תמיד כח ע"ב

ואף לא היו שומעין באותה שעה את קולו, וכך לא היו מודעים למעשיו עד שהיו שומעין את קול גלגל העץ אליו היה הכיור קשור. שעשה בן קטין מוכני (מתקן מיכני) בעל גלגל שנועד לשקע את הכיור בלילה לתוך בור מים, על מנת שלא יפסלו מימי הכיור בלינה. וכשהם שומעים את קולו של הגלגל בשעה שמעלים את הכיור מן הבור, הן אומרים זה לזה: הגיע עת (זמן קידוש ידים ורגלים)! ולאחר שהועלה הכיור, קידש (רחץ) הכהן את ידיו ואת רגליו מן הכיור, ולאחר מכן נטל בידו את מחתת הכסף המונחת בפינה שבין הכבש למזבח ועלה לראש המזבח.

ובתחילה הוא פינה את הגחלים הילך והילך (לכאן ולכאן), ולאחר מכן הריהו חותה (לוקח במחתה) את הגחלים המאוכלות (השרופות ביותר) מאלה הפנימיות (שהיו בעומק הלהבה). לאחר מכן ירד בכבש מן המזבח והגיע לרצפה של העזרה בדרום מזרח. ומשם הפך (הפנה) את פניו במזרח לעבר צפון העזרה. והיה הולך בעזרה בצד מזרחו של הכבש לכיוון הכותל הדרומי של המזבח, מהלך שאורכו כעשר אמות מתחתית הכבש, שהוא רחוק עדיין כעשרים אמה מהמזבח עצמו. וכשהגיע לשם, צבר (בערימה) את הגחלים שבמחתה שבידו על גבי הרצפה במקום שהוא רחוק מן הכבש שלשה טפחים, והוא המקום שבו היו נותנים את מוראת (זפק) קרבן עולת העוף, ואת דישון (האפר) המזבח הפנימי (מזבח הזהב), ואת דישון המנורה.

א גמרא שנינו במשנתנו ששתי כתות הכהנים הבודקות אם כל כלי השרת נמצאים במקומם בעזרה היו הולכות לשם כך באכסדרה. ותמהים: ומי הוו [והאם היו] אכסדראות עץ בעזרה (שמניחים שאכסדראות אלה היו כרוב אכסדראות עשויות עץ)? והא תניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושין אכסדראות עץ בעזרה? — תלמוד לומר: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך" (דברים טז, כא), ו

הכי קאמר [כך הוא, הכתוב, אומר] כך צריך להבינו: לא תטע לך אשרה (עץ המשמש לעבודה זרה) — והרי זה איסור אחד הנזכר בכתוב. ועוד נאמר בו לא תטע לך ולא תעשה כל עץ שהוא, אצל מזבח ה' אלהיך — והרי זה איסור שני הנזכר בכתוב! אמר רב חסדא בתשובה: אין המדובר במשנתנו באכסדראות העשויות מעץ, אלא באכסדראות של בנין הבנויות אבן, שעמודיהן ותקרתן היו מאבן.

ב עוד שנינו במשנתנו שהיו שתי כתות הכהנים הללו בודקין והולכין עד שהגיעו אל מקום בית עושה החביתים, ולאחר שוידאו כי כל כלי השרת נמצאים במקומם, העמידו את עושה החביתים לעשות חביתים. ושואלים: למימרא [האם יש לומר מכאן] שעשיית החביתין הוו קדימי [היו קודמים] לכל עבודות היום שבמקדש?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מנין שאין דבר עבודה במקדש קודם לעבודת התמיד של שחר? — תלמוד לומר: "...ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים" (ויקרא ו, ה), ואמר רבה בפירוש דברי הכתוב: הרי הקרבן נקרא בכתוב זה "העולה", ובתוספת ה"א מיידעת — להורות על חשיבותה, לפי שהיא העולה הזו ראשונה לעבודת המקדש בכל יום! אמר רב יהודה בתשובה: אין כוונת דברי משנתנו לומר שהיו בתחילה עושים חביתים באותה שעה, אלא שהעמידו אנשים על מנת להחם מים חמין לצורך עשיית הרביכה הנחוצה לעשיית החביתים מאוחר יותר.

א משנה בשעה שראוהו אחיו (שאר בני בית האב של משמרת הכהנים) של הכהן התורם את המזבח שירד מהמזבח עם מחתת הגחלים בידו, ואזי הם היו רצים ובאים אל הכיור, כדי לקדש (לרחוץ) ידיהם ורגליהם בו. ולאחר שמהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור, נטלו לידיהם את המגרפות (כלי גריפה) ואת הצינורות (מזלגות) ועלו עם הכלים הללו לראש המזבח, כדי לגרוף את הדשן במגרפה למרכז המזבח (ל"תפוח"), ולסלק מן המזבח את האיברים שלא נתאכלו באמצעות המזלגות.

ובתחילה סילקו את האברים של קרבנות העולה והפדרים (החלבים) שלא נתעכלו (נשרפו ונעשו אפר) מבערב ועד לשעה זו. ולהיכן היו מפנים אותם? — סולקין אותן על ידי הצינורות הללו על (אל) צדי המזבח, ואם אין הצדדים הללו מחזיקין (יכולים להכיל) אותם — סודרים אותם כנגד חלק המזבח המכונה "סובב" על הכבש של המזבח.

ולאחר מכן החלו מעלין במגרפות שבידיהם את האפר שבמזבח על גב תפוח (מדרגה העשויה כעין חצי כדור) של אפר. שכן תפוח היה באמצע המזבח, ולשם היו מכנסים את האפר שעל המזבח. ופעמים שהיו עליו אפר ששיעורו כשלש מאות כור. וכאשר היתה ערימת אפר זו שבתפוח גדולה ביותר, היו מפנים אותה אל מחוץ לעיר, ואולם ברגלים לא היו מדשנין אותו (מורידים את הדשן מהמזבח), מפני שהוא מוסיף נוי למזבח שנראה לכל כמי שהקריבו עליו קרבנות רבים. ומוסיפים כי אף כשהיה על המזבח דשן רב, וכגון בשלשת הרגלים מכל מקום מימיו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

ולא היו שומעין את קולו, עד שהיה מעלה את הכיור מבור המים. שאז היו שומעין את קול גלגל העץ, שעשה אותו בן קטין להיות מוכני [גלגלת] לכיור. ^[1]

מי הכיור נפסלים בלינה, כיון שהם קדושים בקדושת הגוף. שכל דבר הקדוש בקדושת הגוף נפסל בלינה. וכדי למנוע את פסול לינה היו משקיעים את הכיור ומימיו שבתוכו [קודם הלילה], בתוך בור המים שהיה בעזרה, והיו המים שבכיור מושקים למי הבור, ומים מחוברים לקרקע אינם נפסלים בלינה. ^[2] ולפנות בוקר היו מעלים את הכיור מהבור באמצעות המוכני הזה ^[3].

וכשהיו שומעין את קול גלגל העץ, הן אומרים: הגיע עת עבודתו!

קידש ידיו ורגליו מן הכיור. ונטל את מחתת הכסף ממקומה, ועלה במזרחו של כבש לראש המזבח.

ופינה את הגחלים של המערכה אילך ואילך [לכאן ולכאן], בשביל להגיע לגחלים הפנימיות. והיה חותה [נוטל במחתה] את הגחלים המאוכלות ^[4] [השרופות היטב] הפנימיות. כדכתיב "מן הדשן אשר תאכל האש". והו קרויות "דשן", משום שנעשו דקות. אבל החיצוניות אינן קרויות "דשן" אלא גחלים ^[5].

וירד מן המזבח ^[6]. ובשעת ירידתו היו פניו לכיוון דרום, שהרי הכבש ירד מצפון לדרום. וכשהגיע לרצפה של העזרה הפך פניו מדרום לצפון.

והיה הולך בעזרה לצד מזרחו של כבש, כעשר אמות ^[7], ושם שפך את הגחלים. ולא היה מפזרם, אלא צבר את הגחלים בערימה על גבי הרצפה. כדכתיב "ושמו אצל המזבח". ודרשינן: "ושמו" - שלא יפזר!

ומקום הנחת הדשן היה רחוק מן הכבש שלשה טפחים ^[8]. והוא המקום שנותנים בו את מוראת עולת העוף, ואת דישון המזבח הפנימי, ואת דישון המנורה ^[9].

גמרא:

שנינו במתניתין: אלו מהלכין באכסדרה!

וקא סלקא דעתין השתא, דאכסדרה של עץ היתה.

והוינן בה: ומי הוו אכסדראות בעזרה?

והא תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושין אכסדראות עץ בעזרה?

תלמוד לומר: "לא תטע אשרה, כל עץ, אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך". ושני לאוים שונים נאמרו בפסוק זה. והכי קאמר קרא:

א. "לא תטע לך אשרה" לשם עבודה זרה. שבנטיעה גופה עובר בלאו, אף בלא שעבדה.

ב. "לא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך". שכל הנוטע אילן במקדש עובר בלאו. ואסרו חכמים כל בנין של עץ במקדש, אף שלא בנטיעה, משום הרחקה יתירה. ואסמכוה אהאי קרא דכתיב ביה "כל עץ". [רמב"ם פרק ו' מעבודת כוכבים הלכה ט' וי', על פי הכסף משנה שם ^[10]].

ולפי זה קשיא, איך בנו אכסדראות עץ בעזרה?

אמר רב חסדא: בעזרה היו אכסדראות של בנין! שעמודיהן היו אבן, ותקרה של אבן נתנו עליהן.

שנינו במתניתין: היו בודקין והולכין וכו'. העמידו עושי חביתים לעשות חביתים.

והוינן בה: למימרא, דחביתין הוו קדימי לכל עבודות היום?

והתניא: מנין שאין דבר קודם במזבח לתמיד של שחר?

תלמוד לומר: "וערך עליה העולה".

ואמר רבה לפרש: מדכתיב "העולה" בה"א הידיעה, ולא כתיב "עולה", משמע הכי: "וערך עליה" על המערכה, בתחלה את "העולה" החשובה, שהיא עולה האמורה ראשונה לכל העולות בפרשת הקרבנות בפנחס, והיא עולת התמיד. [רש"י, פסחים נ"ח:].

אמר רב יהודה: הא דקתני "לעשות חביתים", לא מהקטרתם על גבי המזבח מיירי, אלא להכינם בלבד. והיינו להחם מים חמין לרביכה של סלת החביתין! שהיו חולטין אותה ברותחין קודם לישתה ואפייתה. אבל לא הקטירום עד לאחר הקטרת אברי התמיד.

הדרן עלך פרק בשלשה מקומות

הערות

^[1] יומא ל"ז. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב, שהמוכני הוא כלי שהיה סביב לכיור, שבו היו מניחים את המים בלילה. ולא נתקדש בקדושת כלי שרת, בשביל שלא יפסלו המים בלינה. וכן כתב בפרק ג' מבית הבחירה הלכה י"ח. אכן לקמן בפרק ג' משנה ח', פירש כפירוש המובא למעלה. וכן כתב בפרק ה' מביאת מקדש הלכה י"ד. וכבר עמד הכסף משנה בסתירת דבריו. וכתב: אפשר שרבינו מפרש כשני הפירושים. וכאן כתב האחד, ושם כתב האחר. והתוספות יום טוב תמה על דבריו, וכתב שדוחק הם. ופירש דשני הפירושים עולים בסגנון אחד. שהיה אכן כלי סביב הכיור שבו היו ממלאים מים. ואת אותו הכלי, היו משקעין בור. (ודבריו צריכים עיון. דהרי כתב הרמב"ם שאותו הכלי של חול היה, בשביל שלא יפסלו המים בלינה. ואם כן, למה הוצרכו להשקיעו?).

^[2] וכשהמים מחוברים למי המקוה, בטלה קדושתם ואינם נפסלים בלינה. ועוד, שבהיות המים שבכיור מושקים למי המקוה הם אינם נחשבים אז כמים הנמצאים בתוך כלי, אלא כחלק ממימי המקוה. וכשהם במקוה, אינם נפסלים בלינה. מהר"י קורקוס, פרק ה' מביאת מקדש, הלכה י"ד.

^[3] ופלוגתא היא בזבחים כ"א. דלחד מאן דאמר כך הוי. אבל לאידך מאן דאמר, היה נשמע הקול כשהיה משקיע שוב את הכיור בבור, לאחר שקידש ידיו ורגליו, בשביל שלא יפסלו מימיו בעמוד השחר.

^[4] ושיעור תרומת הדשן, נתבאר ביומא כ"ד; שהוא כמלא קומץ. והמשנה למלך בפרק ב' מתמידין ומוספין הלכה י"ב, תמה על מה שהשמיט הרמב"ם דין זה. ויש לומר דסמך על הא דתנן במנחות, "ה' קומצין הם". ולא קחשיב שם תרומת הדשן. ובהכרח דפליג תנא דמתניתין על ההיא ברייתא דיומא. אלא דבירושלמי שם איתא דשיעורה בכזית. ואם כן, אכתי קשיא למה לא הביא הרמב"ם שיעור זה. מקדש דוד. ויעויין באבן האזל, במה שכתב עוד ליישב בזה.

^[5] ולא היה חותה מהגחלים של עצי המערכה, אלא מגחלי האברים שנשרפו. דהא כתיב "אשר תאכל האש את העולה". ריטב"א, יומא כ':. והמהר"י קורקוס בפרק ב' מתמידין ומוספין הלכה י"ב כתב, שאין דעת הרמב"ם כן. והמזרחי בפרשת צו הביא כן בשם תורת כהנים. אלא דהראב"ד בתורת כהנים, ביאר את דברי התורת כהנים באופן אחר. ויעויין באבן האזל שם.

^[6] וזמנה של תרומת הדשן, במחלוקת תליא. דהתוספות ביומא ל"ג. כתבו, דהוא בלילה, קודם שיעלה עמוד השחר. אבל הרמב"ם בפרק ב מתמידין ומוספין הלכה יא כתב "תורמין את הדשן בכל יום משיעלה עמוד השחר". והמנחת חינוך במצוה קלא הקשה לדבריו, מהא דאיתא בזבחים כא ב דאחר שהיה מעלה את הכיור לקדש ידיו ורגליו היה משקעו שוב, בשביל שלא יפסלו המים בלינה בתחלת היום. ולהרמב"ם, הרי היה לאחר עמוד השחר. וכן הקשה מהא דאיתא שם (כ א), דאם קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן אינו צריך למחר לחזור ולקדש אף למאן דאמר "לינה פוסלת קידוש ידים ורגלים". ולהרמב"ם דזמנה הוא לאחר עלות השחר, בין כך ליתא לינה. אלא דהרמב"ם בפרק ה מביאת מקדש הלכה ט כבר הרגיש בזה. וכתב "אף על פי שהוא מקדש קודם שתעלה השמש, אין צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום". ובהכי סלקי הקושיות הנ"ל. שהרי כתב דזמנה הוא קודם נץ החמה. ואף שמעיקר הדין, מעלות השחר מתחיל היום, לכתחלה נוהגות מצוות היום מנץ החמה. ואף לענין לינה, לכתחלה דיינינן לאותו זמן שבין עמוד השחר לנץ החמה, כלילה. מקדש דוד סימן ל"ב.

^[7] ואם תאמר, הא בעינן "ושמו אצל המזבח". ונהי דכבש כמזבח לכל דבר, מכל מקום היה לנו לקרבו אצל המזבח. ומקום זה מרוחק טובא. שהרי אורך הכבש היה ל"ב אמות. דל מינייהו שתי אמות שבראשו שהיו מעל הסובב והיסוד, הרי ל' אמות. ומקום הנחת הדשן היה לאחר עשר אמות מצפונו של כבש. נמצא שהוא בריחוק כ' אמות מן המזבח. ויש לומר, דילפינן לה, מהא דכתיב במוראת העוף "והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". וקים להו לרבנן דאין "השלכה" בפחות מכ' אמות. ונמצא מלמד על מקום תרומת הדשן, שהרי באותו מקום הוא.

^[8] והלכה למשה מסיני היא. ראב"ד. ואפשר שטעמה הוא, בכדי שלא ישחיר כותל הכבש. תפארת ישראל.

^[9] ואיתא ביומא כ"א; דמוראת העוף, ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נבלעין שם במקומן. ומשמע מהתם, דתרומת הדשן לא היתה נבלעת. וכן מהא דדרשינן, "ושמו", מלמד שטעון גניזה ואסור ליהנות ממנו, משמע שאינו נבלע במקומו. מפרש. ודחו תוספות שם ראיה זו. דאיכא למימר דקרא לאו אניסא סמיך. אי נמי, איצטריך קרא להיכא שחפרו שם והוציאו את הדשן, שאסור ליהנות ממנו. וכן פירש רש"י בסוף תמורה.

^[10] וכן כתב בפרק א מבית הבחירה" ואין בונין בו עץ בולט כלל. אלא או באבנים או בלבנים וסיד". והשיג עליו הראב"ד: והלא לשכת כהן גדול, של עץ היתה. וכן בשמחת בית השואבה, הקיפו את כל העזרה גזוזטרא. אלא לא אסרה תורה כל עץ, אלא אצל מזבח ה'. והיא עזרת כהנים משער ניקנור ולפנים. אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר. ובהלכות עבודה זרה שם תירץ הראב"ד עצמו כל השגותיו כאן. דלשכת העץ דכהן גדול, של בית אבנים היתה. [ונקראת "לשכת העץ" מפני שהניחו בה עצים אי פעם. כסף משנה. ויעויין במהר"י קורקוס שם שפירש באופן אחר]. ובימת עץ של מלך, וגזוזטרא של שמחת בית השואבה, לא היו בנין קבוע אלא נעשו לשעתן. והרדב"ז שם כתב, דאף הרמב"ם לא קאמר דאסור אלא בהיכל ועזרה בלבד.

פרק שני - ראוהו אחיו

מתניתין:

ראוהו אחיו הכהנים [את הכהן התורם את הדשן] שירד מן הכבש לאחר שתרם, ומיד הם רצים ובאים לכיור, להיות מזומנים לעבודה ^[11]. מהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור ^[12].

לאחר שקדשו, נטלו את המגרפות [שגורפין בהן את הדשן ומפנים אותו לתפוח], ואת הצינורות [המזלגות שהיו מהפכים בהן את האברים], ועלו לראש המזבח.

האברים של העולות, והפדרים [האימורים] של שאר הקרבנות שלא נתעכלו ושלא נעשו דשן מאתמול בערב - היו סונקין [מסלקים] אותן בצינורות - מזלגות על צדי המזבח, על מנת להחזירם למערכה לאחר מכן. שהרי אי אפשר עדיין להקטירם, לפי שאין שום דבר קרב קודם הקרבת תמיד של שחר.

ואם יש הרבה אברים, ואין הצדדים מחזיקים אותם, לפי שהם כבר מלאים בהם, סודרים אותם בסובב [אמה הבולטת במזבח באמצע גובהו], או היו מניחים אותן על גבי הכבש. לפי שאם היו מורידים את האברים לגמרי מן המזבח, היו נפסלים להקטרה לאחר שהאיר היום. שעמוד השחר פוסל בלינה. אבל על גבי המזבח אין לינה פוסלת. וכבש הרי הוא כמזבח לכל דבר.

החלו לגרוף את האפר, והיו מעלין במגרפות את האפר על גב התפוח.

והתפוח [ציבור האפר] - היה באמצע המזבח. ומשום שהיה עגול כתפוח, קרוי כן ^[13]. [וקודם תרומת הדשן לא היו יכולים לפנותו. שהרי קודם צריך לתרום עת תרומת הדשן, ואחר כך היו מפנים את שאר הדשן לתפוח].

וכשהיה האפר שבתפוח מתרבה, עד שכבר לא נותר מקום לסידור עצי המערכה, היו מוציאים אותו. כדכתיב "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור".

ופעמים שהיה עליו שלש מאות כור אפר עד שהוציאוהו.

וברגלים לא היו מדשנין אותו [מוציאים את האפר], מפני שהתפוח הוא נוי למזבח. שעל ידי ריבוי הדשן ניכר שהקריבו הרבה קרבנות, ולא היה המזבח בטל.

הערות

^[11] ואף דלא עסקו לאחר מכן אלא בגריפת אפר לתפוח ובסילוק אברים מן המערכה ובהולכת גזירין למזבח, דלכאורה לאו עבודות הן - הוצרכו לקידוש ידים ורגלים, משום עצם עליתם למזבח. וכן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם דקריבה למזבח אף בלא עבודה טעונה קידוש ידים ורגלים. אלא דמרש"י בזבחים כ א משמע דמשום המלאכות עצמן הוצרכו בכך. וצריך לומר דאית ליה דגריפת האפר מכלל עבודת הוצאת הדשן היא. מקדש דוד.

^[12] והואיל ורצו לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה, הורשו ליכנס בין אולם למזבח. ששם היה מקום הכיור. מפרש. ונראה שנתכוון ליישב בזה הא דאיתא בריש תוספתא דכלים ד"אין נכנסין בין אולם למזבח כשלא רחוץ ידים ורגלים". ולכך כתב דבשביל לקדש לצורך עבודה מותר. והראב"ד תירץ על זה, דכל שטבל ולא הטיל מים אחר הטבילה, מותר. עוד כתב, דליכנס שם סגי ברחיצת ידים ורגלים כל שהיא, ולאו דוקא ממי כיור.

^[13] וכתב הרמב"ם בפרק ב מתמידין ומוספין הלכה ז "דשן שבאמצע המזבח, והוא הנקרא תפוח ". והראב"ד שם השיג עליו דלא משמע כן מלישנא דמתניתין. דהא קתני "החלו מעלין באפר על גב התפוח". והרי כיון שהיו מוציאין את האפר כל יום, מנין היה שם תפוח, והרי כבר הוציאוהו מאתמול? לכך פירש, שהיתה שם טבלה מרובעת גבוהה אמה, והיתה קצוצת קרנות ומעוגלת כתפוח. ועליה היו מעלים את הדשן. ובדעת הרמב"ם יש ליישב, דלא היו מוציאין את כולו אלא חלק ממנו, בשביל שלא יפריע לסידור המערכות. רדב"ז ולחם משנה. או דאית ליה לרמב"ם שלא היו מוציאין את הדשן כל יום, אלא כשהיה מתרבה. מהר"י קורקוס.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

nor could they hear the sound of his steps. They were therefore unaware of his progress until they heard the sound of the wood that ben Katin crafted into a mechanism [mukhani] of pulleys that was used to sink the Basin into flowing water during the night, so that its water would not be disqualified by remaining overnight. When the priests heard the sound of the pulleys raising the Basin from the water, they said to each other: The time for sanctifying hands and feet has come. The priest sanctified his hands and his feet with water from the Basin after he raised it. He then took the silver coal pan from the corner between the ramp and the altar, and ascended to the top of the altar.

The priest cleared the upper layer of coals to this side and to that side and scooped into the coal pan the inner coals that were completely consumed. He then descended the ramp. When he reached the floor, in the southeast of the Temple courtyard, he turned his face toward the north. He would walk along the east side of the ramp toward the south side of the altar, walking a distance of about ten cubits from the bottom of the ramp, which was twenty cubits from the altar. He then heaped the coals upon the floor in a location three handbreadths distant from the ramp, in the place where the priests would place the crop of the bird burnt offering, the ashes removed from the inner, golden altar, and the ashes removed from the Candelabrum.

GEMARA: The mishna teaches that the priests would walk along the portico surrounding the Temple courtyard. Since porticoes were usually made of wood, the Gemara asks: And were there porticoes in the courtyard? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: From where is it derived that one may not build wooden porticoes in the Temple courtyard? The verse states: “You shall not plant for yourself an ashera of any kind of tree beside the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 16:21).

The Gemara explains that this is what the verse is saying: You shall not plant for yourself an ashera, i.e., a tree used as part of idolatrous rites. Moreover, you shall not plant or otherwise place for yourself any kind of tree or wood beside the altar of the Lord your God. Rav Ḥisda says: The mishna is referring to porticoes made of building materials, i.e., stone, whereas the prohibition of erecting porticoes in the Temple courtyard applies only to porticoes of wood.

§ The mishna teaches: Both groups would continue inspecting the vessels until they reached the place where the Chamber of the Preparer of the Griddle-Cake Offering was located. They would then set the preparer of the Griddle-Cake Offering to prepare the griddle-cake offering. The Gemara asks: Is this to say that the griddle-cake offering was sacrificed before the other rites of the Temple service were performed?

But isn’t it taught in a baraita: From where is it derived that there is nothing that is sacrificed on the altar prior to the daily morning offering? The verse states: “And the fire on the altar shall be kept burning on it, it shall not be extinguished; and the priest shall kindle wood upon it every morning, and he shall prepare the burnt offering upon it and shall cause the fats of the peace offerings to go up in smoke upon it” (Leviticus 6:5). And Rabba says that the term: The burnt offering, with the definite article, indicates that the burnt offering is important and is the first offering sacrificed each day. Rav Yehuda says: The griddle-cake offering was not burned on the altar at that early hour. Rather, it was necessary to set the preparers of the griddle-cake offering to heat hot water for preparing the parboiled griddle cakes.

MISHNA: The previous mishna described the performance of the removal of the ashes by the priest who was selected to perform this task. This mishna continues: The brethren of the priest who removed the ashes, i.e., the other members of the patrilineal family, saw that he had descended from the altar with the coal pan, and they would run and come to the Basin. They made haste and sanctified their hands and their feet with the water in the Basin, and then they took the shovels and the forks and ascended with them to the top of the altar. The shovels were for shoveling the ashes to the center of the altar, while the forks were required to remove from the altar those limbs that had not been consumed.

With regard to the limbs of burnt offerings and the fats of other offerings that had not been consumed and burned to ashes during the time from the previous evening, the priests would clear them to the sides of the altar. If the remaining limbs and fats were so abundant that the sides of the altar were unable to hold them, the priests would arrange them on the ramp, opposite the surrounding ledge of the altar.

The priests then began raising the ashes onto the circular heap upon which the ashes were piled. The circular heap was in the middle of the altar. Sometimes there was as much as three hundred kor of ashes upon it. When the heap of ashes became excessively large, the priests would remove the ashes and pour them outside the city. But during the Festivals they would not remove the ashes from the altar, as the ashes were considered an adornment to the altar, since they were a sign of the great number of offerings that were sacrificed on it. In all the days of the altar, even when there was an abundance of ashes upon it,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מוכני. הגלגל שהיה מעיק כשמושכו לקדש ידיו ממנו:

והן. הכהנים שבבית המוקד אומרים הגיע עת כבר הגיע התורם לכיור:

וחתה מן המאוכלות הפנימיות. זהו תרומת הדשן:

צבר את הגחלים. היינו אותן המאוכלות הרמת הדשן:

מקום שנותנין מוראת העוף כו'. היינו ושמו אצל המזבח:

המגרפות. עשוי כאותו עץ מלא שינים שמושכין בו החציר:

החלו מעלין באפר. במגרפות על גבי תפוח מקבצין אותן ועושין אותו עגול כתפוח וככובע מפני שהוא נוי למזבח שידשנוהו בידם במגרפות ולא ברגלים ושוב מוציאין אותו הכל לחוץ להר המשחה:

קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. לשקע בגלגל את הכיור לתוך בור הגולה שלא יפסלו מימיו בלינה. ובפ"ב דזבחים [כא:] פליגי אם היה קול השיקוע שהיה משקע לתוך הבור אחר שקדש ידיו ורגליו כדי שלא יפסלו מימיו בעמוד השחר או קול העלאה שהיה מעלהו לקדש ידיו ורגליו:

את המאוכלות הפנימי'. הקרובה להיות דשן:

הפך פניו לצפון. כנגד המזבח:

[גמ'] ומי הוה אכסדרא במערב בעזרה. דס"ד של עץ היה:

באכסדרא של בנין. על עמודי אבנים עשו כיפות של אבנים:

להחם חמין. ללוש את הסולת:

הדרן עלך בשלשה מקומות

ראוהו אחיו שירד. מן המזבח:

המגריפה. לצבור את האפר לתפוח:

ואת הצינורות. מזלגות להפך בהן האברים:

סונקין אותן. מסלקין לצדדין נו"ן ולמ"ד מתחלפות אל פשטתם [ש"א כ"ז י'] כמו אן פשטתם נשכה [נחמיה י"ג ז] כמו לשכה. וחבירו במסכת מקואות [פ"ב מ"ו] המסנק את הטיט לצדדין:

לצדי המזבח. אצל המערכה:

על גג הסובב. אם אין הכבש מחזיק:

החלו מעלין באפר. אחר שיסלקו את האברים משם הי' מעלין כל האפר:

ע"ג תפוח. הוא צבור גדול של אפר שהיה באמצע המזבח והיה אפר מתקבץ שם (כל זה שמש מקום לסדר את המערכה) כל דבר מקובץ וגבוה נקרא תפוח ובנדה [דף מז: תפוח יש למעלה מאותו מקום]:

מפני שהוא נוי למזבח. שהוא סימן לריבוי הקרבנות:

פרק שני בעזרת הצור:

ראוהו אחיו וכו' כבר בארנו בפרקי המסכתא הזאת שכלם סובבים על ענין אחד והוא בסדר העבודה שבכל יום ואמר על זה שכשראו אחיו הכהנים שירד אף הם רצים ובאין ומקדשין ידיהם ורגליהם מן הכיור ונוטלין את המגרפות והם שמושכין בהם את הבשר ואת הצנורות והם השפודים ועולים לראש המזבח וכל האיברים ר"ל איברי העולות והפרדים ר"ל אימורי הקרבנות שלא נתאכלו מבערב ר"ל כל הלילה סולקין אותם ר"ל שמסלקין אותם לצד המזבח ויש מפרשים סונקין שעושים מהם כרי לצדי המזבח ואם אין הצדדין מחזיקין סודרין אותם בסובב על הכבש ר"ל הכבש כנגד הסובב החלו מעלין באפר כלומר אחר שהסירו האברים והפרדים מעל המזבח מושכין את האפר במגרפות שבידיהם ומעלין אותו על גבי התפוח ר"ל אמצע המזבח היה קרוי תפוח מפני שהיה נמוך מעט בעגול והיו צוברין את האפר לשם ועושים אותו כרי באמצע מקום המערכה כעין תפוח ואמר עכשיו שהיו מושכין את האפר ומעלין אותו על האפר הצבור שם ואמר על אותו תפוח שפעמים שהיה עליו כשלש מאות כור ופרשו בגמ' שדרך גוזמא נאמרה והוא שאמרו דברה תורה בלשון הבאי דכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים דברו נביאים בלשון הבאי דכתיב וכל העם מחללים בחלילים שמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ לקולם דברו חכמים לשון הבאי כדתנן השקו את התמיד בכוס של זהב ויש שחלק שם בזו שזו לא נאמרה דרך גוזמא שאין עניות במקום עשירות אלא שאמרו שבשלשה מקומות דברו חכמים לשון הבאי תפוח גפן ופרכות תפוח היא זו שאמר כאן שפעמים היו עליו כשלש מאות כור גפן זו שנאמרה במסכת מדות שגפן של זהב היתה עומדת על פתח ההיכל מודלה על גבי כלונסות וכל מי שמתנדב עליה של זהב או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה ואמר ר' אלעזר בר' צדוק מעשה היה והביאו ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה ועל זו שאמרו שהוצרכו שלש מאות כהנים לפנותה נאמר שלגוזמא נאמר פרכת היא אותה שנאמרה במסכת שקלים שהפרכת עביה טפח ועל שבעים ושתים נירים היתה נארגת ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה ומשמנים ושתי רבוא נעשית ושתים עושים בכל שנה ושלש מאות כהנים היו מטבילין אותה ועל זו של שלש מאות כהנים וכו' אומר שנאמר דרך גוזמא ואף זו שבכאן דרך גוזמא על שם שהיה שם אפר מרובה ונחזור לענין ההוא והוא שאחר שהעלו אפר המזבח על הכרי שבתפוח היו מדשנין את המזבח והוא שנוטלין מאותו האפר בכלי גדול הנקרא פסכתר ומחזיק לתך ומורידין אותו למטה ומוציאין אותו חוץ לעיר במקום הנקרא שפך הדשן ולא היה בענין זה פיס כלל שלא היתה בכלל העבודות אלא כל הרוצה זוכה בה ואע"פ שאינה עבודה מעולם לא נתעצל אדם בה וכן לא היתה עבודה זו בכל יום אלא לפי מה שצריך והוא כשנשלם הכרי ואמר שברגלים אפילו בשעת הצרך לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

גמ' שאין עושין אכסדראות בעזרה. נ"ב להוסיף על הבנין אבל עיקר הבנין אדרבה הכל ארז אין אבן נראה כענין שכתוב בבנין שלמה ועמ"ש בלח"ש פ"ג דמדות וספ"ה בס"ד:

שם ואמר רבא העולה וכו' אמר רב יהודה. נ"ב [רבא] באל"ף גרסי' ואע"ג דרב יהודה לא ראה את רבא לא עלי' דרבא קאי דכוותה טובא:

שם לא היו מדשנין אותו כצ"ל:

במפרש נטל מחתה של כסף וכו' בעשר אמות של כבש:

ד"ה וירד וכו' בדרך כשבא כצ"ל:

ד"ה והולך במזרחו וכו' בקרקע העזרה. מה שסביבותם נדפס עגולים. ונ"ב רש"ק מ"ז נמחק העגולים וההג"ה. ונ"ב נוסחא נכונה היא:

ד"ה למימרא וכו' הוי מקטרי להו כצ"ל:

ד"ה תפוח וכו' שהיו גורפין אפר על וכו' ומעלין אותו וכו' היו מוציאין אותו כצ"ל:

עד שהיו שומעין קול העץ כו'. בזבחים פרק כל הזבחים שקבלו דמן מפרש הגמרא למה הוצרך להשמיע קול כי היכי דלישתמע קליה לכהנים שיהיו מזרזין את עצמן להיות נכונים להעלות אפר לתפוח לאחר שירד זה מן המזבח כדתנן בפ"ה ראוהו אחיו שירד כו' ופריך הגמרא והא הוה גביני כרוז ומשני בי תרי היכרי הוו עבדי דשמע בהאי אתי ושמע מהאי אתי:

שעשה בן קטן מוכני לכיור כו'. רש"י והערוך וכל המפרשים שראיתי פירשו דמוכני היינו גלגל שהיו קושרים בו את הכיור בחבל והיו משקעין אותו בערב בבית העזרה כדי שיהיו מימיו מחוברין למי המעין ובטלה קדושתן ולא יפסלו בלינה ובשחרית היו מעלין אותו מן הבור מלבד הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה דמוכני הוא כלי סביב לכיור שלא נתקדש בכלי שרת ושם היו מניחין את המים תמיד כדי שלא יתקדשו ויפסלו בלינה והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ע"כ וכך הם דבריו בספ"ג מהלכות בית הבחירה וקשה בעיני טובא על פירושו שהרי בסוף פרק אמר להם הממונה פריך הגמרא מאי מוכני ומשני אמר אביי גלגלא דהוה משקעא ליה הרי קמן מבואר מפי הגמרא ערוכה דמוכני היינו גלגל כדפרש"י וסייעתו וצריך לדחות ולומר שהוא מפרש גלגלא דהוה משקעא ליה היינו לומר שעשה כלי עגול כגלגל סביבות הכיור שהיה הכיור משוקע בתוכו וכשהיו רוצין היו פותחין פי אותו כלי והמים שותתים ממנו לכיור כדי הצורך ראשון ראשון אבל אין זה במשמעות הלשון ועיקר חסר מן הספר וכבר השיגו הראב"ד ז"ל ופירש כדברי רש"י. ונראה שהרמב"ם ז"ל גופיה חזר בו בפ"ה מהלכות ביאת המקדש שכתב שם וז"ל מי כיור נפסלין בלינה וכיצד היו עושין משקעים אותו במי מקוה או במעין ולמחר מעלין אותו ע"כ. וזהו ממש כדפרש"י ותמיה אני על הראב"ד שלא הזכיר זה בהשגותיו וכן מוכני של השידה בפרק י"ח דכלים פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שלו שהוא גלגל ואופן ואלו בחבורו בפ"ג דכלים כתב שהוא תיבה והראב"ד השיגו וכתב עליו מעולם לא שמענו מוכני פירושו תיבה אלא גלגל ואופן כמו ששנינו אף הוא עשה מוכני לכיור כו':

נטל מחתת הכסף ועלה כו'. ביומא פ"ב מפרש הגמרא טעם שלא היה חותה במחתה של זהב משום שהתורה חסה על ממונן של ישראל: ופינה את הגחלים אילך ואילך. פירוש בתחלה פינה את הגחלים שנהיו מן העצים של המערכה אילך ואילך בצדי המזבח ואח"כ היה חותה מלא המחתה מן הגחלים הפנימיים שנהיו מאברי עולה שנתאכלו ונהיו גחלים כדתניא בת"כ פרשת צו ובירושלמי דיומא פרק בראשונה והרים את הדשן אשר תאכל האש יכול עצים פי' הדשן שנהיה מן עצי המערכה ת"ל עולה פירוש את הדשן אשר תאכל האש את העולה אלמא דשן של עולה היא ולא של עצים. אי עולה יכול אברי עולה פי' קודם שנתאכלו וקורא אותן דשן מפני שכבר נשרפו אע"פ שעדיין לא נתאכלו ת"ל אשר תאכל האש הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד ע"כ ומכאן קשה על רש"י שפירש בפ' כל הפסולין גבי והבשר לרבות עצים ולבונה כו' כגון שקדשו בכלי היינו עצים שחתה אותן במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים כו' דהא איתא בהדיא בת"כ ובירושלמי שהבאתי דלא הוה חותה כלל במחתה עצים כי אם אברי עולה שנתאכלו לגמרי ושמא י"ל דרש"י מפרש דלא מיירי התם בתרומת הדשן אלא ביום הכפורים שהיה חותה גחלים לקטורת וכן תירצו התוספות התם לפרש"י ומיהו הסוגיא דשמעתין התם לא משמע כן דוק ותשכח וצ"ע. ומצאתי כתוב שהקשה הריטב"א ז"ל בפ"ק דיומא למה לא הוזכר בשום מקום תרומת גחלים אלא תרומת הדשן ומצאתי כתוב על זה בשם הר"י בנבנשתי ז"ל כי בעת תרומת הדשן היו שם קצת אברי עולה שנתאכלו וקצת שלא נתאכלו לגמרי והם גחלים בוערות קרוב להיות דשן לזה לא היה פונה מאברי העולה הנשרפים קצת אשר למעלה במערכה אבל מפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מאברי העולה אשר הם למטה שנשרפו לגמרי עכ"ל. ואין דבריו נכונים בעיני שהרי גבי יום הכפורים וכן בקטורת של כל השנה בעינן גחלים דוקא כדאמר התם גחלי אש יכול עוממות כו' ואפ"ה לא הוזכר גבייהו תרומת גחלים. ולי נראה שאין מקום לקושיא זו מפני שהגמרא נקט לישנא דקרא והרים את הדשן לאפוקי גבי גחלים לא כתיב והרים אלא ולקח:

וחתה את המאוכלות הפנימיות כו'. שיעור תרומת הדשן אינו אלא מלא המחתה בלבד כדאיתא ביומא פרק בראשונה בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ילפינן לה ת"ש דתני ר' חייא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו. ופרש"י מתרומת מעשר ילפינן לה דהא והרים כתיב לשון והרמותם ממנו והויא באומד אחד מעשרה בדשן המערכה או מתרומת מדין דכתיב והרמות מכס לה' אחד מחמש מאות ת"ש דמהרמת קומץ ילפינן לה לא יפחות מאומד מלא הקומץ אם רצה להוסיף יוסיף כלומר עד מלא המחתה דהא ליכא למימר דוקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקומץ ע"כ וכתבו שם התוספות וז"ל מתרומת מעשר ילפינן לה כו' תימה לי אמאי לא מספקא ליה נמי אי מתרומה גדולה ילפינן לה וי"ל משום דבתרומת הדשן כתיב והרים ובתרומת מעשר נמי כתיב והרמותם ובתרומת מדין נמי כתיב והרמות מכס אבל בתרומה גדולה לא כתיב במצו' צויה לשון הרמה אלא כתיב ראשית דגנך כו' עד תתן לו והא דכתיב כתרומת גורן כן תרימו אותה תרומה דכתיב בחלה כתיב וא"ת ואמאי לא מבעיא ליה אי ילפינן מחלה י"ל דוהרים מוהרמותם או מוהרמות ילפינן אבל והרים מתרימו לא ילפינן דלא דמו כולי האי להדדי א"נ י"ל דילפינן תרומה קמייתא מתרומה קמייתא דנהי דתרומת מעשר יש תרומה גדולה קודם לה מ"מ בלוים דמשתעי קרא זו היא תרומה קמייתא דחייבינהו קרא לאפוקי חלה שיש תרומה גדולה קודמה אי נמי יש לומר כיון דתרומה גדולה וחלה אין להם שיעור מפורש ילמוד סתום מן המפורש דהיינו מתרומת מעשר או מתרומת מדין. ואין להקשות תרומה גדולה וחלה גופייהו אמאי לא גמרינן מהאי גזירה שוה שיהא להם שיעור דיש לומר כיון דכתיב בהו ראשיך דגנך אפילו דגן אחד וכן בחלה נמי כתיב ראשית עריסותיכם ומה שפירש רש"י מתרומת מדין אחת מחמש מאות אף על גב דהוה נמי התם אחד מחמשים נראה לי מחמש מאות ילפינן משום דכתיב אצל והרמות. ולי היה נראה יותר ללמד ממדין אחד מחמשים כדדרשינן בירושלמי בינונים אחד מחמשים דכתיב אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז ממקום אחד יהא כזה ותימה לי מאי מספקא ליה אי גמרינן מתרומת מעשר או ממדין פשיטא דיותר סברא הוא ללמוד מתרומת מעשר דורות מדורות מללמוד ממדין דורות משעה. ולפי מה שפירשתי דמאחד אחוז מן החמשים גמרינן כי הא דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה ואפילו לפי פרש"י ז"ל דוהרים שהוא לשון יחיד מוהרמות שגם הוא לשון יחיד גמרינן אבל מוהרמותם שמא לא ניחא ליה למילף א"נ מתרומת הדשן שהיא מצות עבודת ציבור מתרומת מדין דשייכא בכל ישראל גמרינן אבל תרומת מעשר בלוים נאמרה אבל תימה לי מ"ש דלא נסתפק אי מוהרים ממנו בקמצו גמרינן דדמי ליה טפי מכלהו דבאידי ואידי כתיב והרים וי"ל משום דלא מצינן למיגמר לגמרי כי התם שיתרום תרומת הדשן בקמצו פן יכוה כמו שפרש"י להכי לא הוה ס"ד למילף מינה ואפילו הכי פשיט דגמרינן מינה כיון דדמי ליה דבאידי ואידי והרים כתיב:

והלך במזרחו של כבש כעשר אמות. פירוש המזבח רבוע היה ארכו ל"ב אמה ורחבו ל"ב אמה וכבש נתון בדרומו של מזבח ארכו ל"ב אמה ורחבו י"ו אמה והמקום הפנוי מדרומו של מזבח שהוא במזרחו של כבש שהוא העגול הרשום הוא מקום הדשן וכשירד הכהן מראש המזבח עם מלא המחתה דשן ברצפת העזרה ששם רגלי הכבש היה הולך עם המחתה בצד מזרחו של כבש י' אמות באורך הכבש כנגד מזבח עד שהגיע לעגול הרשום שהוא מקום הדשן ושם הניח את הדשן והיה רחוק מן הכבש לצד מזרחו ג' טפחים ורחוק מן המזבח לצד דרומו עשרים אמה בקרוב שהרי מרגלי הכבש עד ראשו של מזבח ל"ב אמה ונמצא שמרגלי הכבש עד יסודו של מזבח שלשים אמה בקרוב ואחר שמרגלי הכבש עד מקום הדשן עשר אמות יחוייב שישארו עד יסוד המזבח עשרים אמות כך כתב הרב המזרחי:

רחוק מן הכבש ג' טפחים כו'. פירש המפרש וא"ת הא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי מ"מ היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמות אמר לי רבי דמוהשליך דכתיב במוראה ונוצה דייקינן דכתיב במוראה ונוצה והשליך אותו אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מיקרי השלכה כו'. ובמעילה פרק ולד חטאת גבי דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין בו כתבו התוס' נמי הכי שהיו נושאין דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שזורקין בו המוראה והנוצה רחוק עשרים אמות מרגלי הכבש כדמפרש בתמיד משום דכתיב והשליך ואין השלכה פחות מעשרים אמות ע"כ. וקשה לי על דבריהם דהא בזבחים פרק קדשי קדשים א"ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחן של כהנים שאין לך קל בעופות יותר ממוראה ונוצה פעמים שהכהן זורקן יותר משלשים אמה דתנן נטל מחתה של כסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים כו' עד מקום שנותנין מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה כו' אלמא דלא מיקרי השלכה לכל הפחות מכ"ח או כ"ט אמות כגון דכשנעשית בקרן מערבית דרומית לא היתה ההשלכה פחות מל"א אמות א"כ ממילא ידעינן דאילו כשנעשית בקרן דרומית מזרחית שהוא קרוב טפי לבית הדשן יותר מכל שאר הקרנות לא היתה ההשלכה לכל הפחות מכ"ח או כ"ט אמות דוק ותשכח. ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא משום די"ל דקבלה היתה בידם דאצל המזבח לאו אצל המזבח ממש אלא רחוק עשרים אמות ולא משום דכתיב והשליך ואין השלכה כו':

מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה. פירש המפרש וכל אלו נבלעים במקומן אבל תרומת הדשן נראה לי דלא היתה נבלעת מדאמרינן בסוף פ"ק דיומא עשרה נסים נעשו לאבותינו כו' ופרכינן ותו ליכא והאמר אביי מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן ואם איתא דתרומת הדשן כמו כן נבלעת הוה ליה לאחשובה ואמרינן בכריתות ושמו מלמד שטעונין גניזה דאסור ליהנות מתרומת הדשן ע"כ. מה שכתב ואמרינן בכריתות ושמו כו' רצונו לומר ועוד ראיה אחרת דלא היתה נבלעת מדטעון גניזה וכל זה כתבו התוספות בזבחים פרק קדשי קדשים ובסוף פ"ק דיומא בשם ר"ת ודחו דבריו דאין כל זה ראיה וז"ל התוספות בפרק קדשי קדשים דישון מזבח הפנימי והמנורה הקשה ריב"א כיון דתרומת הדשן ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן אמאי מועלין בזה יותר מזה דבתרומת הדשן מועלין כדאמר בסוף פרק בית שמאי ובדישון מזבח הפנימי והמנורה תנן במעילה דלא נהנין ולא מועלין. וי"ל דשאני תרומת הדשן דגלי קרא ושמו וכ"ת כיון דנבלעין היכי משכחת בהו מעילה שמא לא היו נבלעין מיד ור"ת אומר דתרומת הדשן לא היה נבלע מדלא חשיב לה ביומא בהדי אינך דנבלעין דישון מזבח הפנימי והמנורה ואומר הר"ר י"ט דאין זו ראיה דה"נ בת"כ דחשיב שינוי דבית שני הן אחד דמוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה ולא חשיב תרומת הדשן אע"פ שהיתה שם כדתנן בתמיד ע"כ וז"ל התוספות פ"ק דיומא נבלעין במקומן פירש הרב פורת דה"ה דישון מזבח החיצון ואין נראה לר"ת דמנא ליה האי סברא כיון דלא חשיב ליה בהדי הנך ועוד הא אמרינן בפרק כל שעה ובשילהי תמורה ואפר הקדש לעולם אסור באותן שטעונין גניזה כדתניא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר אלמא דלא הוה נבלע במקומן מדטעון גניזה מיהו י"ל קרא לאו אניסא סמיך וה"ק אי לאו הוה ניסא שיהא נבלע במקומן טעון גניזה אי נמי נראה לי אם הפרישם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור וכן פרש"י בסוף תמורה ע"כ. ועל מה שהקשה ריב"א אמאי מועלין בזה יותר מזה ותירץ דשאני תרומת הדשן דגלי קרא ושמו יש שיטה אחרת בזה להתוס' ביומא פרק הוציאו לו ובסוף פרק בית שמאי ובפרק ולד חטאת:

מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה כו'. וא"ת והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה כדתנן בסוף מדות ובשמחת בית השואבה היו מקיפין כל העזרה גזוטרא כדתנן בפ"ב דמדות ובסוף פרק החליל כבר תירץ הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"א מהלכות בית הבחירה דלא אסרה התורה אלא אצל מזבח ה' והיא עזרת כהנים משער נקנור ולפנים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר וההיא דשמחת בית השואבה בעזרת נשים היתה ובסוף פ"ו מהלכות ע"א תירץ בענין אחר משום דלשעתה היתה. ונראה לי דמפני כך פרש"י ג"כ בפרק החליל דבכל שנה ושנה מסדרין שם גזוטראות כו' כלומר שלא היתה קבועה וכתב עוד הראב"ד ז"ל דבימות של עץ שהיו עושין למלך בשעת הקהל ג"כ לשעתה היתה והרב מהרי"ק ז"ל תירץ שם בענין אחר שלשכת כ"ג לא של עץ היתה אלא בנין אבנים ולא נקראת של עץ אלא מפני שהניחו בה עצים איזה פעם וטעמא דמסתבר הוא דאל"כ למה נשתנית לשכה זו לעשותה של עץ יותר משאר לשכות שהיו של בנין:

הכי קאמר לא תטע לך אשרה לא תטע לך כל עץ כו'. לכאורה משמע דבחדא מחתא מחתינהו דכשם שהנוטע אשרה עובר בלא תעשה הכי נמי הנוטע כל עץ ולאו דוקא נוטע אלא ה"ה הבונה כל עץ דאם לא כן עדיין קשה מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה דלמא דוקא נוטע אסור אבל בספרי אמרו בלשון הזה לא תטע לך אשרה כל עץ מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה ומנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה ת"ל כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך רבי אליעזר אומר מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה ת"ל אצל מזבח ה' אלהיך כו' משמע דרבי אליעזר פליג את"ק וסבר דליכא איסורא אלא בעזרה בלבד אבל לא בהר הבית הלכך דקדק למינקט בעזרה ואפשר דבהא נמי פליג את"ק דאלו ת"ק סבר דבונה בית עובר בלא תעשה ואתא רבי אליעזר לומר דאינו בלא תעשה אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דעקר קרא איירי דוקא בנוטע וכה"ג אשכחן בביצה בריש יו"ט שחל להיות בע"ש מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת ופרש"י מנה"מ לאו דוקא מקרא יליף דערובי תבשילין דרבנן אלא הכי קמבעיא ליה מהיכא אסמכוה רבנן ודכוותיה בפרק מי שמת מנין למתנת ש"מ שהיא מן התורה שנאמר והעברתם את נחלתו וגו' וכן בפ"ק דמועד קטן גבי ציון שהוא מדרבנן ופריך התם והא מהכא נפקא והא מיבעי ליה לכדתניא כו'. וע"כ ציון מדרבנן היא כדאמר בפרק דם הנדה וכן בפרק אין מעמידין גבי שלקות דלא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ"ה בעי מנלן אמר קרא אכל בכסף תשברני ויכול להיות דרבי אליעזר לא אסר אלא אכסדרה אבל בית אפילו כולו של עץ שרי דלא דמו לאלו כלל ואפשר לומר דאפילו ת"ק סבר דבונה בית בהר הבית אינו עובר בלא תעשה כי פשטיה דקרא לא איירי בבונה אלא דוקא בנוטע ואף שהרב רא"ם ז"ל סתר דעת זו וכתב דא"כ לא היה שונה בלשונו עובר בלא תעשה אומר אני דאשתמיטתיה להרב ז"ל הא דאמרו בפרק אין עומדין כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא והא ודאי שאינו ר"ל שיהיה לאו בו מן התורה אלא איסורא דרבנן בלחוד איכא ואסמכוה לקרא דלא תשא וכן כתב בהדיא רבינו יונה בברכות פרק אלו דברים הרי אמרו לשון עובר ואפ"ה אינו אלא אסמכתא וכן הא דאמרינן בסוף פ"ק דברכות כל הקורא לאברהם אברם עובר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד את שמך אברם והא ודאי שאינו ר"ל בלאו גמור דא"כ למה לא מנו בעלי מוני המצות לאו זה במנין הלאוין וכן הא דאמרינן בפרק חלק אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו' נמי אסמכתא בעלמא כמו שפירשנו שם:

תלמוד לומר וערך עליה העולה כו'. וא"ת למה לי קרא העולה תיפוק ליה ממלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד דנפקא לן מיניה בפרק כל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכי תימא דההוא למוספין והאי לנדרים ונדבות וצריכי דמוספין קבוע להם זמן ונדרים ונדבות שכיחי בכל יום והא בפרק התכלת מייתי לקרא דהעולה על של תמידין קדמה למוספין דקאמר ה"ד הא דתנן התמידין אינן מעכבין המוספין אלימא דאית ליה ולקדם והתניא העולה כו'. ועוד קשה טפי דבסוף פרק הגוזל קמא דרש מדכתיב מלבד איל הכפורים מכלל דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבקר מכלל דמוספין ברישא והתניא העולה וכו' ה"ל למיפרך ממתניתין דכל התדיר דאדרבה ממלבד גופיה דרשינן איפכא וליכא למימר נמי דאיצטריך מלבד לציבור שאין להם תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם דהא מתניתין דכל התדיר לא איירי כולה אלא בלקדם דומיא דדם חטאת קודם לדם עולה דקתני התם בהדה וליכא למימר נמי חד למצוה וחד לעכב דעיכובא ליכא כדאמר בפ' התכלת כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק אמר להם הממונה וז"ל וי"ל דהעולה עולה ראשונה להקדמה דהקטרה דקרא בהקטרה איירי וקרא דמלבד להקדמת שחיטה אתיא ליה דתעשו את אלה בעשיית דם איירי והשתא ניחא דמייתי בפרק התכלת מוהעולה לאשמועינן דאפילו בהקטרה דלא תנן בפרק כל התדיר תמיד קודם א"נ משום דהוי ס"ד דמקשה שהוא מעכב הילכך פריך מברייתא דלשון שלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכובא מלישנא דמתניתין דכל התדיר וניחא נמי דלא מייתי בהגוזל קמא מההיא דכל התדיר לאוכוחי דכסף ברישא דאיכא למימר לעולם כסף ברישא והדר איל כסדר שנכתבו בפרשה אבל בכל התדיר איירי בעשיית דם וה"ק קרא מלבד עולת הבקר שעשיית עבודת הדם כבר תעשו את אלה אבל הקטרה דכתיב מקמי קרא ומלבד תהא קודם התמיד דכולהו קראי דקמיה בהקטרה משתעי דכתיב בהו אשה ריח ניחוח להכי איצטריך לאתויי העולה דאפילו בהקטרה תמיד קודם אע"ג דהקטר מוספין כתיב ברישא אפילו הכי תמיד קודם ה"נ נימא דאע"ג דכסף כתיב ברישא איל הכפורים קדים. מיהו תימה למה לי קרא דהעולה דמלבד לאשמועינן דתמידין קודמין למוספין תיפוק ליה דבתמיד כתיב בבקר ובמוספין כתיב ביום ויוקדם דבר שנאמר בו בבקר לדבר שנאמר בו ביום ואמרינן נמי מוספין בשש ואז אינו בקר וי"ל דאי לאו קרא דהעולה היינו מאחרין הקטרת התמיד עד אחר הקטרת המוסף כדמשמע בהגוזל קמא מדכתיב מלבד ותעשה בבקר הוה מוקמינן ליה לעבודת דם אבל עדיין קשה כיון דכתיב העולה לאפוקי מההיא סברא למה לי קרא דמלבד לאשמועינן התמיד קודם למוספין בעבודת דם תיפוק ליה מדכתיב בבקר בתמיד ומוספין. ונראה לי דאצטריך מלבד למגמר בעלמא דבכל מקום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם דמהאי טעמא כתיב אשר לעולת התמיד פשיטא דעולת הבקר היא עולת התמיד אלא טעמא קא יהיב קרא למילתיה מ"ט אמרי לך מלבד עולת הבקר שהיא תקדום לפי שהיא עולת התמיד וכל דבר שהוא תדיר קודם לדבר שאינו תדיר וכן משמע בפרק כל התדיר דגמר מהכא בכל דוכתא דקתני כל התדיר מחבירו קודם שנאמר כו' עד שנאמר מלבד והארכתי יותר בחדושי בפרק בתרא דהוריות:

העולה עולה ראשונה. כתבו התוס' בפרק אמר להם הממונה וז"ל י"מ שהיא עולת תמיד שכתובה ראשונה לכל הקרבנות בפרשת פנחס א"נ קסבר עולה שהקריבו אבותינו לפני הר סיני עולת תמיד הואי והיא היתה ראשונה לכל קרבנות צבור ופלוגתא היא בפ"ק דחגיגה דאיכא למ"ד עולת תמיד הוה ואיכא למ"ד עולת ראיה הוה:

האברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב כו'. בת"כ יליף ליה מקרא אשר תאכל האש את העולה על המזבח וכו' ומייתי לה בפרק טרף בקלפי ופרש"י אשר תאכל את העולה אם אינו ענין לתחלתה דהא כתיב העולה על מוקדה תנהו ענין לסופה עכ"ל. וקשה לי על פירושו שהרי כבר דריש ליה התם בת"כ את העולה לדשן עולה ולא דשן עצים וא"כ היאך דריש ליה הכא לדרשה אחריתא. לכן נ"ל לפרש דמעל המזבח דריש ליה שהוא מיותר לאורויי האברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב עדיין שם עולה עליהם ויהיו נשארים על המזבח עד שיחזירו אותן למערכה ויאכלם האש. כן נ"ל:

סולקין אותו על צדי המזבח יש ספרים דגרסי סונקין אותו כו'. וכן גורס הערוך ופירש סונקין לשון נענוע ונדנוד כמו גדי מסנקן בריש פסחים דפירושו שהוא עיף ע"י נענוע ונגיחת שמנגחין זה בזה אף כאן סונקין מנענעין ומהפכין אותם בצינורות לצדדי המזבח:

סודרים אותם בסובב על הכבש. בת"כ איתא סודרים אותם על הסובב או על הכבש כו' והכי תניא בפרק טרף בקלפי וכן פירושו כאן אף שפשט הלשון אינו כן. וכתבו שם התוספות בפרק טרף בקלפי בשם ריב"א ז"ל סודרן ע"ג כבש או ע"ג סובב אבל ע"ג יסוד לא דא"כ היה נפסל בלינה אם ירד אבל סובב שהוא מחצי המזבח ולמעלה הרי הוא כמזבח ואין לינה מועלת בראשו של מזבח וכן כבש ועוד אפשר דאיסור יש להורידו מן המזבח אבל כשסודרן על הסובב והכבש הוי לא הורידו:

החלו מעלין באפר כו'. וא"ת כשמאספין האפר להעלותו על גבי התפוח אי אפשר שהיו יכולין להזהר שלא יהיו גחלים באפר ובפרק שני דמעילה גבי וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר כו' משמע שאסור להוריד הגחלת מן המערכה כיון דדייק התם וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר הא ע"ג המזבח יחזיר א"כ כ"ש דאסור להוריד כבר תירצו התוספות בפ"ק דיומא ובזבחים בפרק המזבח מקדש שלא היו מעלין באפר ע"ג תפוח אלא גחלים דלית בהו מששא שכבר נתעכלו לגמרי כדתנן וחתה מן המעוכלות הפנימיות וחשיבי אפר והא דקאמר במעילה דיחזיר מיירי בגחלת חיה דאית בה מששא והא דקאמר שם במעילה ה"ה דאפילו אפר לא בעי למימר דהוי כגחלת ממש אפילו לענין חזרה דגחלת מחזיר לעולם אפילו לאחר תרומת הדשן דאין מעלין אותה לתפוח אבל אפר מעלין לתפוח אלא לענין מעילה קאמר דהויא כגחלת ור"י הבחור אומר דלא היו צריכין ליזהר אפילו מגחלים דאית בהו מששא משום דמחצות ואילך חשיבי עיכול ואין ראויין להקטרה ואם ירצה יאספם לתפוח לפי שהרמת הדשן מתירתן לאספן לתפוח ולא לענין שיעשה מהן תרומת הדשן דהא דשן כתיב אבל אם רוצה להניחם במקום המערכה כדי למרק מצותם שיהיו ראוין הם עצמם לתרומת הדשן עדיין מצותם עליהן הילכך יחזיר דמסתבר למימר דעדיין חסר מהם מרק מצוה כיון שעדיין אין ראויין לתרומת הדשן וכן משמע מדקתני לעיל האברים שלא נתעכלו מבערב סולקין אותן לצדדי המזבח כו' עד החלו מעלין באפר כו' אלמא דלא היו מסלקין אלא האברים שלא נתעכלו אבל גחלים חשיבי עיכול ואפילו לוחשות:

על גבי התפוח כו'. רש"י והערוך וכל המפרשים שראיתי פירשו תל הדשן המכונס באמצע המזבח הוא הנקרא תפוח על שם שהיה צבור עגול כדמות תפוח וגבוה כעין כובע וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ובחבורו בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין מלבד הראב"ד ז"ל שכתב שם בהשגותיו על הרמב"ם וז"ל וטעה טעות גדולה שהרי שנינו החלו מעלין באפר ע"ג התפוח ומאחר שכהן מוציא בכל יום כל האפר מהיכן היה שם התפוח וכן אמרו פעמים שעליו כשלש מאות כור והיה לו לומר פעמים שיש בו כשלש מאות אלא שהיה שם טבלא מרובעת גבוהה אמה והיא עשרים ושתים על עשרים ושתים ואותה אמה היה השלמת עשר אמות לגובה המזבח והיא נקראת תפוח על שם שהיתה גבוהה על כל סביביו ואפשר שהיתה אותה הטבלא קצוצת קרנות כעין עגולה כדי להרויח מקום המערכה וכל דבר שהוא גבוה ועגול נקרא תפוח כדאמרינן בנדה מקום שיש באותו מקום כעין תפוח ובע"א אע"פ שנטל בידו ונתן לתוך התפוח עכ"ל. ואני אומר אחר המחילה מעצמותיו הקדושים שהרמב"ם ז"ל לא טעה לא טעות גדולה ולא קטנה דדוקא תרומת הדשן היא חובה בכל יום אבל הוצאת הדשן אינה אלא כשהי' רבה ואין מקום למערכה כדאיתא בהדיא ביומא וכן פרש"י בהדיא בחומש ולפי שאותו הכהן שמרים מן המאוכלות הפנימיות לא היה חותה כל המאוכלות הפנימיות להורידן לארץ אצל המזבח אלא מלא המחתה בלבד לקיים מצות והרים את הדשן כדאיתא ביומא פרק בראשונה שהבאתי לעיל בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה כו' הלכך נשאר הרבה דשן על המזבח והיינו דתנן החלו מעלין באפר ע"ג התפוח כו'. פירוש לאחר שסלקו בצנורות שבידן אברים ופדרים שלא נתאכלו לצדדי המזבח או על הכבש היו גורפין במגריפות שבידן כל הדשן הנשאר מכל צדדי המזבח על תל הדשן הצבור כדמות תפוח באמצע המזבח ואחר שהיה תל הדשן גדול כל כך עד שלא היה מקום למערכה אז היו מוציאין כל האפר וזהו ההפרש שיש בין מצות והרים את הדשן למצות והוציא את הדשן שתרומת הדשן היא חובה בכל יום אבל הוצאת הדשן אינה אלא כשהיא רבה ואין מקום למערכה כדאמרן ועוד שתרומת הדשן היא מן המאוכלות הפנימיות אבל הוצאת הדשן היא מן הצבור בתפוח שהוא הכרי הצבור באמצע המזבח כדמות תפוח חוץ מן ההפרש הכתוב בתורה בפירוש שבתרומת הדשן כתיב ושמו אצל המזבח שהוא העזרה במזרחו של כבש ובהוצאת הדשן כתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה דהיינו חוץ לשלש מחנות כדתניא בת"כ וביומא. ונ"ל להביא ראיה מוכרחת לדברי הרמב"ם וסיעתו שהאפר הצבור באמצע המזבח הוא הנקרא תפוח ולא הטבלא כדפירש הראב"ד ז"ל מהא דאתמר במעילה פרק חטאת העוף הנהנה מאפר תפוח שע"ג המזבח כו' ולפירוש הראב"ד ז"ל ה"ל למימר הנהנה מאפר שע"ג התפוח כדאמר אח"כ שע"ג המזבח. וגם מה שהקשה הראב"ד ז"ל דהוה ליה לומר פעמים שיש בו כשלש מאות לאו כלום הוא מפני שי"ל דתיבת שעליו קאי על המזבח שהאפר צבור עליו כן נראה לי:

(כח ב פירוש) ד"ה וירד ממזרחו של כבש וכו'.—הכריחו לומר ממזרחו (ולא ממערבו), מפני ששנינו "הפך פניו לצפון", ואם היה יורד ממערבו היה צריך תחלה להפוך פניו למזרח ולילך כל רוחב הכבש עד סופו, ושם היה צריך להפוך פניו לצפון.

ולא שומעין את קולו. מפני שר''ל עד שהיו שומעין את הקול וכו' תני ולא היו שומעין את קולו: עד שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. לגלגל שכבר שקעוהו מבערב כדי שלא יפסלו מימיו והשתא מעלהו כדי לקדש בו וכשמעלהו נשמע קול העץ דמי כיור נפסלין בשקיעת החמה ואיכא למ''ד בזבחים (דף כא:) דעכשיו משקען והתם מפרש שפיר: והן אומרין הגיע עת . לקדש קידש ידיו ורגליו מן הכיור ומפרש בזבחים (דף יט:) כיצד הוא מקדש מניח ידו הימנית ע''ג רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ושופך מים ומקדש: נטל מחתה של כסף ועלה ליאש המזבח. דרך מזרחו של כבש באמה של כבש הסמוכות לצד מזרח הכבש ארכו שלשים ושתים ורחבו . ט''ז והוא היה באמצע המזבח נמצא משך המזבח מצד מזרח חוץ לכבש שמונה אמות ומצד מערב חוץ לכבש ח' אמות שהרי המזבח ל''ב אמות: ופינה את הגחלים אילך ואילך וחתה מן המאוכלות הפנימיות. מאותן גחלים שנתאכלו ונעשו גחלים דקים דהוו דשן דאשר תאכל האש כתיב. הכי גרסינן מן המאוכלות הפנימיות אבל גבי גחלי יום הכיפורים לא גרסינן מאוכלות אלא הכי גרסינן חתה וירד דהתם בעינן גחלים גמורים והכא בעינן דשן והא דבעינן הכא מאוכלות משום דנעשו דשן בעינן: וירד. ממזרחו של כבש דרץ. כשבא אל המזבח בה ישוב: הגיע לרצפה. למקום שכלה הכבש: הפך פניו לצפון. כלומר לא היה מהלך כדרכו דרך מזרח ויוצא חוץ לעזרה אלא הופך פניו לצפון העזרה דהיינו דרום המזבח: והולך במזרחו של כבש. אצל הכבש בקרקע עזרה סמוך לכבש והלך כעשרה אמות (בקרקע עזרה) מן (רגל) הכבש ועדיין רחוק הוא [מקום הדשן] מן המזבח כ' אמות דשלשים אמות היה הכבש תופס בקרקע עזרה (והלך כעשר אמות מן הכבש ועדיין רחוק הוא מן המזבח עשרים) אליבא דמ''ד לא היה לה יסוד למזבח כלל וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד ופליגי בה בזבחים (דף נד.) יש אומרים לא היה להם יסוד ליתן דמים על אותו יסוד אבל יסוד היה למזבח ואליביה היה הכבש תופס בקרקע עזרה ל' והא דתנן הכבש שלשים ושתים שהיה מתפשט עדיין ב' אמות למעלה על אמה יסוד ועל אמה סובב הרי שלשים ושתים ואיכא למ''ד לא היה לו יסוד כלל ואליביה תופס הכבש בקרקע עוד שלשים ואחת ומתפשט עדיין אמה אחת על הסובב הרי בין הכל ל''ב: צבר הגחלים ע''ג הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים. צבר דכתיב ושמו ואמרינן ושמו שלא יפזר וא''ת הא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי מ''מ היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמות אמר לי רבי דמוהשליך דכתיב במוראה ונוצה דייקינן דכתיב במוראה ונוצה (ויקרא א) והשליך אותה אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מיקרי השלכה פחות מעשרים אמות ושיעור ח' אמות רוחב דעולת העוף היא נעשית על קרן דרומית מזרחית הילכך מניח את הדשן רחוק מן המזבח עשרים אמות מקום שנותנין שם מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה וכל אלו נבלעים במקומן אבל תרומת הדשן נ''ל דלא היתה נבלעת מדאמרינן ביומא (דף כא.) עשרה נסים נעשו לאבותינו כו' ופרכינן ותו ליכא והאמר אביי מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן ואם איתא דתרומת הדשן כמו כן נבלעת ה''ל לאחשובה ואמרינן בכריתות (דף ו.) ושמו מלמד שטעונין גניזה דאסור ליהנות מתרומת הדשן: גמ' ומי הוו אכסדראות בעזרה. השתא קא סלקא דעתך אכסדראות של עץ היו ולכך פריך ומי הוו אכסדראות כו' בעזרה: אמי רב חסדא באכסדראות של בנין. עמודים של אבן היו בעזרה סביב חומת העזרה ועל העמודים נתונים כמין תקראות: למימרא דחביתים הוו קדמי. מדקתני לעשות חביתים מכלל דהשתא הוו מקטרי להו על גבי המזבח: והתניא מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד. דבר הקובעו גבי מזבח לא יקדום לתמיד של שחר הקרב כמו כן על גבי המזבח כו': להחם חמין לרביכה. דמותר להחם חמין לעסוק בה וכשמגיע זמן הקטרתם לאחר שיקריבו אברי תמיד יקטיר כמו כן את החביתים: מתני' ראוהו אחיו שירד. אסדרא דלעיל קאי לאחר שתרם את הדשן וירד מן הכבש אז נתקרב אצלם אצל רוח שהם עומדים: מיד יצו אחריו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור . הואיל ורצו לקדש ידיהם ורגליהם כמו כן לצורך עבודה רשאים ללכת בין אולם ולמזבח: נטלו את המגרפות . יעים להסיר את הדשן ולפנותו לתפוח: את הצינורות. מזלגות להסיר את האברים: ועלו לראש המזבח. וקודם תרומת הדשן לא היו יכולים לעשות לפי שצריך להרים תרומת הדשן קודם שיפנו את הדשן לתפוח: האברים והפדרים והחלבים שלא נתעכלו מבערב. שלא נשרפו ונעשו דשן: סולקין אותן לצידי מזבח. כמו מסלקין לצידי מזבח: סודרן בכבש. כדי שלא יפסלו בלינה שאין יכולין להקטירן עד לאחר שיקטירו אברי תמיד ואם לא סודרן על המזבח היו נפסלין בלינה ואמרינן בזבחים בפ' המזבח (דף פז.) דאין לינה במזבח וכבש הרי הוא כמזבח לכל דבר צדי מזבח נראה לרבי מקום שהוא פנוי ואם אין (מן) הצדדין מחז קין סודרין אותם בסובב או על גבי הכבש ולאחר שיסדרו את המערכות יחזירו את האברים על המערכה ויציתו בה האור: החלו. התחילו לעלות את האפר על גבי התפוח: באמצע מזבח פעמים היה עליו שלש מאות כור: תפוח. צבור האפר שבאמצע המזבח שהיו שורפין אפר על גבי מערכה ומעלין אותם שם וזהו נויו של מזבח והוא נקרא תפוח על שם שהיה עגול כתפוח וחבירו במסכת עבודה זרה (דף נה.) אף על פי שנוטל בידו ונותן לתפוח צבור הענבים שבתוך הגת קרי תפוח וכשהיה רבה כל כך שלא היו יכולין לסדר המערכות כדאמרינן לקמן וראשי גיזרין הפנימיות נוגעים בתפוח היו מוציאין אותם לחוץ כדכתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (ויקרא ו): וביגלים לא היו מדשניו אותו. כמו ודשנו את המזבח (במדבר ד) לא היו מוציאין אותו חוץ מן המזבח אף על פי שמזיק להם הדשן בסידור המערכה: מפני שהוא נוי למזבח. כשיש עליו דשן הרבה כדאמרן בעלמא (פסחים דף סה:) שבח הוא לבני אהרן שמהלכין עד ארכובותיהם בדם כך שבח כשיש עליו דשן הרבה ונראה שלא עומד המזבח בטל:

אין פירוש לקטע זה