נידה ז ע"ב

דף ז - ב

אמר רבי יהושע אני לא שמעתי אלא ^[101] בתולה,  אבל הלכה כרבי אליעזר.

איזו היא בתולה? כל שלא ראתה דם מימיה אע"פ שנשואה.

מעוברת - משיודע עוברה.

מניקה - מהלידה עד שתגמול את בנה. אבל אם נתנה בנה למניקה, או שגמלתו, או שמת - רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת. וחכמים אומרים: דיה שעתה עד שימלאו כ"ד חודש ללידה.

איזוהי זקנה? כל שעברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהן סמוך לזקנתה.

רבי אליעזר אומר: הא דשנינו "זקינה" דיה שעתה, לאו דוקא זקינה אלא כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה.

רבי יוסי פליג על הא דמעוברת דיה שעתה מזמן שיודע עוברה, ומניקה מהלידה ואומר: גם מעוברת ומניקה דוקא שעברו עליהן שלש עונות ולא ראו, רק אז דיין שעתן. וחוזרת המשנה ומבארת את דין "דיה שעתה" בנשים המסולקות דמים:

ובמה אמרו "דיה שעתה"?

בראיה הראשונה בלבד שחוזרת ורואה לאחר שהיתה מסולקת דמים.

אבל בראיה השניה, הרי היא חוזרת לקדמותה, ששוב היא נחשבת לאשה שדמיה מצויים בה, והרי היא מטמאה מעת לעת למפרע.

ואם ראתה את הראיה הראשונה לאחר שהיתה מסולקת דמים, מאונס, כגון שקפצה או שהכו אותה [תוספתא], אין ראיית האונס נחשבת כמי שחזרו דמיה, ולכן אף בראיה השניה - דיה שעתה!

גמרא:

תניא: אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: אתה לא שמעת את דינם של כל הנשים המסולקות דמים - ואני שמעתי את דינם של כולן.

אתה לא שמעת אלא את דינה של אחת מהן [בתולה], ואני שמעתי הרבה [ארבע נשים].

אין אומרים למי שלא ראה את החדש "יבוא - ויעיד שראה"!

אלא אומרים זאת רק למי שראהו!

כל ימיו של רבי אליעזר היו עושין כרבי יהושע [שרק בתולה דיה שעתה].

אבל, לאחר פטירתו של רבי אליעזר, החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו - כרבי אליעזר!

ומבארינן: בחייו של רבי אליעזר מאי טעמא לא פסק רבי יהושע כמותו?

משום דרבי אליעזר שמותי ^[102] [שגזרו עליו נידוי] הוא. וסבר רבי יהושע - אי עבדינן כוותיה בחדא, בהלכה הזאת, עבדינן כוותיה דרבי אליעזר גם באחרניתא, [ובהלכות אחרות אין לפסוק כמותו כשהוא חולק עם אחרים, משום שהוא שמותי]. ואם יטעו ויפסקו כמותו בהלכות נוספות הרי משום כבודו דרבי אליעזר לא מצינן מחינן בהו, בטועים.

אבל, לאחר פטירתו של רבי אליעזר, דמצינן מחינן בהו, באותם שיכריעו כמותו שלא כדין - החזיר את הדבר ליושנו, שבהלכה זאת הסכים רבי יהושע לדברי רבי אליעזר שכל ארבעת הנשים דיין שעתן.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בארבע מחלוקות שבהם הוא נחלק עם אחרים.

חדא - כדאמרן הכא, שלאחר פטירתו של רבי אליעזר נפסק להלכה שכל ארבעת הנשים המסולקות דמים דיין שעתן.

ואידך: הא דתנן לקמן: אשה מעוברת המקשה לילד, שאחזוה כאבי לידה, וראתה דם במשך שלשה ימים, והיו אותם הימים "ימי זיבה", הרי אם נמשכו הכאבים עד לסמוך ללידה - אין לדם דין של דם זיבה אלא הוא נחשב "דם קושי" של הלידה, ואין האשה נהיית זבה בראייתו.

אבל, אם הפסיקו הכאבים למשך פרק זמן, כפי שיתבאר, ורק לאחר פרק הזמן הזה היא ילדה, אין נחשבים הדמים שראתה במשך אותם הימים שקדמו להפסקה כ"דם קושי", אלא הוא דם זיבה רגיל.

ונחלקו תנאים במשנה במשך שיעור זמן ההפסקה, הנקרא במשנה "שפייה":

וכמה זמן תשפה [תפסיק] מכאבי הלידה ותהא נקראת זבה מחמת ראיית הדם שלפני ההפסקה?

אם תשפה [תחדל מלחוש בכאבי הלידה] במשך מעת לעת לפני הלידה, דברי רבי אליעזר!

ושנינו התם: והלכה כדבריו של רבי אליעזר!

ואידך - הא דתנן לקמן: הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון לספירת ז' הימים הנקיים שלאחר זיבתן ומצאו עצמם טהור. וכן בדקו עצמם ביום השביעי ומצאו טהור. ושאר הימים שבין הראשון ושביעי לא בדקו -

רבי אליעזר אומר: הרי אלו בחזקת טהרה! שדי לנו, בדיעבד, בבדיקות שבתחלת ז' הימים ובסופם.

רבי יהושע אומר: אין להן, מספק, אלא יום הראשון ויום השביעי בלבד, שנחשב כאילו מנו יומיים נקיים בלבד, ולכן עליהם למנות עוד חמשה ימים נקיים, כי לשיטתו חייבים לבדוק בכל יום שמונים אותו לשבעת הימים הנקיים.

רבי עקיבא אומר: אין להם אלא יום השביעי בלבד, שצריכים מנין ז' ימים רצופים נקיים, וכאן הרי הפסיקו חמשה ימים שלא בדקה בהם בין הראשון לשביעי.

ותניא: רבי שמעון ורבי יוסי אומרים - נראין דברי רבי אליעזר המעמיד את כל שבעת הימים בחזקת טהרה, יותר מדברי רבי יהושע המאפשר לספור את יום הראשון ויום השביעי בתור יומיים, אף שהימים האמצעיים אינם מוחזקים בטהרה ואם חוששים שנטמאה בהם נסתרה טהרת יום ראשון.

ודברי רבי עקיבא נראין יותר מדברי כולן, שאפשר לספור רק את היום השביעי בתור יום אחד ^[103].

אבל, למעשה - הלכה כרבי אליעזר! ^[104]

ואידך - הא דתנן: "אחורי - כלים" שנטמאו במשקין, וכגון משקין שנטמאו בשרץ, ונהיו בכך ראשון - לטומאה, ונגעו המשקים באחורי הכלי וטמאו את אחורי - הכלי בטומאה -

מדרבנן [כי מדאורייתא אין משקין שהן ראשון לטומאה יכולין לטמאות כלים], רבי אליעזר אומר: מטמאין אותם אחורי - כלים, לאחר שנטמאו בטומאה דרבנן, את המשקין!

ואפילו דחולין, ואותם משקין שנטמאו מאחורי הכלים אף ימשיכו ויטמאו את האוכלים שיגעו בהם.

ואין פוסלין אחורי הכלים את האוכלין מטמאין את המשקין ואפילו דחולין ואין פוסלין את האוכלין ואפילו דתרומה כיון שכל טומאת אחורי - הכלי היא מדרבנן גזרו עליהם שיטמאו רק משקין ולא אוכלין.

החילוק בין לשון "מטמא" ובין לשון "פוסל" הוא בכך, ש"מטמא" משמעותו - שבכוחו של המטמא לטמאות את הדבר הנטמא בטומאה כזאת שגם הוא יכול לטמא אחרים. ואילו "פוסל" משמעותו שרק הדבר שנוגע בו הפוסל הרי הוא "פסול" אך אין בכוחו לטמא או לפסול אחרים.

רבי יהושע אומר: מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין.

אמר רבי יהושע - קל וחומר:

ומה "טבול - יום" הקל, שהוא שני לטומאה, שאין מטמא משקה - חולין, דקיי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחילה חוץ מטבול יום (רש"י)

הרי הוא פוסל אוכלי תרומה מדאורייתא, כי שני פוסל שלישי בתרומה.

"אחורי - כלים", החמור בטומאתו מדרבנן,

שמטמא משקה חולין מדרבנן, אינו דין שפוסל אוכלי תרומה מדרבנן.

ורבי אליעזר סבר שאין לדרוש קל וחומר זה. כי אחורי כלים טומאתם היא רק מדרבנן ואלו טבול יום טומאתו היא דאורייתא. ורבנן, בגזירות הטומאות שלהן - מטומאה דאורייתא לא עבדינן קל וחומר!

והטעם שחילקו חכמים בגזירת טומאת אחורי כלים שיטמאו רק משקין ולא אוכלין הוא - משום דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי, ואין משקה מטמא כלי.

ונמצא שכל טומאת אחורי כלי שנטמאו ממשקין היא רק מדרבנן, ורק רבנן הוא דגזור על אחורי הכלים שנפלו עליהם משקין טמאים שיטמאו.

והטעם שגזרו - משום משקין דזב וזבה [שהם רוקו ומימי רגליו, שהם אב הטומאה מדאורייתא], אך לא החמירו בגזירתם זאת לעשות את אחורי הכלי שנטמא במשקין שיהיו טמאים לגמרי ויטמאו כל דבר שיגע בהם.

אלא, גזרו שיטמאו רק משקין, שהם יותר חמורים, משום דעלולין לקבל טומאה, כיון שאינם צריכים "הכשר מים" ויכולים להטמא מיד, ולפיכך גזרו בהו רבנן.

אבל אוכלין, שאינם חמורים כל כך, דאין עלולין לקבל טומאה מבלי ש"יוכשרו" על ידי נתינת מים עליהם - לא גזרו בהו רבנן.

והוינן בה: ומאי שנא "אחורי כלים" דנקט התנא, והרי גם אם יפלו משקין טמאים לתוך הכלי לא יטמאו אותו אלא רק מדרבנן, והיה צריך להיות אותו הדין: שתוך הכלי שנטמא מדרבנן יטמא רק משקין ולא יפסול אוכלין?

ומשנינן: משום דקילי! כי מה שהקלנו באחורי הכלים שנטמאו במשקין שאין פוסלין אוכלין הוא משום דטומאתם של אחורי הכלים קלה מטומאת תוכי הכלים, ולפיכך אין לדמות דין תוך הכלי לאחורי הכלי.

ומה היא חומרתם של תוכי הכלי יותר מאחורי הכלי?

דתנן: כלי שנטמא מאחוריו במשקין - אחוריו בלבד טמא. אבל תוכו, אזנו אוגנו וידיו - טהורים.

ואם נטמא תוכו במשקין - כולו טמא, בין תוכו ובין אחוריו!

וחוזרת הגמרא לבאר דינו של שמואל שהלכה כרבי אליעזר בארבע מחלוקות:

והוינן בה: מאי קא משמע לן שמואל? והרי בכולהו תנן בהו בהדיא דהלכתא כרבי אליעזר!

וכי תימא באחורי כלים קא משמע לן שהלכה כרבי אליעזר, דלא תנן התם שהילכתא כמוהו,

אם כן תיקשי - ולימא שמואל "הלכה כרבי אליעזר באחורי כלים", ומדוע היה שמואל צריך לכלול בדבריו את כל ארבע ההלכות כאשר בשלש הראשונות תנן בהדיא שהלכה כרבי אליעזר?

ומשנינן: אלא, הא קא משמע לן שמואל - שאין למדים הלכה מפי תלמוד!

שמה שכתוב במשנה הלכה כרבי אליעזר הוא מסקנת תלמוד התנאים ואין פוסקים לפי התנאים אלא לפי האמוראים, לאחר שדקדקו בדבריהם, והעמידו הלכה על בוריה.

ותו הוינן בה: וכי תו ליכא הלכתא כרבי אליעזר?

והאיכא הא דתנן: שתי אחיות, יתומות מאב, האחת גדולה והשניה קטנה, שהיו נשואות לשני אחים. הגדולה היתה נשואה כדין, מהתורה, והקטנה היתה נשואה רק מדרבנן, שתקנו חכמים קידושין לקטנה שתוכל להתקדש על ידי אחיה או אמה.

ומת האח שהיה בעלה של הגדולה, והיא נפלה ליבום מדאורייתא לפני האח השני, שהיה נשוי בנשואין דרבנן, לאחותה הקטנה.

ונמצא, שזיקת - היבום מדאורייתא של היבמה הגדולה כלפיו אוסרת עליו את אשתו, הקטנה, באיסור "אחות זקוקתו" [שאיסור אחות - יבמתו מהתורה דוחה את נישואיו ליבום].

[ואי אפשר לו לגרש את אשתו הקטנה וליבם את היבמה הגדולה, משום שאז תהיה היבמה אחות - גרושתו, ותהיה אסורה עליו מדרבנן].

משום דר״א שמותי הוא. לא מפני שהוא מבורך על מעשה דתנורו של עכנאי שבפ׳ הזהב כדפרש״י ז״ל דודאי לא היו מכנין כן בכל מקום לגנאי אלא כמו שפי׳ בירושלמי שהיה מתלמידי שמאי וכן פי׳ ר״ח ז״ל.

ומשום כבודו דר״א לא ממחינן בהו. פירוש דכי הא שאינו אלא מדרבנן דאלו מדאורייתא אין חולקין כבוד לרב דאין תבונה נגד ה':

הא דאמר לפי שאין למדין הלכה מפי תלמיד. פי׳ בפרק יש נוחלין בס״ד.

ר' אליעזר שמותי הוא. פרש"י ברכוהו ול"נ להזכיר עליו לשון שמתא דבשעת מעשה לא קאמר אלא ברכוהו. ועוד ניחא הכא דלא בעי למיעבד כוותיה משום דאיירי בטהרות ועל עסק טהרות ברכוהו וחייש דלמא אתי למיעבד כוותיה באחרנייתא דטהרות. אבל בריש רבי אליעזר דמילה גבי מכשירי מילה דקאמר רבי אליעזר שדוחין את השבת וקאמר התם פעם אחת שכחו ולא הביאו כו' ופריך והיכי עביד כר' אליעזר חדא דר' אליעזר שמותי הוא ומה בכך וכי בשביל זה לא יהא הלכה כמותו בשום מקום. ונראה כפי' הערוך דשמותי מתלמידי בית שמאי כדאיתא בירושלמי פ"ה דמסכת תרומה גבי סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה דמוכח התם דהודו ב"ש לב"ה משום דרבי אליעזר שמותי הוא וקתני דר' אליעזר אומר תירום ותישרף כדברי ב"ה. והכי איתא נמי במסכתא יו"ט דירושלמי פ"ב ואע"פ שהיה מתלמידי ריב"ז כדאיתא במסכת אבות ורבן יוחנן [בן זכאי] מתלמידי ב"ה היה כדאיתא פרק יש נוחלין קים ליה לתלמודא דבכל דבריו קאי כב"ש וא"ת מאי נפקא ליה מינה לר' יהושע אי עביד כוותיה באחרנייתא הא איהו דקאמר אין משגיחין בבת קול. ואמרינן סוף פ"ק דיבמות דלמ"ד אין משגיחין בבת קול הרוצה לעשות כבית שמאי עושה. וי"ל דמ"מ קסבר ר' יהושע הלכה כבית הלל משום דבית הלל רובא. אע"ג דב"ש מחדדי טפי:

חדא הא. ואע"ג דר' יהושע לא פליג עליה אצטריך למיפסק הלכתא כותיה לאפוקי מר' דוסא דפליג עליה ואמר כל אשה שיש לה ווסת דיה שעתה ומוכח לעיל דפליגי. ומיהו קשה דבכולי פרקין ופרק כל היד מוכח דהלכה כר' דוסא. ונראה דאתא לאפוקי מדר' אליעזר דמתני' ואמר כל האשה שעברו עליה ג' עונות דייה שעתה. ור' יוסי דמתני' דאמר מעוברת ומניקה שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה. ואפשר ר' דוסא ות"ק דידיה לא פליגי דת"ק איירי בד' נשים דמחמת סילוק דמים דיין שעתן אף שלא בשעת וסתן ולא פליג אהא דאורח בזמנו בא. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והא דקאמר לעיל דרבנן פליגי עליה דר' דוסא. רבנן אחריתי נינהו דכיון דקתני בברייתא ר' דוסא אומר מכלל דרבנן פליגי עליה:

המקשה כמה תשפה ותהא זבה. מתני' דפ' בנות כותיים הוה מצי לאיתויי אלא דניחא ליה לאיתויי ברייתא משום דקתני בה והלכה כדבריו. כבאחרנייתא:

הזב והזבה שבדקו עצמן כו' הרי אלו בחזקת טהרה. והלכה כדבריו. ולקמן פליגי בה רב ור' חנינא אי אמרינן תחלתן אע"פ שאין סופן. סופן אע"פ שאין תחלתן. ומיהו לכתחלה צריך בדיקה כל שבעה. ולא מיקריא בדיקה אלא בהכנסת חורין וסדקין. ואידך מיקרי קנוח כדפירשתי לעיל. והנשים שסומכות על שמעיינות בחלוקיהן ואין מוצאות בו כתם לאו שפיר עבידן:

רבי יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי. ונראה דר' יהושע סבר כר' אליעזר דלא בעי ספורי' לפנינו ומדרבנן קאמר מדאוקמי לקמן בפ' המפלת שמעתתא דטועה כר' עקיבא. דסבר דבעינן ספורים לפנינו ולא מוקי לה כר' יהושע:

ורבנן מדאורייתא לא אמרינן ק"ו. וא"ת וניליף ק"ו ממעת לעת דהוי נמי דרבנן. לההוא לישנא דאמרי' לעיל אפילו לתרומה. ואין לומר מה למעת לעת שכן עושה משכב ומושב איכא למימר תוכי כלים יוכיחו דאין עושין משכב ופוסל אוכלי תרומה. ואפשר לומר דמעת לעת נמי מטמא משקה חולין משום דקי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. ור"מ תירץ דאיכא למפרך מה למעת לעת דאיכא ספק טומאה דאורייתא דדלמא אתא דם לבית החיצון ונראה לי דלא קשה דכי היכי דאין למדין דברי סופרים מדברי תורה הכי נמי אין למדין דברי [סופרים] (תורה) מדברי סופרים והכי תנן במסכת ידים בפ' ג' היד מטמאה את חברתה דברי ר' יהושע וחכמים אומרים אין שני עושה שני. אמר להן והלא כתבי הקדש מטמאין את הידים אמר לו אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא דברי סופרים מדברי סופרים. וכן כתב ר"מ דמילי דרבנן ממילי דרבנן לא ילפינן מק"ו דאם לא כן לא תמצא שום חלוק בדבריהם דליכא למיפרך משום דאמרינן היא גופה גזירה דכי פרכת מה לדברי פלוני יצא בו דין איכא למימר היא גופה תיתי אלא ודאי בכל דבר גזרו לפי הנראה בעיניהם לצורך סייג ואין ללמוד זה מזה אע"ג דבפ"ק דעירובין קאמר ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ כו' אע"ג דכולהו מדרבנן. י"ל דהתם דמספקא ליה לתלמודא היכי תקון מעיקרא עבוד שפיר ק"ו דהכי והכי תקון מכח ק"ו אבל ר' אליעזר היה מקובל דהכי תקון הלכך כי היכי דבדאורייתא מדאורייתא לא עבדינן ק"ו הכי נמי מדרבנן אדרבנן לא עבדי ק"ו לסתור קבלתו:

ומאי שנא אחורי לא עבדינן ק"ו הכי נמי מדרבנן. כלים דנקט משום דקילי אבל תוך כלים דחמירי מודו כ"ע דפוסל אוכלי תרומה דמי"ח דבר הוא בפ"ק דשבת האוכלים והכלים שנטמאו במשקין:

גמ' אלא הא קמ"ל שאין למדין הלכה כו' דבר זה ברייתא הוא בפ' י"נ דאין למדין הלכה מפי תלמוד ואיכא למימר דשמואל ודאי לא בא לאשמועינן כלל הך מלתא אלא משום דאין למדין הלכה מפי תלמוד כדאיתא שם אצטריך ליה הכא לאשמועינן הכא הלכתא בהנך כולהו ותלמודא דקאמר דקמ"ל שמואל דאין למדין כו' היינו לפי סברת המקשה דע"כ לא הוה קים ליה הך דפ' י"נ מדפריך מאי קמ"ל שמואל בכולהו ואהא קמתרץ דמדשמואל קמשמע ליה הך דאין למדין כו' וק"ל:

תוס' בד"ה שמותי הוא כו' מי הודה למי וקאמר ב"ש לב"ה א"ר אסי כו' ור"א לאו שמותי כו' עכ"ל נראה משום דאפשר לפרש הא דאר"א יתרום ותשרף דהיינו כב"ה לתרום א' מהן כשיעור תרומה טמאה שבו והשאר מותר ואפשר לפרש נמי יתרום ותשרף כב"ש דהיינו לתרום אחד מהן כשיעור תרומה טמאה שבו דמותרת לישרף והשאר תלוי ולא תאכל משום טמאה שנתערב בה ולא תישרף דתרומה אסור לשרוף וקא"ר אסי כיון דר"א שמותי קאמר עליה דלאחר שהודה קאמר הכי דתירום ותישרף ע"כ דמודו ב"ש לב"ה ותירום א' ותישרף והשאר מותר קאמר:

בד"ה משום דקילי אבל תוך כו' משום דהוי מי"ח דברים כו' עכ"ל צ"ע דמאי אולמא הך די"ח דברים האמורים בפ"ק דשבת מההיא דכלים שנטמאו במשקין דגזרו נמי לטמא משום משקין דזב וזבה ואימא נמי דלא גזרו אלא במשקין דעלולין לקבל טומאה כדאמרי' בשמעתין גבי אחורי כלים:

בגמ' רבנן מדאורייתא לא עבדינן ק"ו דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא אוכל ורבנן הוא דגזרו גזירה משום משקין דזב וזבה משקין דעלולין לקבל טומאה וכו' כצ"ל והספרים שלפנינו מוטעים וק"ל:

גמ' משום דזב וזבה משקין דעלולין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין אומרים כו' החדש שיביא ויעיד שראהו כצ"ל. ונ"ב נ"ל שלא ראה על דרך לא ראיתי אינה ראיה וה"ה לא שמעתי וק"ל:

בד"ה ואין פוסלין את האוכלים כו' כצ"ל:

בד"ה אחורי כו' בפ"ק דפסחים הס"ד:

בד"ה וטבול יום כו' ואפילו בנגיעה הס"ד:

במשנה מניקה עד שתגמול את בנה כו'. עי' פי' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם וצ"ל לפירושם דר"מ וחכמים פליגי בפי' עד שתגמול שבדברי ת"ק. דלר"מ הגמלה ממש כמשמעה ולחכמים היינו זמן הגמלה וק"ל. א) דלחכמים אינו מדוייק לישנא דעד שתגמול. ב) מדוע לא תני פלוגתתן במיניקה אחר כ"ד חדש דלר"מ ד"ש ולחכמים מטמאה מעל"ע (וזה י"ל קצת ע"פ מש"כ התוס' לקמן (דף ט) ד"ה לפיכך). ולפעד"נ דג' מחלוקת בדבר. ובמתני' לא תני דעת השלישית שהיא דעת רי"ה ור"י ור"ש שבברייתא (שם) דל"ל דם נעכר כו'. אלא דעת ר"מ וחכמים דאית להו לתרוייהו דם נעכר. ולפיכך סתמה ברישא עד שתגמול דמשמע אפי' מיניקתו ד' או ה' שנה. רק נקיט פלוגתתם בנתנה בנה למיניקה כו' ולחכמים אף באלו ד"ש מטעם דאיבריה מתפרקין. ורי"ה ור"י ור"ש דבברייתא היא דעת שלישית דל"ל כלל סברת דם נעכר. אלא טעם דאיבריה מתפרקין. וחכמים דמתניתין הם שאר חכמים זולתם שהיו בדורם כמו ר' נחמיה ר' אלעזר ר"י הסנדלר עי' כתובות (דף לד) ובהקדמת הרמב"ם לחבורו ובסה"ד ותמצא עוד חכמים שהיו בימיהם. ולגי' התוספתא שהביא הגרי"פ שם בבריית' דל"ג ר' יהודה נוכל לחשוב גם אותו. ובר מן דין אשכחן לקמן (ח ב) מאן חכמים ר"א וכה"ג בד"ט. ומאי דאיתא בגמרא ורבנן (פי' האי קרא דמי יתן טהור מטמא מאי עבדי ליה) הכוונה על ר"י ור"ש דברייתא (וא"ש טפי מאי דקאמר ורבנן ולא קאמר וחכמים בלישנא דמתניתין) וקרי להו רבנן נגד ר' מאיר. וכן לקמן (דף לח ב) קרי להו רבנן אפי' נגד ר"מ ורי"ה. ובנדרים (ד' עו ב) קרי רבנן לריב"י ולראב"ש אף נגד ת"ק. ובפ"ט דאהלות מי"ב קרי לר"א ור"ש חכמים נגד הת"ק לפי' מהר"ם שהביא התוי"ט שם. ובזבחים (קא) קרי רבנן לר"י ור"ש. ובמש"כ דלא ר"מ בלחוד ס"ל דם נעכר אלא דגם חכמים ות"ק דמתניתין הכי ס"ל. א"ש הא דבבכורות (דף ו ב) אמרינן מעיקרא סתם דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב. וכ"מ בשבת (ד' קמג ב) והוא משנה סוף מכשירין ע"ש ברש"י ותוס'. ובכתובות (דף ס ב) אמר רשב"ג לשון אין החלב נעכר. משמע דנעכר שוב לדם לצורך מזון העובר:

שם ר' אליעזר אומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות ד"ש. וכן לעיל (דף ו) ולקמן (דף ט ב) הגי' אליעזר ביו"ד. אבל בעירובין (דף מו) הגי' אלעזר בל"י. וכ"ה לקמן (דף יא ב) בתד"ה אפי' וע"ש במהרש"א. וברש"י בעירובין שם ר' אליעזר גרסי'. ואולי דאי גרסי' אלעזר הוה משמע דלא פליג על הא דד' נשים וקאי בשיטת ר' אליעזר. וא"כ לא ה"ל לר' אלעזר בגמרא למחשביה בהד' דהלכתא כוותיה דר' אליעזר כיון דר' אלעזר קאי כוותיה כמו דהוי קס"ד דלהכי לא חשיב הא דמיאון משום דר"א קאי כוותיה:

שם רי"א מעוברת ומיניקה שע"ע ג' עונות ד"ש. עתוי"ט. וכ"ד תמוהין א) דקושייתו אינה כלום. דנ"פ דלת"ק אפי' ראתה עד שנודע עוברה ואח"כ משנודע ראתה מיד ד"ש. ולר"י עד שתפסוק ג' עונות משנודע. ב) מאי דמתרץ דלת"ק סגי בג' חדשים ואע"פ שאינן צ' יום. ז"א דהא ביבמות (ד' לז) אמרי' היולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימיה. וימיה היינו ר"ע יום לשמואל לקמן (ד' לח) וא"כ שליש היינו צ' יום שלמים. וכ"מ ג"כ מהראיה שמביא בעצמו מהרע"ב דיבמות דהתם הוי ג"כ משום הכרת העובר. ג) מש"כ בתירוץ הב' דלת"ק משהוכר העובר אע"פ שלא מלאו לה ג"ח ד"ש (כ"נ לכאורה כוונתו). הלא בגמרא אמרי' וכמה הכרת העובר כו' ג"ח. משמע דקודם לכן לא חשיב הכרה. אולם יש לדחוק לשונו בתירוצו הב' שכוון למש"כ בתמיה הא'. וכמ"ק מהב"י בשם הרשב"א שהביאו לסייעתא לתירוצו זה:

גמרא החזיר ר"י את הדבר ליושנו כר"א. מלות החזיר ליושנו קשה להבינם. דהא כל ימיו של ר"א אמר שלא היו עושין כמותו:

שם המקשה כמה תשפה כו'. היא תוספתא פ"ה:

שם וכ"ת אחורי כלים קמ"ל דלא תנן. מזה נראה להדיא דט"ס בתוספתא שלפנינו בפ"א דטבו"י בהך דאחורי כלים דאיתא שם אחר דר"א. והלכה כדבריו. ותמיהני על הר"ש פ"ב שם שהעתיקה כאשר היא ולא העיר מאומה. וכן הזר זהב לא תיקנה:

שם שאין למדין הלכה מפי גמרא. עפרש"י ובתוס' וברי"ף ורא"ש ס"פ החולץ. וק"ל א"כ מדוע קי"ל הלכה כסתם משנה. וכן במחלוקת ואח"כ סתם. מי עדיפי מהיכא דפסק בפירוש הלכה:

רש"י ד"ה כל אשה. וה"ה ילדה. משמע דבזקנה נמי בעי ג' עונות. א"כ מאי עדיפותא דזקנה דחשבה בתוך הד' נשים. אלא ודאי ה"ק ר"א לת"ק דבעי בזקנה ג' עונות. הלא כל אשה אפי' ילדה שע"ע ג"ע ד"ש. וא"כ ע"כ זקנה ששמעתי היא אפי' לא עברו עליה ג"ע. ועמש"כ המהרש"א לקמן (דף יא ב) בתד"ה אפי':

רש"י ד"ה בראייה ראשונה. או המעוברת או המיניקה או הזקנה. כצ"ל. וכ"ה בהרע"ב:

רש"י ד"ה המקשה. וצריכה שבעה נקיים לבד ימי טומאת לידה. עי' לקמן (ד' לז) תד"ה אביי וצע"ק:

רש"י ד"ה בחזקת טהרה. וטובל לערב של שביעי. זבה ניחא עי' לקמן (דף סז ב) אבל זב יכול לטבול מיד אחר הנה"ח דיום ז':

רש"י ד"ה אלא יום שביעי. דכולהו נקיים בעינן כאחד דכתיב כו'. כצ"ל:

תד"ה שמותי. אר"א תירום ותשרף. כצ"ל:

תד"ה ר"א. אבל יום ח' לא. הוא כר"ח לקמן (סט) וע"ש בד"ח אות כט:

תד"ה משום. משום דהוי מיח"ד כו'. כוונתם דכולהו יח"ד הם לפסול אה"ת. וחשיב שם כלים שנטמאו במשקין. מוכח דלכה"פ תוך כלי ודאי פוסל אוכלי תרומה. והמהרש"א במחכ"ת שגה בזה:

גמרא אתה לא שמעת אלא אחת ואני שמעתי ארבע כצ"ל:

ובמה אמרו דיה שעתה [בראייה ראשונה כו'] פירש"י בתולה מעוברת וזקנה. ושביק מינקת. וצ"ע דזהו דלא כרב ודלא כשמואל לקמן יו"ד סוף ע"ב. וי"ל דס"ל לרש"י ע"כ לא פליג רב וס"ל דמינקת לא דיה שעתה משראתה פ"א. אלא משום דקיי"ל כרבנן דר"מ לקמן ט' ע"א דאיבריה מתפרקין והך אתתא דראתה הרי קמן דכבר נתרפאתה א"ה תו לא דיה שעתה. משא"כ לר"מ דדם נעכר מודה רב דנהי דראתה ולא נעכר מ"מ תלינן למחר וליומא אחר יעכר דמה ולא מטמיא מעל"ע. לכן כיון דתליא בפלוגתא דתנאי וסתם משנה ר"מ משו"ה שבק רש"י מינקת:

אתה לא שמעת אלא א' כו' אמר כן משום דלכאורה במידי דשכיח טובי קיי"ל דלא ראינו נמי הוה ראי' עמ"ש ש"ך יו"ד סימן א'. אלא דהכא ממ"נ או דה"ל לשמוע דמטמאות מעל"ע או דדיין שעתן. וכיון דלא שמע כלל מה דינן ור"א שמע הרבה לו שומעי':

אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד פירש"י יבוא ויעיד שראה. רצה בזה דודאי אי יכול להעיד שלא ראה וכגון שאומר הייתי עמכם באותו מעמד בעצמו ולא ראיתי החדש אומרים בואו והעידו כן והרי הם מוכחשי' וה"נ אי היה ר' יהושע מכחיש בכה"ג את ר"א. אבל מיירי שלא שמע כלל וא"א לו להעיד ששמע:

משום דר"א שמותי הוא. יראה דרש"י נאיד מפירוש הירושלמי הוא שקבלתי דמשום דר"א לא אמר דבר שלא שמע מפה רבו מעולם א"כ כל דבריו דברי שמאי הם וכל החולק עליו מחבריו ה"ל כב"ש וב"ה דהלכה כב"ה כך שמעתי. וא"כ קשה בשמעתין איך אפשר שר"א שמע משמאי ד' נשים דיין שעתן הא לשמאי כל הנשים דיין שעתן. אלא דהירושלמי אפשר ס"ל כי הנך לישני דלעיל דמודה שמאי בשוטה ומשמשת במוך. ואם כן נ"מ בהנך ד' נשים בשוטה ומוך אבל הש"ס דילן דמייתי נמי אידך לישני ועוד דמשמע דאינך לישני עיקר קשה. אע"כ ש"ס דילן לא ס"ל דכל דברי ר"א מפי שמאי יצאו ושמותי כמשמעו שברכוהו וק"ל:

דר"א שמותי הוא הקשה בגליון בשם ראבי' תפשוט מהכא דמנודה מותר בתפילין. ולפע"ד ע"ש במ"ק דבעי מצורע מהו בתפילין ומייתי שם פלוגתא דר"א ור"ע ואם כן הו"מ [למימר] לר"א לא תבעי לך דמצורע מותר בתפילין ה"ה מנודה כי תבעי לך לר"ע וע"ש בתוס':

ואידך הזב והזבה כ' תוס' מכאן משמע כו' לשון זה צ"ע מה לשון משמע הא ראיה גדולה היא ונלמד הימנה. וי"ל משום דלכאורה מצינו למימר דר"א נמי מודה דלבעלה אסורה ולא קאמר אלא לענין טבילה בזמנה דצריכה לחוש שמא לא נשארה בחזקתה באותן הימים ור' יהושע ס"ל אפילו אי נשארה בחזקתה מ"מ כיון שלא ספרה אין עליה מצות טבילה כלל ולעולם לכ"ע אסורה לבעלה. אמנם משמעתין דפסק הלכתא כר"א ואנן קיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה א"כ משמע דלבעלה קאמר:

יום ראשון ומצאה טהור כ' תוס' רק שהפסיקה בטהרה צ"ע למה שפסקו תוס' דיום א' ויום ח' לא והיינו (כר') [כר"י בר] חנינא לקמן (מ"ח ע"ח) [ס"ט ע"א] ולדידיה לא משמע דבעי' הפסק טהרה ועי"ש בסוגי' ובתוס' ד"ה והכא קמ"ל. וי"ל לפמ"ש במרדכי ופסק כן רמ"א בש"ע סימן קצ"ז בתוך ג' ראשונים של ימי ליבונה אין תולין כתם במכה שבגופה עד שתתחזק בטהרה. והקשה בפלתי הא משמעתין משמע דביום א' סגי להחזיקה בטהרה דהלכה כר"א עי"ש ולדידי נמי קשי' מאי שייטי' דג' ימים ולא תסגי בג' בדיקות. עכנ"ל לפמ"ש מהר"ם לובלין במתני' דכל בדיקה שאינה מתיקון חכמים אינה ממעטת א"כ ה"ה שאינה מחזקת. וא"כ לר"א דס"ל לקמן יו"ד כרבי דתרי זימני הוה חזקה סגי בתרי בדיקות של תיקון חז"ל. וס"ל להמרדכי דבימי ר"א שהיתה עסוקות בטהרות והיה תחז"ל לבדוק שחרית וערבית כדלעיל ד' ע"ב א"כ כיון שבדקה יום ראשון ב' בדיקות של תחז"ל שחרית ובין הערבים אתחזקה בתרי זימני וטהורה היא ע"י בדיקת ז' וכר"י חנינא. אמנם בדליכא טהרות אין תחז"ל אלא פעם א' ביום וקיי"ל נמי ג' זימני הוה חזקה א"כ לא אתחזקה אלא בשלשה ימים והוא נכון. והשתא י"ל דהתוס' ס"ל כהפוסקים בש"ע דגם בזה"ז בעי' בדיקת שחרית וערבית. וא"כ לדידן דבעי' תלתא זמני לחזקה מ"מ לא בעי' ג' ימים אלא ג' בדיקות של שחרית וערבית והפסק טהרה. ונהי דר"י בר חנינא לא בעי הפסק טהרה היינו משום דלר"א סגי בתרי זמני לחזקה משא"כ לדידן וק"ל:

מאי קמ"ל שמואל בכלהו תנן הלכתא. יש להקשות לפמ"ש תוס' לקמן ס"ח ע"א לרב דס"ל לר"א לא בעי אלא חד יומא ונקיט ראשון וז' משום ר' יהושע עי"ש. וא"כ לפי לשון המשנה נראין דברי ר"א מר' יהושע והיינו כפירש"י. משמע מזה מה שפסק במתני' הלכה כר"א היינו נמי במה שאמר א' וז' דבזה נראין דבריו אבל במה דסגי ליה בחד יומא זה לא שמעי' וקמ"ל שמואל הלכה כר"א בכל דבריו. ועיין לקמן בגליון ד"ה משום דקאי ריב"ב כוותיה וכו' ע"ש. ואין לומר אכתי לימא הלכה כר"א בזב וזבה ז"א כיון דפריש הך דתנן במתני' הלכה ה"א דאתא למעט אחרנייחא דתני הלכה כוותי' ומדלא משני הכי ש"מ דהלכתא כוותי' דר"י בר חנינא דלא כרב. וזהו דעת התוס' דשמעתין וסמ"ג ע' ב"י סי' קצ"ו דדחיקא ליה דשבקי לרב ופסקו כר"י בר חנינא והא"ש:

כל ימיו של רבי אליעזר היו עושין כרבי יהושע וכו' כרבי אליעזר בחייו מ"ט לא משום דרבי אליעזר שמותי הוא וכו'. כבר כתבתי בעניותי בזה בפתח עינים גם בעין זוכר מערכת אלף אות כ"ב. ושם נאמר דהערוך ורשב"ם ור"ת והתוספות והרמב"ן והרשב"א והר"ן הסכימו דשמותי פירוש מבית שמאי כדמפרש בירושלמי:

משום דר"א שמותי הוא. פירש"י לשון שמתא שהרי ברכוהו וכו' ובגיליון תוס' הקשה ראבי"ה דבאלו מגלחין איבעיא להו מנודה מהו בתפילין תי"קו ור' אליעזר היה מניח תפילין כדאמר סוף ד' מיתות וכו' ע"ש והריטב"א בחידושי מ"ק פ"ג כתב דזימנין דמשכחת דכמה בעיי בש"ס לא מפשטי בדוכתייהו ומפשטי בדוכתא אחרינא וה"נ האי בעיא דמנודה בתפילין איפשיטא מעובדא דר' אליעזר ע"ש והריב"ש בתשובות סימן קע"ג כתב דיש לדחות דתפיליו של בנו קאמר אבל ר' אליעזר לא היה לובש ע"ש והוא דוחק גדול אמנם יש לומר עפ"י מ"ש רבינו ירוחם נתיב י"ד ח"א בשם הראב"ד ומרן בב"י בשם הקונדריסין דרשאין להקל על המנודה ולומר חוץ מדבר פלוני ע"ש והכא דידעו רוב קדושת ר' אליעזר מסתברא דאמור רבנן חוץ מתפילין לצד דאסור ומשו"ה סלקא בתיק"ו:
והנה רש"י ז"ל בשבת דף ק"ל פירש שברכוהו ואח"כ כתב דבירושלמי מפרש מתלמידי בית שמאי. ויש להעיר דהכא בסוגיין אמאי קפסיק ותני שברכוהו. ואפשר דרש"י משמע ליה מתלמודא דידן דלא סבר כירושלמי רק הוא לשון ברכה. והנה הריטב"א בחידושיו בסוגיין פירש דשמותי הוא ר"ל שתפס מדת ב"ש לחלוק עם רבים והביאו הרב יבין שמועה כלל רמ"ב דף פ"ח ע"ב. ויש להרגיש דממ"ש בשיטה מקובצת לביצה דף ד' ע"א בשם הריטב"א במאי דפריך הש"ס ואלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסירא וז"ל פירש הריטב"א דלענין מוקצה לא ס"ל לר' אליעזר כבית שמאי אע"פ דשמותי וכו' ע"ש משמע דהריטב"א סבר דשמותי הוא פירושו מתלמידי ב"ש ומחלפא שיטתיה ממ"ש בחידושיו בשמעתין כפי מה שהביא הרב יבין שמועה בשמו כמש"ל. והרב יבין שמועה שם כתב על דברי הריטב"א בסוגיין הנזכרים וז"ל ולא ידעתי איך יתישב לדעת הריטב"א הירושלמי שהביאו התוס' בביצה ד' ל"ד ע"ב דמקשה מחלפא שיטתייהו דב"ש לעיל אמרי לא יטול והכא קאמרי דבאמירה סגי והכא היינו ר' אליעזר וקרי שיטתייהו דב"ש נראה דר"א תלמידם עכ"ל ונראה דהרב ז"ל לא שלטו מאורי אור עיניו בירושלמי עצמו וחשב דמ"ש התוס' שם דהא רבי אליעזר שמותי הוא הוא מדברי התוס' ואמטו להכי יליף לה ממ"ש בירושלמי מחלפא שיטתייהו דב"ש והכא ר' אליעזר וקרי ליה שיטת ב"ש. אבל הרואה יראה בירושלמי פ"ק דביצה ופרק המביא דאמרי בהדיא מחלפא שיטתייהו וכו' דר"א שמותי ע"ש והדבר ברור דהירושלמי ס"ל דפירוש ר"א שמותי מבית שמאי וכן מוכח בירושלמי סוף פ"ט דשביעית ופ"ה דתרומות ומ"ש בירושלמי סוף פ"ב דבכורים ור"ג ור' אליעזר לא מן בית הלל הוו. פירשו הרב שדה יהושע ומהר"ר אליהו שם דהכי פריך מי לא סברי בהא כבית הלל ע"ש וכבר רמזנו מזה בקונטריס זה בשבת על דף ק"ל ע"ש בס"ד:

מתני' וחכ''א דיה שעתה. עד כ''ד חדש שהוא זמן הנקת התינוק ובגמרא מפרש טעמא: שעברו עליה. שלא ראתה: שלש עונות. מפרש לה בגמרא: סמוך לזקנתה. מפרש בגמרא: כל אשה. וה''ה ילדה: מעוברת ומניקה כו'. אבל לא עברו עליה לא ופליג אדרבי אליעזר ואת''ק דאמר לעיל מעוברת דיה שעתה משיודע העובר ומניקה משנולד: בראייה ראשונה. שראתה הבתולה או המעוברת או הזקנה לאחר שלש עונות: אבל בשנייה מטמאה מעת לעת. שהרי חזרה לקדמותה להיות דמים מצויים בה: גמ' אין אומרים למי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד. שראה: שמותי. לשון שמתא שהרי ברכוהו כדאמרינן בהזהב (ב''מ דף נט:) הלכך לא עבדינן כוותיה באחרנייתא: דמצינן מחינן בהו. אי עבדי כוותיה באחרנייתא: המקשה. מחמת ולד בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה וקשתה שלשה ימים רצופין ובכל יום ראתה דם וקי''ל דאינה זבה מחמת שלשה ימי קישוי ליטען שבעה נקיים וקרבן דכתיב כי יזוב זוב דמה ודרשינן בבנות כותים דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואם שפתה מן הצער שעמדה בלא צער לאחר השלשה ימים וילדה נתגלה הדבר למפרע שלא בא הדם מחמת הולד והרי היא יולדת בזוב וצריכה שבעה נקיים לבד ימי טומאת לידה וצריכה שני קרבנות אחד לזוב ואחד ללידה: וכמה תשפה. תעמוד ותנוח מצערה לאחר השלשה של קושי ותהא זבה למפרע מחמת הקושי: מעת לעת. אם שפתה מחצות היום זה עד כעת מחר איכא למימר דלאו משום ולד הוה וקרינן ביה כי יזוב זוב דמה ופליג ר' יהושע עליה בפרק בנות כותים: שבדקו עצמן. כשפסקו מזובן הוצרכו לספור שבעה נקיים בלא ראייה כדכתיב וספר לו וגו' ובדקו עצמן ראשון ושביעי ושאר חמשה ימים שבינתיים לא בדקו: בחזקת טהרה. הואיל ותחלתו וסופו בטהרה וטובל לערב של שביעי: אלא ראשון ושביעי. וצריכין למנות עוד חמשה ימים דחוששים שמא ראו בינתיים ומיהו אי הוה ידעה בודאי שראתה בינתיים סתרה לנקיות הראשון דרחמנא אמר (ויקרא טו) ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בינתיים אבל השתא חששא היא ומונה לסירוגין: אלא יום שביעי בלבד. דשמא ראתה ימים שבינתיים וסתרה את טהרת יום הראשון דכולהו נקיים בעינן דכתיב ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בינתיים: מדברי ר' יהושע. שר''א השוה מדותיו דקסבר כיון דתחלתן וסופן בטהרה מחזקינן נמי לאמצעיים בטהרה אבל רבי יהושע כיון דאמצעיים חייש לטומאה נסתרה טהרת יום ראשון: אחורי כלים. דאמרינן לקמן אחורים טמאין ותוכו טהור דטומאת משקין לטמא כלים דרבנן והכי הוא דגזור שלא יטמא תוכו בנגיעת אחוריו וטעמא מפרש בבכורות עבדו רבנן היכרא בהך טומאה דלידעו אינשי דמדרבנן היא ולא נשרוף עליה תרומה וקדשים: שנטמאו במשקין. ומשקין בשרץ והוו ראשונים ולא מטמו כלים מדאורייתא אלא אב הטומאה ורבנן הוא דגזור: מטמאין את המשקין. מדרבנן דכיון דעלולין לקבל טומאה מיטמו בכל דהו להיות ראשונים ויפסלו את השני בחולין: ואין פוסלין את האוכלין. רבותא קתני דאפילו מפסל לא פסלי כדמפרש טעמא ואזיל: טבול יום שני הוא. ואינו מטמא משקה חולין דקי''ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחלה חוץ מטבול יום וטעמא מפרש בפ''ק דשבת (דף יד:): אחורי כלים. בטומאת משקין דרבנן דכלי אינו מקבל טומאה מדאורייתא אלא מאב הטומאה בפ''ק דפסחים (דף יח.): וטבול יום. לפסול אוכלי תרומה דאורייתא כדקיימא לן טבל ועלה אוכל במעשר כו' ומקרא נפקא לן ביבמות (דף עד:) ואפילו בנגיעה: משום משקה זב וזבה. רוקו ומימי רגליו שהן אבות הטומאה כדכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב וגו': ומ''ש אחורי כלים דנקט. לינקוט תוכי כלים וכגון דנגעו משקין טמאין לתוכו והוו נמי דרבנן: משום דקילי. אבל תוכי כלים כיון דאחמירו בהו רבנן כדקתני נטמא תוכו כולו טמא מודה רבי אליעזר שפוסלין את האוכלין: הא קמ''ל. מדאיצטריך למימר להו הלכה שמע מינה דאין למידין הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני אין למידין מהן שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו אלא כל אחד מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמו שהיא והיא היתה נקרא משנה וברייתא והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר כדאמר (שבת דף סג.) ליגמר איניש והדר ליסבר ואותה סברא היתה נקראת תלמוד בימי התנאים ומשנה ששנויה בה פסק הלכה מסברת תלמוד שלהן נישנית ואין למידין הימנה:

שמותי הוא. פירש''י שברכוהו וקשה דמסתמא לא היה מזכיר לשון שמתא ובמעשה גופיה דפרק הזהב (ב''מ דף נט:) אינו מזכיר אלא לשון ברכה ופירש ר''ת ורשב''ם דשמותי הוא היינו דהוה מתלמידי שמאי וכן איתא בירושלמי פרק קמא דתרומות דתנן סאה של תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה של תרומה טהורה ב''ש אוסרין ובית הלל מתירין לאחר שהודו א''ר אליעזר תירום ותשרף מי הודה למי וקאמר ב''ש לב''ה א''ר אסי מתניתין אמרה כן לאחר שהודו אמר ר' אליעזר יתרום ותרום ותשרף ורבי אליעזר לאו שמותי הוה בתמיה וכן מפרש באלפא ביתא דרבי מכיר: רבי אליעזר אומר הרי היא בחזקת טהרה. מכאן משמע אשה שספרה ז' נקיים ובדקה יום ראשון ויום ז' ומצאה טהורה דחשיב ספירה רק שבדקה עצמה יום שפסקה בו לערב והפסיקה בטהרה ודוקא יום ז' אבל יום ח' לא ומיהו לכתחלה [לא מועיל] וצריכה לבדוק בכל יום: משום דקילי. אבל תוך כלי פוסל אוכלין דתרומה משום דהוי מי''ח דבר (שבת יג:) האוכלין והכלים שנטמאו במשקין: