תמיד לב ע"ב

דף לב - ב

אמר להו: מי אכלי אינשי נהמא דדהבא, וכי כן הוא המנהג כאן?

אמרו ליה: אין זה ממנהגנו לאכול לחם של זהב. אלא הבאנוהו לפניך, משום שלפלא היה בעינינו - אי נהמא בעית, וזה כל מבוקשך - וכי לא הוה לך באתרך נהמא למיכל, דבשביל זה, שקלית ואתית עד להכא? ולכך נתנו לך לחם זהב. משום שסברנו שבאת בגלל הכסף והזהב שבכאן.

כי נפיק ואתי מהעיר ההיא, כתב אבבא דמחוזא [על שערי העיר]: אנא אלכסנדרוס מוקדון הויתי שטייא [שוטה], עד דאתיתי למדינת אפריקי, לכרך דכולו נשיא. ויליפת עצה מן נשיא [שלמדוני חכמה]!

כי שקיל אלכסנדרוס ואתי בדרכו, יתיב אההוא מעיינא, וקא אכיל נהמא. הוו בידיה גולדני דמלחא [דגים מלוחים]. בהדי דמחוורי להו [בזמן שרחץ אותם במי המעיין] להסיר את מליחותם, נפל בהו ריחא טבא.

[ואית דגרסי: נפל בהו רוחא. שקמו לתחיה].

אמר אלכסנדרוס: שמע מינה, האי עינא [מעיין], מגן עדן אתי!

איכא דאמרי: משנודע לו כן, שקל מהנהו מיא וטרא באפיה [רחץ בהם פניו].

ואיכא דאמרי: אידלי כוליה [הלך לכל אורך המעיין], עד דמטא לפתחא דגן עדן. רמא קלא [הרים קולו] ואמר: פתחו לי בבא!

אמרו ליה: "זה השער לה' - צדיקים יבואו בו"! ואין לכל אדם רשות ליכנס כאן.

אמר להון: אנא נמי מלכא. אנא מיחשב חשיבנא. ואם אינכם רוצים לפתוח לי שער, לכל הפחות הבו לי מידי מגן עדן!

יהבו ליה גולגלתא דעיינא [גלגל העין] ^[1]. [והמפרש גרס "גולגלתא", והיא גולגולת הראש].

אתייה אלכסנדרוס ותקליה [שקל] לכוליה דהבא וכספא דידיה בכף של מאזניים, בהדיה גלגל העין, שהניחה בכף השניה של המאזניים. ולא הוה כספו וזהבו מתקליה [שוקלים] כמשקל גלגל העין. שהיתה היא מכריעה את כף המאזניים.

אמר להו אלכסנדרוס לרבנן: מאי האי מילתא, שאיני יכול למצוא דבר שישוה במשקלו לגלגל עין זה?

אמרי ליה: גולגלתא דעינא דבישרא ודמא [של אנוש בשר ודם] הוא. דלא קא שבע לעולם ממה שיש לו. לכן מושך משקלה כל כסף וזהב שבעולם.

וכן עינך לא שבעה, עד שהלכת מעבר להרי החושך להביא משם כסף וזהב.

אמר להו: ממאי ראיה דהכי הוא, כדבריכם?

אמרו ליה: שקלא קלילי עפרא [מעט עפר], וכסייה לגלגל העין שלא תוכל לראות, ואז היא תשבע ולא תמשוך אליה משקל של שום דבר.

וכן עשה ולאלתר תקלא שמיד הכריע המשקל ששם כנגדה את כף המאזניים.

והיינו דכתיב "שאול ואבדון לא תשבענה, ועיני אדם לא תשבענה".

תנא דבי אליהו: גיהנם למעלה מן הרקיע! שהוא בא מזיעתן של חיות שברקיע.

ויש אומרים: גיהנם הוא לאחורי הרי חשך! כדכתיב "הנה החשך יכסה ארץ, וערפל לאומים" ^[2].

תנא דבי רבי חייא: כל העוסק בתורה בלילה - שכינה כנגדו! שנאמר "קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים לבך נכח פני ה'". שאם תקומי ותרוני בלילה בעסק התורה, יהיה לבך נכח פני ה' ^[3].

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם! שנאמר "וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך". אל תיקרי "בניך", אלא "בוניך". דהיינו תלמידי חכמים. וכתיב בתריה, "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול". מכאן שהם מרבים שלום בעולם.

הדרן עלך פרק לא היו כופתין

פרק חמישי - אמר להם הממונה

מתניתין:

א. אמר להם הממונה על סדר עבודת היום, לכהני בית האב שבאו ללשכת הגזית: ברכו ברכה אחת מברכות קריאת שמע!

[ופליגי בה במסכת ברכות יא ב: לחד מאן דאמר ברכת "יוצר אור" אמרו. ולחד מאן דאמר ברכת "אהבה רבה" אמרו. משום שעדיין לא מטי זימנא דיוצר אור. שעדיין לא הגיע נץ החמה].

והם ברכו ברכה זו, ואחר כך קראו את עשרת הדברות שהם עיקר התורה [ברטנורה] ^[4]. ואת ג' הפרשיות של קריאת שמע, ^[5] פרשת שמע, פרשת והיה אם שמוע, ופרשת ויאמר.

ולא היה להם פנאי להתפלל את כל תפלת שמונה עשרה, אלא ברכו שלש ברכות בלבד, והן:

א. ברכת אמת ויציב [שבסופה ברכת "גאל ישראל"].

ב. וברכת עבודה [תפלת "רצה"], בשביל שיהיה קרבנם לריח ניחוח. וחותמים בה "שאותך לבדך ביראה נעבוד".

ג. וברכת כהנים ["אלוהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה"]. ואין זו ברכת הכהנים שברכו את העם, שהרי היא היתה לאחר גמר העבודה. אלא היו מתפללים עתה על נשיאת הכפיים שיעשו לאחר מכן. שיסכים הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל על ידם. ומדלגים את פסוקי הברכות ומסיימים בשים שלום ^[6].

ובשבת היו מוסיפין עוד ברכה אחת למשמר היוצא! שבשבת היו מתחלפים משמרות הכהונה. המשמר שעבד במשך כל השבוע, היה מסיים את עבודתו לאחר עבודת הבוקר, ואחריו נכנס המשמר הבא. והמשמר היוצא מברך את המשמר הנכנס: מי ששיכן את שמו בבית זה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות!

אמר להם הממונה: הכהנים החדשים לקטורת [שעדיין לא זכו מעולם בהקטרתה] - בואו והפיסו לזכות בהקטרתה! שלפי שהקטורת מעשירה את מי שמקטירה. כדכתיב בבני אהרן "ישימו קטורה באפך - ברך ה' חילו". ולכך היו מחזרים כל פעם אחר כהנים חדשים, בשביל שיתעשרו כולם.

הפיסו, וזכה בפיס מי שזכה.

אחר כך אמר להם: חדשים עם ישנים [בין כהנים שכבר זכו בהעלאת אברים, ובין שעדיין לא זכו בה], כולכם בואו והפיסו, לקבוע מי מעלה אברים מן הכבש למזבח!

רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא היו מפיסין בדבר זה. אלא אותו הכהן המעלה את האברים מן השלחנות לכבש, הוא זה שמעלה אותן על גב המזבח! דלאו אורח ארעא הוא להתחיל בהעלאה, ולהניח לאחר לגומרה. יומא כ"ו.

ונתחלקו האברים בין תשעה כהנים. וכל כהן העלה את האבר שזכה בו, כמבואר בפרק הקודם ^[7].

[וביומא כ"ד: נחלקו אמוראים בביאור מתניתין. ולרב נחמן, הכי פירושא דמתניתין]: בבגדי חול היו מפיסין. ואותם כהנים שזכו בפיס, הוצרכו עכשיו ללבוש בגדי כהונה לצורך העבודה.

מסרום את אותם הכהנים, לחזנים [שמשים] שהיו ממונים להלביש את הכהנים. והיו הכהנים פושטים את מכנסי החול שלהם, ולובשים מכנסי קודש. שהם קודמין לכל הבגדים, כדכתיב "ומכנסי בד יהיו על בשרו".

ואחר כך היו החזנים מפשיטין אותם את הכהנים, את שאר בגדיהם של חול. ולא היו מניחין [משאירים] החזנים עליהם בגד כל שהוא אלא [חוץ מאשר] מכנסיים של קודש בלבד, שכבר לבשום קודם לכן. ואחר כך שהפשיטו מהם את בגדי החול היו מלבישים אותם את בגדי הקודש ^[8].

וחלונות [תאים] היו שם בלשכת הגזית, בתוך החומה. וכתוב עליהם תשמיש הכלים! שכל חלון היה מיועד לבגד אחר, וכתבו עליו את שם הבגד הנתון בו.

מי שזכה בקטרת, היה נוטל את הכף המיוחדת לכך. ואותה הכף דומה לתרקב [כלי המחזיק ג' קבין, נוטריקון של "תרי" ועוד "קב"] גדול של זהב, והיא מחזקת שלשה קבין.

ואליפית עצה מן נשיא. דאמרו ליה אי את נצח לן לא תתכבד בכך:

גילדני. דגים מלוחין:

בהדי דמחוורי להו. במיא נפל בהו רוחא וחיו:

טרא באפיה. רחץ פניו בהן:

אידלי כוליה. שעלה לראות מאיזה מקום הנהר יוצא עד דמטא לפיתחא דגן עדן:

שקל קלי עפרא כסייה לאלתר תקלא. כלומר לאחר שאדם מת ואינו רואה כלום אינו חומד ומיד הוא כשאר עפר ונשקל:

גיהנם מן הרקיע. מנהר דינור דכתיב הנה סערת ה' חמה על ראש רשעים יחול:

ויש אומרים אחורי הרי חשך. כדכתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה: סליק מסכת תמיד

גילדנא מלוחים. דגים מלוחים:

בהדי דמחוור להו. כשרחצו להם בבית המעין:

נפל להם [רוחא]. רוח חיים:

האי מעיינא מג"ע קא אתי. ממקור עץ החיים:

משא בהו אפיה. רחץ בהם פניו:

אידלי כוליה. הלך למעלה על שפת הנהר עד שהגיע לשערי ג"ע:

יהבו ליה גלגלתא חדא. גלגל עינו של אדם:

[תקליה לכולי' כספא כו'.] שקול כנגד כל כסף וזהב שלו היה אותו גלגל של עין:

גלגלא דעינא דבשרא ודמא דלא שבע. עינו של אדם לא תשבע עושר וזהו סימן ששוקל כנגד כל כסף וזהב שבעולם כן עינך לא שבעה עד שהלכת מעבר להרי חושך:

שקיל קליל עפרא כסיי' ולאלתר תקל. כסהו במעט עפר ואז תקיל והסימן שעינו של אדם לא תשבע עד שימות ויכסוהו בעפר:

גיהנם למעלה מן הרקיע. מנהר דינור שבא מזיעין של חיות של רשעים וחול:

לאחורי הרי חושך. דכתיב [ישעיה ס] כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים:

קומי רוני בלילה. לעסוק בד"ת ואז תהיה נוכח פני ה':

הדרן עלך לא היו כופתין

אמר להם הממונה. הוא ממונה לכך לסדר עבודת היום ואמר להם לאחר שבאו ללשכת הגזית שתפלתו של אדם נשמעת במקום ד' אמות של תורה:

ברכה אחת. פליגי בפ"ק דברכות [דף יא:] איכא מ"ד יוצר אור ואיכא מ"ד אהבה רבה:

עשרת הדברות. ובגבולין נמי היו אומרים אותם בכל יום אלא שבטלו מפני תרעומת המינים בפ"ק דברכות [דף יב.]:

שמע. אע"פ שלא הגיע זמן ק"ש כדאמרינן במסכת יומא [דף לז:] הקורא עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו [והם] היו צריכים להקדים לקרות קודם הזמן כדי לעסוק בעבודת התמיד:

ה"ג וברכו ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. כי לא היה להם פנאי להתפלל י"ח ברכות והיו מתפללים רצה שיהא קרבן ריח ניחוח ולא היו אומרים והשב את העבודה לדביר ביתך וגם לא היו מסיימין ומחזיר שכינתו לציון אלא שאותך לבדך ביראה נעבוד בא"י שוכן בציון:

וברכת כהנים. היו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו כו' ומתפללין על נשיאות כפים שיש להם לעשות אחר הקטרת אברי תמיד שיסכים הקב"ה ע"י לברך את ישראל כדרך שיתפללו רצה על עבודת התמיד אבל לא היו נושאין כפים עתה עד אחר הקטרת האברים כדתנן לקמן [דף לג:] כדכתיב וירד מעשות את החטאת ואת העולה ואח"כ וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וא"ל שיהא נושאין כפים עתה בשעת הברכה ונושאין כפיהן פעם שנית אחר הקטרה דהא תנן במסכת תענית [דף כו:] בג' פרקים הכהנים נושאין את כפיהם בשחרית ובמוסף ובנעילה וא"כ הול"ל ד' פרקים אלא היו אומרים ברכה עד שמגיעים לפסוקים ומדלגין הפסוקים ואומרים שים שלום. ויש ספרים דגרסי וברכו את העם ג' ברכות ול"ג ליה דלא היו נושאין כפיהן לברך את העם כדפרשתי ואין לפרש את העם כלומר עם העם שהיו העם מברכין עמהם דהא אמרינן הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ולמה היו אומרים אמת ויציב מאחר שלא קראו את שמע וגם למה התפללו רצה וברכת כהנים קודם שיתפללו י"ח ברכות:

מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. משמר היוצא מוסיף אותה הברכה ועליו מוטלת והוא משמר שעבד בשבוע שעברה והם עושין עבודת הבקר ואח"כ עובדין משמר הנכנס ומשמר היוצא מברכין אותו ואומרים מי ששכן [את שמו] בבית זה [הוא] ישכין [ביניכם] אהבה ואחוה ושלום וריעות:

חדשים לקטרת. כי עבודת הקטרת היתה מעשרת כדכתיב [דברים לג] ישימו קטרה באפך וגו' וברך ה' חילו לכך היו מחזירין כל פעם אחר חדשים כדי שיתעשרו כולם:

מי מעלה אברים מן הכבש כו'. כהן אחד היה מעלה את כולן:

הוא מעלה אותן. כל כהן וכהן באברים שזכו בהן:

מסרום לחזנים. שמשים ממונים להלביש את הכהנים:

מפשיטין אותן את בגדיהן. במס' יומא [דף כד:] פליגי אמוראי באיזה בגדים היו מפייסין ר"נ אמר בבגדי חול היו מפייסין ואותן שזכו בעבודה היו פושטין מכנסי חול ולובשין מכנסי קדש כי הם קודמין לכל הבגדים כדכתיב [ויקרא טז] ומכנסי בד יהיו על בשרו ואח"כ החזנים מפשיטין בגדי חול מעליהם ולא היו מניחין עליהם אלא מכנסי קדש שלבשו ואח"כ מלבישין אותן בגדי קדש. ורב ששת אמר בבגדי קדש הם מפייסין ואותן שלא זכו לעבוד מפשיטין מעליהם בגדי קדש שלבשו להפיס בהן ומניחין עליהם מכנסי קדש כדי שלא יעמדו ערומים ומלבישין אותן בגדי חול. ואח"כ מפשיטין מכנסי קדש ולובשין מכנסי חול:

וחלונות היו שם. בלשכת הגזית בחומה:

תשמיש הכלים. זה לאבנט וזה לכתונת וכן כולם:

והבזך. הוא כף קטן:

פרק חמישי בעזר הצור:

ונמשך גם כן לסדר עבודת התמיד והוא שאמר אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת פי' מאותם ברכות שנתקנו לפני קריאת שמע ופירשו בברכות שברכה זו שהיו מברכין היא אהבת עולם אבל יוצר אור אין מברכין אותה עד שיתפשט אור השמש וכבר ביארנו שם שסדר ברכות אינו מעכב וקראו עשרת הדברות שכך היה מנהג אנשי משמר לקרוא עשרת הדברות בכל יום מצד שהם יסוד הדת ואחר כן קורין שלש פרשיות שמע והיה אם שמע ויאמר אמת ויציב וברכו את העם שלש ברכות עבודה והודאה וברכת כהנים ר"ל שלום רב שברכת כהנים הידועה לא בלשכת הגזית היו מברכין אותה אלא על מעלות האולם אחר שנשלמה עבודת התמיד כמו שנבאר ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא והוא שמשמר היוצא אומרים למשמר הנכנס מי ששכן את שמו בבית הזה ישים ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר וכבר הארכנו בה בראשון של ברכות בפירושינו:

המשנה השניה אמר להם וכו' כלומר אחר שקראו את שמע היה מפייס לקטורת והוא הפייס השלישי מארבע פייסות שהזכרנו במסכת יומא ואמר חדשים כלומר כהנים שלא הקטירו קטורת מעולם ומפני שכלם היו חפצים בו מצד קבלה המונית שהיתה בידם שכל העוסק בה מתעשר ואחר כך קודם שיקטירו מפייסין הפייס הרביעי כלם חדשים גם ישנים מי מעלה איברים מן הכבש למזבח ור' אליעזר בן יעקב אומר שלא היו מפייסין בכך אלא הזוכה בהעלאתם לכבש הוא מעלה אותם מן הכבש למזבח ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא ומה שאמר אחר כן מסרום לחזנים פירושו על הנשארים שלא זכו בכלום שכבר ביארנו שכלם היו מכינים עצמם בשחרית ומתלבשים בלשכת הגזית בבגדי כהנה ומקוים שיזכו לאי זה דבר וכשנשלמו ארבע פייסות ולא זכו בכלום בית דין מוסרים אותם לחזנים ר"ל שמשים המוכנים לכך שמפשיטין אותם בגדי כהנה שעליהם ולא היו מניחים עליהם אלא המכנסים ולובשים בגדי חול שלהם ואחר כך מפשיטין המכנסים וחלונות היו שם וכתוב עליהם תשמיש הכלים כלומר כל אחת לפי תשמישה כלומר שאותם שמניחים בה כל המכנסים כתוב עליה מכנסים ואותה שמניחים עליה המצנפת כתוב עליה מצנפת וכן בכתנות וכן באבנטים ואמר אחר כן שבעלי שני פייסות אלו מתעסקים במלאכתם והוא שמי שזכה לקטרת ר"ל להקטיר קטרת מזבח הזהב והוא מזבח הפנימי שבהיכל היה נוטל כף אחת גדולה דומה לתרקב והיא של זהב ומחזקת שלשת קבין ובזך לתוכו ר"ל לתוך הכף שהיה מלא וגדוש מסמי הקטורת וכסוי היה לו שהקטורת מתכסה וכמן מטולטלת ר"ל חתיכה של בגד נאה ודק היה לו מלמעלה שהיו פורשין אותו על הכיסוי וכהן אחר היה עמו שהיה מביא מחתה מלאה גחלים בידו ואמר עליו שאותו שזכה במחתה לקח מחתה של כסף ועלה לראש המזבח ר"ל החיצון במערכה שניה שבו ומפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן המאוכלות הפנימיות שבאותה מערכה ויורד ומערה לתוך מחתה אחרת של זהב ואם נתפזרו מן הגחלים כקב או פחות מכבדן לאמה ואם היה שבת שאסור לטלטלו שלא לעבודה כופה עליהם כלי גדול ששמו פסכתר אבל אם נתפזר לו יותר מקב צריך להיות חוזר וחותה ועל ידי גלגול פירש בפסכתר זו שהיה כלי גדול מחזיק לתך ושתי שרשרות היו בה אחת שמושכו בה ויורד אחת שהוא אוחז בה מלמעלה כדי שלא תתגלגל ואמר על אותה כלי שלשלשה דברים היה משמש אחד לענין זה שהזכרנו ואחד על השרץ הנמצא מת בלשכה מן הלשכות שאינן בקדש בשבת שאין מטלטלים אותו בשבת וכופה עליו את הפסכתר שאלו נמצא במקום קדש אף בשבת היו מוציאין אותו בפשוטי כלי עץ כמו שביארנו בסוף עירובין והשלישית שמורידין בה את הדשן מעל המזבח ואמר ששני כהנים אלו כשנכנסין להקטיר ומגיעין בין האולם ולמזבח נוטל אחד את המגריפה וזורקה בין האולם ולמזבח ולא היה אדם שומע קולו ולא קול חבירו מקול המגריפה ושלשה דברים היה הקול משמש כל כהן ששומע קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא ובן לוי ששומע את קולה יודע שאחיו הלויים באים לדבר בשיר והוא רץ ובא וראש המעמד ר"ל הממונה על המעמדות היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח ר"ל הטמאים שטבלו והעריבו שמשן אלא שלא הביאו כפרתן מפני החשד שידעו הכל שעדין לא הביאו כפרתן:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

א״ל זה השער לה׳ צדיקים וגו׳. זה השער הוא שער ג״ע ופירוש הפסוקים שאמר לא אמות עדיין כי אחיה ואספר מעשה יה בעוה״ז על שיסור יסרני ולמות לא נתנני וע״כ אמר פתחו לי שערי צדק שהם שערי בתי מדרשות ובה״כ ובם אודה יה בעוה״ז כדי שאזכה בעוה״ב לזה השער צדיקים וגו׳ וק״ל: גלגולא דעינא דב״ו כו׳. היינו הגלגולת המקיף העין סביב שהיה קיים עדיין אבל עין גופיה הוא הנרקב כבר וכה״ג בגלגולת דיהויקים שהוא עצם דבר המתקיים ורמזו לו על עצמו שהוא אוהב כסף וזהב כמו שרמזו לו הנשים בלחמא דדהבא ולכך אין אתה ראוי לבא לשער הזה שצדיקים יבואו בו שאין בהם מדה זו ומייתי דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם וגו׳ ר״ל ממי לא תשבענה שאול ואבדון מאותו אדם שעיניו לא תשבענה וק״ל:

גיהנם למעלה מן הרקיע וי״א כו׳. נראה ע״פ מ״ש בפרק אין דורשין בז׳ רקיעים מכון שבו אוצרות שלג כו׳ סופה וסערה כו׳ כל אלה לפורענות כפרש״י ופריך דבארעא איתנהו דכתיב שלג ומישור רוח סערה וגו׳ ומשני דוד הורידן שנאמר לא יגור במגורך רע והשתא הכא דקאמר למעלה מן הרקיע שכן היה שכל פורענות דגיהנם למעלה במכון היה וי״א לאחורי הרי חושך היינו לאחר שהורידן דוד וק״ל:

כל העוסק בתורה בלילה כו׳. דרנת תפלה קבוע ליכא בלילה לראש אשמורת דהיינו בב׳ חלקי הלילה כו׳ כפרש״י בספר אינה אלא רנה של תורה קאמר כמו שת״י ע״ש וכדאמרינן בעירובין לא איברא לילה אלא לגירסא וקאמר שפכי כמים לבך הוא ג״כ רמז על התורה שנמשלה למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים וגו׳ וק״ל:

ת״ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך וגו׳. בכמה דוכתין בתלמוד הובא זה המאמר וכבר כתבנו בסיום מסכת יבמות טעם לענינינו שם ונראה דהכא הובא מעובדא דחכמי הנגב שהרבו שלום בעולם בתשובתם בחכמה לנגד אלכסנדרוס אך מה שהפסיק במאמר כל העוסק בתורה לא ידענא וק״ל:

גמ' הוו בידיה גולדני דמליחי וכו' שקלי קליל עפרא וכו' לאלתר תקלה כצ"ל:

במפרש היינו דכתיב שאול ואבדון וגו' ועיני אדם כצ"ל:

ד"ה אמר להם הממונה. נ"ב פירוש המשנה להר"מ:

נפיל בהו ריחא וכו'. ברוב הספרים גרסינן רוחא בוי"ו פירוש בא רוח מהמעין והחיה הדגים ולכן אמר ש"מ האי מעיינא דגן עדן אתי: גיהנם למעלה מן הרקיע. והן החיות המזיעות על ראש רשעים כו' כדכתיב על ראש רשעים יחול: שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך וגו'. חסרון הניכר יש כאן אל תקרי בניך אלא בוניך וכן הוא בסוף ברכות:

אמר להם הממונה כו'. בפ"ק דברכות מייתי הך משנה ופרש"י שם אמר להם הממונה הוא סגן הכהנים כדאיתא ביומא היינו סגן היינו ממונה כו' ומה שיש לדקדק בזה כתבתיו באורך לעיל ריש פ"ג. עוד פרש"י ברכו את העם עם העם והרמב"ם פירש ברכו ברכה אחת כו' בפ"ק דברכות מפורש שהיא אהבת עולם כו' ור"ע מברטנורה פירש שהיא אהבה רבה כו' ולא פליגי אלא בענין פתיחתה של ברכה שניה שלפני ק"ש שהרמב"ם פסק כרבנן בסוף פ"ק דברכות דאמרי פתיחתה אהבת עולם ור"ע מברטנורה פסק כרב יהודה אמר שמואל פתיחתה אהבה רבה:

ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. בפ"ק דברכות מפרש הגמרא שהיו מברכין משמר היוצא למשמר הנכנס מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכן ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות וכתבו שם התוס' וז"ל תימה קצת מאי היא הואיל ולית בה לא שם ולא מלכות עכ"ל. ואני אמרתי בחפזי שהיו מברכין עם שם ומלכות ואף אם לא נזכר בהדיא בגמרא שם ומלכות הלא מצינו הרבה ברכות בגמרא שלא נזכר בהדיא שם ומלכות ואפ"ה ר"ל דוקא עם שם ומלכות כמו שכתבו התוס' גופייהו בריש פרק הרואה וז"ל ברוך שעשה נסים לאבותינו וכו' כל הני ברכות צריכות להזכרת שם ומלכות בא"י אמ"ה דכל ברכה שאין בה וכו'. אמנם אחר העיון חזרתי ואמרתי שאין שייך כלל הזכרת שם ומלכות בברכה זו מפני שלא אמרו כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה אלא דוקא בברכות שהם הודאות להקב"ה אבל ברכות שהם על תביעת צרכיו של אדם לא תיקנו בהם מלכות וראיה מברכת כהנים ותפלת י"ח כמו שכתב הרוקח בסימן שכ"ג ע"ש כן נ"ל. ועוד נראה לי ליתן טעם לשבח למה ברכו דוקא משמר היוצא למשמר הנכנס ולא להיפך משמר הנכנס למשמר היוצא והוא מפני שכתוב ועמך כמריבי כהן אלמא שהכהנים הם בני מריבה וכמו שאמרו בפרק עשרה יוחסין אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו שנא' ועמך כמריבי כהן וכו' ולפי שיש לחוש מאד פן ואולי יפול ביניהם מריבה בבית המקדש בענין חילוק הקרבנות ולחם הפנים ובענין עבודות ב"ה כיון דנפישי וחמירי ואם אין ביניהם שלום אז יש לחוש שלא יקריבו הקרבנות ולא יעשו עבודות ב"ה כסדרן וכהלכתן דבא לכלל כעס בא לכלל טעות ועוד היאך יברכו הם לישראל בברכת כהנים וישם לך שלום אם הם בעצמם אין ביניהם שלום הלכך הוצרכו משמר הנכנס דוקא לברכה זו וכה"ג אמרינן בפרק בתרא דהוריות בדין הוא שיקדים המכפר למתכפר כן נ"ל. וכתבו התוספות במנחות בפרק ואלו מנחות נקמצות גבי היה עומד ומקריב מנחות בירושלים כו' וז"ל המשמרות היו חוזרות מתחדשות פעמים בשנה וכל משמרה נחלקה לבתי אבות ובכן לא היה מקריב אלא שני ימים בשנה ולכך מברך שהחיינו כשמקריב:

וברכת כהנים. פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דהיינו שים שלום וכך הם דבריו בחבורו בפ"ו מהלכות תמידין וקרי לשים שלום ברכת כהנים מפני שסמוך להמברכים ברכת כהנים ופי' כן מפני שהוקשה לו דאי ברכת כהנים ממש קאמר קשה שהרי לא היו עומדים לדוכן עד אחר גמר עבודת התמיד כמו שיתבאר בפרק בתרא ואמרינן בתענית ג' פעמים ביום הכהנים נושאים כפיהם וכו' וא"כ הוה ליה למיתני ד' פעמים אחד לפני הקטרה ואחד לאחר הקטרה אבל התוספות פירשו בפ"ק דברכות דברכת כהנים ממש קאמר בלא נשיאות כפים כמו שאנו אומרים עכשיו הפסוקים בלבד בלא נשיאות כפים:

רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה אברים כו'. בפ"ב דיומא מייתי משנה זו ופריך הגמרא במאי קמיפלגי ומשני מר סבר ברב עם הדרת מלך ומר סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא וכתבו שם התוספות אפילו ראב"י דקסבר הכא דלאו אורח ארעא נראה דמודה הוא בההוא דתמיד בערב הפסח שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו' עד והכהן הקרוב אצל המזבח וזרקו זריקה אחת כנגד היסוד ומפרש בגמרא טעמא משום ברב עם הדרת מלך דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחבירו לא היה הולך לו אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט שהרי רוב פסחם היה בהם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא:

מסרם לחזנים. נראה לי דהיינו לחזנים שהיו תחת ידו של פנחס המלביש הנזכר בשקלים לפי שכל ממונה וממונה היו תחת ידו אנשים הרבה:

מסרם לחזנים היו מפשיטין אותם. בפ"ב דיומא פליגי רב נחמן ורב ששת בפירוש משנה זו רב נחמן פירש דהא דתנן היו מפשיטין אותם קאי על אותם שזכו לפייס וכן משמע כיון דלעיל מינה איירי בזוכין בעבודה דקתני ראב"י אומר המעלה אברים לכבש כו' והדר קתני מסרם לחזנים כו' ומינה קא דייק רב נחמן שהיו מפייסין בבגדי חול ורב ששת פירש היו מפשיטין אותם קאי על אותם שלא זכו לפייס וכך היא מסקנת הגמרא דאי סלקא דעתך באותן שזכו לפייס קשה איך אמר לא היו מניחין עליהן אלא מכנסים בלבד והתניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים תלמוד לומר מכנסי בד יהיו על בשרו וגו':

אמר רבי אלעזר א"ר חנינא ת"ח מרבים שלום בעולם. אפשר דעל ידי עסק התורה לשמה מיחדים קב"ה ושכינתיה וז"ש מרבים שלום יסוד בעולם מ' הוא ברב רחמיו ירחם עלינו ויזכנו לעובדו בלב שלם ולקיים מצותיו ולעסוק לשמה בתורתו תורת חיים:

(לב ב) נפל בהו רוחא^*כ"ה נוסח עין יעקב [והגדות התלמוד וכ"י מינכן, וכ"ה נוס' הרא"ש, בדפו': ריחא]. (פי' רוח חיים) וכו' האי עינא מג"ע אתי.—בספר תולדות אלכסנדר, המיוחס לקליסטנס היוני יסופר, כי אלכסנדר הלך לקצוי ארץ לבקש את מקור החיים, ויהי היום ויגש טבחו להכין לו דג מלוח וישטוף אותו במים, והנה חיה הדג ויקפוץ אל תוך המים, ויבן הטבח כי זהו מקור החיים וישת ממנו ויהי הטבח לבן אַל־מות. ואלכסנדר קצף על טבחו, שמצא את אשר בקש הוא ולא השיג, ויבקש להורגו ולא יכול, כי אין שלטון למות עליו ויצו לקשור ריחיים בצוארו ולהורידו הימה, ושם היה הטבח לשד הים וחי לעולם.

אמר להו מי אכלי אינשי נהמא דדהבא. כלומר וכי מנהג בכאן לאכול לחם של זהב: אמרו ליה. אין מנהג בכאן לאכול לחם של זהב אבל בשביל כך שמנו זהב לפניך לאכול שהרי זה פלא לנו שבאת לכאן בשביל אכילתך וכי לא היה לך לחם לאכול במקומך שנתרחקת ממלכותך ובאת עד כאן ושאלת לחם לאכול לכך נתננו לך זהב וכסף שסבורים היינו שבאת בגלל זהב וכסף לכאן: כדנפיק ואתי. כשהיה יוצא מן העיר: כתב אבבא דמחוזא. כתב על שער העיר: אנא אלכסנדרוס הויתי שטיא. הייתי שוטה מבלי לב להבין: עד דאתיתי. לכרך נשיא ולמדוני חכמה: יתיב אההוא מעיינא קאכיל נהמא. כדרך בני אדם שיושבים על המעיין ואוכלין שם לחם וכשרוצים לשתות שותים: הוו בהדיה גילדני. היה עמו דגים מלוחים: בהדי דמחוורי נפל בהו ריחא. בעוד שהיו רוחצים במים כדי להסיר מליחתם נפל בדגים ריח טוב ומעיין מגן עדן היה: א''ד שקל מהנהו מיא טרא באפיה. רחץ פניו ולא עשה יותר: איכא דאמרי. הלך במעיין עד דמטא לגן עדן שמשם היה נובע: רמא קלא. ואמר פתחו בבא: אמרו ליה השערר לה'. צדיקים יבאו בו: אמר להו אנא מלכא אנא. וחשוב אנא תנו לי דבר אחד מגן עדן הואיל ואינכם רוצים לפתוח לי שער: יהבו ליה גולגלתא. נתנו לו ראש גולגולת: אתייה תקליה לכולהו כספא ודהבא דיליה לא הוה תקילי. היה נותן כל כסף וזהב שלו במאזנים מצד זה והגולגולת מצד זה ואעפ''כ היה מכביד יותר הגולגולת דלא היה מוצא דבר ששוקל כנגדה: אמר להם אלכסנדר מוקדון ליבנן מאי האי. שאיני יכול למצוא משקלו: אמרו לו. גולגלתא של אנוש בשר ודם שלא ישבע לעולם לפיכך משקלה כל כך שכל כסף וזהב היא מושכת אליה: א''ל ממאי דהכי הוא. במאי אבחין אם אמת אתם מדברים: שקלי עפרא. מעט עפר וכסיה שלא תוכל הגולגולת לראות ואז תשבע ולא יכלה שום דבר לימשך אליה וימצאו משקלה: [לאלתר] תקל. כלומר כאותו דבר ששקל כנגדה: היינו דכתיב שאול ואבדון. נגדו ועיני אדם לא תשבענה: כל העוסק בתורה שכינה שרויה עליו שנאמר קומי רוני בלילה. לעסוק בתורה: שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. כלומר שכינה שרויה אצלך: מתני' [מכאן ואילך הוא פירוש הרמב''ם ז''ל] אמר להם הממונה. כבר נתבאר בגמ' ברכות [דף יא:] שהברכה הזאת שהיו מברכין תחלה היא אהבת עולם ואחר שהשמש זורח והאור מתפשט מברכין יוצר אור לפי שסדר ברכות אין מעכב כמו שנתבאר שם ומה שאמרו קראו עשרת הדברות בכל יום לפי שהם עיקר הדת וראשיתו וכבר אמרו בגבולים בקשו לומר כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין ולא באר הבבלי מה היא תרעומת המינין אלא שנתבאר בתחלת ברכות בירושלמי ואמרו בדין היה שקורין עשרת הדברות בכל יום ויום אלא מפני מה אין קורין אותם מפני המינין שלא יהיו אומרים אלו לבדם ניתנו למשה מסיני וכבר אמרנו זה בהלכות ירושלמי שחברנו אח''כ אמר שהעם מברכין שלש ברכות שהם אמת ויציב ורצה ומודים ושים שלום לפי שכולן תפלה על ישראל ועליהם אמרו וברכו את העם וכל זה היה בלשכת הגזית אבל ברכת כהנים הידועה והוא יברכך ה' הרי הוא נאמר על מעלות האולם אחר גמר עבודת התמיד כמו שיתבאר בפרק שאחר זה וכבר בארנו בסוף סוכה (דף נו:) שבכל יום שבת היה נכנס המשמר לעבודה ויוצא משמר שעבר וכבר בארנו בגמ' ברכות (דף יב.) ההלכה הזאת בעצמה ואמרו משמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות: כבר בארנו בשני מיומא (דף כו.) שהקטרת לא היו מפילים עליה גורל אלא אותם שלא הקטירו אותה עדיין קודם לכן לפי שכל המקטיר אותה היה מצליח בעניניו ומוצא פרנסתו ברווחה ולפיכך אמר חדשים לקטרת יפיסו ושם יתבאר שפייס הקטרת הוא הפייס השלישי אחר כך אמר חדשים גם ישנים בואו והפיסו מי מעלה אברים והוא הפייס הרביעי ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב: כבר בארתי הלכה זו בגמ' כפורים ושם נתבאר שכל הכהנים האלו לובשים בגדי קדש במקדש ועומדים בלשכת הגזית כאילו הם קצת עגולה והממונה רומז אל האיש שמתחיל ממנו המנין והיה מסיר המצנפת מעל ראשו ואחר כך משיבה עליו ומטילים גורל ויעלו בגורל לעבודה והנשארים שלא זכו הם שמפשיטים אותם השמשין למקדש ואין מניחין עליהם אלא המכנסים ואח''כ לובשים בגדי חול שלהם ואח''כ מפשיטים המכנסים ומניחין כל בגדי כהונה בחלונות כמו שבארנו בסוכה (דף נו:): ומה שאמר וכתוב עליהם תשמישי הכלים לפי שהחלונות שהיו בהם מכנסים כתוב עליהם מכנסים ואשר בהם המצנפת כתוב עליהן מצנפת וכן כתונת ואבנט וסדר לבישת הבגדים הוא שילבש תחלה המכנסים אמרו (יומא דף כג: כה.) מנין שלא יהא דבר קודם המכנסים תלמוד לומר ומכנסי בד ילבש על בשרו ואח''כ ילבש הכתונת חוגר באבנט ומשים המצנפת על ראשו וראוי לך שתדע שהרמת הדשן תהיה באלו ארבעה הכלים אף על פי שלא אמר הכתוב אלא שני כלים שנאמר ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד אבל אמרו ז''ל (שם יב: כג:) ולבש לרבות מצנפת ואבנט להרמה ומה שנאמר (ויקרא ו) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים אינו רוצה לומר שיהיו בגדי חול אלא פחותים מהם בחשיבותם ושניהם בגדי קדש אמרו מקיש בגדים שפשט לבגדים שלבש מה להלן בגדי קדש אף כאן בגדי קדש אם כן מה תלמוד לומר אחרים אחרים פחותים מהם למה היו הבגדים שלובש בשעת הרמת הדשן פחותים מהבגדים שלבש בשעה שהיו מתעסקין בקרבן לא מחמת שמירת הבגדים שלא יבלו לפי שכבר הודעתיך שהעיקר במקדש אין עניות במקום עשירות אלא הטעם בזה הוא מה שזכרו ואמרו (יומא שם) בגד שבשל בו קדרה לרבו לא ימזוג בו כוס לרבו וכבר יצאנו מכוונת ההלכה אבל היא כוונת המסכתא:

אין פירוש לקטע זה