דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

נידה ד ע"א - Steinsaltz

When Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree, it is with regard to a basket that was examined. One Sage, Ḥizkiyya, holds that since it was examined before the produce was placed inside and was found to be clean of creeping animals, it is reasonable to assume that the creeping animal entered only after the ritually pure produce was removed. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that one can say that it is possible that when he removed his hand after feeling around to examine the basket, the creeping animal fell in.

The Gemara asks: But isn’t the case of a basket taught as being similar to the case of a menstruating woman? Hillel had cited the case of the basket as a difficulty with regard to Shammai’s opinion in the case of a menstruating woman. And since a woman is considered fully examined, since she examines herself with examination cloths twice a day, the other case must also be referring to a basket that had been examined. The Gemara answers: Since blood is commonly found flowing from her, as women regularly experience menstrual flows, it is considered as though she were not examined.

The Gemara suggests another resolution of the apparent contradiction between the ruling of Ḥizkiyya and the opinions of Hillel and Shammai. And if you wish, say: When Shammai and Hillel agree, it is with regard to a basket that is not covered. When do Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree? With regard to a basket that is covered. The Gemara asks: If the basket is covered, how did the creeping animal fall inside? The Gemara answers: For example, if the basket is used by removing its lid. Ḥizkiyya holds that the creeping animal must have fallen in after the produce was removed, because as long as the produce was inside one would be careful not to allow anything else inside. Rabbi Yoḥanan is concerned that perhaps while the basket was uncovered a creeping animal could have fallen inside without one noticing.

The Gemara raises a difficulty: But isn’t the case of a basket taught as being similar to the case of a menstruating woman? And just as a woman is considered covered, since no outside blood can enter her, so too in the case of a basket, it must be one where it is constantly covered. The Gemara explains: Since blood is commonly found flowing from her, as women regularly experience menstrual flows, it is considered as though she is not always covered.

The Gemara suggests another resolution. And if you wish, say: When do Shammai and Hillel agree? In a case where the produce was stored in the corner of a basket. By contrast, when Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree, it is in a case where the produce was stored in the corner of a house. The Gemara expresses puzzlement at this suggestion: But the Gemara on 3b explicitly states that they are referring to a case of a basket.

The Gemara explains that this is what the Gemara on 3b is saying: If one has a basket that was used as a container for ritually pure produce in this corner of the house, and after the produce was removed it was subsequently carried to another corner, and the carcass of a creeping animal was found in the basket while it was in that other corner, Ḥizkiyya holds: The produce remains ritually pure, as we do not presume that ritual impurity moved from place to place. In other words, the impure creeping animal is not assumed to have moved from the first corner where the produce was kept. Instead, it fell inside while the basket was in the second corner, and therefore the produce that it previously contained remains pure. And Rabbi Yoḥanan holds: The produce is retroactively considered impure, as we do presume that ritual impurity, i.e., the carcass of the creeping animal in the basket, moved from place to place.

The Gemara asks a question with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan: And do we presume that ritual impurity moved from place to place? But didn’t we learn in a mishna (Teharot 5:7): If someone touched one other person at night, and he does not know whether the person he touched was alive or dead, and on the following day he arose and found him dead, and he is uncertain whether or not he contracted ritual impurity from contact with a corpse, Rabbi Meir deems him ritually pure. It is assumed that the deceased was still alive until the point that it is known with certainty that he was dead.

And the Rabbis deem him ritually impure, as it is presumed that all ritually impure items had already been in the same state as they were at the time they were discovered. Just as the deceased was found dead in the morning, so too, it is presumed that he was dead when he was touched in the middle of the night.

The Gemara concludes its question: And it is taught with regard to this mishna: It is presumed that ritually impure items had been in the same state as they were at the time they were discovered, but only in the place in which they were discovered. In other words, if the corpse had been found in a different spot than he was at night, it is not presumed that he was already dead in the first spot, and the man who touched him remains ritually pure. If so, how can Rabbi Yoḥanan maintain that we presume impurity moved from place to place?

And if you would say in response: This statement, that impurity is presumed only in the place in which it was discovered, applies specifically with regard to definite impure status, i.e., to burn teruma, but with regard to uncertain impurity, i.e., to suspend the status of teruma, we do in fact suspend its status and it may be neither burned nor eaten; is this distinction correct? Do we in fact suspend the status of ritually pure items in such a case, due to the concern that the dead man whom this individual touched might have already been dead in the first location?

But didn’t we learn in a mishna (Teharot 3:5): With regard to a previously impure needle that is found on top of teruma and it is full of rust or broken, and therefore no longer contracts or transmit ritual impurity, the teruma remains pure, as it is presumed that in all cases of impurity, the items in question had already been in the same state as they were at the time they were discovered? But why should that be the case? Let us say that initially, when it had fallen onto the teruma, this needle was a proper, non-rusty and unbroken, needle, capable of contracting and transmitting ritual impurity, and it is only now that rust had formed on it. The status of the teruma should at least be held in suspension. Rather, it is evident that the teruma is considered definitely pure and is not held in suspension due to the possibility that it might have become impure from the nail at a previous time or, presumably, in a previous place.

And furthermore, we learned in a mishna (Teharot 9:9): If one found the carcass of a burned creeping animal on top of a pile of olives, and that animal no longer transmits impurity as it is burned, and similarly if one finds a tattered rag of a zav, which likewise no longer transmits impurity, on top of a pile of olives, the olives are pure. The reason is that it is presumed in all cases of impurity, the items in question had already been in the same state as they were at the time they were discovered. Once again, this demonstrates that when this presumption is applied, the item is considered definitely pure, and is not held in suspension due to uncertainty.

And if you would say that there is a difference between these last cases, where the items did not move, and the case of the basket that moved, this distinction is not correct. The suggestion is that in the last cases the items are treated entirely as if they had always been as they were at the time they were discovered, whether this leads to a leniency, as in the cases of the needle and the rag, and whether it leads to a stringency, in the case of one who touched someone at night, when he is considered to be definitely impure, but this is the halakha only with regard to the place where they were discovered, i.e., if they did not move. But with regard to a location that is not the place where they were discovered, we do suspect that ritual impurity moved from place to place, and therefore although we do not burn the teruma in question, we hold it in suspension.

The Gemara refutes this suggestion: But didn’t we learn in a baraita (Tosefta, Teharot 4:3): There was a loaf resting on top of a shelf, and there was an item of light impurity, e.g., a garment of a zav, which transmits impurity to food but not to people or vessels, lying underneath it, and the loaf was later found on the ground. Even though the situation was such that if the loaf fell to the ground it would be impossible for it to have done anything other than touch the impure garment on its way down, nevertheless the loaf is pure. The reason is that I say that a ritually pure man entered there and took it off the shelf and placed it onto the ground without it touching the impure garment.

The baraita concludes: This ruling applies unless someone says: It is clear to me that no person entered there. And Rabbi Elazar says: This principle is necessary only when the top shelf is an inclined surface. In other words, even if it is very likely that the loaf rolled off the shelf and touched the garment on its way down to the ground, nevertheless it is assumed to be pure. This indicates that one does not presume that the loaf contracted impurity and then fell to the ground where it was found. Since such a possibility is not even entertained to the extent that the teruma is held in suspension, this demonstrates that in a case involving a movement from one place to another there is no presumption of ritual impurity at all.

The Gemara explains that no proof can be cited from there, as that baraita explicitly teaches the reason for its ruling:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

ואילו כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן - בקופה בדוקה! [36] שלפני שהניח בה את הטהרות היא נבדקה, ולכן סובר חזקיה שאם הוציא את הטהרות ורק לאחר מכן גילה את השרץ בקופה, הרי היא בחזקת טהרה משעת הבדיקה, ותלינן שרק לאחר שהוציאו ממנה את הטהרות נכנס לתוכה השרץ.

מר, חזקיה סבר: הא בדקה! והרי הקופה בחזקת טהרה.

ומר, רבי יוחנן, סבר: אימור - עם סילוק ידו מבדיקת הקופה, ועוד לפני נתינת הטהרות לתוכה, נפל השרץ לקופה, וטמא את הטהרות [37].

ומקשינן: כיצד יתכן להעמיד את דברי הלל ושמאי בקופה שאינה בדוקה? והרי הברייתא לעיל, המביאה את דברי שמאי והלל, משווה את דין הקופה לדין ראיית הדם באשה, כדאמרינן "ומה הפרש בין זו לזה".

והא דומיא דאשה קתני, ואשה - בדוקה היא! שהרי היא בודקת עצמה כשהיא עוסקת בטהרות שחרית וערבית, ואם כן, גם הא דמודו הלל ושמאי בקופה, איירי בקופה בדוקה. וחוזרת הקושיה על חזקיה, מדברי הלל ושמאי המטמאים את הטהרות שבקופה?

ומשנינן: לא! אין האשה נחשבת בחזקת בדוקה [וממילא גם אין להעמיד את הקופה שהוזכרה בדברי הלל ושמאי בחזקת בדוקה], כי -

אשה, כיון דשכיחי בה דמים - כשאינה בדוקה דמי! [38]

וכן הקופה שמודו בה שמאי והלל - בקופה שאינה בדוקה איירי! ואיבעית אימא: אשה היא אכן בחזקת בדוקה, וגם הקופה שמודו בה הלל ושמאי היא קופה בדוקה. אלא שחזקיה ורבי יוחנן נחלקו בקופה שאינה דומה לקופה שמודו בה שמאי והלל: [39]

כי מודו שמאי והלל בקופה, שחוששים לטהרות שנעשו בה מאז שסילק הבודק את ידיו, איירי בקופה שאינה מכוסה ופיה פתוח כלפי מעלה, לכן יש לחשוש שמא נפל בה השרץ מיד לאחר שהבודק סיים את בדיקתו. ולכן אין הקופה נחשבת בחזקת טהרה [40].

ואילו כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן, איירי בקופה מכוסה, שאין לחשוש בה לכניסתו של שרץ, ולכן חזקיה מטהר.

ותמהינן: כיצד אפשר להעמיד את מחלוקתם של רבי יוחנן וחזקיה בקופה מכוסה!? והרי אם היא מכוסה, תיקשי - היכי נפל שם שרץ!?

ומשנינן: כגון שתשמישה של הקופה על ידי פתיחת הכיסוי שעליה, וסגירתו.

ונחלקו רבי יוחנן וחזקיה האם בשעה שהוא פותח את הקופה הוא שומר ונזהר שלא ייכנסו לתוכה שרצים.

חזקיה סבר שכל עוד נמצאות הטהרות בקופה הוא נזהר בשעה שפותח את הכיסוי לחזור ולכסותה כדי שלא יפלו לתוכה שרצים. אבל משניטלו הטהרות מהקופה שוב הוא אינו נזהר מלכסותה, ולכן יש לנו לומר שהשרץ נפל לתוך הקופה רק לאחר שניטלו ממנה הטהרות.

ואילו רבי יוחנן סבר שגם בשעה שהטהרות בתוכה הוא אינו נזהר משרצים בשעה שהוא מרים את הכיסוי, ולכן יש לחשוש שנפל השרץ בשעה שגילה את הכיסוי.

ופרכינן: כיצד אפשר להעמיד את דברי שמאי והלל בקופה שאינה מכוסה?

והא דומיא דאשה קתני, ואשה - מכוסה היא! שהרי לא נופל בה דם באותו מקום מעלמא, ובדומה לכך מודו שמאי והלל בקופה שהיא מכוסה שיש לחשוש לטהרות, וכיצד חולק חזקיה ומטהר? [41]

ומשנינן: אשה, כיון דשכיחי בה דמים - כשאין מכוסה דמיא!

ואיבעית אימא: כי מודו שמאי והלל להחמיר - בזוית קופה [42], ואילו כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן - בזוית בית! [43] והוינן בה: כיצד אפשר לומר שחזקיה ורבי יוחנן נחלקו בנמצא השרץ בזוית בית אחרת, והא "קופה" קאמר תנא דברייתא.

ומבארינן: הכי קאמר תנא דברייתא: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו של הבית, ונטלו ממנה את הטהרות, ולאחר שהוציאו את הטהרות מתוכה טלטלוה לקופה, והעמידוה בזוית אחרת של הבית, ונמצא שרץ בתוך הקופה, לאחר שהונחה הקופה בזוית האחרת - חזקיה סבר שמטהרים את הטהרות שהיו בקופה בהיותה בזוית הראשונה, כי סבר חזקיה - לא מחזקינן טומאה ממקום אחד למקום אחר, ולכן לא אמרינן שהיה בה השרץ עוד בהיותה בזוית הראשונה, אלא תלינן שכאן נפל בה השרץ, ולכן הטהרות שהיו בה בזוית הראשונה הם טהורות [44].

ורבי יוחנן סבר מחזקינן טומאה ממקום למקום, וחיישינן שנפל השרץ במקום הקודם וטימא את הטהרות.

ופרכינן: ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום?

והתנן: מי שנגע באדם אחד בלילה, ואינו יודע, מחמת החשיכה, אם אותו אדם שנגע בו הוא חי, אם מת. ולמחר השכים ומצאו לאותו אחד שנגע בו בלילה כשהוא מת -

רבי מאיר מטהר אותו, שהרי לנוגע יש חזקת טהרה [45].

וחכמים מטמאין אותו [46], לפי שכל הטומאות שיש ספק אודותם, נפסק דינם כשעת מציאתן! והיינו, שכיון שבשעת הנגיעה היה ספק אם האדם זה הוא חי או מת, ובשעת מציאתו, כשנוכחו בבוקר מה הוא, מצאו שהוא מת, תלינן שגם בשעת הנגיעה הוא היה מת [47].

ותני עלה דההיא משנה דכל הטומאות דינן כשעת מציאתן - כשעת מציאתן ובמקום מציאתן! [48] ששעת המציאה קובעת בטומאה רק אם נמצא הדבר המסופק באותו מקום שבו התעורר הספק. אך אם נגע באדם בלילה במקום אחד ובבוקר הוא נמצא מת במקום אחר הרי הנוגע בו טהור, דלא אמרינן כי היכי דהוא מת הכא הוא היה כבר מת במקום הקודם, לפי שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום! [49] ואם כן קשיא, כיצד אמר רבי יוחנן שמחזיקים טומאה ממקום למקום!? וכי תימא לחלק ולומר, דהני מילי דתנן אין מחזיקים טומאה ממקום למקום הוא דוקא להחזיק בטומאה ודאית, לשרוף עליה את התרומה שנגע בה, אבל להסתפק בטומאה, ולתלות עליה את התרומה, שאין אוכלין אותה ואין שורפין אותה, תלינן. ורבי יוחנן דאמר מחזיקים טומאה ממקום למקום הוא ביחס לתלייה מספק ולא ביחס לטומאה ודאית.

הא ליכא למימר הכי.

כי - ומי תלינן כאשר יש לנו ספק טומאה ממקום למקום!?

והתנן: מחט שהיתה טמאה, שנמצאת עתה על גבי טהרות, כשהיא מלאה חלודה או כשהיא שבורה, ויש להסתפק האם נפלה המחט על הטהרות בהיותה שלימה ומבלי חלודה, וטימאה אותן, [ולאחר מכן העלתה חלודה או נשברה], או שיתכן ונפלה עליהן רק אחרי שהעלתה חלודה או שהיתה שבורה, שאז היא אינה מטמאה [כי כל הכלים שנשברו או העלו חלודה אינם מטמאים עוד].

ואומרת המשנה: הרי אותה המחט טהורה מלטמא, ולא חיישינן לה אפילו מספק לטמאות את הטהרות למפרע. לפי שכל הטומאות שהן ספק, נפסק דינן שהרי הן כשעת מציאתן [50], ואמרינן שכשם שהיא טהורה עכשו כן היתה טהורה בשעה שנפלה על הטהרות.

ודייקינן: ואמאי אמרינן שאין הטהרות טמאות?

לימא: האי מחט, הרי מעיקרא - מחט מעלייתא היא היתה, ואם כן יש לומר כי רק השתא הוא דהעלתה חלודה, אבל מעיקרא, כשנפלה על הטהרות היא היתה שלימה, וטימאה אותן.

ומדלא אמרינן הכי, מוכח, דהדין שכל הטומאות כשעת מציאתן הוא למרות חזקתה של המחט.

וקא סלקא דעתין, דהוא הדין ביחס לדין ש"כל הטומאות כמקום מציאתן" אין מתחשבין במקום האחר כלל, ואפילו לא לתלות, אלא אמרינן שרק מקום המציאה של הטומאה הוא הקובע, ואין מחזיקין טומאה למקום אחר. וקשיא לרבי יוחנן דאמר מחזיקין טומאה ממקום למקום וחוששים לטמאות למפרע במקום הקודם [51].

ועוד שנינו שכל הטומאות הן כשעת מציאתן.

שהרי תנן: מצא שרץ שרוף, שאינו מטמא כשהוא שרוף, על גבי הזיתים, וכן אם מצא מטלית של זב המהוהא, בלויה ושחוקה, על גבי הזיתים, הרי השרץ השרוף טהור מלטמא את הזיתים. וכן המטלית של הזב טהורה מלטמא אותם. דאמרינן שנפל השרץ השרוף או המטלית הבלויה על הזיתים במצב של עכשו, כשהם טהורים, ולא חיישינן, ואפילו לא לתלות מספק, שמא נפלו על הזיתים בהיותם שלמים וראויים לטמאות, לפי שכל הטומאות - כשעת מציאתן! [52]

וגם מכאן תיקשי לרבי יוחנן, דמוכח שאין להחזיק טומאה ממקום למקום כשם שאמרינן "כל הטומאות כשעת מציאתן"!

וכי תימא לא דמי הא דהכא לדינו של רבי יוחנן בקופה שנמצא בה שרץ לאחר שטלטלו אותה למקום אחר.

דשאני הכא, שפוסקין את דין הטומאות כשעת מציאתן בין לקולא, לטהר במחט ובמטלית, בין לחומרא לטמא בנגע באחד בלילה ואינו יודע במי נגע, הוא משום דהוו תרוייהו, גם כשעת מציאתן וגם במקום מציאתן! ולכן פסקינן בנגע באחד בלילה ונמצא בבוקר שהוא מת שהוא טמא בודאי, שהרי שעת המציאה ומקום המציאה מורים שהוא מת. וכמו כן בשרץ ובמטלית פסקינן בודאי לטהר כשעת מציאתן וכמקום מציאתן.

אבל, ביחס לטמאות למפרע שלא במקום מציאתן, יתכן לומר, שאמנם משרף לא שרפינן לתרומה כדין ודאי טומאה, אך יש לנו מקום להסתפק, ולכן מתלא תלינן לה! [53] וזהו שאמר רבי יוחנן בשרץ שנמצא בקופה שהעבירוה מזוית לזוית, שמספק יש לתלות את התרומה, כי מספק יש להחזיק טומאה ממקום למקום!? [54]

לא יתכן לומר כן! כי והתניא: ככר טהור שהיה מונח על גבי הדף של קרש, ואותו הקרש היה מונח על גבי יתידות היוצאים מכותל הבית.

והיה שם גם "מדף" טמא, שהוא בגד שמעל הזב, המטמא טומאה קלה בלבד, הנקראת טומאת "מדף" [על משקל "עלה נידף". וקא סלקא דעתין שהמדובר בבגד עליון שלובש הזב ושאינו נוגע בבשרו, שמטמא מדאורייתא אוכלין בלבד, ואינו מטמא אדם וכלים כמדרס הזב].

והיה הבגד הטמא [בטומאת "מדף"] מונח על הארץ, תחתיו של אותו הדף שהיה הככר הטהור מונח עליו. ובא לאחר מכן, ומצא את הככר על גבי הקרקע, מן הבגד הטמא והלאה.

ומעתה יש להסתפק: האם נפל הככר ממקומו שעל הדף על הבגד של הזב, ונטמא, והתגלגל הלאה מהבגד, או שמא נטלו אדם טהור והניחו על הארץ.

ואומרת המשנה: אף על פי שאם נפלה הככר מעצמה מהדף אי אפשר לה שתיפול אלא אם כן נגעה הככר בנפילתה בבגד של הזב, בכל זאת - הככר טהורה! [55]

וטעמו של דבר, שאני תולה ואומר - אדם טהור נכנס לשם, ונטלה לככר הטהורה, והניחה על הקרקע, ולא נטמאה מהבגד.

ודין זה, שהככר טהורה בודאי, הוא עד שיאמר האומר: ברי לי שלא נכנס אדם שם! שאז, בהכרח, נפלה הככר מאליה, ונטמאה בדרך נפילתה במגעה בבגד הזב.

ואמר רבי אלעזר: לא נצרכא הא דאמרינן "שאני אומר אדם טהור נטלה" אלא למקום מדרון, שעמד הדף שהיתה הככר מונחת עליה בשיפוע כזה שהיתה הככר ראויה ליפול ממנו מאליה, ולהטמא בדרך נפילתה מהבגד של הזב. ולכן צריכים לתלות שאדם טהור נטלה.

אבל אם היתה הככר מונחת על דף ישר ושטוח, שאין היא עומדת ליפול ממנו, הרי אפילו בלי לתלות ולומר "שאני אומר אדם טהור נטלה" היא טהורה, על אף שהיא נמצאת כרגע על הארץ, ולא במקומה הקודם, כי יש לנו צד לומר שבשעת נפילתה היא לא נגעה בבגד של הזב, ומוקמינן לככר על חזקת טהרתה.

אלמא, מוכח, שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום. שלכן כשנמצאת הככר על הארץ אין לנו לחוש שמא היא נטמאה במקום אחר, כשהתגלגלה מהדף למטה על הבגד. אלא אמרינן, שכיון שבמקום זה שהיא עומדת בו עכשו על הקרקע היא לא נטמאה, שוב אין לנו לחוש, ואפילו לא לתלות מספק, שמא היא נטמאה לפני כן, במקום אחר, בדרך נפילתה.

ואם כן, קשיא לרבי יוחנן, שהחמיר לטמאות את הטהרות שנעשו בקופה במקום אחד למרות שהשרץ נמצא רק כשהיתה הקופה במקום אחר!? [56]

ומשנינן: התם, בככר שנפלה על הארץ, שמטהרים אותה בודאי, טעמו של דבר הוא כדקתני התם טעמא:

הערות

[36] ראה תוס' [ד"ה כי] שברה"ר לכולי עלמא טהור כדין נגע באחד בלילה שאם ראוהו חי מבערב טהור ברה"ר, ופלוגתתם ברה"י. [ראה חזון איש [צו ג] שהקשה, למה בקופה בדוקה פשיטא לתוס' שברה"ר לכולי עלמא טהורות. ובאשה מעת לעת סוברים לעיל [ב א] שאפילו ברה"ר טמאות, אמנם לדברי המהר"ם בתוס' [שם] שהטעם שבנדה טמאה ברה"ר משום ב' טעמים, שטמאה לפניך ויש ריעותא מגופה. ניחא שבקופה וראוהו חי ליכא ריעותא מגופה לפיכך יש לטהר ברה"ר]. ונציין שיטות הראשונים בדין הכרעת רשויות בקופה, ראה תוספות הרא"ש [ב א] שלדברי תוס' [שם] שספק טומאה למפרע לא ילפינן מסוטה הוא הדין נגע באחד בלילה וכן קופה דהוו ספק טומאה למפרע לא ילפי' מסוטה, הילכך בראוהו חי מבערב או קופה בדוקה יש לטהר ברה"י מעיקר הדין. וסיבת הטומאה לרבי יוחנן אינה אלא חומרא. אך דעת תוספות הרא"ש בשמעתין [ד"ה וחכמים] שבראוהו חי טמא ברה"י מעיקר הדין ואף לחולין, דאזיל לשיטתו לעיל [ב א] שאף ספק טומאה למפרע ילפינן מסוטה. ומוסיף תוספות הרא"ש [בד"ה כי פליגי] שאף לחזקיה מטמאינן בנגע באחד בלילה ברה"י אף כשראוהו חי, וקופה שאני משום דאם איתא דהוי שרץ מעיקרא הוה חזי ליה. ובעיקר הטעם שברה"ר לכולי עלמא מטהרים בקופה בדוקה יש לדון אם הטעם משום חזקה, או משום ספק טומאה ברה"ר טהור, ראה תוס' [ב א ד"ה מעת] הסוברים שאין דנים במעת לעת לטהר משום רה"ר כיון שהיא טמאה לפניך ולפי זה צ"ל שקופה ונגע בא' בלילה שאני משום דאיכא חזקה, אמנם ראה במהר"ם על התוס' שם, וכן במהר"ם [ב ב על תוד"ה דאיכא] שביאר הטעם לטמא במעת לעת ברה"ר משום שטמאה לפניך ואיכא ריעותא מגופה, אם כן, בקופה ובנגע באחד בלילה דליכא ריעותא מגופה יש לטהר מדין ספק טומאה ברה"ר. וכמו כן לפימש"כ האחרונים לפרש כוונת תוס' [ב א] דדוקא באשה משום שדנים על גוף האשה אם כן, בקופה שדנים על הטהרות שפיר יש לטהר מדין ספק טומאה ברה"ר, ולהלן בשמעתתא דנגע באחד בלילה יבואר עוד.

[37] מבואר מתירוץ הגמרא שלחזקיה אשה אינה בדוקה. ולרבי יוחנן טמאה אף בבדוקה, ראה תוס' לעיל [ב א סד"ה מעת] שפירשו הטעם של שמאי לטהר משום שסובר שאשה בדוקה היא ובתו"י הקשה, שהרי רבי יוחנן סובר שאף בבדוקה טמאות ברה"י.

[38] התוס' [ב א] הכריחו מכאן שאף על פי שאשה, אינה בדוקה, מכל מקום לא הוי אלא חומרא בתרומה וקדשים הוא הדין בקופה ובנגע באחד בלילה אף אם לא ראוהו חי מבערב אינו אלא חומרא. אולם הרמב"ן נוקט לחלק בין נגע באחד בלילה שמעיקר הדין מטמאים כשעת מציאתן לבין אשה כיון שבדוקה היא, והא דאמרינן הכא שאינה בדוקה היינו, שאינה בודקה קצת לענין חומרא בתרומה וקדשים. יש לברר אף אם אשה בדוקה והויא כראוהו חי מבערב, מכל מקום הרי בדין נגע באחד בלילה ברה"י טמא אף בראוהו חי וכפי שדייקו תוס' [ד"ה כי פליגי], ודעת הרמב"ן לעיל [ב א] שדין האשה במעת לעת שתולין הוא דווקא ברה"י. שברה"ר טהורה ודאי, אם כן, אף שהיא בחזקת בדוקה עדיין יש לטמאה אף לחולין ברה"י. ראה להלן בהערות הבאות.

[39] ברש"י ביאר שקופה דמודו בה שמאי והלל מיירי בקופה בדוקה, אמנם בחידושי הר"א וכ"נ משמעות דברי הרמב"ן מבואר שהך לישנא איירי בקופה שאינה בדוקה, ולהלן יבואר.

[40] ראה רמב"ן שפירש לשיטתו הן לתירוץ הגמרא שמודו שמאי והלל בקופה שאינה בדוקה, והן לתירוץ הגמרא שאינה מכוסה, "שלא בא הלל להשוות אשה לשאינה בדוקה ולשאינה מכוסה [שאם כן, תיקשי מקופה אף להלל עצמו שבקופה שורפין ובאשה רק תולין] אלא שמאחר שבאלו טמאות ודאי, באשה היה לנו לתלות מפני שהיא דומה במקצת לשאינה בדוקה ואינה מכוסה משום דשכיחי בה דמים". היינו, שאשה ודאי בדוקה ומעיקר הדין טהורה רק כיון דשכיחי בה דמים החמירו להחשיבה כמקצת אינה בדוקה, אבל רק לתלות ומספק, ולפיכך לא החמירו לטמאותה רק ברה"י ולא ברה"ר, מה שאין כן בנגע באחד בלילה שאם לא ראוהו חי טמא אף ברה"ר. ושיטת הרמב"ן לעיל [ב א] שטומאת מעת לעת באשה רק ברה"י ולא ברה"ר ודלא כתוס'.

[41] כך פירש"י, ראה תוס' [ד"ה והא] ומהרש"א שפירש כוונתם, ע"ע חזון איש [צו יב].

[42] ראה חידושי הר"א שלשיטת רש"י הך לישנא נמי איירי בקופה בדוקה, וכן נראה בריטב"א. אך הרמב"ן מפרש: הא דאמרינן ואיבעית אימא כי מודו שמאי והלל בזויות דקופה, הכי פירושו, לעולם בשאינה בדוקה מודו ובזויות דקופה דאיכא תרתי לריעותא [היינו, אינה בדוקה, וזוית קופה שטמאה כשעת מציאתן] אבל בבדוקה אף על פי שבזויות קופה נמצא אינן טמאות דהוי ליה כאותה שאמרו בתוספתא: ומודים חכמים לרבי מאיר בשראוהו חי. וראה מרומי שדה שתמה מאד הרי ברשות היחיד טמא בנגע באחד בלילה אף בראוהו חי והכא עסקינן ברשות היחיד שכל טומאת אשה במעת לעת לדעת הרמב"ן [ב א] רק ברה"י ואם כן, גם בקופה מה יועיל שבדוקה היא כיון שהיא ברה"י.

[43] שיטת תוס' בכמה נקודות דלא כהרמב"ן. נציינם בקצרה. א. פשטות בכל האוקימתות בגמרא מלבד התירוץ האחרון, לרבי יוחנן שמטמא הוי ודאי ושורפין, [אמנם יש להסתפק ללישנא דפליגי רבי יוחנן וחזקיה בקופה בדוקה אם שורפין לרבי יוחנן] ראה תוספות הרא"ש [ד א] שלרבי יוחנן מטמאינן אף חולין ואזיל לשיטתו [ב ב] שילפינן מסוטה לטמא אף למפרע לפיכך טמא ברה"י אף בראוהו חי מעיקר הדין, אך תוס' הסוברים שאין ללמוד מסוטה אינו אלא חומרה בתרומה וקדשים ויש לעיין אם שורפין לרבי יוחנן. ראה תוס' [סד"ה כי]. ב. מעיקר הדין גם בלא ראוהו חי בנגע באחד בלילה, או קופה שאינה בדוקה יש חזקה דמעיקרא שעדיפה על כל הטומאת כשעת מציאתן, ואינו אלא חומרה בתרומה וקדשים דלא כרמב"ן שבלא ראוהו חי דינא הוא כשעת מציאתן ואף לחולין ולהלן בעז"ה עוד יבואר. ג. גם בראוהו חי וקופה בדוקה ברה"י מטמאינן ומכל מקום אינו אלא חומרה. דמדינא טהור ואין לטמא משום ספק טומאה ברה"י כיון שהוא למפרע ובחומרה זו פליגי רבי יוחנן וחזקיה. ד. בתוס' [ב א] מדוייק שהקשו ב' קושיות חדא, מאי שנא מעת לעת שטהורה לחולין מנגע באחד בלילה שמטמאינן אף לחולין, והכריחו שבב' המקומות אינו אלא חומרה בתרומה וקדשים. והוכיחו כן שאל"כ תיקשי להלל גופיה, אלא מוכח שאף קופה שאינה בדוקה ובנגע באחד בלילה כשלא ראוהו חי מטמאינן רק מחומרה לתרומה וקדשים. עוד הקשו תוס', מאי שנא נגע באחד בלילה ששורפין, מה שאין כן במעת לעת רק תולין. אמנם ברמב"ן הקשה להלל רק קושייה השניה של תוס' למה במעת לעת תולין והכא בקופה משמע ששורפין. ונראה שתוס' לשיטתם [ג א ד"ה והא איכא] שכתבו דהלל נמי סובר הטעם של אם איתיה דהוה דם וכו' ולפיכך מטהר בחולין אלא דלא מהני לתרומה וקדשים, ולפיכך אם הטומאה בקופה אף לחולין קשיא להלל נמי, אך הרמב"ן סובר [ג א] שכל הטעמים שנאמרו בגמרא הוו לשמאי לטהר תרומה וקדשים אבל חולין להלל סיבת הטהרה לכולי עלמא מחמת החזקה ולפיכך אין להקשות ממה שמטמאים בקופה לחולין. ולא הוקשה לרמב"ן רק מה שבהא תולין ובהא שורפין. לשיטת תוס' תירוצי הגמרא כאן נצרכים רק לחזקיה שמטהר בקופה שלא יקשה עליו מהברייתא שמודה שמאי להלל לטמא בקופה, לתירוץ הראשון באין שוליים אף אם יש אוגנים טהור ופשטות מיירי אף בבדוקה וברה"י, דומיא דאשה ובפשטות סוברת הגמרא שאשה בדוקה, ולפיכך ביש לה שוליים אף בבדוקה טמא, ולתירוץ השני שנחלקו חזקיה ורבי יוחנן בקופה בדוקה החידוש לחזקיה שמטהר אף ברה"י. ולפיכך אף בראוהו חי מטהר חזקיה ברה"י [תוס' ד א ד"ה כי] ומשום שאין לדון כאן מצד ספק טומאה ברה"י כיון שהוא למפרע, [ולתוס' הרא"ש זה אינו, כיון שמטמאינן מהתורה מדין ספק טומאה ברה"י] וברה"ר לכולי עלמא טהור דהוי כראוהו חי. עוד יש לציין דברי התוס' [ב א] שכתבו דהלל סובר שאשה אינה בדוקה, ומבארים האחרונים שאין כוונתם שזהו הטעם של הלל, שהרי גם אם היא בדוקה מטמא הלל תרומה וקדשים משום ריעותא מגופה, אלא ה"ק שכשמשכחת בגמרא שאשה אינה בדוקה משום דשכיחי בה דמים זה בהכרח רק להלל, ולצד זה ודאי שאשה טמאה ברה"ר ואין צורך לתירוצי התוס' [שם] למה מטמאינן לה ברה"ר רק על הצד שהיא כבדוקה. ראה מהר"ם [שם] שעיקר ההיתר בנגע באחד בלילה בראוהו חי משום ספק טומאה ברה"ר, אמנם דעת הרמב"ן [שם] לטהר אשה מעת לעת ברה"ר כיון שאשה בדוקה והויא כראוהו חי. ושמאי שמטהר, כתבו התוס' שסובר שאשה בדוקה. ובגליון מעיר, שזה שייך רק לחזקיה המטהר ברה"י, מה שאין כן לרבי יוחנן, פלוגתת הלל ושמאי באופן אחר.

[44] התוס' [ב א ד"ה מעת] מכריחים אליבא דחזקיה שאשה שמצאה דם ומטמאינן מעת לעת, בהכרח חשיבא מקום מציאתה שאל"כ תיקשי לחזקיה שמטהר ממקום למקום. ביאור דבריהם, ראה שערי יושר [ב] שביאר, שלא אומרים אין מחזיקין ממקום למקום אלא כשהספק לענין מגע אחרים. לפיכך שרץ שנמצא בקופה במקום פלוני הקופה מתבטלת לאותו מקום וכל מה שנמצא בה נחשב שנמצא באותו מקום ממילא כשהעבירו הקופה למקום אחר נחשב שנמצא השרץ לא במקום מציאתן. מה שאין כן בדם האשה, היות והאשה נידונית בפני עצמה, שהספק בה והדם לא מתייחס למקום שהאשה נמצאת בו כיון שאינו נפקא מינה כלל, דגוף האשה הוא מקום הדם ממילא גם כשהלכה ממקום למקום חשיב הדם מקום מציאתו.

[45] טעמו של רבי מאיר לטהר ראה תוס' [ב א סד"ה מעת לעת] שפירשו משום דאית ליה חזקת חי אף כשלא ראוהו חי ושאני אשה שתולין כיון שיש לה ריעותא מגופה. ובתוס' [ד א ד"ה כי] הביאו מהתוספתא שרבי מאיר מטהר רק ברה"ר אך ברה"י מודה שטמא, ואינו מובן לכאורה, אם טעמו משום חזקה דמעיקרא יש לטהר אף ברה"י, [משום ספק טומאה ברה"י הנלמד מסוטה אין לטמא, כיון שהוא למפרע]. וכן נראה כאן דעת הריטב"א. הר"ש [טהרות ה ז] ביאר טעמו של רבי מאיר משום ספק טומאה ברה"ר והוכיח מכאן שלומדים ספק טומאה למפרע מסוטה. יש לדון אם כוונתו שרבי מאיר חולק לגמרי על דינא של כשעת מציאתן. ונצרך לטהר משום ספק טומאה ברה"ר כיון שמודה שבלא ראוהו חי ליכא חזקה דמעיקרא, [יש לדון אם להביא ראייה כצד זה מנוסח קושיית התורי"ד קידושין עט א], או דילמא אינו חולק על שעת מציאתן, ואף על פי שבמקום חזקת טומאה ל"א ספק טומאה ברה"ר, מכל מקום כיון שיש חזקה דמעיקרא כנגדה הויא ספק השקול ולפיכך ברה"ר טהור. ראה סוגיית הגמרא עירובין [לה ב] שמקשינן מרבי מאיר כאן שמטהר אדרבי מאיר גבי ספק עירוב אם נטמא מבעוד יום או אחר שתחשך שאמר, הרי זה חמר גמל, מוכיחים האחרונים שבהכרח טעמו של רבי מאיר משום חזקה שהרי לא שייך גבי ספק עירוב הכרעת רשויות ראה שערי יושר [ב ה]. אמנם בר"ש [טהרות ה ט] מפורש שאף בעירוב שייך הכרעת רשויות. ובקהילות יעקב [טהרות סא] מבאר בשם הנוב"י שכוונת הגמרא להקשות, הרי טעמו של רבי מאיר בעירוב משום שאמרינן כשעת מציאתן ומה שנידון בספק משום שיש חזקה דמעיקרא כנגדו, ובנגע באחד בלילה שמטהר רבי מאיר משום ספק טומאה ברה"ר חזינן שאינו סובר כלל דינא של כשעת מציאתן. מבואר כצד א' שמודה רבי מאיר שבלא ראוהו חי ליכא חזקה דמעיקרא. ראה הערות הבאות.

[46] תוס' מביאים בשם התוספתא לחלק בין אם ראוהו חי מבערב ללא ראוהו חי, ויש לבאר בב' אופנים הטעם שמטהרים רבנן בראוהו חי: א. מדברי התוס' [ג ב ד"ה איכא] משמע שבראוהו חי מבערב טהור משום ספק טומאה ברה"ר ולפיכך מטהרינן רק ברה"ר. ב. בתוס' [ב ב ד"ה דאיכא] מבואר משום חזקה דמעיקרא שהוא ודאי חי, ובמהר"ם [שם] ביאר שכשלא ראוהו חי מבערב ליכא חזקת חי אלימה ולפיכך מטמאינן מדין כל הטומאות כשעת מציאתן, אבל בראוהו חי יש חזקה דמעיקרא נגד, הוי פלגא ופלגא ומשום שהוא ספק להכי טהור ברה"ר ככל ספק טומאה ברה"ר. עוד מבואר בתוס' שברה"י מטמאינן אף בראוהו חי, ויש לפרש או שהוא חומרה בעלמא שהחמירו ברה"י כשיש חזקה כנגד חזקה, עוד יש לומר לפי דברי המהרש"א [ב א] שכשאין חזקה ילפינן מסוטה לטמא אף למפרע אם כן, הכא שמסלקינן לחזקות לפירוש המהר"ם, מטמאינן ככל ספק טומאה ברה"י. לעיל נתבאר שהתוס' [ב א ד"ה מעת] הוזקקו לתרץ למה באשה לא מטהרינן משום ספק טומאה ברה"ר משום שעכשיו היא ודאי טמאה קמן, הוא על הצד שלהלל נמי חשיבא בדוקה. והנה אם כדברי המהר"ם קושיית תוס' היא למה טמאה ברה"ר הא הוי פלגא ופלגא חזקה דמעיקרא כנגד שעת מציאתן ונטהר משום ספק טומאה ברה"ר. וק"ק שלמהלך זה יוצא ששמאי שמטהר זה משום ספק טומאה ברה"ר ואינו סובר לתירוץ התוס' שכשודאי טמאה קמן לא ילפינן מסוטה, ולא משמע כן. אך אם ננקוט שעיקר הטעם בראוהו חי לטהר משום חזקה שכשיש חזקה גמורה לא דנים משום כשעת מציאתן כלל, [וברה"י הוי חומרה בעלמא] מובן טפי שלהלל אף אם אשה בדוקה היא מכל מקום מחמרינן כשעת מציאתן לתרומה וקדשים משום שיש לה ריעותא מגופה ושמאי פליג בהא, ומשום ספק טומאה ברה"ר לכולי עלמא יש לומר כתירוץ התוס'. עוד יש להוכיח שכוונת תוס' לטהר משום חזקה גרידא ולא כדברי המהר"ם שהוא משום חזקה כנגד חזקה והוי ספק טומאה ברה"ר, שהרי התוס' [ב א בסו"ד] הקשו מ"ט דרבי מאיר שמטהר אף בלא ראוהו חי מאי שנא מאשה שתולין, ותירצו, משום שמוקמינן אחזקה ובאשה איכא ריעותא מגופה, ויש לעיין מה סברו תוס' בקושייתם, אם סברו שרבי מאיר מטהר משום ספק טומאה ברה"ר טהור, מה הקשו, הרי באשה אין לטהר כן כמו שתירצו קודם משום שהיא ודאי טמאה קמן. [ובנגע באחד בלילה ל"ח ודאי מת לפנינו, כיון שאין נידון כלפיו רק כלפי הנוגע בו ואיהו עדיין קיימא בספק מגע. ראה שב שמעתתא [א ח] וצ"ע] ובהכרח שגם בקושייתם סברו הטעם משום חזקה אלא שסברו דכיון שמטהר רבי מאיר גם בלא ראוהו חי והויא חזקה גמורה אם כן, ליכא נפקותא אם יש ריעותא מגופה או לא, ותירצו דמכל מקום יש לומר כן גם לרבי מאיר, ולדברי המהר"ם שכוונת תוס' דמוקמינן אחזקה היינו, חזקה כנגד חזקה ומטהר משום ספק טומאה ברה"ר צ"ע שאם כן, אשה, בלא"ה אין לטהר מטעם זה. ראה בהערה הבאה.

[47] האחרונים מוכיחים שגדר הפסק כשעת מציאתן הוא הכרעה שמסלק את הספק, שדנים כפי הנראה לפנינו עכשיו ולא מסתפקים כלל שמא קודם לכן לא היה כך. שהרי דעת רבי מאיר לטהר אף בלא ראוהו חי ובתוס' עירובין [לה ב] מייתי לתוספתא שרבי מאיר איירי ברה"ר ופשטות טעמו משום ספק טומאה ברה"ר. וכן כתב הגר"א על התוספתא [ו ו]. ובסוגיית הגמרא עירובין [שם] מקשה הגמרא מרבי מאיר כאן אדרבי מאיר לגבי עירוב שבספק אם נטמא או אבד מבעו"י או משחשיכה הוי חמר גמל ולא מוקמינן אחזקה, ואם טעמו של רבי מאיר משום ספק טומאה ברה"ר לא מובנת קושיית הגמרא. עוד יש להבין טעמם של חכמים שמטמאים אף ברה"ר הרי ספק טומאה ברה"ר הילכתא גמירי לה לטהר אפילו בדליכא חזקה. בהכרח שטעמם של חכמים משום שכל הטומאות כשעת מציאתן הוא הכרעה שמסלק את הספק וכיון שהרי הוא מת לפנינו כאן. אין לנו להסתפק שמא היה חי כשנגע בו. ויש לדמות לדברי השב שמעתתא [ב ד] בדין כאן נמצא כאן היה. ויש לבאר בב' אופנים: א. דין הוא שכל הטומאות כשעת מציאתן לפי מה שרואים לפנינו ואין זה מדין חזקה אלא לא מספקינן כלל כנגד מה שנראה לפנינו. ב. מדין חזקה אלא שהכא מעלת חזקת הגוף אית לה דעדיפא מכל החזקות כל שיש לומר שמאז ומעולם היה המצב כן כדהשתא במקום זה, ראה להלן בעז"ה דברי הריטב"א במעלת מקום מציאתן. על כל פנים, עיקר טעמייהו דחכמים, כיון שלא ראינוהו חי כאן כלל, אין לנו להסתפק ומכריעים שמת היה כאן מעיקרא ומטמאין ודאי. ורבי מאיר פליג שאפילו היה חי במקום אחר גם כן חשיב ריעותא ומספק לפנינו ולכן לא שייך לומר כשעת מציאתן, אמנם אילולא חזקת חי גם רבי מאיר מודה שאם אין ריעותא אין כאן ספק כלל ולכן אף שספק טומאה ברה"ר טהור גם בדליכא חזקה מכל מקום זהו רק כשיש ספק קמן אבל בליכא חזקת חי לא היינו מחזיקים שום ריעותא ומכריעים ודאי כשעת מציאתן לטמא אף ברה"ר, לפיכך הוצרך רבי מאיר לטהר בנגע באחד בלילה מטעם חזקת חי דאית ליה. בהערות הבאות נרחיב בעז"ה ראיות האחרונים ליסוד זה.

[48] הריטב"א מבאר שמשום שלא הוחזק חי בבית זה אמרי רבנן דלא יהבי ליה חזקת חי כלל ומטמא לשרוף. ורבי מאיר מטהר גם בזה דלא סגי דלא הוי חי קודם לכן או בכאן או במקום אחר וכו' עיי"ש. מבואר שיסוד מחלוקת רבנן ורבי מאיר אם דנים חזקה דמעיקרא ממקום למקום כנגד חזקה דהשתא באותו מקום, רבנן סוברים כיון שנמצא לפנינו מת בבית זה ולא הוחזק כחי כלל מכריעים לגמרי כשעת מציאתן ולא דנים החזקה דמעיקרא כלל ורבי מאיר סובר שאף כהאי גונא חזקה דמעיקרא עדיפה, והטעם לרבנן כפי שנתבאר בהערה לעיל או שיסוד כשעת מציאתן חזקת דין לראותו כפי מה שהוא לפנינו ולא להסתפק כלל שמא היה במצב אחר והיות ובמקום זה לא הוחזק כחי מעולם לא מספקינן בהכי כלל וזהו מעלת מקום מציאתן כפי שביאר הריטב"א, אבל אם ראוהו חי מבערב במקום זה מודו רבנן לרבי מאיר. או שיסוד הענין מכח חזקה אלא שמעלת חזה"ג יש לה כיון שיש להכריע על מקום זה שכך הוא היה מאז ומעולם, באופן שאין החזקה נידונית על זמן השינוי כלל. ראה תוספות הרא"ש שהקשה, מה הראייה דלא כרבי יוחנן הרי זה פשוט שאם נגע בו בלילה במקום אחד ומצאו בבוקר במקום אחר שהיה חי דמשום הכי לא מצאו באותו מקום, ומתרץ, דמיירי שידוע שהובא לכאן על ידי אדם.

[49] דעת תוס' [ב א] שההכרעה כשעת מציאתן לא הוי אלא חומרה בתרומה וקדשים אך לחולין טהור דלעולם חזקה דמעיקרא עדיפה ואף בלא ראוהו חי ישנה לחזקה כיון שהיה בחזקת חי. ועיקר הוכחתם ממה שבאשה מעת לעת מטהרינן לחולין. ראה תוס' [כתובות עו ב] שהוכיחו עוד דאל"כ תיקשי לשמואל [קידושין עט א] דלא אזיל בתר חזקה דהשתא. דעת הרמב"ם [אבה"ט יח יד] מדייק החכם צבי [ב] שההכרעה כשעת מציאתן בנגע באחד בלילה לטמא ברה"ר הוא ודאי ואף לחולין, ובראוהו חי מבערב ה"ז ספק וברה"ר טהור. ובנוב"י [קמא אבהע"ז לא] תמה שאם זה מעיקר הדין מאי נפקא מינה אם ראוהו חי מבערב או לא הא אית ליה חזקת חיים גם בלא ראוהו ונוקמה אחזקתו. וביאר בב' אופנים: א. שהספק בנגע באחד בלילה אינו אם ההוא שנמצא מת לפנינו היה חי בשעת הנגיעה או לא, אלא כלפי הנוגע אם נגע במת מכלל המתים בעולם או בחי מכלל החיים שבעולם וכהאי גונא לא שייך לדון חזקת חיים. ב. היות ובמקום זה לא ראוהו חי כלל והוא הדין מת לפנינו לא דנים חזקת חי ממקום למקום כנגד שעת מציאתן. וסברא זו מוזכרת בריטב"א כפי שהבאנו בהערה הקודמת. ראה ברמב"ם [אבה"ט ט"ו ו-ז] ומוכרח בדבריו שיסוד ההכרעה כשעת מציאתן הוא שמסלק את הספק. וכן מוכרח ברמב"ם [שם טו י] שדן ההכרעה של כשעת מציאתן אף ברה"י. ובדעת התוס' מקשה הנוב"י מדבריהם בפסחים [צא א] שדנו להכריע כשעת מציאתן לגבי מפקח את הגל אף שהוא נידון בדאורייתא. ובחזו"א אבהע"ז [פ טז] ביאר דשאני התם דליתא לחזקה מעיקרא כלל כיון שנפל עליו הגל. מה שאין כן הכא ודאי דאיכא חזקה מעיקרא אף בלא ראוהו חי מבערב דלא סברי תוס' למעלת מקום מציאתן שתסייע לחזקה דהשתא כמבואר בריטב"א. דעת התוס' רי"ד [קידושין עט א] שהכרעת שעת מציאתן היא מהתורה, ואף לחולין. ואין להקשות מנדה שטמאה רק לתרומה וקדשים, ומדעת שמואל [קידושין עט א] בקידשה עצמה ביומא דמישלם שית דלא אזיל בתר חזקה דהשתא, כיון שאין הספק בגוף הסימנין אלא בזמן מתי נולדו, וכמו כן בנדה, אין הספק בדם אם היה טמא לפני מעל"ע כמו שהוא עכשיו או שמקודם היה טהור. אלא הספק בזמן שנולד הטומאה, וכיון שודאי היה זמן שלא היה דם ולא היו סימנים, והספק מתי נולדו, הרי בכהאי גונא לא אזלינן כשעת מציאתן כנגד חזקה דמעיקרא אף אם היא קלושה שעשויה להשתנות, כיון שאין בכח החזקה לקבוע מתי היה השינוי. ואף שביומא דמישלם שית הוא בחזקת שתביא מכל מקום חשיב שהיום בא השינוי ומנלן להכריע שבוגרת היא מצפרא [ודעת רב מבוארת בתורי"ד שהוא מחלק בין יומא דמישלם שית לנדה במעת לעת, שביומא דמישלם שית כיון שהיום היא בחזקת שתביא אף שמדויק ברש"י בקידושין שאף אינה בחזקת בגרות מכל מקום יש לדון את אותו היום בנפרד משאר ימים שקדמו לו ויש להכריע שבההוא יומא הרי היא בוגרת כולי יומא כפי שנראתה עכשיו לפנינו. מה שאין כן בנדה, שאי אפשר להפריד הימים שכולהו בכלל הספק, ובבהכרח אתה בא לדון שהדבר נשתנה ממה שהיה קודם לכן. ראה רעק"א יבמות פ א] אבל בנגע באחד בלילה אין הספק בזמן אימתי מת אלא אם היה בשעת נגיעה באותו מצב ותכונה שהוא עכשיו בשעת מציאתן ובזה אמרינן שלא נשתנה וגם קודם לכן היה באותו מצב ומסיים התורי"ד "הילכך אמרינן כשעת מציאתן בין להקל ובין להחמיר". היינו שההכרעה היא דליתא לספק כלל. ומובן היטב בפרט אם נוסיף לדברי הריטב"א במעלת מקום מציאתן. כן ביאר החזו"א את דברי התורי"ד. ראה שב שמעתתא [ג ו] שהאריך לתמוה על התורי"ד. [קושייתו מקופה, ראה ברשב"א [ב ב ד"ה ופריק] שהביא לתרץ כהתורי"ד והקשה כן] ובחזו"א [כתובות פ יב] מיישבו היטב. עוד יש לפרש שבנגע באחד בלילה עיקר הספק אם היה מת בשעת נגיעתו ולא אימתי מת כיון ששורש הספק הוא במה דאיכא נפקא מינה לדינא, ובמת אין נפקא מינה להסתפק בו רק כלפי הנוגע בו, ולפיכך שמואל מודה דאזלי' כשעת מציאתן כיון שאינה באה להכריע על זמן השינוי ול"ח כלל כנגד חזקה דמעיקרא [ראה רעק"א יבמות פ א] מה שאין כן בנדה מלבד הטהרות שנגעה בהם יש נפקא מינה לאשה עצמה ממתי נטמאת ובאשה עצמה הו"ל ספק מגע אימתי ראתה, וכלפי זה אין לדון חזקה דהשתא. וכמו כן בבוגרת הספק אימתי הביאה סימנין. ראה תוספתא [טהרות ו ו] ויש לפרש שגם שם עיקר הספק על האדם אם בשעה שהיה ודאי מגע כבר היה השרץ המטמא או לא. וראה שב שמעתתא [ג ה] שהביא כמה אופנים שדנו הפוסקים להכריע כשעת מציאתן ואף לקולא, והקשה עליהם מד' תוס' דלא אמרינן כשעת מציאתן אלא לחומרא תרומה וקדשים לחוד.

[50] ראה תוס' [ד"ה שכל] שהכריחו לשיטתם שכל הטומאות כשעת מציאתן אינו אלא חומרה בתרומה וקדשים לפיכך הוצרכו לפרש שסיבת הטהרה כאן משום חזקת הטהרות. ויש להוסיף דאזלי לשיטתם נמי לקמן [יח ב] שאף בודאי נגע, עדיין דנים חזקת טהרות ודלא כרמב"ן. יש לשאול אם כן, למה הוזכר במשנה שהטהרה משום שכל הטומאות כשעת מציאתן. מפרשים האחרונים שהרי זה פשוט שמדרבנן לענין תרומה וקדשים מודים תוס' שכיון שודאי נגעה בהם המחט איתרעאי חזקתן שאם לא סוברים כלל שיש ריעותא במה שודאי נגע אם כן, במתני' להלל הסובר שמגופה קא חזיא עדיין נטהר משום חזקת הטהרות. אלא בהכרח שהחומרה בתרומה וקדשים כיון שודאי נגע הוי חזקה גרועה והחמירו בתרומה וקדשים לא למיזל בתרה ראה תוס' [יבמות סח א] ובשב שמעתתא [ג יג] וקהילות יעקב [טהרות יב]. עוד מקשים על תוס', הרי יש גם חזקה דמעיקרא שהמחט היתה שלימה, ועוד, הרי ספק טומאה ברה"י טמא אף שיש חזקת טהרה. השב שמעתתא [ג ה] מבאר שכוונת תוס' להתיר משום דהוי דבר שאין בו דעת להשאל, ומה שכתבו דמוקי טהרות אחזקתן היינו, שיש חזקה כנגד חזקה ולכן מקילים כדין דבר שאין בו דעת להשאל. המקור חיים [תסז יא] מבאר, משום שיש כאן תרתי לטיבותא חזקת הטהרות, ומה שהמחט חלודה לפנינו, ולביאורו מיושבות כל הקושיות שהזכרנו. ומוסיף המקו"ח שאף שתוס' לעיל [ב ב] הביאו שהמקור לחזקה דמעיקרא הוא מנגעי בתים אף שיש כנגדה תרתי לטיבותא חזקת טהרה דגברא, וחסר לפניך מכל מקום התם החזקה דמעיקרא אלימה שבמקום זה הוחזק הנגע אבל במחט החזקה דמעיקרא הוקלשה שבמקום זה לא הוחזק המחט בחזקת שלם. החידוד הלכות מפרש הטעם שלא אומרים ספק טומאה ברה"י טמא משום דהוי למפרע ועפי"ד המהרש"א [ב א] שבמקום חזקה לא ילפינן מסוטה אמנם ראה חזו"א [רטו ד"ה תוד"ה שכל] שהשיג עליו דהכא לא שייך לומר כן. ועוד יש לדחות, שכל דברי המהרש"א כשהחזקה בעיקר הספק אבל במקום חזקת טהרות ששורש הספק הוא בלא חזקה שפיר יש לדון ספק טומאה ברה"י טמא. והנה שיטת התורי"ד [קידושין עט א] שהטעם במחט משום דאזלינן כשעת מציאתן מהתורה, ובשב שמעתתא [ג ו] הקשה הרי יש לומר ספק טומאה ברה"י טמא אף במקום חזקה, ותירץ, שבמקום ב' חזקות [חזקת טהרות, ושעת מציאתן] לא מטמאינן. החזו"א [רטו] מבאר ששעת מציאתן עדיפה טפי וטהור אף ברה"י, ומובן היטב על הצד שגדר ההכרעה אינה כחזקה דעלמא אלא שליתא לספק כלל כפי שהארכנו לעיל. ראה שערי יושר [ב יב] ובנודע ביהודה [אבהע"ז קמא לא] שביארו הטעם דלא אזלינן במחט בתר חזקה דמעיקרא כיון שיסוד הספק על זמן נפילת המחט על הטהרות אם היתה שבורה או שלימה ולא שייך חזקה דמעיקרא אלא כשהספק על זמן ידוע אם נשתנה או לא. אבל כאן שאין הספק על זמן ידוע לא שייך חזקה דמעיקרא שגם אם נאמר ששבורה נפלה אין אנו מגרעים זמן שלימות המחט דאמרינן עכשיו נפלה כשהיא שבורה וכל שנאחר זמן שבירתה כמו כן נוכל לאחר זמן נפילתה ואין כאן חזקה דמעיקרא.

[51] ברש"י מבואר שעיקר פירכת הגמרא כמו שבמחט אזלינן כשעת מציאתן לגמרי, הוא הדין גבי מקום מציאתן לא ליחוש לטומאה כלל במקום אחר. אך התוס' [ד"ה ומי] הקשו, אדרבה כיון דאזלינן לגמרי בתר שעת מציאתן שפיר יש לתלות במקום אחר. ופירשו שזה גופא תירוץ הגמרא, וכל הסלקא דעתך היה רק שאם רבי יוחנן מחמיר כ"כ בטומאה לחשוש גם במקום אחר אם כן, במחט לא הו"ל להקל לגמרי.

[52] ראה פירש"י שכתב "אלמא לא מחזקינן טומאה משעה לשעה אפילו לתלות דקתני טהורה והוא הדין ממקום למקום". ומבואר בהערה הקודמת.

[53] ראה פירש"י. וכוונתו שבמחט דאיכא תרתי למעליותא גם שעת מציאתן וגם מקום מציאתן שפיר יש להכריע בודאי ולא להסתפק כלל במקום אחר, וכן בנגע באחד בלילה כשלא ראוהו חי במקום זה. אבל גבי קופה שנמצא השרץ בזוית השניה של הבית, בכדי לטהר הזוית הראשונה ליכא אלא חדא מעלה כיון שאינו במקום מציאתן, בהא דילמא מחזיקין ממקום למקום לתלות. וטעם הטהרה במחט אף שגם בחזקה דהשתא יש חיסרון כיון שהזמן הוא סיבה לשינוי כהחיסרון שיש בחזקה דמעיקרא נתבאר בהערה לעיל שההכרעה היא כפי מה שרואים לפנינו מבלי להסתפק כלל ואפילו שמואל [קידושין עט א] מודה הכא כיון שיש גם למעלת מקום מציאתן שבמקום זה יש לומר שכן היה המצב מאז ומעולם. יש לשאול מה השקלא וטריא בגמרא שסלקא דעתך שמחט שנמצאת שבורה וכו' לא חשיב מקום מציאתן. ומסיק דהוי נמי מקום מציאתן? ראה ריטב"א שהרגיש בזה. ואפשר שכוונתו כך: בסלקא דעתך הבינה הגמרא שדוקא מת שנמצא באותו מקום שהיה בשעת הנגיעה אמרינן כיון שעכשיו הוא מת לפנינו כן היה באותו מקום גם בשעת הנגיעה, אבל במחט יסוד הספק הוא בשעת נפילת המחט על הטהרות שהוא שעת שינוי המקום ואמרינן שלאחר נפילה הויא שבורה וקודם לכן היתה שלימה וכשהנידון הוא שעת השינוי עצמו לא דנים את מעלת מקום מציאתן. [ראה לעיל שהבאנו דברי השערי יושר שהספק במחט אינו על זמן ידוע אם נפלה כבר המחט או לא אלא על שעת הנפילה גופא אם נפלה שבורה או שלימה]. ומסקינן שאף במחט חשיב מקום מציאתן משום שעיקר המעלה הוא במה שרואים כן לפנינו במקום זה מבלי להסתפק מחמת מצבו הקודם, שעצם מצבו העכשוי במקום זה הוא המכריע לן ומסלק לספיקות אף שהנידון על שעת השינוי מקום עצמו.

[54] הרש"ש והמקור חיים [תסז] מבארים באופן אחר קושיית הגמרא ממחט, ותורף דבריהם, שכמו שבמחט לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ממקום למקום כ"ש בחזקה דהשתא, וע"ז דחתה הגמרא שחזקה דמעיקרא ממקום למקום כנגד חזקה דהשתא באותו מקום כהאי גוונא חזקה דהשתא עדיפה אפילו לקולא, ורבי יוחנן איירי בחזקה דהשתא ממקום למקום כשאין חזקה דמעיקרא באותו מקום. אמנם מהלך זה קשה מכמה סיבות: א. הריטב"א פירש שיסוד מחלוקת רבי מאיר ורבנן בנגע באחד בלילה הוא אם דנים חזקה דמעיקרא ממקום למקום כנגד חזקה דהשתא באותו מקום, ולדברי הרש"ש שמשוים הגדר של ממקום למקום בחזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא יוצא שפלוגתת חזקיה ורבי יוחנן לסלקא דעתך בגמרא היא היא פלוגתת רבי מאיר ורבנן. ב. מאי דתני בגמרא על המשנה של נגע באחד בלילה כשעת מציאתן ובמקום מציאתן וכו' לדבריהם כבר אשמועינן לה מלא ראוהו חי שאין מחזיקין ממקום למקום. ג. מאי דמקשינן לרבי יוחנן ממחט הו"ל למיפרך מגוף המשנה דנגע באחד בלילה שכשלא ראוהו חי מטמאים חכמים ודאי ומשום דלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ממקום למקום ולא תולין אם כן, כשעת מציאתן ממקום למקום נמי לא. ונראה מוכרח מכ"ז שפלוגתת רבי מאיר ורבנן בחזקה דמעיקרא הוא ענין שונה ממחלוקת חזקיה ורבי יוחנן בדין כשעת מציאתן. שיסוד חזקה דמעיקרא ענינה להחזיק כפי שהיה עד ראות השינוי בעינינו, ובעצם שייך להחזיק אף במקום אחר, אלא שמכל מקום סברי רבנן שכשלא ראוהו חי בבית זה והוא מת לפנינו יש הגבלה בכח החזקה דמעיקרא וגרועה היא כלפי מה שרואים לפנינו ומכריעים כדהשתא שכן היה מת במקום זה, מה שאין כן ההכרעה של כשעת מציאתן נתבאר לעיל ב' אופנים: א. או שהוא דין לראותו כפי הנראה לעינינו מבלי להסתפק כלל דילמא לא היה כך ואינו משום לתא דחזקה כלל [דיסוד החזקה הוא להמשיך המצב כפי שהיה ואין בכחה להורות לי על זמן השינוי ואם כן, כל חזקה דהשתא כיון שודאי באה אחר השינוי היאך אפשר להכריע על פיה, ראה שו"ת אבני נזר [יו"ד שמא] אלא בהכרח כאן הוא חזקת דין לראותו כפי שהוא לפנינו וכיון שבמקום זה מעולם לא הוחזק כחי שפיר יש לדונו כן מבלי להסתפק כלל] ב. היות ויש להחזיק במקום זה שכן היה כאן מאז ומעולם הוי חזקה מעליא ואף שמואל [קידושין עט א] מודה בה, ראה רעק"א [יבמות פ א].

[55] ראה תוס' ד"ה ככר] שהקשו, שאני התם שאין בו דעת להשאל כדאמר בסמוך, ותירצו, שאם היינו סוברים להחמיר ולתלות אף ממקום למקום לא היה לנו לעשות ספק ולתלות באדם טהור שיותר יש לתלות בנפילה. יש לעיין בעיקר קושייתם הרי עדיין הגמרא לא קיימא להך סברא שיחשב כדבר שאין בו דעת להשאל רק בסוף הסוגייא במאי דמקשינן לטמא מדין ספק טומאה ברה"י. יתכן שלשיטתם מוכרח מיניה וביה שכבר בקושיית הגמרא מככר ידענו דחשיב כדבר שאין בו דעת להשאל שאל"כ מה הוכחת הגמרא שאין מחזיקים ממקום למקום הא בלאו הכי קשיא שיש לטמא מדין ספק טומאה ברה"י. אלא בהכרח שידענו דחשיב כאין בו דעת להשאל, וקושיית הגמרא שאם חוששים להחמיר ממקום למקום הוא הדין יש לחשוש ולא לתלות באדם טהור. וכ"ז לשיטתם שאין מעלה למקום מציאתן, שאינו אלא הגבלה בכח ההכרעה של כשעהמ"צ שממקום למקום הוי חשש רחוק יותר ולפיכך יש להקל. אבל לרש"י שפירש לעיל מה שלא מחזיקים ממקום למקום משום "שבמקום אחר לא מספקינן כולי האי" שיסוד מקום מציאתן הוא מעלה בפני עצמו המאלים את ההכרעה של שעת מציאתן. משום שבמקום זה יש לומר שכן היה מאז ומעולם כדהשתא, אם כן, יש לומר הטעם שאין מחזיקין ממקם למקום אינו משום שהוא חשש רחוק יותר אלא שבמקום אחר לא הוי ספק כלל ואם כן, ליכא להקשות גבי ככר נימא נטמא הככר שנמצא במקום זה מדין ספק טומאה ברה"י, דכיון שאין מחזיקין ממקום למקום אם כן, במקום זה ליכא ספק כלל. ואם כן, קושיית הגמרא להלן [ד ב] מכדי האי ככר ספק טומאה ברה"י וכו' אינו אלא אי נימא שמחזיקין ממקום למקום. וכן כתב הרשב"א. ראה להלן. ובעיקר תירוץ תוס' שלרבי יוחנן היה לנו להחמיר אף שאין בו דעת להשאל כיון שיותר יש לתלות בנפילה, ראה תוס' הרא"ש שתירץ באופן אחר, היות ומוכח שרבי יוחנן סובר להחזיק ממקום למקום אף ברה"ר אם כן, הוא הדין בדבר שאין בו דעת להשאל. מבואר שנחלקו אם לרבי יוחנן מחזיקים לתלות ממקום למקום אף באין בו דעת להשאל. ראה רמב"ם [אבה"ט יז ד וה'] ומקור חיים [תסז ז']. החזו"א [רטו ד"ה והנה הר"מ] מבאר שלדברי התוס' לעיל [ב א] שלא מחמירים חומרת תרומה וקדשים באין בו דעת להשאל אף שמחמירים ברה"ר פשיטא שהוא הדין לא להחמיר כשעת מציאתן באין בו דעת להשאל ואתי שפיר התוס' כאן לשיטתם. ראה עוד שערי יושר [ב יב].

[56] האחרונים מקשים שלכאורה אין מכאן קושייה לרבי יוחנן שהרי בככר מעיקרא כשהוא על גבי הדף היה בטהרה ואף עכשיו הוא במקום טהרה. ראה שו"ת מהרי"ל דיסקין [מב בהגהה] שפירש, שבשעה שהיה הככר מונח על גבי הדף היה בחזקת שיפול ויגע בטומאה אלא שנמצא רחוק קצת מן המדף, הילכך לרבי יוחנן שמחזיקין ממקום למקום בעי להחזיק טומאה מעיקרא. ראה ערל"נ.

ואילו כי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן הרי זה בקופה בדוקה, שנבדקה לפני שהניחו בה את הטהרות, ולא נמצא בה שרץ. ובכך נחלקו: שמר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] שאין לטמא את הטהרות הראשונות, שכן הא [הרי] בדקה ומסתבר שרק לאחר שהוצאו ממנה הטהרות הללו הגיע לתוכה השרץ. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי שמא אימור [אמור] שמיד עם סילוק ידו לאחר הבדיקה, נפל השרץ לקופה.

ומקשים: ומדוע נעמיד את מחלוקת שמאי הלל דווקא בקופה שאינה בדוקה, והא [והרי] שיטותיהם בדין הקופה דומיא [בדומה] לאשה שראתה דם קתני [שנינו בברייתא] בה נידונים דבריהם, ואשה הרי בדוקה היא, שכן בודקת עצמה בשחרית ובערבית (כדלהלן). ובוודאי גם בקופה מדובר בבדוקה! ומשיבים: כיון דשכיחי [שמצויים] בה באשה דמים — כמי שאינה בדוקה דמיא [נחשבת].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הבדל אחר: כי מודו [כאשר מודים] שמאי והלל שהטהרות הראשונות שבקופה טמאות, הרי זה בקופה שאינה מכוסה ויתכן שעם סילוק ידיו ממנה נפל השרץ לתוכה. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן הרי זה בקופה מכוסה, ולכן טיהרם חזקיה. ותוהים: אם מכוסה היא היכי [כיצד] נפל בתוכה השרץ? ומשיבים: כגון שתשמישה על ידי הסרת הכסוי. שחזקיה סבור שכל זמן שהטהרות בתוכה הריהו נזהר, ובוודאי לא נכנס אז השרץ בתוכה. ור' יוחנן סבור שחוששים שמא בשעה שגילה את הכיסוי, נפל לתוכה השרץ וטימא את הפירות.

ומקשים לחזקיה: והא דומיא [והרי בדומה] לאשה קתני [שנה], ואשה כמכוסה היא, שהרי אין דם מבחוץ יכול להיכנס לתוכה, ובדומה לקופה, ובכל זאת היא טמאה! ומשיבים: כיון דשכיחי [שמצויים] בה דמים — כמי שאין מכוסה היא דמיא [נחשבת].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: יש הבדל אחר, כי מודו [כאשר מודים] שמאי והלל שהטהרות הראשונות שבקופה טמאות, הרי זה כשהן מונחות בזוית קופה. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן היה זה בזוית בית. ומקשים: והא [והרי] "קופה" קאמר [אמר] ולא בית!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית בית זו, וטלטלוה והניחוה בזוית אחרת, ונמצא שרץ כשהוא בזוית האחרת. ובכך נחלקו: חזקיה סבר: לא מחזקינן [אין אנו מחזיקים] טומאה ממקום למקום, שאף שנמצאה בה טומאה במקום אחד, אין אומרים שהיתה בה הטומאה קודם לכן במקום אחר, ולכן הטהרות שהיו בה בראשונה — טהורות. ואילו ר' יוחנן סבר: מחזקינן [מחזיקים אנו], ולכן אף הראשונות טמאות.

ושואלים: ומי מחזקינן [והאם מחזיקים אנו] טומאה ממקום למקום? והתנן [והרי שנינו במשנה במסכת טהרות]: נגע באחד בלילה, ואינו יודע אם האדם שנגע בו חי אם מת, ולמחר השכים ומצאו שהוא מת — ר' מאיר מטהר את הנוגע,

וחכמים מטמאין, וטעמם: שכל הטמאות כשעת מציאתן, וכיון שמצא בבוקר שהוא מת, יש להניח שכבר היה מת גם בלילה.

ותני עלה [ושנה בברייתא עליה]: כשעת מציאתן, ובמקום מציאתן, שרק אם מצאו מת באותו מקום הריהו טמא, ואולם אם מצאו במקום אחר — הריהו טהור.

וכי תימא [ואם תאמר] כי הני מילי [דברים אלו] שאם נמצא מת במקום אחר — הנוגע טהור, אין זו טהרה מוחלטת, ואמרו כן רק לענין שלא לשרוף את התרומה על מגע כזה, אבל לענין לתלות (לא להשתמש בה ולא לשורפה) — תלינן [תולים אנו]?! ומי תלינן [והאם אנו תולים]?

והתנן [והרי שנינו במשנה שם]: מחט טמאה שנמצאת מונחת על גבי תרומה והיא מלאה חלודה או שבורה — כיון שמחט זו כמות שהיא עכשיו הריהי טהורה, אף התרומה טהורה. ואין חוששים שמא כשהונחה עליהם היתה שלמה וטימאתם ורק אחר כך נשברה. שכן כלל הוא שכל הטמאות כשעת מציאתן, ומעתה יש לשאול: ואמאי [ומדוע] כך הדין? לימא [נאמר] כי האי מעיקרא [זו המחט מתחילתה] מחט מעלייתא [מעולה] היא, והשתא [ורק עכשיו] הוא דהעלה [שהעלתה] חלודה, ולכל הפחות יהא דין הטהרות הללו לתלות. אלא מכאן שאין חוששים לכך, ואין תולים!

ועוד, הלא תנן [שנינו במשנה שם]: מצא שרץ שרוף (שכיון שנשרף שוב אינו מטמא) על גבי הזיתים של תרומה, וכן מטלית של זב המהומהם (בלוי), (שכיון שהתבלתה, נטהרה בכך) — הרי זה טהור. ואין חוששים שמא הונח השרץ על הזיתים קודם שנשרף, או המטלית של הזב קודם שהתבלתה, וטימאום. שכן כלל הוא, שכל הטמאות כשעת מציאתן!

וכי תימא [ואם תאמר] שנוהגים בהם כשעת מציאתן בין לקולא [להקל], כמו בדין המחט עצמה, שרואים אותם כמי שנגעה בהם המחט רק משנשברה או משהחלידה, ולכן הם טהורים. בין לחומרא [להחמיר], וכמו זה שנמצא בבוקר מת, שמטמאים את זה שנגע בו בלילה. וכל זה הוא רק במקום מציאתן, אבל שלא במקום מציאתן — אף על פי שמשרף לא שרפינן [אין אנו שורפים] עליהם, בכל זאת מתלא תלינן [לתלות תולים אנו],

והתנן [והרי שנינו בתוספתא טהרות]: ככר טהורה שהיתה מונחת על גבי הדף (לוח עץ הקבוע בקיר, כמדף), ומדף טמא (כגון בגד של זב) מונח תחתיו. אף על פי שאם נפלה הכיכר אי אפשר שתיפול אלא אם כן נגעה במדף טמא זה — אם נמצאה על הארץ באופן שאינה נוגעת במדף — טהורה היא. שאני אומר: לא נפלה, אלא אדם טהור נכנס לשם ונטלה מן הדף, והניחה על הארץ.

עד שיאמר: ברי (ודאי) לי שלא נכנס אדם שם. ואמר ר' אלעזר: לא נצרכה להיאמר סברה זו, אלא אפילו כאשר לוח העץ עליו היא מונחת הוא מקום מדרון (שיפוע), שמסתבר שתיפול הכיכר מאליה על הבגד הטמא, הרי שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום, ואפילו לענין לתלות!

ומשיבים: התם כדקתני טעמא [שם כמו ששנה את הטעם],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree, it is with regard to a basket that was examined. One Sage, Ḥizkiyya, holds that since it was examined before the produce was placed inside and was found to be clean of creeping animals, it is reasonable to assume that the creeping animal entered only after the ritually pure produce was removed. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that one can say that it is possible that when he removed his hand after feeling around to examine the basket, the creeping animal fell in.

The Gemara asks: But isn’t the case of a basket taught as being similar to the case of a menstruating woman? Hillel had cited the case of the basket as a difficulty with regard to Shammai’s opinion in the case of a menstruating woman. And since a woman is considered fully examined, since she examines herself with examination cloths twice a day, the other case must also be referring to a basket that had been examined. The Gemara answers: Since blood is commonly found flowing from her, as women regularly experience menstrual flows, it is considered as though she were not examined.

The Gemara suggests another resolution of the apparent contradiction between the ruling of Ḥizkiyya and the opinions of Hillel and Shammai. And if you wish, say: When Shammai and Hillel agree, it is with regard to a basket that is not covered. When do Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree? With regard to a basket that is covered. The Gemara asks: If the basket is covered, how did the creeping animal fall inside? The Gemara answers: For example, if the basket is used by removing its lid. Ḥizkiyya holds that the creeping animal must have fallen in after the produce was removed, because as long as the produce was inside one would be careful not to allow anything else inside. Rabbi Yoḥanan is concerned that perhaps while the basket was uncovered a creeping animal could have fallen inside without one noticing.

The Gemara raises a difficulty: But isn’t the case of a basket taught as being similar to the case of a menstruating woman? And just as a woman is considered covered, since no outside blood can enter her, so too in the case of a basket, it must be one where it is constantly covered. The Gemara explains: Since blood is commonly found flowing from her, as women regularly experience menstrual flows, it is considered as though she is not always covered.

The Gemara suggests another resolution. And if you wish, say: When do Shammai and Hillel agree? In a case where the produce was stored in the corner of a basket. By contrast, when Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree, it is in a case where the produce was stored in the corner of a house. The Gemara expresses puzzlement at this suggestion: But the Gemara on 3b explicitly states that they are referring to a case of a basket.

The Gemara explains that this is what the Gemara on 3b is saying: If one has a basket that was used as a container for ritually pure produce in this corner of the house, and after the produce was removed it was subsequently carried to another corner, and the carcass of a creeping animal was found in the basket while it was in that other corner, Ḥizkiyya holds: The produce remains ritually pure, as we do not presume that ritual impurity moved from place to place. In other words, the impure creeping animal is not assumed to have moved from the first corner where the produce was kept. Instead, it fell inside while the basket was in the second corner, and therefore the produce that it previously contained remains pure. And Rabbi Yoḥanan holds: The produce is retroactively considered impure, as we do presume that ritual impurity, i.e., the carcass of the creeping animal in the basket, moved from place to place.

The Gemara asks a question with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan: And do we presume that ritual impurity moved from place to place? But didn’t we learn in a mishna (Teharot 5:7): If someone touched one other person at night, and he does not know whether the person he touched was alive or dead, and on the following day he arose and found him dead, and he is uncertain whether or not he contracted ritual impurity from contact with a corpse, Rabbi Meir deems him ritually pure. It is assumed that the deceased was still alive until the point that it is known with certainty that he was dead.

And the Rabbis deem him ritually impure, as it is presumed that all ritually impure items had already been in the same state as they were at the time they were discovered. Just as the deceased was found dead in the morning, so too, it is presumed that he was dead when he was touched in the middle of the night.

The Gemara concludes its question: And it is taught with regard to this mishna: It is presumed that ritually impure items had been in the same state as they were at the time they were discovered, but only in the place in which they were discovered. In other words, if the corpse had been found in a different spot than he was at night, it is not presumed that he was already dead in the first spot, and the man who touched him remains ritually pure. If so, how can Rabbi Yoḥanan maintain that we presume impurity moved from place to place?

And if you would say in response: This statement, that impurity is presumed only in the place in which it was discovered, applies specifically with regard to definite impure status, i.e., to burn teruma, but with regard to uncertain impurity, i.e., to suspend the status of teruma, we do in fact suspend its status and it may be neither burned nor eaten; is this distinction correct? Do we in fact suspend the status of ritually pure items in such a case, due to the concern that the dead man whom this individual touched might have already been dead in the first location?

But didn’t we learn in a mishna (Teharot 3:5): With regard to a previously impure needle that is found on top of teruma and it is full of rust or broken, and therefore no longer contracts or transmit ritual impurity, the teruma remains pure, as it is presumed that in all cases of impurity, the items in question had already been in the same state as they were at the time they were discovered? But why should that be the case? Let us say that initially, when it had fallen onto the teruma, this needle was a proper, non-rusty and unbroken, needle, capable of contracting and transmitting ritual impurity, and it is only now that rust had formed on it. The status of the teruma should at least be held in suspension. Rather, it is evident that the teruma is considered definitely pure and is not held in suspension due to the possibility that it might have become impure from the nail at a previous time or, presumably, in a previous place.

And furthermore, we learned in a mishna (Teharot 9:9): If one found the carcass of a burned creeping animal on top of a pile of olives, and that animal no longer transmits impurity as it is burned, and similarly if one finds a tattered rag of a zav, which likewise no longer transmits impurity, on top of a pile of olives, the olives are pure. The reason is that it is presumed in all cases of impurity, the items in question had already been in the same state as they were at the time they were discovered. Once again, this demonstrates that when this presumption is applied, the item is considered definitely pure, and is not held in suspension due to uncertainty.

And if you would say that there is a difference between these last cases, where the items did not move, and the case of the basket that moved, this distinction is not correct. The suggestion is that in the last cases the items are treated entirely as if they had always been as they were at the time they were discovered, whether this leads to a leniency, as in the cases of the needle and the rag, and whether it leads to a stringency, in the case of one who touched someone at night, when he is considered to be definitely impure, but this is the halakha only with regard to the place where they were discovered, i.e., if they did not move. But with regard to a location that is not the place where they were discovered, we do suspect that ritual impurity moved from place to place, and therefore although we do not burn the teruma in question, we hold it in suspension.

The Gemara refutes this suggestion: But didn’t we learn in a baraita (Tosefta, Teharot 4:3): There was a loaf resting on top of a shelf, and there was an item of light impurity, e.g., a garment of a zav, which transmits impurity to food but not to people or vessels, lying underneath it, and the loaf was later found on the ground. Even though the situation was such that if the loaf fell to the ground it would be impossible for it to have done anything other than touch the impure garment on its way down, nevertheless the loaf is pure. The reason is that I say that a ritually pure man entered there and took it off the shelf and placed it onto the ground without it touching the impure garment.

The baraita concludes: This ruling applies unless someone says: It is clear to me that no person entered there. And Rabbi Elazar says: This principle is necessary only when the top shelf is an inclined surface. In other words, even if it is very likely that the loaf rolled off the shelf and touched the garment on its way down to the ground, nevertheless it is assumed to be pure. This indicates that one does not presume that the loaf contracted impurity and then fell to the ground where it was found. Since such a possibility is not even entertained to the extent that the teruma is held in suspension, this demonstrates that in a case involving a movement from one place to another there is no presumption of ritual impurity at all.

The Gemara explains that no proof can be cited from there, as that baraita explicitly teaches the reason for its ruling:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמרינן ואב"א כי מודו שמאי והלל בזויות דקופה. ה"פ: לעולם בשאינה בדוקה מודו ובזויות קופה דאיכא תרתי לריעותא אבל בבדוקה אע"פ שבזויות קופה נמצא אינן טמאות דה"ל כאותה שאמרו בתוספתא ומודים חכמים לר"מ בשראוהו חי ועד כאן נמי לא מטמינן בשרץ שנמצא במבוי אלא משום דאיכא שרצים דיליה ושרצים דאתו ליה מעלמא דה"ל כתרתי לריעותא הא לאו הכי לא מטמינן ביה למפרע כלל ל"ש אותה זויות ול"ש זויות אחרת ובקופה לא שכיחי ביה שרצים כלל אלא ודאי בקופה שאינה בדוקה מודו שמאי והלל לכולהו לישני דאי לא אמרינן אוקמה אחזקיה ואפי' לתלות וכ"ש דלא מודו בטומאה ודאי וה"נ מוכחא רישא דשמעתין.

הא דאמר ר' שמעון התם יש רגלים לדבר הכא מאי רגלים לדבר איכא. פירש רש"י ז"ל דמהכא שמעינן דלר"ש כל ספיקי טמאות ברשות היחיד אי ליכא רגלים לא אוכלים ולא שורפים. ויש מפרשים דלא אמר ר' שמעון דבעי רגלים אלא במה שקדמה לו בדיקת טהרה באשה, שסתם נשים בדוקות הן אצל זנות והיא אומרת טהורה אני, והיה לנו להאמינה אלא משום דאיכא רגלים שקנא לה ונסתרה אבל כל שלא קדמה לו בדיקת טהרה ספיקו ברשות היחיד דודאו כודאו ושורפים עליה, ולא ירדתי לסוף טעמם, דאטו מתעסק בטהרות שקדמה להן בדיקה ונולד להן ספק, כגון ספק נגע בהן שרץ, ספק לא נגע בהן שרץ, מי לא שרפינן.

הא דאמרינן: ואיבעית אימא טעמיה דר' שמעון דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה. קשה לי והא לר' שמעון לא הוה קשיא לן אלא רשות היחיד מאי שנא מסוטה, אבל רשות הרבים כיון דמדמי ליה לסוטה ניחא, והכא לא אנח לן אלא רשות הרבהים דניח וקאי אבל רשות היחיד לא אנח לן דאדרבה כל שאתה אומר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה כ"ש דתקשי לן אי הכי מה התם ברשות היחיד טמאה ודאי. ועוד מאי חדית לן השתא דאטו מעיקרא מי לא אמרינן דטעמיה משום דגמרו ליה מסוטה, אלמא מיסבר קסבר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והיא היא, ועוד מאי קא מהדרינן נמי תו אטעמייהו דרבנן, הא רבנן נמי אמרי דטעמייהו משום דהעמד טמא על חזקתו, דכיון דאיכא תרתי לריעותא בודאי משוינן ליה. ומאי חדית לן השתא. ב. ומתוך הדוחק יש לי לומר דעיקר האי טעמא אינו משום שמעון אלא אדרבה משום דרבנן, דללישנא קמא הוה אמרי' דכולהו גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה, והילכך קשיה להו לרבנן אי מסוטה ברשות הרבים טהור, ואיצטריכו לתרוצי דהכא שאני דאיכא תרתי לריעותא הא אי ליכא אלא חדא לריעותא כסוטה, אף הכא ברשות הרבים הוו מטהרי רבנן כסוטה, והשתא קא נסיב, ליה טעמא אחרינא ולומר דאפילו בריעותא חדא נמי בסוף טומאה טמא טומאה ודאית, משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה אלא העמד גברא אחזקתיה דמספיקא לא מסקינן ליה מטומאתיה, ור' שמעון סבר דכולהו טמאות מסוטה גמרינן להו בין בתחלתן בין בסופן, והילכך אף זו ברשות הרבים דדמי לסוטה עבדינן ליה כסוטה וספיקו טהור, אבל ברשות היחיד אי אפשר למיגמר הכא מסוטה, משום דהתם איכא רגלים לדבר אבל הכא דליכא רגלים לדבר תולין ואטעמיה קמא סמיך בהא רבי שמעון כנ"ל, והכא הכי קאמר אי בעית אימא ר"ש אטעמיה קמא קא סמיך דגמר סוף טומאה, מתחלת טומאה אבל רבנן לא גמרי משום דלא אפשר דהתם מספיקא לא מחתינן ליה לטומאה, אבל הכא דכבר טמא היה מספיקא לא מסקינן ליה.

ואי בעית אימא היינו טעמיה דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה. איכא למידק ואם בדקה עצמה עכשיו ומצאה טמא איך אפשר לומר מרגשת היתה והלא עכשיו לא הרגישה, ותירצו בתוספות דכיון דרוב פעמים מרגשת לא חיישינן למיעוטא ולא גזרו חכמים לחוש מחמת זו כלל, ואע"ג דבסוטה מודו שמאי, התם הוא משום דכל ראיותיה לעולם בלא הרגשה, וכן נמי ללישנא דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתא, דאמרינן לקמן דמודה שמאי במוך, משום דכל משמשת במוך לעולם לא אתי דם, דמוך מוקי ליה הא בשאר נשים אעפ"י שיש דלא אתי דם כשישנה במטה, דאע"ג דאתא דם מעיקרא לא אתי, אפ"ה לא חלק בהו שמאי ולא מודה בהו ומסתברא דקושיא מעיקרא ליתא דאף הכא נמי אימר עם כניסת עד אתי דם, ובודאי ארגשא, אלא דסברה דהרגשת עד היא, וכדאמרינן לקמן בריש פרק הרואה (נדה דף נ"ז ע"ב) ת"ש עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא דם עליו אם עגול טהור אם משוך טמא היכי דמי אי דארגיש עגול אמאי טהור אלא לאו דלא ארגיש וקתני עגול טהור ופריק לא לעולם דארגיש ואימא דהרגשת עד הוא.

הא דאמרינן: כיון דאיכא שרצים דגופיה ושרצים דעלמא כתרתי לריעותא דמי. לאו תרתי לריעותא ממש קאמר, דאם איתא אף הוא הוי כודאי לשרוף עליו את התרומה כמקוה וחבית, ומבוי ודאי לתלות הוא ולא לשרוף, דדומיא דכתם הנמצא בחלוק קתני ליה במתניתין לקמן בפרק דם הנדה (נדה דף נ"ו ע"א) אלא כתרתי לריעותא לחוש בו למפרע קאמר.

הא דאמרינן: והא איכא כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי. פירש רש"י ז"ל הא איכא כתמים דקי"ל דטמאה למפרע. ואפילו לפי פירושו איכא למימר דלאו דוקא משום דכתמים מטמאין למפרע, דאי משום הא לא קשיא דהוה איפשר דשמאי לית ליה כתמים למפרע כר"ש בן אלעזר דאית ליה הכין לקמן בסוף בא סימן (נדה נג, ב) אלא עיקר פירכא מכאן ולהבא הוא, כלומר דכיון דשמאי ס"ל דכל הנשים מרגישות בעצמן, זו הואיל ולא הרגישה לאו מגופה אתא ותטהר לבעלה, ואנן לא אשכחן מאן דמטהר לה לבעל מכאן ולהבא ופרקינן דמודה שמאי דכתמים ואפילו למפרע, משום דבצפור לא נתעסקה וזו הואיל וכבר יצא לחוץ ממש ולא הרגישה, בודאי קודם שעת מציאתה הא בא והילכך חוששים לו למפרע.

והא דאמרינן: בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא אלא מגופה. קשה לי דכיון דשמאי סבירא להו דכל הנשים מרגישות בעצמן, לימא דילמא נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתא וכאותה שאמרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה, ואע"ג דלא נתעסקה בצפור ולא עברה בשוק של טבחים אימר נתעסקה או עברה ולאו אדעתה.
ויש לומר דשאני הכא, דאפילו לכשתמצא לומר נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים, אי אפשר לך לטהרה אלא אם כן תחזיקנה בשוכחת, דנתעסקה ושחכה או שעברה ולאו אדעתה, וכיון שכן אף אתה אומר שמא הרגישה ושכחה או שמא הרגישה ולאו אדעתה, דכסבורה הרגשת מי רגלים היא, והילכך הואיל והרי דם מצוי לפניך ושכיחי בה דמים, מוטב שתתלה אותו במצוי, דדמים מצויין בה כנ"ל.

מאי איכא בין הני לישני להאי לישנא, א"ב למרמא מקוה חבית ומבוי. איכא למידק, ולימא נמי איכא בינייהו סוטה ומוך, וי"ל דהיא גופה קא דייק, כלומר למה לן דשבקינן ההוא לישנא דהעמד אשה על חזקתה, דלא מפיק שמאי מינייהו לא סוטה ולא מוך, וכפשטא דלישנא דמתניתין דקתני כל הנשים, והדרינן בתר הני לישני דאית לן למימר דמודה שמאי בסוטה ובמוך, ופריך משום דלא ליקשי לן מקוה חבית ומבוי.

מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא לאביי איכא מוך לרבא איכא מוך דחוק. ק"ל אמאי לא אמר נמי דאיכא בינייהו סוטה, דלהאי לישנא דאשה מרגשת מודה שמאי בסוטה ולא במוך, ולהאי לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא, מודה הוא במוך ולא בסוטה, דדילמא אתא דם ולא אדעתא ואבדתו. ומסתברא דאפילו להאי לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא אתא מודה שמאי בסוטה, דדילמא אתא דם ולאו אדעתא ואבדתו, וכי קאמרינן הכא משמשת במוך מאי איכא למימר ולא קאמר סוטה מאי איכא למימר, היינו משום דההיא קא אמרינן דמודה בה שמאי אלא אף משמשת במוך קאמרינן, והילכך ליכא בין האי לישנא להאי לישנא אלא משמשת במוך כנ"ל.

הא דתניא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו. איכא למידק, וליחוש נמי לאדם טמא, ומ"ש מהא דאמרינן בפרק קמא דפסחים (י, ב) קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ובא ומצאו בזוית אחרת בבית טמא, שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו, ואמרינן נמי בפרק קמא דחולין (ט, ב) צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכסה, וכל שכן הכא דאיכא תרתי לריעותא, חדא דילמא אדם טמא נכנס ונטלו, ועוד שמא נתגלגל מן הדף על המדף ונטמא. ויש מי שתירץ, דהכא שאני דכיון דהמדף נתון תחתיה מוכחא מילתא דלא נטלה אדם מן הדף אלא כדי שלא יתגלגל על המדף ויטמאנו, והילכך אי לאו דאדם טהור הוא לא היה מסלקו משם להצילו מפני הטומאה, אבל התם דילמא אדם טמא הוצרך לקרדום ונטלו, וכן לגבי צלוחית להצילה משרצים כסה, ושמא טמא היה. ואינו מחוור כל הצורך, דאף כאן ניחוש שמא אדם טמא נטלו והיה מחזיק עצמו בטהור, דהתם נמי י טמא ודאי היה לא היה נוגע בה כדי שלא יטמאנה, אלא שמא עם הארץ טמא המחזיק עצמו בטהור. ור"ת ז"ל תירץ בספר הישר, דהתם כלים נינהו וספק כלים הנמצאים טמאים כדאיתא בפרק קמא דשבת (טו, ב), דשוינהו רבנן לרובא דעלמא טמאים לגבי כלים הנמצאים, אבל לגבי אוכלים שוינהו לרובא דעלמא טהורים, הילכך הכא גבי ככר ליכא למיחש לאדם טמא אלא לספק נפל על המדף, והוי ליה ספק נגיעה בדבר שאין בו דעת לישאל וספקו טהור.

הא דאקשינן: מכדי ספק טומאה ברשות היחיד הוא. פירוש אככר פריך וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר וככר נמי מאי קושיא, דילמא משום דשלא במקום מציאתו הוא. וליכא למימר דאליבא דר' יוחנן פריך, דלר' יוחנן נמי שלא במקום מציאתו אין שורפין אלא תולין משום מעלת טהרות דלא דמי לסוטה. וי"ל דאליבא דכולהו פריך, דמעיקרא הוא דהוה טעי מקשה, וקסבר דטעמא דככר משום דשלא במקום מציאתו, אבל קושטא דמילתא אינו אלא משום דתולין באדם טהור להקל וכדקתני טעמא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו ומ"ה קא פריך כיון דאיכא למתלי באדם טהור ואיכא למיחש נמי שמא נתגלגל על המדף וטמאו, הוי ליה ספק נגע ברשות היחיד דספקו טמא כנ"ל.

ואב״א. פי׳ ותרוייהו בשאינו מכוסה דליכא למימר תרוייהו במכוסה דהא טעמא דמסתבר הוא לומר דאשה זו בשאינה מכוסה דמי׳ כדפרכי׳ לעיל.

ה״ק קופה שנשתמשו בה טהרות בזויות בית זו וכו'. פי׳ ע״כ ה״נ מיירי כשנמצאו בזוית אחרת על הקופה שאלו נמצאו באותו זוית עצמו דכ״ע טהורות ואפילו אין שם טלטול וכדמוכחא בבריתא וכ״ש בזה דאיכא טלטול בית אלא ודאי דמתניתן בשנוי זוית קופה בלחוד ואידך בדאיכא נמי שנוי זוית בית מ״ס כאן נמצא וכאן היו ומ״ס הלך אחר שעת מציאתו.

נגע בא׳ בלילה וכו'. וחכמים מטמאים. פי׳ בתו׳ מודים חכמים לר״מ כשראוהו חי בבית זה פי׳ דמשום דלא הוחזק חי בבית זה אמרי רבנן דלא יהבי ליה חזקת חי כלל ומטמא לשרוף ור״מ מטהר גם בזה דלא סגי דלא הויא חי קודם לכן או בכאן או במקום אחר אבל כל שהוחזק חי בכאן מודים חכמים דמוקמינן ליה בחזקת חי וטהור ותני עלה שכל הטומאות כשעת מציאתן במקום מציאתן פי׳ דליכא טלטול מקום כי באותו מקום שמצאו מת נגע אותו בלילה שאלו נגע בו במקום אחר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום
וכ״ת ה״מ לשרוף אבל לתלות תלינן פי׳ וכ״ת דהתם הוצרכו לשעה ומקום לפי שמטמאים חכמים לשרוף אבל בדחזקיה ור״י שלא נחלקו אלא לתלות בשעת מציאתן סגי לן ואפי׳ ממקום למקום ותקשי לחזקיה
והתנן וכו׳ ומהנא שמעינן להדיא דההיא דר״י לתלות בלחוד היא כדכתי׳ לעיל.

מחט שנמצאת חלודה או שבורה. פי׳ מחט שמכיר בה שהיתה טמאה ודאי אלא שמצאה ע״ג טהרות אחר שיצאת מידי טומאה בחלודה או שבורה ואם ידוע אם נפלה שם כמות שהיא עכשיו או כשהיתה טמאה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן פי׳ ועכשו טהורה היא ובתר השתא דיינינן לה פי׳ והא הכא דלא מסייע לן אלא שעת מציאתה בלחוד כאלו מקום מציאתה לא מסייע כלל ואפ״ה טהורה אלמא כל היכא דאיכא חדא למעליותא טהורה וקשיא לתירוצך.

ועוד תנן וכו'. אפשר דלאפושי פירכי דעלמא מייתי לה דהא ודאי.... קמייתא ממש א״נ דמשום דלא תימא דכי קתני בשעת מציאתן היינו במקום מציאתן דמי ותנא תוספאה פריש כדלעיל וה״ה להא מש״ה נקטי׳ אידך דכיון דתרתי נינהו הכי לא מפרש כחדא מנייהו במקום מציאתן ולבסוף אמרינן וכ״ת דבהני תרתי מקום מציאה נמי בעי דמסייע לטהרה שלא הוחזק׳ מחט זו במקום זה עד עכשו ותנא תוספאה פריש כקיימתא וה״ה באידך וכי איכא תרתי לגריעותא כקיימתא טמאות ודאי וכי איכא תרתי למעליותא כי הנך טהורה ודאי וכי איכא חדא לגריעותא תולין וכההיא דר״י.

והתניא ככר שהיתה וכו׳ טהורה. פי׳ ואעפ״י שמצאנו ככר זה בקרקע סמוך למדף אלא שאין אנו יודעין אם נתגלגל מאליו ונגע במדף אם לא וקושיין דהכא יש מקום לחוש לטלטול להחמיר ולומר שנתגלגל ונגע בטומאה ודאי ואפ״ה לא חיישינן והיכי מחזיקין טומאה ממקום למקום גבי קופה שיש לומר טפי השתא הוא דנפל וכדפרש״י ז״ל והיינו דפריך דשאני התם דאיכא טעמא דשאני אומר אדם טהור נכנס וכו'.

והא דאמרינן ואב"א כי מודו שמאי והלל בזויות דקופה. ה"פ: לעולם בשאינה בדוקה מודו ובזויות קופה דאיכא תרתי לריעותא אבל בבדוקה אע"פ שבזויות קופה נמצא אינן טמאות דה"ל כאותה שאמרו בתוספתא ומודים חכמים לר"מ בשראוהו חי ועד כאן נמי לא מטמינן בשרץ שנמצא במבוי אלא משום דאיכא שרצים דיליה ושרצים דאתו ליה מעלמא דה"ל כתרתי לריעותא הא לאו הכי לא מטמינן ביה למפרע כלל ל"ש אותה זויות ול"ש זויות אחרת ובקופה לא שכיחי ביה שרצים כלל אלא ודאי בקופה שאינה בדוקה מודו שמאי והלל לכולהו לישני דאי לא אמרינן אוקמה אחזקיה ואפי' לתלות וכ"ש דלא מודו בטומאה ודאי וה"נ מוכחא רישא דשמעתין.

המדלה עשרה דלאים. תימה דשבק מתני' ומייתי ברייתא דיש משנה כיוצא בה בפרק [ד' מ"ד] דמסכת טהרות הממלא עשרה דלאין ונמצא באחד מהן הוא טמא וכולן טהורין. וי"ל דהתם לא קתני בזה אחר זה ומיירי במדלה עשרה דליין בבת אחת וקמ"ל דלא חיישינן שמא נגעו שאר דלאין בשרץ ונטמאו משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים ואפי' ברשות היחיד טהור כדאיתא בסוטה ובנזיר ואהך מתני' לא שייך למימר ר' ינאי למילתיה א"נ בממלא י' כלים מבור של יין דלא קתני התם מים. ולא קתני נמי המדלה כדקתני בברייתא ולא חיישינן שמא היה השרץ בכלי ראשון ולהך שנויא קשה למה נקט י' דליים אפילו בדלי אחת הוה מצי לאשמועינן דלא חיישינן שמא היה השרץ בבור ונטמא היין:

כי פליגי חזקיה ור' יוחנן בקופה בדוקה. קשה אי ברשות הרבים מאי טעמא דרבי יוחנן דמטמא ואי ברשות היחיד מאי טעמא דחזקיה דמטהר הא תניא גבי נגע באחד בלילה דמודים חכמים בראוהו חי מבערב דטהור מפני שזה ספק רשות הרבים משמע הא רשות היחיד טמא וי"ל דהיינו טעמא דחזקיה דמטהר אפילו ברשות היחיד בקופה בדוקה משום דאיכא נמי למיתלי אם איתא דהוה שרץ מעיקרא הוה חזי ליה ומיהו טעם גמור לא הוי לטהר בשאינה בדוקה מהאי טעמא:

ואשה מכוסה היא. פרש"י ולא נפיל דמים מעלמא וקשה דכ"ש דאמרינן מגופה אתא וי"ל דמכוסה היא שהמקור סתום ובית החיצון כמכוסה דמי שאין רגיל ליכנס בו דם מן המקור אם לא שתרגיש:

וחכמים מטמאין שכל הטמאות בשעת מציאתן וא"ת מאי שנא מעת לעת שבנדה דלא אמרינן כל הטמאות בשעת מציאתן כמו שעתה נמצא הדם בבית החיצון גם קודם לכן היה בבית החיצון אם היתה בודקת עצמה ותטמא אפי' חולין ואפי' לשרוף כדמטמאינן הכא. וכי תימא משום דאשה בדוקה והוי כראוה חי חדא כיון דשכיחי בה דמים לאו בדוקה היא כדאמרינן לעיל בשמעתין. ועוד אפי' בראוהו חי מטמאינן ברשות היחיד לכל דבר. ונ"ל דהך דכל הטמאות כשעת מציאתן הוי כמו מעת לעת דדוקא לקדשים או לתרומה למאן דאית ליה וכן פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דמייתי' עלה הא דהלל ושמאי וכן המדלה עשרה [דליים מים] שצריך לאותן מים להדחת בשר קדשים או לבשל או ללוש מנחות וכמ"ד חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו. וכי תימא אכתי תקשי מאי שנא הכא דשורפין ומעת לעת דוקא לתלות. וי"ל דמשום פריה ורביה לא רצו להחמיר לשרוף. וכן שמאי אע"ג דאית ליה כשעת מציאתן מדמקשה ליה הלל מקופה מטהר לגמרי במעת לעת משום בטול פריה ורביה וכ"ת והיכי מקילין לתלות היכא דאימ' למה לי טומאה מטעם שעת מציאתן והא שעת מציאתן דאורייתא הוא תדע דתולין בו בין להקל בין להחמיר י"ל דהא דאמר והא דאמרינן בשעת מציאתן אפי' להקל גבי מחט ושרץ שרוף לאו משום דשעת מציאתן דאוריית' אלא משום דמוקמינן טהרות אחזקתן:

ותני עלה בשעת מציאתן ובמקום מציאתן. תמיה לי מאי קא פריך שאני הכא דרגלים לדבר דכיון שלא מצאו במקומו שחי היה במקום שנגע בו ובא לזה המקום ומת שם. ושמא משמע ליה דדוקא ובמקום מציאתן אפי' ידוע שעל ידי אדם או ד"א ניטלטל ובא לכאן:

(נכתב על הגליון) דמהוהה. פר"ח כגון טלית שנשרפה משני צדדיה ונשארה כגון קורי עכביש (ע"כ) והתנן ככר כו'. תי' לפי מאי דפרישית בשעת מציאתן היינו דוקא לקדשים או לתרומה מאי פריך דלמא הכא מיירי בככר של חולין וי"ל מ"מ דייק שפיר מדמטהרינן הכא אפי' במקום מדרון שהיה ראוי להחמיר ש"מ דבעלמא לא מחזקי טומאה ממקום למקום אפילו בקדשים וא"ת אכתי מאי קשיא ליה האי דמטהרי' הכא היינו משום שאין בו דעת לישאל כדמסקינן וי"ל דלכולהו לישני דאוקימנא פלוגתייהו בשאינה בדוקה מטמא ר' יוחנן אפי' ברשות הרבים תדע מדפריך (לנ"ב) מכל הטומאות בשעת מציאתן ותני עלה ובמקום מציאתן הא שלא במקום מציאתן לא. ומאי קושיא דלמא משום דאיירי ברשות הרבים כדקתני בתוספתא מוקי לה דוקא במקום מציאתן אלא ודאי אפילו ברשות הרבים מטמא ר' יוחנן אפילו שלא במקום מציאתן וא"כ ה"ה נמי בדבר שאין בו דעת לישאל:

שאני אומר אדם. הכא תלינן באדם טהור. וכן פרק כיסוי הדם גבי רוב תינוקות מטפחין לפי המפ' מטפחין בעיסה המיעוט שאין מטפחין תלינן שאדם טהור נתן לו הבצק וקשה דבפרק קמא דפסחים גבי קדרדום שאבד בבית אמרי' שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו. וכן פ"ק דחולין גבי צלוחית שהניחה מגולה ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה. ותירץ ר"ת דגבי כלים החמירו משום דגזרו אספק כלים הנמצאים ואחמור בספק כלים יותר מבספק אוכלין משום דכלים ליכא פסידא כולי האי שיש להם טהרה במקוה. ועי"ל דכל הני ניחא דאיכא למיתלי בטמא כמו בטהור כגון סתם עם הארץ אבל תינוק והך דהכא בשלמא טהור חשש שלא יטמא הככר והעיסה אלא טמא אמאי:

נגע באחד בלילה כו' פי' האי נמי ודאי מגע הוא ומש"ה ליכ' לדמוייה לסוט' ור"מ מטהר אפי' ברה"י דמספיק' לא מחזיקין טומא' ורבנן מטמאין אפי' ברשות הרבים שכל הטהרות כשעת מציאתן:

מחט שנמצאת מלאת חלודה או שבורה טהורה פי' המורה ומכיר בה שהוא טמאה ואין אנו צריכין לכך דמסתמא נמי טמא' היא כדתנן בטהרות על ששה ספיקות שורפין את התרומה כולי עד ועל ספ' כלים הנמצאים אלמא כל כלי הנמצא בחזקת טמא הוא:

שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה ראיתי מקשי ממאי דאמרי' בפ' קמא דפסחים קורדום שאבד בבית הביר' טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו ומאי שנא דהתם תלינן בטמא והכא בטהור ומתרצים הבלים ונ"ל לתרץ הכא בבית חבר עסקינן שכל בני בית הם בחזקת טהרה ואחד מן הבית נטלה מן הדף ושם אותה למטה וליכא למימר שמא עם הארץ נכנס שם ונטלה שמה טיבו של עם הארץ ליכנס בבית נכרי ולשפשף בכליו אבל קורדום שאבד' קים ליה שאחר נכנס לשם ונטלו ולא נטלוהו בני הבית הילכך מוכחא מילתא שאיש נכרי נכנס לשם ונטלו ודילמ' עם הארץ הוה והוא טמא שרוב בני אדם עמי הארץ הן:

תד"ה והא אשה מכוסה כו' וא"כ מאי פריך והא אשה מכוסה כו' כיון דלאו כבדוקה דמיא כו' עכ"ל יש לדקדק מהיכא משמע להו בפשיטות דאשה כאינה בדוקה להאי אוקמתא דהא אדרבה כיון דקופה דשמאי והלל כבדוקה היא להאי אוקמתא אלא שאינה מכוסה כפרש"י ה"נ דומיא דהכי אשה כבדוקה היא ואפ"ל דמשמע להו לכל האוקמתות דאשה אינה כבדוקה אלא דהלל מדמה להך אוקמתא אשה דאינה כבדוקה לקופה אע"ג דבדוקה היא כיון שאינה מכוסה ודו"ק:

בד"ה שכל הטומאות כו' וא"ת ומאי פריך מככר כו' דלמא בככר של חולין כו' עכ"ל אהא דפריך ממחט ושרץ שרוף נמי איכא לאקשויי כן דלמא בחולין איירי וי"ל כמו שכתבו התוס' לקמן דס"ד כיון דמחמיר כ"כ בטומאה לתלות אפי' ממקום למקום א"כ במחט ובשרוף לא היה לנו לטהר לגמרי אפי' בחולין:

ד"ה והא אשה מכוסה היא וכו' לכך י"ל מכוסה היא וכו'. ר"ל לפירוש התוספות ה"פ והא דומיא דאשה קתני ואשה מכוסה היא באופן שהיה לה להרגיש וא"כ ה"ה קופה איירי נמי באופן שהיה לו להרגיש בנפילת השרץ והיינו בקיפה מכוסה:

ד"ה שאני אומר וכו' ותירץ ר"ת דגבי כלים וכו' משום דאית להו טהרה במקוה וכו'. ואע"ג דהתם בחולין איירי בצלוחית שאין לה טהרה במקוה כמו כלי חרס מ"מ רוב כלים יש להם טהרה במקוה ולא פלוג רבנן בכלים אבל אוכלין בכולן אין להן טהרה במקוה ולכך לא החמירו לגזור עליהם טומאה:

רש"י בד"ה והא דומיא כו' בין זו לזו הס"ד:

בד"ה ואב"א כו' ידיו נפלו וחזקיה במכוסה כו' כצ"ל:

בד"ה מכוסה בתמיה הס"ד:

תוס' בד"ה ככר כו' וי"ל דפריך אי כו' כצ"ל:

גמרא ומי תלינן והתנן מחט כו'. רש"י ותוס' נדחקו. ולעד"נ דהכי פריך דהא חזקה דמעיקרא אלימא מחזקה דהשתא כמש"כ התוס' לעיל (ב ב) בד"ה דאיכא ובד"ה התם. וכמש"כ בד"ה שכל. דשעת מציאתן אינו אלא לקדשים. וכן לקמן (סט) דמ"ד תחלתן אע"פ שאין סופן הוא דאמרינן דאוקמינהו אחזקייהו אבל סופן אע"פ שאין תחלתן לא קמ"ל. ומחט זה היה בחזקת שלם ואפ"ה ל"ח לה אפי' לתלות. וע"כ מטעם דהחזקה היתה במקום אחר. וא"כ כש"כ חזקה דשעת מציאתן דקילא דאין מחזיקין אותה ממקום למקום אפי' לתלות ונכון בס"ד. ועמש"כ בטהרות פ"ה מ"ז:

תד"ה והא אשה. לכך י"ל כו' שהמקור סתום. כצ"ל:

תד"ה הכא נמי. כיון דע"י תליית אדם טהור אתה חושבו ספק. כ"נ דצ"ל ולמחוק מלת אין:

גמ׳ וכן מטלית חמהוהא כצ"ל וכן ברש״י:

תוס׳ ד"ה שאני אומר וכו׳ דגבי כלים הנמצאין וכו׳. נ"ב דוחק מבואר שאם כן אין כל הכלים שוין בה דהאיכא כ״ח דאין להם טהרה ודתנן צלוחית צ״ל נמי בכלי שמן איירי ולא משמע הכי אלא הוא דבר הנשבר ככ״ח כי הא דתנן בפ״ה דב"ב (דף פה:) בשולח ביד בנו קטן שבר הצלוחית. וגם גזרה דכלים הנמצאים סתמא תנן:

כי פליגי חזקי' ור' יוחנן הקשו תוס' מראוהו חי מבערב ולפע"ד לישב דבתשובת נב"י יהיב שני טעמים על ראוהו חי מבערב אחד כיון שבאותו מקום בעצמו ראוהו חי א"כ ע"כ ליכא למימר כאן נמצא מת וכאן היה מת מעולם שהרי ע"כ שעה א' היה חי כאן כשראוהו בערב חי. ועוד טעם אחר משום כשנגע בא' בלילה ולא ידע מנו א"כ הרי כבר נסתפק הנוגע בעצמו אי טהור אי טמא הוא ויצא מחזקת טהרה שלו משא"כ כשראוהו מבערב חי הרי כשנגע בו החזיק עצמו לטהור כמו שהיה דמסתמא עודנו חי כמו שראוהו לכן השתא נמי דמצאו מת מוקמי' האדם בחזקת טהרה ע"ש ונפקא מניה בין הני תרי שנויי דנב"י הנ"ל הוא לתי' קמא בעי' דוקא ראוהו חי באותו מקום ממש ולשנויי בתרא מהני אפילו במקום אחר. והא"ש דחזקיה ס"ל משו"ה מטמאים התם ברה"י דמיירי בראוהו חי במקום אחר ומ"מ ברה"ר טהור וכשינויי בתרא דנב"י הנ"ל אבל הכא בקופה דבמקומה היא ובדקנוה משו"ה טהור ברה"י ור"י ס"ל התם נמי בראוהו חי באותו מקום דוקא ואפילו בר"ה טמא וה"נ דכוותיה:

ובמקום מציאתן. הטעם משום כאן נמצא וכאן היה עיין פרק המדיר בסוגי' דמומין. [דאם נמצא] ברשות אביה אמרינן כאן נמצא וכאן היה כבר מאז קודם אירוסין ובנמצא ברשות בעלה אמרינן כאן הוא דנמצא וכאן היה ולא ברשות אביה והן הנה ב' חזקות הנזכרות פה שעת מציאתן הוא כמומין בבית אביה ומקום מציאתן הוא כמומין בבית בעלה. ולזה כיון רש"י ד"ה טהורה מלטמא וכו' אלמא כל הטומאות כשעת מציאתן וכו' וקס"ד דה"ה נמי למקום מציאתן וכו' פי' כיון דמשרש א' יצא ב' החזקות א"כ סד"א דה"ה מקום מציאתן ועמ"ש בסמוך אי"ה:

והתנן ככר ע"ג הדף כו' יל"ד דאין זה מדרך הש"ס כיון דאין קו' והתנן תליא בקו' ראשונה של מחט ושרץ שרוף ואותה הק' נדחית בוכ"ת א"כ למאי מייתי ליה הש"ס כלל. וי"ל דידע שפיר לחלק ולומר דגבי קופה ליכא אלא חדא חזקה היינו כאן נמצא דשעת מציאתן אבל חזקה דמקום מציאתן מנגד לזה אך משא"כ גבי מחט ושרץ שרוף תרווייהו איתנהו המקום ושעת מציאתן ומשו"ה דין הוא שיהיה טהור לגמרי וזהו ממש ק' תוס' ד"ה ומי תלינן אלא שזהו דוקא אי אמרינן דבקופה תלינן מן התורה בין בתרומה בין בקדשים א"כ י"ל דחילוק זה הוא מן התורה דבתר חדא חזקה לא אזלינן ובתר תרי אזלינן והכי אית ליה לרבא בעירובין ל"ב ע"א וא"כ כיון דמדאורייתא הוא א"כ קשה מככר מה תאמר שאני ככר דחולין הוא כמ"ש תוספות ד"ה שכל וכו' משא"כ קופה מיירי דוקא בטהרת תרומה וקדשים וכמ"ש תוס' ריש מכילתין א"כ ע"כ תאמר מן התורה סגי בחדא או שעת או מקום ורבנן עבדי מעלה לתלות א"כ קשה ממחט ושרץ דבדרבנן אין לחלק בין חדא לתרי כיון דעשו מעלה על דין תורה וסברא זו כ' פני יהושע פרק כל הגט גבי נותנה בחזקת שהוא קיים ע"ש וא"ש וק"ל:

ככר ע"ג הדף כו' כ' תוס' וז"ל וי"ל דפריך אי בשום מקום וכו' פי' לפירושם כיון דככר שע"ג דף מצוי ליפול ואם נאמר דאזלינן בתר מקום מציאתו של עתה להקל משום שאין בו דעת לישאל ע"כ צ"ל דמקום מציאתו הוה סברא מעליותא כמו מצוי ליפול דככר דאז ה"ל ספק שקול ומפני שאין בו דעת לישאל אזלינן להקל כך צ"ל וא"כ בקופה דאין סברא מתנגדת ה"ל למיזל בתרא לגמרי כיון דמוכח דסברא מעלייתא היא וק"ל:

ואר"א לא נצרכה אלא למקום מדרון פי' תוס' שהמדף במקום מדרון כ' כן לפמ"ש בד"ה שאני אומר דמוכחא מלתא שאדם טהור הורידה בכוונה לתקנתה והיינו ע"כ משום שהדף העליון הוא מדרון ועלול הככר ליפול ע"כ לתקן זאת בא אדם והסירה וא"כ מה חידש לן ר"א ועוד דהכי הל"ל לא שנו אלא במקום מדרון אע"כ כלל ר"א והוסיף שגם המדף נמי מדרון ומייתי ליה ש"ס הכא לומר דמפני כן לא מחשב כתרתי למעליותא המקום והזמן משום שעשוי להתגלגל ממקומו:

(ד סע"א תוספות) ד"ה לא נצרכה וכו' פי' כשהמדף במקום מדרון וכו'.—פי' דלפי' רש"י, דהדף שהככר עליו הוא במדרון היה נראה יותר, שהככר נפלה מעצמה ממקומה מאיזה נדנוד שהוא, ולא היינו תולים באדם טהור. לכך פירשו התוס' דמדרון מוסב על המדף שלמטה. אלא דמ"ש ד"אם המדף בקרקע שוה פשיטא דטהור" אינו מחוור, שגם דבר שנופל על מקום מישור דרכו לזוז ממקום נפלו ולהתגלגל הלאה למקום אחר. וא"כ מה נפקא מינה בין מקום מדרון למקום מישור. לכן מסתבר יותר כפי' רש"י.

והא דומיא דאשה קתני. בההיא דהלל ושמאי דקתני מה הפרש בין זו לזו: ואשה בדוקה היא. מקודם לכן דהא כל שחרית וערבית היא בודקת אפ''ה טהרות דקופה טמאות וקשיא לחזקיה: כשאינה בדוקה דמיא. וקופה נמי בשאינה בדוקה עסקינן: ואיבעית אימא. הא והא בבדוקה אלא דשמאי והלל כשאינה מכוסה ופיה מלמעלה הלכך איכא למימר עם סילוק ידיו נפלו וחזקיה במכוסה מש''ה מטהר: מכוסה. בתמיה היכי נפל האי שרץ והיכי אישתכח בה השתא: שתשמישה ע''י כסוי. כשהוא רוצה להכניס לתוכה ולהוציא מתוכה מגלה ומכסה אותה הלכך חזקיה סבר כל זמן שהטהרות בתוכה נזהר בה וכסה והשתא לאחר שניטלו ממנה הסיח דעתו משמירתה ולא נזהר לכסותה ונפל ור' יוחנן סבר חיישינן שמא כשגילה להשתמש בה בעוד שהטהרות בתוכה נפל: מכוסה היא. דלא נפיל בה דם מעלמא וקופה דכוותה במכוסה עסקי' ואפ''ה טמאה וקשיא לחזקיה: בזוית בית. כדמפרש ואזיל שטלטלה לקופה בזוית אחרת לאחר שניטלו טהרות ממנה: ממקום למקום. דלא אמרינן מאידך זוית הוה בה שרץ עם הטהרות אלא אמרינן לאחר שהביאה כאן נפל בה: ובמקום מציאתן. אם מצאו שחרית מת באותו מקום שנגע בו בלילה טמא אבל מצאו במקום אחר מת טהור ולא אמרינן כי היכי דהכא מת התם נמי הוה מת במקומו הראשון: לשרוף. דלא מחזקינן טומאה ודאית ממקום למקום לשרוף עליה תרומה: אבל מתלא תלינן. דהרי משמע במקום מציאתן הוא דחכמים מטמאין טומאה ודאי אבל שלא במקום מציאתן טומאתן הוה ספק ור' יוחנן נמי לתלות קאמר: חלודה. רדוליר''א: או שבורה. ע''ג טהרות ומכיר בה שהיא טמאה: טהורה מלטמא. טהרות שנמצאת עליהן ולא אמרינן שלמה נפלה עליהם וטמאתם ואח''כ נשברה אלא אמרינן שבורה או חלודה כאשר היתה עתה נפלה עליהם אלמ' כל הטמאות כשעת מציאתן מחזקי' להו ואפי' תלייה ליכא דקתני טהורה וקס''ד דה''ה נמי למקום מציאתן דמחזקינן להו בטומאה ולא מספקינן לה במקום אחר אפילו לתלות וקשיא לר' יוחנן: נמצא שרוף. השרץ: מטלית. טלית של זב היתה: (המהומהם). הבלויה מצאה בלויה ע''ג זיתים: טהורה. מלטמא הזיתים דאמרינן הכי נפלה עלייהו לאחר שבלתה וטהרה מטומאתה אלמא לא מחזקינן טומאה משעה לשעה אפי' לתלות דקתני טהורה וה''ה ממקום למקום: וכי תימא לא דמי. דהכא משום הכי טהור משום דשעת מציאתה ומקום מציאתה בטהרה הואי דבתר שעת מציאתן אזלינן בין לקולא בין לחומרא בין לקולא כי הכא גבי מחט ומטלית לאחזוקי בטהורה ודאי בין לחומרא כגון נגע באחד בלילה לאחזוקי בטומאה ודאית: ושלא במקום מציאתן. דליכא רגלים לדבר כולי האי משרף לא שרפינן מתלא תלינן: הדף. קרש מונח על גבי יתדות בכותל: ומדף טמא. בגד טמא מונח תחת הדף בקרקע בת''כ קרי מדף לעליונו של זב ומדף לשון טומאה קלה הוא כדלקמן וס''ד השתא שהוא עליונו של זב דטמא מדאורייתא ומיהו טומאתו קלה משל מדרס דלא הוי אב הטומאה לטמא אדם וכלים ובא ומצא את הככר ע''ג הקרקע מן הבגד והלאה: ונטלה. ולא נפלה על גבי המדף שנטלו מעל הדף והניחה לארץ: לא נצרכה. האי שאני אומר: אלא למקום מדרון. שאע''פ שהדף שהככר עליה מקום מדרון וראויה הככר ליפול ואם נפלה נגעה בבגד אפילו הכי טהורה שאני אומר כו' אלמא לא מחזקינן טומאה ממקום למקום דנימא מעל הדף נפל ונתגלגל לכאן:
כי פליגי חזקיה ור' יוחנן בקופה בדוקה. וא''ת דבנגע באחד בלילה אמרו חכמים אם ראוהו חי מבערב טהור שספק טומאה ברה''ר ספקו טהור משמע דברה''י אפילו ראוהו חי טמא והשתא הך. קופה היכי דמיא או ברה''ר מאי טעמא דרבי יוחנן דמטמא ואי ברה''י מ''ט דחזקיה דמטהר וי''ל דברה''י איירי וחזקיה יפרש הברייתא דבראוהו חי מבערב טהור אפילו ברה''י וספק טומאה ברה''ר טהור דקאמר היינו דהוי כאילו הוא ספק טומאה ברה''ר כיון שהיא בדוקה תחלה ואגב דברישא נקט האי לישנא במילתיה דר''מ היכא דלא ראוהו חי מבערב מתחלה דקתני בתוספתא ר''מ מטהר ברה''ר נקט נמי במילתייהו דחכמים בסיפא רה''ר: והא אשה מכוסה היא. פי' רש''י דלא נפל בה דם מעלמא וקשה דכ''ש שהיא טמאה דאין לתלות בדם אחר אלא בא מגופה לכך י''ל מכוסה היא שהמקום סתום וכשהדם יוצא נפתח והיה לה להרגיש וא''ת והא בקופה בדוקה פליגי דאי לאו הכי מאי מועיל כשהיא מכוסה וא''כ מאי פריך והא אשה מכוסה מאי מועיל כסוי כיון דלאו כבדוקה דמיא וי''ל שרוצה ליישב אפי' אי חשיב לה כבדוקה: שכל הטמאות כשעת מציאתן. לעיל פי' דהיינו דוקא לקדשים והא דמחט שנמצאת מלאה חלודה דטהורה דכל הטמאות כשעת מציאתן אפילו להקל לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא אלא משום דמוקי הטהרות אחזקתייהו וא''ת מאי פריך מככר הנתונה על גבי דף דלמא בככר של חולין איירי וי''ל דאפילו בחולין לא היה לנו לעשות כל כך לתלות באדם טהור שהנפילה נראית יותר והיה לנו לטמא ממקום למקום כיון דלא אפשר ליפול אלא אם כן נגע אי בשום מקום אנו מחמירין אפילו בקדשים: ומי תלינן והא אנן תנן כו'. וא''ת והיא הנותנת משום דאזלינן בתר שעת מציאתה לגמרי אפילו ממקום למקום לתלות לכך מחט שנמצאת מלאה חלודה טהורה לגמרי ואע''ג דמצינן למימר דהיינו דקאמר וכ''ת כשעת מציאתן לגמרי בין לקולא בין לחומרא מ''מ מאי ס''ד דמקשה וי''ל דס''ד כיון דמחמיר כל כך בטומאה לתלות אפי' ממקום למקום [ע''כ אינו טעם גמור דדוקא בקדשים הוא ומשום חומרא] א''כ במחט לא היה לו לטהר לגמרי משום שעת מציאתה אלא הוה ליה למימר השתא הוא דעלתה חלודה: ככר הנתונה על גבי דף. וא''ת שאני התם שאין בו דעת לישאל כדאמר בסמוך וי''ל דפריך אי בשום מקום אנו מחמירין ממקום למקום אפילו בקדשים לא היה לנו לעשות ספק ולתלות באדם טהור דיותר יש לתלות בנפילה: שאני אומר אדם טהור. וא''ת דהכא תלינן באדם טהור ובפ''ק דחולין (דף ט:) גבי צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה תלינן באדם טמא וכן פ''ק דפסחים (דף י:) גבי קורדום ותירץ ר''ת דגבי כלים הנמצאין דווקא גזרינן טומאה משום דאית להו טהרה במקוה וליכא פסידא אבל באוכלין דאיכא פסידא דלית להו טהרה במקוה לא החמירו אי נמי הכא מוכחא מילתא דאדם טהור הסירה בכוונה כדי שלא תפול על מדף טמא אבל בעלמא טמאין בין באוכלין בין בכלים דליכא למימר אדם בכוונה עשה לתקנתא: הכא נמי נימא עורב אתא ושדא. אף על גב דאדם שנשתמש בקופה יש בו דעת לישאל מכל מקום פריך כיון דעל ידי תליית אדם טהור אין אתה חושבו ספק אף על גב שהנפילה נראה יותר אם כן הרבה מצוי הוא שאדם טהור בא לשם הכא נמי נימא אתא עורב ושדא ולא הוי ספק: לא נצרכה אלא למקום מדרון. פירוש כשהמדף במקום מדרון דאפילו נפל הככר על גבי מדף לא נשאר לשם אבל אם המדף בקרקע שוה פשיטא דטהור:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד