נידה יב ע"ב

אמר ליה [לו] רבא לרב פפא: סודני (עושה שיכר), לא תבדוק, משום דמגניא באפיה [שהיא מתגנה בפניו] כשהיא בודקת. אמר רב כהנא: כך שאלתינהו לאינשי ביתיה [שאלתי את אנשי ביתם, את נשותיהם] של רב פפא ושל רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כי אתו רבנן מבי רב, מצרכי לכו [כאשר באים החכמים, בעליכם, מבית הרב, האם מצריכים אתכן] לעשות בדיקה? ואמרו לי: לא. ושואלים: ולישיילינהו לדידהו [ושישאל את החכמים עצמם] מה ההלכה בענין זה, ולמה לו לשאול את נשותיהם?! ומשיבים: אילו היה שואל את החכמים עצמם לא יכול היה להסיק מתשובתם הלכה למעשה, שכן אם היו מורים שאין צורך בבדיקה, אפשר שאין זו אלא הוראה לרבים, ואולם דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו [שמא הם היו מחמירים על עצמם], ואולם משנשאלו נשותיהם כיצד החכמים נהגו, נלמד שאף על עצמם לא החמירו בכך.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אשה שאין לה וסת קבוע — אסורה לשמש כלל עם בעלה, שיש חשש תמיד שמא תראה דם בשעת ביאה, ולפיכך צריך בעלה לגרש אותה, ואין לה (אינה זכאית לקבל בגירושיה) מבעלה לא תשלום כתובה, ולא תשלום עבור הפירות של נכסי מלוג שלה שהשתמש בהם, ולא מזונות, ולא בלאות של הבגדים והחפצים שהביאה עימה בשעת הנישואין, ויוציא (יגרש בגט) אותה ולא מחזיר אותה לאשה עולמית (לעולם), אלו דברי ר' מאיר.

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: יכולה היא לשמש עם בעלה, ואולם משמשת היא בשני עדים לבדיקה, לפני ואחרי התשמיש, שכן הן, העדים, עותוה (פגעו בה) אם מוצאת היא עליהם דם ונטמאת, והן גם אלו שתקנוה (עזרו לה) שאם בדקה לפני התשמיש, ולא ראתה עליהם דם, יכולה היא להסתמך עליהם, ולשמש. משום (בשם) אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה.

ומסבירים את דברי הברייתא: מה ששנינו בשיטת ר' מאיר שאשה שאין לה וסת הריהי אסורה לשמש מיטתה עם בעלה, הטעם הוא דילמא [שמא] מקלקלת (תגרום לקלקול) ליה [לו] אם תראה דם בשעת התשמיש. ומה שאמר שאין לה כתובה — הסבר הדבר: כיון דלא חזיא [שאינה ראויה] לביאה לשיטתו, לית [אין] לה כתובה.

ומה שאמר לא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות אשה המתגרשת מבעלה — הוא משום שכל אלו הריהם תנאי כתובה, ותנאי הכתובה — ככתובה דמו [נחשבים], וכשם שאין לה כתובה, אין לה אף את כל אלו.

ועל מה שאמר ר' מאיר בדינה של אשה שאין לה וסת שיוציא אותה בעלה בגט, ולא יחזיר עולמית. שואלים: פשיטא [פשוט] הוא שלא יחזיר, שהרי עומד ומחוייב הוא לגרשה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא למקרה דהדרה ואתקנה [שחזרה ונתקנה] ויש לה עכשיו וסת. מהו דתימא [שתאמר] שעכשיו רשאי הוא ליהדרה [שיחזירנה], לכן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינו יכול להחזירה, משום דזימנין דאזלא ומנסבא, ומתקנא [שפעמים שהיא הולכת ונישאת לאדם אחר, ואז היא מיתקנת] ויש לה וסת,

ואמר [ועשוי בעלה הראשון לומר] לבית הדין: "אילו הייתי יודע שכך היה (יהיה), שתהיה לה וסת, אפילו הייתם נותנין לי מאה מנה על מנת לגרשה — לא הייתי מגרשה!". ולפי זה נמצא גט שנתן לה, הריהו גט שבטעות, ובטל למפרע, והרי היא איפוא עדיין אשתו, ובניה שנולדו לה מהאדם שנשאה הריהם ממזרין. ולפיכך קבע ר' מאיר שכשהוא מוציא אותה, אינו מחזיר אותה עולמית.

עוד שנינו בברייתא זו כי משום (בשם) אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה. ובכוונת דברים אלו נחלקו חכמים, איכא דאמרי [יש שאומרים] שלר' מאיר הסבור שאין הבעל משלם לה את כתובתה אמר ליה [לו] אבא חנן את דבריו אלו, שאבא סבור דבעי לאגבויה [שצריך להגבותה, לפרוע לה] את כתובתה, ולכן אמר "אוי לו לבעלה", שעליו להוציא מממונו ולשלם לה את כתובתה. ואיכא דאמרי [יש שאומרים] כי לר' חנינא בן אנטיגנוס הסבור שיכולה היא לשמש עם בעלה (בעדים) קאמר ליה [אמר הוא לו] את דבריו, שלדעתו אינה יכולה לשמש עם בעלה שמא תוך כדי תשמיש תראה דם ומקלקלת ליה [לו], ולכן אמר "אוי לו לבעלה", שאסור לו לשמש עימה.

ולענין הכרעה במחלוקת תנאים זו, אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס, שמותר לאשה שאין לה וסת לשמש עם בעלה (בעדים). ושואלים: ובמאי [ובמה, באיזה מקרה] מדובר? אי [אם] המדובר באשה העסוקה בטהרות, הא [הרי] כבר אמרה שמואל חדא זימנא [פעם אחת] שאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה כדי לשמש עם בעלה.

ואי [ואם] המדובר באשה שאינה עסוקה בטהרות, הא [הרי] אמר שמואל שכל אשה שאינה עסוקה בטהרות, לבעלה לא בעיא [אינה צריכה] בדיקה כלל. שכן אמר ר' זירא, אמר ר' אבא בר ירמיה, אמר שמואל: אשה שאין לה וסת — אסורה לשמש, עד שתבדוק, ואוקימנא לה [והעמדנו, הסברנו אותה] שמדובר דווקא באשה העסוקה בטהרות, אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות — אינה צריכה בדיקה כדי לשמש עם בעלה. והרי איפוא סתירה בין שתי אמירות ששנו חכמים בשמו של שמואל! ומשיבים: מחלוקת היא בין החכמים בשמועתו של שמואל, ומאן דמתני הא, לא מתני הא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

אמר ליה רבא לרב פפא: סודני [תלמיד חכם]! - לא! אין לה לבדוק, משום דמגניא באפיה, שאם תצריכנה בדיקה ^[190] לפני תשמיש היא תתגנה בעיניו, ואפשר לסמוך על תביעתו במקום בדיקה.

אמר רב כהנא: שאלתינהו לאינשי ביתי לנשותיהם דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע: כי אתו רבנן מבי רב - האם מצרכי לכו בדיקה או לאו? ואמרו לי הנשים: לא מצריכים אותנו לבדוק, וכדין הברייתא, שדי בתביעה.

והוינן בה: אמאי שאל רב כהנא את הנשים? ולישילינהו לדידהו, לבעליהן?

ומשנינן: דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו, שיתכן שלעצמם הם היו מחמירים להצריך את נשותיהם לבדוק, אבל לרב כהנא הם היו עונים כהלכה, שמספיק תביעה ואין צורך בבדיקה. ולפיכך שאל רב כהנא את נשותיהן כדי לדעת אם יש מקום להחמיר, כי רב כהנא רצה להחמיר כמותם, באם היו נוהגים בחומרה זאת.

תנו רבנן: אשה שאין לה וסת - אסורה לשמש אפילו בבדיקה לפני תשמיש, דדילמא תראה בשעת תשמיש ^[191].

ואין לה לא כתובה [כיון שמצוה לגרשה הרי היא יוצאת בלא כתובה]. ולא פירות [שלמרות שאין לה כתובה אין הבעל חייב להחזיר את הפירות שאכל מנכסי מלוג שלה] ^[192]. ולא מזונות [שאין לו חיוב לפרנסה]. ולא בלאות. [בלאי - הבגדים, שכל אשה המכנסת בגדים בשומת - כתובתה, בעלה לובשם עד שיבלו, ובצאתה היא זכאית לקבל אותם כשהם בלויים. וזאת שמצוה לגרשה אינה זכאית לקבלם]. ויוציא, ולא מחזיר עולמית - דברי רבי מאיר.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: הרי היא יכולה להשאר תחת בעלה, ותהיה משמשת בשני עדים [סדינים], אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש.

ומסביר רבי חנינא את תקנתה על ידי שתשמש בעדים:

הן, עידי הבדיקה, שעל ידם נמצא הדם - עותוה, שנטמאת מכח הבדיקה בהם. ועל כן -

הן גם תקנוה! שעל ידי עד הבדיקה לפני תשמיש היא מותרת לשמש, אם לא ימצא עליו דם.

משום אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה! [ובסמוך תתבאר כוונתו].

ומבארת הגמרא את שיטת רבי מאיר:

"אסורה לשמש" - דילמא מקלקלת ליה, שיש לחשוש שתראה בשעת תשמיש.

"ואין לה כתובה" - כיון דלא חזיא לביאה לית לה כתובה.

"ולא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות" - לפי שהם תנאי - כתובה וככתובה דמי. ומה ששנינו "ויוציא, ולא יחזיר עולמית"

- הוינן בה: פשיטא!? שהרי אם יוצאת משום שאין לה וסת, כל שכן שלא יחזירנה?!

ומבארינן: לא צריכא - דהדרה ואתקנא! שעתה יש לה וסת, ומותרת להנשא.

מהו דתימא - ליהדרה, קא משמע לן שאסור להחזירה. משום דזימנין דאזלא ומנסבא לאחר, שאינו יודע שאין לה וסת, ומתקנא [שקובעת לה וסת] בהיותה תחת השני, ואמר הבעל הראשון שהוציאה: אלו הייתי יודע שכך יהיה - אפילו הייתם נותנים לי מאה מנה כדי להוציאה, לא הייתי מגרשה! ונמצא גט בטל [משום שיש אומדנא דמוכח שעל דעת כך לא גרשה], ובניה מהשני ממזרין. ולפיכך תקנו שהמוציא את אשתו משום שאין לה וסת יודיעוהו בעת הגירושין שגם אם תיתקן לאחר מכן לא יוכל להחזירה, ולא יוכל עוד לטעון ש"אלו הייתי יודע לא הייתי מגרשה" ^[193].

וממשיכה הגמרא להסביר את דברי התנאים בברייתא:

משום אבא חנן אמרו - אוי לו לבעלה.

איכא דאמרי - לרבי מאיר אמר ליה [שהתייחס אבא חנון לדברי רבי מאיר שיוצאת בלא כתובה, וחלק עליו, וסבר שיש לה כתובה. וזהו שאמר - אוי לו לבעלה], דבעי לאגבויה כתובתה.

איכא דאמרי: לרבי חנינא בן אנטיגנוס קא אמר ליה, שאין להתירה לשמש בעדים משום ד"אוי לו לבעלה", דמקלקלת ליה! שאף על פי שבדקה לפני תשמיש ונמצאה טהורה יש לחשוש שמא תראה בשעת תשמיש.

ועתה מביאה הגמרא מימרא שלישית בשם שמואל, בדיני בדיקה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס שאשה שאין לה וסת משמשת בשני עדים.

והוינן בה: ובמאי על איזה אופן אמר שמואל "הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס"?

אי בעסוקה בטהרות - הא אמרה שמואל חדא זימנא [בעמוד הקודם, וכפי שיבואר מיד בהמשך הגמרא] שאשה שאין לה וסת משמשת רק בבדיקה ^[194].

ואי בשאינה עסוקה בטהרות - הא אמר שמואל, באותה מימרא: כל לבעלה, אשה אשר אינה עוסקת בטהרות - לא בעיא בדיקה!?

ומביאה הגמרא היכן אמר שמואל שני דינים אלו.

דאמר רבי זירא אמר רבי אבא בר ירמיה אמר שמואל - "אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק" ואוקימנא לה [בעמוד הקודם] ששמואל אמר דבריו בעסוקה בטהרות, שלכן חייבת בדיקה. אבל באינה עסוקה אינה חייבת בדיקה.

ומתרצת הגמרא: אכן מדובר בעסוקה בטהרות, אך אין זו מימרא כפולה של שמואל, אלא מאן דמתני הא, לא מתני הא שמימרא אחת אמר רב יהודה בשם שמואל, ומימרא שניה אמר רבי אבא בר ירמיה בשמו. והם אינם מודים זה לזה אלא כל אחד סבור שרק מימרא אחת אמר שמואל.

הדרן עלך פרק שמאי

הערות

^[190] לפי רש"י שהנידון על ערה, הגנות היא בבדיקה [ואם הנידון על תביעה, היא תלויה בדין בדיקה]. ולתוס' שהנידון על ישנה, הגנות היא בעצם הצורך להקיצה [ראה ד"ה אמר].

^[191] להלן לט א מבואר שהאיסור הוא רק בימים הראויים לנדותה, שאסורה לשמש אפילו אינה רואה דם, ולא במשך י"א הימים הראויים לזיבתה.

^[192] תוס' [ד"ה לא] כתבו שאינו מחזיר פירות נכסי מילוג בין אם ידע חסרונה קודם שנשאה כי היא מרגילתו לעבירה ובין אם לא ידע, כי הוא מקח טעות ומוחלת לו, כי ניחא לה שיצא עליה שם שהיא ראויה לאישות. אך הרשב"א נקט שהועילה מחילתה בטעות לפוטרו מהחזרת הפירות, ראה בב"מ [סו ב] שחילק בין מחילה בטעות למחילה בדבר שטועה מתחילתו. ועיין הערה הבאה.

^[193] לביאור תוס' בפירות נכסי מלוג נמצא לכאורה שהאיסור להחזירה שייך רק אם ידע, ויכול לטעון על גירושי טעות, ויהיו בניה ממזרים, אך כשלא ידע חדא משום מקח טעות ולא יהא איסור בנשואיה לאחר ויוכל להחזירה, וראה תוס' בגיטין [מו ב, ובחידושי הגרעק"א שם].

^[194] רש"י תמה הרי רב יהודה אמר גם לעיל [יא ב] שהמשנה מדוברת בעסוקה בטהרות, וביאר שלא נחלקו לדינא, אלא שלעיל רק ביאר את המשנה שבאינה עסוקה אינה חייבת לבדוק, וכאן הוסיף שאם עסוקה חייבת לבדוק. ובביאור שני - הוא דעת רבינו חננאל - כתב, שנחלקו האמוראים בדעת רב יהודה אמר שמואל, שלעיל סבר שרק לטהרות צריכה בדיקה, וכאן סבר שאפילו אינה עסוקה צריכה בדיקה לבעלה.

פרק שני - כל היד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said to Rav Pappa: Wise one [sudani]! No, won’t she be demeaned before him? It is embarrassing for her if she is awoken and has to think about whether or not she is pure. Rav Kahana says: I asked the members of the households, i.e., the wives, of Rav Pappa and of Rav Huna, son of Rav Yehoshua: When the Sages, your husbands, came home from the study hall, did they require you to perform an examination prior to intercourse? And they said to me: No. The Gemara asks: But why ask their wives? Why not ask those Sages themselves? The Gemara answers: Perhaps they might rule leniently for others, while acting stringently with themselves. Therefore, their wives were asked, to determine how the Sages conducted themselves in their personal lives.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to a woman who does not have a fixed menstrual cycle, she is forbidden to engage in intercourse, and she does not have the right to receive payment of her marriage contract if divorced or widowed, nor is she entitled to payment from her husband for the produce of her property that he consumed, nor is she entitled to provisions for her sustenance from his estate, nor does she get back her worn clothes or other items she brought with her to her marriage as part of her dowry. And furthermore, her husband must divorce her and he may never remarry her. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: She is permitted to engage in intercourse with her husband, but she must examine herself with two examination cloths, one prior to intercourse and one afterward. They may be to her detriment if she finds blood on the cloths, or they may lead to her betterment, since if she finds no blood she is permitted to her husband. They said in the name of Abba Ḥanan: Woe to her husband!

The Gemara explains each clause of the baraita: She is forbidden to engage in intercourse, as perhaps she will ruin her husband if she emits blood during intercourse. And with regard to the halakha that she does not have the right to receive payment of her marriage contract, the reason is that since she is not fit for intercourse, she is not entitled to payment of her marriage contract.

The Gemara continues its explanation: And she is not entitled to payment for the produce of her property, nor is she entitled to provisions for her sustenance from his estate, nor does she get back her worn clothes. The reason for all these is because stipulations in the marriage contract are considered like the marriage contract itself. Since she is not entitled to a marriage contract, she is likewise not entitled to these additional provisions that are stipulated in the marriage contract.

The Gemara analyzes the next clause in the baraita: Her husband must divorce her and he may never remarry her. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: No, it is necessary to teach this in a case where her situation was subsequently amended, i.e., she established a fixed menstrual cycle. Lest you say that he may remarry her, the baraita teaches us that this is not permitted, as sometimes such a woman might go and marry someone else and her status is subsequently amended.

And the problem in this scenario is that her first husband might say: If I would have known that it is like this, that she would be cured, even if you would have given me one hundred times one hundred dinars to divorce her I would not have divorced her. And if so, the bill of divorce will be found to be void, and her children from her second husband will be considered mamzerim. Therefore it must be made clear to him from the outset that this divorce is final.

The Gemara analyzes the final clause of the baraita: They said in the name of Abba Ḥanan: Woe to her husband! Some say that he said this to Rabbi Meir, as Abba Ḥanan maintains that the husband is required to settle her payment of her marriage contract upon their divorce. And some say that he said this to Rabbi Ḥanina ben Antigonus, since Abba Ḥanan disagrees with his opinion and holds that it is forbidden to engage in intercourse with her, as perhaps she will ruin him if they engage in intercourse when she is menstruating.

Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Antigonus. The Gemara asks: And with regard to what case did Shmuel issue this ruling of halakha? The Gemara elaborates: If it is referring to a woman who is engaged in handling ritually pure items, didn’t Shmuel already say on another occasion that a woman without a fixed menstrual cycle must examine herself prior to intercourse?

And if it is referring to a woman who is not engaged in handling ritually pure items, doesn’t Shmuel say that in any case where an examination is only for the purpose of intercourse with her husband, not for handling pure items, she is not required to perform an examination? As Rabbi Zeira said that Rabbi Abba bar Yirmeya says that Shmuel says: A woman who does not have a fixed menstrual cycle is forbidden to engage in intercourse until she examines herself, and we interpreted this statement as referring to cases where she is engaged in handling ritually pure items. The Gemara answers: He who teaches this does not teach that, i.e., Shmuel’s ruling is in fact referring to a woman engaged in handling pure items, and the two rulings were cited in his name by different Sages.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס משמשת בשני עדים והן עיוותיה ותיקוניה. לפי פי' רש"י ז"ל שני עדים א' לפני תשמיש וא' לאחר תשמיש ואין עוות ותיקון אלא לחייב בעלה בחטאת ואשם תלוי או לטמא מעת לעת ולתקן אותם כדתנן בפירקן דכל היד והיינו דמקשינן אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא אי בשאינה עסוקה למה לה דאמר ר' זירא וכו' ומהתם ש"מ תרתי בעסוקה שצריכה ובשאינה עסוקה שאינה צריכה ופריק מאן דמתני הא לא מתני הא, וא"ת הא ר' יהודה אמרה לעיל א"ל ההיא מכללא איתמר כדאמרי' לעיל כלומר ששמע השומע לשמואל שאמר הלכה כר' חנינא בעסוקות בטהרות ופי' בשמו שאין משנתינו אלא בעסוקה בטהרות ור' זירא שנאה מימרא לעצמו בלשון אחר, ורש"י ז"ל תירץ את זה בע"א.
ומדברי הר"ם ז"ל שהוא מפרש מאן דמתני הא לא מתני הא לימא לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואפ"ה כשאין לה וסת צריכה בדיקה ואמוראי נינהו ואליבא דרב יהודה והא דלא מקשינן דידיה אדידיה משום דלא מתפרש להו בהדיא ההיא באשה שאין לה וסת.
ופסק הרב ז"ל כמאן דמתני הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס שכל אשה שאין לה וסת משמשת לעולם בשני עדים א' לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש בין לו בין לה.
ורבינו הגדול ז"ל הצריך לה בדיקה ג' פעמים עד שתהא מתוקנת והוחזקה שלא תראה מחמת תשמיש ומשם ואילך הרי היא כשאר כל הנשים ואינה צריכה כלום ועל כן יאמר בספר מלחמות ה' ג) דמשמשת בעדים היינו אחד לו ואחד לה ושלה בודקת בו לפני תשמיש ולאחר תשמיש כענין משנתינו וכמו שפי' למעלה והי עוותיה כשהורעא לה ראיה בתוך תשמיש ג' פעמים ותקוניה בשלא אירע לה כלום.
ואקשינן למה ליה לשמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס אי בעסוקה בטהרות מוקי לה ומשמשת בעדים לעולם משום הטהרות והם מעותין אותה בג' פעמים של ראיה להוציא ומתקנין אותה כשהוחזקה שלא לראות ויצתה מחששא הא אמרה שמואל חדא זימנא דרב יהודה גופיה אמרה לעיל ואי בשאינה עסוקה בטהרות ואפ"ה בעיא תיקון ג' פעמים הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה ואפילו פעם אחד דאמר ר' זירא אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקי' בעסוקה בטהרות ומדלא אמר עד שתבדוק ג' פעמים לבעלה ש"מ דכל לבעלה לא בעיא כלום כדדייקינן לעיל.
ומפרקינן לעולם בשאינה עסוקה ואמוראי נינהו אליבא דשמואל הא רב יהודה והא ר' זירא ואידך דאמר א) לעיל נבעלה מותרת קמ"ל דמשהוחזקה ואילך אינה צריכה כלום, ב) זהו פי' השמועה לדעת רבינו הגדול ז"ל וראוי הוא לסמוך עליו.

לא פירות ולא מזונות ולא בלאות. פירש שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל דמחילה בטעות שמה מחילה והכי מפרש בגמרא פרק איזהו נשך, ולא מזונות שאינו משלם מה שלותה ואכלה, ולא בלאות של נכסי צאן ברזל ודוקא שאינן קיימין.
ועל הני הוא דמפרש בגמרא מ"ט תנאי כתובה ככתובה דמי וכיון שכתובה קבל עליו נכסים הללו כצאן ברזל וקבל עליו מזונות ואין לה כתובה פטור הוא מכולם אבל הקיימים נוטלת ויוצאה שאפילו זנתה נוטלת מה שבפניה ויוצאה ודינה של זו כדין איילנות שנוטלת הקיימים בשל ברזל ומפסדת שאינן קיימים, ובשל מלוג דינה כשאר הנשים לדעת רבינו ז"ל בכתובות, וכן היא נוטלת לדעתי ודעת הגאונים תוס' כתובתה וכבר פי' בפרק אלמנה נזונות ומה שכתב רש"י ז"ל בכאן אינו נכון

והא דאמר רבי מאיריוציא ולא יחזיר עולמית. משום קלקולא נ"ל והוא שאמר לה משום שאין לך וסת אני מוציאך ואם לא מפני כן לא הייתי מוציאך ואם לא אמר כן אין כאן חשש לקלקו' כדתנן המוציא אשתו משום איילנות רבי יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר ואוקימנא מאן חכמים ר"מ ומשום דלא כפליה לתנאיה והא נמי לההיא דמיא ולדידן נמי לא בעיא כפילא כרבנן והוא שאמר סתם משום כך אני מוציאך ואף על פי שלא כפל הא גירש סתם יחזיר כדאמרינן התם גבי איילנות ומוציא משום נדר ומשום שם רע ויש לומר שאפילו לא התנה ולא אמר כלום יש לחוש לקלקל דבשלמא התם אם לא התנה כלום י"ל עילה הוא רוצה לגרש שכמה אנשים נשואים לאיילנות וע"י שיש בהם נחת רוח מהן מקיימין אותם וכך אמרו שם בירושלמי אבל זו שאסורה היא לשמש כלל בידוע שאין בעלה מגרשה אלא מחמת פיסול זה וכן במוציא משום שם רע י"ל מכיון שלא שהה לראו' אם הדברים נראין עילה מצא וגורש לפיכך אין חוששין לקלקול אלא שאמר משום שם רע אני מוציאך.

ולא פירות. פירוש פירות נכסי מלוג שאכל אינו חייב להחזיר לה, וטעמא דמילתא, משום דמחילה בטעות הויא מחילה כדאיתא במציעא דף (סו, ב). בפרק איזהו נשך גמר גבי הלוהו על שדהו. ולא בלאות. פי' בלאות נכסי צאן ברזל שאינן קיימין, משום דתנאי כתובה ככתובה דמו, ובלאות שאינן קיימין ככתובה הן, הואיל והוא מקבלן ככתובה באחריות על עצמו, אבל בלאות הקיימין ודאי אית לה, דלא גרעה ממזנה, דאמרינן בכתובות (קא, ב) דאית לה, דאם היא זונה בלאותיה מי זנו.

הא דאמר ר"מ יוציא ולא יחזיר עולמית. דוקא בדאמר לה הוי יודעת דמשום דאין לך וסת אני מגרשך, דאי לאו הכי לא הייתי מגרשך, דה"ל כתנאי כפול, וכיון שכן אי שרית לי' לאהדורי מצי לקלקולה, הא אם לא אמר כך אין כאן חשש קלקול, וכדתנן בגיטין פרק השולח (גיטין מו, ב) המוציא את אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר, ואמרינן עלה בגמרא מאן חכמים ר' מאיר, וטעמא משום דלא כפליה לתנאי' לא מצי לקילקולה. ורבנן נמי דלא בעי לתנאי כפול, הכא דוקא בשאמר לה משום כך אני מוציאך, הא גרש סתם יכול להחזיר, וכענין שאמרו שם גבי אילונית ומוציא משום נדר ומשום שם רע. וי"א, דהכא שאני, דכיון שאסורה היא לשמש כלל, בידוע שלא גרש זה אלא מחמת פסול זה, אבל באינך כיון שגרש סתם יש לחוש שמא עילה מצא לגרש, שהרי יש כמה אנשים שמשהין נשותיהן אילוניות, הואיל ונהנין מהן קצת, וכן במוציא משום שם רע, כיון שלא שהה עד שידע אם ימצאו הדברים בדאים וקדם וגרש, רגלים לדבר שלא על דבר זה בלבד גרשה אלא בדעתו היה לגרשה, והילכך התם עד שיפרש, דמשום כך הוא מוציאה, אינו יכול לקלקולה.

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים והן הן תקוניה והן הן עוותיה. פירוש כל זמן שהיא רוצה לשמש משמש בשני עדים, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש, וזהו תקוניה, כלומר תיקונה ותיקון הבעל, אם תמצא טהור, שאין צריכין להביא קרבן, ואם מצאה טמא יהו חייבין בקרבן ואם לאחר שעור וסת טמאין מספק ואלו הן עוותיה ועוותיה ותקוניה, היינו לחייב או לפטור מן הקרבן ומן הטומאה וכדתנן לקמן בפרק כל היד (נדה יד, א) לתקן את הבית.

ואקשינן: אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא. היינו הא דר' זירא דאמר משמיה דשמואל, דשאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא בעסוקה בטהרות ואי בשאינה עסוקה בטהרות קשיא דר' זירא דאמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה. ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא, כלומר לעולם בעסוקה בטהרות, ודקא קשיא לך תרתי למה לי, מאן דמתני הא לא מתני הא, ולעולם כל לבעלה אינה צריכה בדיקה. ואי קשיא לך והא אמרה רב יהודה משמיה דשמואל חדא זימנא, גבי מתניתין דפעמים צריכה להיות בודקת כדאיתא לעיל, כבר תירץ רש"י דרב יהודה לא אתא לאשמועינן מידי בעסוקה בטהרות ולא אתא למפסק בה מידי, אלא משום דמתניתין הוה שמעינן בין עסוקה בין בשאינה עסוקה, אתא רב יהודה ואשמועינן פירושא דמתניתין, דשאינה עסוקה לא בעיא בדיקה ובהא אשמעינן דהלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס ובאותה משנה דעסוקה בטהרות בעיא בדיקה. ור"ח ז"ל פירש, אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא, כלומר מדקאמר רב יהודה אמר שמואל לעיל, מגו דבעיא בדיקה לטהרות בעי נמי בדיקה לבעלה, ואינו מחוור בעיני, דאם כן כי קא מקשה ואזיל, ואי בשאינה עסוקה בטהרות הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה דא"ר זירא, וכו' מאי טעמא שבקיה לדר' יהודה אמר שמואל ומהדר לאקשויי מדר' זירא, ליקשי נמי בהא מדרב יהודה אמר שמואל דאמר בהדיא אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה, אלא פירושו של רש"י ז"ל נראה עיקר.

ובהא נמי דאמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא. משמע שר"ח ז"ל מפרש לה אשאינה עסוקה בטהרות, ומאן דמתני הא דשמואל דפסק כר' חנינא בן אנטיגנוס לא מתני הא דר' זירא דאמר כל לבעלה אינה צריכה בדיקה ומאן דמתני הא דר' זירא דאמר כל לבעלה אינה צריכה בדיקה, לית ליה הא דר' חנינא. שהוא ז"ל כתב ואסיקנא מאן דמתני הא לא מתני הא, וקי"ל כי הא דאמר להו הלכתא כר' חנינא בן אנטיגנוס דאלמא משמע דפליגא הא אדר' זירא. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכן פר"ת ז"ל בהדיא ולישנא דגמרא ודאי לכאורה הכי משמע דאקושיא דסליק מינה קא מהדר מאן דמתני הא לא מתני הא, אמר להו הלכתא כר"ח בן אנטיגנוס דבעיא בדיקה כלומר לבעלה, ודקשיא לך דר' זירא, מאן דמתני הא לא מתני הא אלא דקשיא טובא, דהא דרב יהודה גופיה הוא דאמר לעיל משמיה דשמואל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה, וכי תימא היא גופה אמוראי נינהו ואליבא דרב יהודה, מכל מקום לא הוה שתיק גמרא מלאקשויי ולפרוקי אמוראי נינהו, דההיא דרב יהודה ודאי אף באין לה וסת קאמר, דאי בשיש לה וסת, מתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היא, כדאיתא לעיל. ועוד דהא בעא מיניה ר' זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק לבעלה, ואהדר ליה לא תבדוק, ואם איתא דבשאין לה וסת צריכה בדיקה, לא הוה מהדר ליה סתם לא תבדוק, אלא הוי ליה לפרושי בהדיא, אין לה וסת צריכה בדיקה, יש לה וסת לא תבדוק, וכ"ש דהוי ליה לפרושי בהדיא לר' זירא דאית ליה לכל לבעלה אינה צריכה בדיקה, כנ"ל. והרב אלפסי ז"ל נראה שפירש גם הוא כדברי ר"ח ז"ל בנו דמאן דמתני הא דרב יהודה אמר שמואל פליג אדר' זירא. ומכל מקום לא להצריכה בדיקה לעולם קאמר, אלא שר' זירא משמיה דשמואל סבר, דאף מי שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל לבעלה, ור' חנינא בן אנטיגנוס סבר שמשמשת שלשה פעמים בשני עדים לאחר תשמיש, אחד לו ואחד לה, עד שתהא מוחזקת ג' פעמים שלא תראה מחמת תשמיש, והן הן עוותיה, אם תראה ג' פעמים מחמת תשמיש אסורה לשמש לעולם ותצא, אבל אם לא ראתה הן הן תקוניה, דמכיון שהוחזקה ג' פעמים שאינה רואה בשעת תשמיש, הן תיקוניה, דשוב אינה צריכה לשמש בעדים. עשאה רבינו ז"ל לזו כהאי דתניא בריש פרק תינוקת הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר. ולדבריו, הא דאקשי' הכא במאי, אי בעסוקה בטהרות הא אמר שמואל חדא זימנא, דאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, אלמא בבדיקה מיהא מותרת לשמש כר' חנינא, ולא חיישינן דילמא מקלקלה ליה כר' מאיר ואי בשאינה עסוקה בטהרות, ואפ"ה קאמר דצריכה שני עדים, הא אמר כל לבעלה אינה צריכה בדיקה כלל דא"ר זירא אמר רבה בר ירמיה וכו' ואוקימנא בעסוקה בטהרות, ומדלא אוקמה לבעלה ובג' פעמים ראשונים, שמע מינה דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה כלל, ומפרקינן לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואמוראי נינהו ואליבא דשמואל, ר' זירא לית ליה הא דרב יהודה, ורב יהודה לית ליה הא דר' זירא, ואידך דרב יהודה דלעיל אתא לאשמועינן דאחר שהוחזקה שוב אינה צריכה בדיקה, וכן פירשה כאן הרמב"ן נ"ר לדעת הרב אלפסי ז"ל ובלשון אחר פירשה בס' המלחמות וזה נראה לי יפה.

ולישיילינהו לדידהו. פירוש דלישיילי מנייהו שורת הדין והיינו דמהדרין דלמא מחמרי אנפשייהו ומקילין לאחרים וגנאי הוא לשאול מהם כיצד נוהגין בעצמן.

ת״ר אשה שאין לה וסת וכו'. פי׳ שלא קבעה לה וסת ומ״מ לא הוחזקה לראות בשעת תשמיש שא״כ לד״ה יוציא דהא מקלקלא ליה וכדאיתא לקמן במכילתין אלא ודאי כדאמרן והכי ריהטא סוגיין ומתני׳ בעסוקה בטהרות דבעיא בדיקה קודם תשמיש אף לבעלה ור״מ חשיב לה מקח טעות אם לא הכיר בה לפי שרוב הנשים יש להן וסת ולפי׳ קונס אותה בכתוב׳ ותנאי כתובה כדמפרש ואזיל והא דקתני שאין לה מזונות כבר מפורשת לנו ביבמות בס״ד.

ר״ח בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים וכו'. פי׳ רש״י ז״ל שמשמת בב׳ עדים א׳ קודם תשמיש וא׳ לאחר תשמיש והן תקוניה להתירה לבעלה ולפוטרו מקרבן אם מצאה טהור והן עוותיה לאסרה בתשמיש או לחייבו באשם או בחטאת אם מצאה טמא וכיון שלא הוחזקה בדם בשעת תשמיש בהכי שריין לה ואפילו לכתחלה ולקמן מתפרש אם מצריכה בדיקה זו אף בשאינה עסוקה בטהרות והכי איתמר לקמן בפרק כל היד האי לישנא דתיקוניה אבל הרי״ף ז״ל משמשת בשני עדים א׳ לו.

ואחד בלחוד כדינה קודם סלוק דמים אם תהא דייה שעתא דנימא השתא הוא דהדרא לקביעות וסת והפסקות שבנתים לא היו כלום וכי קתני ועוד עברו וכו׳ דוקא קתני או דילמא לאו דוקא הוא ואף בעונה קטנה מטמאה מעת לעת ממה נפשך דאי הדרא למילתא קמיתא כבר קבעה לה וסת ואי מצרפא לה באידך דשש עונות הא מטמאה למפרע ואהדר ליה דודאי מטמאה למפרע וכי קתני ועוד עברו עליה ג׳ עונות לאו דוקא וכן פרש״י ז״ל.

מאן דמתני להא לא מתני הא. פירש״י ז״ל לעולם בעסוקה בטהרות ודקאמרת הא אמרי׳ חדא זימנא אמוראי נינהו אליבא דשמואל ומאן דמתני הא לא מתני הא ואיהו לא אמר אלא חדא מינייהו. וא״ת והא רב יהודה גופיה אמרה לעיל על מתני׳ י״ל דההיא לא שנו קאמר ולפ׳ דעת התנא ולא אמר כן לפסק הלכה ואי דדילמא מכלל הא דהכא הוא אמרה וההיא נמי דבעיא ר׳ זירא מרב יהודה וא״ל לא תבדוק מהא דהכא אמרה ותדע דאלו הכא אמר דינא והתם אצטריך לומר דאפי׳ רצתה להחמיר לא תבדוק מהא דהכא אמרה זו שיטת רש״י ז״ל אבל ר״ח ז״ל פירש דלעולם בשאינה עסוקה בטהרות קאמר שמואל דבעיא בדיקה לבעלה גרידא ואע״ג דמדר׳ זירא אמר שמואל דלעיל דיקי׳ דלא בעיא אמוראי נינהו אליבא דשמואל ופליגי דר׳ זירא אמר דלא בעיא ור׳ יהודה אמר דבעיא בדיקה וק״ל דהא רב יהודה גופיה אמר לעיל על מתני׳ דלבעלה לא בעיא בדיקה ואפי׳ כשאין לה וסת ומנא ליה לפרושי לתנא דמתני׳ דלא כהלכתא ועוד דבעיא דבעא מיניה ר׳ זירא א״ל שלא תבדוק וקשיא דידיה אדידיה הילכך אין לנו אלא הפי׳ הראשון ומיהו גם הרי״ף ז״ל הולך בדרך ר״ח ז״ל ואוקמה למתני׳ בשאינה עסוקה בטהרות ופליגא אדר׳ זירא ורבי׳ הרמב״ן ז״ל פירש דעת הרי״ף לפי פי׳ שכתבתי לעיל גבי הן הן עיוותיה הן הן תקוניה דתקוניה היינו שאם שמשה ג׳ פעמים ולא ראתה בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ואינה צריכה בדיקה כלל וכהא הוא דפסקינן נמי הלכה כר׳ חנינא כי היכי דפסקו במה שאמר שלא יוציא דבכל דבריו פסקנו כמותו.

והא דאקשי׳ הכא במאי עסקינן אי לימא דעסוקה בטהרות וכו׳. ה״ק אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק אלמא בבדיקה מיהא מותרת לשמש כר׳ חנינא ולא חישינין דדילמא מקלקלא כר״מ ואי בשאינה עסוקה בטהרות ואפ״ה קאמר דצריכה שני עדים הא אמר דכל לבעלה גרידא לא בעי בדיקה כלל דא״ר זירא וכו׳ ואוקימ׳ בעסוקה בטהרות ומדאוקי׳ בהם דליכא במימריה חדוש כל כך דלא אשמועינן אלא דין ערה או ישנה כדלעיל ולא אוקימנא לבעלה גרידא ובג׳ פעמים הראשונים ונימא דה״ק אסורה לשמש בלא בדיקה עד שתבדוק עצמה כראוי שאינה רואה מחמת תשמיש והיינו בבדיקת ג׳ פעמים ובהכי מותרת לגמרי דהשתא הוה אשמועינן טובא מכלל דס״ל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה כלל ואף על פי שאין לה וסת ולית ליה דר׳ חנינא בן אנטיגנוס ופרקינן דלעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואמוראי נינהו אליבא דשמואל ור׳ זירא לית ליה הא דרב יהודה ורב יהודה לית ליה ההיא דר׳ זירא ואידך דר׳ יהודה דלעיל דאמר אמתני׳ והאהדר ליה לר׳ זירא שאין לה לבדוק מיירי אחר שנתקנה בעדיה שבדקה ג׳ פעמים והוחזקה שאינה רואה בשעת תשמיש דשוב אינה צריכה בדיקה וגם אין לה לבדוק שמא יהא לבו נוקפו ופורש ע״כ תורף דברי רבי׳ הרמב״ן ז״ל וגם בספר מלחמות ה׳ פירש שיטת הרי״ף ז״ל ויפה דקדק ופלפל ודן לזכות כמשפטו אבל עם כל זאת שיטת רש״י ז״ל היא יותר נוחה וא״ת א״כ דהשתא כי אמרינן מאן דמתני הא וכו׳ אדמעיקרא קיימי דכי לא אמרי׳ לעולם בעסוקה בטהרות י״ל דכיון דתרוייהו מחדא מימרא פרכינן להו ר״ל מההאי דר׳ זירא אמר שמואל תרוייהו בחדא פירכא נינהו ולא הוצרכנו לומר לעולם בעסוקה בטהרות ועוד דמסתמא לא מוקמינין פלוגתא בין ר׳ יהודה ור׳ זירא כנ״ל. ועוד נ״ל דתלמודא לא מסיים בהאי פירוקא מידי והכי קאמר דהני פירכי ליתנהו כלל בין דתהוי הא בעסוקה בטהרות ולא פליגי או בשאינה עסוקה ופליגי ומאן דמתני הא לא מתני הא ומי׳ לענין פסק כיון דתלמודא לא פריש מידי טפי ניחא למימר דלא פליגי וכפי שיטת רש״י ז״ל.

ולא פירות. פרש"י פירות שאכל לא ישלם לה ומדקאמר בתר הכי ולא פירות משום דתנאי כתובה ככתובה דמי משמע דפירות היינו פרקונה שהוא תחת פירות שהוא תנאי כתובה אם אישתבאי אפרוקיניך:

ולא בלאות פרש"י בלאותיה שהן קיימין. וקשה דהוה ליה למימר ולא בלאות קיימין כדאמרינן בסוף אלמנה ניזונת ועוד תנן התם הממאנת והשניה כו' ולא בלאות ודייק בגמ' אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא אלמא בלאות סתם אינן קיימין:

ולא מזונות תנאי כתובה ככתובה דמי. פרש"י את יתבת בביתי ומיתזנת מנכסי ולא הוה ליה לפרושי הכי דהרי במזונות אלמנה קאי. אלא ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס כו':

ונמצא גט בטל. לאו דוקא גט בטל דהא לא אתני על מנת אני מגרשיך שאין לך וסת ואם תתרפת (לא) יהא בטל הגט. אלא חיישינן שמא יוציא לעז על הגט דאי הוה מצי לאהדורה הוה יוציא לעז על הגט שלא גרשה אלא בשביל שלא היה לה וסת ויהיה סבור שמותר להחזירה אע"פ שנשאת דלא הוי אלא כזנות בעלמא לפי שהגט אינו גט הלכך אומר' לו שהמוציא את אשתו משום שאין לה וסת אינו יכול להחזירה וכיון שאינו יכול להחזירה לא יוציא לעז על הגט:

ונמצא גט בטל. תימה היאך יוכל להוציא לעז נימא השתא הוא דברית כדמסיק בסוף הבא על יבמתו גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים. י"ל דהתם באילונית אינו מצוי שתתרפא ולא היה מכניס עצמו לאותו ספק מלהניח מלגרש שמא תתרפא לפי שאינו יכול להוציא לעז על הגט ולומר אילו הייתי יודע שעתידה להתרפאות לא הייתי מגרשה. אבל הכא רגילות הוא שתתרפא ולחזור ולקבוע לה וסת הלכך היה יכול להוציא לעז ולומר אילו הייתי יודע שתתרפי כל כך במהרה לא הייתי מגרשיך:

דבעי לאגבויי כתובה כיון דחזיא לביאה מדאורייתא. א"כ משום דחזיא בימי זיבה דאיכא מאן דסבירא ליה הכי בסוף בנות כותים אפילו לרבי מאיר:

הדרן עלך שמאי אומר

גמ' הא אמרה שמואל חדא זימנא כו' הא ודאי דהנך דרבי אבא בר ירמיה אצטריכא לאשמועינן באין לה וסת דאפי' ישנה צריכא בדיקה דהך מלתא לא שמעינן ליה ממתני' כמו שכתבו התוספות לעיל דלא מיירי בישנה וא"כ הכי נמי דלא שמעינן ליה מהך פיסקא דהלכה כר"ח בן אנטיגנוס וצ"ל דהכי קאמר הא אמרה שמואל כו' והך פיסקא דהלכה כר"ח בן אנטיגנוס לא אצטריכא:

בפרש"י בד"ה מאן דמתני כו' והאמר שמואל חדא זימנא לעיל דאוקימנא למתני' דקתני משמשת בעדים בעסוקה בטהרות כו' עכ"ל להאי פירושא ר"ל דקושטא הוא דמדרב יהודה גופיה קפריך אהא דאי עסוקה בטהרות כו' ולא מייתי מדרבי אבא ב"י כו' אלא אהא דדכל לבעלה כו' וק"ל:

תוס' בד"ה אילו הייתי יודע שכך הוא ואם תאמר והא כיון דאינה תובעת כתובתה לא מצי כו' עכ"ל נחתי הכא לתלות קושייתם בכיון דאינה תובעת כתובתה לא מצי להוציא לעז כו' ור"ל דבלאו טעמא דהשתא היא דאברית נמי בעלה לא יוכל להוציא כדקאמרינן דמשום דאמרינן ליה יפה לך שתיקותך מדבורך שלא יוציא לעז כו' ולא אצטריך ליה למימר התם השתא הוא דאברית אלא משום קושיא דאנן מי שתקינן אבל בתוספות דפרק הבע"י ובפרק השולח הקשו בפשיטות דאמאי לא נימא הכי השתא הוא דאברית וע"ש:

בא"ד ואי לאו טעמא השתא הוא דאברית אפי' רבנן לא חיישי לקלקול גבי איילונית כו' עכ"ל וצריך עיון אכתי רבנן דלא חיישי לקלקול גבי איילונית משמע התם דהיינו ר"מ בר פלוגתיה דר"י ואמאי חייש רבי מאיר הכא לקלקול גבי אשה שאין לה וסת טפי מהתם ודו"ק:

סליק פרק שמאי אומר

ברש"י ד"ה לא בעיא בדיקה וכו' לישנא אחרינא וגו'. לישנא דרש"י מגומגם ומעורבב ופירש הלישנא אחרינא אין להם צירוף זה לזה:

בתוס' ד"ה דמתני הא לא מתני הא וכו' וא"ת והא מתני' ביש לה וסת וכו' משמע דסבר כרבי חנינא בן אנטיגנוס וכו'. מתוך קושית התוס' משמע שהם הבינו מדברי רש"י דר"ל דמההיא דרב יהודה דלעיל לא נשמע דהלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס שאשה שיש לה וסת מותר לקיימה לכך הקשו דהא מדמוקי שמואל מתני' באין לה וסת וכו' ש"מ דס"ל דהלכה כר"ח וכו' ולא משמע כן מפרש"י אלא שרש"י ס"ל דמדרב יהודה דלעיל לא שמעינן אלא דשאינה עסוקה לא בעיא בדיקה אבל לא שמעינן מיניה דהלכה כאותה משנה דעסוקה בטהרות בעיא בדיקה והכא אשמועינן דהלכה כרבי חנינא וכאותה משנה דעסוקה בטהרות בעיא בדיקה אבל דהלכה כרבי חנינא רמותרת לשמש שמעינן שפיר מהא דרב יהודה דלעיל דמדמוקי למתני' דוקא בעסוקה בטהרות אבל אינה עסוקה כלל לבעלה לא בעיא בדיקה אפילו באין לה וסת מכלל דסבירא ליה דאשה שאין לה וסת מותרת לשמש וי"ל דהתוס' שפיר הבינו כוונת רש"י ואעפ"כ הקשו לו דס"ל דהא בהא תליא דהואיל ואוקי מתניתין דלעיל באין לה וסת מכלל דכרבי הנינא ס"ל בהא דאין אסורה לבעלה לעולם ממילא ס"ל נמי כר"ח בהא דאמר דבעיא בדיקה ותירצו וי"ל דמתני' משמע שפיר וכו' י"ל הא דאוקי מתני' באין לה וסת כרבי חנינא לאו מכח דסבירא ליה דקיימא לן כרבי חנינא אלא מכח דכן הוא משמע ממתניתין וק"ל:

גמ' רש"י בד"ה לא בעיא כו' לישנא אחרינא כו'. נ"ב נ"ל שהאי ל"א שכתוב ברש"י אינו מלשון רש"י עצמו דא"כ למה מערב שני הפשטים יחד דהא לפי' הראשון יכול נמי לפרש סודני מטיל שכר והא ראיה שבסוף כיצד מברכין א"ל רבא לרב פפא סודני כו' והתם ליכא לפרש דרך גנאי או בתמיה ואפ"ה פירש"י לפי שרב פפא מטיל שכר תמרים היה וכן לפי' השני שהוא בתמיה יכול נמי לפרש ת"ח והא ראיה שהערוך פירש ירא שמים וגרס לא מגניה באפיה כלשון שני אלא לשון אחד הוא של רש"י והשני הוא פירוש אחר ואינו מן הפנים וכן מצאתי בפי' ישן מדוייק נ"ל:

בא"ד יושב בביתו אמר ליה כו' שכרא לא פסיד כו' סודנא רהיט לא מיגניא כו' כצ"ל והד"א. ונ"ב אצל תמרי בחלוזך פי' כלי שנותנין בו תמרים:

בד"ה מאן דמתני קשיא דרב יהודה אדרב יהודה כו'. נ"ב ודעת המפרשים מה שאמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אינו פסק הלכה ממש ויכול להיות ששמואל גופיה פסק אף באינה עסוקה ודו"ק:

תוס' בד"ה לא פי' כו' שהיא מרגילתו כו'. נ"ב פי' הסיתו לעבירה:

גמרא רחבא"א משמשת בשני עדים הן עיוותיה הן תיקוניה. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

רש"י ד"ה ולא בלאות. אם כו' בשומת כתובתה כו' עיילא ליה גלימא מכסי כו'. תמוה דעיילא ליה כו' מיירי בנכסי מלוג. והכא מפרש דהכניסה לו בשומת כתובתה וזהו נכסי צאן ברזל. גם מה שפי' אע"ג שקצת הבלאות קיימין כו'. השיגו עליו התוס' בב"מ (ד' סז) ובש"מ וכן הר"ן בפ"ב דשבועות ע"ש:

תד"ה אילו (בסופו). דהשתא הוא דאיברית. כצ"ל:

סודני לא דמגניא באפי' ע' מ"ש לעיל בסמוך ומ"ש עוד בדיבור הסמוך לזה אי"ה:

דלמא [אינהו] (הא) דקמחמירי אנפשייהו פירש"י בפי' השני דמקילי אנפשייהו ומחמרי לאחריני ותימא הוא מי טעה לפרש כן. ע"כ נלע"ד כוונת מפרשים הללו כן הוא דהא הך לבו נוקפו ומגניא באפי' תליא בטבע בני אדם יש לבו נוקפו ויש שאין נוקפו. והנך רבנן רגילים להחמיר אנפשייהו בכל מילי לכן אם גם רק יראו תנועה קטנה מהאשה ייראו לנפשם ויפרשו ויתבטלו מפ"ו ע"כ לא הצריכו בדיקה לנשותיהם. משא"כ לשארי חכמים וצדיקים יאמרו להחמיר שיצריכו בדיקה כי לא יעלו על לבם שיהיה לבם נוקף כמוהם. ובאמת גם רב כהנא היה רך לבב ע"כ שאל לנשותיהם. כן י"ל וליישב שיטת הנך מפרשים:

ובזה י"ל מ"ש רבא סודני ופרש"י סוד ה' ליראיו. יראה שרמז לו כנ"ל בהקדם דבמסכת סוטה [דף ד' ע"ב] אמרינן דבן עזאי שיער בדנפשי' שיעור תשמיש ופריך והא לא נסיב ומנא ידע ומשני סוד ה' ליראיו ע"ש. וה"נ רבא השיב לר"פ לבו נוקפו היינו לפי מה ששיער רבא בנקיפת נפשו של ר"פ שיהיה לבו נוקפו וענין זה השיעור הוא מסוד ה' ליראיו. לכן אמר סודני ונהי דתואר סודני קאי ארב פפא ולא ארבא מ"מ רצה רבא לרמז לו בתשובתו כי ת"ח הם בכלל סוד ה' ליראיו ויכול הוא לשער בנפשו של רב פפא:

ויוציא ולא מחזיר עולמית. בודאי משמע דמדאורייתא אינה ראויה לקיימה למאן דלית ליה דרב חסדא דבתוך י"א יום מסולקת מדמים ע' מ"ש תוספות ד"ה כיון וכו'. ונראה דגם לב"ש דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר מודה דבכה"ג חייב לגרשה ואין לך ערוה גדולה מזה. ונהי דקרא לאו בהכי איירי דהא כתיב ערות דבר לג"ש דבר דבר מממון להצריך עדים ברורים כמבואר סוף גיטין וזה לא שייך באין לה וסת וע"כ קרא בערוה ממש מיירי מ"מ ק"ו לחשש נדה דבכרת. ונהי למאי דקיי"ל דלא כר"מ. לא מצי למימר דמשכחת גירושין לב"ש ברואה ג"פ מחמת תשמיש דלכ"ע יוציא. ז"א דכבר האריכו כל הפוסקים כמבואר בתשובת האחרונים דמדרבנן בעלמא הוא דצריכה גט. דוסת ע"י מעשה לאו דאורייתא ולא צריכה לחוש לזה כלל מן התורה. וא"כ אסור לגרשה לב"ש אבל לר"מ באין לה וסת דמוחזקת רואה כל שעה אזי אסורה לשמש מן התורה ויוציא. ודוחק לומר שימתין לה עד שתזקין ותפסוק מלראות שזהו דוחק:

ובזה היה מקום ליישב קו' הרשב"א סוף גיטין אהירושלמי דפריך לב"ש ל"ל לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה [וגו'] תיפוק ליה דהו"ל סוטה. והקשה הרשב"א מ"ט לא הקשה כן אקרא דגרושה לא יקח ת"ל דהו"ל זונה. ולפי הנ"ל לק"מ דילמא ס"ל ב"ש כר"מ ומשכחת ליה גרושה באשה שלא היה לה וסת ונתגרשה ועכשיו היא נתרפאית וקמ"ל דאסורה לכהן משום גרושה. אבל אקרא דלא יוכל בעלה הראשון פריך שפיר דמיירי בערות דבר ממש כמ"ש לעיל דדבר דבר מממון לא שייך אלא בערוה ממש א"כ פריך שפיר. אלא דלפ"ז צריכין לומר הא דאמר שמאי כל הנשים דיין שעתן היינו ביש לה וסת ולא בשעת וסתה. דאלו אין לה וסת הא כל טעמו של שמאי משום דאם כן בטלת בנות ישראל מפ"ו כמבואר בברייתא בגמרא לעיל ג' ע"ב. ובאין לה וסת דיוציא ולא יחזיר לא שייך ביטול פ"ו והו"ל לעשות סייג לטהרות. וע"כ צ"ל דמיירי ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה דבשעת וסתה לכ"ע דייה שעתה כמבואר במתני'. אע"כ ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה ואולי לישנא דכל הנשים לא משמע לאוקמי בהכי עי' לעיל ג' סוף ע"א דכל אתי לאפוקי מדר"א ע"ש וק"ל:

הן עותוה הן תקנוה שיטה המחוורת היא שיטת הרי"ף בזה והש"ך השיא דעתו לדעת אחרת וכבר מחה ליה מאה עוכלי בפלתי ע"ש. ומ"מ גם דבריו אינם מבוארים וברורים כל צרכם ואם יזכני הי"ת להגיע בחי' טור שו"ע בזה. דעתי אי"ה בל"נ. וע' מ"ש הרא"ש וכל קושיותיו מתורצים בדברי הר"ן ובדברי מלחמות ה' בכתובות. ובדברי מלחמות אלו נעלמו מהפלתי ע"ש וק"ל:

והנה הרמב"ן שם חידש לן דאין לה וסת אינה מוחזקת רואה כל שעה אך תלינן בחבטה וקפיצה וכדומה. וכיון דג"פ שמשה ולא ראתה הרי קמן דחבטה דתשמיש אינה גורם לה ראיה והותרה לשמש. והואיל ותמהו על סברא זו מנ"ל נלפע"ד להביא ראיה מברייתא סמוכה שהביא הרי"ף

לכאן והוא ברואה מחמת תשמיש דמהני לה בדיקת שפופרת והתם מיירי באין לה וסת כדתני' ואם יש לה וסת תולה בוסתה. וגם הש"ך מזכיר זה והוא מדברי הראב"ד בספר בעלי הנפש. וכיון שכן קשה מאי מהני לה בדיקת שפופרת נהי דלא בריר לן דמן המקור יצא הדם כיון שיש לה מכה בצדדים מ"מ א"א נמי לברר שלא תראה מחמת תשמיש פ"א וכיון שאין לא וסת ואסורה לשמש עד שתבדוק וזו א"א לה לבדוק כיון שלעולם תמצא דם אחר תשמיש איך נתיר לה לשמש. אלא ע"כ צ"ל סתמא דאשה אינה מוחזקת [להיות] רואה כל שעה ובכל מה דאפשר למיתלי תלינן. ונהי נמי דכל זמן שלא נתברר לן שיש לה מכה בצדדים לא נתיר לה תשמיש בלא בדיקה דדילמא חבטה גרמה לא זיבת הדם כנ"ל. מ"מ עכשיו שנתברר לנו ע"י שפופרת שיש לה מכה באותה מקום א"כ תלינן כל הדמים היתרים באותה מכה ואמרינן מסתמא יש לה ג"כ וסת קבוע ככל הנשים ואנחנו לא נדע מתי הוא מפני דם המכה שבצדדים הזבים ממנה וא"ש הכל וק"ל:

בעזרת אל עלי גומר. בורא כל חלד ודוק: סימנו חי' פ' שמאי אומר. ונתחיל חי' פ' כל היד המרבה לבדוק:

סודני. תלמיד חכם על שם (תהלים כה) סוד ה' ליראיו: לא בעיא בדיקה דכי מצטרכא לה בדיקה מיגניא באפיה ל''א מהו למעבד כי הא מתניתא דלא בעיא בדיקה דאיהו ס''ל באין מן הדרך לאו דוקא וכ''ש יושב בביתו אמר ליה סודני רב פפא מטיל שכר הוא כדאמר באיזהו נשך (ב''מ דף סה.) שיכראי לא פסיד ומטיל שכר נקרא סודני כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים דף קיג.) תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט: לא מיגניא באפיה. בתמיה אם אתה מצריכה בדיקה והלא תמאס ותתגנה בפניו: דלמא אינהו מחמירי אנפשייהו. ומצריכים בדיקה לנשותיהן ומורים לאחרים היתר כהילכתא דאוקימנא דלא בעיא בדיקה לפיכך שאל לנשותיהן דאיהו נמי בעי לאחמורי כוותייהו לישנא אחרינא אינהו מחמירי אנפשייהו ומורים דצריכה בדיקה להחמיר והם אין מצריכין נשותיהן לבדוק ושיבוש הוא דלאו היינו מחמירי אנפשייהו אלא מקילי אנפשייהו ומחמירי לאחרים וחלילה לעשות כן: ולא פירות. שאוכל בעלה מנכסי מלוג שלה ולא אמרינן כיון דאין לה כתובה הימנו אישתכח דלאו אשתו היא וליהדר לה פירי דאכל: ולא מזונות. אם הלך למדינת הים קודם שגרשה אין בית דין פוסקים לה מזונות מנכסיו: ולא בלאות. כגון אם הכניסה לו בגדים בשומת כתובתה ואמרינן בכתובות (דף עט:) עיילא ליה גלימא מכסי בה ואזיל עד דבלי וזו כשמגרשה אע''ג שקצת הבלאות קיימין אין מחזירין לה: בשני עדים. סדינין: עותוה. אי חזאי: תקנוה. אי לא חזאי: אוי לבעלה. כדמפרש לקמן: מזונות. תנאי כתובה הן את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי ובלאות נמי משומת כתובה הן ששמו לה מה שהיא מכנסת והוא מקבלן עליו לשלם לכשימות או לכשיגרשנה כמו שאנו כותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה וכו': ובניה ממזרים. הילכך אומרים לו הוי יודע שהמגרש את אשתו משום וסת לא יחזיר ואפילו היא חוזרת וקובעת ותו לא מצי למימר אילו הייתי יודע שכך כו' שהרי התרו בו וגמר בדעתו וגרשה והכי נמי אמרינן גבי מוציא את אשתו משום שם רע או משום נדר במס' גיטין (דף מו.): דבעי לאגבויה כתובתה. והכי קאמר ליה את אמרת אין לה כתובה ואנא סבירא לי אוי לו לבעלה שנחסר ממונו דודאי יש לה כתובה: דמקלקלה ליה. את אמרת משמשת בעדים אוי לבעלה דדילמא לא חזיא לפני תשמיש וחזיא בשעת תשמיש: הא אמר שמואל חדא זימנא. כדמותיב ואזיל מדר' אבא בר ירמיה ומינה שמעינן דס''ל לשמואל דעסוקה בטהרות בעיא בדיקה לבעלה ושאינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה: מאן דמתני הא לא מתני הא. לעולם בעסוקה ודקשיא לך תרתי למה לי רב יהודה דמתני הא משמיה דשמואל לא מתני הא דר' אבא ורבי אבא לא מתני הא דרב יהודה ואי קשיא הא רב יהודה נמי אמרה דאמר רב יהודה לעיל גבי מתני' דקתני לעיל ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בעסוקה כו' לאו פירכא היא דרב יהודה לא אשמועינן התם בעסוקה מידי דממתני' הוה שמעינן בין עסוקה בין אינה עסוקה ואתא רב יהודה למימר ואשמועינן משמיה דשמואל דשאינה עסוקה לא בעיא בדיקה והכא אשמועינן דהלכה כר''ח וכאותה משנה דעסוקה בטהרות בעיא בדיקה והכא עיקר ואית דמפרשי כי האי לישנא והאמר שמואל חדא זימנא לעיל דאוקימנא למתני' דקתני משמשת בעדים בעסוקה בטהרות מאן דמתני הא כו' לעולם בשאינה עסוקה ודקשיא לך דרבי אבא בר ירמיה אהא דרב יהודה לא תקשי אמוראי נינהו אליבא דשמואל וטועין בדבר דא''כ קשיא דרב יהודה אדרב יהודה דהא איהו גופיה אמר דשאינה עסוקה לא בעיא בדיקה:

אמר ליה מגניא באפיה. פירוש אם צריך להקיצה עד שתתיישב דעתה להשיב אם טהורה היא אם לאו: מי מצריכי לכו בדיקה. פירוש להקיץ אתכם עד שתתיישב דעתכם להשיב אם טהורה היא וכגון שהיו באין מדי שבת או מדי חדש אבל לא לזמן מרובה כדאמר לקמן (דף טו.) והוא שבא תוך ימי עונתה אבל יותר יש לחוש שמא ראתה בינתיים: לא פירות. נכסי מלוג שאכל ולא דין פירות דהיינו פרקונה ואיירי בין הכיר בה ובין לא הכיר בה דבלא הכיר בה הוי מקח טעות ומחלה ליה דניחא לה דניפוק עלה שמא דאישות כדאמרינן גבי אילונית בפרק איזהו נשך (ב''מ דף סז.) ובהכיר בה נמי אין לה כלום כדאמר ביש מותרות (יבמו' פה:) בשניו' לעריות שהיא מרגילתו משום דזרעה כשר: כיון דלא חזיא לביאה לית לה כתובה. אע''ג דאיכא מאן דאמר בפ' בנות כותים (לקמן דף לט.) אפילו לר''מ אשה שאין לה וסת מותרת לשמש בי''א שבין נדה לנדה לפי שהיא מסולקת מדמים מ''מ צריך . לגרשה דילמא מקלקלת ליה בשאר יומי וכיון דאסור לקיימה אין לה כתובה וכל זמן שלא גרשה מותר לשמש באותן י''א יום ולאבא חנן דאית לה כתובה היינו משום דמותרת לשמש בי''א יום כיון דחזיא לביאה אע''פ שגזרו חכמים עליו לגרשה לא תפסיד בכך כתובתה: אילו הייתי יודע שכך הוא. וא''ת והא כיון דאינה תובעת כתובתה לא מצי להוציא לעז כדאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה.) גבי נשאת לשלישי ולא היו לה בנים ונשאת לרביעי והיו לה בנים כו' וקאמר אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך שלא יוציא לעז ויאמר אילו הייתי יודע כו' ופריך אי איהי שתקה אנן מי שתקינן ומשני השתא הוא דבריאת וי''ל דהכא בקל ע''י סממנים תחזיר לוסתה ואיכא לעז טפי ולא דמי לעקרה דאין לה רפואה בקל לבא לידי בנים ומשמיא הוא דמסו לה והר''ר שלמה מדריו''ש תירץ דהכא איכא למיחש דמתקנא וקבעה לה וסת כמו שהיה סמוך לגרושין דאיגלאי מילתא דבעוד שהיא תחתיו איברית ולא השתא והכא לא שייך למיפרך אנן מי שתקינן כיון דלא שייך כאן לומר השתא הוא דאיברית דכיון שאומרים לו הוי יודע כו' תו ליכא לעז וכן לר''י בהשולח (גיטין דף מו: ושם) גבי אילונית לא שייך למפרך אע''ג דאינו כ''א חשש אילונית דודאי אילונית אין לה רפואה ולא שייך השתא הוא דאיברית דכיון שאומרים לו הוי יודע מגרשה לגמרי [אבל אם תובעת כתובתה יכול לומר אדעתא דהכי לא גירשתיך] וגבי נשאת לרביעי אין צ''ל הוי יודע דאינו יכול להוציא לעז דאיכא למימר השתא הוא דאיברית ואי לאו טעמא דהשתא הוא דאיברית אפילו לרבנן לא חיישינן לקלקול גבי אילונית לא הוה שתקינן משום דכיון דכבר גרשה ראשון ושני ניכר שגם השלישי שגרשה משום בנים מגרשה ואיכא לעז אי לאו טעמא דהשתא הוא דאיברית: דמתני הא לא מתני הא. פירש רש''י רב יהודה דפסיק הלכה כר''ח דאיירי בעסוקה בטהרות לא מתני ההיא דר' אבא בר' ירמיה והקשה רש''י הא רב יהודה גופיה אמר משמיה דשמואל לא שנו אלא לטהרות ותירץ דהתם לא אשמועינן רב יהודה אלא דלבעלה לא בעיא בדיקה וא''ת והא מתני' ביש לה וסת אבל אין לה וסת איכא למימר דאסורה כר''מ א''כ שמואל דאוקמא אפילו באין לה וסת משמע דסבר כר''ח בן אנטיגנוס וי''ל דמתני' משמע שפיר גם באין לה וסת וה''ק אפילו אותה שדיה שעתה משמשת בעדים וכ''ש שאין לה וסת וא''ת ואמאי לא משני הכא דחדא מכלל חברתה איתמר כדלעיל וי''ל דלעיל אינו בפירוש בדברי רבי אבא בר ירמיה דלבעלה לא בעיא בדיקה ואף רבי אבא לא חילק לר' זירא בין יש לה וסת לאין לה וסת בין טהרות לבעלה משום דשמיע לה מכלל דרב יהודה דלבעלה לא בעיא בדיקה אבל הכא פירש בהדיא משמיה דשמואל דאין לה וסת מותר לקיימה אם תבדוק וכן בפסקא דהלכה כר''ח אין להקשות דמה צריך לפסוק כר''ח כיון דבעסוקה בטהרות איירי וכי הילכתא למשיחא דהא בא''י לעולם היו עסוקים בטהרות כדאמר לעיל (דף ו:) חבריא מדכן בגליל: