נידה ט ע"ב

דף ט - ב

ור"ש בן לקיש אומר:  כל שקורין לה "אמא" "אמא" [כשכונתם היא ל"סבתא"] ואינה בושה.

ואילו רבי זירא ורב שמואל בר רב יצחק נחלקו בדבר:

חד אמר - כל שאינה מקפדת שקורין לה אמא אמא.

וחד אמר - כל שאינה בושה בכך.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו בושה ואינה מקפדת [ואיפכא לא יתכן שהרי כל שמקפדת הכי הוא משום שהיא בושה בדבר].

וחוזרת הגמרא להסביר מהי "עונה" שממנה מורכבות שלשת העונות:

וכמה היא עונה?

אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: "עונה בינונית". שהיא שלשים יום! ^[128] ורבא אמר רב חסדא: "עונה בינונית" שהיא עשרים יום!

ולא פליגי [כי לפי שניהם דרכה של אשה לראות משלשים יום לשלשים יום, ופרק זמן זה של שלשים יום הוא הנקרא "עונה בינונית"].

אלא, מר, רבי יהודה נשיאה, קחשיב במנין שלשים היום גם את עשרת ימי הטומאה שייתכנו [שהם - שבעת ימי הנדות, ושלשה ימי זיבות, באם תהיה זבה], וגם את ימי הטהרה הנותרים, שהם עשרים יום מתוך השלשים.

ומר, רב חסדא, לא חשיב במנינו את עשרת ימי הטומאה, ולכן אמר במנינו, "עשרים יום", וכוונתו לעשרים ימי הטהרה שבתוך ה"עונה הבינונית" מלבד עשרת ימי הטומאה, אך ביחד הם שלשים יום.

תנו רבנן: זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה, כיון שהיא "מסולקת דמים" - דיה שעתה!

ובאם, עוד פעם עברו עליה שלש עונות, וראתה, גם אז דיה שעתה, שעדיין היא בחזקת "מסולקת דמים" ^[129].

אבל, אם עוד פעם [שלישית!] עברו עליה שלש עונות, וראתה, הרי היא ככל הנשים, שחזרה להיות רואה דם, ולפיכך הרי היא מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

[ומוסיפה הברייתא עוד קטע, שהגמרא דנה בו, ומבארת אותו בכמה אופנים].

ולא שכוונה את שלשת ראיותיה לתשעים יום, אלא, אפילו פיחתה והותירה [וכגון: שראתה את הראשונה לאחר צ"ג יום והשניה לאחר צ"ב והשלישית לאחר צ"א, או להיפך - ראתה את הראשונה לצ"א יום והשניה לצ"ב יום והשלישית לצ"ג יום], הרי היא מטמאה למפרע מעת לעת.

והוינן בה: כיצד ניתן לומר "אפילו פיחתה מטמאה מעת לעת", שמשמעותו - ולא מיבעיא אם כוונה בשלשת ראיותיה ליום תשעים שהיא מטמאה למפרע מעת לעת!

והרי אדרבה, כי כוונה ראיותיה הרי - קבעה לה ווסת, ואם כן דיה שעתה!?

וכי תימא דהברייתא אליבא דרבנן היא, דפליגי עליה דרבי דוסא, דאמרי שאפילו אשה שיש לה וסת מטמאה מעת לעת, עדיין אין זה מתרץ את לשון הברייתא.

כי קשה: והא איפכא מבעי ליה. ולימא: ולא רק שפיחתה והותירה מטמאה מעת לעת משום שאין לה וסת קבוע אלא אפילו כוונה ראיותיה ליום תשעים מטמאה מעת לעת, וכרבנן דפליגי על רבי דוסא, ולית להו דין "אשה שיש לה וסת דיה שעתה"?!

ומתרצת הגמרא בשני אופנים חלוקים:

א. תני בברייתא: "לא שפיחתה והותירה, אלא אפילו כוונה ראיותיה הרי היא מטמאה מעת לעת", ואתי הברייתא כרבנן דרבי דוסא.

ב. ואיבעית אימא: הכי קאמר: ולא שכוונה את ראיותיה, אלא שפיחתה או הותירה ולכן היא מטמאה מעת לעת. אבל אם כוונה ראיותיה - קבעה לה ווסת, ודיה שעתה! ומני האי ברייתא - רבי דוסא היא! ^[130]

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: כל אשה, ואפילו אינה סמוכה לזקנתה, שעברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהם - דיה שעתה. תניא: אמר להם רבי אליעזר לחכמים - מעשה בריבה אחת בהיתלו [שם מקום] שהפסיקה לראות שלש עונות, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו "דיה שעתה"!

אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה!

והוינן בה: מאי "שעת הדחק" שלא גזרו בה טומאת מעת לעת בכהאי גונא?

איכא דאמרי: שני בצורת הוו וחששו חכמים להפסד הטהרות ^[131].

ואיכא דאמרי: טהרות אפיש לעבידא, שנגעה בטהרות מרובין והיה ההפסד גדול, וחשו רבנן להפסד הטהרות.

תנו רבנן: מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר.

לאחר שנזכר רבי שהוראתו זאת מתאימה רק לדברי רבי אליעזר, אמר רבי: כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק!

והוינן בה: מאי "לאחר שנזכר רבי"?

אילימא לאחר שנזכר שהוכרע דאין הלכה כרבי אליעזר אלא כרבנן. אם כן - בשעת הדחק היכי עביד כוותיה שלא כדין?

אלא, דלא איתמר במפורש הילכתא לא כמר, כחכמים, ולא כמר, כרבי אליעזר. ומאי "לאחר שנזכר" - לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה דרבי אליעזר, אלא רבים פליגי עליה, ומן הראוי להכריע כרבים במחלוקתם עם רבי אליעזר. ולכן אמר רבי - כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק, דבמקום דחק אפשר לפסוק כיחיד כל עוד לא הוכרעה ונפסקה ההלכה כרבים.

תנו רבנן: תינוקת, שהיא פחות מי"ב שנה, שלא הגיע זמנה לראות, וראתה בכל זאת:

בפעם הראשונה שראתה - דיה שעתה! שהרי היא מסולקת דמים, כיון שלא הגיע זמנה לראות.

ואפילו בפעם השניה - דיה שעתה! ובכך היא שונה משאר מסולקות דמים שחוזרות להיות רואות בפעם השניה, כי היא תינוקת שטרם הגיעה זמנה.

ורק בפעם השלישית - הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

[ודין זה של הברייתא הוא רק אליביה דרבי דבתרי זמני הווי חזקה, ולפיכך בפעמיים הראשונות היא הוחזקה להיות רואה, ומטמאה בפעם השלישית מעת לעת, אבל לרשב"ג בעינן ג' פעמים להוציאה מתורת תינוקת, ורק בפעם הרביעית תטמא מעת לעת] ^[132].

וממשיכה הברייתא לבאר דינה של תינוקת זו שקיבלה דיני גדולה: אם עברו עליה שלש עונות שהם תשעים יום, שלא ראתה בהם דם, הרי היא חוזרת להלכות תינוקת כבתחילה. ולפיכך, אם חזרה וראתה לאחר התשעים יום - דיה שעתה כתינוקת שראתה דם. ואף אם אירע כן בפעם נוספת, שעוד עברו עליה שלש עונות מבלי לראות, וביום התשעים ראתה - דיה שעתה.

וחידוש גדול נאמר בהלכה זו.

שהרי הברייתא סוברת כרבי דבתרי זמני הווי חזקה. והרי היו כאן שתי ראיות בהפרש של תשעים יום ונמצא שהיא קובעת בהם וסת חדשה בהפלגה של תשעים יום. ואם כן, אין אנו צריכים להתייחס לראיה השניה שלאחר התשעים יום כראיה של תינוקת, אלא אדרבה לייחס אותה כקביעות וסת של תשעים יום, ולומר שתינוקת זו לא חזרה למצבה הקודם כתינוקת אלא רק שינתה את וסתה לוסת חדשה של הפלגה לתשעים יום. ונמצא, שחידשה הברייתא, שבכל זאת, כיון שמדובר בתינוקת שטרם הגיע זמנה, אמרינן שחזרה למצבה כתינוקת, ולכן דיה שעתה גם בראיה השניה. אך אם אירע בפעם השלישית שועוד עברו עליה שלש עונות, וראתה - הרי היא ככל הנשים, ששוב חדלה להיות תינוקת, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

וממשיכה הברייתא בביאור דינה של תינוקת רגילה שגדלה, שלא ראתה בקטנותה והרי היא עתה "בתולת דמים" רגילה:

וכשהגיע זמנה לראות [שנהייתה בת יב שנה]:

פעם ראשונה - דיה שעתה! שהרי היתה עד עתה בחזקת מסולקת דמים.

פעם שניה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה שהרי הגיע זמנה לראות והרי היא ככל "מסולקות דמים" שבראיה השניה כבר חוזרות להיות ככל הנשים ^[133].

עברו עליה, אחר שהוחזקה להיות רואה בגדלותה, שלש עונות שלא ראתה בהן, וראתה לאחר תשעים יום - דיה שעתה [והלכה זאת היא רק אליבא דרבי אליעזר דאמר דאפילו אינה סמוכה לזקנתה, כל שלא ראתה שלש עונות, הרי היא מסולקת דמים ודיה שעתה].

אמר מר: שנינו בברייתא הקודמת, שאם תינוקת ראתה שלש פעמים, ולאחר שהוחזקה להיות רואה שוב עברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהן, הרי בפעם הבאה שתראה - דיה שעתה.

והלכה זאת אפשר לפרשה בשני אופנים:

א. דאתיא רק כרבי אליעזר. והרי היא ככל אשה שעברו עליה ג' עונות שלדברי רבי אליעזר אפילו בצעירותה הרי היא נהיית מסולקת דמים, ודיה שעתה.

ב. זהו דין מיוחד בתינוקת. ואתיא אליבא דכולי עלמא, שלאחר תשעים יום חוזרת לקדמותה, כדין מי שלא הגיעה זמנה לראות.

ולאור זאת מסתפקת הגמרא:

גרסת ר"ח ז"ל רבא אמר רב חסדא שלשה ועשרים יום ולא פליגי מר וכו'. ופשוטה היא. והספרים גורסין כגרסת רש"י ז"ל כ' יום ופירש דלא פליגי מר חשיב ימי טומאה ז' ימי נידה וג' ימי זיבה ומכאן ואילך כיון דבעינן נקיים ימי טהרה הם ולפיכך לא מנה אלא עשרים שדבר בסתם נשים שהן טמאות לנדה ולזיבה.

ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה. י"מ דהא מני רבי היא דאמר בתרי זימנא הויא חזקה והא דבעינן הכא עד תלתא משום שכל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה הוחזקה בזקנה שדמיה מסולקין ואין ראיה זו מוציאה מכלל זקנו' שכן דרך סלוק דמיהן של זקנות מפסקת ורואה ופוסקת ושוב אינה רואה וכשהיא רואה פעם לסוף ג' עונות עכשיו הוא שמתחלת להחזיק עצמה ברוא' ואפילו בזקנתה לפיכך דיה שעתה בראיה זו שהיא תחלת למניין ובשנייה שהיא שלישית הוחזקה ומטמאה מעת לעת ומתני' דקתני במה שאמרו דיה שעתה בראיה ראשונה אבל בראיה שניה מטמאה מעל"ע התם כשקרבה ראיתה בשנייה דאיגלא מילתא דג' עונות קמייתא לאו משום סלוק דמים הוו ולא הגיעה זו לכלל זקנה. אבל רחקה אף ראיה שניה זקנה היא אלא שרואה וצריכה חזקה, וזה לשון נכון.
ול"נ דזקנה צריכה להחזיק עצמה בראיות והא דקתני מתני' אבל בראיה שנייה מטמאה מעת לעת אבתולה קאי והוא דאיתמר בגמרא עלה רב אמר אכולהו לומר שכולן ישנן בדין הזה שאם החזיקו עצמן בדמים מטמאות מעת לעת, ושמואל אמר ל"ש אלא בתולה וזקנה שישנן בדין הזה שמחזקות עצמן בראיות ומטמאות אח"כ מעת לעת, אבל מעוברת ומניקה דיין שעתן כל ימי מניקותיהן ועוברן ואפילו הן שופעות פעמים הרבה. ומיהו מתני' דקתני דבראיה אחת הוחזקה לדמים ודאי הכל מודים דלאו אזקנה קאי דזקנה הא קתני לה בבתרייתא בתרי זימני אלא בדין הזה להחזיק עצמה כשאר הנשים מעת לעת וזה פירש מדוקדק.
וי"מ אותה לרשב"ג דבתלתא זימני הוי חזקה ומטמאה מעת לעת כשור המועד מה שור המועד בשלשה זימני אתחזק, ואידך כי נגח משלם אף זו בג' פעמים הוחזקה הילכך מטמאה בשלישי עצמה מעת לעת ולהאי פי' אמרינן דמתני' דקתני אבל בראיה שני' מטמאה מעת לעת סתמא כרבי דהא זקנה בכללה לדברי הכל ואינו מחוור. ועוד דשטתא דוסתו' לא מוקמינן להו כרבי דלקמן תנן סתמא כרשב"ג וביבמות אמרינן וסתות ושור המועד כרשב"ג.
ולכל הלשונות נמי קשיא כיון שהוחזקה זו ולבסוף דלאו סלוק דמים הוה בה כלל נטמא למפרע מעת לעת שבכל ראיותיה והשיב רש"י מעת לעת דרבנן הוא וכל שבשעת ראיתה בחזקת טהרה אין מחמירין לטמא אותה למפרע. ואם תשאל הרי הקשו למעלה גבי היתה בחזקת מעוברת וראתה אמאי [אין] מטמאין אותה למפרע לכשהפילה רוח וזו אינה קושיא דהאיכא רב פפא דתריץ הכי הנח מעת לעת לרבנן ולרב פפא שאני התם דאיגלאי מילתא דלאו עובר הוא אבל הכא אכתי איכא למיתלי מעיקרא לא שכיחי בה דמים והשתא הוא דאכחיש' ואיתרעי א"נ התם בסמוך לראיה הפילה דאפשר לטמויה אבל לאחר עונות ליכא למימר הכי.

הא דתניא תנוקות שלא הגיע זמנה לראות וכו'. יפה פי' רש"י ז"ל דהיינו טעמא דלא מטמיא מעת לעת אלא בשלישית לרבי וברביעית לרשב"ג מפני שכל אשה שלא הוחזקה כבר ברואה אינה מטמאה מעת לעת דטעמא דמעת לעת כעין קנסא דרבנן הוא כדאמרו חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהיו בודקות עצמן שחרית וערבית וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה יתירה הילכך כל שאינה צריכה לבדוק עצמה כלל אינה בכלל מעת לעת שבנדה ותנוקות שלא הגיעה זמנה לראות הרי הן בחזקת טהרה כדתניא לקמן ואין הנשים בודקות אותן הילכך פעם ראשונה ושניה שעדיין לא הוחזקה לראות ולא היתה בכלל תקנה לבדוק שחרית וערבית דיה שעתה. וכיון שראתה בשניה הוחזק ברואה לדברי רבי הילכך בג' מטמאה מעת לעת שהרי היתה צריכה לבדוק שחרית וערבית, ואע"פ שעדיין לא הגיע לכלל שנותיה, וכיון שלא בדקה הפסידה עונה יתירה ושהגיע זמנה לראות כיון שצריכה בדין היה לגזור עליה אפילו בראשונה אלא שהיא קולא לדבריהם. עברו עליה ג' עונות חזרה לכלל תנוקות שלא הגיע זמנה עד שתראה שתים ותהא מוחזקת לראות לדברי רבי דשוב צריכה בדיקה ומטמאה מעת לעת.
והא דאמרינן לקמן (דף י' ע"א) בין שניה לשלישית כיון דלא אתחזק בדם כתמה נמי לא מטמינן לאו אליבא דהך ברייתא דרבי אלא אליבא דהילכתא כרשב"ג. וכן פסק הר"ם ז"ל דקטנה כתמה טהור עד שתראה דם ג' וסתות.
וחזקיה סבר כיון (דחזיא) [דאלו חזיא] הרי היא כשאר כל הנשים אח"כ כתמה מחזיקה וטמא דבכל (מראיה שניה) [מראות משניה] ואילך הוחזקה.
אבל רש"י ז"ל פי' אליבא דברייתא [דרבי] ומאי כיון דלא איתחזק בדם שעדיין לא הוחזק' בה לטמא מעת לעת ולפי דבריו ז"ל ולדידן דקי"ל כרשב"ג אין כתמה טמא עד שיעברו עליה ד' וסתות לראיה.

זקנה שעברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים. ראיתי מקצת ספרים מהמפרשים ז"ל שפירשום דהא מני ר' היא, דאמר בתרי זימני הויא חזקה ודלא כרשב"ג והא דבעי ר' הכא תלתא זימני, משום דראייה ראשונה אינה ראויה להצטרף, דכיון דעברו עליה ג' עונות סמוך לזקתנה, חשבינן לה מסולקת דמים, וכי הדרא וקא חזיא אין ראיה זו אלא כמקרה וארעי, לפי שכן דרכן של זקנות מפסיקות וחוזרות ורואות פעם אחת ושוב אינן רואות והביאו ראיה לדבריהם מהא דתניא בסמוך תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים וכשהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דייה שעתה שנייה מטמאה מעת לעת ואמרינן פעם ראשונה דייה שעתה שנייה מטמאה למפרע מני ר' היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה, ואמרינן אימא סיפא עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה אתאן לר' אליעזר רישא ר' וסיפא ר' אליעזר, ואסיקנא כולה ר' אליעזר ובוסתות סבר לה כר', אלמא כולה ברייתא רישא וסיפא רבי היא, דאי לא ליקשי נמי רישא ורישא דרישא רשב"ג ומציעתא וסיפא ר' היא ואפילו הכי קתני רישא פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים וכן עברו עליה ג' עונות פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים וטעמא דמילתא כדאמרן, דאף זו שאינה ראוייה לראות, פעם ראשונה אינה אלא כמקרה וארעי ואינה ראויה להצטרף, ומתניתין דקתני במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, התם בשקרבה ראייתה בשנייה, דאיגלי מילתא דהפסקת ג' עונות ראשונות לאו סלוק דמים הוו, ועדיין לא הגיעה זו לכלל זקנה, אבל בשרחקה אף ראייה שנייה זקנה היא, אלא שרואה היא דרך מקרה, וצריכה חזקה. וקשיא לי להאי פירושא דהא שקלי וטרו בהאי סוגיא ובסוגיא דלקמן אמוראי טובא רב גידל ורב כהנא, ועוד דאפליגי חזקיה ור' יוחנן בכתם שבין שנייה לשלישית, אבל בין שלישית לרביעית לכולהו טמאה דאיתחזקה לה בדם שלישית, והיאך איפשר לומר דחזקיה ור' יוחנן פליגי אליבא דלאו כהלכתא, ואנן בוסתות כרשב"ג סבירא לן, כדאיפסיקא הלכתא ביבמות פרק הבא על יבמתו בסופו (מד, ב) ופלוגתא דחזקיה ור' יוחנן על כרחין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות היא, מדדחינן לדחזקיה מדאמר ר' שמעון בן יהוצדק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות רוקה ומדרסה בשוק טמא ועוד, דאילו בתינוקת שהגיע זמנה לראות, אפילו בראייה ראשונה כתמה טמא לחזקיה מיהא, דהא לחזקיה כל היכא דאילו חזיא מטמיא, כתמה נמי טמא, והילכך אפילו כתם נמי שבין ראשונה לשניה טמא, ולא עוד אלא מסתברא לי דלכ"ע נמי, ומסתברא נמי דאפילו קודם ראייה חוששת לכתמה, ודייקנא ליה מדתניא לעיל (נדה ה, א) ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן, ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם, ושלא הגיע זמנה לראות כתמה טמא אלמא כתמה טמא ואע"פ שלא ראתה עדיין. ואי אמרת דהכי קאמר ותינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה שתי ראיות או שלש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא ליתא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אם ראתה שלש וארבע למר כדאית ליה ולמר כאית ליה כתמה נמי טמא, אלא על כרחיך אפילו קודם שתראה קאמר והילכך הא דחזקיה ור' יוחנן דמודו דלית לה כתם עד דאיתחזקה בדם, וכל דלא מטמינן ראייתה למפרע כתמה טהור, ודאי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות היא. ותמה על עצמך היאך נחלקו חזקיה ור' יוחנן ורבין וכל נחותיה מא דאמרו משמיה דר' שמעון בן יהוצדק אליבא דר' דלית הלכתא כותיה. ויש אומרים דלא איפסיקא הלכתא כרשב"ג אלא בוסתות, כלומר בקביעות וסת, דקתני במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בראייה שנייה מטמאה מעת לעת, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות מטמאי משכב ומושב. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא, כיון דאתיא ביבמות למפסק הלכה בפלוגתא דר' ורשב"ג, ואמרינן בוסתות ושור המועד דהלכה כרשב"ג בנשואין ומלקיות הלכה כר', מאי טעמא שיירה לזו דחזקת דמים, ה"ל למימר בנשואים ומלקיות ודמים הלכה כר', אלא ודאי דחזקת דמים בכלל וסתות הוא והכא נמי בשמעתין לחזקת דמים וסתות קרי ליה, כדאמרינן ר' אליעזר היא ובוסתות סבר לה כרבי, ואע"ג דלגבי מתניתין דקתני במה אמרו דייה שעתא בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, שקלי וטרו עלה רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל, לאו אפעם ראשונה ושנייה קיימי, אלא לומר, דהא דקתני במתניתין דמטמאה למפרע כשראתה אח"כ אמאן קאי, מר אמר אכולהו קאי, ולר' כדאית ליה ולרשב"ג כדאית ליה, ומר אמר אבתולה וזקנה הדה כדינה והדה כדינה, אבל מעוברת ומניקה אינן בכלל משנתינו, דלעולם אינה מטמאה למפרע, דדיין ימי מניקתן דיין ימי עבורן. ועוד קשיא לי, דאם איתא דראייה ראשונה לא מצטרפא, היכי מקשינן אפילו פחתה ואפילו הותירה ולא מיבעיא כונה, אדרבה כי כונה קבעה לה וסת, דכיון דלא מצרפינן ראייה ראשונה וחשבינן לה למקרה וארעי, א"כ אפילו לר' לא קבעה לה וסת להפלגת שלש שלש עונות, דהא כי מגרעת לה לראייה ראשונה לא אשתיירו אלא תרתי ראיות, ותרתי ראיות לא נפקא מבינייהו אלא הפלגה אחת, ובהפלגה חדא ליכא מאן דאמר דקבעה לה וסת. וליכא למימר דלא מצרפינן לה לראיות, אבל הפלגה דבינה לבין ראייה שניה מצרפים להפלגה שבין שנייה לשלישית, דאי מצרפה לה לראיות זיל הכא ואחזקה ראיות וזיל הכא וקבעה וסת להפלגה, ואי לאו ראיה היא אלא מקרה ועראי, וסת נמי לא תקבע, דראיית בקרי אינה אלא כעין אונס, וכל שתקבענה מחמת אונס לה קבעה לה וסת, ובראית הקרי מקרה נמי יש לנו לומר כן. אלא שיש לומר בזו, דכיון דראתה פעם שלישית איגלי מילתא דאף הראשונה לאו מקרה היתה ולא מסולקת דמים היא אלא וסת הוא שנשתנה, אלא אכתי קשיא אידך. ונראה דהא ברייתא ואידך ברייתא דלמקן דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, תרוייהו אתיאן בין לרשב"ג בין לר' דכל שראתה שלשה פעמים בין זקנה בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות הוחזקה בדם ואפילו לרשב"ג, דכיון דאיתחזקא תלתא זימני איגלי מילתא דראיה ראשונה לאו מקרה הוא, בין בזקנה בין בתינוקת, אלא בזקנה איגלי מילתא דשנוי וסת הוא ולאו סלוק דמים, וכשכוונה ראיותיה קבעה לה וסת להפלגת שלש עונות, דהא איכא שלש הפלגות, ושינוי וסת הוא, שעקרה את הראשון וקבעה לה וסת משלש עונות לשלש עונות, אבל פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה אפילו לרבי, בין בזקנה בין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דכיון דזקנה מסולקת דמים היא ותינוקת קודם זמנה חוששין שמא פעם ראשונה שלהן מקרה וארעי היא, ושניה עדיין לא הוציאה מחשש ראשון ולא החזיקה אותה בדם, אלא הרי זו כראיה ראשונה, אבל פעם שלישית הרי זו חזקה וגלוי ששאר הראיות הקודמות לא מקרה הוו אלא שינוי וסת הוא בזקנה ומהרו לבא בתינוקת. והלכך בין לר' בין לרשב"ג בעינן תלתא זימני, ובתלתא זימני סגי להו לכ"ע. והא דתנן במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, ולכולי עלמא אזקנה ובתולה מיהא קיימא, אלמא לרבי בתולת דמים בתרי זימני מתחזקה, התם בתינוקת שהגיע זמנה לראות היא וכפרש"י ז"ל שם.
ואם תאמר אפילו בשלישית היכי מטמיא למפרע לרשב"ג דהא עד תלתא זימני לא איתחזקא והילכך עד רביעית לא תטמא למפרע כשור המועד, עד דעת דנגח נגיחה רביעית לא משלם לרשב"ג, לא היא דהתם עד נגיחה שלישית לא איתחזק, אידך כי לא נגח מאי משלם, אבל הכא כיון דאיתחזקא בתלתא זימני, ממילא מטמיא טהרות למפרע, וכענין שאמרו בריש חזקת הבתים (בבא בתרא כט, א). ולהאי פירושא מתניתין נמי דבמה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה הרי היא ככל הנשים, איפשר נמי דבזקנה מודה בה רשב"ג, ובשקרבה ראייתה בשנייה, כענין שאמרנו לפי הפי' הראשון, משום דכל שקרבה ראייתה מוכחא מילתא דלאו סלוק דמים הוה בה כלל, ומיהא בבתולה לא מודה אלא סתמא כר', ומיהא סתמא בתרא עדיפא דלקמן בפרק האשה סתים לן כרשב"ג. וא"ת כיון דבשלישית איגלי מילתא דלאו סלוק דמים הוה כלל, נטמא למפרע מעת לעת ואפילו בראיה ראשונה. כבר השיב בזו רש"י ז"ל, דמעת לעת דרבנן הוא, וכל שבשעת ראייתה בחזקת טהרה אין מחזיקין אותה למפרע. וא"ת והלא הקשו לעיל גבי היתה בחזקת מעוברת וראתה ואח"כ הפילה רוח אמאי אין מטמאין אותה למפרע. י"ל דהא איכא רב פפי דפריק נמי הכין הנח מעת לעת דרבנן, ואע"ג דרב פפא לא שני הכין, אלא משום דראשה כבד עליה, דמשמע הא לאו הכי מטמינן למפרע, שאני התם דאיגלי מילתא דלאו עובר הוה, ובטעות הוה מוחזקת במעוברת, אבל הכא אכתי איכא למימר דמעיקרא לא שכיחי בה דמים והשתא הוא דאתרעאי, ואי נמי התם דבסמוך לראיה הפילה איפשר לטמויי, אבל הכא דלאחר תשע עונות לא אפשר וליכא למימר הכין.

רבא אמר רב חסדא עשרים יום. ופריש׳ דלא חשיב ימי טומאה אבל מ״ד שלשים יהיב עשרה יומי לימי טומאה כלו׳ לנדה וג׳ שבועיין לזיבה גדולה ואעפ״י שפעמים שאינה רואה זיבה ואינה זבה כיון דאפשר בהכי מני להו.

ת״ר זקנה שעברו עליה וכו'. ועוד עברו עליה ג׳ עונות וכו'. לפום פשטא הא כרשב״ג ריהטא דאמר דבתלתא זימני הויא חזקה דאלו לר׳ דאמר בתרי זמני הויא חזקה בראיה שניה היכי דייה שעתה דליכא למימר דאותה ראיה שבה הוחזקה אינה טמאה למפרע כי בזו הוחזקה מכאן ואילך וכן לרשב״ג עד הרביעית וכמו שנראה מפרש״י ז״ל דהא ליתא לענין קביעות וסתות היא ולחוש לוסתה אבל לחוש לה למפרע כיון שכבר הוחזקה אף בזו יש לה לחוש ולא דמי לשור המועד דעד דנגח נגיחה ד׳ לא מחייב דהתם כבר פרישו טעמא בפ׳ ח״ה דכי לא נגח מאי משלם אבל הכא בראי׳ שניה לר׳ וראיה ג׳ לרשב״ג הוחזקה בדמים דאי לא מתני׳ דקתני בד״א בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה למפרע מני לא ר׳ ולא רשב״ג אלא ודאי כדאמ׳ וזה ברור וכמו שכתבו התוס׳ מיהו קשה להעמידה כרשב״ג דהא לק׳ בבריתא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דקתני כי הכא ואוקי׳ למציעתא דתינוקת שהגיע זמנה כר׳ ולסיפא כר״א ואקשינן ממציעתא לסיפא ולא פרכינן כלל מרישא למציעתא דנימא רישא רשב״ג וסיפא ר׳ יהודה קשי טפי ולית ליה פתר לכך פי׳ בתוס׳ דהא רישא דלקמן דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ר׳ היא ולא מטעם דרש"י ז״ל אלא משום דכיון שאלו מסולקות דמים ראיה היא א׳ שראתה אינה מן המנין אלא במקרה בעלמא והוקשה להם דהא קי״ל בוסתות כרשב״ג כדאיתא ביבמות והיכי הויא הא וההיא דלקמן דשקלו וטרו כמה אמוראי דלא כהלכתא ותירץ דכי איפסקא הלכתא כרשב״ג היינו בקביעות וסתות דמעיקרא אבל בחזרת וסתות בתר דסילוק דמים אין הלכה כמותו דהא סתם לן תנא כותיה דר׳ הכא דקתני בד״א בראיה א׳ אבל בראי׳ ב׳ מטמא למפרע וא״ת והא אמר דבחזרת דמים אפי׳ ר׳ מודה דבעינן ג׳ ראיות י״ל דדוקא הכא שרחקה ראיותיה לג׳ עונות אבל במתני׳ בשקרבה ראיותיה ואף ראיה ראשונה מן המנין ועדין אין שיטה זו מחוורת דהא התם פריש תלמודא ואמר נשואי׳ ומלקיות ר׳ וסתות ושור המועד רשב״ג ומדלא מפליג כלל בוסתו׳ מכלל דבכלהו וסתות הלכה כרשב״ג ואע״ג דהכא בפרקין סתם לן תנא כר׳ לק׳ בפרקין סתם כרשב״ג דקתני אין האשה קובעת וסת עד שתקבענו ג׳ פעמים וההיא עדיפא דהוי באחריתא דבחדא מסכ׳ יש סדר לכך נר׳ נכון יותר דהא ורישא דלק׳ ד״ה היא וכיון שזו מסולקת דמים ורחקה ראיותיה עכשו ג׳ עונות ראיה ראשונה מתלא תליא וקימא דלא ידעינן אם הוא עיקר או מקרה וכן בב׳ עד שיחזיק בכך פעם ג׳ וכי ראתה ג׳ הוכיח סופה על תחילה שהיא קביעות וסת אלא ששינתה וסתה מעונה בינונית לעונה גדולה וכדין הוא דלר׳ דאמר בראיה שניה למפרע שתהא טמאה למפרע אלא כיון דטהרנוה כבר הנח מעת לעת דרבנן וכדפרישנא לעיל ואפי׳ לרב פפי ואפי׳ ת״ל דרב פפי לית ליה ההיא טעמא דר״פ התם שנמצא הוראה בטעות לגמרי שהרי הפילה עכשו רוח משא״כ בזו שאין לנו ודאות גמורה שתהא ראיה ראשונה חזקת דמים ומיהו אין דין זה אלא ברחקה ראיותיה כי הכא משא״כ במשנה במה שאמ׳ דיה שעתא בראיה ראשונה דהתם קרבה ראיותיה ואליבא דר׳ בתרי זמני הויא חזקה וכמו שפי׳ התוס׳ ולשיטה זו הסכים מורי הרשב״א נר״ו.

אדרבה׳ כיונה קבעה לה וסת. מכאן ק׳ קצת לפי׳ התוס׳ דהא ההפסקות הוא וכיון דראיה א׳ אינה מהמנין אין כאן אלא הפסקה א׳ והיינו שבין ב׳ לג׳ וי״ל דנהי דאינה מן המנין והוי כאלו באנפי נפש׳ מ״מ כדאי היא לחוש ולעשות ג׳ עונות שאחר זה הפסקה ויש כאן ב׳ הפסקות.

ודיה שעתא. פי׳ אליבא דר׳ דוסא דאוקי׳ לעיל סתם מתני׳ כותי׳ והלכתא כותיה.

ה״ג בבריתא ושהגיע זמנה לראות וראתה פעם א׳ דיה שעתא ב׳ מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה ג׳ עונות וראתה דיה שעתא ע״כ והיינו תרי בבי דפרכי׳ לקמן הדדי דהויא חדא כר׳ וחדא כר״א הדר גרס׳ אמר מר ועוד עברו עליה ג׳ עונות וראתה דיה שעתא קא חזיא בעונות מאי וכו׳ פי׳ דהדרינן למידן על בבי דרישא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אם אחר שעברו עליה ג׳ עונות וראתה ראיה א׳ חזיא ראיה ב׳ בעונה בינונית שקבעה לה וסת בתחלה קודם סלוק דמיה מה תהא דינה באותה ראיה מי אמרינן שזו בראיה ראשונ׳ היא שחוזרת לקבוע וסת והג׳ עונות שעברו עליה היא סלוק דמים גמורין לרחוק הוסת הראשון וכאלו היא זקנה דיינינן לה וא״כ בזו דייה שעתא וכי קתני ועוד עברו עליה ג׳ עונות וראת׳ דייה שעתא לאו דוקא ורבותא אשמועינן דאפילו בההיא דייה שעתא ואעפ״י שהיא ראיה ב׳ לג׳ עונות או דילמא דהא קתני ועוד עברו עליה ג׳ עונות אבל אם זאת השניה היתה בעונה קטנה מטמא למפרע דהוכיח סופה על תחלתה דהפסק ג׳ עונות ראשונות מקרה היה לה ועכשו חוזרת לוסתה הראשון שקבעה לה בג׳ פעמים קודם סלוק דמים וכגדולה בעלמא דיינינן לה בראיה ב׳ זו מיהת ולא כזקנה.

גרסת ר"ח ז"ל רבא אמר רב חסדא שלשה ועשרים יום ולא פליגי מר וכו'. ופשוטה היא. והספרים גורסין כגרסת רש"י ז"ל כ' יום ופירש דלא פליגי מר חשיב ימי טומאה ז' ימי נידה וג' ימי זיבה ומכאן ואילך כיון דבעינן נקיים ימי טהרה הם ולפיכך לא מנה אלא עשרים שדבר בסתם נשים שהן טמאות לנדה ולזיבה.

ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה. י"מ דהא מני רבי היא דאמר בתרי זימנא הויא חזקה והא דבעינן הכא עד תלתא משום שכל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה הוחזקה בזקנה שדמיה מסולקין ואין ראיה זו מוציאה מכלל זקנו' שכן דרך סלוק דמיהן של זקנות מפסקת ורואה ופוסקת ושוב אינה רואה וכשהיא רואה פעם לסוף ג' עונות עכשיו הוא שמתחלת להחזיק עצמה ברוא' ואפילו בזקנתה לפיכך דיה שעתה בראיה זו שהיא תחלת למניין ובשנייה שהיא שלישית הוחזקה ומטמאה מעת לעת ומתני' דקתני במה שאמרו דיה שעתה בראיה ראשונה אבל בראיה שניה מטמאה מעל"ע התם כשקרבה ראיתה בשנייה דאיגלא מילתא דג' עונות קמייתא לאו משום סלוק דמים הוו ולא הגיעה זו לכלל זקנה. אבל רחקה אף ראיה שניה זקנה היא אלא שרואה וצריכה חזקה, וזה לשון נכון.
ול"נ דזקנה צריכה להחזיק עצמה בראיות והא דקתני מתני' אבל בראיה שנייה מטמאה מעת לעת אבתולה קאי והוא דאיתמר בגמרא עלה רב אמר אכולהו לומר שכולן ישנן בדין הזה שאם החזיקו עצמן בדמים מטמאות מעת לעת, ושמואל אמר ל"ש אלא בתולה וזקנה שישנן בדין הזה שמחזקות עצמן בראיות ומטמאות אח"כ מעת לעת, אבל מעוברת ומניקה דיין שעתן כל ימי מניקותיהן ועוברן ואפילו הן שופעות פעמים הרבה. ומיהו מתני' דקתני דבראיה אחת הוחזקה לדמים ודאי הכל מודים דלאו אזקנה קאי דזקנה הא קתני לה בבתרייתא בתרי זימני אלא בדין הזה להחזיק עצמה כשאר הנשים מעת לעת וזה פירש מדוקדק.
וי"מ אותה לרשב"ג דבתלתא זימני הוי חזקה ומטמאה מעת לעת כשור המועד מה שור המועד בשלשה זימני אתחזק, ואידך כי נגח משלם אף זו בג' פעמים הוחזקה הילכך מטמאה בשלישי עצמה מעת לעת ולהאי פי' אמרינן דמתני' דקתני אבל בראיה שני' מטמאה מעת לעת סתמא כרבי דהא זקנה בכללה לדברי הכל ואינו מחוור. ועוד דשטתא דוסתו' לא מוקמינן להו כרבי דלקמן תנן סתמא כרשב"ג וביבמות אמרינן וסתות ושור המועד כרשב"ג.
ולכל הלשונות נמי קשיא כיון שהוחזקה זו ולבסוף דלאו סלוק דמים הוה בה כלל נטמא למפרע מעת לעת שבכל ראיותיה והשיב רש"י מעת לעת דרבנן הוא וכל שבשעת ראיתה בחזקת טהרה אין מחמירין לטמא אותה למפרע. ואם תשאל הרי הקשו למעלה גבי היתה בחזקת מעוברת וראתה אמאי [אין] מטמאין אותה למפרע לכשהפילה רוח וזו אינה קושיא דהאיכא רב פפא דתריץ הכי הנח מעת לעת לרבנן ולרב פפא שאני התם דאיגלאי מילתא דלאו עובר הוא אבל הכא אכתי איכא למיתלי מעיקרא לא שכיחי בה דמים והשתא הוא דאכחיש' ואיתרעי א"נ התם בסמוך לראיה הפילה דאפשר לטמויה אבל לאחר עונות ליכא למימר הכי.

הא דתניא תנוקות שלא הגיע זמנה לראות וכו'. יפה פי' רש"י ז"ל דהיינו טעמא דלא מטמיא מעת לעת אלא בשלישית לרבי וברביעית לרשב"ג מפני שכל אשה שלא הוחזקה כבר ברואה אינה מטמאה מעת לעת דטעמא דמעת לעת כעין קנסא דרבנן הוא כדאמרו חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהיו בודקות עצמן שחרית וערבית וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה יתירה הילכך כל שאינה צריכה לבדוק עצמה כלל אינה בכלל מעת לעת שבנדה ותנוקות שלא הגיעה זמנה לראות הרי הן בחזקת טהרה כדתניא לקמן ואין הנשים בודקות אותן הילכך פעם ראשונה ושניה שעדיין לא הוחזקה לראות ולא היתה בכלל תקנה לבדוק שחרית וערבית דיה שעתה. וכיון שראתה בשניה הוחזק ברואה לדברי רבי הילכך בג' מטמאה מעת לעת שהרי היתה צריכה לבדוק שחרית וערבית, ואע"פ שעדיין לא הגיע לכלל שנותיה, וכיון שלא בדקה הפסידה עונה יתירה ושהגיע זמנה לראות כיון שצריכה בדין היה לגזור עליה אפילו בראשונה אלא שהיא קולא לדבריהם. עברו עליה ג' עונות חזרה לכלל תנוקות שלא הגיע זמנה עד שתראה שתים ותהא מוחזקת לראות לדברי רבי דשוב צריכה בדיקה ומטמאה מעת לעת.
והא דאמרינן לקמן (דף י' ע"א) בין שניה לשלישית כיון דלא אתחזק בדם כתמה נמי לא מטמינן לאו אליבא דהך ברייתא דרבי אלא אליבא דהילכתא כרשב"ג. וכן פסק הר"ם ז"ל דקטנה כתמה טהור עד שתראה דם ג' וסתות.
וחזקיה סבר כיון (דחזיא) [דאלו חזיא] הרי היא כשאר כל הנשים אח"כ כתמה מחזיקה וטמא דבכל (מראיה שניה) [מראות משניה] ואילך הוחזקה.
אבל רש"י ז"ל פי' אליבא דברייתא [דרבי] ומאי כיון דלא איתחזק בדם שעדיין לא הוחזק' בה לטמא מעת לעת ולפי דבריו ז"ל ולדידן דקי"ל כרשב"ג אין כתמה טמא עד שיעברו עליה ד' וסתות לראיה.

רבא אמר עשרים יום. ר"ח גריס כ"ג דלא חשיב ג' ימי זיבות ימי טומאה דאמרינן לקמן כל י"א יום בחזקת טהרה שדמיה מסולקין:

ולא שכוונה אלא שפיחתה והותירה. פרש"י כגון שראתה לצ"ג יום ולצ"ב מהו דוקא דכי האי גוונא נמי קבעה לה צ"ד תהא דיה שעתה אלא לא דלגה הימים בכוון:

שניה דיה שעתה. פי' רש"י אע"ג דבהגיע זמנה תנן ווסת כשתראה יום בשניה מטמאה מעת לעת היינו משום דמצויין בה דמים ואינה צריכה שתתחזק ובחדא זימנא חשבינן לה מוחזקת אבל בזו בעינן חזקה גמורה. ואתיא כרבי דאמר בתרי זמני הויא חזקה ובראייה שמוחזקת בה דייה שעתה מי' לקמן לא משמע הכי דגרסינן תינוקת שהגיע זמנה לראות כו' כמו אמר מר ועלה קאי מני ר' היא ומשמע דבהגיע זמנה בעינן שתתחזק חזקה גמורה. ובראייה שמתחזקת בה מטמאה מעת לעת. הא דאמרינן הכא דשניה דיה שעתה. י"ל דבהגיע זמנה דוקא אמרינן בראייה שמתחזקת בה מטמאה מעת לעת אבל בלא הגיע בעינן שתתחזק תחלה. ולרשב"ג כשהגיע מטמא' בשלישי' וכשלא הגיע ברביעית וקשה דא"כ מתני' דתנן במה אמרו דיה שעתה בראשונה אבל בראייה שניה מטמאה מעת לעת היינו כר'. ובסוף הבא על יבמתו אמרי' ווסתות סתם לן תנא כרשב"ג דתנן אין האשה קובעת לה ווסת עד שתקבענה ג' פעמים והא סתם לן נמי כר' במתני' וי"ל דסתמא בתרייתא עיקר. ומי' קשה דהא דאמר רב כהנא לעיל ג' בתולות הן ופריך ליתני בתולת דמים. ומאי פריך דלמא כרשב"ג ס"ל דכוותיה קי"ל בווסתות כדאמרינן ביבמות. והלכך לא מצי למיתני דכל הני דחשיב בפעם ראשונה לא מיקרי עוד בתולה אבל בתולת דמים מפעם ראשונה עדיין בתולה היא וכן בשניה ואפי' אי ס"ל כר' ניחא דפעם ראשונה עדיין מיקרא בתולה עד שניה. אלא שבראייה שמתחזקת בה מטמאה על כן נראה כדפרש"י. וברוב ספרים ל"ג לקמן הגיע זמנה לראות. אלא ה"ג מני רבי היא ואלא הגיע זמנה קאי:

עברו עליה ג' עונות דיה שעתה. פרש"י כר' אליעזר כדקתני סיפא אף בהגיע זמנה ובתוספתא לא משמע כדקתני בהך דלא הגיע זמנה דיה שעתה וגבי הגיע זמנה קתני מטמאה מעת לעת ופליג עלה ר' אליעזר אלמא רבנן מודו בלא הגיע זמנה ואע"ג דהוחזקה בראיות כיון דלא הגיע זמנה בהפסקות מדמו לה למעוברת ומניקה אליבא דר' יוסי במתני':

ועוד עברו עליה ג' עונות. פרש"י בתשובה אע"ג דלר' בתרי זמני הויא חזקה אינה מתחזקת עד הפסקה שלישית דבהפסקה ראשונה חזרה לקדמותה והוי כאילו לא ראתה מעולם וצריכה שתתחזק כבתחלה בשתי ראיות ובשלישית תטמא דהיינו ראייה ראשונה דאחר הפסקה ראשונה ושניה שלאחר הפסקה שניה. ובשלישית תטמא מעת לעת וכיון דחשיב לה כהפסקה ראשונה בחזרה לקדמותה אינה כמנין שתי הפסקות שלאחר כך ונמצא שאין אחר ראיה ראשונה שלה אלא שתי הפסקות ולאותה הפסקה שהיא מתחזקת לקביעות וסת מטמאה מעת לעת. וזה דחקו דלא קתני גם הגיע זמנה ועוד עברו ג' עונות דייה שעתה מכלל דבהגיע ועברו ג' פעמים מטמאה מעת לעת כיון שקובעת ראייה באותה וסת. אע"ג דפירש"י לעיל דבראייה שמתחזקת בה דייה שעתה יש לחלק בחזקה זו משום דאיגלאי מלתא שלא נסתלקה מן הדמים מעולם ומיהו באותן שקודם זו דיין שעתן אע"ג דאיגלאי מלתא כיון שבאותה שעה לא נודע עדיין כמו שמצינו לעיל גבי היתה בחזקת טהרה מעוברת ולפי פירושו הא דתנן לעיל גבי זקנה ועוד עברו עליה שלש עונות דייה שעתה אתיא כרשב"ג דבתולה וזקנה שוות:

בגמ' ולא מבעיא שכוונה אלא אפילו פיחתה ואפילו הותירה וכו'. לפי סוגיא דשמעתין נראה דלא גרסינן ולא מבעיא וגם לא גרסינן ולא הותירה אלא ה"ג ולא שכוונה אלא אפילו פיחתה והותירה וכן משמע ברש"י:

ברש"י ד"ה ועוד עברו וכו' כדבעינן לפרש בסיפא. ר"ל לקמן:

גמ' אפיש לעבידא וחשו רבנן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ימי טומאה כו' מאי טהרה הס"ד:

בד"ה שניה דיה שעתה כו' בשאר חזקות הס"ד:

בד"ה ועוד עברו כו' לפרושי בסיפא הס"ד:

בד"ה ושהגיע צ"ל וכשהגיע זמנה כו':

תוס' בד"ה ימי טומאה וטהרה כו' וקרא [נמי] קרי ליה כו'. נ"ב פירוש לראיה שראתה בתוך י"א ימים כו' ודו"ק:

רש"י ד"ה אלא אפי' פיחתה. ושניה לתשעים ושנים. כצ"ל:

רש"י ד"ה שניה דיה שעתה. עד שתתחזק כשאר חזקות. כצ"ל:

תד"ה פיחתה. ומיהו כו' אבל ראתה היום ואחר ט"ז יום כו'. לכאורה תמוה דהתם אין ראיה השניה נראה דילוג כמש"כ התוס' שם. אבל הכא השניה דלצ"ב היא בדילוג דהא הראשונה היתה לצ"א. ונ"ל משום דפי' דלצ"א דהכא איננו לזמן ראייה הקדום לה. אלא לזמן התחלת זקנתה. ולכן הראייה השניה דכאן ג"כ אינה נראית דילוג אלא הפלגה לצ"ב יום. אבל היכא דהפלגות היו שוות. הראשונה מן המנין לכ"ע אף לשמואל דאמרינן דמחמת מיעוט דמיה מפני זקנתה איננה רואה אלא מצ"א לצ"א יום ודו"ק. ועמש"כ לקמן (סד) דרך אחר בישוב דבריהם דהכא:

גמרא מעשה בריבה אחת בהיתלו. נ"ב הבע״י (דף נ״ט ע״ב):

רש״י ד"ה שלישית וכו' הלכך בשתי ראיות כצ"ל:

ד״ה ועוד עברו עליה ג׳ עונות וכו׳ והסמוכה לשניה היא השניה. נ"ב ר"ל להפסקה שניה ויותר יפה לגרוס לשניות כלומר הסמוכה לשלש עונות שניות של הפסקה. והיא היא:

ורבא אמר רב חסדא עשרים יום כך הוא גירסת רש"י וצ"ע מאי חשיב לימי טומאה או ימים שהוא רואה דוקא קשה אטו רוב נשים שופעות והולכות כל ז' ימי נדה והלא אינה רואה אלא יום או יומים ופוסקת ואי ימים שהיא טמאה בהם ואע"פ שאינה רואית א"כ ג' ימי זיבה הלא צריכה שתספור ז' נקיים אחריהם והו"ל עשרה ימי זיבה וז' ימי נדה ולא תשאר אלא י"ג ימי טהרה וצ"ע. ובלא"ה נמי יש לעיין מאי דוחקי' דרש"י ודר"ח בפירושא דהך שמעתתא והלא בפשיטות יש לפרש והוא דמסתמא ביום שראתה היה זמן עונה בינונות מראיה שעברה ולא היה יכול בעלה לשמש עמה באותו היום דחייב לפרוש ממנה ומסתמא שימש עמה ביום שלפניו כי מצוה לשמש אז דמתעברת סמוך לווסתה וכמ"ש תוס' לקמן דף י' ע"ב ד"ה דהוי וכו' ע"ש. והנה עד"מ היא שימשה בי"ט לחודש וראתה בכ' לחודש ולפ"מ דקיי"ל חומרא דר"ז שלעולם צריכה ז' נקיים וקיי"ל כמ"ד ששה עונות שלימות בעינן כמבואר בשו"ע יו"ד סימן קצ"ו א"כ המשמשת בי"ט וראתה בכ' לא תוכל לספור ז' נקיים עד יום כ"ג ותטבול בליל כ"ט נגהי למ"ד וה"ל עשרה ימים טמאים וא"ש בלי שום דוחק. וי"ל דס"ל לר"ח ורש"י ז"ל דהני אמוראי אמתני' קיימי ואז לא הוי עדיין חומרא דר"ז וע' מ"ש בסמוך אי"ה גם כן דאמתניתין קיימי ולא מילתא באנפי נפשי' ועיין לקמן דף ל"ג ע"א ובתוספות ד"ה רואה הוי וכו' וק"ל ועי' לקמן דף ס"ו ע"א אמינא לך אנא איסורא וכו' ומ"ש מעדני מלך שם:

עשרים יום ור"ח גריס כ"ג יום כמ"ש תוס' והקשה פלתי סי' קפ"ט אהש"כ דס"ל דעונה בינונית היינו ווסת החדש ולעולם יום הראיה הוא אחר העונה ומתחשב לעונה הבאה ושלשים יום הוא לאו דוקא אלא חודש יהיה מלא או חסר ע"ש. והקשה בפלתי ע"ז א"כ בג' פעמים כנ"ל ז' ימי טומאה וכ"ג ימי טהרה לא פגעה אלא ב' פעמים ביום ה' הראויה שתראה ולא ראתה ובפעם השלישית היינו יום שאחר עונה שלישית אז היה ראויה שתראה והיה שייך לעונה רביעית ואז כבר היא דיה שעתה ואמאי הא לא נעקר אלא ב"פ. ואנן קיי"ל בווסתות כרשב"ג תלתא זימני הוי חזקה. אלא ע"כ יום הראיה היא סוף יום העונה האמורה בשמעתין א"כ כשעברו ג' עונות כבר עברו ג' ימים שתראה ולא ראתה ומשו"ה דיה שעתה ע"כ תוכן דבריו. וצל"ע א"כ ז' ימי טומאה וכ"ג ימי טהרה איך חשיב ז' ימי טומאה בהעונה הא יום הראשון שייך לעונה שקדמה ועוד כ"ג ימי טהרה. הא יום הכ"ג הוא יום הראוי לראות בו ועולה לכאן ולכאן א"כ בג' עונות בצרי להו ב' ימים והוא אמר לעולם כ"ג יום והא ליתא דוק ותשכח מיהו לזה י"ל דז' ימי טומאה לאו בתחלת עונה קאמר דבתחלתה ליכא אלא ששה ימי טומאה שיום הראשון מתחשב עם העונה שעברה אלא ששה בתחלתה ואחד בסופה הוא יום הראיה וה"ל שבעה ימי טומאה ובג' עונות עברו עליה ג' ימי ראיה ולא ראתה כן נ"ל. אבל מ"מ קשה הא במתני' תנן ר"א כל אשה שעברה עליה ג' עונות דיה שעתה ור"א הא ס"ל כרבי דתרי זימני הוי חזקה כמבואר בשמעתין וכן ברייתא בזקנה ובתולה כרבי אליעזר דס"ל כרבי אתי כמבואר לקמן באר היטב והשתא אי ס"ד כפלתי ל"ל ג' בשתי עונות סגי דהשתא עברו עליה ב' ראיות ובשלישי דיה שעתה. אע"כ צריכים לדחוק ולומר דהכא לאו משום עקירה אתינן עלה אלא שיעור חכמים כך הוא ולא משום עקירה דנימא בעינן ב' למר וג' למר. א"נ והוא יותר נכון דודאי משום עקירה וסגי בב' עקיר ותדתרי זימני הוי חזקה לר"מ ורבנן דמתני' נמי בהא כר"א ס"ל לא מיבעיא להרשב"א שכתב בשמעתין דעונות דבלא"ה נמי משנתינו רבי היא א"ש אלא אפילו למ"ש תוס' שם ד"ה ברוב ספרים גרסינן כו' דלא סתם לן שום תנא בווסתות כר' מ"מ א"ש דבמשנתינו לא סתם לן דתרי זימני הוי חזקה רק מדחזינן דבאותו לשון דנקט ר"א ג' עונות נקט נמי ת"ק ג' עונות ושמעינן ליה לר"א לקמן בברייתא דס"ל תרי זימני הוי חזקה וא"כ לדידיה ע"כ ג' עונות ובהם ב' ראיות קאמר ה"נ לת"ק כן הוא וא"כ לא מפורש כן במשנה ולא מיקרי סתם. ואין להקשות אם כן אמאי בעינן ג' עונות בב' עונות ויום ראשון מעונה שלאחריה סגי שאז כבר עברו ב' ימים הראוים שתראה ולא ראתה. י"ל דנהי לענין שתעקור ווסת מיום זה ותראה ביום אחר סגי כשעברו ימי הראיה ולא ראתה ב"פ למר וג"פ למר מ"מ הכא (לענין) שנחזקנה מסולקת בדמים לגמרי לא סגי כשעברו ימים הראוים שתראה בהם אלא בעינן שיעברו כל הימים הנמשכים אחר יום הראיה ולא תראה בהם עוד נחזקנה מסולקת בדמים לגמרי. לכן בעינן ג' עונות לר"א ולמאן דס"ל כוותיה והיינו עונה ראשונה ראתה בתחלתה והיא לא מתחשב כלל והשני' והשלישית הם עוקרים חזקת ראיה שלה כן צ"ל ע"כ. ואין להקשות א"כ למאי דקיי"ל תלתא זימני הוי חזקה בעינן ד' עונות שהם ד' חדשים ולמה כתבו כל הפוסקים [שהם] רק צ' יום. לזה י"ל נהי דלעסוק בטהרות בעינן גם כל הימים הנמשכי' אחר יום הראויה שתראה כי זולת לא משוינן לה דיה שעתה מ"מ כל הפוסקים מיירי רק מחשש א' עונה סמוך לווסתה ולבעלה. ואם כן בדקדוק גדול כתבו צ' יום שאז אפילו יהיה ב' חדשים מלאים וא' חסר מ"מ לא יהיה יותר מפ"ט יום ויום הצ' הוא יום הראיה מעונה רביעית. נמצא שכבר עברו ג' ראיות ולא ראתה ונעקר עונה בינונית שלה ולא תחוש תו לעונה בינונית בחודש הבא. ולזה לא הוצרכו להזכיר ימים הנמשכים אחר יום התשעים דהא ממילא לא יהיה עונה בינונית עד אחר שלשים יום מיום הצ' הלזה וק"ל. ובזה היה נ"ל ליישב גם קצת הפוסקים שהביאו הך דבתולה שהגיעה זמנה לראות ועברו עליה ג' עונות. והקשו עליהם הא היינו לר"א ואנן לא קיי"ל כוותי' וע' מ"ש כ"מ בזה. ולפי הנ"ל דודאי לפמ"ש הפוסקים צ' יום ועברו עליה ג' ראיות כ"ע לא פליגי דדיה שעתה רק רבנן דפליגי במתני' על ר"א היינו משום שהפריז על מדותיו וסגי ליה בחזקה של ב"פ אפי' לכל הנשים ומשו"ה פליגי רבנן דאפילו רבי דבעלמא ס"ל ב' זימני הוי חזקה מ"מ הכא מודה דשלא בשעת הדחק לא עבדינן כר"א בהא דהא לכמה מילי מודה רבי דבעינן תלתא זימני כמ"ש תוס' ביבמות פ"א גבי שור המועד וה"נ ס"ל דבעינן ג' פעמים אבל בג' פעמים סגי לכ"ע אך בכל זאת לבי מהסס בדבר זה למימר דמטעם עקירה נגע ביה ויותר נראה מ"ש מעיקרא דשיעורא בעלמא הוא ג' עונות של ג' חדשים. וכהש"ך ועוד נדבר מזה אי"ה בשמעתין:

ולא שכיונה פירש"י שראתה ג' ראיות הללו או לתשעים או לצ"א עכ"ל יראה לי דכ"כ לפי מאי דמספקא להש"ס לקמן אי הנך ברייתות רבי הוא או רשב"ג נמי עי' בשמעתין בסוגיא דעונות ובפרש"י וצ"ע לפי אותה הה"א דאתיא נמי כרשב"ג דבתלתא זימני הוא דהוי חזקה ולפי כללא דהש"ך דלעולם יום הראיה הוא תחלת עונה שלאחריה. ע"כ צ"ל דג' עונות ויום א' מעונה שלאחריה קאמר דאז עברי עליה ג' ראיות והשתא לפי הש"ך דג' עונות היינו ג' חדשי הלבנה א"כ אינם יותר מפ"ט יום ב' מלאים וא' חסר. ולרבי דתרי זימני הוי חזקה סגי בהכי א"כ מיירי שראתה ביום שלאחר ג' עונות שהוא יום התשעים ולרשב"ג דיום התשעים מחשב עדיין להעונות א"כ ע"כ עברו עליה תשעים יום ולא ראתה ואחר כך ראתה ביום צ"א ולזה פירש"י ב' פירושים:

ובזה יובנו דברי תוס' אשר הם נפלאו לכאורה במ"ש וז"ל מיהו למאי דפריש התם דוקא ברואה לדילוג כו' וקשה דהיינו לרשב"ג דבעי לחזקה [ג'] אבל לרבי לכאורה סגי בג' ראיות שבהן שני הפלגות ודילוג א' וברייתא דזקנה אתי כרבי למסקנא כמ"ש תוס' לקמן ד"ה קחזיא בעונות מאי כו' ולפי הנ"ל א"ש דהא חזינן דדקדק רש"י וכ' צ"א צ"ב צ"ג ולא כתב צ' צ"א צ"ב כמ"ש גבי כיונה. אע"כ משום דאי אתיא כרבי שאז כיונה היינו בתשעים ולדידיה ודאי א"א לפרש פחתה והותירה אלא בדילוגי' שאינם שוים משום קו' תוספות. אך לס"ד דאתיא כרשב"ג ומיירי ביום צ"א אזי משכחת פחתה והותירה בדילוגים שוים צ"א וב' וג' וא"ש. ונראה מה שרצה רש"י לפרש כן אע"ג דמסקנא כרבי משום דעכ"פ בלשון הברייתא אתי שפיר טפי דאל"כ פחתה והותירה למה לי לא הו"ל למימר אלא ואפילו כוונה או והוא דלא כוונה לאידך לישנא. אלא ע"כ אתי לאשמעינן תירוץ של התוספות דלא הוי ווסת לדילוג בענין זה. ואולי משו"ה עלה על דעת בעל האיבעיא לקמן לדחוקי נפשי' ולאוקמי ברייתא כרשב"ג משום דא"ש טפי פחתה והותירה דברייתא ע' מ"ש תוספות ד"ה קחזיא וק"ל. ולפ"ז מוכח כהש"ך שכתב דגם בדילוג למפרע קבעה ווסת כגון ראתה בי"ז י"ו ט"ו ומסתייע מתוס' דשמעתין והקשה בפלתי דלמא אהותירה קאי ולא אפחתה ולפי הנ"ל א"ש דא"כ אכתי פחתה ל"ל דקתני אלא ע"כ בין בהותירה בין בפחתה לעולם קבעה לה וסת וקמ"ל הכא דבכה"ג לא הוי דילוג. ומ"ש עוד הפלתי בשלמא הותירה שכיחא שדמי' מסתלקים והולכים אבל דילוג למפרע לא שייך שדמי' מתוספים והולכים גם זה אינו כלום דאפילו לעת זקנתה הדבר ידוע בטבע כי בהחלש כח המחזיק לא תעצור כח להחזיק דמה אצלה. ומפני כן ידוע בחכמת הרפואה כמה נשים בימי עיבורן רואות תמיד קרטין אדומים מפני חלישותה לעצור הדם ולבשלו כל צרכו ויוצא באופן זה. גם מ"ש א"כ מה יהיה בסופה וכי תהיה שופעת תמיד וע"כ שסופה תחזור לקדמותה לדלג לפניה וזה לא שמענו עכ"ד ולא ידעתי מאי קאמר הלא וסת כזה מבואר הוא בראשונים ובשו"ע שראחה בט"ו י"ו י"ז וחזרה וראתה באותן דילוגים עצמן ג' פעמים קבעה וסת כן שלעולם כשהיא ביום י"ז חוזרת למפרע לט"ו וה"נ דכוותיה סופה לחזור לפניה ופשוט הוא:

אבל כיונה קבעה לה וסת ודיה שעתה הקשה בפלתי שם להש"ך דעונה בינונית היינו חודש יהיה מלא או חסר א"כ איך משכחת לה ג' הפלגות שוות בג"פ ג' חדשים שזהו מציאות רחוק שיהיה ג"פ ג' חדשים ימיהם שוים במלאים וחסרי'. וע"כ צ"ל בוסת חדש קאמר שראתה כ' ניסן וסירגה לכ' תמוז וממנו לכ' חשון א"כ תקשי להפוסקים דלית להו וסת הסירוג ע"ש. ולפע"ד דזהו לפי דרכו דס"ל ג' עקירות בעי אבל לפמ"ש לעיל דהנך ברייתות אתיא כרבי ולדידיה סגי כשתקבע ב' פעמים וא"כ לא בעינן אלא שיהיה ב"פ ג' חדשים שוים בימיהם וזה שכיח לרוב כגון בשנת העיבור ושנה שלימה אזי אב אלול תשרי. חשון כסליו טבת. הרי אלו ב' מלאים וא' חסר. ועוד שבט אדר ואדר. ניסן אייר סיון גם כן כנ"ל ובשנה פשוטה שלימה משכחת עכ"פ אב אלול תשרי. חשון כסליו טבת. ובשנה חסירה אלול תשרי חשון. כסליו טבת שבט שנים חסרים וא' מלא א"נ תשרי חשון כסליו. טבת שבט אדר ובשנה מעוברת כסדרן תשרי חשון כסליו. טבת שבט אדר. ולק"מ. אמנם לדידי קשיא בהיפך להפוסקים דס"ל וסת הסירוג מאי פריך אדרבה כיונה קבעה לה וסת ומפני כן הוצרך להגיה הברייתא הא יותר ראוי להיות דיה שעתה בוסת הפלגה מוסת החודש דכמה דיות נשתפכו על הך דשיפורא גרים ואם כן דילמא ברייתא כרבנן והכי קאמר לא מיבעיא כיונה ליום החודש דהו"ל וסת החודש בסירוג דלא חיישינן ליה רבנן אלא אפילו פחתה והותירה פי' שהיא פחתה והותירה להשלים לימי החודש אותן החסרים או מלאים יותר כדי שעי"ז יתכוונו ההפלגות בימים שוים אפ"ה ס"ל לרבנן מטמאה מעל"ע וי"ל:

כדי היא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק לעיל וי"ו ע"ב הקשו תוס' על פירש"י דשעת הדחק היינו שנת בצורת א"כ בהא אפילו לרבנן דיה שעתה ומשום כן פי' פירוש אחר ע"ש וקשה לאומרו דא"כ דברייתא ראשונה אמרה שעת הדחק היה ומפרשינן היכי דמי שעת הדחק ה"נ הו"ל לפרש כן בברייתא שניה אע"כ דא ודא אחת היא. ולענין קו' תוספות י"ל דהא בלא"ה נמי צריך להבין בשלמא רבי סמך על ר"א בשעת הדחק מיהת אבל רבנן דאמרו לו אין שעת הדחק ראיה הלא בעובדא דהיתלו עדיין לא היה מחלוקת בדבר זה ועל מי סמכו להתיר בשעת הדחק. ודוחק לומר דמעיקרא הכי התנו במעל"ע שבנדה להתיר בשעת הדחק כדאשכחן נמי בפ' הערל גבי חטאת טמאות בטהורות להפסד מרובה דלא לישתמיט לאשמעינן בשום דוכתא דבר זה. אע"כ האמת כך הוא דעובדא דהיתלו שהיה בימי רבותיו של ר"א ורבנן אז עדיין לא איפסק הלכתא לא כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן ולא כרבנן דמצרכי מעל"ע ומשו"ה הקילו אז בהיתלו וסמכו בשעת הדחק על שמאי ולא משום שהיה מפסקת ג' עונות. והשתא לק"מ קו' תוס' דאותו הדחק ממש שסמכו עליו בהיתלו למעבד כשמאי נגד רבים כיון דעדיין לא איתמר הלכתא כמאן על אותו דחק ממש סמך ג"כ רבי אע"פ שבימי רבי כבר איפסק הלכתא דלא כשמאי. מ"מ כיון שהפסיקה ג' עונות סמך על ר"א בשעת הדחק ולא היה צריך לפרש היכי דמי שעת הדחק דכבר פירש לעיל בברייתא ראשונה דעל דחק דבצורת או אפיש בטהרות סומכים על היחיד במקום רבים וא"ש. ובזה נ"ל ליישב נמי מ"ש רמ"א בחו"מ סי' כ"ה בשם תשובת הרשב"א והאריך בזה ש"כ ביו"ד סי' רמ"ב בפסק על הוראת איסור והיתר דאפילו בדרבנן אין סומכין על יחיד במקום רבים אא"כ הוא דחק והפסד מרובה. והא"ש דאל"כ אכתי תיקשי אמאי בעובדא דהיתלו עבדו עובדא אפי' לכתחלה ואלו רבי לאחר שנזכר קאמר אבל לכתחלה לא קעביד כוותיה אפילו בשעת הדחק אע"כ שעת הדחק לא מהני בלא צירוף סברא אחרת ג"כ או הפסד מרובה ג"כ ויהיה כתרי לישני דהש"ס שיהיה שעת בצורת וגם אפיש בטהרות ולכן בעובדא דהיתלו נהי דלא הוי אלא חד מינייהו מ"מ מצורף לזה היה ג"כ עברו עליה ג' עונות כנ"ל מלבד שסמכו על שמאי דכל הנשים דיין שעתן עוד נוסף היה מפסקת ג' עונות ג"כ ושעת הדחק נמי היה משא"כ בעובדא דרבי לא היה אלא שעת הדחק לכן אי לאו דכבר עבד עובדא כר"א ומפני כבודו של רבי להדר עובדא לולי כן לא היה עושה מעשה כר"א אפי' בשעת הדחק כיון דליכא הפסד מרובה ג"כ:

והנה שם הקשה הש"ך על דעת הב"ח ברשב"א הנ"ל דאפילו בדאורייתא סמכינן איחיד נגד רבים בשעת הדחק והפ"מ והקשה הא רשב"א יליף משמעתין ושמעתין מעל"ע דרבנן בעלמא הוא. גם צריך להבין [אפילו] אי יהבי' לי דבדאורייתא סמכינן איחיד נגד רבים בשעת הדחק והפ"מ א"כ היה לנו להקל בדרבנן טפי יותר והוא השווה מדותיו. ונ"ל לכאורה כי לפ"מ דקיי"ל שרגיל לנהוג כן משום סייג ופרישות הוי נדר דאורייתא ועובר מן התורה על לא יחל דברו כמבואר בשו"ע יו"ד סימן רי"ד וא"כ חזרו כל איסורי דרבנן איסור דאורייתא אלא כל מה שאנו מקילין בדרבנן היינו משום דמעיקרא אדעתא דהכי קבלו עלייהו וא"כ הכא לענין יחיד החולק על רבים לא שייך בזה מעיקרא הכי קיבלו עלייהו אלא ע"כ משום דבדאורייתא נמי דינא הכי דיכול לסמוך עליו בשעת הדחק והפ"מ. והשתא א"ש טפי הא דעבדו לכתחלה עובדא שם בהיתלו היינו משום דעדיין לא איפסקא הלכתא כשמאי ועדיין לא הוי נדר דאורייתא משא"כ בימי רבי שכבר קבלו עליהם חומרת מעל"ע אלא עתה נולד ספק ממקום אחר דלר"א כל אשה שעברו עליה ג' עונות לא הוי בכלל תקנת חכמים ולרבנן הוי בכלל והוי ספק בדאורייתא ולא סמכינן אלא בעבד כבר עובדא ושעת הדחק או צירוף סברא אחרת. והא"ש דבזה"ז כל איסורי דרבנן כבר קבלו עלינו והוי כדאורייתא ובעינן לעולם בין בדאורייתא ובין בדרבנן שעת הדחק והפ"מ. ומה שתמה עוד הש"ך שם הא רובא דאורייתא ואפילו עיר הנדחת נעשית ע"פ רוב אנשים ואין לך הפ"מ גדול מזה. ולפע"ד משם ראיה דקחזינן עיר הנדחת נידונית ע"פ רוב ש"מ דאפילו בכה"ג אזלינן בתר רוב וא"כ מ"ט לא ניזיל בתר רוב בסנהדרין דרובא מחייבין בעינן הטיי' ע"פ שנים אבל ע"פ אחד לא אזלינן בתר רובא ושנים לא משום רובא אתאינן עלה אלא משום גזה"כ אבל [משום] רובא לא ומ"ט. וע"כ צ"ל דרוב שהוא ע"פ סברא דרבים אומרים דעתם וסברתם כך ומיעוטא כך אין זה רוב גמור דכמה פעמים שסברת המיעוט [הוא] יותר טוב מהרוב. לכן בד"נ שהוא הפ"מ ולא שייך הפקר ב"ד לא אזלינן בתר רובא ודיני ממונות דאתייהב למחילה הוא דאזלינן בתר רוב [וראיה ברורה ממסכת ע"ז דף ע"ב ע"א דשיימי' בי ארבע ומכ"ש לרמב"ם פ"ח ממכירה ה"ח עי' הה"מ שם ועי' שו"ע חו"מ סימן ר"ו וק"ל שוב מצאתי מ"ש בזה בתומים בקונטרס ת"כ סימן קכ"ו] ובאו"ה נמי אי בשעת מעשה לא הוי שעת הדחק ואיפסיק הלכתא כהרוב תו לא מטעם רוב אתינן עלה אלא מטעם כל שכבר קבלו עלייהו כך משא"כ אי עדיין לא איפסק הלכתא שפיר נסמוך אמיעוטא בשעת הדחק:

שלישית הרי הוא ככל הנשים פרש"י דבההיא דאתחזקה לא מטמיא מעל"ע והטעם דאיך אפשר לטמא מעל"ע והרי אתמול לא אתחזקה עדיין והיתה בחזקת מסולקת מדמים לכן לרבי עד פעם ג' לא מטמא ומינה לרשב"ג עד פעם רביעית לא מטמא מעל"ע. אמנם הרשב"א בתה"א ס"ל דגם לרשב"ג מטמא מעל"ע בפעם ג' ומ"מ גם לרבי בעינן הכא ג"פ דראיה ראשונה תלינן במקרה והזדמן ע' מ"ש בסמוך אי"ה בזה:

ועוד עברי עליה ג' פירש"י לא שכיונה כו' ויל"ד מנ"ל לרש"י הא דילמא אפילו כיונה וכרבנן דר' דוסא ובפרט דברייתא ר"א היא דמשמע קצת דפליג אר' דוסא לעיל ד' ע"ב עי"ש. וי"ל דס"ל לרש"י ע"כ לא פליגי רבנן אר' דוסא אלא באשה המוחזקת רואה ועלולה לראות כל שעה לא אתי חזקת אורח בזמנו בא ומפקיע חזקה קמייתא לומר שלא נעקר מאתמול ולכן מטמא מעל"ע. משא"כ בבתולה שלא הגיע זמנה לראות אדרבה אנו מוחזקים בה שלא תראה רק ע"י שהוחזקה ג"פ לראות א"כ כיון שהיה ג"פ אלו ביום ידוע אמרינן ההוא יומא הוא דקבעה וסת ושאר יומי אשתארא בחזקה קמייתא שלא תראה בהם:

ימי טומאה וימי טהרה. מראייה ועד ראייה שלשים יום. ימי טומאה עשרה שבעה לנדה ושלשה לזיבה ועשרים ימי טהרה: הרי היא ככל הנשים. דכיון דעשתה כך שלש פעמים אין זה סילוק דמים אלא שינוי וסת וכי תימא תיגלי מלתא למפרע שאף בראשונה מתוך שדמים מצויין בה ראתה ונטמא טהרות למפרע לא אחמור רבנן כולי האי במעת לעת: בשכוונה. שראתה שלש ראיות הללו בתשעים יום או ביום תשעים ואחד: אלא אפילו פיחתה. כגון ראשונה לתשעים ושלשה ושניה לסוף תשעים ושנים ושלישית לתשעים ואחד או הותירה כגון ראשונה לצ''א יום ושניה לצ''ב ושלישית לצ''ג אפילו הכי מטמאה מעת לעת ולקמן פריך מאי אפילו הא ודאי הכי הוא דמטמאה מעת לעת דכיון שפיחתה או הותירה במה נטהר וסת אין כאן סילוק דמים אין כאן אבל אם כוונה יש כאן וסת ודיה שעתה: איפכא מיבעי ליה. ולא כשפיחתה או הותירה בלבד אמרו חכמים שתטמא מעת לעת: אלא אפילו כוונה. דאיכא למימר יש כאן קביעות וסת ודיה שעתה אפילו הכי מטמאה מעת לעת כרבנן דפליגי עליה דרבי דוסא: ואיבעית אימא. סמי מכאן אפילו ורבי דוסא היא והכי קאמר ולא כשכוונה דאי כוונה קבעה וסת ודיה שעתה אלא שפיחתה והותירה: בהיתלו. שם מקום: שני בצורת הוו. ואיכא הפסד מרובה חששו: לאחר שנזכר. שלא יפה הורה: שניה דיה שעתה. שבראייה ראשונה לא הוחזקה בדמים הואיל ולא הגיע זמנה לראות עד שתתחזק כשאר חזקות: שלישית מטמאה מעת לעת. וכדאמר לקמן דהא מתניתין רבי היא דאמר בתרי זימני הוה חזקה הלכך בשני ראיות הוחזקה להיות דמים מצויין בה ומשהוחזקה ואילך גזור בה רבנן מעת לעת: עברו עליה שלש עונות וראתה. סילוק דמים הוא זה ואפילו בהגיע זמנה לראות אית ליה להאי תנא דעברו עליה שלש עונות דיה שעתה כדקתני סיפא ור' אליעזר היא דאמר במתניתין כל אשה שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה כדלקמן: בס''א אינו. ה''ג ת''ר תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דיה שעתה שניה דיה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ואע''ג דלגבי בתולת דמים במתני' תנן במה אמרו דיין שעתן בראייה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת הני מילי בהגיע זמנה לראות דמים דדמים מצויין בה ובחדא זימנא איתחזקה אבל זו שאינה ראויה לראות צריכה שתתחזק בחזקה גמורה ובתרי זימני הויא חזקה דהא מתניתין רבי היא וכדמוקמינן ליה לקמן הילכך בשתי ראיות הויא חזקה ובשלישית מטמאה מעת לעת ובההיא ראייה דאיתחזק בה לא גזרו רבנן טומאה למפרע כי היכי דבתולה דמתני' דהגיע זמנה לראות דמיחזקה בחדא ראייה ואמרו רבנן דיה שעתה באותה ראייה אף זאת המוחזקת בראייה שניה דיה שעתה עד שתראה את השלישית: עברו עליה שלש עונות. לאחר שהוחזקה וראתה: דיה שעתה. כרבי אליעזר אוקמינן לה לקמן דאמר כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה כדקתני סיפא אף בהגיע זמנה וראתה עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה אלמא ר''א היא: ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה. לקמן בעי גמרא דאי לא עברו עליה שלשה עונות שניות אלא לסוף עונה חזאי כשאר נשים מאי לפי שיש לנטות הדבר לשני צדדים כדבעי לפרושי בסיפא: ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה. מטמאה מעת לעת דאיגלאי מילתא דהנך הפסקות לאו סילוק דמים הם אלא שינוי וסת ולא שכוונה אלא שפיחתה והותירה כדאמרינן לעיל ואף על גב דלרבי הוי חזקה בתרי זימני והוכחה דשינוי וסת לדילוגו לאו סילוק דמים הן אפילו הכי לא מטמאינן לה בשניה מעת לעת דכיון דלא הגיע זמנה לראות הויא הפסקה ראשונה מחזקינן לה בחוזרת לקדמותה שלא יהו עוד דמים מצויין בה וצריכה שתתחזק כבתחלה ופעם ראשונה ושניה דיה שעתה ושלישית מטמאה מעת לעת הלכך ראייה הסמוכה לה לשלש עונות קמאי היא ראשונה והסמוכה לשניה היא השניה ובשלישית תטמא מעת לעת ואף על גב דבהפסקה חזיתה שינוי וסת הוא ולא סילוק דמים. ע''כ: וכשהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דיה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. דהיינו בתולה דמתניתין דתנן בה במה אמרו דיה שעתה בראייה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת: עברו עליה כו'. רבי אליעזר היא דאמר אפילו ילדה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה: אמר מר. גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה שלש פעמים ואחר כך עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה:

כל שקורין לה אמא אמא ואינה בושה. ובירושלמי פריך וכי בדעתה תלויה הדבר ומשני כל שראויה לקרותה אמא: ימי טומאה וימי טהרה. פרש''י שבעה ימי נדות ושלשה ימי זיבה אך קצת דוחק דקרי לאחד עשר יום ימי טומאה ולקמן תנן בפרק בנות כותים (דף לח:) כל י''א יום בחזקת טהרה וקרא נמי קרי להו בלא עת נדתה ור''ח גריס אמר רבא אמר רב חסדא כ''ג: זקנה שעברו עליה שלש עונות. פירוש סמוך לזקנתה ועוד עברו עליה שלש עונות דיה שעתה והא דתנן (לעיל דף '.) במה אמרו דיה שעתה בראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת היינו כי ראתה בשניה בסוף שלשים: פיחתה והותירה. פרש''י כגון לצ''א לצ''ב ולצ''ג לאו דוקא בענין זה דהא לקמן בפרק האשה (דף סד.) פליגי בה רב ושמואל . בראתה בט''ו לחדש זה וט''ז לחודש זה וי''ז לחדש זה אי קבעה וסת לדילוג ומיהו למאי דפריש התם דדוקא ברואה לדילוג לחדש אבל ראתה היום ואחר ט''ז יום ואחר י''ז ימים לא קבעה וסת לדילוג אתי שפיר: