תמיד כח ע"א

דף כח - א

תנן התם: איש [שר] הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר של שומרי המקדש, ואבוקות דולקות לפניו. וכל איש משמר שאינו עומד על רגליו, ואומר לו: "איש הר הבית -  שלום עליך!" ^[1]

ניכר בו שהוא ישן [כי מסתמא היה איש הר הבית, שר גדול. ואם היה השומר ער היה קם מלפניו. ביאורי הגר"א]. וחובטו במקלו.

ורשות היה לו לשרוף את כסותו ^[2].

ומתוך כך היה אותו לוי ניעור וצועק. והם [אנשי ירושלים. רמב"ם] היו אומרים זה לזה: מהו הקול שבעזרה? ומשיבין: זהו קול בן לוי ^[3] שלוקה ובגדיו נשרפין, ^[4] משום שישן לו על משמרתו!

אמר רבי אליעזר בן יעקב: פעם אחת מצאו את אחי אמי ישן על משמרתו, ושרפו את כסותו!

אמר רבי חייא בר אבא: כי הוה מטי רבי יוחנן ושנה בהא מתניתא, אמר: אשריהם לראשונים, שאפילו על אונס שינה עושין דין, ומענישין ^[5]. וקל וחומר הוא. אם על אונס שינה עושין דין - דבר שעושין במתכוין, שלא על אונס שינה, על אחת כמה וכמה שנענשין עליו.

תניא: רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם ^[6]? - אהב את התוכחות! שכל זמן שתוכחות בעולם, נחת רוח באה לעולם. וטובה וברכה באין לעולם. ורעה מסתלקת מן העולם. שנאמר "ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבא ברכת טוב"! שינעם למקבל התוכחה, ועל ידו תבוא נחת רוח [דהיינו "נועם"], וטובה וברכה לעולם. וכיון שבאה הטובה, מסתלקת הרעה מן העולם.

ויש אומרים: דרך ישרה שיבור לו האדם היא, שיחזיק באמונה יתירה! שישא ויתן באמונה, ולא יאנה את הבריות. שנאמר "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי".

אמר רבי שמואל בן נחמני, אמר רבי יוחנן: כל המוכיח את חבירו לשם שמים, זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא! כלומר, להיות בתוך מחיצתו. שנאמר "מוכיח אדם - אחרי!". כלומר, עמי.

ולא עוד, אלא שמושכין עליו חוט של חסד. שבהמשך פסוק זה נאמר, "חן ימצא ממחליק לשון". שהאיש המוכיח יזכה לחן בעיני כל רואיו, יותר מאיש המדבר בלשון חלקלקות ומחניף לשומעיו.

שנינו במתניתין: מי שהוא רוצה לתרום את המזבח משכים וטובל.

והוינן בה: הא גופא דמתניתין, קשיא מרישא לסיפא: אמרת ברישא, "מי שהוא רוצה לתרום את המזבח - משכים וטובל עד שלא יבא הממונה". אלמא, לאו בפייס תליא מילתא. אלא מי שרוצה, תורם את תרומת הדשן.

והדר תני בסיפא, "אמר להן: מי שטבל - יבא ויפייס". אלמא, בפייס תליא מילתא, ולא ברצונם. ורק מי שזכה בפייס, תורם את הדשן.

אמר אביי: לא קשיא. כאן, דתליא ברצונם, קודם תקנה הוא. וכאן, דבפייס תליא, לאחר תקנה הוא.

דתנן: בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח, תורם. ובזמן שאלו הרוצים לתרום הן היו מרובין, היו רצין ועולין בכבש המזבח. וכל הקודם את חבירו ליכנס בתוך ארבע אמות עליונות של הכבש הסמוכות לראש המזבח, זכה לתרום את הדשן.

ואם היו שנים שוין ליכנס יחד לתוך ד' אמות אלו, לא היה אף אחד מהם זוכה. אלא היו כל הכהנים שרצו לתרום, באים להטיל גורל. והיו עומדים בעיגול. והממונה מוציא איזה מספר מפיו, ומתחיל למנותם. ומי שהיה המנין כלה בו, זכה בגורל. והיה הממונה אומר להם: הצביעו [הושיטו אצבע]! ומונה אותם על פי האצבעות.

ומה הן מוציאין? אצבע אחת או שתיים!

ואין מוציאין אצבע גודל במקדש לפייס, מפני הרמאין! שאם יראה אחד הכהנים שעומד המנין לכלות בכהן שלאחריו, יוציא את אגודלו ועוד אצבע נוספת, וירחיקם זו מזו בכדי שייראו כאילו הן שתי אצבעות השייכות לשני בני אדם, וימנה אותן הממונה כאצבעות של שני כהנים, ויגמר המנין בו.

וכך היו נוהגים, עד שאירע מעשה, שהיו שניהם [שני הכהנים] שוין, ורצין בכבש, ודחף אחד מהם את חבירו בשביל להקדימו, ונשברה רגלו. וכשראו בית דין שהיו באין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס.

רבא אמר: אידי ואידי [רישא וסיפא דמתניתין], לאחר תקנה הן, ולעולם בפייס תליא מילתא. והאי דקשיא לך מאי דקתני "מי שהוא רוצה לתרום" - הכי קתני: מי שהוא רוצה לבא ולפייס בשביל לתרום, משכים וטובל עד שלא יבא הממונה! שאם לא טבל אינו משתתף בפיס, לפי שאינו ראוי ליכנס לעזרה ולתרום.

מתניתין:

א. נטל הממונה את המפתח מתחת טבלת השיש שבבית המוקד, ופתח בו את הפשפש [הפתח הקטן] שהיה בתוך בית המוקד הנפתח לעזרה. [אבל את שערי העזרה עצמם, לא פתחו עד עלות השחר]. ונכנס דרכו מבית המוקד לעזרה. ונכנסו הכהנים אחריו. ושתי אבוקות של אור בידם ^[7].

ונחלקו אותם הכהנים לשתי כתות, כדי להקיף את העזרה ולבדוק אם נמצאים כל כלי המקדש במקומם.

ותחת האכסדרה היו הולכים. [שמרכז העזרה היה פתוח מלמעלה. ומהצדדים בנו לה תקרה על גבי עמודים, מארבע רוחותיה סביב, כדי לעמוד תחתיה ולהצניע שם כלים. ואותו השטח המקורה קרוי "אכסדרה"].

ושתי הכתות התחילו להלך מבית המוקד שהיה בצד צפון של העזרה. אלו [הכת הראשונה] מהלכין באורך הצפוני של האכסדרה דרך [לכיוון] מזרח, והמשיכו לאורך הכותל המזרחי של העזרה עד לשכת עושי חביתין, והמתינו שם.

ואלו [הכת השניה] מהלכין מבית המוקד, בכותל הצפוני של האכסדרה דרך [לכיוון] מערב. והמשיכו לכל אורך הצד המערבי של העזרה, ולכל אורך הצד הדרומי. ומשם המשיכו לאורך הכותל המזרחי, עד שמגיעים למקום עושה חביתים [הלשכה שהיו מכינים בה מנחת חביתין של כהן גדול]. ושם נפגשו עם כהני הכת הראשונה.

וכשהגיעו אלו ואלו לשם, אמרו כת אחת לחברתה: שלום לעזרה, הכל שלום, ולא נפקד ממנה דבר!

ב. לאחר מכן, העמידו עושי חביתים לעשות חביתים למנחת כהן גדול.

ג. מי שזכה בפיס לתרום את תרומת הדשן מהמזבח, הוא יתרום ^[8].

והם [חביריו הכהנים] אומרים לו: הוי זהיר שלא תגע בכלי השרת ^[9], עד שתקדש ידיך ורגליך מן מי הכיור! לפי שאסור לקרב אל המזבח או לעבוד עבודה, אלא לאחר קידוש ידים ורגלים. כדכתיב, "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת". והקידוש מאתמול לא מהני משום שלינה פוסלת קידוש ידים ורגלים, וצריך לשוב ולקדשן.

ואף על פי שהוא יודע בדבר, חיישינן שמא ישכח בשעת מעשה, ולא יהיה מי שיזכירו, שהרי אין איש עמו כשתורם את הדשן, כמובא בסמוך.

ומראים ואומרים לו: והרי המחתה שבה תתרום את הדשן נתונה במקצוע שבין הכבש למזבח, במערבו של כבש ^[10]! שהכבש עמד בדרומו של המזבח. והמזבח בלט מהכבש שמונה אמות מכל צד. והיתה המחתה נתונה בזוית שבין דרום המזבח ומערב הכבש.

וכיון דלצורך נטילת המחתה היה צריך הכהן להכנס לעברו המערבי של המזבח, שהוא המקום שבין האולם לעזרה, אין שום אדם נכנס עמו! לפי שאסור להכנס למקום זה, אלא לצורך עבודה בלבד.

ולא היה נר בידו, אף על פי שהלך יחידי ^[11]. אלא היה מהלך לאור אש המערכה.

ולא היו רואין אותו. משום שגובה הכבש היה מסתירו מעיני הכהנים שהיו בעברו השני.

והן אומרים. השומרים אחרים:

מה קול בעזרה ואומרין זה לזה ודאי קול בן לוי לוקה כו'. משנה זו של מדות הוא:

ק"ו שלא על אונס שינה. מי שישן מרצונו שעושין ממנו דינים:

ינעם. היינו נחת רוח:

לפלגו לחלקו של מקום שנאמר מוכיח אדם אחרי. כלומר הקב"ה גוררו אחריו לחלקו:

כאן קודם תקנה. כדתנן במסכת יומא בראשונה כל מי שהוא רוצה לתרום כו':

ופתח את הפשפש. היינו אותו פתח קטן הפתוח מבית המוקד לעזרה כדתנן במדות:

אלו. כת אחת הלכו באכסדרא דרך המזרח:

ואלו. באכסדרא דרך המערב לפי שכל העזרה מד' רוחותיה בנויה באכסדרא על גבי עמודים ומקורה אבל באמצע במקום המזבח והכבש ומקום שחיטה לא היתה מקורה:

היו בודקין והולכין. שיהו כל כלי העזרה שמורים יפה וכך הולכין ובודקין אלו מיכן ואלו מיכן:

עד שהגיעו למקום עושה חביתין. שם הגיעו אלו לאלו ואמרו שלום הכל שלום כלומר שלום שהכל מצאנו בשלום כל הכלים במקומן:

העמידו בית עושה חביתין. והקיצום כדי שיעשו חביתין ואח"כ מי שזכה לתרום כו':

לא היו רואין אותו. שהלך לתרום שלא הלך אדם עמו ולא שומעין קולו לא היו יודעין מה הוא עושה עד ששומעין קול העץ:

