דף י - א
אי הדר קחזיא ב"עונות" - מאי? והיינו: אם ראתה פעם נוספת, בהפרש שלשים יום [המוגדר כ"עונה"] מהראיה הקודמת - מה דינה?
והספק תלוי בשני האופנים שמתבארת בהם הברייתא: לפי הטעם הראשון, שההפסקה של תשעים יום עושה אותה למסולקת דמים מדינו של רבי אליעזר, הרי אם חוזרת פעם נוספת ורואה - הרי היא ככל הנשים המסולקות דמים, שבראיה שניה כבר חוזרות להיות נקראות רואות דם ומטמאות מעת לעת.
אך לפי הטעם השני, שתינוקת זו, כתוצאה מההפסקה של תשעים יום חזרה לדין "מי שלא הגיע זמנה לראות", הרי גם בפעם השניה, לאחר שלשים יום, דיה שעתה [עד שתתחזק שוב לראות ג' פעמים בהפרשים של שלשים יום].
[וברש"י ובתוס' הוסיפו לבאר את הבעיה לאור מה שמבואר בברייתא שאם אותה תינוקת חזרה וראתה שוב בהפסקה של תשעים יום דיה שעתה.
וצדדי הספק הם:
האם מה שאמור בברייתא, שחזרה וראתה לאחר שלש עונות, הוא בדוקא, שכן ברואה פעמיים בהפרש של שלש עונות מודה רבי אליעזר דדיה שעתה. אבל אם ראתה בפעם השניה בהפרש של עונה אחת הרי היא ככל הנשים, וחוזרת להיות מטמאת מעת לעת.
או דילמא מכיון שמדובר בתינוקת שאין זמנה לראות נשאר דינה שדיה שעתה אפילו אם חזרה וראתה בפעם השניה בהפרש של עונה אחת.
והא דנקט התנא הפרש של שלש עונות, הוא להשמיענו שאפילו לרבי, שבתרי זימני הווי חזקה, לא אמרינן שאשה זו קובעת וסת להפלגה של שלש עונות על ידי שתי ראיות בהפלגות כאלו. דכיון שמדובר בתינוקת, אמרינן שנשארת במצב של "לא הגיע זמנה לראות". ורק אם בפעם שלישית תראה בהפרש של שלש עונות היא תקבע לה וסת לשלש עונות].
והרי ביאור דברי רש"י ד"ה מאי [האותיות המודגשות הן לשונו של רש"י]:
דיה שעתה או מטמאה מעת לעת?
מי אמרינן -
א. הא דקתני בברייתא בתרא דראיה ראשונה לאחר ג' עונות "ועוד עברו עליה ג' עונות" - דוקא קתני "עברו" לשון רבים, שעברו ג' עונות נוספות. ומשום דאי חזאי לסוף עונה אחת בלבד הרי היא מטמאה מעת לעת. דאף על גב דלא הגיע זמנה לראות, כיון דהוחזקה "רואה" עוד קודם הפסקת ג' עונות ראשונות, הרי היא כהגיע זמנה!
והיינו, משום שכי הפסיקה בראשונות, וראתה לאחר תשעים יום דיה שעתה - בההיא ראיה בלבד! וכרבי אליעזר שכל אשה המפסקת לראות שלש עונות נקראת מסולקת דמים ולכן, דינה של תינוקת זו היא כדין כל אשה, וכי חזיא תו לסוף עונה אחת מטמאה מעת לעת - ככל אשה שעברו עליה ג' עונות אליבא דרבי אליעזר, דאין דיה שעתה אלא בראיה הראשונה. אבל בראיה השניה - חדלה להיות מסולקת דמים ומטמאה מעת לעת.
אבל, היכא דחזרו ועברו ג' עונות שניות, וראתה, דיה שעתה בההיא ראיה שניה כרבי אליעזר! כי לפי חכמים תינוקת זו, שכבר ראתה בעבר ג' פעמים, נשארת בחזקת רואה גם כשעברו ג' עונות ולא ראתה, ואין זה משנה אם פעם אחת הפסיקה בג' עונות או בפעמיים. אך לרבי אליעזר כל הפסקה של ג' עונות עושה אותה למסולקת דמים, שדיה שעתה.
ואף על גב דלא חזינן דקמיירי רבי אליעזר דדיה שעתה אלא בהעברה ראשונה של ג' עונות, ומנין לנו שגם אם חוזרת פעם נוספת ואינה רואה ג' עונות שדיה שעתה?
יש לומר - מיהו, מודה רבי אליעזר דדיה שעתה בשניות, גם לאחר העברת ג' עונות שניות, עד שתתחזק - או כרבי [בפעמיים] או כרשב"ג [בשלש פעמים].
ולפי הצד הזה של הבעיה נתחייב לומר:
ואף על גב דרישא דברייתא רבי היא דהא קתני שתינוקת שראתה הוחזקה בפעמיים להיות רואה, ובראייתה השלישית היא כבר מטמאה מעת לעת. בכל זאת, סיפא - דהפסיקה ג' עונות וראתה, ושוב הפסיקה ג' עונות וראתה - בהכרח דאתיא כרבן שמעון בן גמליאל, דבתרי זימני לא הוי חזקה ולכן לא התחזקה להיות רואה בהפלגות לתשעים יום אף על פי שראתה בשתי הפלגות כאלו.
דאי כרבי, הרי בראיה שלאחר ההפסקה השניה היתה צריכה לטמאות מעת לעת, [ולא משום שהוחזקה בפעמיים להפליג לתשעים יום, כי הרי רק בפעם הבאה, לאחר שהוחזקה, היא מטמאה מעת לעת, אלא משום שלרבי] כיון דאילו חזאי ב"עונות", בהפרשים של שלשים יום, הוה מדמינן לה ל"הגיע זמנה", והיינו אומרים שהיא ככל הנשים שמטמאות מעת לעת, שכיון שראתה פעמיים הוחזקה להיות רואה אליבא דרבי, דבתרי זמני הוי חזקה, כי חזאי בהפסקה של תשעים יום פעמיים נמי אמרינן שהיא ב"חזקת רואה", וכאלו הגיע זמנה לראות.
דכיון דתרי זמני חזאי בהפסקה של תשעים, איגלאי מילתא למפרע דשינוי וסת הוא להפלגת תשעים יום ולא סילוק דמים, שהרי בשתי הפלגות אלו של תשעים יום היא מתחזקת בוסת לרבי, ולא יתכן שדבר היוצר וסת יחשב ל"סילוק דמים"!
ולפיכך, בראיה השניה שלאחר תשעים יום, אליבא דרבי, הרי היא מטמאה מעת לעת [ואף על פי שבתינוקת המתחזקת לראות מטמאה מעת לעת אפילו לרבי רק בראיה שלישית, שהיא הראיה הראשונה לאחר שהתחזקה בשתים הראשונות - כאן היא מטמאה מיד בראיה השניה] שאין זו צריכה להתחזק בדמים! כי כאמור, לאחר שהפסיקה פעם שניה לתשעים יום, איגלאי מילתא שההפסקה הראשונה לא היתה סילוק דמים אלא היא הפעם ראשונה של שינוי וסת לתשעים יום [134].
ולכן, אי אפשר להעמיד את הסיפא של הברייתא כרבי אלא רק כרשב"ג, דבתלת זימני הוה חזקה. ולפיו, בהפסיקה פעמיים מלראות שלש עונות הרי היא עדיין בחזקת מסולקת דמים, ולכן דיה שעתה.
ב. או דילמא - אי חזאי לסוף עונה אחת בלבד נמי כל שכן דדיה שעתה, דמהא דחוזרת ורואה לאחר שלשים יום ולא לאחר תשעים מוכח מילתא דהפסקה ראשונה של תשעים זו סילוק דמים היתה ולא שינוי וסת לתשעים יום [135].
ולפיכך יש לומר מכח ההפסקה של ג' עונות - חזרה לקדמותה כתינוקת, ואם רוצה להתחזק ב"רואה" צריכה להתחזק עוד, אחר הראיה שלאחרי ההפסקה, בשתי ראיות של שלשים או תשעים נוספות, כבתחלה [שהוחזקה להיות רואה בג' ראיות], אבל בראיה הראשונה שלאחר שלשים יום מהראיה שלאחר ההפסקה, דיה שעתה!
והאי דנקט התנא "ועוד עברו שלש עונות וראתה דיה שעתה", והרי גם אם עברו רק שלשים יום, שאינם נחשבים כסילוק דמים, וראתה, דיה שעתה?
רבותא אשמעינן: אף על גב דתרי זימני חזאי בהפסקה שוה של תשעים יום לא אמרינן איגלאי מילתא דשינוי וסת הוא ולא סילוק דמים, ותטמא בראיה שלאחר ההפסקה השניה מעת לעת.
קא משמע לן דלא אמרינן כן, אלא, אפילו לרבי [שבתרי זימני הווי חזקה והיה מקום לומר שאדרבה, שבשתי הפסקות אלו קובעת וסת ואינה "מסולקת דמים"] אמרינן דיה שעתה. משום דהפסקה קמייתא לעולם ב"חוזרת לקדמותה" נדון אותה וכדין תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות, דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שמשנה וסתה לתשעים יום.
ולא דמיא להגיע זמנה, שלאחר הפסקת תשעים יום חוזרת לקדמותה כבר בראיה השניה, דדין זה הוא רק בהגיע זמנה וכרבי אליעזר, אך לפי הצד השני המתבאר עתה מתיחסים אל התינוקת כמי שלא הגיע זמנה לראות, ולכן צריכה שתתחזק בשתי ראיות נוספות, ורק בג' תטמא מעת לעת, וכדמפרש ואזיל.
ונמצא שלפי הצד הזה של הבעיה כל הברייתא יכולה להיות אליבא דרבי.
עד כאן ביאור דברי רש"י.
ופושטת הגמרא את הבעיה: אמר רב גידל אמר רב: פעם ראשונה שראתה לאחר ההפסקה של תשעים יום, ופעם שניה שראתה לאחריה, בהפרש של שלשים יום, דיה שעתה. אבל, בפעם שלישית שרואה כעבור עוד שלשים יום מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה, שהתחזקה בפעמיים להיות רואה, אליבא דרבי, ובפעם השלישית היא כבר מטמאה מעת לעת!
שנינו עוד בברייתא: תינוקת שראתה ג' פעמים והוחזקה להיות רואה, והפסיקה לראות ג' עונות, וראתה, ובפעם נוספת - ועוד עברו עליה ג' עונות, וראתה - דיה שעתה!
ומסתפקת הגמרא: לאחר שפעמיים הפסיקה לתשעים יום, וראתה לאחרי ההפסקות, שהדר קחזיא ב"עונות", שראתה ראיה נוספת לאחר שלשים יום מסוף ההפסקה השניה - מאי? האם דיה שעתה או מטמאה מעת לעת?
וצדדי הספק הם:
האם גם לאחר שהפסיקה פעמיים בהפלגה של תשעים יום אמרינן שההפסקה מחזירה אותה למצב של תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ולכן צריכה אליבא דרבי שתי ראיות כדי להחזירה לטמא מעת לעת, האחת - הראיה הראשונה שלאחר ההפסקה, והשניה - ראיית שלשים יום [או תשעים] שלאחריה, ולפי זה בראיה של שלשים יום לאחר ההפסקה השניה עדיין דיה שעתה, ורק בראיה שלאחריו תטמא מעת לעת.
או דילמא אמרינן שרק בהפסקה הראשונה חוזרת להיות תינוקת. אבל בהפסקה השניה אנו מתיחסים אליה כמי שמתחילה להיות רואה, ולכן מצרפים את הראיה שלאחר ההפסקה הראשונה אל הראיה שאחרי ההפסקה השניה ומתחזקת בשתי פעמים אלו להיות רואה, אליבא דרבי. ובראיה השלישית, שלשים יום אחרי סיום ההפסקה השניה, הרי היא מטמאה מעת לעת!
[והא דמבואר בברייתא דרק לאחר הפסקה שלישית של שלש עונות היא מטמאה מעת לעת, היינו לרבותא, שלא נאמר שאפילו לאחר ההפסקה השלישית דיה שעתה [משום שכל ראיה אחרי הפסקת שלש עונות נחשבת כראית מסולקת דמים].
ופושטת הגמרא את הספק:
אמר רב כהנא, אמר רב גידל, אמר רב: פעם ראשונה, הראיה שלאחר ההפסקה השניה - דיה שעתה.
פעם שניה לאחר שלשים יום, וזוהי הראיה שהסתפקנו אודותיה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה [136].
מני? כפי מי העמדנו את הברייתא?
רבי היא, דאמר בתרי זמני הוי חזקה, שהרי גם את הרישא שתינוקת שראתה פעמיים הוחזקה להיות רואה וגם את הסיפא שעברו פעמיים שלשה עונות, וראתה אחריהן פעמיים, שהוחזקה לחזור להיות רואה אחרי ששבה להיות תינוקת בהפסקה הראשונה, העמדנו כרבי [137].
ואם כן - אימא סיפא דסיפא, דאם הגיע זמנה לראות וראתה פעמים אחדות ולאחר מכן עברו עליה ג' עונות, וראתה - דיה שעתה. ודין זה שאפילו אשה צעירה נחשבת מסולקת דמים בהפסקת ג' עונות אתאן לרבי אליעזר!
וכי תימא שאין קושיה בכך, כי אפשר לומר שגם הלכה זו איליבא דרבי היא, ובעונות [בהפסקת ג' עונות] סבר לה רבי כרבי אליעזר שנהיית מסולקת דמים.
ומי סבר לה רבי כרבי אליעזר? והא "לאחר שנזכר" קאמר, ומשמע שהיה הדבר קשה בעיניו על שפסק כרבי אליעזר.
אלא הסיפא דסיפא שבהגיע זמנה לראות והפסיקה ג' עונות דיה שעתה - רבי אליעזר היא.
ובוסתות - סבר לה כרבי שבתרי זמני הווי חזקה, ומתאימים כל דברי הברייתא.
וממשיכה הגמרא לבאר את דיני תינוקת:
כתם של תינוקת אינו מטמא ככתמי אשה, שכיון שלא הוחזקה לראות דם תלינן שלא בא הכתם ממנה.
ולכן, אפילו כבר ראתה פעם אחת ומצאה לאחר מכן כתם, הרי אותו כתם שבין ראיה ראשונה ושניה - טהור!
אבל, אם ראתה שתי פעמים, שאליבא דרבי הוחזקה כבר להיות רואה, שאם תראה בפעם השלישית היא תטמא טהרות מעת לעת, אך עדיין לא ראתה דם בפעם השלישית אלא רק מצאה כתם, נחלקו בדבר רבי יוחנן וחזקיה:
כתם שבין ראיה שניה של תינוקת לבין ראיה שלישית שלה -
חזקיה אמר טמא. רבי יוחנן אמר טהור.
ומבארינן: חזקיה אמר - טמא, כיון דאילו חזיא דם היתה זו הראיה השלישית שלה והיתה מטמאה אפילו למפרע, הרי היא כבר עתה בחזקת דמים, ולכן כתמה נמי טמא.
ורבי יוחנן אמר: כתמה טהור, כיון דלא אתחזקה בדם. שעדיין לא נהגנו בה תורת מוחזקת בדמים לטמאה למפרע, דהרי עדיין לא ראתה דם בפעם השלישית [138], ולכן כתמה נמי לא מטמינן לה, שלא החמירו בה חכמים לטמא את כתמה. [כי מעיקר הדין הרואה כתם היא טהורה וכל טומאת כתמים היא רק גזירה דרבנן, ולכן הקלו שלא לגזור גזירתם על תינוקת שעדיין לא ראתה ראייה המטמאה למפרע] [139].
הערות
[134] מבואר ברש"י שלא אומרים שבאותה ראייה שמתחזקת אין מטמאה מעת לעת אלא כשמתחזקת בראיות לרואה, אבל כשאין ההחזקה בראיות, אלא שעל ידי הראיות איג"מ שלא היתה מסולקת אלא הפסקותיה היו של שינוי וסת מטמאה לרבי בראייה שניה. ולפי זה זקינה שראתה פעמיים אחרי הפסקת ג' עונות [כשלא כיוונה ראיותיה] איגלאי מילתא שלא היתה מסולקת דמים אלא שינוי וסת ומטמאה בראייה שניה לרבי, ובהכרח שהברייתא המובאת בגמרא [ט ב] בדין זקינה שאם ראתה ג' פעמים אחר צ' יום מטמאה מעת לעת אתיא כרשב"ג. שיטת תוס' [ד"ה קחזיא] שספק הגמרא לענין חזיא בעונה לחוד, אם דנים ההפסקה ראשונה שחזרה לקדמותה או לא כפירש"י, אבל בעברו עליה ג' עונות נוספים, וכן זקינה אין מטמאה אף לרבי עד ראייה שלישית, אף שהיא ראייה המבררת שאינה מסולקת רק ששינתה וסת מכל מקום לא מטמאת למפרע, והטעם מבאר החזו"א [פח] כיון שג' עונות בזקינה ראוי לקבוע שהפסיקה, הילכך גם כשאירע כן ב' פעמים שיש לומר ששינוי וסת הוא מכל מקום גם זה נחשב לחידוש מצב שאין לטמאותה אלא בראייה שלאחר מכן. אמנם בבתולה שהגיע זמנה מסתפקים תוס' שיתכן ששינוי וסת כזה ל"ח מצב חדש כיון שמעולם לא החזקנוה שחזרה לקדמותה אלא במסולקת דמים לחוד. והנה במשנה [ז ב] מבואר שלא אמרו דייה שעתה אלא בראייה ראשונה אבל בראייה שניה מטמאה מעת לעת, והקשו תוס' לעיל [ד"ה זקנה] מהברייתא שאינה מטמאה למפרע אלא בפעם השלישית, ומתרצים, שאם ראתה בשניה לסוף שלשים מטמאינן למפרע. צ"ב כוונתם, אם הפשט שעל ידי שקירבה ראייתה איגלאי מילתא שאף ג' עונות שלא ראתה בתחילה לאו משום שהיתה מסולקת דמים ולא היתה בכלל זקינה. [בסמוך יבואר שכן תירץ הרמב"ן] אם כן, למה מטמאה מעת לעת בראייה שניה, הרי סוברים התוס' כאן שראייה שמתחזקת בה אפילו אם היא ראייה המבררת שלא היתה מסולקת לא מטמאים למפרע. הילכך צ"ל שכוונתם בזקינה אם תשוב ותראה רק אחר ג' עונות יש להחזיקה כזקינה מכח הג' עונות הנוספים שהפסיקה בהם, שאף אם הוחזקה כרואה בראייה הראשונה שאחר ג' עונות, מכל מקום בהפסקת ג' עונות השניות שוב יש להחזיקה זקינה ולכן לא מטמאה רק בראייה שניה שהקריבה ראייתה. שיטת הרמב"ן, בתירוץ הראשון העמיד הברייתא כרבי ואף שלרבי מתחזקת בב' פעמים לטמא למפרע מכל מקום בזקינה שהפסיקה מלראות ג' עונות אף שראתה בסופם, אינה נחשבת כראייה המתחלת להוציאה מכלל זקנות, שכן הוא דרך הזקנות שבתחילה מפסקת ורואה ושוב מפסקת ואינה רואה לפיכך אין דנים ראייה קמא. ורק בראייה שאחר ג' עונות שניות מתחלת להחזיק עצמה ובראייה זו שהיא תחילה למנין דייה שעתה, ובשניה שהיא שלישית הוחזקה ומטמאה מעת לעת. ומה שבמשנה [ז ב] מטמאה למפרע בראייה שניה, "כיון שקירבה ראיותיה בשניה, איגלאי מילתא שג' עונות קמייתא לאו משום סילוק דמים הוי, ולא הגיעה זו לכלל זקנה. אבל רחקה אף ראייה שניה, זקינה היא, אלא שרואה, וצריכה חזקה". נראה שסברא זו הרמב"ן לשיטתו, משום שאינה מתחזקת כרואה בראייה ראשונה, רק בראייה שניה, לפיכך כשקירבה ראייתה מטמאה למפרע. אבל אם כבר מוחזקת לרואה בראייה ראשונה ודאי שאין נפקא מינה בראיה שניה אם קירבה או ריחקה. ובהערה לעיל הבאנו שדעת הרמב"ן שאשה מטמאה מעת לעת גם בראייה שמתחזקת בה דלא כרש"י ותוס'. הילכך כשקירבה ראייתה השניה אף שמתחזקת בה כרואה, מטמאה למפרע. עוד מיישב הרמב"ן, בזקינה שראתה אחר ג' עונות הראשונים אינה נחשבת כראייה המתחלת להוציאה מכלל זקנות כמבואר בתירוץ הראשון, ואף אם קירבה ראייתה השניה לא אומרים איגלאי מילתא ולא מצרפים ראייה הראשונה. ובמשנה [ז ב] שטמאה בראייה שניה, יש לומר שהדין כן רק בבתולה, שאין צורך להחזיקה כרואה על ידי חזקה כלל. ומה שאינה מטמאת בראייה ראשונה [וכפי שנתבאר לעיל שהרמב"ן חולק על רש"י, ואף בראייה שמתחזקת בה יש לטמאה למפרע] קולא הוא שהקילו בה, כפי שמפרש הרמב"ן בהמשך דבריו. עוד דרך אומר הרמב"ן שהברייתא כרשב"ג ומצרפים אף ראייה הראשונה, ולא שנא ריחקה או קירבה ראייתה, והמשנה [ז ב] אתיא כרבי וכן דעת הר"ן. הרשב"א נוקט להעמיד הברייתא של זקינה כרבי וכרשב"ג ששניהם מצריכים ג' ראיות, כיון שראייה ראשונה תולים במקרה, ראה הערה לעיל שביארנו דבריו. והמשנה [ז ב] אומר הרשב"א שמדובר שקירבה ראייתה ולפיכך מטמאה בראייה שניה.
[135] ראה רשב"א תורת הבית דיני הווסתות [ב"ז ש"ג יא] שפירש ספיקות הגמרא כאן באופן מחודש, ראה בית יוסף וב"ח [קפט כז] שהאריכו בדבריו. ראה עוד בט"ז [שם מג] ונקודות הכסף, סדרי טהרה [לג] וחוו"ד [לה]. וראה מהרש"א שפירש עוד באופן אחר.
[136] ביאור החילוק בין הפסקה ראשונה שחזרה לקדמותה להפסקה שניה ראה חזו"א [קא ו' וח'] שביאר בב' אופנים: א. הפסקה ראשונה כיון שבא לאחר ג' ראיות סמוכות מסתבר שחזרה לקדמותה, מה שאין כן ראייה שאחר הפסקה שניה, שבא אחר הפסקת ג' עונות יש לתלות שכך טבעה לראות בהפסקת ג' עונות. ב. כיון שחזרה לקדמותה פעם אחת, תו לא אמרינן ששוב תחזור לקדמותה. נפקא מינה, בראתה לאחר הפסקה שניה ג' ראיות סמוכות, ושוב הפסיקה ג' עונות וראתה אם חוזרת לקדמותה בכך, וכן נפקא מינה בהתחילה לראות בראשונה, ג' פעמים בהפסקת ג' עונות אם דנים הפסקה ראשונה בחזרה לקדמותה או לא, ראה מהרש"א על תוס' [ד"ה קחזיא] דפשיטא ליה שחזרה לקדמותה. והנה לשיטת תוס' [ד"ה קחזיא] שאף בראייה המבררת שאינה מסולקת, אלא שינוי וסת מכל מקום לא מטמאינן באותה ראייה, יש לתמוה מכאן, שכל הספק בגמרא הוא בגוונא שראתה אחר ב' פעמים של הפסקת ג' עונות, לעונה, אבל בראתה אחר ג' פעמים של הפסקת ג' עונות מפורש בברייתא שמטמאה למפרע. היינו, שכל הספק אחר שפשטנו שג' עונות הראשונות חזרה לקדמותה, האם בג' עונות השניות נמי חזרה לקדמותה זהו רק אם ראתה אחריה בעונה, אבל בהפסיקה בשלישית ג' עונות וראתה ודאי מטמאה, שאיגלאי מילתא שב' ההפסקות האחרונות היו כשינוי וסת, אם כן, מפורש כרש"י שבראייה המבררת שהפסקותיה היו בתורת שינוי וסת מטמאות למפרע, ראה חזו"א [קא ט'].
[137] ראה תוס' [ד"ה ברוב] שהכריחו שעיקר העמדת הברייתא כרבי, ממה שתינוקת שלא הגיע זמנה וראתה ג' פעמים בפעם השלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאת למפרע. בהכרח אתיא כרבי שבפעמים הרי היא מתחזקת ובראיה שבה היא מתחזקת לא מטמאה למפרע הילכך מטמאה בשלישית, אבל סיפא בהגיע זמנה לראות שמטמאה בשניה מעת לעת אתיא ככולי עלמא שבראייתה הראשונה כבר הוחזקה. כדתנן במשנה [ז ב], וסתם משנה מבואר בגמרא יבמות [סד ב] אתיא כרשב"ג. דעת הרמב"ן להעמיד המשנה [ז ב] נמי כרשב"ג וכמו שכתב תוס' שבתולה בראייה הראשונה כבר הוחזקה אלא שהרמב"ן סובר שבראייה שבה היא מתחזקת מטמאה למפרע ומה שכאן מטמאה בראייה שניה קולא שהקילו בה רבנן. אולם דעת הרשב"א והרא"ה בבדק הבית שראיית הגמרא שהברייתא כרבי הוא מהסיפא שבראתה פעם שניה בהגיע זמנה מטמאה למפרע, שלרשב"ג בעי ג' פעמים, ואזיל הרשב"א לשיטתו כפי שהבאנו בהערה לעיל שהרישא של הברייתא בלא הגיע זמנה אתיא נמי כרשב"ג, ומתניתין [ז ב] אתיא כרבי. הרמב"ם משכב ומושב [ד ג] העתיק ברייתא דתינוקת כצורתה, ותמהים האחרונים כיון שהלכה כרשב"ג בהכרח סובר שהרישא של הברייתא בתינוקת שלא הגיע זמנה אתיא נמי כרשב"ג וכדעת הרשב"א שהבאנו בהערה לעיל. ואם כן, למה בהגיע זמנה פסק שמספיק בב' ראיות הא אמרי' בגמרא הא מני רבי היא. ראה סדרי טהרה [קפט לד] אור שמח וחזון איש [פח].
[138] ברש"י מבואר שמחלוקתם אליבא דרבי, הסובר שתינוקת מתחזקת בב' פעמים, אך בראייה שבה היא מתחזקת לא מטמאה למפרע אלא בראייה השלישית. חזקיה סובר כיון שכבר הוחזקה לרואה שאם תראה עוד פעם אחת תטמא למפרע, לכן גזרו על כתמה. ורבי יוחנן סובר שכל עוד לא החזקנוה בפועל לטמא למפרע לא גזרו על כתמה. אך שיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן לפרש מחלוקתם אליבא דרשב"ג, משום שלרבי שהתחזקה לרואה בב' פעמים לכולי עלמא גזרו על כתמה. אך לרשב"ג, רבי יוחנן סובר לטהר כתמה עד שתראה דם ג' פעמים, וחזקיה סובר כיון דאילו חזיא ראייה שלישית הרי היא אחר כך כשאר כל הנשים לטמא למפרע. אף כתמה טמא, שמתחזקת בו לרואה. יש לשאול לשיטת הרמב"ן הרי בראייה שלישית אינה מטמאה למפרע אף לרשב"ג אם כן, היאך יגזרו בכתמה לטמא למפרע. יש לומר כיון שמעיקר הדין יש לטמאותה בראייה השלישית ומה שאינה מטמאה פירש הרמב"ן לעיל [ט ב] מסיבה צדדית שלא שייך בה קנס חכמים כיון שלא היתה מצווה בבדיקה, כלפי גזירת כתמים שפיר מתחזקת ומטמאה למפרע, אך רש"י לשיטתו הסובר שמעיקר הדין אין האשה מטמאת למפרע בראייה שבה היא מתחזקת אי אפשר לפרש שנחלקו אליבא דרשב"ג, שודאי אי אפשר לטמא כתמה עד ד' ראיות. שיטת הרא"ה [בדק הבית ב"ז ש"ד יז א] כרש"י שנחלקו אליבא דרבי, אולם פירש לשיטתו בסוגייא לעיל, שראייה ראשונה מקרה הוא ואינה מתחזקת לרואה אלא בראייה השלישית [לא כרש"י הסובר שמתחזקת בפעמיים אלא שאינה מטמאה בראייה שבה היא מתחזקת] ונחלקו חזקיה ורבי יוחנן בין ראייה שניה לשלישית שעדיין לא הוחזקה בדמים אם כתמה טמא או לא.
[139] כך פירש"י, ומבואר הטעם שאין כתמים בקטנה משום שלא גזרו בה. ראה רש"י [ה א ד"ה אין חוששין] שפירש עוד טעם משום דתלינן הדם מעלמא, נפקא מינה בין הטעמים בנמצא כתם על גופה, ראה בש"ך וב"ח [קצ ג] וחוו"ד וסד"ט [שם ז'].
218ימים לסיום הש״ס