נידה ב ע"א

א משנה שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן, כלומר, משעה שמבחינות שיצא מהן דם נידה, מאותה שעה בלבד הן נחשבות כטמאות, לטמא את התרומה ואת הטהרות. הלל אומר: מפקידה (בדיקה) לפקידה, כלומר, מזמן בדיקה אחד לזמן בדיקה שני, שאם האשה מגלה בבדיקה שראתה דם, חוששים שמא אותו דם יצא ממנה מיד לאחר הבדיקה הקודמת, ומאותה שעה היא מטמאה מספק את כל הטהרות שהתעסקה בהן, ואפילו לימים הרבה, אם היה הבדל זמן גדול בין בדיקה אחת לחבירתה.

וחכמים אומרים: לא כדברי זה, הלל המחמיר, ולא כדברי זה, שמאי המקל, אלא מעת לעת במשך עשרים וארבע שעות — ממעטת על יד (מכוח, מדין) מפקידה לפקידה, שאם הבדיקה הקודמת היתה יותר מעשרים וארבע שעות לפני הבדיקה הזאת, אינה חוששת אלא מעת לעת למפרע, ונמצא איפוא כי זמן מעת לעת ממעט את הזמן שבין פקידה לפקידה. ומפקידה לפקידה, אם היו שתי הבדיקות רחוקות זו מזו פחות מעת לעת, וכגון שבדקה בבוקר ונמצא טהורה, ובדקה שוב בערב ומצאה טמאה — ממעטת על יד מעת לעת, ואינה חוששת אלא מזמן הבדיקה הקודמת.

כל זה אמרו באשה שאין לה ווסת קבועה, ואולם כל אשה שיש לה וסת, כלומר, זמן קבוע לראיית הדם, ובדקה בזמן זה ומצאה שהיא טמאה — דיה שעתה, ורק מאותו זמן ואילך הוא מטמאה. והמשמשת מיטתה בעדים (בפיסות בד) שבודקת בהם — הרי זו כפקידה, ואם מצאה דם על עדה, הריהי ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה, שדבר זה נחשב כבדיקה לעצמה, ואינה צריכה בדיקה נוספת.

כיצד דיה שעתה? — כגון שהיתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות, ופרשה מן הטהרות וראתה דם — היא טמאה והן, הטהרות, טהורות.

אף על פי שאמרו שאשה שאין לה וסת מטמאה למפרע מעת לעת, במקרה כזה אינה מונה ימי נדה אלא משעה שראתה.

ב גמרא שואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של שמאי הסבור שאשה הרואה דם נידה אינה מטמאה למפרע? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] שמאי שכיון שספק הוא אם ראתה קודם הרי כלל הוא: במקום שיש בו ספק העמד דבר על חזקתו, ואף כאן העמד אשה על חזקתה, והרי כל אשה בחזקת טהורה היא עומדת, ולכן אין לומר שהיא מטמאה למפרע. ואילו הלל טוען כנגד זה: כי אמר [כאשר אומרים] כלל זה שבמקום ספק העמד דבר על חזקתו — הרי זה דווקא היכא דלית ליה [היכן, במקרה, שאין לו לדבר שנפל בו הספק] כל ריעותא מגופיה [פגם מגופו], אבל איתתא [אשה] כיון שהיא רואה דם כרגיל,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

פרק ראשון - בית שמאי

אשה שיצא דם ממקור דמיה הרי היא טמאה.

מדאורייתא אין היא טמאה אלא אם הרגישה ביציאת הדם, אבל מדרבנן כל יציאת דם מהמקור מטמאת אותה. ואפילו אם רק יצאה טיפת דם זעירה אל המעבר שבין הרחם ובין פתח היציאה מגופה, ולא יצאה עדיין החוצה, הרי היא טמאה בטומאת נדה.

מעבר זה נקרא "פרוזדור".

במשנה שלפנינו נחלקו תנאים האם יש לחשוש בכל אשה הרואה שדם יוצא ממנה, ולא הרגישה ביציאתו, שמא כבר יצא הדם מקודם לשעת ראייתה אל הפרוזדור, ושהה בו, ונמצא שהיא טמאה למפרע, משעה שיצא הדם מהרחם אל הפרוזדור, והטהרות שנגעה בהם הם ספק טמאות, או שאין לחשוש לכך.

בגמרא יתבאר שמדאורייתא אין לחוש, אם מצד שיש להעמיד את האשה בחזקת טהרתה, ואם מצד שלא הרגישה ביציאת הדם. וכל המחלוקת היא רק ביחס לטומאת הקדשים שנגעה בהם - האם גזרו חכמים שתטמא למפרע ב"טומאת ספק" טהרות של קדשים בלבד. [וביחס לטהרות של תרומה נחלקו אמוראים].

כמו כן נחלקו התנאים המחמירים לגזור עליה טומאה למפרע - מהו משך הזמן למפרע שגזרו עליה שבו תטמא טהרות קדשים למפרע.

דף ב - א

מתניתין:

שמאי אומר: כל הנשים הרואות דם בשעה שבודקות עצמן ^[1] - דיין שעתן! שמשעת הראייה ואילך בלבד הן טמאות, ולא גזרו חכמים עליהן "טומאה למפרע", ואין הן מטמאות קדשים [ותרומה] שנגעו בהן לפני שעת הראייה.

הלל אומר: גזרו עליהן חכמים שיטמאו תרומה וקדשים למפרע - מפקידה, משעת הבדיקה הקודמת, ועד לפקידה, לבדיקה שעשתה עתה, שבה היא ראתה דם.

ואפילו לימים רבים גזרו טומאה למפרע. שאם היתה הבדיקה הקודמת זמן רב לפני הבדיקה שראתה בה דם - הרי היא מטמאת את כל הקדשים [והתרומות] שנגעה בהם לאחר הבדיקה הקודמת.

וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה!

שאין לנו להחמיר יותר מדאי לזמן רב למפרע כהלל, מפני שכתלי בית הרחם אינם מעמידים את הדם זמן רב, אלא כאשר יוצא הדם לפרוזדור, הרי הוא יוצא משם אל מחוץ לגופה לאחר פרק זמן קצר.

ולא כדברי שמאי שמקיל יתר על המידה שלא לגזור עליה כל טומאה למפרע.

אלא יש לגזור טומאה למפרע באופן הזה:

א. תקופת הזמן של מעת לעת - ממעטת על יד, מתקופת הזמן, של "מפקידה לפקידה"! והיינו, אם הבדיקה הקודמת, שבדקה ולא מצאה בה דם, היתה לפני מספר ימים, דיינו שנגזור עליה שתטמא למפרע רק מעת לעת, ולא תטמא למפרע עד זמן הפקידה הקודמת.

ב. וכן מפקידה לפקידה - ממעטת על יד מעת לעת! שאם היה פרק הזמן של "מפקידה לפקידה" קצר מפרק הזמן "של מעת לעת", וכגון שבדקה את עצמה בבוקר ^[2] ומצאה עצמה טהורה ובערב בדקה ומצאה דם, אין היא מטמאה למפרע מעת לעת אלא רק משעת הבדיקה בבוקר, שהרי בדקה עצמה אז ומצאה עצמה טהורה.

ג. כל אשה שיש לה וסת קבוע ובדקה עצמה בשעת וסתה ומצאה דם - דיה שעתה! שלא גזרו עליה שתטמא למפרע, משום דאמרינן "אורח [הוסת] - בזמנו בא" ואין לחשוש שהקדים!

ד. והמשמשת בעדים, שבדקה את עצמה לפני התשמיש ואחר התשמיש ב""עד", בסדין, ומצאה עצמה טהורה, הרי בדיקה זו גם היא נחשבת כ"פקידה" - וממעטת אותה הפקידה על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה! שאין היא מטמאה למפרע אלא משעת התשמיש והלאה, שהרי אז בדקה עצמה ומצאה שהיא טהורה.

כיצד אמרו "דיה שעתה" באשה שיש לה וסת קבוע, או לשמאי בכל אשה?

כגון, שהיתה יושבת במטה והיתה עסוקה בטהרות. ופרשה מהמיטה, וסמוך לאחר פרישתה מהמטה היא ראתה דם, הרי היא בלבד טמאה, מכאן ולהבא. ואילו הן, הטהרות שעסקה בהם בהיותה יושבת במטה - טהורות!

אף על פי שאמרו חכמים והלל באשה שאין לה וסת שמטמאה למפרע מעת לעת, לא אמרו זאת אלא ביחס לכך שהחמרנו לטמא את הטהרות שנגעה בהן למפרע, אבל את שבעת ימי נדתה היא אינה מונה אלא משעה שראתה את הדם ואינה חוששת למנותם מעת לעת למפרע [שאם היתה צריכה לחשוש למנותם מעת לעת למפרע היה המנין למפרע גורם להקדים את י"א ימי זיבתה, המתחילים לאחר שבעת ימי נדתה].

גמרא:

שנינו במשנה שיטתו של שמאי שאין גוזרים בנדה טומאה למפרע.

והוינן בה: מאי טעמא דשמאי? מדוע אין הוא חושש להחמיר, ואפילו לא ביחס לטהרת קדשים? והרי יש מקום לחשוש שמא יצא הדם קודם, אלא שהעמידוהו כתלי בית הרחם, ואילו היתה בודקת קודם לכן יתכן שהיתה מוצאת אז דם?

ומתרצינן ארבעה תירוצים בביאור שיטתו של שמאי אמאי אין מקום לגזור טומאה למפרע:

הסבר ראשון:

קסבר שמאי, כיון שהדבר הוא ספק - העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת קודם שראתה את הדם ^[3].

והלל סבר: כי אמרינן "העמד דבר על חזקתו" הוא רק היכא דלית ליה לדבר שמעמידים אותו על חזקתו ריעותא מגופיה.

הערות

^[1] מדברי רש"י משמע שראיית הדם היתה על ידי בדיקה, ולא שיצא הדם מעצמו. וכן כתב רש"י לקמן [ג א ד"ה "מרגשת"]. ומבאר המהר"ם את הכרחו של רש"י לומר כך, משום שמשמעות הלשון "דיין שעתן" היא שיש חידוש במה שהיא טמאה, ואם הדם זב מגופה ללא בדיקה, אין חידוש במה שמטמאה מכאן ואילך. לכן פירש"י שהדם נמצא על ידי בדיקה, וקא משמע לן שטמאה כבר מתחילת הבדיקה. וראה עוד ברש"ל ורש"ש, ובסדרי טהרה בחידוד הלכות בענין זה.

^[2] מרש"י נראה, שדעת חכמים היא, שמפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת דוקא בכגון שבדקה שחרית ומצאתה טהורה, וחזרה ובדקה ערבית, ומצאתה טמאה. שכן כתב רש"י, "דאמרינן לקמן במתניתין, פעמים שצריכה להיות בודקת, שחרית ובין השמשות, לא מטמאינן טהרות של ליל אמש, דהא בדקה שחרית ומצאתה טהורה". ומפרש המהר"ם שכוונת רש"י לומר, כי דוקא כאשר בדקה מחמת תקנת חכמים, שחייבוה לבדוק שחרית וערבית, היא ממעטת על יד מעת לעת. אבל אם בדקה סתם מעצמה תוך מעת לעת, אינה ממעטת, כיון שאינה מדקדקת יפה בבדיקתה זאת. ורק בבדיקה שהיא מחמת תקנת חכמים היא מדקדקת יפה. והגרעק"א [המובא בספר "וזאת ליהודה"] תמה מהגמרא להלן [ד ב], שמבואר בה כי גם אם בדקה עצמה סתם תוך היום היא ממעטת. ובפתחי נדה [ד ב] כתב, שגם המהר"ם מודה שאם בדקה בשחרית כתקנת חכמים וחזרה והוסיפה לבדוק בחצי היום, ממעטת על יד מעת לעת. וכוונת המהר"ם היא רק כשלא בדקה בשחרית כדינה, ובדקה מעצמה באמצע היום, שבדיקה זאת אינה ממעטת.

^[3] רש"י פירש בטעמו של שמאי, שמעמידים את האשה על חזקתה "שהיתה קודם ראייה, כשנתעסקה בטהרות אלו". ותמה הרש"ש, שהרי על זמן זה אנו דנים אם כבר היתה טמאה, ואם כן, רש"י היה צריך לפרש שמעמידים אותה על חזקתה שמשעת הבדיקה הראשונה. ובספר "תורת יקותיאל" [יח א] מבאר, שכאשר יש ריעותא לפנינו, כמו כאן, שיש דם לפנינו, ל א יתכן לדון חזקה דמעיקרא, ורק משום שהחזקנו אותה בפועל בחזקת טהורה, בשעה שנתעסקה בטהרות, ניתן להעמידה על חזקתה זו, לפי שבחזקה זו אין בה ריעותא. וברש"י בקידושין [עט א] מדייק הגר"א [אהע"ז [לז יג] ו"שער המלך" [אישות ג יד] שלעולם אין עדיפות של חזקה דמעיקרא על חזקה דהשתא. ותמהו על זה מסוגיית הגמרא כאן, שכולי עלמא סוברים שלגבי חולין כן מעמידים אותה על חזקתה, שהרי אף להלל, מה שאינו מעמידה בחזקתה אין זה כי אם חומרא בתרומה וקדשים [כמבואר להלן בגמרא ו א]. ולהסבר "התורת יקותיאל" לא קשה כלל.

אף על פי שאמרו שאשה שאין לה וסת מטמאה למפרע מעת לעת, במקרה כזה אינה מונה ימי נדה אלא משעה שראתה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: Shammai says: For all women who do not have a fixed menstrual cycle, their time is sufficient. Women who discern that menstrual blood emerged do not need to be concerned that perhaps the flow of blood began before they noticed it. Rather, they assume their ritual impurity status begins at that moment, in terms of rendering impure teruma and ritually pure items with which they come in contact. Hillel says: From examination [mipekida] to examination, i.e., she assumes ritual impurity status retroactive to the last time she examined herself and determined that she was ritually pure, and this is the halakha even if her examination took place several days earlier. Any ritually pure item with which she came in contact in the interim becomes ritually impure.

And the Rabbis say: The halakha is neither in accordance with the statement of this tanna nor in accordance with the statement of that tanna; rather, the principle is: A twenty-four-hour period reduces the time from examination to examination. In other words, if her final self-examination took place more than twenty-four hours earlier, she need only concern herself with ritual impurity for the twenty-four-hour period prior to discerning the blood. And from examination to examination reduces the time from a twenty-four-hour period. In other words, if she examined herself in the course of the previous day and discovered no blood, she was certainly ritually pure prior to the examination.

For any woman who has a fixed menstrual cycle [veset], and she examined herself at that time and discovered blood, her time is sufficient, and it is only from that time that she transmits ritual impurity. And with regard to a woman who engages in intercourse while using examination cloths [be’edim] before and after intercourse, with which she ascertains whether her menstrual flow began, the halakhic status of such an action is like that of an examination, and therefore it reduces the time from a twenty-four-hour period, and reduces the time from examination to examination.

Her time is sufficient, how so? If the woman was sitting in the bed and engaged in handling ritually pure items, and she left the bed and saw blood, she is ritually impure and those items are ritually pure.

Although the Rabbis said that a woman without a fixed menstrual cycle transmits ritual impurity retroactively for a twenty-four-hour period, a woman with a fixed cycle counts her menstrual days only from the moment that she saw blood.

GEMARA: The mishna teaches that when a woman discerns that her menstrual blood emerged, Shammai holds that her impurity status starts from that moment, while Hillel maintains that it begins from the time of her most recent self-examination. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Shammai? The Gemara answers: Shammai holds that as there is a principle that when the status of an item is uncertain it retains its presumptive status, here too: Establish the woman in her presumptive status, and a woman remains with the presumptive status of being ritually pure. And what is the reasoning of Hillel? He claims that when one states the principle: Establish an item in its presumptive status, that applies only where there is no weakening in the presumptive status that is a result of the item itself. But in the case of a woman,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתניתין שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. פי' לשון דיין בכל מקום לומר דיין בכך. ואע"פ שיש עדיין להחמיר יותר אין מחמירין עליו כאותה שאמרו בפ' הזהב (דף נג ע"ב) דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ואתמר עליה אא"ב אין בחומשו היינו דקתני דיו אלא למ"ד אין בו מאי דיו קשיא. ובמסכת סוטה בפ' היה מביא (דף יד ע"ב) מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו והוינן בה מאי ודיו ואמר רב אשי אצטריך סד"א תיבעי הגשת מנחה גופה קמ"ל אף כאן סד"א תיבעי סייג כדברי הלל וחכמים קמ"ל דיין שעתן, אבל לא דייקינן בשום דוכתין בלשון דיין אם יכולין להקל יותר אלא כיון שהיה בדין להחמיר ואין מחמירין היינו לשון דיין.
וי"מ דיין שתחמיר עליהם לטמאן שעתן למפרע (מהו) [מיהא] שיעור וסת שהכל מודים שטמאה ואף לשרוף כדלקמן (דף יב, א) ואינו נכון.

הלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה. פי' אפילו מפקידה לפקידה חוששין להם דמפקידה לפקידה חששא דרבנן היא וספק טומאה גזרו עליו לתלות בתרומה וקדשים כדאיתא בגמרא ואמרינן נמי לקמן בדבר שיש בו דעת לישאל. וממילא נמי שמעינן דדוקא ברשות היחיד אבל ברשות הרבים טהור דלא גזרו אלא דלהוי כספק טומאה דברשות היחיד ובדבר שאין בו דעת לישאל ואפילו ברה"י ספקו טהור וברה"י ודבר שיש בו דעת לישאל נמי לא גזרו אלא לתלות אבל לא טומאה ודאי דחששא בעלמא הוא ולחומרא כטעמא דמפרש בגמרא.
וי"מ דמעת לעת שבנדה נוהג בין ברה"י בין ברה"ר גזרו לתלות בתרומה וקדשים וכן אמרו בירוש' דמעת לעת שבנדה נוהג בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים והיינו נמי דאקשינן הכא בשמעתין להלל קשיא טומאה ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין ולא אקשינן נמי ברשות הרבים טהור. ואלו הכא קתני בין ברה"י בין ברה"ר טמא והטעם לזה שלא הלכו בגזרה דלמפרע על דרך טומאה דסוטה. דטומאת סוטה מכאן ולהבא היא הילכך השוו רשויות לתלות ולא לשרוף. ואין זה מחוור כלל.

גמרא מאי טעמא דשמאי. פרושי קא מפרש מתניתין ואזיל דאלו טעמיה דשמאי דכולי עלמא אית להו אלא שהחמירו לתלות בתרומה וקדשים כדפרישית, ואוקים משום דהעמד אשה על חזקתה ובחזקת טהורה עומדת שהרי טבלה לנדתה ובדוקה היא משעה שפסקה לנדתה הראשון.
והלל כי אמרי העמד דבר על חזקתו ואפילו לתרומה וקדשים היכא דלית ליה ריעותא מגופיה הך אשה כיון דמגופה קא חזיא לא אמרי' אוקמה אחזקה אלא חיישינן הילכך בחולין אף על גב דאיכא למיחש במילתא כיון דלא מכרעא מילתא דטומאה מוקמינן טהרות אחזקתייהו ג) ד"א מאפישי טומאה לא מפשינן וגבי תרומה וקדשים עבד בהו רבנן מעלה וכיון דליכא חזקה גמורה תולין.
וי"מ דאף על גב דליכא חזקה מיהו ה"ל ספק טומאה ומסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה לא מטמינן למפרע אלא משום מעלה דקדשים דתולין וברשות הרבים טהור לגמרי דגמרינן מסוטה בק"ו.

מ"ט דשמאי. איכא למידק והא טעמיה דשמאי טעמא תריצא, דסברי ליה כולהו ניהו, דאתתא בחזקת טהרה קיימא, אלא דבטהרות בלחוד החמירו לתלות. ואיכא למימר דלפרושי למתני' הוא דקא בעי מ"ט אחמורה בה הלל וחכמים ועבדו בו סייג ושמאי לא עבד בה סייג כלל, ואפשר לי לומר דדילמא אכתי לא ידעינן אי בדינא פליגי ואפילו דחולין או בטהרות בלבד פליגי, וכדאקשינן נמי להלל קשיא טומאה ודאי.
ובשלהי שמעתין נמי אמרינן א"ל הלל לשמאי אין טעמא קאמרת כלומר לדינא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה את מיהו עשה סייג לדבריך כלומר לטהרות, ומשום הכי קא בעי הכא מאי טעמיה, דכיון דמגופא קא חזיא והרי דם לפניך, הוה לן למיחש בה לטהרות מיהא. ואמרינן, דאפילו הכי קא סבר שמאי דהעמד אשה על חזקתה ובדקה עצמה ומצאה טהור ודיה שעתה.

פרק ראשון שמאי אומר
כל הנשים דיין שעתן. טעם דשמאי פי׳ בגמ׳ ודכ״ע משיצא דם טיפה כחרדל לפרוזדור טמאה מן התורה כדכתי׳ בבשרה וכדאיתא לקמן במכילתין אלא שנחלקו אם חוששין שמא יצא דם חוץ לפרוזדור קודם בדיקתה אם לאו ומסקנא דמדינא אפי׳ מדרבנן לא חיישינן אלא דהעמד האשה על חזקה אלא דרבנן והלל עבדי סייג לגבי טהרות מיהת ושמאי לא עביד סייג והא דקתני שמאי אומר דיין שעתן איכא למידק בה דבעלמא לא מיתמר האי לישנא אלא אחר דברי׳ אחרים שמפריזין על המדה ולא מיתמר נמי אלא במי שמוותר מדינו קצת כאותה שאמר דיו שיקנה כנגד ערבונו והכא שעתן דינא הוא ומדאוריתא וא״כ מאי דיין וי״ל דמדינא דאוריתא לא הוה לן למיחש אל תוך שיעור ויתיאוס והכא מודי שמאי דחיישינן טפי ואפי׳ לאחר ויתיאוס וכדאיתא באידך פרק ובכל מקום היה מדבר הלל תחילה אלא שמתוך ענותנותו היה מקדים דברי ב״ש לדבריו כדאמר׳ בפ״ק דערובין לגבי תלמידיהם הלכך אמר דיין שעתן ותנא אקדמיה כדמקדים ליה הלל ומתני׳ בנשים שאין להם ווסת וכדמוכח מסיפא.

גמרא מ״ט דשמאי. איכא דק״ל דהא לכ״ע טעמא דשמאי טעמא תריצא הוא ואפילו מדרבנן דהעמד אשה על חזקתה שכן דין כל ספקות דעלמא והכי מסקנא דגמר׳ ומתני׳ נמי מוכחא הכי להדיא דשמאי והלל בסייג דעלמא הוא דפליגי ולטהרות בלחוד ואפי׳ תימא דהשתא ודאי לא ידעינן הני מתנייתא בדלא ידעי׳ מסקנא דלקמ׳ ולהכי פרכינן חבית ומקוה וכדאמרינן במסקנא דינא קאמרת מיהו עשה סייג לדבריך מ״מ הא כל ספיקי דעלמא דין תורה הוא לאוקמי גברא בחזקתיה ובהא ליכא מאן דפליג וי״ל דהשתא ס״ד דהכא כיון דדרך הנשים לראות דם ומגופה חזיא ודם טפה כחרדל קרוב לצאת בלא הרגשה דראוי הוא לחוש לו או מדאוריתא או מדרבנן דהרעה חזקתה והיינו דפרכינן ממקוה וחבית ומבוי דבכלהו ריעותא דידהו מגופייהו אתי וי״א דהא דאמ׳ מ״ט דשמאי לא נאמר אלא להתחלת ענין כלו׳ הא ודאי ע״כ היינו טעמא דשמאי אבל הלל הוה סבר וכו׳ ונכון הוא.

בכ"י נחסרו הרבה תבות מפירוש הדף הזה והגיהם הרב בעל חשק שלמה והוסיפם ע"פ דעתו הרחבה לפי המשך דברי פירוש רבינו והתיבות שהוסיף מוקפות בחצאי רבוע.

כל הנשים דיין שעתן. [האי] כל לאו דוקא דמודה שמאי בשוטה לשינויא דש"ס דמרגשת בעצמה ולשינויא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי מודה למשמשת במוך ותנא כל לאפוקי מדרבי אליעזר דאמר [בד"ז ע"א] (דוכן) ארבעה נשים [דיין שעתן] ותו לא:

[דיין שעתן]. לאו דוקא דאפי' שעה אחת אינה מטמאה למפרע כדאמרי' לקמן [דף ט"ו ע"א] אחר זמן בועלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת ואמרינן דסבר לה כשמאי [ומיהו אם ראתה בתוך שיעור ווסת] מודה דבועלה חייב חטאת דהיינו שעת ראיה ממש [וכן אם ראתה אחר זמן בתוך שיעור אשם תלוי] אבל ראתה אחר [אותו] זמן לית ליה לב"ש. וא"ת מה שייך למתני לשון דיין כיון [דאינה מטמאה רק משעת ראיה ואילך פשיטא דטמאה והו"ל] למימר דכל הנשים מטמאות מראייתן ואילך דאשכחן דדייק [כה"ג] התם בפ' הזהב [דף נג ע"ב] גבי דיו שיאמר הוא וחומשו ובסוטה פ' היה מביא [דף יד ע"ב] גבי מנחה [מגישה בקרן מערבית דרומית] ודיו וי"ל דנקט דיין שלא תאמר מעל"ע [כחכמים] או מפקידה לפקידה [כהלל] ואע"ג דשמאי פתח ברישא מ"מ הוה מסתבר למעבד סייג וקאתי [לאפוקי מזה וכן בסוטה שם. דאמר דיו משו'] דסד"א תיבעי הגש' מנחה גופה וכן ההוא דפרק בתרא [דמכילתין דף ס"ה מניחן תחת] הצינור שמימיו מקלחין ודיו וכן ההיא דשלהי מסכת טהרות [אם נתנן בשיבולת הנהר דיו] וכן ההיא [דפ"ד] דמעשר שני הפודה מעשר שני ולא קרא עליו שם [ר"מ אומר דיו וכן ההיא דלקמן דף ל] דיו לטבילה שתהא באחרונה ואפי' לימים הרבה. הא [דהוצרך לפרש זה] דלא תימא מפקידה לפקידה דנקט היינו בסתם [פקידה דשחרית או ערבית קא מיירי] כדלקמן [דף ד' ע"ב]:

על יד. [על כח מפקידה לפקידה כמו פוסל על ידו דפרק האשה רבה דף צ"ו] א"נ [על יד היינו אחר מפקידה] כמו על ידו החזיק [בעזרא ג'] [מ"ט] דשמאי הכי נמי מצי למיבעי מ"ט דהלל דמטהר [בחולין דהא מעל"ע שבנדה אינו אלא לקודש] ואיכא למ"ד אף לתרומה אבל בחולין לד"ה טהור אבל [נקט טפי לפרש טעמא דשמאי] משום דמטהר לגמרי א”נ ה"ק מ"מ מ"ט [דשמאי שלא עשה סייג לדבריו ומשני דאזלינן] בתר חזקה הלכך אפי' סייג לא בעי [והלל קסבר כיון דאית לה ריעותא מגופה תו ליכא כאן חזקה] והלכך ראוי לעשות סייג:

קסבר העמד אשה. [תימה דמ"ש מכל ספק טומאה דברה"י טמא ולא אהני הך חזקה ועוד דאף לחולין לטמא] דאף דאיכא חזקה דטהרה דהא ילפינן מסוטה [ועוד דאמאי אמרי' דבמעל"ע שבנדה תולין והא כל ספק טומאה ילפינן מסוטה דברה"י טמא ודאי וכמו גבי מקוה שנמדד (לקמן ע"ב) דאמרי' דלמדו מסוטה] ופריך אי מה סוטה ברה"י טמא ודאי וכו' הרי דילפינן מסוטה ועוד אמרינן בפ"ק דשבת (דף ט"ו) גבי כלי זכוכית דמשו"ה אינו אלא תולין משום דהוי טומאה דרבנן הא בדאורייתא שורפין וי"ל דלא ילפינן ספק טומאה מסוטה אלא כעין [סוטה] שנולד הספק בשעת המעשה דבשעת סתירה איכא למיחש שמא נבעלה [לבועל וכה"ג לענין טהרות שהיו] מונחים אצל שרץ ספק נגעו ספק לא נגעו אבל במעת לעת שבנדה דבעת שנגעה [בטהרות עדיין] לא היה ראוי להסתפק שמא היא טמאה מחמת טומאה שנמצאת אחרי כן כה"ג [ליכא] למילף מסוט' וקש' מהא דאמרינן לקמן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת [ולמחר השכים] ומצאו מת ר"מ מטהר וקתני בתוספתא דטהרות (פ"ו) שזה ספק טומאה [ברה"ר] וקתני תו התם ישב על גבי אבן ולמחר מצא עליה שרץ או רוק ר"מ מטהר [שזה ספק] טומאה ברה"ר ומודים חכמים שאם ראוה נקייה מבערב שהוא טהור שזה ספק טומאה ברה"ר ומדפליג בין רה"י לרה"ר ש"מ דלמפרע נמי ילפינן מסוטה [ונראה דוודאי לא] ילפינן למפרע מסוטה אלא חומרא בעלמא דאחמור רבנן ברה"י מרה"ר [התם] והאי דקאמרינן שזה ספק טומאה ברשות הרבים ה"ק כיון דאפי' היכא דמדאורייתא מטמא [ברה"י] מטהר ברה"ר כ"ש הכא דאפי' ברה"י טהור מדאורייתא וא"ת א"כ מעת לעתשבנדה נמי דהוי למפרע וטמא מדרבנן נטהר ברה"ר ולקמן משמע דמעל"ע אפי' ברה"ר טמא גבי היתה יושבת במטה ועוסקת בטהרות דמוקמינן ליה בשחברותיה נושאות אותה במטה וכיון דאיכא תלתא עם האשה היושבת חשיב כרה"ר כדמוכח בריש פ' שני נזירים דילפינן מסוטה [דכל בי] תלתא הוי רה"ר וכן מוכח בשמעתין דקאמר והלל כי אמר [העמד דבר על חזקתו] היכא דלית ליה ריעותא מגופה [כגון] ספק נגע ספק לא נגע [אבל איתתא] דאיכא ריעותא מגופה טמא ומשמע אפי' ברה"ר והכי איתא בירוש' [כאן בפירקין בסוף הלכה ה' דטומאת מעת לעת טמא אפי' ברה"ר] וי"ל דגבי מעל"ע לא שייך לחלק [בין רה"ר לרה"י] שאין ספיקתה ראוי להתגלות יותר מחמת רבים [כמו בנגע באחד] בלילה ולכל שאר ספק טומאה שראוי הספק [להגלות] ברה"ר יותר מרה"י. ומה"ט ניחא דלא [השוו טומאות מעל"ע לשאר טומאות וגזור] אפי' ברה"ר ומ"ש בדבר שאין בו [דעת לשאול דלא גזור במעל"ע וכדאמר] לקמן [דף ה] גבי היתה יושבת במטה ועוסקת בטהרות [והיינו משום] דרה"ר אינו שייך למעל"ע כלל וכדפרישנא אבל חלוק [בין דבר שיש בו דעת לשאול לאין בו שייך שפיר גם בטומאת מעל"ע] שראוי ספיקתה להתברר בשיש בו דעת לישאל טפי כדכתיבנא התם ומה"ט ניחא הא דאחמירו רבנן במעת לעת טפי לענין רה"ר דבטהרות טהור וכאן תולין ולענין רה"י הקילו דבעלמא [קי"ל דברה"י שורפין והכא תולין] וק"ל לפי מה דפריך מנגע בא' בלילה אמעל"ע תקש' לי' אמקוה דקאמ' ושניהן לא למדוה אלא מסוטה הא לא דמי לסוטה דהוי טומאה למפרע הלכך י"ל דדוקא מעל"ע לא דמי לסוטה דא"א כלל לברר הספק בשעת המעשה אבל ספיקא דמקוה ונגע באחד בלילה אפשר להתברר בשעת מעשה:

שמאי אומ' כל הנשי' דיין שעתן וכו' טעמ' דשמאי קסברי העמ' אשה על חזקתה פי' האי דלא קאמר העמד טהרות על חזקתן משום דאית בהו ודאי מגע ולא שייך האי לישנ' אלא היכי דאיכא ספק מגע אבל הכא דאיכא ודאי מגע וספיקא הוה בההוא דנגע בהו אמרינן העמד אשה על חזקתה עיין בפ' עשרה יוחסיו במהדורא תליתאי:

תוס' בד"ה מעת לעת מפרש בגמ' דתולין כו' ודוקא לקדשים כו' מדפריך בגמ' לר"ש כו' וי"ל דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע כו' מוקמינן לה אחזקתה עכ"ל פי' לדבריהם הא ודאי הא דאמר לקמן ושניהם לא למדוה אלא מסוטה כו' לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה מסוטה כמ"ש התוס' לקמן אלא מדפרכינן לר"ש אמקוה דהוי ספק לר"ש אי מה סוטה כו' ומשני לה דאיכא רגלים לדבר משמע דלרבנן ניחא בלאו הכי משום דקושטא הוא דמקוה הוה ודאי נמי מה"ט ולא הוצרך תרתי לריעותא אלא לטמא ברה"ר אבל לטמא ברה"י מסוטה נמי איכא למיגמר ואהא קשיא להו דהא לרבנן נמי לא ניחא בטומאת מע"ל דאינו מטמא אלא ספק לקדשים ולא לחולין כלל ותקשי ליה נמי הכי אם מה סוטה כו' ואהא תירצו דלא ילפינן מסוטה לטמא מספק למפרע מן התורה אלא דעשאוה כשאר טומאות ולהכי בטומאת מע"ל היכא דאיכא חזקת טהרה מוקמינן לה אחזקה לחולין ולקדשים נמי דלא לטמא ודאי אלא מספק משום סייג מטעמא דמפרש דאיכא ריעותא מגופה אבל טומאת מקוה לר"ש דליכא חזקה כלל כמ"ש התוס' לקמן שפיר פריך כיון דעשאו טומאה למפרע כשאר טומאות נימא אי מה סוטה כו' ברה"י טמאה ודאי לקדשים ולחולין ומשני דאיכא רגלים לדבר בסוטה ובכל שאר טומאות נמי אינו אלא ספק כמ"ש התוס' לקמן ובגמ' נמי דקאמר מ"ט דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה אע"ג דבכל שאר טומאות ברה"י לא מוקמינן אחזקה כמ"ש התוס' לקמן הכא בטומאה למפרע היכא דאיכא לאוקמא אחזקה לא טמאוה כלל משא"כ במקוה לר"ש דליכא חזקה כלל והוי כשאר טומאות והדברים ברורים למבין:

בא"ד וא"ת מ"ש בנגע בא' כו' ואשה נמי אמרינן לקמן כו' כאינה בדוקה דמיא ואמאי מטהרינן לחולין כו' וי"ל דלקמן בנגע בא' בלילה מיירי בקדשים וכן קופה כו' עכ"ל נראה דדוקא להאי טעמא דקיימינן ביה השתא משום דמוקמינן לה אחזקה קשיא להו מההיא דנגע בא' ומקופה דאיכא נמי חזקת טהרה והוצרכו למימר דע"כ איירי דוקא לקדשים אבל לאינך טעמי דקאמרינן לב"ש משום דמרגשה ואי הוה דם מעיקרא הוה אתי לא קשיא להו מידי דאיכא למימר דאף להלל הני טעמי מהני מיהת לטהר חולין דה"נ מהני שלא לטמא ודאי לקדשים כמ"ש התוס' לקמן בהדיא ואפשר לומר דמשמע להו כיון דלית ליה להלל הני טעמי לא מהני נמי לטהר בחולין אע"ג דמהני שלא לטמא ודאי בקדשים וכן יש לדקדק גם מדבריהם לקמן ע"ש ומיהו מ"ש התוס' עוד וא"ת מ"ט אמרי' בנגע בא' לשרוף ובמע"ל תולין כו' הך קושיא אינה אלא לטעמא דמוקמינן לה אחזקה אבל לאינך טעמי לא קשיא מידי (דתהני) [דמהני] אף להלל מיהת שלא לטמא ודאי בקדשים גם מ"ש התוס' עוד וא"ת אמאי מטהר שמאי טפי באשה ונגע בא' כו' היינו נמי לטעמא דמוקמינן לה אחזקה דקיימינן השתא אבל לאינך טעמי ל"ק מידי ומהרש"ל כתב דלטעמא דמרגשת נמי קשיא להו דשייך בקופה ונגע בא' הרגשה עכ"ל והוא דחוק דמה הרגשה שייך בקופה ונגע בא' תדע דאי שייך הרגשה בנגע בא' א"כ לטעמא דמרגשת דמהני להלל שלא לטמא ודאי בקדשים כמ"ש התוס' לקמן אמאי לא מהני נמי בנגע בא' הרגשה שלא לטמא ודאי גם תירוצם שכתבו דטעמא דשמאי משום דאשה בדוקה אינו עולה אלא לפי טעם דמוקמינן לה אחזקה וק"ל:

בא"ד דאשה נמי מקרי מקום מציאותה דכ"מ שהיא כו' עכ"ל ובקושיא דלעיל מינה לא הוצרכו להוכיח דאשה מקרי במקום מציאותה דלא מצינו לטהר בחולין שלא במקום מציאותה טפי מבקדשים אבל לתלות שלא במקום מציאותה מצינו לקמן בהדיא לר"י ומש"ה הוצרכו להוכיח דאשה מקרי במקום מציאותה דאל"כ תקשה לחזקיה ויש לדקדק דהא לר' יוחנן נמי ה"מ לאוכחי דאשה מקרי במקום מציאתה דאל"כ מאי מקשה הלל לשמאי מקופה דהא קופה דשמאי והלל איירי במקום מציאותה כדאמרינן בזוית קופה וי"ל לר"י דאית ליה תולין שלא במקום מציאותה מקשה הלל לשמאי שפיר דמשום דאשה היא שלא במקום מציאותה לא היה לו לטהר לגמרי וכה"ג כתבו התוס' לקמן ודו"ק:

בא"ד וא"ת אמאי מטהר שמאי טפי באשה מבקופה ונגע בא' כו' עכ"ל ובקושיא דלעיל מינה לא תקשי להו מקופה אלא מנגע בא' משום דלא מפורש בה בהדיא דמטמא ודאי אבל בההיא דנגע בא' מפורש בה דקתני וחכמים מטמאין דהיינו ודאי כדמוכח לקמן וק"ל:

בגמ' קסבר העמד אשת על חזקתה וכו'. נ"ל הא דלא קאמר דטעמא רשמאי דקסבר העמד טהרות על חזקתן דעדיפי טפי מחזקת אשה דחזקה גרוע היא כדאמר הלל דכיון דחזיא מגופה לא אמרינן אוקמא אחזקתה משא"כ בחזקת טהרות וגם להלל תקשה אמאי לא אמרינן העמד טהרות אחזקתן ונטהרה למפרע משום דלא חשיבא חזקה כל שלא היה לה שעה מבוררת כמו שכתבו התוספות בע"ב ד"ה דאיכא ריעותא וכו' ובטהרות ליכא שעה מבוררת כ"כ בטהרתן אבל גבי אשה איכא שעה מבוררת דהא עכ"פ בדקה עצמה לפני זה בשעה אחת ונמצאת טהורה וק"ל:

ברש"י [ד"ה שמאי וכו'] ולא אמרי' כי היכי דהשתא אשתכח וכו'. מלשון רש"י משמע דהשתא נמי לא ראתה מעצמה אלא ע"י בדיקה מצאה דם בבית ההיצון וכן פרש"י ג"כ לקמן (נדה דף ג') ד"ה מרגשת וכו' והא מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפקא עכ"ל וכ"ת א"כ לפ"ז מאי קאמר ולא אמרינן כי היכי וכו' הא השתא נמי צריך אתה לומר דכותלי בית הרחם העמידוהו דהא לא ראתה מעצמה עד שבדקה ומצאתו ע"י בדיקה נוכל לומר שאם לא בדקה נמי היה יוצא מעצמו אלא שכך נזדמן שבשעה שבא לצאת בדקה היא את עצמה ומצאתו בבית החיצון קודם שיצא ולא נצטרך לטעמא דכותלי בית הרחם העמידוהו אבל אי אמרינן שמאתמול היה בבית ההיצון ע"כ צריך לטעמא דכותלי בית הרחם העמידוהו אבל מ"מ צריך ליישב מה דוחקי' דרש"י שפירש דהא דקאמר שמאי דיין שעתן איירי שמצאתו השתא ע"י בדיקה ולא פי' שאיירי שראתה הדם מעצמו ונ"ל שהוקשה לרש"י דלישנא דדיין שעתן משמע די לנו אם נחמיר עליה שתטמא טהרות משעת הראייה ואילך ואם איירי שראתה עתה ממש מאי חומרא יש בדבר שתטמא את הטהרות מכאן ואילך לכך פי' שאיירי שלא ראתה ממש כ"א ע"י בדיקה ומטמאה כל הטהרות משעת התחלת הבדיקה ואילך לכך קאמר די לנו להחמיר אם תטמא משעת התחלת הבדיקה ואע"ג דלא ראתה ראייה ממש א"נ רש"י רבותא קמ"ל אע"ג דהשתא נמי לא ראתה ממש וגם לא אתא מעצמו וגם לא הרגישה בו אלא שמצאתו ע"י בדיקה בבית החיצון ואיכא למימר כי היכי דהשתא לא אתא מעצמו אלא אשתכח בבית החיצון ע"י בדיקה ה"נ אי הוה בדקה מקמי הכי הוה אשתכח דהא חזינן בדם זה דמשתהה בבית החיצון ואינו ממהר לצאת מעצמו אפ"ה אמרינן דיין שעתן וכ"ש כשראתה ראייה ממש וכן נ"ל עיקר וכן צ"ל ע"כ לטעמא דאשה מרגשת דלקמן דיותר סברא הוא לומר דדיין שעתן בראתה מעצמה ראייה ממש מרואה ע"י בדיקה וע"ל בתוס' דף ג' ד"ה מרגשת:

ד"ה מפקידה וכו' כגון בדקה עצמה שחרית וכו' דאמרינן לקמן במתני' פעמים צריכה להיות בודקת וכו'. צריך להתיישב מה צריך רש"י להביא מתני' דלקמן לכאן היה לו לפרש לפי דרכו שאם היה זמן מפקידה לפקידה (שהוא) קצר מזמן מעת לעת כגון שבדקה עצמה בתוך מעת לעת ומצאה עצמה טהורה ממעט על יד מעת לעת ונראה דס"ל לרש"י דאם נזדמן שבדקה עצמה תוך מע"ל בהזדמן אותה בדיקה אינה ממעט' על יד מעת לעת כ"א דוקא אותה בדיקה שבודקת עצמה שחרית וערבית שאז מדקדקת בבדיקה יפה כיון שתקנת הכמים היא משא"כ בבדיקה אחרת וק"ל לכך הביא מתניתין דלקמן לומר שתקנת הכמים היא:

ד"ה והמשמשת בעדים וכו' קודם תשמיש ולאחר תשמיש. פירוש בין שבדקה עצמה קודם תשמיש ומצאה טהורה או בדקה אחר תשמיש שניהם ממעטים ובבדיקה דקודם תשמיש אשמעינן רבותא דלא אמרינן דמתוך ?שמהומה לביתה אימא לא בדקה שפיר ובבדיקה דלאחר תשמיש אשמעינן דלא אמרינן אימר ראתה טיפת דם כחרדל וחפהו שכבת זרע וע"ל דף ה':

ד"ה אף על פי שאמרו וכו' אשאין לה וסת קאי. נ"ל דרש"י כתב זה כדי שלא יטעו לומר שאע"פ שאמרו וכו' נמשך אשלפניו אמה דקתני ופרשה וראתה היא טמאה והן טהורות אע"פ וכו' לכך כתב שהיא ענין בפני עצמו ואאשה שאין לה וסת קאי:

ד"ה כגון ספק נגע ספק לא נגע וכו'. נ"ל דרש"י ס"ל דהא דקאמר בגמרא כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכי דלית ליה ריעותא דגופא וכו' לא קאי כלל אטומאה דבטומאה לא נפקא מינה בחזקה כלל דאי הוי ברה"י טמא מספק אפי' היכא דאיכא חזקה דילפינן מסוטה ואי ברה"ר טהור בלא חזקה דג"כ הלכתא גמירי לה מסוטה אלא אמילי אחריני קאי לענין שאר איסורין כדאיתא בחולין דף י':

בתוס' דבור הראשון מדפריך בגמרא לר"ש אי מה סוטה טמא ודאי וכו'. ר"ל דליכא למימר דלעולם גם לרבנן בכל ספק טומאת אינו טמא ודאי אלא ספק טומאה משום דלא ילפינן מסוטה לטומאה ודאי דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ואע"ג דקאמר לקמן רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק הויא ועשאוהו כודאי הכא נמי ספק ועשאוה כודאי היינו דוקא במקום דאיכא תרתי לריעותא כדאמר בתר הכי ועיקר מלתא אטעמא דתרתי ריעותא סמיך דהוצרך ג"כ לטמא ברה"י טומאת ודאי אבל בעלמא אימא לך דגם לרבנן אינו טמא ודאי אפילו ברה"י זה אינו דמדפריך בגמרא לר"ש וכו' והוצרך לומר שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר משמע דלרבנן אתי שפיר ולא הוצרך לטעמא דרגלים לדבר והשתא אי ס"ד דגם לרבנן בעלמא לא הוי טמא ודאי אף ברה"י תקשה ליה למקשה בעלמא לרבנן דקי"ל דכל ספק טומאה ברה"ר טהור דילפינן לה מסוטה א"כ נימא אי מה סוטה ברה"י טמאה ודאי ה"נ כל ספק טומאה ברה"י טמא וראי אלא ע"כ צ"ל גם לרבנן דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר א"כ מאי פריך לר"ש אלא ע"כ לרבנן בכל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי ולא סבירא להו טעמא דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ולכך פריך בגמרא לרבי שמעון דוקא אבל לרבנן הוה אתי ליה שפיר וכ"ת כיון דככל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי למה הוצרך במקוה לטעמא דתרתי ריעותא אה"נ דלא מבעי ליה לטמא ודאי ברה"י אלא לטמא אפילו ברה"ר כך הם המשך דברי התוס':

בא"ד דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע כו'. והא דמטמינן לרבנן למפרע גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר כדלקמן ע"כ צ"ל דהוי מטעם דתרתי דיעותא ואע"ג דלעיל מזה בקושיא כתבו התוספות דטעם דתרתי דיעותא לא הוצרך אלא לטמא אפי' ברה"ר מ"מ כתירוצם לא ס"ל הכי דכיון דפירשו דלטמא למפרע לא ילפינן מסוטה ע"כ גם לטמא למפרע הוצרך לטעם דתרתי ריעותא אבל עדיין יש לדקדק בגמרא דפריך לר"ש אי מה סוטה טמאה ודאי כרשות היחיד אף הכא טמא ודאי והוצרך לשנויי שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ומאי פריך לר"ש דלמא ס"ל דמסוטה לא ילפינן לטמא למפרע וטעמא דתרתי ריעותא לא ס"ל לר"ש כמו שכתבו התוספות לקמן דלית ליה דהרי חסר לפניך ולכך ס"ל דברה"י תולין במקוה ונראה דסבירא לה לגמרא מדגמר ר"ש הבית ממקוה ומדמה להו להדדי כדלקמן שמע מינה דלרבי שמעון ספק טומאה ושאר ספיקות כגון ספק תרומה דחבית דין אחד להן לרבי שמעון וכמו שאין חילוק בשאר ספקות בין להבא בין למפרע ה"נ בספק טומאה אין לחלק לר"ש ובכל ספק טומאה אית ליה לר"ש דתולין ולא ילפינן מסוטה אלא לטהר ברה"ר ולכך פריך לדידיה אי מה סוטה טמאה ודאי כו' והוצרך לשנויי התם איכא רגלים לדבר וכן כתב רש"י לקמן ש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין כו' וק"ל:

[בא"ד] וא"ת במעת לעת דקיל טפי משאר טומאות כדפי' אמאי החמירו בו כו' כדמוכח בשמעתין. פי' דבמעת לעת שבנדה טמא אף ברה"ר דקאמר והלל כי אמרינן כו' כגון ספק נגע כו' וע"כ לא אמרינן אוקי מלתא אהזקתיה לענין טומאה אלא ברה"ר דברה"י ספקו טמא ואם כן ה"ה נמי סיומא דמלתיה דקאמר אבל איתתא כיון דמגופה חזיא לא אמרינן אוקי אחזקתה וטמאה היינו נמי אפילו ברה"ר:

בא"ד וי"ל דאף ברה"ר לא נטהר כו' משום דאשה שראתה השתא ודאי טמאה היא כו'. משמע מדברי התוספות דמתרתי טעמי קאמר דלא ילפינן מסוטה לטהר באשה ברה"ר חדא משום דכיון דאיכא ריעותא מגופה אתרע חזקתה וחדא משום דכיון שראתה השתא ודאי טמאה אבל אי לאו טעמא דאיכא ריעותא מגופה הוה ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אע"ג דהשתא ודאי טמאה ובזה יתורץ ג"כ דבגמרא פריך לרבנן אי מה סוטה ברה"ר טהור כו' ומאי פריך נימא דשאני מקוה דהשתא ודאי חסר ולכך לא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אבל למאי דכתבינן דתרתי טעמי בעי דלא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר א"ש. אלא שעדיין יש לדקדק בענין זה דדברי התוס' נראין כסותרין דבחדא מלתא דהיינו לענין טומאה ודאי עשו טומאת אשה קיל משאר טומאות ולענין טומאה ברה"ר היא חמורה משאר טומאות אימא איפכא והוי כמלתא בלא טעמא אבל נראה לי דמעיקרא טעמא דמלתא הוא דטומאת אשה במעת לעת דהוי למפרע קיל משאר טומאות ולכך לא ילפינן מסוטה לרבנן לענין חולין רק מוקמינן לה אחזקתה אלא שבקדשים החמירו במעת לעת לומר תולין משום לעשות סייג לדבריהם כדלקמן (נדה דף ד' ע"ב) והואיל ואינו אלא משום חומרא דקרשים השוו מדותיהם ולא חלקו בין רשות לרשות אלא כדי שלא יהא רחוק מן השכל לומר שמעת לעת שבאשה דקיל יהא טמא ברה"ר ולא ילפינן מסיטה ובשאר טומאות דחמירי יהא טהור ברה"ר [דלא] ילפינן מסוטה ולכך כתבו התוס' דאינו רחוק כ"כ דיש להשיב דלא גמרינן מסוטה לטהר ברה"ר אלא דבר שדומה לסוטה שגם עתה היא בספק משא"כ במעת לעת שבנדה וק"ל:

בא"ד אלא גמרינן לטהר מדרב גידל כו'. הא דרב גידל בסוטה פ' כשם דף כ"ט ע"ש:

בא"ד ובטומאות בשר קדש שייך למפרע כמו להבא. נראה דרצונם בזה כדי לתרץ שלא תאמר כמו דליכא למילף אשה מסוטה לטהר ברה"ר או באין בו דעת לישאל משום דסוטה גם עתה בספק מטעם זה נמי לא ניחא למילף מבשר קדש דדלמא בשר קדש נמי איירי שגם עתה הוא בספק לכך כתבו דבטומאת בשר קדש שייך למפרע כמו להבא ולמפרע היינו שנמצא עתה בטומאה בודאי אלא שמספקינן אי הוה התם למפרע והיינו ממש דומיא דמעת לעת שבאשה אבל סוטה לא שייך כי אם בספק דלהבא דגם עתה הוא בספק דלמפרע לא שייך גבה וק"ל אבל עדיין יש לדקדק הואיל וכן הוא דבטומאת בשר קדש שייך למפרע כמו להבא אם כן נילף נמי מיניה דבדבר שיש בו דעת לישאל הוי טמא ודאי כמו בטומאת בשר קדש אפילו למפרע אבל אין זה קושיא כלל דיש בו דעת לישאל אתי מכל טהור יאכל בשר הא ספק טמא ר"ל טמא לענין שלא יאכל בשר מכאן ולהבא אכל לא שייך לומר למפרע ולכך ליכא למילף מיניה טומאה למפרע ביש בו דעת לישאל וק"ל:

בא"ד וא"ת מ"ש דבנגע בא' כו' ואשה נמי אמרינן לקמן כיון דשכיחי בה דמים כו'. ר"ל וליכא למימר דשאני התם דלא ראוהו הי מבערב וליכא למימר אוקי אחזקתיה אבל אשה דבדקה עצמה בשום פעם לפני זה הוי כמו ראוהו הי מבערב דטהור אף לרבנן זה אינו דאשה נמי כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא:

בא"ד וא"ת ומ"ט אמרינן בנגע בא' לשרוף כו' דאשה נמי מקרי' במקום מציאתה. ר"ל וכ"ת דשאני התם דטעמא הוי דכל הטומאות הן כשעת מציאתן כשנמצא מת במקום שהיה מאתמול אבל כשנמצא מת במקום אחר לא אמרינן לשרוף כדלקמן (נדה דף ד') ואשה נמי כממקום למקום דמיא וכשנגעה בטהרות בתוך מעת לעת לא היתה במקום זה שהיא עומדת בו עכשיו בשעה שמצאה עצמה טמאה זה אינו דאשה נמי מקרית במקום מציאתה כו':

בא"ד וי"ל משום דלבו נוקפו וכו'. והא דלא תירץ כן לעיל בתחלת דבור שהקשו מ"ש מכל ספק טומאה וכו' משום דאי הוה אפשר למילף אשה מסוטה היתה מדינא טמאה בודאי טומאה א"כ לא שייך לומר דמשום דלבו נוקפו לטהרה שלא כדין וק"ל:

בא"ד אך קשה לפי זה מאי פריך להלל ממקוה וכו'. ר"ל הא דאיתא בגמ' גבי מאי שנא ממקוה דקאמר להלל קשיא ודאי דאילו במעת לעת תולין וכו' ומאי פריך נימא דמשום הכי תולין ואין שורפין משום שלא יהא לבו נוקפו דהא מטעם דלבו נוקפו לא אמרינן לשרוף וכללא דמלתא דאף לטעמא דחזקה מועיל טעמא דלבו נוקפו שלא לשרוף אע"ג דאינו מועיל לטהר לגמרי אבל לרבא דאמר לקמן משום ביטול פריה ורביה שלא יהא לבו נוקפו מטהר שמאי לנמרי דאמר רבא טעמא דשמאי משום ביטול פריה ורביה:

בא"ד וא"ת אמאי מטהר שמאי טפי באשה מבקופה וכו'. היינו להאי לישנא דאי הוה דם וכו'. פי' להאי לישנא משני שמאי שפיר דמשום הכי טיהר באשה דאין לה שוליים ואי הוה דם מעיקרא הוה אתי אבל לאידך לישנא דס"ל דטעמא דשמאי משום דהעמד אשה אחזקתה או מטעם דאשה מרגשת וכו' רבא דאמר טעמא דשמאי משום ביטול פריה ורביה ל"ל האי טעמא דאי איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי וכו' א"כ תקשה ליה לשמאי מקופה ומנגע בא' וכו' ונהי דלטעמא דהרגשה לא קשה מידי וכן לטעמא דביטול פריה ורביה הא דמטהר באשה משום דאשה מרגשת או משום פריה ורביה אבל מ"מ לטעמא דהעמד אשה אחזקתה דקשה דהא בקופה ובנגע בא' לא אמרינן מוקמי ליה אחזקתיה וק"ל ודברי ספר ח"ש שכתב במקום זה אינם מובנים לי ותמוהים בעיני:

ד"ה והלל כי אמר דמוקי מילתא אחזקתיה וכו' היינו ברה"ד כדפרישית כו' אבל טמא שנגע באחד מן החביות וכו'. רצונו בזה משום דהתוס' גורסים כגמרא כגון ספק נגע ספק לא נגע דלא כרש"י ומה שהקשה רש"י דהתם לא משום חזקה הוי דהא ספק טומאה ברה"ר טהור הלכתא גמירי לה מתרצין התוספות דשפיר גרסינן ליה והא דהוי הלכתא גמירא דילפינן מסוטה היינו במידי דליכא חזקת טהרה אבל היכא דאיכא חזקת טהרה טהור מטעם דמוקמינן לה אחזקתיה וכ"ת למה לי טעמא דחזקה תיפוק לי דנילף מסוטה נפקא מינה אפילו היכא דליכא למילף מסוטה כגון בדבר שאינו יכול להיות כגון שנגע טומאה באחד משנים ואינו יודע באיזה שאחד מהן ודאי טמא אלא שהספק הוא שאין ידוע איזה הוא הטמא דליכא למילף מסוטה וספק נגע וספק לא נגע בזה אמרינן הכא בשמעתין דאמרינן בהו העמד טהור על חזקתו ועל יסוד זה נמשכו כל דברי התוספות בד"ה והיינו דמסיימי וכן ב' שבילין וכו' לא מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה כדאמר הכא ר"ל דקאמר בשמעתין והלל כי אמרינן העמד טמא על חזקתו כגון ספק נגע ספק לא נגע וכו' והיכי דליכא חזקה גמרינן מסוטה ודוקא בדבר שיכול להיות דומיא דסוטה וק"ל:

רש"י בד"ה שמאי אומר כו' דם בבית החיצון כו'. נ"ב מכאן יראה דאיירי הכא בבדיקה שבדקה עצמה בעד והוציאה הדם אבל לא ראתה ממש ודו"ק, וכן מוכח נמי לקמן (נדה דף ג') בשמעתא דמרגשת בפרש"י ע"ש:

בד"ה אע"פ שאמרו כו' אשאין לה וסת קאי הס"ד:

תוס' בד"ה מעת לעת כו' אבל לחולין לכ"ע כו'. נ"ב פירוש שנעשו על טהרת תרומה ומה שפרש"י תרומה וטהרות היינו חולין שנעשו על טהרת הקודש כדמוכח לקמן בגמרא (נדה דף ז':)

בא"ד ששורפין עליה תרומה ופריש דכה"ג כו' כצ"ל:

בא"ד וא"ת אמאי מטהר כו'. נ"ב וליכא לשנויי משום בטול פו"ר דדוקא רבא הוא דאמר טעמא דב"ש הכי אבל לא לאינך לישני כגון הך שנויא דהעמד על חזקתה והך שנויא דהרגשה לתרוייהו קשה מקופה ונגע דשייך נמי הרגשה וחזקה ודו"ק:

בד"ה והלל כו' היינו ברה"ר כדפרישית אבל כו' כצ"ל:

במשנה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. נ"ל דגם זה הוא מדברי חכמים. דהלל משמע דקאי אכל הנשים דקאמר שמאי. ואפי' אשה דיש לה וסת נמי אמר דמטמאה מפקידה לפקידה כיון דלא מפליג (וכה"ג כתבו התוס' לקמן (לח ב) בד"ה אימא בביאור פרש"י ע"ש) וכרבנן דר"ד לקמן (דף ד ב) ופליגי חכמים עליה בתרתי. א' דמעל"ע ממעט ע"י כו'. ב' דבשיש לה וסת ד"ש. ואח"כ מפרשא מתניתין כסדר דבריהם. דפקידה דאמרי הוא אפי' עד דתשמיש. וד"ש דאמרי כיצד כו'. והתוס' לקמן (ד ב) נדחקו בזה:

גמרא קסבר העמד אשה על חזקתה כו'. בפשוטו היינו חזקתה שהיתה לה כשבדקה עצמה ומצאתה טהורה. ומפרש"י משמע דהיינו מה שהיה מחזיקין אותה בחזקת טהרה קודם שראתה. ותימה דהרי על אותה שעה אנו דנין עתה. ועי' לקמן (ו) בתוס' סד"ה אבל: ודע דמכאן סתירה לדעת הט"ז שהבאתי בקדושין (עט) דהא אשה מיועדת לראות דם. ואין לדחות דזהו דקאמר והלל כו' כיון דמגופה קחזיא כו' וכפרש"י. דהא גם הוא מודה דמדאורייתא הוה חזקה מעליא כמש"כ התוס' וא"מ למפרע אלא לתרומה וקדשים לתלות ומשום סייג בעלמא:

רש"י ד"ה שמאי. ול"א כי היכי דהשתא אישתכח כו'. עי' רש"ל ומהר"ם. ול"נ דמלישנא דמפקידה לפקידה מוכח דהשתא מצאה ע"י פקידה דהיינו בדיקה:

רש"י ד"ה ומפקידה לפקידה ממעטת ע"י מעל"ע. דאמרי' כו' פעמים צריכה להיות בודקת כו'. עי' מהר"ם והביאו המל"מ פ"ג מהלכות מו"מ הל"ד. ולכאורה קשה ע"ד מעובדי דשפחתו של ר"ג לקמן (ו ב) דא"ל דכולן טהורות. וי"ל דסבר כר"י דלקמן (יא) במשנה וא"כ גם זה מתק"ח היא:

רש"י ד"ה על יד. כמו פוסלין על ידו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דיה שעתה. דודאי אורח בזמנו בא. והתוי"ט הוסיף ולא יעמוד מלצאת חוצה. אולי כוונתו ליישב מדוע לא ניחוש דכך הוא וסתה שיתעכב הדם בבה"ח טרם צאתו החוצה. לכן אמר ולא יעמוד כו' ור"ל דחשש שמא נתעכב אינו אלא בפעם הזה שאנו דנין עליו. אבל לא שניחוש דבכל פעם היה כך ועמש"כ לקמן (סג ב):

רש"י ד"ה [הרי זו כפקידה] וממעטת ע"י. שהרי קודם תשמיש בדקה כו'. לקמן (ה) אמרינן דעד שלפני תשמיש אינו ממעט וצע"ק:

רש"י ד"ה כגון. ספק לא נגע ל"ג דהתם כו'. ולקמן (ג) דקאמר ג"כ ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי כו'. לא העיר בזה וע"ש בתוס'. וי"ל:

במשנה דיין שעתן כצ״ל וכן בכה״מ:

רש״י ד"ה מפקידה לפקידה באחד בשבת ומצאה טהורה כצ״ל וכן לקמן בכה״מ:

תוס׳ ד״ה והלל וכו' בהג״ה המתחלת מיהו בירושלמי וכו׳ הוי רה״ר גמור כצ״ל:

מתני' דיין שעתן. עי' מנחות יט ע"ב תד"ה כנגד:

תוס' ד"ה מעת לעת וכו' הוו להו תלתא והוי רה"ר. עי' סוטה כח ע"ב תד"ה ברה"ר:

בא"ד וי"ל דאף ברה"ר לא נטהר בקדשים וכו'. עי' טהרות פ"ה מ"ז בר"ש:

בא"ד אלא טומאת מגע ולא טומאת ראייה. עי' לקמן יז ע"ב תד"ה ואין שורפין. ולקמן כא ע"א תד"ה ורבנן:

בא"ד כאינה בדוקה דמיא היינו להלל. כאן שייך הגליון אך קשה וכו':

תוס' ד"ה והלל וכו' לא מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל א' בחזקת טהרה וכו'. עי' לקמן ס ע"א תד"ה באנו:

אשר קדשנו במצותיו. וצונו על השקידה. הוא יאלפנו אורחותיו. וילמדנו תורה ותעודה. יומם ולילה ועתותיו. יצרנו מפקידה לפקידה. הוא יפקוד בחנינותיו. עם שכולה וגלמודה. ישימנו משוקדי דלתותיו. מזהב ומפז חמודה. הצטידנו מנועם מתיקותיו. לבית עולמים צידה. ולעולמי עולמים תורתיו. בלבנו חרותה וצמודה. הוא ישלח עזרותיו. בעסקנו במסכת נדה. אליו אודה מהודיותיו. ואזבח זבחי תודה. דברי גנוזי חמדותיו. גמול ידו הדה. נשא עין למעונותיו. ואליו אתפלל בקידה. יצילנו ממכשול בהוראותיו. ונמצא חן ושכל טוב בהלכה ובהגדה:

דיין שעתן מזה הלשון משמע דגם בשעתן לא הי' ראוי לטמאות והיינו בדלא ארגשה רק שמצא הדם ע"י עד דמהראוי שלא לטמאותה דבעי' עד שתרגיש בבשרה ומ"מ מטמאים משום שמא הרגשת עד הי' א"כ די' שעתה אבל לא יטמאנה למפרע ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש משנתינו בבדיקת עד ע' מהר"מ לובלין ועיין לקמן ע"א תוס' ד"ה מרגשת בעצמה וכו' וק"ל:

הלל אומר מפקידה לפקידה. דבר מבואר הוא שאין מעל"ע שבנדה מטמא אלא לתלות ולא לשרוף והיות כן נוראות נפלאתי על דברי התוס' סוטה כ"ח ע"ב ד"ה בר"ה ספיקא טהור וכו' שכ' וז"ל. אבל בהא איכא למתמה אמאי משוי' מטה כספק טומאה ברה"י וכו' והוא פלא הא באמת לא משוינן מעל"ע כספק טומאה ברה"י דודאי טמא אלא אמרינן תולין כמבואר וחזרתי על כל הצדדים ולא עלה בידי תירוץ מרווח:

והמשמשת בעדי' ה"ז כפקידה פירש"י דקאי נמי אעד דלפני תשמיש וצ"ע שהוא נגד הש"ס לקמן ה' ע"א דאמרינן מתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר. וראיתי בפי' המשנה להרמב"ם שכ' דאפילו למ"ד דיה שעתה מ"מ מטה טמאה מעל"ע וצ"ע דלקמן ה' ע"ב לא משמע כן אלא דאי לא דיה שעתה מטה נמי טמאה אבל אי דיה שעתה לכל מילי דיה שעתה והי' נ"ל לומר דס"ל להרמב"ם דלמאי דאמרינן עד שלפני תשמיש אינו ממעט ומגיה' במשנתינו ומשמשת בעדים ולא המשמשת ע"ש וא"כ לכאורה צריכים לדחוק בלשון המשנה דקאמר וממעטת על יד מעל"ע אהי קאי דהא ומשמשת בעדי' אדיה שעתה קאי ולענין מאי ממעטת יש לדחוק בזה. אמנם הרמב"ם הוה ס"ל דלהך מ"ד דמגיהי' ומשמשת בעדי' איהו ס"ל דאפילו אי דיה שעתה מ"מ משכב ומושב מטמא מעל"ע דלא כסוגיא לקמן ה' ע"ב הנ"ל ופסק הרמב"ם כוותיה כן נ"ל. וא"כ לפ"ז יש לומר גם פירש"י דס"ל כן להלכתא אמנם לקמן לא משמע כן דהרי משמע דאף ע"פ דיש לה ווסת מ"מ שלא בשעת ווסתה לכ"ע מטמאה מעל"ע ואם כן שפיר משכחת ליה שלא בשעת ווסתה וליתא למ"ש פה. ועיין לקמן אי"ה בשמעתין שמתוך שמהומה לביתה שם יתישב פירש"י דמתני' על נכון. ובשמעתין דזעירי אי"ה שם תמצא ישוב להרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל:

אינה מונה אלא משעה שראתה אפשר דקמ"ל אפילו למ"ד טבילה בזמנה מצוה מ"מ לא תמנה למפרע לחוש לזמן כל אותן הטבילות (קמ"ל) ועמ"ש תוס' לקמן וי"ו ע"א ד"ה ואינה מונה וכו':

מ"ט דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה עמ"ש והאריכו התוספות והעלו דדבר שאין בו דעת לישאל אתיא מדרב גידל והקשה מהר"מ לובלין א"כ ברה"י נמי נילף מיש בו דעת לישאל ותי' דהתם נמי מכאן ולהבא הוא דטמא דכתי' יאכל בשר ודבריו תמוהים אטו אגברא קאי אטומאה קיימי' והכי קאמרינן מי שהוא טהור יאכל הא ספיקא לא יאכל ומשכחת ליה בנגע בא' בלילה ועכשיו מצאו מת לא יאכל מכאן ולהלן קדשים משום ספק טומאה למפרע וה"ה במעל"ע שבנדה נמי מה שנגעה בתוך מעל"ע מטמאה עתה מכאן ולהבא וקו' מהר"מ במ"ע. אבל לפע"ד מעיקרא לק"מ דקרא קאמר כל טהור יאכל הא ספק לא יאכל ולא משכחת ספק אלא בלית ליה חזקת טהרה ולא חזקת טומאה דאל"ה ודאי הוא ולא ספיקא דחזקה דאורייתא אי נמי משכחת ליה אפילו בחזקת טהרה ובטומאה דאתי' מסוטה דהתם לא מהני חזקה אבל טומאה דלא אתיא מסוטה כגון טומאה דלמפרע ואית לה חזקה ליתא בכלל רב גידל וק"ל:

עוד כ' תוספות דאשה בכל מקום שהיא מקרי מקום מציאתה וצ"ל אע"ג דבפרק המדיר בסוגיא דמומין משמע להדיא דבאשה נמי שייך חזקת מקום כאן נמצא וכאן הי' י"ל התם ארשות דיינינן אי ברשות בעלה או ברשות אביה ולא אמקום מעמד האשה וכה"ג כ' תוס' שם להדיא ד"ה על בעל החמור וכו' ע"ש:

והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו וכו' עי' מ"ש תוס' וביאור דבריהם תעיי' בדבריהם בחולין ט' ע"ב ד"ה התם ומהר"ם לובלין שם. ומ"ש תוס' וא"ת א"כ היכי ילפינן מסוטה דברה"י ספקו טמא וכו' לולא דמסתפינא דמחכו עלי הוה אמינא מלתא דהרי אמר ר"ל ריש מסכת סוטה אין מזווגי' אשה אלא לפי מעשיו וא"כ אי מטמאי' האשה מוציאי' גם האיש מן חזקת כשרות שלו אע"ג דע"כ א"א לומר שגם הוא הוא פרוץ בעריות דא"כ אינו מנוקה מעון ואין המים בודקין. ולא נתכוון ר"ל אלא בדברים אחרים הוא פרוץ ודבר הלמד מענינו הוא ואיש את קדשיו לו יהיה כפירש"י בחומש מ"מ יהיה איך שיהיה מפקינן גם לגברא מחזקתי' וידוע דהש"ס שם מחלק בין זיווג ראשון לשני. והא"ש דלעולם מה שאתרע חזקתה ע"י שקנא לה ונסתרה מחשבין כקרוב לודאי שנטמאה כתי' תוס' ואפ"ה בר"ה טהור וא"כ ש"מ דאפילו בלא שום חזקת טהרה מטהרי' בר"ה. ואין לומר דלמא משום דאוקי הבעל בחזקת כשרות ז"א דעכ"פ בזיווג ראשון מא"ל דאפשר שהיא זינתה ומ"מ הוא בכשרותו ואפ"ה מטהרים בר"ה א"כ מוכח מזה דבר"ה טהור אפילו בלא שום חזקה. אך ברה"י ילפינן לטמא אפילו איכא חזקת טהרה היינו מזיווג שני דהרי בכל ענין משקים הסוטה אפילו בזיווג שני ומפקי' גברא מן חזקת כשרות שלו. ואין לומר ממילא כי אתרע חזקה שלה שהרי קנא לה ונסתרה ממילא אתרע נמי כשרות שלו דהא בהא תליא ז"א דקיי"ל כר"ח חולין י' ע"א סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וה"נ דכוותיה וק"ל:

מתני' שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. אם ראתה דם די לנו אם תטמא תרומה וטהרות שתגע בהן משעת ראייה ואילך ולא אמרי' כי היכי דהשתא אישתכח דם בבית החיצון אי הות בדקה נמי מקמי הכי הוה אישתכח וכותלי בית הרחם העמידוהו וקיימא לן בפ' יוצא דופן (לקמן דף מ.) כל הנשים מטמאות בבית החיצון: מפקידה לפקידה. בדקה עצמה באחד בשבת ומצאתה טהורה וליום רביעי בדקה ומצאתה טמאה חיישינן ומטמאה מספק כל הטהרות שנתעסקה בהן משעת בדיקת אחד בשבת דשמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו: ואפי' לימים הרבה. בין בדיקה ראשונה לשניה מטמאינן כל הטהרות שנתעסקה בהן בינתיים אבל הנך דמקמי בדיקה קמייתא טהורות דהא כשבדקה עצמה מצאתה טהורה: לא כדברי זה. שהחמיר יותר מדאי דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי ליה כותלי בית הרחם: ולא כדברי זה. שמיקל יותר מדאי: אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. שאם יש ימים הרבה בין פקידה לפקידה לא מטמאינן להו לכולהו טהרות דביני וביני אלא אותם שנתעסקה בהם מאתמול בשעה הזאת וטעמייהו דרבנן מפרש לקמן בגמרא נמצא מעת לעת ממעטת זמן מפקידה לפקידה: ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. שאם היה זמן מפקידה לפקידה מועט מזמן מעת לעת הולכין אחריו להקל כגון בדקה עצמה שחרית ומצאתה טהורה וחזרה ובדקה ערבית ומצאתה טמאה דאמרי' לקמן במתני' (דף יא.) פעמים צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות לא מטמאינן טהרות של ליל אמש דהא בדקה שחרית ומצאתה טהורה וליכא למימר דהוי דם מאתמול בהאי שעתא אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך מטמאינן דהיינו מפקידה לפקידה: על יד. על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו כמו פוסל על ידו דיבמות (דף צו.) וכן הרבה: כל אשה שיש לה וסת. קבוע ג' פעמים ובדקה בשעת וסתה ומצאתה טמאה: דיה שעתה. וליכא למימר דמעיקרא הוה התם דודאי אורח בזמנו בא: המשמשת בעדים. שבדקה עצמה בעד דהיינו בסדין קודם תשמיש ולאחר תשמיש: הרי זו כפקידה וממעטת על יד כו'. ואם ראתה דם אחר כך בבדיקת ערבית והיא שמשה בצהרים בעדים לא מטמאינן טהרות דמבדיקת שחרית עד תשמיש שהרי קודם תשמיש בדקה ומצאתה טהורה וליכא למימר מקמי הכי הוה אלא הנך דמתשמיש ואילך טמאות: אף על פי שאמרו כו'. אשאין לה וסת קאי: אינה מונה. ימי נדה אלא משעה כו': גמ' העמד אשה על חזקתה. שהרי מספק אתה בא לטמאותה לענין טהרות דקודם ראייה ספק הוה לה דם מקודם לכן ספק לא הוה הלכך העמד אשה על חזקתה שהיתה קודם ראייה כשנתעסקה בטהרות אלו: כגון ספק לא נגע ל''ג דהתם לאו משום חזקה הוא דהא ספק טומאה ברשות הרבים טהור דהיינו ספק נגע הלכתא גמירי לה:

מתני' מעת לעת. מפרש בגמ' דחולין לא אוכלין ולא שורפין ודוקא לקדשים או לתרומה אבל לחולין לכ''ע דיה שעתה דאוקמא לה בחזקת טהורה וא''ת מאי שנא מכל ספק טומאה דברה''י טמא ודאי אף לחולין ולא מוקמינן בחזקת טהרה משום דילפי' (לקמן דף ג.) מסוטה מדפריך בגמרא לר''ש אי מה סוטה טמאה ודאי ברה''י אף הכא טמאה ודאי ומשני שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר משמע דלרבנן דאמרי ברה''י טמאות אתי שפיר וטעם דתרתי לריעותא לא הוצרך אלא לטמא אפילו בר''ה וי''ל דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע ולכך בטומאה דמעת לעת מוקמינן לה אחזקתה וא''ת במעת לעת דקיל טפי משאר טומאות כדפרישית אמאי החמירו בו לטמאה אף בר''ה ובכל שאר טומאות אמרינן בר''ה ספרו טהור כדמוכח בשמעתין דקאמר והלל כי קאמר אוקי מילתא אחזקתה כגון ספק נגע ספק לא נגע אבל במעל''ע כו' ולא אמרינן אוקי מילתא אחזקתה אלא בר''ה אלמא במעת לעת אף בר''ה טמא וכן לקמן (דף ה:) מוקי מתני' כשנושאין אותה חברותיה במטה א''כ. הוו להו תלתא והוי ר''ה כדמוכח בריש שני נזירים (נזיר נז.) ואפ''ה המטה טמאה ואע''ג דיש לדחות כגון שהכילה מפסקת בין נדה לחברותיה אין נראה דבהדיא יש בירושל' דמגעה בר''ה מטמא במעת לעת וי''ל דאף בר''ה לא נטהר בקדשים משום חזקת טהרה כיון דאיכא ריעותא מגופה ואע''ג דמסוטה ילפינן לטהר בר''ה אפי' היכא דליכא חזקה כמו שאפרש לקמן הכא לא ילפינן מסוטה משום שהאשה שראתה השתא ודאי טמאה היא ולא גמרינן מסוטה לטהר בר''ה אלא כמו ספק נגע ספק לא נגע שגם עתה בספק דומיא דסוטה ומיהו בדבר שאין בו דעת לישאל טהור במעת לעת דלקמן מקשינן אמתני' דבר שאין בו דעת לישאל הוא ומוקמינן בשחברותיה נושאות אותה במטה והיינו משום דדבר שאין בו דעת לישאל לא גמרינן מסוטה אלא גמרינן לטהר מדרב גידל דאמר רב גידל (סוטה דף כט.) כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק טהור וכתיב כל טהור יאכל בשר הא ספק טמא אלא כאן שאין בו דעת לישאל כאן שיש בו דעת לישאל ובטומאת בשר קדש שייך למפרע כמו להבא ועוד י''ל דלא גמרינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראייה לכך מטמא אף ברה''ר אבל דבר שאין בו דעת לישאל טהור דבטומאת בשר קדש שייך טומאה ע''י ראיית הזב או הזבה או הנדה דאסרינן לאכול בשר קדש והוי בכלל כל טהור יאכל בשר (ויקרא ז) וא''ת מאי שנא דבנגע באחד בלילה (לקמן דף ד.) דמטמאין רבנן אף בר''ה כדמוכח בתוספתא היכא דלא ראהו חי מבערב משום דכל הטומאות כשעת מציאתן ואשה נמי אמרינן (לקמן דף ד.) כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא ואמאי מטהרינן לחולין אף ברה''י וי''ל דלקמן [נמי] בנגע באחד בלילה מיירי בקדשים וכן קופה (לקמן דף ג:) דפריך הלל לשמאי איירי בקדשים דאי לאו הכי תקשה ליה לנפשיה וכן פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן (שם) המדלה י' דליים מים מיירי במים שנעשו על טהרת הקדש ללוש בהן עיסת מנחות או להדיח בהן בשר קדש דכקדש דמו וא''ת ומ''ש דאמרינן בנגע באחד לשרוף ובמעת לעת אמרינן תולין דאשה נמי מיקריא במקום מציאתה דכל מקום שהיא טומאתה עמה דאי לאו הכי תקשי אשה לחזקיה דמטהר בקופה ממקום למקום וי''ל משום דלבו נוקפו ויבטל מפריה ורביה דסבור דשכיחא טומאה כיון ששורפין עליה תרומה ופריש דכה''ג אמרינן לקמן (דף ג:) והא דפריך הלל לשמאי היינו משום דלבו נוקפו לא היה לו לטהר לגמרי אך קשה לפ''ז מאי פריך להלל ממקוה נימא משום דלבו נוקפו וא''ת אמאי מטהר שמאי טפי באשה מבקופה ונגע באחד אע"ג דמשני שמאי דאשה אין לה שוליים היינו להאי לישנא דאי הוה דם מעיקרא הוה אתי אבל לשאר לישני לית לן האי טעמא וי"ל דטעמא דשמאי משום דאשה בדוקה היא והא דקאמר כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא היינו להלל וא''ת לר''מ אמאי מטהר בנגע באחד ובאשה תולין וי''ל משום דמוקמה אחזקתה ואשה משום דאיכא ריעותא מגופה: והלל כי אמר דמוקי מילתא אחזקתיה. כגון ספק נגע ספק לא נגע היינו בר''ה כדפרישית אבל ברה''י לא מוקמינן אחזקתיה והוי טומאה ודאי ילפינן מסוטה ודוקא ספק נגע ספק לא נגע הוי ודאי טמא אבל טמא שנגע באחד מן החביות ואינו יודע באיזה מהם נגע הוו שניהם טמאים מספק ואינן טמאין שניהם בודאי דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות והכא האחד טהור בודאי וכן משמע בריש שני נזירים (נזיר נז.) דקתני אמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ולא מייתי כל אחד קרבן טומאה משום דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות והא דפריך התם אמאי מייתו קרבן טומאה לייתו תרוייהו קרבן טהרה דאחד שאמר לשנים הוו להו ג' והוי ר''ה וספקו טהור אע''ג דאין יכול להיות שיהו שניהם טהורין דהאחד ודאי טמא וכן גבי שני שבילים בפ''ק דפסחים (דף י.) מטהרינן שניהם בבאו לישאל זה אחר זה אע''ג שבודאי נטמא האחד התם לא מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה כדאיתא הכא דהוי טעמא משום דמוקמינן מילתא אחזקתיה ומיהו היכא דליכא חזקה לטהרה מטהרין בר''ה מסוטה כמו מקוה שנמדד ונמצא חסר דמטהר ר''ש בר''ה דגמרינן מסוטה אע''ג דליכא למימר העמד מקוה על חזקתו דאדרבה העמד טמא על חזקתו ואם תאמר והיכי ילפינן מסוטה לטהר ברשות הרבים אפילו ליכא חזקה הא סוטה אית לה חזקת טהרה ויש לומר כיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה ואע''ג דאין סתירה בר''ה מכל מקום איתרע חזקתה דשייך קצת סתירה באפילה ובלילה

נידה ב ע"א - פירוש שטיינזלץ

פרק ראשון - בית שמאי

דף ב - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד