נידה ג ע"א

דף ג - א

ושניהם, תנא קמא ורבי שמעון, לא למדוה לדין המקוה אלא מסוטה: ^[17]

רבנן סברי שהטהרות טמאות בודאי, כי, כמו בסוטה:

מה סוטה ספק היא, שהרי לא ראינוה שזינתה, ועשאוה כודאי, שאסורה לבעלה באיסור ודאי ומוחלט, שגם אם לא זינתה היא אסורה לו עד שתשתה מי סוטה.

הכא נמי במקוה, למרות שטהרת הכלים הנטבלים בו הוא ספק - עשאוה לתרומה שנגעה בכלים כודאי, ושורפים אותה כדין תרומה שנטמאה בודאי.

והוינן בה: אי מסוטה למדו חכמים - אימא הכי, שדין הטהרות שנעשו בכלים שהוטבלו במקוה הזאת הוא כי [כמו] סוטה בצורה הזאת:

מה סוטה שהתעורר לנו ספק אודותיה כשהיתה ברשות הרבים - ספיקה טהור, שלא נאסרת כלל מספק, אלא היא נשארת בחזקת כשרות לבעלה. הכי נמי במקוה, אם הוא היה ברשות הרבים היה צריך להיות ספיקו טהור!?

ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!?

התם, בסוטה, כל איסורה - משום סתירה הוא. שכך היא גזירת הכתוב שאם קינא לה בעלה ונסתרה הרי היא נאסרת לבעלה בודאי. וסתירה ברשות הרבים ליכא, שאין רשות הרבים נחשבת "מקום סתירה", ולפיכך היא טהורה ברשות הרבים ^[18].

אבל הכא, במקוה, מה שפסקנו שהטהרות הן טמאות הוא משום שהמקוה חסר הוא, ואם כן - מה לי חסר ברשות הרבים, ומה לי חסר ברשות היחיד!?

וכי תימא דבכל אופן יש להקשות: הא כל ספק טומאה ברשות הרבים ילפינן לה מדין סוטה שספיקו טהור. וגם כאן, במקוה, הרי מידי ספק טומאה הוא לא יצא, ובמה שונה דין מקוה שחסר מדין כל הספיקות, שאם אירעו ברשות הרבים ספיקן טהור!?

ומתרצינן: כאן במקוה שחסר, כיון דאיכא תרתי לריעותא, חזקת הטומאה של הכלים, וחסרון המקוה - כודאי טומאה דמי! ^[19]

והיינו, שרק בספק טומאה ברשות הרבים למדנו לטהר, ולא כאשר אנו מתייחסים לענין כ"ודאי טומאה", משום דהוי תרתי לריעותא.

ועתה, לאחר שהתבארו דברי חכמים שמטמאים בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים משום שמתייחסים לתרתי לריעותא כודאי, מבארת הגמרא את סברתו של רבי שמעון שמטהר לגמרי ברשות הרבים ו"תולה" ברשות היחיד:

וגם רבי שמעון סבר שדין המקוה הוא כי סוטה. אלא שלמד מסוטה באופן אחר:

מה סוטה כשהתעורר הספק אודותיה ברשות הרבים ספיקה טהור, הכא נמי במקוה, אם אירע הספק במקוה שהוא ברשות הרבים ספיקו טהור.

והיינו, שחולק רבי שמעון על מה שמתייחסים חכמים לתרתי לריעותא כאל ודאי טומאה, וסובר שעדיין מכלל ספק לא יצאה. הילכך, יש לנו ללמוד מסוטה, ככל ספק טומאה, שברשות הרבים ספיקו טהור.

אלא, מעתה, שרבי שמעון סובר שדין מקוה שחסר הוא ככל ספק טומאה שלומדים את דיניו מסוטה, תיקשי: אי מסוטה ילפינן למקוה שחסר, אימא שדינו של המקוה כי סוטה לכל דבריו - מה סוטה אם אירע הספק כשהסתתרה ברשות היחיד הרי היחס אל טומאתה הוא כמי שהיא טמאה ודאי, הכא נמי אם אירע שהיה המקוה החסר ברשות היחיד היו הטהרות שנעשו בכלים שהוטבלו באותה מקוה צריכים להיות בחזקת טמאה ודאי, ואמאי אמר רבי שמעון שהרי הם בחזקת טומאת ספק, ואם היו תרומה לא אוכלים אותה ולא שורפים אותה!? ^[20] ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון בין מקוה שחסר ברשות היחיד לבין אשה שנסתתרה ברשות היחיד!?

התם, בסוטה, שמטמאים אותה ברשות היחיד בטומאת ודאי, זה מחמת ש"יש רגליים לדבר", ["סימן טומאה" - לשון רש"י], שהרי קינא לה, התרה בה שלא תסתתר עם האיש הזה, ונסתרה עמו, ומכח הקינוי והסתירה היא נאסרת באיסור ודאי.

אבל, הכא, במקוה שחסר, מאי "רגליים לדבר" איכא!? ולכן אין מטמאין את הטהרות בטומאת ודאי, אלא תולין אותן מספק ^[21].

ומכאן אנו למדים שבכל ספק טומאה ברשות היחיד חולק רבי שמעון על חכמים, וסובר שאין מטמאין בודאי אלא רק תולין מספק. ואפילו במקום שיש תרתי לריעותא. כי אין זה ודאי טמא אלא רק ספק טמא. ואם כן, הוא הדין בכל הספיקות שיש בהם מצב של תרתי לריעותא חולק רבי שמעון וסובר שעדיין יש להתייחס אל המצב כאל ספק ולא כודאי ^[22].

ולכן, גם בחבית של יין שהחמיצה, שיש בה תרתי לריעותא, חזקת הטבל, והחומץ שלפנינו, אין אנו מתייחסים אליה למפרע כאל ודאי טבל אלא כאל ספק.

ואי בעית אימא לא מסוטה למדוה חכמים לדין המקוה!

כי אם למדים מסוטה יש לטהר את המקוה ברשות הרבים, לפי שגם חכמים סוברים שתרתי לריעותא אינו יוצר מצב ודאי, ומספק צריך לטהר, כמו בסוטה. [ומה שאמרו חכמים שהטובל במקוה שנמצא חסר ברשות היחיד ודאי טמא - הוא משום חזקת הטמא שטובל, וכפי שיבואר לקמן בהמשך].

שחכמים סוברים כי מה שאפשר ללמוד מסוטה הוא רק דינו של ספק שאירע בשעת הנגיעה, ביחס להתטמאות הדבר, וכמו בסוטה שהנידון הוא התטמאותה של הסוטה, ולא בספק שאירע בשעת הטבילה במקוה, שהוא ביחס להתטהרות הדבר הנטבל מטומאתו ^[23].

אלא, שמעתה, שטעמם של חכמים הוא משום שלא למדים ספק בהתטהרות מספק בהתטמאות הסוטה - מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר ברשות הרבים? ואמרינן: היינו טעמא דרבי שמעון: גמר "סוף טומאה", ספק בטהרה, בשעת הטבילה, מ"תחלת טומאה", מספק טומאה בשעת הנגיעה, [שאותו אפשר ללמוד גם לפי חכמים מסוטה].

מה "תחלת טומאה", כשאירע ספק אם נגע, ספק לא נגע בדבר טמא ברשות הרבים, הרי הוא טהור, שדין זה אפשר ללמוד מסוטה שהספק בה "אם נגע אם לא נגע", אף "סוף טומאה", כשהיה הספק אם טבל, ספק לא טבל - ברשות הרבים ספיקו טהור! ורבנן, החולקים על רבי שמעון אמרי: הכי השתא!? כיצד ניתן לדמות את הספק בטבילה לספק בנגיעה!?

והרי התם, בספק נגיעה, גברא שאתה מסתפק אם נגע בדבר טמא - בחזקת טהרה קאי, ולכן, מספקא לא מחתינן ליה [אין מורידין אותו] לטומאה.

אבל הכא, בטובל במקוה שחסר ויש לנו ספק אם נטהר בטבילה זו, הרי גברא - בחזקת טומאה קאי. ואם כן, מספקא לא מפקינן ליה מטומאתו ^[24].

ועכשו, לאחר החילוק בין דין האשה שראתה דם, שלדברי שמאי אין חוששין לה לטמאותה למפרע משום שיש לה חזקת טהרה, לבין מקוה שחסר, שחוששין לטהרות למפרע משום חזקת הטומאה של הטהרות, פרכינן שוב לשמאי:

ומאי שנא דין האשה שראתה דם, שאין חוששין לטמאות את הטהרות שנגעה בהם למפרע, מדין מבוי -

דתנן: השרץ שנמצא במבוי - מטמא למפרע את כל הטהרות שנעשו באותו המבוי, עד שיאמר אדם: "בדקתי את המבוי הזה, ולא היה בו שרץ!", או עד שעת הכיבוד שכיבדו את אותו מבוי. אבל הטהרות שנעשו בו למפרע עד אז הרי הן טמאות, עד שעת הכיבוד ואילך. ומאי שנא מנידה, שלא חיישינן בה למפרע?

ומשנינן: התם, במבוי נמי דינו הוא כמו במקוה, כיון דאיכא שרצים דמבוי גופיה, ואיכא, בנוסף, שרצים דאתו מעלמא - כתרתי לריעותא דמי! ויש להתייחס אל הטהרות שנעשו במבוי כודאי טמאות, ולכן לא מתחשבים בחזקת הטהרה של הטהרות, ומטמאין אותן למפרע. אבל באשה, שאין בה תרתי לריעותא, מעמידים אותה על חזקתה ^[25].

ב. ועתה מבארת הגמרא טעם שני מדוע סבור שמאי שאין לגזור על נידה טומאה למפרע, מחמת סיבה אחרת: ואיבעית אימא: היינו טעמא דשמאי דאינו חושש שמא ראתה דם למפרע, הואיל ואשה שיוצא ממנה דם - מרגשת בעצמה בשעת יציאת הדם.

ואשה זאת, שלא הרגישה קודם מציאת הדם, יכולה לסמוך על חוסר ההרגשה, ולתלות שודאי יצא הדם עתה בשעה שבדקה עצמה ב"עד" ^[26].

והלל, שאינו מסתמך על חוסר ההרגשה - מאי טעמיה?

ומבארינן: יש לחוש שיצא הדם למפרע בהרגשה, מבלי שתשים לב להרגשה זו, משום שכסבורה, בשעה שהרגישה, שאין זו הרגשה של יציאת הדם, אלא הרגשת מי רגלים היא.

והשתא פרכינן: ולשמאי, המסתמך על חוסר ההרגשה - האיכא יציאת הדם בשעה שהיא ישנה, ואינה חשה בהרגשה באותה שעה, ואם כן כיצד אפשר להסתמך על כך שהיא לא הרגישה עד עתה? ומתרצינן: אפילו אשה ישנה נמי מרגישה ביציאת הדם, כי אגב צערה בשעת יציאת הדם מיתערא, הרי היא מתעוררת משנתה, ומרגישה ביציאת הדם, מידי דהוה אהרגשת מי רגלים, שהיא חשה ביציאתם ומתעוררת משנתה.

ופרכינן לשמאי: כיצד אמר כל הנשים דיין שעתן? והאיכא אשה שוטה, שאינה מבינה להרגיש ביציאת הדם, ומדוע אין לחוש כשראתה דם שמא יצא ממנה למפרע בהרגשה, אלא שהיא אינה מבחינה בה!? ^[27]

ומשנינן: מודה שמאי בשוטה שיש לחוש לטמאותה למפרע ^[28].

ופרכינן: הא "כל הנשים דיין שעתן" קתני, בלא יוצא מן הכלל!?

ומשנינן: כוונת שמאי היא לומר - "כל הנשים הפקחות" בלבד.

ופרכינן: וליתני שמאי: "נשים - דיין שעתן" בלבד, ואמאי תני כל הנשים?

ומשנינן: כוונתו של שמאי באומרו "כל הנשים" היא - לאפוקי מדרבי אליעזר!

דאמר רבי אליעזר: רק ארבע נשים שהן "מסולקות דמים" דיין שעתן, ותו לא!

קא משמע לן שמאי כי לא רק נשים שהן מסולקות דמים, אלא כל הנשים הפקחות דיין שעתן.

והוינן בדברי שמאי: והאיכא ראיית כתמים, שמוצאת את הדם על גופה או על בגדה, דקיימא לן במתניתין לקמן שמטמאים אותה למפרע, עד שתדע שהיה הבגד בדוק, על אף שלא הרגישה ביציאת הדם!

ואם כן, וכי לימא תנן לקמן למשנת כתמים, שמטמאים למפרע, דלא כשמאי!? שהרי לשמאי, המסתמך על חוסר ההרגשה - בכתמים אין לטמאותה כלל, כי אפשר להסתמך על חוסר ההרגשה, ולומר שכתם זה לא בא מגופה אלא מעלמא!? ^[29]

אמר אביי: מודה שמאי בכתמים שיש לטמאותה, על אף שלא הרגישה, ואפילו למפרע!

ומבארינן: אשה זו אינה יכולה לתלות את הדם שמצאה בכל סיבה שהיא, ולכן לא איכפת לן בכך שלא הרגישה, אלא אמרינן שבהכרח דם זה בא מגופה. וכיון שאין אנו יודעים מתי הוא יצא מגופה, שהרי גילתה את הכתם לאחר שיצא הדם, מטמאים אותה למפרע.

והכי אמרינן: מאי טעמא מודה שמאי בכתם שמטמא למפרע? שהרי אשה זו, בדם צפור - ידוע לנו שהיא לא נתעסקה, ולכן אי אפשר לתלות את הכתם בדם ציפור שהתעסקה בו.

וכמו כן בשוק של טבחים לא עברה, שנוכל לתלות את הדם בכך, ואם כן - האי כתם הדם מהיכא אתי!? בהכרח, שהוא מגופה, והיא טמאה למפרע, עד שעת הכיבוס, או עד שעת בדיקת הבגד הקודמת.

ג. ועתה מבארת הגמרא טעם שלישי לדברי שמאי:

איבעית אימא, היינו טעמא דשמאי דכל הנשים דיין שעתן, דאם איתא דהוי דם - מעיקרא הוי אתי, שדרך הדם לצאת מיד ולא להשתהות בבית החיצון!

והלל, חולק וסובר שיש לחוש שמא כותלי בית הרחם העמידוהו לדם לפני שיצא החוצה.

ושמאי חולק, וסובר כי כותלי בית הרחם לא מוקמי דם!

והוינן בדברי שמאי: אשה שהיא משמשת במוך, שממלאת את אותו המקום במוך כדי למנוע הריון, לשמאי - מאי איכא למימר? אמאי אינה מטמאת למפרע, דהא הכא איכא למיחש שהמוך שנתנה באותו מקום עיכב את יציאת הדם החוצה!?

אמר אביי: מודה שמאי במשמשת במוך שאכן היא מטמאת למפרע!

רבא אמר: משמשת במוך נמי דיה שעתה. משום שאגב זיעה - מכויץ כויץ, ויש מקום לדם לצאת, ומדלא יצא קודם לכן מוכח שרק עכשו הוא יצא.

ומודה רבא במוך דחוק, שאין הדם יכול לצאת כלל, שמטמאה לשמאי למפרע.

והוינן בה: ומאי איכא בין הני תרי לישני האחרונים דמתרצינן לשמאי, להאיך לישנא הראשונה, שמתרצינן את טעמו של שמאי משום העמד אשה על חזקתה.

ושניהם לא למדו אלא מסוטה. פי' רבינו תם ז"ל לא למדוה אלא ממה שהן מחלקין בין זו לסוטה דלתנא קמא התם ברשות היחיד ובשיש בו דעת לישאול והכא אפילו ברשות הרבים דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה הוא ולר"ש התם איכא רגלים הכא ליכא רגלים ואפילו ברשות היחיד תולין כלומר רבנן מחלקים להחמיר ור"ש להקל אבל למגמר מסוטה ממש ליכא דגמר דהא לא דמו ויפה פירש.
ועדיין קשה לעיקר שמועה עצמה אי סוטה משום רגלים לדבר הוא כל ספק טומאה ברשות היחיד דטמא נימא שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ובתוס' אמרו דלר"ש כל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקא משוי ליה ותולין, ואינו כלום דאטו נימא כולי תנויין דלא כר"ש בכל מקום ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא לגמרי קאמרינן, ושמא יש לומר דלר"ש כל שקדמה בדיקה לספק טהור דאמרינן בדיקה ראשונה מהניא עד שעת מציאה דספק. אבל ספקות דעלמא ספק נגע ספק לא נגע ספק הוה ספק לא הוה ספיקו טמא ולישנא דגמרא דקאמר רגלים לדבר לומר דאף על גב דאשה כמי שקדם לה בדיק' היא שאין אשה מזנה והיא אומרת טהורה אני והיה לנו להאמין אותה כמו שמאמינן אותה בטבילה לנדתה וכן כיוצא בהן אפילו הכי משום רגלים לדבר טמאה הכתוב וכל שכן בשאר ספיקות אבל במקום שקדם בדיקה אין מטמאין אלא ברגלים לדבר.

והא דאמרינן בטעמיה דר"ש דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה ולא גמר רשות היחיד דסוף טומאה מתחלת טומאה משום דסבירא ליה דרשות היחיד גמרינן מסוטה בתחלת טומאה וגזרת הכתוב הוא רשות הרבים דינא הוא וגמרינן מיניה דלא אורועי ולטמויי מידי מספיקא.

ואב"א היינו טעמיה דשמאי הואיל ומרגשת בעצמה. הקשו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל הואיל אם בדקה עצמה עכשיו ומצאה טמא היאך תאמר מרגשת היתה והלא לא הרגישה עכשיו. ואם תאמר נתלה להקל ונאמר בבדיקה אירע לה אורח וכסבורה הרגשת עד הוא וכפירש"י דא"כ אם שמשה מאתמול נמי נימא הא דלא ארגישה מאתמול כסבורה הרגשי שמש הוא כדאיתמר נמי התם.
והם פי' דטעמא דשמאי משום דכיון דרוב פעמים מרגש' לא חיישינן למיעוטא ולא גזרו חכמים מחמתן כלל דהא ללישנ' בתרא דאמרי' משום דאם איתא דהוה דם מעיקרא אתא שוכבת במטה ולא נתהפכה מא"ל אלא משום דבר שאין דרכו בכך לא החמירו לאסור מעת לעת ומיהו שוטה ומשמשת במוך כיון דלעולם כך דינן של אלו לחוש להן לפי שאין בהם הרגשה לעולם לפיכך שמאי מודה בהן ופי' טעמא דשמאי באשה מרגשת לומר דהואיל ואשה מרגשת בעצמה לכך לא חשש שמאי כלל ולא עשה סיג לדבריו. והלל אומר הרגשת מי רגלים היא אלא העמד האשה על ספיק' ודינה לתלות כדפרישי' ללישנא קמא.

והאיכא שוטה מודה שמאי בשוטה. פירש למאן מודה להלל דהוא בר פלוגתיה והיינו לתלות בתרומה וקדשים ואטעמא דלישנא קמא סמכינן בדהלל דהא ליכא למימר דטעמא דהלל משום דהרגשת מי רגלים חששא היא בעלמא ולפיכך אמר תולין דאם כן אף הלל מודה בשוטה דשורפין ואפילו ברשות הרבים וכן ללישנא בתרא במוך ואנן לא אשכחן במעת לעת אלא תולין, אלא הני לישני בטעמא דשמאי נינהו אבל הלל טעמיה משום דגריעי חזקה דאשה וכיון דדם לפניך עבוד רבנן מעלה בקדשים כדפרישית לעיל, וכן הא דאמרינן נימא תנן כתמים דלא כשמאי, אי הוו להו כתמים כמעת לעת דלא כהלל נמי הוו דהא כתמים לבעלה ולחולין ומעת לעת דוקא לקדשים אלא חזקה באשה הוא דמטהר מעת לעת בחולין להלל כלישנא קמא דגמרא והא דאמרינן נמי להך לישנא ליכא למירמי חבית ומקוה ומבוי הכי נמי פירושי' לשמאי ליכא לאקשויי למפרע אבל להלל בטומאת ודאי לא קושיא היא שהדין נותן כיון דאיכא תרתי לריעותא טומאה ודאי במקום דאיכא חדא ריעותא תולין. וכן שוטה ומשמשת במוך לשמאי אינן אלא תולות כשאר נשים להלל ולא קשיא להו טומאה ודאי דחבית ומקוה ומבוי משום האי טעמא דפרישית ולמה שפירש לעיל דכל ספק טומאה למפרע טהור מסוטה איכא לפרושי דבין שמאי ובין להלל בהאי טעמא בלחוד פליגי מר סבר אשה מרגשת לעצמה ואפילו לתלות אין תולין, ומר סבר אימר הרגשת מי רגלים הוא. והוה ליה ספיקא וכל ספק למפרע טהור מן התורה ומדבריהם החמירו בקדשים לתלות והחמירו בכתמים אפילו לחולין.

הא דאמרינן מודה שמאי בשוטה. הוקשה בתוספות דבר שאין בו דעת לישאל היא ואין במעת לעת טומאה כשאין בו דעת לישאל ואומרים שיש לומר שאם נגע בה אדם תולין בו דהא יש בו דעת לישאל בנוגע אעפ"י שאין דעת לישאל בטומאת'.
עי"ל דאיכא שוטה שיודעת לישאל אם נגעה אם לאו ואין לה הרגש' בראית דמים ואנן שוטה סתם פרכינן לעשותה כשאר הטמאות כשיש בענין דעת לישאל וכשאין בו.

והאיכא כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי. פירש"י ז"ל האיכא כתמים דקי"ל דמטמא' למפרע וכו' ולאו דוקא פירכא משום למפרע דהאיכא ר"ש בן אלעזר דאמר בסוף בא סימן דכתם אינו מטמא למפרע כלל שלא יהא כתמה חמור מראיתה אלא פירכא משום מכאן ולהבא היא דלא אשכחן תנא דמטהר בכתמים להבא ולשמאי דאמר אשה מרגש' ולא מחמירין עליה אפילו בדרבנן טהורה היא בכתמי' לגמרי דלא מגופה הוא הואיל ולא ארגישה ומפרקינן מודה שמאי בכתמים אפילו בלמפרע כרבנן מאי טעמא וכו'.

משמשת במוך מא"ל. פירש"י ז"ל ג' נשים ולא דוקא דהא ארבע נשים דיין שעתן במתניתין אלא כל אשה שמשמשת במוך.

הכא מאי רגלים לדבר איכא. פרש״י דמהכא שמעינן דלר״ש כל ספק טומאה דבר״ה אי ליכא רגלים תולין.

ואבע״א טעם דר״ש וכו'. איכא למידק דהא אנן ל״ק לן בדר״ש אלא רה״י מ״ש מסוטה ואלו השתא לא מפרשי׳ אלא טעמא דר״ה ועוד דהאי טעמא בלישנא דל״ש שמעינן לה דאיהו סבר דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה לגבי ר״ה ורבינו נר׳ תרץ דהכא בהאי אבע״א לא אתי לתרוצי כלום בדר״ש אלא בדרבנן ומשום דמעיקרא אתיא לומר דשניהם למדוה מסוטה וכי פרכינן בדרבנן אצטריך לומר דשאני הכא דחדא לריעותא הוא אתיא השתא לומר שלא למדה מסוטה אלא ר״ש בלחוד דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה אבל רבנן לא למדו מסוטה כלל דאינהו סברי דהתם תחלת טומאה והכא סוף טומאה וכל חד מנייהו אחזקתיה מוקמינן ליה.

ומ״ש ממבוי וכו׳. לשמאי בלחוד פריך דאלו להלל ל״ק דהתם נמי תולין ולא שורפין כדמוכח בדוכתיה.

כתרתי לריעותא דמי. וא״ת יהא טמא ודאי כמקוה וחבית וי״ל דלאו כתרתי לריעותא ממש אלא לומר דדמי ליה קצת שראוי לתלות מיהת
הואיל ואשה מרגשת לעצמה והק׳ בתוס׳ דהא חזינין דחזיא ודאי ולא ארגישה ותירצו כיון דרוב פעמים מרגישה לא חיישינן. למיעוטא ולא גזרו חכמים מחמת זו כלל ואע״ג דבסוטה מודו שמאי התם לפי שכל ראיותיה בלא הרגשה ואין זו נכון שהרי דין משנתינו על כל הנשים הפקחות ועל הראיות שלהן הוא שמוצאות דם בפרוזדור ואינן מרגישות כלל וכלן יארע להן כך והנכון מה שפרש״י ז״ל הוא הואיל ואשה מרגשת בעצמה וזו כיון שלא הרגישה אתמול ודאי השתא בבדיקת העד נפל דם כלו׳ ואמר דמשום כניסת עד לא הרגישה כסבורה הרגשת עד היא וכדאמרינן דכותה בפרק הרואה דם.

וליתני נשים. פי׳ דכל היכא דתני כל לרבותא אתא
והא איכא כתמים פי׳ קושיין אפי׳ מרבנן דלא מטמו כתמיה אל מכאן ולהבא דאם איתא דאשה מרגשת זו שלא הרגישה למה כתמה טמא כלל ורש״י ז״ל פי׳ דקושיין מדרשב״ג דמשמע כתמיה למפרע ולאלומי פירנא נקטי׳ דדילמא שמאי כרבנן ס״ל.

האי דם מהיכא אתא. וא״ת ודילמא נתעסקה ושכחה וכדאמרינן לקמן גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפי׳ סדינין שלה מלוכלכין בדם טהורה מהאי טעמא וי״ל דהתם משום דלא קמה בחזקת דמים אבל בזו עד שאתה אומר נתעסקה ושכחה יש לך לומר הרגישה ושכחה או כסבורה מימי רגלים היא.

מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא. וא״ת ולימא דאיכא בינייהו סוטה ומוך וי״ל דאנן הכי הוא דפרכינן כיון דלאידך לישנא מתני׳ כפשטה דקתני כל הנשים מאי איכא לן בהאי לישנא בתרא דאמרינן ואב״א דהא דחקי׳ מתני׳ דקתני כל הנשים ומהדרין דלהאי לישנא מרוחינן דליכא למרמי חבית ומקוה ולא אצטריך לשנויי דלעיל
ומאי איכא בין האי לישנא להאי לשנא ומהדרין דלישנא בתרא איכא מוך בלחוד ולא ממעטינן סוטה ואתי׳ מתני׳ טפי כפשטה.

ושניהם לא למדו אלא מסוטה. פי' רבינו תם ז"ל לא למדוה אלא ממה שהן מחלקין בין זו לסוטה דלתנא קמא התם ברשות היחיד ובשיש בו דעת לישאול והכא אפילו ברשות הרבים דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה הוא ולר"ש התם איכא רגלים הכא ליכא רגלים ואפילו ברשות היחיד תולין כלומר רבנן מחלקים להחמיר ור"ש להקל אבל למגמר מסוטה ממש ליכא דגמר דהא לא דמו ויפה פירש.
ועדיין קשה לעיקר שמועה עצמה אי סוטה משום רגלים לדבר הוא כל ספק טומאה ברשות היחיד דטמא נימא שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ובתוס' אמרו דלר"ש כל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקא משוי ליה ותולין, ואינו כלום דאטו נימא כולי תנויין דלא כר"ש בכל מקום ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא לגמרי קאמרינן, ושמא יש לומר דלר"ש כל שקדמה בדיקה לספק טהור דאמרינן בדיקה ראשונה מהניא עד שעת מציאה דספק. אבל ספקות דעלמא ספק נגע ספק לא נגע ספק הוה ספק לא הוה ספיקו טמא ולישנא דגמרא דקאמר רגלים לדבר לומר דאף על גב דאשה כמי שקדם לה בדיק' היא שאין אשה מזנה והיא אומרת טהורה אני והיה לנו להאמין אותה כמו שמאמינן אותה בטבילה לנדתה וכן כיוצא בהן אפילו הכי משום רגלים לדבר טמאה הכתוב וכל שכן בשאר ספיקות אבל במקום שקדם בדיקה אין מטמאין אלא ברגלים לדבר.

והא דאמרינן בטעמיה דר"ש דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה ולא גמר רשות היחיד דסוף טומאה מתחלת טומאה משום דסבירא ליה דרשות היחיד גמרינן מסוטה בתחלת טומאה וגזרת הכתוב הוא רשות הרבים דינא הוא וגמרינן מיניה דלא אורועי ולטמויי מידי מספיקא.

ואב"א היינו טעמיה דשמאי הואיל ומרגשת בעצמה. הקשו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל הואיל אם בדקה עצמה עכשיו ומצאה טמא היאך תאמר מרגשת היתה והלא לא הרגישה עכשיו. ואם תאמר נתלה להקל ונאמר בבדיקה אירע לה אורח וכסבורה הרגשת עד הוא וכפירש"י דא"כ אם שמשה מאתמול נמי נימא הא דלא ארגישה מאתמול כסבורה הרגשי שמש הוא כדאיתמר נמי התם.
והם פי' דטעמא דשמאי משום דכיון דרוב פעמים מרגש' לא חיישינן למיעוטא ולא גזרו חכמים מחמתן כלל דהא ללישנ' בתרא דאמרי' משום דאם איתא דהוה דם מעיקרא אתא שוכבת במטה ולא נתהפכה מא"ל אלא משום דבר שאין דרכו בכך לא החמירו לאסור מעת לעת ומיהו שוטה ומשמשת במוך כיון דלעולם כך דינן של אלו לחוש להן לפי שאין בהם הרגשה לעולם לפיכך שמאי מודה בהן ופי' טעמא דשמאי באשה מרגשת לומר דהואיל ואשה מרגשת בעצמה לכך לא חשש שמאי כלל ולא עשה סיג לדבריו. והלל אומר הרגשת מי רגלים היא אלא העמד האשה על ספיק' ודינה לתלות כדפרישי' ללישנא קמא.

והאיכא שוטה מודה שמאי בשוטה. פירש למאן מודה להלל דהוא בר פלוגתיה והיינו לתלות בתרומה וקדשים ואטעמא דלישנא קמא סמכינן בדהלל דהא ליכא למימר דטעמא דהלל משום דהרגשת מי רגלים חששא היא בעלמא ולפיכך אמר תולין דאם כן אף הלל מודה בשוטה דשורפין ואפילו ברשות הרבים וכן ללישנא בתרא במוך ואנן לא אשכחן במעת לעת אלא תולין, אלא הני לישני בטעמא דשמאי נינהו אבל הלל טעמיה משום דגריעי חזקה דאשה וכיון דדם לפניך עבוד רבנן מעלה בקדשים כדפרישית לעיל, וכן הא דאמרינן נימא תנן כתמים דלא כשמאי, אי הוו להו כתמים כמעת לעת דלא כהלל נמי הוו דהא כתמים לבעלה ולחולין ומעת לעת דוקא לקדשים אלא חזקה באשה הוא דמטהר מעת לעת בחולין להלל כלישנא קמא דגמרא והא דאמרינן נמי להך לישנא ליכא למירמי חבית ומקוה ומבוי הכי נמי פירושי' לשמאי ליכא לאקשויי למפרע אבל להלל בטומאת ודאי לא קושיא היא שהדין נותן כיון דאיכא תרתי לריעותא טומאה ודאי במקום דאיכא חדא ריעותא תולין. וכן שוטה ומשמשת במוך לשמאי אינן אלא תולות כשאר נשים להלל ולא קשיא להו טומאה ודאי דחבית ומקוה ומבוי משום האי טעמא דפרישית ולמה שפירש לעיל דכל ספק טומאה למפרע טהור מסוטה איכא לפרושי דבין שמאי ובין להלל בהאי טעמא בלחוד פליגי מר סבר אשה מרגשת לעצמה ואפילו לתלות אין תולין, ומר סבר אימר הרגשת מי רגלים הוא. והוה ליה ספיקא וכל ספק למפרע טהור מן התורה ומדבריהם החמירו בקדשים לתלות והחמירו בכתמים אפילו לחולין.

הא דאמרינן מודה שמאי בשוטה. הוקשה בתוספות דבר שאין בו דעת לישאל היא ואין במעת לעת טומאה כשאין בו דעת לישאל ואומרים שיש לומר שאם נגע בה אדם תולין בו דהא יש בו דעת לישאל בנוגע אעפ"י שאין דעת לישאל בטומאת'.
עי"ל דאיכא שוטה שיודעת לישאל אם נגעה אם לאו ואין לה הרגש' בראית דמים ואנן שוטה סתם פרכינן לעשותה כשאר הטמאות כשיש בענין דעת לישאל וכשאין בו.

והאיכא כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי. פירש"י ז"ל האיכא כתמים דקי"ל דמטמא' למפרע וכו' ולאו דוקא פירכא משום למפרע דהאיכא ר"ש בן אלעזר דאמר בסוף בא סימן דכתם אינו מטמא למפרע כלל שלא יהא כתמה חמור מראיתה אלא פירכא משום מכאן ולהבא היא דלא אשכחן תנא דמטהר בכתמים להבא ולשמאי דאמר אשה מרגש' ולא מחמירין עליה אפילו בדרבנן טהורה היא בכתמי' לגמרי דלא מגופה הוא הואיל ולא ארגישה ומפרקינן מודה שמאי בכתמים אפילו בלמפרע כרבנן מאי טעמא וכו'.

משמשת במוך מא"ל. פירש"י ז"ל ג' נשים ולא דוקא דהא ארבע נשים דיין שעתן במתניתין אלא כל אשה שמשמשת במוך.

מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי. לאוסרה על בעלה עד שתשתה אע"ג דמן הדין מותרת לבעלה דאוקמה בחזקת צדקת ואע"ג דנסתרה לא נבעלה אלא גזירת הכתוב להוציאה מחזקתה ולאוסרה מספק:

אי מה סוטה ברשות היחיד טמאה ודאי הכא נמי ברשות היחיד טמאה ודאי. הכא משמע דכל ספק טומאה ברשות [היחיד] טמ' ודאי וקשה מהא דאמרינן בנזיר שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי שנטמא אחד מכם שניהן מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך אינהו תרי והאי דקאי גבייהו האיכא תלתא והוי ספק טומאה ברשות הרבים ויביאו [כל אחד] קרבן טהרה דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ומשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניהם אכתי תקשי ליה הו"ל ספק טומאה ברשות היחיד ויביאו [כל אחד] קרבן טומאה דהא ספק טומאה ברשות היחיד הוי ודאי טמא כדמוכח הכא אבל אי אמרינן תולין הוה ניחא וי"ל דלעולם כל ספק טומאה ברשות היחיד ודאי טמא והאי דלא מייתי תרוייהו קרבן טומאה משום דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שאיפשר להיות כן כגון שאיפשר שנטמאת בשעת סתירה אבל הך דשני נזירים כיון דודאי אחד מהן טהור לא ילפינן מסוטה להחשיבם שניהן ודאי טמאין לחייב כל אחד ואחד קרבן טומאה אלא גמרי' מסוטה לאפוקינהו מחזקתייהו וספק טמאים הוו. וא"ת א"כ מאי פרי' מעיקרא דרשות הרבים הוי וכל אחד יביא קרבן טהרה הא אי איפשר להיות ששניהם טהורין וכי האי גונא לא ילפינן מסוטה לטהר שניהן ברשות הרבים וי"ל דהא דמטהרין ספק טומאה ברשות הרבים לאו מסוטה ילפינן דבלאו סוטה אית לן לאוקומי כל חד וחד בחזקת טהרה כדאמרי' בשמעתי' כי אמרינן העמד דבר על חזקתו כגון ספק נגע ספק לא נגע אלמא מכח חזקה מטהרי'. והא דאמרי' בפ"ק דחולין דספק טומאה ברשות הרבים הלכתא גמירי לה מסוטה היינו היכא דהוי פלגא ופלגא דליכא חזקת טהרה כי ההיא דפרק כיסוי הדם גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דאמרינן רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. וכי האי גונא חשיב ליה פלגא ופלגא פרק בתרא דיבמות ואמרינן עלה פרק כיסוי הדם אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר ומה לי ספק טומאה מה לי ספק איסור. אלא היינו טעמא משום דספק טומאה ילפינן מסוטה ואע"ג דהתם בדבר שאין בו דעת לישאל איירי ה"ה ברשות הרבים וא"ת היכי ילפינן מסוטה לטהר ברשות הרבים בפלגא ופלגא דליכא חזקת טהרה דלמא שאני סוטה דאית לה חזקת טהרה. וברשות היחיד דוקא הוא דגלי לן קרא דטמאה ולא אזלינן בתר חזקה ומינה ילפינן בעלמא ספק טומאה ברשות היחיד אבל ברשות הרבים אוקמה אדינא וכיון דליכא חזקת טהרה לוקמיה אדינא לטמאות מספק וכי תימא דברשות הרבים נמי איתרע (קינא) [חזקתה] שהרי קינא לה ונסתרה. הא אמרינן לקמן בשמעתין דסתירה ברשות הרבים ליכא. וי"ל דברשות הרבים נמי איתא סתירה קצת כגון באפילה ובקרן זוית. ואפי' הכי לא אסר רחמנא אלא ברשות היחיד. שדרך הוא ליסתר שם אלמא ברשות הרבים אע"ג דאיתרעאי חזקתה שריא. וא"ת כיון דחשבינן סוטה כפלגא ופלגא משום דאיכא רגלים לדבר. א"כ כל ספק טומאה ברשות היחיד נוקמה אחזקה לטהר ולא נילף מסוטה אלא היכא דאיכא רגלים לדבר וי"ל נהי דאיכא רגלים לדבר והוו כמו פלגא ופלגא מ"מ אית לה חזקת היתר ואפקה קרא מחזקתה ועשאה כוודאי וה"ה נמילספק טומאה מפקינן ליה מחזקתיה אע"ג דליכא רגלים לדבר ומ"מ ספק טומאה [ברה"ר] היכא דהוי פלגא ופלגא אי לאו דילפינן מסוטה לטהר הוה מטמינן כיון דהחמיר קרא ברשות היחיד לטמאות אפי' היכא דאיכא חזקת טהרה הוה מטמינן ברשות הרבים היכא דהוה פלגא ופלגא:

הכא מאי רגלים לדבר איכא. תי' מאי האי דקאמר ושניהן לא למדוה אלא מסוטה הא לא ילפינן מסוטה מידי דהא רבנן מטמאו אפי' ברשות הרבים ומשום דאיכא תרתי לריעותא חשיבי ליה כודאי טומאה וכן בחבית חשיב ליה כודאי טבל אע"ג דלא שייך ביה למילף מסוטה. ור' שמעון נמי דמשוי חבית ומקוה ספק אין זה מכח ספק סוטה אלא מסברא דחשיב תרתי לריעותא ספק דחבית לא שייך למילף מסוטה ומפרש ר"ת דשניהם לא למדוה אלא מסוטה לאו מילף ממש קאמר אלא דלא קשיא להו דין סוטה. ומי' ר' שמעון ודאי יליף רשות הרבים מסוטה כיון דחשיב ליה ספק יליף מסוטה לטהר ברשות הרבים אבל רשות היחיד לא יליף מסוטה לטמא ודאי משום דשאני סוטה משום דאיכא רגלים לדבר. ולישנא דחיק. וי"ל דאיצטריך למילף חבית ומקוה מסוטה דאי לאו דאשכחן בשום דוכתא דעשה הכתוב ספק כודאי לא הייתי מיקל לשרוף ברשות היחיד ובחבית לבטל התרומה לגמרי משום תרתי לריעותא ור' שמעון נמי לא היה מטהר ברשות הרבים כיון דאיכא חזקה כנגד חזקה אי לאו דיליף מסוטה:

הכא מאי רגלים לדבר איכא. פרש"י דסבר ר' שמעון בשאר ספק טומאות דעלמא נמי ברשות היחיד תולין תימה דלא משתמיט לן בכוליה תלמודא דפליג ר' שמעון בתחלת טומאה. ויש מפרשים דבתחלת טומאה מודה ר' שמעון דהלכתא גמירי לה מסוטה כדאיתא בפ"ק דחולין [דף ט ע"ב] וכי תימא השתא בתחלת טומאה שורפין בסוף טומאה לא כ"ש הא קי"ל אין דנין ק"ו מהלכה הלכך בסוף טומאה אמר ר"ש תולין כיון דאיכא לתלות להקל כמו להחמיר דהרי חסר לפניך לא חשיב לר' שמעון ריעותא ולא יתכן האי פירוש' דע"כ הלכתא גמירי לה לאו דוקא שיהא הלכה למשה מסיני דהא בסוטה בפ' כשם יליף לה מק"ו. ונ"ל דהאי ק"ו פריכא הוא דקאמר התם ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כודאי שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיעשה בו ספק כודאי. ואיכא לאקשויי מה לטומאת שרץ שכן יש לה טהרה במקוה. הלכך נקל עליהן שלא לטמאן מספק ועוד איכא למימר נזקי אדם יוכיחו שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון [ולא] עשה בהם ספק כודאי אלא נקט ק"ו לרווחא דמילתא דהלכה למשה מסיני היא כדקאמר סתמא דתלמודא בחולין הלכך לא חש לאקשויי:

ושניהם לא למדוה אלא מסוט' כו' פי' דמסקנ' אמרי' דרבנן לא מדמי לה לסוט' כלל וטעם דידהו משום דאיכ' תרתי לריעותא בוודאי טמא דמיא ור' שמעון הוא דפליג אדרבנן ויליף כל ספק טומאה מסוטה בין ספק מגע ובין ספק טומאה ואמרי' נמי דקסבר ר"ש דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה ורבנן אמרי הכא השתא כו' דאלמ' לא מדמו רבנן לסוטה אלא היכי דאיכא טומאה ודאית וספק מגע אבל ודיא מגע וספק טומאה לא:

פרש"י בד"ה והאיכא כתמים כו' דמטמא למפרע עד שתאמר כו' עכ"ל מפירושו נראה דהך קושיא והאיכא כתמים אטומאת למפרע דוקא קאי ולא אטומאת להבא כמ"ש התוס' דאל"כ לא ה"ל לאתויי הך מתני' דטומאת למפרע בכתמים דדין כתמים מפורש בכמה דוכתי במכילתין אלא שרש"י מפרש לה דאטומאת למפרע דוקא פריך דבטומאת להבא דאית ליה עיקר מדאורייתא לא טיהר שמאי משום דאשה מרגשת אלא אטומאת מע"ל דמטהר שמאי משום מרגשת פריך דה"נ בבעלת כתמים לגבי לטמא למפרע נימא לאו מגופה הוא הואיל ואשה מרגשת ומשני אביי מודה שמאי בכתמים מ"ט בצפור כו' האי דם מהיכא אתי באיזה זמן הוה אתי וא"כ אין לטהרה למפרע מדלא ארגשה כבר השתא נמי לא הרגישה כך נ"ל לפרש הסוגיא לפרש"י:

תד"ה גמר סוף טומאה כו' ואינו רוב גמור והוי פלגא כנגד החזקה ואילו היה בה כו' עכ"ל בגמרא התם ליתא מפורש הכי אבל מדברי התוס' שם תבא על ביאור דבריהם דהכא וק"ל:

בד"ה ואיב"א כו' נראה דלהאי לישני נמי צריך טעמא דהעמד אשה כו' אף להלל אלא הני טעמי כו' עכ"ל וכצ"ל גם מכאן יש להוכיח דמשמע להו אע"ג דמהני טעמא דמרגשת שלא לטמא ודאי להלל כמ"ש לקמן מ"מ לטהר חולין לגמרי לא מהני וכמ"ש לעיל:

בד"ה מרגשת כו' וא"ת וכי בדקה עצמה כו' ולא הרגישה כו' עכ"ל ולפי זה להאי טעמא דמרגשת א"ש דמודה שמאי בבעלת כתם דמטמאה למפרע הואיל דהשתא נמי לא הרגישה ואין אנו צריכין למ"ש התוס' לעיל דהואיל ואם הכתם יבש כו' אלא לטעמא דמוקמינן לה אחזקתה ואיך שיהיה צ"ל דבעלת כתם חלוקה משאר נשים כמו שוטה ובמוך דמודה בהן שמאי וק"ל:

ברש"י ד"ה מאי רגלים לדבר איכא וכו' וש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין וכו'. עי' לעיל במה שכתבתי בביאור דברי התוספות גבי הא דכתבו דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע:

ברש"י ד"ה ואב"א אי מסוטה גמרי רבנן וכו'. יש לדקדק מנא ליה לרש"י לפרש דהדר ליה גמרא השתא משנויא קמא מטעמא דלרבנן דלמא לא הדר אלא מטעמא דר"ש דהכי משמע דקאמר ואיבעית אימא היינו טעמא דר"ש וכו' ונראה דטעמו של רש"י דא"כ לא נפקא לן מירי בהאי שנויא בתרא משום דגם לשנוייא בתרא ע"כ צ"ל לר"ש דס"ל דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר דאל"כ כי יליף לענין לטהר ברה"ר סוף טומאה מתחלת טומאה נימא נמי מה תחלת טומאה ברה"י טמא ודאי אף סוף טומאה כן אלא ודאי ע"כ בכל ספק טומאה בין בסופו בין בתחלתו ס"ל לר"ש דתולין ולא יליף לה מסוטה דשאני סוטה דיש רגלים לדבר א"כ מאי נפקא מיניה לן בהאי שנויא לר"ש ולכך פרש"י דהנפקותא הוא לרבנן דהשתא בהאי שנוייא לא מסוטה גמרי לה רבנן דא"כ הוה ליה למימר ברה"ר טהור אלא ס"ל דטמא ודאי בין ברה"י בין ברה"ר מטעם דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי:

בתוס' ד"ה ושניהם לא למדוה וכו' ר"ש נמי דגמר חבית מטומאה וכו'. לאו דוקא אלא ר"ל דמדמי הבית לטומאה דכמו שס"ל לר"ש גבי מקוה תולין רהוי ספק טמא הכי נמי ס"ל גבי חבית דהוי ספק חומץ דהוי תרומה מספק וצריך לחזור ולתרום:

ד"ה ושרצים דמעלמא וא"ת סיפא דקתני התם כתם שנמצא בחלוקה וכו'. עיין לקמן פרק דם הנדה (נדה דף כ"ו:)

ד"ה והא איכא כתמים וכו' עד היה לנו לטהר כתמים אפילו מכאן ולהבא וכו'. נראה דהתוספות מפרשים כן משום דס"ל דאלמפרע לא קשה לשמאי דאה"נ דמטמא למפרע אף לשמאי כמ"ש התוספות לעיל מזה בד"ה ושרצים דעלמא וכו' דמסיפא דקתני התם כתם שנמצא בחלוקה וכו' לא פריך ולכך פירשו הכא דהא דפריך והא איכא כתמים וכו' דאלהבא פריך שלא יטמאו לשמאי אפילו להבא דלימא דמעלמא אתו אבל לישנא דגמרא דקאמר והאיכא כתמים משמע בהפך דבא לסתור טעמא דהרגשה משום דא"כ למה אינו מטמא בכתמים כדפריך והאיכא שוטה ולכך נ"ל לפרש בענין אחר דגמרא ס"ל דכמו ששמאי ס"ל גבי ראייה ממש דיין שעתן ואינו מטמא למפרע מסתמא ה"נ ס"ל בכתמים דאינו מחמיר טפי בכתמים מבראיה ממש ולכך אתי נמי שפיר לעיל כשפריך לשמאי ומאי שנא ממבוי דלא פריך מסיפא דקתני כתם שנמצא בחלוקה וכו' דודאי לא שייך דין זה לשמאי דמסתמא גבי כתם נמי ס"ל דיין שעתן ולכך פריך הכא אהאי שנוייא דמשני דטעמא דשמאי הוא הואיל ואשה מרגשת והאיכא כתמים ר"ל דמסתמא גבי כתמים נמי ס"ל לשמאי דאין מטמאים למפרע והתם לא שייך לומר אם איתא דהיה הכתם קודם שעת המציאה בחלוקה היתה מרגשת דהא השתא נמי לא הרגישה אם כן מ"ט מטהר התם שמאי למפרע אלא נצטרך לומר דאין הכי נמי דלשמאי שלא ס"ל דין כתמים כלל ואפילו להבא אם כן לימא תנן כתמים דלא כשמאי וזה דוחק גדול דכל דיני כתמים לא אתו אליבא דשמאי ומשני מודה שמאי בכתמים וכו' והשתא הוי פירכא דוהא איכא כתמים דומיא מאי דפריך והא איכא שוטה וכו' ודו"ק נ"ל אף שהוא שלא כדברי התוספות:

בא"ד דרגלים לדבר הוא דלמפרע אתו נ"ל להגיה דרגלים לדבר דמגופה אתו אפילו למפרע ודו"ק:

רש"י בד"ה מאי רגלים כו' אין רגלים לדבר הס"ד:

רש"י ד"ה מאי רגלים לדבר איכא. וש"מ דקסבר ר"ש כו' ברה"י תולין. וכ"כ התוס' כאן בסד"ה ושניהם. אבל בסוטה (כח) בתוס' סד"ה אינו דין מוכח דגם לר"ש ס"ט ברה"י טמא ודאי ע"ש:

רש"י ד"ה משמשת במוך. ג' נשים כו'. לכאורה קשה א"כ מאי פריך דלמא סבר כר"א דאמר בהו ד"ש מחמת שהן מסולקות מדמים. וי"ל דפריך מראיה שניה דמודה בה ר"א:

תד"ה ושניהם. ור"ש נמי דגמר חבית מטומאה הא לא שייך מידי לסוטה. גם אמקוה גופה המ"ל מנ"ל דתולין ברה"י כיון דמסוטה לא יליף דהתם רגלים לדבר. ובתירוצם הזכירו גם מקוה:

בגליון ד"ה ואב"א. דהלכות טומאה גמירי לה כדאמרי' בסוכה בפ"ק. כצ"ל. והוא שם (יח):

בת"י ד"ה ואיבעית אימא וכו׳ והשתא ניחא וכו׳ מג׳ נזירים דבר בההוא דכיון כצ״ל:

תוס' ד"ה גמר וכו' וי"ל דגמר מתחלת טומאה וכו' כגון ההיא דתינוק וכו'. ואני העני בדעת לא זכיתי לעמוד בסוד רבותינו דאטו ההיא מתני' דעיסה מפורש בקרא הוא ונקשה גם עלה היכי ילפינן מתחלת טומאה היכי דיש לה חזקת טהרה:

ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה לולי דברי התוספות נ"ל דהש"ס לא רצה אלא ללמוד דחזקה דאתרע לא מחשב תו כודאי אלא כספק בעלמא מדחזינן דבסוטה דאתרע חזקתה משוינן לה כודאי ברה"י ואי לאו דבעלמא ספיקא הוה לא הוה מחמרינן לעשותו כודאי אע"כ דהריעותא מגרע כח החזקה לעשותה כספיקא. וא"כ הכא במקוה וחבית דאיכא נמי אידך ריעותא דהעמד טמא וטבל על חזקתו ה"ל תרתי לריעותא ופסול:

ושרצים דמעלמא כ' תוס' דכתם יבש ע"כ טמאה למפרע וכו' ולזה נתכוונו תוס' לעיל לחלק בין נגע למקוה דמקוה עכ"פ כבר יצא מחזקתו דאין דרכו להתחסר בפ"א משא"כ נגע וק"ל וטעמא עמ"ש ר"ן בחולין דף רנ"ז ע"ב דכיון דע"כ שעה א' היינו טועים בחזקה זו שלפני שעה היינו מחזיקי' מחשבתנו שטהורה והרי עתה לפנינו כתם יבש שכבר היה בה לפני שעה אם כן ממילא בטלה לה חזקתה לגמרי. וכן בטריפה שע"י סירכה ועי"ש דלא תקשי ממומין עי' כל זה פ"ק דחולין [וק' מג' ימים חומץ דשמעתין וק"ל וצ"ע]:

ואב"א היינו טעמא דשמאי משום אשה מרגשת וכו' הקשה בגליון לפ"ז לא א"ש הא דאמר לקמן עשה סייג וכו' וי"ל דמ"מ הקשה הלל דמפני סייג ה"ל לומר לא פלוג לחומרא והשיב לו שמאי משום בטול פ"ו אמרינן לא פלוג לקולא:

והאיכא כתמים כ' מהרש"א מלשון רש"י משמע דהקו' היא מלמפרע ולא מלהבא וטעמו של מהרש"א קצת דחוק. דהא לא איירינן מלמפרע דמעל"ע דאין לו שורש דאורייתא אלא איירינן מלמפרע דעד שעת כיבוס וזהו כמו מכאן ולהבא ולע"ד הדבר פשוט בשלמא מכאן ולהבא דין הוא שתטמא מספק מה"ת ספק אימור מגופה וארגשה ולאו אדעתה וספק משוק של מטבחי' ועברה ולאו אדעתה משא"כ למפרע הא ה"ל ס"ס דלמא מעלמא ואת"ל מגופה שמא השתא חזיתי' אבל להלל לא הוה ס"ס דלדידיה אמרינן חזקה מגופה וארגשה וסברה הרגשת מי רגלים היא ולא תלינן בשוק של מטבחי' ולאו אדעתה. משא"כ לשמאי ע"כ צ"ל לאו אדעתה. או ארגשה ולאו אדעתה או עברה בשוק ולא אדעתה א"כ ה"ל ספק. (מלמפרע) [ולמפרע] ה"ל ס"ס:

ובזה ניחא דלהלל לא מטמאים נמי למפרע דפקידה קודם הכיבוס ונימא מיד אחר הכיבוס נפל הדם על החלוק וכבר מקודם לזה אוקמי' כותלי בית הרחם. והא"ש דקודם כיבוס ה"ל ס"ס שמא השתא מכיבוס ואת"ל משעת כיבוס שמא לא אוקמי' בית הרחם. ולא הוה שם אונס חד דהא' מתיר יותר מחבירו דאי היה דם על החלוק א"כ הנושא החלוק נושא מעינותה של נדה ומטמא אדם משא"כ אי החלוק אינו טמא אלא משום שהיה דם בבית הרחם ה"ל בגדי נדה ולא מטמא אדם. והנה לפי דברינו אלו אי מעל"ע הוא קודם שעת הכיבוס כגון שלבשה החלוק היום א"כ באמת טמאה מעל"ע גם בכתם ובזה י"ל לשון הרמב"ם פ"ט מהל' א"ב הל' ג' שכ' גבי כתם ג"כ טמאה למפרע עד כ"ד שעות ע"ש. ולפי הנ"ל מצי איירי בלבשתה החלוק בתוך כ"ד שעות ועיין מ"ש [הרמב"ם] פ"ג ממשכב ומושב:

אמר אביי מודה שמאי במוך כו' לכאורה נראה דאביי ס"ל כר' יוחנן לקמן דאם רק יש לקופה אוגנים נמי מודה דטמאה ורבא כחזקי' דדוקא שולים והיינו מוך דחוק אבל סתם מוך דכוויץ אינו אלא כאוגנים לא:

ועשאוה כודאי. שאסורה לבעלה עד שתשתה: סוטה ברשות הרבים טהורה. אין רשות הרבים מקום סתירה: רגלים לדבר. סימן טומאה איכא: שהרי קינא לה ונסתרה. התרה בה אל תסתרי עמו ונסתרה: מאי רגלים לדבר איכא. דליהוי חסר מקודם לכן דילמא השתא הוא דחסר וש''מ דקסבר ר' שמעון בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה''י תולין דהא אין רגלים לדבר: ואיבעית אימא. אי מסוטה גמרי רבנן הוה להו למימר ברה''ר טהור אלא לאו מסוטה מצינן למגמר דתחלת טומאה איתקש לסוטה סוף טומאה לא איתקש ואם כן מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר ברה''ר: גמר סוף טומאה. דהיינו טבילה מתחלת מגע הטומאה: ומאי שנא ממבוי. לשמאי פריך: מטמא למפרע. כל טהרות שנעשו במבוי: עד שיאמר. עליו אדם באותו היום בדקתי ושוב אינו מטמא מאותו היום ולמפרע אבל עד אותו יום הוא מטמא: או עד שעת הכיבוד. אבל טהרות דקודם כיבוד טהורין דחזקת ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן ואי הוה בההיא שעתא הוה מישתכח אבל טהרות דלאחר כיבוד טמאות מספק שמא לאחר כיבוד מיד נפל: מרגשת. שנט''ר בלע''ז כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה והא מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפק: והא איכא שוטה. שאינה מבינה להרגיש: לאפוקי מדר' אליעזר. במתני' היא לקמן (דף ז.): והא איכא כתמים. הרואה כתם דקיימא לן לקמן (דף נו.) מטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי חלוק זה ולא היה בו כתם או עד שעת כבוס ולא אמרינן אי נפיק מגופה הוה מרגשת: לימא. תנן כתמים דלא כשמאי דכיון דאמר אשה מרגשת אמאי טמאה לימא לאו מגופה הוה הואיל ולא ארגשה: בצפור לא נתעסקה. דנימא מדם צפור הוה דאמר התם תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות בפ' הרואה כתם (לקמן נח:): משמשת במוך. ממלאה אשה אותו מקום מוכין לשאוב את הזרע שלא תתעבר ואינה נוטלתו משם אלא בשעת הצורך ושמא מוך העמיד את הדם. ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה: מכויץ כויץ. ויש מקומות לדם לצאת: כויץ. דשריי''ט בלע''ז: בין הני לישני. אשה מרגשת ומעיקרא הוה אתי: להאיך לישנא. העמד אשה על חזקתה:

ושניהם לא למדוה אלא מסוטה. תימה דהא רבנן מטמאין אף בר''ה משום דהוי תרתי לריעותא אם כן לא הוי ספק ולא שייך זה לסוטה מידי וכן בחבית דהוי ודאי טבל לרבנן דומיא דמקוה הא לא גמרינן מסוטה אלא טומאה ורבי שמעון נמי דגמר חבית מטומאה הא לא שייך מידי לסוטה ואומר ר''ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תקשי להו מסוטה וטעמא דרבנן משום דהוי תרתי לריעותא והוי ודאי ולא ספק ולרבי שמעון הוי ספק דלית ליה טעמא דהרי חסר לפניך דהשתא הוא דחסר וכנגד העמד מקוה בחזקת שלם איכא למימר העמד טמא על חזקתו ולכך ברה''י תולין מדינא ואע''ג דלא ילפינן מסוטה ולכך בחבית נמי ספק אבל ברה''ר מטהר אע''ג דליכא חזקה דמסוטה ילפינן כדפי' לעיל ובכל ספק טומאה אית ליה ברה''י תולין: גמר סוף טומאה מתחלת טומאה. תימה דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה. וי''ל דגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתנוק דפ' בתרא דקדושין (דף פ.) דאיכא רוב תינוקות מטפחין כנגד חזקת העיסה ואינו רוב גמור והוי פלגא כנגד החזקה ואילו היה בה דעת לישאל מן התורה היה ברה''י טמא גמור וברה''ר טהור גמור דגמרינן מסוטה ורבנן התם איכא חזקת טהרה פי' כנגד רוב טיפוח והוי ספק וגמרי מסוטה לטהר ברה''ר אבל הכא גברא בחזקת טומאה והוי תרתי לריעותא והוי ודאי: השרץ שנמצא במבוי. לשמאי פריך דמטהר לגמרי: ושרצים דמעלמא. וא''ת סיפא דקתני התם כתם שנמצא בחלוקה מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס מאי איכא למימר דהתם ליכא למימר דאיכא דם מגופה ומעלמא דמשום דם דמעלמא אינו טמא אלא חלוק ולקמן בפרקין (דף ו.) נמי אמרינן הרואה כתם מקולקלת למנינה וי''ל דהואיל ואם הכתם יבש הוא ע''כ טמאה למפרע ופעמים נמי אף כשהוא לח מוכיח דלא אתא השתא אלא על ידי שחייה או ע''י ריקוד כדאמר בהרואה כתם (לקמן נז:) לא פלוג רבנן בכתמים: ואיבעית אימא טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה. נראה דלהאי לישנא נמי צריך טעמא דהעמד אשה על חזקתה דאל''כ כי קאמר מודה שמאי בשוטה וכן מודה שמאי במוך וכי יטמאנה למפרע אף לחולין והלא כל הנשים דיין שעתן לחולין אף להלל אלא הני טעמי לא איצטריך אלא כי היכי דלא נעבד סייג בקדשים: מרגשת בעצמה. פי' כשנעקר דם מן המקור ומדלא הרגישה עד עכשיו השתא הוא דחזאי וא''ת וכי בדקה עצמה ומצאה טמאה ולא הרגישה מאי [טעמא דשמאי נימא כמו שלא הרגישה עכשיו כך נימא שמא נעקר מאתמול ולא הרגישה] וי''ל דלא פלוג רבנן הואיל ורוב פעמים מרגשת דהא לטעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי שוכבת אפרקיד מאי איכא למימר אלא לא פלוג רבנן והא דקאמר מודה שמאי בשוטה ובמוך משום דהנהו חלוקות משאר נשים ולא שייך למימר בהו לא פלוג רבנן ורש''י פירש מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא וקשה מאתמול נמי נימא הא דלא הרגישה אם שמשה כסבורה הרגשת שמש הוא ואמאי מטהרין למפרע אלא שמאי אית ליה דלעולם אשה מרגשת ואינה חוששת בהרגשת עד ושמש כמו שאינה חוששת בהרגשת מי רגלים: מודה שמאי בשוטה. ואם תאמר והא אין בו דעת לישאל וי''ל כגון אדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ואותו אדם יש בו דעת לישאל: והא איכא כתמים. פירוש לשמאי דאית ליה טעמא דהרגשה לטהר אף בקדשים היה לנו לטהר כתמים אפי' מכאן ולהבא דאית לן למימר כיון דלא הרגישה ודאי מעלמא אתי כדאמר (לקמן דף ה.) גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה אימר בשוק של טבחים עברה ולאו אדעתה אבל להלל לא קשה כיון דאינו ברור לו טעמא דהרגשה לטהר בקדשים אין לנו לתלות בכתמים ולומר דמעלמא אתי אפילו לחולין דרגלים לדבר הוא דמגופה אתי אפילו למפרע: