נידה ה ע"א

ואילו שיטת הברייתא שכתם באשה שיש לה וסת ונמצא שלא בעת וסתה מטמא למפרע — הריהי כדברי הכל, שאף ר' דוסא סבור שהאשה שיש לה וסת הרואה שלא בשעת וסתה, שמטמאה למפרע.

ושואלים: מדוע מעמידים את משנתנו כשיטת ר' דוסא, שהוא דעת יחיד, כדי שתוסבר הברייתא לשיטות הכל, ולוקמא איפכא [ושיעמיד אותה להיפך], שהמשנה היא לכל הדעות, וברייתא זו היא לשיטת חכמים בלבד, וכמו שהסברנו קודם?!

ומשיבים: כיון דאיכא לאוקומי [שאפשר להעמיד] את השיטה המוסכמת על הכל ("דברי הכל") באופנים שונים: האחד, לקולא [להקל], שהרואה בשעת וסתה מוסכם על הכל שדיה שעתה, ונחלקו רק שלא בשעת וסתה. והשני, לחומרא [להחמיר], שכאשר רואה שלא בשעת וסתה, מוסכם על הכל שמטמאה למפרע, וחכמים סבורים שאף בשעת וסתה יש להחמיר בה. ובמקרה שניתן בו לפרש להקל או להחמיר — לחומרא מוקמינן [להחמיר אנו מעמידים, מסכימים].

א בברייתא שהובאה מקודם קתני [שונה התנא] כי האשה הרואה כתם מטמאת למפרע, שאם תראה האשה דם שלא בשעת וסתה הריהי מטמאה מעת לעת. ונדייק: טעמא [מתוך הטעם] הזה נלמד, שדווקא בדינה של אשה שיש לה וסת הוא, דפליגי רבנן [שמחלקים חכמים] בין כתמה, שמטמא למפרע, לראייתה בשעת הוסת, שאינה מטמאה למפרע.

ומכאן נסיק: הא [הרי, אבל] שאר נשים כגון אלו שהן בחזקת מסולקות דמים, שאמרו בהן חכמים שדיין שעתן, ואינן מטמאות למפרע — אף דין כתמן של אלו כדין ראייתן.

ומעתה יש לברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? כשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס היא, שאמר רב יהודה, אמר שמואל משום (בשם) ר' חנינא בן אנטיגנוס: כל הנשים — כתמן טמא למפרע. ואותן נשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דיין שעתן — דין כתמן כדין ראייתן, ואינו מטמא אלא מכאן ולהבא. חוץ מתינוקת שעדיין לא הגיע זמנה לראות, שאפילו היו סדינין שלה מלוכלכין בדם, ואינה יודעת אם בא דם זה לסדיניה מגופה או ממקום אחר — אין חוששין (מחמירים מן הספק) לה (עליה) לטמאה אף לא מכאן ולהבא.

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו] לר' חנינא דין זה של טומאת הכתם כלל בנשים שהן מסולקות דמים? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: כל הנשים שראו כתם — כתמן טמא. ואף הנשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דם, שדיין שעתן — כתמן טמא. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אותן הנשים שאמרו בהן חכמים דיין שעתן — אין להן דין כתם המטמא. ויש לדייק: מאי לאו [האם אין] הכוונה שאין להן דין טומאת כתם כלל, ואף לא מכאן ולהבא! ומשיבים: לא, כוונת ר' חנינא בן אנטיגנוס שאין להן דין כתם לטמא למפרע, אבל יש להן דין טומאת כתם לטמא מכאן ולהבא.

ושואלים: אם כן, מכלל זה נסיק שתנא קמא [הראשון, החולק על ר' חנינא בן אנטיגנוס] ואמר שהנשים שאמרו דיין שעתן כתמן מטמא, סבר [סבור] שאפילו למפרע הוא מטמא, והרי אף אם הנשים הללו רואות דם מגופן אין הן טמאות למפרע! ומשיבים: אין [כן], כך היא שיטתו של תנא זה, וכשיטת ר' מאיר היא, שמחמיר גבי [אצל] דין הכתמים. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כל הנשים — כתמן טמא למפרע. ואף אותן נשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דם, שדיין שעתן לטמא, ואין הן מטמאות למפרע — כתמן טמא למפרע, אלו דברי ר' מאיר.

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אותן נשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דם שדיין שעתן ואינן מטמאות למפרע — אף דין כתמן כדין ראייתן, שאינו מטמא אלא מכאן ולהבא. ובדין כתם התינוקת, יש להבחין: תינוקת שהגיע זמנה לראות דם, ומצאה כתם על בגדה — יש לה דין טומאת כתם, וזו שלא הגיע עדיין זמנה לראות — אין לה דין טומאת כתם. ואימתי הוא זמן זה המכונה "הגיע זמנה לראות"? — משהגיעו ימי הנעורים, שהביאה שתי שערות, או שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי המשמשת בעדים — הרי זו כבדיקה גמורה ("פקידה"), ואם לא מצאה דם בבדיקה זו, הריהי ממעטת את תקופת הזמן של מעת לעת ושל מפקידה לפקידה, ואין הטהרות שנגעה בהן קודם בדיקה זו טמאים. ובענין זה אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה זו שבדיקת עד של תשמיש ממעטת הריהי דווקא בבדיקת עד שלאחר התשמיש, ואולם בדיקת עד שלפני תשמיש — אינו ממעט כפקידה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב קטינא: מתוך שהאשה מהומה (נרגשת ונחפזת) לקראת ביתה (התשמיש הקרב), אין היא בודקת כראוי. ושואלים: ואף כי [כאשר] היא מהומה לביתה מאי הוי [מה נהיה, מה בכך]? והרי בסופו של דבר בדקה עצמה, ואם יש דם תראה אותו על העד! ומשיבים: מתוך שמהומה לביתה — אינה מכנסת את העד פנימה לחורין ולסדקין, כפי שיש לעשות לבדיקת טהרות, ויש לחשוש שמא היה שם דם, ולא הגיע אליו העד.

ושואלים על דברי שמואל: תנן [שנינו במשנתנו]: המשמשת בעדים — הרי זו כפקידה. מאי לאו [האם לא] לשון רבים "בעדים" שאחז בה התנא מתייחסת לשני עדים, חד [אחד] שלפני תשמיש, וחד [ואחד] שלאחר תשמיש, הרי שבדיקת עד לפני תשמיש, אף היא כפקידה, וממעטת כמותה, ושלא כדברי שמואל! ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה, שני ה"עדים" שבמשנתנו] הכוונה לבדיקה שלאחר תשמיש, ושניים אלה הם: אחד לו — לבעל, המקנח בעד את בשרו לאחר התשמיש, ובודק אם נמצא בו דם. ואחד לה — לאשה הבודקת עצמה. וכדתנן [כמו ששנינו במשנה בתחילת הפרק הבא]: דרך בנות ישראל שהן משמשות עם בעליהן בשני עדים, אחד לו ואחד לה.

ומקשים על תשובה זו: האי מאי [זה מה הוא], מה טענה היא זו?! שהרי אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שכוונת המשנה בלשון "משמשת בעדים" היא לחד [אחד] שלפני תשמיש וחד [ואחד] שלאחר תשמיש — איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שהרי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שמתוך שמהומה לביתה ולא בדקה שפיר [יפה], אין בעד שלפני התשמיש כדי להוכיח, ולכן קא משמע לן [משמיעה לנו] המשנה שאף בדיקה שלפני התשמיש הרי זו כפקידה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שאידי ואידי [זה וזה], שני עדים אלו הם לבדיקה לאחר תשמיש — פשיטא [פשוט] הדבר שבדיקה שלאחר התשמיש הריהי בדיקה לכל דבר, וממעטת מעת לעת ומפקידה לפקידה!

ומשיבים: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר] שיש לחשוש שמא תראה טפת דם קטנה כגרגיר זרע החרדל, ותחפנה (תכסנה) שכבת זרע ולא ייראה הדם מחמת כן, ולא תהא הבדיקה שלאחר תשמיש נחשבת, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שאין חוששים לזה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאכן לשון "עדים" באה ללמדנו ששתי בדיקות אצרכוה רבנן [הצריכוה חכמים], חד [אחת] לפני תשמיש, וחד [ואחת] לאחר תשמיש, ולכך כיוונה המשנה בדבריה כשאמרה "משמשת בעדים" — שכך ראוי לעשות, ואולם כי קתני [כאשר שנה] במשנה בהמשך הדברים "הרי זו כפקידה" — הכוונה רק לבדיקה שלאחר תשמיש, וזו שלפניו אינה כפקידה, וכדברי שמואל. ושואלים: ואיך למד אתה ממשמעות דברי המשנה שצריכה האשה לבדוק עצמה לפני ולאחרי התשמיש, והא [והרי] "המשמשת" קתני [שנינו] במשנה, ומשמע לשון זו שכך עשתה, ולא שמחוייבת היא בכך! ומציעים: תני [שנה]: "ומשמשת בעדים", שכך היא צריכה לעשות.

ג שנינו במשנתנו כי המשמשת בעדים ומצאה טהורה הריהי ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה. ושואלים: השתא [עכשיו] לאחר שכבר שנינו כי מעת לעת היא ממעטת,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

ואילו הברייתא, האומרת שכתם מטמא למפרע באשה שיש לה וסת, דברי הכל היא, שמודה רבי דוסא ברואה שלא בשעת וסתה, שמטמאה למפרע.

והוינן בה: מדוע חוזרת בה הגמרא מחמת הברייתא, ומעמידה את המשנה כיחידאה, כרבי דוסא, כדי להעמיד את הברייתא לדברי הכל.

ולוקמה איפכא, כמו שסברה הגמרא בתחילה, שהמשנה היא לכולי עלמא, והברייתא לפי רבנן בלבד!?

ומשנינן: כיון דאיכא לאוקמי לדברי הכל לקולא ולחומרא, שהרי אפשר להקל ולומר שהכל מודים בשעת וסתה שדיה שעתה, ולא נחלקו אלא שלא בשעת וסתה. ומאידך אפשר להחמיר ולומר שאפילו בשעת וסתה חולקים רבנן ומחמירים, ואילו שלא בשעת וסתה כולם מטמאים למפרע.

הילכך - לחומרא מוקמינן! שעלינו להחמיר ולומר שמתניתין האומרת שאשה שיש לה וסת דיה שעתה היא רק אליבא דרבי דוסא, אבל חכמים מחמירים אפילו בראתה בשעת וסתה, ואילו הברייתא המחמירה לטמאות למפרע איירי שלא בשעת וסתה, דברי הכל היא.

ועתה מבארת הגמרא את דין הכתם האמור בברייתא.

קתני בברייתא, שטעמו של דבר שגזרו חכמים שגם כתם יטמא למפרע הוא משום שמצינו גזירת טומאה למפרע מעת לעת ברואה דם מגופה, שאם תראה דם מגופה שלא בשעת וסתה הרי היא מטמאה מעת לעת.

ודייקינן: טעמא דאשה שיש לה וסת מטמאה למפרע כשרואה שלא בשעת וסתה, הוא דפליגי, שמחלקים רבנן בין כתמה שמטמא למפרע, לראייתה בשעת הוסת שאינה מטמאה למפרע, היות שאין כתמה חמור מראייתה, שהרי אם תראה מגופה שלא בשעת וסתה תטמא מעת לעת למפרע ^[67].

הא שאר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן, וכגון ארבע הנשים שהן מסולקות דמים, שלא מצינו בהן טומאה למפרע, כתמן אינו מטמא למפרע כראייתן שאינה מטמאת למפרע בכל ענין, כיון שלא יתכן שכתמן יהיה חמור מראיית גופן ^[68].

מני ההיא ברייתא?

רבי חנינא בן אנטיגנוס היא!

דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא בן אנטיגנוס:

כל הנשים - כתמן טמא למפרע! ונשים שהן מסולקות דמים, שאמרו חכמים שאינן מטמאות למפרע אלא דיין שעתן - כתמן אינו מטמא אלא להבא, כראייתן!

חוץ מתינוקת, שלא הגיע זמנה לראות, שאין כתמיה מטמאין אפילו מכאן ולהבא!

שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם - ואינה יודעת אם הדם יצא מגופה - אין חוששין לה לטמאותה! ואפילו אין לה במה לתלות בדמים אחרים, וכגון שאומרת שלא עברה בשוק של טבחים, עדיין איכא למימר שעברה שם אך אינה זוכרת שעברה שם.

וטעמו של דבר, היות שטומאת כתמים היא רק גזירת חכמים, שהרי מצאה את הכתם בלי הרגשה, ומדין תורה אין האשה נטמאת אלא כשהרגישה ביציאת הדם מגופה.

וכשגזרו חכמים על אשה המוצאת כתם שתטמא, לא גזרו אלא באשה שיש לתלות שהגיע הדם מגופה. ותינוקת זו, שלא הגיע זמנה לראות, אין לתלות שיצא הדם מגופה כל עיקר.

ופרכינן: ומי אית ליה לרבי חנינא במסולקות דמים דין כתם כלל שיטמא בהן הכתם, ואפילו מכאן ולהבא!?

והתניא: כל הנשים - כתמן טמא!

ונשים שהן מסולקות דמים, שאמרו חכמים דיין שעתן - כתמן טמא!

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: נשים שאמרו חכמים דיין שעתן - אין להם כתם!

ודייקינן: מאי לאו, הא דקאמר רבי חנינא בן אנטיגנוס שנשים מסולקות דמים אין להם כתם כוונתו לומר כי אין להן כתם כלל, ואפילו מכאן ולהבא הן אינן מטמאות.

ומשנינן: לא תימא שאין כתמן מטמא כלל, אלא הכי קאמר: אין להן טומאת כתם, למפרע, אבל יש להן טומאת כתם מכאן ולה בא!

והוינן בה: מכלל דבריו של רבי חנינא בן אנטיגנוס, שהעמדנו עתה את דבריו שיש להן כתם מכאן ולהבא ואין להם למפרע, אתה למד דתנא קמא החולק עליו, והאומר "נשים שאמרו חכמים דיין שעתן - כתמן טמא", סבר כי כתמן של מסולקות דמים מטמא אפילו למפרע, אף על פי שאין בראייה מגופן טומאה למפרע!?

ומשנינן: אין! רבי מאיר היא, דמחמיר גבי כתמים בארבע הנשים המסולקות דמים יותר מאשר גבי ראיית דם היוצא מגופן.

וטעמו של דבר, לפי שבראיה מגופן יש לומר שכיון שהן מסולקות דמים, צריך להניח שלא יצא הדם מקודם אלא עכשו, כשנמצא. אבל ביחס לדם הנמצא בצורת כתם על בגדה אין סברא לומר שכיון שעתה היא מצאה את הכתם על הבגד, הוא יצא זה עתה מגופה אל הבגד. אלא יש לנו לחוש דשמא אם היתה בודקת את הבגד מקודם, היתה מוצאת את הדם עוד מקודם.

דתניא: כל הנשים - כתמן טמא למפרע. ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן, גם הן - כתמן טמא למפרע! דברי רבי מאיר.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: נשים שאמרו חכמים דיין שעתן, אין כתמן טמא למפרע אלא כתמן כראייתן לטמא מכאן ולהבא בלבד.

ותינוקת שהגיע זמנה לראות ומצאה כתם, יש לה טומאת כתם מכאן ולהבא, אף על פי שעדיין לא ראתה מעודה דם מגופה.

ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות - אין לה טומאת כתם!

ואימתי הגיע זמנה של התינוקת לראות?

משהגיעו ימי הנעורים, שהביאה שתי שערות, או שמלאו לה י"ב שנה ויום אחד, על אף שלא הביאה שתי שערות ^[69].

שנינו במשנה: והמשמשת בעדים - הרי זו כפקידה!

אמר רב יהודה אמר שמואל: "עד" שבדקה בו עצמה לפני תשמיש אינו ממעט כפקידה, ולפיכך אינו ממעט על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה, ומה שאמרו במשנה שהמשמשת בעדים הרי זו כפקידה, הכוונה היא ל"עד" שבודקת בו לאחר תשמיש.

והוינן בה: מאי טעמא אין הבדיקה בעד שלפני תשמיש נחשבת כפקידה?

אמר רב קטינא: מתוך שהאשה מהומה ממהרת לביתה לתשמיש, אין סומכין על אותה הבדיקה שלפני תשמיש.

ופרכינן: וכי "מהומה" לביתה מאי הוי? והרי סוף כל סוף היא בדקה עצמה?

ומשנינן: מתוך שמהומה לביתה - אינה מכנסת את עד הבדיקה לחורין ולסדקין, ונמצא שאינה בודקת כראוי ^[70].

ופרכינן: תנן במשנתנו אשה המשמשת בעדים - הרי זו כפקידה!

ודייקינן מהא דנקט התנא "עדים" בלשון רבים, שהמשנה מדברת בשני עדים.

מאי לאו שני עדים אלו הם: חד, העד שבודקת בו לפני תשמיש, וחד, העד שבודקת בו לאחר תשמיש ^[71].

ומוכח, שגם עד הבדיקה שלפני תשמיש נחשב כפקידה.

ודחינן: לא לעד הבדיקה שלפני תשמיש התכוונה המשנה. אלא אידי ואידי, אותן שני עדים, הם עדים לאחר תשמיש. וכוונת המשנה לומר: אחד לו, לבעל, שמקנח עצמו בו לאחר תשמיש, ואחד לה לאשה.

ושני עדים אלו לאחר תשמיש, הם כדתנן:

דרך בנות ישראל שהן משמשות בשני עדים - אחד לו ואחד לה.

ופרכינן על האי תירוצא:

האי תירוצא, דמתניתין איירי בשני עדים, אחד לו ואחד לה, ולאחר תשמיש - מאי תירוצא הוא!?

והרי, אי אמרת בשלמא דשני העדים דמתניתין הם עדי האשה עצמה, חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש, שפיר איצטריך התנא להשמיענו דין זה.

כי סלקא דעתך אמינא מתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר בבדיקה שלפני תשמיש, קא משמע לן תנא דמתניתין שבכל זאת גם הבדיקה הזאת הרי זו כפקידה, ולכן היא ממעטת על ידי מעת לעת ועל ידי מפקידה לפקידה.

אלא [כמו אבל], אי אמרת אידי ואידי בדיקות שלאחר תשמיש הן, מאי קא משמע לן תנא דמתניתין, והרי פשיטא שהבדיקה שלאחר תשמיש, שהיא בדיקה הגונה, ממעטת ממעת לעת ומפקידה לפקידה!?

ומשנינן: איצטריך התנא לאשמועינן אפילו בבדיקה שלאחר תשמיש שהיא נחשבת בדיקה הגונה. כי מהו דתימא דיש לחוש שמא תראה טפת דם שהיא קטנה כחרדל, ותחפנה שכבת זרע לאותה טיפת דם, ואין הבדיקה שאחר תשמיש בדיקה הגונה. ולכן קא משמע לן תנא דמתניתין שאין לחשוש לכך, ולעולם איירי מתניתין רק בבדיקה שאחר תשמיש.

ואיבעית אימא שאכן שתי בדיקות אצרכוה רבנן לאשה, חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש, ואלו הן שני העדים המוזכרים במשנה. אלא שאין מכאן קושיה לדברי שמואל שאמר שרק העד השני, שלאחר תשמיש, נחשב לפקידה. היות וכי קתני במתניתין שהמשמשת בעדים הרי זו כפקידה - אעד דלאחר תשמיש בלבד קאי!

ומה שהזכירה המשנה גם את העד הראשון שלפני תשמיש, הוא להשמיענו שיש לה מצוה לשמש בשני עדים, לפני תשמיש ולאחריו. אך רק העד השני נחשב כפקידה.

ופרכינן: כיצד מצית למימר דאשמועינן דמצוה לשמש בשני עדים לפני תשמיש ולאחריו? והא "המשמשת" בעדים קתני! ומשמע שאין זה לשון מצוה וחובה, אלא שכך היא נוהגת מעצמה!?

ואם כן, הא דקתני "והמשמשת בעדים" בהכרח הוא בא להורות ששתי הבדיקות שוות, ושתיהן נחשבות ל"פקידה", ואם תאמר שרק הבדיקה האחרונה נחשבת לפקידה תיקשי לן לשם מה נכתבה הבדיקה הראשונה שלפני תשמיש?

ומשנינן: תני במשנתנו במקום "והמשמשת בעדים" - "ומשמשת בעדים" בלשון חיוב, ותרתי מילי אשמעינן תנא דמתניתין: האחד, שהיא מצווה לשמש בשני עדים, אחד לפני תשמיש ואחד לאחריו. והשני, שהבדיקה שלאחר תשמיש חשובה כפקידה. אבל הבדיקה שלפני תשמיש, כיון שהיא נחפזת בה אין היא בודקת כהוגן, ולכן אינה חשובה כפקידה.

שנינו במשנה: והמשמשת בעדים ממעטת על ידי מעת לעת.

והוינן בה: השתא, מעת לעת, שהוא פרק זמן יותר ארוך מפרק הזמן של מפקידה לפקידה [כגון מפקידת שחרית לפקידת ערבית], ובכל זאת הפקידה של העדים בשעת תשמיש ממעטת ממנו.

הערות

^[67] רש"י מפרש, שבכתמים היא מטמאה למפרע בשעת וסתה משום דאשכחן גם בראיה שמטמאה למפרע, אם ראתה שלא בשעת וסתה, ולכן אין זה נחשב שכתמה חמור מראייתה. ולכאורה עדיין תמוה, למה בכתם מטמאה למפרע אף בשעת וסתה. והתוס' לעיל [ג א ד"ה ושרצים] פירשו הטעם "הואיל ואם הכתם יבש הוא, על כרחך טמאה למפרע. ופעמים נמי אף כשהוא לח, מוכיח דלא אתא השתא וכו', לא פלוג רבנן בכתמים". ורש"י [בסמוך ד"ה דמחמיר] פירש טעם החומרא בכתמים, וזה לשונו: "אבל בכתם, איכא למימר אי בדקה לחלוק, מעיקרא הוה אישתכח". ובפשטות, כוונתו לחלק בין ראיה, שאינה מטמאה למפרע משום שאילו היה דם היתה רואה מעיקרא, ובין כתמים. אך תמוה, למה פירש רק לחדא לישנא בטעמא דשמאי. ועוד, למה לא מעמידים על חזקה דמעיקרא שבד' נשים אין ריעותא כלל, ויתכן לבאר, שכוונת רש"י לדמות לבדקה בעד ונמצאת טמאה ואינה זוכרת באיזה יום או שעה בדקה בו שלא יתכן להעמידה על חזקתה, כי כל דבר שכבר נתברר לנו אלא שנשכח מאתנו, לא יתכן להעמיד על חזקה, והוא הדין בכתם, יש לומר, שאם היתה בודקת החלוק אתמול היתה מוצאת הכתם, הילכך חשיב כבדקה ואינה זוכרת מתי בדקה.

^[68] תוס' [ד"ה הא] מדייקים מכאן שאשה אשר יש לה וסת אינה נחשבת מסולקת דמים כמו ד' נשים, ולפיכך מטמאה בכתם למפרע. ואם כן, רבי דוסא הסובר דיה שעתה ביש לה וסת, כ"ש דיה שעתה בד' נשים. ומקשים התוס' מסוגית הגמרא להלן [ז ב]. ותירצו: ויש לומר, הא דביש לה וסת כתמה טמא למפרע, לאו משום דחמיר טפי מד' נשים, אלא משום דגזור בשעת וסתה אטו שלא בשעת וסתה, אע"ג דבראיה לא גזור. וביאר הגרעק"א [במהדו"ק תשובות נו] שודאי ד' נשים מסולקות יותר מאשה שיש לה וסת, אלא שביש לה וסת וראתה ביום וסתה, כשאנו באים לומר שראתה מאתמול, הרי אנו באים לחדש נגד הטבע, ולכן אמרינן שהיום ראתה, כיון שיש סיבה שתראה היום ולא מאתמול, שאין ראוי שתראה אז. מה שאין כן בד' נשים, אין שום חילוק בין אתמול להיום, כיון שהיא מסולקת לגמרי מדמים, וכיון שראתה הוי שינוי מטבעה, ומהיכי תיתי לומר ששינתה היום יותר מאתמול. לפיכך מטמאין לה למפרע. ולענין כתם החמירו אף שמצאתו בשעת וסתה, מטמאים למפרע גזירה אטו שלא בשעת וסתה, וכפי שפירשו התוס' לעיל [ג א] כיון שלפעמים הכתם יבש שודאי הגיע מאתמול שלא בשעת וסתה מטמאים למפרע עד שעת כיבוס, לא פלוג רבנן וגזרו לטמא למפרע אף כתם לח.

^[69] ראה פירש"י ומשמע שמספיק בב' שערות אף שלא הגיעה לי"ב שנים. ראה תורת הבית [יז א] שחולק על זה, ראה עוד בסדרי טהרה [קצ ה].

^[70] נחלקו הראשונים בהא דאמרינן מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין וסדקין, אם יש להוכיח שכל בדיקות שעושה לבעלה אינה צריכה חורין וסדקין או לא. שיטת הראב"ד [בעלי הנפש שער הספירה והבדיקה] שלא הצריכו חורין וסדקין אלא לטהרות ולא לבעלה. ואילו שיטת הרמב"ן כאן, שבהפסק טהרה בעי חורין וסדקין, אבל בספירת ז' נקיים, שכבר עומדת בחזקת טהרה, אינה צריכה חורין וסדקין. שיטת הרשב"א, שאף ז' נקיים צריכה בדיקת חורין וסדקין, כדי שלא יהא בעלה שהוא באיסור כרת קל ממעלת עסק טהרות. ולא הקילו לבעלה אלא בבדיקה קודם תשמיש, שעיקרה רק משום מעלת הטהרות. וראה שם לשון הרשב"א, שכשאינה בודקת בחורין וסדקין הוי חצי בדיקה. ובשורש הפלוגתא ובביאור תקנת חורים וסדקים נאמרו באחרונים כמה טעמים. א. הנודע ביהודה [מו] נוקט שבלא חורין וסדקים חיישינן שמא כותלי בית הרחם העמידוהו ונתעכב הדם בחורין וסדקים. ויסוד פלוגתת הרשב"א והראב"ד הוא, האם כמו שבמעת לעת לא חיישינן לכותלי בית הרחם אלא לטהרות ולא לבעלה, הוא הדין לענין הפסק טהרה וז"נ. או לא. ראה שם נפקא מינה לדינא. וראה עוד בחוות דעת [קצו ד]. ב. הגרעק"א [קמא ס] מבאר, שלעולם לא חיישינן לכותלי בית הרחם, ועיקר החשש שמא עתה בשעת הבדיקה זב הדם דרך חורין וסדקים, ולפי זה נוקט שבמכנסת המוך עמוק הרבה שאף אם היה דם זב לחורים וסדקים היה נוטף על המוך לכולי עלמא אינה צריכה חורין וסדקים. ראה עוד בסדרי טהרה [קצו כג] ובחזו"א [צג ג] ג. החזו"א [שם] מפרש שלעולם עיקר הבדיקה הוא לברר עכשיו שהמעיין סתום, ומה שהצריכו בדיקה בחורים ובסדקים, הוא משום שבבדיקה לחוד אין ראיה שנפסק המעין, דדרך הראיה שאינה שופעת כנהרא, ועל ידי חורים וסדקים הוברר שמעיינה סתום. וראה עוד בחזו"א [צב כא] שהוסיף שכל שמעיינה פתוח, עומדת טיפת הדם בפיה, ועל ידי הדחיקה היא יוצאת. והעלה לפי זה, שדי בקינוח כמה פעמים בזה אחר זה, וכן באופן שיש טבעת, מהני בדיקת חורים וסדקים, כי הדחיקה מבררת שנסתם המעיין. אמנם ראה בחזו"א [פא] שחידש דלא מהני בדיקת הפסק טהרה מיד לאחר רחיצה כיון שאין הבדיקה מבררת שמעיינה סתום. ומבואר, שענין הבירור של חורים וסדקים הוא לברר שמעינה נסתם ולא שפעה סמוך להפסק טהרה, ולפיכך נקט שאינו בירור לאחר הרחיצה. וכן כתב הסדרי טהרה [קצו כג], ולכאורה דבריו כאן סותרים למה שפירש בסימן צ"ב, שענין בדיקת החורים והסדקים הוא כדי לברר שמעיינה נסתם עכשיו. ובמחלוקת הרמב"ן והרשב"א אם יש לחלק בין בדיקת הפסק טהרה לז' נקיים, ראה חזו"א [צב כו]. ויש שפירשו, שיסוד הפלוגתא בגדר הבדיקה דז' נקיים הוא, האם ענינה להחזיקה בטהרה כמו ההפסק טהרה, או דילמא אין ענינה אלא לקיים דין ספירה. בשיטת הרשב"א צריך ביאור, מאי שנא מעת לעת דלא חיישינן אלא לטהרות ולא לבעלה ובבדיקות סבירא ליה שלבעלה חמיר טפי, ראה סדרי טהרה [קצא ב] ובשו"ת רעק"א [סב].

^[71] ראה רש"ש שהקשה מדברי התוס' [ג ב ד"ה ולאביי] שכשמצאה דם לא חיישינן אלא שנתעכב הדם הזה שנמצא בבית החיצון, אבל לא חיישינן שהיה דם אחר, אם כן, מאי טעמא הכא אמרינן שלא תמעט שמא תחפנה שכבת זרע הרי כל מה שנחשוש כשתמצא דם הוא רק שמא דם זה כבר היה קודם, אבל לחוש שהיה דם אחר על העד ולא ראתה אותו, לכך לא נחוש, ולמה לא תועיל בדיקה זו שלאחר תשמיש. ראה עוד במי נדה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And as for the ruling of the baraita, that a woman who discovers menstrual blood not at her fixed time for menstruation is impure retroactively, this is a halakha with which everyone agrees.

The Gemara raises a difficulty: But let us interpret the mishna in the opposite manner. Why interpret the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Dosa and the baraita in accordance with everyone, when we can give precedence to the mishna, which is more authoritative, by interpreting it in accordance with all opinions, as was first explained, and the baraita only in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara answers: Since there is a way to interpret it as a leniency, i.e., that all agree that blood discovered at the fixed time of menstruation renders items impure only from that point onward, and it can also be interpreted in a manner that leads to a stringency, i.e., everyone agrees that blood discovered not at her fixed time for menstruation causes retroactive impurity, and furthermore the Rabbis hold that this is the halakha even when blood is discovered at her fixed time of menstruation, we interpret it the way that leads to a stringency.

§ It is taught in the baraita: If a woman who has a fixed menstrual cycle finds a blood stain, her blood stain is retroactively impure. The reason is that if she sees a flow of menstrual blood not at the fixed time of her menstrual cycle, it renders her ritually impure retroactively for a twenty-four-hour period. The Gemara analyzes this statement: The reason for this ruling is that she is a woman who has a fixed menstrual cycle; therefore, the Rabbis distinguish between her blood stain, which causes retroactive impurity like a sighting not at her fixed time, and her sighting of her menstrual flow at its fixed time, which does not cause retroactive impurity.

It can be inferred from here that in the case of those other women, e.g., a pregnant or elderly woman, with regard to whom the Sages stated: Their time is sufficient and their menstrual flow never causes retroactive impurity, the same halakha applies to their blood stains as to their sighting of their menstrual flow, i.e., the stains do not cause retroactive impurity.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this baraita taught? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Antigonus, as Rav Yehuda said that Shmuel says in the name of Rabbi Ḥanina ben Antigonus: The halakha with regard to all women is that their blood stains are impure retroactively. But any women with regard to whom the Sages stated: Their time is sufficient, their blood stains share the same ruling as their sighting of their menstrual flow, i.e., they do not cause retroactive impurity. This is the halakha except for the case of a young girl whose time to see the flow of menstrual blood has not arrived. With regard to her, even if her sheets are soiled with blood one need not be concerned for it, i.e., her blood stains do not cause any impurity at all, even from that point onward.

The Gemara asks: And does Rabbi Ḥanina ben Antigonus hold that a blood stain causes ritual impurity at all? But isn’t it taught in a baraita: The halakha with regard to all women is that their blood stains are impure. And similarly, women with regard to whom the Sages stated: Their time is sufficient, their blood stains are also impure. Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: The halakha of women with regard to whom the Sages stated: Their time is sufficient, is that they do not have the ritual impurity of a blood stain. What, is it not correct to say that this means they have no impurity caused by a blood stain at all? The Gemara answers: No, it means that they do not have impurity caused by a blood stain retroactively, but they do have the impurity caused by a blood stain from here onward.

The Gemara asks: From the fact that Rabbi Ḥanina ben Antigonus holds that a blood stain imparts ritual impurity from that point onward, does this not indicate that the first tanna holds that it causes ritual impurity even retroactively? The Gemara answers: Yes, the ruling of the first tanna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who is stringent with regard to blood stains. As it is taught in a baraita: The halakha with regard to all women is that their blood stains are impure retroactively. And similarly, women with regard to whom the Sages stated: Their time is sufficient, their blood stains are also impure retroactively. This is the statement of Rabbi Meir.

The baraita continues: Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: The halakha of women with regard to whom the Sages stated: Their time is sufficient, is that their blood stains share the same ruling as their sighting of their menstrual flow, i.e., they cause ritual impurity from that point onward. And in the case of a young girl, if her time to see the flow of menstrual blood has arrived, then she has impurity status when she finds a blood stain. But if her time to see the flow of menstrual blood has not yet arrived, she does not have impurity status when she finds a blood stain. The Gemara asks: And when does a young girl arrive at her time to see the flow of menstrual blood? The Gemara answers: When the days of her young womanhood have arrived.

§ The mishna teaches: And with regard to a woman who engages in intercourse while using examination cloths, with which she ascertains whether the menstrual flow began, since the halakhic status of that act is like that of an examination, it reduces the time from a twenty-four-hour period and reduces the time from examination to examination. Rav Yehuda says that Shmuel says: The examination cloth with which she examined herself before intercourse does not reduce the time from a twenty-four-hour period like a regular examination.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Shmuel? Rav Ketina says: Since she is excited [shemehuma] and hurried for intercourse with her husband, it is not considered a proper examination. The Gemara asks: And even if she is excited for intercourse with her husband, what of it? Why does that invalidate her examination? The Gemara answers: Since she is excited and hurried for intercourse with her husband, she does not insert the examination cloth into her recesses and folds.

The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna: And a woman who engages in intercourse while using examination cloths, the halakhic status of that act is like that of an examination. The mishna refers to examination cloths in the plural. What, is it not speaking of one cloth used before intercourse and one cloth used after intercourse? The Gemara answers: No, this cloth and that cloth are both used after intercourse; and the reason why the mishna uses the plural is that one cloth is for his use and one is for her use. As we learned in a mishna (14a): It is the custom of Jewish women to engage in intercourse with their husbands with two examination cloths, one for his use and one for her use.

The Gemara asks: What is this? Granted, if you say that the mishna is referring to one cloth used before intercourse and one used after intercourse, it was necessary for the mishna to mention both examinations, as it might enter your mind to say that since she is excited and hurried for intercourse with her husband, she did not examine herself properly. Therefore, the mishna teaches us that her examination with a cloth before intercourse is considered as a halakhically valid examination. But if you say that this cloth and that cloth are his and her cloths used after intercourse, isn’t it obvious that they are treated as halakhic examinations? Why is this ruling necessary?

The Gemara answers: The halakha that the examinations performed after intercourse count as valid examinations is necessary, lest you say that perhaps she might see a drop of blood corresponding to the size of a mustard seed and a drop of semen covered it. In other words, it is possible that she discharged a tiny amount of menstrual blood that went undetected, as it was covered by a drop of semen. Therefore, the mishna teaches us that one does not need to be concerned for this possibility.

And if you wish, say instead: The mishna is referring only to her examinations, but the reason the mishna mentions two examinations is not to give them the status of valid examinations, but to teach that they are both obligatory. As the Sages required her to perform two examinations: One before intercourse and one after intercourse. And when the mishna teaches: The halakhic status of that act is like that of an examination, it is referring specifically to the examination performed after intercourse. The Gemara raises a difficulty: But the mishna teaches: A woman who engages in intercourse while using examination cloths. This formulation indicates that the examination is voluntary and is not mandated by the Sages. The Gemara explains that one should emend the text of the mishna so that it teaches: And a woman must engage in intercourse while using examination cloths.

§ The mishna teaches: And with regard to a woman who engages in intercourse while using examination cloths, as the halakhic status of that act is like that of an examination, it reduces the time from a twenty-four-hour period, and reduces the time from examination to examination. The Gemara asks: Now that the mishna teaches that this examination reduces time from a twenty-four-hour period,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתוך שמהומה לביתה אין מכניסתו לחורין ולסדקין. מכאן למד הראב"ד ז"ל שכל לבעלה אינו צריך בדיקת חורין וסדקין שהרי בדיקה זו אינה מועילה לטהרות מפני שאין בה בדיקת חורין וסדקין ואע"פ כן מועלת לגבי בעלה. ועוד הביא ראיה ממה שאמרו דתביעה הרי היא כבדיקה לגבי בעלה.
והוא ז"ל כתב שיש מי שחולק ואמר דבדיקת זבה בין ביום ההפסקה בין בבדיקת השבעה בעינן בדיקה מעולה כשל טהרות ולא הקלו לגבי בעל אלא בבדיקת המעלות כגון זו שאשה העסוקה בטהרות הצריכו בדיקה זו אף לבעלה מתוך חומר שהחמרת עליה בטהרות אבל בדיקה מעולה הצריכה להן מחמת הבעל עצמו צריכה להיות בדיקה מעולה ועוד שיש להחמיר אפילו בבדיקת מעלות ומה שאמר כאן אינה מכניסתו לא שלא הוצרכה אלא מתוך שמהומה לביתה חוששין לטהרות שמא לא עשתה כהוגן ולא הכניסתן לחורין ולסדקין והוא כעין מה שאמרו בסמוך ניחוש שמא תראה טפת דם ותחפנו שכבת זרע וכו' וכן נראה מדברי רש"י ז"ל דכל בדיקה היינו לחורין וסדקין כשילהי פירקין.
ולפי הסברא יש להכריע שבדיקת ההפסקה שהיא מעלה אותה מטומאה לטהרה ומוציא אותה מחזקה לחזקה צריכה להיות בדיקה מעולה שאין אחריה עליו ספק, אבל בדיקת השבעה כיון שכבר פסקה להעמידה בחזקתה בבדיקה כל דהו סגיא דהא אפילו לא בדקה כלל אלא בשעת ההפסקה ובסוף שבעה טהורה לקמן בפרק בתרא הילכך לקולא כדברי הראב"ד ז"ל ובעל נפש לא יקל בכך.

השתא מעת לעת ממעטה מפקידה לפקידה מיבעיא. פי' לדברי חכמים לעולם מפקידה לפקידה זמנה מועט מעת לעת שכבר מיעט מעל"ע ע"י הפקידה וכיון שעד זה ממעט על יד מעת לעת אם לא בדקה מאתמול כ"ש שדינו למעט על יד הפקידה אם בדקה עצמה היום בשעה ראשונה ולרביעית שמשה דכיון שהזמן ביניהם מועט אין לחוש כ"כ בשעת פקידה לומר עם סלוק ידיה ראתה. ופריק סד"א עד זה לא תמעט אלא על יד מעל"ע אע"פ שהחששא שלו יותר קרובה מפני הפסד טהרות הקל. אבל על יד פקידה לא ימעט דליחוש שמא תחפנו שכבת זרע קמ"ל.

מתוך שמהומה לביתה אין מכניסתו לחורים ולסדקים. דקדק מכאן הראב"ד ז"ל דכל לבעלה אינה צריכה בדיקת חורים וסדקים. נראה שהוא ז"ל מפרש מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת אלא במה דצריך לה לשעתה לביתה, וכן סייע דבריו מההיא דאמרינן בשילהי פרקין (יב, א) כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, כלומר לפי שנותנת דעתה ומרגשת אם יש דם בבית החיצון אם אין, ואין לך בדיקה כל דהוא מתביעה. והוא ז"ל כתב, דיש מי שאומר בבדיקת זבה בין בהפסק טהרה בין בבדיקת שבעה נקיים צריכה בדיקת חורים וסדקים, ולא הקלו לגבי בעלה אלא בבדיקת המעלות, לפי שאין עקר הבדיקה לבעל מחמת הבעל אלא מחמת מעלות הטהרות שהיא עסוקה בהן והילכך לא הצריכוה אלא בבדיקה כל דהו. והדעת מכרעת כלשון הזה, שהדין נותן דלא יהא בעלה שהוא איסור כרת קל ממעלת עסק טהרות, ועוד דאף בזאת יש לי לומר דבבאה לישאל אומרים לה לבדוק חורים וסדקים וכאן חשש פשיעה הוא, כלומר מתוך שהיא מהומה לביתה, ועוד דבעלמא אין אתה מצריכה לבעלה שמא תפשע ולא תבדוק יפה. והרמב"ן נר"ו הכריע בדבר, דבדיקת ההפסקה שהיא להעלותה מטומאה לטהרה צריכה חורים וסדקים, אבל בדיקת השבעה דכבר בחזקת טהרה עומדת בבדיקה כל דהו סגי. גם זה אינו מספיק לדעתי, דכיון שאף אתה מצריכה בדיקה בימי ספירה או בתחלה או בסופה או שמא בכולן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בשלהי מכלתין, (סט, א) ואם לא בדקה כלל הרי היא בחזקת טומאה, אף אתה מצריכה בדיקה בכל מקום שימטמאה בו, דמה הועילה זו בחצי בדיקה, אם אתה חושש לה אע"פ שהפסיקה טהרה, זיל חוש בחורים וסדקים ואם אין אתה חושש לחורים מפני מה אתה חושש לשאר המקומות, ואדרבה הדעת נותנת שיהיו חורים וסדקים צריכין בדיקה יותר, מפני שהן מעמידין. ועוד דבדיקת חורים היא שנקראת בדיקה, אבל בדיקה אחרת אינה נקראת בדיקה אלא קנוח, וכדמשמע לקמן בשלהי פרקין (נדה יב, א) דאמרינן התם בעא מיניה ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בתוך שיעור לחייב בעלה חטאת א"ל ומי משכחת לה בדיקה בתוך שעור והתניא איזהו וכו' הוי וסת שאמרו לקנוח ולא לבדיקה, כלומר דבדיקה אינה אלא בדיקת חורים וסדקים. וא"א לה בשיעור וסת אלא קינוח בלבד כלומר בדיקת כל דהו חוץ לחורין אלמא בדיקה משמע בדיקת חורין וסדקין ואנן בבדיקת שבעה נקיים בדיקה תנינן בהו כלומר בדיקת חורים הוא.

השתא מעת לעת ממעטא מפקידה לפקידה מבעי. פירוש דלדברי חכמים לעולם מפקידה לפקידה ממעטי ממעת לעת, והילכך אם היא ממעטת על יד מעת לעת שהוא זמן גדול, על יד פקידה שהוא זמן מועט יותר, מבעי' שתמעט.

לחומרא מוקמינן. פירש משום מעלה דטהרות ואע״ג דסייג דרבנן הוא.

אין ר״מ היא דמחמיר בכתמים. פי׳ דמחמיר בד׳ נשים טפי מבראייתין וא״ת כיון דאפי׳ בהא סבר ר״מ דכתמן טמא למפרע ל״ל למתני ברישא כל הנשים כתמן טמא י״ל דתנא בבא קתני רישא לד״ה ובתר הכי קתני בד׳ נשים פלוגתא דר״מ ור״ח בן אנטיגנוס.

ותנוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם. פי׳ יש לה כתם להבא ואפי׳ בפעם ראשונה כלו׳ שלא ראתה מעולם דאי לאחר שראתה פעם ראשון ושני כדמפרשי׳ קצת רבנן ויש לה כתם למפרע קאמר מאי אורייא שהגיע זמנה לראות אפי׳ לא הגיע כלל ועוד ליתני כתמה כראיתה אלא ודאי קודם שראתה קאמר וא״כ יש לה כתם להבא קאמר ולק׳ מפרשינן לה.

משהגיע זמן הנעורים. פי׳ שיש לה שנים ואעפ״י שאין לה סימנין.

אין מכניסהו לחורין ולסדקין. פי׳ לישנא מוכח שהיא אין מכניסתו אבל מן הדין ראויה היתה להכניס שסתם בדיקה בחורין ובסדקין היא ונ״מ לבדיקת זבה להפסק טהרה לענין ימי נקיים דבעיא בדיקה חורין וסדקין כדברי רבותינו ז״ל ואפילו תימא דהכא דינא קאמר הכא הוא דקילו משום דסייג דרבנן לגבי טהרות ולקמן נפרשנה בס״ד.

מאי לאו חד דלפני תשמיש וכו'. פי׳ ומסתמא כי קתני הרי זו כפקידה הכל חד וחד קאמר דתרוייהו ממש לא בעינן דהא לדברי הכל עד דלאחר תשמיש עד מעליא הואי ואי אימא שתים בדיקו׳ אצרכוה רבנן וכי קתני הרי זו כפקידה לאחר תשמיש ק״ל ל״ל לאורוכי כולי האי לימא כי קתני בפקידה לאחר תשמיש ובהכי סגי י״ל דמשום דק״ל דא״כ אמאי קתני המשמשת בעדם להכי פריש דדינא אחרינא אתא לאשמועינן אגב גררה דשתי בדיקות אצרכוה רבנן והיינו מאי דפרכינן דאי הא אתיא לאשמועינן ליתני ומשמשת ופרקינן ליתני ומשמשת כלו׳ דהכי קאמר המשמשת בעדים כתקנת חכמים.

וברייתא דברי הכל. כלומר אף ר' דוסא מודה דשלא בשעת וסתה מטמאה מעת לעת וכ"ש דהא אפי' בשעת וסתה מטמאה מעת לעת מי' פשיטא דברייתא לא אתיא אלא כר' דוסא מדקתני שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמאה מעת לעת מכלל דבשעת וסתה דיה שעתה. וללישנא קמא קי"ל כרבנן כסתמא דמתני' וללישנא בתרא קי"ל כר' דוסא. וסתמא דמתני' ור' דוסא (וקתני) ות"ק לא פליגי דהא לקמן פסקי' כר' אליעזר דאמר ד' נשים דיין שעתן:

לחומרא מוקמינן. וא"ת ומעיקרא אמאי לא אוקמיה לחומרא. וי"ל מקמי דשמיע ליה ניחא ליה לאוקומא לקולא ותהיה מתני' דברי הכל אבל השתא דשמיע ליה ברייתא דממה נפשך חד מינייהו דברי הכל [לא ניחא ליה] לאוקומי לקולא ומתני' דברי הכל וברייתא כיחידאה:

רבי מאיר היא דמחמיר בכתמים. פרש"י טפי מבראיה וקשה דרבנן נמי אשכחן דמחמרי דרואה אע"ג דמטמאה מעת לעת אינה מקולקלת למנינה ורואה כתם מקולקלת כדאיתא לקמן בשמעתין. וי"ל דההיא ר' מאיר היא מדקתני ברואה כתם מטמאה בועלה למפרע והיינו דוקא לר' מאיר כדאמרי' לקמן פרק כל היד. ומיהו קשה דלא הוה ליה למימר דמחמיר בכתמים אלא ר"מ היא דתניא וכו' הלכך נראה לפרש דמחמיר בכתמים בעלמא טפי מדרבנן כדתניא בפ' בא סימן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב והתם נמי אמרינן בגמ' מאן חכמים ר' חנינא בן אנטיגנוס ולהכי מיקיל נמי הכא כדתניא כו' וכן משמע בירושלמי דערלה פרק התרומה דקאמר ר' מאיר מחמיר בדבריהן ומייתי מהך דחוששת משום זוב:

אין מכניסתו לחורין ולסדקין הלכך לא הוי בדיקה. מכאן משמע דכל בדיקת נשים שצריך להכניס לחורין ולסדקין. ובענין אחר לא מיקרי בדיקה אלא קינוח וכן מוכח לקמן בסוף פירקין גבי אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת לחייב בעלה חטאת:

השתא מעת לעת ממעטת. אע"פ שפשעה ולא בדקה כראוי לא [מטמאה למפרע] מפקידה לפקידה שלא הפסיקה בבדיקות מיבעיא:

תד"ה ר"מ דמחמיר כו' אלמא שאר תנאים נמי אחמירו טפי בכתמים מבראייה כו' עכ"ל מה שלא הביאו ראיה לדבריהם משמעתין לרבי דוסא דאית ליה בכתם דמטמא למפרע בין בשעת וסת ובין שלא בשעת וסת ובראייה לא מטמא אלא שלא בשעת וסת די"ל דאין זה מקרי חומר בכתם מבראיה כיון דבראיה נמי אשכחן מיהת טומאת מפרע כשלא בשעת וסתה כן נראה מפרש"י:

בגמ' האי מאי אא"ב בשלמא חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש אצטריך וכו'. ר"ל ואע"ג דהאי דלאחר תשמיש לית בה רבותא אגב האי דלפני תשמיש נקטיה אלא אי אמרת תרוייהו לאחר תשמיש תרוייהו פשיטא:

ברש"י ד"ה ואב"א לעולם חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש ואפ"ה הרי זו כפקידה אלאחר תשמיש קאי וא"ת עד לפני תשמיש למה הוזכר כצ"ל והכל ד"א הוא ומה שכתב וא"ת עד שלפני תשמיש למה הוזכר וכן מה שכתבו בסוף הדבור שאחר זה דאי אבתרא לחודא ראשון למה הוזכר ר"ל למה הוזכר שלא כדין שהרי עד הראשון אינו כפקידה ולא שייך לומר דנקטינן אגב עד דלאחר תשמיש כדלעיל דזה לא שייך לומר כששניהם כפקידה אלא שהאחד הוא פשוט ולא אצטרך לאשמועינן וק"ל:

בתוס' ד"ה וברייתא ד"ה וכו' אבל לגמרי לא אתא כרבנן כו' אבל לעיל שאמר ומתני' בשעת וסתה ודברי הכל לגמרי אתי כד"ה אפילו כרבי דוסא משום דמתני' סתמא קתני אשה שיש לה וסת דיה שעתה ולכך לרבנן איכא לפרש דאיירי בשעת וסתה ולרבי דוסא איכא לפרש אפילו שלא בשעת וסתה אבל בברייתא דקתני בהדיא שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמאה מעת לעת דמשמע בהדיא הא בשעת וסתה אינה מטמאה מעת לעת ולהאי לישנא לרבנן אפי' בשעת וסתה מטמאה מעת לעת ולכך לא לגמרי אתי כרבנן:

ד"ה רבי מאיר דמחמיר בכתמים וכו דא"כ מה היה לו להאריך וכו' עד ונראה לפרש ר"מ היא דמחמיר שהוא רגיל להחמיר בכתמים וכו'. יש לדקדק מה מתרצין התוספות דהא לפירושם נמי יקשה מה היה לו להאריך להגמרא ולומר שהוא רגיל להחמיר בכתמים וי"ל קצת דאם היה משני גמרא בקצרה אין ר"מ היא דתניא וכו' היה נראה קצת דוחק בשיטת המקשה והמתרץ משום שהמקשן הקשה מכלל דת"ק סבר אפילו למפרע כלומר וזהו אין סברא שיסבור הת"ק שיטמא הכתם אפילו למפרע בנשים שהן דיין שעתן דהשתא כתמן יהיה חמור מראייתן א"כ מה השיב התרצן אין ר"מ היא דתניא וכו' והכל טעמא מאי הואיל ואין סברא להחמיר כ"כ בכתמים לכך הוסיף ואמר אין ר"מ היא שרגיל תמיד להחמיר בכתמים ולכך מחמיר גם הכא וק"ל:

ד"ה השתא מעת לעת ממעטת וכו' פירש מע"ל דפשעה וכו'. וכתבו פירוש זה משום דהוקשה להו מאי קאמר גמרא השתא מע"ל ממעטת וכו' מאי ק"ו הוא זה אימא לך דהא ודוקא מעת לעת ממעטת כדי שלא תטמא זמן ארוך למפרע אבל זמן קצר דהיינו מפקידה לפקידה ה"א דמטמא למפרע לכך פירשו דהק"ו הוא מטעם פשיעה וק"ל:

גמ' אפי' למפרע אין רבי מאיר היא כו' כצ"ל:

בפיסקא מעת לעת כו' השתא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אינו ממעט כו' לפקידה הס"ד:

בד"ה ותחפנה שכבת כו' קמ"ל הס"ד:

בד"ה ואב"א כו' ואפי' הכי הרי זו כפקידה אלאחר תשמיש כו' כצ"ל והד"א:

גמרא כיון דאיכא לאוקמי לקולא ולחומרא לחומרא מוקמינן. קשה דאדרבה כיון דטומאת למפרע מדרבנן. וביותר למש"כ התוס' לקמן (ו ד"ה אבל ז' סע"א) דטומאת מע"ל קיל טפי משאר איסורי דרבנן. ה"ל למיזל לקולא בספיקו. ובמש"כ הש"ך בכללי ס"ס סי' י"ט יתיישב זה ע"ש היטב:

תד"ה הא. לקמן דפסק כר' אליעזר. כצ"ל בי':

בא"ד וי"ל כו'. קשה דהא מ"מ ר"ח בן אנטיגנוס דאומר נשים שאמרו חכמים ד"ש משמע דס"ל כר"א. ולפמש"כ הגי' לקמן (ח) בד"ה משום א"ש:

תד"ה ר"מ. מ"מ הא דמקולקלת למנינה מיהא אתי ככ"ע. כ"מ במשנה דלקמן (ד' נב ב) דחכמים ל"פ אלא על סוף דברי ר"מ שאמר דחוששת משום זוב אבל על הא דאמר דה"ז מקולקלת ל"פ:

בא"ד וכן שלהי ב"ס תניא הרואה כתם מטמאה עצמה וקדשים למפרע והיינו כו'. כצ"ל:

בא"ד ובפ' כה"י אמרינן בדקה בעד שאין בדוק לה כו'. כצ"ל. וע"ש דליתא בהדיא פלוגתת ר"מ וחכמים בזה:

גמ' ותחפנה ש״ז כצ״ל

לחומרא מוקמי' מ"ש תוספות דמעיקרא דמתני' ככ"ע לא מהדר לאוקמי' לחומרא משא"כ עתה דברייתא לא אתיא ככ"ע זה נ"ל דוחק דמ"מ עדיף לאוקמי מתני' ככ"ע טפי מברייתא. אבל לולי דבריהם ז"ל הייתי אומר דמשום חומרא דמעל"ע שבנדה ניחא ליה טפי לאוקמי מתני' ככ"ע אפי' לקולא דמעל"ע גופיה חומרא בעלמא היא. אבל השתא שמעינן בברייתא דטומאת כתמים בהא תלינן לכן אזלינן לחומרא טפי מבמעל"ע:

ר"מ היא דמחמיר בכתמים פי' תוס' שרגיל להחמיר בכתמים פי' ומשו"ה סתם דבריו בברייתא ואמר סתם כתמן טמא ולא פירש שהוא למפרע משום דהאי תנא ר"מ שדרכו להחמיר בכתמים וסתמו כפירושו שטמא למפרע כנ"ל וא"צ למ"ש מהר"ם לובלין ז"ל:

עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה כבר הזכרתי במשנתינו דרש"י שם לא פי' כן וי"ל משום דשמואל דחיק טובא בפי' משנתינו לקיים דבריו כמבואר בשמעתין. וא"כ אי לאו שהיה לו הכרח לשמעתי' דעד שלפני תשמיש אינו ממעט לא היה נכנס כ"כ בדחוקים. ונ"ל ההכרח לדבריו משום דאל"כ מה מועיל כלל עד שלאחר תשמיש דממעט ג"כ (מה מועיל) דהרי כ' תוס' ד"ה השתא מעל"ע ממעטת פירש השתא מעל"ע דפשעה וכו' עכ"ל משמע מדבריהם דלמסקנא תרווייהו צריכי. מעל"ע קמ"ל אע"ג דפשעה. ופקידה קמ"ל אע"ג דאיכא הפסד טהרות. וא"כ קשה אי נימא [דעד] דלפני תשמיש נמי ממעטת א"כ מה מועיל הא דלאחר תשמיש דממעט אי בעברה ולא בדקה לפני תשמיש ואז ממעט אחר תשמיש א"כ מוכרח מזה היכא דפשעה ולא בדקה כתקנת חכמים מ"מ ממעט א"כ מעל"ע ל"ל דקתני ואי נימא דלעולם בבדקה לפני תשמיש ונ"מ במה שנגעה בשעת תשמיש תיפוק ליה דבלא"ה נמי מטמאה משום משמשת דטמאה קרי וא"ל מ"מ נ"מ דמשום מעל"ע היתה מטמאה משכב ומושב א"כ קשה מטה ל"ל דתני ואי משום דזעירי דמטמא משכב ומושב הא זה כבר אשמעינן כנ"ל. אע"כ מזה מוכח דעד לפני תשמיש אינו ממעט וא"ש הכל. א"כ כל זה למאי דס"ד דהש"ס משא"כ למסקנא דאר"י טומאה הבאה בידי אדם נשאלין ואפילו אין חברותיה כו' א"כ אמרינן לעולם עד שלפני תשמיש נמי ממעט. ושלאחר תשמיש אתי למעט שעת תשמיש ממשכב ומ"מ קמ"ל מטה במתני' לומר אע"פ שאין בו דעת לישאל מטמא משום דבאה בידי אדם וכר' יוחנן. לכן פי' כן רש"י במתני' וק"ל ועמ"ש בסמוך אי"ה:

אינו ממעט כפקידה (אמרו) [תיבת] כפקידה נראה שפת יתר ולולא דמסתפינא הו"א דכפקידה שהיא ממעטת מעל"ע הוא דלא ממעט וטעמא משום דפשעה ולא בדקה בזמנה בדיקה הראוי בחורין וסדקין א"כ אינו בדין דבדיקה כי האי שאינה בחורין ובסדקין תועיל לה לפטרה מקנס עד שתחזור ותבדוק בחורין וסדקין כאותה בדיקה שעברה על שעתה. לכן אינו ממעט כפקידה דוקא אבל מפקידה לפקידה ממעטת. ובזה מדוקדק לשון רש"י במתני'. ועוד נ"ל לפי סברא זו הו"מ הש"ס למימר דעד שלאחר תשמיש דשייך ביה שמא תחפנה אינו ממעט אלא עונה שנקנסה וחשו להפסד טהרות והקילו לסמוך אבדיקה שלאחר תשמיש. ועד שלפני תשמיש אינו ממעט אותה עונה יתירה כנ"ל. אבל ממעט היא עונה דמשחרית עד עתה. נמצא בין שניהם ממעטינן מעל"ע. והא בלא הא [לא] סגי ולק"מ קו' הש"ס אשמואל אלא הש"ס עדיין לא אסיק הך צריכותא (דהש"ס) דיש להקל משום הפסד טהרות לכן דחיק בפי' משנתינו ולמסקנא ל"צ לכל זה וגם בזה [י"ל לשון] רש"י במשנתינו וק"ל:

ולוקמא איפכא. כדאוקמיה מעיקרא ומ''ט הדרי בה הא שפיר מצי לאוקמי מתני' דברי הכל וברייתא רבנן: לקולא ולחומרא. מעיקרא אוקימנא לקולא דבשעת וסתה דברי הכל דיה שעתה ובשלא בשעת וסתה פליגי והשתא אוקימנא פלוגתא בשעת וסתה ואיכא דמחמיר ומטמא לה למפרע ושלא בשעת וסתה ד''ה מטמאה למפרע: קתני שאם תראה. כמו אמר מר: שאם תראה כו'. אלמא דטעם דכתמה מטמא למפרע משום דאשכחן בהו ראייה טמאה למפרע דהשתא לא הוה כתמה חמור מראייתה וש''מ דאשה דיש לה וסת הוא דפלוג רבנן בין כתמה לראייתה דכתמה מטמא למפרע ובראייתה דיה שעתה משום דבראייתה שלא בשעת וסתה אשכחן טומאה למפרע: הא שאר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן. כגון ארבע נשים דלא אשכחן בהו ראייה טמא' למפרע כתמן נמי אינו טמא למפרע: כתמן כראייתן. מכאן ואילך טמאות: חוץ מתינוקת כו' דאפילו מכאן ולהבא נמי לא והא דאמר בתולת דמים כתמן כראייתן דמכאן ולהבא מיהא טמאה היינו כשהגיע זמנה לראות ולא ראתה: מלוכלכין בדם. ולא ידעה אי אתי מגופה אי לא: אין חוששין לה. ואפילו אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה איכא למימר עברה ולאו אדעתה דהא בגופה אין לתלות כל עיקר דכתמין דרבנן נינהו וכי גזור רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהא לא גזור הואיל ואין בה דמים ולקמן מפרש איזה הוא זמנה משיגיעו ימי הנעורים שהביאה שתי שערות או בת י''ב שנה ויום אחד ואע''פ שלא הביאה שתי שערות: ומי אית ליה לרבי חנינא כתם כלל. בארבע נשים ואפילו מכאן ולהבא: דמחמיר בכתמים. טפי מבראייתה דראיית ארבע נשים הואיל ואין דם מצוי בהן אמרינן השתא אתי ומכי אתי חזיתיה אבל בכתם איכא למימר אי בדקה לחלוק מעיקרא הוה אישתכח: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן. כלומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן לטמאה מכאן ולהבא: יש לה כתם. מכאן ולהבא אע''פ שלא ראתה מימיה: אינו ממעט. על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה: שמהומה לביתה. ממהרת לשמש: אחד לו. שמקנח בו בעצמו: ותחפנה שכבת זרע. ואפי' דלאחר תשמיש נמי לא ליהוי כפקידה קמ''ל: ואי בעית אימא. לעולם חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש ואפ''ה הרי זו כפקידה אלאחר תשמיש קאי וא''ת עד שלפני תשמיש למה הוזכר מתניתין תרתי קתני ואשמועינן תנא דמתניתין דשני בדיקות אצרכוה רבנן וה''ק משמשת בעדים כלומר מצוה עליה לשמש בעדים ואע''פ שיש לה וסת הרי זו כפקידה ההוא דלאחר תשמיש: והא המשמשת קתני. דלאו לשון חובה הוא אלמא חדא קתני ומשום הרי זו כפקידה נקט לה וה''ק ואשה המשמשת בעדים הרי זו כפקידה ואקמא נמי קאי דאי אבתרא לחודה ראשון למה הוזכר: תני ומשמשת. ותרתי מילי נינהו וה''ק מצוה עליה לשמש בעדים והרי כפקידה אבתרא וקמא לא נקט ליה אלא לאשמועינן דמצוה לבדוק קודם תשמיש: השתא מעת לעת. דאתמול דזמן ארוך הוא ממעטת פקידה זו דעדים:

וברייתא דברי הכל. דשלא בשעת וסתה מטמא למפרע אבל לגמרי לא אתי כרבנן דלדידהו אפי' בשעת וסתה נמי וא''ת מעיקרא מאי סבר דאמרי' איפכא ולא אמרי' לחומרא ויש לומר דמעיקרא בעי לאוקומי מתניתין ככ''ע אבל כשהביא הברייתא לא מצי לאוקמי ככ''ע הדר ביה וקאמר לחומרא: הא שאר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן. משמע שיש להחמיר ביש לה וסת טפי מבד' נשים א''כ ר' דוסא דאמר ביש לה וסת דיה שעתה כל שכן דאית ליה בד' נשים וקשה דא''כ לקמן (דף ז:) דפסיק כרבי אליעזר בד' אמאי חשיב הך בהדייהו כיון דרבי דוסא סבר כותיה לא ה''ל למיחשב דכה''ג אמרינן לקמן וי''ל הא דביש לה וסת כתמה טמא למפרע לאו משום דחמיר טפי מד' נשים אלא משום דגזור בשעת וסתה אטו שלא בשעת וסתה אע''ג דבראייה לא גזרינן: ר''מ היא דמחמיר בכתמים. פירש''י דמחמיר בכתמים טפי מבראייה ואין נראה דא''כ מה לו להש''ס להאריך ולומר דמחמיר בכתמים הוה ליה למימר ר''מ היא דתניא וכו' ולא יותר ותו דבסמוך תניא הרואה כתם מקולקלת למנינה וברואה דם אינה מקולקלת למנינה אלמא שאר תנאים נמי אחמירו טפי בכתמים מבראייה ואע''ג דהך ברייתא כר''מ דקתני מטמאה את בועלה למפרע ובפרק כל היד (לקמן דף טו.) אמרינן דוקא לר''מ מטמאה בועלה למפרע מכל מקום הא דמקולקלת למנינה מיהו אתי ככ''ע וכן שילהי בא סימן (לקמן נג:) תניא הרואה כתם מטמאה עצמה למפרע בקדשים והיינו לענין שמקולקלת למנינה כמו שאפרש שם בע''ה ונראה לפרש רבי מאיר היא דמחמיר בכתמים שהוא רגיל להחמיר בכתמים טפי מרבנן כדתנן פרק בא סימן (שם נב:) הרואה כתם חוששין משום זוב דברי ר''מ וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב ואמרי' התם מאן חכמים ר' חנינא בן אנטיגנוס דמיקל יותר בכתמים כדאמרינן הכא ובכמה דוכתי מחמיר ר''מ כדאמרינן לקמן (דף נט:) גבי אשה שעושה צרכיה ובפרק כל היד (לקמן דף יד.) אמרינן בדקה בעד [שאין] בדוק לה והניחה בקופסא ולמחר מצאה עליו דם ר''מ מטמא וחכמים מטהרין ולכך קאמר הכא ר''מ דמחמיר בכתמים ואע''ג דבפ' האשה (לקמן דף נט.) תניא השאילה חלוקה לנכרית אינה תולה בנכרית ר''מ אומר תולה בנכרית אלמא מיקל טפי מרבנן מ''מ ברוב מקומות מחמיר: כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו כו'. לא זו אף זו קתני: תני ומשמשת. אף על פי שאמרו דיה שעתה: השתא מעת לעת ממעטת. פירוש השתא מעת לעת דפשעה ולא בדקה שחרית כי בדקה ערבית ומצאה טמאה בדיקה של צהרים דלאחר תשמיש מיעטה דלא מטמאה מעת לעת כל שכן כשבדקה שחרית ולא פשעה כלום דממעטת דלא מטמאה משחרית:

נידה ה ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף ה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד