תמיד כט ע"א

לא נתעצל הכהן שהוטל עליו לעשות כן מלהוציא את הדשן אל מחוץ לעיר.

ולאחר שהועבר האפר לתפוח, והתפנה מקום במזבח, החלו הכהנים מעלין בידיהם גזירין של עץ כדי לסדר את המערכה (מערכה מסודרת של עצים העומדים להבערה על המזבח). ושואלים: וכי כל העצים כשרין למערכה הן? ומשיבים: אכן כל מיני העצים כשרין לשמש במערכה שעל המזבח, חוץ מגזרי עצים של עץ הגפן ושל עץ הזית. אבל אף שרוב מיני העצים כשרים למערכה, מכל מקום דווקא בגיזרי עצים אלו היו רגילין להביא: במרביות (ענפים צעירים) של עץ התאנה, ושל עץ האגוז, ושל עץ שמן.

וממשיכים בסדר העבודה: אותו כהן שזכה בתרומת הדשן, הוא זה שסידר את המערכה גדולה (שעליה היו מקריבים את קרבן התמיד ואת אימורי שאר הקרבנות) בצד מזרחה של המזבח, וחזיתה של מערכה זו פונה אף הוא כלפי צד מזרחה של המזבח. וראשי (קצות) הגזירין הפנימים (הפונים אל תוך המזבח, לצד מערבו של המזבח) היו ארוכים עד שהיו נוגעין בתפוח הנמצא באמצע המזבח. וריוח היה מניח הכהן המסדר את המערכה בין הגזירים, שכן היו מציתים את האליתא (הקיסמים הדקים) משם, ברווח שבין הגזירים. שבתחילה הדליקו את הקיסמים הדקים שבין גיזרי העצים הגדולים, ומשם עברה האש אל הגזרים הללו.

בררו משם (מבין גיזרי העצים המיועדים למערכה) עצי תאנה יפים, שמעלתם שהם נעשים בשריפתם גחלים ולא אפר, והכהן סידר את המערכה השניה המיועדת לעשיית הקטורת, שממנה לוקחים גחלי אש למזבח הקטורת שבהיכל, להקטיר עליהם את הקטורת. ומקומה של מערכה זו הריהו כנגד הפינה המערבית דרומית של מזבח העולה, בסמוך לכבש, משוך מן הקרן המערבית דרומית כלפי צד צפון ארבע אמות.

וכמות העצים שסודרו במערכה זו, היה

בהתאם לעומד (אומד, הערכה) לכמה עצים נזקקים על מנת שיהיו מהם לאחר שריפתם כדי שיעור חמש סאין גחלים. ובשבת — היתה כמות העצים של מערכה זו בעומד (אומד) שיהיה בהם לאחר שריפתם כשיעור שמונה סאין גחלים. והטעם לכך שהוסיפו בשבת שלשה סאים גחלים: שכן שם, על הגחלים הללו, היו נותנים את הלבונה שבשני בזיכי הלבונה של לחם הפנים המוקטרים בכל שבת. ואותם האברים והפדרים שלא (היו) נתעכלו מבערב, ששנינו בתחילת המשנה שהיו מסלקים אותם לצידי המזבח, עתה היו מחזירין אותן לצידה של המערכה הגדולה, על מנת שיישרפו בה. ואזי, הציתו הכהנים את שתי המערכות הללו (מערכה גדולה, ומערכת הקטורת) באש, ולאחר מכן ירדו מהמזבח ובאו להם ללשכת הגזית על מנת לערוך פייס באשר למי שיעבוד את העבודות הבאות.

א גמרא שנינו במשנתנו כי באמצע המזבח היתה ערימת אפר עגולה שצורתה כעין תפוח, ופעמים שהיה בה אפר בשיעור שלש מאות כור. ועל שיעור זה אמר רבא: אין זו לשון מכוונת בדיוקה, אלא הריהי לשון גוזמא (הפלגה מרובה) ועניינה לומר שהיתה גדולה ביותר, ואולם מעולם לא היה בה בתפוח שיעור כזה. וכן על זו ששנינו בפרק הבא כי לפני שחיטתו השקו את קרבן התמיד מים בכוס של זהב, כדי להקל בכך על פשיטת עורו לאחר השחיטה, אמר רבא: הרי זו לשון גוזמא, שלא היתה זו כוס של זהב.

ועוד בענין זה של שימוש לשון שאינו מכוון כדיוקו, אמר ר' אמי: יש ודברה תורה לשון הבאי (גוזמה), וכמו כן יש ודברו נביאים לשון הבאי, וכיוצא בו פעמים דברו חכמים לשון הבאי.

ומפרטים: דברה תורה לשון הבאי — דכתיב [שכן נאמר]: "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים ט, א), ויש לשאול: וכי בשמים סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! אלא הרי זו לשון גוזמא.

וכמו כן יש ודברו חכמים לשון הבאי — כגון הא דאמרן [זו שאמרנו] במשנתנו שבתפוח שהיה באמצע המזבח היו לפעמים כשלש מאות כור אפר, וכגון זו ששנינו בפרק הבא כי השקו את התמיד בכוס של זהב.

וכיוצא בדבר יש ודברו נביאים לשון הבאי — כגון זה דכתיב [שנאמר] בתיאור המלכת שלמה המלך "ויעלו כל העם אחריו (וכל עם הארץ) והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ בקולם" (מלכים א א, מ), שבא רק להורות על גודל הקול ובודאי לא נבקעה הארץ למשמע קול זה.

ועוד בענין זה, אמר ר' ינאי בר נחמני, אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי, ואלו הן: תפוח, גפן ופרכת (וכאשר יפורטו בהמשך), ומעירים: הרי דבריו אלה של שמואל באים

לאפוקי [להוציא, לשלול] מדבריו של רבא, דתנן [ששנינו ששנינו] בפרק הבא כי השקו את התמיד בכוס של זהב, ואמר על כך רבא שזו לשון גוזמא, לכך קא משמע לן [שמואל משמיע לנו] כי הני [אלה] השלשה — אין [כן] יש בהם לשון גוזמה, ואולם התם [שם], בהשקיית קרבן התמיד בכוס של זהב — לא דברו חכמים בלשון גוזמה, אלא אכן כך היה, וטעם הדבר: לפי שאין נוהגים מנהגי עניות במקום עשירות, ולכן בבית המקדש השתמשו בזהב ממש, אף לצורך פשוט זה.

ומפרטים את שלושת המקומות בהם אחזו חכמים לשון גוזמה, לשיטת שמואל: תפוח — הא דאמרן [זו שאמרנו במשנתנו], וכדברי רבא ור' אמי, שלא היו בו שלש מאות כור, אלא לשון גוזמה היא. גפן — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: צורה כעין גפן העשויה זהב היתה עומדת באולם המקדש על פתח ההיכל, ומודלה (ומורמת ונמשכת) היתה על גבי כלונסות (מוטות), וכל מי שהיה מתנדב (נודב) למקדש זהב בצורת עלה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

ואף על גב דנוי הוא למזבח, מכל מקום כשהגיע הזמן לפנותו - מימיו לא נתעצל הכהן [שהיה מוטל עליו לעשות זאת] מלהוציא את הדשן ^[1].

ולאחר שעשו זאת ונתפנה מקום המערכה, החלו מעלין בכבש גזירין של עצים חתוכים ובדוקים ממום, בשביל לסדר בהם את המערכה ^[2].

וכי כל העצים כשרים למערכה הן?

אכן, כל העצים כשרים למערכה! חוץ מעצים של גפן ושל זית ^[3]! ובגמרא מפרש טעמא.

ואף על פי שכל העצים כשרים, אבל בעצים אלו היו רגילין:

במרביות [ענפים] של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן [עץ שמפיקים ממנו שמן, והוא דולק כמו נר]. שכל העצים הללו בוערים יפה.

ושלש מערכות עצים היו על גבי המזבח.

תחילה בא הכהן שתרם את תרומת הדשן, וסידר ראשונה את המערכה הגדולה - מזרחה, ^[4] בצידו המזרחי של המזבח, ועליה היו מקטירים את הקרבנות.

וחזית היו עושים למערכה מצידה, כעין חלון, כדי שתהא הרוח מנשבת בה, ללבות את האש. וחזיתה ^[5] היתה במזרחה של המערכה. משום שדרך שער המזרח של העזרה היתה הרוח באה ומנשבת.

וראשי הגזירין הפנימיים, שהיו ארוכים, היו נוגעין בתפוח, שהיה במרכז המזבח, ממערב למערכה.

והיינו, שהיו הגזירין הפנימיים והחיצוניים שוים כלפי צידו החיצוני של המזבח, שלא יבלטו לצד החוץ ויקרעו או ישרפו את בגדי הכהנים המהלכים שם. ולכן היו הגזירין הפנימיים הארוכים בולטים מהמערכה בצד השני, כלפי התפוח שבמרכז המזבח, ואף היו נוגעים בו. [ראב"ד פרק ב' מתמידין ומוספין, הלכה ז'].

וריוח היה מניח בין הגזירים, כי מלבד עצי המערכה הביאו קיסמי עצים דקים הקרויים "אליתא", והניחום בין עצי המערכה הגדולים, ועל ידם הובערו יפה העצים הגדולים ^[6]. [וילפינן לה מדכתיב "ונתנו בני אהרו הכהן אש על המזבח", דהיינו עצי המערכה, והדר - "וערכו עצים על האש"].

ולצורך זה הניחו את הריוח בין גזירי המערכה, לפי שהיו מציתים את האליתא משם, דרך אותו הריוח. דבעינן שיצית את האליתא בראשו של מזבח, ולא שידליקה ברצפה ויעלנה [יומא מה].

וכשגמרו לסדר את המערכה הראשונה, בררו משם, מלשכת העצים, עצי תאנה יפים לסדר את המערכה השניה, שממנה היו נוטלים גחלי אש לצורך הקטורת, שהיו מקטירים כל יום על המזבח הפנימי שבהיכל. ואף בסידור מערכה זו זכה הכהן שזכה בתרומת הדשן.

ומקום מערכה זו היה מכנגד קרן מערבית דרומית של המזבח, הסמוכה לכבש. והיה מקום המערכה הזאת משוך מן הקרן המערבית דרומית כלפי צד צפון - ארבע אמות ^[7].

ושיעור העצים שנתנו במערכה זו היה בעומד [באומד], שלאחר שיישרפו ייעשו מהם חמש סאין של גחלים. כי לצורך הקטרת הקטורת היה צריך שלשה קבין של גחלים. ותחילה היה חותה מהמערכה הזאת ד' קבין גחלים במחתת כסף, וממנה היה מערה למחתת זהב שיש בבית קיבולה שלשה קבין. [והיה צריך לחתות מהמערכה ארבעה קבין לפי שאי אפשר שלא ישפך קצת מהגחלים תוך כדי העירוי למחתת הזהב]. ושיערו חכמים, שבשביל לחתות מהמערכה ארבעה קבין גחלים בריוח, צריך שיהיו בה חמש סאין גחלים.

ובשבת היה שיעורם של העצים בעומד - שיישארו לאחר השריפה שמונה סאין גחלים. לפי ששם, על המערכה השניה, היו נותנים בשבת את שני בזיכי הלבונה של לחם הפנים להקטירם. ומשום כך הוצרכו לתוספת זו של שלשה סאין גחלים.

ולא הקטירום לבזיכי הלבונה על גבי המערכה הגדולה, אלא על המערכה השניה. משום דכל דבר הניטל מבפנים [מההיכל], אין מקטירין אותו אלא בסמוך לפנים, והיינו קרן דרומית מערבית, שהיא הסמוכה לפתח ההיכל [זבחים נח:] ^[8].

והיו מביאין את האברים והפדרים של אתמול, שלא נתעכלו מבערב, [ושהיו סדורין על צדי המזבח עד עתה, כמבואר לעיל] ^[9], ומחזירין אותן למערכה לגמור את הקטרתם ^[10].

והציתו את שתי המערכות באש.

ואחר כך ירדו מהמזבח ובאו להם ללשכת הגזית [בחציה המקודש בקדושת עזרה, כדדרשינן מקרא ד"בית אלוקים נהלך ברגש"], בשביל להטיל את הפייסות לשאר עבודות היום.

גמרא:

שנינו במתניתין: פעמים שהיה עליו [על התפוח] שלש מאות כור.

אמר רבא: גוזמא בעלמא קאמר! ולאו דוקא הוא. שמעולם לא הגיע האפר לשיעור כזה. לפי שאין מקום המערכה יכול להחזיק שלש מאות כור.

וכן בהא דתנן לקמן: השקו את התמיד בכוס של זהב - אמר רבא: גוזמא היא!

אמר רבי אמי: מצינו שדברה תורה לשון הבאי! כלשון בני אדם הרוצים לחזק את דבריהם, ומדברים בלשון גוזמה.

וכן מצינו שדברו נביאים לשון הבאי.

וכן מצינו שדברו חכמים לשון הבאי! וקמפרש ואזיל.

דברה תורה לשון הבאי - כדכתיב "ערים גדולות ובצורות בשמים". וכי בשמים סלקא דעתך שהם מגיעות? אלא, לשון גוזמא הוא.

דברו נביאים לשון הבאי - כדכתיב גבי שלמה "ויעלו כל העם אחריו, והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה, ותבקע הארץ בקולם". שאף דבר זה שנבקעה הארץ, לשון גוזמא הוא.

דברו חכמים לשון הבאי - הא דאמרן דשלש מאות כור דשן היו בתפוח. והא דהשקו את התמיד בכוס של זהב.

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי. ואלו הן:

תפוח, וגפן, ופרוכת. ובסמוך יבואר.

ואתא לאפוקי מהא דאמר רבא.

דתנן: השקו את התמיד בכוס של זהב. ואמר עלה רבא: גוזמא היא! ופליג עליה שמואל, וקא משמע לן: רק הני תלתא, אין, לשון גוזמא הן. אבל התם, בתמיד, לא גוזמא היא אלא כן היה שהשקוהו בכוס של זהב. לפי שאין עניות במקום עשירות, וכל מעשי המקדש היו בעושר ובשררה.

וקא מפרש להני תלתא מילי:

תפוח המזבח - הא דאמרן. שגוזמא היא לומר שהיו בו שלש מאות כור.

גפן - הא דתנן: צורת גפן של זהב היתה עומדת על פתח ההיכל. והיתה מודלה [מוגבהת] על גבי כלונסות של ארז כעין דליות גפן שנסמכות על עמודי עץ.

הערות

^[1] ודעת הראב"ד (הובאה לעיל כ"ח: הערה 13) היא, שבכל יום היו מוציאים את הדשן. אלא דמדברי רש"י בחולין צ ב משמע, שלא בכל יום הוציאוהו, אלא רק כשהיה מתרבה ביותר. וכן כתבו תוספות ביומא כז ב. והלחם משנה שם כתב בדעת הרמב"ם, דכל יום היו מורידין את האפר למטה מן המזבח. אבל לא היו מוציאים אותו מחוץ לעיר, אלא כשהיה רבה. ותמה עליו המשנה למלך, דלא נמצא בדברי הרמב"ם רמז לזה. עוד תמה, אי מצות עשה היא בכל יום, איך ביטלוה ברגלים מסיבת נוי המזבח? (וכבר הביאו מזה תוספות שם ראיה לשיטתם). וכתב, דאף לדעת הרמב"ם, אין ההוצאה מצוה מצד עצמה, אלא מכשירי מצוה היא, לפנות מקום למערכה. ואף דכל יום היו עושים כן, מכל מקום אין בביטולה משום ביטול עשה. (ואכן לא מנאה הרמב"ם במנין המצוות. וגם בהלכות תמידין ומוספין לא כתבה בלשון מצוה). ועוד צידד שם, דאפשר דאין חיובה מן התורה כלל. אלא דמהא דאיתא במעילה ט א דמועלין באפר תפוח משום דאכתי לא נעשית מצותו [שהיא בהוצאתו], נראה דמצוה מדאורייתא היא. חזון איש סימן כ'.

^[2] ונקיט כהאי לישנא, משום שכן היה המעשה. שפעם אחת שאל התלמיד לרב בדבר זה, והשיבו כן. ולפי שחייב אדם לאמור בלשון רבו, קבע רבי במשנה כן. באורי הגר"א.

^[3] וביומא כז ב מבואר דסידור המערכה כשר בלילה. ושתי דעות הובאו שם בתוספות בזה. לדעה הא' כשר דוקא בלילה. ולדעה הב' כשר בין ביום ובין בלילה. והרמב"ם ריש פרק ב' מתמידין ומוספין כתב: "בבקר עורכין עצים ועושין בראש המזבח מערכה גדולה של אש"! וצריך עיון לדבריו מהגמרא הנ"ל. רבי עקיבא איגר.

^[4] ועצם סידור המערכה הוא מצות עשה בפני עצמה, ואינו רק ממכשירי הקרבן. שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ו"תמיד" היינו לשים על המזבח עצים בבקר ובין הערביים (בסידור שני גזירי עצים). חינוך מצוה קל"ב. ולדבריו, אם כבתה האש ביום או בלילה, אין מצוה להבעירה שוב. אכן מדברי הרמב"ם, ריש פרק ב' מתמידין ומוספין, אין נראה כן. אלא המצוה היא שלא יהיה המזבח רגע אחד בלי אש. מנחת חנוך שם. וזמן סידור המערכה הוא לאחר תרומת הדשן. ואם סידר קודם לכן יפרק אותה. ויסדרנה שוב לאחר שיתרום. וכן, צריך להביא את האש תחלה, קודם שמסדר את המערכה. שנאמר "וערכו עצים על האש". ואם הקדים את סידור העצים להבאת האש, מפרק אותם, ויתן האש, ושוב יערוך את העצים. ירושלמי, ריש פרק ב' דיומא. ולפלא על הרמב"ם שהשמיט זאת. ליקוטי הלכות. אכן החזון איש, (מנחות, סימן ל"ו) כתב, דאין כונת הירושלמי לכל המערכה, אלא לשני גזירי עצים בלבד. שמצוה להוסיפם לאחר שנתן האש במערכה.

^[5] והרמב"ם שם פירש ד"חזית" היא סימן שהיו עושים בצד מזרח של המערכה, להראות שמשם התחילו לסדר אותה. והראב"ד שם פירש, ד"חזיתה מזרחה", היינו שראשי הגזירים היו מונחים ממזרח למערב ולא מדרום לצפון. והיינו דקתני, שראשי הגזירין היו נוגעין בתפוח, שהוא למערב הגזירין.

^[6] והוא מלשון "אליה", שהיא הזנב. על שם "זנבות האודים העשנים". הערוך. והרמב"ם פירש, דהאליתא היא הגחלת שממנה היו מדליקים את המערכה השניה של ק טורת.

^[7] דקסבר תנא דמתניתין שכל המזבח היה בחציה הצפוני של העזרה. וההיכל היה ממוצע ועומד באמצע העזרה. וי' אמות היה רוחב פתחו. חמש אמות מהן בצפון העזרה וחמש אמות בדרומה. נמצא, שרק חמש האמות הדרומיות של המזבח היו מכוונות כנגד פתח ההיכל. ומתוכן יש להפחית את אמת היסוד ואמת הסובב, ואמה של מקום הקרן, ואמה של מקום הלוך רגלי הכהנים שאינם ראויים למקום המערכה. ולכן, רק באמה החמישית מדרום יכול היה להיות מקום המערכה. אבל אם היה מרחיק יותר לצד צפון, כבר לא היתה המערכה מכוונת נגד פתח ההיכל. וגמרינן לה מגחלים של יום הכיפורים. דכתיב בהו "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה"' [דהיינו מהצד הדרומי מערבי של המזבח שהוא "לפני ה"'. כלומר, כנגד פתח ההיכל]. שכל הנוטל גחלים ממזבח החיצון בשביל לתתם בפנים, אינו נוטל אלא ממקום הסמוך למקום נתינתם, והיינו הקרן הדרומית מערבית.

^[8] ועוד מערכה שלישית היתה שם. שלא היה מקריבים עליה כלום, אלא לקיום האש בלבד היתה. ופלוגתא דתנאי היא ביומא מה א וקיימא לן כרבי יוסי דקאמר הכי. רמב"ם פרק ב' מתמידין ומוספין, הלכה ה'. והא דלא קתני לה במתניתין להדיא, היינו משום שמסדר אותה יחד עם המערכה גדולה בפעם אחת. ראב"ד.

^[9] ולדברי המפרש, דבר זה נכתב שלא במקומו. אלא לאחר הקרבת התמיד היו מעלים אותם למערכה. שהרי אין דבר קרב קודם תמיד של שחר. וצריך עיון לדבריו, מהא דאיתא בסנהדרין מט ב, דלכולי עלמא "יש סדר למסכת תמיד". תפארת ישראל. אבל הרא"ש כתב דקודם התמיד היו האברים והפדרים קרבים. ואין בזה איסור משום "העולה, שתהיה עולת התמיד עולה ראשונה". דלא נאמר כן אלא בקרבנות ששייכים לאותו היום, ולא באברים דאתמול.

^[10] והרמב"ם שם הלכה ה כתב "אבל איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב, נותנין אותן בצדי מערכה גדולה". ותמה שם המהר"י קורקוס, מנין לו זה, ולמה לא ישימם על המערכה גופה? וכתב דזה בשביל שישאר אמצע המערכה פנוי. ויובן, על פי מה דמוכח מיומא כז א, דאיברי התמיד צריכים לינתן על העצים ממש. ואם יניח על העצים את האברים דאתמול, לא יוכל להקטיר את התמיד של היום כהלכתו. אך צריך עיון, דהרי במנחות מיבעיא לן, אי חשיב דרך הקטרה בכך. וגם הרמב"ם פסק בפרק ב מפסולי המוקדשין הלכה כו, דבעיא דלא איפשיטא היא. וצריך לומר, דרק בעיקר מצות הקטרה, בעינן שתהיה על גבי המערכה. אבל באיברים ופדרים, כבר נתקיימה מצות הקטרה מאתמול, כיון שהוצת האור ברובן. ורק מצות עיכול הוא דאיכא בהו. ולזה לא בעינן מערכה.

לא נתעצל הכהן שהוטל עליו לעשות כן מלהוציא את הדשן אל מחוץ לעיר.

וכמות העצים שסודרו במערכה זו, היה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the priest tasked with removing the ashes from the circular heap was never indolent in removing the ashes.

After the ashes were cleared to the middle of the altar, the priests began raising logs onto the altar in order to assemble the arrangement of wood on which the offerings were burned. The tanna asks: And is wood from all the trees fit for the arrangement? The tanna replies: Wood from all the trees is fit for the arrangement, except for wood from the vine and from the olive tree, but the priests were accustomed to assemble the arrangement with wood from these trees: With young branches of the fig tree, of the nut tree, and of pinewood.

The priest who removed the ashes then assembled the large arrangement of wood upon which the daily offering and the sacrificial portions of the other offerings are burned. It was assembled on the eastern side of the altar, and its opening was on the eastern side of the altar, and the inner end of the logs would touch the circular heap of ashes. And there was space between the logs, in which the priests placed twigs, as they would ignite the kindling [ha’alita] from there, so that the fire would spread to the logs.

The priests selected from among the logs that were there fine logs from fig trees, as when this type of wood was burned it would become coals rather than ashes. The priest who removed the ashes then assembled the second arrangement of wood, from which the coals were taken to the golden altar in the Sanctuary for the burning of the incense. The second arrangement was assembled next to the southwestern corner of the altar and was removed from the corner toward the north side of the altar by a distance of four cubits.

The second arrangement was assembled of an amount of wood estimated to produce five se’a of coals. And on Shabbat, it was assembled of an amount of wood estimated to produce eight se’a of coals, as there the priests would place the two bowls of frankincense that accompanied the shewbread and that were burned on the altar on Shabbat. With regard to the limbs and the fats that were not consumed during the time from the previous evening, the priests would return them to the large arrangement to be burned. And the priests kindled those two arrangements with fire and descended from the altar. And they then came to the Chamber of Hewn Stone, where they would conduct the second lottery in order to determine who would perform the subsequent rites.

GEMARA: The mishna teaches that sometimes there was as much as three hundred kor of ashes upon the circular heap in the middle of the altar. Rava said: This is an exaggeration. The mishna merely means that the heap contained a large quantity of ashes, not that it reached that actual amount. Similarly, the mishna states (30a) that before slaughtering the daily offering the priests gave the lamb selected for the daily offering water to drink in cup of gold, so that it would be easier to flay it after it was slaughtered. With regard to this mishna, Rava said: This is an exaggeration, as the priests would not give the animal to drink from an actual golden vessel.

In this connection, Rabbi Ami says: In certain instances, the Torah spoke employing exaggerated [havai] language, the prophets spoke employing exaggerated language, and the Sages spoke employing exaggerated language.

The Gemara cites examples for this statement: The Torah spoke employing exaggerated language, as it is written: “Hear, Israel: You are passing over the Jordan this day, to go in to dispossess nations greater and mightier than you, cities great and fortified up to heaven” (Deuteronomy 9:1). Does it enter your mind to say that the cities were literally fortified up to heaven? Rather, this is an exaggeration.

Likewise, the Sages spoke employing exaggerated language, as in this example that we stated with regard to the circular heap of ashes, and in the description: The priests gave the lamb selected for the daily offering water to drink in a cup of gold.

The prophets spoke employing exaggerated language, as it is written with regard to the coronation of King Solomon: “And all the people of the land came up after him, and the people piped with pipes, and rejoiced with great joy, so that the earth rent with the sound of them” (I Kings 1:40). The verse merely means that the sound was very great, not that it actually caused the earth to split.

Rabbi Yannai bar Naḥmani says that Shmuel says: In three instances, the Sages spoke in exaggerated language, and these are those instances: With regard to the circular heap of ashes on the altar, with regard to the vine, and with regard to the Curtain that separated the Sanctuary and the Holy of Holies, as explained below.

The Gemara notes that Shmuel’s statement serves to exclude the opinion of Rava, as we learned in a mishna: The priests gave the lamb selected for the daily offering water to drink in a cup of gold, and Rava said: This is an exaggeration. Shmuel teaches us that in these three instances, yes, the Sages employed exaggerated language, but there, in the case of the golden cup, it is not an exaggeration, as even the cup from which the lamb was given to drink was actually made of gold. This is because there is no poverty in a place of wealth, i.e., the Temple is a place of wealth, where one must act in a lavish manner.

The Gemara details the three instances with regard to which Shmuel states that the Sages employed exaggerated language: The case of the circular heap of ashes is that which we stated above. The case of the vine is as it is taught in a mishna (Middot 3:8): A gold ornament in the form of a vine stood at the entrance to the Sanctuary, and it hung upon posts. And whoever would donate an ornamental gold leaf,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מימיו לא נתעצל כו'. ומי הוו אכסדרה בעזרה האי דפריך קס"ד דבאכסדרא עמודים של עץ מיירי:

והתניא ר' אלעזר אומר כו'. שנאמר לא תטע לך אשרה (כל עץ) בכל מקום וכל עץ בעלמא אצל מזבח לא ליהוי הכי משמע קרא:

אמר רב חסדא באכסדרה של בנין. של עמודים אבנים לא אסרה תורה:

השקו את התמיד בכוס של זהב. כדי שיהא נוח להתפשט עורו. בשל זהב היינו גוזמא: סליק

אין עניות במקום עשירות. וברור דשל זהב הוי:

מלהוציא את הדשן. חוץ למחנה כשהיה רבה על המזבח:

גזירין. הם בקיעות גדולות משופות דכתיב וערך עליה עצים מלמד שטעון שני גזירין:

סידראת מערכה גדולה. מקרבה למזרחו של מזבח:

וחזיתה. עושה במערכה כמין חלון לצד מזרח כתרגום וירא וחזה לכך קוראין החלון חזות. וי"מ גבולה כמו [מ"א ז' ד] מחזה אל מחזה:

שהיו מציתין את האליתא. הם חריות וקיסמין להבעיר את המערכה:

עצי תאנה. לפי שנתקן בה אדם הראשון:

לקטורת. ליקח ממנו גחלים להכניסם לפנים על המזבח הזהב להקטיר עליו ולמה צריך מערכה אחרת לגחלים הללו ולא היו לוקחים ממערכה גדולה [ילפינן] בפרק טרף בקלפי [דף מה.] מקרא היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה זו מערכה גדולה. ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטורת:

כנגד קרן מערבית דרומית. שהיא סמוך לכבש דכתיב בקטורת יוה"כ ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' כלומר מקום שהוא סמוך לפני ה' ומיניה ילפינן קטורת דעולת תמיד:

משוך מן הקרן כלפי צפון. ד' אמות מפרש בפרק קדשי קדשים [דף נח.] דסבר האי תנא דכולו המזבח בצפון עזרה קאי והיה סוף המזבח כנגד חציו של פתח ההיכל ופתח היה ה' אמות בצפון וה' אמות בדרום. וד' אמות שמרחיק מן הקרן הם אמה יסוד ואמה רוחב ואמה קרן ואמה מקום הילוך רגלי הכהנים נשאר עדיין אמה כנגד הפתח ואם היה מרחיק יותר לא הוה לפני ה':

ובאומד ה' סאין. היה נותן שם עצים שהיה אומד בדעתו כשישרפו שישארו שם ה' סאין גחלים כדי שיוכל לחתות מהן בריוח סאי גחלים:

ובשבת מרבה עצים שישאר באומד שמונה סאין. כדי שישארו גחלים להקטיר עליו שני בזיכי לבונה:

מחזירין אותן. מצד המזבח ומן הכבש ומן הסובב על המערכה ואין בזה משום שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר דהיינו דוקא בקרבן שיקרב היום:

גמ' אמר רבא גוזמא. הא דקתני פעמים יש עליו כשלש מאות כור דבר גוזמא היא כאדם הרואה דבר גדול מגזם בשפתיו יתר לומר יותר מה שהוא:

השקו את התמיד. קודם השחיטה כדי שיהא נוח להפשיטו:

לשון הבאי. כהדיוט שאינו מדקדק בדבריו לכוין האמת:

ור' יצחק בר נחמני לא חשיב השקו אם התמיד בכוס של זהב דאין עניות במקום עשירות:

גפן של זהב. עשוייה כמין דלית של גפן. ובירושלמי מפרש ששלמה בחכמתו נטע גפן של זהב והיא מוציאה פירות של זהב בכל שנה והוא זהב פרווים. ובבית שני עשוי כמין דלית של גפן:

המשנה השניה החלו מעלין את הגזירין פי' כבר בארנו במסכת יומא שהזוכה לתרום הוא מסדר את המערכה והוא שבכל בקר עורכים עצים ועושין בראש המזבח מערכה גדולה והוא גם כן מעלה שני גזירי עצים יתר על עצי המערכה ואמר עכשו שאחר דשון המזבח ביום שצריך לכך החלו מעלין את הגזירים לסדר את המערכה ולפי דרכו ביאר ענין עצי המערכה והוא ששאל וכי כל העצים כשרים למערכה והוא משיב לעצמו הן חוץ משל זית ושל גפן ופרשו בגמ' משום יישוב ארץ ישראל ואף בגפן יש בו טעם אחר מפני שממהר לעשות אפר ואע"פ שכלם כשרים נוהגים היו במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ופרשוה בגמ' בתאנה מדברית שאין פירותיה ראויין לאכילה:

סידר את המערכה גדולה פי' כבר בארנו ששלש מערכות היו עושין בכל יום אחת מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות ומערכה קטנה בצדה שממנה לוקחים אש במחתה להקטיר קטורת ומערכה שלישית שלא היתה משמשת כלום אלא לקיום מצות האש לבד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח ואמר עכשו סידר מערכה גדולה מזרחה כלומר שכשהוא בא לסדר מערכה גדולה מסדרה במזרח המזבח וחזיתה מזרחה ופי' חזית הוא ענין סימן על דרך מה שאמרו בראש בבא בתרא ועושה חזית מכאן כלומר שיהא לו סימן שהכותל שלו כך הוא אומר כאן שיעשה אי זה סימן במזרח המזבח שיהא אות לכל הרואה שמשם הותחלה המערכה וראשי הגזירים הפנימיים ר"ל ראשים הפנימיים של גזירים היו נוגעין בתפוח והוא הדשן שבאמצע המזבח וריוח היה בין שני הגזירים שהיו מציתים בו את האליתא והיא חתיכת עץ גדולה שתעשה ממנה גחלת גדולה שממנה מדליקין מערכה קטנה לקטרת ואחר כך כורכין עצי תאנה יפים לסדר מערכה שניה לקטרת ועושה אותה כנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות ומה שאמר בעומד חמש סאין גדולים כלומר ששיעורה היה באומד כך כלומר בקרוב לזה השיעור ר"ל באומד יתר מעט או פחות מעט כלומר שהיו משימין כל כך עצים ששיעור האפר היוצא מהן היה בשיעור זה ובשבת באומד שמנה סאין גדולים וזה שהיו מוסיפים בה מפני ששם היו נותנים שני בזיכי לבונה של לחם הפנים ואיברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב שכבר ביארנו שהיו סונקים אותם לצדי המזבח או על הכבש כנגד הסובב עכשו מחזירין אותם למערכה ונותנין אותם בצדי מערכה גדולה ואין עושים להם מערכה שלישית ומ"מ ביומא התבאר שעושין מערכה שלא היתה משמשת כלום כמו שביארנו וזה שאמר אחר כן הציתו שתי מערכות באש וירדו לא חש להזכיר את השלישית ומ"מ אחר הדלקת כלם היו יורדים ובאים ללשכת הגזית:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

דברה תורה לשון הבאי דכתיב ערים גו׳ מפורש פרק גיד הנשה ע״ש:

גמ' היו רגילין במורביות כצ"ל:

במפרש ד"ה לא נתעצל וכו' דנוי הוא כצ"ל:

ד"ה מזרחה וכו' בצד מזבח הפנימי מערבית. נ"ב ר"ל לצד פנימי של מזבח החיצון מערבי קרי פנימי:

ד"ה וחזיתי' למזרחה כצ"ל:

ד"ה בררו וכו' שיעשו גחלים כצ"ל:

ד"ה בעומד ה' סאין וכו' כשהוא חותה במחתה של ארבעה קבין כצ"ל:

ד"ה ובשבת וכו' כל דבר הניטל בפנים כגון וכו' על יסוד מערבי כדכתיב אל יסוד מזבח העולה כצ"ל ותי' החיצון מוקף:

ד"ה האברים והפדרים וכו' לאחר שהקטירו איברי תמיד. נ"ב לישנא דמתניתין לא משמע הכי אלא מיד אחרי סידור המערכה מחזירין אותן למערכה ואח"כ הציתו האש במערכות. הא ודאי אינהו קדמי. והכי משמע נמי שלהי פרק טרף בקלפי (מה ב) איברים שנתותרו כו' עד שיעשה מערכה גדולה וסודרן משמע בהדיא שאין משהין אותו רק עד כדי שיעשה מערכה ואין בזו משום שלא יוקדם דבר לתמיד של שחר כי אלו האיברים והפדרים כבר נעשו לחמו של מזבח מבערב. ואסור לעבור עליהם ולאחרם. עד שיקטירו איברים דהאידנא. וכבר זכו הללו בקדימה. וגם מיקרו עכולי עולה. ולא עולה. ולא מבטיל בהכי העולה עולה ראשונה. מ"מ נראה פשר דבר שנשרפין בצדי מערכה גדולה כמ"ש בס"ע שלנו בס"ד:

בא"ד על המזבח במערב שלו וכו' יזכה בסידורו שמערכה כצ"ל:

ומימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן. פירש המפרש אע"ג דנוי הוא למזבח כשיש עליו דשן הרבה אפילו הכי כשהגיע העת לפנות את הדשן לא נתעצל הכהן להוציא את הדשן. ואין פירושו מוכרח דאפשר נמי לפרש דה"ק מה שהיה דשן כל כך הרבה לא מחמת עצלות הכהנים אלא לנוי להראות שקרבנות הרבה קרבו ע"ג המזבח. ומה שפירש המפרש לא נתעצל כהן להוציא את הדשן מי שמוטל עליו לעשות לא דק שהרי אין להוצאת הדשן לחוץ פייס ולא סדר על פי משמרות הכהונה כשאר עבודות אלא כל כהן הרוצה רק שלא יהיה בעל מום כדאיתא בפ"ב דיומא וכמו שכתב הרמב"ם בסוף פ"ב מהלכות תמידין ומוספין א"כ לא יצדק לומר מי שמוטל עליו לעשות שהרי לא מוטל על שום כהן רק מי שירצה כדאמרן. ושמא יש ליישב בדוחק שר"ל מי שמוטל עליו לעשות היינו מי שקיבל עליו מנדבת לבו לעשות:

החלו מעלין בגזרין כו' וא"ת דהא בפ"ב דיומא אמרינן דדוקא שני גזרים של בין הערבים מעלין אותו שני כהנים כל אחד ואחד בעץ יחידי בידו שנאמר וערכו הרי כאן שנים אבל של שחר בכהן אחד מדכתיב וערך א"כ למה נקט החלו לשון רבים ועוד דהא תניא בפ"ק דיומא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור מערכה ובשני גזרים א"כ למה נקט החלו לשון רבים. ועוד דהא סידור השתי מערכות היה קודם סידור שני גזרים ולמה קתני החלו מעלין כו' קודם סדור את המערכה כו'. וי"ל דדוקא לסדר השני גזרים ע"ג עצי המערכה היה בכהן אחד בלבד אבל להעלותן מדיר העצים על המזבח היו מסייעין לו מפני שהוא בלבד לא היה יכול להעלותן ותדע דהא קתני בסיפא סידר את המערכה כו' ולא קתני סדרו ולעולם סידור השתי מערכות היה קודם סידור שני גזרים ע"ג עצי המערכה:

כל העצים כשרין למערכה. אע"ג דתנן בפ"ב דמדות ומייתי לה בפ"ק דיומא כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי המזבח ואפילו הסיר התולעת נקט כל העצים כשרין למערכה לפי דכאן איירי דוקא במהות העצים ולא באיכות העצים:

אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה כו'. תימה למה לא היו נמי רגילין בעצי ארזים וארנים וברושים שהיו מסדרים במערכה של שרפת פרה אדומה כדתנן בפ"ג דמסכת פרה הלא גם הנך עצים בררו בודאי משום דשורפין אותן יותר משאר עצים ושמא י"ל מפני שהן מעלין עשן הרבה וגבי שריפת הפרה לא היו מקפידין על העשן. ומיהו קשה למה לא לקחו לשרפת הפרה הנך עצים דקחשיב הכא של אגוז ושל עץ שמן וצריך לי עיון:

סידר את המערכה גדולה כו'. לפי שיש עוד מערכה אחרת קטנה ממנה כדתנא בסמוך קרי להך מערכה גדולה אע"ג דפלוגתא דתנאי היא בפרק טרף בקלפי כמה מערכות הוו מ"מ הכל מודים שאי אפשר למזבח בכל יום פחות משתי מערכות של אש אחת היתה מערכה גדולה ששורפין עליה התמיד והשנית מערכה קטנה ממנה והיא הנקראת מערכה של קטורת לפי שממנה נוטלים אש במחתה לקטורת שמקטירין בכל בקר ובין הערבים:

חזיתיה מזרחה כו'. כמו עושה לו חזית בריש ב"ב שענינו שיעשה בראש הכותל אות שיורה על הכותל בשעה שמביטין אל האות ההוא וג"כ בכאן נותנין על מערכת העצים אות לצד מזרח שיורה שמצד המזרח מתחילין לסדר את המערכה. כך פירש הרמב"ם ז"ל:

בררו משם עלי תאנה יפים כו'. בר"פ קדשי הקדשים מייתי הך משנה ופרש"י עצי תאנה בשל תאנה היו רגילים וטעם אגדה הוא שבו היתה תקנה לאדם הראשון ויעשו להם חגורות מערכה שניה של קטורת אצל מערכה גדולה היו מסדרים מערכה קטנה ליטול ממנה גחלים להכניס על מזבח הפנימי ג' קבין לכל בקר וערב להקטיר עליהם קטרת ובס"פ טרף בקלפי ילפינן דעל מזבח החיצון צריך להיות מערכה לכך כנגד מערבית דרומית של מזבח ומשוך לצד צפון להרחיקו מן הקרן ד' אמות וטעמא מפרש לקמיה באומד חמש סאין גחלים לפי אומד הגחלים היו נותנים שם עצים ובפרק קדשי הקדשים מפרש טעמא למה היתה כנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן לצד צפון ד' אמות גם נתבאר שם למה נותנים שני הבזיכין במערכה של קטורת והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין שם:

בררו משם עצי תאנה כו'. וא"ת דבמסכת זבחים פרק קדשי קדשים מוקי הך משנה כרבי יוסי והיכי מתוקמה כרבי יוסי והא קתני סיפא והציתו ב' מערכות ולרבי יוסי והציתו ג' מערכות כדאיתא בפרק טרף בקלפי דקאמר בכל יום היו שלש מערכות. ודוחק הוא לומר סבר ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא כבר תירצו התוספות התם דאכתי הוה חדא מערכה לקיום האש כרבי יוסי ולא קחשיב הכא במשנה אלא הנך תרתי דדמיין להדדי ומציתין אותו ביחד ומחד קרא מפיק להו. ומיהו אכתי קשה היכי מצי לאוקמא לסדר תמיד כרבי יוסי הא תנן לקמן בפרק אמר להם הממונה ברכו כו' נתפזר ממנו כקב גחלים ולרבי יוסי היה מתפזר יותר כדתניא בפרק טרף בקלפי ר"י אומר בכל יום היה חותה בשל סאה ומערה לשל שלשת קבין וכה"ג ממש דייקינן בפ"ק דיומא ואי ס"ד מדות ר"י היא כו' וי"ל כוון דשני ענינים הם י"ל נהי דהמשנה דלקמן דלא כרבי יוסי הך מתניתין אתי שפיר כרבי יוסי:

מחזירין אותן למערכה כו'. פירש המפרש נ"ל לאחר שהקטירו אברי תמיד דאין שום דבר יכולין להקטיר במערכה זו קודם אברי התמיד דכתיב וערך עליה העולה עולה ראשונה כו' ואין דבריו נכונים בעיני שהרי בריש פרק ד' מיתות אמר רב הונא בריה דרב יהושע אף סדר תמיד דוקא קתני אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום דקתני עלה זהו סדר התמיד וכו' א"כ משמע כדרך שהם סדורים כאן במשנתנו הם נעשים בלא קדימה ואיחור מעשה לחבירו. ומה שהביא ראיה מדכתיב וערך עליה העולה עולה ראשונה כו' אין הנדון דומה לראיה כלל משום דלא אמרינן עולה ראשונה אלא דוקא לכל עבודות היום הנלוים לתמיד של שחר אבל חזרת האברים והפדרים למערכה היא טפלה לגמר עבודת יום שלפניה שהרי הם של תמיד בין הערבים וכדאיתא בהדיא ביומא סוף פרק בראשונה הלכך שפיר נשרפין מיד במערכה קודם שהתחילו להפיס מי שוחט ומי זורק כו' על תמיד של שחר כדרך שהם סדורים במשנתנו כן נ"ל:

ירדו ובאו להם ללשכת הגזית. פירוש כדי לעשות פייסות כדאיתא בפ"ב דיומא שהפייסות היו בלשכת הגזית ושם נפקא לן מקרא דאין מפייסין אלא דוקא במקום קדש דכתיב בבית אלהים נהלך ברגש וכתבו שם התוספות תימא כיון דבעינן פייס במקום קדש אמאי לא היו מפייסין בעזרה עצמה דקדיש טפי ואומר ר"ת כיון דאמרינן והממונה בא ונוטל המצנפת בראשו של אחד מהן ויודעין שממנו פייס מתחיל א"כ גנאי היה לו לעמוד בלא מצנפת בעזרה. ור"י בר ברוך פירש משום דהוו קיימין בעגול ואם היו מפייסין בעזרה היה אחוריהם אל היכל השם ע"כ. אבל אכתי קשה לי למה לא הזכיר לעיל בפ"ק גבי פייס ראשון לתרום את המזבח שירדו ובאו ללשכת הגזית כדי לעשות אותו הפייס כמו שהזכיר זה גבי שאר פייסות. ושמא י"ל דפייס הראשון לא היה בלשכת הגזית אלא בבית המוקד במקום הקדש כיון שעדיין לא ירדו אז לעזרה כלל ואיכא נמי בבית המוקד מקום מקודש דהיינו חצי בית המוקד הבנוי בקדש הוו מפייסי התם לאפוקי בשאר פייסות כבר היו הכהנים בעזרה ובעזרה עצמה אי אפשר היה להו לפייס מהטעמים שכתבתי לעיל לכך היו צריכים ללכת ללשכת הגזית שהיא קרובה לעזרה להטיל פייסות במקום קדש וכן פירש המפרש אבל מדברי הרמב"ם וסמ"ג משמע דגם הפייס ראשון היה בלשכת הגזית וצריך עיון:

בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הבאי כו'. קשה לי שהרי אשכחן נמי בשאר הרבה מקומות שדברו חכמים בלשון הבאי כענין מגריפה היתה במקדש ועשרה נקבים היו בה כל אחד מוציא מאה מיני זמר נמצאת כלה מוציאה אלף מיני זמר אמר רב נחמן וסימניך מתניתא גוזמא בפרק אין נערכין. וכענין אשכח ביה מרגניתא זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא כו' בפרק כל כתבי ופרש"י גוזמא בעלמא הוא כלומר הון עתיק מאד כך פי' רבי' הלוי וכן בכל מקום כגון תליסר גמלי ספיקי טרפות וכן תליסר טבחי דלעיל עכ"ל. וכענין מגדל הפורח באויר וכן בשאר מקומות הרבה מפרש הגמרא עצמה דגוזמא הוא. ונ"ל דלא קחשיב המקומות שדברו חכמים בלשון הבאי אלא דוקא במשנה ולא בברייתא וכ"ש במימרא דאמוראי וכה"ג משני הגמרא במסכת נדה בפרק כל היד גבי אמר ר"י בג' מקומות הלכו בו חכמים אחרי הרוב כו' מתניתא קאמרינן שמעתתא לא קאמרינן. ומכאן קשה לי על הרא"ש ז"ל שפי' בריש מס' ידים הא דתנן התם מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה דגוזמא קאמר כלומר כל זמן שמספיקים לשפוך על ידים ב' פעמים לכל אחד ואחד דא"כ ה"ל לומר בארבעה מקומות דברו חכמים לשון הבאי. וגם על הרמב"ם ז"ל קשה קושיא זו שפירש שאין דברי משנה זו אלא במים שניים דוקא משום דכבר נעשית הטהרה במים הראשונים ומפני כך אין צריך שיעור אלא כדי שימשח היד אבל במים הראשונים אינו בפחות מרביעית לכל אחד ואחד עכ"ל. ובהכרח צריך אתה לומר כיון שכתב שצריך שיעור כדי שימשח היד של כל אחד ואחד א"כ הא דקאמרה המשנה ולמאה גוזמא קאמר שהרי לוג אינו מספיק למאה כדי שימשח היד של כל אחד ואחד דאל"כ קשה הא תנן ברישא דמשנה זו מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים משמע הא לשלשה לא וכן מחצי לוג לשלשה ולארבעה משמע הא לחמשה לא והראב"ד נזהר מזה ופירש המשנה במים ראשונים והא דקתני דמרביעית נוטלין אף לשנים מיירי בלא תוספת מים וה"ה דמחצי לוג לשלשה וארבעה מיירי בלא תוספת מים אבל מלוג לה' ולי' ולמאה על כרחך מיירי בתוספתא מים שיוסיפו וא"כ אין אנו צריכין לומר דגוזמא קאמר כדפירש הרא"ש וסייעתו וצ"ע:

גפן של זהב כו'. פירש הרמב"ם ז"ל שעשו צורת גפן של זהב להתברך כגפן לפי שכנסת ישראל נמשלה לגפן כמו שהוא מפורסם בכתוב:

כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן וזית וכו'. אתמר במדרשא רבתי בדעות פרשת צו אמר משה לפני הקב"ה לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם דתנינן תמן כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית וכו' ומקשים דמה כבוד הוא שנפסל מע"ג המזבח. וכתב הגאון הרב בכור שור דף קכ"ה ע"ד דכונת המדרש על פי מ"ש רש"י בזבחים דף נ"ח דטעם דבררו עצי תאנה משום שהיה בו תקנה לאדה"ר ויעשו להם חגורות והחגורות נעשו מהעלים שהם הבנים והגזרין היו מהעצים שהם האבות והיינו דקאמר חלקת כבוד דנטלו תאנים כמ"ש בסוף המשנה דחלקת כבוד לעצי תאנים בשביל כבוד העלים שהם הבנים עכ"ד ואשתמיטיתיה המדרש שהביא הרמב"ן בפירושו על התורה סוף פרשת נח וז"ל כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן שהשמן והיין קרבין לגבי המזבח הצילו הפירות האילנות וכן מצינו באברהם שהציל את תרח שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום עכ"ל הרי מפורש במדרש רז"ל דעל גפן וזית קאמר וכמאי דמייתי רישא דמתניתין ולא סופה גם במדרש צו. ומה שנראה מדברי הרב הנזכר דהמדרש כפי פשטו אתי כטעם הש"ס כמ"ש לעיל בתחילת דבריו ק"ק דלא אתי כטעם הש"ס וכדקשיתיה לרב מהר"ש יפה ביפה תוארו דהש"ס ישנו בנותן טעם משום דקטירי או קטמי או משום ישוב א"י ואינו משום בניהם והרב יפ"ת אצרכה עיון. ולק"מ דאיכא כמה טעמים לדבר ומשה רבינו למד גם טעם זה מהתורה וכמה פנים לפני' נכנסו לפרד"ס והש"ס הכא שייר טעם המדרש שהוא דרש. ושייר טעמים שיש על פי הרמז והסוד ודוק:

בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הבאי וכו'. בכל הני דשמעתין יהיב טעמא הגאון הרמ"ע בתשובותיו סימן ע"ג דשיחתן של ת"ח צריכה תלמוד וק"ו הכתובים ע"ש שאין בהם דבר בטל וסימן לדבר הבא"י ר"ת הנה ברכו את ה' ע"ש באורך:

(כט א פירוש) ד"ה האליתא וכו' והצתת אליתא נפקא לן מוערכו עצים על האש וכו'.—עי' הגהות הרש"ש שכתב דפירושו זה נדחה מיומא כו ב (ע"ש). ומה דאיתא עוד שם (כד ב): "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת" - עניינו שמתחלה הוא נותן אליתא תחת עצי המערכה, ואח"כ הוא מדליק את האש, וזהו עיקר פשטות המשנה כאן ששנינו: "וריוח היה בין הגזירים שהיו מציתים את האליתא משם", ובסוף שנינו: "והציתו שתי מערכות באש". ויש לתמוה על רש"י שכתב ביומא שם: "הצתת אליתא הצתת קיסמים דקים אם הוצרך להצית על המזבח באחת מן המערכות, כגון שקרבה מערכה לכלות שנשרפה כל המדורה"; והרי כאן במשנתנו מפורש, שהצתת אליתא היתה בבוקר בכל יום ויום. והנה הצתת אליתא דרשינן מדכתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", אבל מן הכתוב "וערכו עצים על האש" דרשינן לשני גזירין (יומא כו ב, ע"ש), וב' גזירין הללו היו מסדרין בבוקר בכל יום ויום אחר הצתת אליתא באש, וזהו דתני בספרא פ' ויקרא [נדבה פרק ה יא]: "וערכו עצים על האש עצים ע"ג אש ולא אש ע"ג עצים". וכ"כ בתוס' ישנים יומא (כד ב ד"ה הצתת) דסדור שני גזירין הוא אחר הצתת אליתא. וגם המגיה במל"מ (הל' תמידין ומוספין פ"ב ה"ב) כתב, דהדלקת מערכה שנייה קודמת לסדור שני גזרי עצים; אבל בהגהות בעל מנחת חנוך על הרמב"ם שם פירש דברי הספרא, שיקדים את האש קודם שיסדר את המערכה (ע"ש), אבל זה נדחה מסדר המשנה כאן. וגם בתוי"ט (פרקנו מ"ד) פירש כדעת הפירוש כאן, דאחר שנתנו אש במערכה נתנו את האליתא שם, וכבר כתבנו שאין זה נכון. עוד כתב המפרש בסוף פרק זה: "הציתו שתי מערכות באש לאחר שסידרו שני גזרי עצים" הולך לטעמו, וכבר הוכחנו דסדור שני גזרי עצים היה אחר הצתת המערכות באש.

לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן. אע''ג דנוי הוא למזבח כשיש עליו דשן הרבה אפ''ה כשהגיע העת לפנות את הדשן לא נתעצל כהן להוציא את הדשן מי שמוטל עליו לעשות: החלו מעליו בגזירין. לאחר שהסירו האפר ונתנוהו לתפוח שבאמצע המזבח והיה מקום המערכה פנוי לקח גזרי עצים חתוכין ובדוקין ממום דאמרינן כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי המזבח: והשתא שואל ומשיב לעצמו וכי כל העצים כשרים הן: כל העצים כשרים. כלומר רוב עצים כשרים: חוץ משל זית ושל גפן. בגמ' מפרש טעמא: וא על פי שרוב עצים כשרים באלו רגילין במורבויות. חריות וענפים לפי ששורפים יותר ואין מעלין עשן אבל אילנות זקנים אינן נוחין לישרף כמו אילנות בחורים א''נ לית בהו קשרים בבחורים כמו בזקנים: עצי שמן. עצים שדולקין כמו נר: סידר את המערכה גדולה. אותו שזכה בתרומת הדשן כדמוכח ביומא (דף כב.) דתנן התם מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירין והא דקתני לעיל החלו מעלין בגזירין הם מסייעין לו שהיו מעלים את העצים והוא היה מסדרן: מזרחה. כלפי מזרח היה מסדר שהרי התפוח היה באמצע המזבח והוא לא היה מסדר העצים בצד מזבח הפנימי מערבית אלא ברוח מזרחית של המזבח דרך ביאתו למזבח: וחזיתה למזרחה . מראה היה עושה למערכה כמין חלון גבי מזרח שתהא הרוח מנשבת בו הרוח בא דרך שער מזרח ומנשב שם: וראשי הגיזרין. העצים הפנימים נוגעין בתפוח שהוא באמצע המזבח: וריוח היה בין הגזירים. בין סידרי העצים היו (העצים) מניחין ריוח: שהיו מציתין האליתא . עצים דקין משם דרך אותו ריוח ונדלקים הגדולים על ידי הקטנים והצתת האליתא נפקא לן (יומא דף כד:) מוערכו עצים על האש דהכי קאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח ואח''כ וערכו עצים דקין על האש: בררו משם עצי תאנים יפים. לפי שהיו צריכים עכשיו לגחלים ולישאם על המזבח הפנימי ולהקטיר שם קטרת היו בוררים יפים שיעשו גחלים טובים ולא אפר: המערכה. של קטרת אחר סידור מערכה גדולה כדמוכח ביומא בשמעתיה דאביי (דף לג.) וביומא מפיק דבעינן שתי מערכות אחת לאברים ואתת לקטרת ותרווייהו על המזבח החיצון דקאמרינן על מוקדה זו מערכה גדולה ואש על המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת: כנגד קרן דרומית מערבית. של מזבח החיצון ומשוך לצד צפון להרחיקו מן הקרן ד' אמות דקסבר האי תנא כוליה מזבח בצפון ואין מן המזבח נגד הפתח אלא חמש אמות שהרי ההיכל ממוצע ועומד באמצע העזרה וי' אמות פתחו של היכל יש מאותן עשר אמות חמש מן הדרום וחמש מן הצפון הרי חמש אמות מן המזבח נגד חמש אמות צפונית פתחו של היכל וארבע אמות שרוצה להרחיק מן הקרן מערבית ורוצה להמשיך אותו על קרן דרומית לפי שבאותן ארבע אמות אי אתה יכול לסדר המערכה לפי שהם אמה יסוד ואמה סובב ואמה קרנות ואמה הילוך רגלי כהנים סביב המערכה דקודם שתבא אצל המערכה שתוכל לסדר המערכה כלפי המזבח ארבע אמות ולימדך שבאמה חמישית תסדר שגם אותה האמה עדיין היא נגד הפתח שאם תרחיק יותר מאותה אמה ותקרב יותר לצד צפון כגון באמה ששית או שביעית תו ליכא פתח ואנן בעינן שיעשה המערכה נגד פתח ההיכל דגמרו מגחלים של יום הכיפורים שנוטלין מן המזבח החיצון ובאותו צד שהוא לפני ה' דהיינו בקרן מערבית דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ואמרינן (יומא דף מה:) איזהו מזבח שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה' הוי אומר זה המזבח החיצון וכתיב ביה לפני ה' דכל הנוטל מחיצון מבחוץ לינתן פנימי בפנים אין נוטל אלא בסמוך שאין לפנים סמוך הימנו בצד שהוא כנגד הפתח שאין קרוב לפתח יותר מאותו הצד: בעומד ה' סאין. גחלים לפי אומד חמש סאין גחלים היו נותנין שם עצים כך שיערו לחתות בתוכו בראש המזבח כשהוא חול מחתה של ארבעה קבין בריוח ולכך צריך שני כלים לפי שלא היה חותה בשל זהב כדאמר ביומא (דף מד:) שהתורה חסה על ממונן של ישראל ובכלי של כסף שהיה חותה לא היה יכול להכניס הגחלים בפנים דגנאי הוא להכניס כלי כסף בפנים שאין עניות במקום עשירות וגם צריך שיהא אותו שמכניס בפנים קטן יותר לפי שלא היה יכול לערות אותו של כסף בשל זהב שלא יפלו מן הגחלים לארץ הילכך חותה בשל ארבע קבין ומערה בשל שלשה קבין והיינו דתנן לקמן נתפזר ממנו כקב גחלים מכבדן לאמה וצריך להכניס כלי מלא בפנים דכתיב (ויקרא טז) ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו': ובשבת. שצריך להקטיר באותו מערכה שני בזיכי לבונה מוסיפין שלש סאין בעומד שמונה סאין: ששם נותנין בזיכי לבונה. ולהקטיר הבזיכין במערכה גדולה א''א דמפרשינן בזבחים (דף נח:) דכל הנוטל בפנים ליתנן בחוץ אינו נותן אלא בסמוך שאין לפנים הימנו וגמרינן משירים והכי פי' כל דבר הניטל מבפנים כגון בזיכי לבונה כדי לתת על המזבח החיצון אינו נותן על מזבח החיצון אלא באותה קרן שהוא סמוך לפנים שאין לו קרן סמוך יותר ממנו וטעמא מאי דגמרינן משירים שירי דמים הפנימים שניתנין על יסוד מערבית כדכתיב אל יסוד מזבח (החיצון) העולה אשר פתח אהל מועד: האברים והפדרים שלא נתעכלו מבערב. שאמרנו למעלה שהם סדורים על הכבש מחזירן למערכה נראה לי לאחר שהקטירו אברי תמיד דאין שום דבר יכולין להקטיר במערכה זו קודם אברי התמיד דכתיב (ויקרא ו) וערך עליה העולה עולה ראשונה ובמסכת יומא אמרינן מנין לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שסודרין אותן ע''ג האש כדי שלא יפסלו בלינה ואחר מערכה גדולה יסדרם ויקטירם שנאמר (שם) אשר תאכל האש את העולה על המזבח כלומר דבר שהתחיל האש לאכול מבערב העולה על המזבח שם אותו על העולה אברי תמיד על המזבח במערבו שלו בסוף פרק טרף בקלפי (יומא מה.) וביומא מפרש בשמעתיה דאביי (דף לג.) דאחר שסידרו שתי מערכות בא עוד אותו כהן שזכה שסידר את המערכה ומסדר שני גיזרי עצים דאמרינן מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גיזרי עצים ואחר סידור שני גיזרי עצים ודישון מזבח הזהב והטבת ה' נרות ודם התמיד כו' כדרך שהם סדורין לשם הם נעשים: הציתו שתי מערכות באש. לאחר שסידרו שני גיזרי עצים: ירדו ובאו להם ללשכת הגזית. שהיא קרובה לעזרה להטיל פייסות וטעמא כאשר פירשתי לעיל שלא היו יכולים לפייס בעזרה לכך צריכים ללכת ללשכת הגזית שהיא חציה קדש וחציה חול ומפיסין במקום המקודש דכתיב בבית אלהים נהלך ברגש (תהלים נה): גמ' אמר רבא גוזמא. אשלש מאות כור כלומר מילתא בעלמא הוא דקאי ולאו דוקא דמעולם לא הגיע לשלש מאות כור דמקום המערכה לא היתה יכולה להחזיק שלש מאות כור: השקו את התמיד בכוס של זהב. משנה היא לקמן שמשקין את התמיד כדי שיהא נוח להפשיט ומשום גוזמא נקט הא: דברה תורה לשון הבאי. כאדם שרוצה לחזק דבריו: אבל התם איו עניות במקום עשירות. ולא גוזמא דכל מעשיהם בעושר ובשררה: גפן של זהב היתה עומדת על ראש ההיכל. דבר של זהב העשוי כמין גפן ומודלה על גבי כלונסות של ארז כעין דליות של גפן מגביהין אותה על גבי עמודין של ארז ולא עברו אלא תטע לך אשרה כל עץ (דברים טז) דזה אינו בנין: וכל מי שמתנדב עלה

אין פירוש לקטע זה