תמיד לג ע"ב

א משנה לאחר שסיימו הכהנים את הקרבת קרבן התמיד של שחר, הריהם נכנסים להיכל להשתחוות, ובזמן שהכהן הגדול נמצא במקדש, הריהו נכנס להיכל תחילה להשתחות, ואחריו משתחוים שאר הכהנים. וכיצד נעשית השתחוואה זו של הכהן הגדול? מפני כבודו של הכהן הגדול היו שלשה כהנים אוחזין בו לסייעו ולתומכו בהליכתו, להבדילו מכל שאר הכהנים שבעזרה הנכנסים אף הם להיכל להשתחוות. כהן אחד אוחז ביד ימינו, וכהן אחד אוחז ביד שמאלו, וכהן אחד אוחז בשתי האבנים הטובות (אבני השוהם) שעל כתפות האיפוד שמאחורי הכהן הגדול.

וכיון ששמע הממונה את קול הפעמונים שבשולי המעיל שעל רגליו של הכהן הגדול, ידע שהוא סיים את ההשתחוואה, ועתה הוא יוצא מההיכל, עמד והגביה לו את הפרוכת התלויה בפתחו של האולם. ולאחר שהכהן הגדול נכנס (יוצא) והשתחוה, ויצא, נכנסו שאר אחיו הכהנים, והשתחוו ויצאו אף הם.

ב משנה ולאחר שהכהנים השתחוו ויצאו מההיכל, באו ועמדו על שתים עשרה המעלות שלפני האולם. ואופן עמידתם כך הוא: עמדו חמשת הכהנים הראשונים השנויים בפרק הקודם (מדשן המזבח הפנימי, מדשן המנורה, המחזיק במחתה, מקטיר הקטורת ואוהבו), לדרום (בצד ימינם) של אחיהם הכהנים שעבדו בהעלאת אברי קרבן התמיד למזבח. וחמשה כלים בידם של אלה הראשונים, ואלו הם: הכלי הנקרא "טני" (בו דישן הכהן את המזבח הפנימי) — ביד כהן אחד (מדשן המזבח הפנימי). והכלי הנקרא "כוז" (בו ניתן הדשן מהטבת הנרות) ביד כהן אחד (מדשן המנורה). והמחתה (בה הוכנסו הגחלים למזבח הפנימי) — ביד כהן אחד (מכניס הגחלים). והבזך (בה ניתנה הקטורת) — ביד כהן אחד המקטיר את הקטורת. והכף בה נתון הבזך וכסויו — ביד כהן אחד (אוהבו של המקטיר).

הניחו הכהנים בתחילה את כליהם, ועמדו וברכו את העם ברכה אחת, ברכת כהנים. וברכת כהנים שבמקדש הריהי כברכת כהנים שמחוץ למקדש ("מדינה"), ואין היא נבדלת ממנה אלא שבמדינה אומרים אותה הכהנים כשלש ברכות, שמפסיקים בין פסוק לפסוק, והשומעים עונים "אמן" על כל ברכה וברכה, ואילו במקדש שלשת פסוקי ברכת כהנים נאמרים כברכה אחת, ואין השומעים עונים "אמן" בין פסוק לפסוק, אלא בסוף אומרים "ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם". ועוד: שבברכת כהנים הנאמרת במקדש היו הכהנים אומרים את השם המפורש ככתבו (כדרך שהוא כתוב: יו"ד, ה"א, וא"ו, ה"א), ואילו במדינה — אומרים הכהנים את השם בכנויו (בלשון אדנות).

ועוד: שבברכת כהנים הנאמרת במדינה — הכהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם, ולא גבוה יותר. ואילו במקדש — הכהנים נושאים את כפיהם מעל גבי ראשיהן. אין דברים אלה אמורים אלא בשאר הכהנים שבמקדש, חוץ מכהן גדול, שאין הוא נושא את כפיו למעלה מראשו, שאסור שיהא מגביה את ידיו למעלה מן הציץ הנתון על מצחו, לפי שעל הציץ כתוב שם ה'. ר' יהודה אומר: אף כהן גדול המברך ברכת כהנים נושא כפיו מעל לראשו, ומגביה את ידיו למעלה מן הציץ, שכן נאמר בברכת כהנים שברך אהרן שהיה כהן גדול "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט, כב).

ג משנה כלל הוא שרשאי הכהן הגדול להקריב בכל עת שירצה כל קרבן הקרב במקדש, ולכן, בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר (להקריב את אברי קרבן התמיד ומנחתו) היה עולה בכבש אל המזבח, והסגן (הכהן הממונה תחתיו) מהלך עמו בצד ימינו. ואם אירע והגיע הכהן הגדול למחצית הכבש, והתעייף — אחז הסגן בימינו, והעלהו לראש הכבש, אל המזבח.

והושיט לו הכהן הראשון מתשעת הכהנים שזכו בפייס בהעלאת אברים למזבח, את הראש והרגל של הקרבן — וסמך הכהן הגדול עליהן את ידיו, ולאחר מכן זרקן על אש המזבח. ולאחר מכן הושיט הכהן השני לכהן הראשון את שתי הידים (הרגלים הקדמיות) של הקרבן, והוא נותנן לכהן גדול — וחזר הכהן הגדול וסמך עליהן, וזרקן על אש המזבח. ולאחר מכן נשמט (עזב) הכהן השני והלך לו, שהרי אין בו עוד צורך לעבודה. ואילו הכהן הראשון נשאר על מקומו, שהרי הוא המגיש לכהן הגדול את שאר האברים הקרבים. וכך היו שאר הכהנים שזכו בהעלאת האברים מושיטין לו לכהן הראשון, בזה אחר זה, כסדר העלאת האברים, את שאר כל האברין הקרבים, והכהן הראשון מושיטן לכהן הגדול המקריב, והוא הכהן הגדול סומך עליהן וזורקן. ובזמן שהוא הכהן הגדול רוצה — הוא סומך רק על אברי הקרבן, וכהנים אחרים הם הזורקין את האברים על אש המזבח.

ובשעה שבא לו (הגיע העת) שהכהן הגדול נדרש להקיף את המזבח, על מנת להגיע לפינה המערבית דרומית של המזבח, מקום בו נעשה ניסוך היין, מהיכן הוא מתחיל (שהרי הוא עומד בראש הכבש, הנמצא בצד דרומו של המזבח)? — הריהו פונה לצד ימין מקרן דרומית מזרחית, וממשיך והולך לקרן מזרחית צפונית, ולאחר מכן לקרן צפונית מערבית, ולבסוף מגיע לקרן מערבית דרומית. וכשמגיע למקום זה של ניסוך היין, נתנו לו הכהנים העומדים שם יין לנסך.

הסגן עומד בצידו של הכהן הגדול, על (בסמוך) הקרן, והסודרים בידו, מוכנים להנפתם כאשר ינסך הכהן הגדול את היין, וידעו הלויים לפתוח באותה שעה בשיר, ושני כהנים עומדין על שלחן החלבים (שולחן השיש, עליו נתונים איברי הקרבנות לפני העלאתם למזבח), ושתי חצוצרות של כסף היו בידם, מוכנים להריע בהן כשינסך הכהן את היין. שבחצוצרות אלה תקעו בקול תקיעה הפשוט וממושך, והריעו בקול תרועה המקוטע, וחזרו ותקעו.

באו ועמדו אצל בן ארזא, הממונה על כלי הזמר הנקרא צלצל, אחד מימינו של בן ארזה ואחד משמאלו. ובשעה ששחה (התכופף) הכהן לנסך את היין, והניף הסגן בסודרים, שיראו הלויים המשוררים, והקיש בן ארזא בצלצל, והכהנים תקעו והריעו ותקעו בחצוצרות, ודברו הלוים בשיר של אותו יום מימות השבוע. והיה השיר מחולק לשלשה פרקים. ובכל עת שהגיעו הלויים לפרק מפרקי השיר, הכהנים תקעו, והשתחוו העם הנמצאים בעזרה. שכן על כל פרק ופרק מפרקי השיר — תקיעה, ועל כל תקיעה — השתחויה. זהו סדר התמיד לעבודת בית אלהינו, יהי רצון שיבנה במהרה בימינו, אמן.

ד משנה השיר שהיו הלוים אומרים במקדש: ביום הראשון היו אומרים את המזמור (הנפתח במלים "לדוד מזמור") "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהלים כד). ביום השני היו אומרים את המזמור (הנפתח במלים "שיר מזמור לבני קרח") "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" (שם מח). ביום השלישי היו אומרים את המזמור (הנפתח במלים "מזמור לאסף") "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (שם פב). ביום הרביעי היו אומרים את המזמור "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (שם צד). ביום החמישי היו אומרים את המזמור (הנפתח במלים "למנצח על הגתית לאסף") "הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב" (שם פא). ביום הששי היו אומרים את המזמור "ה' מלך גאות לבש לבש" וגומר (שם צג). ביום השבת היו אומרים את המזמור "מזמור שיר ליום השבת" (שם צב) — מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

פרק שביעי - בזמן שכהן גדול

דף לג - ב

מתניתין:

א. בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ^[1] בהיכל לאחר הקטרת הקטורת, שלשה כהנים היו אוחזין בו. אחד בימינו, ואחד בשמאלו, ואחד באבנים טובות שבחשן! [רא"ש. וברמב"ם איתא, באבני השהם שבכתפות האפוד].

וכיון ששמע הממונה את קול רגליו של כהן גדול [על ידי פעמוני הזהב שבמעיל], כשהוא יוצא מן ההיכל כשגמר להשתחוות, הגביה לו את הפרוכת שלפני פתח ההיכל.

שהיתה הפרוכת פרוסה על הפתח, בזמן שהיה כהן גדול נכנס להיכל. משום שכבוד הוא לכהן גדול להצניע אחריו, בשעה שהוא מתייחד עם קונו. [תוספות יום טוב. ויש מפרשים דקאי על פרוכת האולם].

וקודם נכנס כהן גדול והשתחוה ויצא. ואחר כך נכנסו אחיו הכהנים, והשתחוו ויצאו.

ב. באו שלשת הכהנים שעסקו בעבודת הקטרת [המקטיר, הזוכה במחתה, והמחזיק בכף], ועמדו על מעלות האולם היורדות לעזרה.

עמדו השנים הראשונים [שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה], על מעלות האולם, לדרום אותם שלשת אחיהם הכהנים שנעמדו שם עכשיו בצד צפון. שהצפון חשוב יותר, ששם נשחטים קדשי קדשים, הלכך, שם עמדו מקטירי הקטורת שהיא העבודה היותר חשובה. [רא"ש].

וחמשה כלים בידם של חמשת כהנים אלו:

הטני ביד אחד - זה שדישן מזבח הפנימי.

והכוז ביד אחד - זה שדישן את המנורה.

והמחתה ביד אחד - זה שהכניס את הגחלים לצורך הקטורת.

והבזך ביד אחד - זה שהקטיר את הקטרת.

והכף וכיסויו ביד אחד - המסייע למקטיר.

ומשם ברכו את העם ברכה אחת! שאת כל שלשת הפסוקים שבברכת כהנים היו אומרים יחד. לפי שאין עונין אמן במקדש.

ואף שהיו עונים במקדש לאחר הברכות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אבל בברכת כהנים לא ענו כן, משום שאינה כי אם לברך את ישראל.

אלא שבמדינה אומרים אותה, את ברכת הכהנים, בג' ברכות. לפי שמפסיקין בין פסוק לפסוק בעניית אמן. אבל במקדש שאין מפסיקין, אמרוה בברכה אחת.

ועוד חלוקה ברכת כהנים של מקדש, שבמקדש היו אומרים את השם ככתבו, ביו"ד ה"א וי"ו ה"א. ובמדינה אומרים אותו בכינויו, באל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד.

וכן, במדינה, כשהכהנים מברכים את העם, הריהם נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם, ותו לא. ובמקדש היו נושאים את ידיהם על גבי [מעל] ראשיהן! לפי ששכינה שורה למעלה מקשרי אצבעותיהם.

וכן עשו כל הכהנים שבמקדש, חוץ מכהן גדול, שאין הוא מגביה את ידיו למעלה מן הציץ! שמפני שכתוב בו שם המפורש, אין ראוי שיגביה ידיו למעלה ממנו.

רבי יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ! שנאמר "וישא אהרן את ידיו אל העם, ויברכם". ולשון "נשיאה", משמע למעלה מהראש.

ג. כהן גדול עובד במקדש כל עבודה שהוא רוצה בה, בלא פיס.

ובזמן שכהן גדול רוצה להקטיר את אברי התמיד על גבי המערכה, היה עולה בכבש, והסגן עולה בימינו. וכשהגיע הכהן גדול למחצית הכבש, וכבר נתייגע בעליה, אחז הסגן בימינו, והעלהו לראש הכבש.

ותשעת הכהנים שזכו באברי התמיד, עמדו על הכבש, זה אחר זה, והאברים בידיהם.

והושיט לו הכהן הראשון את הראש והרגל. וסמך עליהן הכהן הגדול [ואין זו סמיכה דקרבנות, דהיא אינה אלא בחיי הקרבן, אלא דרך חשיבות היא, להראות שעבודת כהן גדול חשובה. מנחות ס"ב:], וזרקן למערכה.

אחר כך הושיט הכהן השני לראשון את שתי הידיים של התמיד, והראשון נותנן לכהן גדול. שכן הוא דרך כבוד לכהן גדול, שיקבל את כל האברים מידו של כהן אחד.

וסמך עליהן וזרקן. ונשמט השני משם והלך לו.

וכך היו כל הכהנים מושיטין לו לראשון את שאר כל האברין שבידיהם, והוא נותנן לכהן גדול, והוא סומך עליהן וזורקן על גבי המערכה.

ובזמן שהוא רוצה, הוא סומך עליהם על האברים, והכהנים האחרים שזכו בהם זורקין אותם למערכה.

וכשהוא גומר להקטיר, בא לו הכהן גדול להקיף את המזבח לצורך ניסוך היין שהוא לאחר הקטרה.

מהיכן הוא מתחיל את הקפתו? - מקרן דרומית מזרחית! שהרי הכבש עומד לדרומו של מזבח. וכשמגיע לראש המזבח, פונה לימין [שכל פינות שאתה פונה לא יהיו לימין], ונמצא פוגע בקרן דרומית מזרחית תחלה. וממנה ממשיך לקרן מזרחית צפונית. וממנה לקרן צפונית מערבית. וממנה למערבית דרומית, ששם היו הספלים שלתוכם ניסכו את היין.

ורק כהן גדול שרצה לנסך היה מקיף כך, משום שלא החזיק את היין בידיו עד שהגיע למקום הניסוך. ושם, זה שזכה בניסוך הושיט לכהן הגדול את היין. אבל בזמן שהכהן שזכה בפיס היה מנסך בעצמו, לא היה מקיף מימין. דבכך היה היין מתעשן מעשן המערכה, בהליכתו סביבה. ויין מעושן פסול לנסכים. אלא מיד בעלייתו למזבח היה פונה לשמאלו לקרן דרומית מערבית, ומנסך שם. [זבחים ס"ג.] וכן זה שהושיט לכהן גדול את היין לניסוך, פנה לשמאל ונתנו לו. [רא"ש]

נתנו לו לכהן גדול יין לנסך! שאותו כהן שזכה בהעלאת היין למזבח, פנה לשמאלו, והושיט לו את היין.

הסוגיא שלפנינו איירי בכל כהן שמנסך, ולא דוקא בניסוך של כהן גדול.

והסגן עומד על הקרן של המזבח, והסודרים [הדגלים] בידו, להניף בהם בשעת הניסוך.

ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים, שבו היו נותנין את חלבי הקרבנות קודם הקטרתם. וגבוה היה מכל השלחנות שבעזרה. ושתי חצוצרות בידם. וכשראו את הסגן עומד על הקרן, תקעו והריעו ותקעו, בשביל להודיע למנגנים, שישימו לבם לסודרים שבידי הסגן, לראותם כשיונפו.

אחר כך ירדו שני התוקעים משם, ובאו ועמדו אצל בן ארזא הממונה על השיר. אחד עמד מימינו ואחד משמאלו.

שחה [התכופף] הכהן לנסך את היין, והניף אז הסגן בסודרים. וזה היה האות להתחיל בשיר. לפי ש"אין אומרים שירה אלא על היין"!

והקיש בן ארזא בצלצל [כלי נגינה], ודברו הלוים בשיר. והשיר היה מורכב משלשה פרקים. וכשהגיעו הלוים לסוף פרק ^[2] , תקעו הכהנים בחצוצורות, תקיעה תרועה ותקיעה. והשתחוו העם שבעזרה.

על כל פרק תקעו תקיעה תרועה ותקיעה, ועל כל תקיעה השתחוו השתחויה.

זהו סדר התמיד לעבודת בית אלוהינו.

יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן!

ד. השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש.

ביום הראשון היו אומרים: "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה"!

על שם שיום זה הוא תחלת מעשה בראשית, וביום זה קנה עולמו, וצופה ושליט בעולמו [ראש השנה ל"א.].

[הגר"א בשם הזוהר ביאר שהשירה בכל יום מתייחסת ל"יומו" של הקדוש ברוך הוא בעולם שברא, שהוא אלף שנה, ועל כל אלף שנים נאמרה שירה נפרדת. עיין הערה 3].

בשני היו אומרים: "גדול ה' ומהולל מאד, בעיר אלוהינו הר קדשו"! על שם שאז חלק מעשיו, שנחלקו המים העליונים מהמים התחתונים, ומלך עליהם, ונתעלה וישב על כסא כבודו [שם].

בשלישי היו אומרים: "אלהים נצב בעדת א-ל בקרב אלהים ישפוט"! על שם שאז גילה תבל [במאמר "יקוו המים"] בחכמתו, והכין הכל לעבודתו. [שם].

ברביעי היו אומרים: "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע"! על שם החמה והלבנה שנבראו ביום זה, שעתיד להפרע מעובדיהן [שם].

בחמישי היו אומרים: "הרנינו לאלהים עוזנו, הריעו לאלקי יעקב"! על שם שנבראו אז עופות ודגים, לשבח את שמו [שם].

בששי היו אומרים: "ה' מלך גאות לבש, לבש ה' עז התאזר"! על שם שאז נגמרה מלאכתו, ומלך עליהם.

בשבת היו אומרים: "מזמור שיר ליום השבת"! שהוא מזמור שיר לעתיד לבא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים!

שיום של הקדוש ברוך הוא הוא אלף שנים כדכתיב "כי אלף שנים בעיניך, כיום אתמול כי יעבור". ויום השבת הוא כנגד האלף השביעי. ושית אלפי שנין קיימא עלמא, וחד [באלף השביעי] חרוב. ^[3] ואז יתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". לכך אומרים מזמור זה בשבת ^[4].

הדרן עלך פרק בזמן שכהן גדול וסליקא לה מסכת תמיד

הערות

^[1] ואף על גב דהנכנס להיכל שלא לצורך, לוקה משום "ואל יבא בכל עת אל הקדש", אבל בשביל להשתחוות מותר. דהשתחוייה צורך עבודה היא. תוספות, מנחות כז ב. ומשמע מדבריהם, דדוקא להשתחוייה שבגמר העבודה מותר ליכנס, דאז היא חשובה כצורך עבודה. אבל לא להשתחויה בעלמא. מדלא כתבו דהשתחויה עצמה עבודה היא. וכן הוא להדיא בסמ"ג, ובחינוך מצוה קפ"ד. אך מדברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות ביאת מקדש הלכה ד' משמע, דבכל השתחויה מותר. אלא שהכסף משנה שם, נדחק להעמיד גם דברי הרמב"ם כהסמ"ג. תוספות יום טוב. וברא"ש כתב "ולא הוי ביאה ריקנית, משום דהשתחואה עבודה היא". (ומדבריו נראה דבכל השתחואה שרי). ויעויין במנחת חינוך שם, שתמה לפי זה, היכא משכחת לה מלקות בלאו זה. והא התראת ספק היא, שהרי יכול עדיין להשתחוות.

^[2] כן פירש הרא"ש. וצריך עיון, דהא תנן בסוכה: אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות, ט' תקיעות לתמיד של שחר וכו'! והא איכא עוד תקיעות שעל שלחן החלבים. וצריך לומר, דכיון דהני תקיעות לא היו למצוה, אלא להודעה בעלמא, לא היו עושין אותם תמיד, אלא בשעת חירום וכיוצא בזה, שהיו טרודין. שאז הוצרכו לזרזם להיות מוכנים להנפת הסודרים. אמנם התוספות שם כתבו, דהתקיעות היו בראש כל פרק. ולדידהו אתי שפיר. דאותן תקיעות שעל שלחן החלבים, נחשבו גם לתקיעות של פרק הראשון. תוספות יום טוב.

^[3] ואיתא בזהר, שאמרו שירה בכל יום, כנגד אלף שנה המיוחסים לו [כדכתיב "כי אלף שנים בעיניך כיום יעבור"]. שביום הראשון אמרו "לה' הארץ ומלואה", על שם שבאלף הראשון היתה הארץ במלואה. שעד המבול לא חסרה כל טוב. וביום השני - "גדול ה' וכו' בעיר אלהינו", שבאלף השני נבחר הר המוריה. בשלישי היו אומרים "אלוהים נצב בעדת א-ל", שבאלף השלישי ניתנה תורה. ברביעי - "אל נקמות", שבאלף הרביעי החריבו האומות את בית המקדש, ועתיד הקדוש ברוך הוא לעשות נקמה בהם. בחמישי - "הרנינו", לפי שכל האלף החמישי אין לנו בית המקדש, ואין לנו אלא רנה בפה. בשישי - "ה' מלך גאות לבש", שבאלף השישי יהיה ה' לנו למלך, והיתה לה' המלוכה. ובשבת, שהוא נגד אלף שביעי - "מזמור שיר ליום השבת", שהוא מזמור שיר לעתיד לבא וכו'. ביאורי הגר"א.

^[4] ברטנורא. ובא לבאר, למה אמרוהו ביום השבת? והרי אינו עוסק כלל מעניני שבת. תפארת ישראל. ובביאורי הגר"א פירש, שהוקשה לו מהו כפל הלשון שב"מזמור" וב"שיר". ומבאר, דקאי על לעתיד לבא. ואית ליה להאי תנא דשית אלפי שני קיימא עלמא, ובתרי חרוב (ופלוגתא היא בראש השנה ל"א.). דלפי זה לעתיד לבוא יהיו שני ימים. יום אחד, שהוא "יום שכולו שבת ומנוחה". והיום השני הוא, "לחיי העולמים", לאחר תחית המתים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: 7:1 After the priests concluded sacrificing the daily morning offering, they would enter the Sanctuary to prostrate themselves. On occasions when the High Priest would enter the Sanctuary to prostrate himself, he would enter before the other priests. When the High Priest enters the Sanctuary, three priests hold him to assist him and support him, in order to distinguish the service of the High Priest from that of the other priests entering the Sanctuary. One priest held his right hand and one priest held his left hand, and one priest stood behind the High Priest, holding onto the two precious onyx stones located on the shoulders of the High Priest, on the ephod.

And once the appointed priest heard the sound from the feet of the High Priest, produced by the bells attached to the bottom of his robe, he knew that the High Priest was emerging from the Sanctuary, and he lifted the curtain suspended at the opening of the Entrance Hall for him, to facilitate his exit. After the High Priest entered and prostrated himself and emerged from the Sanctuary, his brethren the priests entered, prostrated themselves, and emerged from the Sanctuary.

MISHNA 7:2 After the priests emerged from the Sanctuary, they came and stood on the twelve stairs before the Entrance Hall. The first five priests stood to the south of their brethren, the priests, who had taken the limbs of the daily offering up to the altar. And those five priests had five vessels in their hands: The basket with the ashes from the inner altar was in the hands of one priest; and the jug with the ashes from the Candelabrum was in the hands of one priest; and the coal pan was in the hands of one priest; and the smaller vessel, the bowl that held the incense, was in the hands of one priest, who had burned the incense; and the spoon and its cover were in the hands of one priest, the friend or relative of the one who burned the incense.

The priests placed their vessels on the ground and then blessed the people, reciting one blessing. The Priestly Benediction was recited outside the Temple as well, but in the Temple, it was recited differently, as in the rest of the country the priests would recite it as three blessings, and the listeners would answer amen after each blessing. But in the Temple they would recite it as one blessing, and the listeners would not respond to each blessing. Rather, at the conclusion of the entire Priestly Benediction they would answer: Blessed are You Lord, God of Israel, from everlasting to everlasting. In the Temple, the priests would recite the name of God as it is written, with the letters yod, heh, vav, heh, whereas in the rest of the country the priests would recite the name of God by His appellation, alef, dalet, nun, yod.

Furthermore, in the rest of the country, while reciting the Priestly Benediction the priests lift their hands opposite their shoulders, and in the Temple they raise them above their heads. That is the halakha with regard to all priests in the Temple, except for the High Priest, who does not raise his hands above the frontplate on his forehead, as the name of God is written on the frontplate. Rabbi Yehuda says: Even the High Priest would raise his hands above the frontplate while reciting the Priestly Benediction in the Temple, as it is stated with regard to the Priestly Benediction recited by Aaron the High Priest: “And Aaron lifted his hands toward the people and blessed them” (Leviticus 9:22).

MISHNA 7:3 The High Priest is entitled to sacrifice any offering brought to the Temple, at his discretion. When the High Priest wishes to burn the limbs of the daily offering and the accompanying meal offering, he would ascend the ramp to the altar, and the deputy High Priest would walk to his right. When he reached half the height of the ramp, the Deputy would hold his right hand and take him up to the altar at the top of the ramp.

And the first of the nine priests who took the limbs up to the altar handed the High Priest the head and the hind leg of the offering, and the High Priest placed his hands upon them and then threw them onto the altar fire. Next the second of the nine priests handed the two forelegs of the offering to the first priest. He gave them to the High Priest, who placed his hands upon them and then threw them onto the altar fire. At that point, the second priest slipped away and left. And in that manner the priests would hand the High Priest the rest of all the limbs, and he would place his hands upon them and then throw them onto the altar fire. And when he wishes, he places his hands and others throw the limbs onto the fire.

When the High Priest, who was at the top of the ramp on the south side of the altar, came to circle the altar to reach the southwestern corner, where he would pour the libation of wine, from where does he begin? He begins from the southeastern corner and continues to the northeastern corner, then to the northwestern corner, and ultimately reaches the southwestern corner. At that point, the priests gave him wine to pour.

The Deputy stands at the High Priest’s side at the corner of the altar and the cloths are in his hand, so that he can wave them to signal to the Levites to begin singing when the High Priest pours the libation. Two priests stand at the marble table of the fats, where the limbs and fats were placed before being taken to the altar, and there were two silver trumpets in their hands. These two priests sounded a tekia, a long continuous blast; they then sounded a terua, a series of staccato blasts; and lastly they sounded another tekia to alert the Levites to prepare to recite the psalm.

The priests with the trumpets came and stood near ben Arza, the title given to the person who was tasked with striking the cymbals, one to his right and one to his left. Then the High Priest stooped to pour the libation, and the Deputy waved the cloths, and ben Arza struck the cymbals, and the Levites recited the psalm of that day of the week. Each psalm was divided into three sections. Whenever the Levites reached the end of one section of the psalm, the priests sounded a tekia, and the people in the courtyard prostrated themselves. At the end of each section there was a tekia, and for every tekia there was a prostration. That is the procedure for the sacrifice of the daily offering in the service of the House of our God; may it be His will that it will be speedily rebuilt in our day, amen.

MISHNA 7:4 The following is a list of each daily psalm that the Levites would recite in the Temple. On the first day of the week they would recite the psalm beginning: “A psalm of David. The earth is the Lord’s and all it contains, the world and all who live in it” (Psalms, chapter 24). On the second day they would recite the psalm beginning: “A song; a psalm of the sons of Korah. Great is the Lord and highly to be praised in the city of God, on His sacred mountain” (Psalms, chapter 48). On the third day they would recite the psalm beginning: “A psalm of Asaph. God stands in the divine assembly; among the judges He delivers judgment” (Psalms, chapter 82). On the fourth day they would recite the psalm beginning: “O Lord God, to Whom vengeance belongs, God to Whom vengeance belongs, shine forth” (Psalms, chapter 94). On the fifth day they would recite the psalm beginning: “For the leader; upon the Gittith, a psalm of Asaph. Sing for joy to God, our strength; shout aloud to the God of Jacob” (Psalms, chapter 81). On the sixth day they would recite the psalm beginning: “The Lord reigns: He is robed in majesty; the Lord is robed, girded with strength” (Psalms, chapter 93). On Shabbat they would recite the psalm beginning: “A psalm, a song for Shabbat day” (Psalms, chapter 92). This is interpreted as a psalm, a song for the future, for the day that will be entirely Shabbat and rest for everlasting life.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והשתחוה ויצא. לפי שנגמר עם העבודה היה משתחוה כעבד שמשמש את רבו ונוטל רשות ויוצא:

מדשן את המזרחי. מסיר הפתילה והשמן ומקנח את המנורה ונותן לתוכו פתילה חדשה ושמן:

ומניח את המערבי דולק. כדכתיב להעלות נר תמיד זהו נר מערבי שנותן בה השמן כמדת חברותיה והיתה דולקת עד הערב והיה מדליק ממנה לשאר נרות ועדות היא שהשכינה שורה בישראל ואף על גב דאמר בסדר המערכה דאביי [יומא לג.] הטבת ב' נרות קודם לקטרת אלמא דחשיב ב' נרות כאחד קרא אניסא לא סמיך ואביי סידר סדר המערכה כשאין ישראל ראוים לעשות להם נס כמו אחר שמת שמעון הצדיק ע"ה:

מצאו שכבה. בזמן שאין הנס:

מדשנו. כמו האחר ומדליקו בערב ממזבח העולה ומדליק ממנו שאר הנרות ובפרק טרף בקלפי [דף מה.] מפרש טעמו למה מדליק ממזבח העולה:

נטל את הכוז ממעלה שניה. שהניחו שם כשהטיב הנרות כדתנן לעיל וא"ת הרי כבר נטלו כשמדשן שתי הנרות והרי הוא בידו ומחמת קושיא זו מפ' ומדליקו ממזבח העולה מיד בבוקר ומניח את הכוז על המעלה בשעה שהולך להביא האש מעל המזבח אבל משמע בכל דוכתא שלא היה נר המערבי דולק ביום אלא בשעת הנס:

ורידדן בשולי המחתה. היה מפזרן על המזבח כדי להשליך הקטרת עליהן כשהוא דק ולא עב כדי שיהיה שורף מהר ולמעט העשן. וירקעו מתורגם ורדידו:

והשתחוה ויצא. כי עתה גמר עבודתו:

נותנו לאוהבו. כשישפוך אותו:

לתוך חפניו. וא"ל מדהזכיר חפניו על המתפזר מכלל דהשאר לא היה בחפניו זה א"א דאם ההתפזר לבד היה נותן לתוך חפניו האיך ישא הבזך:

ומלמדין אותו. לפי שלא הקטיר מימיו היו צריכין ללמדו שלא יתפזרו הקטרת מעל הגחלים שלפניו כי יעלה תמרתו וכשיושיט חפניו על הגחלים לפזר חוצה לא יכוה אלא מתחיל ברחוק ממנו ומושך ידו אליו והיינו דקאמר מתחיל מרדד ויוצא כלומר התחיל מרדד ומפזר לצד פנים כלפי המערב ויוציא מוציא ידיו:

עד שהממונה אומר לו הקטר. כי הממונה היה מזהיר את כולם לפרש בשעת הקטרה ואז אומר למקטיר הקטר:

פרשו העם. מבין האולם ולמזבח וכו' יליף לה מקרא דצריך לפרוש:

הדרן עלך פרק החלו עולים

נכנס להשתחוות. אחר הקטרה נכנס להיכל להשתחוות ואין זה ביאה רקנית דהשתחוואה עבודה היא:

שלשה אוחזין בו. לכבודו של כה"ג כשר שסומכין בו עבדיו בכניסתו להיכל המלך:

ואחד באבנים טובים. שבחשן:

הגביה לו את הפרוכת. התלוי לפני פתח ההיכל לצניעות וכן היה לפני שער האולם:

באו ועמדו על מעלות האולם. המקטיר הזוכה במחתה מאותו שקיבל הכף:

עמדו ראשונים. שדשנו מזבח פנימי והמנורה:

לדרום. של השלשה לפי שבצפון חשוב הוא לקדשי קדשים לכך מקטירי הקטרת היו עומדין לצד צפון:

וברכו את העם ברכה אחת. נשאו כפיהם לברך את ישראל יברכך וגו' יברכך יאר ישא היו אומרים ביחד בלי הפסק בנתיים שאין עונין אמן במקדש לכך לא היו מפסיקין ביניהם. וא"ת והרי עונה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד י"ל כיון דברכת כהנים אינה כ"א לברך את ישראל לא היו עונים בשכמל"ו ואע"פ שביום הכפורים היו עונין זהו משום חשיבות היום שהוא יום סליחה ומחילה וכפרה:

שבמדינה אומר ג' ברכות. מפסיק ביניהם באמן:

את השם ככתבו. יו"ד ה"א וי"ו ה"א ובפרק אלו נאמרים [דף לח.] מפיק ליה מקרא:

בכנויו. באל"ף דל"ת:

ובמקדש ע"ג ראשיהן. לפי שמזכירין שם המפורש ושכינה שורה למעלה שקשה להגביה אצבעותיהם:

למעלה מציץ. שכתוב בו קדש לה' ולא יתכן שיהיו ידיו למעלה:

וישא אהרן את ידיו אל העם. משמע שנשאום למעלה מראשם:

בזמן שכה"ג רוצה להקריב. כי כה"ג א"צ פייס כי הוא מקריב בראש איזה קרבן שרוצה:

אוחז הסגן בימינו והעלהו. שכבר נתייגע בעליית חצי הכבש:

וסמך עליהן וזרקן. מפ' במנחות [דף סב:] דהך סמיכה לאו סמיכה גמורה היא דאין סמיכה בצבור אלא ב' סמיכות ועוד דאין סמיכה בשחוטין. ואין סמיכה זו אלא להראות שעבודת כה"ג חשובה לכך סומך על האברים וזורקן על המערכה:

הושיט השני להראשון. זהו דרך כבוד כהן גדול שיקבל כל האברים מיד אחר:

בא לו להקיף את המזבח. לצורך ניסוך כי אחר הקטרת האברים היה ניסוך היין. והכבש היה בדרום וכשעלה בכבש ופנה לימינו ולשמאלו ומתחיל להקיף פוגע בקרן דרומית מזרחית תחלה ומקיף לימינו עד שהוא מגיע לקרן מערבית:

נתנו לו יין לנסך. ששם היו השיתין שהנסכים יורדים בו לתוכו כדאיתא בפרק קדשי קדשים [דף שא:] שהוסיפו על המזבח ד' אמות מהמערכה וד' אמות מן הדרום כדי להכשיר השיתין למזבח ואע"ג דתנן בזבחים [דף סג.] כל העולים למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין אל דרך שמאל חוץ מהעולים לג' דברים אלו שעולין ופונין דרך שמאל וחוזרין על העקב ניסוך היין והמים [ועולת העוף] דהיינו כהן שזכה בניסוך היין (אותו) הוא עולה עם היין במערבו של כבש ופונה לשמאלו לקרן דרומית מערבית שאם היה פונה לימינו להקיף את המזבח היה היין מתעשן בעשן המערכה ויין מעושן פסול לנסכים [ועולת העוף נמי שמא תמות בעשן]. אבל כה"ג שעולה להקטיר אם רצה גם לנסך מקיף דרך ימין וכהן שזכה בניסוך העלה את היין ופנה לשמאל ופגע בכהן גדול נותן לו יין לנסך:

הסגן עומד על קרן. שהיא אמה על אמה:

על שולחן החלבים. שהוא גבוה וכשראו הכהנים שהסגן עומד על הקרן והסודר בידו. הלכו כהנים ועמדו על שולחן החלבים ותקעו והריעו ותקעו כדי שיתקעו הלוים בשיר:

באו ב' כהנים ועמדו אצל בן ארזא. הוא היה הממונה על השיר כדאיתא בשקלים [פ"ה מ"א] ואחריו נקראו כולם:

שחה לנסך. לשפשף היין לספלים מיד הניף הסגן שיתחילו הלוים בשיר:

הגיע לפרק. שיש פרשה שהוא סוף המליצה וג' פרקים היה בשיר שהן מפסיקין כו' ועל כל פרק ופרק תקיעה ותרועה ותקיעה והיינו דתנן בפ' בתרא דסוכה [דף נג:] אין פוחתין מעשרים ואחד תקיעות במקדש ג' לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר וכו' והיינו ג' תקיעות תקיעה ותרועה ותקיעה על כל פרק ופרק:

ביום ראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה. מפ' בר"ה בפ' י"ט [דף לא.] על שם שקנה עולמו וצופה ושליט בעולמו:

בשני גדול ה' ומהולל מאד. על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם ונתעלה וישב על כסא כבודו:

בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל. על שם שגלה תבל בחכמתו והכין הכל לעבודתו:

ברביעי אל נקמות ה'. ע"ש חמה ולבנה ועתיד להפרע [מעובדיהן]:

בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזינו. ע"ש שברא עופות ודגים לשבח שמו כנף רעננים נעלסה:

בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש. ע"ש שנגמר מלאכתו ומלך עליהם:

בז' מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים:

הדרן עלך בזמן שכהן גדול וסליקא מסכת תמיד בס"ד ב"י לא"ו

בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית והולך לו למזרחית צפונית ומשם לצפונית מערבית ומשם למערבית דרומית והקפה זו אף בכל שאר הכהנים כן ולא נאמרה בייחוד לכהן גדול לבד אלא שמכיון שהתחיל בעבודת כהן גדול הולך ומונה אף מה שכל הכהנים שוים בו ואמר שכשהגיע לשם נתנו לו יין לנסך והסגן עומד על הקרן וסודרים בידו להניפן להביא הלויים לשיר ובשעה שנותנין את היין לנסך שני כהנים עומדים על שלחן החלבים והוא שלחן של שיש שייעדנו שהיו האברים נתונים עליהם ושתי חצוצרות בידם ותקעו והריעו ותקעו ובאו אצל בן ארזא שהיה מקיש בצלצל ועומדין לו אחד מימינו ואחד משמאלו וכשהוא מנסך הסגן מניף בסודרין ובן ארזא מקיש בצלצל ותוקעין אלו בחצוצרות והלויים מתחילים לשורר ועל כל פרק ופרק מפרקי השיר תוקעין וכל העם שבעזרה משתחוים על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוואה ותשע תקיעות היו ובמקומו יתבאר שכל זה אינו אלא בחובת עולת הצבור וזבחי שלמים האמורים בתורה אבל עולת נדבה שמקריבין ממותר הלשכה אע"פ שהן של צבור אין בהם שירה וכן נסכים הבאים בפני עצמן אין טעונין שירה:

וביאר אחר כן שהשיר שהיו הלויים אומרים מזמור לדוד לי"י הארץ ומלואה ופרשו הטעם במסכת ראש השנה לרמז מעשה בראשית בשני גדול י"י ומהולל מאוד מפני שבו נחלקו המים והיו קצת הרקיעים תחתיהם כדכתיב ויבדל אלהים בין המים וכו' ובשלישי אלהים נצב בעדת אל מפני שבו נראתה הארץ שבני אדם יושבים בה ועליהם הוא הדין והמשפט ברביעי אל נקמות י"י וכו' שבו נבראו מאורות שקצת העולם תועים ויצפו לנקמת מי שהוא עליהם בחמשי הרנינו לאלהים עוזנו מפני שבו נבראו בעלי חיים שבקצתם נראים דברים מחדשים דומים לפלאים שגורמים להיות הרואים משבחים את בוראם בששי י"י מלך גאוה לבש שבו נברא אדם שהוא תכלית היצירה והמכוון ממנה להשיגו מכבוד השם כפי מה שבטבע האנושי להשיגו בשבת מזמור שיר ליום השבת רומז לעולם שכלו שבת ומנוחה לחיי עולם שהוא הוא התכלית ובמוספי שבת ומנחה ומוסף ראש השנה ובמנחה ובראש חדש מזמורים אחרים וכבר ביארנו הכל במסכת ראש השנה:

זהו סדר התמיד לעבודת בית אלהינו ית' וית' זכרו וכסדר של שחרית כך הוא סדר של בין הערבים חוץ מהרמת הדשן שבמזבח החיצון וסדור המערכות שאינן אלא בשחרית וכן לא היה שם פייס אלא הזוכה באחת מהן בשחרית זוכה בה לערב:

ונשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל יתברך:

ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו בעניני מסכת תמיד תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לנו לכללו בעניני מסכת מדות בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה.

השיר שהיו הלוים אומרים כו׳. מפורש בגמ׳ במס׳ ר״ה פ״ד ע״ש: סליק מס׳ תמיד

גמ' ובזמן שהוא רוצה הוא סומך אחרים זורקין כצ"ל:

במפרש (ברה"ע) שמפייסים לה חדשים לא ישנים בין הערבים כצ"ל:

בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות. פי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דהשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל בלי ספק וכך הם דבריו בחבורו בפ"ה מהלכות כלי המקדש ואין ספק שכתב כן כדי שלא תטעה לומר שהיה נכנס בבית קדשי הקדשים כמו שעלה בדעת התוספות בפרק קומץ רבה גבי הא דתניא וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כלו בארבעים וז"ל להיכל כלו בארבעים הקשה הררי"ט מלפנצו מהא דתנן בפ"ב דתמיד בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות שלשה אוחזין כו' הגביה לו הפרוכת ונכנס והשתחוה ויצא נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו אלמא לבית קדש הקדשים שרי ותירץ ר"ת דהשתחואה צורך עבודה היא עכ"ל ואני תמיה על ר"ת פה קדוש יאמר דבר זה שהרי משנה שלמה שנינו בפ"ק דכלים בית קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כ"ג ביום הכפורים בשעת העבודה ושנינו בתוספתא ארבעה פעמים נכנסו שם ביום הכפורים א' להקטיר קטורת ב' להזות מדם הפר ג' להזות מדם השעיר ד' להוציא הכף והמחתה מקדש הקדשים ואם נכנס חמשה פעמים חייב מיתה כו' ואלו לדעת ר"ת היה נכנס לקדש הקדשים ביום הכפורים חמשה פעמים דלישנא בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות משמע שכל עצמו לא נכנס רק להשתחוות ולא משום עבודה אחרת ועוד דהא פרק זה לא איירי מיום הכפורים אלא מסדר התמיד וכדקתני בהדיא בסמוך זהו סדר התמיד כו' א"כ מאי ענין בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות ביום הכפורים לכאן ועוד קשה דלישנא נכנסו אחיו הכהנים השתחוו משמע באותו מקום עצמו שהיה נכנס הכ"ג והשתחווה היו נכנסים והשתחוו אחיו הכהנים ואם איתא בקדש הקדשים איך אפשר זה לכן פירש הרמב"ם ז"ל דהשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל בלי ספק וכן נראה מדברי סמ"ג דהשתחויה זו היתה דוקא בהיכל שכתב וז"ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול בין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ"ל. על כן לא אוכל להאמין שעלה על דעת ר"ת דמיירי בקדש הקדשים כי רב גובריה ולא יטעה בדבר משנה ואולי שט"ס הוא מה שכתוב בתוספות אלמא לבית קדש הקדשים שרי וצריך להיות אלמא להיכל שרי וכן נותנת הסברא מדכתבו כן הדבור להיכל כלו בארבעים כו' אלמא דאיירי בהיכל ולא בבית קדש הקדשים כן נ"ל. (הגה"ה. ומיהו תימה רבתי בעיני היאך אפשר לומר דהשתחואה צורך עבודה היא שהרי בפרק ארבע מיתות גבי לפי שיצתה זביחה לדון בעבודות פנים פריך הגמרא מניין לרבות השתחואה כו' משמע בהדיא דהשתחואה לאו עבודה היא בפנים וכן פרש"י בהדיא וכן מוכח שם כל הסוגיא דגמרא ואי אפשר לומר נהי דהשתחואה לאו עבודה ממש היא בפנים כמו זובח מקטר ומנסך דלא סגי בלאו הכי מ"מ צורך עבודה היא בפנים וכה"ג אמרינן ביומא ריש פרק בא לו כ"ג לענין קריאה דכ"ג ביום הכפורים וכן לענין אכילת קדשים דכהנים דא"כ איך פריך הגמרא שם אימא יצאת השתחואה ללמד על הכלל כולו ופרש"י ומתרבי מגפף ומנשק כו' והלא מגפף ומנשק לאו צורך עבודה בפנים כלל ועיקר וצ"ע היטב. ע"כ הגה"ה):

וכיון ששמע הממונה. הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' כלי המקדש הסגן במקום הממונה משמע שפירש הממונה זה היינו הסגן וקשה לי דהא אמרינן ביומא ריש פרק טרף בקלפי דהסגן לעולם הולך בימינו של כ"ג וכן כתב הרמב"ם גופיה בפ"ד מהלכות כלי המקדש וכן היה באמת כדאשכחן בסנהדרין בפרק כ"ג וביומא בדוכתי טובא וכן בפרק זה בסמוך וא"כ מאי שנא הכא שהלך כהן אחר בימינו ועוד א"כ ה"ל לומר בהדיא הסגן כדמזכירו בסמוך הרבה פעמים ועוד דהא בירושלמי דיומא פרק אמר להם הממונה חשיב חמשה דברים שהסגן היה משמש ולא החשיב להא בהדייהו אלמא הממונה זה לאו סגן הוא וכה"ג ממש הקשו התוספות על רש"י בפ"ק דיומא גבי אמר להם הממונה צאו והביאו טלה כו' לכן נ"ל דזה הממונה היינו הממונה על הפרוכת והוא אלעזר כדתנן בשקלים והסגן היה אחד מאלו ג' כהנים שאוחזין בו והוא אוחז בו בימין:

ואחד באבנים טובות. פי' שבאפוד מאחוריו כך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש:

את קול רגליו של כ"ג שהוא יוצא כו'. אם אין מלת יוצא טעות סופר וצריך להיות נכנס צריך לפרש הא דקאמר אח"כ נכנס והשתחוה היינו הממונה אי נמי קאי על כ"ג ור"ל יוצא מחדרו כדי ליכנס להיכל דוק ותשכח:

הגביה לו את הפרוכת. לכאורה נראה דאיירי דוקא במקדש שני דאלו במקדש ראשון מי הואי פרוכת ויש לדחות לעולם במקדש ראשון נמי ומאי פרוכת פרוכת דבבי וכה"ג משני הגמ' ביומא פרק הוציאו לו גבי מגלין להן הפרוכת ומראין להן הכרובים כו' דא"ר זירא אמר רב י"ג פרוכות היו במקדש ז' כנגד ז' שערים שתים אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם שתים בדביר ושתים כנגדן בעליה:

וברכו את העם ברכה אחת. נראה בעיני היינו דאמרינן בתפלת י"ח ברכנו בברכה המשולשת בתורה כלומר באמת ברכה אחת היא כדתנן כאן כאלו היה הכל פסוק אחד רק שהיא משולשת בתורה דהיינו יברכך. יאר. ישא:

ובמקדש ברכה אחת כו'. בסוטה פרק אלו נאמרין איתא נמי משנה זו ומפרש בגמרא וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש וכתבו התוס' וא"ת והלא היו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כשהיו שומעין שם הקדוש כדתנן בפרק אמר להם הממונה ובפרק טרף בקלפי וזה היה הפסק גדול מעניית אמן ועוד שהרי בשעת הגרלה היו נופלין על פניהם כשהיו שומעין את השם מפי כ"ג כדאיתא בירושלמי הקרובים היו נופלין על פניהם והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו ואלו ואלו לא היו זזין משם עד שהיה מתעלם מהן פי' הקרובים היו נופלים וכ"ש שהיו אומרים בשכמל"ו אבל הרחוקים לא היו נופלים אלא בלא נפילה היו אומרים והיה שם הקדוש מתעלם ומשתכח מן השומעים קודם שהיו זזין משם א"כ קא חזינן שהיו מפסיקין בענייתם בשכמל"ו וי"ל שמא היו עונין בשכמל"ו תיכף ומיד כשהיו שומעין שם הנכבד והנורא ולא היו ממתינין עד סוף הפסוק ולפי שלא היו מפסיקין בין פסוק לפסוק חשיב להו כמו ברכה אחת:

ובמדינה בכנויו. כל המפרשים שראיתי פירשו בכנויו היינו כמו שאנו קוראין באל"ף דל"ת מלבד רבינו הלל פירש בספר בכנויו כגון אל אלהים צבאות ואין זה אמת דהיכי תיסק אדעתא לשבושי קרא למימר יברכך אלהים במקום שם בן ד' אותיות:

והושיט לו הראשון. פירוש מאותן י"ב כהנים העוסקין בתמיד והא דסמך הכ"ג על האברים אע"ג שכל הסמיכות דוקא על בעלי חיים הם מפרש אביי בס"פ שתי מדות הטעם משום יקרא דכ"ג ופרש"י משום יקרא דכ"ג שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כלן:

מקרן דרומית מזרחית צפונית מערבית כו'. חסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית כו' וכך הוא בזבחים פרק קדשי קדשים ונתבאר שם דדוקא הכ"ג הקיף דרך ימין אבל הכהן הדיוט הקיף דרך שמאל ובקרן מערבית דרומית דוקא נתנו לו יין לנסך לפי דשם היה מקום הניסוך כדתנן במדות ובקרן מערבית דרומית היו ב' נקבים כשני חוטמין דקין ובאותו קרן למטה ברצפה מקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה שבו יורדין לשיתין:

ושתי חצוצרות בידם. לכאורה היה נראה לי דמקרניים עשויות אלו שתי חצוצרות מדתנן בסוף מסכת קנין זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה כיצד שתי קרניו לשתי חצוצרות כו' וכן משמע בע"א פרק כל הצלמים דבעי רמי בר חמא המשתחוה לבהמה קרניה מהו לחצוצרות אך קשה דהא תניא בתוספתא פ"ק דחולין ומייתי לה בגמרא בפרק הקומץ רבה חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה של שאר מיני מתכת פסולה כו' א"כ כ"ש של קרן פסולה והתוספות מביאין הך משנה דהכא התם ובזבחים בפרק חטאת העוף בלשון זה ושתי חצוצרות של כסף בידם וכתבו דלכן אי אפשר לתרץ דההיא דבהקומץ רבה בחצוצרות של משה דוקא קאמר שלא היו כשרות לדורות כדאמרינן התם ומיהו מההוא דקנין לא קשה כולי האי לפי שאפשר לפרש חצוצרות דהתם היינו שופר של ראש השנה כדאמרינן בסוף פרק במה מדליקין ובפרק לולב הגזול דאשתני שמייהו חצוצרתא שיפורא שיפורא חצוצרתא ובסוף במה מדליקין איכא ברייתא שקוראה לחצוצרות שופר אבל לספרים דגורסין הכא ושתי חצוצרות של כסף כדמשמע מדברי התוספות שהבאתי וכן ההיא דפרק כל הצלמים ליכא לשנויי הכי דאיירי בשופר דהא הכא והתם לענין קרבן איירי ועל הקרבן לא היו תוקעין בשופר אלא דוקא בחצוצרות כדכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו' ותירצו בשם ר"ת דשני עניני חצוצרות היו של כהנים בשל כסף ושל לוים בשל קרני בהמה ולפי זה הא דתנן בפרק החליל ועמדו שני הכהנים בשער העליון ושתי חצוצרות בידיהן היינו נמי של כסף. כן נראה לי:

ושתי חצוצרות בידם כו'. לא חש התנא למיתני כנורות וחלילין לפי שלא היו בכהנים אלא בלוים אבל קצת קשה למה קתני והקיש בן ארזא בצלצל ושמא י"ל דחדא מנייהו נקט: הגיעו לפרק תקעו וכו'. מכאן קשה לפרש"י בפרק החליל גבי מאי שייר דהאי שייר שייר ערב הפסח ופרש"י שייר ערב הפסח שיש בשחיטת הפסח עשרים ושבע תקיעות שהפסח נשחט בשלשה כתות כת אחר כת כדתנן בתמיד נשחט וכל כת קוראה את ההלל שלש פעמים שהיו פסחיהן מרובין והיו טעונין הלל בשחיטתן ולא מפסיקים לשחוט פסחיהן כל כת וכת עד שיקראוהו ג' פעמים ואע"ג דתנן ואעפ"י שלא שלשו מימיהם לא גמרו פעם שלישית מיהו אין כת שלא היתה גומרתו שתי פעמים ומתחלת בו פעם שלישית ואין חסר מן התקיעות כלום שבתחלת קריאה תוקעין ובכל קריאה שלש תקיעות עכ"ל. שהרי כאן תנן הגיעו לפרק תקעו כו' על כל פרק תקיעה אלמא שלא היו תוקעין בתחלת קריאה כי אם הגיעו לפרק א"כ בודאי גם גבי שיר של פסח לא היו תוקעין בתחלת קריאת הלל כי אם הגיעו לפרק ועוד הקשו התוספות על פרש"י שגם אין הלשון משמע כן דתנן התם קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אע"פ שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילה פעם שלישית מעולם לכן פירשו התוספות שהיו תוקעין בתחלת ההלל שלש תקיעות כדתנן בפרק תמיד נשחט ננעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו וכן לכל פרק ופרק שבהלל דשני פרקים יש בהלל מדרבי יהודה דאמר מימיה של כת שלישית לא הגיע לומר אהבתי משמע דאהבתי הוא תחלת הפרק והודו נמי תחלת הפרק כדאמרינן בפרק לולב הגזול מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים נמצא להלל אחד תשע תקיעות וכן לכל כת וכת ואין לך כת שלא היתה גומרת הלל אחד לרבנן נמצא לשלש כתות שלשה הללות ובהן כ"ד תקיעות אפילו כשלא היו שונות את ההלל כלל וכשהיו שונות נפישי תקיעות טובא אלא הני דפסיקי ליה קאמר דשייר והא דתנן אין מוסיפין על מ"ח תקיעות הוה מצי לאקשויי זימנין דמוסיפין כגון היכא דשונות את ההלל אבל בלאו הכי פרכינן עלה מערב פסח שחל להיות בשבת דנפישי לרבי יהודה ולרבנן ומשני כיון דליתיה בכל השנה לא קא חשיב. וגם מה שפרש"י שהכת קוראה את ההלל כתבו עליו התוספות התם דליתא שלא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים כדתניא בתוספתא דפסחים הלוים היו עומדים על דוכנן ואומרים את ההלל בשיר אם גמרו שנו ואם שנו שלשו ואע"פ שלא שלשו מימיהם אמר רבי יהודה מימיה של כת שלישית לא הגיע לומר אהבתי כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות קרבן פסח שלא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים את ההלל ואין בידינו להכריע כי יש פנים לכאן ולכאן עד שיבא מורה צדק:

זהו סדר התמיד כו'. כל ימי תמהתי למה לא המתין התנא מלומר זהו סדר התמיד כו' עד אחר סיום המסכתא הואיל שהשיר שהיו הלוים אומרים במקדש כו' דקא מפרש ואזיל הוא נמי מענין עבודת התמיד כדתנן לעיל ודברו הלוים בשיר כו' דהיינו השיר שהיו הלוים אומרים במקדש כו' כשהיו מנסכין את נסכי התמיד כדאיתא בהדיא בפרק בתרא דר"ה ובפרק אין נערכין ועתה שלמדתי מסכת סנהדרין מצאתי בפ' ד' מיתות אמר רב פפא אף סדר יומא דוקא קתני דתנן כל מעשה יום הכפורים האמורים על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סדר תמיד דקתני עלה זהו סדר התמיד ואידך ההוא למצוה בעלמא כו'. והיה נראה לכאורה בעיני כיון שכבר הזכיר לענין סדר קדימה ודברו הלוים בשיר שוב לא רצה להמתין מלומר וזהו סדר התמיד כו' עד אחר סיום המסכתא לפי שסדר המזמורים אין מעכב ואי אפיך לית לן בה ואפילו משום מצוה בעלמא לית בהו לענין סדר קדימה הלכך דקדק התנא לומר דוקא כאן זהו סדר התמיד כו' ולא רצה לומר כן אחר סיום המסכתא דא"כ הוה משמע דסדר המזמורים מעכב אי נמי משום מצוה יש בסדר המזמורים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל אי אפשר לומר כן שהרי בפרק אין נערכין פריך רבא ואי תימא רב אשי ותסברא שירה דיומיה לה' הארץ ומלואה וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם בשירה דארבעה בשבת הוא ש"מ בהדיא דסדר המזמורים מעכב א"נ לכל הפחות משום מצות יש בסדר המזמורים וכן משמע בהדיא בפרק בתרא דר"ה גבי שאני התם דשירה דיומיה הוא והכי נמי מסתברא כיון שמצינו שם לחכמים הראשונים רב יהודה משום רבי עקיבא ורבי נחמיה שנתנו טעם למה ייחדו אלו המזמורים לאלו הימים ולכן עכשיו הנני יוסיף להפליא הפלא ופלא כיון שמוכח בהדיא מכל אלה מקומות שהבאתי סדר המזמורים מעכב אי נמי משום מצוה יש בסדר המזמורים לענין קדימה דומיא לשאר כל מעשה תמיד האמורים על הסדר א"כ ה"ל לומר זהו סדר התמיד אחר סיום המסכתא ללמדנו דסדר המזמורים מעכב א"נ משום מצוה יש בסדר המזמורים לענין קדימה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דומיא לשאר כל מעשה תמיד האמורים על הסדר וצריך נגר ובר נגר דיפרקיניה:

השיר שהיו הלוים אומרים. פירוש בין בתמיד של שחר בין בתמיד של בין הערבים ואע"ג דפשוט הוא הוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי רבים מן המעיינים נשתבשו וטעו לומר שהשיר לא היה מצותו בתמיד של בין הערבים ותולין עצמן באילן גדול רב עמרם שכתב הטור א"ח בשמו בסימן קל"ג ובסימן רל"ז שהשיר לא היה מצותו בערב אלא בבקר וחשבו דמה שכתב שהשיר לא היה מצותו בערב היינו בתמיד של בין הערבים וזה דבר שאפילו בר בי רב דחד יומא לא יטעה בו שהרי משנה שלמה שנינו בפ' בתרא דר"ה פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר כו' והיינו בשיר של תמיד של בין הערבים כדמפרש שם הגמרא בהדיא ש"מ שהיה מצותן של השירים גם בתמיד של בין הערבים כמו בתמיד של שחר והא ודאי דלרבי מאיר דאמר בפרק אין נערכין השיר מעכב את הקרבן היינו אפילו בתמיד של בין הערבים כמו בתמיד של שחר משום דאין חילוק ביניהם בענין השיר וכן פירש בהדיא הרמב"ם ז"ל שם במשנה נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל שלא ידעו כו' עד כי על כל פנים צריך שירה על כל קרבן ע"כ וכן לחכמים דפליגי על ר"מ בפרק אין נערכין ואמרו השיר אינו מעכב את הקרבן היינו אפילו בתמיד של שחר כמו בתמיד של בין הערבים משום דאין חילוק ביניהם בענין השיר כדאמרן ומה שהקריבו הקרבן בלא שיר כלל כדמפרש שם הגמרא נתקלקלו הלוים בשיר היינו שלא אמרו שירה כל עיקר צריך לומר דהך משנה נתקלקלו הלוים בשיר כו' אתיא כחכמים דס"ל שהשיר אינו מעכב הקרבן דאלו לר"מ לא היו יכולין להקריב הקרבן כיון שלא אמרו שירה כל עיקר ואי אפשר לומר דאה"נ שלא הקריבו הקרבן דא"כ למה הזכיר נתקלקלו הלוים בשיר בלבד ולא הזכיר עדיפא מינה שלא הקריבו הקרבן אי נמי אפשר לומר דהך משנה נתקלקלו הלוים בשיר כו' אתיא כרבי מאיר והכי מסתבר משום דסתם מתניתין ר"מ ומה שהקריבו הקרבן בלא שיר כלל יש לומר שהקריבו בלא ניסוך דהניסוך אין מעכב הקרבן כדאיתא בהקומץ זוטא דמביא אדם זבחו היום ונסכו מכאן ועד עשרה ימים והא דאמר ר"מ השיר מעכב את הקרבן היינו ניסוך שאם אין שירה אין ניסוך דהא בהא תליא כדאמרינן בערכין ובברכות מניין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן וכו' אבל הקרבן עצמו אינו מעכב וכן פירשו בהדיא התוספות שם בפרק אין נערכין ולכל האופנים הדבר מבואר דמצוה מיהא איכא בשיר בתמיד של בין הערבים כמו בתמיד של שחר אפילו לחכמים אע"ג דאינו מעכב ולר"מ מעכב דאל"כ איך אמר ונתקלקלו הלוים בשיר מאי קלקול הוה ועוד מדלא קחשיב בפ"ב דיומא השירים בהדי אינך דברים דקחשיב התם שלא היו עושין בתמיד של בין הערבים כמו שהיו עושין בתמיד של שחר דהיינו הרמת הדשן ממזבח החיצון וסדור המערכות והפייסות אלמא שהיו מצותן של השירים גם בתמיד של בין הערבים. לכן אומר אני שהטור לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב באמרו שהשיר לא היה מצותו בערב היינו בתמיד של בין הערבים משום דלא ניתן ליחשד דאשתמיטתיה המשנה דפרק בתרא דר"ה והגמרא דיומא שהבאתי ובפרט שלא מפי עצמו אמר כן אלא בשם רב עמרם גאון ובלאו הכי אי אפשר לעלות על לב דבר זה שהוא סתור מאליו דהא עת הקרבת תמיד של בין הערבים הוא עת המנחה כדתנן בפסחים ריש פרק תמיד נשחט והטור מיירי אחר גמר תפלת ערבית שהוא בלילה אלא מה שכתב הטור שהשיר לא היה מצותו בערב ר"ל בלילה שהוא עת תפלת ערבית והשתא שפיר אמר שהשיר לא היה מצותו בערב כי זה גמרא ערוכה הוא בפרק אין נערכין א"ר אלעזר מה כפרה ביום אף שירה ביום ויליף ליה מקרא ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל ולכפר על בני ישראל ואע"ג שכתב שם בית יוסף בשם אורחות חיים ז"ל במנחה לא ראיתי מי שאומר השירים והטעם לפי שלא היה מצותן אלא בבקר עכ"ל. נראה לי דמלת במנחה ט"ס הוא וצריך להיות בערבית כדכתב הטור. ואין להקשות על הטור שכתב שמצות הקטורת היה גם בערב דהיינו בלילה דהא גמרא ערוכה אמר בתמורה פרק שני וכן בפרק הקומץ רבה דקטורת אינו קרב אלא דוקא ביום ולא בלילה די"ל כיון דהקטורת מתעכל והולך כל הלילה באברי עולה כדאמר שם בגמרא הלכך שפיר שייך לומר שמצותו גם בערב והשתא דמיא אמירת פטום הקטורת אחר גמר תפלת ערבית לתפלת ערבית עצמה שהיא ג"כ כנגד אברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שלא נתעכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה כן נ"ל:

מזמור שיר לעתיד לבוא כו' לא שהלוים היו אומרים מזמור שיר לעתיד לבוא כו' אלא התנא מפרש טעם למה היו אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת ואמר על שם יום שכולו שבת שיהיה לעתיד לבוא. ויש ספרים דגרסי בהדיא מזמור שיר ליום השבת כלומר מזמור שיר לעתיד לבא כו' וקשה לי למה פירש התנא טעם דוקא על המזמור שהיו אומרים בשבת ושבק אינך טעמים המפורשים בפרק בתרא דר"ה לכל שאר המזמורים שהיו אומרים בימות החול. ונ"ל דאתא לאפוקי מדרבי נחמיה דאמר שם שאין הטעם מה שהיו אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת כדאמר שם רבי יהודה משום ר"ע על שם יום שכולו שבת שיהיה לעתיד לבא מפני שאין לחלק בין הפרקים הללו פירוש שכל ששת ימים נאמרים הפרקים הללו על שם שעבר מה שנעשה בכל יום ויום בששת ימי בראשית ואיך יאמרו שיר של שבת על שם להבא בתמיה אלא אף ביום שבת על שם מעשיו הוכנה השיר וכן פירושו מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת שנאמר כי בו שבת ומסיק שם הגמרא וקמיפלגי בדרב קטינא דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כו' והאי תנא ס"ל כרבי יהודא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כו'. כן נ"ל:

ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. בספרים המדוייקים לא גרסינן מנוחה לחיי העולמים אלא ליום שכולו שבת ותו לא וכן אשכחן בפרק בתרא דר"ה בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ותו לא וכן בפרק בתרא דסנהדרין מייתי דרשה זו מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ולא סיים מנוחה לחיי העולמים. לכן נ"ל שלשון זה מנוחה לחיי העולמים אינו מעיקר המשנה אלא תוספת אחרונים הוא שהוסיפו לשון זה בגליון מבחוץ ולפיכך נמצאו נוסחאות מתחלפות בזה דבמקצת נוסחאות כתוב מנוחה לחי עולמים מלת לחי ביו"ד אחת ובמקצת נוסחאות כתוב שהוא מנוחה לחיי עולמים ובמקצת נוסחאות כתוב מנוחה וחיי עולם הבא. ואני אומר שכל המוסיף גורע וסיום המסכתא היא ליום שכולו שבת ותו לא. ואל מלך יושב על כסא רחמים יזכנו לחיי עולמים ואז נדע דברי מי קיימים:

סליקא לה מסכת תמיד

שזכה בו (ערבית יזכה שחרית) אלא לקטרת בלבד שמפייסים לה חדשים עם ישנים בין הערבים כמו שהקדמנו. וכבר אמר בגמ' סוכה (דף נו:) משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספים ומשמר הנכנס מקריב תמיד של בין הערבים ובזיכין אלו ואלו חולקין בלחם הפנים כמו שבאר שם ודע שבין הערבים אי אפשר גם כן בלי דישון מזבח הפנימי ובלי דישון מנורה כמו שזכרנו בבקר ולפיכך יהיה סדור האמתי היוצא מכל מה שאמרנו ועל דעת חכמים כן והוא שאחר הרמת הדשן ממזבח החיצון והוא מזבח העולה מסדרין מערכה גדולה ואחר כן מערכה שניה ואחר כן מעלין שני גזרי עצים ונותנין אותם על מערכה גדולה ואחר כן מזמנים כבש התמיד ואחר כן פותחין שער הגדול כמו שזכרנו ובשעת פתיחתו שוחט התמיד ובאים שתי כהנים להיכל שאחד מהם מדשן מזבח הפנימי והשני מדשן המנורה תוך זמן ששוחטין התמיד ונטל דמו במזרק ואינו זורק דמו על גבי מזבח עד שגמר דישון מזבח הפנימי ואז זורק דמו ואחר זריקת דמו מתעסק בהטבת חמש נרות המתעסק בו ומתעסקים האחרים בניתוח התמיד והבאת אבריו לכבש ומליחתם שם כמו שהקדמנו הכל בבת אחת אחר כך מתקבצין בלשכת הגזית וקורין כמו שהקדמנו ואחר כן מביא הקטרת להיכל ומקטיר ואחר כן מטיב שתי נרות הנשארים כמו שהקדמנו ואחר כן מעלין האברים לגבי מזבח ואחר כן הסלת ואחר כן החביתין ואחר כן יין לנסך ובשעת ניסוך היין מתחילים הלוים בשיר ומנגנים בכלים הנזכרים בערכין (דף י.) ותוקעין תשע תקיעות בהפסקות כפי הפסקות השיר כמו שיתבאר עכשיו וכשיוצא המקטיר מן ההיכל עומד על מעלות האולם עם הכהנים האחרים כמו שיתבאר עד שיגמר העלות האברים למזבח אח''כ מברכין העם ברכת כהנים כמו שיתבאר ושמור הסדר הזה שהוא יוצא מתוך כל מה שנאמר בענין זה במשנה ובהתלמוד: בזמן אבנים טובות ר''ל אבני אפוד והשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל . בלי ספק: באו ועמדו. רומז אל הכהנים שקראו בלשכת הגזית ואח''כ עשו מן העבודות מה שעשו אחר כך החלו עולים במעלות האולם והראשונים הם חמשה כהנים שזכר אותם ואחר שגמרו עבודתם תחלה ועמדו על מעלות קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת אברי התמיד כמו שנתבאר בסדר שזכרנו ופרשנו הענין שנשאר מן ההלכה הזאת בשביעי מסוטה ושם פירשנו אותו פירוש גמור תדרשנו משם: הקפה זו אינה מיוחדת לכהן גדול אלא כל המקיף המזבח כך הוא מקיף כמו שבארנו בחמישי מזבחים וכבר נתבאר בששי משקלים שהיו במערבו של כבש שתי שלחנות אחד של כסף נותנין עליו כלי שרת ואחד של שיש נותנין עליו האברים והוא שלחן החלבים הנזכר כאן ובחמישי משקלים אמרנו בן ארזא מקיש הצלצל וכבר בארנו בחמישי ממנחות שהסמיכה לא תהא אלא על החיים וסמיכה זו היא על האברים ולפיכך היא כמו שאמרנו שם משום כבודו של כהן גדול כדי שתהא לו היכרא: וסודרין. הם דגלים: כבר נתבאר בגמרא ר''ה (דף לא.) הטעם למה ייחדו אלו המזמורים לאלו הימים ואמרו ביום ראשון לה' הארץ ומלואה לפי שהוא תחלת מעשה בראשית ובשני שבו נחלקו המים והיו השמים תחתיהם אומר גדול ה' ובשלישי שבו נראית הארץ שעליה יהיה הדין והדיינין אומר אלהים נצב בעדת אל ברביעי שבו נבראו השמש והירח אומר אל נקמות ה' שהוא נוקם מן התועים אחר עבודתם בחמישי שבו נבראו מיני בעלי חיים ויש בזה פלאים מפני החלוק שבמיניהם ותנועתם מעצמם ופלאים אחרים שיש בבעלי חיים אומר הרנינו לאלהים עוזנו לפי שבשעה שרואין אותם משבחים הבורא ומגדלים אותו בששי שבו נשלם מעשה בראשית ונברא האדם גם כן שמבין גדולת הבורא יתעלה אומר ה' מלך גאות לבש:

אין פירוש לקטע זה