תמיד ל ע"ב

דף ל - ב

והשקו את קרבן התמיד בכוס  של זהב כדי שיהיה נוח להפשיט את עורו.

ואף על פי שהוא כבר מבוקר ממום מבערב [מאתמול, שהרי קרבן התמיד טעון ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתו], היו מבקרין אותו שוב קודם הקרבתו, לאור אבוקות.

מי שזכה בשחיטת התמיד, משכו והולך עמו לבית המטבחיים. וכן מי שזכו בהעלאת האברים, הולכין אחריו לבית המ טבחיים.

ובית המטבחיים היה לצפונו של מזבח. שהתמיד הוא עולה, ושחיטת העולה היא "על ירך המזבח צפונה". ועליו [על בית המטבחיים] שמונה עמודים ננסים [נמוכים] של אבן.

ורבעים [מרובעים] של עץ ארז, היו על גביהן של העמודים. ואונקלות [ווים] של ברזל היו קבועין באותם רבעים. ושלשה סדרים של אונקלות היו בכל אחד ואחד מהרבעים, שבהם תולין את הקרבן לאחר שחיטתו!

שהיו האונקלות סדורים זה למעלה מזה. העליון לפרים, האמצעי לאילים. והתחתון לכבשים [ר"ש מדות]. ולא היה ראשו של הקרבן נגרר על הארץ. אלא היו מניחין את הקרבן ומפשיטין אותו, על שלחנות של שיש שהיו בין העמודים.

מי שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין [קודם לפתיחת דלתות ההיכל, אף שעדיין לא הגיע זמן עבודות הדישון. ראב"ד], להיות מוכנים לעבודתם כשד' כלים בידם. ואלו הן: הטני, והכוז, [וכדמפרש ואזיל מה הם], ושני מפתחות.

הטני הוא סל שדומה לתרקב [כלי המחזיק שלשה קבין] של זהב, והוא מחזיק קביים וחצי.

והכוז דומה לקיתון [כד] גדול של זהב.

ושתי המפתחות נועדו לפתוח את הפשפש הסמוך לשער ההיכל.

שהיו שני מנעולים לפשפש הזה. אחד מצדו הפנימי שכלפי ההיכל, ואחד מבחוץ לצד העזרה. מפתח אחד היה המפתח שהוא יורד עמו לאמת השחי, כלומר לחור שבכותל [וקרי ליה הכי משום שצריך היה הפותח להכניס את ידו לשם עד בית שחיו], עד שמגיע למנעול הפנימי ופותחו. ומפתח אחד מהם היה לנעול החיצוני. ובמפתח זה הוא פותח כיון [בקלות], בלא לטרוח ולהכניס ידו בכותל.

בא לו הממונה על פתיחת ההיכל, לפשפש [פתח קטן] הצפוני.

שני פשפשין היו לו לשער הגדול של ההיכל. אחד בצפון, מימין השער. ואחד בדרום, משמאלו.

ובפשפש שבדרום, לא נכנס בו אדם מעולם.

ועליו, על הפשפש הדרומי, הוא מפורש על ידי יחזקאל, "ויאמר אלי ה': השער הזה סגור יהיה לא יפתח, ואיש אל יבא בו - כי אם ה' אלקי ישראל בא בו, והיה סגור".

נטל הממונה את המפתח, ופתח את הפשפש הצפוני, ונכנס לתא שלפני ההיכל. ומהתא נכנס להיכל. עד שהוא מגיע לשער הגדול מצדו הפנימי. וכשהגיע לשער הגדול, העביר את הנגר [הסיר את הבריח] ואת הפותחות [המנעולים], ופתחו לשער.

לא היה השוחט שוחט את התמיד, עד שהיה שומע את קול השער הגדול של היכל כשנפתח! ^[1] שאין הקרבן נשחט כל זמן שדלתות היכל נעולות. כדכתיב בשלמים "ושחטו פתח אהל מועד". ומיניה ילפינן לכל הקרבנות.

מיריחו היו שומעין את קול השער הגדול של ההיכל, כשנפתח! ויריחו היתה מרוחקת מירושלים דרך עשר פרסאות [יומא ל"ט:].

וכן, מיריחו היו שומעין את קול המגריפה ^[2] [כלי נגינה שהיה במקדש]!

וכן, מיריחו היו שומעין את קול החליל שהיה במקדש!

וכן, מיריחו היו שומעין את קול הצלצל [כלי נגינה], שהיה מקיש בו בן ארזה במקדש!

וכן, מיריחו היו שומעין את קול השיר של הלויים במקדש! וכן, מיריחו היו שומעין את קול גביני הכהן שהיה הכרוז. והיה מכריז במקדש כל יום: עמדו כהנים לעבודתכם, ולויים לדוכנכם, וישראל למעמדכם! והיתה נשמעת הכרזתו עד יריחו.

וכן, מיריחו היו שומעין את קול גלגל העץ שעשה אותו בן קטין מוכני לכיור, לשקעו בבור המים, כדי שלא יפסלו מימיו בלינה! [ונתבאר לעיל כח:].

וכן, מיריחו היה אדם שומע את קול השופר שהיו תוקעים בו במקדש בכל יום ^[3]!

ויש אומרים: אף קולו של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם המפורש ביום הכיפורים, היה נשמע עד יריחו!

מיריחו היו מריחין את ריח פיטום הקטורת שבמקדש, שהיה מתפשט הריח, והגיע עד ליריחו.

אמר רבי אלעזר בן דגלאי: עזים היו לאבא בערי המכוור, שהיו רחוקות מירושלים. והיו אותן עזים מתעטשות מריח פיטום הקטורת!

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס להיכל, ונטל את הטני, והניחו לפניו על רצפת ההיכל. והיה חופן בידיו את דשן המזבח ונותן אותו לתוכו של הטני ^[4]. ובאחרונה, לאחר שחפן בידיו את כל מה שניטל בחפניו, כיבד [טאטא] את שאר הדשן לתוכו של הטני. וכשגמר, הניחו לטני בהיכל ^[5], ויצא.

ולאחר דישון המזבח היו מדשנים את המנורה ^[6], והיא "הטבת הנרות" בבקר, האמורה בקרא ^[7]. ולא היו מטיבים את כל הנרות בפעם אחת, אלא קודם היטיבו את חמשת נרות המערביים ולאחריהם את השניים הנותרים. [לחכמים, היתה הקטרת הקטורת מפסקת ביניהם. ולאבא שאול, זריקת דם התמיד הפסיקה ביניהם]. ודרשינן כן מדכתיב "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות". אמרה תורה: חלק את ההטבה לשני בקרים, ועביד הטבת חמש נרות ברישא, והדר הטבת ב' נרות ^[9].

וקסבר תנא דמתניתין, דהמנורה היתה עומדת ממזרח למערב. ולפיכך היה מניח את שני הנרות המזרחיים לסוף. כי מדכתיב "להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות, יערוך אותו לפני ה'" ילפינן דאמרה תורה: קבע נר להדליק ממנו את שאר הנרות! ונר זה הוא השני ממזרח. משום שבהכנסו להיכל, הריהו פוגע תחלה בנר המזרחי. ואין מעבירין על המצוות. אבל אין זה הנר הראשון ממזרח, משום דכתיב "לפני ה'", דהיינו כלפי מערב. הלכך מוקמינן ליה אנר השני. והוא הקרוי "נר מערבי". ובו נעשה נס בימי שמעון הצדיק, שלא היה כבה עד הערב. והוא הוקבע להדליק ממנו את שאר הנרות. ולכך מוקמינן לחמשת הנרות שמדשנין אותם בתחלה, לחמשת הנרות המערביים ממנו.

מי שזכה בדישון המנורה נכנס להיכל. ואם מצא את שני הנרות המזרחיים דולקין - מדשן את שאר חמשת הנרות ומסלק את שמנם ופתילותיהם לתוך הכוז, ומניח את שני אלו דולקין במקומן ואינו מכבם! [ולקמן בפרק ו' יבואר כיצד היה נוהג בהם לאחר שנכנס פעם שניה להיכל, לאחר זריקת דם התמיד].

ודוקא את שני אלו היה מניח. אבל אם שאר חמשת הנרות היו דולקים, היה מכבה אותם ומדשנם ^[8].

ולאחר זמנו של שמעון הצדיק, שכבר לא אירע אותו נס בנר מערבי - אם נכנס להיכל ומצאן לשני הנרות המזרחיים שכבר כבו, הרי הוא מדשנן לפתילותיהם מהאפר שבראשיהם, ומדליקן מן הנרות האחרים שעדיין דולקין. ואם לא נשארו נרות דולקים, היה מדליק אותם את שני הנרות המזרחיים מאש מזבח העולה.

ולא היה זה דישון גמור של החלפת השמן והפתילות, כבשאר הנרות. אלא בשמן ובפתילות הישנות היה מדליקם.

וטעם הדלקתם הוא, כדי שיהיה ניכר היטב ההפסק שבין הטבת חמשה נרות לשניים אלו.

ואחר כך מדשן את שאר חמשת הנרות המערביים ^[10]. ולאחר שיזרוק את הדם ישוב ויכבה את הנרות המזרחיים, וידשנם ^[11].

ואבן היתה לפני המנורה, ובה שלש מעלות [מדרגות] כנגד שלש העלאות דכתיבי אצל המנורה. "בהעלותך את הנרות", "והעלה את נרותיה", ו"להעלות נר תמיד".

שעליה [על האבן] היה הכהן עומד ומטיב את הנרות. שלפי שהיתה המנורה גבוהה י"ח טפחים, היה צריך לעלות עליה בכדי להגיע לנרות ולדשנם.

וכשסיים את דישון חמשת הנרות, היה מניח את הכוז עם הדשן על המעלה השניה שבאבן [והשאירו שם, משום שעדיין היה צריך לדשן את שני הנרות], ויצא מן ההיכל!

הדרן עלך פרק אמר להם הממונה

פרק רביעי - לא היו כופתין

מתניתין:

א. לא היו כופתין את הטלה של התמיד בכל ד' רגליו יחד, ואף לא את שתי רגליו הקדמיות לחוד או את השתיים האחוריות לחוד. אלא מעקידין [קושרים] אותו, היד עם הרגל, כעקידת יצחק ^[12]. ובגמרא מבואר טעמא.

מי שזכו בהעלאת האברים לכבש, היו אוחזין בו בטלה בשעת שחיטה, ומסייעין ביד השוחט.

וכך היה אופן עקידתו: הניחוהו לצפון המזבח, לפי ששחיטתו בצפון כנגד המזבח, ולא חוצה לו. וראשו של הטלה מונח לצד דרום, כלפי המזבח, לפי שצריך לקרב את השחיטה למזבח ככל שאפשר, כדכתיב "על ירך המזבח". ורגליו לצד צפון. ופניו מוטים לצד מערב, כלפי ההיכל. משום דכתיב "ושחט אותו לפני ה'".

והשוחט עומד בקרן המזבח הצפונית, ממזרח לקרבן, ופניו לצד מערב, כלפי ההיכל. [ומקבל הדם עומד לידו באלכסון ומצדד פניו לצד דרום, לראש הטלה].

וחלוקים תמיד של שחר ושל בין הערביים במקום שחיטתם.

עשרים וארבע טבעות היו קבועות ברצפת העזרה, לצד המזבח מצפון. שבתוכם היו מכניסים את צואר הקרבן, בשביל שלא יזוז בשעת השחיטה. וכנגד כ"ד משמרות כהונה היו. טבעת לכל משמרת. והיו הטבעות מסודרות בשש שורות ההולכות ממזרח למערב. ובכל שורה ארבע טבעות מצפון לדרום.

תמיד של שחר היה נשחט על [בסמוך] לקרן צפונית מערבית של המזבח, על הטבעת המערבית של השורה השניה מהמזבח. ופני השוחט וצואר הבהמה הם באלכסון לצפון מערב, בשביל שלא יוסתר מקום השחיטה מאור השמש הבא בבוקר ממזרח.

ולא שחט בטבעת של השורה הראשונה מהמזבח, משום ששם היה מסתיר גובה המזבח שהוא עשר אמות את אור השמש. ובעינן שתהיה השחיטה "כנגד היום", כלומר מול השמש, כדדריש בגמרא ^[13]. אבל יותר מכך לא הרחיקו. משום דכל מה דאפשר סמכינן למזבח, כדכתיב "על ירך המזבח".

ואילו תמיד של בין הערביים היה נשחט על [בסמוך] לקרן צפונית מזרחית של המזבח, על הטבעת המזרחית של השורה השניה. ובגמרא מבואר טעמא.

שחט השוחט, וקבל המקבל את הדם בשביל לזרקו על המזבח [שאותו הכהן שזכה בזריקת הדם, הוא היה מקבלו ומוליכו למזבח].

והעולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע. כלומר, שתי המתנות ניתנות על ארבעת צידי המזבח. כדכתיב "וזרקו את הדם על המזבח סביב".

וכך היה סדר נתינתן: בא לו הזורק לקרן מזרחית צפונית של המזבח, ונותן שם מהדם זריקה אחת, שהיתה מתפשטת למזרחה של הקרן ולצפונה. ואחר כך בא לקרן מערבית דרומית, ונותן זריקה אחת שהיתה מתפשטת למערבה של הקרן ולדרומה. ונמצא הדם ניתן על ארבעת כותלי המזבח ^[14].

[ולא על הקרנות שבראש המזבח היה נותן את הדם. אלא היה עומד על הרצפה, וזורק למרחוק לקיר המזבח, למטה מחוט הסיקרא שבאמצע המזבח].

ואת שיירי הדם שנותר לאחר שתי מתנות אלו, היה שופך על היסוד הדרומי של המזבח ^[15].

עמודין ננסין. עמודין נמוכין:

ורביעין של ארז. (הנרות) [הניחו] קנים של ארז על גביהן מזו לזו:

ואונקליות של ברזל. מסמרים ושלשה סדרים של מסמרים היה לכל אחד של אותן רביעין:

ושני מפתחות אחד יורד לאמת השחי ואחר פותח כיון. כלומר שתי פתחים היה לפיתחו של (אולם) [היכל] אחד מבפנים ואחד מבחוץ אותו שבפנים היה צריך להושיט זרועו עד בית השחי עד המרפק קודם שהיה יכול לפותחו ומנעול החצוני כיון שמשים המפתח פותח לאלתר:

פשפשין. פתחים קטנים הפתוחים לתאים שבעובי החומה. לשער הגדול של היכל:

קול המגרפה. אותה דאמרינן בערכין שהיו בה עשרה נקבים שכל אחד מוציא י' מיני זמר:

חליל וצלצל. כלי זמר:

כיבד השאר הדשן לתוכו. לאמצעיתו של מזבח ולקחו והניחו בתוך הטני ויצא:

ומצא שני נרות מזרחיים. שכלפי מזרח שעדיין דולקין מדשן את השאר אותן שכבו קודם הבקר זורק מה שנשאר מן הפתילה ופסולת מן השמן לחוץ ונותן בה פתילה חדשה ושמן ומניח אלו אותן שדולקין במקומן:

מצאו שכבו. אותן שנים והאחרים עדיין דולקין:

מדשנן. לאלו שנים ומדליקן מן הדולקין ואח"כ מכבה את השאר הדולקין ומדשנן ומניח כל הדישונין הפסולת בתוך הכוז ומניח את הכוז על מעלה שניה ויצא ולאחר הקטרת הקטורת חוזר לשם כדקתני לקמן בהחלו עולין במעלות האולם נכנס ומצא ב' נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי היה מכבהו לאלתר ומדשנו ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק כו' נטל את הכוז והשתחוה ויצא מ"ט עביד לה חזות כדי שתהא הרוח מנשבת בה באותה חזות ותדלק יפה:

לא היו כופתין את הטלה. ד' רגליו ביחד ולא ב' רגלים יחד וב' ידים יחד:

אלא מעקדים אותו. יד ורגל כעקידת יצחק:

פניו למערב. לצד השכינה:

על קרן צפונית מערבית. ומקראי יליף בגמ' דכתיב שנים ליום כנגד היום [במקום] שהיום מאיר ובבקר החמה זורחת מן המזרח וכותלי המזרח מאפילין לכך היה צריך להרחיק מן המזרח:

על טבעת שניה. והטבעת לא היתה עגולה כמו נזם אלא כחצי עגולה ותוחב בארץ ואין הבהמה יכולה לזוז צוארה וששה סדרים של טבעות היו וכל סדר וסדר ד' טבעות כנגד כ"ד משמרות לכל משמר טבעת [מיוחד] ונשחט על טבעת שניה לפי שהמזבח היה מאפיל על טבעת ראשונה לכך היה מרחיק קצת מן המזבח:

מזרחית צפונית ומערבית דרומית. היה להם יסוד ונותן בהם ב' מתנות שהן ד' שמתפשטין לד' רוחות המזבח אבל קרן דרומית מזרחית לא היה יסוד ומה שמתחיל בקרן מזרחית צפונית לפי שהוא מקום לשחיטה וגם מסיים בקרן מערבית דרומית לפי ששירי הדם ניתנין בסמוך לו על יסוד דרומי:

המשנה השניה מי שזכה בתמיד ר"ל בשחיטתו מושכו לבית המטבחים ואותם שזכו באיברים הולכין אחריו והתבאר ביומא ששוהין מלשחטה עד שפותחין שער הגדול שבהיכל ובשעת פתיחת השער שוחטין את התמיד וביאר אחר כן בבית המטבחים זה שבצפון העזרה היה ושהיו בו שמנה עמודים ננסים ר"ל קצרים ורבעים של ארז על גביהן ר"ל אדנים של ארז שהעמודים תקועים בהם ואנקליות של ברזל קבועות בהם לתלות בהם בהמת הקרבן ולהפשיטה ומניחין את האיברים ומדיחין את הקרבים על שלחנות של שיש שבין העמודים כמו שביארנו ענינם בשקלים ושוחט הזוכה והשני לו מקבל את הדם ומוליכו וזורקו והשלישי שזכה בדישון המזבח הפנימי והרביעי שזכה בדישון המנורה והטבת נרותיה מקדימין קודם שחיטת התמיד ליכנס וארבעה כלים בידם הטני והכוז ושני מפתחות הטני דומה לתרקב של זהב פי' דומה בשיעורו לתרקב אלא שמחזיק קבים וחצי לבד והיה של זהב והכוז דומה לקיתון גדול של זהב כלומר דומה לקיתון גדול והוא של זהב ושני מפתחות אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון פי' שפתח זה שהיו שני אלו באים לפתחו היו באים שני מנעולים אחד בתחתית הדלת עד שהיה הבא לפתוח את זו צריך להשפיל ידו עד אצילי ידיו והוא אמת השחי שעד הפרק הנקרא קולד"י קרוי אמה סתם ועד השחי אמת השחי ואחד באמצע הדלת כשאר המנעולים שהיה פותחו לאלתר בלא שום הושטת יד ובא עכשו לבאר באי זה פתח היו השני מנעולים אלו ואמר ששני פשיפשין ר"ל פתחים קטנים היו בשער הגדול שבהיכל אחד בצפון ואחד בדרום ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו מפורש על ידי יחזקאל השער הזה סגור יהיה וכו' ואותו שבצפון שהיו בו שני מנעולים אלו ואמר שכשנפתח אותו הפשיפש אין נכנסין ממנו לאויר ההיכל אלא בחלל שבין שני כותלים הנקרא תא כלומר מבוא ויש פתח מאותו התא לאויר ההיכל ונכנס ממנה להיכל ופותח השער הגדול שבהיכל שהוא נעול מבפנים ומעביר את הנגר ואת הפותחת ופותחו ובאותה שעה ר"ל שעת פתיחת דלתות והיכל היה הזוכה לשחוט שוחט את התמיד. כך שנינו במשנה זו לא היה השוחט שוחט עד שיהיה שומע קול שער הגדול שנפתח ובא להודיע אחר כן דרך גלגול שמיריחו היו שומעים קול השער הגדול כשנפתח וכן היו שומעין קול המגריפה והוא אחד מכלי השיר עשוי בצורת מגריפה וכמו שאמרו בערכין מגריפה היתה במקדש ועשרה נקבים היו בה וכל אחד שבנקבים מוציא מיני זמר וכן היו שומעין קול מוכני של עץ שעשה בן קטין לכיור וקול גביני כרוז שהיה מכריז קודם עלות השחר עמדו הכהנים מעבודתכם ולויים לדכנכם וישראלים למעמדכם וכן היו שומעין קול השיר והחליל וקול כהן גדול ביום הכפרים וכן מיריחו היו מריחין מריח פטום הקטורת ואמר ר' אלעזר בן דלגאי עזים היו לבית אבא בכפר מגואי והיו מתעטשות מריח הקטורת ואמר אחר כן שכשנפתח השער הגדול נכנס אותו שזכה בדשון המזבח הפנימי ונוטל את השני ומניחו לפניו וחופן בידו האפר והפחם ונותן לתוכן ובאחרונה מכבד את השאר ונותן לתוכו ומניחו בהיכל ויוצא ואותו שזכה בדשון המנורה נכנס עם הכלי שהזכרנו הנקרא כוז ואם מצא שני נרות המזרחיים דולקים וכו' וצריך שתדע שמשנה זו שנוייה על דעת האומר שמזרח ומערב היו הנרות עומדות וכלם פיותיהם לצד קדשי הקדשים והשני למזרחי הוא קרוי נר מערבי שהרי כלן מערביות בהקש לראשונה ומפני שאין מעבירין על המצות קורים לשניה מערבית שבשעה שהוא נכנס פוגע במזרחית תחלה ואחר בשני לו שהוא נקרא מערבי ונותנין לו דין מערבי להיות קרוי לפני י"י ולקיים בו נר תמיד שאלו לא היה הראשון דולק לא היה השני לו קרוי מערבי שהרי אינו מערבי אלא בהקש לראשון ונמצא שהראשון שהוא המזרחי הגמור לא היה דולק מצד עצמו ולמצותו אלא ליעשות שני לו מערבי והשני דולק למצותו משום נר תמיד וכשמצאן דולקים כראוי לפי רגילות הנס מדשן את השאר ר"ל שמסיר השמן והפתילה ונותן בכוז אחר שכבו ומקנח הנר ונותן בה פתילה ושמן במדה הראויה שהיא חצי לוג וחוזר ומדליקן מאלו השנים הדולקים ומניח את שלו במקומן ומתקנן ואינו צריך לחדש פתילה אלא שמוסיף שמן כשיעור הראוי ואם אירע בשני אלו שמצאם כבים ואחרות דולקות מדשן את שתי אלו ומדליקן מן הדולקים ואחר כך מדשן את השאר ר"ל את שכבו מהן ואת שלא כבו מתקנן ואם כלן דולקות הוא הדין שמתקן את שני אלו תחלה ואחר כך השאר ואם כלם כבות מדליק את שני אלו ממזבח החיצון ולא ממזבח הפנימי ולא מבין הכירים כן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ גדולי המחברים סוברים שכל שכבה נר מערבי אפילו היו האחרים דולקים אינו מדליקו אלא ממזבח העולה ולא מחברותיה כלל אבל שאר הנרות כל שכבה מהם מדליקו מחברותיה ואם כן זה שאמרו מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים פי' שכבו כלם או רובם ומדליקין את המערבי מן המזבח החיצון והשאר ממנו או זו מזו וזהו מן הדולקים ואין הלשון מתישב יפה וכן יש מפרשים שאף אותם שנמצאו דולקות צריכות דשון גמור בכל בקר ומה שנאמר כאן מניח את אלו במקומן פירושו עד שידשן את השאר וכן יש בה פירושים אחרים וכבר כתבנום בשני של שבת ובמסכת יומא ביארנו שהנרות אינו מטיבן כאחד אלא בשעה זו מטיב חמש נרות הראשונות ומניח הכוז במעלה השניה מאותן שלש מעלות הנזכרות בסמוך ואחר כך יוצא לו ועובדים עד שיקטירו את הקטרת ואחר כך חוזר זה ומטיב את השתים הנשארות ונוטל הכוז בידו ומשתחוה ויוצא ומשליך מה שבכוז אצל המזבח עם דשון המזבח הפנימי ועם הרמת דשן המזבח החיצון על הדרך שביארנו ומתוך כך יש מפרשים משנתנו על ענין זה כלומר שאם מצא שני המזרחיים דולקים מניחם ומדשן את השאר עד שיחזור שניה וידשן אלו השנים ואם מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים ועוד שלשה מן אחרים כדי שיהו חמש מדושנות ויוצא ואחר כך חוזר ומטיב את השאר ר"ל השנים הנשארים וכן עקר ואף גדולי המחברים נראה שפירשוה כן בפירושי המשנה ואמר אחר כן שאבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה עומד הכהן ומטיב את הנרות וזה שהמנורה היה גבהה י"ח טפחים שהם שלש אמות ונמצא שהיה כגובה אדם בינוני ומתוך כך הוא צריך להיות לו שם מקום גבוה מעט ואחר כך אמר שהניח את הכוז על מעלה שניה ויצא עד שיחזור להיטיב את השנים על הדרך שיתבאר למטה ונמצא דשון המזבח הפנימי והטבת חמש נרות בשעת שחיטת התמיד ומתוך כך הוא חוזר עכשו בענין התמיד כמו שיתבאר בסמוך לזה בפרק רביעי:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק רביעי בעזרת הצור:

והוא נמשך גם כן לסדר עבודות והוא שאמר לא היו כופתים את הטלה ופרשו בגמ' הטעם כדי שלא יחקו את המינין שעושין כן בקרבנותיהם אלא שמעקידים אותו ופרשו בגמ' עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם ע"ה ואותם שזכו באיברים אוחזים בו וכך היתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב והשוחט עומד במזרח ופניו למערב ותמיד של שחר היה נשחט על קרן צפוני מערבי ר"ל כנגד צפוני מערבי והוא צד המערבי שבמקום השחיטה על טבעת שניה מאותן הטבעות שהתקין יוחנן כהן גדול במקום השחיטה שש מערכות קבועים בקרקע לאסור רגלי הבהמה וידיה בשעת השחיטה אחר שלא היו כופתין אותו כמו שביארנו ושל בין הערבים היה נשחט כנגד צפוני מזרחי והוא צד המערבי שבמקום השחיטה על טבעת השניה ופרשו בגמ' הטעם כדי שתהא השחיטה בכל פעם לנכח השמש שנאמר שנים ליום כנגד היום כלומר הוראה שאנו משפילים ענינו ומכניעים אותו ובלתי מיחסים לו שום ממשלה שחט השוחט וקבל המקבל ובא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן את הדם למזרחה צפונה ולקרן מערבית דרומית למערבה דרומה שדם העולה טעון שתי מתנות שהם ארבע ר"ל נתינת הדם על שתי הקרנות באלכסון ואותם שני קרנות הם מזרחית צפונית ומערבית דרומית ושירי הדם היה שופך אל יסוד דרומי והזוכים באיברים מפשיטים ומנתחים ולא הי' שובר בו את הרגל אלא נוקבו מתוך ערכובו ותולה ומפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו למי שזכה בו וחותך את הראש ונותנו למי שזכה בו וחותך את הכרעים ונותנם למי שזכה בהם מרק את ההפשט ר"ל גמר את ההפשט והוא שלוח כל העור קרע את הלב והוציא את דמו חתך את הידים ונותנם למי שזכה בהם עלה לרגל הימני חותכה ונותנה למי שזכה בה ושני ביציו עמה וקורע את הבהמה עד שהיא עומדת גלויה לפניו ר"ל שהמעים והקרבים גלויים לפניו ונוטל הפדר ונתנו על שחיטת הראש מלמעלה נוטל את הקרבים ונותנן למי שזכה בהן להדיחן וכן הכרס והולך ומדיחן בבית המדיחים שנאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והכרס מדיחין אותו בבית המדיחין כל צרכו והקרבים מדיחין אותם שלשה פעמים במיעוטה כלומר לפחות אלא שאפשר להוסיף בכל מה שירצה והדחתם על שלחנות של שיש שבין העמודים וכמו ששנינו י"ג שלחנות היו במקדש שמנה של בית המטבחים שעליהם מדיחין את הקרבים ושנים במערבו של כבש אחד של כסף ואחד של שיש ואותו של שיש נותנין עליו את האיברים ואותו של כסף נותנין עליו כלי שרת ושנים באולם מבפנים אחד של כסף שנותנין עליו את הלחם בכניסתו ואחד של זהב שנותנין עליו ביציאתו הואיל ובעודו בפנים עומד על של זהב שמעלין בקדש ולא מורידין ואחד של זהב בפנים שעליו עומד לחם הפנים תמיד ושאלו בגמ' אף לאיברים ושאר הבשר מפני מה לא עשאום של זהב או של כסף הואיל ואין עניות במקום עשירות ותירצו מפני שמרתיח כלומר שהוא חם וממהר להוציא הבשר נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד ולא היה מזיז את הכבד ממקומו נקב את החזה ונותנו למי שזכה בו עלה לדופן הימיני חותך ויורד מן השדרה ולא יגע בשדרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות חותכה ונותנה למי שזכה בה והכבד תלוי בה ובא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן ונותנה למי שזכה בה והקנה והלב והריאה תלויים בה בא לו לדופן השמאלי הניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה ושתי צלעות רכות מלמטה וכך היה מניח בחברתה נמצא מניח בשתיהן ר"ל בשתי הדפנות שתים מלמעלה ושתים מלמטה ארבע צלעות לכל אחת מהן חתכה ונתנה למי שזכה בה והשדרה עם הטחול תלויה בה והיא היתה הגדולה אלא שלאותה של ימין קורין גדולה מפני שהכבד תלוי בה ובא לו לעוקץ חתכו ונתנו למי שזכה בו והאליה ואצבע הכבד והכבד ושתי כליות עמו נטל רגל השמאלית חתכה ונתנה למי שזכה בה נמצאו כולם עומדים בשורה והאיברים בידם ועל הדרך הזה מנתחין באיברי כל עולת בהמה וכן בהפשט אלא שבעולת שור מפשיטו בלא תליה כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

במשנה אחר תי' לאור אבוקות. נ"ב כאן חסר שתי משניות שלמות ד' ה':

שם ושני מפתחות אחד וכו' לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום וכו' ואיש לא יבא בו כצ"ל:

שם היו שומעין קול מגריפה בן קטין מוכני היו שומעין קול השופר כצ"ל:

שם ומי שזכו באברים. נ"ב נ"ל שנשמט ומי שני כענין שכתוב מי ומי ההולכים כי מי מורה רק על אחד. אם אמנם נמצא מי האנשים האלה הוא כמו מה כלומר מה טיבם אצלך וכן מי לך כל המחנה מי פשע יעקב באורם כענין מלת מה:

בסה"ע היה שופך אל יסוד דרומי כצ"ל:

במפרש בסד"ה (הנמעל"ד) צאו וכו' דמחילה האמור בפ"ק כצ"ל:

ד"ה ופניו ורגליו וכו' אצל מזרח העזרה כצ"ל:

ד"ה שירי הדם וכו' על יסוד דרומי וכו' דהיינו יסוד דרומי כצ"ל:

ד"ה עד עכשיו פירש לך שחיטתו וזריקתו כצ"ל:

אף על פי שהוא מבוקר מבערב כו'. בסוף פרק אין נערכין יליף תמיד מפסח בג"ש דתמיד טעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתו:

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ובדישון המנורה כו'. בספרים אחרים כתובה משנה זו אחר משנת מי שזכה בתמיד מושכו כו' וכן עקר:

ומפשיטין על שלחנות של שיש כו'. וא"ת דבמסכת מדות פרק המזבח תנן מן השלחנות לננסין ד' אמות והכא משמע שהשלחנות היו סמוכין לננסין שבהן תולין הבהמה להפשיט והבהמה מונחת על השלחנות כדי שלא תהא נגררת ע"ג קרקע. כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפ"ק דיומא הני שלחנות אחריני נינהו דהתם מיירי בשמונה שלחנות של שיש שהיו מדיחין עליהן הקרבים כדתנן במסכת שקלים ומייתי בפרק שאחר זה ואותם לא היו עומדים בין העמודים. ומיהו קשה דבפרק שאחר זה תנן והקרבים מדיחין אותם במעטן של שלחנות של שיש שבין העמודים אלמא דהנך נמי ביני העמודים הוו קיימי. מיהו המפרש גרס התם שבבית המטבחים ואפשר ליישב גם לפי הנוסחא שבידינו אע"פ שהיו רחוקים ד' אמות קרי ליה בין העמודים ואע"פ שהיו רחוקים הננסין ד' אמות מן השלחנות לא היתה הבהמה נגררת בארץ שגוף הבהמה גדולה ומגיע לשלחנות כדאיתא בב"ר דכבשים של תמיד היו כל כך גבוהים שאוכלים ע"ג ארזים וכשהיו מרכיבין כבשי התמיד על הגמלים היו רגלי הכבשים נגררין בארץ וכן כתבו התוספות בס"פ כל קרבנות הצבור:

של שיש. בפרק שאחר זה פריך הגמרא מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש ניעבדיה דכסף ודזהב ומשני מפני שהוא מרתיח פירוש לפי שהזהב מסריח הבשר ומעפשו והשיש מקרר ומצנן ומעמידו שלא יסריח:

הטני. בערוך פי' שהוא לשון ושמת בטנא דומה לסל ופיו רחב דומה לתרקב גדול של זהב כלומר הטני דומה לתרקב ושל זהב היה ולשון תרקב תרי וקב כלומר כלי המחזיק שלשה קבין אבל הטני לא היה מחזיק אלא קביים וחצי ושתי מפתחות פרש"י בס"פ אלו מציאות גבי שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה הא מתניתין אחת שהוא יורד באמת בית השחי כו' שני פשפשים היו לו לשער הגדול הוא שער ההיכל והיו לו דלתות בתחלת עובי הכותל שהיה עביו שש אמות ודלתות אחרות לסוף עביו לצד פנים וב' פשפשים הן ב' פתחים קטנים אחד מימין שער הגדול רחוק קצת מן השער אותו שבדרום כתיב סגור יהיה בשל עתיד ומסתמא כן היה בבית עולמים אבל פשפש שבצפון היה פותחו על ידי חור שאצלו שתוחב בו ידו עד השחי וכופף ידו בפנים וע"י מנעול אחר שבו שנפתח לאלתר בלי טורח ופותח הפשפש ונכנס משם לתא והיא לשכה אחת הפתוחה להיכל ומן התא נכנס להיכל והולך בחלל ההיכל עד השער הגדול שבסוף עובי הכותל מבפנים ופותחו ובא לו אל שער השני ועומד בפנים ופותח ונגר בריח שמבריח מקצה הדלת לקצה הדלת פירוש אחר נגר היינו היתד הנעוץ אחורי הדלת בנקב שבאסקופה ואת הפותחות המנעולים והמסגרות עכ"ל פרש"י:

לא היה שוחט השוחט עד ששומע שער הגדול שנפתח. וא"ת הא דאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק איזהו מקומן ובפרק שני שעירי שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול תיפוק ליה דשחטו קודם תמיד של שחר כיון דאמרינן כאן לא היה שוחט השוחט כו' ואמרינן לעיל סוף פ"ק מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה העולה ואמר רבה העולה עולה ראשונה. ומיהו לפי מה שפירשתי לעיל בשם התוספות דקרא דהעולה דוקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה משום דכולי קרא בהקטרה מיירי לא קשיא מידי וכן תירצו התוס' בריש פ"ק דעירובין. אבל אכתי קשה שהרי בריש פרק כל התדיר יליף ממלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד כל התדיר מחבירו קודם את חבירו ופירשו התוספות שם ובשאר דוכתי טובא דקרא מלבד להקדמת שחיטה אתיא ליה דתעשו את אלה בעשיית דם איירי וי"ל דקרא דהעולה וקרא דמלבד לא נאמר אלא למצוה בעלמא ולא לעכב כדאמר אביי בהדיא בפרק התכלת ודקא קשיא לך שלא היה דבר קודם מצוה בעלמא הוא וכן כתבו התוספות שם ובפרק קדשי קדשים ובפרק שתי הלחם גבי מר אמר במסודר ומר אמר במסולק דהא דתנן לא היה שוחט השוחט כו' זהו למצוה בעלמא ולא לעיכוב והא דתניא בתוספתא דפסחים כל הזבחים שהקדימן לתמיד של שחר או עיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין היינו מדרבנן:

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח. וא"ת דבריש פרק טרף בקלפי אמר רבה בר בר חנה מירושלים ליריחו עשרה פרסאות וציר דלתות ההיכל נשמע בשמונה תחומי שבת. כבר הקשו התוספות קושיא זו התם ותירצו דצירי דלתות לא היו נשמעין אלא ח' תחומי שבת אבל השער עצמו נשמע ביריחו א"כ בתוך ח' תחומי שבת היו מרגישין קול צירי הדלתות שכל אדם יכול להרגיש שהוא קול צירים ומיריחו היו שומעין קול הברה בעלמא אבל מי שלא היה יודע לא היה מרגיש מה קול היה זה וכן הא דתנן בסמוך מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז ובפ"ק דיומא תניא גביני כרוז מהו אומר עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם והיה קולו נשמע כשלש פרסאות. צריך ליישב דמיריחו לא היו שומעין אלא קול הברה בעלמא אבל בשלש פרסאות היו שומעין קולו ממש:

מיריחו היו שומעין קול מגריפה. בפרק אין נערכין אמר שמואל מגריפה היתה במקדש ועשרה נקבים היו בה כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר נמצאה כלה מוציאה מאה מיני זמר ופרש"י מגריפה שגורפין בה את דשן המזבח בדי"ל בלעז והוא כמין כף. והקשו עליו התוספות התם דהא מגריפה היתה כלי זמר אלא נראה לפרש דשני מיני מגריפות היו אחת לדשן ואחת של שיר ע"כ. ואני תמיה מאד על בעל התוספות האלה היאך חשד לרש"י המאור הגדול דנהירין ליה שבילי דכולי גמרא כשבילי דמתי' שלא ידע דמגריפה היתה כלי זמר ושהיו שני מיני מגריפות אחת לדשן ואחת של שיר אבל רש"י כוון לומר שנקראת מגריפה לפי שצורתה היתה כמו מגריפה של דשן ובעל התוספות לא דק:

קול בן אריה מקיש בצלצל. בגמרא שבידינו כתוב אריה ביו"ד וטעות סופר הוא וצריך להיות ארזה בזי"ן וכן הוא בפ"ה דשקלים בן ארזה על הצלצל וכן הוא לקמן בסוף פרק בתרא והקיש בן ארזה בצלצל כו':

מיריחו היו שומעין קול החליל. היינו דתנן בסוכה החליל חמשה וששה כו' אע"פ שהרבה מיני זמר היו שם אלא על שם שחליל קולו נשמע יותר מן האחרים נקראו כלם על שמו:

שעשה בן קטין מוכני לכיור. פירשתיו לעיל ע"ש והא דקאמר מיריחו היו שומעין קול השופר דתנן בפרק החליל אין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש כו':

באחרונה כיבד את השאר כו'. פי' באחרונה שלא היה רק מעט דשן ולא היה יכול ליקח בחפניו כיבד שאר הדשן לתוך הטני והניחו לטני שם ויצא אבל לא היה מוציא הטני מיד שכיון שצריך לתת הדשן אצל המזבח קדמה כמו דישון המנורה היה ממתין על כהן השני שזכה בדישון המנורה עד לאחר זריקת התמיד ואז היו שניהם מוציאין זה הטני וזה הכוז ושופכין הדשן במקום אחד אצל המזבח כדתנן לקמן בפרק החלו עולים:

מדשן את השאר ומניח את אלו דולקים במקומן כו'. רבתה התימה שהרי לקמן בפרק החלו עולים תנן מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומוציא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה א"כ שתי משניות אלו נראות כסותרות זו את זו מראש ועד סוף וכבר נשאל הרשב"א על זה והנה אציג לפניך תשובתו ואח"כ אכתוב מה שדקדקתי בדבריו ומה שנ"ל עיקר בישוב שתי משניות אלו והילך לשון תשובות הרשב"א באמת כי לפי פשטן של דברים נראה שהמשנה שבפרק החלו פליגא אמשנה דפרק אמר להם הממונה וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרק במה מדליקין אלא שאני תמה במה שכתב שם הוא ז"ל וז"ל קשיא בההיא ברייתא דת"כ דתניא התם נכנס ומצא ב' נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים דאלמא אינו מדליק למזרחי ובמסכת תמיד תנן מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין במקומן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ מדשן את השאר ומשמע דברייתא דספרא משבשתא וסמי ברייתא מקמי מתניתין עכ"ל ז"ל. ואני תמה על רבינו ז"ל דמתניתין נמי היא בפרק החלו עולין ובלשונה נאמרת שם בלשון הברייתא השנויה בספרא ולי נראה ששתיהן הלכה ואין מחלוקת ביניהן כלל כמו שאכתוב לפניך בעזרת השם אלא שאני מקדים לסדר לפניך ענין ההטבה וההעלאה כולה כפי מה שאני סבור. אני סבור שההעלאה היא ההדלקה וההטבה אינה ההדלקה אלא דישון השמן והפתילה כשמצאן שכבו ונתינת השמן כמדתה ופתילה חדשה וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב והדלקת הנרות היא הטבתן וגרסינן בפרק התכלת אמר אביי מסתברא כמאן דאמר בקטרת הסמים של בין הערבים דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה ואי לאו דעבד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מהיכא, ובפרק שתי מדות מטיבה ונותן בה שמן ומדליקה אלמא הטבה לאו היינו הדלקה וכך הוא סדרן של דברים בערב מעלין שבעת הנרות דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים וגו' ונותנין בהן שמן בכל אחד ואחד חצי לוג כשיעורו לידלק מערב עד בקר בלילה הגדול שבטבת וכדתנן בפרק שתי מדות ג' ומחצה למנורה חצי לוג לכל נר ונר ואמרינן עלה בגמרא מנא הני מילי דת"ר מערב עד בקר תן לה מדתה שתהא דולקה מערב עד בקר ומכאן אנו למדין ג"כ שאם מצאן שכבו אין זקוק להן להדליקן עד הערב שאלו כן היה נותן בהם שמן כדי מדת יום ומדת לילה שהתורה לא תסמוך על הנס. ובנר מערבי בלבד הוא שהקפידה התורה להיות דולק והולך תמיד דכתיב לפני ה' תמיד אותו שלפני ה' יהא תמיד כדתניא בספרי לפני ה' תמיד שיהא נר מערבי תדיר שממנו מדליק את המנורה בין הערבים ואעפ"כ לא היו נותנין בה שמן יתר מחברותיה מפני שזהו עדותה וכדתניא בפרק כל קרבנות הצבור מחוץ לפרוכת העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדותה אמר רבא זה נר מערבי שנותנין בה שמן כמדת חברותיה שממנה היה מדליק ובה היה מסיים ומ"מ אם מצאו שכבה מדשנו ומדליקו דבעינן לפני ה' תמיד אבל השאר אם מצאן דולקין מניחן במקומן עד הערב ואם מצאן שכבו מדשן שמנן ומדשן פתילתן ונותן לתוכן שמן כמדתן ופתילה חדשה ומניחן עד הערב וזהו הטבתן שכתוב בהן בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות אבל אם מצא שני המזרחים שכבו אם יש שם נר אחד דולק מדליקן מן הדולקים וכדתנן מדשנן ומדליקן מן הדולקים ואם לאו מדליקן ממזבח העולה וכדתנן מדשנן ומדליקן ממזבח העולה וזהו ג"כ שלא כדברי הרמב"ם ז"ל ותניא בספרי בריש סדר בהעלותך יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהו דולקין לעולם ת"ל מערב עד בקר אי מערב עד בקר יכול יכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות הא כיצד יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר לפני ה' תמיד שיהא נר מערבי תדיר שממנו מדליק את המנורה בין הערבים. ומכאן תשובה להרמב"ם ז"ל שכתב בכל הנרות שאם מצאן שכבו בבקר מטיבן ומדליקן ונ"ל שסמך לו הרב על מה שאמרו בר"פ שתי מדות א"ר יוחנן נר שכבתה נידשן השמן נידשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן ומדליקה ואתמר נמי א"ר יוחנן ואמרי לה א"ר חנינא אמר רבי נר שכבתה נידשן השמן נידשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן כמדה ראשונה ומדליקה דאלמא בשעה שמטיבה מדליקה ולא מדליקה בשעת העלאה בין הערבים קאמר חדא דלא משמע הכי ועוד דאמרינן התם יתיב ר' זריקא וקא מיבעיא ליה כשהוא נותן בה שמן כמדה ראשונה או כמדה שחסרה ואי מדליקה לערב קאמר פשיטא כמדה ראשונה הוא נותן בה אלא שמדליקה לאלתר קאמר ולפיכך שאל רבי זריקא כיון שאינו מדליקו אלא שלא יהא דולק באותו שמן עד שעת העלאה דבין הערבים לא יהא זקוק ליתן בו שמן אלא כמה שרוסר להיות דולק עד בין הערבים צריך הוא להטיבו ולהדליקו ומדקאמר נר שכבתה סתם משמע דבאיזה נר שבכל ז' הנרות קאמר ולא בנר מערבי או בשני נרות מזרחיים בלבד. ולי נראה דההיא בשני מזרחיים מיירי שצריכין לידלק לעולם למאן דאית ליה מזרח ומערב היו עומדין או בנר מערבי למ"ד צפון ודרום היו עומדין לפי שנר מערבי צריך להיות דולק תמיד כמו שאמרנו ולפיכך אם מצאו שכבה מדשנו ומדליקו כדי שיהא דולק עד בין הערבים וכשמצאן כלן שכבו מטיב ראשונה חמש נרות מערביים ומקטיר ואח"כ חוזר ומטיב שתי נרות מזרחיים וזו היא שאמרו ביומא בפ"ק ובפרק שני דהטבת חמש נרות קודם להטבת שתי נרות דאלמא בבקר מטיב את כלן וכדדרשינן בהטיבו את הנרות יקטירנה בעידן הטבה יהא מקטיר ובשעת העלאה דהיינו בין הערבים אפילו כלן דולקין מדשנן ומדליקן דכתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר וכיצד סדר הטבתן והדלקתן בין הערבים בזמן שנכנס ומצאן שכבו כולן חוץ משני המזרחיים מדשן חמש נרות ואח"כ מקטיר או מפסיק בעבודה אחרת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בפרק שני דיומא ואח"כ מטיב את המזרחי ומניח את המערבי דולק ואח"כ מדשן את המערבי שבו היה מסיים ואותה פתילה הישנה תופסה בידו או מניחה בכלי ומדליק את המערבי בפתילה חדשה מן הפתילה הישנה שהיה בנר המערבי ואח"כ מדליק את המזרחי ואחריו החמש ובזמן שמצאן שכבו כלן מדשן את חמש הנרות ומפסיק בעבודה אחרת וחוזר ונכנס ומטיב את שתי נרות מזרחיים ומדליק את המערבי ממזבח החיצון ואח"כ מדליק את השאר כך נ"ל סדר הטבתן והעלאתן לדעת תנא דסדר יומא אלא שלדעת תנא דתמיד יש מחלוקת בהפסק הטבה שבבקר כשמצאן שכבו וכמו שאפרש. ומעתה אני מפרש כדי שישוו המשניות שבתמיד והברייתא שבספרא תנן בתמיד פרק אמר להם הממונה מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין במקומן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ מדשן את השאר פי' משנה זו כרבי דאמר במנחות פרק שתי הלחם מנורה מזרח ומערב היתה מונחת והראשון שבצד מזרח קרוי מזרח והשני לו מערבי לפי שהוא מערבי לראשון וכנגד החמש נקראו אלו השניים מזרחיים ולפי שאין השני מערבי אלא בהצטרפות הראשון ע"כ צריך שיהא גם המזרחי דולק תמיד כדי שיהא השני שהוא לפני ה' נקרא מערבי ומשנה זו בהטבה של בקר ולפיכך כשנכנס ומצא שניים המזרחיים דולקין מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין וה"ה לכל השאר אם מצאן כלן דולקין אינו מדשן כל מי מהם שדולק אלא הא דקתני ומניח את אלו במקומן משום סיפא נקטיה דקתני מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מה שאין כן בשאר לפי שאין זקוק להן להדלקה בשעת הטבה של בקר מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין משנה זו לצדדין קתני ברישא תני מדשן את השאר לומר אותן שכבו בין שכבו כלן בין שכבו מקצתן וסיפא קתני ואם לא כבו כלן מדליק המזרחיים שכבו מאותן הדולקין ואח"כ מדשן את השאר כלומר אותן שכבו לא שיכבה הדולקין וכדתניא בברייתא שבספרא אי מערב עד בקר יכול יכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות ומ"מ תנא דמתניתין דהכא פליג אתנא דסדר יומא דאלו להאי תנא משמע דלא מפסיקין בשום עבודה בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בהטבת הבקר שאלו כן היכי קתני מדשנן ומדליקן ואח"כ מדשן את השאר אדרבה תחלה היה לו לדשן את השאר ואח"כ ידשן וידליק אלו השנים מזרחיים וכמו שאמרו שם בפ"ק דיומא בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה בעידן הטבה יהא מקטיר קטורת ואוקימנא שקטורת בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות והטבת חמש נרות קודמת להטבת שתי נרות כדאמר התם בפרק אמר להם הממונה ומאי טעמא עבד הטבת חמש נרות ברישא ניעביד הטבת שתי נרות ברישא כיון דאתחיל ליה עביד ליה רובא אלא משמע דתנא דתמיד ותנא דסדר יומא פליגי בהא כדפליגי נמי בהקדמת קטורת לנרות או הקדמת נרות לקטרת דתנא דסדר יומא מקדים קטורת להטבת שתי נרות וכדקתני הוא מקטיר ומטיב את הנרות ותנא דתמיד מקדים הטבה כלה לקטורת וכדקתני מי שזכה בדישון המנורה ומי שזכה בקטורת ואסיקנא בפ"ק דיומא דפליגי ואומר אני דתנא דתמיד לא דריש בבקר בבקר להפסיק וכדריש לקיש דלא דריש ליה ואמר למה מטיבין וחוזרין ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה כלה וקסבר האי תנא כיון דלא אתי בבקר בבקר להפסיק בעבודה מוטב שנקדים ונדשן ונדליק את אלו השניים מזרחיים כדי לקיים לפני ה' תמיד ואי נמי אית ליה לתנא דתמיד בבקר בבקר להפסיק דלמא סבירא ליה דהטבת שתי נרות קודמת להטבת חמש נרות כל זמן שכבו דכדי לקיים לפני ה' תמיד לא אמרינן כיון דאתחיל עביד רובא ומתניתין דתמיד דפרק החלו עולין דקתני נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים משנה זו בהטבה של בין הערבים היא דלכולי עלמא מפסיק בהטבה והעלאה בקטורת דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ועל כרחין בעידן העלאה יקטיר קאמר רחמנא דאי ידליק ואח"כ יקטיר הא אין עבודה לאחר העלאה וכדאמרינן בפ"ק דיומא ותדע לך דההיא מתניתין בהטבה של בין הערבים שהוא עידן העלאה קמיירי מדקתני ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים ואלו בההיא קמייתא לא קתני אלא מדשן את השאר ומניח את אלו במקומן ולא קיהיב טעמא שממנו מדליק דהשתא לאו זמן הדלקת השאר היא ואינו מניחן אלא כדי לקיים מצות לפני ה' תמיד זה נ"ל מבואר. ואל תקשני מדקתני גם במשנה זו האחרונה מי שזכה בדישון המנורה ולא קתני מי שזכה בהדלקת המנורה שהיא העיקר בשל בין הערבים לפי שהטענה משני טעמים האחד מפני שהדישון הוא התחלה ועוד שהדישון הוא עבודה ועליו מפייסין אבל ההדלקה אינה עבודה כדאמרינן ביומא פרק בראשונה זר שסדר את המנורה נחייב איכא נתינת פתילה נתינת הפתילה נחייב איכא נתינת שמן נתינת שמן ניחייב איכא הדלקה הדלקה ניחייב הדלקה לאו עבודה היא והכי קאמר מי שזכה בדישון המנורה בערב נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי כלומר קודם שידשן את המערבי שבו מסיים לעולם וממנו מדליק בין הערבים ולא הזכיר כאן הטבת חמש נרות לפי שלא בא עכשיו אלא ללמד איזה מאלו המזרחיים מדשן תחלה ולא מדשן את המזרחי ומניחו כך זמן מרובה קאמר אלא להקדים ולומר שאותו מדשן תחלה ומניח את המערבי כדי לסיים בו ולהדליק ממנו את המנורה ועוד תדע לך שאלו בהטבת הבקר כיון שמצא את המזרחי דולק למה מכבהו והלא אפילו אחד מן השאר שהיה דולק אין מכבין אותו וכדתניא בספרי וכדכתבינן לעיל ועוד אם מכבהו לא יהיה השני לו מערבי אלא ודאי בעידן העלאה דבין הערבים היא מתניתין דההיא שעתא אפי' היו דולקין כלן מדשנן ומדליקן אפילו המערבי עצמו ולא בא כאן אלא ללמד על שני מזרחיים אלו מי מהם מדשן תחלה כמו שאמרנו והיינו דלא אצטריך למיתני מדשן את השאר דזה פשוט שהוא מדשנן ומדליקן מן המערבי הנה שעמדו שתי המשניות בלי מחלוקת וסתירה גם ברייתא דספרא בהטבה של ערב היא שנויה שהיא העיקר עכ"ל הרשב"א. ולי נראה מה שכתב דתנא דמתניתין דהכא פליג אתנא דסדר יומא דאלו להאי תנא משמע דלא מפסיקין בשום עבודה בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בהטבת הבקר מפני שהוקשה לו מה שהקדים הכא במשנה זו הטבת שתי נרות להטבת החמש דלא כרבנן ודלא כאבא שאול וניחא ליה דהאי תנא פליג על רבנן ואבא שאול כמו שחולק בשאר דברים אין זה נכון לבדות מלבנו מחלוקת חדשה ומה שהוקשה להרשב"א למה מקדים הכא הטבת שתי נרות להטבת החמש דלא כרבנן ודלא כאבא שאול כבר נתיישב יפה כפירוש רבינו ברוך בר יצחק שפירש הא דתנן מצאן שכבו מדשנן לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות דומיא למדשן שזכר לפניו ולאחריו גבי ה' נרות שהרי לעולם אין מטיבין כו' ולקמן אעתיק כל לשונו ופירש שאלו שתי משניות שתיהן בשל שחר איירי וז"ל ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים האי תנא סבור מנורה מזבח ומערב היא מונחת ופעמים שמוצא גם השאר דולקים ונקט שתי נרות מזרחיות דולקין משום דשאר נרות אפילו דולקים מכבן ומדשנן ואלו שתי נרות אם מצאן דולקין אינו מכבן ועוד משום דקתני בסיפא מצאן שכבו לאלו מזרחיות חוזר ומדליקן ובשאר נרות מצאן שכבו אינו מדליקן עד הערב מדשן את השאר חמש נרות של צד מערב מסיר מהן השמן הישן והפתילה ישנה והדשן ונותן הכל בכוז ונותן שמן חדש ופתילה חדשה ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מדשן השני מזרחיות ונותן בהן שמן ופתילה חדשה והא דמפסיק ההטבה בשחיטת התמיד וזריקת דמו ואינו מטיבן כלן יחד משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים ועביד הטבת חמש נרות ברישא והדר הטבת שתי נרות משום דכיון דאתחיל עביד רובא והאי דלא עביד שיתא והדר חד משום דכתיב בהטיבו את הנרות ואין הטבת נרות פחות משנים ה"מ בזמן שאין הנס כגון לאחר שמת שמעון הצדיק אבל קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נר מערבי דולק תמיד בדרך נס כדתניא מחוץ לפרוכת העדות עדות הוא שהשכינה שורה בישראל זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים כשהיה בא להטיב השני נרות מזרחיות לא היה מדשן אלא הנר הראשון בלבד ומטיבו ומניח הנר השני הסמוך לו דולק עד הערב שמדליק את הנרות וממנו מדליק כל הנרות האחרים ואחר שהדליק שאר הנרות מטיבו ומדשנו לנר זה בערב ומדליקו ואע"ג דכתיב בהטיבו את הנרות דאין הטבה פחות משנים הכי עדיף טפי שלא להטיב כ"א נר אחד מן השתי נרות מזרחיות ולהניח הנר השני דולק שלא להטיבו עד הערב כדי לפרסם הנס שהוא דולק תמיד ומה שמטיב חמש של צד מערב תחלה ולא חמש של צד מזרח ולבסוף שתים של מערב ומהם היה לו להדליק ולא עביד הכי משום דכתיב להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו לפני ה' אמרה תורה קבע נר להדליק ממנו שאר נרות ואיזה זה נר שני שלצד מזרח והוא קרוי נר מערבי דכי עייל להיכל בההוא נר פגע ברישא ואין מעבירין על המצות ואיכא למימר בההוא אתוק' הנס והוקבע להדליק ממנו ובנר ראשון אי אפשר דהא כתיב לפני ה' מאותו נר של צד שכינה שהיא לצד מערב ואין נר ראשון קרוי לפני ה' מצאן שכבו השניים מזרחיות כגון לאחר שמת שמעון הצדיק מדשנן ומדליקן מן הדולקין לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות שהרי לעולם אין מטיבין שתי נרות מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד כדי להפסיק בין הטבת חמש להטבת שתים אלא מדשנן היינו שמסיר הדשן שבראש הפתילה הישנה ומגביהה ומדליקה כדי להיות ניכר יפה הפסק שבין הטבת חמש נרות לשתים ואם אין בנרות דולקין מדליקין ממזבח העולה ומדשן את השאר זו הטבת חמש הנרות שנותן פתילה חדשה ושמן חדש ומניחן כבויות עד הערב שבא ומדליק ומדשן דהכא אינו כמו מדשנן של שנים מזרחיות דלעיל ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו חוזר ומדשן המזרחיות ונותן שמן ופתילה חדשה ומניחה עד הערב כבויה ונר שניה שקרויה מערבית כמו כן מדשן ומסיר השמן והפתילה ישנה ונותן שמן חדש ומדליקה ממזבח העולה כדי להדליק ממנה בערב הנרות האחרות שנר מערבי הוקבע להדליק ממנו נרות אחרות ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד כיון שצריך מ"מ להדליקה כשבא ומטיב לאחר שחיטה עכ"ל. והביאו ר"ע מברטנורה ז"ל וכתב עליו והוא המחוור שבכל הפירושים. ואני אומר עם כל השבח הזה שהוא משבח פי' זה עדיין צריך לעשות לו סמוכות ותיקון גדול דכבר ראה הרשב"א ז"ל פירוש זה ושדא ביה נרגות עבות כקורות בית הבד ודחאו בשתי ידים וז"ל מה שפירש כשמצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את השאר דהיינו חמש הנרות של צד מערב דכיון דאתחיל עבד רובא ומניח שתים אלו כשהן דולקין עד שישחטו את התמיד ויזרקו את דמו ואחר דם התמיד חוזר ומדשן שתי נרות מזרחיים שהניח דולקין שאין לו להניח להטיב באחרונה פחות משתים ע"כ. וזה אי אפשר שהמערבי דולק הוא והולך לפני ה' תמיד וכל שאינו כבה מאליו אינו מכבה אותו כל היום עד הערב שמטיבו ולא שיכבנו עד שמדליק ממנו הפתילה החדשה בערב כדאיתא בספרי יכול יכבם ת"ל לפני ה' תמיד אלמא אשר לפני ה' לא יכבנו כלל. ועוד קשה על מה שפירש שאין לו להניח להטיב באחרונה פחות משתים והלא תנן לקמן מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק וכו' דהא אנן שתי נרות בעינן באחרונה וצריך לומר לדעת בעל הפירוש הזה שהמשנה נאמרה כל זמן שהיה הנס של המערבי קיים שהיה דולק כל היום אבל כשאין הנס קיים מדשן את שניהם וזהו ששנינו מצאו שכבר מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ואפילו לא כבה כיון שאין הנס מתקיים מדשנו ומדליקו ע"כ. ואין לו אלא דברי נביאות חדא דאי מתניתין דפרק החלו בשעת הנס היאך שנה בפרק אמר להם הממונה מצאן שכבו וא"ת דמתני' בפרק אמר להם הממונה שלא בשעת הנס והא באותה משנה עצמה שבפרק החלו שהיה בשעת הנס לפי דברי בעל זה הפירוש קתני מצאו שכבה והיא שלא בשעת הנס נימא רישא וסיפא שלא בשעת הנס ומציעתא בשעת הנס ומי אמרינן להו למתניתין על כרחנו לצדדין כתביתו ולומר מניח את המערבי דולק בשעת הנס מצאו שכבה שלא בשעת הנס מדשנו ומדליקו זה דבר שאין השכל מודה לו ולא הדעת מקבלו. ועוד מאי מצאו שכבה מדשנו ואי לצדדין היה לו לומר מצאן שכבו כמו ששנו בפרק ראשון ועוד מאי מצאו שכבה והלא אפילו מצאו דולק מכבה ומדשן ומדליק לפי הפירוש הזה ובהדיא הוה ליה למיתני שלא בזמן הנס אפילו נכנס ומצא שני מזרחיים דולקין מכבן ומדשנן ומדליק את המערבי. ועוד מי דחקו לבעל הפי' הזה לומר שבזמן שאין הנס קיים אפילו מצאו דולק יכבנו ולמה מכבה דילמא חזר הנס למקומו שלא ניתן להם זמן לנס לדעת עד איזה זמן ימשוך ומכאן ואילך לא ימשך ובכל יום ויום יש להסתפק שמא נזכה ויחזור הנס למקומו ויהא עד לשאר עמו והמכבה הזה כובש עדותו ועוד. קשה אם המשנה האחרונה בשל שחר קאמר שמדשן את המזרחי כלומר שמכבהו ומדשנו ומניח את המערבי עד הערב א"כ איך תלה טעם הנחת נר המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים שאינו מפורש בכתוב והניח העיקר המפורש בכתוב שיהא דולק לפני ה' תמיד וכך היה לו לומר ומניח את המערבי דולק שנאמר לפני ה' תמיד ועוד כשמצא את המזרחי שכבה למה מדשנו ומדליקו אחר שאין אנו צריכין עכשיו להדלקתו שהרי השני לו קרוי מערבי בין שיהא המזרחי דולק בין שאינו דולק כדעת בעל הפירוש הזה ואם מפני שתהא ההפסקה ניכרת אין אלו אלא דברי תימה וכי עמידת הנר דולק מגלה על ההפסקה אדרבה היה יותר חיוב ההדלקה ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה האחרים ועם כל זה מסלק ידו ממנו ואינו מדשנו כי היוצא ורואה שמדשן את השאר ומניח זה דולק סבור שאין זה מניחו מלהטיבו עכשיו אלא מפני שהוא דולק אבל כשהוא כבה ואפ"ה מטיב את השאר ומניח את זה עכשיו ניכר ונגלה שאינו מניחו אלא מחמת חיוב ההפסקה. ועוד קשה מה שאמר בעל הפירוש הזה שאף כשהיו הנרות דולקות מכבן שהרי בספרי תניא אי מערב עד בקר יכול יכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות ועוד מנין שחייב לכבות השאר ואם לא חייב בעמידתן דולקין תמיד מ"מ לא חייב בכבויין בבקר בבקר. וא"ת כדי שלא תהא המנורה מלאה שמן שריפה ופתילות מקולקלות זה זר מאד וכי לאותו שלפני ה' וחביב מכלן לא חששה לו התורה לדשנו משמן ופתילה ישנים ומדשן שבתוכו ולשאר חששא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואינו בדין שיהו השאר מיופין ומתוקנים וזה שלפני ה' מלא דשן ומוטב שישארו כלם כן דולקים והולכין כדרך שנר מערבי דולק והולך שאי אפשר לדשנו משום עדותו ואם באנו לתלות בגזרת הכתוב שיהו השאר מתדשנין וזה עומד ודולק לא מצאנו מקום שחייב הכתוב כן ולא נתפרש בברייתא כן שיהא צריך לכבותן שכך אמרו יאירו שבעת הנרות יכול יהו דולקים לעולם כלומר שצריך שיהיו דולקים ואפילו כבו חוזר ומדליקן ת"ל מערב עד בקר יכול יכבם כלומר אם רצה לכבות יכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות כלומר שיהיו מאירין והולכין עד שיכבו מעצמן הא כיצד יאירו שבעת הנרות בחיוב מערב עד בקר ואפילו כבו מדליקן עד הבקר מכאן ואילך אם יאירו יאירו ואם כבו כבו ומדשנן שלא חייב הכתוב להיות דולק והולך תמיד אלא אותו אשר לפני ה'. סוף דבר לא מצאתי לפירוש הזה מסלול ודרך והאמת יורה דרכו והאריך עוד בקושיות הרבה ונלאיתי לכתבן כולם ולכן לא אכתוב רק עוד קושיא אחת בלבד כי היא מתורצת לפי עניות דעתי כמעט לרוב הקושיות שהקשה הרשב"א על פירוש רבינו ברוך שהבאתי לעיל וז"ל הרשב"א ועוד שכשמצאן שכבו מדשן את השניה בתחלה ואנו דישון החמשה צריכין לעשות תחילה דכיון דמתחיל במצוה עביד לה רובא כדאיתא התם ביומא וזו היא שדחקתני בתשובתי הראשונה לומר מה שאמרתי עכ"ל. ואני אומר זה מורה שלא סיימו קמיה דהרשב"א הפירוש של רבינו ברוך שכבר הרגיש הוא בעצמו בקושיא זו ובאחרות ומפני כך פירש וז"ל מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות שהרי לעולם אין מטיבין שתי נרות מזרחיים אלא לאחר שחיטת התמיד כדי להפסיק כו' וכמו שהעתקתי כל לשונו לעיל. ובזה נמי נתיישב יפה מה שהקשה הרשב"א מי דחקו לבעל הפירוש הזה לומר שבזמן שאין הנס קיים אפילו מצאו דולק יכבנו כו' והוא מפני שעל כל פנים צריך להטיב כל הנרות בבקר דוקא ואפילו הנר מערבי בזמן שאין הנס קיים כדי להפסיק כו' כרבנן או כאבא שאול ביומא למר כדאית ליה כו'. ומה שהקשה הרשב"א היאך יכבה והלא שנינו בספרי יכול יכבם ת"ל לפני ה' תמיד אלמא אשר לפני ה' לא יכבנו כו'. אני שמעתי ולא אבין הלא אין תלונתו זאת על רבינו ברוך כי אם על רבנן ואבא שאול דתרוייהו ס"ל דהטבת חמש נרות קודם להטבת שתי נרות מזרחיים כדי להפסיק כו' ואי לאו שהוא מכבן לשתי נרות מזרחיים כשמצאן דולקין ומטיבן וחוזר ומדליקן היאך תמצא הטבת חמש נרות קודם להטבת ב' נרות מזרחיים כדי להפסיק כו' והא דתניא בספרי יכול יכבם ת"ל לפני ה' תמיד לאו למימרא שלא יכבנו כלל אפילו כדי להפסיק כו' אלא שלא יכבנו ולהניחו כבוי עד הערב כמו שאר חמש נרות. ומה שהקשה עוד הרשב"א ולמה מכבה דילמא חזר הנס למקומו כו' יש ליישב ולומר אטו אכשור דרי. ומה שהקשה עוד הרשב"א רישא וסיפא שלא בשעת הנס ומציעתא בשעת הנס כו' אין זה דוחק כולי האי מלאוקמה המשנה בתרי טעמי כי מצינו כהנה רבות אבל הרשב"א עושה מחלוקת בין תנא דיומא ובין תנא דמשנתנו במקום שאינו מוכרח וזה דוחק גדול. ומה שהקשה עוד הרשב"א אם איתא שהמשנה אחרונה איירי בשל שחר איך תלה טעם הנחת נר המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים כו' יש ליישב ולומר דניחא ליה טפי לתלות טעם הנחת נר המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה כיון שהוא טעמא דקרא לפני ה' תמיד שהרי לא נאמר לפני ה' תמיד אלא מטעם שממנו מדליק את המנורה משום עדותו. והעולה בידינו שדברי רבינו ברוך הם כהוגן וכהלכה וכן נ"ל עיקר. ומעתה אשיב ידי לדקדק בדברי הרשב"א ז"ל שכתב אני סבור שההעלאה היא ההדלקה וההטבה אינה הדלקה כו' ואני תמה למה ייחס זאת הסברא לעצמו כאלו למראה עיניו ישפוט הלא כבר קדמו אונקלוס שתרגם בהטיבו את הנרות באתקנותיה ית בוציינא כו' ובהעלות אהרן ובאדלקות אהרן כו' וכן פרש"י בהדיא בחומש ובגמרא פרק שתי מדות גבי נר שכבתה נדשן השמן כו' וכן נראה שהיא דעת הראב"ד ז"ל ממה שכתב בהשגותיו בפרק ב' מעבודת יום הכפורים דוק ותשכח. גם מה שכתב הרשב"א ז"ל ואותה הפתילה הישנה תופסה בידו או מניחה בכלי ומדליק את המערבי כו' אמת שכך פרש"י בפרק במה מדליקין אבל התוספות הקשו על פירוש זה משמעתין דהתם ואמרו אלא ודאי אי אפשר לעשות כן וכשבא להטיב היה מטיב כל מה שבנר והפתילה היתה כבה מאליה אלא בעוד שהפתילה ישנה בנר מערבי היה מדליק ממנה השאר והיה מטיבה ונותן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה מן השאר ובה היה מסיים היינו ההדלקה. ויש עוד פירוש שלישי במשניות אלו והוא מה שפירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שלו ולא אעתיק לשונו רק אכתוב מה שיש לדקדק בדבריו בפרק החלו גבי נכנס ומצא ב' נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים שנראה מדבריו שהנר המערבי הוא הנר השביעי שהוא היותר פנימי והיותר סמוך לפרוכת שהוא היותר מערבי מכלם והוצרך לפרש שהשתי נרות הכתובים במשנה זו הן היותר פנימיות שהן הנר היותר קרור לפרוכת והקודם לו וא"כ צריך לומר שלא היה כתוב בנוסחא שלו לא במשנה ראשונה ולא במשנה אחרונה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים אלא שתי נרות מערביים דאל"כ איך יפרש שם המזרחיים על השתי נרות היותר פנימיות שהן לצד מערב וזו תימה גדולה דבכל הספרים חדשים גם ישנים כתוב שתי נרות מזרחיים. ועוד נראה מפירושו זה שהוא סובר שפיות כל הנרות היו לצד מערב וכן פירש כאן במשנה זו והנה הוא משים מחלוקת בין תנא דספרי לתנא דמנחות בפרק שתי הלחם דתניא בספרי לפי שהוא אומר והאיר על עבר פניה שומע אני שיהו הנרות דולקים על פני כל הנרות ת"ל אל מול פני המנורה שיהו הנרות מקבילין את המנורה והמנורה את הנרות הא כיצד שלש כלפי מזרח ושלש כלפי מערב ואחד באמצע נמצאו כלן מקבילין את האמצעי ובגמרא דידן במנחות בפרק שתי הלחם איתא מזרח ומערב הוה מונחת המנורה דברי ר' מדכתיב בנר מערבי יערוך אותו לפני ה' מכלל דכלהו לאו לפני ה' ואס"ד צפון ודרום כלהו נמי לפני ה' נינהו ורבי אליעזר בר רבי שמעון אומר צפון ודרום הוה מונחת המנורה אלא הא כתיב יערוך אותו אהרן ובניו דמצדד להו אצדודי דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שיהו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי כו' שלפי פירוש הרמב"ם ז"ל לא יסכים הפירוש של מול פני המנורה שיהו פיותיהן פונות כלפי הנר האמצעי אלא למ"ד צפון ודרום היו מונחין וגם דברי רבי נתן דאמר התם מכאן שהאמצעי משובח לא יהיה אלא למ"ד צפון ודרום היו מונחים ובחבורו בפ"ג מהלכות בית הבחירה כתב שנרות המנורה היו בין צפון ודרום. וגם על זה תמה אני טובא שהרי הלכה כרבי מחבירו ולמה פסק כרבי אליעזר ב"ר שמעון כנגד רבי. ואין לומר שטעמו משום דהוה עדיף טפי מיניה בתורה כדאיתא בפרק הפועלים שאעפ"כ לא יצא מגדר חבירו ותדע שהרי בפ"ה מהלכות כלי המקדש פסק כרבי לגבי רבי אליעזר ב"ר שמעון באבנטו של כהן הדיוט וגדולה מזו פסק רשב"ם בפרק גט פשוט בפלוגתא דרבי ורשב"ג גבי בא לידון בשטר ובחזקה כי היכי דאמרינן הלכה כרבי מחביריו ולא מחבירו ה"נ היכא דפליג אביו עליה אע"ג דרבו היה כיון דלאו רבים פליגי עליה הלכה כרבי מחבירו קרינן וכן פרש"י בפרק זה בורר. ודוחק לומר משום דקרא דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מסייע ליה לרבי אליעזר ב"ר שמעון שהרי כל כך יתפרש הפסוק יפה אליבא דרבי כמו אליבא דרבי אליעזר ב"ר שמעון וצ"ע היטב:

ובה שלש מעלות כו'. בספרי יליף לה מקרא העלה את נרותיה עשה לה מעלה מכאן אמרו אבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליהן הכהן עומד ומטיב את הנרות וכו' ומשמע שם דהיו בה שלש מעלות כנגד שלש העלאות הכתובות במנורה בהעלתך את הנרות והעלה את נרותיה להעלות נר תמיד:

שעליה הכהן עומד ומטיב במנחות פרק הקומץ רבה מייתי משנה זו וקא מותיב מינה לרב שאמר גבהה של מנורה תשעה טפחים כלומר ואם אינה גדולה אלא תשעה טפחים למה לי אבן תחת הכהן ומשני רב כי קאמינא משפת קני' ולמעלה אבל גם אני סבר דגבהה של מנורה כולה י"ח טפחים משמע דטעמא שהיה אבן תחת רגלי הכהן משום שלא היה יכול להגיע מן הארץ להטיב הנרות וכן פירש בהדיא הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה לפי שהמנורה גבוהה י"ח טפחים כגובה האדם בשוה ולפיכך היה צריך להגביה עצמו מן הארץ ולעלות למקום גבוה כדי שיוכל להטיב הנרות ולהדליקם וכו'. וקשה לי טובא שהרי בפרק מי שהוציאוהו ובפרק אמר להם הממונה ובפרק ערבי פסחים ובפ"ק דחגיגה כתבו התוספות שאי אפשר לומר דגבהו של אדם מראשו ועד רגליו אינו אלא י"ח טפחים דא"כ גבי היזק ראיה דבעי ארבע אמות בפ"ק דבבא בתרא למה לי כולי האי אלא בעל כרחך צריך אתה לומר דעד כתפיו בלבד הוא שלש אמות ואע"פ שאין צוארו וראשו מחזיק אמה כיון דאפיקתיה משלש אמות אוקמה אארבע אמות וכן אמרינן נמי בעירובין פרק מי שהוציאוהו דמקומו של אדם ד' אמות ומפרש דגופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ תחת מראשותיו כו' היינו נמי גופו ג' אמות שלימות ואמה העודפת בשביל ראשו וכדי שיפשוט ידיו למעלה מראשו וכן משמע בהדיא בפרק המצניע דגבהו של אדם עד כתפיו בלבד הוא שלש אמות דקאמר התם המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת דאמר מר ארון ט' וכפורת טפח וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תלתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת אשתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי בשלמא אי אמרת דעד הכתף הוא שלש אמות והיינו י"ח טפחים אז מוכח שפיר כי בכתף ישאו נמצא שהיה מן הארון למטה מן הכתף ו' טפחים וב' שלישים נמצא דאכתי היה גבוה מן הקרקע י"א טפחים ושליש אבל אי הוה עם הראש י"ח טפחים והלא הצואר והראש הוא יותר מטפח ושליש אשתכח דארון למטה מי' והא דתניא ביומא פרק אמר להם הממונה ובפרק ערבי פסחים ובפ"ק דחגיגה ורחץ בשרו במים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות היינו משום דכשעומק המים שלש אמות כשנכנס בהן צפו המים על ראשו ועולין למעלה גם יכול לכוף ראשו קצת עד שיתכסה כל גופו. ומה שיש בתרגום של מגילת אסתר פרשנדתא איצטלב על צליבא תלת אמין דלפון איצטלב על צליבא תלת אמין וכו' י"ל כולם קטועי ראש היו שנהרגו ואח"כ נתלו כדמוכח בהדיא בקרא עכ"ל התוס'. וכן פירשו התוספות בפרק המוכר פירות גבי וכוכין ארכן ד' אמות דטעמא דבעי ד' אמות משום דעד כתפיו של אדם ג' אמות ומשום צוארו וראשו ודפי הארון בעי אמה רביעית וא"כ כיון דגבהה של מנורה היתה מגעת עד כתפיו של הכהן מן הארץ למה היה צריך להגביה עצמו מן הארץ ולעלות למקום גבוה הלא בקל היה יכול להטיב הנרות בלי שיגביה עצמו מן הארץ כשמגביה ידיו מעט למעלה מכתפיו כיון שכל הצואר והראש היה למעלה מגבהה של המנורה ואי אפשר לומר דהמנורה לא היתה עומדת על הארץ אלא על גבי מקום גבוה דהא ליתא דהא בקרא מפורש דהיתה עומדת על ירך המשכן דהיינו על הארץ ועוד דא"כ לא פריך מידי רב שימי לרב בפרק הקומץ רבה שהבאתי לעיל. וטפי יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב כגובה האדם בשוה וזה אי אפשר כדהוכחתי מכל המקומות שהבאתי לעיל. ועוד יש לתמוה עליו שנראה מדבריו שלאו דוקא להיטיב הנרות עלה במעלות שלפני המנורה אלא גם להדליקם וא"כ קשה למה אמר התנא דוקא ומטיב ולא אמר ומדליק ומיהו בהא איכא למימר דאזיל לטעמיה שכתב בחבורו בפ"ג מהלכות תמידין ומוספין דהטבת הנרות היא הדלקתם דסבר דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות פירוש בהטיבו בהדליקו וא"כ הא דאמר כאן שעליה הכהן עומד ומטיב היינו ומדליק. אבל אכתי קשה כיון שהוא בעצמו כתב בגובה האדם בשוה א"כ למה היה צריך להגביה עצמו מן הארץ ולעלות למקום גבוה כדי להדליקם בשלמא כדי להטיב דהיינו לנקות הבזיכין ולתקן בהם הפתילות היה צריך להגביה עצמו מן הארץ ולעלות למקום גבוה לדידיה שכתב שהמנורה היתה גבוהה כגובה האדם בשוה שהרי צריך לראות בתוך הבזיכין כדי לנקותן מכל סיג ולתקן בתוכן פתילות אבל להדליקם בקל היה יכול להדליקם בלי שיגביה עצמו מן הארץ וצ"ע. אחר זמן רב שכתבתי כל זה מצאתי כתוב בביאורים על פרש"י בחומש המיוחסים להרב מו"ה נתן ז"ל מק"ק הוראדנא גדולה בריש פרשת בהעלותך וז"ל וקשה והלא קומתו של אדם היא ד' אמות זה הוא כ"ד טפחים וקומתה של מנורה לא היה רק י"ח טפחים וא"כ למה היה צריך לו מעלה. וי"ל לפי שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות א"כ י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים אחרים וא"כ היה גובה של מנורה כמו קומתו של אדם ואהרן היה צריך להביט למנורה כדי להטיב את הנרות לכך היה צריך לו מעלה עכ"ל. ואני מכיר האמת עם אותן שאומרים שאין אלו הביאורים יצאו מפה קדוש הרב ז"ל אלא דברי תלמיד טועה הם ותלה עצמו באילן גדול כי שקר מפורסם הוא מה שכתב שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות מפי גמרא ערוכה ברור מללו בהרבה מקומות כדאיתא בפרק התכלת אמר רב פפא טפח דאורייתא ארבעה בגודל שית בקטנה כו' ובפרק על אלו מומין תנא אצבע שאמרו אחד מארבעה בטפח של כל אדם למאי הלכתא לשתי אמות דתנן שתי אמות היו בשושן הבירה כו' עד נמצאת יתירה על של משה אצבע ובפרק מי שהוציאוהו ארבע אמות שאמרו באמה דידיה יהבינן ליה או באמה של קדש יהבינן ליה ופרש"י באמה דידיה איש לפי מה שגופו ארוך יש לו ד' אמות באמתו הארוכה או באמה של קדש לכל אדם אמות שוה של ו' טפחים בינונים ובמנחות פרק שתי הלחם וכמה אמה בינונית א"ר יוחנן ו' טפחים א"ר חייא בר אבין אף אנן נמי תנינא ר"מ אומר השלחן ארכו שנים עשר טפחים ורחבו ששה טפחים מכלל דהויא אמה דנפישא מינה אין והתנן שתי אמות היו בשושן הבירה כו' עד נמצאת יתירה על של משה אצבע הרי קמן מבואר באר היטב בכל הני דוכתי שהבאתי שהטפחים של בית המקדש לא היו גדולות כלל יותר מטפח של כל אדם בינוני דהיינו ד' אצבעות בגודל וכן מוכח בהדיא בסוגיא דגמרא ריש עירובין ובריש סוכה ולכן שפיר הוכיחו התוספות בפרק מי שהוציאוהו שהבאתי לעיל שכתבו אבל אם אדם עם ראשו רק י"ח טפחים יגיע הארון עד למטה מעשרה דראש וצואר מחזיק יותר מטפח ושליש כו' אבל אם איתא שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות וא"כ י"ח טפחים של בית המקדש הם כמו כ"ד טפחים אחרים אין שום קיום והעמדה לדבריהם ואפילו לפי מה שעלה על דעתו שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות אי אפשר לעלות על לב דבר זה שי"ח טפחים של בית המקדש הם כמו כ"ד טפחים אחרים שהרי שיעור יתרון השוחק על העצב לאמה שלמה אינו אלא חצי אצבע כדמוכח בהדיא מהמשנה שהבאתי לעיל שתי אמות היו בשושן הבירה כו' עד נמצאת יתירה על של משה אצבע וכן פרש"י בהדיא בפ"ק דסוכה ועוד שהרי טפח שוחק מודדין בארבעה אצבעות שאינן נוגעות זו בזו דהוי רק משהו יותר מטפח בינוני כדפרש"י בהדיא בפ"ק דסוכה גבי עושה לו טפח שוחק כו'. לכן נ"ל שדברי תלמיד טועה הם וראוי לגנוז דבריו כדי שלא יכשל בהם זולתו. שוב מצאתי כתוב מי שפירש במשנתנו וז"ל שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות היה לו לומר ומדליק וי"ל דהדלקה יכולה להיות בלי מעלה דהיה יכול להדליק על ידי מקל ונר בראשו אבל ההטבה אי אפשר בלי מעלה עכ"ל. ואני אומר שטעה בדבר משנה ואשתמיטתיה גמרא ערוכה בפרק במה מדליקין דקא מתיב רב ששת מהא דתניא מחוץ לפרוכת העדות יערוך כו' מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים והא הכא כיון דקביעי נרות לאו סגי דלא משקל קינסא ואדלוקי קשיא בין למ"ד משום בזיון מצוה ובין למ"ד משום אכחושי מצוה תרגמה רב פפא בפתילות ארוכות. הרי קמן מבואר דלא היה יכול להדליק על ידי מקל ונר בראשו אלא מיניה וביה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות תמידין ומוספין וז"ל וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועין במנורה ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון מצוה ע"כ. ונ"ל דלהכי נקט ומטיב ולא נקט והדליק משום שהיה צריך להטיב הנרות ברישא ואח"כ היה עושה הדלקה וכה"ג ממש תירצו התוס' ביומא פרק בא לו הא דנקט במשנה התם ולהטיב את הנרות ולא נקט ולהדליק את הנרות ומיהו הקושיא ראשונה עדיין במקומה עומדת וצריך עיון היטב:

לא היו כופתין את הטלה. פירש המפרש לא היו כופתין את הטלה בשעת שחיטה ארבע רגלים יחד כו' לאו דוקא ארבע רגלים יחד אלא ה"ה שלא היו כופתין את הטלה בשתי ידיו לעצמן ובשתי רגליו לעצמן אלא דוקא אחד מן הידים ואחד מן הרגלים כופת ביחד והא דקאמר בגמרא תנא יד ורגל כעקדת יצחק בן אברהם אין הכונה יד ורגל בלבד והיד והרגל השני לא היו כופתין יחד אלא ממש כעקדת יצחק בן אברהם שכפף שתי ידיו ושתי רגליו לאחוריו וקשר יד ורגל ימין יחד ויד ורגל שמאל יחד כדפרש"י ז"ל בשבת פרק במה בהמה גבי תנא עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם והא דאין אנו נזהרין בזה האידנא מלכוף בשעת שחיטה ידים ורגלים יחד משום דבזמן הזה אין דרך עובדי ע"א להקפיד בכך וכה"ג כתב בא"ז דהאידנא מותר לשחוט לתוך הגומא אפילו בשוק אע"ג שאמרו בפ"ב דחולין ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים משום דבזמן הזה אין דרך עובדי ע"א להקפיד בכך ועי"ל משום דלא היה חק המינין אלא דוקא בקרבן. כן נ"ל:

ראשו לדרום ופניו למערב כו'. ביומא פרק אמר להם הממונה פריך הגמרא היכי משכחת לה אמר רב בעוקם את ראשו ונוקמיה להדיא אמר אביי גזירה שמא ירביץ גללים ופרש"י בעוקם את ראשו לצד ההיכל ונוקמיה להדיא אחוריו למזבח ופניו להיכל שמא ירביץ גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד המזבח והכי שפיר טפי להיות זנבו לצפון וראשו לדרום נמצא זנבו שלא כנגד המזרח שאינו מושכו לצד דרום כל אורך הפר אלא שיהא מקצת גופו בין האולם ולמזבח:

על טבעת שניה כו'. בפרק עגלה ערופה מפרש הגמרא טעם למה התקין יוחנן כ"ג טבעות: של שחר היה נשחט כו'. לקמן בגמרא אפרש באורך ע"ש:

שחט השוחט וקבל המקבל בא לו לקרן כו'. בפ"ב דיומא מייתי הך משנה בלשון הזה שחט השוחט וקבל המקבל ובא לו לזרוק כו' ומינה קא דייק דהזורק מקבל הדם ולא השוחט ואף לפי הנוסחא דידן איכא למידק דהזורק מקבל הדם ולא השוחט מדקאמר וקבל המקבל אלמא דהשוחט לאו היינו מקבל שהרי אי אפשר לפרש דמלת וקבל קאי על השוחט דא"כ בהכרח צריך אתה לפרש הא דקאמר אח"כ המקבל בא לו היינו השוחט שהוא המקבל בא לו לקרן כו' וזה אי אפשר שהרי בפרק שלפני זה תנן מי שוחט מי זורק ש"מ בהדיא שכהן אחר היה זורק ולכן תמיה אני טובא על רש"י שכתב שם ובא לו לזרוק גרסינן שנראה לכאורה מדבריו שעיקר הדיוק בא מן ובא לו לזרוק והלא איכא למידק שפיר מן שחט השוחט וקבל המקבל בלבד כדאמרן ואולי נשמר מגירסא אחרת:

ונותן מזרחית צפונית כו'. בפ"ק דיומא פריך הגמרא ומאי שנא דיהיב מזרחית צפונית ומערבית דרומית ניתיב דרומית מזרחית והדר צפונית מערבית אמרי עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא הוה ליה יסוד. מאי שנא דיהיב ברישא מזרחית צפונית והדר מערבית דרומית ניתיב ברישא מערבית דרומית והדר מזרחית צפונית כיון דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח ברישא בההוא פגע. וכתבו שם התוספות ניתיב דרומית מזרחית דומיא דחטאת דכשעלה בכבש בא לו לקרן דרומית מזרחית תחלה ולא הוה מצי לשנויי כיון דעולה נשחטת בצפון וקבול דמה בצפון יהיב מזרחית צפונית דפגע ביה ברישא שהוא סמוך לו יותר מלקרן מזרחית דרומית חדא דאדרבה כיון דכל פינות דרך ימין נמצא כי קאי בצפון ופניו למזבח ומקיף דרך ימין פגע בקרן דרומית מזרחית ברישא ועוד האמת משיב לו דקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד. ניתיב ברישא מערבית דרומית דכיון דבעי' מעשה חטאת נהי דלא מצי למיתב דרומית מזרחית כחטאת משום דעולה טעונה יסוד מ"מ ניתיב ברישא מערבית דרומית שהיא קרן הסמוכה לכבש שהיה בדרום שהיה עולה בו לתת מתנות דחטאת וקרובה לו טפי ממזרחית צפונית ומשני כיון דאמר מר כל פינות כו' ואע"ג דאי שחיט על ירך המזבח צפונה פגע ברישא דרך ימין לקרן מערבית דרומית מקמי קרן מזרחית צפונית ס"ל לרבי שמעון איש המצפה כמ"ד דכל חצי העזרה עד הפתח הויא צפון והיה שוחט להלן מן המזבח כנגד הפתח וכי מקיף תו דרך ימין פגע מיד בקרן מזרחית צפונית שהיא קרובה לקרן מזרחית דרומית שהיא קרן שנותנין בה תחלה מתנות חטאת טפי מלקרן מערבית דרומית וניחא נמי דנקט דרך ימין למזרח:

מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז וכו' וי"א אף קולו של כ"ג בשעה שהוא מזכיר את השם וכו'. עמ"ש הרב תוספת י"ט ומ"ש אנכי עפר דל בקונטריס זה לעיל ביומא על דף ך' ושם הבאתי דברי הראב"ד בחידושיו למכילתין בס"ד ע"ש:

פתוחות לו כקיטוניות פתוחות לטרקלין כדמפרש במסכת מדות (דף לד.) והן הלשכות המנויות כאן לשכת הטלאים דהכא הוא לשכת טלה קרבן דתנן במדות והא דתנן התם שהיא דרומית מערבית לבית המוקד רמי להו בפ''ק דיומא (דף טו:) ומשני שפיר מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני מזבח ששקצום מלכי יון שהיא לשכת בית החותמות דתנן הכא ובה גנזו ולשכת בית המוקד הוא הנקרא בית המוקד קטן היא לשכה שיורדין בה לבית הטבילה כדתנן במדות והכהן הטובל שם מיד כשעולה מבית הטבילה היה מתחמם באותה לשכה ומסתפג וזה בית הטבילה אינו בית הטבילה דמעילה האמור בפרק קמא והרבה בית טבילה היו להם כדי שיוכלו הרבה כהנים לטבול בהרבה מקומות: לשכת החותמות. שמצניעין שם חותמות של לוקחי סלתות ונסכים מן כאן חסר מפירוש המשנה עד סוף הפרק מתני' לא היו כופתין את הטלה. בשעת שחיטה ד' רגלים יחד וטעמא בגמ' אלא מעקידים אותו יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם: מי שזכו באברים אוחזין בו. בשעת שחיטה ומסייעין אותו: ראשו. של טלה לדרום עזרה אצל מזבח (ופניו) ורגליו אצל צפון עזרה ופניו למערב שצריך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב דכתיב ושחט אותו לפני ה' וראשו של טלה לדרום עזרה אצל מזבח (עזרה) צריך שיתקרב אצל מזבח דכל כמה שיכולין ליקרב צד הראש אצל המזבח מקריבין אותו דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אצל המזבח: השוחט עומד (במזבח) [במזרח]. על קרן צפונית ופניו למערב והמקבל עומד כנגדו באלכסון ומצדד כדי שיהא פניו כלפי דרום: תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה . שהשמש באה מן המזרח לפיכך מושכו השוחט לצד מערב להרחיקו מן הכותל מזרחית בכל יכולת מפני שהכתלים גבוהים והחמה של שחרית בשיפולו של רקיע (ועל) [וצל] הכותל עומד כנגד קרן צפונית מערבית לסוף אורך המזבח אצל ההיכל צפונית משום דקדשי קדשים שחיטתם בצפון על ירך המזבח צפונית ובעינן שחיטה כנגד המזבח ולא חוצה לו שם היה המטבחים: וטבעות קבועות ברצפה לתת ראש הבהמה לתוכן והם כ''ד כמנין המשמרות ומקומן כ''ד אמות מן הדרום לצפון קבועות בו' סדרים של ד' טבעות הוי כ''ד ורחוק הסדר הראשון מן המזבח ה' אמות ומאותו סדר עד כלות ו' סדרים כ''ד אמות והכי תנן במסכת מדות (דף לו.) וטבעות היו לצפון ו' סדרים של ד' ד' ויש אומרים ד' של ו' ו' שעליהם שוחטים את הקדשים כלומר על ידיהן שוחטים קדשים כמו שפירשנו: על טבעת שניה. לאו בטבעת שניה של סדר ראשון שהוא אצל המזבח אלא בטבעת ראשונה שהוא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון ופני השוחט וצואר בהמה לצד מערב צפון באלכסון כדי שלא יעכב אור השמש לבא וטעמא דבטבעת שניה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה שיוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק ואם היה שוחט בסדר הראשון א''כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט שהרי המזבח גבוה י' אמות וסדר ראשון של טבעות אינו רחוק מן המזבח אלא ח' אמות: תמיד של בין הארבעים על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה . שהרי בערב הלכה לה בצד מערב הילכך צריך להמשיך מקום שחיטה למקום שכלה המזבח לצד צפונית מזרחית וכמה שיתרחק יותר תבא החמה על ידו ובגמ' נפקא לן שצריך שוחט לשחוט לאור היום: בטבעת שניה. בשביל הטעם שפירשנו בתמיד של שחר: שחט השוחט וקבל המקבל. לזרוק ובא לו המקבל לקרן מזרחית צפונית נתן מזרחית צפונית שעולה בכבש שהוא בדרום ופונה לימין פוגע בקרן דרומית מזרחית תחלה ושם א''א ליתן משום דעולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד כדנפקא לן בזבחים (דף נג:) ומקיף ובא עד מזרחית צפונית ונותן ואמר בזבחים (דף סב:) כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין ונפקא לן ממעלות הפונים קדים אע''ג דבמתן דמי עולה אינו עולה בכבש דהא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק למרחוק כדכתיב וזרקו דהא למטה מן החוט [הסיקרא] הוא נותן אפילו הכי כיון דבחטאות שניתנות ע''ג הקרנות למעלה ושם צריך לעלות לכבש דרך הדרום ופונה למזרח דרך ימין וה''נ בכל הדמים אע''פ שניתנין למטה מתחיל להקיף דרך הדרום שהוא פניו של מזבח בפתח כניסת הבית ומשם פונה לימין בקרן מזרחית צפונית ואחר כך למערבית דרומית ונותן למערבית דרומית נמצא מקיף את המזבח דרך ימין מזרח צפון ואח''כ למערבית דרומית כך פי' הרב רש''י בסדר יומא בפ''ק (דף יז.): שירי הדם [היה] שופך על יסוד דרומית . דכל הניתנין על מזבח החיצון שירים שלו נשפכין על יסוד דרומית וכן מוכיח בזבחים (דף נג.) דאמרינן טעמא גבי שעיר נשיא ולמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל מה יציאתו מן ההיכל בסמוך לו דהיינו יסוד מערבי שכנגד הפתח ונפקא לן מקרא דכתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד אף ירידתו מן הכבש בסמוך דהיינו יסוד דרומית וכיון דבחטאת צריך לו לשפוך על יסוד דרומית ה''נ בכל הדמים אף על פי שאין עולין על הכבש בשביל זריקתן שיריהן נשפכין אל יסוד דרומית שהרי מתן דמן בהקפת ימין כמו כן באותן שעולין ע''ג כבש: עכשיו פירש לך שחיטתו וזריקתו מכאן ואילך מפרש סדר הפשטו וניתוחו וכיצד מעלין את האברים לכבש:

אין פירוש לקטע זה