מימך תותיה. לכפול תחתיו כמו מוך שקי' וגני [תענית ו:]:

באותן שאין בהם כלאים. מצנפת וכתונת:

קשין. שאני בגדי כהונה היו קשים שחוטן היו כפול ו' ולכך שרו בהצעה אבל בלבישה והעלאה אסור כדאיתא בפ"ק דעירובין [צ"ל דערכין דף ג:] כהנים איצטרכי ליה דסד"א כיון דאשתרי כלאים גבייהו ליתנהו בגדילים תעשה לך קמ"ל דנהי דבעידן עבודה אשתרי שלא בעידן עבודה לא אשתרי:

האי נמטא גמדי דנרש. נמטו לבד. גמדא שהוא קשה ונכווץ. ובנרש מתקנים אותו:

שריא. מותר בהצעה לפי שהיא קשה ואין נימא נכרכת עליו:

דאמר מר מחילות לא נתקדשו ובעל קרי משולח חוץ לשתי מחנות. יליף בפסחים פרק אלו דברים [דף סז:] מדכתיב וכל זר לרבות בעלי קרי ומתני' סייעתא לר' יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו מדתנן שבעל קרי היה מהלך במסיבה דהיינו מחילות ואי הוה קדושות לא היה בעל קרי הולך שם. אבל להא דאמר ובעל קרי משולח חוץ לשתי מחנות לא מייתי סייעתא ממתניתין אלא מילתא דר"י הוא מסיק:

נחר ליה. הוציא קול מנחיריו לידע אם היה שם אדם:

א"ל רב ספרא. ליעול מר:

א"ל רבי אבא ע"כ לא עיילת כו'. שאינך צנוע בבית הכסא כי לא היה לך לדבר (ליעול מר) אלא היה לך להשמיע קול להודיעני אם יש שם אדם והייתי נמנע מליכנס:

לאו הכי תנן מצאו נעול בידוע שיש שם אדם. אלמא תיקנו דבר זה לסימן שלא יצטרך לשאול אם יש שם אדם ויצטרך הלה להשיב לו:

ורב ספרא. שדיבר סבר דר' אבא מסוכן הוא ואם היה משמיע קולו היה הולך לדרכו ומסתכן:

עמוד. של גדולים הנעקר לצאת והחזירו:

מביא את אדם להדרוקן. חולי שבטנו צבה:

סילון. של מי רגלים:

(ומה דר"ס א"ל לרב אבא כו' דכיון שראית אותו נעול לא היה לך להתקרב לאו הכי תנן מצאו נעול כו' ור"ס שדיבר אליו סבר מסוכן הוא):

חשוך תקין נפשך וקדים תקין נפשך. החשיך בערב והקדים בבקר לתקן עצמך לעשות צרכיך בשעה שאין בני אדם מצוין בדרכים ולא תצטרך להתרחק בשדות:

תוב וגלי. לא תגביה בגדיך עד שתשב על הכסא:

כסי וקום. כסה פרועך קודם שתקום שלא יראה בשרך לא בישיבה ולא בקימה:

שטוף ושתי שטוף ואחות. שטוף הכוס קודם שישתה שמא אותו ששתה בו לא היה בעל תרבות ולא שטפו אחרי ששתה בו. ואחר שישתה שטוף הכוס (בו) כדי שלא יצטרך השותה אחריך לשטפו:

וכשאתה שותה מים שפוך מהם. במקום הנחת פיך:

כל מילי לא תפלוט. מכל דבר שאכלת אם נזדמן רוק לתוך פיך לא תפלוט אותו לחוץ לפני רבך אלא תבלענו חוץ ממאכל דלועין ודייסא כי הבולע רוק אחר אכילה נעקר כאילו היה מכניס פתילה של אבר לתוך פיו:

תנן התם. משנה היא במס' מדות [פ"א מ"ב] ומייתי לה הכא משמע משום דבעי למקבע עלה גמרא ומדות אין לה גמרא:

איש הר הבית. שר וממונה על צרכי הר הבית כמו אישי כה"ג:

ורשות היה לו לשרוף כסותו. ואין כאן משום בעל תשחית דהפקר ב"ד היה הפקר:

אהוב את התוכחות. אוהב מי שמוכיח:

זוכה לפלגו. לחלקו ולמחיצתו:

(מתניתין) מי שהיה רוצה לתרום את המזבח. היא היתה עבודה ראשונה תחילת עבודת היום:

לא כל העתים שוות. פעמים מקדים לבוא ופעמים מאחר לבוא כדתנן בפ"ק דיומא [דף כ:] בכל יום תורמין המזבח מקריות הגבר או סמוך לו בין מלפניו או מלאחריו וביום הכפורים מחצות וברגלים מאשמורה ראשונה והיינו דקאמר פעמים שהוא מקריות הגבר כלומר רוב פעמים ופליגי התם מאי קריות הגבר רב אמר קרא גברא ורב שילא אמר קרא תרנגולא:

והממונה בא ודופק. בפתחי של בית המוקד הפתוח לחיל והם פותחין לו אותו פתח:

יבוא ויפיס. זה הפייס היה בבית המוקד שעדיין לא נפתח שער העזרה ושאר הפייסות היו בלשכת הגזית:

גמ' משכים וטובל כו' אלמא לאו בפיוס. דמשמע דטובל בא לתרום דאי בעי פיוס מה לו למהר לטבול ימתין עד שיפול עליו הגורל:

כאן לאחר התקנה. שתקנו בפיוס לפי שרצין כל א' לקדם את חבירו ובאין לידי סכנה דפעם א' נשברו רגליו של א':

מי שרוצה להפיס משכים וטובל. כדי שיהא מזומן מיד אחר הגורל לעבודתו אי נמי מחמת חיבת המצוה שמא ימהר ויכניס לעזרה בלא טבילה:

[מתני'] נטל את המפתח. במסכת מדות מפרש מהיכן נטלו:

ופתח את הפשפש. פתח קטן שהיה אצל השער הגדול כי לא היו פותחין שער הגדול עד היום:

באכסדרה. כי כל העזרה היתה מוקפת אכסדרה אצל החומה בנויה על עמודים:

היו בודקין. אם ימצאו כלי המקדש במקומם:

למקום עושה חביתין. לשכה שבה מתקנים חביתין [של] כה"ג ופגעו אלו באלו:

הכל שלום. לא נפקד ממנו כלום:

והרי המחתה נתונה. מראין לו מקומו של מחתה:

אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחת שכל זמן שהתוכחת בעולם נחת רוח בעולם טובה וברכה באין לעולם רעה משתלחת מן העולם שנאמר ולמוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב:

המשנה השניה מי שהוא רוצה לתרום את המזבח כלומר שמתכוין להיות הוא מן המפייסים לכך משתדל בטהרת עצמו עד שיהא מזומן כשיבא הממונה והוא שאמר משכים וטובל עד שלא יבא הממונה ואחר כך הוא בא לחקור באי זו שעה הממונה בא ומשיב שלא כל העתים שוות פעמים בא מקריאת הגבר ופירשוהו בגמ' יומא על גביני כרוז שהיו מכריזין בקול רם סמוך לעליית השחר והממונה עומד באותה שעה או קרוב לה מלפניה או מלאחריה ודופק עליהם ר"ל שמכה בפתח בית המוקד בנחת והם פותחים לו ואומר להם מי שטבל יבא ויפייס הפיסו על הדרך שבארנו ענין הפייסות ביומא וזכה מי שזכה והממונה נוטל את המפתח ופותח את הפשיפיס והוא פתח קטן שפתוח מבית המוקד לעזרה ונכנס מבית המוקד לעזרה דרך אותו פשיפיס ונכנסים הכהנים אחריו ושתי אבוקות של אור בידם ונחלקים לשתי כתות אלו הולכים באכסדרא ופירשו בגמ' באכסדרא של בנין שאלו בזיזין של עץ כשאר אכסדראות שיוצאין זיזין מן הכותלים ומסככין עליהם לא הותרה שום תקיעת עץ במקדש על שם לא תטע לך אשרה כל עץ וכו' אלא באכסדרא של בנין והוא בנין בולט מגוף הכותלים והיו הולכים בהם משם לעזרה לצד מזרח ואלו באכסדרא של בנין גם כן לצד המערב ובודקין והולכין בכל העזרה עד שמגיעים אלו לאלו הגיעו אלו לאלו אומרין שלום והעמידו עושי חבתין לעשות חבתין ר"ל מנחת כהן גדול ואע"פ שעבודות התמיד קודמות לה כמו שיתבאר מ"מ הם משתדלים להחם את החמין לעשיית החבתים ובסדר זה עושין בכל לילה ולילה אלא שבלילי שבת לא היו מביאין אור אלא בולשים ומחפשים בנרות הדולקות שם:

ואחר כן היו מתכנסים בלשכת הגזית ומפייסן פיס ראשון לתרומת המזבח ומי שזכה לתרום את המזבח תורם את המזבח ר"ל שמרים את הדשן וכבר ביארנו ביומא שאותם בגדי כהנה שתורם בהם את הדשן ראויים שיהו פחותים מן הכלים שמשמשין בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן ואין הכונה שילבש בגדי חול אלא שיהו פחותים מן הבגדים שלובש לעבודה אינו דין שיהא אדם מוזג כוס לרבו בבגדים שבשל בהם קדרה לרבו ומי שזכה לתרום לובש בגדי הרמה ואומרין לו הזהר שלא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור שאין קרבים למזבח ולא לשום עבודה מן העבודות אלא אחר קדוש ידים ורגלים שנאמר בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח וכו' ואחר שקדש לוקח את המחתה ומחתה זו של כסף היתה ונתונה במקצע ר"ל קרן זוית בין כבש למזבח במערבו של כבש ואין אדם נכנס עמו ולא נר בידו אלא הולך לאור המערכה ולא היו רואים אותו ולא שומעים את קולו בשעה שהולך לכיור עד ששומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור והוא כלי שאינו מכלי שרת סביב לכיור שממנו יהו מריקין תמיד מים לכיור מפני שהכיור הוא כלי שרת ולא היו מימיו נפסלין בלינה ולא היו צריכין להביא בכל יום מים לכיור כמו שביארנו בשלישי של יומא ואמר עכשו שלא היו יודעין אם הגיעו לקדוש ידים ורגלים עד שהיו שומעין קול העץ של אותו הכלי שהיה עשוי בעגול כגלגל של בור והיה משמיע קול בשעת ההרקה כדרך שגלגל הבור משמיע קול בשעת השאיבה וכששומעין כן מכירין שכבר בא לשם והיו אומרין הגיע ואחר שקדש לוקח את המחתה כמו שביארנו ועולה ומפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים הפנימיות שהן מאוכלות הרבה ויורד למטה לארץ וכשהגיע לרצפה הפך פניו לצפון ומהלך ברצפה למזרח הכבש בעשר אמות כלפי רוח צפון וצובר אותם הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין שם מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה וזו היא מצות הרמת הדשן שחייבין בה בכל יום שנאמר עליה והרים את הדשן והיא עבודה מעבודות הכהנה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כו׳. פירש״י הרבה דברים ישרים כו׳ אלא איזו דרך א׳ מדרכי ישרים כו׳ עכ״ל והוא דחוק דמאי קאמר וי״א יחזיק באמונה כו׳ דהא ת״ק נמי ס״ל דיש דרכים ישרים הרבה ונ״ל דרבי הוא מרא דשמעתי׳ דתני במתני׳ דפ״ב דאבות איזו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם כו׳ דהיינו שהוא הדרך הטוב לעצמו ונוח לבריות ואהא מתני׳ קאי ומפרש לה הכא בברייתא דאיזו אותו דרך שהוא נוח ותפארת לעצמו ולבריות וקאמר ת״ק אוהב את התוכחות להוכיח הבריות דמתוך שמקבלין התוכחות וחוזרין למוטב נחת רוח באה לעולם כו׳ והיינו תפארת לו מן האדם ומייתי מקרא שנאמר ולמוכיחים ינעם דהיינו שנוח ונועם המוכיח למקבלים ועל ידי כן תבא למקבלי תוכחה ברכת טוב ויש לפרש שתבא עליהם ברכת משה שנקרא טוב כמ״ש וזאת הברכה אשר ברך משה גו׳ לפני מותו דהיינו באותו יום שהוכיחם כדאיתא במדרשות וקאמר די״א דאותו דרך דקתני במתני׳ שהיא תפארת לו וגם מן האדם היינו שמחזיק באמונה יתירה במשא ומתן דזה ודאי נוח לו ותפארת מן הבריות ומייתי מקרא עיני בנאמני ארץ גו׳ דהיינו שהם נאמנים בדרך ארץ במשא ומתן עם הבריות הוא זוכה לשבת עמדי דהיינו במחיצתו של הקב״ה וק״ל:

כל המוכיח כו׳ זוכה לחלקו של הקב״ה כו׳. עי׳ פירש״י ובנוסחאות הערוך ובע״י זוכה לפלגו של הקב״ה כו׳ והיינו הך ועי״ל לפלגו על הפלגות חכמה כמו דאמרי׳ בסוף גיטין עדיין לא הגיע לפלגות ראובן שהיו בהם גדולים חקרי לב ומייתי ליה מדכתיב אחרי שהיה משיג בחכמה אחרי כמו שהשיג משה שנא׳ בו וראית את אחורי גו׳ וק״ל:

גמ' נתונה במקצוע בין הכבש:

במפרש ד"ה העמידו וכו' עושי חביתים כצ"ל:

ד"ה מי שזכה וכו' שהוא הי' הולך יחיד כצ"ל:

ד"ה עד שיקדש וכו' דלינה פוסלת קידוש ידים כצ"ל ותי' מן נמחק:

ד"ה ואין אדם נכנס וכו' אין אדם יכול ליכנס אלא בשעת כצ"ל ותי' בהן נמחק:

ד"ה אלא מהלך וכו' שהוא גבוה הרבה כצ"ל:

קול בן לוי לוקה כו'. האי בן לוי אינו כמו בן לוי דבעלמא שר"ל דוקא לוי ולא כהן אלא אף כהן בכלל בן לוי דהכא וכן פירשו בהדיא הרמב"ם ור"ע מברטנורה ז"ל בפירוש המשנה דשקלים בפ"ה גבי בן ביבי על הפקיע שהיה מכה הכהנים כמו הלוים אם היו ישנים וכן דיוק הלשון על כל משמר ומשמר:

יאהב את התוכחות כו'. והא דלא חשיב הך בהדי אינך דאמר רבי בריש פ"ב דאבות איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה כו' שמא י"ל תנא ושייר:

שנאמר מוכיח אדם אחרי. בספרים מדוייקים כתוב מוכיח אדם אחר חן ולא אחרי כך מצאתי כתוב בפסקי תוספות:

בראשונה כל מי שרוצה לתרום כו'. משנה היא בריש פ"ב דיומא ופריך התם בגמרא ומעיקרא מ"ט לא תקינו לה רבנן פייסא ומשני מעיקרא סבור כיון דעבודה לילה היא לא חשיבא להו ולא אתו א"נ כיון דאיכא אונס שינה לא אתו כיון דחזו דקאתו ואתו לידי סכנה תקינו לה רבנן פייסא ואמר רב אשי שתי תקנות הוו מעיקרא סבור לא אתו כיון דחזו דקאתו ואתו נמי לידי סכנה תקינו לה פייסא וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן הדר תקינו להו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזרי עצים כי היכי דניתו וניפייסו והקשו התם התוספות וז"ל תימה לי מנא ליה דשתי תקנות הוו לימא מעיקרא סבור דלא אתו כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה והוצרכו לתקן פייסא אמרו אם נתקן פייסא א"כ יהיו נמנעין מלבא דלימרו מי יימר דמתרמי ליה ותקינו בההיא שעתא דתקינו פייסא כל מי שזוכה בתרומת הדשן דליזכי נמי בסידור מערכה ובסידור שני גזרי עצים וי"ל דלאו דוקא קאמר שתי תקנות בתרי זימני אלא בחדא זימנא וקרי להו שפיר שתי תקנות כיון דתקנת הפייס משום דנפישי דאתו הוה ומשום חששא דילמא לא ליתו תקינו כל מי שזוכה בתרומת הדשן יזכה בסדור מערכה כו' קרי ליה שפיר שתי תקנות אפילו אי בחד זימנא תקינו להו ואע"ג דלישנא דכיון דתקינו פייסא לא אתו משמע דבתר הכי תקינו להו אין לחוש דלא דק כולי האי בלישניה כי רב אשי מפרש הענין כאלו הוה בתרי זימני וממילא נוקמא נמי בחד זימנא א"נ נ"ל מדקתני מי שזכה בתרומת הדשן יזכה כו' ולא קאמר מי שיזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה כו' ש"מ דלאו בחד זימנא נתקן אלא הכי הוה מעשה כיון דחזו דלא אתו ופעם אחת היה שלא באו אלא מועטין ולא היו לשם כהנים שהיו מסדרין המערכה לאחר הדשן אז אמרו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור המערכה:

כל מי שרוצה לתרום כו'. המפרש לא פירש כלום על משנה זו ולא ידענא למה והילך פרש"י ביומא כל מי שרוצה לתרום כל כהן שהיה מאותו בית אב רוצה לתרום הדשן שחרית תורם ולא היה פייס לדבר ובזמן שהן מרובין הבאין לתרום זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם זה היה משפטו רצין ועולין בכבש שהוא ל"ב אמה אורך וכל הקודם בהן ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח זכה לתרום וזהו גורלם ואם היו שניהם שוין בכניסתם אין אחד מהם זוכה לתרום אבל מעתה כולם באים להטיל גורל ומהו הגורל הממונה על הפייסות אמרו לכולם הצביעו הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו כדמפרש לקמן בפרקין מקיפין ועומדין בעגולה בא הממונה ונוטל מצנפת מעל ראש של אחד מהן וממנו פייס מתחיל לימנות ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין והממונה אומר כל שהמנין כלה בו הוא זוכה ומוציא מפיו מנין או מאה או ששים הרבה יותר משהיו שם הכהנים ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה וכן לכל הפייסות אחת או שתים בגמרא פריך עלה ואין מוציאין אגודל במקדש בגמרא מפרש מפני הרמאין כשיקרב המנין לכלות ויביט למי יכלה יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה בשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שאדם יכול להרחיק האגודל מן האצבע הרבה ונראין כאצבעות שני בני אדם:

הממונה אמר להן הצביעו כו'. ביומא אמרינן בגמ' הממונה אמר להן הצביעו כו' תנא הוציאו אצבעותיכם למנין ונמנינהו לדידהו מסייע ליה לרבי יצחק דאמר רבי יצחק אסור לימנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב ויפקדם בבזק כו' וקשה לי למה יליף ליה מדברי קבלה ולא יליף ליה מהתורה עצמה מדכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקד אותם וגו' ופירש שם רש"י כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם. ואין לומר דמהתם ליכא למילף שאסור למנות את ישראל לגלגולת אפילו לדבר מצוה משום שאפשר לומר דהתם איירי כשבא למנות את ישראל שלא לדבר מצוה דהא ליתא דא"כ קשה למה לא רצה יואב למנות כל ישראל כשצוהו דוד המלך הלא היה יכול למנותם על ידי שהיה לוקח מכל אחד שום דבר ומנה הדבר ההוא ולא יהיה בהם נגף שהרי דוד לא ביקש רק לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם א"כ בודאי לא היה מקפיד עליו אם לא ימנה אותם לגלגולת אלא על ידי דבר אחר אלא ודאי כי אפילו מנה אותם בדבר אחר כיון שמנה אותם שלא לצורך מצוה הם חסרים ולכן לא רצה יואב למנותם כלל. וביותר קשה לי אמאי לא מנאו בעלי מוני מצות הגזרה הזאת בכלל מנין הלאוין שהרי ליכא מאן דפליג שהגזרה הזאת היא מצוה לדורות כמו שכתבו המפרשים ז"ל שדוד טעה וחשב שלא היתה הגזרה הזאת אלא לפי שעה בעבור האדנים ולא שהכתוב מקפיד על מנין הגלגולת מפני שראה שכתוב בה ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד שהם האדנים כמו שמבואר בפרשת אלה פקודי ולא ידע שזאת הגזרה היא אף לדורות ורא"ם כתב שטעה מפני שראה שכתוב בה ונתנו איש כופר נפשו שמלת כופר מורה שנמנים לגלגלותם ושולטת בהן עין הרע ולכן צוה הכתוב שיתנו כפרה תמורת נפשם וחשב שפירוש הכתוב הוא שימנו אותה לגלגלותם ושיתנו חצאי השקלים שיהיו כפרה ולפיכך מנה אותם גם הוא לגלגלותם ונתנו גם חצאי השקלים והכתוב לא הזכיר נתינת חצאי השקלים מפני שכיון שמנאם לגלגלותם אין תועלת בנתינתם ע"כ. ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו דאשתמיטתיה מיניה גמרא ערוכה ברור מללו בברכות בפרק הרואה קאמר וכיון דמנינהו דוד לא שקל מינייהו כופר. ולי נראה מה שהקשו המפרשים וכי דוד לא קרא מימיו בפרשת כי תשא שגזרה שלא ימנה לגלגולת אלא על ידי חצאי השקלים הקושיא מעיקרא ליתא וכל הטורח שטרחו לפרש מהיכן בא לדוד הטעות בפירוש המקרא בחנם הוא כי דוד לא טעה כלל בפירוש המקרא רק שהקב"ה הכשילו שישכח לגמרי זאת הפרשה כי תשא וגו' וימנה את ישראל כמו שאמרו בפרק הרואה אם ה' הסיתך בי אמר לו הקב"ה לדוד מסית קרית לי חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן מכירין בו שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו וכן אשכחן שטעה דוד בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו דהיינו הארון הקודש והוא הרכיבהו על עגלה לפי שאמר זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי וכמו שלא טעה דוד כלל בפירוש המקרא להלן בכתף ישאו רק שהקב"ה הכשילו שישכח לגמרי זאת הפרשה כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ה"נ הכא. כן נראה לי:

ומה הן מוציאין אחת או שתים. בפ"ב דיומא פריך הגמרא השתא שתים מוציאין אחת מבעיא ומשני לא קשיא כאן בבריא כאן בחולה וכתבו שם התוספות וז"ל השתא שתים מוציאין אחת מבעיא אע"ג דבכמה דוכתי קתני לא זו אף זו מ"מ היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה ועוד דהיכא דהוי זה בכלל זה לגמרי לא הוה ליה למיתני' והא דלא פריך הכי בריש פ"ק דעירובין ובריש פ"ק דסוכה דקאמר רבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה השתא חמשים מכשיר ארבעים מבעיא י"ל דכל היכא דלא הוה דוקא אלא ה"ה יותר לא פריך הכי כדמשני בריש מפנין ארבעה וחמשה קופות ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי אבל המקשה שהקשה התם חמשה מפנין ארבעה מבעיא הוה סלקא דעתיה דדוקא היה ומשני ליה דלאו דוקא הוי ובפרק בנות כותים דקושי מטהר ארבעים וחמשים יום פריך ליה משום דדוקא הוא דאין קושי מטהר לעולם ובפרק אלמנה נזונת דקאמר אלמנה ששהה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה איבדה מזונותיה ופריך ליה אע"ג דהתם לאו דוקא דכ"ש אם שהתה יותר דאיבדה מזונותיה י"ל משום דהתם הוי שתים ושלש זו ואין צריך לומר זו והלכך פריך ליה וכן בסוף בבא קמא גבי לוקח מן הרועים ארבעה וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבעה זבינן חמש מבעיא התם נמי הוו זו ואין צריך לומר זו ובפרק במה אשה גבי סנדל המסומר פריך ליה משום דפשיטא ליה דהוו דוקא ארבעה או חמש אבל לא טובא ובריש פרק אעפ"י משהא אדם אשתו שתים ושלש שנים וגבי תינוק יונק והולך ארבע וחמש שנים איכא למימר דפשיטא ליה דה"ה טובא הלכך לא פריך ליה א"נ בההיא דתינוק יונק ארבע וחמשה שנים י"ל דדוקא קאמר וד' לבריא וה' לכחוש עכ"ל התוספות ולפי מה שכתבו התוספות בריש פרק האיש מקדש בו ובשלוחו דלא שייך לתרץ לא זו אף זו אלא דוקא בשתי בבות ולא בשתי מלות א"כ הקושיא מעיקרא ליתא וכבר הארכתי בזה בחדושי בפרק קמא דהוריות ע"ש:

נטל את המפתח כו'. פירוש הממונה של מקדש הנזכר לעיל במשנה:

ושתי אבוקות של אור בידם כו'. זהו דוקא בלילי החול אבל בלילי שבת לא היה בידם אבוקות של אור אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מערב שבת ואע"ג דקי"ל דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזין הם וטלטול נר בשבת אינו אלא שבות שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקין מערב שבת:

עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור וא"ת לדעת רבי דאמר בפ' כל הזבחים שקבלו דאין לינה מועלת בקדוש ידים ורגלים א"כ היאך היו עושין תרומת הדשן דהא העלאת לילה פוסלן לכל עבודות אפילו עבודת לילה כדמוכח התם הסוגיא. כבר תירצו התוספות שם די"ל בכהנים ישנים שניעורו בלילה ואין צריכין לקדש ומתניתין דיומא ריש פרק בראשונה דמוכחת שהיה תרומת הדשן בכהני חדתי דקאמר עלה בגמרא דלכך לא הוה פייס בראשונה בתרומת הדשן משום אונס שינה אתיא כרבי אליעזר ברבי שמעון דפליג עליה דרבי ואמר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים א"נ י"ל שהיה להם מים בכלי שרת אחר כדי קידוש של תרומת הדשן:

אין אדם נכנס עמו כו'. משום שאסור ליכנס בין אולם למזבח בלא רחוץ ידים ורגלים כך מצאתי כתוב בפסקי תוספות דמכלתין וקשה לי שהרי בסוף פ"ק דכלים פליגי בזה ת"ק ור' יוסי ובודאי הלכה כת"ק דקאמר שמותר ליכנס בין אולם למזבח בלא רחוץ ידים ורגלים דדוקא להיכל אסור ליכנס בלא רחוץ ידים ורגלים וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות בית הבחירה ומיהו בתוספתא דכלים פ"ק שנינו נכנסין לבין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים ורגלים דברי ר"מ וחכמים אומרים אין נכנסין אמר ר"ש הצנוע לפני ר"מ אני נכנסתי לבין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים ורגלים א"ל מי חביב אתה או כ"ג שתק כו' עד אמר ליה העבודה אפילו כ"ג פוצעין את מוחו בגיזרין אלא שלא מצאך בעל הפול פירוש איש הר הבית הממונה ובודק כמו לא יפלה את כליו ומנין שהוא לשון בדיקה דכתיב לא תפאר אחריך ומתרגמינן לא תפלי בתרך:

תניא רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות וכו'. אפשר דקודם שישתדל האדם לקיים המצות צריך לבער ולהרחיק המדות הרעות כגאוה ולשון הרע ותאוה ועצבות כמ"ש רבינו הרב מהרח"ו ז"ל ולכן אמר יאהב את התוכחות דבדברי תוכחת מכיר ומתרחק מהמדות הרעות. ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה וכו' וכמ"ש בסוף מכות בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה וכבר הוה עובדא וחכם אחד אמר לאדם א' איני מבקש ממך רק שתדבר אמת ועי"ז שב בתשובה והיה צדיק גמור כידוע:

ואומר לו שלום עליך ניכר שהוא ישן חובטו במקלו מלקהו: ורשות היה לו לשרוף את כסותו והם אומרים מה קול בעזרה אומרים זה לזה בן לוי לוקה. ובשביל כך הוא צועק ונשמע קולו בכאן: ק''ו על אונס שינה עושין דין. דשינה זו היא אונס שאין אדם יכול לעמוד את עצמו שלא לישן משבאה לו שינה לעינו: שלא על אונס שינה. דבר שעושין במתכוין: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. הרבה דברים צריך לו לאדם לבחור אלא הכי קאמר איזוהי דרך אחת מדרכים הישרים שיבור לו האדם: אהוב את התוכחות. לאהוב אמ התוכחות: (עשותה. כמו לעשות): שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. אדם שמקבל תוכחה ינעם ונחת רוח באה לעולם: עליהם תבא ברכת טוב. טובה וברכה באה לעולם כשטובה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם: ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה. ישא ויתן עם בני אדם באמונה ולא יאנה את הבריות: זוכה לחלקו של מקום. למחיצתו כלומר בתוך מחיצתו שכן נאמר מוכיח אדם הרי הוא אחרי כלומר עמי: מתני' נטל את המפתח. מתחת הטבלא של שיש ולא היה פותח שערי עזרה עד שיעלה עמוד השחר אלא נוטל את המפתח ופותח את הפשפש פתח קטן שהיה בשער הך סתמא ר' יהודה דמדות דאמר פתח קטן היה לו שבו נכנסין לבלוש את העזרה: נכנס מבית המוקד לעזרה. דרך בית המוקד: נכנסו אחריו כהנים ושתי אבוקות של אור בידן. נחלקו מאותן כהנים שתי כיתות מהם היו יורדים דרך צפון שבית המוקד היה בצפון: אלו הולכין באכסדרה. כל סביב העזרה מארבע רוחותיה עשו אכסדראות על גבי עמודים לעמוד תחתיהן ולהצניע כלים ובגמ' פריך ומי הוי אכסדראות בעזרה דס''ד דאותו בנין של עץ היה לכך היה מקשי: אלו הולכים. תחת אכסדראות של העזרה בצד מזרח ואלו דרך מערב עד שהגיעו למזרח אצל חביריהם למקום עושה חביתים דלשכת עושה חביתים הוה בעזרה כדאמר במנחות (דף צו.) דלישתן ועריכתן צריך לעשות בפנים ובמזרח היתה כדתנן במסכת מדות (דף לד.): הגיעו אלו [ואלו] אמרו שלום הכל שלום. לא חסרנו דבר: שלום כפל לשון: העמידו. מאותן כהנים עושי חביתים לעשות חביתים להחם חמין לרבוכה: מי שזכה לתרום את המזבח תוא יתרום את המזבח. וכיצד סדר עשייתן אומר לו הזהר שלא תגע בכלי שאף ע''פ שהוא יודע בדבר צריך להזהירו שהוא יהא הולך יחיד ושמא ישכח ויגע ומתוך שמזהירין אותו הוא נזהר: עד שיקדש ידיו ורגליו מן הכיור. דלינה פוסלת (מן) קידוש ידים ורגלים וצריך לחזור ולקדש: והרי המחתה. כל זה היה אומר לו הרי המחתה נתונה בזוית בין הכבש למזבח למערבו של כבש כלומר באלכסון היא נתונה ממוצעת בין כבש למזבח בזוית הכבש היא נתונה אצל מקום שכלה הכבש דהיינו בין הכבש ולמזבח: ואיו אדם נכנס עמו. שבין אולם למזבח אין אדם יכול ליכנס (בהן) אלא בשעת עבודה וכי היכי דאדם אסור ליכנס בין אולם למזבח הכי הוא דאסור ליכנס בין אולם לכבש דכבש הוא כמזבח לכל דבר: ולא נר בידו. לפי שהולך יחידי: אלא מהלך לאור המערכה ולא היו רואין אותו. לפי שהי' מצד אחר של כבש במזרחו דהא גובה הכבש שהוא גובה הרבה אמות היה מפסיק:

אין פירוש לקטע זה