמות שבגוף מ"מ אם ישמרו שבתותי יגאלו מיד הא כיצד ונתתי להם בביתי ובחומותי יד וזה יהיה טוב מבנים ובנות כי יהיו הם שקולים ככמה רבבות ונוסף לזה עוד וגם בני הנכר הנלוים אל ה' וגו' אלו הגרים כנ"ל:

אמנם באמת דברי מהרש"א צע"ג דבפ"ק דע"ז קאמר ר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם לא חטאו לא באנו לעולם ע"ש ופריך הא אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. והשתא מאי פריך הא אפשר שיכלו נשמות ע"י שיהיו שקולים כס' ריבוא. אלא ע"כ דזהו ליתא. ומה שהקשה על תירוץ תוס' דמה שייך לומר מיד נגאלין י"ל דאמרינן במסכת שבת [דף ל'] עתידה אשה שתלד בכל יום. וא"כ אלמלי שמרו ב' שבתות היתה אשה יולדות מיד ביומו הרבה בכרס א' ומיד נגאלין:

ובזה מיושב לשון הפסוק כה אמר ה' לסריסים וגו' דמיניה דרשינן שמסרסין עצמן בכל השבוע עד זמן עונה ליל שבת. ונ"ל משום דחסידים הראשונים לא שמשו אלא מרביעי ואילך כדלקמן ל"ה ע"א שלא יבואו נשותיהם לחילול השבת. וכיון דע"כ המתינו עד רביעי ממילא המתינו עד ליל שבת דמרביעי ואילך קמא שבתא מיקרא אבל אי היו יכולים לשמש קודם רביעי אין חיוב להמתין עד השבת דעדיין לא חל עליו חיוב שבת כמ"ש הרי"ף גבי אין מפליגין בספינה [בפ"ק דשבת] לכן לעת"ל הקב"ה משלם שכר סריסים ההמה במדה שמדדו בה והיינו שתלד אשה בכל יום ותו ליכא קפידא לשמש בכל יום שלא יארע חילול השבת עי"כ וק"ל:

אמר אביי רוכבי גמלים וכו'. בזה נ"ל ליישב מה שמקשים אהא דאמרינן בפ"ק דמגילה ששינו לתלמי המלך וכתבו לו וירכיבם על נושא בני אדם שלא יאמר וכי משה רבכם לא הוה לו סוס או גמל. ומ"ט לא שינו ג"כ [הא] דויחבוש את חמורו דאאע"ה גבי עקידה. והא"ש דהתם איכא למימר שלא רצה לרכוב על הגמל משום הרהור אבל הכא כתיב את אשתו ואת בניו ובהם לא שייך הרהור ומשו"ה כתיב גבי יעקב אבינו ע"ה שהרכיב נשיו ובניו על הגמלים דלא שייך בהו הרהור:

(יג ב) ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו אמר להן לא וכו'.—כתב ע"ז הריטב"א: "גוזמא בעלמא הוא כיון דצער כ"כ היא לא שייך הרהור. ו[גם] אפשר (כצ"ל) ליטול בדבר אחר". ויפה כתב שהקוץ אם יניחנו בתוך הכרס אפשר שיביאנו לידי סכנה, ואין לך דבר העומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז ג"ע וש"ד. וגדולה מזו מצינו ביבמות (עו א), דעטרה שנקבה אם יוצא הזרע דרך הנקב פסול ואם לאו כשר, וכיצד בודקין אותו "מייתינן נהמי חמימי דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי ומקרי וחזינן ליה". והרי מבואר שמותר לכתחילה להביאו לידי הוצאת זרע לבטלה ממש כדי לתקנו שיהא מותר לבוא בקהל; וכ"ש ליטול את הקוץ מכריסו, שאין בזה אלא חשש חימום בעלמא. וגם שאם לא יטלנו אפשר שיבוא לידי סכנה.

(שם) סומא אינה משנה.—פי' לא שמוחק את הסומא מלשון המשנה, אלא שיש הפרש בין הסומא לחרשת ושוטה, שהסומא יש לה דעת בודקת את עצמה ואח"כ היא מראה את העד לפקחת, אבל חרשת ושוטה אין בהן דעת לבדוק את עצמן, לכן אחרות צריכות לבודקן; ומ"מ כולן נכללות יחד, שצריכות לפקחות לתקן אותן, ולכן שנינו שלשתן יחד במשנה זו.

(שם תוספות) ד"ה אלמא וכו' דאם לא יסיר הקוץ תבקע כריסו.—עי' מג"א סי' ג' אות י"ד ותמצא, שלפניו היה הנוסח כאן "תיבקע מילתו", וע"פ זה פירש ענין "כריסו" דהכא דהיינו מילתו, ולכן מותר למשמש בידו על כריסו (ע"ש). ומצאנו בירושלמי כאן רפ"ב: "ר' טרפון אומר תקצץ ידו על טבורו. אמרו לו והרי כריסו נבקעה. אמר להן לכך אני אמרתי שמותו של זה יפה לו מחייו. חברייא אמרין ר' טרפון מקללו קללה שהיא נוגעת בגופו. א"ר יוסי לא בא אלא לפרש שאסור למשמש מן הטבור ולמטן". ומשמע דלחברייא מותר למשמש מן הטבור ולמטן. וגם נראה מהא "דלטותא א"ר טרפון", ולחברייא קללו ר' טרפון במיתה (ולירושלמי ודאי לא קשיא "מהו כריסו נבקעת" כמו לשיטת הבבלי כאן). ועי' ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב: "ר' אבא בר כהנא בעא קומי ר' יסא: מהו מקשה על כריסא בשובתא? א"ל: בחולא מאן שרא לך? א"ר שמואל בר אבודמא נהגין רבנין בחולה (=בימות החול) מן הטבור ולמעלן, בבגדיו מן הטבור ולמטן".

מעטרה ולמעלה. לצד הגוף: וירע. אלמא מיקרי רע: וכתיב לא יגורך. לא יגור עמך רע: ביד. מוציא זרע לבטלה: כספחת. דכתיב בגרים (ישעיהו יד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב לשון ספחת שקשים לישראל כספחת שאין בקיאים במצות ומביאין פורענות ועוד שמא למדים ישראל ממעשיהן מפי מורי הזקן ויש אומר שכל ישראל ערבים זה בזה ולאו מילתא היא שלא נתערבו בשביל הגרים דאמרינן במס' סוטה (דף לז:) נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק''ן בריתות שכולן נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו על הגרים: בני סקילה נינהו. ואת אמרת מעכבים את המשיח ותו לא הלא במיתה הן נידונים: דרך אברים. היינו שכבת זרע לבטלה ואינו משכב זכור דבמשכב זכור כתיב (ויקרא כ) משכבי אשה: דנסיבי קטנות. והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה: שבגוף. חדר כי גוף שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים: כי רוח. הרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם יעטוף מעכב את הגאולה דקרא בגאולה כתיב כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף וגו' נשמות שאני עשיתי יעטוף ומסיפיה לרישיה מדריש יעטוף כמו (בראשית ל) והעטופים ללבן: קץ ידא. דאמרינן בסנהדרין כל המרים ידו על חבירו תקצץ דכתיב וזרוע רמה תשבר רב הונא קץ ידא אלמא תקצץ דינא הוא: תקצץ ידו על טבורו. קס''ד טבורו ממש והיינו דאמרי ליה והלא כריסו נבקעת כשקוצצין שם את ידו. למטה מטבורו. והכי קאמר תקצץ על שהכניסה למטה מטבורו: והלא כריסו נבקעת. מפני הקוץ: מתני' מתקנות אותן. בודקות אותו ומטבילין אותן: גמ' ומראות לה. שהיתה בקיאה במראה דם טמא ודם טהור: מדברת ואינה שומעת. כבר שמעה ולמדה לדבר ואחר כן נתחרשה: בכל מקום. להוציא מכלל בן דעת: שלא יישן. כדי שלא יתחמם ויראה: כיס של עור. וכשירצו להאכילו יבדקו בכיס: ותבלע בכיס. וקאכיל תרומה בטומאת הגוף והוי במיתה דכתיב (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו: רואין אותן. לענין מי חטאת קאמר לטמא במשא דבעי' עד דדרי כשיעור הזאה כדאמר בפ''ק (לעיל ט.) כמה יהו במים ויהיה בהם כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה כלומר כדי שיהא בהם כדי להזות לבד מה שהאזוב בולע: רבי יהודה אומר כו' של נחשת. אלמא של נחשת לא בלע: שמע מינה. מדקתני כל שכן שאתה מביאו לידי חימום אלמא מכנסים אסורין: פמלניא. סינר פורצינ''ט חללו תלוי למטה ברוחב שלא יתעטף האבר ויתחמם: של פרושים. צנועים ל''א של פרשים: שנצים. אשרלט''ש כעין שלנו: ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה. כלומר חללו רחב ותלוי למטה ולא היה תיק בין הירכיים להיות האבר מתעטף בו שלא יבא (האבר) לידי הרהור והיינו בית הערוה. ובית הנקב כשהן קצרות כנגד נקב הרעי כתבנית אדם נכנסות בין עגבותיו ומלוכלכות בזיעה וגנאי הוא לבגדי קדש בכך לישנא אחרינא בית הנקב ובית הערוה דרכן היה לעשות נקבים במכנסים כנגד בית הערוה להשתין מים לחוץ דרך שם וכן כנגד בית הרעי וכשגומר קושר הנקב ברצועה וסותמו:

המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. אינו מנודה מעצמו אלא כלומר חייבים לנדותו כדאמרי' בפ''ק דקדושין (דף כח:) עד היכן הוא גלגול שבועה עד שיאמר השבע לי שאין עבדי אתה ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחברו עבד יהא בנדוי משמע דיהא בנדוי היינו דמשמתינן ליה: בין ביד בין ברגל. היינו דמשפשף מילתו' ביד או ברגל: קשים גרים לישראל כספחת. מה שמקשה רש''י דלא חשיב בסוטה ערבות דערב רב י''ל לפי שלא ידע חשבונן מיהו במכילתא אמר דערב רב היו כפלים כיוצאי מצרים ור''י מפרש דלפיכך קשים שמטמעים בישראל ואמר בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) אין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל וכן נראה דהתם על ההיא מילתא מייתי דר' חלבו: [וע''ע תוס' יבמות מז: ותוס' קדושין ע: ד''ה קשים]: עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. והא דאמר (שבת דף קיח:) אילמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלים וי''ל דהרבה היו יולדות בכרס אחד: דינא תנן. ובשבת (דף קח:) דאמרי' יד לפה תקצץ אינו לא דינא ולא לטותא אלא כלומר טוב לו לקוץ ידו קודם שיגע למקומות הללו משום בת מלך: אלמא דינא תנן. השתא סבור דתקצץ ממש והיינו דקאמר כריסו נבקעת ומשני ה''ק תקצץ ידו על טבורו פי' על שנגע על טבורו ולעולם לטותא הוא והא דקתני כריסו נבקעת לא קאי אתקצץ אלא על ישב לו קוץ דאם לא יסיר הקוץ תבקע כריסו וקשה דמאי ס''ד מעיקרא דהא בהדיא קתני והלא כריסו נבקעת אחר ישב לו קוץ ומיהו בתוספתא גריס והלא כריסו נבקעת ברישא והשתא אתי שפיר ומ''מ משני דה''ק אם אסור לעולם ליגע פעמים שכריסו נבקעת כגון אם ישב לו קוץ: