נידה ג ע"ב

The Gemara answers: The difference between them is with regard to the possibility of raising a contradiction between Shammai’s ruling here and the cases of a barrel, a ritual bath, and an alleyway. According to that version, that Shammai’s reasoning is based upon the principle that an item retains its presumptive status, there is room to raise these contradictions, as the Gemara explained. By contrast, according to these other versions, that the woman would have felt any previous menstrual flow or that any prior menstrual blood would have flowed out previously, there is no room to raise such contradictions, as those rulings do not contradict the halakha here, where a unique factor is relevant.

The Gemara further asks: And what difference is there between this version, that any prior menstrual blood would have flowed out, and that version, that she would have felt any previous menstrual flow? The Gemara answers: According to Abaye, who maintains that Shammai agrees that a woman who engages in intercourse while using a contraceptive cloth is impure retroactively, there is a difference in a case where the woman engages in intercourse while using a contraceptive cloth. If Shammai’s reasoning is that a woman senses the emission of blood, in this case too it is assumed that she did not emit blood earlier. By contrast, if his reasoning is that any prior menstrual blood would have come out at the outset, it is possible that the cloth blocked the emission of blood, and she already emitted blood. Consequently, she is impure retroactively.

According to Rava, who maintains that blood can emerge even if the woman engages in intercourse while using a contraceptive absorbent cloth, there is a difference between the two interpretations in a case where she engages in intercourse while using a tightly packed absorbent cloth, as such a cloth will prevent the blood from flowing out, but it does not affect her ability to sense an emission.

It is taught in a mishna (Teharot 4:4) in accordance with this version, i.e., that Shammai’s reasoning is that if it is so, that there was menstrual blood previously, it would have come out at the outset: Hillel said to Shammai: Don’t you concede to the following halakha: In the case of a basket that was used as a container for ritually pure items, and those items were placed in one corner, and subsequently the carcass of a creeping animal was found in a different corner of the basket, the halakha is that the items initially considered ritually pure are now retroactively considered impure? Shammai said to him: Indeed, that is correct.

Hillel continues: And if so, what difference is there between this case of the pure items stored in the basket, which are now considered retroactively impure, and that case of the ritually pure woman who experiences a menstrual flow, who is impure only from that point onward? Shammai answers: This one, the basket, has a base on which it rests, and therefore the creeping animal might have been there earlier unseen. That one, the menstruating woman, has no base, i.e., there is nothing to impede her menstrual blood from flowing out. Shammai’s response indicates that she is not retroactively impure because if she had experienced a previous menstruation it would have flowed at that stage.

§ Rava says: The reason for the opinion of Shammai that a woman who experiences menstruation is not deemed ritually impure retroactively is due to the dereliction of the mitzva to be fruitful and multiply. If woman is always deemed retroactively impure, she and her husband might abstain from engaging in sexual intercourse out of fear that she is already impure even if she has not yet experienced bleeding. The Gemara adds that this explanation is also taught in a baraita: Shammai said to Hillel: If it is so, that a woman is rendered retroactively impure as you claim, you will have caused the Jewish women to be derelict in the mitzva to be fruitful and multiply.

The Gemara asks: But according to the one who taught this version, i.e., Rava, there is a difficulty: Isn’t it taught in the aforementioned mishna in accordance with that other version, that Shammai’s reasoning is that if it is so, that there was any menstrual blood previously, it would have come out at the outset? The Gemara answers: There, in that mishna, it is Hillel who erred. He thought the reason of Shammai is that if it is so, that there was any menstrual blood previously, it would have come out at the outset. And therefore, he raises a difficulty against Shammai’s opinion from the case of the basket.

And Shammai said to Hillel: You are mistaken. My reasoning is actually due to the dereliction of the mitzva to be fruitful and multiply. But even according to your erroneous reasoning that led you to raise a difficulty from the case of the basket, I have an answer for that as well: This basket has a base, and therefore the creeping animal could have been there earlier, unseen; but that menstruating woman has no base.

The Gemara asks the reverse question: And according to the one who teaches this other version, that Shammai’s reasoning is that if there was previous menstrual blood it would have come out at the outset, isn’t it taught in a baraita in accordance with that other version, that Shammai’s reasoning is due to the dereliction of the mitzva to be fruitful and multiply?

The Gemara answers: That baraita was recorded at a later point in their discussion, as this is what Hillel is saying to Shammai: Yes, the reason that you say for your opinion has merit, that if it is so, that there was any menstrual blood previously, it would have come out at the outset. Nevertheless, you should enact a safeguard for your statement and render her retroactively impure, as in what way is this case different from the rest of the entire Torah, where the Sages enact safeguards?

Shammai said to Hillel: If so, i.e., if she is considered impure retroactively as a safeguard, you will have caused the Jewish women to be derelict in the mitzva to be fruitful and multiply. The Gemara asks: And how does Hillel respond to Shammai’s reasoning with regard to the mitzva to be fruitful and multiply? The Gemara explains that Hillel would answer: Although I rule that she is retroactively impure, did I say that she is forbidden to her husband and must therefore abstain from the mitzva to be fruitful and multiply? I said only that she renders impure any ritually pure items that she touched.

The Gemara asks: And how would Shammai reply to this? The Gemara answers: Shammai maintains that even a safeguard that renders ritually pure items impure should not be imposed. The reason is that if it were so, the heart of a scrupulous husband might strike him with pangs of conscience over sins that he could transgress and he would separate from his wife, out of fear that she is impure.

The Gemara provides a mnemonic for the ensuing discussions: A base; examined; covered; in a corner. It was stated: If one has a basket that was used as a container for holding ritually pure produce, and those items were placed in one corner of the basket, and subsequently the carcass of a creeping animal was found in a different corner of the basket, Ḥizkiyya says: That produce initially considered ritually pure is still pure. Rabbi Yoḥanan says: The produce initially considered ritually pure is now retroactively deemed impure. The Gemara asks: But how can Ḥizkiyya rule that it is pure? After all, don’t Shammai and Hillel agree in the case of the basket that the produce initially considered pure is now retroactively impure?

The Gemara answers: When do Shammai and Hillel agree that all the produce is retroactively impure? With regard to a basket that has a base. In such a case, the carcass of the creeping animal might have previously been in the basket and it went unnoticed when one removed the pure produce items. When Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree, it is with regard to a basket that has no base, i.e., both ends were open and the basket was used while it was lying on its side. In that situation, the contents of the basket are emptied by raising one end, which causes all items inside to fall out. Consequently, any creeping animal that was found subsequently must have entered the basket only after that produce was removed, which is why Ḥizkiyya rules that the produce remains pure.

The Gemara asks: If this is referring to a case where the basket has no base, what is the reasoning of Rabbi Yoḥanan for ruling that the produce is ritually impure? The Gemara answers: The basket has no base but it does have an inward-curved rim. Therefore, it is possible that the carcass of a small creeping animal might have been held back by the rim and remained inside the basket even after it was turned over. Rabbi Yoḥanan rules that the produce is retroactively impure, due to the possibility that the creeping animal might have been in the basket previously together with the initially pure produce.

The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita: With regard to one who draws ten pails of water one after another, i.e., he draws out water in one pail and from it he fills another ten pails with water, and the carcass of a creeping animal is found in one of them, that pail of water is ritually impure but all the rest of them are pure. And Reish Lakish says in the name of Rabbi Yannai: This halakha was taught only in a case where the pail has no inward-curved rim. Consequently, its contents are entirely emptied each time it is overturned, which means that the creeping animal must have entered only this pail. But if the pail has a rim, all of the water that had been drawn is impure, as the creeping animal might have entered the pail earlier and the rim held it back each time the pail was overturned.

The Gemara explains the difficulty: Shall we say that Ḥizkiyya, who is not concerned that the rim of the basket might have held back the creeping animal, does not agree with the opinion of Rabbi Yannai? The Gemara answers that there is a difference between the two cases: Water is slippery, whereas produce is not slippery. In order to pour water out of the pail it is not necessary to turn it over completely. Therefore, the rim might hold back a creeping animal. By contrast, a basket must have one end fully raised in order to empty out all the produce it contains. In such a case Rabbi Yannai would agree that nothing could have been held back, and therefore the emptied produce remains pure.

Alternatively, there is a different reason why one does not overturn a pail of water entirely: In the case of water, one is not particular about it, i.e., he does not mind if some is left over. Therefore he does not overturn the pail completely. By contrast, in the case of produce one is particular about it, so he raises one end of the basket entirely to ensure that every last piece of produce is emptied. Consequently, in the case of produce Rabbi Yannai would agree that even if the basket has a rim, all the produce remains pure.

As an alternative to its previous resolution that Ḥizkiyya is discussing the case of a rimmed receptacle, the Gemara suggests another resolution of the apparent contradiction between Ḥizkiyya’s ruling and the opinions of Hillel and Shammai. And if you wish, say: When do Shammai and Hillel agree? In the case of a basket that was not examined. Since he did not examine the basket when he placed the pure produce there, a creeping animal might have already been inside. Consequently, they agree that the produce does not retain its presumptive state of purity but is considered retroactively impure.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

ומבארינן: איכא בינייהו למרמי, להקשות על דברי שמאי את הקושיות שהקשינו לעיל - מאי שנא אשה דין הרואה דם, שאין שמאי חושש לטמאותה למפרע, מדין החבית, ומדין המקוה, ומדין המבוי, שחוששים בהם למפרע.

להאיך לישנא דלעיל, שטעמו של שמאי הוא מצד שהעמיד את האשה על חזקתה, איכא למרמינהו.

אבל להני לישני, שטעמו של שמאי משום שאשה מרגשת, או משום שסובר שאין כותלי בית הרחם מחזיקים את הדם - ליכא למירמי! דבחבית ובמקוה ובמבוי אין לא ענין של הרגשה, ולא ענין שאין כתלי בית הרחם מעמידים את הדם ^[30].

ותו הוינן בה: ומאי איכא בין האי לישנא דטעמו של שמאי דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי, להאיך לישנא דטעמו של שמאי הוא מחמת שלא הרגישה?

ומבארינן: לאביי, דאמר מודה שמאי במשמשת במוך שמטמאה למפרע, איכא בינייהו כשמשה עם מוך. דלפי הלישנא שאשה מרגשת, הרי גם אשה זאת מרגשת, ומדלא ארגשה מוכח שלא ראתה מקודם. ואילו לפי הלישנא שאין כתלי בית הרחם מעמידים את הדם, הרי כאן, ששימשה במוך, יתכן שהמוך הוא זה שעיכב את יציאת הדם, ולכן היא מטמאה למפרע.

ואילו לרבא, הסובר שגם משמשת במוך יש מקום לדם לצאת, איכא בינייהו כשהיא משמשת עם מוך דחוק שאין הדם עובר דרכו.

תניא כי האי לישנא [השלישית] שטעמו של שמאי הוא דאם איתא דהוה דם - מעיקרא הוה אתי, ומשום שאין כתלי בית הרחם מעמידים אותו.

דתניא: אמר לו הלל לשמאי: וכי אי אתה מודה לי לדברי שיש לחוש למפרע, בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו של הקופה, ונמצא שרץ בזוית מרוחקת אחרת, שטהרות הראשונות, שנעשו בזוית הראשונה, טמאות!? ^[31]

והיינו, שעל אף שמצא את השרץ בזוית האחרת רק לאחר שכבר נעשו הטהרות הראשונות וכבר הוצאו מהקופה, חיישינן למפרע, שמא היה השרץ בזוית המרוחקת כבר בשעה שעשה בקופה את הטהרות הראשונות, וטימא השרץ את הכלי, והכלי טימא את הטהרות. ולא אמרינן שמעמידים את הטהרות על חזקת טהרתן והשרץ נפל רק עתה, לאחר שניטלו הטהרות מהקופה. ואם כן, אמאי אינך חושש באשה לטמאותה למפרע, שמא יצא הדם מקודם לכן לבית החיצון?

אמר לו שמאי להלל: אבל! אכן, אני מודה בקופה שיש לחוש ולטמאות את הטהרות למפרע.

ומה הוא ההפרש בין זו לזו?

לזו, לקופה, יש לה שולים, תחתית, לכן יש לחשוש שהשרץ היה בקופה בזמן שהיו בה הטהרות, ונטמאו הטהרות מהכלי [שטמאהו השרץ], בלי שיראו את השרץ.

אבל לזו, לאשה, אין לה שולים! שאין מה שיעצור את הדם בבית החיצון, וברגע שנעתק הדם לצאת מן המקור הוא יוצא החוצה לגמרי, ולכן אין לחשוש לטמאותה למפרע.

ד. רבא אמר, טעם רביעי בשיטת שמאי -

טעמא דשמאי - משום בטול פריה ורביה.

שאם נגזור לטמאות טהרות למפרע מהחשש שהדם משתהה בבית החיצון, יחששו האנשים לבעול את נשותיהם, שמא כבר יצא הדם לבית החיצון והן טמאות עוד לפני שראו דם.

תניא נמי הכי, שטעמו של שמאי הוא מצד ביטול פריה ורביה:

דתניא: אמר לו שמאי להלל: אם כן, כדברך, שגזרת שיש לחשוש שנטמאת עוד לפני ראית הדם, בטלת בנות ישראל מפריה ורביה! ^[32]

ולפי זה יש לנו שתי ברייתות החולקות בהסבר טעמו של שמאי, ולכן הוינן בה:

ומאן דתני האי לישנא שהטעם הוא מצד ביטול פריה ורביה, הא תניא לעיל כי האיך לישנא, השלישית, דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתי!?

ומשנינן - התם, הלל הוא דקטעי בטעמו של שמאי!

הוא, הלל, סבר - דטעמא דשמאי הוא דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוי אתי. ולאור הנחה זו של הלל - קא מקשי ליה מדין קופה.

ולפי זה, הקושיה מקופה היא במקרה שהוא היטה את הקופה על צידה ועירה את הטהרות החוצה, דאמרינן אילו היה השרץ בקופה באותה שעה, הוא היה נשפך החוצה יחד עם הטהרות, ובכל זאת מטמאין לטהרות למפרע, וקשיא לשמאי מאי שנא אשה מקופה.

ואמר ליה שמאי: טעמא דידי הוא טעם אחר - משום בטול פריה ורביה!

ולמאי דקטעית נמי בדברי, והנחת שהטעם שלי הוא משום שאין כתלי בית הרחם מחזיקים את הדם, דקמקשית, לפי הבנתך בדברי: מאי שנא קופה ומאי שנא אשה?

הרי גם על כך יש לי חילוק:

לזו, לקופה, יש לה שולים, ולכן חיישינן לטהרות שבתוכה שנגעו בשרץ מבלי שיבחין בו. ואילו לזו, לאשה הרואה דם, אין לה שולים, שרואה את הדם מיד עם יציאתו, ולכן אין לה לחשוש למפרע.

ותו הוינן בה: ולמאן דתני האי לישנא, דטעמו של שמאי הוא משום דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתי, הא תניא כי האיך לישנא, דטעמו של שמאי הוא משום ביטול פריה ורביה!?

ומשנינן: הכי קאמר ליה הלל לשמאי: אין, טעמא קאמרת, טעם נכון אמרת! דאם איתא דהוה דם - מעיקרא הוה אתי!

ומיהו, עשה סייג גדר מדרבנן לדבריך, לטמא למפרע! דמאי שנא מכל התורה כולה דעבדינן סייג!?

אמר ליה שמאי להלל: אם כן, שאעשה סייג - בטלת בנות ישראל מפריה ורביה!

והוינן בה: והלל - אמאי לא חייש לביטול פריה ורביה?

ומשנינן: אמר לך הלל - מפריה ורביה מי קאמינא!? וכי יש בטומאה למפרע הוראה הגורמת להמנע מפריה ורביה!? והרי לטהרות בלבד הוא דקאמינא, שהרי רק לענין לטמא טהרות החמרנו בה, ולא ביחס לבעלה.

והוינן בטעמו של שמאי: אמאי הקיל בטהרות, והרי אין דין טהרות קשור לפריה ורביה?

ומשנינן: שמאי סבר דלטהרות נמי לא גזרינן משום דאם כן, שנגזור לחשוש לטהרות - לבו של בעלה נוקפו, שמא נטמאת עוד לפני הראיה, ופורש! ונמצא שהגזירה לטהרות תביא להמנעות מפריה ורביה.

ואמרינן: שולים, בדוקין, מכוסין, בזוית - סימן. איתמר: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו, והוציאו את הטהרות מפיה של הקופה, מלמעלה, ולאחר מכן נמצא שרץ בזוית אחרת של הקופה -

חזקיה אמר: טהרות הראשונות, הקודמות, שהוצאו מהקופה לפני מציאת השרץ, טהורות.

רבי יוחנן אמר: טהרות הראשונות טמאות.

והוינן בה: והא שמאי והלל מודו בקופה, דטהרות הראשונות טמאות, ואיך נחלק עליהם חזקיה ואמר שהן טהורות?

ומשנינן: כי מודו שמאי והלל - בקופה שיש לה שולים, שיש לה תחתית כבסיס שעליו היא עומדת, והוצאת הטהרות מהקופה מתבצעת מלמעלה, מהפה של הקופה. ולכן חיישינן שמא היה השרץ בקופה בזמן שהיו שם הטהרות ולא הבחינו בו בשעת הוצאת הטהרות מהקופה והוא נשאר ממקודם בקופה, עד עתה.

כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן - בקופה שאין לה שולים, שאין לה תחתית ובסיס אלא היא שוכבת לארכה על הארץ [ואפשר לאכסן בה בתוך השיפוע של הדפנות]. וכשבאים להוציא את הפירות זוקפים את הקופה וכל הפירות נושרים מלמטה שהרי אין לה תחתית.

ולכן, אם לאחר שהוציא את הפירות הוא שוב השכיב את הקופה, ומצא בה שרץ, סובר חזקיה כי ודאי הגיע לשם השרץ רק עכשו, ולא היה בה השרץ כאשר היו הפירות בקופה. כי אם השרץ היה בה מקודם, הרי ודאי שבזקיפת הקופה הוא היה נופל ממנה למטה, כמו כל הפירות.

ופרכינן: במאי אוקמתיה, בקופה שאין לה שולים!?

אם כן תיקשי, מאי טעמיה דרבי יוחנן דמטמא? והרי לא היה השרץ יכול להשאר בה, כשאין לה תחתית, לאחר שזקפה!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן שאמנם אין לה שוליים, אבל ויש לה אוגנים ^[33], שיש לה מסביב במקום השוליים, כיפוף של הדפנות, ולכן יש מקום לתלות שהשרץ נתעכב בקופה עקב האוגנים ^[34].

והוינן בה: והא תנן: המדלה עשרה דליים במים בזה אחר זה, שדולה בדלי אחד כמה פעמים ^[35], ונמצא שרץ באחד מהן, שלאחר שכבר עירה כמה פעמים מהדלי לתוך כלי גדול, נמצא שרץ בדלי, הרי הוא, הדלי [והמים שבתוכו] טמא, וכולן כל המים שדלה מקודם לתוך הכלי - טהורין!

ואמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו שהמים שהדלה מקודם טהורים אלא שאין לו, לדלי, אוגנים, ולכן לא יתכן שהיה השרץ בתוכו מקודם. שהרי עירה את המים מהדלי בכל פעם לתוך כלי גדול, ואם היה השרץ בדלי הוא היה חייב ליפול ממנו.

אבל אם יש לו, לדלי, אוגנים, שאפשר לתלות שהתעכב השרץ בכלי על ידי האוגנים - כולן, כל המים הקודמים, טמאין!

לימא חזקיה, שלא חושש לעכוב השרץ על ידי האוגנים, לית ליה דרבי ינאי? ומשנינן: לא! חזקיה יכול לסבור כרבי ינאי, אלא שיש לחלק:

מיא - שרקי! המים מחליקים מהדלי על ידי הטיית הכלי גרידא, ומבלי שיהפוך אותו על פיו. ולכן יש לחשוש כדברי רבי ינאי שהאוגנים מעכבים את יציאת השרץ.

פירי - לא שרקי! ומי שרוצה להוציא את כל הפירות מהכלי חייב להעמיד את הכלי בצורה אנכית כדי שכל הפירות יפלו מתוכו. וכשמעמיד אותו כך, הרי גם השרץ שהיה בו נופל ממנו, ואינו מתעכב על ידי האוגנים.

אי נמי: מיא לא קפיד עליהו לשופכם לגמרי מהכלי, ולכן אינו הופכו על פיו, ויכול השרץ להתעכב באוגנים.

אבל, פירי - קפיד עלייהו להוציא את כולם, והופך את הדלי לגמרי, ואז גם השרץ נופל.

ואי בעית אימא: כי מודי שמאי והלל שהטהרות הראשונות בחזקת טמאות - בקופה שאינה בדוקה בשעה שהניח בה את הטהרות, ולכן אי אפשר להעמיד את הקופה בחזקת טהרה.

הערות

^[30] תוס' ד"ה איכא הקשו שגם להני טעמי יש להקשות ממקוה דהא מודה שמאיבשוטה שטמאה למפרע רק לתרומה וקדשים ובמקוה שורפין, וכן להלל שחולק על טעמים אלו בהכרח צריך לתירוץ הגמרא דמקוה שאני דאיכא תרתי לריעותא. ותירצו ב' תירוצים. א. שטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי ולשמאי מהני אף בשוטה לא לטמאותה בודאי. ועולה לתירוץ זה שלעולם יש לומר שחזקה דהשתא עדיפא מחזקה דמעיקרא להני לישני ומה שלא מטמאים למפרע ודאי משום טעמא דהרגשה. ובערוך לנר הקשה מדברי התוס' [ג א ד"ה ואיבעית] שטעמא דשוטה טהורה בחולין משום חזקה קשיא ממקוה, ומתרץ, שבמקוה נמי אין טמא אלא לענין טהרות. ובתוס' הרא"ש ד"ה אמר מפורש שבמקוה איירי אף לחולין. ב. שעיקר קושית הגמרא [ב ב] ממקוה הוא אף שבאשה אין תרתי לריעותא מכל מקום לא היה לו לטהר לגמרי. אבל ודאי כבר ידעה הגמרא בתחילה טעמא דתרתי לריעותא לשרוף רק עיקר השקלא וטריא בגמרא אם חדא לריעותא משוי ספק שאי אפשר לטהר ודאי. עוד הקשו תוס', דאכתי איכא להקשות ממקוה שמטמאים אף ברה"ר ובנגע באחד בלילה מטהרים ברה"ר כשיש חזקה דמעיקרא ועל כרחך צ"ל משום שבמקוה איכא תרתי לריעותא. וכוונת קושייתם לתירוץ הראשון שאין צריך כלל לתרתי לריעותא. ומתרצים "ויש לומר דלא קשה ליה לעיל אלא במאי דמטהר שמאי אף ברשות היחיד". ראה תוס' הרא"ש ביאור דבריהם.

^[31] הראשונים הקשו, למה לא הקשה הלל אף לנפשיה מאי שנא מקופה שטמאים אף לחולין ושורפין, ואשה הרואה דם מטמאים למפרע רק לקדשים ותולין. ראה בתוס' הרא"ש רמב"ן ורשב"א ומבואר דפליגי בדין קופה אם טמאות מעיקר הדין ושורפים או הוי רק סייג ותולין.

^[32] רש"י מוסיף, שאפשר להקשות מקופה גם לשאר לשונות הגמרא לעיל, ולתרץ כהאי גוונא הלל טעי וסבר טעמא דשמאי אם איתא דהוי דם וכו' וקשיא ליה קופה וקאמר ליה שמאי טעמא דידי משום העמד אשה על חזקתה או משום אשה מרגשת וכו' וראה במהרש"א שביאר דבקופה לא שייך בה מרגשת, ולטעמא דחזקה צריך לומר דמיירי בקופה שאינה בדוקה. אבל אשה לשמאי בדוקה היא.

^[33] תוספות [סד"ה כי] נוקטים שלרבי יוחנן, המטמא באין לה שולים ויש לה אוגנים, הוא הדין קופה, שמודה בה שמאי, מצי למימר שאף באין לה שוליים אך יש לה אוגנים טהרות הראשונות טמאות. אמנם ברמב"ן מבואר שגם לרבי יוחנן שמטמא באוגנין, היינו רק לתלות, ולא שטמא ודאי לשרוף. ובזה תירץ הקושיה, למה לא קשה להלל גופיה מקופה שמטמאים ודאי, ואילו מעת לעת רק תולין, אלא ודאי, גם הלל מודה לחילוק שבקופה יש לה שוליים ולפיכך מטמאים. ועיקר קושייתו, שאם בשוליים מטמאים ודאי, דין הוא לתלות באשה מפני שהיא כמי שיש לה אוגנים. בחידושי הר"ן תירץ על קושיה זו, שאין להקשות להלל מקופה על אשה מעת לעת כיון שיש לה חזקת טהרה והעמד אותה על חזקתה שאשה בדוקה היא, והקושייה לשמאי שמטהר לגמרי אף לתרומה וקדשים, נמצא שאינו ספק כלל ואינו חושש אף לעשות מעלה בתרומה וקדשים אם כן, היאך מטמאינן הטהרות בקופה הרי אין בזה ספק כלל. [ומדגיש הר"ן שהקושייה מקופה היא על הטעם שאם איתיה דם מעיקרא הוי אתי שמחמתה מטהר שמאי לגמרי, שללישנא קמא שטעמו משום חזקה לטהר אף תרומה וקדשים אין להקשות מקופה שאינה בחזקת בדוקה. וכן כתב התוס' [ב א ד"ה מעת] וראה מהרש"א [ג ב] על רש"י ד"ה סייג. לכאורה לא מובן למה לא תירץ הרמב"ן כמו הר"ן, הרי איהו גופיה תירץ לעיל [ב ב] לחלק בין אשה מעת לעת לנגע באחד בלילה שמטמאים כשעת מציאתן בלא ראוהו חי, דשאני אשה שבחזקת בדוקה היא. ולהלן יבואר.

^[34] נחלקו הראשונים אם קופה שמודה בה שמאי דין הטהרות בשריפה שטמאות ודאי, או שרק תולין, ולא דמי לנגע באחד בלילה כשלא ראוהו חי מבערב שטמא ודאי כיון דאיכא ודאי מגע. דעת הרמב"ן כצד הראשון. והרשב"א האריך להשיג עליו שאינו כן, וקושיותיו על הרמב"ן ראה פתחי נדה שהאריך ליישבם. ובמחלוקת חזקיה ורבי יוחנן דעת הרמב"ן כהרשב"א שפלוגתתם דוקא לענין לתלות ולכולי עלמא אין שורפין. אך בתוס' [סד"ה כי] פליגי, ראה הערה קודמת.

^[35] כן פירש"י, ראה רמב"ם [אבות הטומאות יז א] ובהשגות שם, וראה ערוך לנר.

ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין למרמי [להקשות] על שיטת שמאי מדינה של החבית ומדינו של המקוה ומדינו של המבוי, שבכל אלה חוששים למפרע. ומפרטים: להאיך לישנא [לאותה לשון] שהוא משום שמעמידים את האשה על חזקתה — איכא למרמינהו [יש מקום להטיל אותם, להראות סתירה מתוכם] לדין האשה. ואולם להני לישני [ללשונות הללו], לשני ההסברים האחרונים, שאשה מרגשת ביציאת דם וכן שאין כותלי בית הרחם מחזיקים את הדם, הרי אלו טעמים מיוחדים הקיימים רק באשה, ולכן ליכא למרמי [אין מקום להטיל, להראות סתירה] מדינם של החבית, המקוה והמבוי.

ומבררים עוד: ומאי איכא [ומה, ואיזה הבדל יש] בין האי לישנא [הלשון הזו] בהסבר שיטת שמאי, שאם היה זה דם, היה יוצא מיד, להאיך לישנא [ללשון הזו] בהסבר שיטתו, שאשה מרגשת ביציאת הדם? ומשיבים: לדעת אביי הסבור שמודה שמאי במשמשת במוך שטמאה למפרע, איכא [יש הבדל] בין שיטות ההסבר הללו לענין המשמשת במוך, שלפי ההסבר שאשה מרגשת — אף אשה זו מרגשת ביציאת דם, וכיון שלא הרגישה ודאי לא ראתה מקודם. ואילו לפי ההסבר שאין הדם משתהה מלצאת במשמשת במוך, אפשר שהמוך עצר בעד הדם מלצאת, ויתכן שראתה קודם לכן.

ואף לדעתו של רבא הסבור שגם בשימוש במוך יכול הדם לצאת, איכא [יש הבדל] בין שתי שיטות ההסבר הללו בדעת שמאי, בענין האשה המשמשת במוך דחוק (הדוק ביותר), שאין הדם עובר בעדו.

ומעירים: תניא כי האי לישנא [שנויה ברייתא כמו לשון זו], שאם איתא דהוה [אמנם שהיה] דם, מעיקרא הוה אתי [מתחילה היה בא], שכך שנינו, אמר לו הלל לשמאי: אי (אין) אתה מודה במקרה זה של קופה (סל) שנשתמשו בה בטהרות בזוית זו של הקופה, ולאחר מכן נמצא שרץ בזוית אחרת שלה — שהטהרות הראשונות שהיו בצד זה של הקופה טמאות? ואף שנמצא בה השרץ לאחר שכבר הוצאו ממנה הטהרות הללו — טמאות הן, מחשש שמא היה השרץ מצוי בקופה בזמן שהן היו בה, ונטמאו בו. ואין אנו מעמידים את הטהרות על חזקת טהרתן לומר שהשרץ נפל לקופה רק לאחר שהוצאו ממנה. אם כן אף באשה הרואה דם, יש לטמאה למפרע מפני החשש שיצא הדם קודם לראייתה! אמר לו שמאי להלל בתשובה: אבל (נכון) שכך הוא הדין בקופה, ואולם שונה דין הקופה מדין האשה.

ומה הפרש (הבדל) יש בין זו לזו? לזו לקופה — יש לה שולים (בסיס מתחתיה שיושבת עליו), ויש לחשוש שמא היה מונח שם השרץ בשעה שהיו הטהרות בתוכה, אלא שלא ראוהו. ואילו לזו לאשה — אין לה שולים, שאין מקום בגופה בו מונח הדם ואינו יוצא החוצה, ומכיון שלא יצא אין לחשוש שהיה בה דם מקודם. הרי איפוא משמע מברייתא זו שזהו הסבר שיטתו של שמאי.

א רבא אמר: טעמא [הטעם] של שמאי שהרואה דם דייה שעתה הוא משום בטול מצוות פריה ורביה. שכן אם תטמא טהרות למפרע, יירתעו אנשים מלשמש עם נשיהם מחשש שמא כבר יצא דם, אלא שעדיין לא נראה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא מפורשת גם כן כך, כהסברו זה של רבא], אמר לו שמאי להלל: אם כן, כשיטתך שיש לטמא את הרואה דם למפרע, בטלת בנות ישראל מקיום מצוות פריה ורביה.

ושואלים מעתה: ומאן דתני האי לישנא [ומי ששונה לשון זו, הסבר זה] שטעמו של שמאי הוא משום ביטול פריה ורביה, רבא, והא תניא כי האיך לישנא [הרי שנויה הברייתא המובאת קודם, ממנה נלמד כמו לשון זו, האחרת] שהטעם הוא משום שאם איתא דהוה [אמנם שהיה] דם, מעיקרא הוה אתי [מתחילה היה בא]! ומשיבים: התם [שם, בברייתא ההיא] הלל הוא דקטעי [שטעה] בהבנת שיטת שמאי. שהוא סבר כי טעמא [הטעם] של שמאי הוא משום שאם איתא דהוה [אמנם שהיה] דם, מעיקרא הוה אתי [מתחילה היה בא], ומשום כך קא מקשי ליה [הוא מקשה לו] מדין הטהרות בקופה.

ואמר ליה [לו] שמאי בתשובה: אין הדבר קשה לשיטתי, שכן טעמא דידי [הטעם שלי] הוא אחר, משום בטול פריה ורביה. ואולם אף למאי דקטעית נמי דקמקשית [למה שטעית בהבנת שיטתי, גם כן, שאתה מקשה] מדין הקופה — גם לכך יש תשובה, שכן יש להבחין בין קופה לאשה, שהרי לזו יש לה שולים, ולזו אין לה שולים.

ושואלים לצד ההפוך: ולמאן דתני האי לישנא [ולמי ששונה לשון זו], שטעמו של שמאי הוא משום שאם היה דם, היה הוא צריך לצאת קודם, הא תניא כי האיך לישנא [הרי שנויה ברייתא כמו הלשון האחרת] שטעמו של שמאי הוא משום בטול פריה ורביה!

ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו] הלל לשמאי בברייתא זו: אין [אמנם כן], טעמא קאמרת [טעם שיש בו ממש אתה אומר] לנימוק שיטתך שאינה מטמאה למפרע, והוא משום שאם איתא דהוה [אמנם שהיה] דם, מעיקרא הוה אתי [מתחילה היה בא], ומיהו [ואולם], למרות טעם זה, עשה סייג (גדר) לדבריך, וטמא את האשה למפרע, דמאי שנא [שכן מה שונה] דבר זה מכל מצוות התורה כולה דעבדינן [שאנו עושים] בהן סייג?

אמר ליה [לו] שמאי להלל: אף אין לעשות כך, שאם כן, נמצא שבכך בטלת בנות ישראל מפריה ורביה! והלל משיב על כך: וכי מפריה ורביה מי קאמינא [האם אני אומר] שייחשבו לטמאות לבעליהן? רק לענין שיטמאו למפרע את הטהרות הוא דקאמינא [שאני אומר].

ושמאי משיב על טענה זו: לגזור טומאה למפרע לטהרות נמי [גם כן] לא ראוי לעשות, משום שאם כן יהא הדין, יהא לבו של הבעל נוקפו (מכהו) שמא אשתו טמאה, ויהא פורש ממנה שלא כדין, ומבטל מצוות פריה ורביה.

ב המלים הבאות: שולים, בדוקין, מכוסין בזוית, הם סימן לזכרון העניינים שיידונו בסוגיה הבאה. איתמר [נאמר] בברייתא: קופה (סל) שנשתמשו בה והניחו טהרות בזוית זו של הקופה, ולאחר שהוציאו ממנה את הטהרות נמצא שרץ בזוית אחרת של הקופה, מה דין הטהרות? חזקיה אמר: הטהרות הראשונות, אלה שהוצאו מן הקופה קודם למציאת השרץ — טהורות, ואלה שהוצאו מן הקופה לאחר מציאת השרץ — טמאות. שמא נגע השרץ בטהרות. ואילו ר' יוחנן אמר: אף הטהרות הראשונות טמאות. ומקשים לשיטת חזקיה המטהר את הטהרות הראשונות: והא [והרי] שנינו ששמאי והלל מודו [מודים, מסכימים] בקופה שנמצא בה שרץ שהטהרות הראשונות טמאות!

ומשיבים: כי מודו [כאשר מודים] שמאי והלל הרי זה דווקא בקופה שיש לה שולים (תחתית) והיא ניצבת על תחתיתה, וכשמוציאים דברים מהקופה, מוציאים מחלקה העליון, ואין השרץ הנמצא בחלקה התחתון של הקופה נראה. ואילו כי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן, הרי זה בקופה שאין לה שולים, שכשמוציאים דברים ממנה, מגביהים אחד מצדיה, וכל מה שנמצא בה יוצא אל מחוצה לה. ולכן לדעת חזקיה הטהרות הראשונות טהורות, שכן אילו היה שרץ מצוי בקופה, היו רואים אותו.

ושואלים: אם מחלוקתם היא בקופה שאין לה שולים, אם כן מאי טעמא [מה טעם] מטמא ר' יוחנן אף את הראשונות, והרי אילו היה בה שרץ היו רואים אותו בשעת ההוצאה! ומשיבים: מדובר בקופה שאמנם אין לה שולים, אבל יש לה אוגנים (שפה כפופה פנימה), ושמא בשעת ההוצאה עצרו האוגנים את השרץ, ולכן לא ראוהו אז. וחזקיה סבור כי אף שיש לה אוגנים, אילו היה בה שרץ, היו רואים אותו בהוצאות הקודמות. ומתוך שלא ראוהו, ודאי לא היה שם.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], המדלה (שואב בדלי מים מן הבור, ושופכם לכלי קיבול) בדלי אחד מלוא עשרה דליים מים בזה אחר זה, ונמצא שרץ באחד מהן — הוא, הדלי והמים שנשאבו בשאיבה שבה נמצא השרץ — טמא, וכולן, כל שאר המים שנשאבו בשאיבות האחרות — טהורין, שמניחים אנו שהשרץ נפל רק עתה לדלי הזה. ואמר ריש לקיש בפירושה של ברייתא זו משום (בשם) ר' ינאי: לא שנו הלכה זו שהשאר טהורים אלא בדלי שאין לה אוגנים, שבכגון זה ברור שלא היה השרץ בדלי בשאיבות הקודמות, אבל בדלי שיש לה אוגנים שיתכן שעיכבו את השרץ מלצאת — כולן, אף כל המים שבשאר השאיבות, טמאין.

ודנים: לימא [האם לומר] שחזקיה הסבור שאף שיש לה אוגנים, הטהרות הראשונות טהורות, לית ליה [אין לו, אינו סבור] כדברי ר' ינאי? ומשיבים: אין לדמות בין המקרים, שכן תכונתם של מיא [מים] שהם שרקי [מחליקים, ניגרים], ולכן די בהטייה קלה של הדלי כדי שיישפכו החוצה, ובכגון זה יש חשש (לדעת ר' ינאי) שמא נשאר השרץ בתוך הדלי ולא יצא החוצה, ואולם פירי [פירות] תכונתם שהם לא שרקי [מחליקים] מן הכלי שבו הם נמצאים, וכדי להוציאם מהקופה יש להפוך אותה לגמרי על פניה, ואילו היה השרץ בתוכה, בודאי היה נופל אז החוצה, למרות האוגנים. ולכן אם נמצא בה שרץ, מניחים אנו שלא היה השרץ בתוכה קודם.

אי נמי [או גם כן] הבדל נוסף: במיא [מים] אם נשארו מעט מים בכלי — אדם לא קפיד עלייהו [מקפיד עליהם] על המים ולכן אין דולה המים מדייק לערות כל מה שבדלי, ויש לחשוש בדלי שיש לו אוגנים, שמא נמצא שרץ בתוכו כבר אז ולא יצא באחד מהעירויים הקודמים. ואולם בפירי [פירות] — אדם קפיד עלייהו [מקפיד עליהם, על הפירות הנשארים בכלי], ולכן ברור שיצאו מהכלי כל הפירות שבתוכו, אף שיש לו אוגנים, ואם היה בתוכו גם שרץ היה יוצא עמהם.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: כי מודו [כאשר מסכימים] שמאי והלל שיש להעמיד את הטהרות הראשונות בחזקת טמאות, הרי זה מדובר דווקא בקופה שאינה בדוקה, שלא נבדקה בזמן שניתנו בתוכה הטהרות, ולכן אין לה חזקת טהרה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי איכא בין הנך לישנא להנך לישני. איכא למידק והאיכא שוטה ומשמשת במוך ללישנא קמא כולן לשמאי דיין שעתן ולא ללשונות הללו. וא"ל אה"נ אלא האי טעמא עדיפא ליה.
ואפשר לפרש מאי איכא בין האי לישנא להנך לישני כדאמר מ"ט משנינן הני לישני בתראי ולא תפסינן לישנא קמא דאתא במתני' כפשטא כל הנשים כולן דיין שעתן ואפילו שוטה ומוך ופריק משום דאיכא למירמי ללישנא קמא חבית מקוה ומבוי ולהני לישנא ליכא למירמי ותו בעי ומאן דתני האי לישנא בתרא מ"ט לא אמר לישנא קמא ופריק משום דאיכא מוך שהדין נותן דשמאי מודה במוך.

אי אתה מודה בקופה שנשתמשו בה טהרות וכו'. איכא למידק להלל גופיה קשיא טומאה ודאי דאלו קופה טומאה ודאי דקתני טמאות וכדמוכחא נמי שמעתין לקמן ואלו מעל"ע תולין. א"ל להלל גופיה זו יש לה שולים וזו אין לה שולים אלא ה"ק ליה כיון דכשיש לה שולי' טמאות ודאי דין הוא לתלות באשה מפני שהיא כמי שיש לה אוגנים. ואפילו לחזקיה דאמר התם טהורות שאני פירי דלא שרקי וקפיד עלייהו.
וכן אתה מפרש ללשון שאמרו בקופה שאינה בדוקה א"נ שהיא מכוסה שלא בא הלל להשוות אשה לשאינה בדוקה ולשאילה מכוסה אלא שמאחר שבאלו טמאות ודאי באשה היה לנו לתלות מפני שהיא דומה במקצת לשאינה בדוקה ואינה מכוסה משום דשכיחי בה דמים.

אמר לו הלל לשמאי אי אתה מודה בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו וכו' אמר לו אבל. ומה הפרש בין זו לזו איכא דמקשה ולהלל מי ניחא, והלא קופה שורפין עליה את התרומה, ומעת לעת שבנדה תולין. וניחא להו, דאף הלל אית ליה דיש הפרש בין קופה לאשה דזו יש לה שולים וזו אין לה שולים, אלא דהכי קאמר ליה, כיון דקא מודית בקופה שיש לה שולים ששורפין, אודי לי מיהת באשה שהיא כמי שיש לה אוגנין שתולין, ואמר ליה שמאי דלא. ואינו מחוור בעיני, חדא דא"כ היאך אמר הלל מה הפרש בין זו לזו דלדידיה נמי טובא איכא בינייהו, דזו טמאה ודאי מן הדין לשרוף עליה את התרומה וזו טהורה מדינא אלא דמשום סייג הוא בא לחוש לה. ועוד דבפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דבסמוך אקשינן עליה דחזקיה, והא בין שמאי ובין הלל מודו בקופה, ופרקינן כי מודו שמאי והלל בקופה שיש לה שולים, וכי פליגי חזקיה ור' יוחנן בתולין פליגי, כדמוכח בהדיא בכולה סוגיא, וא"כ אכתי מי ניחא לחזקיה, דאטו שביק הלל ועביד כשמאי, דמכל מקום אף בקופה שאין לה שולים בשיש לה אוגנין תולין כדברי הלל דתולה באשה. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דקופה דשמאי והלל נמי בתולין היא, דומיא דמעת לעת שבנדה, ועל כרחיך אית לן למימר הכין, ותדע לך דהא כי מוקמינן לקמן להלל ושמאי בקופה שאינה בדוקה, קא מתמהינן והא דומיא דאשה דקתני ואשה בדוקה היא, אלמא מעיקרא הא דשמאי והלל בבדוקה הוה שמיע לן, ואי לשרוף קאמרי, היאך אפשר לומר כן בקופה בדוקה דהא אפילו מבוי דאית ביה שרצים בגופיה ושרצים דמעלמא אין שורפין אלא תולין, דדומיא דכתם שנמצא בחלקו קתני ליה במתניתין, כל שכן בקופה דלא שייכי ביה שרצים דאין שורפין. ועוד דכי מוקמינן פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן במכוסה בבדוקה מוקמינן לה, והכי קאמר אי בעית אימא הא והא בבדוקה אלא דהלל ושמאי בשאינה מכוסה ודחזקיה ור' יוחנן במכוסה, ובבדוקה ודאי לא שרפינן כדאמרן. ועוד דהא מפלגינן בין דשמאי והלל לדחזקיה ור' יוחנן אלא במכוסה ושאינה מכוסה, וחזקיה ור' יוחנן לא פליגי דלא שרפינן, וכדאמרינן בהדיא וכי תימא הני מילי לשרוף אבל לתלות תלינן כלומר ור' יוחנן דאמר לתלות כנ"ל. ובפירש רש"י ז"ל גם כן מצאתיו בלשון הזה, יש לה שולים סייג לטהרות הוא דאמרינן משום מעלה דטהרות ע"כ וזה כדברינו. ואי קשיא לך מה בין זו לנגע באחד בלילה דהתם שורפים והכא תולין, הא תריצנא לה לעיל, דהכא ספק ביאה הוא, ספק הוה שם ספק לא הוה שם, אבל בנגע בא' בלילה דודאי נגע, אזלינן בתר שעת מציאתן ובמקום מציאתן.

אמר ליה אם כן בטלת פריה ורביה. כלומר אם אתה מטמא אותה למפרע א"כ אף בעלה היא מטמאה, והילכך אף הוא פורש ממנה לעולם.

והלל לפריה ורביה מי אמר. כלומר לטמא בועלה למפרע כדי שיתבטל הוא ע"י כך מפריה ורביה מי אמר. אנא לטמא טהרות למפרע בלחוד קאמינא, ומשום סייג.

אי אתה מודה בקופ׳ שנשתמשו וכו׳ עד טמאות. י״מ טמאות ודאי לשעת מציאתו וכדאמר לק׳ גבי נגע באחד בלילה דרבנן מטמאין טומאה ודאי וק״ל דא״כ היאך אמר ליה הלל לשמאי מה הפרש בין זו לזו דהא לדידיה נמי איכא הפרש שבזו שורפין ובמעת לעת תולין ותי׳ דהלל נמי מודה דאשה אין לה שולים אבל מ״מ יש לה אוגנים וראויה לתלות והכי אמר ליה לשמאי ומה ההפרש הגדול שאתה נותן בין זו לזו ואין פי׳ זה נכון דלשנא דמה הפרש לא משמע הכי אלא ודאי דהכא טמאות לתלות קתני וכההוא דר״י דקופה דבסמוך ותדע דהא לקמן מוקמינן להאי באשה בדוקה וכל שהיא בדוקה א״א לומר בה לשרוף דאפי׳ מבוי דאית בה כתרתי לריעותא אין שורפין אלא תולין כדכתיבנא לעיל ועוד דהא בפלוגתא דחזקיה ור״י דבסמוך אתינן למימר דפליגי בקופה שאין לה שולים ויש לה אוגנים ואפ״ה קאמר חזקיה טהורות לגמרי וא״כ אתיא כשמאי ודלא כהלל בהא מ״מ כל כי הא תולין לב״ה לפום האי פי׳ לכך הנכון דהכא טמאות לתלות קאמר ולא דמי דההיא דנגע בא׳ בלילה דשאני התם דאיכא אבל הכא ספק מגע ודילמא לא היה שם שרץ זה בטהרות הראשונות וזה דעת מורי הרשב״א נר״ו וכ״כ בפרש״י ז״ל.

ולמאן דמתני וכו'. ובדין הוא דה״ל למרמי מתנייתין אהדדי ולמירמינהו תרוייהו על לישני קמאי אלא דניחא ליה למשקל ולמטרי לפום טעמא דלישנא וממילא אפריק העל
ולמאן דמתני הך לישנא פי׳ ולית ליה דהלל טעי הא תניא כי הא לישנא.

ושמאי לטהרות נמי לא. פירוש כבר הבנתי דבריך דלטהרות בלחוד קאמר אלא דס״ל דאפילו משום טומאת טהרות לבו נוקפו ופירש להבא ומתבטל מפריה ורביה.

ויש לה אוגנים. פי׳ בסופו סמוך לקרקע לעכב הפירות שלא יבצבצו.

המדלה עשרה דליים. פי׳ והיה נותן כל א׳ וא׳ בכלי בפני עצמו ונמצא שרץ בא׳ מהן הוא טמא וכלם טהורים י״א דכל הראשונים קאמר והאי אחד היינו האחרון דזמנין דקתני א׳ מהם משום א׳ מיוחד כדפרי׳ בב״ב וי״א שאפילו הוא אמצעי ואעפ״י שנטמא הכלי הרי טבל כשחזר ושקעו במעין ובהא לא בעי הערב שמש וקמא עיקר.

מיא שרקי. פי׳ ואין צריך אלא להטות הכלי מעט והשרץ מתעכב ור״י סבר דפירות נמי זמנין דלא קפיד בהו לשפכם הרבה או שאין לו פנאי.

אב״א כי מודו שמאי והלל וכו'. פי׳ ולעולם תרוייהו כשיש להם שולים כסתם קופה כיון דשכיחי בה דמים פי׳ מגופה.

ואבע״א וכו'. פי׳ ותרוייהו בבדיקה.

ואיבעית אימא היינו טעמא דר' שמעון. כלומר ודאי מסוטה לא ילפינן סוף טומאה דתחלת טומאה דוקא איתקש לסוטה הלכך לרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא בודאי חשיב ליה. ור' שמעון אע"ג דלא חשיב ליה תרתי לריעותא מ"מ כיון דאיכא חזקה כנגד חזקה מאי טעמיה דמטהר ברה"ר גמר סוף טומאה מתחלת טומאה וא"ת והיאך יליף סוף טומאה דאיכא חזקת טומאה מתחלת טומאה דאיכא חזקת טהרה וי"ל דיליף מתחלת טומאה כי ההיא דפ' כסוי הדם דהוי פלגא ופלגא דמטהרים ברשות הרבים אפי' במקום הראוי להיות ספק וה"ה סוף טומאה אפי' במקום חזקה ורבנן אמרי התם איכא חזקת טהרה דכנגד ריעותא דטיפוח איכא חזקת טהרה ומיעוטא דאין מטפחין והוה ליה ספק וגמרי' מסוטה לטהר ברשות הרבים אבל הכא גברא בחזקת טומאה כלומר איכא תרתי לריעותא והוי כודאי. והאי דקאמר [ר"ש] ברשה"י תולין משום דתחלת טומאה נמי ס"ל ברשות היחיד תולין. ומיהו להך פירו' דפרי' דר' שמעון ס"ל בספק טומאה בעלמא שורפין א"כ לר' שמעון משום דאכתי איכא למיפרך אי מה תחלת טומאה ברשות היחיד טמא ודאי אף סוף טומאה כן וי"ל דלטהר ברשות הרבים ילפינן שפיר מתחלת טומאה דגלויי מלתא בעלמא הוא לטהר כיון דהוי פלגא ופלגא כי היכי דמטהרינן בתחלת טומאה אבל לטמאות ודאי ברשות היחיד לא ילפינן מהלכה:

ושרצים דאתו לה מעלמא כו'. [וא"ת] תיקשי ליה מסיפא דתנן פ' דם הנדה וכן הכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע וכי תימא דאיכא דמים דאשה זו ודמים דנשים דעלמא התינח חלוק אלא אשה אמאי מקולקלת למנינה כדתנן לקמן בפרקין. וי"ל דשאני התם דאיכא כתם דממה נפשך מטמא למפרע היכא דהכתם יבש או במקום שאין דם זה ראוי לבא בחלוק אלא א"כ שיחתה או איזדקרא דאיכא למימר למפרע שיחתה או איזדקרא ולאו אדעתה הלכך לא פליג בכולהו:

הואיל ואשה מרגשת בעצמה. וא"ת חזאי בלא הרגשה מאי איכא למימר ופרש"י האי דלא ארגשה עכשיו משום דסבורה הרגשת העד הואי וכי האי גונא אמרינן בריש הרואה כתם. וק' דא"כ היכא דשמשה תטמא דסבור הרגשת שמש הואי כדאמרי' נמי התם וי"ל דכי חזאי בלא הרגשה מלתא דלא שכיח הוא ולא עבוד רבנן חיזוק דכשמרגשת בודקת לאלתר אבל שינה ושוטה וכתמים שכיחי הלכך פריך מינייהו:

מודה שמאי בשוטה. ודוקא בטהרות שנגעה והם בידי אדם אבל מונח על גבי קרקע הוי שוטה דבר שאין בו דעת לשאל ומטהרים ליה מעת לעת כדמוכח לקמן כיון דמודה שמאי להלל בשוטה והלל לא קאמר דטמא בחולין א"כ מאי טעמא דשמאי דקא מטהר בחולין בשוטה אלא מטעם חזקה והשתא צריכינן לטעמא דחזקה מדלא אסרינן בשוטה אפי' בחולין אלא דאתא לפרושי מאי טעמא לא עבוד סייג וכן כל הנך טעמי דלקמן כדמפרש על טעמא דביטול פריה ורביה:

לימא תנן כתמים דלא כשמאי. דכיון דלא ארגשה ודאי לאו מגופה אתא ואפי' מכאן ולהבא לא תטמא אבל הך לא פריך שלא תטמא למפרע. אלא מכאן ולהבא דהא השתא נמי אשכחא ולא מרגשא. ועוד כדפ"ל דגזור בכולהו משום דפעמים ראוי לטמאות למפרע ממה נפשך. ועוד מאי קשיא ליה אי שמאי מטהר כתמים למפרע הא אשכחן נמי ר' שמעון בן אלעזר בסוף בא סימן דמטהר כתמים למפרע אבל מכאן ולהבא ליכא מאן דמטהר:

משמשת במוך. אע"ג דנקט משמשת במוך לא שנותנין המוך בשעת תשמיש דהא ודאי אסור אפי' לג' נשים דמשמשות במוך משום השחתת זרע האיש דהוי כזורע על העצים ועל האבנים אלא נותנהו לאחר תשמיש כדי שתשאוב הזרע שלא תתעבר:

להני לישני ליכא למירמי. ונפקא מינה דלא נצטרך לחלק בעלמא בין חדא לריעותא לתרתי לריעותא. וא"ת להני לישני נמי איכא למירמי להלל. וי"ל דהלל נמי אית ליה הני טעמי לענין לתלות והא דלא פריך לימא (למימר) תנן כתמים דלא כהלל משום דלא חשיב להני טעמא לטהר אלא לענין דתלינן ולא שרפינן. וא"ת מ"מ איכא למירמי משום שוטה ומוך דחוק דמודי בהו שמאי. ומסתמא הוו כמו שאר מעת לעת דתולין ומאי שנא מחבית מקוה ומבוי וי"ל דהא לא קשיא ליה דמשום הני תרתי לא עבוד רבנן תקנתא לשרוף בחדא לריעותא דסגי בהכי דלא מטהרינן להו לגמרי וא"ת אכתי צריכי הני תרי לישני לטעמא דחדא לריעותא ותרתי לריעותא כי היכי דלא תיקשי ממקוה אנגע באחד בלילה דאפי' רבנן מודו בראוהו חי מבערב שטהור ברשות הרבים כדתניא בתוספתא וי"ל דלא קשיא ליה אלא הא דמטהרינן ברשות היחיד אבל הא דמטהרינן ברשות הרבים לא קשה כולי האי ובקל נוכל למצוא טעם לזה ולא נצטרך לחלק בין חדא ותרתי לריעותא:

לאביי איכא מוך. הוה מצי למימר בין לאביי בין לרבא איכא בינייהו שוטה:

אמר הלל לשמאי אי אתה מודה בקופה כו'. וא"ת ולימא ליה הלל לנפשיה דההיא אפי' לחולין ובמעת לעת דוקא בקדשים או לתרומה למאן דאית ליה ולפי מאי דמפרש לקמן דכל הטומאות כשעת מציאתן היינו דוקא לקדשים או לתרומה ניחא וכי תימא אכתי לימא לנפשיה דהכא לשרוף ובמעת לעת דוקא לתלות וי"ל דלגבי האי אית ליה לב"ה נמי טעם דפריה ורביה שלא רצו להחמיר לשרוף שלא יהא לבו נוקפו ופורש. וא"ת א"כ לעיל דפריך להלל ממקוה דאילו מעת לעת שבנדה תולין והכא טמאות. לישני משום שלא יהא לבו נוקפו ופורש. וי"ל דודאי מקדשים לקדשים איכא לשנויי הכי דבעלמא החמירו לשרוף קדשים והכא לא רצו להחמיר כדי שלא יהא לבו נוקפו ופורש אבל אי בעלמא מטמאינן אפילו חולין לא מסתבר למימר דהכא תולין משום שלא יהא לבו נוקפו ופורש:

התם הלל הוא דקא טעי. והכא נמי צריך לשנויי לאינך לישני דמרגשת או דחזקה וא"ת וללישנא דחזקה אמאי לא מקשי ליה הלל מקופה דאמאי טמאות נימא העמד קופה על חזקתה כמו גבי אשה. וי"ל דמיירי בקופה שאינה בדוקה. אבל אשה בדוקה היא ולא כהך לישנא דאמרי' לקמן דכיון דשכיחי בה דמים כשאינה בדוקה היא. או א"נ אע"ג דשכיחי בה דמים מ"מ חזקת טהרה אית לה:

והקשה ה"ר שמשון מקוצי להאי טעמא דחזקה מניין לו (חזקה לשמאי) דהלל טעה בסברתו וסבר דאם איתא דהוה דם כו' והלא מקופה קשה נמי ללישנא דחזקה כמו ללישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא וכו' כדפרישנא דבשלמא לאידך לישני דמרגשת או דפריה ורביה לא שייך כלל למיפרך מקופה הלכך ידע שטעה אבל ללישנא דחזקה לא טעה ומאי קא משני ליה לזו יש לה שוליים ולזו אין לה שוליים. ותירץ דהוה פשיטא ליה לשמאי דאילו היה הלל יודע דטעם דידיה משום חזקה לא היה מקשה לומקופה לפי שדבר פשוט הוא לחלק בין קופה שאינה בדוקה לאשה בדוקה:

ה"ק ליה הלל לשמאי אין טעמא קאמ' ומיהו עשה סייג לדבריך הק' הר' משה מאיברא דהא פרישנא לעיל בריש מכילתין דהאי דבעי מאי טעמא דשמאי היינו משום דלא עביד סייג והא קא משני דמשום חזקה לא בעי למעבד סייג. א"כ מאי תו קאמר ליה הלל לשמאי מיהו עשה סייג לדבריך. וכן טעמא דמרגשת נמי פרשי' לעיל משום סייג ושמאי נמי השיבו לפי דבריו דלדידך נמי משום טעמא דפריה ורביה ראוי למנוע שלא לעשות סייג:

טהרות הראשונות קרי להו ראשונות לפי שכשנמצא השרץ כבר ניטלו הטהרות. ודוקא נמצא השרץ בזוית אחרת וטעמא דר' יוחנן משום דאיפשר שהיה שם שרץ ולא ראהו. וכגון שהקופה הרבה רחבה אבל בקופה קטנה מודה ר' יוחנן דטהורות. אע"ג דלקמן בדלי שהוא קטן ולא אמרינן אם איתא דהוה ביה שרץ מעיקרא הוה חזי ליה. משום דבשעה ששופך המים מן הדלי לא אסיק אדעתיה שיעלה שרץ עם המים אבל כשמשתמש טהרות עם הקופה נזהר יפה לראות שלא יהא שם שרץ במקום שמשתמש:

אי אתה מודה בקופה שנשתמש בה טהרות בזוית זו ונמצא בה שרץ בזוית אחרת שהטהרות הראשונות טמאות פי' לקמן מוכיח שדרך עירוי הוציא הפירות משם שכפה הקופה על פיה והוציא הטהרות דרך פיה ואחר שעירה הפירות נמצא השרץ בתוך הקופה או בשוליה או בצדדיה הטהרות הראשונות טמאות דאמרי' דילמא האי שרץ הוה בקופה מעיקרא ונעשית הקופה ולד ראשון וטומאה כל הפירות שבתוכה ולא אמרי' אם איתא דהוה שרץ מעיקרא כשעירה הקופה על פיה היה נופל ובודאי השת' נפל אחר שעירה הפירות ממנה ויהו הפירות טהורין אלא מסתפקינן דילמא מעיקרא הוה שרץ וה"ה הכי נימא באשה דמעיקרא הוה דם ולא יצא:

פרש"י בד"ה סייג וכו' וה"ה דמצי למפרך כו' הלל קטעי כו' וקא"ל שמאי טעמא דידי משום העמד אשה על חזקתה כו' עכ"ל לטעמא דמרגשת ודאי ניחא דלא קשה מקופה דלא שייך בה מרגשת כמו שכתבתי לעיל ולטעמא דהעמד אשה על חזקתה צריך לומר דמיירי בקופה שאינה בדוקה אבל אשה בדוקה היא לשמאי כמ"ש התוס' לעיל וליכא לאקשויי אמאי קאמר שמאי להלל טעית כיון דהלל סבר אשה אינה בדוקה שפיר פריך ליה מקופה והכי הוה ליה לשמאי להשיב אשה בדוקה היא די"ל דשמאי הוה סבר דהלל נמי אית ליה הכי דאשה בדוקה כדסבר איהו וק"ל:

בתוס' ד"ה איכא בינייהו למרמי כו' אלא במאי דמטהר שמאי אף ברה"י עכ"ל וסוגיא זו לר"י אבל לחזקיה בהך דראוהו חי מבערב טהור נמי אפילו ברה"י כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה לאביי איכא מוך כו' ואין לומר דללישנא דאי הוה דם כו' מודה נמי שמאי בשוטה כו' עכ"ל לפ"ז נמי המ"ל לעיל דא"ב דלהך לישנא מטהר שמאי בשוטה ולהני לישני מודה שמאי וק"ל:

בד"ה כי פליגי חזקיה כו' ולר"י קופה דשמאי ה"ה דמצי למנקט כו' יש לה אוגנים עכ"ל ולחזקיה קופה דשמאי לא מצי למנקט נמי באין לה שולים ויש לה אוגנים ובמיא דקופה שאין לה שולים א"א להשתמש בה במים במושכבת וק"ל:

בד"ה והתניא המדלה כו' א"נ לא קתני מים כו' עכ"ל להאי פירושא נמי איירי שלא הדלה בדלי א' אלא בעשרה דליים וכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקים מציאתן מש"ה תלינן דבדלי זה האחרון היה בעודו ריקם ונטמא גם שבבור ממנו כשדלאו ולפירוש ראשון שכתבו דלא ידעינן כשהיה השרץ על המים אם בשאר דליים נגע כו' צ"ל דראינו זה הדלי בעודו ריקם שלא היה בו שרץ וא"כ מן הבור בא דאל"כ בלאו האי טעמא דספק טומאה צפה כו' נמי טהור דכל הטומאות כשעת מציאתן אף לקולא וא"כ בדלי זה היה בעודו ריקם והיאך נגעו בו שאר הדליים:

ד"ה איכא בינייהו וכו' א"נ י"ל דידע טעמא דתרתי לריעותא וכו' ועיקר פירכא דלעיל לשמאי וכו'. ר"ל דהתוספות הקשו דהא מ"מ אף להנך שנויים איצטריך ע"כ לשנויא דתרתי ריעותא משום דלא תקשה להלל ממקוה דהתם שורפין והכא תולין וא"כ בזה יתורץ ג"כ שמאי לשנויא דהעמד אשה על חזקתה דומיא דחבית ומקוה ומאי נפקא מינה דלהאי שנויא איכא למרמי הבית ומקוה לב"ש ולהנך לישני ליכא למירמי כיון דלתרוייהו הוכרחו לשנוייא דב' ריעותא ותירצו התוספות בתירוץ ראשון דלהנך לישני לא נצטרך כלל לטעמא דתרתי ריעותא ובתירוצא בתרא תירצו דאע"ג דלהנך לישני נצטרך ג"כ לטעמא דתרתי ריעותא אליבא דהלל שלא תקשה לן הכא תולין והתם שורפים בזה אין כאן דוחק כלל דהא גם המקשה דלעיל עיקר קושייתו היה לשמאי דמטהר לגמרי והיה דוחק בעיני המקשה לומר דבחדא ריעותא נטהר לגמרי ונצטרך המתרץ לדחוק לעיל ולתרץ דאפ"ה ס"ל לשמאי דבחדא ריעותא טהורה לגמרי אף שהוא דוחק אבל להנך לישני ליכא למרמי לשמאי מחבית ומקוה דהאי דמטהר שמאי לגמרי באשה היינו מטעם דאשה מרגשת או מטעם דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ולא נצטרך לדחוק לשמאי לומר דמשום דליכא באשה תרתי ריעותא מטהר לגמרי וק"ל:

ד"ה והתניא המדלה עשרה דליים וכו' הקשה הר"ר מנחם אמאי לא מייתי מתני' דטהרות וכו'. נראה דלשון מייתי לאו דוקא דאר"ל משום רבי ינאי נמי מקשה דאמאי אמר האי לא שנו אלא שאין לה אוגנים וכו' אברייתא ולא אמתני':

בא"ד א"נ לא קתני מים במתניתין וכו' עד אלא אמרינן דבדלי זה האחרון נפל תחלה כשהיה ריקן וכו'. נ"ל דלהאי שנויא דתוספות נמי נצטרך לומר דע"כ לא מיירי בחד דלי שדלה בו עשרה פעמים זה אחר זה דא"כ השתא נמי שייך לחלק ולומר דביש לו אוגנים כולם טמאים ואפילו כל מה שהוא בבור וכ"ש הוא דיין ושמן מקבלין טומאה אפילו במחוברים בבור משא"כ במים אלא ע"כ איירי שדולה בעשרה דליים זא"ז ולכך האחרון שנמצא בו השרץ טמא וגם כל מה שנשאר בבור דשמא השרץ היה בדלי קודם הדליים וכשדלה בו טימא כל מה שבבור אבל הדליים הראשונים טהורים בין אין להם אוגנים בין יש להם אוגנים ואשמועינן תנא דלא חיישינן שמא היה השרץ בבור מתחלה וטימא הכל אבל אי הוה איירי במים ליכא לשנויי דאיירי בעשרה דליים שדלה בהן בזה אחר זה ולכך כולן טהורין חוץ מן האחרון אפילו ביש להן אוגנים דא"כ מאי אשמועינן פשיטא דכולן טהורין אפילו היה השרץ מתחלה בבור אין המים מקבלים טומאה אלא א"כ נימא דניחוש דשמא בכל פעם כשדלה בכל דלי ודלי נגע בשרץ ונטמא ולמה ניחוש כולי האי ולכך פירשו בשנויא קמא כשמיירי במים דלא איירי שדלה בזה חהר זה אלא שהעשרה דליים כולן יחד בבור בשעה אחת דהשתא אשמועינן דאפ"ה כולן טהורים ולא חיישינן שמא נגע השרץ בכולן משום ספק טומאה שצפה על פני המים חוץ מן האחרון:

רש"י בד"ה לאביי כו' דיה שעתה וללישנא דמעיקרא כו' כצ"ל:

בד"ה מפריה ורביה כו' מן האשה הס"ד:

בד"ה שיש לה כו' ולא יצא הס"ד:

בד"ה וכולן טהורין כו' דהואיל ולא מצא כו' כצ"ל:

גמרא א"כ בטלת בנות ישראל מפריה ורביה. קשה דטפי הל"ל בני ישראל. וגם כי אשה אינה מצווה על פו"ר לדעת הת"ק בס"פ הבע"י במשנה. וי"ל דאיש יש לו תקנה לקחת אשה שיש לה וסת דדיה שעתה אף להלל (וזה דלא כמש"כ לעיל במשנה) ויפרה וירבה ממנה. אבל להאשה שאין לה וסת אין תקנה. ודע דלכאורה לא אתיא זה כר"מ בס"פ דאית ליה אשה שאין לה וסת אסורה לשמש:

שם פירי לא שרקי. עי' ב"מ (כה):

רש"י ד"ה סייג (בסופו). דקא מקשית לי קופה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וכולן טהורין. דהואיל שלא מצא אלא קודם כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה לא קפיד. הילכך אינו הופך כו'. כצ"ל:

תד"ה לאביי. משום דמשמע שעל דם שנמצא עכשיו קאמר. ק"ל מהא דאמר לקמן (ה) שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה ש"ז. והלא דם אחר הוא ומהיכי תיתי דניחוש ליה. וי"ל:

גמרא בין האי לישנא להיך לישנא כצ״ל וכן לקמן:

שם והא שמאי והלל מודו כצ״ל:

שם ויש לה אגנים כצ׳״ל. נ"ב נ״ל שהוא מענין אגן הסהר וישם באגנות שיש להם שפה לפיהן סביב והיחיד מזה אוגן כמ"ש כל שי"ל אוגן ואוזן ויהא ברבוי בשקל אוזן חודש קודש. רק האזנים מפני שהן כפולות בזו הרבוי בלשון זוגי משא״ה באחרים מזה המשקל. ולכן נאמר ממנו אגנים כמו מן קודש קדשים מן חודש חדשים:

שם המדלה עשרה דלים כצ״ל. נ״ב בשקל גדי גדיים:

מאי איכא בין הך לישני וכו' עי' רמב"ן ורשב"א דה"פ אמאי נאדית מתי' קמא ומשני דמרויח קו' הש"ס מקוה. אמנם באידך קו' מאי איכא בין הך לישני דאם איתא ללישנא דהרגשה נדחקו. ולפע"ד דהא דסמך שמאי על אם איתא או הרגשה היינו בצירוף בטול פ"ו דאל"ה הוה עביד סייג וא"כ היה ק' להך לישני דהרגשה מה יהיה דינה של משמשת במוך נטהרנה ג"כ משום מרגשת הא עכ"פ נעביד סייג ולא שייך בטול פ"ו גבי משמשת במוך ואי נטמאנה הא ה"ל חוכא וטלולא דאותו טעם דהרגשה שייך גם אצלה ומשו"ה נאדי מהך תירוצא. ומשני משום אי איתא מעיקרא הוה אתי דזה לא שייך במוך וגם בטול פ"ו נמי לא שייך גבה ובדין הוא דתהי' טמאה:

המדלה עשרה דליים עיין היטב לשון הרמב"ם רפי"ד מהל' אבות הטומאות והוא תמוה וכל דברי הכ"מ אין להם שחר ועלה ברעיוני לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דספק אם היה השרץ בכלי או בדלי ה"ל ספק טומאה צפה ע"פ המים וטהור אם יש לו אוגנים א"כ אין זה ספק טומאה צפה דוקא אי הטומאה ודאי צפה וספק נגע זהו טהור אבל ספק אי היה צפה או לא זהו [ספק] טמא לכן אי יש לו לדלי אוגנים אפשר נתעכב השרץ אחר המים וספק אי היה צפה או לא היה צפה זהו ספק טמא משום דאדם אוחז הדלי בידו וה"ל בידי אדם. זהו דין הדלי. אך שארי הכלים לא תליא בזה ואין ספיקו בטומאה צפה אלא במים שבהם אע"ג דזה תלוי' בזה דאם נטהר הדלי ממילא כל המים טהורים ז"א דכן מצינו במשנה פ"ו דטהרות המסוכן ברה"י ע"ש וה"נ אין זה תלי' בזה וא"כ היה ראוי לטמא הכלים אלא משום שהכלים אין בהם דעת לישאל. אלא מ"ש אח"כ המערה מכלי לכלי א"א לישבו לפ"ז וצ"ע:

א"נ מיא לא קפיד עליה ונפקא מניה בין הני לישני יין ושמן דשרקי וקפיד נמי עליה כמי פירי וק"ל:

לאביי איכא מוך. ללישנא דאשה מרגשת אפי' משמשת במוך נמי דיה שעתה וללישנא דמעיקרא הוה אתי משמשת במוך מטמאה למפרע: ונמצא בה שרץ בזוית אחרת. לאחר שניטלו טהרות מן הקופה: שטהרות הראשונות טמאות למפרע. ודוקא בזוית אחרת כגון קופה ארוכה אמתים וג' אמות דאיכא למימר קודם שניטלו הטהרות הוה התם ונטמא הכלי מחמת השרץ וטהרות מחמת הכלי ואיהו הוא דלא נתעסק באותו זוית ולא אשכחיה אבל באותו זוית לא דודאי בתר הכי נפל דאי הוה התם בשעת טהרות הוה חזי ליה כשהוציאן: אבל. כן הדבר: ומה הפרש בין זו לזו. והא טומאה דלמפרע הוא: שולים. פונ''ץ בלע''ז ועכבו השולים את השרץ מלצאת והוא הוציא טהרות דרך פיה מלמעלה והשרץ שבזוית אחרת לא ראה: ולזו אין לה שולים. ואי הוה דם מאתמול בבית החיצון הוה נפיק ונפיל: מפריה ורביה. דכיון דחיישינן לדם בבית החיצון לבו נוקפו ופורש מן האשה: וקא מקשי ליה קופה. הרי קופה דלא אמר אם איתא דהוה שרץ מעיקרא הוה נפיק עם הטהרות כשעירה את הקופה: סייג. חזוק וגדר מדרבנן לטמא למפרע וה''ה דמצי למיפרך הני מתני' אהנך לישנא דלעיל ולתרוצי כי האי גוונא הלל טעי וסבר טעמא דשמאי אם איתא כו' וקשיא ליה קופה וקאמר ליה שמאי טעמא דידי משום העמד אשה על חזקתה אי משום אשה מרגשת ולמאי דקא טעית נמי דקא מקשת לי קופה זו יש לה שולים כו': שיש לה שולים. והוא הוציאן דרך הפה הלכך אם שרץ היה בה לא ראהו ולא יצא: שאין לה שולים. כגון חבית של עץ שניטלו שוליהם ויכול להשתמש באורך חללן כשהן מוטלות בקרקע וכשהוא מערה אותן הוא מגביה ראש האחד ומערה והכל יוצא ממנה: מאי טעמא דר' יוחנן. הא ודאי אילו הוה התם בשעת טהרות הוה נפיק בהדייהו: אוגנים. במקום השוליים יש אוגנים שכפופין ראשי הנסרים כלפי פנים וכשהוא מערה איכא למימר אוגנים עכבו: עשרה דליים. י' פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול: וכולן טהורין. דאמר השתא הוא דנפל דהואיל שלא מצא קודם שעירה הדלי בפעם הזאת לתוך הכלי טהורין: שאין לו אוגנים. לדלי דהשתא ודאי אם איתא דהוה התם בזימנא קמאי הוה נפיל מן הדלי עם המים: מיא שרקי. ואין צריך להפוך הדלי על פניו כשהוא מערה הלכך איכא למימר אוגנים עכבוהו לשרץ אבל פירי לא שרקי וכשעירה טהרות ממנה הפכה כולה על פניה לפי שאין פירות נוחין לישרק ולצאת הלכך אי הוה שרץ עם הטהרות הוה שריק ונפיל בהדייהו: לא קפיד עלייהו. אי משייר מינייהו לתוך הדלי הלכך אינו שופך כל הדלי על פניו ומצו אוגנים לעכובי שרץ: קפיד עלייהו. לאפוקינהו כולהו והופך קופה על פיה ולא משייר מידי ואם איתא דהוה שרץ הכי נמי דלא אישתייר: בקופה שאינה בדוקה. שלא בדקה בשעה שנתן טהרות לתוכה הלכך אין להעמידה על חזקת טהרה:

איכא בינייהו למרמי רבית ומקוה. וא''ת להני טעמי נמי איכא למרמי דהא מודה שמאי בשוטה דלא מרגשת דלמפרע תולין ובמקוה שורפין וכן להלל דלית ליה הני טעמי צריך לשנויי כדמשני דהתם תרתי לריעותא וי''ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי ולשמאי מהני אף בשוטה שלא לטמאותה בודאי א''נ יש לומר דידע טעמא דתרתי לריעותא לשרוף אבל תולין אע''ג דליכא תרתי לריעותא ועיקר פירכא דלעיל לשמאי דמשום דליכא באשה תרתי לריעותא מ''מ לא היה לו לטהר לגמרי וא''ת אכתי איכא למירמי דבמקוה מטמאינן אף ברה''ר ובנגע באחד בלילה מטהרים חכמים ברה''ר בראהו חי מבערב אלא ע''כ היינו טעמא משום דבמקוה איכא תרתי לריעותא וי''ל דלא קשה ליה לעיל אלא במאי דמטהר שמאי אף ברשות היחיד: לאביי איכא מוך. ה''מ למימר נמי דאיכא בינייהו שוטה דללישנא קמא דאשה מרגשת מודה שמאי בשוטה ואין לומר דללישנא דאי הוה דם מעיקרא הוה אתי מודה נמי שמאי בשוטה דשמא דם אחר נפל קודם בדיקה משום דמשמע דעל דם שנמצא עכשיו קאמר: כי פליגי חזקיה ור' יוחנן בקופה שאין לה שולים. שאז משתמשין בה כשהיא מושכבת וקופה היא מרובעת ומשתמשין בה לרחבה ונמצאו טהרות בימין ושרץ בשמאל ופליגי דלחזקיה אית ליה טהרות האחרונות טמאות אבל הראשונות טהורות דשרץ בתר הכי נפל דאילו הוה התם מעיקר' כשהגביה הקופה לערות ממנה הטהרות היה נופל גם השרץ ור' יוחנן אמר דטהרות הראשונות נמי טמאות שהאוגנים עכבו השרץ מליפול בארץ ולכך לא ראהו לפי שהטהרות נפלו לצד ימין ולצד שמאל שהשרץ שם לא ראה אבל אם היתה הקופה עגולה מודה רבי יוחנן דהראשונות טהורות דאז נופלין השרץ והטהרות במקום אחד ואע''פ שהאוגנים מעכבין מליפול בארץ מ''מ אי הוה השרץ התם היה רואהו ולכך נקט דוקא נמצא בזוית אחרת וכן מוכח בפ''ק דשבת (דף ח.) דסתם קופה מרובעת גבי כוורת נקט רחבה ששה לפי שהיא עגולה וצריך להיות בה ד' מרובעים ובקופה נקט רחבה ד' [לפי שהיא מרובעת] ודליים אפי' הם עגולים אתי שפיר דרגילות הוא לערות המים מהר ואין רואין אם נשאר שרץ בכלים ולר' יוחנן קופה דשמאי ה''ה דמצי למנקט אפילו באין לה שולים אך יש לה אוגנים: והתניא המדלה י' דליים כו'. הקשה הר''ר מנחם אמאי לא מייתי מתניתין דטהרות פ''ד (מ''ד) דתנן המדלה י' דליים ונמצא שרץ בא' מהן הוא טמא וכולן טהורין וי''ל דהתם לא קתני זה אחר זה ואיכא למימר דמיירי כשמדלה שם י' דליים והם כולם יחד בבור והעשירי שהגביה נמצא בו שרץ ולא ידעינן כשהיה השרץ על המים בבור אם בשאר דליים נגע בעודן בבור והוי ספק טומאה צפה על פני המים דטהור אף ברה''ר כדאיתא בסוף נזיר (דף סד.) ואין חילוק בין יש לה אוגנים בין אין לה אוגנים אי נמי לא קתני מים במתניתין ואיכא למימר דמיירי בבור שיש בו יין ושמן וקמ''ל דט' דליים הראשונים טהורים ולא אמרינן שהשרץ היה תחלה בבור וטימא הכל אלא אמרינן דבדלי זה אחרון נפל תחלה בעודו ריקן וכשדלאו לבור לבסוף הוא טמא ומטמא כל מה שבבור אבל שאר דליים הראשונים טהורים:

נידה ג ע"ב - Steinsaltz

דף ג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד