תמיד לב ע"א

דף לב - א

אמר להן: מהו המרחק הגדול יותר? האם המרחק  מן השמים לארץ רחוק יותר, או המרחק מקצה המזרח לקצה המערב רחוק יותר ^[1]?

אמרו לו: המרק ממזרח למערב רחוק יותר ממרחק השמים לארץ!

תדע שכך הוא, שהרי כשחמה במזרח, הכל מסתכלין בה ואין מסתנוורים, לפי שאין אורה חזק כל כך. וכן כשהחמה במערב, הכל מסתכלין בה. אבל כשהחמה באמצע הרקיע, אין הכל מסתכלין בה, מפני שאורה חזק ומזיק לעינים. ומכאן ראיה שהמרחק מקצה המזרח למערב רחוק מן המרחק שבין שמים וארץ. שכשהחמה במזרח ובמערב, הרי היא רחוקה טובא, ולכך אין אורה מרובה. אבל כשהיא בגובה הרקיע, אינה רחוקה כל כך, ולכן אורה מרובה.

ואילו חכמים אומרים: זה וזה - מרחק מזרח ממערב ומרחק שמים מארץ - שוין הן! שנאמר "כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו". וכתיב "כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו". ואי חד מינייהו, שמים מארץ או מזרח ממערב, נפיש מחבירו, למה לי תרוויהו שיעורי? נכתוב רק כי ההוא שיעורא דנפיש טפי!

ואלא הא חמה באמצע רקיע - מאי טעמא אין הכל מסתכלים בה?

לאו משום דמקרבא טפי הוא. אלא משום דקאי שם החמה להדיא [בגילוי] ולא כסי ליה מידי, ולכן אורה מרובה. מה שאין כן כשהיא עומדת במזרח ובמערב, הרים וגבעות שמפסיקים בינה לבינינו מכהים את אורה.

ועוד אמר להן אלכסנדר לזקנים: האם שמים נבראו תחלה או הארץ נבראה תחלה ^[2]?

אמרו לו: שמים נבראו תחלה. לפי שנאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הרי שמים כתיב בתחלה ^[3].

עוד אמר להן: אור נברא תחלה או חשך נברא תחלה?

אמרו לו: מילתא דא - אין לה פתר [פתרון]!

ומקשינן: ונימרו ליה זקנים לאלכסנדר: חשך נברא תחלה, דהא כתיב "והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על פני תהום", והדר כתיב "ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור". הרי דחושך כתיב קודם בקרא.

ומשנינן: אין הכי נמי, דהכי הוי. אבל לא רצו להשיבו דבר, משום דסברי, דלמא אתי לשיולי להו: מה למעלה מרקיע שעל ראשי החיות, ומה למטה מהן. מה לפנים מחוץ למחיצת העולם, לצד מזרח, ומה לאחור חוץ למחיצת העולם, לצד מערב? ולכך אמרו לו שאין להם פתרון. ומתוך כך ימנע מלשואלם עוד במעשה בראשית.

ושוב מקשינן: אי הכי, גם על שאלתו, "שמים נבראו תחלה או ארץ", נמי לא נימרו ליה תשובה, כי דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור? ואמאי בזה השיבו לו?

ומשנינן: מעיקרא סבור כי בדרך אקראי בעלמא הוא דקא משייל. ולכך השיבו לו. אך כיון דחזו דקמהדר ושאיל, סברי, לא נימא ליה תשובה. דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. ^[4]

עוד אמר ושאל להם: אידין [איזה הוא] דמתקרי חכים?

אמרו ליה: איזה חכם - הרואה את הנולד! שמבין מלבו את העתיד לקרות ונזהר ממנו.

אמר להם: אידין מתקרי גבור?

אמרו לו: איזהו גבור - הכובש את יצרו! שבא לידי עבירה, ונמלט ממנה.

אמר להן: אידין מתקרי עשיר?

אמרו לו: איזהו עשיר - השמח בחלקו! במה שנותן לו הקדוש ברוך הוא ^[5].

אמר להן: מה יעביד איניש, ועל ידי כך יחיה?

אמרו לו: אם רוצה לחיות ימית את עצמו! כלומר, ישפיל את עצמו. וירחמו עליו הבריות. ומתוך כך יחיה שנים רבות ^[6].

אמר להן: מה יעביד איניש ועל ידי כך ימות?

אמרו לו: אם רוצה למות, יחיה את עצמו! כלומר, יגביה וירומם את עצמו. ועל ידי כן יקנאו בו הבריות, ויתנו בו עין רעה. ומתוך כך ימות.

אמר להן: מה יעביד איניש, ועל ידי כך יתקבל על ברייתא [יהיה מקובל על הבריות]?

אמרו לו: יסני [ישנא] ויתרחק ממלכו [מלכים] ומשלטן [שלטון], ועל ידי כן יאהבו אותו הבריות, ויתקבלו דבריו על ידם. אבל אדם הרגיל לדבר עם מלכים ושרים, מקנאים בו הבריות, ושונאים אותו ואת מעשיו.

אמר להו אלכסנדרוס: חכמה דידי טבא מחכמה דידכו. שאני משיאו לאדם עצה יותר טובה להיות מקובל על הבריות.

ואיזו היא? - ירחם [יאהב] למלכו ולשלטן, ויתקרב אליהם. ויעביד טיבו עם בני אינשא, בכך שידבר עם המלך שלא יכביד עולו עליהם. ומתוך כך יכבדוהו הבריות ויאהבוהו.

עוד אמר להן: היכן עדיף להתגורר? האם בימא [בים] יאי למידר, או ביבשתא יאי למידר?

אמרו ליה: ביבשתא יאי למידר! והראיה, דהא כל נחותי ימא [יורדי הים], לא מיתבא דעתיהון [לא מתיישבת דעתם] עד דסלקין ליבשתא.

אמר להן: אידין מנכון [מי מכם] חכים יתיר מהאחרים?

אמרו לו: כולנא כחדא שוויין בחכמתנו! דהא כל מילתא דאמרת ושאלת לנא, בדעתא חד פתרנא לך, וכולנו הסכמנו לאותו פתרון.

אמר להן: מה דין אתריסתון לקבלי? מה זה שאתם היהודים עומדים ומתריסים נגדנו, ואינכם מקבלים את דתנו. ["אתריסתון" - לשון תריס ומגן]. הרי אנחנו רבים מכם, ואתם משועבדים תחתינו. ומכאן ראיה שדתנו היא דת האמת.

אמרו ליה: זו אינה ראיה. שהרי רואים אנו בכל יום, דסטנא [שטן] נצח! והוא מטעה את בני האדם. ולפיכך אין תימה במה שאנו תחתכם.

אמר להן: שוטים אתם בכך שמחזיקים אתם בדתכם. שהרי אם ארצה, קטילנא יתכון בגזירת מלכין! שהרי אני מלך. ובידי לבקש משאר המלכים שהם אוהבי, שיתנו לי רשות להורגכם.

אמרו ליה: אמת דשלטון ביד מלכא, ובידך לעשות בנו מה שתרצה. אבל הרי הבטחתנו שלא תעשה עמנו רעה. ולא יאי למלכא לדבר כזב, ולהפר את הבטחתו.

מיד אלביש אלכסנדרוס יתהון [את הזקנים] לבושין דארגוון [ארגמן], ושדי מניכא דדהבא [רביד זהב] על צואריהון.

אמר להם: בעינא דאיזל [רצוני לילך] למדינת אפריקי.

אמרו ליה: לא מצית אזלת להתם. משום דפסקי באמצע הדרך, הרי חשך שיש בהם חשך ביום ובלילה, ואין שום אדם יכול לעבור אותם.

אמר להן: לא סגיא דלא אזלינא [אי אפשר לי שלא לילך] לשם. לפי שכבר קבעתי את עצמי לילך. אמטו הכי [ומשום כך] משיילנא לכו אלא מאי איעביד כדי שאוכל לעבור שם?

אמרו ליה: אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא [הבא חמורים מצריים גדולים היודעים ללכת בחשך]. ואייתי קיבורי דמתני [פקעיות של חבלים. רש"י ע"ז יז ב].

ובעברך את הרי החשך, קטר [קשור] את קצה החבל בהאי גיסא של ההרים שיש בו אור, ואת קצה החבל השני תפוס בידך, ותלך עד שתגיע לעבר השני של ההרים, ותקשרהו שם. ויועיל לך, דכי אתית בדרכך חזרה, נקטת בגוייהו [תאחז בחבלים], ותלך על פיהם עד דאתית שוב לאתרך [למקומך].

עבד אלכסנדרוס הכי, ואזל להתם. וכשהגיע למדינת אפריקי, מטא לההוא מחוזא, דכוליה נשי [נשים], ולא היו אנשים כלל באותו הכרך.

בעי אלכסנדרוס למיעבד קרבא [מלחמה] בהדייהו דאותן נשים, ולכבוש את הכרך ההוא.

אמרו ליה אותן נשים: ממה נפשך אינך כדאי להלחם עמנו. אי קטלת לן, יאמרו: נשי קטל! ולא יוסיף לך הדבר כבוד, משום שאין זו גבורה.

ואי אנן קטילנא לך, יאמרו: כמה גרוע הוא מלך זה, דמלכא דקטלוהו נשי הוא!

אמר להן: אייתו לי נהמא! אייתו ליה נהמא דדהבא, אפתורא דדהבא [הביאו לו לחם מזהב, מונח על שלחן זהב].

תדע שהרי חמה במזרח הכל מסתכלין בה. יש כח לעין להסתכל מפני שהיא רחוקה מהן הרבה ואין מזיק הזהרורית לעין:

באמצע הרקיע. אין כח לעין מפני שקרובה היא יותר ומזיק הזהרורית:

ואי חד מינייהו נפיש. למה לי למיכתב תרי שיעורי נכתוב כי ההוא דנפיש אלא ש"מ דשוין:

א"כ מ"ט חמה באמצע רקיע אין הכל מסתכלין בה משום דקאי להדיא בגילוי ולא כסי לה מידי אבל במזרח ובמערב מתכסה בקצת גובהה של ארץ ויש כח בעין לראותה:

ימית את עצמו. על דברי תורה:

יחיה את עצמו. על דברי תורה כשיגבה לבו עליהן ומבקש שררה מקצרין ימיו:

ישנא מלכות ושלטון. כלומר יברח מן השררה:

דידי עדיפא דאמינא. ירחם מלכות ושולטן. כלומר יחמוד שררה ושולטנות וכשיבא לכך אל יגביה דעתו אלא יעשה טובה לבני אדם זהו שבחו לפי שעד שהוא הדיוט אין יכול כ"כ להרע או להיטיב ואין דעתו נכרת אם אדם טוב אם לאו:

מה דין אתריסתון לקיבלן. מדוע אינכם מודים לנו ולמה לא תלכו אחרינו והלא תראו שאתם שפלים ואנחנו מלכים ושרים:

אמרו ליה סטנא נצח. כלומר אל תתמה על זה שהשטן הוא נוצח שמתעה אותם ונותן להם גאולה ולסוף יורידם לגיהנם:

הא אנא קטילנא לכון בגזרת מלכין. שהשבתוני דבר בזיון:

אמרו ליה שולטן ביד מלכו. להמית מי שירצה:

אבל לא יאי למלכא כדיב. לא נאה למלך לכזב שכך הבטיחם תחלה שלא יכעוס מכל מה שישיבו לו:

דפרשי בחברא. שהולכין כשאדם מדבר להן:

ואייתי קיבורי דמתני. סיסין של חבלים:

וקטר בהאי גיסא. במקום האורה ותפוס בראשי החבלים ותלך ותוכל לחזור דרך החבלים ולא תטעה בחשך:

הכל מסתכלין בה. לפי שבבקר ובערב היא רחוקה ואין אורה מכחיש כל כך מאור העינים ויכול להסתכל בה אבל כשעומדת בחצי (שמש) היא קרובה ואז אורה רב:

משום דקאי להדיא ולא כסי ליה מידי. לפי שהוא עומד כנגדה ואין דבר מכסה עליו למעט אורה מכהה מאור עינים ואינו יכול להסתכל בה. אבל כשעומד בין מזרח למערב הרים וגבעות מפסיקין בינו וביננו ומכהה אור החמה:

למעלה. מרקיע שעל ראשי החיות:

ומה למטה. מהארץ ומתהום:

מה לפנים. חוץ למחיצת העולם למזרח ומה לאחור [חוץ] למחיצת העולם למערב. ל"א מה לפנים קודם בריאת העולם ומה לאחור אחר שיכלה העולם:

הכובש את יצרו. מלחטוא ומלכעוס כדכתיב טוב ארך אפים מגבור:

השמח בחלקו. מה שנגזר לו לחלקו הן בממון הן באשה שמח ומקבל עליו ואינו אץ לעשר ולא חומד את שאינו שלו:

ימית את עצמו. יטרח במלאכה כדי להרויח מזונותיו ולא יאמר אין מלאכה [זו] הוגנת לו וגם לא ימשוך את בשרו [אחר] תענוגים וגם (ימות) יצטער את בשרו ללמוד תורה ואז יחיה בעוה"ז ובעוה"ב:

יחיה את עצמו. ההפך מהן שכתבתי:

ישנא מלכו ושלטון. כלומר יתרחק מן הרשות פן יעלילו עליו או יחשידוהו בני אדם שמלשין ומוסר ממונן:

ירחם מלכו ושלטון. יתקרב להם ויהא רגיל עמם ויעשה טובה לעולם ע"י שיליץ בעדם אל המלך או אל שר הצבא. ל"א ישנא מלכו ושלטין יברח מן השררה ויהא עניו ושפל רוח ואז יהא מקובל על הבריות. ירחם מלכו ושלטון עלה לגדולה יעשה טובה עם בני אדם שאותה טובה שעושה עם ב"א בשעת גדולה היא טובה שלימה בלי חנפות כי אין צריך להם וגם יש לאל ידו לעשות טובה לעולם כשעלה לגדולה:

אמרו ליה ביבשתא. שאין דעת יורדי הים מיושבת עד שיעלו ליבשה:

מה אתריסתון לקבלן. ומה זה אתם מתריסין כנגדי ואין אתם מתחננים בו ולא אוכלין ושותין עמנו ואתם רואים שלנו הגדולה והממשלה כו':

אי זהו חכם הרואה את הנולד אי זהו גבור הכובש את יצרו אי זה עשיר השמח בחלקו:

מה יעשה אדם ויחיה ימית את עצמו ר"ל את גופו מה יעשה אדם וימות יחיה את עצמו מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות ישנא את הרבנות:

המשנה השניה והכונה בה השלמת ענין איברי התמיד להודיע כמה כהנים צריכים להולכתם והוא שאמר הראשון בראש וברגל הימני הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית השחיטה למעלה והפדר נתון עליה והרגל הימני בשמאלו ובית עורה לחוץ השני בשתי ידים ימנית בימינו ושמאלית בשמאלי ובית עורן לחוץ ופירוש בית עורן הצד שמפשיטין ממנו העור השלישי בעוקץ וברגל השמאלי העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי כליות עמו ורגל השמאלי בשמאלו ובית עורו לחוץ הרביעי בחזה ובגרה החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו החמשי בשתי הדפנות הימנית בימינו והשמאלית בשמאלו ובית עורן לחוץ הששי בקרבים נתונים בבזך ר"ל קערה גדולה וכרעים על גביהן השביעי בסלת השמיני בחבתים התשיעי ביין וכל זה הוא בתמיד שהוא טלה אבל בשאר עולות אם הם של איל צריכין כהנים יותר ממנין זה ובשור צריכים יותר מן האיל וכבר ביארנו הכל בשני של יומא וכן דברים אלו כלם בעולת צבור אבל של יחיד אין לדבר קצבה אלא כמו שירצו הן או בפחות או ביותר ואמר אחר כן שאחר שנטל כל אחד את האבר שזכה בו נותנין אותם מחצי כבש ולמטה במערבו וגדולי המחברים כתבו בה במזרחו ולא ידעתי למה ואחר כך מולחין שם את האיברים והתבאר באחרון של עירובין שבוזקין מלח על הכבש שלא יחליקו רגליהם ואחר שהעלו אותם לכבש מתכנסין כלם ללשכת הגזית לקרוא את שמע על הצד שיתבאר בסמוך:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

מן השמים לארץ רחוק כו׳ א״ל ממזרח למערב כו׳. ובפ׳ אין דורשין אמרינן (התם) דשוין הם דאדם הראשון היה מגיע מן הארץ עד לרקיע ומקצה השמים עד קצה השמים ואידי ואידי חד שיעורא הוא וכתבו התוס׳ שם דההיא סוגיא פליגא אמאן דס״ל הכא דמזרח ומערב רחוק טפי דאלת״ה אדם היכי קם כו׳ עכ״ל ע״ש והרא״ם כתב בפרשת ואתחנן דלמ״ד נמי התם דאידי ואידי חד שיעורא הוא הא פשיטא דמקצה השמים ועד קצה השמים ממש דהיינו מקצה השמים המקיף במזרח עד קצה שמים המקיף השני שכנגדו במערב הוא כפל מן הארץ עד לרקיע וא״כ אדם היכי קם כו׳ אבל מקצה שמים היינו מקצה המקיף במזרח עד קצה האחר שהוא מרכז הארץ והוא ודאי השיעור שמגיע מן הארץ עד לרקיע כו׳ ע״כ תוכן דבריו ולפי זה צ״ל נמי הכא הא דקאמרי חכמים דזה וזה שוין דממזרח היינו מקצה המקיף במזרח עד קצה המערב שהוא מרכז הארץ ולא קצה המערב המקיף דמשני קצות המקיף היה כפול כמן הארץ עד לרקיע כמ״ש הרא״ם וכן משמע קצת דממזרח למערב היינו מקצה המקיף במזרח עד קצה המערב שהוא המרכז הארץ מהא דא״ל ממזרח למערב הוא רחוק טפי תדע שהרי חמה במזרח הכל מסתכלים בה כו׳ דמשמע דאיירי ממזרח שהוא קצה המקיף ששם החמה עולה ועד קצה המערב שהוא מקום שהכל מסתכלין בו שהוא מרכז הארץ ולא קצה המקיף במערב ששם אין הכל עומדין להסתכל בו ודו״ק:

א״ל שמים נבראו תחלה או הארץ כו׳. פרש״י כלומר או ארץ ושמים נבראו ביחד עכ״ל ואין הלשון משמע כן אלא דיש להסתפק נמי או הארץ נבראת תחלה והכי איתא בפרק אין דורשין דאיכא למ״ד ארץ נבראת תחלה שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים ושם יבואר פלוגתייהו ויש בזה מקום עיון כיון דשמים וארץ במאמר אחד נבראו מה שייך בזה ונופל בהם להיות הא׳ תחלה ומוקדם לחבירו ושם יבואר באורך ע״ש:

א״ל אור נברא כו׳ א״ל מלתא דא אין לה פתר כו׳. יש לדקדק כיון דידעו להשיב על זה שהחשך נברא תחלה אמאי לא השיבו לו כן ואם היה שואלים אח״כ מה למעלה מה למטה כו׳ ה״ל אז להשיב מלתא דא אין לה פתר ונראה לדעת זקני הנגב דשמים נבראו תחלה קרא סדר הבריאה קחשיב ובראשית כמו בראשונה והשתא מקשה למה לא השיבו לו כן דה״נ בחשך ואור ודאי סדר הבריאה קחשיב וחושך נברא תחלה ומשני דסברי דלמא אתי לשיולי מה למעלה כו׳ ר״ל דבהא גופיה בשאלת אור וחושך הוו סברי דאתי לשיולי מה לפנים ומה לאחור וכו׳ כדעת המינים שהחושך אינו אלא העדר אור ולא היה צריך בריאה קודם האור אבל אנחנו עדת המאמינים כי הש״י ברא שניהם יש מאין ואין לנו לשאול מה לפנים כו׳ וע״כ השיבו לו כן מלתא דא אין לה פתר כי אין לשאול מה לפנים כו׳ והמקשה אי הכי שמים נמי לא נימרו כו׳ הוה ס״ד דה״ק דלמא אתי לשיולי מה לפנים כו׳ דלכך לא השיבו לו באור וחשך משום דלמא אתי לשיולי מה לפנים כו׳ במלתא אחריתא ולהכי מקשה דא״כ שמים נמי לא נימרו ליה מטעם זה דלמא אתי לשיולי מה לפנים כו׳ במלתא אחריתא ומשני דהכי קאמרינן דמעיקרא כששאל משמים וארץ סברי דאקראי בעלמא כו׳ אקראי מלשון קראי דהוה שאיל אי כסדר הבריאה קחשיב בהו קרא והשיבו לו דכן הוא מקראי ושמים נבראו תחלה ושוב כששאל להו על אור וחשך סברי דאי כפשטיה שאל כיון דהשבנו לו כבר בשמים וארץ דכסדר הבריאה קחשיב קרא א״כ מה שאל בחשך ואור דודאי ה״נ נימא דכסדר הבריאה קחשיב אבל ודאי דכוונתו בשאלת אור וחשך כדעת המינים דהחשך אינו בריאה אלא העדר אור ולכך השיבו לו מלתא דא אין לה פתר דהיינו דאין לשאול מה לפנים כו׳ ודו״ק:

א״ל איזהו חכם הרואה את הנולד כו׳ ואיזהו גבור כו׳. בפ״ד דאבות קאמר גבי גבור ועשיר כי הכא אבל בחכם קאמר בע״א איזהו חכם הלומד מכל אדם והך דרואה את הנולד קא״ל בפ״ב דאבות גבי איזה דרך שידבק בה אדם ונראה דאלו השאלות כלפי עצמו שאלם שישבחו ויהללו אותו בהן לפי שהיה חכם בחכמת הפיליסופיא שהיה תלמידו של אריסטוטלוס והיה גבור כובש כמה ארצות וגם עושר בנכסים שאסף במלחמה אבל הם השיבו לו ע״פ מ״ש הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו גו׳ כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל גו׳ דהוא תכלית ואושר האמיתי וז״ש לו כששאלן שישבחו אותו בחכמתו הפילוסופיא א״ל דאין זה חכם אמיתי אבל הרואה את הנולד שהוא מביט ורואה לתכלית שהוא נולד לבסוף דהיינו וידוע אותי הוא החכם האמיתי ואח״כ שאלן איזו גבור שישבחו אותו על שכבש כמה ארצות והשיבו לו שאין זה גבורה אמיתית אלא כובש את יצרו כדמייתי לה מקרא בפ״ג דאבות וכן קא״ל איזהו עשיר כו׳ שישבחו אותו בעושר וא״ל שאין זה עושר אמיתי הבא לו בגזילה במלחמה אבל זה השמח בחלקו ונהנה מיגיע כפו כדמייתי לה מקרא שם זהו עושר האמיתי:

א״ל מה יעביד אינש ויחיה כו׳. רש״י פירשו לענין גאוה ושפלות וכה״ג כתב הערוך בערך חי ע״ש ויותר נראה לפרשו כמשמעו מה יעביד אינש ויחיה והשיבו לו ימית את עצמו בעוה״ז להרחיק מתענוגי עוה״ז כדי שיחיה לעוה״ב כמ״ש אדם כי ימות באהל וא״ל מה יעביד אינש וימות א״ל יחיה את עצמו בעוה״ז בתענוגים וימות בעוה״ב א״ל מה יעביד אינש ויתקבל כו׳ גם זה כלפי עצמו אמר שישבחו אותו את מלכותו כמ״ש לבסוף ירחם מלכו ושולטן דהיינו שיבקש מלוכה ושררה כדי שיעשה טובה לבריות והם א״ל בהיפך זה יסני מלכו ושולטן דהיינו שירחיק אדם עצמו מהשררה שא״א להם לעשות טוב וישר לכל א״ל בימא יאי למידר או ביבשתא כו׳ לפי שיורדי הים הרווחה להם מצויה כמ״ש בפ׳ הבע״י אין לך אומנות פחותה מן הקרקע שנאמר וירדו מאניותיהם גו׳ ואמרו בעירובין לא מעבר לים היא לא בסחרנים ולא בתגרנים היא אבל מצד אחר קשה להם בים דהסכנה מצויה בהם יותר מיושבי יבשה והשיבו לו מטעם זה דהא כל נחותי ימא לא מייתבי דעתייהו עד דסלקין כו׳ דהיינו דעלייה הוא להן ולא ירידה:א״ל אידין מנכון חכם יתיר כו׳. שהיה לו לב עליהן בכל הדברים אלה שהתריסן נגדו וביזו וגינו כל עניני חכמתו וגבורתו ועושרו ומלכותו וע״כ אמר איזה מנכון חכם יתיר דודאי על פיו השיבו לו כך ואמרו דאינו כן דאתה רואה דכחדא שוין דהא נתכוונו לדבר א׳ ואם תשים אשמה עלינו על כולנו הוא וע״ז א״ל על מה דין אתריסון נגדי לגנות ולבזות את כל מעלתי חכמתי ועושרי וגבורתי ומלכותי ורש״י פירשו לענין אמונה וקבלת אלהותו והוא דחוק שלא נזכר זה שהתריסו בזה נגדו ושבקש מהם על זה להפך אמונתם וא״ל שטנא נצח דמה שדברנו לך שטנא ותירוס נגדך הוא ניצוח שיש לנו נצחון אמיתי בכל הדברים וא״ל הא אנא מקטלינא כו׳ אע״ג דנצחתם אותי חייבים אתם קטלא כההיא דפ׳ אד״מ דא״ל קיסר לר׳ תנחום מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי למלכא שדיוה לביבר כו׳ וא״ל דלא יאי למלכא כזב דכן דרך כל המנצחים עם שהתקיף ממנו שמבטיח אותו מקודם שלא יהיה לו לב ואיבה עליהם בעבור הנצחון אם ינצחן וק״ל:

חמרי לובאי. פרש״י חמור מצרי ופי׳ התוס׳ פ״ק לבכורות עש״ה פוט ולוב היו בעזרתך כו׳ ע״ש ודפרש״י בהברא פי׳ בערוך בערך הבר מלשון אפילה שתרגומו בהברא ואייתי קבורי דמתני כו׳ פי׳ פקעיות של חבלים כמו אייתו ליה תרי קיטרי כו׳ דפ״ק דע״ז:

בעא למיעבד קרבא בהדייהו כו׳. שכן דרך המלכים המנצחים שאינן מבקשים שלום מלכים ומדינות אחרות גם כשרוצים להיות נכנע במסים אבל הם רוצים לכבוש במלחמה כדי להיות הם כפופים ביותר ושיתגדל שמם בנצוח המלחמה וע״כ א״ל כי לא יהיה לך עמנו לשם ולתפארת דאי קטלת לן כו׳ וק״ל:

גמ' תדע וכו'. נ"ב עיין מטפחת ח"ב:

שם אמר להם שמים נבראו תחלה כצ"ל. ונ"ב וא"ת אלכסנדרוס מהיכן ידע לגמרי מבריאת שו"א (הלא רבו היה מכחיש הבריאה) אם לא מן התורה ששמע או קרא א"כ כבר ידע מהכתוב ומאי קמבעיא ליה י"ל דהוי נמי קשה ליה קראי דכתיב נמי ביום עשות ה"א ארץ ושמים כדרמי להו פא"ד ופשטו לי' מדאקדים קרא שמים בתחלת סיפור בריאת שו"א [א"ה דבריו תמוהים כי באמת רבו לעת זקנתו חזר משיטתו והאמין בחידוש העולם ומעתה אין מקום לקושיתו]:

שם אמר להם האור נברא תחלה כצ"ל:

שם אתריסתון לקבלי. נ"ב לשון התרסה כענין העזה:

שם בגזרת מלכין. נ"ב כלומר לא לבד אתכם או ב"י היושבים בארצי ותחשבו שישלטו שאר בני אומתכם וקרי לי מלכותא קטיעא. כי בידי לצוות ולגזור על כל מלכי עמים (כי מלך בכיפה היה) שיעשו כמוני. ויכולתי לעקור אומתכם ואמונתכם שכל המלכים נשמעים לגזרתי:

שם דפרשי בהכרא כצ"ל. ונ"ב בכ"ף גרס:

שם מלכה דקטלוהו נשי אמר להו כצ"ל:

במפרש ד"ה ותדע וכו' שאין יכולים לראותה כצ"ל:

ד"ה מלתא וכו' שיודע לפותרו כצ"ל:

ד"ה אמרו לו וכו' אף כי לנדיב שפת שקר כצ"ל:

ד"ה אמר להם וכו' אמטול הכי משיילנא וכו' ללכת שם אמטול הכי כצ"ל:

ד"ה אייתי חמרא וכו' דפרשי בהכרא כצ"ל:

שנאמר כגבוה שמים על הארץ כרחוק מזרח ממערב. אין זה פסוק אחד אלא תרי קראי דסמיכי להדדי כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו והיינו דקאמר ואי חד מינייהו נפיש נכתוב תרוייהו כלומר נכתוב גבי גבר חסדו על יראיו וגבי הרחיק ממנו את פשעינו כי ההוא דנפיש ומיהו החכם הגדול ראב"ע ז"ל פירש בפסוק כגבוה שמים על הארץ וגו' שמזרח רחוק ממערב כפל הגובה מן הארץ עד לרקיע. ובאמת אין זה הכרח טוב האי דקאמרי ואי חד מינייהו נפיש נכתוב תרוייהו כי ההוא דנפיש כי מצינו רבות כהנה שכתוב גבי שני ענינים כי הכא שני שיעורים דזוטר ודנפיש. ותמיה אני למה דרשו החכמים דזה וזה כאחד שוין מדברי קבלה למה לא דרשו זה מן התורה כדדרשו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות ובחגיגה פרק אין דורשין א"ר אליעזר אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר למקצה השמים ועד קצה השמים אי הכי קשו קראי אהדדי אידי ואידי חד שיעורא הוא וכתבו שם התוספות וז"ל ופליג אמאן דדריש בתמיד דמזרח ומערב רחוק טפי דאי לא תימא הכי אדם היכי הוה קם כיון דכתיב מקצה השמים ועד קצה השמים. וי"ל שסובר שהיה בגן עדן עד שנתמעט עכ"ל ושמא י"ל משום דפשוטו של הפסוק ולמקצה השמים וגו' לאו בהכי מיירי כלל אלא ר"ל וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה:

שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זהו כדעת בית שמאי בפרק אין דורשין דאלו בית הלל אמרי ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וחכמים אומרים זה וזה כאחת נבראו שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וגו' ומסיק התם מכח דקשו קראי אהדדי כשנבראו ברא שמים ואח"כ ברא הארץ וכשנטה נטה הארץ ואח"כ נטה שמים:

כיון דחזו דקהדר שאיל כו'. ואע"ג דשאיל מעיקרא מן השמים לארץ רחוק כו' לא חששו מלהשיב לו שמים נבראו תחלה משום דאין זה שאלה עמוקה מן השמים לארץ רחוק כו':

דילמא אתי לשיולי מה למעלה. במסכת חגיגה ריש פרק אין דורשין פרש"י מה למעלה מהרקיע שעל ראשי החיות ומה למטה מהן (ויש ספרים דגרסי מה למטה מהתהום) ומה לפנים חוץ למחיצת הרקיע למזרח ומה לאחור למערב ע"כ. וראיתי כתוב בהגה"ה וז"ל אינו יכול להיות מה שפרש"י מה לפנים חוץ למחיצת הרקיע ומה לאחור למערב מדפריך בגמרא בשלמא מה למעלה ומה למטה ומה לאחור לחיי אלא לפנים מאי דהוה הוה אלמא מה לפנים קודם לעולם הוא ועוד בתוספתא מה לפנים ומה לאחור מה היה ומה עתיד להיות ע"כ הגה"ה. וכן פירשו רוב המפרשים מה לפנים קודם שנברא העולם ומה לאחור מה שיהיה אחר שיכלה העולם והתוספות כתבו בסוף פרק הקורא את המגילה עומד וז"ל מה לפנים ומה לאחור פירוש מה בסוף גבולי העולם למזרח א"נ מה היה קודם ששת ימי בראשית ומה יהיה אחר שיכלה העולם ע"כ. ומתוך מה שכתבתי בשם ההגה"ה שהבאתי יתבאר לך דפירוש קמא אין לו שחר:

ימית את עצמו יחיה את עצמו. פירש המפרש ישפיל את עצמו יגבה את עצמו כו'. ולי נראה לפרש ימית את עצמו היינו לא יאכל מעדנים יותר ממה שיש לו אלא יסתפק עצמו בצמצום כדי שלא יצטרך לילך ולגזול כשיחסר לו ויהרגוהו ודכוותיה יחיה את עצמו והיינו יאכל מעדנים יותר ממה שיש לו ולכשיחסר לו ילך ויגזול ויהרגוהו:

מה יעביד איניש ויחיה וכו'. עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דף קנ"ח ע"ג וקרוב למ"ש פירשו הרא"ש והראב"ד בחידושיהם אלא שיש קצת ט"ס בדבריהם כאשר יראה הרואה וק"ל:

השיר שהיו הלוים אומרים במקדש וכו'. כשאומרים השירים הללו בסוף תפלת שחרית מנהג חכמים פשוט לומר השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש ביום ראשון בשבת בשעה שהיה קרב תמיד של שחר בשירה וזמרה. וכן אומר ביום שני בשבת וכו' לקיים מצות זכור את יום השבת לקדשו כמ"ש הרמב"ן בפירוש עה"ת פרשת יתרו שצריך למנות הימים יום א' בשבת יום ב' בשבת וכו' ע"ש:

לחי העולמים. הרב תוספת י"ט האריך שצ"ל לחי בצירי אמנם כתבו שחזר בו הרב תי"ט והרב יעב"ץ בתשובות ובלחם שמים האריך הרבה ומסיק בפתח ועמ"ש אני הדל בברכי יוסף א"ח סימן ר"ז בס"ד. ואחרי הודיע אלהים י"קר סהדותא שהרב תי"ט חזר בו. וכמה רבנים מגדולי המדקדקים אמרו שגם לפי הדקדוק ניתן ליאמר חי בפתח אין לשנות הנסח הקדום ולשון מדברת זאת אומרת פת"ח בברכות:

(לב א) בעינא דאיזל למדינת אפריקי וכו' דפסקי הרי חושך וכו'.—נראה שמדינת אפריקי דהכא איננה חלק הארץ הנודע מקדם ועד היום בשם "אפריקא" אלא היא איזו מדינה בהודו המזרחית, שבזמנו של אלכסנדרוס המוקדוני היתה נקראת "אפריקי", והרי חושך דכאן הם הרי הימליא הנודעים, המפסיקים בין הודו ואפגניסטאן, והרים אלה רמים ונישאים מאד מאד, ולכן כינו אותם בשם "הרי חושך", שהעומד לרגליהם למטה אינו יכול להביט אל ראשם שלמעלה מרוב גובהם, וגם עב הענן מחשיך אותם וערפל יכסם תמיד. ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א: "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי". וכן בבבלי (סנה' צד א): "להיכא אגלי להו^*דכתיב וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי הי נינהו אותן מקומות - כן פי' רש"י שם.? מר זוטרא אמר לאפריקי ור' חנינא אמר לערי סלוג". ונודע שחלח וחבור נהר גוזן והרי מדי - כולם אינם בחלק הארץ המכונה "אפריקא". ומוכרח שאפריקי זו שבתלמודים אחרת היא, ונמצאת מאחורי הרי חושך הם הרי הימליא, כמו שביארנו. והרי סלוג, שעניינם "הרי שלג" הם הם ההרים הנ"ל, משום שהשלג נמצא עליהם תמיד, בחורף ובקיץ, כי מחמת גובהם ישלוט בהם הקור כל ימות השנה, ולעולם לא ימס השלג שבראשם. ועוד אמרו בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ו [כט סע"ג]: "לשלש גליות גלו ישראל וכו' ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם". וענין זה שגלו לאחורי ההרים הללו, אשר ענן וערפל שוכן עליהם תמיד, כמו שביארנו; והרי חושך אלו מפסיקים בינינו ובין הגולים, וכאילו הענן כיסה אותם. ועוד מצינו בב"ר פל"ג (וכעין זה גם בירושלמי ב"מ פ"ב ה"ה): "אלכנסנדרוס מוקדן אזל לגבי מלכא קציא לאחורי הרי חושך ושלח ליה נפק ליה והוא טעין גידומי דדהב בגו דסקוס דדהב (פי' לחם זהב על שלחן זהב)". וכתב החכם שולמאן בסוף ח"א מספרו דברי ימי עולם, שבזמן אלכסנדרוס היה מלך אחד בארץ הודו מבני משפחת "קאצי", והוא "מלכא קציא" שבב"ר. ומצאתי בספר תבואות הארץ פ"ה, שדעתו על הרי טויריס שהם לצפון נהר פרת, ובעבר הרים אלה היתה אפריקי זו (ע"ש). ובערוך השלם ע' אלכסנדרוס כתב, שהרי חשך הם הרי "קציא" שבנגב מצרים התחתונה, וזהו "מלכא קציא" שבמדרש (ע"ש). ולדעתנו דברי שניהם אינם מחוורים, והעיקר כמו שביארנו.

מן השמים לארץ רחוק. כלומר איזה רחוק יותר: אמרו לו ממזרח למערב. רחוק יותר משמים לארץ: ותדע שהרי חמה במזרח הכל מסתכלים בה חמה באמצע רקיע אין הכל מסתכלין. ולמה לפי שהחמה כשהיא במזרח או במערב היא רחוקה ובשביל שהיא רחוקה יכולים להסתכל בה שאין האורה מזקת לעינים אבל כשהיא באמצע הרקיע קרובה ואורה מזהיר כ''כ שאין יכולין לראות: וחכ''א זה וזה מדתם שוה. כדמוכחי קראי: כתוב אחד אומר כגבוה שמים על הארץ וכתוב אחד אומר כרחוק מזיח ממערב. ואם לא היתה מדתן שוה אלא מזרח ומערב רחוק יותר למה אחז הכתוב במועט במדה לא היה לו כלל לומר אלא המרובה אלא ודאי שניהם שוין במדה לכך אחז את שניהן: אלא מאי טעם חמה באמצע הרקיע אין הכל מסתכלין בה. כמו שהם מסתכלין כשהיא במזרח או במערב: משום דקאי להדיא. בגילוי היא עומדת ולא כסי לה מידי ובשביל כך אורה מזהיר ומזיק לעינים המביטות שם: אמר להם שמים נבראו תחלה. כלומר או ארץ ושמים כאחד נבראו: שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים. אלמא שמים קדים: אור נברא תחלה. כלומר איזו נברא תחלה: מילתא דא לית ליה פתר. דבר זה ששאלת אין שום אדם בעולם שיודע לפותרה: ופריך הש''ס ואמאי השיבו ליה מילתא דא לית ליה פתר: ולימרו ליה. מן הפסוק דחשך נברא תחלה שנאמר וחשך על פני תהום והדר ויאמר אלהים יהי אור אלמא חשך קדים: סברו אי אמרו ליה. הרי אתא לשייולי מה למעלה ומה למטה והילכך השיבו ליה מילתא דא לית ליה פתר וימנע ולא ישאלם עוד ממעשה בראשית: אי הכי. דבשביל כך נמנעו מלהשיבו תחלה נמי אמאי השיבו לו השמים נבראו תחלה לא היה להם להשיבו כלום משום דילמא אתי כו': מעיקרא סברי אקראי בעלמא הוא. דקא משאיל ולא ישוב עוד לשאול יותר ממעשה בראשית לכך יכולים להשיבו האמת כיון דחזו וכו': אידין חכים. מי מיתקרי חכם: הרואה את הנולד. המבין מלבו מה שעתיד להיות קורות שעתידים לבא ונזהר מהן: הכובש את יצרו. בא לידי עבירה וכבש את יצרו ונמלט ממנה: השמח בחלקו. בעה שנותן לו המקום: ימית את עצמו. ישפיל את עצמו: יחיה את עצמו. יגבה את עצמו ומתוך כך יתנו בו הבריות עין רעה ויקנאו בו וימות ולימדוך חכמים שאדם הרוצה שיחיה ישפיל את עצמו וירחמו עליו הבריות ויחיה שנים הרבה ומגאוה ימנע את עצמו שלא יקצרו ימיו וימות בלא עתו: יסנא מלכו ושלטון. ויתקבלו דבריו ויאהבו אותו אבל אדם רגיל לדבר עם מלכים ושרים מקנאים בו בני אדם ומתוך כך שונאים אותו ואת מעשיו: דידי עדיפא מדידכו. חכמתי גדולה משלכם שאני יועצו עצה טובה שעל ידה יהא מקובל לפני הבריות ואיזו עצה ירחם מלך ושלטון וידבר עמהם תמיד ויעביד טיבו עם בני העיר בשביל אנשי העיר וידבר עליהם אל המלך שלא להכביד עולו עליהם ואז יבאו בני העיר לעובדו: בימא יאי למידר או ביבשתא. באיזה מקום טוב לגור בים או ביבשה השיבו לו ביבשה: דהא כל נחותי ימא לא מיתבא דעתייהו. אין דעתן מיושבת בהן עד שירדו ליבשה: אי דין מנכון טפי חכים. איזה מכם חכם יותר: כולנא בחדא פתרנא לך. כולנו חכמים ואין חכם זה מזה שהרי כולנו הסכמנו לדעת אחד: אמר להן מה דין אתריסתון לקבלי. מה זה שאתם עומדים נגדי ואינכם מחזיקים יראתנו הלא אתם יודעים כי אנחנו הרבים ואתם תחתינו. אתריסתון לשון תריס ומגן: אמרו ליה שטנא נצח. זו אינה ראיה שהרי אתם רואים בכל יום שהשטן הוא נוצח ומטעה בני האדם אף אתם אל תתמהו על שאנו תחתיכם: אמר להם. שוטים אתם שאתם מחזיקים יראתכם שאם ארצה אהרוג אתכם בגזירת מלכים שאני מלך ואבקש לשאר מלכים שאוהבים אותי שיתנו לי רשות להרוג אתכם: אמרו לו שילטון ביד מלכות ולא יאי למלכא כזב. כלומר בידך הממשלת לעשות שאתה מלך ושר אבל בכך נחמתנו שהבטחתנו שלא תעשה עמנו רעה ואין נאה למלך לדבר שקר שנא' אף כי לנדיב דבר שקר (משלי יז): מיד אלביש יתהון. הלביש אותם לבושי ארגמן וישם רביד זהב על צוארם: אמר להם בעינא דאיזל. רוצה אני לילך למדינת אפריקא: אמרו לא מצית אזלת. אינך יכול ללכת שהרי חשך באמצע הדרך מקום שיש בו חשך בין ביום בין בלילה ואין שום אדם יכול לעבור אותן הרים: אמר להם לא סגיא דלא אזילנא אמטו הכי משיילא מה אעביד. תקעתי עצמי ללכת שם אמטו הכי ובשביל שתקעתי בעצמי אני שואל לכם עצה מה תקנתי ובאיזה ענין אוכל לעבור: אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא. הבא חמורים גדולים ממצרים שיודעין ללכת בחשך. דפרשי כמו (פסחים דף ו.) המפרש והיוצא בשיירא: ואייתי קיבורי דמתני וקטר בהאי גיסא. וקשור בהאי גיסא בעברך: וכשתחזור למקומך [תאחוז] באותן קיבורי דבשבילם תשוב למקומך על פי קיבורי עד שתגיע למקום שנקשר ואז תהיה במקומך: עבד הכי כי מטא לההוא מחוזא דכולה נשי. לא היה באותו הכרך כי אם נשים: בעא למעבד קרבא. רצה לעשות עמהן מלחמה: אמרו לו. הנשים אי קטלת לן יאמרו נשי קטיל כלומר זו אינה גבורה אם תלחם עמנו שהרי אם תהרוג אותנו יאמרו העולם שישמעו בדבר נשים הרג וזו אינה גבורה. ואם אנו נהרוג אותך יאמרו השומעים כמה גרוע מלך זה שנשים נתחברו עליו והרגוהו מוטב שתמנע את עצמך ואל תלחם עמנו פן תהיה לבוז: אמר להן. הריני שומע לעצתכם ולא אזיק לכם והביאו לי לחם לאכול: אייתו ליה נהמא דדהבא אפתורא דדהבא. הביאו לו לחם של זהב מונח על שולחן של זהב:

אין פירוש לקטע זה